Commentary for Exodus 25:63

כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד (יבמות מז:), וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (שמות י״ט:ה׳), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם יט ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל:
והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (שמות כ״ה:כ״ב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו (שמות ל״ה:י״א), וכן עשה בצלאל (שמות ל״ו:ח׳), לפי שהוא הראוי לקדם במעשה: וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר וכמו שנאמר שם (שמות כ״ד:ט״ז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה, מלא את המשכן (שמות מ׳:ל״ד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד ''את כבודו ואת גדלו,; והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה (שמות ל״ד:ל״ד) היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו:
ונכפל ''וידבר אליו'' להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו' כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי: והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (עי' להלן פסוק כא) יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכל להתבונן בו ממה שאמר שלמה בחכמתו בתפלתו בבית המקדש, ה', אלהי ישראל (מלכים א ח׳:כ״ג) ' כמו שאמר בהר סיני ויראו את אלהי ישראל (שמות כ״ד:י׳), והוסיף שם לפרש ''ה'''לענין שרמזנו שם למעלה כי אלהי ישראל יושב הכרובים (מלכים א ח כג), כמו שאמר וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י יט כ) ואמר דוד ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה' (דהי''א כח יח), וכן יזכיר תמיד בבית המקדש לשם ה, (מלכים א ה׳:י״ט), לשמך (שם ח מד), ויאמר בכל פעם ופעם ואתה תשמע השמים (שם ח לב), במדת רחמים, וכתיב (שם ח מד מה) והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך ושמעת השמים, ובביאור אמר כי האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך (דהי''ב ו יח). וכתיב על הארון להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו (שמואל ב ו׳:ב׳). ובדברי הימים (א יג ו) להעלות משם את ארון האלהים ה' יושב הכרובים אשר נקרא שם, כי השם יושב הכרובים:

וידבר ה' וגו' ויקחו לי תרומה וגו'. ג' תרומות נזכרו כאן כו', ויש בענין זה כמה ספיקות כי למה יחס ב' תרומות ראשונות אל הש"י כי בראשונה אמר ויקחו לי לשמי, ובשניה אמר תקחו את תרומתי, אבל בשלישית לא הזכיר לא זה ולא זה ואדרבה נאמר בה מאתם יחסה אל הנותנים, ועו"ק למה בשני תרומות ראשונות הקדים לשון קיחה ללשון תרומה ובשלישית הקדים לשון תרומה ללקיחה, ועו"ק איך הכניס מאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו בין ב' תרומות הראשונים שהיו בקע לגלגולת שהיו חוב גמור על כל איש מישראל ואינן תלוין בנדבת לב הנותן כלל כ"א תרומה שלישית שנאמר בה זהב וכסף ונחושת היא לבדה באה בנדבה ולמה הזכיר בה לשון קיחה משמע בהכרח והדבר הבא בנדבה אין בו הכרח, ועוד בראשונה אמר ויקחו בלשון נסתר ובשנים האחרונים אמר תקחו בנוכח.

(פרשיות של משכן חשן ואפוד אקצר בפירושן וימצאו בפירושי רבינו שלמה אבי אמי ז"ל).

אחר שקבלו עליהם המשפטים והתורות והיה ה' בישורון מלך, ראוי שיעשו לו מקדש, כאילו מלכם שוכן בתוכם, כי יהיה סבה חזקה לשמירת האחדות באומה והתמדת דבקותה בתורה, ואעפ"י שעדיין לא נגזר עליהם להתעכב במדבר, לא רצה ה' שימתינו לעשות לו מקדש עד שיכבשו ויחלקו את הארץ ויהיה להם מקום נבחר להיות מרכז לכל הממלכה, וצוה לעשות משכן מיטלטל, שגם בבואם אל הארץ יוכלו להקימו בכל מקום שירצו לפי צורך השעה, והמשכן הזה שמש שמונים שנה וד' מאות שנה עד שנבנה הבית בימי שלמה (מלכים א' ו' א').

כתיב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד כ), מאי לקח טוב, זו היא התורה, והאיך היא לקח טוב, בנוהג שבעולם שגי תגרין מוכרין שני מיני תגרות החליפו זה לזה, מה שיש ביד זה אין ביד זה, אבל התורה אדם שונה הלכה זו, וחבירו שונה הלכה אחרת, לימדו זה את זה, נמצא ביד זה שתים וביד זה שתים לכך נקרא לקח טוב.

ויקחו לי תרומה מאת כל איש וגו'. י"ל ע"ד רמז. דהנה כתיב כי בי"ה ה' צור עולמים כי בשני אותיות אלו נבראו השני עולמות עוה"ז ועוה"ב. עוה"ז נברא בה'. ועוה"ב נברא ביו"ד. וידוע דעיקר תרומה הוא מה שמפרישין מכל דבר חלק היפה והמשובח שבו כמו שמקריבין מהקרבנות החלב לגבוה. שהוא המשובח בבהמה ובצאן. וכשרוצה האדם להקדיש איזה דבר לשמים יבחור ויברור היותר יפה ומשובח והחשוב אצלו יותר מאותו מין דבר שירצה להקדישו יברור חלק היותר טוב וחשוב אצלו. אשר ע"כ אצל אנשים צדיקים שכל עסקי עוה"ז אינם נחשבים בעיניהם למאומה והמובחר והטוב בעיניו של הצדיק הוא רק עבודת ה' ית'. להיות דבוק ברוחניות העולמות הקדושים. משא"כ אצל המון עם המשוקעים בתאוות העוה"ז ויקר בעיניהם חמדת הממון כסף וזהב בלי גבול ושיעור. וכ"א צריך להפריש לגבוה וליתן מה שיותר חביב אצלו כ"א לפי דרכו. היינו הצדיק בעבודה הרוחנית. והמוני עם בתענוגים גשמיים. וזה"ש דבר כו' ויקחו לי תרומה כו' ר"ל שמכללות עם בנ"י והמון עם מהם תוכל ליקח נדבה והתרוממות לחלק הגבוה מדברים גשמיים. כדי להיות בזה עלייה לבחי' עוה"ז להנשא למעלה. וזה"ש תרומה. תרום. ה'. היינו שעי"ז נתרומם עולם העשיה ע"י הנדבה הגשמית. אבל מאת כל איש אשר ידבנו לבו. ר"ל מי שהוא מנדב לבו הטהור להיות דבוק בשמו ית' וית' תמיד. ולא יפנה עצמו לעניני עוה"ז כלל. מזה תקחו את תרומתי. היינו תרומת יו"ד. מזה הצדיק תקח התרוממות לעוה"ב הנברא ביו"ד. כאו"א יברור ויתן מה שיותר חשוב וחביב אצלו. וזהש"כ וזאת אשר תקחו מאתם זהב וכסף גו'. היינו ר"ל שאצל כלל המון עם בנ"י תקח מה שחשוב וחביב יותר אצלו והוא זהב וכסף ושארי דברים גשמיים. ובזה תהיה עלייה לעולם העשיה כנ"ל:

לאמר. מפרש להרבה פנים פעמים לאמר אל משה לאמר אליהם כמו בכאן שאומר אחר דבר ופעמים לאמר אל בני ישראל ופעמים שאינו אלא תיקון מילה כמו (ירמיה ג') לאמר הן ישלח איש את אשתו וגו':

תרומה ויקחו לי לשמי פי' דהל"ל ויקחו תרומה ולמה היה צריך לכתוב לי להשמיענו שתהא התרומה לי כלומ' מקודשת לשמי.

עוד לפני כעשר שנים עוררתי באגף החינוך הדתי את השאלה, מדוע משקיעים תעצומות רבות כל כך בלימוד המשכן וכליו בבית־הספר, והרי חלק גדול מפרשיות אלה אינו לדורות, ואין ביניהם ובין בית־המקדש שיבנה במהרה הרבה. אילו חָבְרוּ ללימוד זה לפחות לימוד איזה מידות טובות, כי אז היה ללימוד זה גוון מעשי יותר, והעיקר - תשתקף בו יותר התקוה לבנין הבית מחדש. אמנם נתמנתה ועדה לעניין זה, אך כמו במקרים רבים אחרים - לא יצא מזה כלום. (פ' תצוה תשמ"ז) לשאלה זו נדרש רבנו בחיי להלן (לח, ט), והשיב: ודע כי הספור בענין המשכן וכליו, והחקירה בתכונת צורותיו ומובאיו ושעור ארכן ורחבן וקומתן, אף־על־פי שאין בית המקדש קיים מצוה גדולה היא, עד שמים יגיע שכרה, ותורה היא וללמוד אנו צריכין, וכן הזכירו רז"ל בענין הקרבנות: כי כל המתעסק בלמוד פרשיות אלו, וישא ויתן בלבו עניניהן, כאילו הקריב הקרבן עצמו. הוא שאמרו (מנחות ק ע"ב): כל העוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה, בפרשת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכן כולם. הא למדת מזה על הספור בפיו בלבד ששכרו אִתו ופעולותיו לפניו כאילו עשה המעשה והקריב קרבן על המזבח, והוא הדין בספור עניני המשכן והמקדש, שיש לנו זכות עצומה ועקב רב כאשר נהגה בהם ונשתדל להבין פשוטם ונגליהם, על אחת כמה וכמה אם נזכה להשיג תוכם להשכיל אחד מרמזיהם. והוא שהזכיר דוד על הענין הזה - על הנסתר והנגלה: "סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה, שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה למען תספרו לדור אחרון" (תהלים מח, יג-יד), ובזכות הסבוב וההקף בנגלה ובנסתר ישיב שכינתו לתוכו, שנאמר: "כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות" (שם, טו). ע"כ. ומעין זה אצל ר"י אברבנאל (בסוף דבריו לפרשת תרומה) וכן אצל בעל "עקידת יצחק" (פ' תצוה שער אחד וחמשים). וראה גם דברי האדמו"ר מסלונים, רבי שלום נח ברזובסקי בספרו "נתיבות שלום" (ריש פרשתנו עמ' קפט).

והקרוב אלי לומר בזה, בהיות שבענין השקלים יש מחלוקת בין מפרשי התורה כי יש סוברים שלא נמנו ישראל לגלגולת אלא השקלים נמנו כדי להצילם מן עין הרע, ומהרי"א חולק על דעה זו ואמר שנמנו לגלגולת ממש והשקלים נתנו דרך צדקה או קודם המנין או אחריו לכופר נפש כמבואר בספרו פר' כי תשא.

ד״א לקח טוב. שהרי כל סחורה שבעולם אדם נוטלה ויוצא לדרך, ספק שמא יטלוה הימנו לסטים, אבל התורה אינה כן, לכך נקראת לקה טוב.

וידבר. בעלותו אל ראש ההר דבר לו על דבר המשכן. והטעם שיעשו מקדש לשם הנכבד וישכון בתוכו. ושם ידבר עם משה ולא יעל' אל ההר:

ארון שעשה בצלאל כמו שלשה תיבות, שתים של זהב ואמצעי של עץ, נתן של עץ בתוך של זהב, ושל זהב בתוך של עץ, וחיפה שפתו זהב, וכפרת של זהב היתה נתונה עליו מלמעלה, ושתי טבעות בצפון ושתים בדרומו, שהיו נותנין בהן את הבדים, ולא היו זזין משם לעולם, שנאמר לא יסורו ממנו (שמות כה טו), ושלמה המלך עשה כתבנית כל הכלים, אבל הארון לא שינה, אלא הוא הארון שעשה משה, היה לישראל כל הימים.

ואחת נדבת המשכן שהתנדבו י"ג דברי' האמורין בענין צריך לישב הא ט"ו דברי' הן זהב כסף נחשת תכלת ארגמן תולעת שני שש עזים עורות אלים מאדמים עורות תחשים עצי שטים שמן למאור בשמים אבני שהם ואבני מלואים. ונ"ל דלא חשיב שמן למאור ובשמים לשמן המשחה שלא היו באין לנדבה רק היו נקחין מתרומת הלשכה כדרך שאר קרבנות צבור ועוד שלא היו צריכין למלאכת המשכן. ואם יקשה המקשה אם כן למה כתבן הכתוב באמצע הדברים הבאין בנדבה היה לו לכתו' אחר עצי שטים אבני שהם ואבני מלואים. נ"ל דלכך הפסיק הענין להורות לנו כי אבני שהם ואבני מלואים לא התנדבו אותן הצבור כשאר הדברים רק הנשיאים הביאום כדכתיב בפרש' ויקהל. מהר"ר:

באשר ללמוד מידות טובות מן המשכן כתב המלבי"ם על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה, ח): ...וציוה "וכן תעשו", שכל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו, כי יכין את עצמו להיות מקדש לה' ומעון לשכינת עוזו. כמו שאמר ה' לדוד (שמואל ב' ז, יא) "והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה'", רצונו לומר שאתה בעצמך תהיה בית לה' וכו'.

והנה מקום אתי לחלק לשון ידבנו לשני פנים, אם לשון נדבה כפשוטו, ואם ההפך ממש, מדלא כתיב ינדבנו בנו"ן א"כ יש מקום לפרשו כמו ידונו בו"ו כי אותיות בומ"ף מתחלפות בפרט בי"ת רפויה שמוצאה כמו וי"ו וזה מורה על מי שלבו דוה וכואב על הנתינה, ולפיכך ב' תרומות ראשונות שלכל הדיעות היו חובה על כל איש ואף אם לא היה רוצה לתרום מ"מ היו יכולין הגבאים ליקח ממנו בעל כרחו, לפיכך הקדים בהם לשון קיחה לתרומה כי על ידי שיבאו הגבאים לגבות ממנו בעל כרחו יבא לתרום כי קיחת הגבאים מסבבת התרומה, אבל השלישית הבאה בנדבה ולא היה שם חובה כלל ואילו לא ירצה לתרום מי יוכל להכריחו ע"כ הקדים בה התרומה ללקיחה לומר שאחר שהוא מנדבת לבו קרא שם ותרם מן ממונו כפי רצונו, אז יוכלו הגבאים לכופו וליקח ממנו בעל כרחו מה שתרם כבר הן בפה הן בידים לכך נאמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגו', לומר שאחר שתרם אז תקחו מאתם בזרוע אם ביני ביני נתחרט.

ד״א לקח טוב כל סחורה שבעולם בעלה מתפחד שמא תפסיד ותזיל סחורתו, אבל התורה אינה מפסדת אלא עולה בכל יום ומתגדלת, לכך נקראת לקח טוב, אמר הקב״ה לקח טוב נתתי לכם, עשרת הדברות ומשפטים ישרים וחוקים ומצות טובים, עתה בבקשה מכם תורתי אל תעזובו, הקב״ה נתן תורה לישראל ואמר תורתי אל תעזובו.

לרעיון זה של בנין המשכן בלב האדם מוקדש השיר "בלבבי משכן אבנה" אותו ערך הרב יצחק הוטנר זצ"ל בעל "פחד יצחק", ואלו מלות השיר: "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו. ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה, ולקרבן אקריב לו את נפשי - את נפשי היחידה". מקורו של השיר ב"ספר חרדים" של רבי אליעזר אזכרי, המקובל והפייטן שחי בצפת לפני קרוב לחמש מאות שנה. שם בפרק ז ישנו שיר הנקרא "שיר ידידות" המסודר על סדר "אלפא ביתא", ובאותיות ב' ו־ה' נאמר שם: "בתוך לבבי משכן אבנה לזיוו, קרבן אקריב לו - נפשי היחידה. החלב והדם שלי אקריבה - על מזבחו ועבוד עבודה". (ראה "מעט מן האור" של הרב חנן פורת, ספר שמות עמ' 299)

זה"ש דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, שימנו גבאים שיקחו התרומה מכל איש ואיש וקודם שיתבעו מאחרים יתנו המה חלקם לקשט את עצמם תחילה ואח"כ יקחו מאחרים וזה הוראות וי"ו של ויקחו, אבל מאת כל איש אשר ידבנו לבו שלבו דוה על הנתינה כי הוא איש כילי ואינו נותן מרצון טוב ויש לחוש שמא יתקוטט עם הגבאים, אז תקחו אתם משה ואהרן או נשיאי ישראל כי ודאי ישאו פניהם ולא יריבו עמהם על זה, ואם ידבנו פירושו כמו ינדבנו והוא לשון נדיב לב אז יהיה מוסב אשלמעלה שאמר ויקחו לי הגבאים תרומה מאת כל איש אשר ידבנו נדיבת לבו וממילא נשמע שמ"ש אח"כ תקחו את תרומתי משמע אתם בעצמכם תקחו מדבר במי שאינו נדיב לב מן הטעם שנתבאר. אמנם מדקאמר בפרשת (ויקהל לה ה) כל נדיב לב יביאה ש"מ שכאן מדבר במי שלבו דוה וכואב וממנו תקחו בעל כרחו, אבל מי שהוא נדיב לב הוא יביאה מעצמו ואין צריך לכופו. אבל לשון תקחו הנאמר בתרומה שלישית הבאה נדבה יש דברים אחרים בגו, וזה שאם יבאו גבאים חשובים אל המתנדב בלי ספק שישא פניהם ויתנדב יותר מאילו היו באים אליו סתם בני אדם כי מטעם זה נוהגין לעשות נדבה ברבים אולי ישא פניהם.

ויקהל משה. תנו רבנן למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אמר ועשו לי מקדש (שמות כה א), שומעני אפילו בשבת, תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'.

וידבר ה׳ אל משה לאמר.

לכבוד בר המצוה של עמנואל שי' ולאחר מכן של נחמיה שי' אספתי מעט מן המידות הטובות הנלמדות מפרשתנו:

ולפי מהרי"א, שפירש כי גם השקלים אע"פ שהיו חובה מ"מ היו כמו צדקה וכופר יהיה מאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו לשון נדבה ממש ומוסב אשלמעלה ושלמטה להורות שגם שני תרומות אלו היו תולין בנדבת לב הנותן, אבל בתרומה שלישית לא הוצרך להזכיר זה כי פשיטא שהיא באה נדבה ולא חובה כי כבר נרמז זה במה שהקדים התרומה אל הקיחה, ולפי ששני תרומות הראשונים הם חובה וכופר נפש כמ"ש לכפר על נפשותיכם וכתיב (יחזקאל יח ד) הן כל הנפשות לי הנה, ובחסד האל יתברך הוא לוקח בקע לגלגולת תמורת הנפש על כן נאמר בראשונה ויקחו לי ובשניה תרומתי כי שם ה' נקרא עליהם. אבל השלישית שאינה חובה לא יחסה אל הש"י ותלאה במתנדבים שנאמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם כי היא תלויה בהם וז"ש מאתם ולא מאת ה' היתה זאת חובה.

דרך ארץ (א): "ושכנתי בתוכם" (כה, ח), תניא, רבי טרפון אומר, גדולה מלאכה שאף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". (אבות דרבי נתן יא)

והנה קרוב לשמוע טעם אחר, על מה שייחס שני תרומות ראשונות אל השי"ת ולא השלישית לפי שבכל מקום שיש שם גדר ענוה והכנעה בין התחתונים שם חביון עזו של הקב"ה השוכן את דכא ושפל רוח, אבל בכל מקום שיש נדנוד גאוה אין הקב"ה רוצה לייחד שמו ית' שם לפיכך שני תרומות ראשונים שהיה יד כל אדם שוה בהם כי העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ואין מקום לשום אחד להתפאר על חבירו לומר תרומתי גדולה מתרומתך אותן ייחס השי"ת אליו, כי בראשונה נאמר ויקחו לי לשמי כי כבר בארנו למעלה תחילת פרשת מקץ ובפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי (שמות כ כא) שכל אותיות השם הגדול מורים על גדר הענוה ע"ש, ובשניה אמר תרומתי. וכן הדבר הנעשה מן שני תרומות אלו דומה אל התרומה עצמה כי כשם שכולן היו שוים בה ולא היה בה שום התנשאות לאחד על חבירו כך נעשה מתרומה אחת האדנים כי כל האדנים היו שוים אחד כמו חבירו והיו תחתונים לכל הבנין כאסקופה הנדרסת והיו יסודות לכל הבנין כי כמוהם יהיו עושיהם, כי כמו שהעושים הנדבה ההיא היו שוין בנתינה ולא היה לשום אחד מהם התנשאות על חבירו כך נעשו מהם אדנים אלו המורים על גדר הענוה כי הענוה היא יסוד הבנין אשר עליו כל בית ישראל נכון, ונקראו בשם אדנים שיש במשמעותו לשון אדנות ושררה יען כי כל מי שעושה את עצמו כאסקופה הנדרסת מלמטה נעשה אדון מלמעלה כי כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו ועושה אותו יסוד ונושא לכל הבנין כאדנים אלו שהיו יסוד ונושא לכל הבנין, וכן מלת נשיא פירושו שהוא נושא את אחרים כי כולם נשענים עליו.

דרך ארץ (ב): "ועשו ארון" (כה, י), רבי יוחנן רמי, כתיב (דברים י, א) "ועשית לך ארון עץ" וכתיב "ועשו ארון", מכאן לתלמיד חכם, שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו (יומא עב ע"ב). ואולי מן הראוי להוסיף כאן מדברי המדרש (שמות רבה לו, ג) "מפני מה בכל הכלים כתיב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון? אמר רבי יהודה אמר רבי שלום, אמר לו הקב"ה: יבואו הכל ויעסקו בארון, כדי שיזכו כולם בתורה.

ומתרומה שניה הביאו קרבנות ציבור, שהיו ג"כ שוים בכל יום כבש אחד בבוקר והשניה בין הערבים וכתיב (תהלים נא יט) זבחי אלהים רוח נשברה ר"ל תכלית הזבחים להביא את האדם לידי רוח נשברה, ועל כן יחסה ג"כ אליו ית' שנאמר תקחו את תרומתי לפי שהתרומה והעשוי ממנה הכל מורה על גדר הענוה ע"כ אמר הקב"ה זו היא תרומתי, אבל תרומה שלישית שלא היו הכל שווין בה והיו מתחלפים בפחות ויתר כי העשיר הנותן הרבה יש לו מקום להתנשאות על העני לאמר יש לי חלק גדול בבית אלהינו יותר מן העני בהרבותי מהר ומתן, על כן נעשו ממנה כל כלי הקודש כמו הארון והמנורה והשלחן והמזבח ויתר הכלים ובלי ספק שהיה יתרון לקצתם על קצתם כי זר הארון הוא כנגד כתר תורה, וזר המזבח כנגד כתר כהונה, וזר השלחן כנגד כתר מלכות, ואע"פ שכפי קדושת הכלים היה לו להקב"ה ליחס נדבה זו אליו ית' מ"מ מאחר שמצד גביית הנדבה היה שם צד גאוה והתנשאות למרבה על הממעיט ע"כ לא יחסה הקב"ה אליו.

לאמור - אין התורה רכוש היחיד, אבל היא רכוש־הרבים. ובצורה בוטה עוד יותר נאמר דבר זה בתנחומא (פ' ויקהל ח): ...אלא שציוה הקב"ה לעשותו לכל ישראל, שלא יהא לאחד מהם פתחון פה על חבירו לומר, שאני נתתי הרבה בארון, לפיכך אני לומד הרבה ואני יש לי בו יותר ממך, ואתה לא נתת בארון כלום אלא מעט, לפיכך אין לך חלק בתורה וכו'. ולא בכדי כתב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ג, א): כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל.

ובזה ראיתי לתרץ קושיא אחת, מאחר שחשב הנדבה כסדר מדריגתן זהב וכסף ונחושת אם כן למה קא חשיב אבני שהם ואבני מלואים לבסוף כי האבנים בלי ספק הם יקרים יותר מן זהב, אע"פ שנוכל לתרץ ולומר לפי שהנשיאים הביאו אבני שהם ואבני מלואים לבסוף כמו שמביא רש"י (שמות לה כז) על כן הזכיר נדבתם באחרונה, מ"מ גם לפי דרכינו נוכל לומר שרצה הקב"ה להראות שאחד הממעיט ואחד המרבה הכל שוין לפניו ית' ע"כ הזכיר החשוב לבסוף שלא יהיה תפארת העשיר על העני לומר נדבתי גדולה והכתוב מנאה בראש, ועוד הזכיר נדבתם באחרונה לפי שרום לבבם הביאם לידי זה שהתנדבו לבסוף לומר יתנדבו הצבור ומה שהם מחסרים אנו משלימין וכל זה דרך גאה וגאון לומר יש לאל ידינו למלאות מה שהם מחסרים, ע"כ הזכיר נדבתם אחרונה כי כל המגביה את עצמו הקב"ה משפילו ולא עוד אלא והנשאם חסר יו"ד כתיב כי רק אות אחת מן השם הגדול חקוק בשם נשיא דהיינו היו"ד וע"י שהתנשאו בדבריהם לקח ה' מן שמם אות זה משמו יתברך המורה כולו על גדר הענוה כמבואר בפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך. ודבר זה סוד מסודות התורה וצורת היו"ד מורה ג"כ על הענוה והקטנות.

הרבה פעמים הזכרתי את הרהורי באשר לתלמיד חכם מיהו, והזכרתי את המשנה במסכת סוכה (ב, א), שם אומר רבן גמליאל על עבדו טבי: "ראיתם עבדי טבי שהוא תלמיד חכם, ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה", ולעומת זאת את דברי תוספות במסכת סוטה (כא ע"א): "סתם תלמיד חכם תורתו אומנותו ועוסק בה תמיד ואינו הולך ד' אמות בלא תורה".

עכשיו התקדמתי קצת, שכן מצאתי סימן לתלמיד חכם, לא מבחינת ידיעותיו אלא מבחינת אופיו, כי כך אומר רבא בהמשך הגמרא (יומא שם): תלמיד חכם שאין תוכו כברו - אינו תלמיד חכם. והנה הראה לי רפאל שי' דין ודברים בהגדרתו של תלמיד חכם ואם יש דין תלמיד חכם בדורנו, בספר "מקראי קודש" על הלכות חנוכה של הרב משה הררי (עמ' ח-יא, מהדורה שלישית תש"ס). לאחר שדן שם המחבר אם בכלל יש דין תלמיד חכם בימינו (לעניין הספדו בפניו בימי חנוכה), מסכם ואומר: ובאמת שאף הגדרת תלמיד חכם אינה פשוטה - בגמרא מסכת שבת (קיד ע"א) איתא: אמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבדה בטביעות העין? זה המקפיד על חלוקו להופכו. ועוד איתא שם: אמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור? זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה (ושם בהמשך הגמרא: אם יודע בחדא מסכתא - הוי פרנס באתריה, ואי בכוליה, תנויה בריש מתיבתא). וראה בקדושין (מט ע"ב), שאמרו שם: על מנת שאני תלמיד - כל ששואלין אותו בכל מקום דבר אחד בלימודו ואומרו ואפילו במסכתא דכלה (ובתוספות שם גרסו: על מנת שאני תלמיד חכם וכו'). ובגמרא תענית (י ע"ב) אמרו: יחיד - כל שראוי למנותו פרנס על הציבור, תלמיד - כל ששואלים אותו דבר הלכה בלמודו ואומר ואפילו במסכת דכלה (וראה תוספות שם ד"ה איזהו ותוספות בשבת ד"ה ואפילו), ועוד אמרו במסכת שבת שם: ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו - זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים. נמצאנו למדים שגדר תלמיד חכם משתנה לפי הצורך והענין. ומכל מקום לענין הספד פסקו האחרונים כמו שכתב המשנה ברורה (תקמ"ז סקי"ב), ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו אינו יודע לישא וליתן בה. עיי"ש. והנה נזכרתי בסיפור שהיו מספרים על האי סבא קדישא ה"חפץ חיים" זצ"ל, שנשאל - מיהו תלמיד חכם? וכדרכו, המשיל משל וענה: הלומד ולא זה היודע ללמוד. והראיה מן הגנב. כי מי נקרא גנב, היודע לגנוב או הגונב?!

דרך ארץ (ג): עוד עניין שבדרך ארץ שרש"י מביאו מברייתא דמ"ט מידות שאבדה לנו: "יהיה סרוח על צדי המשכן מזה ומזה לכסותו" (כו, יג) - מכאן אתה לומד דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה. ע"כ. והכוונה לומר שיכסו יריעות האהל את יריעות המשכן (שהרי ג' או ד' כיסויים היו לו למשכן). והלימוד הוא מן המילים המיותרות "יהיה סרוח", שהרי כל יודע חשבון פשוט יכול לחשב שכך יהיה. כך אצל מפרשי רש"י.

אך יש כאן מקום להרהר - כל יופין של יריעות המשכן נראה רק בתקרת המשכן, שהרי בחוץ, מה שעל הקרשים, כוסה על ידי יריעות האהל.

ויותר מזה אפשר לשאול על ציפוי הבריחים בזהב - "וצפית את הבריחם זהב" (כו, כט), ומעשה אומנות מסובך זה לא נראה אלא לעיני בני קהת כאשר הקימו או פרקו את המשכן, שכן גם הוא כוּסה.

ודומה שמכאן קשה על רבנו תם שאומר (מנחות לב ע"ב, תוספות ד"ה הא), שדבר המסותר מן העין אינו צריך הידור - "ספר תורה בעי שרטוט משום 'זה אלי ואנוהו', אבל תפילין דמכוסין בעור, לא בעו שרטוט, דלא שייך בהו נוי".

ואכן, התיחסותם של חכמינו לעניין האסתטיקה שלא בקשר לחפצי קודש היא מאוד מצומצמת, ויפים הם דברי רש"י (דברים יד, א) בפירושו לאיסור לא תתגודדו - לפי שאתם בניו של הקב"ה, ואתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים. (פ' תרומה תשנ"ח, בר מצוה של עמנואל שי', ובתשנ"ט, בר מצוה של נחמיה שי') הערת נתנאל שי': לעניין כיסוי היופי במשכן, ניתן לומר כי זהו ההבדל בין הידור של בני האדם לבין משכן ה'. במצוות שמטרתן לצוות־ לקשר בינינו לבין הקב"ה, ישנו הידור שמכוון גם אלינו ואולי בעיקר אלינו, ולכן רק דברים הגלויים לעין צריכים הידור. אבל בבית ה', שאין נסתר מלפניו, יש משמעות עמוקה גם ליופי שנסתר מעינינו וגלוי לפניו. אנו מראים את חיבתנו לקב"ה בהידור, דווקא בדברים שוודאי לא מכוונים אלינו. הערת הגר"א נבנצל שליט"א: הבריחים ראום המפרקים והמקימים, אבל פרשיות התפילין אינן נראות כלל.

פרשת תרומה מוקדשת, מתחילתה ועד סופה, לציווי האלהי על עשיית המשכן וכליו. בראש הפרשה (כה, א-ט) בא ציווי כללי על לקיחת תרומה ועל עשיית המשכן בכללו. לאחר מכן (כה, י - כו, לז) בא הציווי על עשיית כלֵי האהל (הארון, השולחן והמנורה. והנה נפקד מקומו של מזבח הקטורת, שלמרות עמידתו בתוך האהל נדחה הציווי עליו לסיומה של פרשת תצוה - ריש פרק ל) ועל עשיית האהל עצמו (תחילה כיסויי המשכן, כלומר היריעות למיניהן, ורק לאחר מכן הקירות - הקרשים, ולבסוף - הפרוכת שבין הקודש וקודש הקדשים ומסך פתח האהל). בחלקה האחרון של הפרשה (כז, א-יט) בא הציווי על מזבח הנחושת ועל עשיית החצר בתוכה עמד. כלי נוסף עמד בחצר - כיור הנחושת. על דחיית הציווי על עשייתו לפרשת כי תשא (ל, יז-כא) עמד ראב"ע (כז, ח) בסיום פירושו לפרשת מזבח העולה, וכך כתב: והנה לא נזכר הכיור (לאחר מזבח העולה, ככלי נוסף שעמד בחצר), כי לא נעשה מנדבת כל ישראל, רק מנדבת הנשים לבדן (ראה להלן לח, ח), על-כן הזכירו עם פרשת הבשמים (ל, כב-לח), שכל ישראל לא הביאום, רק הנשיאים לבדם (ראה להלן לה, כז-כח). (פ' תרומה תשמ"ז) ב"עיונים לפרשות השבוע" של הרב אלחנן סמט (סדרה שניה עמ' 349 הערה 2) מובא טעם נוסף: הכיור אינו כלי שנעשית בו עבודה, אלא תפקידו לסייע בהכשרת הכהנים לעבודתם. ועל הפתיחה בארון ובכפורת כתב רמב"ן בפתיחתו לפרשתנו: עיקר חפץ המשכן היה מקום מנוחת השכינה שהוא הארון. והוסיף רבנו בחיי (דברים י, א): אין לך מקודש ומעולה בכל הכלים כמוהו, וכשם שהוא קודם לכולם במעשה, כך הוא מקודש מכולם, שהוא דוגמא לכסא הכבוד (ראה במדבר רבה ד, יג) ומעון לשכינה, והשכינה דבקה לעולם עם הארון. ובאשר להקדמת היריעות לקרשים כתב ר"ע ספורנו להלן (מ, יח): עשר היריעות מעשה חושב שנקראו "משכן" הוקמו קודם הקמת הקרשים, אם בידי אדם מחזיקין בו, ואם על דרך נס כדבריהם ז"ל, ועל זה הסדר נעשה והובא אל משה. כי אמנם אותן עשר יריעות, הן היו עיקר בנין המשכן, ושאר הנכנס באותו הבנין והם האדנים והקרשים והבריחים והעמודים והאהל, היו להעמיד המשכן ולכסותו. ע"כ. (הראני הרב איתן שנדורפי שי')

ובאשר לאיחור הציווי על מזבח הזהב ראה מה שכתבתי להלן (ל, א). (פ' תצוה תש"ס)

וידבר ה' אל משה לאמר דבר וכו' ויקחו לי תרומה. זש"ה (ישעיה מ"ה, י"ח) כה אמר ה' יוצר הארץ וכו', לא תהו בראה לשבת יצרה. להיות כי בפ' יתרו כאשר שמעו ישראל את עשרת הדברות היה נקל בעיניהם לקיימם מאחר שהמצוות הללו תלווים במעשה האדם, אך אח"כ כאשר נאמר להם פ' משפטים היינו שרצון הש"י הוא שיתפשט קדושתו ועבודתו בלבות ישראל, עד שיתפשט גם על קנינים השייכים להאדם שלא יוכלו לעשות דבר שלא כדת כמו שנתבאר בפ' משפטים [ד"ה ואלה], ועי"כ היה צעקה בלב ישראל איך אפשר להזדכך לב אדם כך. ועי"ז נתן הש"י עצה להם בזו הסדרה ויקחו לי תרומה זהב וכסף ונחשת ואיתא בזוה"ק (שמות קמ"ח.) שהוא נגד היסודות הנמצאים באדם, והוא שימסור האדם כל יסודותיו וכחותיו להש"י שהוא ישלוט בהם כרצונו ית', וממילא יהיו כל קניניו טובים ולא יגיע מהם שום היזק. וכענין הזה נתפרש בזוה"ק (במדבר קכ"א:) הפסוק אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה, והוא כשאין הרוח חיים שלו נוטה לשום צד רק לרצון הש"י ואם יאמר האדם איך אפשר לזכך לבו כ"כ, ע"ז נאמר לא תהו בראה היינו שאין הש"י חפץ שלבו של אדם יפחד. וזה ג"כ פי' (ישעיה מ"ה,י"ח) לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני, וע"ז נאמר לשבת יצרה שיהיה לאדם ישוב הדעת, אני ה' דובר צדק מגיד מישרים, היינו אף שהש"י חפץ שיהיה האדם צדיק ונקי בכל הענינים ויקיים כל התרי"ג מצות, עכ"ז נקרא מגיד מישרים, היינו בישרות ובנדבות לב אל האדם ונותן עצות לאדם שיבא לכל הד"ת בנקל.

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. היינו שצוה הש"י שישראל יסייעו לו בכל ההנהגות דבר בעתו כדאיתא בספר הבהיר (השייך לקמ"ו.) הרימו אותה בתפלותיכם ומי הוא אותו שנדבו לבו להמשך מן העולם הזה כבדוהו כי בו אני שמח שיודיע שמי וממנו ראוי לקחת את תרומתי שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי מאותו המתנדב דא"ר רחומאי צדיקים וחסידים שבישראל שמרימין אותי על כל העולם בזכיותיהן וכו'.

בפסוק ויקחו לי תרומה רמ"א ז"ל ויתנו לי תרומה מ"ל ע"ד קידושין אשה הנותנת לאדם חשוב מתנה מקודשת בהאי הנאה יע"ש. נסתפקתי למ"ש המ"ל בה' אישות הנותן לאשה איסורי הנא והיתה חולה מסוכנת וקידשה בה אי בתר דידה אזלינן וראוי לה ומקודשת א"ד בתר דידיה ולאו מידי יהיב לה יע"ש. והנה באדם חשוב וחולה מסוכן ונתנה היא לו איסורי הנאה וקיבל והיה לו שאר איסורי הנאה מעכו"ם לקבל אפשר בהאי הנאה כו' א"ד אפ"ה אינה מקודשת. אדם חשוב האומר תן מנה לפלוני ואקדש אני אותך בזה אי מוטל אותו פלוני עליו מקודשת וא"ל צ"ע. ועיין פסחים פ"ק והרי"ף ז"ל הביא הא דרב גידל המקדש כו' אין חוששין לקדושיו ובעל המאור הקשה דלרבא דפסק כר"ש בין לפני זמנו ולאחר זמנו א"כ מותר בהנאה והר"ן ז"ל כתב אף לר"ש מתשביתו משמע שלא כדרך הנאה ואסור בהנאה מ"ה לר"ש משבע דלא כתוס' פסחים כ"ח ב' יע"ש וקשה למה לי קרא לחמ"פ דאסור בהנאה לחזקיה ור"א הא משבע אסור כ"ש בפסח לרש"י. ולר"ת באלו עוברין דתערובת ונוקשה מותר להשהותו מ"ה ואסור באכילה מ"ה הוה א"ש דלנוקשה ותערובת צריך קרא באא"ע והוה א"ש קושית התוס' פסחים ע"כ לימא א"ב נוקשה ותערובת. ומ"מ קשה למה פסקו נוקשה ותערובת מדרבנן מאחר דלהנך מ"ה ואם נאמר אשה אינה מצווה בעשה דתשביתו כמו שצידדנו בזה כמ"א דהוה מ"ע שהז"ג א"ש דצריך קרא דחמ"פ אסור בהנאה לנשים וניפשוט ספק המ"ל מדרב גידל דלדידה שרי בהנאה עד הלילה מ"ה ולמה אין חוששין לקידושיו נהי מדרבנן אסור הוה למיחש מספק ש"מ כל היכא דלדידיה אין שוה פרוטה אינה מקודשת.

ובעזר נותן לפתאים ערמה, נתחיל סדר ויקחו לי תרומה:

ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי דקדוקים שבפסוק זה נתעורר בהם רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל הן אומרו לי הן עוד שאר יתורים ע"ש בד"ק ונ"ל בס"ד כי דוד הע"ה אמר כי אראה שמך מעשה אצבעותיך וכו' ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ וכונה כאשר יביט האדם בשמים וכל צבאים יתפלא וירומם שם אלהינו מגודל הבריאה שברא דנודע אצל חכמי הטבע שהשמש היא גדולה יותר מרבבות מאות אלפים פעמים מכדור הארץ כולו ונראית קטנה לעיני האדם מרוב גבוהה וכתב בספר הברית דנתאמת אצל אנשי מידות חכמי הטבע שאם היה אדם עומד על השמש ומורה כדור ברזל בכח אש וגפרית על הארץ היה מגיע לארץ במשך כ"ד שנים רצופים ודרך כל כדור היוצא מן הקנא"ן שילך בכל שמונה דקים פרסה ראה כמה גבוה השמש מן הארץ ויש כוכבים זיום ואורם מגיע אל עינינו משעה שנאצלו ועתה צא וחשוב מה שאין הלב יכול לחשוב ומזה תוכל לשער עומק רום ועומק תחת ורחבת מקום הגלגל הנברא ואם כן תכין לבך להתבונן גדולת הבורא מה איום הוא ומה נורא וכמה אדיר הוא ה' אלהינו אם כך גדולים מעשה אלהינו עכ"ל:

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. הנה באה פרשה זו אחרי פרשת משפטים דבתחילה קודם שיעשה האדם צדקה בממונו צריך לראות שלא יהיה בממונו חשש גזל דאל"כ אין הצדקה מועלת לו כלל וכמו דלולב הגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה, וזהו שאמר הפסוק (ישעיהו נ״ט:י״ד) והוסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמוד דאחר שהוסג המשפט ע"כ גם הצדקה שעושין עומדת מרחוק ואינו מועיל להם כלל. וזהו שאה"כ שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וע"כ אמר להם תחילה משפטים ואח"כ ציום על נדבת המשכן:

ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. הנה כבר נודע מה שדקדקו המפרשים ז"ל בזה למה תחלה אמר תרומה ואח"ך קראה תרומתי והיה ג"כ אפשר לומר תקחו את התרומה גם מלבד זאת הלשון נמי כפול ויובן בס"ד לפרש ונקדים תחלה מ"ש הרב מהר"י מדובנא ז"ל בפי' שיר השירים ע"פ והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים דלכאורה קשה על מה עשה ה' ככה לחלק את קדושת המשכן לשתי מדרגות זו למעלה מזו הקצור קצרה יד ה' לעשותו כולו קדש קדשים וגם מלת לכם הוא בלתי מובן כי הוא אך למותר ואמנם ידוע שכל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות המתנדב הוא מבין ועיקר חשיבות הנדבה לפניו ית' הוא רק נדבת הלב וזריזות המתנדב וידוע שבהתנדב עם רב בזה א"א שיהיו כולם שוים לטובה מגישי מנחה בצדקה כי יש אשר יתנדב בשמחה ובישרות לבב ובזריזות ויש נוכל נודב בעצלתים ולבו בל עמו וה' הבוחן לבבות ומישרים ירצה הבחין בין נדבה המעולה ובין הבלתי מעולה לבל יתערבו על ידי עושי המלאכה רק שיעשה מהמעולה חלק נבחר לקדש הקדשים ומהבלתי מעולה החלק הפחות דהיינו קדש וזהו והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש וכו' כלומר הבדל חלקי המשכן ע"י הפרוכת מידכם היתה זאת לכם יען לא היה לבב כולכם שלם וכו' עכ"ד ז"ל ע"ש ונמצא לפ"ז שנדבת המשכן לא היתה שוה במעלתה והוא כי חלק המובחר שבה אשר הביאוהו בלב שלם מנדבת לבם זה היה לחלק המובחר שבקדושה לצורך קדש הקדשים שהוא מקום מיוחד לזיו שכינתו יתברך אשר לא יוכל ליכנס בו אפי' כהן גדול כי אם מכפור לכפור שהוא מקום מקודש יותר המיוחד לזיו שבינתו ית' וחלק הנדבה הגרוע מזה מצד נדבת הלב היה לחלק התחתון מקדושה הנז"ל והוא לשאר צורך המקדש והנה גם בשאר המשכן מלבד קדש הקדשים הנה ג"כ איננו במעלה שוה בקדושה וג"כ יש בו מעלות מעלות בקדושתו זה למעלה מזה והנה גם זה היה כפי מדרגות ומעלות הנדבה שהביאו כי איננה שוה בנדבת הלב ובזה יובן דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה סתם לצורך המשכן ואמנם מאת כל איש חשוב וצדיק אשר ידבנו לבו דייקא שיש לו לב טהור שש ושמח בנדבתו הנה מזה תקחו את תרומתי דייקא כלומר תרומה המיוחדת לי שהיא לצורך בית קדשי הקדשים המיוחד לזיו כבודו יתברך.

ויקחו לי תרומה ופי' רש"י לי לשמי י"ל בזה ע"ד משל בענין החתונ' כי כל ענין החתונה וכל ההכנות וצרכי החתונה הוא רק לשמח חתן וכלה ויש כמה אנשים שתופסים הטפל שבאים רק לאכול ולשתות ומשליכים העיקר וכן כל האי עלמא לבי הלולא דמיא והכל מה שברא הקב"ה בעולמו הוא לתכלית המכוון כדי לייחד חתן וכלה ויש כמה אנשים שרוצים לאכול ולשתות ולילך אחר התענוגים ומשליכים העיקר אבל החכם עיניו בראשו והוא מסתכל ועוסק תמיד רק לייחד חתן וכלה שהוא יחוד קוב"ה ושכינתיה ומשליך כל תענוגי עוה"ז אחר גוו וזהו י"ל שמרומז בפסוק ויקחו לי לשמי תרומה לשון הפרשה והיינו שמפריש עצמו מן הטפל והסניפין רק שמחזק בעיקר שהוא לייחד תמיד קוב"ה ושכינתיה וזהו ויקחו לי היינו אותי לשמי היינו אל השכינה שהוא שם של הקב"ה כמ"ש בכל מקום אשר אזכיר את שמי ותרגומו די אשרי שכינתי וכו' היינו שעוסקים לקרב אותי אל השכינה הקדושה ולייחדם ביחוד גמור ואמת והבן:

ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו. כבר ידעת מה שפי׳ ביתור וכן תעשו. אמנם זה יובן במה שארז״ל (ברכות נ״ה) בצלאל בצל אל היית וגו׳. וי״ל איך אמר משה בצל אל היית וגו׳ לא ימנע או כך נאמר לו או לאו. אם כך נאמר לו איך לא צוה כך בתחלה. ואם לא נאמר לו איך הודה ואמר בצל אל היית וגו׳. וי״ל שהאל ית׳ אמר לו ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו. ולפי שיחשוב חושב שמא מה שאמר את תבנית המשכן מתחלה ואח״כ ואת תבנית וגו׳. לא היה לו להקדים תחלה המשכן ואח״כ כליו רק שהקדים הכלל ואח״כ הפרט. לכך אמר שאינו כן רק וכן תעשו כמו שסדרתי הדברים בסדר קדימה ואחור:

ויקחו לי תרומה. לִי – לִשְׁמִי:

מלת ויקחו לי. כגזרת סור' אלי. שיסור הנקרא ממקומו ויקרב אליו. וככה שיקח מאתו ויתן לי. וככ' קחי נא לי מעט מים:

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. אמור לישראל שחפצתי שגבאים יגבו בעדי תרומה, וכן עשה משה ברדתו מן ההר, כאמרו ואחרי כן נגשו כל בני ישראל, ויצום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני ואחר כך ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל שהם הסנהדרין קחו מאתכם תרומה ובזה צוה להם שיגבו. וישראל לא המתינו שיגבו הסנהדרין, אבל תיכף יצאו מלפני משה והביאו עד בלי די ולפיכך לא נשאר על הנשיאים שחשבו לגבות זולתי האבנים והשמן שלא הביאו ישראל עדיין:

ויקחו לי תרומה פתח דבר אל בני ישראל בל' פיוס כמו דברו על לב ירושלים. בשביל שהיה בו חסרון כיס פייסם ואיתא במדרש א''ר אבהו ומה לעשות משכן כבוד וכפרה לישראל אמר דבר אל בני ישראל לשון פיוס הדוחקים את ישראל ונוטלים את ממונם מה תהא עליהם. תרומה. אותיות מ' תורה שהתורה שניתנה למ' יום הוא לאוכלי תרומה. כההיא דאמרינן לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שניה לה לאוכלי תרומה וזהו ויקחו לי לשמי שכל מי שעוסק בתורה כאילו לוקח לי שאין לו להקב''ה בעולם אלא ד' אמות של הלכה בלבד וע''כ סמך פרשת ויקחו לי תרומה לפ' של תורה:

דבר אל בני ישראל. צריך לדעת למה לא הספיק במה שקדם לומר לאמר והדבר מובן שלבני ישראל יאמר. או לא היה צריך לומר לאמר ויספיק באומרו דבר אל בני ישראל.

תרומה - הפרשה מממונם.

ויקחו לי תרומה. פרש״י לי לשמי. וכיב״ז תניא במכילתא עה״פ מזבח אדמה תעשה לי לשמי. וכן בתוספתא מגילה פ״ב תניא כלים שנעשו מתחלה להדיוט אין עושין אותם לגבוה והיינו מדכתיב ועשו לי מקדש לשמי. והכי תניא בספרי פ׳ בהעלתך אספה לי לשמי. מיהו כאן ק׳ לפי דעת המפרשים דמתחלה נצטוה לעשות משכן מנדבת לב א״כ בשעת הנדבה מתקדש לגבוה. מעתה מאי נ״מ במה שיקחו הגבאים ג״כ לשם ה׳ והרי כבר נתקדש בידי בעלים וכל היכי דאיתנהו בי גזא דרחמנא נינהו. אכן בל״ז א״א לומר דלא נאמרה מתחלה מצות המשכן אלא ע״י נדבות. ואם לא היו מנדבין לא נעשה המשכן ואמאי הא כופין זא״ז לבנות בהכ״נ כדתניא בתוספתא דב״ב פ״א מכש״כ משכן דהוא מ״ע וגם ב״ד מחויבין לכפות על קיום מ״ע. ותו קשה דבפי׳ איתא בב״ב ד״ח מנין שאין עושין שררה עה״צ פחות משנים אר״נ שנאמר והם יקחו את הזהב ומפרש בגמרא מאי שררותא ומשני משום שממשכנין עה״צ. הרי דמפרשי משמעות והם יקחו בכפיה. אלא עיקר פי׳ ויקחו לי בע״כ ישבו שמאין וגבאין ליקח מכל א׳ כפי הראוי. ומעתה שפיר מתיישב לי לשמי שבקיחת הגזברים לשם קדושת המשכן מתקדש בע״כ של בעלים. ואח״כ מפרש הכתוב עוד. מאת כל איש אשר ידבנו לבו. אם יהי׳ נמצא נדבות בלי כפיה גם כן תקחו את תרומתי. ולא כתרומת אדנים שהיה אזהרה העשיר לא ירבה. וגם האי תקחו אפשר לפרש בע״כ וה״פ מי שינדב ויפריש כופין להביא ומעשין אותו כדאיתא במס׳ ר״ה דף ו׳. וראיתי בת״י פר׳ צו ח׳ ט״ו על המקרא ויחטא את המזבח או דילמא השתכח בב״י דלא הוי בלביה למיתא לעבידתא ושמע קל כרוזא ואסתפי ואייתי בלא צבא כו׳. ולכאורה הוא פלא מה זה אסתפי הלא הכרוז היה מאת כל איש אשר ידבנו לבו. אלא כמש״כ דשמע שיקחו בע״כ אם לא יהיו נדבות מש״ה נדב תחלה ואח״כ שראה מנדבים לרוב התחרט בלבו ולא יכול לחזור הרי מבואר כמש״כ ולפנינו יבואר עוד הכרח לזה הפי׳:

ויקחו לי: מצוה לכלל האומה שיפקידו פקידים לקבל מיד המתנדבים וכמו שאומר תכף מאת כל איש וכו' תקחו את תרומתי, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, וכן אמר להם משה (ל"ה ה') קחו מאתכם תרומה לה' (שאנשי האומה הממונים לכך יקחו משאר האומה ויקבלו מידם מה שיתנדבו) כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' (ליד הממונים); ונראה כי העם לא הפקידו פקידים, אלא הביאו אל משה עצמו, ככתוב (ל"ו ו') ויקחו מלפני משה והם הביאו אליו עוד וגו'.

ויקחו לי תרומה. לאחר שדבר השם אל משה פנים בפנים י' הדברות וצום על ידי משה קצת המצות שהם אבות למצות התורה כאשר הנהיגו רבותינו ז"ל עם הגרים שמודיעים קצת המצות וישראל קבלו עליהם כל מה שציום וכרת עמהם ברית על זה מעתה היו לו לעם והוא להם לאלהים והם הם ראויים שיהיה להם מקדש להשרות שכינתו עליהם ועל כן ציום לעשות לו משכן להשרות שכינתו בתוכם כאשר הבטיחם אם שמוע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים מיד שיהי' לו בית בתוכם ועקר החפץ במקדש (במשכן) הוא מקום השכינה שהיא הארץ (הארון. כצ"ל) כדכתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת על כן הקדים מיד הארון והכפורת ואחריו השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו שבעבורם נעשה המשכן לתתם בתוכו ומשה הקדים בפרש' ויקהל המשכן ואת אהלו ואת מכסהו וכן בצלא' לפי שהוא ראוי לקדם במעשה. והכבוד ששכן על הר סיני דכתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני הוא שכן במשכן דכתיב וכבוד ה' מלא את המשכן וכאשר דבר ה' אל משה במתן תורה כך היה הדבור עמו במשכן דכתיב וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת:

לי לשמי. לא כסתם לי שבמקרא המור' להבאת דבר אל העצם כי כתוב אם ארעב לא אומ' לך ומזה הטע' עצמו פירש גבי ועשו לי מקדש לשמי כי כתו' השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה אבל גבי אשר נדרת לי וכי ידור נדר ליי' לא פירש כלום לפי שאין שם אלא אמירה שצריך להזכיר השם בנדרו בין בנדרי גבוה בין בנדרי הדיוט לומר אני נודר לשם לתת למזבח או לבדק הבית כך וכך או לתת לראובן כך וכך אבל לא מפני שמלת לי אינה נופלת על הלקיחה כי מצאנו קחה לי עגלה משולשת וקח לי משם שני גדיי עזים וכמהו רבים ועוד דא"כ גבי ועשו לי מקדש למה לא פירש אותו כמשמעו:

ויקחו לי. כשהמקבל אדם חשוב אז נחשב הנותן כמקבל, כבקדושין נתנה היא ואמר הוא אם הוא אדם חשוב מקודשת, לכן אמר כאן ויקחו ולא אמר ויתנו (מ"ב), ולשון זה נאמר ג"כ באברהם ואקחה פת לחם במקום ואתננה, וכן באליעזר עבד אברהם ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידי', ויקח במקום ויתן, כי הנותנים האלה חשבו א"ע כמקבלים:

דבר אל בני ישראל וגו'. חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומה, החרש והשוטה והקטן והתורם את שאינו שלו, ועובד כוכבים שתרם של ישראל אפילו ברשותו. ר' שמואל בר נחמן שמע לכולהון מן הדא, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה – פרט לעובד כוכבים, מאת כל איש – פרט לקטן, אשר ידבנו לבו – פרט לחרש ולשוטה, וזאת אשר תקחו מאתם – פרט לתורם את שאינו שלו ^אואע"פ דהאי קרא בתרומת המשכן כתיב, ילפינן מינה לתרומת כהנים ע"ש שנקראו ג"כ תרומה, ונ"מ בזה"ז לענין חלה שנקראת ג"כ תרומה (פ' שלח), ועי' ביו"ד סי' שכ"ח ס"א, ומ"ש פרט לעובד כוכבים, הנה באמת קיי"ל דגם עובד כוכבים שתרם תרומתו תרומה, אלא איירי כשתרם בשליחות ישראל, וטעם הדבר משום דכתיב בתרומה (פ' קרח) כן תרימו גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, ומה דיליף קטן מן איש ולא מן ידבנו לבו כמו חרש ושוטה משום דאין לו דעת, י"ל משום דיש קטנים שהגיעו לכלל דעת, כגון אלו שהגיעו לעונת נדרים שיודעים לשם מי נדרו ונדבו, כמבואר בנדה מ"ה ב', מ"מ אתמעטו מן איש שלא יונח על פחות מי"ג שנה כמבואר לפנינו בפ' וישלח בפסוק ויקחו שמעון ולוי איש חרבו. .
(ירושלמי תרומות פ"א ה"א)

לי לשמי. דהא כל דבר שבעולם שלו הוא:

ויקחו לי תרומה. הרצון בו שיפרישו אותה לשמי וידמה שזאת התרומה הוא זולת התרומה שרמז אליה באמרו מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזה שכבר נזכר בפרשת אלה פקודי כי כסף העשוי למלאכת המקדש הפרישוהו ישראל כשנתן כל אחד מהם מבן עשרים שנה ומעלה מחצית השקל והנה זאת התרומה היתה מוגבלת לא היתה נוספת מצד הנדבה ולא נגרעת מצד העדר הנדבה ועליה אמר ויקחו לי תרומה על צד הצואה וכבר היתה שם תרומה אחרת שהיתה לפי הנדבה והיא תנופת הזהב ושאר הענינים הנוהגים מנהגו שהיו צריכים למלאכת הקדש כמו שנזכר בפרשת ויקהל כל נדיב לבו הביאו חח ונשם וגו' כל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן וגו' והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואבני המלואים והנה כלל שאר מיני אלו התרומות במה שאמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם ולזה זכר שם הכסף עם הזהב והנחשת והנה הכסף בא בקע לגלגולת והזהב והנחשת היא בא נדבה או אולי היה שם כסף גם כן שיהיה בא נדבה ולא נכלל במלאכת המקדש הנזכרת בפרשת ואלה פקודי ואולם עשו ממנו כלי שרת:

ויקחו לי תרומה התנה כמה פרטים: א) לא אמר ויתנו לי תרומה, שאז היה מ"ע וחיוב על כל אחד ליתן, וה' רצה שתרומה זו תהיה מנדבת לב ורצון חפשי לא ע"י שום הכרח, ואם היה הצווי שיתנו, היו נותנים בהכרח ע"י הצווים לכן באר שאינו מצוה שיתנו רק שימנו גבאים לקבל ממי שירצה ניתן, ב) לי לשמי, שלא יערב ברוחו פניה חיצונית להתכבד או להתפאר בנדבתו או ע"מ לקבל פרס וכדומה רק לשם ה' בלבד, ג) שיקחו תרומה, שהנותן לא יתן כל רכושו רק תרומה לבד כמ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ד) מאת כל איש שכבר בארתי בהתו"ה (צו סי' קנג) שבמקום שבא לשון לקיחה על שליקח מן הנותן ברצון דרך מתנה יש הבדל בין לשון קח ממנו ובין לשון קח מאתו, שקח מאתו מציין שנותן ברצון טוב שלא ע"י שום הכרח, ולא יבא לשון קיחה מאתו אם לוקח מן המקום או מבלתי בעל רצון, ובזה במ"ש מאת כל איש, מציין שהנותן הוא בעל רצון ובחירה ונותן בטוב לבו, לא ע"י שיכריחוהו אחרים או שיתן מפני הבושה וכדומה, ה) שלא יחשבו שלא יקחו נדבה זאת רק מן העשירים וראשי העדה, אמר מאת כל איש, ו) שלא יחשבו שאין לקבל רק נדבה גדולה ודבר חשוב, אמר אשר ידבנו לבו כל מה שיתנדב אף חוט אחד, ז) רמז מ"ש דוד הע"ה (דברי הימים א כ״ט:י״ד-ט״ו) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, כי כל הקנינים מתיחסים לה' ושלו הם כמ"ש (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב, ואינם כל האדם, רק בעת שמתנדב לש"ש אז הוא זוכה בהם שיחשב כאלו הוא שלו ואז הוא לוקח מה' וזוכה בו ויחשב שהתנדב משלו לה', ועז"א ויקחו לי, שע"י שיתנדב לשם ה' הוא לוקח מה' וזוכה בו:

ויקחו לי תרומה זהב וכסף ונחושת. הצדקה נמשלת לאלו שלשה דברים כשנותן האדם צדקה בעושר בחיים בבריאות בכחו בגבורתו אז תחשב לו כזהב משל לאדם שמקדים לשאת פני מושל ונותן שוחד טרם יצטרך לו כביכול נמי שאין צורך. וכסף כשנפל למשכב ונותן צדקה הורע כחה של צדקתו כי כבר עלה עת הצורך כן נחשת כשנותנה מסוכן כשעולה לגרדום לידון והקולר תלוי ואינה נחשבת כ"כ אך מ"מ טוב לו לאדם לתת צדקה בכל עת ובכל שעה למען יזכר על טוב שמו כאשר הוא בעולמו שמה בעפר כי שם מקומו ותמצא מרגוע הנפש היגעה בימי הפקודה ובזכרון הרעה וזאת המנוחה וזאת המרגעה ואמר הוציאו לו זהב קודם לכפר על מעשה העגל:

ויקחו לי תרומה. פרש"י לי לשמי יש מי שרצה להסמיך בזה מ"ש רבינו האר"י ז"ל דבמעשה הצדקה יש יחוד לשם הוי"ה ב"ה הזרוע כתמונת וי"ו וה' אצבעות נגד ה"א והפרוטה כעין יו"ד וה' אצבעות העני כדמות ה"א עכ"ד. ובזה פירשו עשיר ורש נפגשו עושה כלם ידו"ד דבין העשיר והרש נתיחד שם הוי"ה כמדובר וזה רמז לי לשמי שהצדקה תהיה לי לשמי ליחד שם הוי"ה ב"ה כאמור. וגם אני שמעתי שרצו בזה לתת טעם למ"ש רז"ל אם בקשת לעשות צדקה עשה עם עמלי תורה והטעם כי הת"ח אינו שואל. וא"כ המטבע כעין יו"ד וה' אצבעותיו כנגד ה"א והזרוע וי"ו וה' אצבעות הת"ח נרמזת שם הוי"ה ב"ה ביושר שהוא רחמים אך כשהוא עם ע"ה הנה העני שואל וה' אצבעות פשט העני את ידו הוא ה"א אחרונה ואח"כ הנותן זרוע וה' אצבעות ופרוטה הם וה"י וא"כ הוא השם מהופך שהוא דין ולכן הצדקה לת"ח היא העולה ע"כ שמעתי ואינו נראה בעיני אעיקרא דדינא מי בקש זאת טעם שהצדקה זאת עולה כשהיא עם ת"ח וזה א"צ טעם דגם מתנות כהונה צריך ליתן לת"ח כמש"ה למען יחזקו בתורת ה' ועוד כי בזה מקיים הג' דברים שהעולם עומד עליהם תורה שיש לו יתרון להחזיק בלומדי התורה. ועבודה דהעוסק בתורה כאלו הקריב קרבנות ועל גמילות חסדים מלבד הצדקה עצמה לשמר לבקש ת"ח ולילך אצלו בצנעה וכיוצא. באופן שניכר מאד יתרון עושה הצדקה עם ת"ח. גם הא דאמור הנח"ת שובר"ת דשאלת הע"ה אינה נחשבת רק כשנותן הצדיק אז בעת ההיא הוא בסוד שם הוי"ה ע"ד שכתב רבינו האר"י זצ"ל ובזה אפשר לדקדק הכתוב האמור עני ורש נפגשו וקפסיק ותני בין שואל בין נותן בלי שאלה בין ע"ה בין ת"ח עושה כלם בכל האופנים ה' שמתייחד שם הוי"ה ב"ה בעת הצדקה כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל והוא סוד והי"ה מעשה הצדקה שלום ועמ"ש הרמ"ז בהגהת הזהר שנדפס מחדש פרשת בחקותי דף קי"ג ואכמ"ל. ואפשר לפרש לי לשמי במ"ש משם הרב זב"ח דשם ההויה מורה דיש לישראל דין בנים אך שם אדני מורה שאנו עבדים וידוע מ"ש פ"ק דבתרא דמהצדקה מורה דיש לנו דין בנים. וז"ש ויקחו לי תרומה דכולל צדקה וכי תימא דיש לנו דין עבד לז"א לי לשמי והוא שם הוי"ה דמורה דאנו בנים ויכול לעשות צדקה וז"ש עני ורש נפגשו עושה כלם ה' דשם המיוחד מורה לנו דיש לנו דין בנים ודו"ק. ואפשר ויקחו לי תרומה דהול"ל ויתנו לי תרומה אמנם רמז שיקחו לו כביכול השכינה ליחוד וזה ע"י הצדקה לפי רז"ל והמפרשים או ע"י התורה כמו שפירש רבינו אפרים כל הפסוקים על התורה וע"י צדקה והתורה כל נדיב לב יביאה את תרומ"ת ה' להתיחד. וז"ש ויקחו לי לשמי כאלו אמר ויקחו לשמי בסוד ויעש דוד שם לי ודו"ק:

ויקחו לי תרומה יש בזה ספקות:
הספק הא' היה ראוי שיאמר ויתנו לי תרומה:
הספק הב' אחר שאמר ויקחו לי תרומה למה כפל ואמר תקחו את תרומתי:
הספק הג' למה אמר תרומה לא בכינוי ואח"כ אמר תקחו את תרומתי בכינוי. והתשובה שקיחה עניינו קנין כלומר תקחו ותקנו מישראל תרומה שאני אפרע להם הרבה בשבילה שכשיעשו מקדש אשכון בתוכם או יהיה הכוונה לשון ליקוחין שהקב"ה יהיה חתן וישראל כלה בשביל התרומה או ירצה שלפעמים הנותן נחשב כאלו יהיה מקבל והוא כשהמקבל אדם חשוב כמו שאמרו במס' קידושין נתנה היא ואמר הוא אם הוא אדם חשוב מקודשת ואם כן ויקחו לי תרומה רוצה לומר ויקחו ממני תרומה שבנותנם לי תרומה מקבלים ממני ואני הוא הנותן והם המקבלים ומה שאמר תרומה ותרומתי לפי שהעשיר אינו אלא ממונה ופקיד עלהממון שכולו משל הקב"ה ואם האדם ממונה חשוב ונותן הממון לצדקה וכיוצא בו הממון הוא שלו ואם לאו הוא מהקב"ה ואמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו לפי שיש אברים מקבלים ואינם נותנים ויש נותנים ואינם מקבלים ויש מקבלים ונותנים ויש שאין נותנים ולא מקבלים והלב נותן ואינו מקבל כמו שכתבו חכמי הרפואה לזה יחס הנדיב ללב שהנדיב הוא הנותן ואינו מקבל ואמר לבו בכינוי לפי שיש מתנדבים לא מלבם אלא מלב אחרים שרואים לאחרים שמתנדבים ולכן הם מתנדבים מפני הבושה ולזה אמר ידבנו לבו ואמר נדיב לבו:

ויקחו לי לשמי. דאם לא כן הרי "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כד, א), וכתיב (תהלים נ, יב) "אם ארעב לא אומר לך" "כי לי כל חיתו יער וגו'" (שם שם ט), ולפיכך צריך לומר 'לי לשמי':

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. אני נתתי לכם את תורתי וקחו גם אותי, ומנין לומר לי במקום אותי, שנאמר ולי אני עבדך (מ״א א כו), ועשו לי מקדש (פסוק ח), לבך נאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה.

ויקחו לי פירש״י ז״ל לי לשמי. לכאורה משמע דכוונת הרב לשלול דלא נפרש בסתם לי דהא לא שייך ח״ו שאינו צריך לבריות אלא רוצה לומר לשמי. וכך פי׳ הר״אם אבל אינו נלע״ד שהרי מצינו בכמה מקראות הדומין לזה דלא פירש״י בהו ולא מידי כגון עשר אעשרנו לך קדש לי כל בכור כל פטר רחם לי אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ וכן רבים אלא נר׳ דכאן מרגיש רש״י ל׳ ויקחו דהול״ל ויתנו ורמז בתירוצו מ״ש במדרש וכי מי שנ׳ לה׳ הארץ ומלואה וכו׳ הוא צריך לב״ו אלא שחומד לישראל להשרות שכינתו בהם ע״כ ולכך כתיב ויקחו שישראל יקחו להקדוש ברוך הוא ע״י תרומה זו וכי היכי דלא תיקשי לפי המד׳ דא״כ הול״ל ויקחו אותי. ולכך מתרץ דאדרבא לא שייך מלת אותי ממש כי הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו ית״ש רק הוא ע״ד ושמו את שמי על בני ישראל דהיינו שיחול שמו ית׳ עליהם והיינו דקאמר לי לשמי:

ויקחו לי תרומה. פרשה זו נאמרה תוך מ' יום שהיה משה בהר להמתין הלוחות וצוהו הקב"ה להיכן יניחם. שיעשו משכן ובית קדשי הקדשים ובתוכן הארון והלוחות תוך הארון. ושם תשרה שכינה עם התורה וישראל סביב כמו מלאכים שהם סביב כסא הכבוד והשכינה ביניהם. וכן כתו' ושכנתי בתוכם כמו בין המלאכים. ועל זה נאמר אני אמרתי אלהים אתם וכו' להיות שכינה ביניכם כבני בני עליון. ג"ן:

ויקחו לי תרומה. פרשה זו נאמרה בתוך ארבעים יום שהיה ממתן תורה וצוהו הקב"ה להיכן מניח' שיעשו משכן ובית קדשי הקדשים ובתוכו ארון ובתוך הארון לוחות ושם תשרה שכינה וישראל סביב כמו המלאכים סביב כסא הכבוד ושכינה ביניהם וכן כתוב ושכנתי בתוכם כמו בתוך המלאכים ועל זה נאמר אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם להיות שכינתי ביניהם:

ויקחו לי תרומה. לצורכי לבנות לי בית, הגזברים יקחו מאת העם ולא בחזקה אלא מאת כל איש אשר ידבנו לבו וזאת הפרשה נאמרה בתוך מ' יום האחרונים שהיה משה ממתין את הלוחות וצוה לו הק"ב להיכן יניחום שיעשו משכן ובית קדשי הקדשים ובתוכו ארון ובתוך הארון הלוחות ושם תשכון שכינה עם התורה וישראל סביב כסא הכבוד והשכינה ביניהם כמו שכתב ושכנתי בתוכם כמו בין המלאכים ועל זה נאמר (תהלים פ"ב) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם להיות שכינה ביניכם אלא שחבלתם:

ויקחו לי תרומה י״‎מ שפרשה זו נאמרה בתוך המ׳‎ יום האמורים למעלה בסמוך שעלה משה בהר לקבל הלוחות ושאר התורה, וצוה לו הקב״‎ה שיעשה משכן ובתוכו ארון ובתוך הארון הניח הלוחות.

מלת ויקחו מגזרת סורה. כי גזרת סור הוראת על התרחקות כמו סורה ממני. אבל לפעמים מורה על התקרבות בלשון קצרה. כמו סורה אלי פירושו שיסור ממקומו ויבא אלי. וכן גזרת ויקחו הוראתו כמו ויתנו אך הוא משמשת בלשון קצרה. הוראה אחת שהיא שתים. היינו ויקחו מהאנשים הנותנים ויתנו לי. והנכון אצלי שתיבת ויקחו לי על דרך לך לך פסל לך. וקחו לכם צאן וכדומה. ועיין בדברי הרב בפרשת בהעלותך בפסוק תקח לחטאת:

ויקחו לי תרומה. אפשר לומר דרך הלציי דיש נדיב דמפריש מעשרו או נדבתו והוא מזומן אצלו וכשיבא עני או גבאי יתן לו משם והוא דרך נקל וטוב כידוע. והתורה הקדושה כוללת כל עצה ומדה טובה וכל מיני חכמה והנהגה דכלא בה. וזה רמז ויקחו לי תרומה יפרישו הפרשה בעת שדעתם מיושבת ולבם נכון. ובזה יהיה נקל מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי העני או הגבאי מה שכבר הפריש. א״נ אפשר במ״ש פ״ק דבתרא רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד משום דרודף צדקה ימצא צדקה אלא לומר לך כל הרודף צדקה הקב״ה ממציא לו מעות לעשות מהם צדקה וז״ש ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו דהוא רודף צדקה. והיה שכרו תקחו את תרומתי מכאן ואילך שאני ממציא לו מעות לעשות צדקה. א״נ אפשר לרמוז כמ״ש רבינו האר״י זצ״ל דאין עבירה מכבה צדקה כשם שאין עבירה מכבה תורה וגם אמרו רז״ל בש״ט שהקב״ה זורע המצות ונותן הפירות לבעליהם אף שמן הדין אינו חייב ליתן פירות כמו שהוכיח הרב מהר״ר יוסף דוד ז״ל וזה רמז ויקחו לי תרומה היא הצדקה כמ״ש רז״ל והמפרשים כלומר שהצדקה שעושים גונזים למעלה ודאי ובעה״ב לוקחים אותה ודאי שאין עבירה מכבה אותה וזה רמז מאת אותיות אמת שהיא התורה דשוה לתורה דמגנא ומצלא אף שעדיין לא עשאה אלא אשר ידבנו לבו לעתיד אגוני מגנא כמדת הקב״ה שהוא רואה הטובה שעתיד לעשות וזהו כל איש אשר ידבנו לבו לעתיד. ועוד תקחו את תרומתי רמז לפירות הגם דמן הדין הם שלי וזהו תרומתי. אני נותנם לכם וזהו תקחו את תרומתי. ובסגנון אחר אפשר לומר ויקחו לי תרומה תורה מ׳ כמ״ש המפרשים מאת אותיות אמת שהצדקה נקראת אמת כמ״ש בתנא דבי אליהו. רמז דתורה וצדקה כחדא שריין דאין עבירה מכבה אותם והם גנוזים לעולם הבא. ועוד רמז דעל ידי הצדקה מיחד קודשא בריך הוא כמ״ש רבינו האר״י ז״ל וזה רמז ויקחו לי תרומה שהיא הצדקה ליחד קבה״ו וזה רמז מאת גימטריא אילת שהוא השכינה כל יסוד. ולפי פשוטו אפשר לרמוז כי תרומה אותיות המותר על דרך מן המותר בפיך שהצדקה צריך לעשותה מנכסיו שהרויח במשפט וביושר ולא מגזל ועושק וזש״ה בצדקה תכונני אך רחקי מעושק וכו׳. ואפשר לרמוז במ״ש וזאת התרומה אשר תקחו מאתם ס״ת תרומה לרמוז דאחר שבאה ליד הגזבר אין לשנותה כי תרומה לקחו ותרומה תהיה:

"דבר אל בני ישראל" וגו'. אימתי נאמרה פ' תרומה? שתי תשובות יש לשאלה זו בדברי קדמונינו: לפי רש"י (לא, יח; לג, יא) נצטווה משה על עשיית המשכן רק אחרי מעשה העגל, ולפי זה סדר הזמנים בפרשתינו הוא: לאחר פרשת משפטים בא מעשה העגל שבפרשת כי תשא, ואחריו באות הפרשות תרומה, תצוה, ויקהל ופקודי. מקורו של רש"י בדברי חז"ל (תנחומא ח), וזו לשונם: אימתי נאמרה למשה הפרשה הזו של משכן? ביום הכפורים עצמו. אף־על־פי שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל, אמר רבי יהודה ברבי שלום: אין מוקדם ומאוחר בתורה, שנאמר: "נעו מעגלתיה לא תדע" (משלי ה, ו) - מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשותיה, ...אתה מוצא שביום הכפורים נתכפר להם ובו ביום אמר לו הקב"ה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם על מעשה העגל, ולכך נקרא "משכן העדות", שהוא עדות לכל באי העולם שהקב"ה שוכן במקדשכם. אמר הקב"ה: יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו את העגל, שכתוב בו: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב" וגו' (שמות לב, ג). ואם ישאל השואל: אם כן - שקדם חטא העגל לציווי על מלאכת המשכן, מה ראתה התורה לשנות כאן מן הסדר ולהקדים את הציווי על המשכן לחטא העגל? על כך משיב רבנו בחיי להלן (פסוק ו) וכותב: ואף־על־פי שהעוון ההוא קודם למעשה המשכן, שהרי העוון היה בתמוז ומעשה המשכן היה לאחר יום הכפורים בסמוך, מכל מקום התורה ש"דרכיה דרכי נֹעם וכל נתיבֹתיה שלום" (משלי ג, יז), רצתה להקדים ענין מעשה המשכן, שהוא הכפרה קודם שיזכיר העוון ההוא, כי כן מדתו של הקב"ה שמקדים רפואה למכה, וכענין שדרשו רז"ל (מגילה יג ע"ב): הקב"ה בורא רפואה לישראל תחילה ואחר כך מכה אותם, שנאמר: "כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים" (הושע ז, א). בדרך אחרת ביאר רמב"ן (לה, א ד"ה ויקהל משה; ויקרא ח, א ד"ה קח את אהרן): ועל דרך הישר, נצטווה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל, וכשנתרצה לו הקב"ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם, ידע מעצמו שמצוות המשכן במקומה עומדת, וציוה לישראל עליה. וראה דבריה של נחמה ליבוביץ ז"ל בעיוניה (עמ' 337), שקושרת בין שתי תשובות אלו לשאלת משמעות המשכן ותכליתו בכלל. (פ' תרומה תשנ"ה)

תרומה. הַפְרָשָׁה, יַפְרִישׁוּ לִי מִמָּמוֹנָם נְדָבָה:

מאת כל איש. צוה שלא יגבו בזרוע כענין שממשכנים על הצדקה, אבל יגבו מן המתנדבים בלבד:

ויקחו לי תרומה עשו לי מקום מקדש אחד מנ' שבהר הבית כמו תרומה שהוא א' מנ' שהרי הר הבית היה ת''ק על ת''ק ומקום החצר היה ק' על נ' שהוא א' מנ' של ת''ק על ת''ק: סמך לילה לויקחו לי תרומה רמז זמן אכילת תרומה בלילה כדתנן משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן שהיא צאת הכוכבים:

תרומה הפרשה. לא הרמה והגבהה כמו שוק החרומ':

ותולעת שני. צמר הצבוע בצבע אדום קרוי תולעת, והצבע קרוי שני, כדכתיב אנשי חיל מתולעים, מלובשים בגדים צבועים, וכן האמונים עלי תולע, בגד צבוע, וכן מוכיח אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדמו כתולע כצמר יהיו, השני והשלג שם של צבעים זה אדום וזה לבן, אבל תולע וצמר שניהם צמר אלא שהתולע הוא צמר צבוע, והצמר הוא לבן בלא צבע (רשב"ם), והגר"א פי' הנצבע בצבע ראשון הוא נקרא תולע, והצמר הצבוע מהתולע בשני' זהו שני. ורש"י פי' (שם בישעי') תולע, צבע שצובעין בו אדום גרעינים הם ויש תולעים בכל אחד ואחד, וכ"כ הרמב"ם בחבורו:

ויקחו לי תרומה. תנא ר"ח בשם רשב"ג, ג׳ תרומות נאמרו בפרשה זו, תרומת אדנים, תרומת שקלים, ותרומת המשכן. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה – זו תרומת אדנים, תקחו את תרומתי – זו תרומת שקלים, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם – זו תרומת המשכן ^בר"ל שלש כעמים נאמרה מלת תרומה, ויקחו לי תרומה, תקחו את תרומתי, וזאת התרומה, ולפי פשוטו הול"ל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו זהב וכסף וגו', ולכן דריש שבא לרמז על ג' תרומות אלו, ומה שלא פירש כאן רק תרומת המשכן הוא משום דכוון הצווי בכאן לקחת מכל איש ותרומה כזו הלכה לתרומת המשכן, משא"כ תרומת אדנים ותרומת שקלים נגבו רק ממי שנמנו לגלגולת מבן עשרים שנה ומזכרים כמבואר בר"פ תשא ובר"פ פקודי. ועיין בבבלי מגילה כ"ט ב' תנא רב יוסף, שלש תרומות הן, של מזבח למזבח, ושל אדנים לאדנים, ושל בדק הבית לבדק הבית, ופירש"י תרומת אדנים היתה לאדנים ותרומת מזבח למזבח לקנות מהן קרבנות צבור לכל השנה דכתיב בזה לכפר על נפשותיכם. ונראה דמקור אחד לשתי הדרשות רק שבאו בשנוי לשון, רק מה שקורא בירושלמי תרומת שקלים קורא בבבלי תרומת מזבח, ותרומת המשכן היינו תרומת בדק הבית.
ומה שכתב כאן רש"י ויקחו לי תרומה – לי לשמי, עיין מש"כ בסמוך בפסוק ח' אות ח' וצרף לכאן. .
(ירושלמי שקלים פ"א ה"א)

הפרשה. בא לומר שאל תפרשהו ל' תרומה והגבהה כמו שוק התרומה. רא"ם:

ונראה לי על דרך מה שאמרו ז''ל (יומא ד':) מנין שהאומר דבר לחבירו שהוא בבל תאמר שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר. ועל פי הדברים האלה יצטרך לומר דבר אל בני ישראל שאם לא כן יחשוב משה כי לא בא אלא לתת רשות שאין זה בבל תאמר חובה מנין תלמוד לומר דבר וגו'. ולדרך זה תמצא מרגוע לנפשך בכל התורה כולה שאמר הכתוב לאמר וחזר לומר דבר, כי בכל מצוה צריך לומר לו לאמר ודבר ובאחת מהנה לא יהיה נשמע שחובה עליו הם הדברים לאומרם להם אלא רשות, ורבותינו ז''ל (ילקוט הראובני) דרשו דבר אל בני ישראל שלא ימנה עליהם מערב רב ודורשים לשון דברות ושררה. עוד יתבאר בסמוך באופן אחר:

אשר ידבנו לבו תקחו. כתוב בליקוטי גאוני קמאי בס' רבינו אפרים ר"ת אילת. ואפשר לפי המפרשים פסוקים אלו על התורה. כי אילת רמז לתורה שבע"פ המתיחסת לשכינה. והוא גימטריא אמת רמז לתורה שבכתב והוא יחוד קבה"ו. ויש לפרשו ג"כ על הצדקה דמיחד קבה"ו כמדובר וזה רמז ר"ת אילת שהיא השכינה והוא גימטריא אמת דהיינו יחוד קבה"ו אילת השכינה ואמת קבה"ו בסוד ת"ח. ומה נעים מ"ש בתנא דבי אליהו דהצדקה נקראת אמת שבו יחוד קבה"ו ואמת אילת ודוק:

תרומה הפרשה. לא תרומה הניתנת לכהן, דלא שייך הכא:

תנן התם חמשה לא יתרומו, ואם הרימו אין תרומתן תרומה, החרש השוטה והקטן והתורם את שאינו שלו, ונכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשות, אין תרומתן תרומה.

תרומה הפרשה יפרישו מממונם וכו׳ הוצרך להוסיף דברים אלו על הכתוב לפי שכבר פי׳ דויקחו לי לא קאי אתרומה נמצא שאין כאן אלא מלת תרומה לבד ולכך הוצרך לפ׳ דמלת תרומה סגי דהיינו הפרשה ור״ל שיפרישו וכו׳ וכבר הוסיף הכתוב לבאר מאת כל איש וכו׳:

אשר ידבנו לבו. י"ג נדבות מונה כאן שנדבו ישראל לבנין המשכן וכנגדם מונה י"ג בגדים ביחזקאל הוד והדר וכו' שעתיד הקב"ה להלביש את ישראל:

תקחו את תרומתי פרש״‎י שהתנדבו י״‎ג דברים האמורים בענין ואלו הם זהב, וכסף, ונחשת, תכלת, וארגמן, תולעת שני, ושש, ועזים, אילים, תחשים, שטים, שמן, סמים. והבשמים הם בכלל השמן הואיל ואינם בעין והנשיאים הביאו את האבנים.

"ויקחו לי תרומה". כאשר אמרתי לילדים בגני־טל את באורו של מלבי"ם - ויקחו ולא יתנו, כדי להבטיח שאכן לא יובן שיש ציווי ליתן, אלא הכל כאשר ידבנו לבו, שאל שלומי שי' מן הכתוב "משכו וקחו לכם" (למעלה יב, כא). ואולם עתה, כאשר אני רושם, אני רואה שאין כאן כל שאלה. שם הרי נאמר "וקחו לכם", כלומר אין כאן כלל ענין של נתינה. (פ' תרומה תש"ן)

ידבנו לבו. לְשׁוֹן נְדָבָה וְהוּא לְשׁוֹן רָצוֹן טוֹב, פיישנ"ט בְּלַעַז:

ויקחו לי לי עולה מ' היינו עין יפה אחד ממ':

יפרשו לי ממונם נדבה. מפני שהמובן מזה הוא שיקחו הפרש' וההפרש' לא תפול עליה לקיחה הוצ"ל שהמכוון מזה הוא שיפרישו ומפני שההפרשה הוא הפרשת דבר מדבר אמר מממונם ולא מאת כל איש אשר ידבנו לבו מפני שהנפר' ואשר יפירש ממנו מין אחד וא' שהנפר' ממון גם המופר' ממנו ממון בהכרח ויהיה מאת כל איש דבק עם תקחו את תרומתי הבא אחריו מפני שההפרש' אפשר שתהיה בחיוב אמר שהיא נדבה כנרמז מאשר ידבנו ומפני שההבדלה מודים שההפרש' היא נדבה צריך שיהיה שם לקח המתחייב ממלת ידבנו שהיא הנדבה ואמר יפרישו מממונם נדבה ולא אמר מאשר ידבנו כל' התורה:

יפרישו לי מממונם נדבה. דק"ל כיון דתרומה דהכא הוא הפרשה וא"כ נאמר שהוא דבר שיש לו קצבה כמו תרומות גורן ויקב לכן פירש מממונם ואין כאן שום קצבה. א"נ דקשה לרש"י כיון שפי' התרומה הפרשה הל"ל בתחילה ענין הפרשתם ואח"כ היה לו לכתוב ויקחו לי תרומה ומלת ממונם שמוסיף רש"י על הפסוק משום דקשה ליה דפשוטו של פסוק משמע שהתרומה יהיה מגוף האיש כדכתיב תרומה מאת כל איש ומתרץ יפרישו לי מממונם נדבה ובזה מתורץ הכל דויקחו פי' הפרשה כמו שנקט יפרישו ואל תאמר נמי שהתרומה באה מגוף האיש אלא ממונם ומאת כל איש לא קאי אמלת תרומה דלעיל מיניה אלא קאי אידבנו דלמטה ומפני שההפרשה אפשר שתהיה בחיוב אמר שהיא נדבה כנרמז מאשר ידבנו לבו. רא"ם:

ויקחו לי. צריך לדעת למה כתב וא''ו בתחלת ענין. ואולי שירצה על דרך אומרם ז''ל (שקלים פ''א מ''ג) ממשכנין על השקלים, ואמרו ז''ל (תנחומא) כי ג' תרומות שנו כאן ב' מהם שקלים בקע לגלגולת אחת לאדנים ואחת לקרבנות צבור והג' נדבת המשכן עד כאן. וכפי זה נתכוון באומרו ויקחו כנגד נדבת השקלים הרמוזה בתרומה הסמוכה לה לומר שישנו בכפייה לשקול, וסמך תיבת ויקחו אל בני ישראל לרמוז שבשקלים מדבר הכתוב שאינם שוקלים אלא בני ישראל ולא בנות ישראל דכתיב (לקמן ל' י''ג) כל העובר וגו'. ולפי זה אומרו מאת כל איש פירוש שהלקיחה תהיה בהשואה מאת כל איש ואפילו את אשר ידבנו לבו תהיה לקיחה שוה מכולם ולא ירבה הנדיב ולא ימעיט הכילי. ועוד ירצה בתוספת וא''ו לרמוז שכבר קדם דבר אחר והוא נדבת לב כרמוז בסוף דבריו שאמר אשר ידבנו לבו, ולדרך זה ידבר הכתוב גם בתרומת המשכן ויחפוץ ה' שכל נדבה תהיה מלב ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב:

יפרישו לי מממונם נדבה. מפני שמשמעות שיקחו הפרשה, וזה לא שייך לומר, שהפרשה אין בו דבר, ולא שייך לומר 'ויקחו לי הפרשה', ולפיכך צריך לפרש 'יפרישו לי מממונם נדבה'. ומה שהוסיף 'מממונם נדבה', כדי לתרץ למה קרא אותו על שם הפרשה ולא על שם נתינה או לקיחה. ועוד, וכי אסור ליתן הכל עד שהכתוב אמר דווקא הפרשה יתנו, לכך פירש שהכונה ש'יפרשו לי מממונם נדבה', ושייך אצל נדבה הפרשה, שהמתנדב אין לו ליתן הכל, שהרי אמרו חכמים (כתובות נ.) המוותר אל יוותר יותר מחומש, אלא מפריש מקצת משאר. ולפי זה קשיא, למה קרא אותה של חובה 'תרומה', דהא שנים של חובה היו, ובאותה לא שייך הפרשה, דאפילו אם לא היה לו יותר צריך ליתן הכל, ויש לומר לכך קרא אותם של חובה 'תרומה' ללמוד דאותם של חובה קודמת, דחובה קודמת לנדבה, ולכך קרא הכתוב גם החובה 'תרומה', שהרי לא הפריש רק מקצת הממון, כיון שיש לו עוד ממון להתנדב. וכאן הכתוב מדבר במי שיש לו להתנדב, ואצלו נקרא גם כן החובה 'הפרשה', שהרי נשאר לו עוד:

אמר ר׳ שמעון בן לקיש וכולהם מן הפסוק הזה, דבר אל בני ישראל, פרט לחרש שאינו שומע ואינו מדבר, אשר ידבנו לבו, פרט לשוטה שאין לבו נודבו, ידבנו לבו, אין הנדיב אלא בלב, שנאמר כל נדיב לב (שמות לה ה), ולא אנוס, מאת כל איש, פרט לקטן שאינו איש, ויקחו לי, משלהם פרט לתורם מה שאינו שלו, והנכרי מנין, דכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו לי, ולא הגוים יקחו, על שם חיבה זוכר את ישראל בכל פרשה ומצוה, שנא׳ כי נער ישראל ואוהבהו (הושע יא א), ואומר ואוהב את יעקב (מלאכי א ב).

תקחו וכו׳ ג׳ תרומות אמורות וכו׳ משמע ודאי דרש״י קחשיב להו כסדרן שהם כתובים בתורה. וטעמו דהאמצעית דכתיב ביה תרומתי משמעו על הקרבנות דהיינו המיוחדת לי כדכתיב את קרבני לחמי וכו׳ והשלישית דכתיב וזאת התרומה זהב וכו׳ פשיטא דקאי על תרומת המשכן. א״כ ממילא הראשונה מיירי בתרומת האדנים וכך מפורש בהדיא בירוש׳ דשקלים פ״ק. אך ק׳ דכיון שהראשונה מיירי בשל אדנים והוא בקע לגלגולת כמ״ש רש״י א״כ אמאי כתיב בה מאת כל איש אשר ידבנו לבו דלא שייך לשון נדבה כיון שיד כלם שוה בה ונראה דר״שי גופיה כיון לתרץ זה בדיבור דלעיל שכתב ידבנו לשון נדבה והוא ל׳ רצון טוב. ולכאורה ק׳ והלא כל הכתובים מלאים מלשון נדבה והוא דבר ברור שלא היה צריך ר״שי לטרוח עצמו ללמדנו מהו לשון נדבה אלא כוונתו דהכא אי אפשר לפ׳ ל׳ נדבה ממש כמו שאר מקומות. דהא הך תרומה מיירי באדנים כדלקמיה שיד כולם שוה ולא שייך א״כ לכתוב בה שיתן כל איש כפי אשר ידבנו לבו אלא ל׳ נדבה הכא הוא ע״ד ההשאלה והוא לשון רצון טוב כלו׳ שיתנו מה שעליהם ליתן דהיינו בקע לגלגולת ברצון טוב. ומ״ש רש״י י״ג דברים וכו׳ כבר צווחו בה קמאי דקמאי דהא חזיא דטפי נינהו. איברא דרש״י מסיים בה כשתדקדק בהם אבל צריך לידע ולהבין מהו זה הדקדוק. וראיתי בש״ח שתי׳ בשם נח״י דאבני שהם ואבני מלואים הנשיאים הביאו. ורש״י לא חשיב אלא מה שהצבור נדבו ע״כ וק״ט דא״כ מה״ט לית לן למחשב נמי שמן למאור והבשמים דהנהו נמי נשיאים הביאום כדכתיב בהדיא והנשיאים הביאו את אבני השהם וכו׳ ואת הבשם ואת השמן. ואין לנו לומר אלא מ״ש הרא״ם דתכלת וארגמן ותולעת שני קמ״ל רש״י דנחשבים לא׳ ששלשתם צמר אלא שחלוקים בגוון. ברם לפי׳ הרב נמי ק׳ אמאי מייתי רש״י זה כאן דנר׳ דעדיין אינו מקומו דבתחלה הו״ל לפ׳ זהב וכו׳ ותכלת צמר וכו׳ וארגמן צמר צבוע וכו׳ ואחרי ככלות הכל לימא י״ג דברים הללו וכו׳ דהשתא איזה קשר יש לדברים הללו עם מ״ש לעיל שלש תרומות וכו׳. ועוד יש להבין מאי דוחקיה להכניסנו בדקדוק זה כדי שיצא לנו מנין י״ג ומאי נ״מ אם הם י״ג או פחות או יותר הול״ל כל הדברים האמורים כלן הוצרכו למלאכת המשכן ונראה יהיו כמה שיהיו. ונר׳ לע״ד דכוונת רש״י ז״ל לתרץ הרגש א׳ בפסוק עצום מאד מ״ש דכשמונה הדברים האמורים הולך ומונה בוי״ו המוסיף על ענין ראשון זהב וכסף וכו׳ וגם בתחלת הפסוקים ותכלת וארגמן וכו׳ וערת אילים וכו׳ עד ועצי שטים. ואחר כך מתחיל הפ׳ בלא וי״ו שמן למאור וה״נ בקרא דבתריה אבני שהם וכו׳ ומה נשתנו אלו מאלו. לכך צריך לפרש דלא נצטוו הצבור להביא רק זהב וכסף וכו׳ עד ועצי שטים דעד כאן יהיו כלם רשאים ושוים להביא הקטני׳ עם הגדולים יחד עשיר ואביון ראשיהם זקניהם וכו׳ כל איש ישראל. ולכך כלם כתובים יחד בהרדפ׳ הוי״ו. ומשם ואילך הוא ציווי אחר פרטי ולא קאי הציווי לצבור רק לנשיאים בפרטות ולכך הפרידו הכתוב מהנהו דלעיל. ועפ״י דרכנו יובן ממילא מאי דמייתי רש״י בפרשת ויקהל על פ׳ והנשיאים הביאו מה ראו נשיאים וכו׳ אלא כך אמרו יתנדבו צבור תחלה ומה שיחסר אנו משלימים כיון שהתנדבו הכל אמרו נשיאים מה עלינו לעשות הביאו אבני השהם וכו׳. וק׳ דכיון דנראה שהצבור התנדבו בלב שלם וברוח נדיבה עד שהביאו כל הצורך והותר למה לא הביאו ג״כ אבני השהם וכו׳ אין לומר שלא היו להם אבנים טובות שהרי עם המן היו יורדים להם. ותו דהתינח אבנים טובות שמן ובשמים מאי איכא למימר. א״ו שלא הביאום לפי שכך היתה גזרת הכתוב שאותם הדברים יביאו הנשיאים נוסף על נדבותם עם הצבור ביתר הדברים באופן שהציבור הביאו כל מה שהיה מוטל עליהם. וכל זה לא הוצרך רש״י לכתבו כאן בפירוש שסמך על מ״ש בפרשת ויקהל והנשיאים הביאו את אבני וכו׳ דמפשטיה דקרא מוכח הכי שאותם הדברים הוטלו עליהם להביא וממילא תוכל לפרש ולהבין הטעם שהופרדו אלו מאלו. ורמזו כאן בלבד באמרו כשתדקדק בהם שהרי אם באת לחשוב גם השמן והבשמים ואבני שהם וכו׳ תמצא יותר על י״ג שהרי הם ט״ו ובמדרש מונה י״ג דברים דהרי איתא במ׳ תנחומא אמר רבי יוסי בר סימון לא תהיו סבורין שאתם גומלים עלי י״ג דברים כנגד י״ג דברים שהפרשתי לכם במצרים ואלו הן ואלבישך רקמה ואנעלך תחש ואכסך בשש ואחבשך משי ואעדך עדי ואתנה צמידים על ידיך ורביד על גרונך ואתן נזם על אפך ועגילים על אזנך ועטרת תפארת בראשך ולחמי וכו׳ סולת ושמן ודבש האכלתיך. הרי י״ג דברים שהפרשתם לי כנגד י״ג דברים שהפרשתי לכם במצרים ע״כ. באופן דבהכרח לחשוב בכאן י״ג דברים דוקא כנגד י״ג דברים דהתם שנאמרו וכו׳ ולפי מ״ש רש״י לעיל בסמוך ג׳ תרומות אמורות וכו׳ ניחא הכל שהרי הם י״א דברים מזהב עד עצי שטים שהן הן הדברים שהיו נדבת צבור וכשתמנה כסף לג׳ שהרי היו ג׳ מיני כסף א׳ בקע לגלגולת לאדנים וא׳ בקע לגלגולת לקרבנות ועוד כסף הבא בנדבה שעשאוה לכלי שרת וגם הם בכלל מלאכת המשכן דכליו נמי מיניה נינהו הרי הם י״ג והן הן כנגד הי״ג דברים שהפריש הקדוש ברוך הוא לישראל וכנגדם נצטוו להפריש כלם י״ג דברים הללו והיינו דקפיד רש״י למצוא כאן הי״ג דברים והיינו דקאמר לכשתדקדק בהן שאז תבין שהן דוקא י״ג לא פחות ולא יותר שהרי אין לך למנות רק עד עצי שטים ויש לך למנות הכסף לשלשה כדאמרן והבן כי הוא בעיני כפתור ופרח:

[ויקחו לי לשמי בשביל שתהיה לשמי].

רש"י ד"ה תרומה, הפרשה, יפרישו לי וכו'. והיה יכול לומר: כתרגומו - אפרשותא. (פ' תרומה תשנ"ד)

תקחו את תרומתי. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שָׁלֹשׁ תְּרוּמוֹת אֲמוּרוֹת כָּאן, אַחַת תְּרוּמַת בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁנַּעֲשׂוּ מֵהֶם הָאֲדָנִים, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּאֵלֶּה פְקוּדֵי, וְאַחַת תְּרוּמַת הַמִּזְבֵּחַ בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת לַקֻּפּוֹת לִקְנוֹת מֵהֶן קָרְבְּנוֹת צִבּוּר, וְאַחַת תְּרוּמַת הַמִּשְׁכָּן נִדְבַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד (תלמוד ירושלמי שקלים א'). י"ג דְּבָרִים הָאֲמוּרִים בָּעִנְיָן כֻּלָּם הֻצְרְכוּ לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אוֹ לְבִגְדֵי כְהֻנָּה כְּשֶׁתְּדַקְדֵּק בָּהֶם:

מאת כל כל עולה נ' היינו בינוני א' מנ':

ידבנו ל' נדבה. והנו"ן מובלע בדגש הדל"ת: תקחו את תרומתי אמרו רז"ל ג' תרומות אמורות כאן. פי' ג' מיני תרומות רמוזות כאן ולא פירש מהן כי אם תרומת המשכן שהיא נדבת כ"א ואחד דאל"כ תרומתי וזאת התרומה ל"ל ה"ל למכתב ויקחו לי תרומ' מאת כל איש אשר ידבנו לבו זהב וכסף ונחשת וגו':

ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. ויקחו לי, ע"ד הפשט לשמי, ולשון תרומה הפרשה כלומר שיפרישו ישראל נדבה מממונם למלאכת המשכן. וענין המשכן היה דוגמת הר סיני, והכבוד ששכן על הר סיני בנגלה הוא ששכן על המשכן בנסתר, וכשם שמצינו בהר סיני שאמר הכתוב (דברים ה׳:כ״א) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן מצינו במשכן שחזר שני פעמים (שמות מ׳:ל״ד) וכבוד ה' מלא את המשכן. וכשם שמצינו בהר סיני שכתוב בו (דברים ד׳:ל״ו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה וכתיב (שם) ודבריו שמעת מתוך האש, כן במשכן היה הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים. וכשם שמצינו בהר סיני שכתוב בו (שמות כ״ד:י׳) ויראו את אלהי ישראל, כן מצינו במשכן שהיה אלהי ישראל יושב הכרובים, הוא שכתוב בו (יחזקאל י׳:י״ט-כ׳) וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה הוא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה.

ל' נדבה כו'. כאילו אמר ינדבנו והנו"ן מובלעת בדג"ש הדל"ת:

עוד נראה לפרש הכתוב על פי מה שאמרו במסכת בבא בתרא (ח':) קופה נגבית בב' ומתחלקת בג' נגבית בב' לפי שאין עושין שררות על הציבור פחות מב' ואמרו שם מנא הני מילי אמר קרא (לקמן כ''ח ה') והם יקחו ומאי שררות שממשכנים על הצדקה אם אמוד הוא עד כאן. והעלו שם התוספת והר''ן כי ב' שאמרו דוקא בדבר הקצוב אבל שאינו קצוב צריך ג'. ודע כי לענין דין אפילו יחיד אם הוא מומחה יכוף אדם בעל כרחו לדון אותו יחידי כדתניא (סנהדרין ה') אם היה יחיד מומחה לרבים כו' הרי זה דן יחידי, וכתבו התוספת שם ויכול לכוף את האדם בעל כרחו דאי בדקבליה וכו'. ומכאן אני למד שהוא הדין וכל שכן הוא שיכול להנהיג שררות יחידי ואינו צריך ב', ומה משפט הצריך ג' דן וכייף שררות שמספיק בב' לא כל שכן. ובזה נשכיל ביאור הכתוב אומרו דבר אל בני ישראל אין פירוש לשון דבור אלא לשון שררות ודברות לומר כי הוא לבדו יכול לעשות ב' משפטים שישנם בענין הא' היא ההערכה, והב' היא השררות, שהגם שההערכה צריך ג' והשררה צריכה ב' כנזכר אתה לבדך תהיה דבר על הדבר לצד שאתה יחיד מומחה תספיק במקום ג' ואין צריך למור במקום ב' לענין השררות, ודוקא אתה אבל הזולת ויקחו לשון רבים. ותמצא שכן היה דכתיב (לקמן ל''ו ג') ויקחו מלפני משה הרי כי משה לבדו קבל הנדבה בין דבר שיש בו קצבה בין דבר שאין בו קצבה. והגם שבתלמוד דרשו מפסוק (לקמן כ''ח ה') והם יקחו, אולי כי שם חדש לענין השררות שצריכה ב' וכאן לענין פרט לקיחת דבר שאין בו קצבה שלא נתן רשות לעשות הדבר ביחיד אלא למשה אבל הזולת צריך רבים. ולדרך זה יתיישב אומרו ויקחו בתוספת וא''ו לצד שקדם ואמר דברותו של משה לזה יוצדק לומר אחר כך ויקחו:

אמרו ז"ל שלש תרומות נאמרו כאן וכו'. דאם לא כן למה לי ג' פעמים תרומה; "ויקחו לי תרומה", "תקחו את תרומתי", "וזאת התרומה" (פסוק ג). ואם תאמר, אחר שלא פירש כאן רק תרומה אחת, שהיא תרומת מלאכת המשכן, למה הזכיר שאר התרומות, דאינם שייכים לכאן. אמנם לפי אשר אמרנו למעלה (אות ג) הוי שפיר, שתרומת חובה קודמת, שאין סברא שיתן של נדבה [קודם] ושמא לא יהיה לו של חובה, ולפיכך כתב כאן של חובה לומר להם שעוד תתנו של חובה, שלא יתן לנדבה הכל, ולא יהיה לו של חובה, ואמר להם שיפרישו קודם של חובה:
אמנם יש בזה עוד דבר מופלג בחכמה, דאלו שלש תרומות שייכים זה לזה אין האחת בלא האחרת, וכולם הם כאחת. והענין הוא, כי כאשר היה מלאכת המשכן כפרה על מעשה העגל, כמו שהוא מבואר בדברי חכמים, וחטאו ישראל בשלשה דברים שהם שייכים לאדם; אם בחלק הנפשיי שהוא המחשבה, שהיו מחשבים בעגל שיש בו ממש, ובעבודה זרה אמרו חז"ל (קידושין מ.) "למען תפוס ישראל בלבם" (ר' יחזקאל יד, ה), במחשבה בלבד הוא נענש. ואם במעשה, שהיו זובחים לו (להלן לב, ו), וידוע כי פעולת המעשה מתייחס אל הגוף הפועל. ולפיכך חטא במעשה מתייחס אל כלי המעשה, לפי שהמעשה אי אפשר בלא כלי המעשה. אבל אפשר שיחטא בלא מחשבה, כאשר יחטא בשוגג, שחוטא האדם בלא מחשבה, וכלי הגוף אשר הם גומרים המעשה. וישראל חטאו במחשבה, ובמעשה העגל, וחטאו בממונם, כמו שנתבאר בפרשת כי תשא (רש"י להלן לב, לא) שאמר משה "עשו להם אלקי זהב", כלומר 'אתה גרמת להם שהשפעת להם זהב הרבה וכו'', כמו שנתבאר לשם. והיו ישראל בשביל זה ראויים להיות נענשים בשלשתן, לפיכך היו צריכים כפרה לשלשתן:
וציוה להם לתת ג' תרומות; נגד הנפש והגוף והממון. וידוע כי כל בני אדם שוים בגוף ובנפש, אין לאחד יותר מן השני, כי כמו שיש לזה כן יש לזה, אם דל אם עשיר. לכך אמר בשני תרומות שיהיו שוים מחצית השקל. וידוע כי האדם הוא אדם על ידי נפש וגוף, וזהו השקל השלם. והנפש הוא חצי השקל, והגוף הוא חצי השקל. לכך צריך ליתן בעד כל אחד חצי שקל. וחצי שקל הוא עשרה גרה, כי השקל השלם עשרים גרה (להלן ל, יג). וידוע כי יש באדם בנפש עשרה דברים, ובגוף עשרה דברים, כדאיתא בפרק המפלת (נידה לא.) ג' שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן שממנו; עצמות, וגידין, וצפורנים, ומוח שבראש, ולובן שבעין. אשה מזרעת אודם שממנו; עור, ובשר, דם, ושערות, ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו; רוח, ונשמה, וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, דעה, בינה, והשכל, עד כאן. הרי עשרה דברים שנותן הקב"ה, ואביו ואמו נותנים גם כן עשרה דברים. ועשרה דברים שנותן הקב"ה כולם נפשיים קדושים, ועשרה דברים שנותנים אביו ואמו הם כולם גופניים, כמו שמסיק שם (נידה לא.) כיון שמת האדם נוטל הקב"ה חלקו, וחלק אביו ואמו מוטל לפניהם. כי הנפש תשוב אל האלקים, והגוף מונח. ולפיכך אמרה תורה (להלן ל, יג) "עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'":
והנה מיוחדים היו הקרבנות המכפרים על הנפשות, כדכתיב בפרשת כי תשא (להלן ל, טו) "לכפר על נפשותיכם", והוא מחצית השקל אשר היו מקריבים ממנו. וכן ממחצית השקל נעשו האדנים (רש"י כאן). וידוע כי האדנים הם בית קבול שבו היו עומדין הקרשים (רש"י להלן כו, יז), והם יסוד הבנין, וזה נאמר על החומר שהוא יסוד המקבל הכל, והוא כמו אדן המקבל צורת הבנין. והאדן הוא השפל מונח למטה, מתדמה בכל אל החומר שהוא הנושא, ודבר זה ידוע אצל חכמים, ואין כאן מקומו. והנה החומר עיקר ויסוד בנין הגוף, ולכך מחצית השקל נתנו אותו לאדנים, שהם יסוד הבנין. והיה התרומה השלישית נגד הממון, שאותה בלבד אינה שוה בבני אדם. כי ליש בני אדם הרבה וליש מעט, וציותה התורה לתת "כל איש אשר ידבנו לבו" כפי אשר יש לו לכפרה על ממונם, שלא יהיה כלה וכו':
ואם תאמר, לפעמים יהיה לאדם הרבה ממון ויתן נדבה מעט, ומי שהוא עני יתן הרבה, ולא יהיה זה שוה לפי ערך הממון, והיה ראוי שיתן אותו שיש לו ממון רב – הרבה, ואותו שיש לו מעט – מעט. כי אין הענין כן, כי אותן שיש להם הרבה, והם רע עין ועיניהם צרה ליתן, אינם עשירים בממון. אבל העשיר הוא שיש לו עין טוב ולב טוב, כי הרע עין הוא חסר, אבל מי שיש לו לב טוב ונותן בעין יפה, זהו עשיר, שהרי יש לו הרבה שנותן ומשפיע לאחרים, וזהו מפני הרבוי שנמצא אצלו, וכמו שאמרו (אבות פ"ד מ"א) איזה עשיר השמח בחלקו. ולפיכך אמרה תורה שיתנו התרומה לפי נדבת הלב, כי כאשר צריך ליתן תרומה לפי הממון ולפי העושר, זהו לפי הנדבה, כי לאותו שיש לו נדבת לב ונתן לפי נדבת לבו – נותן לפי העושר. ואם הוא עשיר, ויש לו חסרון עין, אין זה עשיר, והרי כשנותן מעט – נותן לפי מיעוט עשירותו, והכל נכון. והנה מפני שכל אלו שלשה תרומות צריכין לשלשתן כפרה על האדם, ואין האחת בלא השנית, נכתבו כלם יחד:
ויש לפרש גם כן כי כתב כל השלשה תרומות ביחד להשוות שלשתן, לומר כמו שני תרומות האחרים שבודאי צריך ליתן, אף תרומה זאת השלישית צריך ליתן, ולא תאמר כיון דנדבה באה – אם לא רצה ליתן לא צריך ליתן, לכך הקיש הכתוב שיש ליתן, דהרי מצוה הוא, אלא שיתן מה שידבנו לבו. וכן משמע מדברי רש"י (פסוק ג) שאמר כי התרומה השלישית היא באה 'כל איש מה שידבנו לבו', ולא אמר 'כל איש אשר נדבה לבו', משמע שהיו כולם חייבים בנדבה, אלא כל איש מה שידבנו לבו:

ויקחו לי תרומה. כל מקום שנאמר לי, הוקבע לעולם הזה ולעתיד, כי לי הארץ (ויקרא כה כב), כי לי בני ישראל עבדים (שם שם נה), כי לי כל בכור (במדבר ג יג), והיו לי הלוים (שם ח יד), וכאלה רבות.

רש"י ד"ה ידבנו לבו, לשון נדבה וכו'. אך קשה לי, הרי שתיים מתוך שלוש התרומות שרש"י מונה לאחר מכן, חובה ולא רשות היו, והיקף התרומות הללו קבוע היה - בקע! (פ' תרומה תשס"ח)

מאת כל ר''ת עולה ס' היינו עין רעה א' מס':

י"ג דברים האמורים בענין. זהב וכסף ונחשת שלשה ותכלת וארגמן ותולעת שני אחד הרי כאן ד' שכל אלה הג' מראי' של צמר הם כדלקמן ושש ועזים ועורת אלים ועורות תחשי' ועצי שטים ושמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטרת השמים שהם ז' מינים הרי י"א ועם אבני שהם ואבני מלואים שהם שתים הרי י"ג:

ג' תרומות אמורות כאן כו'. ולא פי' מהן כי אם תרומות המשכן שהוא נדבת כל א' וא' דאל"כ תרומתי וזאת התרומה ל"ל הוי ליה למכתב ויקחו לי וגו' ידבנו לבו זהב וכסף וגו':

מאת כל איש וגו'. אולי שיכוין לומר כי באיש שיודעים בו שהוא נדיב לב לא יכניסוהו במשפט ההערכה לדעת מה יקבלו ממנו כיון שהוא מוחזק כי לבו נדיב יקחו ממנו את אשר יביא כי ודאי שיודע הוא עצמו שזה הוא יכלתו ואת זו אצדיק שהוא תרומתי הצריך לתת כאומרו את תרומתי.

י"ג דברים האמורים בענין. אף על גב דהם ט"ו, פירש הרא"ם כי מנה "תכלת וארגמן ותולעת שני" – שהם כולם של צמר – מין אחד, ולפיכך הם י"ג. וזה לא יתכן בודאי, כי אחר שלא היה אפשר בלא שלשתן, אם כן שלשה מינים הן, דמה בכך שהיו של צמר, כיון דצבעו של זה אינו כצבעו של זה. ועוד, דבפירוש אמר (רש"י) לקמן (כו, א) "שש משזר תכלת וארגמן ותולעת שני" 'הרי ארבע מינים וכו'', אם כן מנה כל אחד ואחד מין בפני עצמו. אלא צריך לומר ד"אבני שוהם ואבני מלואים" (פסוק ז) הנשיאים הביאו, כדכתיב בהדיא בקרא (להלן לה, כז), וכאן אמר (רש"י) 'נדבת כל אחד ואחד', ולא יתכן לומר שהיה נדבת כל אחד ואחד רק ט"ו דברים, דהא לא הביאו אבני השהם ואבני המלואים אלא הנשיאים. וצריך לומר מה שנאמר (פסוק ו) "בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים", פירוש בשמים לשמן המשחה וכן בשמים לקטורת הסמים, ואין פירושו ולקטורת יהיו מתנדבים הסמים, דאם כן היו י"ד מינים:

ויקחו לי. שתהא ברכה בה, וכה״א והמלאכה היתה דים (שמות לו ז).

רש"י ד"ה תקחו את תרומתי, אמרו רבותינו, שלוש תרומות אמורות כאן, אחת תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהם האדנים... ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור, ואחת תרומת המשכן, נדבת כל אחד ואחד. ע"כ. הרי לך מאמר לפתח סביבו עניין יפה - שני היסודות, דהיינו האדנים כיסוד הבניין הארעי של המשכן, והקרבנות שהם תכלית עבודתו, הם שווים לכל נפש, בקע לגולגלת. ואילו כל היתר, התרומה השלישית, כרצון איש ואיש, כאשר ידבנו לבו ברצון טוב. וראה דברי רש"י להלן (ל, טו ד"ה לכפר על נפשתיכם). (פ' תרומה תשנ"ט, בשבת בר המצוה של נחמיה יהודה שי') וראה מה שכתב על כך הרב חנן פורת בספרו "מעט מן האור" לספר שמות עמ' 260.

אל בני ישראל ויקחו לי תרומה בגימ' אך בני ישראל יהיו תורמין לא הגוים:

י"ג דברים האמורים כו'. דתכלת וארגמן ותולעת שני כולן של צמר היה אלא שחלוקין בצבעין. ועי"ל דאבני שוהם ואבני מלואים הנשיאים הביאו ורש"י לא קחשיב אלא מה שהציבור נדבו:

עוד ירצה לומר שאינה חשובה ליקראות תרומתי אלא המובא מנדבת לב האדם, והוא אומרו מאת אשר וגו' תקחו את תרומתי, אבל המעושה לא קראה תרומתי אלא תרומה דכתיב ויקחו לי תרומה.

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. אמר להם הקב״ה לכם אני מטריח להביא תרומה, ולא לשאר אומות.

שם. ...שהתנדבו שלשה עשר דברים האמורים בענין, כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה, כשתדקדק בהם. ומכיון שיש כאן למעשה ט"ו דברים, צריך לומר ששמן למאור ובשמים לשמן המשחה המנויים בפסוק ו אינם מן המנין. שכן אינם לא לבנין המשכן ולא לבגדי הכהונה. אך אם כן הדבר, יש לשאול, מדוע אמנם פריטים אלה מוזכרים כאן.

תקחו את תרומתי ולא אמר תקח שאין גובין צדקה בפחות מב'. תקחו. בגימ' שנים קחו:

עוד נראה בדקדוק אומרו ג' ריבויים אלו מאת כל איש שלא היה לו לומר אלא מאשר ידבנו וגו', ואולי שנתכוין הכתוב לרבות ג' פרטים שישנם בהדרגה משונה בדין הצדקות מכל ישראל והם היתומים והנשים והשוע, היתומים כמו שאמרו במסכת בבא בתרא (ח'.) אין פוסקים צדקה על היתומים ואם לעשות להם שם מותר, הנשים כמו שאמרו בסוף מסכת בבא (קי''ט) שאין לוקחים מהנשים אלא דבר מועט, ואמרו עוד שם כי מועט ומרובה הוא לפי ערך מה שהם הנשים וכמעשה רבינא שלקח שרשרות זהב מהם ואמר כי בערך בני מחוזא דבר מועט הוא, שוע כמו שאמרו בבבא בתרא (שם) שאסור לגבאי צדקה לתובעו ולגבות ממנו וכו' וכמעשה הובא שם (תענית כ''ד.) עוד שהיו נשמטים הגבאים מהתראות לפניו לבל יהיה מצר לעצמו ויתן מה שאין בו כח ליתן. והנה בנדבת המשכן אמר ה' למשה שיקח מהג' הנזכרים, והוא מה שריבה בג' הריבויים יתומים נשים שוע, את לרבות הנשים, כל לרבות היתומים, איש אשר ידבנו לבו זה שוע כמשמעו שמשלשתם יקח אפילו דבר גדול:

תקחו את תרומתי. מאחר שהתנדב מלבו, תקחו את תרומתי בעל כרחו.

וראה דברי "אור החיים" הק' להלן (לה, ה) ד"ה זהב וכסף וכו' על אודות ו"ו־החיבור, שכתב: בנדבת המשכן אמר ו"ו בראש כל פרט כדי להסמיך ולהשוות כל הי"ג דברים, לומר שכולם שווים ליקראות תרומת ה' וזכותן שווה - מביא הנחושת כמביא זהב... ואמרו ז"ל: לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט כו' (מנחות קי ע"א)... גם נתכוין לומר שכל הי"ג דברים חובה הם לצורכי המשכן - דבר קטן כדבר גדול מעכבין, אשר על כן חברם במחברת הו"וין. ע"כ. לפי דבריו ברור שפסוק ו שבכאן אכן עומד בפני עצמו, כלומר אכן אין שמן ובשמים שייכים לי"ג הדברים שרש"י מדבר בהם. ומכל מקום קשה המנין להלן (לה, ה-ט), בו ישנה ו"ו מחברת בכל ט"ו התרומות.

ויש טעם בדבר על פי דבריהם ז''ל (תנחומא) שאמרו כי המשכן הוא כפרה על מעשה העגל, עוד אמרו (שמו''ר פל''ג) וזה לשונם אמר משה לפני ה' וכי ישראל יכולין לבנות משכן אמר לו מהקטן שבהם כו' כי המן היה מוריד לישראל אבנים טובות ומרגליות עד כאן. וגם אמרו (תנחומא) כי מביזת מצרים נטלו קטן שבכולם משא מ' חמורים כסף וזהב ואבנים טובות וכו'. ואמרו (שהש''ר פס' תורי זהב) עוד שביזת הים גדולה מביזת מצרים, הרי שהיה לישראל עושר מופלג, ולפי זה יש טעם נכון לשלשתם כי לא אמרו אין לוקחים מהיתומים אלא במקום שאין בו שם ולא כפרה אבל במקום שיש אחד מהם כמשכן לוקחים מהם, והנשים גם כן במקום כפרה לוקחים מהם, ועוד שהגם שיתנו דבר גדול בערך עושרם המופלג דבר קטן יחשב, והשוע גם כן לצד רוב העושר לא יעשה בו רושם כל מה שיתן לנדבת המשכן אפילו יתן כל הצריך למשכן, ודקדק לומר תקחו את תרומתי לומר שלא התיר לקחת מהדרגות הנזכרים מאת כל איש וגו' אלא את תרומתי שהיא תרומת המשכן לטעמים שפירשנו.

וראה שני תירוצים ב"שפתי חכמים" (אות ו), שהראשון שבהם (שתכלת, ארגמן ותולעת שני - כולם מין צמר אחד הם) הוא של רא"ם בלא שבעל "שפתי חכמים" יזכיר זאת, ואילו השני (שאבני שהם ואבני מלואים לא נמנו משום שהנשיאים הביאון ולא הציבור) אינו נראה לי, כי מה לי מי נתן פריט זה או אחר, והרי בשעת הציווי דבר זה לא היה ידוע. (פ' תרומה תשמ"ה)

ובדרך רמז ירצה שיכוין כל אחד לדבק בה' בחינת נפשו הנקראת תרומה באמצעות המעשה, והוא אומרו ויקחו לי תרומה כי הנפש של ישראל תקרא תרומה דכתיב (ירמי' ב') קדש ישראל לה' ראשית תבואתו ותרומה נקראת ראשית ובאמצעות לקיחת מאת כל איש וגו' ישיגו שתשרה עליהם השכינה, והוא אומרו תקחו את תרומתי כי השכינה תקרא תרומת ה' והמשכיל יבין:

וצריך לומר שדברי רש"י "כולם הוצרכו" מוסב על עצם החומר ולא על כל כמותו, שהרי אחת מג' התרומות של כסף נועדה, כפי שרש"י בעצמו מפרט, "לקופות לקנות מהן קרבנות צבור". וכן גם להלן (ל, טו) ד"ה לכפר על נפשתיכם. (פ' תרומה תשמ"ז)

ולפי דברי "אור החיים" הק' גם אתי שפיר העדר הו"ו להלן (כה, ז), לרמוז לדברי רש"י להלן (לה, כז) ד"ה והנשאם הביאו: ...ולפי שנתעצלו מתחלה, נחסרה אות (ובעצם שתי יו"דין) משמם, והנשאם כתיב, עכ"ל, שכן מן הבחינה הזאת גם האבנים הן קבוצה נפרדת, ולא בכדי מוזכרים הנשיאים המביאים אותן רק אחרי הנשים טוות העזים המוזכרות בפסוק הקודם.

מוסר ההשכל - צריך לדעת, איך לתת... ובלבד שיכוון לבו וכו', וצריך לדעת, אימתי לתת, ולא לעשות חשבון, מה יתנו אחרים. (כך אמרתי בסעודת הברית של עמנואל יהודה שי' ביום ב' לפ' תצוה תשמ"ה)

ולזה יאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. פירוש אתה רק דבר אל בני ישראל הענין הלז שרצוני לשכון אתם בארצם ואז ודאי ודאי ויקחו לי תרומה כלומר שהם בעצמם ודאי יקחו לי תרומה בכל לבבם ונפשם. וזה ויקחו לי ופירש רש"י לשמי כלומר כאשר יזכרו שלשמי הם לוקחים ולהשכין שכינתי בארץ אצלם, ודאי יקחו. כי ודאי יאמרו שלולי הוא יתברך אומר זה ורוצה בזה לא היה עולה זאת כלל על דעתינו ולא גבה לבנו שנדמה כך על אחת מני אלף שיעשה כן במקומנו ומאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. ואכן את זה תאמר להם כי מאת כל איש אשר ידבנו וגו' שלא יסברו כי אני חפץ לשכון בכסף וזהב שהם נותנין כי הלא לי הכסף ולי הזהב, והעיקר אצלי הוא נדבת לבבם הטהור שאראה טוב לבבם באהבה ושמחה כאשר יתנו על הדבר, אל זה אביט רוח נכאה וחרד על דברי, כי הנה רוח מלפני יעטוף (ישעיה נ"ז, ט"ז) פירוש שרוחם ונשמתם הוא נלקח מגבוה גבוה עד שגבוהים ממחיצת מלאכי השרת ובהם אני רוצה לשכון ולא בגופם וגשמיותם כי נאה לקדוש פאר מקדושים ועל כן כשיעלה מחשבותם עם כשרון לבבם לפני באמת באהבה, מזה יתעורר שיהיה מעון ונועם שלי שם עמהם בבחינת אתדבקות רוחא ברוחא, וזה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי שזה עיקר נדבת התרומה בכל איש ואיש ערך אשר ידבנו לבו כי אל זה אביט, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם כי עיקר התרומה הוא מאתם מלב כל ואחד וכזה יתנו זהב וכסף וגו' ומונה י"ג דברים האמורים בענין שהוא גי' אהבה גי' אחד להראות שעושין הכל מאהבה ומתיחדין בזה למלך עולמים ברוך הוא ובכדי לעורר על ידי זה מקור הרחמים מי"ג מכילין דרחמי שיהיה לבבם זה לרצון ולנחת רוח לפני להתרצות במעשה ידיהם (ואפשר זה רמז הכתוב (ישעיה מ"ג, כ"א) עם זו יצרתי לי, כי על ידי שהם עם ז"ו בבחינת אהבה ובבחינת היחוד ושמעוררין י"ג מכילין דרחמי על כן יצרתי לי שלזה היתה עיקר היצירה להשרות שכינתי למטה ועל ידי הי"ג מכילין דרחמי אני מתרצה במעשיהם ומרכין שכינתי למטה) ובזה ועשו לי מקדש שיעשו לי מקדש בתוכם להתקדש בכל פרטי מעשיהם ועובדיהם ואז ושכנתי בתוכם ואמרו חז"ל (עיין אלשיך ושל"ה כאן) בתוך כל אחד ואחד פירוש בלבו של כל אחד ואחד כפי ערך קדושתו והכנתו לעשות לבו משכן ומעון לשכינה, וגם יאמר בתוכם בתוך הי"ג דברים האמורים שהם מורים להי"ג מכילין דרחמי בתוך כל אחד ואחד מהם אני משכין אור שכינתי וקדושתי וענן וערפל סביביו להיות שם מכון כסאי בין עמי ואחי החביבים עלי ולשכון כבודי בארץ ואז ומלאה הארץ דעה את ה' שגם הדברים התחתונים יפשטו מגשמיותם, והרוחניות יתעלה וכאשר יהיה זה לעתיד באמיתיות אשר ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר וגו'

ו עוד ירצה לומר בכתוב הזה על דרך אומרם ז"ל (ויקרא רבה כ"ד, ח') בפסוק קדושים תהיו רבי אבין אמר משל לבני מדינה שעשו שלוש עטרות למלך מה עשה המלך הניח בראשו אחת, ושתים בראש בניו, כך בכל יום העליונים מכתירים לפני הקב"ה שלוש קדושות ואומרים קדוש קדוש קדוש, מה הקב"ה עושה נותן בראשו אחת, ושתים בראשן של ישראל וכו'. והנה כל בחינת הקדושה שהקב"ה נתן לישראל הוא על ידי המקדש כי כל הקדושה לשם ירד ומשם נטלו כל ישראל שעל כן נקרא מקדש שלשם היה מתכנס כל בחינת הקדושה ואחר כך לישראל עמו, ועל כן אמר ועשו לי מקדש שהם יעשו דברים כאלה שיהיו ראוים למקדש ה' להתעטר בקודש, ולזה אמר הכתוב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה כלומר אמור להם שהמה לוקחים עתה דבר גדול כזה אשר הוא לי תרומה שהוא עטרה לראשי ואני מתרומם ומתעטר בזה ממלאכי מעלה במה שמקדישין לשמי ועתה אני נותן זאת לבני ישראל, ועל כן ועשו לי מקדש שיעשו הם מקודם בחינת הזמנה לקדושה ואחר כך אקדשם בעטרת קדושתי.

ז או יאמר ויקחו לי תרומה. כי חז"ל אמרו בזה (בתיקוני זוהר תיקון י"ז) תרומה תורה מ"ם רצה לומר שניתנה לארבעים יום, ונראה שירמז בזה על אומרם ז"ל (שבת ל"א.) בפסוק (ישעיה ל"ג, ו') והיה אמונת עתך חוסן וגו', אמונת זה סדר זרעים עתך זה סדר מועד וכו' ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא. כלומר אף שלמדת כל התורה כולה אי אית בך יראת שמים גם כן עמה, טוב. ואי לאו, הרי הוא כלא למדת כלום. ואמרו משל לאחד שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה הלך והעלה לו אמר לו עירבת לי בהן קב חומטין אמר לו לאו אמר לו מוטב אם לא העלית, ופירש רש"י חומטין ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מהתליע. וכבר כתבנו למעלה דזה פירוש הכתוב (דברים י', י"ב) מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' כל מה שה' אלהיך שואל מעמך כל התורה והמצוות כולם אינם כי אם ליראה וגו' כלומר עם היראה טובים הם אבל בלתי יראה אינו שואל מאתך כלל שום בחינת תורה ומצוות כי מוטב שלא העלית. והנה כל כללות התורה הזה האמור מאמונת זה סדר זרעים וכו' עד סדר טהרות נכלל במ"ם כי זרעים מתחיל במ"ם פתוחה מאימתי, וטהרות מסיים במ"ם סתומה ה' יברך את עמו בשלום והוא בחינת מ"ם ועל כן נקרא תורה-מ"ם להראות שכל התורה כולה שהמשניות הם הכוללים לכל התורה כולה שהן כל התרי"ג מצוות הן ופירושיהן נכללה במ"ם. ולזה אמר ויקחו לי תרומה שהתורה מ"ם שהמה לוקחים יקחו לי לשמי ביראת ה' שהיא אוצרו ואם לאו מוטב שלא העלית ועל כן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי שהוא תורתי מ"ם רצה לומר תורתי שני תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה שגם תורה שבכתב מרומז במ"ם. והוא על דרך שאמרתי בפסוק (תהלים י"ט, ח') תורת ה' תמימה על דרך המבואר בזוה"ק (בהקדמה ד'.) וזה לשונו: במי ברא עולם הבא וב"מה" ברא עולם הזה וכו' והנה סופי תיבות מ'י ומ'ה הם י"ה כמו שאיתא בזוה"ק שם וזה רמז על אומרם ז"ל (מנחות כ"ט:) בפסוק (ישעיה כ"ו, ד') כי ביה ה' צור עולמים, עולם הבא נברא ביו"ד ועולם הזה בה"א ובזה נשלם הכל כמו שאיתא שם בזוה"ק ושמא קדישא אשתלם כי אחרי בריאת כל העולמות נעשה שמו שלם. והנה נודע אשר בתורה נבראו כל העולמות כמאמר חז"ל (בראשית רבה א', א') היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם. ולזה אמר תורת ה' מה שנשלם שם ה' על ידי התורה שבה נברא כל היצור הוא תמימה רצה לומר על ידי מי ומה נשלם שמא קדישא על ידם שבהם נברא עולם הזה ועולם הבא. והנה אותיות הראשונות של מ'י ומ'ה הוא מ"ם ועל כן ניתנה התורה במ"ם יום לרמז על הבריאה שהיתה על ידה והוא על ידי המ"ם שהם ראשי תיבות מי מה הרי שהתורה שבכתב שבה הביט וברא את כל היצור ויאמר אלהים יהי אור וכדומה מרומז במ"ם שהוא מי ומה שבה היתה הבריאה. ולזה אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו לכך להיות עוסק בתורה ביראת ה' כל היום, תקחו את תרומתי שהוא תורתי מ"ם שני תורות כי שניהם מרומזים במ"ם כאמור כי אנחיל להם תורתי לתת להם מורשה להאיר עיניהם בה ולדבק לבבם אליה להיות לנחת רוח לפני תמיד ודווקא על ידי יראה כאמור. עוד אופן א' מבואר בסידורו של שבת (שורש השמיני ענף ב' עלה ט').

ח או ירצה באומרו ויקחו לי. פירש רש"י לי לשמי על דרך אומרם ז"ל (פסחים נ'.) לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב בי"ה ונקרא בא"ד ולזה אמר ויקחו לי כשתרצו לקחת אותי שהוא לי, הוא לשמי על ידי שמי שם אדנ"י הנקרא שמי על ידו תקחו לי להיותי נקרא על שמי כי (חבקוק ב', כ') וה' בהיכל קדשו כנודע.

ויקחו לי תרומה.איתא במדרש תנחומא [תרומה א'] כהן עם הארץ מותר לאכול על קברו תרומה. הענין בזה כי כל קדושת התרומה נמשך בעבור הכהנים שיאכלו אותה בקדושה ובאם לא היו כהנים בעולם לא היה בהתרומה שום קדושה, ולכן מצד הכהן שהוא עם הארץ לא נמצא בהתרומה שום קדושה מצדו. וזה פי' המדרש [שם] ויקחו לי תרומה לי לשמי, היינו גודל קדושת התרומה היא לפי שנפרשת לשם ה'.

וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגו'. פירשתי מלת זאת כי היא התרומה ומקבלת משלשה אבות העליונים הרמוזים בזהב וכסף ונחושת וכבר ידעת ענינם. אמנם ברזל לא נתנדב שנאמר ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו (מלכים א' ו ז) כבר פירשתי סודו. ותכלת וארגמן וגו' מלת תכלת היא מלשון כל כמה דאת אמר אני יי' עושה כל (ישעיה מה ז). והרמז בו ליסוד עולם או יהיה הרמז בו לכנסת ישראל שהיא תכלית הכל וסוף הכל והארגמן רמז למכריע ראשון כי הוא ארוג ממינים הרבה זהו שנאמר עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן (שה"ש ג י') הכסף ימינו של הקב"ה והזהב שמאלו והארגמן מורכב משניהם. ספר הזוהר (אדרא רבא קמ"א ב') ודלת ראשך כארגמן מהו ארגמן גווני דכלילן גו גווני. <תרגום - "ודלת ראשך כארגמן" מהו ארגמן היינו גוונים הכלולים בתוך גוונים>. ויש אומרים כי גוון הארגמן אדום. ותולעת שני תבין מפסוק כי כל ביתה לבוש שני הנאמר על אשת חיל. וטעם שש משזר יש מפרשים על שש קצוות וטעם משזר יורה על אחדותם ועורות האלים הם אדומים ממדת הדין. והזכיר הכתוב חמשה עשר דברים כנגדם ט"ו שיר המעלות ט"ו תיבות ברכת כהנים ט"ו שבחות בישתבח כנגד שם י"ה:

תרומה לילה ויקחו לי תרומה, רמז מאימתי קורין את שמע בערבין, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן והיינו בעת יציאת הכוכבים, וסימנו "שאו "מרום "עיניכם, ר"ת שמ"ע לומר שזמן ק"ש תולה בנשיאת עיניכם למרום לראות יציאת הכוכבים:

עורות תחשים לא הוכשרו למלאכת שמים אלא מין טהור אף מנבילות וטריפות הא לקרבן בעינן ממשקה ישראל המותר להדיוט ובהיה ש"ה קרינן ממשקה ישראל וטריפה אמעוט ממן הבקר עיין מנחות וי"ו ב'. ומוסק הוא המור עא"ח רי"ו במ"א. וצ"ע בפ"א מהלכות כלי מקדש המור הוא המוסק וכתב הראב"ד ז"ל שהוא מחיה טמאה א"כ בלאו איסור דם אסור הוא כל היוצא מטמא אי לאו דפירשא הוה עכ"מ שם ובמ"א הארכתי בזה.

או יאמר ויקחו לי תרומה ופירש"י לי לשמי ע"ד הידוע קוב"ה הוא ושמו אחד לא כבשר ודם כי שמו בפ"ע והוא בפ"ע ועיין באוה"ח על פסוק ושמי ה' לא נודעתי להם וכן שמעתי מן אא"ז זללה"ה בשם החכם בעחו"ה וצוה הקב"ה שיקח האדם להקב"ה אצלו כמו שמפורש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ממש אך איך אפשר ליקח הקב"ה כביכול שישרה אצל האדם והיינו ע"י התורה שהוא שמותיו של הקב"ה והיא הקב"ה ממש כנ"ל שהוא ושמו אחד וגם בזוה"ק איתא קוב"ה ואורייתא כולא חד וכשלומד תורה לשם הקב"ה והוא לקיים מצותיו ולשמור הל"ת ומזכיר אותיות התורה שהם שמותיו של הקב"ה בזה הוא לוקח להקב"ה ממש כנ"ל ושורה עליו השכינה כביכול כמ"ש בכל מקום אשר אזכיר את שמי כשיזכיר את שם של הקב"ה שהיא התורה הקדושה שכולה שמותיו אז אבוא אליך וברכתיך נמצא בעוסקו בלימוד תורה לשמה בזה הוא לוקח להשם כביכול וממשיך עליו השראת השכינה הקדושה וזה י"ל שמרומז בפסוק ויקחו לי היינו שיקחו אותי כביכול לשכון אצלם ואיך אפשר ליקח אותו כביכול לכך פירש"י לי לשמי היינו שיקחו שמי וממילא יהיו לוקח אותי כי אני ושמי אחד והיכן הוא והיכן שמו תרומה היינו תורה מ' היינו ע"י התורה כי התור' הוא שמי ממש ואיזה ללמוד ולעשות ולקיים וזהו מרומז תורה מ' היינו כי התורה ניתנה במ' יום כדי יצירת הוולד כי כמו הוולד נצטייר כל אבריו וגידיו במ' יום וכן התורה הקדושה שהוא שמו של הקב"ה הוא כנ"ל יש בה רמ"ח ושס"ה המצטיירים בה במ' יום ולזה נצטיירו במ' יום דווקא כנגד יצירת האדם שע"י האדם הנוצר בארבעים יום מצטיירים מצות התורה בקיום מצותיה ושמירת הל"ת או הלומד על מנת לקיימה והבן:

וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת. הנה לכאורה תיבת מאתם אך למותר והיה די באמרו וזאת התרומה אשר תקחו זהב וכסף וכו' גם עוד י"ל נמי בתיבת וזאת כאשר דקדק הרב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל ויובן בס"ד והנה תחלה יש לחקור למה צוה הש"ית להביא ט"ו מינים אלו לצורך המשכן והיה צריך שיצוה לעשות כל המשכן מזהב שהוא המובחר שבכל או יצוה לעשותו מזהב וכסף דוקא ולמה צוה שיביאו נחשת ג"כ ועוד שאר מינים שהם בזול. ויובן בס"ד טעם לזה והוא ע"ד שכתבנו למעלה כי נדבת עם רב בזה א"א שיהיו כולם שוים לטובה מגישי מנחה כצדקה כי יש אשר יתנדב בשמחה ובטוב לבב ובזריזות ויש ח"ו נוכל נודב בעצלתים ולבו בל עמו והנה ה' ירצה שתהיה הנדבה בשמחה ובטוב לבב באהבה וברצון ובזריזות גדולה וגם רוצה שלכל ישראל יהיה חלק במשכן ויזכו בזה והנה אם יצוה שיעשו הכל מזהב דוקא הגם שודאי היו ישראל עושים מאמרו ית' ואע"פי שצריך הרבה לזה עכ"ז אפשר שלא היו כולם מתנדבים ואם היו הכל מתנדבים היה נמצא בהם הרבה שלא היו מביאים הנדבה באהבה ורצון לבב וזריזות גדולה ולכן צוה שתהיה הנדבה מכמה מינים שיש בתוכם מינים שהם בזול כנחשת וכיוצא הנה השתא ודאי הכל יביאו לצורך המשכן כי מי שצרה עינו ח"ו להביא כסף וזהב יביא נחשת וכיוצא שהוא דבר בזול גם עוד אם יש מביא זהב וכסף בלתי שמחת הלב וזריזות הנה כשיביא זה משאר מינים שהם בזול כנחשת וכיוצא יביאם בשמחת לבו ואהבת נפשו בזריזות גדולה וא"כ אז אפשר שהכל יהיה להם חלק בנדבת הרצון והשמחה ואם יש שלא היה להם חלק ברצון בנדבת הזהב וכסף עכ"פ יש להם חלק ברצון בנדבת הנחשת וכיוצא וכדי לזכות את ישראל צוה שיהיה מכמה מינים ובזה יובן וזאת התרומה דייקא שאתה רואה שאנכי מצווה בה על כמה מינים שהם בזול בשביל שאנכי רוצה שתקחו מאתם ר"ל מכל ישראל מכללות הכל ולא ממקום מיוחד ידוע לכן אני מצוה על זהב וכסף ונחשת ועורות אלים וכו' ועצי שטים וכו' כדי לזכותם מאחר שאין נדבת לבם שוה אבל בלא"ה היה אפשר לצוות לעשות הכל מזהב דוקא או מכסף וזהב דוקא ולקחת הכל מאיש פרטי נדיב לב או מקצת אנשים פרטיים אשר אנכי יודע טוהר לבם שיתנו גם המובחר שבידם בשמחה ובטוב לבב:

זהב וכסף ונחשת וגו'. כֻּלָּם בָּאוּ בִנְדָבָה – אִישׁ אִישׁ מַה שֶּׁנְּדָבוֹ לִבּוֹ – חוּץ מִן הַכֶּסֶף שֶׁבָּא בְּשָׁוֶה, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל לְכָל אֶחָד, וְלֹא מָצִינוּ בְכָל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן שֶׁהֻצְרַךְ שָׁם כֶּסֶף יוֹתֵר, שֶׁנֶּאֱמַר וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה וְגוֹ' בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת וְגוֹ', וּשְׁאָר הַכֶּסֶף הַבָּא שָׁם בִּנְדָבָה עֲשָׂאוּהוּ לִכְלֵי שָׁרֵת:

וזאת התרומה על דרך האמת הוא כמו וה' נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה׳:כ״ו), וכן כתוב וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם (בראשית מט כח), וכתיב וזאת הברכה (דברים לג א), וכתיב מאת ה' היתה זאת (תהלים קיח כג). וכבר רמזו זה בבראשית רבה (בראשית רבה ק׳:י״ב) במדרש מזקנים אתבונן (תהלים קיט ק), והמבין יתבונן. ובאלה (שמות רבה מ״ט:ב׳) וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, כנסת ישראל שהיא תרומה, שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתה (ירמיה ב ג). ושם (שמו''ר לג א) עוד אמר להן הקב''ה לישראל מכרתי לכם תורתי וכביכול נמכרתי עמה, שנאמר ויקחו לי תרומה (שמות כ״ה:ב׳) (עכ''ל), כי התרומה תהיה לי ואני עמה, כדרך דודי לי ואני לו (שה''ש ב טז), וכן אמר ככל אשר אני מראה אותך (שמות כ״ה:ט׳), כי אני הוא המראה, ואמר הראה אותך (שמות כ״ז:ח׳), רמז למלת אני, וכן אשר אתה מראה (שמות כ״ח:מ׳), וכן אמר דוד הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל (דהי''א כח יט), כי היתה עליו יד ה',:

וזאת. אמר הגאון לא מצאנו כסף במשכן כי אם כסף פקודי העדה. אם כן איך כתוב כי הכסף נדבה והוא השיב כי כסף אחר היה נדבה. לצורך שלחן כסף כי לא יתכן שלא יהיה שם שלחן לתקן עליו שום דבר או לחתוך או לרחוץ עליו ולחצוצרות ולמזרקים ולפי דעתי אין צורך כי הכתוב לא חשש להוציא דבר א' מששה עשר דברים. כי החמשה עשר היו נדבה. וכמוהו אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם. ובנימין לא נולד כי אם בארץ כנען ועוד בשבעים נפש ירדו אבותיך. ובני יוסף לא ירדו כי שם נולדו והזכיר בתחלת הנדבה הנכבד שהוא הזהב. והשלים בנכבד אבני שוהם ואבני מלואים כי לא נמצאו רק אצל הנשיאים. ולא כן הזהב כי ברוב הקהל נמצ' והנה לא היה במעשה המשכן ברזל. וכ' בבית ראשון ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו:

וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. לדעת רז"ל (ספרי דברים א) היתה תרומתם זו לכפרה על זהב העגל ולדיעה זו נוכל לפרש שג' תרומות שנזכרו כאן, הם ג' עבירות שעשו במעשה העגל בשנים היו כל העובדים שווין ובג' נתחלפו בפחות ויתר ע"כ הביאו ג' תרומות ורק בשנים היו שוין. א', מה שקבלו את העגל לאלוה ויאמרו אלה אלהיך ישראל. ובחטא זה היו כל העובדים שוים כי כולם קראו לעגל אלוה ואדון ע"כ הביאו תרומה ראשונה שהיו כלם שוים בה ונעשו מהם כל האדנים כי זה נגזר מלשון אדון לכפר על מה שקראו לעגל אלוה ורז"ל אמרו (סנהדרין סג:) שאוו לאלהות הרבה ר"ל להרבה אדונים ע"כ נעשו ממנה אדנים הרבה. ב', מה שזבחו לו שנאמר ויזבחו לו. ובזביחה זו היו ג"כ כולם שוין בה ע"כ באה תרומה שניה שהיו כולם שוין בה ונעשו ממנו קרבנות ציבור לכפר על ויזבחו לו. ג', הוא מה שנאמר ויתפרקו נזמי הזהב וגו' כי עשו נדבה אל מלאכת העגל מממונם ולא היתה יד כל אדם שוה בהם כי העשיר היה נותן יותר מן העני כנגד זה באה תרומה שלישית שלא היו כולם שוין בה כי אם איש לפי עשרו נתן, ומטעם זה מנה נדבת הנשיאים אבני שהם באחרונה כי אצל העגל היו ג"כ נותנים יותר מן העני וע"כ נדבתם נזכרה באחרונה דרך קנס לפי שהיה להם חלק גדול בחטא זה, וגם לפי פשוטו לא הקפיד ה' על מעלות הנדבה כ"א על מעלת הנותנים כי לפעמים יתן אדם חשוב מעט כסף מסת נדבת ידו ואיזו עשיר בליעל ואיש חמס יתן אבני יקר בלי ספק שנדבת הצדיק יותר מקובלת ע"כ מנה אבני שהם באחרונה.

וזאת התרומה. צוה שלא יקבלו כל שוה כסף כגון פירות ומרגליות ואבנים טובות שאינן מאבני האפוד והחשן, אבל יקבלו תרומה שגופה נכנסת במלאכת המשכן, והם י"ג דברים האמורים בענין:

וזאת התרומה וגו'. טעם אומרו וזאת וגו', אולי שיכוין לומר שלא יביאו ישראל נדבה ממין א' או מג' אלא צריכין להביא מכל המינים ואינם יוצאים ידי חובת תרומת המשכן אלא בהבאתם מכל המינים, והוא אומרו וזאת לומר מלבד חיוב ההבאה עוד אני מצוה שתהיה התרומה ממינים אלו כולם, והטעם כי אין הכנת המשכן מושלמת בחסרון אחד מהמינים, ואין הכונה כי כל איש ואיש מישראל יביא מכלן אלא שבכללות תרומת כל ישראל יהיו כל המינים. או ירצה לומר שיקבלו מהמביאים כל הי''ג מינים ולא יזלזל במביא פשתן ועורות וכו':

וזאת התרומה וגו׳. עד סוף סדר הנדבות לפי הנראה כולו מיותר שהרי אנו רואין כל האמור בפ׳ המשכן. ואנו יודעין מה שנדרש לכל המלאכה. אלא בא ללמדנו אופן השמוי והכפיה שצוה הקב״ה לעשות שלא יהיה לפי עשרו של כל אחד בממון ואח״כ הכסף יענה את הכל לקנות כל המינים. אלא השומא יהיה לפי מה שיש ביד כל אחד מן המינים הללו ומי שאין לו מינים אלו אע״ג שהוא עשיר ה״ז פטור. וכיב״ז איתא בב״ב דף ח׳ הכל לכרי׳ פתיא ואפילו רבנן ולא אמרן אלא דלא נפקי באוכלוזא אבל נפקי באוכלוזא. רבנן לאו בני מיפק באוכלוזא נינהו. וכתב הנימוק״י דממילא פטורים מליתן מעות ג״כ לשכור אחר במקומו דכיון דמראש הפיסקא לא נעשה על מעות אלא על עשיית החפירה בעצמם. ות״ח פטורים מזה שוב א״צ ליתן מעות לקנות. וה״נ נצטוו על המינים ולא לפי עושר שאם אין לו המינים אין כופין ליתן מעות לקנות ומזה גם כן מבואר דבכפיה מיירי:

זהב וכסף: לדעת רש"י עיין למטה (ל' ט"ו) נתנו איש מחצית השקל, וגם התנדבו כסף איש כרצונו.

זהב וכסף ונחשת. הזכיר שלשה מיני מתכות ושלשה מיני צמר ולא מצינו משי בנדבת המשכן, לפי שהוא יוצא מגוף השרץ שהוא התולעת ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור, וכענין שאמרו בתחש וצבע תולעת השני אינו מגוף התולעת אלא מתוך גרגרים שהתולעת בתוכם, ואח"כ הזכיר ושש שהוא הפשתים והזכיר ועזים שהוא הצמר, וזהו שלא תרגם אונקלוס ועזיא אלא ומעזי שפירושו דבר הבא מן העזים והוא הצמר, ואע"פ שבגד צמר ופשתים אסרה לנו התורה אין הכהנים נכנסים לשמש במקדש אלא בצמר ופשתים, ובסדר קדושים אבאר סוד הדבר בע"ה.

ושאר הכסף הבא כו'. דהואיל ואינו דומה לשאר נדבה למה כתיב כאן כסף וא"ל דלמא לעולם הכסף נמי בא בנדבה כמו שאר נדבה ומחצית השקל הוא כסף אחר שהביאו ב' פעמים כסף: זה אינו דלא מצינו בכל מלאכת המשכן כו' ומתרץ לעולם שני מיני כספים היו והא דאמרת הא לא הוצרך שם כסף יותר זה אין קושיא דשאר כסף כו':

וזאת ח) צוה שלא יקחו רק ט"ו מינים הנחשבים שהם עצמם נעשה מהם המשכן לא שימכרו הנדבות או יחליפו ויקחו תמורתם דברים הצריכים למלאכה, ובאשר היה המשכן שקול כנגד העולם כמ"ש חז"ל שנברא ביו"ד ה"א העה"ז והעה"ב היו ט"ו מינים במספרם, ורמז במלת וזאת יחוד קוב"ה ושכינתיה, מלת זאת עם הוי"ו הנודע:

וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגו'. הרב הגדול שארנו כמהר"י זאבי ז"ל דרשינהו להני קראי כסיני בהקדים מ"ש בתרגום המיוחס ליונתן פ' ויקהל דענני שמיא הביאו אבני שהם ואבני מילואים מפישון ואת הבושם ואת השמן מג"ע והנשיאים לקחום והביאום לצורך המשכן ע"ש באופן שנתפרסם שה' שלחם בפרסום וז"ש ויקחו לי תרומה שגם אני נותן תרומה למשכן והוא בעצם ויקחו לי תרומה שיקחו תרומה ממנו. וגם מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי איש איש לפי נדבת לבו ונמצא שיש כאן שתי תרומות אחד מאתו ית' והשנית מאישי ישראל והדר מפרש וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת וגו' כלם בוי"ו העטף עד ועצי שטים ואז הפסיק וכתיב שמן למאור בלא וי"ו להורות דמכאן היא תרומתו כביכול הנגלית שמן ובשמים אבני שהם ואבני מילואים:

זהב וכסף ונחשת מה שהזכיר זהב בראש לומר שנמחל עון העגל שהיה של זהב וכן שור או כשב או עז לומר שבמה שחטאו נתרצו שנאמר ברעתם ישמחו מלך. ובמדרש זהב זו מלכות בבל דכתיב ביה אנת הוא רישא דדהבא. כסף מלכות מדי שנא' ועשרת אלפים ככר כסף. ונחשת יון שהוא פחות מכולם. עורות אלים מאדמים מלכות אדום שנאמר ויצא הראשון אדמוני. שמן למאור מלך המשיח שנאמר שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי. בשמים לשמן המשחה שעתיד למשוח כהן גדול. אבני שוהם שנאמר ושמתי כדכוד שמשותיך. אבני מילואים שנאמר ושעריך לאבני אקדח. ועשו לי מקדש שיבנה במהרה בימינו ושכנתי בתוכם לעולם ושכנתי רמז למנין השנים שעמד בית ראשון ובית שני בית ראשון ת"י וזהו ושכן ת"י ובית שני ת"כ וזהו הוא ושכנתי ושני ת"כ:

וזאת התרומה. שלש פעמים הזכיר תרומה, כדרב טבאי אמר ר׳ יאשיה דאמר שלש תרומות הן, תרומת שקלים לאדנים, תרומת מזבח למזבח, תרומת בדק הבית לבדק הבית.

זהב וכו׳ כלם באו וכו׳ ק״ל לרש״י דכיון דהכא מיירי בתרומת נדבת המשכן כדלעיל הרי לא מצינו במשכן שום דבר מכסף רק האדנים שהם לא שייכי להך תרומה וא״כ מה עשו מכסף זה ולכך מתרץ דלעולם בכסף זה כלל גם כן הכתוב הכספים דלעיל דבקע לגלגולת. אלא מיהא מאחר שעירבו הכתוב עם האחרים שבאו בנדבה ש״מ דקמ״ל שהיה ג״כ כסף שבא שם בנדבה אף על פי שלא הוצרך לעיקר המשכן גופיה ואמנם עשאוהו לכלי שרת:

זהב וכסף ונחשת. כנגד ג' מלכיות. זהב כנגד מלכות בבל דכתיב ביה אנת הוא רישא די דהבא. כסף כנגד מלכות פרס דכתי' בימי אותו מלכות ועשרת אלפים ככר כסף נחשת כנגד מלכות יון. הפחותה מכולנה:

וזאת התרומה וגו'. שלשה עשר נדבות מונה כאן שנדבו ישראל במשכן וכנגדן מנה יחזקאל י"ג בגדים שעתיד הקב"ה להלביש ישראל לעתיד:

וזאת התרומה. לא היו מביאין אלא הדברים הראוין לתת למלאכה ולא כשאר נדבות שמנדבין כל דבר כגון סרבל אדם לנדב למזבח או לבדק הבית ומוכרין אותו ולוקח מהדמים מה שצריך לבדק הבית או למזבח אבל בכאן לא היו מנדבין שום דבר כדי למוכרו וליקח ממנו אלא מה שצריך למשכן ברזל ועופרת ובהמה ובגדים שלא היו מנדבין אלא מה שראוי למלאכה כדמפרש ואזיל כי כל אילו י"ג דברים ראוין למלאכה:

פסוקים ג-ה כוללים חומרים, בלא פירוט למה; ו-ז - עם פירוט התכלית; פסוק ח - התכלית הכוללת. וצ"ע. (פ' תרומה תש"ן)

ומה שלא הזכיר בכולם לשון נתינה כ"א לשון קיחה, לפי שכל נותן נדבה יותר הוא לוקח ממה שהוא נותן כי יוסף ה' לו כהנה וכהנה פי שנים כפלים, וזהו דעת המדרש (ויק"ר לג ו) האומר אדם לוקח חפץ שמא יוכל ליקח בעליו עמו אבל הקב"ה נתן תורה לישראל ואמר קחו אותי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה כביכול אותי אתם לוקחין, ויש לדקדק מה ענין התורה אל התרומה אלא לפי שכמו שהלומד עם חבירו תורה יותר הוא מקבל ממה שנותן כמ"ש (תענית ז.) ומתלמידי יותר מכולם, כך בתרומה זו יותר הוא לוקח ממה שהוא נותן וזהו שמסיק באותו מדרש בנוהג שבעולם מוכר חפץ אז המוכר עצב ולוקח שמח אבל הקב"ה נתן התורה ושמח שנאמר (משלי ד ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. וביאור ענין זה שכל מוכר לחבירו איזו דבר תורה ולומד עמו אז הוא מקבל ג"כ ממנו וכל נתינה יש בה צד לקיחה ולכך מביא ראיה מן פסוק כי לקח טוב וזה ראיה ברורה בריאה וטובה שהנתינה קרויה לקיחה, כך בתרומה זו הנתינה קרויה לקיחה וע"כ הסמיך בעל מדרש זה כל דבריו על פסוק ויקחו לי תרומה.

זהב וכסף. כבר עמדו הראשונים ז״ל שכסף לא היה בא בנדבה אלא ממחצית השקל נעשה כל הנדרש לכסף. ולדברינו מיושב שפיר שגם כסף בא בעשוי וכפיה ליתן כל א׳ מחצית השקל. מיהו יש לדעת דעיקר ק׳ המפרשים אינו אלא על הצווי היאך נצטוו הא לא נצרך לכסף אבל באמת בא גם כסף בנדבה כמבואר להלן ל״ה ה׳. אלא לא בא לסוף למלאכת המשכן וניתותר כמו שניתותר גם זהב ויבואר להלן שם ובבכורות ד״ה ס״ד דהגמ׳ דגם מפקודי העדה נשאר חצין לבי גזא יע״ש:

אשר תקחו מאתם. לא תרומת דגן תירוש ויצהר, אלא זהב וכסף ונחשת, אמר הקב״ה אני העמדתי לכם שלשה עשר דברים במצרים, אף אתם תתנדבו שלש עשרה, שלשה עשר שעשה במצרים הכתובים על ידי יחזקאל, ואלבישך רקמה, ואנעלך תחש, ואחבשך בשש, ואכסך משי, ואעדך עדי, ואתנה צמידים על ידיך, ורביד על גרונך, ואתן נזם על אפך, ועגילים על אזניך, ועטרת תפארת בראשך, וסלת ושמן ודבש האכלתיך (יחזקאל טז י יא יב יט) הרי שלשה עשר. אף אתם תתנדבו לי שלשה עשר דבר, זהב, וכסף, ונחשת, ותכלת, וארגמן, ותולעת שני, ושש, ועזים, ועורות אילם מאדמים, ועורות תחשים, ועצי שטים, ושמן למאור, ובשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים, אבני שהם, ואבני מלואים, ומה נשתנו אלו, אלא למדרש, זהב לכפר מפני מלכות בבל, דכתיב ביה ראשיה די דהב טב (דניאל ב לב), וכסף לכפר מפני מלכות פרס ומדי, דכתיב ועשרת אלפים ככר כסף (אסתר ג ט), ונחשת לכפר מלכות יון, שהיא פחותה מכולן, שהיא עתידה להשתמש במטבע חשוב כחרס שהדינרין שלהם נחשת, ותכלת וארגמן ותולעת שני, תכלת אלו ישראל העטופים בציצית, [דכתיב ביה פתיל תכלת], ארגמן זה דניאל, שראה ד׳ מלכיות האלו, [וכתיב ביה ארגוונא ילבש] (דניאל ה ז), ותולעת שני אלו ישראל, שנא׳ בהם אל תיראי תולעת יעקב (ישעיה מא יד), ואומר כחוט השני שפתותיך (שה״ש ד ג), ושש זה הבד, כנגד המלאך לבוש הבדים אשר נשבע בחיי העולמים, ועזים זה כפרת עונות ישראל, שנאמר אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיה א יח), ועורות אילם מאדמים אלו מלכי אדום שמשכה מלכותן על ישראל, ועורות תחשים שערערו חומות ירושלים והתישו כוחן של ישראל, ועצי שטים שיועצים עצות להשטות את ישראל מייחוד מלכם.

ועצי שטי"ם. נוטריקון. שלום. טובה. ישועה. מחילה. ובמדבר היו יערים גדולים שגדלים שם אותן עצים הקרואים עצי שטים. כדכתיב וישב ישראל בשטים. וכתיב וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים ועל שם היער נקרא שם המקום. וכתי' אתן במדבר ארז הדס ושטה ואותו עץ היה קל ביותר וחלק ונאה. ותדע שהיה קל מאד שהרי שמנה בקר שנתנו לבני מררי היו מושכים מ"ח קרשים גדולות שקומתם י' אמות ורוחבם אמה וחצי. ועוביין אמה וכל העמודים ועמודי החצר ואדניהם ה' של מסך. וד' של פרוכת והיתדות כמו שמפורש בפרשת נשא. אלמא ודאי עץ חשוב וקל הוא מאד דוגמת של עץ שקורין מאז"רש ועושין ממנו כוסות:

זהב וכסף ונחשת. וכנגדן יש צדקות בעולם אותה שאדם עושה כשהוא בריא נחשבת לו כזהב כשהוא חולה ונותן מעכשיו נחשבת לו ככסף כשהוא נותן לאחר המיתה נחשבת לו כנחשת. ד"א זהב כנגד מלכות בבל דכתיב אנת הוא רישא דדהבא. כסף כנגד מלכות פרס דכתיב באותה מלכות ועשרת אלפים ככר כסף. נחשת כנגד מלכות יון הפחותה מכולן. עורות אלים מאדמים כנגד מלכות ארם. ואחר כך שמן למאור כנגד משיח דכתיב ביה ערכתי נר למשיחי:

זהב וכסף ונחשת. לדברי ר' יהודה גרינשפן שי' (מובא ב"מעינה של תורה" עמ' קיד בשם חת"ם סופר), במילים אלה רמז לימים שקוראים בהם בתורה - זהב - שבת, חמישי, שני; כסף - כפור, סוכות, פסח; נחשת - נסים (חנוכה ופורים), חודש (ר"ח ור"ה בכלל זה), שבועות, תעניות. (ואם תרצה - גם שמיני עצרת אפשר לצרפו לשבועות). (פ' תרומה תשס"ב)

זהב וכסף ונחושת. אע"פ שבמדרש תנחומא מסיק שהיו שם י"ג דברים וכן פירש"י ובפרטן אתה מוצא ט"ו דברים, ותירץ הרא"ם כי תכלת וארגמן ותולעת שני הכל מין צמר ונחשבו לאחת והחזקוני תירץ בענין אחר, אבל רוב המפרשים הסכימו שהיו שם ט"ו דברים ודבר זה מסכים למה שכתבו הרבה מפרשים שכל המשכן היה בנוי על תבנית ג' עולמות וכן כתב רבינו בחיי ובעקידה ובתולדות יצחק, ומהרי"א כתב שגם חכמי האומות הסכימו על ציור זה וכתיב (ישעיה כו ד) כי ביה ה' צור עולמים, שכל העולמות נבראו בשם של יה ע"כ באה כל הנדבה על המשכן וכליו במספר ט"ו להורות שקיום ג' עולמות תלוי במשכן זה הבנוי על תבנית ציור זה, ומורה קצת על זה אותן ט"ו מעלות שהיו מן עזרת נשים לעזרת אנשים, ושנבנה ע"י שלמה שהיה בדור ט"ו לאברהם וכתבו עוד המפרשים שגם האדם שנקרא עולם קטן בנוי על תבנית ציור זה ונראה שלכך נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. בתוכו מבעי ליה אלא שר"ל שבאמצעות ציור זה אשר בו שוכן כבוד ה' ישכון גם בתוכם של ישראל בגופם ממש כי עיקר שכינתו שמה בעבור ישראל לא בעבור ציור זה העשוי מכסף וזהב כי הוא אינו כ"א אמצעי להמשיך באמצעותו כבוד ה' אל תוך בני ישראל.

ובמדרש תנחומא מסיק, זהב כנגד מלכות בבל שנאמר (דניאל ב לח) אנת רישא דדהבא, וכסף כנגד מדי שנאמר בו ועשרת אלפים ככר כסף וגו', ונחשת כנגד מלכות יון שהיא פחותה מכולם, עורות אלים מאדמים כנגד מלכות אדום כו' אמר הקב"ה אע"פ שאתם רואין ד' מלכיות מתגאות ובאות עליכם חייכם שאני מצמיח לכם ישועה מתוך השעבוד, מה כתיב בתריה שמן למאור זה מלך המשיח שנאמר (תהלים קלב יז) שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי וכתיב (ישעיה ס א) קומי אורי כי בא אורך, ועל מדרש זה וכיוצא בו תמהו רבים שהוציאו המקרא מפשוטו ולפתרו על ד' מלכיות.

ולי נראה שגם בעל מדרש זה סובר שהכל כפשוטו, ואינן מרמזים כלל על ד' מלכיות אך שדעתו לפרש על מה זה הראה הקב"ה לנבוכדנצר הרשע כל ד' מלכיות וכי נמשלו לזהב וכסף ונחושת וברזל, וכי הרשע הגון לכך שיודיעהו הש"י מה שיהיה אחריו, אלא ודאי שכוונתו היתה לתועלת ישראל כדי שידעו שיש בידם זכיות אשר בכחם יוכלו לעמוד כנגד כל ד' מלכיות אלו ושלא יוכלו לכלות את ישראל, כי מלכות בבל נמשל לזהב ויש לישראל כנגדה מצוה אחת שעושין בזהב והוא זהב התנופה וזהב זה הוא כנגד מלכות בבל לשון כנגד מורה שזהב זה מתנגד אל אותו מלכות שנמשל לזהב, וכן כסף כנגד מדי, וכן נחושת כנגד יון, וכן עורות אלים מאדמים כנגד אדום שהמשיל לברזל כי ממנו עושין החרב המאדים, ובנין אב לכולם מה שמצינו במסכת (מגילה יג:) אר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקלי המן, ומכאן ראיה שכסף זה בא להקדים את המן דהיינו מלכות מדי, כך זהב זה בא להקדים את נבוכדנצר, ונחשת זה בא להקדים את יון, ועורות אלים מאדמים להקדים את אדום, ובזה, מדוקדק לשון כנגד הנאמר בכולם כי מצות אלו מתנגדים להם אבל בשמן למאור לא אמר שהוא כנגד מלך המשיח כי אין כאן התנגדות אלא ענינם אחד שבזכות שמן למאור יערוך ה' נר למשיחו, וכן ראיתי בתנחומא שהזכיר בכולם לשון כנגד לא כגרסת הילקוט שלא נכתב לשון כנגד במקצתם וכן דעת בעל מדרש זה להורות באיזו זכות יש לישראל תקומה בד' מלכיות אלו וזה שמסיק אע"פ שאתם רואים כו'.

ויקחו לי תרומה. הוא ע"פ מה שפרשנו בפסוק (משלי ט"ו, כ"ד) אורח חיים למעלה למשכיל [לעיל פ' וירא ד"ה וירא א']. היינו שזה העיקר והראשית בכל דבר ליתן על לבו שאורח חיים למעלה, היינו הש"י שהוא נותן חיים ורכוש לכל אדם הוא למעלה כמו דבר המונח למעלה, וזה ג"כ ויקחו לי תרומה היינו שישראל יקחו אותו ית' מרומם וראשית בכל דבר, וזה דאיתא בגמ' דסנהדרין [ק"ב:] מהיכן בעי למשרי המוציא מהיכן דקדים בישולו, הענין הוא כמו דאיתא במס' ברכות [ל"ה.] כתיב לה' הארץ ומלואה וכו', וכתיב והארץ נתן לבני אדם, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, כי ענין ברכה מורה שמכיר שיש לו אדון ומאתו בא לו ההשפעה, ואם אתה מכיר זאת אז תוכל לומר ברוך אתה לנוכח הש"י, וע"ז נאמר והארץ נתן לבני אדם. וזה ג"כ השאלה מהיכן בעי למשרי המוציא, היינו היכן הוא ההכרה בזה הככר שהש"י הוא הנותן ותוכל לומר עליו ברוך אתה, מהיכן דקדים בישולו, היינו כי כל מעשה הככר, האדם עושה בידיו הלישה והעריכה והיסק התנור ונותן כל הככר בשוה אל התנור וזה המקום שקדם להתבשל זה אינו מכח האדם, ומתחיל ליתן אל לבו, מפני מה זה המקום דווקא קדים להתבשל אין זה רק רצון הש"י, ע"כ שייך מזה המקום דווקא לברך המוציא.

ויקחו לי תרומה. במדרש (רבה תרומה פרשה ל"ג א') יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב ואין בו כסף יש בו כסף ואין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף וכו' יש בו זהב וכו' יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים כרמים ולא שדות אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים וכו', היינו כי בעניני העולם הזה אין בהם שני הפכים מתאחדים כאחד כי זהב הוא יראה וכסף הוא אהבה, לכן בשורשם המה שני הפכים ובשורשם אינם מתאחדים בעולם הזה, וכן שדה היא התפשטות וכרם הוא סדר כדאיתא בגמ' (ברכות ס"ג:) כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה, אבל בד"ת נמצאים כל ההפכים ומתאחדים שם כאחד לעבוד בהם את הש"י.

ישראל" ויקחו" לי" ס"ת לו"י, כלומר לוי הוא לי, כנאמר והיו לי הלוים (ורמז דוקא בס"ת, מפני שמתחלה היתה העבודה לבכורים ולבסוף הוא שניתנה ללוים:

בגדי כהונה כלאים עיין ריש יבמות בפריי לא"ח נסתפקתי ההולך כלאים בציצית בזה"ז אי לוקה ובשבת י"ל דלוקה אף בזמן דיש תכלת דלא דחי לה בשבת עא"ח סימן י"ג ועיין בר"מ ז"ל הלכות ציצית וה' שבת משמע דהותר לגמרי בלילה ושבת ועיין יש"ש קידושין פ"ק מ"ע שהז"ג בשם הרא"ש ומנחות.

שמן למאור בשמים לשמן השמחה ולקטורת הסמים. יובן בס"ד דרך רמז והנה נקדים תחלה מ"ש הרב יחזקאל לנדא ז"ל בספר הצלח במס' ברכות על מ"ש תלמידיו לר"א רבינו למדנו ארחות חיים ונזכה בהם לחיי עו"הב ודקדק הרב ז"ל דתיבת בהם מיותר ומה היה חסר באם אמרו ונזכה לחיי עו"הב ופי' הרב ז"ל וז"ל אבל הכוונה בזה דהא פשיטא דארחות חיים הם דרך מפולש לחיי עוה"ב ופשיטא שהעושה מצוה זוכה לעו"הב אבל יש הפרש יש שאינו זוכה לעו"הב כי אם אחרי מותו אבל יש מתקיים בו עולמך תראה בחייך והוא כי עיקר עו"הב הוא ההשגה שנזכה להשיג את בוראנו ולהתדבק בו וכמאמר חז"ל עו"הב אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה וכו' והזוכה בעו"הז לעשות המצוה באהבה גמורה ובחשק נפלא הנה הוא מתדבק בשכינה וזה מדרגה יותר גבוה וכו' וזוכה זה בעו"הז מה ששאר צדיקים זוכים לעו"הב ואולי זה כיון הפסוק ואוהביו כצאת השמש בגבורתו והנה צאת השמש בגבורה הוא לעו"הב וכו' ואמר ואוהביו זוכים בעו"הז מה שזוכים שאר הצדיקים כצאת השמש בגבורתו דהיינו בעו"הב וכו' והנה הדרך והאורח ההולך למחוז אינו המחוז עצמו כי דרך זה מהלך עד יבא להמחוז וכשיבא להמחוז שוב אינו נקרא המקום ההוא אורח וכך אורחות חיים הוא הדרך המפולש ללכת לחיי עו"הב אבל עו"הב עצמו הוא החיים האמתיים בעצמו ואינו נקרא אורחות חיים רק חיים נקרא וקיום התורה והמצות המה נקראים אורחות חיים אבל אכתי כיון שעשייתן בעו"הז כי היום לעשותם ולכן אינם נקראים חיים רק ארחות חיים וזה להמון בני אדם אבל השרידים אשר דבר ה' קורא אליהם ועשייתם המצות באהבה גמורה וכו' הם טועמים בעו"הז מעין חיי עו"הב בדביקותם בבוראם שזה עיקר חיי עו"הב וכו' והנה תלמידי ר"א הגדול רצו לזכות למדרגה הגבוהה הזאת ולכן שאלו לרבם ילמדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחיי עו"הב בהם דייקא בארחות הללו עצמם דהיינו קודם שנגיע אל מחוז חפצינו וכו' כי בעודנו מהלכים בארחות הללו בעשיית המצות בעו"הז בארחות הללו עצמם נזכה לחיי עו"הב שנזכה לעשות באהבה ודביקות שנזכה בעשיית המצות עצמם שזה יהיה אצלנו חיי עו"הב ממש עכ"ל הרב זלה"ה ע"ש:

ותכלת. צֶמֶר צָבוּעָ בְּדַם חִלָּזוֹן וְצִבְעוֹ יָרֹק (מנחות מ"ד):

ותכלת. אמר יפת שהוא כדמות שחרות. כי הוא תכלית כל הצבעים. והכל ישובו אליו והוא לא ישוב במעשה אדם לעולם ואנו נסמוך על רז"ל שאמרו שהוא ירוק והוא צמר:

ותולעת שני - צמר הצבוע בצבע אדום קרוי תולעת והצבע קרוי שני. כדכתיב: (נחום ב׳:ד׳) אנשי חיל מתולעים. מלבושים בגדים צבועים. וכן: האמונים עלי תולע. בגד צבוע. וכן מוכיח: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. אם יאדימו כתולע כצמר יהיו, השני והשלג שם של צבעים זה אדום וזה לבן. אבל תולע והצמר שניהם צמר, אלא שהתולע צמר צבוע והצמר הוא לבן בלא צבע.

ותולעת שני. כתב הרמ"ה ז"ל ותולעת שני קדמאה מלא וא"ו כתיב וכל לישנא באוריית' דכות' מלא בר מן ב' חסרים וא"ו ומסר עליה תרין חסרין בלישנא וסימן ותלעת שני דואת המשכן תעשה כי תאכלנו התלעת מכלל דשאר תולעת דאורייתא מלא וא"ו כתיב ומסורת דמסר' בהון תלתא מלאים שבושא הוא דעל כרחך מלאים טובא הוא ונוסחי דיקי כמסורתא קמייתא סלקי:

תכלת צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק וארגמן צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן ושש הוא פשתן. בפ"ק דיבמות אמרו ממאי דתכלת עמרא הוא מדשש כתנא תכלת עמרא ופרש"י מדשש כתנא דכתיב מכנסי הבד שש משזר ובד היינו פשתים כדמפרש בפר' בא לו כ"ג דבר העולה בד בבד תכלת עמרא הוא וכן שאר הצבעי' האמורי' בבגדי כהונה ארגמן ותולעת שני שאין בגדי כהונה אלא מצמר ומפשתי' כדכתי' בספר יחזקאל ביום הכפורי' בגדי פשתי' ילבשו ולא יעלה עליהם צמר מכלל שהעבודו' החיצונות איו בהם רק צמר עם פשתן ולא מין אחר ומדמפרש קרא באחד מן המינים שהוא שש למדנו ששאר המינים צמר הן וליכא למימ' ששאר המינים מקצתן צמר ומקצתן פשתן ושש מורה על הפשתן הבלתי צבוע ושאר המיני' מורים על הפשתן הצבוע דסבר' הוא דכל הצבעין ממין א' הן מדלא חלק בהן אלא בצבע כדכתבו התוספו' ופי' חלזון מין דג ועולה מן הים פעם אחת לע' שנה ומראית דמו ירוק דומה לים כדתניא בפ' התכלת:

ועזים. נוצה של עזים ולא עזים עצמם (רש"י), ובעל הפרחון אמר עז משולשת, עזים מאתים, לשון נקבה כלם, ולא יקשה לך ואם עז קרבנו, והקריבו, אקרבן קאי, ומשקל אחר יריעות עזים, פי' צמר ידוע הוא נקרא כך, ואין היו"ד והמ"ם של רבים אלא כך שמו, וכן ואת כביר העזים פי' כר מלא מצמר זה והוא רך, ע"כ. ודברי טעם הם, וכבר מצאנו בלשון עברי תיבות שסופם י' מ"ם לא לסימן לשון רבים, כמו תמים קדים זרים, וכן במשקל הכבד כמו צמים שהוא ע"מ אביר כביר (רוו"ה):

ותכלת. תכלת עמרא הוא, מנלן מדשש כיתנא – תכלת עמרא ^געמרא תרגומו של צמר, ועל שם צבעו נקרא תכלת, ותכלת באה לבגדי כהונה, ולבגדי כהונה אינם כשרים אלא צמר ופשתים, דכתיב ביחזקאל מ"ד בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר, וזה כתוב בענין בגדים הפנימים שלובשים ביום הכפורים, ש"מ שבבגדים מעבודות חיצוניות יש בהם צמר ופשתים ולא מין אחר, משום דאל"ה הול"ל שלא יעלה עליהם גם שארי מינים שבבגדים מעבודות חיצוניות [כ"מ ברש"י כאן וכ"מ בירושלמי כלאים פ"ט ה"א, והתוס' ביומא ע"א ב' טרחו הרבה במקור דין זה, ולא הביאו הוכחה זו מפ' דיחזקאל, והרש"ש שם הבין שדברי רש"י ביבמות כאן הם דברי עצמו, ובאמת מפורשים הם בירושלמי שהבאנו] וכתיב בפ' פקודי מכנסי בד שש משזר ובד היינו פשתים, דכן איתא ביומא ע"א ב' דבר העולה מן הקרקע בד בבד, והיינו פשתן שעולה מכל גרעין רק קנה אחד ואין להם בדים וענפים כשאר עצים, וא"כ ע"כ שתכלת עמרא הוא דהיינו צמר, ואין לומר דתכלת נמי כיתנא הוא אלא צביע הוא ורק ארגמן ותולעת שני עמרא הן, משום דסברא היא, דכל הצבועין מין אחד הן מדלא חילק בהן אלא בצבע, ועיין מש"כ לעיל בס"פ משפטים בפסוק לבנת הספיר. –
והנה בענין צביעת תכלת נבאר אי"ה בפרשת ציצית (ס"פ שלח), וכאן נעיר בענין ארגמן שכתב הרמב"ם בפ"ח ה"ג מכלי המקדש וז"ל, והארגמן הוא הצמר הצבוע אדום, עכ"ל. ומשמע מדבריו דכל מין צבע אדום הוא בכלל ארגמן, אבל צ"ע משבת צ' א' שארגמן מין צבע מיוחד הוא וכ"פ רש"י שם וז"ל. ארגמן צבע שצובעין בו, משמע דדוקא בצבע ששמו ארגמן ולא סתם צבע אדום, וצ"ע. .
(יבמות ד' ב׳)

צמר צבוע בדם כו'. וכן פירוש של ארגמן צמר צבוע. והוכחת רש"י מבגדי כהונה שנעשו מד' מינין הללו מתכלת ומארגמן ומתולעת שני ומשש ולא כתיב בהו מאיזה מין היה אלא ביחזקאל גבי לבישת כהנים ביום הכפורים כתיב בגדי פשתן ילבשו ובגדי צמר לא יעלו עליהם דמשמע דבכל השנה היו לובשים בגדי פשתים ובגדי צמר ולא שום מין אחר ובמכנסים כתיב ואת מכנסי בד שש משזר ובד הוא פשתים ש"מ דשש פשתים ומדשש פשתים תכלת צמר דאין לומר איפכא דהא מצינו בהדיא דשש פשתים ע"כ תכלת צמר והואיל שמצינו בבגדי כהונה דתכלת צמר ודאי ארגמן נמי מין צמר צבוע:

תכלת. הוא צמר צבוע בצבע שעינו דומה לעין הים או לעין השמים:

ותכלת וארגמן וגו'. כתב רבינו בחיי לא מצינו בנדבת המשכן משי אלא לפי שהוא יוצא מגוף השרץ שהוא התולעת ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור וכענין שאמרו בתחש. וצבע תולעת שני אינו מגוף התולעת אלא מתוך גרגירים שהתולעת בתוכן עכ"ל. והרב מהר"ן בן חביב ז"ל בתשובה הובאה בס' גנת ורדים א"ח כלל (ב' סי' ט"ז) כתב דספר התרומה והרא"ש דשרו לתפור יריעת ס"ת במשי פליגי על רבינו בחיי וסברי דמשי טהור דהוא מריר התולעת ולא מתסר באכילה ואין לו שום טעם והוא עפרא בעלמא ועל רבינו בחיי קשה מתכלת שהוא מדם חלזון דם דג טמא זהו תורף דבריו בקיצור. והנה הר"ן בתשובה (סימן ע') כתב על המנעלים המשחירין בחומץ יי"נ שרו דאף דיש צד חזותא מילתא הו"ל זה וזה גורם. והרב פר"ח י"ד (סי' ק"ב) הקשה עליו דיי"נ הו"ל ספיקא דאורייתא ומחמירינן דחזותא מילתא ואינו גרמא אלא גוף הדבר. והרב מהרח"א בעץ החיים (דף ח' ע"ג) בלשונות תירץ דחזותא אי מילתא מספקא לן והוא איסור קליש ואפילו תימא דאסרה תורה חזותא בע"ז ובערלה ושביעית מתורת ודאי ולא מתורת ספק אפ"ה איסור קליש הוי ושפיר דמי למשרייה מטעם זה וזה גורם דמאחר דבכל התורה שרינן חזותא ובע"ז אסור ש"מ דקליש איסורו וגורם מקרי ולא גוף איסור ושרינן זה וזה גורם ועוד האריך גם הרב בני יעקב בתשובה ג' תירץ קרוב לזה בסגנון אחר ע"ש. וכן הרב פרי תואר תירץ קרוב לזה. ובהכי ניחא התכלת דחזותא הוא וקליש איסוריה וה"ד בעיניה אבל התכלת זה וזה גורם הוא כמ"ש פרק התכלת וע"ש בתוס' והר"מ פ"ב דציצית דהיו סמים אחרים ע"ש. א"נ דג טמא אסור באכילה ולא בהנאה וחזותא שרי כל דליכא טעמא וכן דקדק מרן בא"ח (סי' תקי"ג) וכתב מידי דלחזותא ולטעמא וכן העלה הרב המופלא בעל פרי תואר ע"ש באורך. וא"כ י"ל דע"י תערובת הסמים לא עמד טעמו ושרי. אמנם יש לדון דכל זה להתיר להדיוט אבל לגבוה יש להחמיר. ואפשר דהכא במשכן כבר היה הצמר צבוע בידם ונתבטל דם חלזון והותר להדיוט וכיון שכבר הותר להדיוט יכולין להביאו למשכן עתה דמותר הוא ביד ההדיוט. וזכר לדבר ממאי דתנן פ"ט דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן ונתבטל יכול לערב פשתן דכיון דמקמי הכי נתבטל עתה דינו כצמר גמלים עם פשתן ומזה מייתי ראיה הראב"ד להתיר חמץ שנתבטל קודם פסח ואינו חוזר ונעור. ואף ה"נ כיון שכבר נתבטל והותר להדיוט עתה שרי לגבוה. ובזה אפשר לפרש מאמר רז"ל בשמות רבה על הסד"ר וז"ל יעקב אע"ה אמר והיה ה' עמכם עתיד שיצוה שתעשו מקדש והוא יורד ומשרה שכינתו בתוככם ויש מהם שהתקינו עצמם לדברים ויש ששכחו וכשבא משה ועשה את המשכן יש מהם שהביא מעצמו ויש שלא הביא אלא ממה שהיה מונח בידו שכן הוא אומר כל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ואומר וכל אשר נמצא אתו עצי שיטים עכ"ל. ומ"ש בסוף יש מהם שהביא מעצמו אפשר דהכונה שהביא מרצונו כל חפצו מדברים המותרים. ויש מי שלא הביא אלא ממה שהיה מונח בידו כלומר שהיו דברים דלא חזו לגבוה ומטעם שנתבטלו מקודם ביד הדיוט עתה שכבר הותרו שרו לגבוה נמי וז"ש ויש שלא הביא אלא ממה שהיה מונח בידו ומייתי ראיה שכן הוא אומר כל אשר נמצא אתו תכלת ודייק דדוקא משום שכבר נמצא אתו וכן ראיתי להרב יפה תואר ולהרב ידי משה שפירשו המאמר דהני לא הוו מצויים שם אלא אשר נמצא אתו מקודם והם ז"ל פירשו לפי דרכם הלא בספרתם. ולדרכנו רמז דטעם שהביאום לגבוה אף דהיה פקפוק היינו שנתבטל מקודם ביד הדיוט. ודרך אסמכתא והלצה יש לרמוז הכל בפסוק ותכלת בוי"ו העטף והכא דרשינן שהיו סמים אחרים עם התכלת כמ"ש הרמב"ם והוא זה וזה גורם ושרי כמו ארגמ"ן שלא יש פקפוק. אך קשה דלגבוה לא נכון וכן ותולעת שני ומ"ש רבינו בחיי דהיו גרגרים וקליפין אינו נכון דהרי משי דהוא ריר בעלמא ואפ"ה לא היה במשכן דצריך להחמיר לגבוה. והתירוץ הוא שהיה בידם ונתבטל מקודם וחזותא לאו מילתא היא ודמי לשש ועזים היכא דנתערב פשתן עם נוצה של עזים ונתבטל דאח"כ יכול להביא צמר כמש"ל וה"ה בתכלת ותולעת שני דנתבטלו מקודם והותרו להדיוט. וכי תימא דלא הותרו למלאכת שמים ברצועות כמ"ש פרק במה מדליקין לז"א לא היא כמסקנא דהתם דתחש כשר היה וז"ש ועורות אלים כמו עורות תחשים דכשר היה ועצי שטים פשוטי כלי עץ טהורים. ולפי האמור וגם לדעת מהר"ש יפה והרב ידי משה מוכרח דמ"ש בשבת (דף ע"ד) שכן צדי חלזון וכו' אין הכונה שהיה חלזון במדבר אלא דלעניני המשכן דצריך תכלת הבא מחלזון הצדים חלזון קושרין ומתירין ואיברא שהיא דוחק אבל מה נעשה דהכתוב קרי בחיל ואשר נמצא אתו תכלת וארגמן מוכח דלא היה מצוי כדברי הרב יפה תואר והרב ידי משה. והרדב"ז בתשובותיו (סימן תרפ"ה) פשיטא ליה דהיו צדין חלזון בים סוף למשכן ע"ש. ומאי דפשיטא להרב ז"ל קא מיבעיא לי דמהספרי ופסיקתא פרשת הברכה והרמב"ם (פ"ב) דציצית מוכח דהוא בים הגדול וכל זה נעלם מהרב הגדול הרמ"ז בהגהת הזהר ח"ב דף קמ"ב שדחה דברי הרמ"ק דהחלזון בים הגדול וכתב דהיה בים כנרת ולא זכר ספרי ופסיקתא והר"מ ואין כאן מקום להאריך ובמ"א כתבתי כמה צדדים בכל האמור. אחר זמן נדפסו שו"ת בשמים ראש ומשם הוכחתי בקונט' טוב עין סי' ט' אות י"ב דחלזון הוא טהור ולפי זה נחה שקטה האר"ש כל זמן שלא מצינו ברז"ל להפך:

תכלת צמר צבוע בדם חלזון. בפרק קמא דיבמות (ד ע"ב) ד"תכלת" הוא צמר מד"שש" הוא פשתן, כדמפרש ביומא בפרק בא לו (יומא עא ע"ב) דכתיב (להלן לט, כח) "מכנסי בד שש משזר", ואיזה דבר העולה בד בבד – זהו פשתן, ומד"שש" כתנא – "תכלת" צמר, דהא בגדי כהונה לא היו אלא מצמר ופשתן, דכתיב ביחזקאל (מד, יז), ביום הכפורים דהיה עבודתו בפנים בגדי פשתן, דכתיב "בגדי פשתן ילבשו ולא יעלה עליהן צמר", שמע מינה דעבודות חיצונות היו צמר ופשתן. ומכיון דתכלת הוא צמר, הוא הדין כל שאר הצבעים, מדכתיב (להלן כח, ו) "תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר", שמע מינה דהראשונים לאו "שש" הם, ועל כרחך (פשתן) [צמר] הם:

ותכלת וכו׳ וצבעו ירוק לאו דוקא דהא תכלת דומה לרקיע אלא נוטה לגוון הירוק קאמר:

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ילקוט. משל למלך שהי' לו בת קטנה עד שלא הגדילה ובאתה לידי סימנים. הי' רואה אותה בשוק הי' מדבר עמה. במבואות מדבר עמה. כיון שהגדילה ובאה לידי סימנים. אמר אין כבודה של בתי שאהי' מדבר עמה בפרהסיא. אלא עשו לי חדר מוצנע שאהי' מדבר עמה. כך מתחלה הי' נער ישראל ואוהבהו. במצרים ראו אותו שנ' ועברתי בארמ"ץ. גו'. בים ראו אותו שנ' וירא ישראל גו' זה אלי גו'. בסיני ראו אותו. שנ' פנים בפנים דיבר ה' עמכם. כיון שקבלו את התורה ונעשו לו אומה שלימה. אמר אין כבודם שאדבר עמם בפרהסיא. אלא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. עכ"ל הילקוט.

שש ועזים. נוצה של עזים שהעזים עצמן לא היו הנשים טוות:

ועזים פרש״‎י נוצה של עזים לכך תרגם אונקלוס ומעזי וכו׳‎ לפיכך טועה המתרגם ומעזי.

ותכלת וארגמן. הקשה הרב הגדול מהר״ם בן חביב ז״ל בשו״ת גנת ורדים א״ח כלל ב׳ סימן ט״ז דתכלת הוא מדם חלזון שהוא דג טמא ע״ש באורך. ואני בעניי תירצתי ובאתי לכלל ישו״ב על פי דבריו על שפ״ת הנח״ל ע״ש באורך. ושוב ראיתי בשו״ת בשמים ראש סימן רמ״ד דמשם מוכח דחלזון טהור עיין בדבריו היטב. אבני שה״ם אותיות משה דהענן הביאם לאהל משה כמ״ש ר׳ בחיי ז״ל. [ובהשמטות כסא רחמים ובקונטרס רוח חיים דרוש טו״ב הארכתי בזה בס״ד]:

תולעת שני. רב"ע במס' נגעים וכלאים פירש צמר צבוע בגוון קרימיז, וכן פי' רש"י, וכן רמב"ם בפירוש המשניות, רק בס' היד הל' פרה אדומה פ״ג הוסיף, והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר, הדומים לגרעיני החרובים, והם כמו האוג, ותולעת כמו יתוש שככל אחד מהם, ובפירוש הר״ש פ״ו משנה, ג' דמסכת כלים אוג הוא פרי אדום כדתנן פ״ק דמעשרות, האוג והתותים משיאדימו, אילן העולה מאליו ביער הוא ופריו דומה לשני תולעת, והוא כמין זרע קנבוס. — והנראה מדברי רמב"ם שתולעת שני הרא הקושיניליא. — ור״ס גאון הזכירו ראב״ע פי' גם הוא קרימיז, והבגד עצמו פירש ראב"ע ולא הוציאו ממש מפשט הכתוב, כי תולעת שני פירושו לדעתו שצבע הקרימיזי בלעז. — ואונקלוס (שמות כ״ה ודברים י״ז) תרגם צבע זהורי, ועדיין לא שמענו מהו זהורי, רק ביומא ד' מצינו קשר לשון של זהורית בראש שעיר וכו', ופי' רב״ע צמר צבוע אדום ולא ידענו עדיין אם זהורית שם הצמר והגוון מכללא אתמר, או זהורית הוא הצבע והצמר מכללא אתמר, ואם נפשך לומר ששניהם (הצמר והגוון אדום) רמוזים כשם זהורית, תמיה על עצמך שהרי אנקלוס תרגם וצבע זהורי, ואם הכל בכלל זהורי או זהורית לא היל״ל וצבע זהורי רק זהורי סתם, גם לומר שאנקלוס רצה בזהורי הצמר קשה לשמוע, שא״כ מה הלשון אומרה וצבע הצמר. — והנראה לרעת רש״י שאין לשון שני יורה על צמר כדעת רב"ע שהרי פי' בספר ישעיה א' אם יהיו חטאיכם כשנים, כתומים לפני כאודם שנים אלבישם כשלג, ואם אין שני אלא לשון צמר, היכן הרמז לאדמימות? וההתנגדות בין שני לשלג חלף הלך. — ואם בויקרא י"ד פירש לשון של צמר צבוע זהורית לא שיהיה ענין הצמר רמוז בלשון שני התולעת, רק פירש רש"י שהיה עשוי מצמר. — ובספרי זוטא תולעת, השני שבתולעת, רבי שמעון אמר משונה שבתולעת, הרי לדעתם שאין תולעת שני אלא התולעת עצמו, ולדעתי בין שיאמר תולעת שני או שני תולעת, או שני בלבד, או תולע בלבד, ירמוז לצמר צבוע בגוון אדום קרימיז, ומתחלה לא היה שם זה מורה כי אם על התולעת שממנו צובעים וחזר להורות על הבגד שהיה באותו גוון, וכן מצינו בשם תכלת ובשם ארגמן שאין שניהם מורים רק מין ממיני הצבעים, וחזרו להורות גם על הדבר שהיו נוהגים לצבוע באותו הצבע, וכן מפורש בס' יחזקאל שש ברקמה ממצרים היה מפרשך תכלת וארגמן מאיי אלישה היה מכסך, ואין לשון מכסך כופל על הצבע, ומהמנהג לצבוע הבגדים נקראו על שם הגוון עצמו תכלת וארגמן ותולעת שני, והוצרכנו לקבלת רבותינו לדעת מאיזה בגד יהיו עשויים.

וארגמן. צֶמֶר צָבוּעַ מִמִּין צֶבַע שֶׁשְּׁמוֹ אַרְגָּמָן:

וארגמן. כדמות אדום. ובדברי הימים ארגון ובלשון ערבי ארגואן וזה הצבע לא יהיה כי אם בצמר או במשי:

ושש - פשתן, אבל שאר המינים הם צמר צבוע.

ותולעת שני. מה תולעת דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח חיים ^דר"ל הוא הדין בכל דבר הבא מדבר שיש בו רוח חיים וצבעו אדום כצבע תולעת, ורמב"ם פ"ג ה"ב מפרה אדומה כתב וז"ל, שני תולעת יש שצובעין אותו בתולעת והתולעת הם הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים והם דומים לתולעת, עכ"ל. ולא מצאתי מקור לדבריו, ומירושלמי שלפנינו סתירה מפורשת לדבריו, שהרי מפורש שתולעת הוא תולעת ממש שיש בו רוח חיים, ויתכן שנטה מדברי הירושלמי ע"פ פסק הלכה בבבלי שבת כ"ח ב' לא הוכשרו למלאכת שמים אלא דבר טהור בלבד משום דבעינן מן המותר בפיך, וא"כ איך אפשר שיהיו משתמשים בצרכי שמים בתולעת שהוא מין טמא, ועיין מש"כ ס"פ שלח לענין חלזון ובס"פ בא בפסוק למען תהיה תורת ה' בפיך, ומדברי רבינו בחיי משמע דהגרגרים האלה הם שהתולעת מונחת בתוכם ונקראו תולעת על שמו. –
וע"פ דברי הרמב"ם שהבאנו כתב ברבינו בחיי כאן דהא דלא מצינו משי במלאכת המשכן מפני שהוא יוצא מגוף השרץ ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור, עכ"ל. ויש להעיר לפי המבואר באו"ח סי' קנ"ג שנזהרים לעשות דברים לצרכי בהכ"נ מדברים האסורים לקודש, א"כ איך אנו משתמשים במשי לכמה צרכי בהכ"נ, כמו בפרוכת ומטפחות ומעילים לס"ת ועטרות וכדומה, וזה מעשים בכל יום, ונחשבים להידור מצוה, והוא פלא.
ואמנם לולא דברי רבינו בחיי נ"ל מה שאין אנו מקפידים לעשות תשמישי קדושה ממשי ע"פ מה שכתבנו במק"א בטעם הדבר מה שיש דברי מצוה שמחויבים לעשותם ממין המותר בפיך, כמו תפלין ושיפר, ויש כאלה שמותרים גם ממין טמא כמו דפנות סוכה שהם ג"כ מדאורייתא, וכתבנו הסברא בזה, דדבר דבעינן דוקא ממין בע"ח צריך שיהיה זה המין בע"ח מן המותר בפיך, משום דאל"ה מגונה הדבר, ולכן תפלין ושופר דבעינן ממין בעלי חיים צריך שיהיה זה המין מין טהור, משא"כ דפנות סוכה שכשרות גם מדומם וצומח אז גם אם עושין אותן ממין בע"ח לא איכפת לן אם זה המין מין טמא, משום דעכ"פ לא גרע מדומם וצומח.
ולפי"ז הנה הקלף לס"ת וגידי התפירה בס"ת שהם מבעלי חיים בעינן שיהיה מין טהור, ואסור לתפור היריעות במשי מפני שהם דבר טמא, משא"כ שאר התשמישין שבביהכ"נ, כגון הארון ופרוכת ומטפחות ומעילים ועטרות ושולחנות וכדומה שכשרים גם מדומם וצומח, לכן כשעושין אותן מבע"ח מותרין אפי' ממין טמא, ולכן משתמשים גם במשי אף כי הוא יוצא מן הטמא, ומה שלא שמשו בו במקדש אולי יש טעמים אחרים בזה, ובכלל אין ראיה ממקדש שנעשה הכל ע"פ הדבור והוראת שעה, ואין להאריך עוד. .
(ירושלמי כלאים פ"ט ה"א)

נוצה של עזים כו'. ואי קאי אעורות היה לו לכתוב ועורות של עזים ולכך כתב עזים במקום נוצה של עזים מפני שטוו אותן מן העזים עצמן:

והארגמן. הוא צמר צבוע אדום:

בדם חלזון. דג הוא העולה מן הים פעם אחת לשבעים שנה, בפרק התכלת (מנחות ריש מד.):

ושש הוא פשתן אין כוונת רבינו לפ׳ דשש הוא פשתן שזה דבר ידוע ותדע דהא בפ׳ מקץ על פ׳ וילבש אותו בגדי שש לא פי׳ שם הוא פשתן. והראיה על זה שאין זו כוונתו דא״כ הול״ל שש פשתן ומאי היא דקאמר מר. אלא כוונתו להכריח בזה פירושו דלעיל דתכלת וארגמן ותולעת שני שלשתן צמר אלא שחלוקים בגוון דהא שש הוא פשתן ומדשש כיתנא ע״כ תכלת וארגמן ותולעת שני עמרא ודיוק כזה איתא בגמרא דיבמות:

שש. דעת רבותינו שהוא הפשתים, וראיתי מולים וערלים שעמדו על זה ונטו להאמין שיהיה הנודע אצלו בשם קוטון או צמר גפן Champol. Univ. Pitt. L' Egypte p. 192. וראיתי בשרשים לגיזיניוס Thesaurus שכתב בשרש שוש שהוראתו הזהר ולבנונית Albidinis. Splendoris ומזה שש (Marbre). גם שש (פשתן) לעוצם הלבנונית, ובשם אחר בוץ הוא הביסוס Byssus לקדמונים, אולי גם הוא כבייץ' בלשון ערבי לבן, ובשם אחר חור חורי מלשון חוור.— ואומר אני כי אולי בד כמו בוץ, כי כן קורים הישמעאלים בייץ' (כדלת במבטא).

ושש. הוּא פִּשְׁתָּן.

ותולעת שני. וכתוב ושני התולעת כמו ומצור החלמיש. חלמיש צור. והגאון אמר בו קרימ"ז. כי הוא אדום רק איננו כצבע הארגמן. ובעבור תולעת אמרו רבים כי הוא משי:

ועזים - מטוה של שער עזים.

ותולעת שני. הוא צמר צבוע בצבע אדום גרנ"א בלעז ואין אדמימותו במדרגת אודם הארגמן:

ועזים נוצה וכו׳ והא דכתיב עזים סתם אפשר שהוא ללמד שיהיו טוים מע״ג העזים עצמן כדאשכחן דעבוד:

[השמטה: ותכלת וארגמן. עיין מה שכתבתי על הוראת השמות האלה, וכיצד באו לרמוז בדבור אחד על הגוון והחומר, ורק לפי פירושינו זה הראוי להרחיב גם לתכלת יאות לנו הכתוב (שמות ל"ה) לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן בתילעת השני ובשש כי אלו אין הכוונה פה בשם תכלת רק לצבע היטב אשר סייע עצמו ממנו החכם יוסף הלוי במגיד שנה ז' ט'. 14 כי יקשה אומרו בתכלת ובארגמן כאלו הם גופים וחומרים שונים, ובאמת גם תכלת גם ארגמן משמשים להורות על הגוון ועל החומר הנצבע בדבור אחד, אלא שאיני מוכרח שיהיה צמר גפן כדברי החכם יוסף הלוי שם, רק מין ממיני הצמרים הראוי להצבע בצבע תכלת כפי אשר ידעוהו הבקיאים באותו זמן, ואל זה ירמוז באומרו מלא אותם חכמת לב לעשות וגו' בתכלת ובארגמן כלומר הראוי לתכלת לתכלת הראוי לארגמן לארגמן, וכן לתולעת שני.]

ועזים. נוֹצָה שֶׁל עִזִּים, לְכָךְ תִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס וּמְעַזֵּי – הַבָּא מִן הָעִזִּים – וְלֹא עִזִּים עַצְמָם, שֶׁתַּרְגּוּם שֶׁל עִזִּים עִזַּיָּא:

ושש. הוא הבד מין ממיני פשתים נמצא במצרים לבדו רק הוא לבן ואינו צבוע. שש ורקמה ממצרים. והגאון תרגמו בלשון ערבי עושר וידוע הוא עד היום:

ושש. הוא מן הפשתים הנבחרי' וכשיהיה חוטו כפול לששה הרי נקרא שש או שש משזר וכשלא היה חוטו כפול ששה נקרא בד וזה כלו לפי מה שיורה עליו הגדר כי בד יורה על היחידיות ושש על הששה ושם הענין בעצמו הוא פשתים או בוץ:

ועזים. שער העזים:

ועזים. הוא הצמר הרך ההוה בעזים סביב שרשי השערות הקשות והוא כתכלית הרכו':

ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו וגומ' ועשית כפרת זהב טהור אמתים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה ועשית שני כרובים וגו' ואיתא במדרש ד"א ועשו ארון מפני מה בכל הכלים האלה כתיב ועשית ובארון כתיב ועשו אמר ר' יהודה בר שלום אמר לו הקב"ה יבואו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה הענין הוא עפ"י שאמרנו למעלה שכל איש הישראלי יש לו חלק באות מאותיות התורה ועיקר עסק התורה שילמוד למען יחוד קוב"ה ושכינתא וכפי כוחו שיוכל לעסוק בתורה יקבץ על יד הגם שאינו יוכל ללמוד כל התורה כולה אם יעשה על כונה הנ"ל לעשו' נ"ר ליוצרו ובוראו הוא רצוי' כהובא במדרש ע"פ וקובץ על יד ירבה שהשוטה אומר מי יוכל ללמוד כל התורה נזיקין ל' פרקים וכו' והחכם אומר אלמוד היום שני פרקים ולמחר שני פרקים וכו' גם איתא במדרש ע"פ ועשו ארון הה"ד שדי לא מצאנוהו שגי כח וכו' אלא כך אמר אליהו לא מצינו כח גבורתו של הקב"ה עם בריותיו שאין הקב"ה בא בטרחות עם בריותיו לא בא על האדם אלא לפי כוחו אתה מוצא כשנתן הקב"ה התורה לישראל אילו הי' בא אליה' בחוזק כוחו לא היו יכולים לעמוד שנאמר אם יוספים אנחנו לשמוע וגו' אלא לא בא אליהם אלא לפי כוחן שנאמר קול ה' בכח בכוחו לא נאמר אלא בכח לפי כוחו של כל או"א ולכך הביא המדרש הזה על פסוק ועשו ארון להורות לנו שיעסוק האדם בתורה כפי כוחו אשר יוכל להשיג רק שיהי' על כונת הנ"ל והנה אמרנו כמה פעמים והובא בספרי קודש באורייתא ברא קוב"ה שמשם הוי' ב"ה נשתלשלו הכ"ב אתוין דאורייתא ברל"א שערים נמצא כל אות ואות היא כלולה משם הוי' ב"ה ובשם הוי' כלולים כל העשר ספירו' שיו"ד ה"א הן המוחין והוא"ו הוא הששה קצוות והה"א תתאה היא מלכות נמצא הכ"ב אתוין עולין בגימ' ר"ך כי בכל אות ואות יש שם הוי' ב"ה שהוא כולל מעשר ספירות לכן עיקר עסק התורה צריך להיות עד"ז דהיינו שידבק עצמו באותיות התורה בעת לימודו וליחד האותיות עם השם הוי' ב"ה הגם שעבדות זה הוא יקר מאד ולאו כל אדם זוכה לזה כי אם יחו"ס עכ"ז כל אחד מישראל יש בו חלק מהתורה וע"י עסקם בתורה לעשות נ"ר ליוצרם נעשה היחוד זה ואיתא בזוה"ק השם הוי' נקרא אמה. ומזה נבוא לביאור ועשו ארון כתיב ועשו שיבואו כולן ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה כנ"ל עצי שטים שטים בגימ' שט"ן ור"ל שהתורה היא עצה נגד השטן כמאמר חז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו התורה תבלין ורמז לנו הכתו' גודל יקר העבדות של עסק התורה איך תהיה אמר הכתוב אמתים וחצי ארכו אמה הוא שם הוי' כנ"ל ובשם הוי' הוא ד' אותיות נמצא אמתים וחצי הן עשר אותיות היינו שעסק הלימוד תהי' ליחד השם הוי' מתתא לעילא דרך העשר ספירות ואמה וחצי רחבו אמה וחצי הן ששה אותיות דהיינו שצריך לתקן ע"י עסק הלימוד הששה מדות ואמה וחצי קומתו הן ג"כ ששה אותיות נמצא הכל יש כ"ב אותיות רומז שצריך ליחד ע"י לימודו הכ"ב אותיות עם השם הוי' ב"ה שיעלה למספר ר"ך כנ"ל ועשית כפורת זהב וגומ' אמתים וחצי ארכו אמתים וחצי הן עשר אותיות ואמה וחצי רחבו הן ששה אותיות ועשית שנים כרובים כרובים גימ' שני מאות ושבעים ושנים ונשאר על ר"ך שהן מספר הכ"ב אתווין נשאר עוד נ"ב ועם הששה עשר אותיות הנרמזים בהאמות של הכפורת כנ"ל יש ס"ח כמנין חיים כמספר אהי' הוי' אהי' ורומז אם האדם לומד עד"ז שמיחד הכ"ב אתוין עם השם הוי' ב"ה זוכה לחיים הנצחים.

ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו וגו'. ספר הזוהר (בראשית ל"ג ב) כתיב הנה ארון הברית אדון כל הארץ. <תרגום - כתוב "הנה ארון הברית אדון כל הארץ">. הנה ארון הברית דא מאורות דברקיע השמים. <הנה ארון ברית זה מאורות שברקיע השמים>. ארון תיבותא לאעלא ביה תורה שבכתב. <ארון הוא תיבה להכניס בתוכה תורה שבכתב>. הברית דא שמשא דנהיר ביה ואיהי ברית בהדיה. <הברית הוא השמש המאיר לנוקבא והיא נקראת ברית כמוהו>. ארון הברית דייקא אדון כל הארץ. <ארון הברית בדיוק, בזמן שז"א מחובר לנוקבא אז נקרא אדון כל הארץ>. הברית איהו אדון כל הארץ ובגין דא האי ארון איהו אדון. <הברית שהוא ז"א נקרא אדון כל הארץ ולכן אותו ארון הוא אדון>. בגין שמשא דנהיר ליה ונהיר לכל עלמא מינה נקטא שמא ואתקרי האי אדון. <משום שהשמש המאיר לה ולכל העולם ממנו לוקחת הנוקבא את השם אדון>. ברזא דאל"ף דלי"ת נו"ן יו"ד כמו דאמרי צדיק וצדק. <בסוד שם אדנ"י כמו שאנו אומרים צדיק על זכר וצדק על נוקבא>. כך אדון דא בדא תליה. <כך אדון ואדנ"י תלויים זה בזה>. הנה כוונתם כי הארון רמז לשכינה והיה מצופה זהב דכתיב ממשבצות זהב לבושה (תהלים מה יד). והזר שעליו רמז לאשת חיל עטרת בעלה (משלי יב ד) ואמר ויצקת לו ארבע טבעות זהב לרמוז לד' נהרות המשפיעין אליה כמה דאת אמר כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א ז') כי היא כלולה מן הכל והיתה תורה שבכתב מונחת בתוכו כענין כי שמי בקרבו. ויש אומרים כי ב' לוחות רומזים ללמודי ה' המקבלים ממכריע ראשון להשפיע שם. ועל כן מלת ארן חסר ו' והבן. ודע כי הלוחות ו' טפחים אורך על ו' רוחב ועובי כל אחת שלשה טפחים הרי הן בתשבורת ו' פעמים ל"ו שהם רי"ו טפחים כמספר אותיות שם של ע"ב אותיות. גם מספר התנועות היוצאות מאותיות יה"ו הם רי"ו כי הקריאה של שתי אותיות בכל השש תנועות עם תנועת שבא הם ל"ו וכשתצרף אות שלישית הם ו' פעמים ל"ו קריאות שהם רי"ו כמספר הנזכר. והכפורת אשר על הארון רמז לתפארת ישראל. ועל כן הוא עליו כעין של מעלה והכרובים אשר על הכפורת רומזים לזרועות עולם המשפיעין לתפארת ישראל להורות לכבוד למעלה מכבוד. ועל כן כרובים בגימטריא מראה כבוד. ענין אחר יש מפרשים כי הכרובים רומזים לדיו פרצופין וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל. ולזה נוטה מאמר רז"ל שאמרו ב' כרובים כנגד יי' אלהים. אמנם מה שכתבתי נראה לי עיקר לפי סדר המרכבה העליונה וכן נראה כוונת רז"ל במדרש רות (זוהר חדש פ"ז ע"ג) אמר עלמא עילאה שהיא בינה אריק ברכאן בקדמיתא לתרין כרובים דתחותה ואינון ימינא ושמאלא חסד וגבורה. <תרגום - אמר עולם עליון שהוא בינה משפיע ברכות תחילה לשני הכרובים שמתחתיה שהם ימין ושמאל חסד וגבורה>. וכו'. והיו הכרובים והכפורת מקשה רמז לייחוד הכל כי הכל כח א' ואין שם פירוד כלל. אמנם לא היו מקשה עם הארון כי הוא רגל בפני עצמו כענין הלולב ומיניו שאינו נאגד על האתרוג והבן זה כי הוא אצילות הראשונים ואינו באחדות שלהם וכבר רמזתי זה. והיו הכרובים משני קצות הכפורת אחת לימין ואחת לשמאל והכפורת באמצען והיו פורשי כנפים להורות כי הם מקבלים ושואבים האור הפנימי מן המקור העליון סוככים בכנפיהן על הכפורת להשפיע בו היין והחלב ופניהם איש אל אחיו כמער ולויות. במסכת יומא אמר רב קטינא בשעה שישראל עולין לרגל מגלין להן את הפרוכת ומראין להם הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר עם הנקבה מאי כמער איש ולויות (מלכים א' ז לו) אמר רב בר רב שילא כאיש המעורה בלויה שלו. אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו גוים להיכל מצאו כרובים מעורין זה בזה והוציאום לשוק ואומרים הללו שאומר עליהם ברכתן ברכה יעסקו בדברים הללו מיד הזילום שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה (איכה א ח'). ובפרק המוכר אמרו רז"ל כרובים בנס עומדים כיצד הם עומדין רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו וחד אמר פניהם אל הבית למאן דאמר פניהם איש אל אחיו הא כתיב ופניהם אל הבית (ד"ה ב' ג יג) לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. והרב הגדול ז"ל כתב ואם תחשוב למה היו הכרובים פניהם איש אל אחיו והיו מקשה תוכל לדעת כי ראוי להם שיהיו פורשי כנפים למעלה כי הם כסא עליון וסוככים על העדות שהוא מכתב אלהים וזה טעם לתבנית המרכבה כי הכרובים שראה יחזקאל נושאים הכבוד תבנית לכרובים שהם כבוד ותפארת והכרובים אשר במשכן ובמקדש תבנית להם כי גבוה מעל גבוה שומר (קהלת ה ז') וזה טעם ואדע יחזקאל י כ) שראה באחת וידע באחת ולפיכך אמר המה והמשכיל יבין עכ"ל ז"ל. וכוונתו ידוע כי מכתב אלהים רמז לבית דוד ובה ראה אמנם בתפארת לא ראה רק הבין וכבר כתבתי לך למעלה כי כוונת הרב ז"ל בכרובים לדיו פרצופין ואנו כתבנו מה שהראונו מן השמים:

ועשו ארון עצי שטים וגו' וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו וגו'. איתא בגמ' (יומא ע"ב:) (שקלים פ"ו ה"א) שלש ארונות עשה בצלאל שתים של זהב ואחת של עץ ונתן של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב וציפהו, הג' ארונות מרמזים על המלך וכהן גדול וצדיק יסוד עולם ונרמזו בזה"ק (יתרו ס"ז:) והשנים של זהב מרמזים על המלך שהוא נגד הפנימי, וכהן גדול הוא נגד החיצון, והאמצעי של עץ רומז על צדיק יסוד עולם שהוא המשפיע, והנה הכ"ג והמלך צריכים לבחינת צדיק, כי הכ"ג אין לו שייכות לזה העולם כל כך כי הוא עובד הש"י תמיד בעבודה נפלאה כמו שנאמר על הכהן (מלאכי ב',ז') כי מלאך ה' צבאות הוא, ויכול הכהן גדול לשכוח לגמרי מזה העולם, לכן צריך לבחינת צדיק שיקבל על ידו השפעה בעולם הזה, והמלך מחמת שיש לו כח תשוקה לקבל השפעה יותר מכפי כלי קיבולו בדעתו לקבל, לכן צריך לבחינת צדיק לקבל ההשפעה בהדרגה ובצמצום כפי שיש דעת לקבל, ולכן מדת צדיק הוא באמצע מפני שמדתו מכריע בין המלך ובין הכהן הגדול.

ויקחו לי לשמי לא ליוהרא וערש"י פסחים פ"ק סלע לצדקה בשביל שיחיה בניי לשם ה' ולהנאת עצמו ג"כ ושלא ע"מ לקבל פרס היינו רק ע"מ לקבל פרס אסור. והנה במ"ע אף שכוונתו להנאת עצמו מ"מ יש לו שכר כי המעשה נראה וניכר שעושה רצונו יתברך משא"כ בל"ת אם עיקר כוונתו שאין עושה להנאת עצמו אין שכר כלום וז"ש אל יאמר אי אפשר בבשר חזיר משא"כ מצה אם אומר אוהב אני מצה יש לו שכר ואמירה בלב. ז"ש אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' לא תורת עצמן ליוהרא שאקרא רבי ואשרי יותר בכל לב כולו לגבוה טוב יותר ולפ"ז אף לא פעלו כבדרכיו הלכו דבל"ת עיקר המחשבה כאמור. אשר ידבנו לבו לשון דוה יש יצה"ר מסיתו לאדם ליתן צדקה ליוהרא ויש שלם עמו ואין מסיתו לזה כי למה יחסר ממונו גדול מצות הצדקה כו'.

א"י ויקחו לי תרומה מאת כל איש כו' . הנ"ל לרמז על הצדיק שנקרא נדיב לב וכמש"א נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם שא"א ע"ה נקרא נדיב לב כי הנדבה הוא הרי זו עולה וכמו כן הוא בחי' המתנדב לבו במס"נ מיד להיות עולה כליל לה' ועי"כ הוא מעלה מ"נ ומתקן היחוד ונמתקין הדינין וזהו לשון הר"י גימט' רי"ו עה"כ שהוא ממתיק הגבורות שעולה רי"ו ז"ו ר"ת "זעיר "ונוקבא עולה כולה לה' וזהו כנדבת צדיקים שאמרו חכז"ל וע"ז הוא שאמה"כ ויקחו לי תרומה לי לשמי מאת כל איש הוא הצדיק הנקרא כל ואיש. וזהו מאת שמפריד בין ב' אותיות מ"ת לבל יתקרבו שהוא אלוף המפריד בין ב' אותיות כי הצדיק מיחד אלוף ומפריד הסט"א לבל יתחברו. וזהו תקחו את תרומתי הוא תיקון חטא אדה"ר שהוא חלתו של עולם נתעלה ע"י הצדיק. והבן:

תרומ"ה, אותיות תור"ה מ' לומר כי לא ניתנה התורה אלא לאוכלי מן שאכלוהו מ' שנה במדבר, כלומר לבטלים לה, שאינם עמוסים בשאר עסקים, או שכל העוסק בתורה שניתנה למ' יום הוא לי (ורמז זה במלת תרומה, כי התורה היא היא ההפרש האמתית שמובדלת מהשגת האדם שהיא שכלית לעצמה, והיא היא ההרמה וההתעלות הגמור הגמור כענין ומנחיאל במות וכתיב סלסלה ותרוממך):

ועשו לי מקדש. ידוע פי' האלשיך על ושכנתי בתוכם להיות בעצמם מרכבו. וי"ל מעין זה ע"י מה שתעשו לי מקדש לשרות בו כי תבינו שאינכם כדאי לשרות קדושתי בתוכם ממש ע"י [זה] תהיו שפלים בעיניכם ואז ושכנתי בתוכם כדאיתא אני את דכא:

מאדמים. צְבוּעוֹת הָיוּ אָדֹם לְאַחַר עִבּוּדָן:

ועורות אילם. שהם גדולים וזאת האומנות בארץ אלגודמאם ונקרא גודמנסי:

עורות תחשים: תחש לא נמצא חוץ מספור המשכן רק פעם אחת (ביחזקאל י"ו י') ואנעלך תחש. לדעת המתרגמים הקדמונים הוא שם עור צבוע בצבע מיוחד, וכן דעת בושארט, וחכמי התלמוד אמרו (שבת כ"ח) שהוא שם חיה, וכן דעת גיז', והוא אומר שהוא Phoca או כיוצא בו.

מאדמים. האל"ף בקמץ לבד והוא חטוף מפני הדגש שאחריו וכן כולם:

מאדים צבועות היו אדום. לא אדומים מתחלת ברייתן דא"כ אדומים מיבעי ליה לא מאדמי' מבנין פעל הדגוש שמקבלו' הפעול' מן המאדם:

ועורות תחשים. מין חיה, ודרשו רז"ל בפרק במה מדליקים תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה וקרן אחת היה לו במצחו ולפי שעה נזדמן למשה ועשה ממנו משכן ונגנז. כלומר שהתחשים ההם שנזדמנו במדבר לא נזדמנו אלא לצורך המשכן בלבד ולכבודו של הקב"ה לקחת מהם עורותיהם שהיו מצויירים בציור נפלא ומעולה ואח"כ נתעלמו. ודקדקו רז"ל מדקאמרי קרן היה לו במצחו שמע מינה טהור הוא דהא אמרינן שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה לו במצחו שנאמר (תהילים ס״ט:ל״ב) ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס מקרין תרתי משמע מקרן כתיב. ועוד שלא הוכשר למלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד שנאמר (שמות י״ג:ט׳) למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך. והרבה גוונים היו לו, ולכך תרגם אונקלוס ססגונא מתפאר בגוונים שלו.

ועורות תחשים. אמר רשב"ל, אומר היה ר׳ מאיר, תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא וכו', ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז ^הוטהור הוא, דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, משום דבעינן דבר המותר בפיך, וכמש"כ באות הקודם. ומ"ש לפי שעה נזדמן נראה דלאו דוקא לשעת בנין המשכן אלא לכל משך הארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ובא לאפוקי רק שלא נשאר לדורות, וראיה לזה דמצינו ביחזקאל (ט"ז) ואנעלך תחש, וזה קאי על היות ישראל במדבר לאחר עשיית המשכן. ואולי הטעם בהכרח הדרשה דלפי שעה נזדמנה לו ונגנזה הוא משום דלא חשבה הכתוב בפ' ראה במיני החיה או הבהמה הטהורות.
והנה רש"י בפסוק זה כתב תחש מין חיה היא, ותפסו עליו המפרשים מגמרא שלפנינו שלא הכריעו חכמים אם מין חיה או מין בהמה היא, ואני תמה, כי הלא בתנחומא איתא מפורש דעת ר' יהודה שמין חיה היא, וכן בירושלמי כאן בסוגיא איתא בחד גירסא במאמרו של רשב"ל בשם ר' מאיר דתחש מין חיה היא, וא"כ לא יפלא איפוא שקבע רש"י ע"פ הדעות וגירסות אלו. .
(שבת כ"ח ב׳)

אדום לאחר עבודן. דאילו מתחלת ברייתן הל"ל אדומים:

ועורות אלים מאדמים. הם עורות אלים צבועים בצבע אדום גוד"א מנס"י בלעז:

בד"ה תחשים כו' ואנעלך תחש כו' ואפשר דלפי שעה היתה ובאות' שעה היו כ"כ הרבה עד שעשו מהם מנעלים ספר מעשה יי':

צבועים היו אדום כו'. אבל אין פירושו שהיה בתולדתו כך ולא היו צריכים לצבוע, דהוי למכתב 'אדומים', מאי "מאדמים", שקבלו האודם על ידי הצובע:

תחשים מין חיה לאו דוקא דהא בגמ׳ דשבת אמרי׳ דלא הכריעו בה חכמים אי מין בהמה היה. או מין חיה. אלא כלומר מין בעל חי ואפי׳ היא מין בהמה יש לקרותה חיה דבהמה בכלל חיה ולאפוקי מבעל דבק טוב דכתב שרש״י פי׳ מין חיה ולא מין בהמה דאזלי׳ בתר רובא ובהמות טהורות אינם רק ג׳ וחיות הן ז׳ ע״כ וליתא דבריה בפ״ע הויא כדאי׳ בגמ׳ ולא ממין ג׳ ולא שבע:

ועצי שטים. נוטריקון "שלום "טובה "ישועה "מחילה ובמדבר היו שם יערים גדולים שנטלו משם אותן עצים הקרוים שטים דכתיב וישב ישראל בשטים וכן וישלח יהושע בן נון מן השטים וע"ש היער נקרא המקום שטים וזש"ה אתן במדבר ארץ שטה והדס והוא עץ קל מאד וחלק ותדע שהוא קל שהרי מ"ח קרשים ואדניהם צ"ו ועמודים ואדני החצר וט' עמודי המשכן חמש של מסך וד' של פרכת ויתדותם ואדניהם כל זה מושכין שמנה בקר שנתנו לבני מררי כמו שמפורש בפרשת נשא ואע"פ שהקרשים גבהן עשר ורחבן אמה וחצי ועביין אמה אלא ש"מ כי עץ קל מאד ודומה לעץ שקורין מדר"א בלע"ז ורש"י ז"ל פירש שהקרשים היו מנטיעות שנטע יעקב בבואו למצרים וכשיצאו נשאום עמהם ועשו מהם קרשים זהו שייסד הפייט וכו' ועוד איתא במדרש שהבריח התיכון היה ממקלו של יעקב כד"א כי במקלי עברתי את הירדן הזה והביאו למצרים וכשיצאו העלוהו עמו:

מאדמים. צבועים אדום כמו קורדוא"ן (corduan, Leder) אדום מדלא כתיב אדומים:

ועצי שטים במדבר היו יערים שגדלים בהם אותם עצים הקרויים שטים וכן כתיב וישב ישראל בשטים. ועץ קל וחלק ונאה היה והדברים נראים שקל היה מאד שהרי מ״‎ח קרשים אדניהם ובריחיהם וכל עמודי החצר ואדניהם ותשע עמודי המשכן ואדניהם ויתדותם הכל מושכין שמונה בקר שנתנו לבני מררי כמפורש בפרשת במדבר ונשא, ואעפ״‎י שהקרשים היו קורות גדולות בני עשר אמות ורחבן אמה וחצי ועביין אמה. אלא ודאי עץ חשוב וקל הוא מאד.

מאדמים צבועות אדום לאחר עבודן פי' מדלא כתי' אדומים אלא מאדמים משמע מאדמים מחמת דבר אחר ולא אדומים מעצמן. אמנם בירושלמי כתוב שהיו משרבטין האלים ומכין אותן בשרביטים בעודם קטנים והדם נצרר בהכאתן ואח"כ שוחטין אותם:

סוד האדם. עולם קטן פנימאה דלגו נר"ן סוד האדם הוא צלם אלקים ועיקרו נ"ר כי הנשמה חופפת והן זו"נ וזהו בצלמו בצלם אלקים ועל נ"ר לבושא דקיק סוד בבגדו בה ונק' אלוה סוד יריעות עזים היא הבשר עורות אלים מאדמים ועורות תחשים הן העור ושני עורות יש באדם כמו בברית. ערלה ופריעה ועור תחש הוא חיצון בסוד הערלה שניתנה לאברהם אבינו בסוד התחש ממשפחת א"א כמ"ש בפ' תרומה וכנגדן בעולם השמים הן ג"כ שנים השמים ושמי השמים והן מתחלקין לשבעה וכן העורות והעור החיצון נחלק לשנים נגד רקיע וילון והיא הקרום דקיק שעל העור הוא הוילון ובעור החיצון הכוכבים סוד השרטוטין והכרת הפרצוף שהן ברקיע שבו חמה כו' ועור הפנימי נחלק לה' והבשר הוא י"א יריעות עזים סוד י"א סמני הקטרת י"א ארורים כנודע והרקיעין סוככין עליהם וסוד יריעות של המשכן תכלת וארגמן ותולעת שני ושש. הן סוד רקיעין דלגו שחופפיו על סטר' דקדושה כמו הרקיעין שחופפין על הס"א והוא סוד החשמל שחופף על החיו' סוד מלבוש שמנינן שוה והוא מלבושם כידוע. סוד הפרכת הוא הפרגוד שבין החיות לשכינה והוא הרקיע שע"ג החיות ולפנים מהפרכת אבן שתיה הוא אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא כמראה אדם כו' דמות כבוד ה' השכינה ותרין רביין קביעין תחותיה סוד הכרובים והיכל ק"ק הוא בית ק"ק והחיות הן בהיכל הרצון ובין אלו ההיכלות פרגוד הרקיע הצ"ל ויסוד דנוק' שהוא ק"ק בתוכו מקום שמקבל בתוכו הזרע והוא הארון ובתוכו יסוד דדכורא הלוחות הברית והן שנים כנגד ב' צינורות שבתוכו ולכן מימין מ"ע ומשמאל ל"ת. העצמות הן הקרשים והן שרפים עומדים. האיברים הן שבעה כלים דמשכנא ברזא דז' היכלות ב' פרגודים שבאדם בין ג' עורות שבאדם חב"ג הן פרכת ומסך וכן הפרגוד בכלל ובין בתי גואי לבתי בראי ובתי בראי הן נר"ן למשכנא בחצר א"מ ועליהן קלעי' סובבין לבתי בראי ועיין בע"ו רכ"ב וכן ביחזקאל נפתחו השמים הן העורות ואמר השמים ה' שמים ה' עורות של הפנימי ואח"כ ואראה והנה רוח סערה כו' הבשר ומתוכה כעין החשמל לבושא דקיק ובתוכן החיות וע"ג הרקיע וע"ג אבן ספיר כו', ועליו כמראה אדם כו' ועיין ברי"ג שיש רקיעין בסטר' דקודשא ויש בס"א ויש רקיעין תתאין והן ב' חופאין על משכנא וברקיעין תתאין שני חופאין נגד ב' רקיעין הנ"ל דקודשא ושל ס"א וע"ש כל הרקיעים:

רש"י ד"ה תחשים, מין חיה, ולא היתה אלא לשעה (שבת כח ע"ב). ע"כ. כלומר חיה זו הופיעה להם ליוצאי מצרים במדבר, והם צדוה על שום עורה הססגוני. (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ג)

תחשים. מִין חַיָּה, וְלֹא הָיְתָה אֶלָּא לְשָׁעָה, וְהַרְבֵּה גְּוָנִים הָיוּ לָהּ, לְכָךְ מְתֻרְגָּם סַסְגּוֹנָא שֶׁשָּׂשׂ וּמִתְפָּאֵר בִּגְוָנִין שֶׁלּוֹ (שבת כ"ח):

תחשים. מין חיה היתה ידועה בימים ההם. כי כן כתוב ואנעלך תחש. והנה כבר היה נודע:

שטים: בערבי שַנְטְ, ובלעז Acacia (עיין נתה"ש).

תחשים מין חיה ולא היתה אלא לשעה. בשבת פרק במה מדליקין ואע"פ שכתוב ביחזקאל ואנעלך תחש דמשמע שכל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר היתה החיה ההיא נמצאת והיו עושים ממנה מנעלים לא קשיא דשני מיני' תחש היו הא' טמא ותלא אילן שמו ומפני שיש לו גוני' רבי' כמו התחש נקרא בשמו וזה נמצא תמיד והא' טהור כדתני' לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ושמו תחש ואותו תחש לא היה אלא לפי שעה ובזה נתבטל טענת ראב"ע שטען ברמז ואמר תחשים מן חיה היתה ידועה בימים ההם כי כן כתיב ואנעלך תחש אי נמי כל אותן מ' שנה שהיו יש' במדבר לפי שעה קרי להו והכי משמע נמי. מלישנ' דתלמוד' דקאמר תחש שהי' בימי משה שפירושו כל זמן שמשה קיים ומהם היו עושין   מנעלים בימים ההם אבל מדברי ר' תנחומ' שאמ' משו' ר' נחמיא מעשה נסים היתה ולשעה נברא' ובשעה נגנזה קשיא הלכך מחוורתא כדשניין מעיקר':

ועצי שטים. מאין היו להם במדבר, דרשו רז"ל יעקב אבינו צפה ברוח הקדש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטען שם וצוה את בניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים.

מין חיה ולא היתה כו'. ותחש דיחזקאל מין חיה טמאה היה ותלא אילן שמו כמ"ש בגמרא פ' במה מדליקין:

ועורות תחשים. אחשוב כי הם תישים גדולים ועורותיהם יותר חזקים ויתר קשים ויותר נבחרי' מהאלו' על כן כתוב ואנעלך תחש שהוא הנבחר שבעורות לעשו' מנעלים ורז"ל אמרו שהוא מין חיה לעורה גונין הרבה:

ולא היתה אלא לשעה. דאם לא כן הרי לא הותר למלאכת שמים אלא בהמה טהורה (שבת כח ע"ב), דכתיב (לעיל יג, ט) "למען תהיה תורה ה' בפיך" מן המותר בפיך, ואם כן תחש חיה טהורה היה, ולמה לא מנה אותה בבהמות וחיות טהורות, אלא לשעה היתה, ולא מנה דבר שהיה לשעה. והא דכתיב (יחזקאל טז, י) "ואנעלך תחש", דמשמע שהיו הרבה תחשים בימי משה והיו עושים ממנו מנעלים, זהו לא קשיא, דודאי כשברא הקב"ה לאותה חיה בשביל המשכן – הרבה היו למאוד, ולא שנבראו עשרה דוקא, רק שהיו הרבה. ומה שאמר רבי תנחומא משום רבי נחמיה (תנחומא תרומה, ו) 'מעשה נסים היה, לשעה נבראה ולשעה נגנזה', אין משמעו שלא היתה אלא לשעה אחת, רק היו צדין הרבה מאד עד שהיה די להם, ולא הוצרכו מנעלים יותר, שלא בלו מנעלים שלהם מעל רגליהם כדכתיב בקרא (דברים כט, ד):

ועצי שטים ומאין וכו׳ ההרגש שמבחוץ דבשלמא בכלהו שייך לומר אשר נמצא אתו שהרי כלם בכלל נכסים אבל עצים בעלמא לאיזה תכלית היו אותם האנשים מצניעין עצים. באופן שנמצאו בידם להביאם בנדבה. ומשני שיעקב וכו׳ ואדרבא בזה נודע מי מהם היו חכמים דהיינו אותם שנמצאו בידם עצי שטים שהוציאו ממצרים שהיה להם המסורת שעתידים לבנות המשכן:

ועורות תחשים. העור נאה מאד ודרך השרים והשרות לעשות מהן נעלים לנוי כדכתיב (יחזקאל ט"ז) ואענלך תחש:

והאיברים הפנימים מוח הוא הארון וכל כליה וידוע שבמוח סוד הכפרת והכרובים קנה וושט הן עזרה ושלחן ו' קנה הן ו' טבעות קנה השביעית היא טבעת העליונה שמקפת הכל ווש' לאכילה וקנה לתורה ולב הוא המזבח הפנימי ששם ריח הקטרת ומזבח החיצון הוא הכבד שהוא לאכילה והן האיברי' האמצעים ומוח לב כבד שבתוכם הנר"נ והם אשה ריח ניחוח לה'. ב' כליות הן כיור וכנו ובין ג' לג' פרוכת פרוס. יותרת וקרום של מוח מסך ופרכת שהן ג' עולמות ג'. שמות כלל הכל:

ותמוה שרש"י מכריע כאן "מין חיה", אף־על־פי שבגמרא שם נאמר במפורש: ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה. (פ' תרומה תשנ"ד) וראה "ספר הזכרון" שכתב: אומר אני דלאו דווקא חיה, אלא רצונו לומר מין חיה או מין בהמה. ובירושלמי שבת (פ"ב ה"ג) מפורש שהוא מין חיה.

ועצי שטים. וּמֵאַיִן הָיוּ לָהֶם בַּמִּדְבָּר? פֵּרֵשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא: יַעֲקֹב אָבִינוּ צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת מִשְׁכָּן בַּמִּדְבָּר, וְהֵבִיא אֲרָזִים לְמִצְרַיִם וּנְטָעָם, וְצִוָּה לְבָנָיו לִטְּלָם עִמָּהֶם כְּשֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם:

ועצי שטים. יש מקדמונינו שאמרו שיעקב אבינו נטעם וישראל הוציאם ממצרים במצות משה והראיה וכל אשר נמצא אתו. כמו התכלת והארגמן ויש לתמוה למה נאמר אשר נמצא אתו לצרכו ואם אמרנו כן יש לתמוה למה הוציאו עצי שטים כי מה צורך יש להם ועוד הנה המצרים חושבים כי לזבוח הם הולכים ואחר כך ישובו ועל כן השאילום ואיך יוציאו קרשים רבים אורך כל א' מהם עשר אמות גם בריחים והם עברו על מצרים מקום המלוכה ומה היתה תשובה לשואליהם למה יוליכו עצי שטים והם הולכים לזבוח דרך שלשת ימים. והנה לא ידענו אם קבלה היתה היא ביד אבותינו שממצרים הוציאום גם אנחנו נסור אל משמעתם. ואם סברא היא יש לבקש דרך אחרת. ונאמר כי היה סמוך אל הר סיני יער עצי שטים. ובבאם שם אמר להם ששם יתעכבו הרבה ואין עליהם ענן כאשר פירשתי. אז עשה כל אחד סוכה והנשיאים עשו כדמות חצרות כל אחד כפי מעלתו וכרתו כל היער כי עם רב היה ועשו סוכות ומשה לא דבר להם דבר המשכן רק אחר יוה"כ. וזה טעם וכל אשר נמצא אתו:

ומאין היו להם במדבר. פי' ר' תנחומ' יעקב אבינו צפה ברוח הקדש כו': החכם ראב"ע ז"ל טען ואמר. ויש לתמוה למה נאמר אשר נמצא אתו לצרכו ואם אמרנו כן יש לתמוה למה הוציאו עצי שטים כי מה צורך יש להם ועוד הנה המצרים חושבים כי לזבוח הם הולכי' ואח"כ ישובו על כן השאילום ואיך יוציאו קרשים רבים אורך כ"א י' אמות כו' ומה היתה תשובה לשואליה' למה יוליכו עצי שטי' והם הולכים לזבוח דרך ג' ימים עד שהוצרך לבקש דרך אחרת. ונראה לי שאין מכל אלה טענה כלל על דברי רז"ל. כי מה שטען למה נאמר אשר נמצא אתו לצרכו והלא הם לא הוציאם לצרכם אלא במצות משה אינה טענה כי מי גלה לו שפי' אשר נמצא אתו לצרכו דילמ' כל אשר הוצי' מהם ונמצא אתו הוא דקאמר כי משה צוה' בדרך כללות שיוציאו ארזים ממצרים ויש מי שהוצי' ונמצא אתו ויש מי שלא הוציא ולא נמצא אתו וכן מה שטען עוד ואם אמרנו כן יש לתמוה למה הוציא עצי שטים כי מה צורך יש להם שפירושו אם אמרנו שהוציא' לצרכ' ולא נחוש מהטענה הראשונ' שטענו והלא הם לא הוציאו' לצרכ' אלא במצות משה מ"מ יש לתאוה מה צורך יש להם באותם הארזי' כבר נתבטל עם מה שאמרנו שאין פי' אשר נמצא אתו לצרכו וכן מה שטען עוד הנה המצרים חושבי' כי לזבוח הם הולכי' ואח"כ ישובו על כן השאילו' ואיך יוציאו קרשי' רבי' אורך כ"א מהם י' אמות כו' ומה היתה התשוב' לשואליה' למה יוליכו עצי שטים והם הולכים לזבוח דרך ג' ימים אינה טענה כלל מפני שיש להם להשיב שאנחנו צריכי' לבנות בית גדול ומזבחות רבות ליי' אלהינו להעלות בם זבחינו שהרי כבר אמרו לפרעה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו ליי' אלהינו וגם מקננו ילך עמנו לא תשא' פרסה כו' ואנחנו לא נדע מה נעבוד את יי' עד באנו שמה שלא נדע אי זה מין יבחר וכמה נקריב ממנו כי שמא נצטרך לכלם יחד וא"כ אחר שהיו מסופקים שמא יצטרכו לזבוח כל אותם האלפים והרבבו' של צאן ובקר וגם כל מקניהם בכללות איך לא יסתפקו שמא יצטרכו לבנות מזבחות רבות ובית נפלא כפי גודל העבוד' ההיא ולמה הוקש' לו הוצאת הקרשים ממצרים אשר הם צריכים להם לבית ולסוכות לחוג בם את חג יי' אלהיהם ולא הוקשה לו מה שכתוב בתורה ובני ישראל יוצאי' ביד רמה ופירש הוא עצמו ביד רמה ולא כדמות בורחים שהיו עמהם כל כלי מלחמה וההולכים דרך שלשת ימים וכ"ש עם רב כמוהו אינם צריכים לכלי מלחמה ומה היתה תשובה לשואליהם:

ומאין היו להם במדבר כו'. (מהר"ן) פי' מדכתיב בישעיה אתן במדבר ארז שטה וגו' משמע דלעתיד יהיה אבל עכשיו לא:

ועצי שטים. הוא ממין הארזים יתכן שכרתו שיש אותם באחד מהם מהמקומות אשר עבדו בהם לעשות מהם שולחנות ומה שידמה להם והתנדבו אותם מי שנמצאו בידיהם כמו שמפורש בפרשת ויקהל:

וציוה לבניו לטלם עמהם. הקשה הראב"ע (הארוך) שהרי כתיב (ר' להלן לה, כד) "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים הביאו", ומשמע שהיה נמצא "אתו" לצרכו, ולא שהיה מכין אותו למשכן. וקושיא זאת אינה צריכה לפנים, אפילו אם נאמר שפירוש "נמצא אתו" לצרכו, מה בכך, דעדיין לא הוקדשו אלו עצי שטים למלאכת המשכן, והיה להם עדיין לצרכם עד שהקדישו אותם, ונקרא זה "אשר נמצא אתו", אבל מכל מקום צריך לומר דבשביל המשכן היו מכינים לעצי שטים, דאם לא כן למה היו נמצאים אתם עצי שטים כל כך ארוכים עשרה אמות (להלן כו, טז), אלא שהיה עצי שטים עמהם לצרכם, ואם יצוה על המשכן יתנדבו על המשכן. ואדרבא, מדכתיב אצל עצי שטים (להלן לה, כד) "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים למלאכת העבודה", פירושו כי ישראל נמצאו עצי שטים אתם למלאכת העבודה, והם הכינו אותם לעבודה, ומכל מקום אף שלא הכינו אותם אין זה אלא טענה, ואין בה ממש. ועוד הקשה (הראב"ע) כי מה יאמרו המצריים כשהיו רואים אותם נושאים עצי שטים, והם אמרו כי לא ילכו רק דרך שלשת ימים במדבר ויזבחו זבחים בלבד (לעיל ח, כג), וקושיא זאת אינה צריכה לפנים⁸⁰, שהרי יאמרו לעשות משכן ומזבח לפי שעה, כי ששים רבוא (לעיל יב, לז) יכולים לעשות בית בשעה:
אמנם מפני שהיה סבור הראב"ע שעיקר מה שהוכרחו לומר (תנחומא תרומה, ט) כי ממצרים הוציאם בשביל שלא היה להם קרשים במדבר, אף על גב דגם זה ראיה דמאין להם קרשים במדבר, מכל מקום אין זה עיקר ראיתם, אבל עיקר דבר זה דבר נפלא מאוד, שהיה ראוי ליעקב אביהם דוקא להיות לו חלק בקרשים, שצוה את בניו לנטוע ארזים שם, וכן אמרו בתנחומא (שם) כשירד יעקב למצרים צוה את בניו לנטוע ארזים למשכן, כדאיתא שם. ועוד אמרו שם, הבריח התיכון ירד עם יעקב למצרים. ראה איך אמרו על הבריח התיכון שהוא ירד עם יעקב למצרים, ועל הארזים אמרו כי בשעה שירד למצרים ציוה את בניו לנטוע אותם. כי יעקב היה הבריח התיכון, והוא מחזיק את הכל, כמו שאמרנו בפרשת ויצא (בראשית פכ"ח, אות יז), שהוא מאחד את כל ישראל, כאשר התבאר שם שנעשו האבנים אחד תחת ראשו (רש"י שם כח, יא), עיין שם. ובניו הם הקרשים, והם היו מ"ח קרשים, ד' פעמים י"ב, ד' קרשים נגד שבט אחד. ואין כאן להאריך, רק דברי חכמים הם בחכמה גדולה. אכן רש"י שפירש ש'הביא ארזים למצרים כשירד למצרים ציוה את בניו וכו'', ואפילו אם יש ארזים במצרים, ציוה להם לנטוע ארזים חשובים כמו שהיו צריכין להם:

ועצי שטים. במדבר היו יערים שגדל שם אותו עצים הקרוין שטים דכתיב (במדבר כ״ה:א׳) וישב ישראל בשטים וכתיב (יהושע ב׳:א׳) וישלח יהושע בן נון מהשטים על שם יער נקרא המקום שטים וכן כתיב (ישעיהו מ״א:י״ט) אתן במדבר ארז שיטה תדהר ותאשור וגו' ומשם היו מביאין אותן ומנדבין למשכן והוא עץ קל וחלק ונאה ותדע שהוא קל שהרי מ"ח קרשים ואדניהם חמש של מסך וד' של פרוכת והיתידות וכל העמודים ס' עמודי החצר ואדניהם וס' עמודי המשכן ואדניהם ה' של מסך וד' של פרוכת והיתידות היו מושכין ח' בקר שנתנו לבני מררי כמו שפי' בפ' נשא ואע"פ שהקרשים היו קירות גדולות בני עשר אמות ורחבו אמה וחצי ועביו אמה כמו שאנו למדין מב' קרשים שבמקצועות אלא ודאי עץ חשוב וקל היו דוגמת מזר"א שעושין ממנו כוסות:

ולכאורה בגמרא שם מקור הביטוי "מין חיה" או "מין בהמה" או "מין צמח" השכיח כל כך בספרותנו עד לדורנו, ובדרך כלל המלה "מין" מיותרת לגמרי. (פ' תרומה תש"ס)

רש"י ד"ה ועצי שטים, ...יעקב אבינו צפה ברוח הקודש... והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיֵצאו ממצרים (תנחומא ט). ולא ידעתי, למה רש"י (המדרש) מדבר בארזים בשעה שהכתוב מדבר בשטים, והרי מן הסתם אין זה היינו הך. גם קצת תמוה שרש"י חוזר על הדברים כלשונם כאן להלן (כו, טו). (פ' תרומה תשמ"ח) כאן באה ההופעה הראשונה של עצי השטים, ולכן התקשה רש"י מהיכן היו להם עצי שטים, ולהלן (כו, טו) נאמר "ועשית את הקרשים". שם נדרש רש"י לשאלה מדוע נקראים קרשים אלו "הקרשים" בה"א־הידיעה. ועל כן נזקק שוב לדברי חז"ל אלו שהקרשים היו אותם הקרשים הידועים שהוכנו מהעצים שנטע יעקב. ובאשר להחלפה בין עצי שטים לארזים ראה דברי הגמרא במסכת סוכה (לז ע"א) שם מבואר שהשיטה היא אחת מעשרה מיני ארזים.

והנה מן האמור להלן (לה, כד) "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים לכל מלאכת העבדה הביאו", משמע: מי שיש לו במקרה, כמו שיש לאחר תכלת או ארגמן, ולא כדברי המדרש. (פ' תרומה תשנ"ה)

וראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" על אתר שכתב: ועצי שטים נוטריקון - שלום, טובה, ישועה, מחילה. ובמדבר היו שם יערים גדולים שנטלו משם אותם עצים הקרויים שטים... ועל שם היער נקרא המקום שטים... והוא עץ קל מאוד וחלק, ותדע שהוא קל, שהרי מ"ח קרשים ואדניהם, ל' עמודים ואדני החצר וט' עמודי המשכן וחמש של המסך וד' של הפרוכת ויתדותם ואדניהם - את כל זה מושכין שמונה בקר שנתנו לבני מררי, כמו שמפורש בפרשת נשא, ואף־על־פי שהקרשים גבהן עשר ורוחבן אמה וחצי ועביין אמה, אלא שמע מינה כי עץ קל מאוד היה. (וכעין זה בראב"ע על אתר). וראה אצל ר' יהודה פליקס שי' "טבע וארץ בתנ"ך", והפניתי תשומת־לבו לדעה זו, במיוחד בקשר להערה 34 שבמאמרו על השטה שם. (פ' תרומה תשנ"ו)

ועשית שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת. יש לפרש ע"פ רמז דהנה הארון מרמז לתורה כנ"ל וזה ידוע מכל ספרי הקודש כשאדם רוצה ללמוד תורה לשמה אזי צריך קודם כל לימוד לעשות תשובה קודם שמתחיל ללמוד כי אדם אין צדיק בארץ כו' ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ע"כ צריך האדם קודם הלימוד לפשפש במעשיו לעשות תשובה ולמצוא לעצמו חסרונות במעשיו ורצה מעתה להיות עובד ה' באמת ללמוד ולעשות וגם אחר הלימוד כשפוסק מלימודו אחר שלמד השעורין דילי' צריך לפשפש אם היה לו איזה פני' ח"ו בלימודו או ח"ו איזה כוונה אחרת שלא לשמה וצריך להרהר בתשובה על שלא הי' לימודו כהוגן ח"ו נמצא כל ימיו בתשובה וכן בכל עשיית המצות צריך ג"כ לעשות תשובה מקודם ואח"כ כנ"ל וזהו פי' הפסוקים הנ"ל דהנה הארון מרמז לתורה והכפרת מרמז לתשובה כמו תשובה מכפרת על עונותיו וזהו לשון כפורת דהיינו שתעשו תשובה קודם הלימוד התורה וזהו ועשית שנים כרובים זהב ופירש רש"י פרצוף תינוק להם דהיינו שצריך האדם לעשות ויהיה נכנע בעיניו ונדמה כתינוק בן יומו שלא עשה עדיין כלום מצות ומעש"ט ושני פעמים צריך האדם לעשות תשובה ולעשות לעצמו כתינוק דהיינו קודם הלימוד ואחר הלימוד כנ"ל וזהו שנים כרובים ר"ל שני פעמים צריך אדם להחזיק עצמו כרביא דהיינו כתינוק ב"י דהיינו קודם הלימוד ואחר הלימוד כנ"ל וצריך לחברם יחד וזהו משני קצות הכפורת דהיינו שתעשו תשובה קודם הלימוד ואחר הלימוד בלי שום הפרש ביניהם וזהו מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת וזהו פי' הפסוק שכתוב אח"כ ואל הארון תתן את העדות ופי' אינו יודע מה מלמדינו שהרי כתיב למעלה וע"פ דברינו הנ"ל אתי שפיר שהכתוב מרמז לנו שאחר שתעשה הכפורת דהיינו תשובה שיתכפר לך כל עונות ע"י תשובה אח"כ תוכל ללמוד בקדושה ובטהרה וזהו ואל הארון תתן את העדות אחר שתעשה תשובה כנ"ל.

ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו'. רמז כי משה נתנבא באספקלריא המאירה זהו אתך מעל הכפורת. ואמר מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות כי כן הוא סדר הבנין:

א"ל בנ"י ישרא"ל ויקח"ו ל"י תרומ"ה, בגימט' בנ"י ישרא"ל ה"ם תורמי"ן ול"א הגוים:

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ודקדקו המפורשים אמאי לא כתיב ושכנתי בתוכו. י"ל דקאי על עיקר השראת השכינה שהי' על פנימיות נדבת לבם של כל או"א בדיבורו שהיו מקדישים נדבותם לצרכי המשכן היו ממשיכים אז בדיבורם הקדושה והי' השכינה שורה על פנימיות הלב של כל אחד ואחד בשעת דיבורו והקדשו. ומפני זה כתיב ושכנתי בתוכם ר"ל בתוך הפנימיות לבבם של המתנדבים. ומזה יש ללמוד כמה גדול כח הדיבור של בנ"י הלא אנו רואים בהמה שהיתה חולין אם מקריבה בעזרה היא נפסלת משום חולין שנשחטו בעזרה ואחר שהוציא עלי' הדבור לקדשה הוא להיפך אם שחטה בחוץ חייב כרת. וכן חפץ אחר הקדשו אם נהנה בו מעל וכ"ז הוא מחמת דיבורו. מכ"ש אם האדם משבח ומפאר ומהלל בדיבורו ליוצרו עושה רושם וכוחו גדול מאד לעשות נ"ר להבורא ב"ה בדיבורו:

אבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן י"ל בזה ע"ד רמז כי יש שני עניינים בבחי' לימוד יש לימוד שלומד התורה ומזכיר אותיות התורה כמו שהם להבין מה שכתוב בו ויש שלומד בכוונה דלבא במחשבות קדושות וטהורות ואית' בזוה"ק כשלומד כפשוטו אז הוא מוריד שפע מן בתר כתפוי וכשלומד בכוונה אז הוא מוריד שפע מן נגד פניו ע"ש: וזה י"ל שמרומז כאן בפסוק כי ידוע בספר יצירה הוא מכנה התיבות בשם אבנים כדאית' שם תיבה אחת בונה וכו' והוא שאמר אבני שהם היינו יש שהוא לומד ומזכיר התיבות שמכונים בשם אבנים שהם היינו כמו שֶהֵם כפשוטו ויש אבני מלואי' היינו שהוא מזכי' התיבו' בכוונה דלבא וממשיך כוונת קדושות וטהורות בתוך הדיבורים שמדבר וזהו נקרא אבני מלואים שהוא ממלא את התיבות באותיות רבים כפי מה שמחשב בפירושן יש אלפים אותיות בפסוק א' אם היה רוצה לדבר ולפרש בפה מה שמחשב כוונת התיבות וממשי' עליהם מחשבות קדושות בכוונה דלבא והשני בחי' אלו הם לאפוד ולחושן היינו כשלומד כפשוטו אזי הוא מוריד שפע מבתר כתפוי שהוא בחי' אפוד שהוא מאחוריו בתר כתפוי כדכתיב על כתפות האפוד וכשלומד בכוונה הוא מוריד שפע מן פניו כנ"ל שזהו בחי' חושן שהיה על הלב נגד פניו גם הוא רמז שמונח על לבו והלב מחשב מחשבות קדושות בלימודו והבן:

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם נ"ל בס"ד דידוע עיקר תיקון שצריך לעשות בעולמות למעלה הוא בשלשה עולמות בריאה יצירה עשיה ששם יש תערובת רע אבל באצילות כתיב לא יגורך רע וידוע שצריך לטרוח בעסק התורה בארבעה חלקיה שהם פרד"ס ובאלה הארבעה יושלם התיקון למעלה אך ידוע שבעשיה המספר הוא אחדים וביצירה עשרות ובבריאה מאות וא"כ ארבע חלקים של התורה בעשיה הם ד' וביצירה הם מ' ובבריאה הם ת' שהיא מספר ק"ש הרי אותיות מקד"ש וז"ש ועשו לי מקד"ש תיקון בי"ע שהוא מקד"ש ע"י עסק התורה בארבע חלקיה ושכנתי בתוכם פירוש בתוך שם ישראל יש ראש וכתיב בישראל בקרבך קדוש וארז"ל לעולם יראה אדם כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו כנז' בגמרא דתענית ומספר קדוש הוא ת"י ואם תצרף ת"י עם אותיות ראש שבתוך שמם יהיה מזה צירוף ראשית שאז יתקיים בהם הכתוב קודש ישראל לה' ראשית תבואתו שנקראים ראשית בשם התורה שנקראת ראשית דכתיב ה' קנני ראשית דרכו ולכן אמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ר"ל בעבור התורה שנקראת ראשית ובעבור ישראל שנקראו ראשית ולז"א ושכנתי בתוכם חלק תיבת ושכנתי לשתים וקרי בה ושכן ת"י בתוכם שהוא ראש ואז יהיה מזה צירוף ראשית שהוא שם המעלה והתפארת של ישראל שנקראים בשם ראשית כאשר נקראה התורה וזה הת"י הוא מספר קדוש דכתיב בקרבך קדוש ועל כן נאמר קוד"ש ישראל לה' ראשית תבואתו כי מן קודש שהוא ת"י יזכו לתואר ראשית ודוק:

שמן למאר. שֶׁמֶן זַיִת זַךְ לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד:

ויצקת לו ארבע טבעות זהב וגו' ושתי וגו' צלעו האחת וגו'. יש לרמז בזה. דהנה ידוע ומפורסם שהבורא בהוב"ש הוא א"ס וא"ת אחד אחדו' הפשוט בלתי שום שיעור וגבול ח"ו. והוא מושלל מהשגת כל הנבראים והנאצלים והיצורים והנעשים. ואין לו שום דמיון כלל וכמ"ש ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו. אמנם לרוב טובו וחסדו הגדול שרצה להרים כבוד מלכותו לכל העולמות ולכל הברואים ולהודיעם חסדיו הגדולים וכחותיו וגבורותיו הנפלאים. אז האציל כביכול מהוד מעטה לבושו אורות זכים ומצוחצחים אור בהיר בשחקים עשר ספירות הק' בעלמא דאצילותא קדישא ספיר גזרתם יחד מאירות לכל העולמות. ונק' אצלו מל' אצילו כביכול ובסדר השתלשלותם מעולם לעולם ומבחי' לבחינה בסוד עילה ועלול. בהם ישנו בחי' צמצום ויש בחי' ימין ובחי' שמאל. וידוע דהתוה"ק הוא החיות של כל העולמות ושורש מקור החיות התוה"ק הוא מעלמא דאצילותא קדישא בסוד היכל הקודש ארונא קדישא דאורייתא. והתוה"ק נק' עצה. כמ"ש לי עצה גו' כי שם הוא מקור העצה אנפי ימין ואנפי שמאל להימין ולהשמאיל. וארבעה פנים להנה. כי בהימין כלול ג"כ בחי' שמאל ובהשמאל כלול ג"כ בחי' ימין. בסוד השתלשלות הצינורות המשפיעים מתגלגלים ומסבבין להגביר ולהגביל כל דבר למיהב חכמה לחכימין המגבילים עשייתם ע"י דרכי התורה והמצות במועצות ודעת לעשות כל דבר חפצם ורצונם בהשכל ובאמת לאהבת ה' וליראת שמו ית'. וכל עשייתם הוא רק ע"י תרי"ג עיטין טבין דאורייתא. וכמו שאנו מבקשין לפני הש"י ותקננו בעצה טובה מלפניך. ועי"ז הם ממשיכין שפע רב וכל טיבו וחדו וחסד עליון לכל הד' עולמות הק' אבי"ע. ולרמז זה נא' בארון הקודש אשר שם לוחות העדות. ויצקת לו ארבע טבעות זהב היינו להיות יוצק חן לכל הד' עולמות. ולהמשיך עליהם אורות מקיפים בבחי' טבעות שהם מקיפים. ואח"כ ביאר הפסוק ושתי טבעות ע"ל צ"לעו ה"אחת ר"ת עצ"ה. ובהימין יש ג"כ בחי' שמאל ושתי טבעות ע"ל צ"לעו ה"שנית. ג"כ ר"ת עצ"ה. כי גם בשמאל יש בחי' ימין. ושיהיה כלול ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא. והכל כאשר איש הישראלי מפלס מעגל דרכיו. ע"י עיטין טבין דאורייתא והבן כ"ז היטב:

בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים יש אומרים שזה מקרא קצר, בשמים לשמן המשחה וסמים לקטרת הסמים. ואחרים אמרו (הראב''ע בשם חכמי הדור) שהוא כאלו בהפוך, ולקטרת יביאו סמים. והזכירם בידיעה לומר הסמים הטובים להקטיר, כי גם שם לא פירש אותם. ור''א אמר (אבן עזרא על שמות כ״ה:ו׳) שהוא כמשמעו, ובשמים לשניהם לשמן המשחה ולקטרת, כי יכנסו בקטרת בשמים שבלת נרד וכרכם וקנמון כדברי רבותינו (כריתות ו.). ולא הוצרך להזכיר ובשמים וסמים לקטרת, בעבור שהזכיר קטרת הסמים, כאשר לא הזכיר שמן לשמן המשחה. וזהו הנכון:
והוצרכו לכל אלה הסברות, כי דעת בעלי הלשון שהסמים הם התרופות, כגון הלבונה והחלבנה, ובשמים הם הנאכלים שיקראו מסעדים, אשר להם בישום בריחן הטוב אבל על דעת רש''י סמים שם לבשמים, וכך היא כונת רבותינו (שם ו:) במדרש אחד עשר סמנין נאמרו למשה בסיני, וכן מתרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ה:ו׳) בוסמין בשניהם. והוא הנכון בכתוב הזה:
אבל בעבור ששינה הכתוב הלשון יתכן שנאמר כי החשובים שבבעלי הריח והבשם נקראים בשמים וענינו המובחרים והידועים בסמים, כמו שאמר בשמים ראש (שמות ל׳:כ״ג), בראש כל בושם (יחזקאל כז כב). גם נכון הוא שנאמר כי מלת בשמים ובשם מלה מורכבת, בו שם, בה סמים: והראיה על דבריהם שאמר (שמות ל׳:כ״ג) בשמים ראש מר דרור, והמור בסמים יחשב שהוא תרופה לא מסעד, ואמר הכתוב נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל עצי לבונה (שה''ש ד יד), וכתיב (שם) מר ואהלות עם כל ראשי בשמים, ועל כלם אמר (שם טז) הפיחי גני יזלו בשמיו. ועוד, שהכתוב אמר (שמות ל״ה:כ״ח) ואת הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים, ולא הזכיר שהביאו סמים, אם כן כלם בכלל הבושם:

שמן למאור. לצורך המאור כמשפט. אמרו חכמי הדור כי טעם ולקטורת הסמים הפוך. וכן הוא הסמים בעבור קטרת. אם כן למה לא נאמר כן ולשמן המשחה בשמים. ועוד ואת הבושם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטורת הסמים. והנכון בעיני שמלת בשמים כוללת לשמן המשחה ובשמים שהם מעורבים עם הסמים לקטרת. וככה קבלת האמת:

שמן למאר חסר דלאו לאורה הוא צריך וי''ג דברים נמנו כאן וכן יש י''ג מיני מלבושים ביחזקאל ואנעלך תחש וגו' ואעדך עדי וגו' וכשחטאו ישראל בעגל אבדו י''ג מלבושים כדכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים ובזכות אלו י''ג מינים שהתנדבו חזרו להם י''ג:

לשמן המשחה - מפורש בכי תשא (ל, כג-כה)

שמן למאר. ולא אמר ולשמן המשחה משום דהין שמן הנאכל לכל אדם היה מצוי ולא נצרך לעשות מזה חשבון הכפיה. משא״כ שמן למאור שהוא נעשה מתחלה בא״א מכל שמן זית לאכילה כאשר יבואר ריש פ׳ תצוה. והוא דבר יקר ואינו נמצא. ובזה נתיישב הא שמונה הכתוב שמן למאור ובשמים לקטרת הסמים בכלל מעשה המשכן יותר מחטים לסולת המנחות או בהמות לקרבן תמידים וכן מפורש במעשה המשכן שעשה בצלאל את לחם הפנים וא״כ נצרכו לסולת ולא נמנה כאן השמן אלא בשביל שהיה דבר יקר ואינו נמצא לקנות אלא בסגולת מלכים ועשירי עם. ועי׳ מש״כ עוד להלן ל״ה כ״ח ובשביל זה כתיב שנוי לשון בסדר הכתוב שם יע״ש:

בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים. כתב הרמב"ן יש אומרים שזה מקרא קצר ופירושו וסמים לקטרת הסמים. ואחרים פירשו כאלו כתיב ולקטרת השמים יביאו סמים והזכירם בכלל ולא פירש הסמים ופי' השמים הידועים שהם טובים להקטיר כי גם במקומם לא פירשם. ור' אברהם פי' שהיא כמשמעו בשמים לשמן המשחה וגם לקטורת הסמים כי יתנו בקטורת בשמים שבולת נרד וכרכום וקנמון ולא הוצרך לומר בשמים וסמים בקטרת בעבור שכתוב לקטורת הסמים כאשר לא אמר שמן לשמן המשחה והוצרכו לכל אלו הסברות כי דעת בעלי הלשון שהסמים הם התרופות כגון החלבנה והלבונה ובשמים הם הנאכלים שיש להם פיטום בריתם הטוב אבל דעת רש"י שסמים הוא שם לבשמים וכן דעת אונקלוס שתרגם בוסמין בשניהם והוא הנכון:

שמן למאר. דין לחוד חסר וא"ו:

ושמן למאור שמן זית זך להעלות נר תמיד. פירוש מפני ששמן המאור הזה משונה משאר השמנים שצריך להיות של זית וכתית וזך בלי שמרים אי אפשר לומר שאמר להם שמן סתם אם לא כשפירש להם שיהיה שמן זית זך וכתית גם אי אפשר לומר שבמלת למרור רמז להם שיהיה שמן זית וכתית וזך בלא שמרים כמו שפירש הכתוב בפרשת תצוה שהם עדיין לא ידעו בעת הנדבה תנאי שמן המאור לכן על כרחנו לומר שמשה פירש להם שיהיה השמן שיביאו שמן זית זך וכתית וזך בלא שמרים והכתוב קצר וכתב למאור שפירושו שהיה בתנאי המאור האמורים בפרשת תצוה וכן הוא הנכון דאם לא כן מה נשתנה השמן מכל שאר הנדבות שלא פירש בשום אחד מהם לאי זה צורך הם ומה שהוסיף לומר להעלות נר תמיד הוא מפני שמלת למאור כולל המאור הזה והמאור דעלמא לפיכך פי' שמלת למאור הכתוב פה הוא בעבור להעלות נר תמיד שאז יהיה למאור במקום שמן זית זך:

שמן למאור. עד הנה מנה את הדברים בוי"ו המוסיף, זהב וכסף וגו', אף בתחלת הפסוקים ותכלת ועורות אילים עד ועצי שיטים; וכאן יתחיל בלא וי"ו, שמן למאור אבני שהם, והטעם כי כל המחוברים וי"ו הביאו כולם יחד עשיר ואביון ראשיהם וזקניהם, והנך שנפרדו בלא הרדפת וי"ו לא הובאו מן הצבור רק מן הנשיאים, וכמ"ש בויקהל והנשיאים הביאו וגו', ע"ש רש"י. (רד"פ):

שמן זית זך כו'. דק"ל למאור ל"ל לכך פי' שמן זית זך שהיה שמן זה משונה משאר שמנים כמו שמפורש מגרגרו בראש הזית וע"ק ולמה היה זה השמן משונה משאר שמנים שמדליקין בו הנרות ומתרץ להעלות נר תמיד שיוכל להעלות תמיד שלא יכבה:

שמן למאור. הוא שמן זית זך כתית והיה נבחר מאד ולזה לא נמצא כי אם ביד הנשיאים כמו שמפורש בפרשת ויקהל:

פרשת תרומה על מלת בְּשָׂמִים וכן על מלת הַסַּמִּים תרגם אונקלוס בּוּסְמַיָּא עיין רמב״ן:

שמן זית זך וכו'. פירוש, מה שהוצרך הכתוב לפרש כאן למה היה צריך ולא אצל הראשונים, מפני שלא כל השמן היה כשר, אלא שמן זית זך (להלן כז, כ), ולכך אמר שמן הראוי למאור, שהוא 'שמן זית זך':

שמן למאור. כנגד מלך המשיח שעתיד לבא להאיר עיני ישראל.

שמן למאור וכו׳ תרתי קשיא ליה בקרא חדא מאי רבותא איכא בשמן שהיה צריך להביאו בנדבה ומשני שמן זית זך שהיה צריך חכמי לב בעשייתו. ותו קשיא ליה מאי למאור בל״מד הידיעה דמשמע המאור הידוע. ומשני להעלות נר תמיד שהוא המאור הידוע במשכן. ואי הוה כתיב שמן למאור בשבא לא הוה ידעינן מידי על איזה מאור מדבר והוה קשיא נמי מה חכמה בשמן כדעיל אבל ממאי דכתב בל״מד פת״ח שהוא המאור הידוע דמנורה ממילא ידעי׳ שהוא שמן משונה כמפורש בואתה תצוה:

שמן למאור. יש לתמוה שכל הפרשה כולה אינה מדברת אלא בתקוני בנין חוץ מפסוק זה שמדבר בצורכי העבודה ולמה אינה מדברת בכל צורכי הסעודה. כגון חטין ללחם הפנים וכבשים לתמידים. ועצים למערכה בשלמא שמן המשחה צורך בנין הוא שבו נתקדשו כלי הבנין. והקטורת נמי מפני שהוא צורך לאומנין. אלא שמן למאור למה הוזכר כאן. ונראה ששלשתן צורך בנין הוא. שמן המשחה כדפירשתי. והקטורת נמי צריך בנין הוא שכן דרך המלכים לבשם הבית קודם שיכנסו בה וכ"ש לפני הקב"ה. וכן מצינו שע"י הקטורת שכינה באה כדכתיב וכסה ענן הקטורת וכתיב כי בענן אראה על הכפורת. שמן למאור נמי אין דרך מלכים לבא לביתם עד שידליקו בו ולפי פשטיה דקרא ושמן למאור דמאותו שמן יקחו לשמן המשחה מדלא כתיב שמן ובשמים למשחה אלמא אשמן דלעיל קאי: ולקטורת הסמים. כלומר ולקטורת סמים תתנו ולקמיה בפרש' תשא מונה הסמים הצריכים לו:

שמן למאר. תימה שכל הפרשה בצרכי בנין חוץ מפסוק זה שהוא צורך שלחן גבוה ואינו אומר חטים ללחם הפנים וכבשים לתמידין ועצים למערכה וי"ל ששלשתן צורך בנין הן שמן המשחה שבו נמשחו ונתקדשו כל כלי המשכן וקטרת נמי שכן דרך מלכים שמבשמין להם הבית קודם שיכנסו לתוכה וכ"ש לפני ממ"ה הקב"ה וכן מצינו שעל ידי הקטרת שכינה נראית דכתיב וכסה ענן הקטרת וכתיב כי בענן אראה. ושמן למאור שכן דרך המלכים להדליק נר לפניהם קודם שיכנסו לבית ואע"ג דלאו לאורה הוא צריך מ"מ הוא כבוד של מעלה:

שמן למאור. אל המנורה:

שמן למאר כל עניני הפרשה מתקוני הבנין שאין דרך למלך לבא אל ביתו עד שיתקנו בו אורה, ומאותו שמן עצמו יקחו לצורך המשחה לקדש בו כל הבנין.

לצורך המאור כמשפט. הנה הרב מפרש בקיצור נמרץ על פתחות הלמ"ד המורה במקום ה"א הדעת. כיון שידוע שהיה דולק תמיד להאיר בלילה. כמו שנאמר לבערם כמשפט. ושייך שפיר פתחות הלמ"ד כמשפט הדקדוק. ואחר כך משיג הרב על הסוברים הסמים בעבור קטורת כי סוברים שלא היה בשמים בקטורת. וסמים ובשמים לא היה אלא לשמן המשחה בלבד. ואנחנו מצינו בפרשת ויקהל את הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטורת הסמים. אלמא דגם בשמים היה לקטורת הסמים כדמסיים הרב בלישנא. ועיין בדברי הרב פרשת תצוה בדיבור המתחיל כתית למאור:

"שמן למאֹר, בשמים לשמן המשחה" וגו'. כלומר כאן נתבקשו לתרום רק שמן למאור, ואין הכתוב מגלה, מנין היה להם שמן המשחה ושמן למנחות. ובאשר לטיבו של השמן למאור פורט הכתוב להלן (כז, כ) "שמן זית זך כתית". (פ' תרומה תשנ"ח) וראה רש"ש למסכת שבת (קנה ע"א) שכתב כי מלת שמן של "שמן למאֹר" מוסבת גם על "לשמן המשחה", שכן נאמר: "שמן למאֹר בשמים לשמן המשחה", והוא כאילו כתוב 'שמן למאור, שמן ובשמים לשמן המשחה'. וראה דברי ר"י בכור שור, תוספות ב"הדר זקנים" ו"העמק דבר" על אתר.

בשמים לשמן המשחה. שֶׁנַּעֲשָׂה לִמְשֹׁחַ כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן וְהַמִּשְׁכָּן לְקַדְּשׁוֹ, וְהֻצְרְכוּ לוֹ בְשָׂמִים, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּכִי תִשָּׂא:

ולקטורת הסמים - כלומר לצורך קטרת הביאו סמים, כדכתיב בקטרת: קח לך סמים בכי תשא.

ולקטרת הסמים. סמים מיקרי בשמים כחושים ומעורבים כמו סמי רפואות וזהו קטרת שעל המזבח הזהב. משא״כ בשמים לשמן המשחה היו שלמים וניכרים לעולם שהם בשמים:

ובשמים לשמן למשחה שנעשה למשוח בו כלי המשכן והמשכן לקדשו והוצרכו לו בשמים כמו שמפורש בכי תשא. פירוש מפני שהבשמים של שמן המשחה אינם סתם בשמים אלא בשמים מיוחדים שהם מר דרור וקנמן בשם וקנה בשם א"א לומר שאמר להם בשמים סתם אם לא כשפי' להם אי זה מין בשמים הם גם א"א לומר שבמלת לשמן המשחה רמז להם שיהיו מר דרור וקנמן בשם וקנה בשם כמו שפירוש הכתוב בכי תשא מפני שהם עדיין לא ידעו בעת הנדבת הבשמים של שמן המשחה מה הם לכן על כרחנו לומר שמשה פי' להם שהבשמים שיביאו יהיו מר דרור וקנמון בשם וקנה בשם והכתוב קצר וכת' לשמן המשחה שפירושו הבשמים המיוחדים לשמן המשחה האמורים בכי תשא מר דרור וקנמן בשם וקנה בשם וזהו הנכון דאל"כ מה נשתנה השמן והבשמים מכל שאר הנדבות שלא פירש בהם לאי זה צורך הם ומה שהוצרך להאריך בפירוש שמן המשחה לומר שנעשה למשוח בם כלי המשכן והמשכן הוא מפני ששמן המשחה סתם כולל השמן שנעשה למשוח בו כלי המשכן כו' ושאר השמנים שסכין בם שמשימין בו בשמי' והוא השמן שנאמר בו ורחצת וסכת לפיכך הוצרך לפרש ששמן המשחה הכתוב פה הוא השמן שנעשה למשוח בו כלי המשכן שאז יהיו הבשמים הכתובים פה הם מר דרור וקנמן בשם וקנה בשם האמורים בפ' תשא לא סתם בשמים:

בשמים לשמן. לקצת המפרשים הסמים הם לתרופה, כגון הלבונה והחלבנה; והבשמים למאכל לתת בו ריח ערב, לדבריהם אין הסמים בכלל הבשמים, ופירוש, ולקטורת הסמים, כמו וסמים לקטרת (עי' בפי' הראב"ע והרשב"ם), וכן משמע דעת מניח הטעמים שהטעים מלת המשחה בזק"ף המפסיק יותר מטעם הפשטא שבמלת בשמים, ואלו היתה תיבת בשמים מוסבה גם על הקטרת ה"ל להעמידו בטעם מפסיק יותר, ודעת הרמב"ן ז"ל שהחשובים בבעלי הריח והבשם נקראים בשמים סתם, וענינו המובחרים והידועים, ובאמת גם הסמים בכלל הבושם, וכן אמר הכתוב ואת הבושם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים (לקמן ל"ה), ולא הזכיר שהביאו סמים, ואונקלס תרגם בשמים וסמים בלשון אחד בוסמיא ולפי"ז תיבת בשמים הכוללת מוסבה גם על קטרת הסמים. וכן בתיב"ע לפיטומא דמשח רבותא ולפיטומא דקטורת בוסמיא. עמ"ש בכי תשא בקח לך סמים:

שנעשה למשוח כלי המשכן כו'. פי' משום שהבשמים של שמן המשחה אינם סתם בשמים אלא בשמים מיוחדים שהם מר דרור וכו' וא"א לומר שלא פי' להם משה אותן בשמים הם מר דרור וכו' אלא שהכתוב קצר וכתב לשמן המשחה סתם והרא"ם האריך ע"ש:

שמן המשחה. הוא שמן מרוקח עם הבשמים יבא זכרונם במה שיבא ובו היו מושחים הדברים שרצונם לקדשם כמו המשכן וכלו והכהנים על האופן שהתבאר והנה בקטרת הסמים היו נכנסים בשמים יבא זכרונם במה שיבא:

והוצרכו לו בשמים כמו שמפורש בפרשת כי תשא. פירוש, מה שהוצרך להאריך לומר למה היה צריך הבשמים ולא כן באחרים, אלא מפני שהוצרכו לו בשמים מיוחדים, כמו שמפורש בפרשת כי תשא (להלן ל, כג), לא סתם בשמים (כ"ה ברא"ם):

בשמים לשמן המשחה. שעתיד למשוח כהן גדול.

בשמים לשמן המשחה. יש לתמוה שכל הפרה כולה אינה אלא תיקוני בניין חוץ מפסוק זה שהם לצורך עבודה ואינו אומר חטים ללחם הפנים כבשים לתמידים ולמוספין ולא עצים למערכה ובשלמא שמן המשחה צורך הבניין שבו נתקדש כל הבניין והקטורת נמי משום שצריך אומנין לכך הוצרך להביאו לפני האומנין אלא שמן למאור למה הוזכר כאן ונראה ששלשתן צורך הבניין שמן המשחה כדפרישית, קטורת דרך המלכים שמשחין להם את הבית קודם שיכנסו בה וכ"ש מלך מ"ה וכן מצינו שע"י הקטורת שכינה באה כדכתיב וכסה ענן הקטורת את הכפורת וכתיב כי בענן אראה אל הכפורת ושמן למאור אין דרך המלך לבא אל ביתו עד שידליקו לו נרות וגם הבית אינו מתוקן עד שיפתחו לו חלונות ויתקנו מקום המאורות ביום ובלילה כי אין דרך כבוד לדור בחשיכה ואע"פ שאין צריך לאורה כבוד מעלה הוא והכי פשוטה דקרא שמן למאור ומאותו יקחו למשחה מדלא כתיב שמן ובשמים למשחה אלא אשמן דלעיל קאי:

בשמים בלולים בשמן המשחה. דרך מלכים לבשם להם הבית קודם שיכנסו בו.

ומכל מקום קשה לתאר, מנין היו להם שמנים אלה. והשיב בני שלום שי' (ראה להלן כז, כ), שיתכן שהשתמשו בנותר אחר עשיית שמן הזית הכתית עבור השמנים האחרים. (פ' תצוה תשנ"ט) וראה מש"כ להלן (כז, כ) באשר להשגת השמן בכלל בתנאי המדבר.

ולקטרת הסמים. שֶׁהָיוּ מַקְטִירִין בְּכָל עֶרֶב וָבֹקֶר, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בִּוְאַתָּה תְּצַוֶּה, וּלְשׁוֹן קְטֹרֶת הַעֲלָאַת קִיטוֹר וְתִמְרַת עָשָׁן:

ולקטרת הסמים שהיו מקטירים בכל בקר וערב כמו שמפורש בואתה תצוה. פי' הסמים המיוחדים לאותו קטורת שמפורש בואתה תצוה שכתוב בו והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר כו' ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה שאותן סמים מפורשים בכי תשא ומה שאמר כמו שמפורש בואתה תצוה כלומר אי זה מין קערת הוא מפני ששם הקטרת נאמר על כל מיני הקטורת ולא אמר כמו שמפורש בכי תשא שנזכרו בו הסמים מה מין סמים הם כמו שכתב בשמן המשחה מפני ששמן המשחה מפורשים בכי תשא שני עניינים יחד מה מין בשמים הם ומה מין משיחה הוא אבל קטרת הסמים שהסמים שבו מפורשים בכי תשא ואי זה קטרת הוא מפורש בואתה תצוה בחר לומר כמו שמפורש בואתה תצוה מפני שמפורש בו אי זה מין קטרת הוא כמו שפירש גבי למאור להעלות נר תמיד כדי להבדילו ממאור דעלמא וגבי שמן המשחה שנעשה למשוח בו כלי המשכן לקדשו להבדילו משאר מיני המשחות אף כאן שהיו מקטירין בכל בקר וערב להבדיל אותן משאר מיני הקטורין ומפני שזה מפורש בואתה תצוה הוצרך לומר כמו שמפורש בואתה תצוה ומה שהוצרך לפרש בכלם ההבדלים שבו יובדלו משאר הנקראים בשמם ולא אמר שהשמן הוא שמן זית זך והבשמים הם מר דרור וקנמן בשם וקנה בשם והסמים הם נטף ושחלת וחלבנה ולא היה צריך לכל אותן ההבדלים הוא מפני שהכתוב שקצר בהם ונשתמש עם מלת למאור במקום שמן זית זך ועם מלת לשמן המשחה במקום מר דרור וקנמן בשם וקנה בשם ועם מלת לקטרת במקום נטף ושחלת וחלבנה וגו' וכיון שנשתמש באלה המלות הוכרח בהכרת לפרש שאלה המלות מורות על ההבדלים שבו יובדל משאר הנקראים בשמם כדי שיתבאר מזה שהמלות האלה מורות על מיני השמן ועל מין הבשמים ועל מין הסמים ולכן קצר הכתוב וכתב אלה המצות במקומם ולפי זה צריך לומר שהם י"ד דברים שהתנדבו לא י"ג כי הסמים לחוד והבשמים לחוד והוא סותר מה שפירשתי למעלה גבי י"ג דברים וצ"ע. לכך נצטרך בהכרח לפרש דה"ק בשמים לשמן המשחה ובשמים לקטרת הסמים ומה שפירש"י ולקטרת הסמים שהיו מקטירין בכל בקר וערב כמו שמפורש בואתה תצוה ה"פ שמפני שהבשמים של קטרת הסמים אינם סתם בשמים אלא בשמים מיוחדים והם הצרי והצפורן ומר וקציעה ושבלת נרד וכרכום וקשט וקנמון האמורים בברייתא דפטום הקטרת א"א לומר שאמר להם סתם בשמים אם לא בשפירש להם אי זה מין בשמים הם גם א"א לומר שבמלת לקטרת הסמים רמז להם אי זה מין בשמים הם מפני שעדיין לא ידעו הבשמים של קטרת הסמים מה מין הם לכן עכ"ל שמשה פי' להם בפרט אי זה בשמים יביאו והכתוב קצר וכתב לקטרת הסמים שפירושו הבשמים המיוחדי' לקטרת הסמים על פי הקבלה ואל יקשה עליך איך כתבה התורה הבאים לקטרת הסמים וסמך על האמורים מפי הקבלה כי כמוהו וזבחת כאשר צויתיך שפירושו כאשר צויתיך על פי הקבלה בתורה שבע"פ ומה שאמר כמו שמפורש בואתה תצוה שב אל מה שאמר ולקטרת הסמים שהיו מקטירין בקר וערב שזהו שכתוב בואתה תצוה ומזה יבדל לקטר' הסמים דהכא משאר הקטורין דעלמא אבל בפרשת כי תשא אינו כתוב כי אם ביאור הסמים ואנחנו אין אנו צריכין אלא ביאור הבשמים לא הסמים ולפי זה הפירוש לא יהיו מניין מיני הנדבות רק שלשה עשר כדלעיל:

כמו שמפורש בואתה תצוה כו'. כלומר ששם מפורש שצריכין להקטיר ערב ובקר. כי הסמים עצמן אינן מפורשין בואתה תצוה אלא בכי תשא. הרא"ם האריך בפי' ע"ש:

שהיו מקטירין בכל בוקר וערב. לא שהיה קטורת הסמים נדבה להקטיר בנדבה, דלא מצאנו קטורת נדבה רק בקרבן הנשיאים (רמב"ן במדבר ז, יג), ולא ציוה על אותו קטורת להתנדב יותר מכל שאר דברים שהביאו הנשיאים, לכך צריך לומר שהוא הקטורת שהיו מקטירין בכל בוקר וערב (להלן ל, ז-ח):

ולקטרת הסמים. כדכתיב כריח. ניחוח ארצה אתכם (יחזקאל כ מא).

ולקטורת הסמים. לצורך הקטורת יקח סמים:

ולקטרת הסמים סרסהו והסמים לקטרת. ואין לומר בשמים לצורך קטרת הסמים שהרי בכל מעשה הקטרת לא היו בו בשמים כלל אלא סמים והמקראות מוכיחים בפרשת תשא.

ועוד: לכאורה אין פסוק זה כאן במקומו, שהרי מוזכרים בו דברים הדרושים כתרומה לתפעולו של המשכן, ולא להקמתו אשר בה דנים כאן. ואכן חוזר הכתוב על הצורך בתרומת השמן להלן (כז, כ), אלא שלכאורה גם שם אין זה מקומו, כי הרי עדיין לא דובר בבגדי־כהונה. ועוד: אין שם חזרה על הזמנת תרומת הבשמים לשמן המשחה ולקטורת. וראה מה שכתבתי שם. (פ' תצוה תשנ"ט) וראה דברי "דעת זקנים מבעלי התוספות" שכתב: תימה שכל הפרשה בצרכי בנין, חוץ מפסוק זה שהוא צורך שולחן גבוה, ואינו אומר חטים ללחם הפנים וכבשים לתמידין ועצים למערכה? ויש לומר ששלושתן צורך בנין הן - שמן המשחה, שבו נמשחו ונתקדשו כל כלי המשכן, וקטורת נמי, שכן דרך מלכים שמבשמין להם הבית קודם שיכנסו לתוכו, וכל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכן מצינו שעל־ידי הקטורת שכינה נראית, דכתיב "וכסה ענן הקטרת", וכתיב: "כי בענן אראה", ושמן למאור, שכן דרך המלכים להדליק נר לפניהם קודם שיכנסו לבית, ואף־על־גב דלאו לאור הוא (הקב"ה) צריך, מכל־מקום הוא כבוד של מעלה. וראה דברי "העמק דבר" על אתר.

ד"א ישראל ויקחו לי, מישראל יקחו הצריכים ולא מן העכו"ם, וקשה איך א"כ רצו לקנות אבנים לאפוד מדמא בן נתינא, וי"ל דאאבנים לא קאי, דמדלא כתיב ואבני שהם בוי"ו הרי הפסיק הענין:

ועשית מנרת זהב טהור וגו' גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו. גביעיה הוא נגד אברהם אבינו, שהיה הראשון שפרסם את הש"י בעולם ותיקון הכלי קבלה לקבל תמיד השפעה מהש"י. כפתריה הוא נגד יצחק אבינו, כי כפתור מורה על בליטה מפורשת כענין כך שמע משה מפי הגבורה שהוא דבר בולט ומפורש, ומידת יצחק היה להסתלק מן הספק רק כשראה רצון הש"י מפורש אז נכנס להדבר הזה ועשה זאת. ופרחיה הוא נגד יעקב אבינו כי הוא לא היה לו בליטה מפורשת בשום דבר יען שהיה נכלל משניהם, לכן בכל רגע ובכל מקום שפנה עצמו היה לו יראה כדאיתא בזה"ק (יתרו ע"ט.) והנורא דא יעקב וכו' לית דחילו אלא באתר דהוי שלימותא שכיח, וזה נקרא פרח דבר דק מאוד.

א"י ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו. ופרש"י וכן תעשו לדורות. והקשה הרמב"ן ז"ל הא בכלי בית עולמים לא מצינו שהי' דוגמת המשכן וכליו. אך הנה כבר בארנו ענין המשכן וכליו היו מנדבת בנ"י ורצונות הטובים שלהם כמ"ש מכל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. לכן לפי נדבת הלב והרצון של בנ"י כאו"א לפי מדריגתו זכה ג"כ להיות חלקו לפי טרכו מי שהי' נדבתו יותר ברצון טוב נעשה ממנו דברים המקודשים יותר כגון ארון וכפרת וכדומה. ומי שלא זכה להיות נדבתו ברצון הנכון הי' נעשה ממנו שאר הכלים והחצר. ויש מהם שהי' בא לבחי' מותרות כמ"ש להלן והמלאכה היתה דים לעשות אותה והותר. והעיקר בזה מפני כי המשכן הי' נעשה מהרצונות של אדם והוא דבר מסור ללב. וכן יהי' לעתיד כמ"ש והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי ודרשו רז"ל תפלתם לא נאמר אלא תפלתי. הפי' בזה אם האדם משים כל מגמתו עבור כבוד הבורא ב"ה אז נעשה ונגמר ע"י רצונו הטוב חלקו בבהמ"ק לע"ל. וז"ש והשב את העבודה לדביר ביתך שיהי' הדיבור של התפלה רק עבור ביתך לכבוד הש"י. ובזה פרשתי הפ' במלכים א' ח' הטיבות כי הי' טם לבבך פי' יותר טוב כשהי' הבהמ"ק ברצון לבבך כי דוד המלך ע"ה בגודל הקדושה שהי' לבבו נכון ושורה בו הקדושה כמו בהמ"ק בבחי' קדשי קדשים והי' נ"ר ממנו יותר מבנין בהמ"ק. ונחזור לענינינו שזה הפי' ככל אשר אני מראה אותך כו' לשון מראות הצובאות שהמסתכל במראה נראה צורת דוגמתו וכן משרע"ה הי' בו כל תבנית המשכן וכל כליו כי הוא מובחר האנושי. וזה שמסיים הפ' וכן תעשו לדורות. פי' שהקב"ה הבטיח כן כי לא ידח ממנו נדח בכל דור ודור אתפשטותי' דמשה לבל יגרע מצדיק עינו שיהי' כן בכל דור צדיק אשר יהי' בו תבנית המשכן וכל כליו ולבבו יהי' נכון וטוב:

ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה וכו' יש בזה רמז נפלא ע"ד שכתוב בזוה"ק האי עלמא בין תרי צדיקי יתיב והיינו כשיש צדיק למטה לעורר מ"נ אזי מעורר צדיק דלעילא להשפיע מ"ד וזהו ועשה כרוב אחד כרוב הוא אותיות ברוך לשון בריכת מים נוקבין היינו מקצה מזה כשיש צדיק לתתא שמעורר מיין נוקבין לתתא וכרוב אחד מקצה מזה היינו אזי מעורר ברוך היינו בריכה והמשכה ובריכה עליונה הם מים דכורין מלעילא ע"י צדיק דלעילא והבן ויש בזה דרכים עמוקים בענין התפלה ובברכה ראשונה של תפלת י"ח וגם בחי' הארון שרומז אל הדיבור:

ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו נ"ל בס"ד משכן התחתון הוא ציור משכן העליון והציור הזה הוא כמו שהאדם מצייר צורת עיר המלוכה הגדולה על חתיכת נייר קטנה שישים ציור שוק אחד גדול בשריטה קטנה וארמון גדול בנקודה קטנה כדי שיכיל נייר הקטן את העיר הגדולה מעשה באומן אחד שמלאכתו היא בחכמת הציור ויש לו תלמידים העוסקים אצלו בחכמה זו ויהי אחד שעסק הרבה ורוצה מרבו סמיכה לסמוך אותו בחכמה ויעש מעצמו ציור עיר אחת גדולה על נייר קטן וימסרהו לרבו לראות אם כיון היטב ויבט רבו בציור ויכהו על הלחי א"ל למה א"ל ראה כאן שכחת לרשום נקודה אחת א"ל רבי על חסרון נקודה קטנה תכני תבטל במיעוטה א"ל שוטה זו כאן נקודה אך בעיר היא ארמון גדול ונמצא חסרת ארמון גדול מציור העיר וכן הדבר כאן משכן התחתון הוא ציור משכן העליון כמו ציור עיר גדולה על נייר קטן לכך צריך לדקדק בו היטב בשיעור המידה אפילו על שיעור אצבע ועל כליו אפילו כלי קטן כי כאן הוא שיעור אצבע וכלי קטן אך למעלה הוא מקצוע גדול עצום ורב וז"ש ככל אשר אני מראה אותך למעלה במשכן העליון העצום ורב כן יהיה תבנית המשכן ותבנית כל כליו כי זה התחתון הוא ציור לעליון הגדול ולכן צריך לדקדק היטב אפילו על דבר משהו שלא יחסר בתחתון ולז"א וכן ממש כאשר אצוה תעשו בתחתון:

אבני שהם. שְׁתַּיִם הֻצְרְכוּ שָׁם לְצֹרֶךְ הָאֵפוֹד הָאָמוּר בִּוְאַתָּה תְּצַוֶּה:

אבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן על שם שעושין לה בזהב מושב כמין גומא ונותנין האבן שם למלאת הגומא קרויין אבני מלואים. ומקום הגומא קרוי משבצת. לאפוד ולחשן, השהם לאבני האפוד ואבני המלואים לחשן, לשון רש''י (רש"י על שמות כ״ה:ז׳) (להלן כח כ). וכן פירש (שם) משובצים זהב יהיו במלאותם, מוקפים משבצות בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן, זהו לשון מלאותם, וכן כל לשון מלוי האמור בענין הזה: ואיננו נכון בעיני כלל, שיקרא אותם עתה אבני מלואים על שם שעתיד עוד לצוות למלא בהם הגומא שיעשו להם. ועוד, כי גם אבני השהם היו מוסבות משבצות זהב ולא קרא אותם מלואים. ועוד, שכבר אמרו רבותינו בגמרא (סוטה מח:) אבנים הללו אין מפרשין עליהם באיזמל, שנאמר במלאותם (להלן כח כ), ואם היה פירוש במלאותם שימלאו האבנים את הגומות לא היה ראיה מכאן שלא לחרוץ בהן השמות באיזמל כלל. ועוד, כי ענין מושב האבנים שאמר הרב שהוא עשוי כמין גומא איננו כן, אבל הוא כדברי אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ה:ז׳) שתרגם מרמצן (שם), והוא שעשו מלמטה מושב כמדת האבן ומוציאין ממנו מזלג שלש השנים שיאחזו את האבן, מלשון חכמים ומפקי ליה ברמצא דפרזלא (נדה סב.), כגון דבזעא ברמצא דפרזלא (שבת קג.). וכן יעשו גם היום בכל אבן יקרה בטבעות כדי שתתראה מכל צד ולא יטמן יפיה והדרה בתוך הגומא:
תדע לך שהוא כן שהרי שתי שרשרות זהב התחובות בשתי הטבעות שבחשן תקועים במשבצות שבכתפות האפוד (שמות כ״ח:כ״ה), ואם המשבצות בתים הם למושב אבנים היאך יתקעו בהן שרשרות, ומה ישמשו שם גומות שבהן אבל הן מזלגות כמו שאמרנו, ונקבי השרשרות נכנסים בהן. וממנו לפי דעתי כי אחזני השבץ (שמואל ב א׳:ט׳), אנשים בידם הרמחים ובראשם מזלגות לתפוש הבורחים, כמו שאמר (שם ו) והנה הרכב ובעלי הפרשים הדביקוהו. ופירוש מוסבות משבצות (שמות כ״ח:י״א), שיעשה רמצי זהב סביב. ועל דעת אונקלוס שאמר משקען (שם), היו האבנים משוקעות בתוך הבתים, והיו יוצאין מהם רמצין מקיפין אותן ואוחזין בהן מלמעלה:
אבל ענין מלואים הוא, שתהיינה האבנים אבני שלמות, שנבראו כך, ולא תהיינה אבני גזית שנכרתו ממחצב גדול או שנחצב מהן כלום, כי גם בתולדת ידוע שאין שלמות כחות האבנים היקרות והסגולות שבהן זולתי באבן אשר היא כחלוקי אבנים מן הנחל ולכך תרגם אונקלוס אשלמותא, כי לשון מלוי כלים או גומא בתרגומו מלוי ממש, ותמלא כדה (בראשית כד טז) ומליאה, וכן כלם, אבל כאן תרגם המלוי ללשון שלמות, וכן מלא אותם חכמת לב (שמות ל״ה:ל״ה) אשלים, כי איננו דבר שימלא כלי, אבל הוא שלימות, שהיו שלמים בחכמה, וזה טעם ובחרשת אבן למלאת (שמות ל״א:ה׳), שידעו לפתח פתוחי חותם באבנים במלאותם:
והנה באבני האפוד נאמר (שמות כ״ח:י״א) מעשה חרש אבן פתוחי חותם תפתח את שתי האבנים על שמות בני ישראל, כי היו עושין חריץ בהם בכתיבת השמות כאשר יעשו חרשי האבן, והנה לא היו במלאותם, אבל באבני החשן כתוב (שמות כ״ח:י״ז) ומלאת בו מלואת אבן, וכתיב יהיו במלאותם (שם כ), והאבנים על שמות בני ישראל הנה שתים עשרה על שמותם (שמות ל״ט:י״ד), לא מעשה חרש, ולכן לא היה למשה רבינו עצה בהם זולתי בשמיר שהזכירו רבותינו, כמו שאמרו במסכת סוטה (מח:) אבנים הללו אין כותבין עליהן בדיו, שנאמר פתוחי חותם (שמות כ״ח:כ״א), ואין מפרשין עליהן באיזמל, שנאמר במלאותם (שם כ), אבל מביא שמיר ומראה להן והן נבקעין מאיליהן ובמלאותם לא נאמר אלא באבני החשן: ולא תחוש למה שהוזכר באגדה (גיטין סח) איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד, שהחשן יקראו לו אפוד בדרך העברה, מפני שהוא מחובר בו, וכתיב נמי הגישה האפוד (שמואל א כ״ג:ט׳), ובחשן היו שואלין. והנה פירוש הכתוב אבני שהם, שלש, שתים לאפוד ואחת לחשן, ואבני מלואים, לחשן. ואם היה דעת רבותינו שיהיו גם אבני האפוד מלואים, מן הכתוב הזה, יהיו לאפוד ולחשן, שניהם, אבני שהם ואבני מלואים:

אבני שוהם. כוללת כל האפוד. ואחד מהחשן:

אבני שהם וגו'. צריך לדעת למה כתב אבני שוהם ואבני מלואים בסדר אחר כל הי''א מינים ומן הראוי היה לו לסדרם קודם זהב וכסף כי הם מעולים מהם. ואולי כי לצד שמצינו שהנשיאים הביאו אותם באחרונה כשראו שהביאו ישראל כל הצורך למשכן, ותמצא שאמרו ז''ל (במד''ר פי''ב) שהקפיד ה' על זה וחסר אות אחת מהם והנשאם כתיב, לזה סדרם ה' באחרונה לומר כי הם למטה מכולם, ומהטעם עצמו שהם באחרונה והבן:

מלאים - שהאבן ממלא עומק המשבצות כעין אבני הטבעות.

לאפד ולחשן. בכל דבר הכנה ומעשה הקדים הכתוב אפוד לחשן. ורק בסדר הבגדים ריש פרשה תצוה כתיב חשן ואפוד. וכ״ה במשנה יומא פ״ז ובכ״מ. והטעם יבואר להלן כ״ח ט״ו וכ״ב דמעלת החשן גדול מהאפוד וגם תכליתו רבה ממנו. אבל תכלית האפוד קודם בזמן בכ״מ לתכלית החושן ושם יבואר:

אבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן. פירש"י שקרואים מלואים על שם שעושין גומא בזהב מושב לאבן ונותנין האבן למלאות הגומא ומקום הגומא קרוי משבצות:

אבני שהם. סימן קדמאה אבני שהם תניין ואבני וחד פסוק סימן אבני עשר אמות ואבני (מלכים א ז׳:י׳):

שתים הוצרכו שם לצורך האפוד בואתה תצוה וכאילו אמר שתי אבני שוהם. אבל אין מאמר אבני שהם כלל של האפוד ועל חשן שהן שלשה השתים של שהם והאחר של חשן:

אבני שהם. ת"א אבני בורלא, ובורלא בלשון יון נאמר על העברת חוט בנקב, כי שני מיני אבנים טובות הם, יש מהם הבלתי נקובים ואותן אי אפשר לקבעם במלאכה רק ע"י גומא, והם נקראים אבני מלואים כפי' רש"י שהאבן ממלאת הגומא. ויש מאבנים טובות שהם נקובים, ובנקב שלהם מעבירים חוט של זהב כעין מסמר ומחברים אותו בגומא קטן שתחתיו כבית מושב. הנה על שתי מינים אלה אמר אבני שהם ואבני מלואים כלומר אבנים לנקיבה ואבנים למלוי גומא. ובזה סרה תלונת רמב"ן מרש"י (הרא"ש):

ואבני המלואים לחשן כו'. שלא תאמר אבני שוהם ואבני מלואים לאפוד וכן לחשן הוצרך רש"י לפ' כן וכתב הרא"ם שאע"פ שהיה אבני שוהם גם בחשן כיון שמלת מלואים כוללת כל אבני החשן הנה גם השהם בכלל וא"כ לא אמר אבני שהם רק בעבור אותם אבני שהם שבאפוד לבד:

אבני שוהם. הם אבנים טובות היו בכתפות האיפוד ובחושן ג"כ היתה נכנסת עם שאר אבני' טובות יבא זכרונם במה שיבא והם אבני המלואים שזכר בזה המקום וקראם אבני המלואים כי היו עושים להם גומא בחושן ומשימים אותם האבנים שם למלאת הגומא ההוא:

אבני שהם ואבני מלאים וגו'. יש מפרשים שכתבו שהם ט"ו דברים אך רש"י מרז"ל כתב י"ג דברים כי תכלת וארגמן ותולעת שני הם צמר ונחשב לאחד ולפי האמת שהיו ט"ו מינים אפשר לרמוז שזכו לזה בזכות ט"ו שנים שהיו ג' אבות ביחד ובמעמד שלשתן הפליאו לעשות הבונים בשמים ביחודם וכונתם ובזכותם זכו להתנדב במשכן ט"ו מינים:

לָאֵפֹד תרגום אונקלוס לְשַׁקָּעָא בְאֵפוֹדָא עיין אריכות הרמב״ן בזה וגם על מלת אַשְׁלָמוּתָא ע״ש:

על שם שעושין בזהב כמין גומא ונותנין שם אבן למלאות כו'. והרמב"ן הקשה על זה, שאין זה נכון לקרוא אותם עתה על שם שעתיד לצוות למלאות בהם. ועוד, כי אבני השוהם לא קרא אותם מלואים. ועוד, שכבר אמרו (סוטה מח ע"ב) אין מפרישין עליהם באיזמל, שנאמר "במלואותם" (להלן כח, כ), ואם היה פירוש "במלואותם" שימלאו האבנים הגומות, אין ראיה מזה. ואין קשיא כל זה, דמה שלא נקראו אבני שוהם 'מלואים', דלא היה הצווי שם שיהיו אבני שוהם ממלאות הגומות ותהיה הגומא למדות האבן, שתהיה הגומה מליאה מן האבן ושלא יהיה בולט האבן ויוצא, ולא הקפיד באבני שוהם על דבר זה. ומה שהקשה שאין נכון שיקראו על שם העתיד, אין זה קשיא, דנקרא כך כאן כדי להודיע שצריכין ליקח אבנים עבים עד שיהיו בהם למלאות הגומא, כמו שאמר גם כן "(נר) [שמן] למאור" (פסוק ו) שיהיה ראוי למאור, דהיינו שמן זית זך, הכי נמי "אבני מלואים" היינו שיהיו ראויים למלאות. ומה שהקשה דהא רז"ל אמרו (סוטה מח ע"ב) "במלואותם" היינו שיהיו שלימים ולא יפרישו עליהם באיזמל, זהו מלשון יתור "במלואותם" (להלן כח, כ), שלא היה צריך לכתוב, שכבר כתב (שם שם יז) "ומלאת בו מלואת אבן", אלא בא ללמוד שיהיו שלימים. ומה שהקשה אם "משבצות" (להלן כח, יא) כמו גומא, היאך יתקע בהן השרשרות, זה לא קשיא, כמו שיכול לקבוע האבן בגומא, יכול הוא לקבוע ראשי השרשרות בגומא, שיהא תקוע שם:
אמנם קשיא לי על פירוש רש"י, דאם פירוש "ומלאת" (להלן כח, יז) היינו שימלא את המשבצות, והרי עדיין לא הוזכרו המשבצות כלל, והוי ליה להקדים המשבצות ולכתוב אחר כך "ומלאת בו", דהא היה ממלא המשבצות. ולפי דרכו של רש"י שפירש לשון "מלואים" שממלא, דבר אחר יש לפרש יותר, "מלואים" שהיה ממלא את כל השטח מן החושן מן האבנים, ומפני כך נקראו "אבני מלואים" למלאות את שטח החושן. והשתא יתורץ הכל, ואבני שוהם לא היו ממלאים כל שטח האפוד, לא נקראו "מלואים". ואתי שפיר הלשון "ומלאת בו ארבעה טורי אבן", רוצה לומר שימלאו בו את השטח מארבעה טורים:
ואני אומר שנקראו "אבני מילואים" לפי שהאבן משלים את התכשיט, כי האדם עושה טבעת וקובע בו אבן להשלים צורתו, כי על ידו יושלם התכשיט. לכך אמרו (להלן כח, יז) "ומלאת בו", פירושו להשלים אותו. וזהו שתרגם אונקלוס (כאן) 'אבני אשלמותא', לפי שהם משלימים את התכשיט. והאפוד לא היה תכשיט, אלא מלבוש, לא כתב בו השלמה, אבל בחושן שהוא תכשיט, שייך בו השלמה ומלוי, כשקובע בו דבר – נקרא השלמה:

אבני שהם ואבני מלואים. [זה אבני כדכוד], כדכתיב ושמתי כדכוד שמשותיך (ישעיה נד יב).

אבני שוהם ואבני מלואים לאפוד ולחשן. האי לאפוד ולחשן לא קאי אתרוויהו אלא לאפוד קאי לאבני שוהם ששתי אבני שוהם היו באפוד ולחשן קאי אאבני מלואים. ולפי שכתוב בו ומלאת בו מלואת אבן נקראו אבני מלואים וכי האי גוונא יש בתהלים המגביהי לשבת המשפילי לראות ואין השפלה שייכא בשמים אלא בשמים קאי המגביהי לשבת. והמשפילי קאי בארץ לראות. וכן טובים היו חללי חרב מחללי רעב שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי וצ"ל דמדוקרים קאי אחרב ותנובות שדי קאי ארעב וה"ק טובים היו חללי חרב שהם יזובו מדוקרים מחללי רעב מתנובות שדי. ועוד יש אחר בקהלת בסגנון זה כי מבית הסורים יצא למלוך גם במלכותו נולד רש:

אבני שהם. לצורך אפוד וחשן כיצד אבני שהם לאפד כדכתיב ולקחת את שתי אבני שהם וכתיב ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד ואבני מלואים לחשן כדכתיב ומלאת בו מלואת אבן וגו' וכי האי גונא מצינו הרבה מקראות מתפרשים המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ ועוד אתה מוצא אבני שהם לצורך החושן דכתיב והטור הרביעי תרשיש שהם:

אבני שוהם. שתי אבני שוהם לאפוד:

אבני שהם לאפד ואבני מלאים לחשן דוגמא המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ.

רש"י ד"ה מִלאים, על שם שעושין להם בזהב מושב וכו'. ד"ה לאפד ולחשן, אבני השהם לאפוד, ואבני המלואים לחשן. ע"כ. וקשה לי, והרי מושב כזה היו צריכים לעשות גם לכל אחת משתי אבני השהם שבאפוד, ואין כאן אפוא פתרון לשאלה, למה פעם ציון סוג האבן (שהם) ופעם שם כולל לסוגי אבן שונים. ולא עוד, אלא - כיצד ידעו אלו אבנים צריך להביא, והרי עדיין לא ידעו את האמור להלן (כח, יז-כ) בקשר לעשיית חושן המשפט. ואולי צריך לומר שהוזמנו להביא אבנים טובות, ומשה רבנו ע"ה או בצלאל יבחרו באבנים המתאימות לציווי, ומעין זה יש לפרש באשר לדרישה לתרומת בשמים (ו) והאמור להלן (ל, כב ואילך) לעניין הקטורת. (פ' תרומה תשס"ה) וראה "לפשוטו של רש"י" שכתב: האפוד והחושן היו משובצים באבנים. דוק ותמצא שרק אצל אבני החושן נאמר: "מלואים" (להלן כח, יז; שם, כ; לט, י; שם, יג) ולהלן (כח, כ ד"ה במלואותם) כתב רש"י: כשיעור מלוי עביין של אבנים יהיה עומק המשבצות - לא פחות ולא יותר. אבל אצל אבני האפוד נאמר "מוסבות משבצות זהב" (כח, יא), ורש"י שם מבאר: מוקפות האבנים משבצות זהב וכו' נמצאת המשבצת סובבת את האבן סביב. נראה מדברי רש"י שאצל החושן האבנים היו בדיוק בעומק המשבצת, לא פחות ולא יותר, ולכן נקראו "אבני מלואים". אבל באפוד - האבנים בלטו מעל המשבצות, ורק בחלקן היו משוקעות במשבצות.

מלאים. עַל שֵׁם שֶׁעוֹשִׂין לָהֶם בַּזָּהָב מוֹשָׁב כְּמִין גֻּמָּא, וְנוֹתְנִין הָאֶבֶן שָׁם לְמַלֹּאות הַגֻּמָּא, קְרוּיִים אַבְנֵי מִלּוּאִים, וּמְקוֹם הַמּוֹשָׁב קָרוּי מִשְׁבֶּצֶת:

מלואים. עוד אפרש:

לאפוד ולחשן. השהם לאבני האפוד והמלואים לחשן וכן פי' ג"כ משובצים זהב יהיו שמוקפים משבצות בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן. והקשה הרמב"ן שאינו נראה שיקרא אותם עתה אבני מלואים על שם העתיד עוד לצוות בהם למלא הגומא שיעשה בהם ועוד כי גם אבני השהם היו משובצים משבצות זהב ולא קראם מלואים וגם מה שפירש"י משבצות שהי' עשוי כמין גומא אינו כן אלא הוא כתרגום אונקלום מרמצא והוא שעושין מלמטה מושב למדת האבן ומוציאין ממנו מזלג שלש השיניים שיאחז האבן והוא מלשון חכמים ומפיק לי' ברמצא דפרזלא לשון מזלג וכן עושים היום בכל אבן יקרה בטבעות כדי שיראה הדרה בכל צד ולא תטמן בטבעת אלא פי' מוסבות משבצות זהב שיעשה רומצי זהב ועל דעת אונקלוס שתרגם משוקעין היו האבנים משוקעות בתוך הבתים והיו יוצאים מהם קמצין ומקיפין אותם ואוחזין בהם מלמעלה ופי' מלואים שתהיינה האבנים שלמות שנבראו כך ולא אבני גזית שנכרתו ממחצב גדול או שנחצב מהם כלום כי גם בתולדות ידוע שאין שלמות כחות האבנים היקרות והסגולות בהם (זולתי. כצ"ל) אשר הוא כחלקי אבנים מן הנחל ולכך תרגם אונקלוס אשלמותא כי לשון מלוי בכלים או גומא תרגם מילוי ממש ותמלא כדה ומליאת וכן בכולם אבל כאן תרגם לשון שלמות וזה פי' ובחרושת אבן למלאות שידע לפתח פתוחי חותם באבנים במלואותם. והנה באבני אפוד נאמר מעשה חרש אבן פתוחי חותם תפתח על שני אבנים כי היו עושין להם חריץ בכתיבת השמות כאשר יעשו חרשי אבן כי לא הי' במלואתם אבל באבני חשן כתיב ומלאת בו מלואת אבן וכתיב יהיו במלואות' על שמות בני ישראל שתים עשרה על שמותם ולא מעשה חרש ולכך לא הי' לו למשה רבינו עצה לעשות אלא בשמיר כמו שאמרו רבותינו ז"ל אבנים הללו אין כותבין עליהם באיזמל דכתיב במלואותם אלא מביאין שמיר ומראה להם והם מתבקעין מאליהן ובמלואותם לא כתיב אלא בחשן אף על גב דאמרינן איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד דרך העברה קרי לחשן אפוד מפני שהוא מחובר בו וכן בלשון הפסוק הגישה לי האפוד אע"ג דבחשן היו שואלין. וכן פי' הפסוק אבני שוהם שהם ג' לאפוד ואחד לחשן ואבני מלואים לחשן ואם הי' דעת רבותינו ז"ל שהיו גם אבני אפוד מלואים אפשר שמזה הפסוק למדו כן שיפרשו שניהם אבני שוהם ואבני מילואים:

מלואים על שם שעושין להם בזהב מושב כמין גומ' ונותנין כאבן שם למלאות הגומא קרויין אבני מלואים: הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו נכון בעיני כלל שיקרא אותם עתה אבני מלואים על שם שעתיד עוד לצוו' למלא בהם הגומא שיעשה להם ועוד כי גם אבני השהם היו מוסבו' משבצות זהב ולא קרא אותם מלואים ועוד שכבר אמרו רבותינו בגמרא אבנים הללו אין מפרישים עליהם באיזמל שנאמר במלואותם ואם היה פי' במלואותם שימלאו האבנים את הגומו' לא היה ראיה מכאן שלא לחרוץ בהו השמות באיזמל כלל ועוד כי מושב האבנים שאמר הרב שהוא עשוי כמין גומא איננו כן אבל הוא כדברי אנקלוס שתרגם מרמצן והוא שעשוי מלמטה מושב כמדת האבן ומוציאין ממנו מזלג שלש השבי' שיאחזו את האבן ומלשון חכמים ומפקי לה ברמצא דפרזלא כגון דבצעא ברמצא דפרזלא וכן יעשו גם היום בכל אבן יקרה בטבעות כדי שתהיה נראת מכל צד ולא ישמן יופיה והדרה בתוך הגומא תדע לך שהוא כן שהרי שתי שרשרות זהב התחובות בשתי טבעות שבחשן תקועות במשבצות שבכתכו' האפוד ואם המשבצות בתים הם למושב אבנים היאך יתקעו בהם שרשרות ומה ישמשו בם גומות שבהן: ונראה לי שאין מכל אלה טענה על דברי הרב שאם מפני שאין ראוי לקרותם עתה אבני מלואים על שם העתיד עוד לצוות למלא בהם הגומא שיעשו להם אינה טענה כלל כי מצינו ועשית את הקרשים בה"א הידיעה מאותן שצוה יעקב שנקראו קרשים על שם שעתיד לצות שיעשו קרשים ועוד שפירו' אבני מלאים אבנים למלואים וכמו שיאמר שמן למאור ובשמים לשמן המשחה שמן בעבור המאור אשר אני עתיד לצוו' להעלות נר תמיד ובשמים בעבור שמן המשחה אשר אני עתיד לצוות למשוח בו כלי המשכן והמשכן לקדשו אף כאן אבנים בעבור המלואים אשר אני עתיד לצוות לעשות חשן למלאת בו מלוא' אבן ארבעה טורים אבן ולא שקרא את האבנים עתה אבני מלואים על שם שעתיד עוד לצוות למלא בהם הגומא שיעשו להם עם היות שגם אם היו נקראים עת' אבני מלואים על שם סופם אינה טענה כי כמוהו רבים. ומה שטען עוד כי גם אבני השה' היו מוסבות משבצות זהב ולא קרא אותם מלואים אינה טענה כי הדבר פעם יקראו בשמם ופע' יקראו בשם תכליתם ולהיו' שתכלית הי"ב אבני החשן היה בעבו' למלא בם המשבצות אשר בד' הטורים הקבועים בו נקראו כלם בשם כולל לכולם והוא שם המלואים כדי לקצר שאילו היה קורא אותם בשמם היה צריך להאריך ולומר אבני שהם ואודם ופטדה וברקת ונופך ספיר ויהלם ולשם שבו ואחלמה ותרשי' וישפה ואולם השתי אבני שהם הקבועי' באפוד שיכלול שניה' שם אחד והו' שם השהם קראם שוהם בשמם ולא בשם מלואים. ומה שטען עוד שכבר אמרו רבותי' בגמרא אבנים הללו אין מפרישין עליהן באיזמל שנאמר במלואת' ואם היה פי' במלואו' שימלאו האבנים את הגומות לא היה ראיה מכאן שלא לחרוץ בהן השמות באיזמל כלל אינה טענה כי רבותי' שדרשו זה לא דרשוהו אלא מיתור דקרא שאחר שאמר ומלאת בו מלואת אבן ד' טורי' אבן ופי' אבני כל הד' טורי' מה הם חזר ואמר משובצי' זהב במלואת' ודרשו רבותי' שאין פי' במלואות' מלשון מלוי' שכב' אמר ומלא' בו מלוא' אבן אלא מלשון שלמי' כמו איל המלואים שפירושה איל השלמים כי זבח שלמים היה ומלואים ושלמים אחים הם וכן הממלאים למני ממסך כמו משלימים הממסך ובמלא' ימי טהרה וכמוהו רבי' ולפיכך דרשו מכאן שאין מפרישין עליה באיזמל כדי שלא יהו חסרים והתורה אמרה במלואותם שלמים ולא חסרים גם מה שטען עוד כי עניין מושב האבנים שאמר הרב שהוא עשוי כמין גומא איננו כן אבל הוא כדברי אנקלוס שתרגם מרמצן והוא שעשוי מלמטה מושב כמדת האבן ומוציאין ממנו מזלג שלש השנים שיאחזו את האבן מלשון חכמים ומפקי לה ברמצא דפרזלא כגון דבזעא ברמצא דפרזלא וכן יעשו גם היו' בכל אבן יקרה בטבעי' כדי שתהי' נרא' מכל צד ולא יטמי' יפיה והדרה בתוך הגומא אינה טענה מפני שפירו שמרמצן אין פירושו כאשר חשב שהוא מושב מלמטה ויוצאין ממנו מזלג שלש השנים שיאחזו את האבן מפני שזה הפי' אינו נופל כלל על מלת ושבצת הכתנת שש רק פירושו מעניין מסמר כי פירוש ברמצא דפזלא דפ' הבונה הוא במסמר של ברזל כדפרש"י שם ופי' ושבצת הכתנת שם שתרגומו המתרגם ותמרץ כתונא דבוצא הוא שתשים על הכתנת חתיכו' חתיכות של שש מסומרות וזהו שפרש"י עשה משבצות משבצות וכלם של שש ופי' מוסבות משבצות זהב שתרגומו המתרגם משקען מרמצן בדהב הוא שיהיו סביב האבנים חתיכות של זהב מסימרות עד שיהיו האבנים משוקעי' בתוכם שנמצא כאלו היו שם גומות של זהב במדת האבנים והאבנים מושמים בתוכם וממלאים אותן ופירוש משקען הוא טעם המלה לא פירושה כי המתרגום שומר הטעמים לא המלות ופירוש משובצי' זהב יהיו במלאותם שתרגומו המתרגם מרמצין בדהב הוא שיהיו האבנים מסומרי' בחתיכות זהב סביבם וזהו שרש"י בפסוק יהיו הטורים במלואות' מוקפין משבצות זהב בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבו וזהו לשון במלואותם כשעור מלוי עוביין של אבנים יהיה עומק המשבצות לא פחות ולא יתר. ומה שטען עוד אם המשבצות בתים הם למושב אבנים היאך יתקעו בהם שרשרו' ומה ישמשו שם הגומות שבהן אינה טענה כי הנה הכתנת תשבץ שהיתה עשויה משבצות משבצות אם יהיו המשבצות מושב שמוציאין ממנו מזלג שלש השנים מה ישמשו אלה המזלגות בכתנת ואם ישיב שלא ישמשו שם לדבר מן הדברים רק לנוי בלבד ישיב גם הרב כן כי כן כתב בפי' וכתנת תשבץ עשויה משבצות משבצו' לנוי והמשבצות הן כמין גומות העשויות בתכשיטי זהב למושב קביעות אבנים טובות ומרגלוות ובכתנת אין צורך לזה מכל מקום עשאוה משבצות משבצות לנוי:

עוד נראה לומר על פי מה שאמרו ביומא פרק בא לו (יומא ס״ט.) שבגדי כהונה מותרים ליהנות מהם ומשמע שאין מועלין בהם. ושוב ראיתי לרמב״ם שכתב כן בפ״ה מהלכות מעילה, ולפי זה בגדי כהונה אינם בהשואה עם כלי המשכן ועבודתו שכולן קדושתן למעלה מבגדי כהונה ומועלין בהם ומעתה בדין הוא לסדר באחרונה אבני שהם ואבני מלואים אחר כל הי״א דברים לצד שכל י״א הדברים כולם הם צורכי המשכן ועבודתו מה שאין כן האבנים שאינם אלא לבגדי כהונה, והגם שבהי״א דברים יש גם כן בקצת מהם שהם לצורכי בגדי כהונה אף על פי כן אין לך מין ומין מהי״א שאין בו צורכי משכן ועבודתו מה שאין כן האבנים שאינם אלא לבגדי כהונה.

ואבני מילואים. י"ב אבנים לחושן ולפי שכתב בו ומלאת בו מלאת ד' טורי אבן שהיה מלא חושן באבנים ועל שם שממלאים האבנים נקראו אבני מלואים:

לאפד ולחשן. אַבְנֵי הַשֹּׁהַם לָאֵפוֹד וְאַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לַחֹשֶׁן; וְחֹשֶׁן וְאֵפוֹד מְפֹרָשִׁים בִּוְאַתָּה תְּצַוֶּה וְהֵם מִינֵי תַכְשִׁיט:

לאפד ולחשון השהם לאפוד ואבני מלואים לחושן. שאף על פי שהיה שהם גם בחשן כיון שמלת מלואים כוללת כל אבני החושן הנה גם השהם הנתון שם בכלל ואם כן לא אמר אבני שהם רק בעבור אותם שבאפוד ולכן יש לתמוה על החכם ראב"ע ושל הרמב"ן ז"ל שהסכים לדבריו על מה שכתב אבני שהם כוללת כל האפוד ואחד מהחושן:

עוד נראה על פי דבריהם ז''ל שאמרו ביומא (ע''ה.) שהעננים היו מביאים את אבני השוהם וכו' אם כן משלחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה ולא חסרון כיס אשר על כרחו סדר נדבתם אחר כל הנדבות שמביאין מכיסם ועל ידי טודח:

ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. ולהלן כתי' והיו הכרובי' פורשי כנפיים למע' וכו' ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך. ערש"י ורמב"ן שהקשו למה נכפל לתת את העדות בארון ע"ש. אך הנ"ל ברמז הענין דהנה יש ב' בחי' בענין הצדיקים העומדים לפני ה' יש צדיקים אשר כל עיקר מגמתם בעבודתם רק בתורה בלימוד תורה לשמה תורתן אומנתן ופועלים כל טוב בלימודם בהשפעות טובות זהו אומנתם בתורתם. אך יש עוד צדיקים וחסידים העומדים רק בתפלה כל ימיהם וצועקים ומבקשים על כבוד השכינה ועל כבוד ישראל בכל עת ובכל שעה. והנה אלה מה יעשו בחיוב ת"ת על זה אמרו בגמ' מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת. נמצא כי בחי' ת"ת אצל אלו הוא בבחי' אחרת יותר מהראשונים כי אצלם צריך להיות הת"ת בבחי' ברכה ושמירה יתירה והמעט מה שלומדים שמור להם לרב כי אצלה האור זרוע לצדיק בבחי' זריעה המתברך ממנו לצמוח פירות הרבה. והנה לעומת שתי אלה דבר הכתוב ונתת אל הארון הוא בחי' הראשונה הלומדים תורה לשמה כל ימיהם וכל הלילות ע"ז אמר ונתת אל הארון ר"ל הבחי' שלך כי משה אתפשטותי' בכל דרא אל הארון הוא הצדיק שנקרא ארון כמבו' בגמ' את העדות אשר אתן אליך. ועל הבחי' השנית אמה"כ והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה הם הצדיקים העומדים בתפלה כמ"ש ובפרשכם כפיכם. והם פורשי כנפיים וסוככים בכנפיהם מגינים על הדור. על הכפורת לכפר על בנ"י ופניהם איש אל אחיו להתפלל כל אחד על זולתו לעומתם אמר הכ' ואל הארון פי' לצדיק כזה אשר כל עבודתו בחפלה תתן את העדות בבחי' אחרת אשר אתן אליך בברכה כנ"ל. והבן:

אשר ידבנו לבו דהא לא כתיב באלו כפר נפשם כמו בבקע לגלגולת, לכן יתנו מה שירצו:

ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו ועשית עליו זר זהב סביב. יובן בס"ד דרך רמז שהאדם צריך ללמוד תורה שיהיה גופו כדוגמת הארון שמונח בו לוחות התורה וכן הת"ח נמי התורה מונחת בקרבו ושם חרושה על לוח לבו ונמצא הגוף הוא כמו הארון שבתוכו לוחות התורה. והנה אמרו רז"ל איזהו חכם הלומד מכל אדם כי הת"ח צריך לילך מחיל אל חיל כדי ללמוד תורה וז"ש ועשו ארון ר"ל שיעשו גופם כמו ארון שיהיה גופם כלי שרת לתורה שהתורה תהיה שמורה ומונחת בקרבם וזה יהיה ע"י שיהיו עצי שטים מלשון שטו העם ולקטו כלומר שיהיו שטים ונדים מחיל אל חיל כדי ללמוד תורה אמתים וחצי ארכו הנה האמתים וחצי המה ט"ו טפח כי כל אמה היא ששה טפחים והנה ידוע מ"ש רז"ל בן ט"ו לתלמור והכוונה שכל מה שיתרשל האדם לא יתרשל יותר מזה וכשהוא בן ט"ו שנה הוא זמנו ללמוד בתלמוד שצריך סברא ושכל ישר וז"ש אמתים וחצי שהם ט"ו טפחים ארכו שאורך הזמן הוא ט"ו שנים ויותר מזה אל יתרשל אלא צריך שילמוד ואמה וחצי קומתו הנה רמוז בזה שאם כה יעשה וילמוד יהיה נדבק בדרגא דחיי ונקרא איש חי כי התורה נותנת חיים לעושיה וכמ"ש הפסוק כי מוצאי מצא חיים וכאלה רבות והנה אמה וחצי ואמה וחצי המה ח"י טפחים לרמוז לזה שאז נקרא חי. וצפית אותו זהב טהור הנה עתה מדבר ברמז לעשיר וא"ל מאחר שזה יושב ולומד אם כן עליך לפרנסו ולהספיק בידו לתת לו כל צרכו וז"ש וצפית אותו זהב טהור ואמר טהור הכוונה שלא תתן לו מעות רעים שאין החנווני מקבל אותם כ"א בדוחק וצריך זה הת"ח לטרוח בהם עד שיוציאם בהוצאותיו אלא תתן לו זהב טהור מטבע נקי ובר שיוכל להוציאו במהרה מבית ומחוץ תצפנו כלומר שיהיה פיך ולבך שוין בזאת ההספקה שאתה מתנדב לו:

וצפית אותו זהב מבית ומבחוץ תצפנו. אפשר לרמוז דהארון הקודש הוא מקום שמונח בו התורה וכן הוא הת"ח הלומד תורה לשמה ומצוה הוא להחזיקו, ואל יאמר האומר הן די להת"ח אם אספיק לו צרכי מזונותיו שיהיה לבו פנוי ללמוד אבל מה לו ולהת"ח ולכבוד ולמה לי להרבות בהוצאה עבורו שיהיה מכובד, ולזה בא הרמז מבית ומבחוץ תצפנו, שיהיה נאה גם מבחוץ דהני שני החזקות צריך לעשות אחד מבית, דהיינו שיהיה לו בביתו מה לאכול וגם שיהיו נאים בעיני הבריות בלבושם ובדירתם ובכל ענייניהם:

[] מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי יל"פ לפי מה שאמרו חכז"ל ברכות ל"ה ע"א כתיב לה' הארץ וכתיב והארץ נתן לב"א כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה וא"כ הכל להקב"ה ואינם נותנים רק נדבת לבם הטוב ורק זה הוא נתינתם לה' אבל מי שאינו נותן בלב שלם זה אינו נותן כלום כי הכל שלו יתברך הוא וזה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי פי' מזה הנדיב לב אתם לוקחים את תרומתי, כיון שנותן בלב שלם אבל מי שהוא כילי ואינו נותן בלב שלם ממנו אין אתם לוקחים מאומה כי לי הכסף ולי הזהב אמר ה' ובזה יש לפרש מה דאיתא במדרש מטבע של אש תחת כסא הכבוד הראה הקב"ה למשה שהכוונה לפי גודל אש אהבת ה' אשר תוקד בלב איש המתנדב בזה מעורר למעלה את שרשו כידוע ולכן העשיר לא ירבה כי אין העיקר סכום המעות רק נדיבת לבו מאהבתו הגדולה:

ועשו לי מקדש. וְעָשׂוּ לִשְׁמִי בֵּית קְדֻשָּׁה:

ועשו. נקרא מקדש בעבור היותו משכן השם הקדוש:

ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך וכו'. אשכון ביניהם לקבל תפלתם ועבודתם באותו האופן שאני מראה אותך שכינתי בהר על הכפרת בין שני הכרובים עם תבנית המשכן ועם תבנית כל כליו. כי אמנם תבנית המשכן תורה על כרובים, שהם שרפים עומדים ממעל לו הנראים לנביאים, ומהם בקדש, ומהם בקדש הקדשים, בשני מחברות מחוברות בקרסים להיות לאחדים לעבודת בוראם. וכן ראוי שיהיו בישראל כל קדושיו מחוברים אל ההמון להבין ולהורות. ובקדש הקדשים נתן התורה תוך גוף מצופה זהב מבית ומחוץ כאמרם ז"ל בזה (יומא פרק בא לו) כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. ועל אותו הגוף שהוא הארון נתן כפורת כלו זהב, מורה על צלם אלהים בלתי מחובר עמו כלל. וכן כרובים פניהם איש אל אחיו מורים על פעולת המצאת המושכל וקבלתו, וזה בהביט אל התורה, כאמרו אל הכפרת יהיו פני הכרובים ובזה הם פורשים כנפים למעלה, כאמרו ארח חיים למעלה למשכיל ובזה יתעשת האלהים לנו כאמרו ואל זה אביט:

ושכנתי רמז לבית ראשון ושכן ת''י שנים וכן ואתה קדוש יושב תהלות ישראל קדוש עולה ת''י שמנין קדוש היה תהלות בישראל ויש בו אותיות ושני ת''כ רמז לת''כ שנים של בית שני:

ועשו לי מקדש וגו'. צריך לדעת למה קראו מקדש ותיכף חזר בו וקראו משכן דכתיב את תבנית המשכן.

מקדש - ל' מועד שמתקדש ומזדמן אליהם לדבר מובן כדכתיב: ונועדתי שמה לבני ישראל.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. פרש״י שהוא הבטחה. ומש״ה פי׳ דמקרא הסמוך ככל אשר אני וגו׳ מחובר לראש המקרא ועשו לי מקדש ככל אשר אני וגו׳ והוא דוחק וגם ק׳ לפי פי׳ תבנית המשכן ותבנית כל כליו היינו שראה צורת המשכן וכליו א״כ למאי כתיב במנורה ומזבח ביחוד שראה אלא למדתי פי׳ מקרא זה מדתניא בתוספתא מנחות פ״ז ר׳ יוסי אומר כל ז׳ ימי המלואי׳ כו׳ הה״א וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה׳ את משה היכן צוהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. והוא פלא מה השמיענו בזה ר״י וגם למאי ייחד זה המקרא יותר מכל הסדר. אלא ר׳ יוסי אינו מפרש מקרא זה להבטחה. דא״כ אינו כסדר הראוי כמש״כ אלא הוא צווי שיעשו באופן שיהא ושכנתי בתוכם. ואח״כ מפרש הכתוב היאך יהיו מעשיהם גורמים שיהא ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך וגו׳. והענין דכל פרטי המשכן מכוונים נגד כל פרטי עולם שברא היוצר ית׳ והוא שוכן בכלל העולם וצוה ה׳ שיעשו תואר כל העולם בבנין המשכן וכליו. והראה הקב״ה למשה תואר כל העולם כאשר יבואר במקרא הסמוך. ובזה שנכלל במשכן תואר העולם בכללו היה אפשר להשכין שכינת ה׳ שמה ואחר שכן נמצא כמה ענינים שפירש הכתוב שיהיה כך וכך. והיה נראה לנו שאינו אלא קיום הבנין בטוב כמו חמשים לולאות של היריעות היה נראה שאינו אלא כדי לחבר את היריעות ולפי זה אם לא היה א׳ מהם פרוף להקרס שלו אינו מזיק ומבטל קיום המשכן. אבל לא כן הדבר אלא כך ההכרח לפי בנין העולם שנעשו הלולאות נגדם דוקא חמשים לולאות פרופות להקרסים ואם יחסר א׳ מהם הרי אינו בתואר העולם ואינו יכול להיות השכינה בתוכם ובזו הקדמה יתיישב כמה ענינים בסדר עי׳ להלן פסוק כ״ו. ועתה פי׳ ר׳ יוסי דמשה ראה את כל המלאכה שלא חסר פרט קטן אחד כאשר צוה ה׳ את משה. והיכן צוה מפרש מהאי קרא ושכנתי בתוכם שיהא נעשה באופן שתהי׳ שכינתי בתוכם. ושם מבואר עוד:

ועשו לי מקדש ועשו לשמי בית קדושה. תקן בזה שני ענינים הא' שפירוש לי לשמי ואיננו להבאת דבר לדבר כמשמעו כי כתוב השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה והשני שפירוש מקדש בית קדושה שפירושו בית מקודש לא אי זהי מקודש שיהיה כי שם מקדש בכל מקום לא ימצא כי אם על הבית המקודש:

ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה. אשכון ביניהם לקבל תפלתם ועבודתם באותו האופן שאני מראה אותך שכינתי בהר על הכפרת בין שני הכרובים עם תבנית המשכן ועם תבנית כל כליו, כי אמנם תבנית המשכן תורה על כרבים, שהם שרפים עומדים ממעל לו הנראים לנביאים:

ועשו לי מקדש. ומעיקרא כתיב (פ' בשלח) תבאמו ותטעמו והדר מכון לשבתך [מלמד שחביבים ישראל על הקב"ה] ^ור"ל דמאותו הפסוק משמע שמקודם יבאו לארץ ואח"כ יבנו מקדש, ואח"כ צוה הקב"ה שיבנו לו מקדש עודם במדבר, והיינו משום שכל כך חביבים ישראל לפני הקב"ה עד שלא היה יכול כביכול להבליג על חשקו להשרות שכינתו בישראל עד שיבאו לארץ. .
(כתובות ס"ב ב׳)

ועשו לשמי בית קדושה. דק"ל חדא למה כתיב לי הא בתחלה נמי של הקב"ה הוא ועוד דועשו לי מקדש משמע שיעשו שום דבר קודש אפי' אם אין לו תוך וא"כ היאך כתיב אחריו ושכנתי בתוכם היאך יכול להשרות שכינה בדבר שאין לו תוך ומתרץ ועשו לשמי בית שיש לו תוך:

ועשו לי מקדש. הוא מצות עשה וזאת העשייה יחוייב בשתהיה לשמו יתע' שנאמר ועשו לי ויחוייב היותה ביום כמו שהתבאר בשרשים הכוללים והנה עשיית זה המקדש הוא שנעשה אוהל או בית ויהיו שם כלים מוגבלים בתואר הנזכר במה שיבא והנה נקרא זה המקום מקדש להיותו קדוש כי הוא מוכן לעבוד בו השם יתע' והוא גם כן מעיד על מציאותו כמו שנבאר במה שיבא בג"ה ולזה אמר ושכנתי בתוכם ר"ל כי זה המקד' יהיה סבה שתהיה שכינתי בתוכם וראוי שיהיה המקדש נעשית מן כלל ישראל או שיתנדבו אותם הענינים יחידים לצבור ולש' יתע' שנאמר ועשו לי מקדש וראוי היה להיות כן לפי שעיונו משותף לכל ישראל ולזה תמצא שעבודת אהל מועד היתה באה משל צבור שוה בשוה כמו שנבאר בפרשת תשא. וראוי שלא יעלם שזאת המצוה אינה באי זה מקום הזדמן מהמקומות אבל במקום אשר יבחר יי' כמו שנזכר ועליו אמר בפרשת ראה כי לא באתם עד עתה וגו' ועברתם את הירדן וישבתם בארץ והיה המקום אשר יבחר יי' והו' המקום אשר כשנגלה ענינו לא הותר להיות המקדש אלא בו וזה המקום הוא בהר המוריה ועליו אמר דוד בספר דברי הימים זהו בית יי' אלהים וזה מזבח לעולה ועליו אמר בספר תלים זאת מנוחתי עדי עד וכזה המקום היה בית המקדש ולא הותר להיות המשכן אלא בו אחר הגלותו. ואולם המשכן שהי' במדבר היה לפי שעה לחנך ישראל לעבודת השם יתע' באופן שיהיו לו לעם וינחילם את הארץ ולא סרו שלא היה להם משכן או בית עד שנגלה להם מקום בית עולמים. ולזה לא תנהג זאת המצוה אלא במקום ההוא שיהיה בו בית המקדש בהר המוריה:

ועשו לי מקדש. כבר בארתי ברמזי המשכן שענין המשכן היה קבוצת כל נפשות ישראל לקומה שלמה מתיחסת עם האלהות שבעולם הגדול, שעולם הגדול הוא המקדש של מעלה, והראה ה' למשה את המקדש הגדול וכל צפונותיו וגנזיו ומשכיותיו שעז"א בכל ביתי נאמן הוא. כי הראה לו ביתו הגדול וסודותיו שהוא המקדש הכולל שעז"א ככל אשר אני מראה אותך, ועז"א שביום הוקם מקדש של מטה הוקם מקדש של מעלה עמו. שמאז נמשך השפעת ה' בעולם הגדול לפי העבודה והקדושה במקדש של מטה, וצוה וכן תעשו שכל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו, כי יכין א"ע להיות מקדש לה' ומעון לשכינת עוזו. כמ"ש ה' לדוד (שמואל ב ז׳:י״א) והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה', ר"ל שאתה בעצמך תהיה בית לה' כי דוד היה רגל רביעי שבמרכבה, ובאופן זה כן תעשו לדורות שכ"א יבנה מקדש בחדרי לבבו ויכין מזבח להעלות כל חלקי נפשו לה', עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת כמ"ש אברהם ואנכי עפר אפר, שחשב א"ע שהועלה עולה לה' ואפרו צבור על מזבח הלב הנשבר והנדכה לפני קונו:

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אפשר דהמקדש יתקיים אם הם יהיו קדושים ושכנתי בתוכם ממש וכמ"ש כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו. ואם ח"ו לא יהיו קדושים יגרמו לסלק אות ק' ממקדש הרומז לקדושה וישאר שמד ח"ו ובעוה"ר כשנחרב הבית היה שמד וכבר כתבו רבני אשכנז ז"ל דנשארו שמד שנים מגלות מצרים ולהשלימם אלו הגליות וכבר בעניותנו הארכנו בזה בכמה מקומות. ולכן ציונו הוא ית' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וכבר במ"א פירשתי בעניותי (ועתה אומר קצת בסגנון אחר) שישתדל האדם למוד את עצמו כאלו הוא מקדש בעצמו ויכין הכנה דרב"ה לעשות בו כל כלי המקדש שיהיה ראוי לשרות בו שכינה וז"ש ועשו לי מקדש כל א' בגופו ושכנתי בתוכם ויהיה מקדשי ממנו. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית וגו' וכן תעשו בעצמכם מעין דוגמא:

ועשו לשמי בית קדושה כו'. פירוש, דלא היה עשייתו מקדש, כי "מקדש" הוא בית שנתקדש, והם לא היו עושים הקדושה, אלא 'בית קדושה', רוצה לומר הראוי להיות קודש:

ועשו לי מקדש. בעולם הזה ולעולם הבא.

ועשו וכו׳ לשמי וכו׳ היינו כעין מ״ש בתחלת הפ׳ דלא שייך לומר שהבית לו ממש כי הנה השמים וכו׳ ולכך צריך לפ׳ לשמי והיינו כדאיתא במד׳ שזה א׳ מהדברים שכששמע משה מפי הגבורה נרתע לאחוריו. אמר לפניו רב״שע הנה השמים וכו׳ א״ל משה לא כשם שאתה סבור וכו׳ ואף על גב דלפי הפשט א״צ לפרש מידי דמ״הט לא פיר״שי מידי גבי קדש לי כל בכור וכו׳ וכדכתיב׳ לעיל שאני הכא דמיותר הוא והוה סגי לומר ועשו מקדש דהא כבר מסיים ושכנתי בתוכם א״כ ממילא ש״מ שלו הוא. אלא מוכרח שהכוונה לשמו דבעי׳ עשייה לשמה:

ועשו לי מקדש. לאחר יום כפור נאמרה פרשת זו למחרתו ואין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי עדיין לא נאמר מעשה העגל והיינו הא דכתב נעו מעגלותיה לא תדע. ותשלם המלאכה בחנוכה אלא לא הוקם המשכן עד באחד בניסן. ויש במדרש אשר חנוכה קבל לפני המקום על זה ושלם לו המקום שבו נעשה נס לישראל:

ועשו לי מקדש לשון בית מועד כמו התקדשו למחר וכן כתוב ונועדתי לבני ישראל.

ועשו לי מקדש ועשו לשמי בית קדושה הוצרך לפרש כן משום דמשכן אקרי מקדש כדמוכח בפ' פרה אדומה לכך פי' מקדש בית קדושם:

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. יפה הערתו של רבנו בחיי כאן: ויש במלת "ושכנתי" רמז למנין השנים שעמד בית ראשון ובית שני, בית ראשון עמד ת"י שנים כמנין: "לשכנ"י בתוכם" (שם, מו), וזהו: "ושכנתי" ושכן ת"י, ובית שני עמד ת"כ שנים, וזה "ושכנתי": ושני ת"כ, וזהו מבואר.

וכן תעשו. אתם כדי שאשכון בתוככם, לדבר עמך ולקבל תפלת ועבודת ישראל, לא כמו שהיה הענין קודם העגל כאמרו בכל המקום כו' אבא אליך:

ועשו לי מקדש. וכתיב (פ׳ ט') ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, ש"מ דמשכן נקרא מקדש ^זונ"מ בזה לענין בנינו שאינו דוחה שבת כמו בנין בית המקדש דכתיב (פ' קדושים) את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו דילפינן שאין בנין בהמ"ק דוחה שבת, וכן לכל דיני טומאת מקדש וקדשיו, וכן אין נכנסין לתוכו באופן שאין נכנסין לבהמ"ק כמו במקלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו, כמבואר בברכות ס"ב ב'. –
ועיין ברמב"ם פ"א ה"א מבית הבחירה, מ"ע לעשות בית לה' שנאמר ועשו לי מקדש, עכ"ל. ותמה הכ"מ הא פסוק זה איירי במשכן שבמדבר, ואני תמה על תמיהתו, שהרי בשבועות ט"ו א' דרשינן הפסוק שבכאן וכן תעשו לדורות כמובא בסמוך, וכ"מ בספרי פ' בהעלתך בפסוק אספה לי שבעים איש, כל מקום שנאמר לי הוי קיים לעולם ולעולמי עולמים, וכן במקדש הוא אומר ועשו לי מקדש, ע"כ. ומ"ש בסנהדרין כ' ב' שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ואחת מהן לבנות בית הבחירה – שם איירי לענין קדימת מצוה זו לאחרת כפי שיתבאר אי"ה לפנינו במקומו (ר"פ ראה י"ב י'). .
(שבועות ט"ז ב׳)

ונראה כי אומרו ועשו לי מקדש היא מצות עשה כוללת כל הזמנים בין במדבר בין בכניסתן לארץ בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות, וצריכין היו ישראל לעשות כן אפילו בגליות אלא שמצינו שאסר ה' כל המקומות מעת שנבנה בית המקדש כאומרו (דברים י''ב ט') כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ולזה לא אמר ועשו משכן שיהיה נשמע שעל אותו זמן לבד נאמרה מצוה זו. ואחר שצוה דרך כלל אמר פרט הנעשה במדבר שאינו מקום לבנות בו בנין אבנים שיעשה משכן כסדר האמור. ותמצא שכתב רמב''ם בפ''א מהלכות בית הבחירה מצות עשה לעשות בית לה' דכתיב ועשו לי מקדש עד כאן, וטעמו הוא משינוי הלשון כמו שכתבנו. עוד ירצה באומרו ועשו לי מקדש כי מעת שעושים אותו לשמו יתברך כאומרו לי הגם שעדיין לא שרתה בו שכינה הרי הוא מקדש ודין קודש יש לו:

ושכנתי בתוכם. לעולמי עולמים. חיבה יתירה חיבב הקב״ה לישראל, לצמצם שכינתו בתוכם, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה׳ אלהיו. זה המדרש נואי המקרא ומידי פשוטו אינו יוצא.

תרי לאוי. לא יחליפנו ולא ימיר וחד עשה ואם המר ימיר:

ועשו לי מקדש. תני, קדשי בדק הבית נוהגין מהן לאומנין בשכרן, מנה"מ, אמר רבי אלעזר, דאמר קרא ועשו לי מקדש, לי – משלי ^חר"ל שהעשיה תהיה משלי, ויתכן דדרשו כן מדכל הפרשה כתיב בלשון נוכח למשה, ועשית שלחן, ועשית מנורת, ועשית כפרת. ועשית מזבח, וכאן כתיב ועשו, ש"מ דגוף העשיה היא ג"כ מצוה, וכיון דמצוה היא נוטלין האומנין שכרן מקופת הקודש, וכן בארון כתיב ועשו לי ארון, ויש דרשה על זה כפי שיבא בסמוך לפנינו. וכעין חידוש דין זה מצינו בעירובין כ"ז ב' לענין מעשר שני שלוקחין יין אגב קנקן, ר"ל אף שעיקר המצוה לקנות במעות מעשר שני יין אך אם אין לו קנקן מותר לו לקנות ממעות אלו קנקן להיין. ונ"מ בזה בזה"ז לענין הקדשות דידן כשמנדבין מעות על איזה דבר מצוה וזה הדבר דורש תקון מלאכה מותר להוציא מעות הנדבה להוצאת התקון, וכן יש לדון מזה למי שמנדב מעות על יין לקידוש ולהבדלה בביהכ"נ מותר לקנות מאותן המעות קנקן להיין וכן בכל כיוצא בזה. –
ויש להעיר בדברי רש"י בפסוק זה שכתב ועשו לי מקדש, לי לשמי, ולמה לא פירש ע"פ דרשת חז"ל כאן לי – משלי, וכן לעיל בפסוק א' ויקחו לי תרומה פירש ג"כ לי לשמי והיה אפשר ג"כ לפרש לי – משלי, ע"פ לשון הכתוב (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב ולכן לא שייך לכתוב ויתנו לי, ולפי"ז היו הדרשות אלה מעין הדרשות ביומא ג' ב' קח לך משלך, יעו"ש ולפנינו ר"פ תשא, וכן פירש"י בפ' תולדות לך נא אל הצאן וקת לי משם שני גדיי עזים לי – משלי מכתובתי, יעו"ש.
ואפשר לומר דכאן יש הכרח לפרש לי לשמי משום דמצינו בעת שרצה דוד המלך לבנות בית לה' שלח לו הקב"ה ע"י נתן הנביא לאמר (שמואל ב ז׳:ה׳) כה אמר ה' האתה תבנה לי בית וגו' והקימותי את זרעך אחריך וגו' הוא יבנה בית לשמי, ונראה שחזר הנביא על דבריו הקודמים לאמר, כי תחת שרצה הוא לבנות הבית יבנה שלמה, ואחרי שמקודם אמר תבנה לי ושוב אמר הוא יבנה בית לשמי, ש"מ דהלשון לי בענין בהמ"ק ענינו ופירושו לשמי, ולכן גם כאן בענין בנין המקדש וקבלת התרומה לתכלית הבנין יתפרש ג"כ לי לשמי, ודו"ק. .
(תמורה ל"א א׳)

ושכנתי בתוכם. ולא אמר בתוכו לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל שיקיפו המשכן בד' דגלים. ואולי כי דברים אלו הם תשובה למה שחשקו ישראל (במד''ר פ''ב) בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא מוקף בדגלי המלאכים והוא אות בתוכם וחשקו אהב להיות כן בתוכם, ולזה באה התשובה מבוחן לבות ואמר ועשו לי מקדש ושכנתי כמו כן בתוכם:

כבר נודע שכל העולמות הם מתאחדים כאיש אחד, וכל המציאות נקרא בשם האדם הגדול, פי' שכמו שכל אברי האדם הגם שכ"א מהם הוא ממזג ותכונה מיוחדת, הם מתאחדים להיות איש אחד וכולם קשורים קצתם בקצתם וכ"א משלים את חברו, עד שאם יחסר אבר פרטי אחד או גיד אחד הוא מום וחסרון בכל הגויה, כן כל המציאות והעולמות אין מספר אשר ברא ה' הם ערוכים ומסודרים כאיש אחד וגויה כוללת וכולם קשורים זב"ז, וכל אחד הולך מהלך השלמות להשלים ולהעמיד הגויה הכללית כאשר ישלימו אברי הגוף את הגוף בכלל, וכמו שהאדם עקרו הוא הנשמה האלהית שהיא המחיה את כל הגוף והיא המשפעת בו התנועה וההשכלה, ואם תפרד מן הגויה אז כל האברים הם עצמות מתות מפוזרות, כן האלהות המתפשטת והשופעת אורה וחיותה בכל העולמות היא נפש האדם הגדול הזה, והיא המקשרת כל הגויה הכללית היינו כל העולמות הרבים מראש ועד סוף להיות קומה שלמה וגויה כללית שבה יתראה חכמתו של יוצר בראשית, שחכמתו היא עצמותו יתברך השופע בכל העולמות מזה הצד שהוא פונה (את) [אל] העולמות להניעם ולהנהיגם ולהחיותם (כי הא"ס כפי מה שהוא בעצמותו הוא נעלם בתכלית ההעלם, וכל מה שחזו בו הנביאים והשיגו ממנו החכמים, הוא רק מזה הצד שהוא נפש העולמות וחיותם ורוחם ונשמתם, שבזה ידמו אותו כנפש המתלבש תוך הגויה ומחיה כל אבריו וגידיו וקנותיו ומתראה בכל אבר כפי מה שיכיל האבר והכלי ההוא, למשל במוח מתראה כנפש המשכלת, בלב כנפש החיונית וכדומה, וכן תתפשט האלהות בעולם הגדול בכל עולם לפי מה שיכיל כלי העולם ההוא), וכמו שהנפש באדם היא עקר האדם והיא הנקראת בשם אדם באמת, והגוף הוא רק הלבוש החיצון שבו יתלבש האדם הפנימי, שהנשמה שהיא האדם האמתי תראה כחותיה ופעולותיה ע"י האברים שהיא מתלבשת בהם, כן האלהות המתלבשת באדם הגדול שהיא המציאות הכללי היא עקר האדם הכללי הזה, ונקרא בשם אדם שעז"א חז"ל (במדבר רבה פ' י"ט ובמדרש קהלת) גדול כחן של נביאים שמדמים גבורה של מעלה בצורת אדם, ובב"ר (פרשה כ"ז) שמדמים הצורה ליוצרה:

אונס דחד לאו וחד עשה הוא עשה ולו תהיה לאשה. לאו דכתיב לא יוכל לשלחה:

ושכנתי בתוכם. תניא, ר׳ טרפון אומר, גדולה מלאכה שאף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ^טיתכן דמדייק דלפי המשך הלשון והענין הול"ל ושכנתי בתוכו ולא בתוכם, ולכן דריש דבאמת אין שייך כלל ענין בנין בכלל כביכול להקב"ה, וכמש"כ (ישעיה ס"ו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי, אלא הענין הוא שרצה הקב"ה שיתעסקו ישראל במלאכת עבודה לשמו וציום על בנין המקדש ומתוך שתהיה חביבה עליו עבודת פעולתם, ישרה שכינתו בתוכם בכל מקום שהם. והרי מבואר מזה שגדולה מעלת המלאכה עד שתמורתה חנן הקב"ה את ישראל בהשראת שכינתו יתברך, ודו"ק. [אדר"נ פ׳ י"א].

וכמו שנקרא העולם בכללו בשם אדם גדול כן נקרא האדם בשם עולם קטן, כי כל העולמות שברא ה' וכל המציאות כולו שנוסד בששת ימי המעשה ועד סוף כולם נקבצו באו ביצירת האדם והושתלו בו, כמ"ש (תהילים קל״ט:ט״ז) גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו כמש"פ בפירושי שם, עד שהאדם הוא צלם כל מעשה בעולם הקטן הזה ומניעה ומחיה ומנהיגה אותו כהתפשטות האלהות בעולם הגדול, וע"ז המליצו חז"ל במדרש ב"ר (פ"ת) משל של אדה"ר עם הקב"ה כמלך ואפרכוס שושבו בקרונין, כי האדם מנהיג את מרכבתו הקטנה שהיא גויתו, כמו שינהיג המלך העליון את מרכבתו הגדולה שהוא העולם הגדול כמ"ש בפי' מעשה בראשית:

ואם כהן הוא לוקה. דקא עבר על לאו לא יוכל לשלחה:

והרמב"ם בפע"ב ח"א מספר המורה כתב שהדמוי אשר דמינו העולם בכללו כאיש מבני אדם יתחלף ממנו בג' דברים, א) שהלב מכל בע"ח שי"ל לב הוא באמצעותו ובתוכן, ושאר האברים הפחותים ממנו מקיפים אותו מבחוץ ובהעולם הוא בהפך והנכבד שבו מקיף את הפחות, ב) שהאבר הראשו מכל בע"ת שיש לו לב יקבל תועלת מהאברים שתחת ידו ותשוב אליו תועלתם, ואין כן המציאות הכללי שכל חי שושפיע הנהגה או יתן כח לאשר תחתיו לא ושוב אליו תועלת כלל, וישפיע ויתן מה שיתן כנתינת המטיב החונן אשר ועשה זה לנדיבות טבעי ולמעלתם לא לתועלתם. והשלישי, כי זה הכח המדבר הוא כח בגוף ובלתי נפרד ממנו, והשי"ת אינו כח בגוף העולם אלא נפרד מכל חלקי העולם, והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם חבור נעלם ממנו תכליתו וכו':

ואינו מחזיר. דאסור בגרושה אלמא דלא מהני ליה עשה לכהן דלא לילקי:

והנני אומר שדברי הרמב"ם מ"ש שבהאדם הגדול כל הנעלה מחברו מקיף את חברו זה יצדק בבחינה שהוא סובב כל עלמין, אבל בבחינה שהוא ממלא כל עלמין כל הפחות מחברו מלביש את חברו עד שאור א"ס מוקף מכולם, וכמ"ש בע"ח (שער היכולת ענף ג' וענף ד') בענין עגולים ויושר שבעגולים המעולה מחברו סובב ומקיף על חברו, והעגולים היותר גרועים מכולם הם היותר פנימים מכולם, אבל ביושר הוא בהפך, כי היותר פנימי הוא עליון ומעולה מכולם, והחיצוני שבכולם הוא היותר גרוע מכולם, ויושר זה מלביש לוה וזה לוה עד שהגרוע מכולם הוא מלבוש לכולם, וידוע שמה שציירו שכונת ה' המתפשטת בעולמות להחיותם כתפארת אדם, היא רק על בחינה זו דיושר, שעל בחינה זו אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו כמ"ש בע"ח בכ"מ, ובבחינה זו העולם הקטן והגדול דומים שהפחות מחברו מקיף את חברו, ולב העולם הגדול שהוא אור האלהי מוקף מכולם:

משום הכי לקי דרבי בהו רחמנא בכהנים קדושתא יתירתא הא בעלמא לא תעשה שניתק לעשה לא לקי:

והנה ה' ערך את ההנהגה באופן שכל הכחות והעולמות וסדרי המרכבה וכל המעשה אשר יעשה האלהים בעולמו ערוך ונמשך לפי מעשה ב"א לטוב או לרע, וכבר המשילו זאת חקרי לב למה שהמציאו חכמי המוזיקא בשני כלי זמר אחד גדול ואחד קטן העומדים בהיכל מוכן לכך בסדר ובערך ובגבול ידוע, שאם יפרשו על פי הנבל הקטן, ותן הנבל הגדול זמירות לעומתו, וכן ערך ה' שהנבל הגדול אשר עשה שהוא העולם בכללו, יתן זמירות לנגן נגוני שמתה או עצב, טוב או רע, לפי מה שיפרש האדם על פי הנבל הקטן שהוא גופו, שאם ישמיע נגונים ושירים טובים ותשבחות כפי מצות ה' וחוקיו ומשפטיו, כן ינגן הנבל הגדול שהוא העולם שירו שמחה וחדוה שפע וברכה וכל טוב, ואם ושמוע קול קינים והגה והי בעברו מצות ה' ותורתו, כן יגדל המספד על הנבל הגדול, על החרבן וההשחתה שיהיה בכל העולמות, ובאשר המאציל חפץ תמיד להיטיב ולהשפיע אך טוב וחסד, וזה א"א מבלעדי עזר האדם שיתן לו כח ע"ז ע"י מעשיו הטובים שבם יעורר עוז וחדוה למעלה, א"כ הוא דומה גם בזה אל לב האדם לאדם שמחבל תועלת וכח מהאברים שתחת ידו שהם ישלחו אליו מרוצת הדם והחיות ויתנו לו כח להשפיע ולהריק חיות לכל הגויה, גם ההבדל השלישי שנתן שהכח המדבר הוא כח בגוף ובלתי נפרד ממנו, זה יצדק על השכל הנקנה שהוא כח בגוף בלתי נפרד, לא על הנשמה האלהית שהיא חיה ורבת פעלים גם כשתפרד מן הגויה, וקשורה עם הגויה הוא רק כל ימי חיי הגויה לצורך העמדת הגוף, ודומה לזה ממש מה שהשי"ת ממלא כל עלמין שהוא רק לצורך העמדת העולמות ו?מם שהוא המחיה ומעמיד אותם כנפש את הגויה וכשיסתלק מהם אז ישובו כולם לאפס, ונשגב ה' לבדו בכחו הא"ס שאין לו שום קשר עם העולם:

נ"א] שאני מימר משום הכי לא מבטיל עשה ללאו. דהוה ליה לאו ששוה בכל דהכל אסורין להמיר לכתחילה ועשה דידיה ואם המר ימיר אינו שוה בכל דליתיה בצבור ושותפין דאין עושין תמורה אפילו דיעבד הילכך לא אלים עשה לאפוקי מן לאו ששוה בכל:

ואמרו חז"ל שמיום שברא הקב"ה את עולמו נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים, ר"ל שהאדם יטהר ויתקדש בעולמו הקטן עד שהאלהות שבו תמשול על הגוף וכחותיו שאז הוא אלוה בתחתונים כי מושל על כחותיו בכח הבחירה והאלהות שבו, ואז תעלה ההארה ממעשיו להאיר לכל העולמות, והיה כנגן המנגן בקול נאה וקול משובח עלי הגיון בכנור התחתון וירננו כל כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים וכל כתות הטבע אשר בעולם הגדול נעים זמירות לעומתו ויזילו שפע וברכה מאת חי העולם, ובזה עקר השכינה בתחתונים כי משם תצא ההנהגה הכללית לכל העולמות, וזה היה בימי האבות שהתחילו להוריד השכינה לארץ כמ"ש חז"ל האבות הן הן המרכבה, ר"ל שבאשר הנהיגו מרכבות גופם והחיות והאופנים המנהיגים את גויתם אל אשר יהיה שמה רוח האלהות הצפונה בנפשם ללכת, וכן לפי מעשיהם והכנתם בקדש נמשכה המרכבה הגדולה שהיא המציאות בכללו אחרי האלהות ושכינתו הממלא כל המציאות, שזה נמשל בפי הצופים לרוכב בשמי שמי קדם במרכבה הגדולה שנמשך לפי מה שינהיגו המה את מרכבתם הקטנה, עד שנמשך הכל הכולל אחרו החלק, והאלהות אשר בעולם הגדול נמשך אחרי האלהות אשר בעולם הקטן, א"כ הם הוו המרכבה והם היו המקדש ואהל מועד אשר שכן ה' עליהם בקדש, והם הורידו את השכינה לארץ:

והרי אונס דלאו דיליה אינו שוה בכל דליתיה בכהנים דלא אמרינן גבי כהן לא יוכל לשלחה ואם גירשה כל ימיו בעמוד והחזיר קאי כמו שחייב ישראל אלא מאחר שגירשה שוב אינו מחזירה ועשה דידיה ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה שוה בכל אפילו בכהנים ואפילו הכי לא אלים עשה לאפוקי ממלקות לכהנים. א"ל כהנים עמא אחרינא נינהו הילכך אחמיר עלייהו דלקי ולגבי ישראל (דהאי) [דהוי] לאו ששוה בכל ועשה ששוה בכל אתי עשה ומפיק מיד לאו ולא לקי אלא מחזיר ואינו לוקה משום דהכתוב נתקו לעשה וכדר' אבין:

אולם באשר בני עליה המה מועטים, ויחידים קדושי עליון אשר זכו להוות מקדש לה' ומעון לכבודו הם יקרי המציאות, ונפנות כל המון בית ישראל הגם שהם מאורי אור נאצלות מזיו האלהות וחלק אלוה ממעל, בכ"ז כל נפש ונפש היא רק ניצוץ קטן מהמון הרוחניות האלהיות אשר תתיחס בכללה בפי האלהיים לקומה שלמה מתוארת בכחות נשגבים רבים אשר ימליצים ולשבר את האזן בשם אברים פרטיים על שם פעולתם המתחלפת וכחותם הכולל כל מיני קדושות, וכל נפש ונפש תתיחס בערך הקומה הנפלאה הזאת רק לערך ניצוץ פרטי שביב אשיי מתפרד מאבר פרטי מכלל הקומה הכללית, ואיך תהיה היא מרכבה לשכינת הכלל הכולל בשאינה מתיחסת רק לחלק מחלקיו, ע"פ אחז"ל שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, כי כבר שערו בחכמתם האלהית כי לא יספיקו הנפשות להיות מעון ומשכן לאור השכינה בכללה עד שיתקבל מהם כשעור הזה, כי כשיצטרפו האודות הפרטים המתלכדים בכל נפש מהנה ויאירו כאחד, כבר יתהוה מהם אור גדול מופיע בהדרו מתיחס עם אור השכינה הבאה לשכון כבוד בתוכם, כמו שבהתאחד עשר נרות יגדל אורם עשר פעמים מנר יחידי ופן יוסיף האור כל שיתרבו ויתאחדו הנרות, ופן יוסיף אור הנפשות כל עוד שיוסיפו מקהלות המתאספים במכסת נפשות, וכמ"ש (בפ"ד דברכות) בעשרה אומר נברך לאלהינו, במאה אומר אלהי ישראל וכו', ברבוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי הצבאות יושב הכרובים, מבואר כי בהתרבות הקבוץ כן תגדל התפארת ופן תוסיף ההארה, וכ"ש כשיתאספו ויתאחדו ששים רבוא נפשות וידליקו ששים רבוא נרות ששעור הזה כולל כל האורות והזהר והרוחניות הנמצא בקומה הכוללת שאז ימשיכו את האלהית למטה בכל כבודו וזיוו ותפארתו בכל פרטיו: וזאת היתה הכונה במלאכת המשכן והמקדש אשר נבנה אח"ז בירושלים בעיר שחוברה לה יחדו שם נתאחדו כל נפשות האומה הישראלית ויעמדו כאיש אחד פרטי הכולל בנפשו כל ההארות והרוחניות הנמצא בזהר האלהי המאיר לעולם כולו בכבודו באשר אליו יפנו וינהרו מכל מקומות פזוריהם ובכל תפלותיהם ומעשיהם בקדש דרך הנה פניהם כמ"ש (פ"ד דברכות) העומד במזרח מחזיר פניו למערב וכו' נמצא כל ישראל מכוונים לבם למק"א, ונשלם בזה הקומה השלמה הנפשיית המתיחסת לקומה הרוחניית אשר משם אצילות נשמותיהם, ועז"א ועשו מקדש ושכנתי בתוכם, ר"ל בתוך נשמותיהם שהתאחדו במקדש הזה לקומה שלמה וגויה כוללת, ובאשר מרע"ה היה שקול כששים ריבוא ובנפשו היו כלולים כל האורות הנקבות בקבוץ כלל ישראל אשר התאחדו בבהמ"ק, והוא עצמו היה ג"כ מקדש כולל שבו שכן המלך הכבוד בכבודו ובאורותיו, כמ"ש במדרש שהיה משה תמה על מעשה המשכן מי יוכל לעשותו וא"ל השם אפי' אחד מכם יכול לעשותו, ר"ל שהתפלא איך ימלאו הנפשות זהר ועצמה להכיל בקרבם הקדושה הכוללת שיושיע כבוד ה' עליהם באופן זה, וא"ל השם שיצויר זה גם באיש אחד אשר יכין את לבדו ויעש לו מקדש בתוכו. כמ"ש ועשו לי מקדש (בתוכם) ושכנתי בתוכם היינו אם ותקדש בקדושה העצומה עד אשר יהיה בעצמו לגוי גדול ועצום ונפשו תלבש הדר ואלהות עד שיהיה שקול כנגד כל ישראל הכוללים בנפשותיהם כל הדר המרכבה העליונה ומתנה האלהים זה אשר במקדשי הגדול בכל העולמות, עז"א לו ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, כי במשה עצמו נמצא תבנית המשכן וכל כליו, כי המשכן שהוא הגויה הכללית האוספת בפנימותה כל הנפשות של העם כולו אשר יתאספו בתוך גויה זו כאלו הוא איש אחד שהמשכן הוא גוף האיש ונפשות כל ב"י המקובצות בו הוא רוחו ונשמתו, כמו שגוף משה התלבש בו נשמתו שהוא שקול כנגד כל נפשות ישראל המאוסף במשכן, ועז"א וכן תעשו, שכן ועשו הכלל מה שעשה משה בפרט, שהיה בקול כנגד כל ישראל:

לפ"ז בהכרח שיבואו בבהמ"ק המקבץ אותם כאיש פרטי כל הפרטים אשר יבואו באיש פרטי, שכמו שבגוף האדם אשר הוא לבוש אל כחותיו הנפשיים נמצאו בו אברים וכלום אשר בם ישתמשו הכתות הנפשיות ויוציאו פעולותיהם לחוץ, כן בהכרח שימצא בבית המקדש אשר הוא לבוש וגוף אל האיש הכללי שהוא האומה בכללה אשר ידומה עתה בצרופו בתואר צלם איש פרטי, ג"כ כל הכלים והחלוקות שימצא בגוף איש פרטי, וכן היה באמת, שבגוף אדם פרטי נמצא שלשה חלוקות, א) הראש והגלגלת שהוא מעון ומשכן לנפש המשכלת, ב) מן הצואר עד החזה שם תשכון הנפש החיונית שמשכנה בלב, ג) חלק התחתון של הגויה מן החזה ולמטה שם משכן נפש הטבעיית והצומחת אשר תעשה מלאכה ע"י הכלים שהם האצטומכא והכבד והקרבים ובית המבשלות אשר יבשלו שם המאכל ויחלקו לכל האברים מנות איש לפי אכלו ע"י הכחות הידועים שהם המושך והמחזיק והמעכל והדוחה, וכן היה בגוף הכללי שהוא המקדש כמ"ש הרמב"ם (הלכות בהב"ח) אלו דברים שהם עקר בבנין הבית עושים בו קדש וקדש הקדשים ועושים מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיה במדבר, וכשנבקר את הכלים שהיו במחיצה השלישית ראינו שדומים מכל צד לכלי הנפש הצומחת שהוא האצטומכא וכל חדרי בטן המעכלים את המאכל ומבשלים אותו ומוציאים את האפר הנרקב לחוץ, וכן היה שם המזבח האוכלת ומעכל המזון הרוחני ולחם ה' ושם הוו סירותיו לדשנו ויעוו ומזרקותיו ומזלגותיו שיראה המעיין שדומים לכלי האצטומכא מכל צד, ובמחיצה האמצעית היה שם הלחם הפנימי והמזון הקדוש שעל הלחם יחיה האדם ודומה כהלב שממנו תוצאות חיים, ושם היה מזבח הקטרת אשר יהיה ממנו ריח ניחוח והנאה רוחניית שהנשמה נהנית ממנו והוא מקביל נגד עכול השני שבלב שכולו ענין רוחני אוירי, ובמחיצה השלישית היו הארון והלוחות והס"ת שהוא דומה עם המוח ששם משכן הנפש המשכלת:

ובאשר התבאר כבר שהאדם והעולם יש להם ג"כ יחוס זל"ז עד שהאדם עולם קטן והעולם אדם גדול, הנה חכמינו הקדמונים בהשקיפם ע"ז חלקו את העולם לשלש חלוקות שהם עולם השפל ועולם הגלגלים ועולם השכליים הנפרדים ולפ"ז עולם השפל נערך נגד הנפש הטבעיית שכל ענינה להצמיח גוף האדם וכן הארץ זרועיה תצמיח וכל רוח חיים אין בקרבה כי החיות שבעולם הזה שרשו מעולם הגלגלים ששם מקור התנועה וכולם חיים ומשם מקור התיות והתנועה וע"כ ניחס נפש החיונית לעולם הגלגלים, ואת נפש המשכלת ייחסו לעולם השכליים הנפרדים שהם ישפיעו מעינות השכל ומימי החכמה והדעת:

אמנם הבאים בסוד ה' היה להם. סדר אחר וחלקו את העולמות לארבעה, שהם, עולם האצילות והספירות, ועולם הכסא, ועולם המלאכים, ועולם העשיה, שכולל את הגלגלים והכוכבים והעולם השפל בכלל, וכן האמת, כי הקדמונים לשעתם שחשבו שהגלגלים והכוכבים אינם מד' יסודות רק מגשם חמישי, וע"כ יחסו להם החיות או גם ההשכלה, וע"כ עשאום לעולם בפ"ע, אבל נגלה לחכמי דור אחרון שהכוכבים הם מורכבים מיסודות כמו הארץ שלנו וכולם דוממים מתים, ואין הבדל בינם ובין הארץ שלנו, וכן התבאר במרכבת יחזקאל שהאופנים שהם הגלגלים אין בהם חיות בעצמם, רק מקבלים החיות והתנועה מן המלאכים המניעים אותם כמ"ש (יחזקאל א׳:כ׳) כי רוח החיה באופנים, והתבאר בפי' המרכבה שיחזקאל ראה ג' עולמות שהוא האופנים שהוא העולם העשיה ועליהם החיות שמהם יושפע שפע החיות, ועליהם עולם הכסא ששם הבינה וההשכלה. וכן בארתי בקונטרס החרש והמסגר שציור האדם הגדול ויחוסו אל האדם שהוא והעולם הקטן מתחיל מן העולמות הנפרדים שהוא מעולם הכסא ולמטה שהם יצוירו כעין גוף ולבוש אל אור הצחצחות הנעלם בתוכם ויתגלה בכל עולם כפי כלי שעולם ההוא והכנתו, ולפ"ז ביחוס חלקי האדם אל חלקי העולם יהיה המות כנגד עולם הכסא ששם שרש המחשבה והבינה ולנגדו היה בית קדש הקדשים בגוף הכללי, והלב כנגד עולם המלאכים ונגדו במשכן המחיצה האמצעית שהוא ההיכל, וחדרי בטן נגד עולם האופנים ונגדו חצר המשכן וכליו. ועפ"ז נבוא אל הבאור ברמזי חלקי המשכן, הנה החוקרים יחסו הבינה אל המוח, אולם המקובלים יחסו החכמה אל המות והבינה אל הלב, ואמר בתיקונים חכמה מוחא היא מחשבה מלגאו, בינה לבא ובה הלב מבין, שכבר התבאר אצלנו ההבדל בין חכמה ובינה, שהחכמה היא המקובלת ונופלת על דברים שיש בהם שני דרכים ואין האדם יכול לדעת מעצמו דרכי החכמה רק היא נתונה לו מה' ע"י התורה או הנבואה, ובינה הוא מה שהאדם מבין מדעתו עפ"י התבונה האנושית וכמ"ש בפי' משלי, ויחסו הבינה האנושית אל הלב כי מהלב ישולח אד דק אוירי אל המוח לטהר אותו עד שיבין מעצמו כל דבר בינה, אבל החכמה שבאה בהשפעת אלהי למעלה משכל אנושי, השפעה זו תחול על המוח וכח המחשבה והדמיוני והוא למעלה חן השכל האנושי, וע"כ אמר בילקוט (ריש משלי) היכן החכמה מצויה ר' אליעזר אומר בראש ור' יהושע אומר בלב, ודוד התחיל ספרו בא' שסבר שהחכמה בראש, ושלמה התחיל ספרו במ"ם שסבר החכמה הוא בלב עיי"ש, וכ"א מדבר בענין מיוחד, ר' אליעזר מדבר בחכמה הבאה ע"י הופעה אלהית ואין השכל אנושי יכול עליה ומזה דבר דוד בספרו שיסד ברוה"ק, ור' יהושע מדבר בבינה אנושית, וכן שלמה יסד ספרו "להבין אמרי בינה" עפ"י שכל האנושי כמש"פ שם, והארון שנתן בקה"ק היה רמז על החכמה הבאה ע"י שפע אלהית, כי בו נתנו לוחות העדות שבאו אליהם ע"י נבואה והודעה אלהית, וזה יחס בעצם אל הראש בגוף האדם הפרטי, ואל עולם הכסא באדם הגדול שהוא העולם:

והנה הארון היה במדה כדי שיונחו בו שני לוחות הברית כמו שמפ' בב"ב (דף י"ד), והיו שני לוחות כנגד המות שהוא מחולק לשני חלקים, חלק כל צד המצח הנקרא צערעברו"ש וחלק של אחורי הראש הנקרא צערעבלו"ס, ואחר שנשברו הלוחות והונחו השברים תחת השלמים הורו השבורים על מוח הארוך שתחת המוח הנ"ל שהוא מחולק ג"כ לשני חלקים, ומפורש בכתבי האר"י ז"ל שהמוחין הם ג' חב"ד והם ד' כי דעת מתפשט לחו"ג, ובתוך חלקי המוח יש ד' חללים פנוים מחלקי המוח ונקראים ד' חללים שבמוח והזהר קראם ד' רהטי מוחא, ונגדו היו בארון ד' חללים פנויים מהלוחות ברחבו כמ"ש בשבת (ד' י"ד) לר"מ צא ופרנס ארון לרחבו וכו' נשתיירו שני טפחים פנויים, ר"ל טפח מצד זה וטפח מצד זה והרי בכל צד שני חלקים חלל נגד כל לוח הם ד', ובצד ארכו היה שם חלל ב' טפחים שבם ס"ת מונח וזה נגד החלל שיש בין המוח לעצם הגלגלת חלל שיש בו מעט אויר זך הנקרא בזהר אוירא דכיא, והלוחות היו מסנפרינון, לרמז על עולם הכסא שראה אבן ספיר דמות כסא, וצוה לעשות ג' ארונות שהמוח נתון בג' אדונות שני קרומי שמוח ועצם הגלגלת, וצוה לעשות עליו זר זהב לרמז על כתר תורה שהם תר"ך אורות היוצאות מתרי"ג מצות וז' מצות חכמים, וקראו בשם זר כי כולל בתוכו גם זר השלחן והמזבח שכתר תורה כולל כולם וג"פ זר עולה כתר עם הכולל, וצוה לעשות שנו בדים לשאת את הארון, הוא עפ"י מ"ש (משלי כ') אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם, שלקבלת התורה צריך חוש הראות שיראה בעיניו ויעיין בספר התורה ושיראה מעשה ה' הגדול בעין הבחינה, ושישמע באזניו סבלת האבות ותורה שבע"פ והם הבדים הנושאים את הארון, וידוע שגידי הראות צומחים מן המות עד העין, וכן גידי השמע צומחים מן המוח עד האזן, שבהם יקבל המוחשים ויביאם אל נפש האדם פנימה, והם שני מיני בדים, ולכל בד שתי טבעות, שבהם קבועים במוח מצד זה ובעין ובאזן מצד זה, וצריך שלא יסורו משם רגע כמ"ש (דברים כ״ט:ג׳) ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע, (ישעיה ז) פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע, ולמ"ש שהיו ארבע טבעות מכל צד, לרמז כפלות העינים והאזנים, שהם ארבע שהם שמונה, ואחר שתקבע הבדים בטבעות אז ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך, שאז יקרא בעיניו בספר התורה שבכתב וישמע באזניו קבלת תורה שבע"פ:

עוד צוה לעשות כפורת על הארון ועליו שני הכרובים, ומבואר בזהר בכ"מ שהכרובים הם תו"מ צדק ומשפש וכמ"ש בפרדס ערך כרובים, כי שורש התורה בא מעולם האצילות, תפארת תורה שבכתב, ומלכות תורה שבע"פ, ומשם מתפשטת למשה אל עולם הכסא שנגדו קה"ק ששם היה כסא ה' ושכינתו [שאל זה רמז בארון הנתון שם כנ"ל. וכמ"ש בב"ר (פ"א) שהתורה וכסא הכבוד קדמו לעולם, וה' אמר למשה אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה שנאמר (איוב כו) מאתו פני כסא, כמ"ש בשבת (ד' פ"ז), אולם הכסא מקבל את התורה מן שני הכרובים שבעולם האצילות, שיורדים דרך המשך שבין עולם האצילות לעולם הבריאה כמ"ש בעץ החיים [שער אבי"ע] שבין עולם האצילות אל הכסא יש מסך, והמסך הזה מחבר עולם האצילות והבריאה והוא הכפורת שעל הארון ועליו שני הכרובים, ולכן צוה שיהיו הכרובים מן הכפורת כמלכות דאצילות שבה להיות עתיק דבריאה, וגג דבריאה הוא קרקע דאצילות כי רגלי בני עליה העליונה שהם זו"נ דאצילות דורכים ע"ג מסך ההוא כמ"ש בע"ח (שער אבי"ע פי"ב) והכנפים רומזים על השפע שמקבלים ממה שלמעלה מהם עת יגביהו עוף אל החכמה והבינה, וצוה שיהיו פורשי כנפים למעלה וישפיעו למטה ויסוככו על הכפורת וכן שיהיו פניהם איש אל אחיו כמ"ש במד' הנעלם (פ' אחרי מות) א"ר יצחק כל אחר דלא אשתכח דכר ונוקבא וכו' אוף הכא כרובים דכר ונוקבא וכו', ושם ופניהם איש אל אחיו משגחין אנפין באנפין וכד מהדר דכורא אפי' מנוקבא ווי לעלמא דהא צדק ומשפט מכון כסאך, ובמקדש של שלמה היו עוד כרובים שעמדו על הארץ אצל הארון והיו של עצי שטים ופניהם אל הבית שהם רמזו על הכרובים של המרכבה כמ"ש בד"ה (א' כ"ח י"ח) ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה', מבואר שכרובים שעשה שלמה הורו על הכרובים של המרכבה שהם בעולם היצירה, ובאשר במקדש שרתה השכינה בקביעות וגם הנהגת הטבע והמערכת בא מלמעלה עשה גם כרובים מכוונים נגד כרובי המרכבה שמנהיגים את האופנים שהם המערכה, וע"כ עמדו בארץ ופניהם היו אל הבית כי שם לא נמצא הזווג כמו למעלה, ולא היה מזהב טהור, והרמב"ן כתב שהם מט"ט וסנד"ל שהוא השפעת החיות אל האוכלים, ובמדבר שלא היה עדיין משכן קבוע לא היו כרובים אלה, ואם לא היו חוטאים בעגל היה תיכף המקדש הקבוע, ולכן רמז לו גם כרובי שלמה במ"ש ועשית שנים כרובים וכו' ועשה כרוב אחר מקצה מזה, ר"ל וחוץ משני כרובים שתעשה על הכפורת תעשה עוד כרוב אחד מקצה מזה ר"ל שיעמוד בצד הארון וקצהו, ועמ"ש ועשית שנים כרובים משני קצות הכפורת מפרש מן הכפורת תעשו ר"ל על הכרובים שעל הארון ובצלאל שעשה לאחר העגל שלא היה עתיד להיות משכן קבוע ולא עשה רק שני כרובים אחר במעשה כרוב אחד מקצה מזה ולא אמר ויעש כרוב אחד כמו שאמר בצווי, ואמר שנית ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות שתחלה אמר זה להורות איך ישפיעו למוד התורה ע"י המקבלים אותה שיביאו את הבדים בטבעות היינו שיראו וישמעו ויקבלו דברי ה' ויכינו א"ע אליה ועי"כ יהיו למודי ה' וה' יקבע תורתו בלבם ויתן את העדות אל הארון, ופה באר ההשפעה הבאה מלמעלה שע"י שיאירו המאורות העליונים השמש והירח ויגיהו אורם אל הכפורת יתן את העדות, ומפרש שזה יהיה ע"י שאועד לך שם ודברתי אתך וכו', והנה נפש רוח ונשמה משכנם בג' חלקי הגויה והנשמה משכנה במוח, ויש עוד שתי נפשות הנקראות בשם חיה ויחידה שהם אין להם מקום מיוחד בגוף רק חופפים עליו למעלה, אחד גבוה במעלתו מחברו ומשפיע על חברו, ואליהם רמזו שני הכרובים שהיו על הארון [שהיה נגד הנשמה שמשכנה במוח] והם פורשי כנפים למעלה כי משכנם בעולם העליון בצרור החיים ומשלחים אורם משם על הזוכים להם שאז יחזו ברוה"ק ויתנבאו ויראו מראות אלהים, וכן פניהם איש אל אחיו, ומשה זכה לנפשות אלה ועל ידם דבר עמו מעל הכפורת שעז"א ונועדתי לך שם:

גם למד דעת את העם בענין ההנהגה, כי באשר בשני הלוחות שבארון בלוח אחד היו כתובים חמש מצות שבין אדם למקום ועל לוח השני היה כתוב חמש מצות שבין אדם לחברו, והיו בישראל שני מילי מנהיגים, המלך ושריו שהיו ממונים מה' לעשות משפט ולבער כל עושי רשעה בין אדם לחברו, והכ"ג ומורי הדת היו ממונים ללמד את העם ולהשגיח על עבודת האלהים ומצות שבין אדם למקום, ונגדם עמדו שלי הכרובים אחד הסוכך בכנפיו על צד האחד של הארון שבו הלוח המזהיר על מצות שבין אדם לחברו, והשלי הסוכך בכנפיו על צד השלי של הארון שבו הלוח המזהיר על מצות שבין אדם למקום, וע"כ עמדו שניהם על הכפורת הסוכך על הלוחות בכלל, והיה צריך ששני הכרובים יפרשו כנפים למעלה שיעשו הכל לש"ש ויתנשאו על כל עניני החומר ותאוותיו ושיהיו סוככים על הכפורת ומגינים על מצות ה' איש כפי עבודתו, וצוה שהיו פניהם איש אל אחיו שהמלך והכ"ג יהיו עוזרים זל"ז, לא כמו שהיה בימי מלכי בית שני הרשעים שהיו משפילים כבוד הכהונה, כמ"ש (יחזקאל כו) הסיר המצנפת והרים העטרה וכמו שפי' שם, ולא ככהנים הרשעים שהפיחו מרד והרימו יד בכבוד המלכות, רק יהיו פניהם איש אל אחיו וכמ"ש (זכריה ו׳:י״ג) ועצת שלום תהיה בין שניהם, וכן יהיו פניהם ר"ל מגמת פניהם אל הכפורת לחזק עמודי הדת ויראת אלהים ולשום משפט וצדקה בארץ:

ועתה נבאר הכלים שהיו בהיכל, שלפי מה שבארנו היו כנגד חלק הגויה שמן הצואר עד החזה ששם משכן רוח החיים, והיה שם השלחן והמנורה, השלחן היה נגד המזון, שהלב הוא הזן ונותן חיות וכח לכל הגויה ע"י הדם שהיא הנפש החיונית כנודע. ובאשר רצה ה' שהמזון והפרנסה יצא לכל העולם ע"י הברכה שבמקדש, צוה להניח שם לחם הפנים שהיה בו ברכה, ומלחם ה' הושפע ברכה ושובע לכל העולם כי אין הברכה שורה על דבר ריקם, ויען שבעולם הגדול החיות בא ע"י המלאכים מניעי הגלגלים כמ"ש (יחזקאל א׳:כ׳) כי רוח החיה באופנים, והם המסבבים את המזלות בי"ב חדשי השנה להכין את הלחם והמזון, צוה להניח י"ב לחמים להכין את הלחם ממקום נעלה יותר שיש בו ברכה, וצוה שיהיו שתים מערכות כי גם י"ב מזלות נחלקים לשש שש, וכן למעלה כנודע, ובאשר זה נקרא לחם פנים שבא מלפני ולפנים מה' בעצמו שהוא פותח ידיו ומשביע לכל חי, היה שם סימן לידים הטהורים במה שהיו שתי סניפים וי"ד קנים בכל מערכה, שהקנים היו כנגד פרקי הידים שהם י"ד כמנין יד, והיו ארבע לחמים נסמכים כ"א מג' קנים והלחם העליון נסמך משתי קנים כמו שבארבע אצבעות יש ג' פרקים בכל אצבע ובהגודל אין שם רק שתי פרקים, והסניפין היו כנגד זרועות עולם, וכבר בארנו בספר שירי הנפש שהלבונה מרמז על הרוחניות שבהצומח כי הוא חלק הנותן ריח בהצומח ולכן היה נקפד לה' שהלחם ניתן לכהנים ורוחניות הצמחים העלו לה' קומץ לכל סדר, וע"ז היו שני בזיכים, וצוה ביום השבת יערכנו כי בשבת יושפע המזון לכל השבוע, ומפעם זה ששת ימים תלקטוהו ע"י שביום השבת לא יהיה כמ"ש בפי' פ' ויכולו, ולכן בשבת נסתלק מעל השלחן ונסדר אחר תחתיו, ומזה בא הברכה לכל השבוע, וצוה לעשות זר זהב שהוא סימן לכתר מלכות שהוא ציון השלחן והעושר והגדולה, ושיהיה מסגרת טופח שלא להרבות מותרות ותענוגים רק יהיה מצומצם שע"ז מורה המסגרת ושחק על המסגרת ראוי הזר והכתר לא על המרבה בתענוגים ובמותרות, והלחם יהיה לחם פנים, לאמר דברי תורה על השלחן ושיהיו עניים מאוכלי שלחנו עד שהאכילה תהיה כקרבן המתקבל בפנים:

עוד צוה צוה לתת שם את המנורה, שהסכימו כולם שהיא מורה על אור ההשכלה והדעת, וכבר כתבתי שהארון היה מורה על חכמת התורה והנבואה שהיא החכמה הבאה רק ע"י הופעת אלהים בנבואה, והמנורה היה מורה על מה שישכיל האדם מדעתו להבין בכח התבונה, שזה ההבדל בין חכמה ובין בינה, וחכמת התורה לא נמצא בעולם המלאכים, שהרי בקשו את התורה ולא ניתנה להם, אבל נמצא בהם שכל ותבונה שהטבע בם בטבעם, והם המשפיעים שכל ותבונה ממין זה על האדם לכן סדר את המנורה עם השלחן בהיכל שהוא נגד עולם המלאכים כנ"ל, שמצד שהם משפיעים החיות היה השלחן בצפון ומצד שמשפיעים ההשכלה לשכל הטבעי העמיד את המנורה בדרום, וכבר הבאתי שדעת חז"ל והמקובלים שהחכמה האלהית והנבואה הוא מתיחס אל המוח שעליו משפיע רוח הנבואה, אבל התבונה האנושית מיוחס אל הלב כמ"ש הלב מבין שע"י שתניף הריאה על הלב ותנשוב אויר צח ומזוקק יעלה אד דק אל המוח לטהר את כליו עד שיגבר בו כח התבונה להבין דבר מתוך דבר בבינתו, ופרי התבונה הזאת הם שבע חכמות שהמציאו בני אדם משכלם, ולעומת זה היה במנורה שמורה על אור השכל שבעה קנים שכולם פונים אל נר האמצעי שהיא החכמה האלהית, וכן יתיחסו אל שבע כנפי הריאה שהם מניפים רוח צח אל המוח וידליקו שבע נדות המנורה, ולכן העמידו אותם בדרום שהרואה הוא בימין והלב [שכנגדו היה השלחן ולחם הפנים] הוא בשמאל, והיה במנודה מ"ט דברים שהם שבעה קנים וי"א כפתורים כ' פרחים כ"ב גביעים ס"ה מ"ט, ועם המנורה בכלל יש חמשים שערי בינה כי המנורה רמזה על הבינה, והארון שרמז על החכמה היה ט"ו טפחים ארכו ט' טפחים רחבו וט' טפחים גבהו, ס"ה ל"ג לרמז על החכמה עם ל"ב נתיבותיה, ושאשר כל השבע חכמות ופרטיהן כלולים בתורה לכן היתה המנורה מכוונת נגד התחלת ספרי התורה, ס' בראשית ז' תיבות בפסוק הראשון נגד שבעת קני מנורה, שמות י"א תיבות כנגד כפתורים, ויקרא ט' תיבות כנגד פרחים, במדבר י"ז תיבות כנגד גבהה של מנורה [מלבד הטפח האחרון של הדגל], דברים כ"ב תיבות כנגד גביעים, וז"ש במד' פתח דבריך יאיר זה מעשה המנורה:

וכמו שבאדם הפרטי יש גוף שהוא המקיף ומלביש את האברים הפנימים, כן המשכן ומכסהו היה גוף האדם הכללי, החופף ומקיף על הכלים הפנימים שהם הארון והשלחן והמנורה שהם נגד המוח והלב, שמקומם עד ושרפש הכבד שהוא המבדיל בין כלי הנפש היורדים חדרי בטן ובין כלי הנשמה והרוח, ויש בגוף ד' לבושים, כמ"ש עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני, הגידין בהם הדם רצוא ושוב, והם שייכים בצד א' עם האברים הפנימים כי הם תעלות וצינורות להוביל ההדגשה שבא מן המות והחיות של הלב אל כל הגויה, וג' מלבושים האחרים הם חיצונות לגמרי וכן בעולם הגדול ד' קליפות המלבישים את העולם כמ"ש בזהר על סוד האגוז שי"ל ד' קליפות והקליפה הדקה הסובבת את הפרי עצמה הוא נגד קליפת נוגה שהוא שייך בצד אחד אל הטוב, ועליו רוח סערה, וענן גדול, ואש מתלקחת, שהם נגד עור ובשר ועצמות, וע"כ הוו למעלה יריעות תכלת וארגמן, כי יש ד' מיני גידים ויש להם ד' מראות, והוא נגד הנוגה בעולם הגדול שלושה אל הקדושה, ולכן היו יריעותיו עשר שכן כל דבר שבקדושה, ולא היה מלביש את המשכן רק עד הרגלים, כי המשכן הגדול הוא בסוד מט"ט ששם הוא חלוץ הנעל שהוא מנדל שהוא בעולם העשיה, ויריעות עזים ועורות אילים ועורות תחשים לגד ג' לבושים האחרים, נגד ג' קליפות האגוז הקשים ומרים, עור ובשר ועצמות, לכן הוו י?א יריעות עזים שהיא מצד הרע כנודע מי"א סממני הקטורת וי"א ארורים, והם היו מכסים גם צדי המשכן ואחורי המשכן למטה שהיה מחצי היריעה העודפת וכמ"ש חז"ל שלמד דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה ר"ל לכן חס על יריעות תכלת שלא ירדו למטה כי רגליה יורדות מות ולא חס על העזים, ועליהם מלמעלה היו עורות אילים שהם קשים נגד העצמות, ועורות תחשים הוא נגד העור שהופשט מן הלחש וילבש את האדם ונקרא משכא דחויא, ובאשר העור נחלק לשנים קלף ודוכסוסטוס בסוד מילה ופריעה, נרמז זה ג"כ בשני מיני העורות שסכסו מלמעלה, [אולם בגוף המשכן שהיו שם הקרשים שהם היו נגד לבוש העצמות ועליהם צפוי הזהב נגד הבשר, ולא הוו שם שלי מכסאות העורות רק מכסה יריעות תכלת לבד גידים ומכסה עזים נגד עור], ועשר יריעות היו לחלקים לחמש חמש, שכן עשר ספורות שבקדושה לחלקים לחמשה פרצופים, וכל ספירה כלולה מעשר נגד זה היו מאה לולאות, וכל פרצוף בפ"ע ג"כ כלול מעשר היו חמשים קרסי זהב, וביריעות עזים שבכל בהם גם רע הוו נחשת מסטרא דנחש כנודע:

אמנם במשכן עצמו רצה לצייר קומת האדם מצד גופו, שעיקר בנין גופו הוא כ"ב צלעות שהם י"א צלעות מצד זה וי"א צלעות מצד זה, לכן היה במשכן בצד דרום וכן בצפון עשרים קרש, ואצלם העמוד שבמזרח וקרש המקצוע שאמה ממנו היה שייך לצד צפון, הם כ"ב, ונחלקו לי"א ע"י שבריח העליון והתחתון לחלק לשלים וכל בריח חבר י"א צלעות, והבריח התיכון חבר את כולם כחוט השדרה המחבר את כל הצלעות ועומד בתוכם, והבריח העליון והתחתון היה כנגד חוליות השדרה שי"א חצאי חוליות קשרים י"א עצמות מצד זה וי"א מקשרים מצד זה, וכל זה נכון יותר למ"ש במד' שה"ש שהבריחים עברו וחברו גם את העמוד שבמזרח ואת קרש שבמקצוע, וכאשר המשכן נעשה לחבר בו כל כלל ישראל להחשב כגוף אחד היה צריך לצייר בו שני בני אדם, ששם יתחברו שנים להיות כאיש אחד, וע"כ צייר זה במה שהיו עשרים קרשים מצד צפון וכן מצד דרום שכל צד עם העמוד וקרש המקצוע ובריחיו נצטייר כגוף שלם, בפ"ב צלעותיו והשדרה והחוט המחברם, שא' עומד בדרום וא' בצפון, להמשיל שיששכר וזבולון מתחברים להיות מקדש אחד, זה עוסק בתורה בימין וזה משפיע לו שפע ימים ועושר בצפון כמ"ש בפסוק הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, או כמו ישראל ושבט לוי שמתגברים ג"כ על אופן זה, אולם ירך של הגוף נצטייר בהקרשים שבצד מערב שנקרא ירך, ובירך נמצא ד' עצמות אחד בירך ושלשה בקטלית משני צדדים כמ"ש בפ"א דאהלות, לכן היו שמונה קרשים, והיה צריך לצייר ירך אחד לגוף שבדרום וירך לגוף שבצפון עז"א לירכתי המשכן בירכתים בלשון רבים, כי מצייר שנים בכפל לכן היו שם שמונה קרשים, כי קרשים שבמקצועות שייכים בצד אחד לצד מערב שמשלימים לעשר אמה רוחב המשכן וחשבו אותם לגוף שבדרום ולגוף שבצפון לז"א לירכתים ר"ל שירמזו על שנים נמצא היה גוף וירך לכל צד, ושנו ריעים מתחברים בקדש, וכן י"ל שמטעם זה נתחלק מכסה המשכן לשנים ונתחברו בלולאות לציור שני בני אדם המתחברים, וכ"א יש לו חמשים לולאות, נגד נפש רוח נשמה חיה וחידש שכ"א כולל יו"ד מדרגות דקדושה, ואחד עומד במזרח רחוק מן השכינה, ואחד במערב קרוב אל השכינה שבמערב, שאצלו גם יריעות עזים הם חמש שהם מצד הקדושה כי קדוש הוא לאלהיו, ושניהם מתחברים בקרסים באהבה ובאחוה עוזרים זל"ז והיה המשכן אחד, והיו שם מאה אדנים לרמז למשה מה שרמזו המאה לולאות למעלה כנ"ל, או שרמז על מה שנמצא בכל צד מאה ואחד אברים כמ"ש בכ"א דאהלות, שהוא מאה אדנים למשה בצירוף הקדושה המיחדת אותם, ומאה לולאות למעלה: וכן בעולם הגדול, כ"ב צלעות שהם כ"ב אותיות התורה שמהם נבנה שעולם, ובירכתים הם ה' אותיות תנצפ"ך, שהיו חמש וחמש מימין ושמאל כנ"ל, והיו שמונה קרשים וב' עמודי המזרח הנותרים, שלא חשב נם בחשבון הנ"ל: וממה שידענו שהאדם נברא בצלם ויש דוגמתו ודמותו בעולם הגדול, דעת לנבון נקל לדרוש מן הנגלה אל הנעלם ולמצוא ציור המשכן בכל העולמות, וכמ"ש במד' ויקרא רבה וביום הקים את המשכן א"ר סימון מלמד שמשכן אחר הוקם עמו, ואמרו שבהמ"ק של משה מכוון כנגד מקדש של מעלה, ואמרו פ"ק דתענית ומי איכא ירושלים למעלה, אין דכתיב (תהילים קכ״ב:ב׳-ג׳) ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו, ועז"א והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראת בהר, והיה פרוכת לפני קה"ק נגד הפרגוד שיש בין עולם הכסא לעולם החיות כמ"ש (יחזקאל א׳:כ״ב) ודמות על ראשי החיות רקיע, ובאדם הוא הצואר שהוא הפרגוד שבין הראש והחזה. ובין החצר וההיכל היה משך כנגד המסך שיש בין החיות להאופנים בעולם הגדול, והיו אדניהם נחושת שעז"א בהחיות שכף רגליהם נוצצים כעין נחשת קלל כמ"ש בפי' שם, ובאדם הוא טרפשא דכבדא וכמ"ש בכוזרי תאמר ד' (סי' כ"ה) וז"ל והקרום חולק בין עולם הטבע לעולם החיים כמו שהצואר חולק בין עולם שחיים לעולם הדבור כאשר זכר אפלטון:

תקחו, תקח לא נאמר מכאן שאין גובין שום צדקה בפחות משנים:

אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, יראה דרומז לנו מי שידבנו לבו ולא ימצא די ידו כגון הנשיאים שרצו בנדבת לבם ליתן אבני שהם ומילואים ולא מצאו די ידם והמציא הקב"ה להם ע"י עננים בלקיטת מן כפרש"י בפסוק והנשיאים הביאו והיינו דרמז כאן איש אשר ידבנו לבו ולא יכול ליתן תקחו את תרומתי כי אני אזמין לו כנדבת לבו:

ככל אשר אני מראה אותך. כָּאן את תבנית המשכן, הַמִּקְרָא הַזֶּה מְחֻבָּר לַמִּקְרָא שֶׁלְּמַעְלָה הֵימֶנּוּ וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ:

וכן תעשו לדורות אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו כלי בית עולמים כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה כתבנית אלו תעשו אותם. ואם לא יהיה המקרא מחובר למעלה הימנו לא היה לו לכתוב וכן תעשו, אלא כן תעשו, והיה מדבר על עשיית אהל מועד וכליו. לשון רש''י. (רש"י על שמות כ״ה:ט׳) ולא ידעתי שיהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו, ומזבח הנחשת עשה שלמה עשרים אמה ארך ועשרים רחב (דהי''ב ד א):
ור''א אמר (אבן עזרא על שמות כ״ה:ט׳) וכן תעשו הכלים, כי בתחלה אמר ועשו לי מקדש: ועל דרך הפשט אין צורך לכל זה, אבל בא הכפל לחזוק וזרוז, אמר ועשו לי מקדש, בית וכלים כמקדש מלך ובית ממלכה (עמוס ז יג), ושכנתי בתוכם, בבית ובכסא הכבוד אשר יעשו לי שם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן הזה אשר אמרתי שאשכון בו בתוכם ואת תבנית כל כליו וכפל וכן תעשו כולכם בזריזות וחריצות, והוא כהכפל ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו (שמות ל״ט:ל״ב), כי מפני שהיא צואה אמר וכן תעשו:

מראה אותך. במראה העין כי מראות יחזקאל היו בחלום נבואה. והוסיף ה"א הדעת ואמר המשכן. אחר שהזכיר מקדש.

וכן תעשו. פירש"י לדורות ואין זה מבואר במקרא, ולי נראה לפי שהראה הקב"ה למשה תחילה תבנית המשכן ואח"כ הראה לו תבנית כל כליו כמ"ש את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, וכשצוה לו על עושי המלאכה התחיל בכלים תחילה שנאמר ועשו ארון וגו' ואח"כ הזכיר המשכן והיה משה נבוך בדבר אם יעשו המשכן תחילה כמראה אשר ראה בהר ואח"כ הכלים, או יעשה הכלים תחילה כדרך שנזכר בציווי העשיה ע"כ נאמר וכן תעשו בוי"ו כי אילו היה אומר כן תעשו הייתי מוכרח לומר שקאי על תבנית המשכן וכליו ולא על סדר קדימה ואיחור ומדקאמר וכן תעשו ש"מ שקודם זה הפסיק הענין וא"כ ודאי מה שנאמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו קאי על מ"ש למעלה ועשו לי מקדש וא"כ עשיית תבניתם כבר אמור ומה אני מקיים וכן תעשו אלא שר"ל כסדר הזה תעשה תחילה משכן ואח"כ כליו, ומה שהקדים הארון זהו סדר מעלת מדריגתן קא חשיב וסוף המעשה תחילת המחשבה כי עיקר בנין זה הוא בעבור ארון ברית ה' כי שם מקום השכינה ע"כ הקדימו, ולא ידעתי מי הכניס את רש"י בדוחק זה לאמר שמשה צוה אל בצלאל לעשות כלים תחילה ואנו רואין בהפך דבריו שהרי גם בפר' כי תשא גם בפר' ויקהל בכ"מ צוה על המשכן תחילה וא"כ ודאי מה שהקדים כאן הארון הוא בעבור מעלתו על המשכן וכל כליו ומי לא ידע בכל זאת שכתר תורה הוא העולה על כולם (עיין ברכות נה.).

מראה בגימ' גבריאל מלמד שהיה חגור כמין פסיקיא של עור ומראה למשה תבנית המשכן ותבנית כל כליו:

ככל אשר וגו'. בפסיקתא (רבתי ט''ז) אמרו כשאמר ה' למשה ועשו לי וגו' נבהל משה ואמר לפניו הלא השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו וגו' עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא לא כמו שאתה סובר אלא כ' קרשים וכו' עד כאן. וצריך לדעת מי עמד בסוד ה' ומשה עבדו לדעת כל הדברים שעברו ביניהם, והגם שכל דבריהם דברי קבלה הם עם כל זה לא יבצר דבר מהכתובים.

ככל אשר אני מראה - ככל הדמויות של כלים ושל בניניים הראה לו ממש הקב"ה למשה, כמו שמצינו ביחזקאל בבנין ב' שהראהו בבבל במראות אלהים וגם בדיבור הראה לו ופירש לו כמה שכתוב, וכן מוכיח לפנינו: ככל אשר אתה מראה בהר - אם בדבור לבד היה אומר: אשר אתה מראה למה הוצרך לומר בהר.

ככל אשר אני מראה וגו׳. כל המקרא מיותר. שהרי מבאר והולך היאך לעשות. אלא משום שנופל כ״פ ספקות בכונת הדבר ואם יודע האדם נגד מה הוא בא יודע לכוין ביותר איך לעשות. ומזה הטעם כתיב אצל בצלאל וימלא אותו בחכמה ובתבונה ובדעת. ואי׳ במדרש שיודע היה בצלאל לצרף את האותיות שבהם נברא העולם בחכמה ותבונה ודעת. והכל כדי שידע לכוין המעשה. ובזה מובן עוד מה שנתקשה משה במעשה המנורה. ואי כמשמעו מה זה היה קשה לו והרי גם לדורות ובבית שני שלא עמדו בסוד ה׳ כבצלאל מכ״מ ידעו האיך לעשות המנורה. ותו הא משה לא עשה בעצמו אלא אמר הפרשה כדבר ה׳. אלא הפי׳ לא ידע לכוין פרטי המנורה נגד מה מכוין כל פרט. ובצלאל ידע ובא הכתוב לומר ככל אשר אני מראה אותך תבנית המשכן. היינו העולמות שהן תבנית המשכן ותבנית כל כליו המפורשים איך המה נעשים. אבל לא ראה משה את המשכן וכל כליו למעלה. זולת המנורה ומזבח. במנורה כתיב וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר. משום שנתקשה משה לכוין כל פרט ע״כ הראהו הקב״ה המנורה בצורתה ולמדהו פרטי התבנית שבעולם שנגד פרטי המנורה. ומש״ה כתיב שם בלשון מוקשה לפי דרך הלשון. גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו. וכן עוד שם ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה. והיה ראוי לכתוב שיהיו כפתורים ופרחים ולא כדבר הידוע. אלא משום שראה משה צורת המנורה ולא בא הכתוב אלא להזהיר שיהיו ממנה דוקא ויהיו משוקדים כמו שיבא שם. וכן במזבח לא נתפרש כמה דברים הכרחים וגם הלשון קשה שם כמו שיבא מש״ה כתיב כאשר הראה אותך וגו׳ וכמו שיבואר במקומו:

וכן תעשו. פירש"י לדורות שיעשו כלי המקדש כתבנית אלו. וכתב הרמב"ן ולא ידעתי שיהי' זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי המקדש כתבנית אלו והנה המזבח עשאן שלמה ך' אמה על ך' אמה. ור' אברהם פי' וכן תעשו הכלים כי מתחלה צוה על המקדש. ועל דרך הפשט אין צריך לכל זה אלא הכפל בא לזרז ולחזק הדבר שאמר ועשו לי מקדש וגו' וכן תעשו כלכם בזריזות וחריצות וכן ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו והכא מפני שהיא צוואה אמר וכן תעשו.

ככל אשר אני מראה אותך כאן את תבנית המשכן לא בעת עשייתו. דאם כן ככל אשר אראה אותך מיבעי ליה:

וכן תעשו. אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד, מנה"מ, א"ר שימי בר חייא, דאמר קרא ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו – לדורות ^יהעיר היא ירושלים, וקדושתה גדולה משאר קדושת ארץ ישראל [עיין לפנינו בפ' ראה (ט"ו ז') בפסוק כי יהיה בך אביון מאחד אחיך וגו'] והעזרות קדושתן גדולה מקדושת ירושלים, ואי אפשר לחדש קדושה, היינו להוסיף על שטח העיר והעזרות שיהיה נחשב השטח הנתוסף כקדושת העיר והעזרות אלא בב"ד של שבעים ואחד, וילפינן ממשכן, כמו שהמשכן נתקדש ע"י משה שהיה מלך ונביא והיו שם שבעים זקנים ואורים ותומים.
ובפרק א' מ"א דסנהדרין פירש הרע"ב דמשה היה במקום סנהדרי גדולה, וכתב על זה התוי"ט דכן מסתבר, משום דלא נמצא מנוי שבעים זקנים לסנהדרין כי אם בפרשת מתאוננים (פ' בהעלותך) וזה היה אחר מעשה המשכן, עכ"ל. אבל בירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג מבואר מפורש כמו שכתבנו, דקאי על מספר שבעים זקנים שהיו שם, ומביא הפסוק דמתאוננים אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, עיי"ש. וצ"ל דבאמת עוד לפני מעשה המשכן היו מיוחדים שבעים זקנים לכל דבר שבקדושה וכדכתיב מפורש בס"פ משפטים ושבעים איש מזקני ישראל, והירושלמי מביא זה הפסוק דפ' בהעלותך משום דמאותו פסוק ילפינן בסנהדרין ט"ז א' לעיקר הענין דסנהדרי גדולה היו של שבעים ואחד איש, ועיין מש"כ בפ' צו בפסוק ואת כל העדה הקהל (ח' ג'). .
(שבועות ט"ו א׳)

כאן את תבנית המשכן כו'. דעת רש"י שלא תאמר ככל אשר אני מראה אותך בשעת עשיית המשכן אלא אשר אני מראה אותך כאן דאל"כ אראך מבעי ליה:

כל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו. יעשו לי עתה מקדש במדבר:

וכן תעשו לדורות כו'. הרמב"ן הקשה על זה 'ולא ידעתי שיהיה זה אמת, ומזבח נחושת שעשה שלמה היה ארכו ורחבו עשרים אמות על עשרים' (דה"ב ד, א). ודבריו תמוהים למאד, דהרי בהדיא בגמרא אמרו כך בשבועות בפרק ב' (סוף יד ע"ב), אין מוסיפין על העזרה כו', מנא הני מילי, אמר רב שימי בר חייא אמר קרא "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", לדורות. מיתיבי רבא כל הכלים שעשה משה כו', אמאי, נימא "וכן תעשו" 'לדורות', שאני התם דכתיב (במדבר ז, א) "וימשחם ויקדש אותם", אותם במשיחה ואין לדורות במשיחה, עד כאן. הרי בהדיא דרז"ל סבירא להו "וכן תעשו" לדורות אף בבית עולמים:
ובודאי קושיא של הרמב"ן ממזבח הנחושת לא קשיא מידי, דלא קאמר רק לענין הכלים אשר הם מטלטלין במשכן ובאוהל מועד, אבל המזבח דהוא מחובר בארץ, כמו המקדש עצמו, ואין חילוק בין המזבח של בית עולמים ובין העזרה וקדש קדשים, שלא היה שוה למשכן, דמאי שנא אלו, כמו שההיכל והעזרה וקדש קדשים לא היה שוה למשכן, הכי נמי המזבח לא היה שוה למשכן, כי המשכן היה מטולטל ובית עולמים קבוע, אבל כלים המטלטלין, כגון הארון והשלחן והמנורה, היו שוים בבית עולמים למשכן:

ככל אשר אני מראה אותך. מלמד שהראה לו הקב״ה למשה כל מלאכת תבנית המשכן הכל הראה לו דמות אש.

ככל אשר אני מראה אותך. קאי אדלעיל וכן תעשו לדורות. אבל אין לומר וכן תעשו קאי אככל אני מראה אותך דאם כן הל"ל וכן תעשה:

ככל אשר אני מראה אותך. י"ל שהראהו ממש התבנית וי"ל שקורא מראה מה שאומר לו עניין המשכן ומראה לו איך יעשה וכן לשון בני אדם:

וכן תעשו וי״‎ו דוכן יתרה היא. וי״‎א אינה יתרה וקאי הוי״‎ו אועשית כלים. בתחלה פירש לך עשית המשכן ועשו לי מקדש, וכמו שתעשו המשכן וכן תעשו את הכלים כמו שמפרש והולך.

רש"י ד"ה וכן תעשו, לדורות אם יאבד אחד מן הכלים וכו' (סנהדרין טז ע"ב). ככל שזכור לי היו מידות כלי המקדש שונות מאלה. ואכן העיר רמב"ן על דברי רש"י אלה: "ולא ידעתי שיהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו. ומזבח הנחושת עשה שלמה עשרים אמה אורך ועשרים רוחב...", וראה ביאורו של רמב"ן לפי פשוטו, שהוא לתוספת זירוז ואינו מדבר אלא על מלאכת המשכן. ורא"ם כתב ש"כתבניתם", אין פירושו שהיו כלי בית עולמים באותו הגודל, אלא שהיחס שבין מידותיהם (גבהם, אורכם ורוחבם) של כלי המשכן, יהיה שווה לזה של כלי המקדש. וב"גור אריה" כתב שהנאמר כאן מתייחס לכלים המיטלטלים, אבל המזבח היה מחובר ודינו כבית עצמו. (פ' תרומה תשס"ה)

וכן תעשו. לְדוֹרוֹת (סנהדרין ט"ז), אִם יֹאבַד אֶחָד מִן הַכֵּלִים, אוֹ כְּשֶׁתַּעֲשׂוּ לִי כְּלֵי בֵית עוֹלָמִים, כְּגוֹן שֻׁלְחָנוֹת וּמְנוֹרוֹת וְכִיּוֹרוֹת וּמְכוֹנוֹת שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה, כְּתַבְנִית אֵלּוּ תַּעֲשׂוּ אוֹתָם; וְאִם לֹא הָיָה הַמִּקְרָא מְחֻבָּר לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, לֹא הָיָה לוֹ לִכְתֹּב וְכֵן תַּעֲשׂוּ אֶלָּא כֵּן תַּעֲשׂוּ, וְהָיָה מְדַבֵּר עַל עֲשִׂיַּת אֹהֶל מוֹעֵד וְכֵלָיו:

וכן תעשו ב' הכא ואידך וכן תעשו דגדעון שזכות אלו הכלים עמד לגדעון וכן כל מעשה דגדעון היה כנגד עבודת המשכן וכליו. נתן הלפידים בכדים להזכיר זכות אלו הכלים. ובראש האשמורה התיכונה להזכיר זכות עבודת המקדש שאז היו תורמין את המזבח והיא העבודה הראשונה שהיו עושים בהם ביום:

וכן תעשו. גם העושים יעשו הפעולה נגד התבנית שהן העולמות המכוונים. וכאשר באמת ידע בצלאל הכל. והודיע להעושים במלאכת הקודש לפי הנדרש לכל א׳ לדעת. ורק בזה האופן היה ראוי להשרות השכינה במשכן. וכן במקדש ראשון כתיב בחירם שהיה מלא בחכמה ובתבונה ובדעת ע״כ היתה השכינה שורה בו משא״כ במקדש שני היה חסר לעושיה ידיעה זו. מש״ה אע״ג שעשו כל כלי כדין מכ״מ היה חסר השראת שכינה:

כתבנית אלו תעשו אותן. הרמב"ן ז"ל טען ולא ידעתי שיהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו ומזבח הנחשת עשאו שלמה כ' אמות אורך וכ' רוחב עכ"ד: ולא הבנתי כונתו במאמר ומזבח הנחשת עשאו שלמה כ' אמות אורך וכ' אמות רוחב כי אם רצה לטעון מזה על שלא היה ה' אמות ארך וה' אמות רוחב כמדת מזבח הנחשת של משה וזה יורה שאין פירוש וכן תעשו לדורות כדברי הרב אינה מפני שאין פירוש כתבניתם כתבנית אלו כמדתם שיהו צלעות שטחיהן מתדמות יחס האורך אל האורך כיחס הרוחב אל הרוחב וכיון שיחס האורך של מזבח הנחשת של משה אל האורך של מזבח הנחשת של שלמה הוא כיחס הרוחב אל הרוחב דמה שניהם בתבנית אחת אכפ"י שזה של משה היה ה' על ה' ושל שלמה היה עשרים על עשרים כמו שטחי אבג"ד הוז"ח שאם היתה זוית א"ב שוה לזוית ה"ו ויחס א"ב אל ה"ו כיחס א"ד אל ה"ח יקראו שני שטחי אבג"ד הוז"ח מתדמים אעפ"י שהא' גדול מהאחר ויאמר עליהם שהם שוים בתבנית' ולכן המזבח של נחשת שעשה שלמה מאחר שהי' רבוע כמו המזבח של משה ובהכרח שהיו זויו' שטחי המזבח של משה שוו' לזויו' שטחי המזבח של שלמה וצלעותיה' המקיכו' בזויו' שתי המזבחו' מתיחסו' הנה שתי המזבחות הן בתבנית אחת בהכרח ואע"פ ששטחי גובהן לא היו מתדמים ששטחי גובה המזבח של משה היו חמש על שלש ושטחי גובה המזבח של שלמה הי' עשרים על עשר יש לומר שהיה מקובל אצלם איש מפי איש עד משה רבינו מפי גבירה שפי' כתבניתם אינו אלא על האורך והרוחב לא על גובהו והראיה על זה כי גם הבית עצמו לא היה מתיחס עם המשכן רק בארכו ורחבו ולא על גובהו וכן הדביר ששם מקום הארון לא היה מתיחס עם בית קדש הקדשים שעשה משה רק בארכו ורחבו ולא על גובהו וזאת ראיה שהתבנית אצלם הוא האורך והרוחב בלבד ואין זה אלא על פי הקבלה וכן כתבו התוספות בפרק הזורק בשם ר"י מנ"ל לגמרא דרוחב המשכן י' אמות אי משום דח' קרשי המשכן של פאת מערב המשכן הן אמות י"ב מאמה וחצי האמה הקרש האחד דל שתי אמות של עובי המשכן נשארו עשר אמות דילמא עובי קרשי המשכן לא היה אלא חצי אמה דל אמה אחת של עובי המשכן מזה ומזה נשארו י"א אמות ותרץ דמבית עולמים ילפי לה שהיה ארכו ששים ורחבו עשרים וכתיב וכן תעשו לדורות כתבנית של מדבר ש"מ דמשכן נמי רחבה שליש ארכה כמו בבי' עולמים אלמא פירוש כתבניתם אינו רוצה לומר כמדתם אלא שיהיו מתדמים להם כדפרישי'

וכן תעשו. לדורות ר"ל שתעשו צורת המשכן וכליו על זה האופן ואולם שיעור המשכן לא יחוייב שלא יוסיף על זה השיעור וזה דבר מבואר מהבנין שעשה שלמה על פי נביא כמו שהורוהו דוד אביו באמרו הכל בכתב מיד יי' עלי השכיל. ומזה המקום יתבאר ששעורי הבית ההוא יחוייב שיהיו נודעים על פי נביא כמו שנודע אלו השעורים על ידי משה. וראוי שגם כן יהיה שם מלך וכהן גדול וסנהדרי גדול' כמו שהיה במשכן הנעשה על יד משה כי הוא היה מלך ונביא והיה שם אהרן שהיה כהן גדול ושבעים איש מזקני ישר' שהיו סנהדרין וכן הענין במקדש שעשה שלמה וראוי היה להיות כן כי אלו הענינים הגדולים המשותפים לישראל בכללם ראוי שיעשו ע"י מי שיכללום בהנהגותיהם בכל אופני ההנהגה ולה אמרו שאין מוסיפין על העיר ועל העזרו' אלא בכל אלו התנאים ולמדו זה ממה שאמ בזה המקום וכן תעשו. וכן לא יחוייב שיהיו כלי המקדש מהמתכות הנזכרים בכאן כי לא צוה אלא שיעשו אותם בזה התבנית שזכר לא מהמתכות שזכר ואמנם יהיה זה למצוה מן המובחר ואין ספק שמצות עשיית המשכן או המקדש נוהגת לדורות כי כבר נזכרו בתורה מצות רבות נוהגות לדורות לא ישלמו אלא בה והנה התועלת בזאת המצוה כבר זכרנוהו ויתבאר ביאור שלם במה שיבא:

ונראה לומר לדבריהם ז''ל שהוקשה להם שאין משמעות לכתוב ממה נפשך אם הוא נמשך למטה על זה הדרך ככל אשר וגו' תעשו לא היה לו לומר וכן בתוספת וא''ו אלא כן תעשו שהיא גזרת תחלת מה שאמר ככל אשר וגו', ואם אומרו ככל חוזר לאומרו ועשו לי מקדש לא היה לו להפסיק באומרו ושכנתי בתוכם אלא היה לו לומר ועשו לי מקדש ככל אשר וגו' ואחר כך יאמר ושכנתי וגו', וממה שהקדים לומר ושכנתי גילה ה' כי גמר מאמר כללות המצוה ולא הוצרך לומר בה ככל וגו' וסמך על מה שיודיענו כל פרטי המעשה שיעור הקרשים וכל הכלים כמו שאמר אחר כך, וממה שאנו רואים שנמלך אחר כך לומר ככל וגו' המשכיל יבין שזה היה לצד דברים שנולדו באמצע שזולת זה מתחילה מאי סבר שלא אמר ככל ולבסוף מאי סבר. ונשכיל לדעת מה הם הדברים שיכולין להיות באמצע, מהתשובה אתה יודע השאלה, והתשובה היא ככל אשר אני וגו' הא למדת שחשב יותר והסברא תצדיק ותאמת זה ויותר זה אין לו שיעור לבבך יבין כי ישנה לתמיה, והוא אומרם שאמר הלא שמי השמים וגו' ועל זה הוצרך להשיבו ואמר לו ככל אשר וגו' והראהו תבנית המשכן באותו מצב, והכתוב מעיד על זה מאומרו מראה ולא אמר אראה לעתיד, ואז ראה כי היה עשרים קרשים וגו'. וטעם הראיה ולא הספיק בדיבור, אבאר בעזרת השם בסמוך:

וכן תעשו. לדורות הבאים.

תוספת וי"ו וכן תעשו. לצורך הכלים. כי בתחלה ועשו לי מקדש:

ודרך זה נעלה להבין דבריהם ז''ל (ברכות נ''ה.) שאמרו בפסוק (לקמן ל''ח כ''ב) ובצלאל וגו' עשה את כל אשר צוה אפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו וכו' משה צוה לבצלאל לעשות כלים תחילה ואחר כך משכן אמר לו בצלאל מנהג העולם לעשות תחילה בית וכו' אמר לו כך שמעתי מפי הקדוש ברוך הוא בצל אל היית כי בודאי כך צוה לי הקדוש ברוך הוא וכו' עד כאן. וקשה איך ישכח משה מצות ה' חם ושלום שיאמן עליו דבר כזה. ולהבין הענין יש להעיר עוד כי כפי סדר הכתוב רואני כי ה' הקדים מצות הכלים תחילה את הארון וכפורת וכרוביו ואחר כך השולחן ואחר כך המנורה ואחר כך המשכן ומשה אמת ודבריו אמת ולמה חזר מדבריו הראשונים.

אכן לפי מה שפירשנו כי כשאמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן אז באותו מצב הראהו המשכן בתחלה וכשפרט לו פרטי המעשה הקדים הכלים, ויש בזה ב' דרכים בדברי ה'. האחד שיקדים המשכן כמובן מפסוק א' דכתיב את תבנית המשכן ומה שהקדים ה' בסדר המעשה את הכלים לא להתחיל בהם אלא שהתחיל ממה שגמר שהוא תבנית הכלים, והב' שכוונת ה' הוא להקדים הכלים כסדר שאמר ה' בפרטי המעשה, וטעם שהקדים ה' בפסוק א' לומר את המשכן קודם הכלים הוא לצד שהתמיהה שהיתה למשה שמים ושמי שמים וגו' כמו שכתבתי למעלה לא היתה אלא על המשכן לזה באה התשובה בהוראת המשכן כי קטן הוא ובאגב הודיע הכתוב כי גם הראהו עם תבנית המשכן תבנית הכלים שהיו בו. ואולי כי נתכוין גם כן לומר כי אין צורך שיהיו גדולים בהפלגה, וכשבא לסדר סדר פרטי המעשה הקדים הכלים.

ומשה עליו השלום מתחילה הכריע בפירוש דברי ה' כדרך ב' וכשדן לפניו בצלאל הכריע בסברא כדרך הראשון, ולזה תמצא שאמר המדרש שאמר משה ודאי כך אמר לי הקדוש ברוך וצריך לדעת למה אמר ודאי אלא לצד שהיו לפניו ב' דרכים הנזכרים ומתחלה ברר אחד מהם ועתה חזר בו ואמר בודאי כי האמת הוא כדבר בצלאל. והנה לצד שלא אמר לו ה' בפירוש את מי יקדים לא יאמר על זה חס ושלום ששכח דברי ה'.

ואל יקשה בעיניך לפי דברינו לשון המאמר שאמר משה כך שמעתי מפי הקדוש ברוך הוא. אין הכוונה לומר שאמר בפירוש הקדים המשכן אלא פירוש לפי סדר הדברים כן נשמע.

ונשאר לתת טוב טעם למה הוצרך ה' להראותו את תבנית המשכן, ואולי כי לצד שלא באו הדברים אלא תשובה לדברי משה שאמר שמים ושמי וגו' לזה אם היה משיב ה' כ' קרשים וכו' היה שומע משה כי לא בא השיעור אלא לומר כי יקבל ויתרצה ה' בבית קטן כזה מבלי להטריח ואין בדיוק שיעור זה מצוה, ולו יהיה שיאמר ה' אליו בצו לצו שלא יוסיף עם כל זה עדיין ישנו שהוא לטעם הסתפקות במועט, אשר על כן הראהו ה' תבנית המשכן דמות שהוא למעלה ובזה יצדיק כי זו מצותו לא למעלה ולא למטה:

ד״א מה טובו אהליך. שהרי כנגד כל מעשה בראשית היתה מלאכת המשכן אהל מועד, במעשה בראשית כתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתיב נוטה שמים כיריעה (תהלים קד ב), וכאן נטיית היריעות לאהל על המשכן, במעשה בראשית הבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, וכאן והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים (שמות כו לג), במעשה בראשית תדשא הארץ דשא (בראשית א יא), וכאן קח לך סמים (שמות ל לד), במעשה בראשית יהי מאורות (בראשית א יד), וכאן ושמן למאור (שמות כה ו), ומנורת המאור, תחת הכוכבים הקרסים בלולאות נראים בכוכבים ברקיע, במעשה בראשית ועוף יעופף (בראשית א כ), וכאן והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה (שמות כה כ), במעשה בראשית נפש חיה למינה (בראשית א כד), וכאן קרבנות מן הבהמה, במעשה בראשית יצירת האדם, ובאן כהנים לשרת, במעשה בראשית ויכלו השמים והארץ וכל צבאם (בראשית ב א), וכאן ותכל כל עבודת המשכן אהל מועד (שמות לט לב), במעשה בראשית ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו (בראשית ב ג), וכאן וימשחם ויקדש אותם (במדבר ז א), לכך נאמר מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל.

ד״א מה טובו אהליך. שהרי כנגד כל מעשה בראשית היתה מלאכת המשכן אהל מועד, במעשה בראשית כתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתיב נוטה שמים כיריעה (תהלים קד ב), וכאן נטיית היריעות לאהל על המשכן, במעשה בראשית הבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, וכאן והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים (שמות כו לג), במעשה בראשית תדשא הארץ דשא (בראשית א יא), וכאן קח לך סמים (שמות ל לד), במעשה בראשית יהי מאורות (בראשית א יד), וכאן ושמן למאור (שמות כה ו), ומנורת המאור, תחת הכוכבים הקרסים בלולאות נראים בכוכבים ברקיע, במעשה בראשית ועוף יעופף (בראשית א כ), וכאן והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה (שמות כה כ), במעשה בראשית נפש חיה למינה (בראשית א כד), וכאן קרבנות מן הבהמה, במעשה בראשית יצירת האדם, ובאן כהנים לשרת, במעשה בראשית ויכלו השמים והארץ וכל צבאם (בראשית ב א), וכאן ותכל כל עבודת המשכן אהל מועד (שמות לט לב), במעשה בראשית ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו (בראשית ב ג), וכאן וימשחם ויקדש אותם (במדבר ז א), לכך נאמר מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל.

ובדרך רמז ירמוז הכתוב באומרו בסדר זה שהקדים ושכנתי בתוכם קודם אומרו ככל לומר לו ענין גדול כי בחינת הקדושה והדרגותיה לא בגדר המספר כי גבוה מעל גבוה וגבוהים, הלא תמצא אומרם ז''ל (אבות פ''ג) אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו שנאמר (לעיל כ' כ''א) בכל המקום אשר אזכיר את שמי ואמרו על ב' וג' וה' ועשרה וכל אחד כפי הדרגתו, ואמרו עוד (ב''ד פע''ד) שאין השכינה שורה על פחות מם' ריבוא כי מטעם זה לא נתנה תורה להאבות עד שהיו הבנים במספר ס' ריבוא, מכאן תקיש ותדין כי הדרגות הקדושה הם מא' עד ס' ריבוא, וזה בבחינת המספר ובבחינת האיכות כמה הדרגות מאחד לאחד עד אין קץ. וכיון שכן כאשר אמר ה' למשה שישכון בתוכנו לא ידע משה הדרגות של בחינת השוכן כמה שיעורה לזה נתחכם ה' ודבר אליו כדברים האלה ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך סמך ככל אשר וגו' לושכנתי לומר כי אותה בחינה המדברת עמו כשיעור אותה המרכבה אשר היה מראהו ישכון בתוכם, וכפי זה תהיה נקשרת תיבת ככל וגו' עם ושכנתי וגו':

וכן תעשו. הנה לפי מה שפי' שהראהו תבנית המשכן לומר כזה תעשו לא פחות ולא יותר אל יקשה לך אם כן לא היה צריך לומר לומר וכן תעשו, כי תמצא שאמרו בשבועות דף י''ד וזה לשונם אחד הנכנם לעזרה וכו' שאין מוסיפין על העיר והעזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וע''א סנהדרין מנא הני מילי אמר רב שימי אמר קרא ככל אשר אני מראה וגו' ואת תבנית כל כליו וכן תעשו לדורות. הנה כי באה וכן תעשו לצוות שיעשו כסדר הזה לדורות, ודע שדרשת לדורות דורש לה התלמוד מתיבת וכן תעשו לא מתוספת וא''ו לבד, כי לכשנאמר שאינו דורש אלא יתור תיבת וא''ו אין כאן יתור כי אם היה אומר הכתוב כן תעשו לא היה נשמע כוונת ההודעה שבא הכתוב להודיענו שעברו הדברים בין משה ובין ה' ויהיה קשה לי לשמוע דברי ה' למה לא אמר ככל וגו' קודם אומרו ושכנתי, אלא ודאי שכל תיבת וכן תעשו מיותרת, וכן פירש רש''י שם בשבועות וזה לשונו וכן תעשו קרא יתירה למדרש לדורות עד כא. וטעמו של רש''י ז''ל לא מטעמינו אלא לצד שפירש ככל אשר אני וגו' שהוא מחובר למעלה ועשו לי מקדש וגו' ככל וגו' אם כן הרי בא הדבר לעיכוב שלא יחשוב להתנדב לעשות גדול אם כן וכן תעשו למה לי לדורות, ולדרכנו שהלכנו לשיטת דברי רבותינו ז''ל כי אומרו ככל וגו' בא להשיב למשה עיכוב השיעור ממה שהראה לו כיוצא בו בשמים מזה ירגיש שלא ישנו:

וראיתי להרב אבן עזרא שפירש וכן תעשו על הכלים לפי שלא הוזכר בתחלה אלא ועשו לי מקדש. ולא נתן לב הרב לומר טעם שהוצרך לומר וכן תעשו על הכלים ולא הספיק במה שמצוה בסמוך על פרטות כל הכלים, בשלמא מה שאמר ועשו לי מקדש היא כללות המצוה וטעמה שיעשה מקדש לשכון ה' בתוכו ואחר כך אמר אופני הבנין מה שאין טעם זה צודק במאמר וכן תעשו על עשיית הכלים אם לא שתאמר כדברי רבותינו ז''ל שדרשו לדורות, ולא ידעתי למה מעלים עיניו מאור החיים אשר האירו רבותינו ז''ל.

גם בעיני יפלא דברי רמב''ן ז''ל שהשיג על דברי רש''י שאמר וכן תעשו לדורות ואמר ולא ידעתי אם יהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו ומזבח הנחושת עשה כ' אמה אורך ועשרים רוחב (דה''ב ד) עד כאן. מדבריו נראה כי נעלמה מלפני זכרונו סוגיית מס' שבועות שדברי רש''י הם דברי הגמרא ומה מקום לחלוק על התלמוד. והיה נראה לומר שסובר רמב''ן כי מה שאמרו בש''ם וכן תעשו לדורות אין הכוונה על שיעור הכלים אלא על דברים האמורים שם שצריך מלך ונביא וכו' וע''א סנהדרין, ואין דבריו נראים כי מי מפיס. ועוד לדבריו מה מקשה שם בגמרא ממשיחת כלים שמקדשת כלים שעשה משה ולא בשאר כלים שעשו זולת משה והוצרך הש''ס להביא להם ראיה מהפסוק והיה יכול לומר כי לא לכל הפרטים אמר הכתוב וכן תעשו לדורות אלא לדברים שמנו שם במשנה:

אלא שצריך ליישב קושיית רמב''ן ממזבח הנחושת שעשה שלמה. וראיתי להרא''ם שרצה ליישב ואמר כי אין כוונת וכן תעשו על השיעור ממש אלא על דוגמת תכונת הבנין הרוחב בערך האורך וגובה לפי ערך ארכו ורחבו אבל לענין הגודל אין קפידא, ולזה כשם שמזבח שעשה משה היה ה' על ה' כמו כן עשו לדורות מרובע עשרים על עשרים, ונסתייע הרב מדברי התוספת כפרק הזורק שבת (צ''ח:) שהקשו למה שנשמע מדברי הש''ס כי רוחב המשכן היה עשר אמות מנין להם זה ודלמא רחבו אחד עשר אמות כו' ותירץ ר' יהודה דמבית עולמים ילפינן לה שהיה אורכו ששים אמה ורחבו עשרים הכי נמי במשכן רחבו שליש אורכו וכתיב וכן תעשו עד כאן. והקשה הרב על זה אם כן למה לא עשה הגובה של המזבח כתכונת מזבח משה שעשה ג' גובה לה' אורך ורוחב ולפי שיעור זה יעלה למזבח שלמה שהיו בו כ' על כ' שנים עשר גובה ותירץ כי כך באה ההלכה שלא אמר וכן תעשו אלא על אורך ורוחב לבד ולא על הגובה עד כאן:

ולפי דעתי אין דברי הרב נראים כי מה שכתב כי וכן תעשו לדורות לא באה אלא על תכונת הבנין ולא על שיעורו לא יקובלו הדברים מפיו בלא הוכחה מהש''ס, ואם מחמת הקושיא, יותר יש להניח הדבר בצריך עיון מלבדות מדעתינו דברים שאין להם על מה שיסמוכו, ומה שהוכיח מתירוץ ר''י, וגם עליו אני דן, ועוד אינו הוכחה כי ר''י לא סמך תירוצו על דרשת וכן תעשו, ומה שכתב הרב בהעתק דברי ר''י וכתיב וכן תעשו אינם מדברי ר''י אלא הרב להצדיק דבריו אמר כן, ופירוש דברי ר''י הוא כי גילוי מלתא הוא אומר כי ממה שראינו שהיה בבית עולמים עשרים על ששים וכאן במשכן יש ספק אם היה עשרים אורך ועשרה רוחב או אחד עשר יתגלה הספק מבית עולמים, או אפשר שהיה להם איזו ראיה ללמוד סדר זה מבית עולמים ולא מדרשת וכן תעשו, וזה לך האות כי לא הזכיר ר''י דרשת וכן תעשו לחזק תירוצו, ועוד מה שהוסיף להקשות מהגובה ואמר כי באה ההלכה מהר סיני שלא נאמר וכן תעשו אלא על תכונת הריבוע ולא על תכונת הגובה לשיעור הריבוע:

דע כי נחלקו רבותינו ז''ל (זבחים נ''ט:) רבי יהודה ורבי יוסי ר' יוסי סובר כי כל מזבחות הנחושת בין מה שעשה משה בין מה שעשה שלמה בין מה שעשו בני גולה ושעתיד להעשות כולן עשר אמות גובה של כל אחד מהם וג' אמות שכתוב בתורה מקום המערכה לבד עד כאן. וסברא זו הלכה היא (רמב''ם הל' ב''ה פ''ב) וסוגיית פרק שתי הלחם (מנחות צ''ז) כדעת זו מגדת ולסברא זו אין קושיית הרא''ם קושיא כל עיקר, ור' יהודה חולק וסובר דברים ככתבן ג' אמות קומתו. והנה קושיית הרא''ם אינה צודקת אלא לסברת ר' יהודה ומן הראוי לא היה מדבר דבריו בדרך פשיטות שנראה כי הם דברים מוסכמים אשר לא כן הוא. ומה שתי' הרב ז''ל כי כך באה ההלכה וכו', מסוגיית שבועות לא משמע כן ממה שאמר הש''ס אמתניתין דאין מוסיפין על העזרות וכו' מנא הני מילי ומתרץ רב שימי דאמר קרא וכן תעשו לדורות עד כאן. הנה ממה ששואל הש''ס מנא הני מילי והוצרך רב שימי לתרץ שמע מינה כי השואל לא היה יודע דרשת וכן תעשו לדורות וממוצא דבר אתה יודע כי לא היה יודע גם כן ההלכה שאמר הרב שבאה על הגובה שאינה לדורות שאם היה יודע ההלכה בהכרח שהיה יודע דרשת וכן תעשו לדורות שעל משמעותה באה ההלכה וכיון שכן למה לא הקשה השואל עצמו מגובה המזבח שלא עשאו שלמה כשל משה שהיא קושית הרא''ם עצמה שהרי אין לה תירוץ אלא בהלכה שבאה על זה והלכה זו לא ידעה השואל כנזכר, ויש עוד להוכיח מעומק הסוגיא כי לא היתה הלכה בזה ודברי הרב שלא בדקדוק:

ואני אומר כי אין קושית רמב''ן מהמזבח שהיה עשרים על עשרים ולא קושית רא''ם מהגובה קושיא, והרי לפניך ברייתא ערוכה בפרק קדשי קדשים (זבחים ס''ב.) וזה לשונם תנו רבנן קרן וכבש ויסוד וריבוע מעכבין מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אינם מעכבין וקאמר בש''ם מנא הני מילי דאמר קרא המזבח לעכב עד כאן. הרי כי מזבח עצמו שעשה משה יכול היה לעשותו מעשרים על עשרים והגובה גם כן יכול היה לעשותו יותר מג' אמות ואם כן מה מקום לקושית הרב ממזבח שעשה שלמה כי הקדוש ברוך הוא גילה כי אין מעכב גובה ורוחב ואורך, וגם הרא''ם ז''ל נעלם מעיניו דברי הברייתא וחשב כי לא היה משה יכול לעשות המזבח ביותר משיעור זה וגם הגובה צריך שיהיה ה' על ג' גובה ולא על יותר והוצרך לתרץ ב' התירוצים הכחושים. והנה שתלתי לך עץ שתול על מים ותחזק בו בל תמוט כי אומרו וכן תעשו הוא על דברים המעכבין במזבח מדבר שהם קרן וכבש ויסוד וריבוע כדקתני בברייתא וגם שלא יפחות מחמש אמות רוחב וה' אמות אורך כמו שאמרו שם בפרק קדשי קדשים ובלבד שלא יפחיתנו ממזבח שעשה משה:

אלא שנשאר לנו לדעת שאר הפרטים שבמשכן היו לעיכובא ובבית עולמים לא היו מעכבין ואדרבה כתב רמב''ם בפ''א מהלכות בית הבחירה שאין בונים אלא באבנים או בלבנים. והנה הבינותי בכל מה שכתב רמב''ם במשפטי בית אלהינו ואראה כי בג' כלים כתב שצריך שיהיו כמות כלים שעשה משה במדבר ממש והם השלחן והמנורה ומזבח הזהב וכן מפורש בפרק שתי הלחם אבל שאר כלים וצורת הבית אין לקחת שיעור לדורות ממעשה משה במדבר, ולפי זה היה נראה לומר כי לא באה מצות וכן תעשו לדורות אלא בכלים ואין זה אמת כי בגמרא דרשוהו לענין קידוש העזרה וזה יגיד שגם על הבית באה המצוה לדורות, ועוד גם בכלים רואני שעשה שלמה כרובים שניים ומשונים הרבה מכרובים שעשה משה (מ''א ו') וכמה שנוים היו בשאר הכלים:

והנה בהשכלה מועטת בענין אין שום קושיא כלל, כי יש לדעת כי כל בנין הבית והכלים לא עשאם שלמה כפי אשר נראה בעין שכלו לפאר אלא על פי נביא וגם הנביא הגיד כי לא דברי נבואתו הגיד אלא דברי קבלתו דכתיב בדברי הימים (א' כ''ח) ויתן דוד לשלמה בנו תבנית האולם וגו' ותבנית כל אשר היה ברוח עמו וגו' הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית וגו', וכתיב עוד (רש''י שם) אשר היה ברוח עמו כאשר הראהו שמואל הרואה, ואמרו ז''ל באגדת שמואל (מדרש שמואל פט''ו) רבי ירמיה בשם ר''ש כו' בית המקדש מסרה הקדוש ברוך הוא בעמידה למשה ומשה מסדה ליהושע בעמידה וכו' יהושע מסרה לזקנים בעמידה דכתיב ויאסוף יהושע וגו' ויתיצבו וגו' זקנים מסרוה לנביאים בעמידה נביאים מסרוה לדוד בעמידה וכו' דוד לשלמה וכו' ואומר הכל בכתב וגו' מלמד שנתנה לידרש מיד ה' מלמד שנתנה במסורת עלי השכיל מלמד שנתנה ברוח הקודש עד כאן. הראת לדעת כי כל מה שעשה שלמה בבית היה הלכה למשה מסיני והכל כתוב בספר גלוי לדורשי תורה ברוח הקודש.

וכן תמצא שכתב רש''י בפירוש דברי הימים (פסוק י''ט) וזה לשונו והכל דרש שמואל מן התורה ברוח הקודש כמו ששנינו הר הבית היה ה' מאות אמה על ה' מאות אמה דרש אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים וגו' יהיו חמש מאות על חמש מאות עד כאן. ומן הסתם יהיה כל המעשה נרמז בתורה למבינים ברוח הקודש, ולפי זה מה שאמר הכתוב וכן תעשו לדורות הם על דברים שלא בא עליהם ההפכיות בתורה כמושכל למביני מדע ברוח הקודש בזה יתנהגו על פי מעשה האמור במשכן מדבר אבל דברים שנאמרו בתורה במשפט מקדש עולמים לא תהיה להם סתירה מפסוק וכן תעשו כיון שיש לו מקום לעמוד בו בשאר הפרטים שלא באה עליהם ההלכה והבן:

ולדרך זה גם כן נרתק חבל קושית רמב''ן מעל רש''י וגם נתרפא כאבו של רא''ם בענין שיעור גובה מזבח לו יהיה שהיה גובה מזבח מדבר מעכב:

ולהיות שאמרו רבותינו ז''ל שנתנה לידרש בנינה של בית עולמים מן התורה אמרתי ליטול חלק בדרשה זו בב' וג' פרטים, וזה יצא ראשונה תחילת דבר ה' אמר ועשו לי מקדש וגמר אומר תבנית המשכן והיה צריך לומר ועשו לי משכן הא למדת כי על ב' מקדשות צוה וכמו שרמזנו בתחילת הענין ורמז מעשהו באומרו חמשים בחמשים כמו שפירש שמואל הנביא עליו השלום ואם אינו ענין למשכן מדבר תנהו ענין למקדש עולם הרמוז באומרו ועשו לי מקדש, ומעתה מאמר וכן תעשו לדורות אינו נוהג בפרט זה של שיעור תבנית הבית ועודנו במקומו לשאר דברים שדרשו ז''ל בשבועות לענין נביא וסנהדרין וכו':

עוד מצינו (מ''א ו') שעשה שלמה ב' כרובים שניים נוספים על מה שעשה משה ונמצאו ד' כרובים אשר לא צוה ה' גם משונים שינוי גדול מכרובי משה:

ונראה כי הכתוב רמזם במה שאמר (פסוק י''ח) ועשית שנים כרובים וגו' משני קצות הכפורת ועשה כרוב אחד וגו' וכרוב אחד וגו' וקשה למה הוצרך לומר ב' פעמים המעשה ועשית ועשה. עוד קשה שכל הכתוב מיותר כי מאומדו מב' קצות הכפורת מובן הוא שכרוב אחד מקצה וגו'. עוד קשה למה אמר עוד על שני קצותיו.

אכן רמז ה' למעשה ב' כרובים שיעשו בבית עולמים מלבד כרובים שיעשה משה, כנגד מה שיעשה לפי שעה אמר ועשית לנוכח כי הוא יעשה במשכן, וכנגד כרובי בית עולמים שרמז בתחלת דבריו אמר ועשה לא דבר אליו לנוכח אלא כמצוה על עשיה אחרת לזמן אחר שמלבד ב' כרובים הנזכרים שהם מקצות הכפורת עוד יעשו מעשה אחר כרוב אחד מקצה מזה ואלו הם בפני עצמן כמו שכן עשאם שלמה שהיו רגליהם נוגעים בארץ ולא בקצה הכפורת, ופירוש מקצה במקום שכלה קצתו, ואולי שנתכוון בתיבת מזה לומר מלבד זה וחוזר אל הכרוב שהזכיר. ואחר כך חזר להתנות הכתוב ואמר כנגד כרובים שיעשה משה אמר מן הכפורת פירוש מגופו של כפורת תעשו את הכרובים שזכרתי בתחילת דברי שנים כרובים, וכדי שלא תטעה שחוזר אל הכרובים השניים לזה הזכיר פעם ב' תעשו שלא היה צריך לומר שכבר אמר ועשה אלא לומר כי אינו מדבר במעשה של כרובי המקדש אלא במעשה משה הוא מדבר ולזה אמר לנוכח תעשו, ועוד העיר ה' להבינך כן במה שאמר את הכרובים שלא היה צריך להזכירם כיון שבהם הוא עוסק ולא היה לו לומר אלא תעשם או תעשה אותם ומאומרו תעשו את הכרובים גילה שאינו מדבר במה שלפניו אלא במה שלפני פניו כמו שפירשנו. ואומרו על שני קצותיו פירוש צריך שיעמדו על קצה הכפורת שלא תאמר הן אמת שיהיו מגופו של כפורת אבל אפשר שירדד להם רגליהם ויעמידם בארץ ולא על כפורת הארון, לזה אמר על שני קצותיו פירוש שיהיה העמדתם על קצות הכפורת ממש מה שלא התנה כן בב' של בית עולמים:

והגם שתמצא שבמעשה שעשה בצלאל אמר הכתוב כסדר כל האמור שנראה שכל האמור בכתוב ישנו במעשה המשכן של מדבר וישבו רבותינו ז''ל טעם הכפל שלא תאמר שתעשה ב' לכל קצה וכו' יעויין שם בדברי רש''י (פסוק י''ט), והנה אם לא היה לטעם שרצה לרמוז על כרובים השניים שיעשה לעתיד לא היה לו לכתוב תחילה סתם ועשית ב' כרובים ולחזור להסיר הטעות שלא תחשוב ב' מכל צד ויאמר כרוב אחד וגו' ומתחילה היה לו לכתוב ועשית כרוב אחד מקצה הכפורת וכרוב אחד וגו' (מקצה) תעשה אותם, אלא ודאי שנתכוון לרמוז כמו שפירשתי, ופשט הכתובים במקומו מונח כי הלא תמצא מה שפירש שמואל הרואה בפסוק (כ''ז י''ח) חמשים בחמשים אין זה פשט הכתוב אלא דרשה ולא נעקר הפשט גם לדרכינו הגם שישנו לפשט הכתוב ישנה לדרשה מכח הקושיא שהקשינו בסמוך. ועוד תמצא כי כאן במצות ה' דקדק לומר תיבת ועשה לדייק מה שפירשנו בה מה שאין כן במעשה בצלאל לא אמר ויעש יספיק בהערה:

ומזבח הזהב מצינו (מ''א ז') שעשה שלמה אחר וגנז לשל משה כמפורש בדברי רבותינו ז''ל (מנחות צ''ט) שהשלחן והמנורה שעשה משה יש בו מחלוקת אם לא היו מסדרין ומדליקין (אלא) בו או גם בשאר שולחנות והמנורות שעשה שלמה היו מסדרים ומדליקין לפעמים בזה ולפעמים בזה אבל מזבח הזהב דבר מוסכם שנגנז ולא שמשו אלא בשל שלמה, וצריך לדעת למה גנז של משה:

ונראה כי התורה רמזה הדבר במה שעקרה סדר מצות מזבח הזהב ממקום שהיה ראוי לצוות עליו, כי תמצא כי מתחילה התחיל בארון שהוא פנימי פנימיים ואחר כך הכפורת ואחר כך השולחן ואחר כך המנורה ואחריהם המשכן יריעיו קרשיו עמודיו אדניו ואחריו מזבח החיצון ואחריו חצר המשכן ואחריו השמן ובגדי שרת לאהרן וקרבנות החינוך והתמידין ואחר כל זה צוה מזבח הזהב, ויש בזה הרגשה גדולה בשינוי גדול כזה, ורמז בזה שדינו משונה מכל המשכן וכליו כי המשכן וכליו הראוי לבית עולמים ישמש לבית עולמים כגון השלחן והמנורה כמו שכתבנו למעלה שהיו משמשים בבית עולמים ומי שאינו ראוי לבית עולמים כגון משכן וכלים שלא שמשו במקדש, גם מזבח החיצון שלא היה בו הקפדה אלא בריבוע ובמקדש היו צריכין לעשותו גדול לצד הצורך אבל מזבח הזהב הגם שלא תשתנה עבודתו שהוא הקטורת חצי מנה בבוקר וחצי מנה בערב אף על פי כן לא ישמש בבית עולמים ועשה אחר וגנזו לחלוטין מה שלא עשה כן בשולחן ומנורה שעשה משה שהגם שעשה עשרה של משה עולה על כולן, וענין רמיזות מעשה בית עולמים אינו אלא רמז בעלמא:

והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה וכו' . הכרובים הם היו מודיעים החבה והתעוררת האהבה בין הקב"ה לכנ"י שבכל המקדש לא הי' נס כזה שחתיכת זהב יהי' בו חיות כי בעת התפלה של ישראל ג' פעמים ביום היו פורשים כנפיהם למעלה כמבו' בזוה"ק פ' אחרי והיו יודעים ישראל איך שהקב"ה מתאוה לתפלתם של ישראל והי' הקב"ה מודיע זאת ע"י הכרובים שבעת התפלה היו פורשים כנפיהם למעלה. וגם לפי' חכז"ל היו מעורים זה בזה וכו' היו מודיעים החבה. וגם היו מרמזים איך שלא יתיאש האדם א"ע ע"ד שאמר הכ' ואל יאמר הסרים הן אני עץ יבש. שהראה לנו הקב"ה בכרובים שנעשו רוחנים ובעלי משכילים וגם מבואר בזוה"ק שהיו הכרובים אומרים שירות ותשבחות וזה נותן כח: (חסר סיום הדבר)

תקח"ו, בגימט' שני"ם קח"ו:

וזאת התרומה וגו' ועשו לי מקדש וגו' ועשו את הארון הסדר משונה כלים ואח"כ משכן כקושית בצלאל והקשה בתוספ' שם איך אמר לו משה בצלאל היית וידעת הלא גם הקב"ה אמר כן תחלה כלים ואח"כ משכן כמבואר בקרא הסדר והיותר צריך לכאורה עיון בין הכא ובין בפ' ויקהל הי' לו לומר תחילה עשו מקדש ושכנתי בתוכם ואח"כ ויקחו לי תרומה אבל איך שייך לומר קחו לי תרומה על מה ולמה ונ"ל שזהו בכלל הנסיון דנעשה ונשמע שיעשו טרם ישמעו ולא יהרהרו כלל אלא אמר קחו תרומה ולא ישאלו מה יעשה בה אלא לעשות רצונך אלקי חפצתי ושוב יאמר עשו ארון וכרובים ולא נשאלו היכן נכניסם אלא כך אמר הי"ת ואין לשאול ולהרהר ואחר שכבר עמדו בנסיון הזה וגמר להם כל הצוואה ולא הרהרו שוב הבין בצלאל כיון שסוף סוף נעשה משכן מקרשים ויריעות למה לא נעשיהו תחילה קודם לכלים וע"ז אמר לו משה בצלאל היית וידעת:

וזאת התרומה וגו' ועשו לי מקדש וגו' ועשו את הארון הסדר משונה כלים ואח"כ משכן כקושית בצלאל והקשה בתוספ' שם איך אמר לו משה בצלאל היית וידעת הלא גם הקב"ה אמר כן תחלה כלים ואח"כ משכן כמבואר בקרא הסדר והיותר צריך לכאורה עיון בין הכא ובין בפ' ויקהל הי' לו לומר תחילה עשו מקדש ושכנתי בתוכם ואח"כ ויקחו לי תרומה אבל איך שייך לומר קחו לי תרומה על מה ולמה ונ"ל שזהו בכלל הנסיון דנעשה ונשמע שיעשו טרם ישמעו ולא יהרהרו כלל אלא אמר קחו תרומה ולא ישאלו מה יעשה בה אלא לעשות רצונך אלקי חפצתי ושוב יאמר עשו ארון וכרובים ולא נשאלו היכן נכניסם אלא כך אמר הי"ת ואין לשאול ולהרהר ואחר שכבר עמדו בנסיון הזה וגמר להם כל הצוואה ולא הרהרו שוב הבין בצלאל כיון שסוף סוף נעשה משכן מקרשים ויריעות למה לא נעשיהו תחילה קודם לכלים וע"ז אמר לו משה בצלאל היית וידעת:

ועשית מנורת זהב טהור וגו'. יובן בס"ד מנורה רמז לחידושי התורה שבעל פה שמחדש האדם והם מאירים לנפשו בעו"הז ובעו"הב גם הם מאירים לנפש אביו ואמו בעו"הב כנודע מזו"הק ולזא ועשית אתה מעצמך מנורת זהב היא חידושי התורה שהם בכלל תורה שבע"פ שנקראת זהב כנודע שכסף רמז לתורה שבכתב שהיא חסדים והזהב רמז לתורה שבע"פ שהיא גבורות וצריך שתהיה טהורה ונקיה מכל צד ולז"א זהב טהור מקשה תעשה המנורה ר"ל שהתורה שבע"פ שאתה מחדש צריך שתהיה שוה עם תורה שבכתב שלא יצא סתירה מתורה שבכתב עליה ולזא מקשה לשון היקש ודמיון ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו הנה כאן יש חמשה מינים לרמוז לה' חלקים אופנים שיש בתורה והם פשט רמז דרש סוד שסימנם פרד"ס ועוד יש לימוד אופן אחר והוא הפלפול שנתנו הקדוש ב"ה במתנה למרע"ה ומרע"ה נתנו לישראל הרי חמשה כנגד חמשה מינים אלו ולז"א ירכה וקנה וגו' ממנה יהיו והכוונה שכל חידוש שתחדש בכל לימוד ולימוד שתלמוד אל תבדה דברים מלבך אלא צריך שיהיה לו שורש ורמז מתורה שבכתב כי כל ההל"מ וכיוצא הכל רמוזים בתורה ואין לך דבר אמתי שאינו רמוז בתורה ולזא ממנה יהיו. וששה קנים יוצאים מצדיה רמז שהתורה שבע"פ הכללות שלה הוא ששה סדרי משנה שלשה קני מנורה מצדה הראשון ושלשה קני מטרה מצדה השני והוא כי ששה סדרי משנה ג' מהם שהם מועד נשים נזיקין רובם שייכים גם בזמן שאין ב"המק קיים וג' מהם שהם זרעים קדשים טהרות רובם שייכים בזמן שב"המק חיים וא"כ מה שלומדים אותם עתה הוא נקרא הלכתא למשיחא וגם עוד הששה סדרים הם כנגד ימי השבוע ששלשה ימים הראשונים הם תשלום שבוע שעבר ושלשה האחרונים הם התחלת שבוע הבא ונמצא לפז' שהם חלוקים שלשה משלשה ולז"א שלשה קני מנורה מצדה האחד ושלשה קני מנורה מצדה השני. שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח וגו' והוא דידוע דדיני התורה יש בהם ד' בחינות בפסק ההלכה והוא כי יש דין שתאמר בו בשר או פסול כמו בדין סוכה ולולב ושופר וביוצא ויש דין שתאמר בו אסור או מותר כמו דיני איסור והיתר וכיוצא ויש דין שתאמר בו טמא או טהור כמו דין טומאה וטהרה ויש דין שתאמר בו חייב או זכאי כמו דיני ממונות וכיוצא והנה אם נדקדק בזה יותר נוכל לחשב הארבעה אופנים אלו בשלשה כי ענין טמא וטהור על הרוב יהיה בענין אכילה ועל זה אפשר שיפול נמי לשון אסור ומותר כי על הטמא אפשר לומר אסור ועל הטהור אפשר לומר מותר הרי אופן טמא וטהור יהיה נכנס באסור ומותר וא"כ עיקר החלוקות הם שלשה שהם אסור ומותר כשר ופסול חייב וזכאי שלא יפלו זה על זה והם חלוקות גמורות. והנה אם תעמיק בתורה שבע"פ תמצאנה כלולה מכל דבר דהיינו שבהלכה אחת יהיה כלול בה כמה מיני הלכות ולזה סדר זרעים לבדו גם כן כללו בו כמה הלכות שיפול עליהם לשונות אלו אסור ומותר חייב וזכאי כשר ופסול ולז"א שלשה גביעים הם הג' אופנים חלוקים שכתבנו משוקדים בקנה האחד הוא סדר א' מסדרי משנה כן לששת הקנים ששה סדרים היוצאים מן המנורה תורה שבע"פ. ובמנורה ארבעה גביעים כלומר במנורה היא תושבע"פ יש בה ארבע מדות שדורשי' אותה בהם והוא מ"ש ר' ישמעאל בברייתא בי"ג מדות התורה נדרשת מק"ו מגזרה שוה מבנין אב וכתוב אחד מבנין אב וב' כתובים מכלל ופרט וכו' והנה התנא קא חשיב י"ג משום דחשיב בפרטות ואמנם אם תבא לחשוב דרך כללי תחשוב לבנין אב וכתוב אחד ובנין אב וב' כתובים כחדא יען דשני האופנים הם בנין אב אלא שזה כתוב אחד וזה ב' כתובים וכן הכלל ופרט הגם שיש בו שינויים בסדר ההתהפכות אבל עכ"ז הוא ענין כלל ופרט וא"כ בדרך כללי לא' יחשבו השתא ק"ו וג"ש ובנין אב וכלל ופרט הם ד' מדות שהתורה נדרשת בהם ולזה רמז ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה והנה נשאר עוד בברייתא אופנים שאין נכללים בזה והם שני כתובים המכחישין זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם ועוד יש דבר הלמד מעניינו ודבר הלמר מסופו ולזה רמז וכפתור תחת שני הקנים ממנה וכפתור תחת שני הקנים לרמוז על ב' כתובים המכחישין זא"ז ויבא הכתוב הג' ויכריע ביניהם שהכתוב הג' המכריע ביניהם הרי הוא ככפתור תחת שני הקנים כן לששת הקנים היוצאים מן המנורה שבכולם יש לדרוש במדות אלו וכנגד מדת דבר הלמד מעניינו ודבר הלמר מסופו אמר כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו ממנה דייקא שהוא למד מעניינו ומסופו דהוי מניה וביה וכולם צריכים להיות מקשה אחת כלומר שלא יהיה סתירה וקושיא מזה על זה וגם צריכים להיות זהב טהור שתהיה שמעתתא טהורה ונקייה מוסכמת אליבא דהלכתא ע"פי האמת והצדק אין בהם נפתל ועקש כלל והכל יהיו דברי אלהים חיים כפתור ופרח:

וזאת התרומה וגו' ועשו לי מקדש וגו' ועשו את הארון הסדר משונה כלים ואח"כ משכן כקושית בצלאל והקשה בתוספ' שם איך אמר לו משה בצלאל היית וידעת הלא גם הקב"ה אמר כן תחלה כלים ואח"כ משכן כמבואר בקרא הסדר והיותר צריך לכאורה עיון בין הכא ובין בפ' ויקהל הי' לו לומר תחילה עשו מקדש ושכנתי בתוכם ואח"כ ויקחו לי תרומה אבל איך שייך לומר קחו לי תרומה על מה ולמה ונ"ל שזהו בכלל הנסיון דנעשה ונשמע שיעשו טרם ישמעו ולא יהרהרו כלל אלא אמר קחו תרומה ולא ישאלו מה יעשה בה אלא לעשות רצונך אלקי חפצתי ושוב יאמר עשו ארון וכרובים ולא נשאלו היכן נכניסם אלא כך אמר הי"ת ואין לשאול ולהרהר ואחר שכבר עמדו בנסיון הזה וגמר להם כל הצוואה ולא הרהרו שוב הבין בצלאל כיון שסוף סוף נעשה משכן מקרשים ויריעות למה לא נעשיהו תחילה קודם לכלים וע"ז אמר לו משה בצלאל היית וידעת:

ועשו ארון. כְּמִין אֲרוֹנוֹת שֶׁעוֹשִׂים בְּלֹא רַגְלַיִם, עֲשׂוּיִם כְּמִין אַרְגָּז שֶׁקּוֹרִין אישקרי"ן בְּלַעַז, יוֹשֵׁב עַל שׁוּלָיו:

ועשו ארון יחזור אל בני ישראל הנזכרים למעלה, ואחרי כן וצפית אותו (שמות כ״ה:י״א), ויצקת לו (שמות כ״ה:י״ב), וכולן בלשון יחיד, כי משה כנגד כל ישראל (מכילתא יתרו א). ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולם לתורה. וכן אמרו במדרש רבה (שמות לד ב) מפני מה בכל הכלים כתוב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון, א''ר יהודה בר' שלום אמר הקב''ה יבאו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה. והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר:

ועשו. בעבור שאמר בתחלה ועשו לי החל ככה. ועשו ארון.

ועשו ארון עצי שטים. במעשה המשכן וכל כליו ודיני עשייתם כבר נמצאו פרטי דיניהם בתלמוד עליהם אין להוסיף וממנו אין לגרוע ולא נשאר לנו לחדש בהם דבר, כ"א במה שהסכימו עליו כל המפרשים לעשות בהם רמזים על ענינים נסתרים או נגלים כי לא יתכן לומר שכל פרטים אלו היו בלא כוונה ועל דרך זה הלכו רוב המחברים לעשות בהם רמזים איש לפי שכלו זה אומר בכה וזה בכה, ואפילו רש"י שכל דבריו פשוטים מ"מ במקום שמצא לדרוש קרוב לפשוטו לא הניח מלבארו שכן בפר' זו פירש מזבח נחושת לכפר על מצחת נחושה וכן י"ב עינות מים וע' תמרים (שמות טו כז) פירש כנגד י"ב שבטים וע' זקנים, ע"כ לא אחשוך גם אני מלומר מה שתעלה מצודת שכלי להוסיף קצת על אותן רמזים שדברו בהם המפרשים בשני פרשיות אלו תרומה תצוה, וטרם בואי לדבר בהם אומר בדרך כלל על ג' ראשי כלים אשר עליהם נעשה זר זהב והם ארון שלחן ומזבח ורז"ל אמרו (יומא עב:) שהם כנגד ג' כתרים כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות והבט ימין וראה כי ג' כלים אלו היו חלוקים במדות האמות כי הארון היו כל אמותיו שבורות והמזבח היו כל אמותיו שלמות והשלחן היו מקצתן שבורות ומקצתן שלמות הלא דבר הוא.

ועשו ארון בכולם כתיב ועשית חוץ מבארון דכתיב ועשו שכל הכלים עשה שלמה כיוצא בהן חוץ מארון: ארון אותיות אורן שיש בה אורן של ישראל ואותיות נורא כי הוא אש אוכלה. ארון בגימ' נזר שכתר תורה עולה על כל הכתרים לכן כתיב ועשית עליו זר זהב ובשלחן כתיב ועשית לו לומר שכתר תורה עולה על שאר הכתרים: אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו. כל מדותיו היו שבורות בחצאי אמות ללמד שכל מי שלומד תורה צריך לשבר ולהשפיל עצמו:

ועשו ארון. טעם שבארון שינה ה' את דברו הטוב מכל הכלים שבכולם אמר ועשית שולחן ועשית מנורת וגו' ואת המשכן תעשה ועשית את המזבח עצי וגו', וגם בפרטי הארון עצמו גמר אומר בנוכח דכתיב וצפית אותו ויצקת לו ועשית בדי וגו', אולי שרמז שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עקרי התורה וזה לך האות אם הוא כהן הרי זה אינו מקיים נתינת כ''ד מתנות כהונה ופדיון בכור וכו' ואם הוא ישראל הרי אינו יכול לקיים מצות עשה שבהקרבת הקרבנות ודיניהם אשר רבו מצות עשה שבהם וכן לוי ובכללות כל ישראל יקיימו כללות עקרי התורה, לזה אמר ועשו לשון רבים, ובשאר פרטי תיקוני הארון אמר לשון יחיד כי לתקן כלי התורה שהם לומדיה ועמליה והכנותיה יכולין להתקיים מאדם אחד:

ועשו ארון עצי שטים - לפי שהוא דבוק ארון של שטים לכן נקוד חטף פתח. ואף על פי שבמעשה בצלאל מצינו שעשה תחלה משכן ואח"כ כלים ארון ומנורה ושלחן שהיכן יכניס את הארון והשלחן, כל זמן שאין משכן עשוי אלא בצווי, הוצרך לפרש עשיית הארון והשלחן תחילה, שבשביל הארון שהוא עיקר של ועשו לי מקדש הוצרך לעשות משכן.

ועשו ארון. חוזר על בני ישראל המוזכרים למעלה ואמר אחר כן ויצקת לו וצפית אותו לשון יחיד כי משה כנגד כל ישראל ואמר תחלה לשון רבים שיהיו כלם משתתפי' בעשייתו שהוא קדוש משכני עליון כדי שיהיו כלם זוכים לתורה: ג' ארונות עשה אחד של עץ וב' של זהב ומבית ומחוץ תצפנו ולא כתיב וצפית אותו זהב (?) כמו בשלחן שלא הי' מצופה צד העליון שלו:

ועשו ארון. תניא, אבא חנן אומר משום ר׳ אלעזר, כתוב אחד אומר (פ׳ עקב) ועשית לך ארון וכתוב אחד אומר ועשו ארון, הא כיצד, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ^יאר"ל דכשזוכים ישראל נקראת העשיה על שמם ואם לאו נקראת על שם משה. ומהרש"א הקשה בעיקר הקושיא (לקמן ע"ב ב') דהא הפסוק דפ' עקב לא איירי בההוא ארון שעשה בצלאל אלא בארון אחר כמבואר בפרשה שם, ולפלא שלא העיר ממש"כ התוס' בחולין צ"ב א' בענין זה וז"ל, ואע"פ דארון אחר הוא מ"מ מסתמא כמו שהיה זה היה זה, וכפי הנראה בכונתם דמסתמא מי שעשה זה עשה זה, וא"כ שפיר קושית הגמ' משנוי הלשונות. .
(יומא ג' ב׳)

הנה הארון לא היו לו רגלים לפי הנראה מהשפט וקומתו היתה אמה וחצי כשנמדוד מבחוץ וכן היה גובה השלחן עם רגליו והנה עוביו לא נודע לנו מפשטי הכתוב ועכ"פ היה עוביו נאות אל שיתקיים זמן אורך נפלא וכבר יתבאר לך שזאת המדה היתה מבחוץ שאם נמדוד הרוחב והאורך מבפני' היה הכפרת נופל בתוך הארון כי היה ארכו כארך הארון ורחבו כרחבו וצפית אותו זהב טהור אין ספר שזה הצפוי לא היה באופן צפוי הזהב לכסף שהיא קליפה דקה מאד כי לא ידבק הזהב בעץ בזה האופן ולא יהיה לו קיום. ולזה הוא מבואר ששלשה ארונות נעשו אחד מעץ ואחד מזהב נכנס לתוכו בצמצום ואחד מזהב מקיף בו בצמצום. וכבר היו זה באופן שכל ארון העץ היה מצופה זהב ועובי ארונות הזהב לא נודע ועכ"פ היה להם עובי מרגש כדי שישלם להם הקיום ולא יתכן שיהיה עובי ארונות הזהב טפח כמו שאמרו ז"ל כי לא יתכן שישלם אחד מאלו הארונות בזה העובי מכל הזהב הנזכר באלה פקודי העשוי למלאכה וזה יתבאר למי שעיין בהנדסה עיון מעט ואולם אמרו זה ז"ל להודות על שכבר היה לאלו הארונות עובי מורגש:

אחכ"א ועשו ארון עצי שטים. הנה צוה בכאן תחלה. לפי שהתורה קדמה לעולם. והיא ראשונה לכל הדברים. ולכן כמו שבמעשה בראשית כתיב ויהי אור בראשונה. כן כתב בכאן ועשו ארון בראשונה. שבו התורה שנקראת אור דכתיב ותורה אור. ולכן לא אמר בכאן ועשית. כמ"ש ועשית מנורה ועשית שלחן. להורות שהתורה היא מונחת לכל באי עולם. וכל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול. ולכן אמר בארון ועשו כולם ביחד. לפי שכולם יש להם חלק שוה בה אם ירצו. ואין להם דין הבתרים כמאמרם ז"ל. ולכן כתב בה חצאים. אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו. להורות כי התורה לא בשמים היא. ואינה שורה בגסי הרוח אלא בשפלים:

ועשו ארון עצי שטים. הקדים עשית הארון קודם לכל כי כל צוויים אלה נצטוה [לדעת חז"ל ורוב המפ'] במ' יום הראשונים שהיה עתיד להוריד את הלוחות ולבנות המשכן תיכף, והוצרך להקדים את הארון להניח בו את הלוחות, ואחר שחטאו בעגל ושבר את הלוחות שאז צוה לו ועשית לך ארון עץ להניח בו לוחות השבורות, אף אחר שמחל עונם וחזר להתעסק במעשה המשכן לא היה ארון נחוץ כי הניח לוחות השניות אצל השבורות עד שהוקם המשכן, לכן הקדים בצלאל את המשכן אל הכלים, וביומא (דף ג' ע"ב) אבא חנן אומר משום ר"א כתוב אחד אומר ועשית לך ארון עץ וכא"א ועשו ארון עצי שטים, כאן בזמן שישראל עושים רצונו ש"מ וכו', שמ"ש ועשו ארון עצי שטים היה קודם עשית העגל, [ויש פלוגתא אם אחר שעשה בצלאל את הארון גנזו את הראשון והושמו השבורות עם השלמות, כמ"ש בב"ב (דף יד) וירושלמי שקלים ותענית וסוטה בין לר"מ בין לר' יהודה, או שהשבורות נשארו בארון מיוחד כמו שכן דעת ר' יהודה בן לקיש בתוספתא (דסוטה פ"ח) ובירושלמי שם, ובברייתא דמלאכת המשכן משמע שלר"מ שהס"ת היה מונח בארון היו שברי הלוחות בארון השני שכן משמע ממש"ש על פלוגתא דר"מ ור"י שלר"י ארבע לוחות מונחים (משמע ולא לר"מ) ומסיים ר' יהודה בן לקיש אמר לא היה בארון אלא לוחות הברית, שפירושו שריב"ל סבר כר"מ ומ"ש אין בארון רק מיעוט אחר מיעוט מרבה ס"ת לא לוחות שהיו בארון השני, (ומ"ש בילקוט וברמב"ן והרי"א פרשת עקב ר' יהודה בן אילעאי אמר שני ארונות היה צריך להגיה ר' יהודה בן לקיש)], אמתים וחצי ארכו פליגי בזה ר"מ ור"י בב"ב (דף י"ד) ובירושלמי בכ"מ, לר"מ אמה בת ששה טפחים היה ט"ו טפחים בארך וט' ברוחב והלוחות אוכלות י"ב טפחים בארך וששה ברוחב וטפח לעובי הדפנות וב' טפחים לס"ת והכי קיי"ל כמ"ש הרמב"ם בה' בהב"ח, דסוגיין דעלמא כר"מ כמ"ש בכ"מ ארון תשעה וכפורת טפח, ובפסחים (דף ק"ט) שלחן של מקדש של פרקים היה עיין שם. וכן מוכח מסוגיא דמנחות (דף צח) כמ"ש בשו"ת נוב"י מהד"ת חא"ח (סימן קכב), ולפי שיטת הגמרא שהלוחות רחבן וארכן ששה וכ"ה בש"ר (פ' מ"ז) היו מונחות זה ע"ג זה, ובירושלמי במקומות הנ"ל דרחבן שלשה היו מונחים זה אצל זה, וי"ל דס"ל דהלוחות הראשונות שהיו מעשה ידי הקדוש ברוך הוא היו קדושים יותר ואין להניח עליהם, וש"ס שלנו סובר שפרח מעליהם הכתב וחלפה הקדושה, ובמדרש במדבר רבה מבואר שהונחו זה אצל זה על עביין, וי"ל שס"ל שאחר שהיו כתובים משני עבריהם כמ"ש בש"ר (פמ"ז) אסור להניח היריעה ע"ג הכתב, רק להירושלמי והמד' יקשה למה צוה שיהיה אמתים ארכו קודם חטא העגל שלא היה עתיד להיות שתים בארון, וכבר נתקשה בזה הראב"ד בש"ס בב"ב שם, וי"ל שהם ס"ל כמ"ד שנצטוה על מעשה המשכן אחר חטא העגל:

ועשו ארון עצי שטים וגו'. הן האדם יכון לקראת אלהינו להיות דרופתקא דאורייתא כאלו הוא ארון עצי שטים לקבל הארת השכינה. ויכוין לכפר על כל עונות ישראל שהחטיאם יגער וכן שטים בגימטריא שטן. ובא רמז לעסוק בתורה כי אין לו ביטול אלא על ידי התורה כמ"ש הקב"ה בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין:

ועשו ארון עצי שטים. התחיל בארון מפני שקדושתו יתירה, לפיכך הזכיר בראשונה.

ועשו ארון וכו'. הוא עשוי כעין ארונות שלנו שקורין קופר"יש בלא רגלים והבדים נתונים לרוחב הארון. והארון בבית קדשי הקדשים. ארכו מצפון לדרום ורחבו ממזרח למערב והבדים בולטים לפרכת כשני דדי אשה לקיים מה שנא' בין שדי ילין. ומקום הארון אינו מחזיק כלום לפי ששכינה שורה עליו. וגם זה הטעם של עומדים צפופים ומשתחוים רווחים לפי ששכינה שורה עליהם בשעת השתחוייה. והכרובים נראין שהן לאורך הארון מזה אחד ומזה אחד וגוף הכרוב בחצי רוחב הארון מזה וכן השני ופורשים כנפיהם ומכסים כל רוחב הכפורת כנף א' מזה וכנף אחד מזה וכן השני:

ועשו ארון. בכלהו כתיב ועשית וכאן כתיב ועשו לפי שהכל חייבין להתעסק בו מפני כבוד התורה שבתוכו וק"ו לתלמידי חכמים שבני עירם מצווים לעשות מלאכתן כדי לכבדם והכי איתא ביומא פרק בא לו ועשו ארון מכאן לת"ח וכו'.

ועשו ארון והם עשו את המשכן תחלה שכל זמן שלא יהא המשכן עשוי היכן יכניסו את הארון. וכן מצינו בפרשה עקב פסל לך שני לוחות ועשית לך ארון עץ, והוא עשה הארון תחלה כדכתיב לאלתר ואעש ארון ואפסול שני לוחות, וכסדר שהן סדורים בפרשה הראהו הקב״‎ה למשה כדכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו, ש״‎מ הראהו תחלה את תבנית המשכן ואח״‎כ תבנית הכלים. ואיידי דסליק בכלים כדכתיב ואת תבנית כל כליו, פתח הוא תחלה בכלים כדכתיב ועשו ארון וגו׳‎ לפי שהם עיקר.

ארון עצי שטים. אמרו רז״ל אמר הקב״ה בראתי יצה״ר בראתי לו תורה תבלין וזה רמז ארון שבו תורה היא מקל שטן בגימטריא עצי שטים שע״י התורה מכניעו כמש״ה ושבט לגיו כסילים. גם אפשר ארון שזכו לזה בזכות אברהם יצחק ישראל אבותינו הקדושים שס״ת מקל גימטריא עצי ובזכותם זכינו לתורה ולכל טובה. ור״ת אברהם יצחק ישראל בגימטריא אהיה שהתורה נתנה מבריאה דאהיה רומז לאימא והיא מקננא בכרסיא. ואותיות ראשונות של חמשה חומשי תורה בגימטריא אהיה שהוא מספר ר״ת אברהם יצחק ישראל:

ועשו ארון עצי שטים. "ועשו" - בלשון רבים, ולא כמו כל יתר פריטי המשכן שעשייתם נצטוותה בלשון יחיד. ואומרים העולם שהוא משום שהארון מסמל את התורה הנתונה בו, ובה יש חלק לכול. אבל התעלמו מלשון־הרבים שבפסוק "ועשו את בגדי אהרן" (כח, ג) וכמו כן "ועשו את האפד" (שם, ו). (פ' תשא תשמ"ח)

[השמטה: ועשו ארון עצי שטים. רבותינו פירשו שהיו שלשה ארונות זה בתוך זה בוא וראה כיצד האמת מכריז עליהם מבחוץ. הרי לא נמצא במקרא רמז מזה, ולא הכרח בענין שיביאם לידי כך, לא מנהג בזמן רבותינו עד שנאמר שהלבישו התורה במחלצות מנהגיהם, ומה נשאר למעיין אם לא להשתומם על המראה ולומר חלום אחד הוא? ועתה ראה מה החלום הזה אשר חלמו הנה נכון וקיים כי לא ידעו רבותי' מאומה מקדמוניות מצרים ולא זכרום ולא העלום על לב לעולם, והם יתנו עדיהן ויצדקו דברי חז"ל, כי המנהג אצלם בארונות המתים לעשות כפולים שניים וגם שלישיים Nell' ultima di esse (stance) era riposta la cassa mortuaria che talvolta era doppia o TRIPLICE. Orcurti catal. illust. vol. ll. p. 12. -68. -75. -76.]

והקרוב אלי לומר בזה, לפי שאמרו החכמים, במעלות, הבט למעלה ממך כי עי"ז ידמה בנפשו כי הוא חסר מן שלימות ולא הגיע למדריגת חבירו ויבא להתקנאות בו ויוסף על שלמת חכמתו כי קנאת סופרים תרבה חכמה אבל בעניני העה"ז, דהיינו כל הצלחות הגופניות כעושר וכבוד יסתכל במי שהוא למטה ממנו ובסבה זו ישמח בחלקו בראותו כי יש לו רב יותר מן הרבה אנשים. וכמו שאמרו המתפלל יתן עיניו למטה ולבו למעלה (יבמות קה:) זה המתפלל על צרכי הנפש והגוף יתן לבו הרואה הרבה חכמה ודעת במי שהוא למעלה ממנו ויתפלל אל ה' להטות לבבו אל החכמה שיגיע בה למעלת השלמים שכן שלמה לא שאל מעם ה' כ"א שיתן לו לב שומע, ועיניו הרואות בחמדות הגוף המוחשות יתן במי שהוא למטה ממנו במדריגה ואז ישמח בחלקו ולא יבקש על רבוי עושר שכן שלמה אמר (משלי ל ח) רש ועושר אל תתן לי. וע"כ היו כל אמות הארון שבורות להורות שכל אדם ידמה בנפשו כאילו הוא חסר מן שלימות החכמה וצריך למדוד עדיין למלאת חסרונו כי כל אמה חסירה מורה על דבר חסר הצריך שימלאו חסרונו כך עיקר החכמה מאין תמצא (איוב כח יב) ממי שחושב את עצמו לאין וחסר אבל לא במי שהוא חכם בעיניו הטועה בעצמו לאמר שכבר הגיע אל תכליתה כי איזהו חכם הלומד מכל אדם (אבות ד א) החושב שהוא חסר מן החכמה והוא צריך עוד להתלמד, וכן בידיעת מציאת הש"י אמרו (בחינת עולם יג מה) תכלית הידיעה שנדע שלא נדעך, וע"כ היו כל אמות הארון שבורות באורך וקומה ורוחב כנגד ג' דברים העומדים כנגד משיגי החכמות והם, קוצר דעת המשיג, ועומק המושג, ואורך ההצעות, כי הקומה היינו העומק כי עמוק הדבר מי ימצאנו והוא עומק המושג, והרוחב עומד כנגד קוצר דעת המשיג, והאורך היינו אורך ההצעות. וכמ"ש (איוב יא ח) עמוקה משאול מה תדע וכתיב (שם יא ט) ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים.

ועשו ארון י' פרשיות מתחילין בעשייה כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם:

ועשו ארון. ר׳ יוחנן רמי, כתיב (פ׳ עקב) ועשית לך ארון וכתיב ועשו ארון, מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו ^יבור"ל שבאמת בעיקר המצוה נצטוה משה ועשו כל ישראל עבורו, ואע"פ שרק בצלאל ואהליאב ועוד חכמים עשו, אך הם, אולי, קבלו שכרם מקופת כסף קדשי בדק הבית שכל ישראל השתתפו בה והוי כמו הם עצמם עשו, ועיין תמורה ל"א ב'.
ועיין בשבת קי"ד א', א"ר יוחנן, איזה הוא ת"ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו זה שמניח חפציו ועוסק בחפצי שמים, ולא נתבאר מקור לדין זה, וי"ל דר' יוחנן לשיטתיה בדרשה שלפנינו שחידש עיקר הלמוד מחיוב זה, וא"כ מכיון דיליף ממשה ממילא אין לנו לחייב רק בת"ח שנוהג כמשה שהניח כל חפציו הפרטים ועסק רק בצרכי שמים.
ויש להעיר בקושיית ר' יוחנן מסתירת הלשונות ועשית ועשו ארון, לפי מה שדריש הוא גופיה בסוגיא כאן ג' זירים הם, של מזבח ושל ארון ושל שלחן, של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח. והבאור הוא, כמ"ש באבות דכתר תורה שוין בו כל ישראל, ולפי"ז הלא יתכן דכתיב פעם אחת ועשו להורות על דבר זה שבכתר תורה זוכים כל ישראל, וי"ל דדריש למה לא כתיב גם בפ' עקב ועשו, וצ"ע. .
(שם ע"ב ב׳)

עוד אולי שקדם לדבר לו בלשון זה לגלות לו על כל המעשה שהגם שמדבר עמו לנוכח לא אליו בא המצוה אלא לזולת שהם חכמי לב כמו שבאר אחר כך ומכנה הדבר אליו לפי שהוא המצוה לישראל.

עצי שטים. מין ארז, שנא' אתן במדבר ארז שטה (ישעיה מא יט).

ולא ידענו אם זאת המדה בחוץ או בפנים. והנה אם היא בחוץ יהיה עבר הארון מצופה מבית ומחוץ מב' העברים חצי אמה. עד שתהיה מדת כל לוח הברית אמה אורך ואמה רוחב. ואם אמרנו שגם הקומה חצי אמה תהיה כל אבן כבדה מאד אולי נתן השם כח רב לידי משה שהיו כבדים להוריד לוח אבן ביד אחת. וכ' משני עבריהם. אולי כן היה. כי הלוח הוא גוף מעוקב שיש לו ששה עברים. וככה כתוב כי ג' ארונות היו. ויש לתמוה על הכבדות. ועוד כי עובי הכפרת טפח. ועוד כי ראינו שלא היה זהב התנופה רק פחות מן חלק אחד מג' אלפים וארבע מאות מהזהב שהניח דוד. והנה הכרובים היו עצי שמן גם מזבח הקטורת לא היה כולו זהב והיה שוה לפי הסברא כי הציפוי למרא' העין הוא ומעט הזהב יכנם בציפוי הלא כי הקרשים והבריחים והשלחן ומזבח הקטורת כלם מצופים ואין דבר שיהיה זהב כלו רק המנורה ואחר שעשו הארון זהב מה צורך לעץ. ויוכיח על הציפוי. כי הנה האולם והבית צפה שלמה זהב:

ועשו ארון. מדרש מאי שנא דבכל כלי המשכן נאמר ועשית וגבי ארון כתיב ועשו. לפי שהכל חייבים להתעסק בו לכבוד התורה שכתוב בו. וק"ו לת"ח שהכל חייבים לכבדם ומה ארון שאין תלוי עליו לא שכר ולא פורענות ואין שייך בו עמל ויגיעת התורה. ת"ח לא כ"ש:

מבית ומחוץ תצפנו. אמר רבא כל ת"ח שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. ועוד צוה הקב"ה לכל ישראל להתעסק בו כדי שיהו כלן מקבלין שכר התורה המונחת בו שם:

בדבר תורה שאמר עמנואל שי' בסעודת שחרית - כשהיינו עם משה ויהודית ובניהם שי' - התברר ש"העולם" אינם אלא דברי שמות רבה (לד, ג), אבל גם שם לא ראיתי במפרשים תשומת־לב ללשון הרבים שבפרשת תצוה (וגם לא במדרש על אתר). ואולי ניתן לתרץ, לפחות לגבי האפוד, שגם הוא - בשל שתי אבני השהם שבהן נחרתו שמות שבטי י־ה - הוא עניין של כלל ישראל, ואילו לשון הרבים שלהלן (כו, ג) מקביל ללשון הרבים "ועשו לי מקדש" (כה, ח), כלומר מעין פתיחה כוללת. (פ' תרומה תשנ"ה) וראה רמב"ן שהביא דברי חז"ל אלו וכתב: ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולם לתורה. וראה "אור החיים" הק' על אתר שכתב: טעם שבארון שינה ה' את דברו הטוב מכל הכלים, שבכולם אמר "ועשית שולחן" "ועשית מנורת" וגו' "ואת המשכן תעשה" "ועשית את המזבח עצי" וגו', וגם בפרטי הארון עצמו גמר אומר בנוכח, דכתיב "וצפית אותו" "ויצקת לו" "ועשית בדי" וגו', אולי שרמז שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עקרי התורה, וזה לך האות - אם הוא כהן, הרי זה אינו מקיים נתינת כ"ד מתנות כהונה ופדיון בכור וכו', ואם הוא ישראל, הרי אינו יכול לקיים מצוות עשה שבהקרבת הקרבנות ודיניהם אשר רבו מצוות עשה שבהם, וכן לוי, ובכללות כל ישראל יקיימו כללות עקרי התורה, לזה אמר "ועשו" - לשון רבים. ע"כ. ו"בעל הטורים" הביא בשם ברייתא דמלאכת המשכן (פרק ז), שבכולם כתוב "ועשית" חוץ מבארון שכתוב בו "ועשו", כי כל הכלים עשה שלמה כיוצא בהן חוץ מהארון. ובאשר ללשון הרבים שבאפוד, ראה "תורה שלמה" שם (אות לו) שהביא "מדרש הבאור" וזו לשונו: נאמר באפוד "ועשו" ונאמר בכל הבגדים "ועשית", לפי שכל אחד בישראל נתן בו חכמה, שבו שמות בני ישראל. וראה "כלי יקר" שהאפוד בא לכפר על עבודה־זרה, וכאן עברו ישראל ועשו את העגל, על־כן התעסקו כולם באפוד להיות לכולם לכפרה.

אבל השלחן המרמז לכתר מלכות, ולכל הצלחות האנושיות אשר ישראל זוכין להם משלחן גבוה, היו אמותיו קצתם שלימות כי כל משכיל ישמח בחלקו וידמה בנפשו כאלו יש לו כל ואינו חסר לנפשו מאומה שכן יעקב אמר יש לי כל (בראשית לג יא) אמנם קצתם היו שבורות להורות שלא ישלים האדם תאותו מכל וכל ולא יתן אל החומר כל אות נפשו אלא צריך שישבור תאותו כי מטעם זה נזכר לשון שבירה אצל הלחם כמ"ש (שם מג ב) שברו לנו מעט אוכל. וכתיב (ויקרא כו כו) בשברי לכם מטה לחם. ויתבאר זה עוד בסמוך בפר' השלחן. אבל מזבח הקטורת היו כל אמותיו שלמים וכן מזבח העולה כי ענין שניהם להשלים את האדם החסר מצד מעשיו כי כל הבא לכפר על האדם משלים חסרונו, כי מזבח העולה מכפר על גוף החוטא ע"י הקרבת גופות של הבעלי חיים ומזבח הקטורת מכפר על הנשמה ורוח אלהים העולה היא למעלה כעשן הקטורת וע"כ היו כל אמות ההם שלמות ואחר הצעה קטנה זו נבאר בפרטות ענין המשכן וכליו.

אמתים וחצי ארכו. אמר רב משרשיא, מניין שכל המוסיף גורע, שנאמר אמתים וחצי ארכו ^יגפירש"י דל אל"ף מאמתים קרי ביה מתים [מאתים, שתי מאות] והוי שתי מאות אמה, כל אותיות שבתורה הברתה ככתיבתה, כמו ועשית ואמרת כאילו כתובים בה"א, עכ"ל. וכונתו ליישב מה שאמר קרי ביה מתים, כמו מאתים, והא לפי"ז חסר א' אחר המ', לכן אמר דכך הוא דרך לשון התורה, ובהגהות רש"ש הביא פירוש מפי השמועה דכונת הגמ' כאן לא על מלת אמתים כי אם על מלת וחצי, שאילו היתה מלה זו חסרה ו' בתחלתה היה המובן אמתים חצי ארכה והוי כולו ארבע אמות, ותאר פי' זה בשם פי' נכון אבל מהדרשה שאחר פרשה זו בגמ' מן עשתי עשר – שתי עשר משמע דעיקר כפירש"י, לבד מה שקשה לפי' זה שהביא, דלא מצינו בשום מקום שעור המדה בחצי הדבר [זולת פ"א בקטורת (ר"פ תשא) מחציתו חמשים ומאתים ויש שם דרשה ע"ז], וא"כ לא היה שייך כאן לומר אמתים חצי ארכו. .
(סנהדרין כ"ט א׳)

עוד לפי מה שאמרו ז''ל (רש''י פ' עקב) כי ארון עץ עשה משה ושם שם הלוחות תיכף בירידתו מן ההר עד שעשה בצלאל הארון שהונחו שם לעולם, וכן אמר בפרשת עקב (דברים י' א') ועשית לך ארון עץ דקדק לומר לך פירוש אין פירוש ועשית כשאר ועשית אשר צויתיך במעשה משכן ועשית שולחן ועשית מנורת ועשית מזבח וכולן לא עשאן אלא בצלאל, דבר זה לך אני מצוה לעשות, וכן עשה דכתיב (שם ג') ואעש ארון עצי שטים וכתיב (שם ה') ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי, אשר על כן אמר כאן ועשו פירוש מלבד מה שתעשה אתה שהוא לפי שעה עוד יעשו העושים, ומנכסי נדבת המשכן, ואם היה אומר ועשית היה סובר משה לדון ממה שגילה לו בארון שלפי שעה שיהיה משלו גם את זה יהיה הדבר כן, או יחשוב שיהיה אותו ארון עצמו שכבר עשה, לזה אמר לא כן הוא ועשו וגו', ובשאר מעשים שלא היה מעשה זולת האמור דבר הכתוב כדרכו ועשית (לו) לומר שהזכות מכונה למשה הגם שאחרים עושים:

אמתים וחצי ארכו, ואמה וחצי רחבו, ואמה וחצי קומתו. באמה של ששה טפחים, והלוחות ארכן ששה, ורחבן ששה, ועוביין ששה, מונחות כנגד ארכו של ארון, כמה לוחות אוגרות בארון, שנים עשר טפחים, נשתיירו שם שלשה טפחים, צא מהם טפח חציו לכותל זה וחציו לכותל זה, נשתיירו שני טפחים שבהם ספר תורה מונח, שנאמר אין בארון רק שני לוחות האבנים אשר הניח שם משה בחורב (מ״א ח ט), אין בארון רק, אין מיעוט אחר מיעוט, אלא לרבות ספר תורה שמונח בארון. פרנסת ארון לאורכו, צא ופרנס ארון לרחבו, כמה לוחות אוכלות בארון ששה טפחים, שנשתיירו שם שלשה טפחים, צא מהם טפח, חציו לכותל זה, חציו לכותל זה, נשתיירו שם שני טפחים שלא יהא ספר תורה יוצא ונכנס כשהוא דחוק, דברי ר׳ מאיר, בבבא בתרא בפירקא קמא עמודי כסף היו עומדין ברוחב הארון לאורך הלוחות. מהדקין את הלוחות שלא יתנועעו במסעות אמתים וחצי ארכו, מיכן אמרו אין עושין ספר תורה לא ארכו יותר על היקפו ולא היקפו יתר על ארכו.

והנה בעוד פרשת הציווי על כלי המשכן פותחת ב"ועשו" - בלשון רבים, ואחר־כך (יג) "ועשית בדי עצי שטים", וכן (יט) "ועשה כרוב אחד... מן הכפרת תעשו את הכרבים", ומכאן ואילך הכל בלשון יחיד, עד סוף פרק כז, באה פרשת תצוה ופותחת בלשון יחיד - "ועשית בגדי קדש" וגו' (כח, ב), ואחר כך "ועשו" (ג), "אשר יעשו" (ד), ושוב לשון יחיד בפסוק ט - "ולקחת את שתי אבני שהם" וגו', וכן הלאה בלשון יחיד עד פסוק כח בו שוב בא לשון רבים - "וירכסו את החשן" וגו', ושוב לשון יחיד עד סוף הפרק. וצ"ע. (פ' תרומה תשמ"ז)

ועשו ארון. מה שנאמר בכולם ועשית וכאן נאמר ועשו, אמרה התורה הכל יבואו ויתעסקו בארון כדי שיהיה לכולם חלק בתורה כי כתר תורה הפקר לכל דבר אחר לפי שנאמר (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. ללומדיה לא נאמר אלא למחזיקים בה רמז למחזיקים ידי לומדי תורה ובהיות שלא כל אדם מוכן לת"ת ומ"מ יש צד בכל אדם שיכול להיות שיהיה חלקו בתורה כי אף אם אינו מוכן ללמוד מ"מ יכול הוא להחזיק ידי לומדיה ונחשב לו כאילו הוא למדה כיששכר וזבולון. לכך נאמר ועשו ארון עצי שטים כי מצד היות בארון העץ המרמז על כי עץ חיים היא למחזיקים בה ע"כ הכל יכולין לעשותה לכך נאמר ועשו כי זה דבר שהכל יכולין לעשותו ויכול להיות שזהו דעת רבי יוחנן שאמר במסכת (יומא עב:) מכאן לת"ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו.

אמתים וחצי ארכו וגו'. א"ר יוחנן, באמה בת ששה טפחים, מכאן לארון שהיה ארכו ט"ו טפחים רחבו תשעה וגבהו תשעה ^ידומכאן דנין לכל אמות שבתורה שהן בנות ו' טפחים, כגון לענין כלאים עירובין וסוכה, ופעמים משערין בטפחים עציבות ודחוקות זל"ז ופעמים שוחקות ורווחות, וזה וזה להחמיר, כגון משך מבוי בארבע אמות שוחקות וגבהו עשרים אמה עציבות רוחב הפרצה עשר אמה עציבות, וכיוצא בהן לענין כלאים וסוכה שבהם הוי שוחקות חומרא, ושיעור יתרון השוחק על העוצב כתב הרשב"א דהוא חצי אצבע לאמה. .
(ירושלמי שקלים פ"ו ה"א)

שאלו את רבי שיעור ספר תורה בכמה, אמר להם בגויל ששה טפחים, בקלף איני יודע וכו׳. וכל ספר שהיקפו ששה טפחים, בידוע שעוביו מקום הנחתו שני טפחים, שכל שיש בהיקפו שלשה טפחים, יש בו רוחב טפח, למדנו שספר תורה שעשה משה רבינו כך דינו.

ועוד: בדרך כלל לשון היחיד בא בנוכח, והנה להלן (לט) ומעין זה (כו, לא) הוא בא בלשון נסתר. וגם זה צ"ע. (פ' תרומה תשמ"ח)

ואחר כך אמר וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו. בעשיית עצי שטים אמר ועשו, ובצפוי הזהב אמר וצפית, כי הכל יכולין להחזיק ידי לומדי התורה הרמוז בעץ אבל אין הכל יכולין לעמוד על הנגלה והנסתר שבתורה הרמוז באמרו מבית ומחוץ תצפנו וכן אין הכל תוכם כברם כמו שיתבאר, וקרוב לומר שלכך נעשה הארון עצמו מעץ כי כל עץ עושה פרי וזה רמז לשכר טוב אשר יש לעוסקים בתורה כמ"ש (משלי כז יח) נוצר תאנה יאכל פריה. וזה דבר שהכל נכספים אליו ולכך נאמר ועשו ארון עצי שטים אבל ציפוי זהב מבית ומחוץ המרמז על עצם המעשה אין כל אדם שוין בזה והוא מיוחד למשה ולאנשי סגולה אשר כערכו לכך נאמר וצפית. והנה הצפוי נזכר ב"פ כדי להבדיל בית מחוץ כי מתחילה אמר וצפית אותו זהב טהור מבית. ואח"כ אמר ומחוץ תצפנו ולא הזכיר זהב טהור מחוץ אע"פ שבלי ספק היה הכל מזהב טהור מ"מ לא הזכיר זהב טהור אצל החוץ כי כל אומן דרכו להדר את הכלי מבחוץ יותר ממה שמהדרו בפנים מפני הרואים, ועל כן לא הוצרך להזכיר זהב טהור כ"א אצל מבית אבל מחוץ אין אני צריך להזהירך שיהיה הצפוי גם כן מן זהב כי ק"ו הוא מן הפנים ולהורות נתן בלבם שכמוהם יהיו עושיהם כי כל לומדי התורה צריכין ביותר אזהרה על טהרת הלב הפנימי שאינו נראה בלתי לה' לבדו אבל על חיצונם אין צריכין כל כך אזהרה כי כל אדם דרכו להדר את עצמו כדי למצוא חן בעיני אדם.

ד"א לכך לא הזכיר זהב טהור אצל החוץ, כדי שנלמוד מזה שכל מה שהאדם עושה כדי להדר את עצמו בעיני אלהים הוא ודאי טהור בהחלט אבל כל מה שהוא מראה חיצונו טהור אינו טהור בהחלט כי יכול להיות שהוא עושה כן מפני הרואים ולבו בל נכון עם ה' ד"א לפי שנקיון פנימי הקב"ה מקבלו כשהוא טהור המחשבות, אבל לטהר את עצמו מבחוץ הוא דבר קשה מאד, כי מדרך בני עמנו לדון את כל אדם לכף חובה כי מי לנו גדול ממשה ויחפאו עליו דברים וחשדוהו במה שאין בו ואם בארזים נפלה חץ שחוט לשונם מה יעשו אזובי קיר. ד"א מבית ומחוץ רמז לנגלה ונסתר שבתורה וידוע שהנסתר יש בו יותר טהרה וקדושה מן הנגלה על כן לא הזכיר טהור כ"א אצל מבית.

והנה מקום אתי לפרש עוד מבית ומחוץ, ע"ד שמצינו במסכת (מו"ק טז) רבי גזר לתלמידיו שלא ישנו בשוק כו' ומסיק שם והכתיב (משלי א כ) חכמות בחוץ תרונה אמר רבא כל העוסק בתורה בפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ, ולפי זה יש יותר שלימות בתורת הבית מבתורה שנשנית בחוץ על כן הזכיר זהב טהור מבית ולא הזכיר זה אצל החוץ, ואולי שמטעם זה הקדים כאן בית לחוץ כי התחיל בזהב טהור מבית ומשם נלמד גם אל החוץ כך העוסק בתורה בבית משם יתפשט הדבר לראש כל חוצות.

זהב וכסף וגו', י"ג דברים כתובים כאן אשר כנגדן י"ג לבושי הוד שביחזקאל והם הם עדיים שפרקו מהם בחטא העגל, אנעלך תחש וגו' שע"ז נאמר הייתי ככלי אובד, שאבדו כלי יקר האלו, וכן אובד בגימט' י"ג וכנגדן נצטוו לכפר עליהם ולהחזירם, וביה"כ אמר הקב"ה למשה סלחתי כדברך והחזירם, לכן נתקנו ביה"כ י"ג מדות י"ג סליחות לזכור את אלו ואת זכות אבות של י"ג אותיות וזכות אמהות של י"ג אותיות וי"ג מדות התורה וזכות שמיחדים ה' אח"ד העולה י"ג וזכות מילה של י"ג בריתות:

וזאת התרומה לפמ"ש הראשונים ועיי' של"ה דתרומה קאי אהתורה תרומה הוא אותיות תורה מ' שניתנה למ' יום נ"ל דרמז כאן כשמעון אחי עזרי' (סוטה דף כ"א פרש"י שם שלמד תורה ע"י אחיו שהי' עוסק בפרקמטיא ומפרנסו) כל איש אשר ידבנו לבו להחזיק בממונו ובנדבת לבו את בעלי תורה תקחו ממנו את תרומתי היינו תורתי כי בצל החכמה בצל הכסף:

ועשית את נרותיה שבעה והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה. יובן בס"ד דרך רמז שצריך לתקן השכינה כביכול שבעה ספירות דידה שהם חג"ת נהי"ם ולזא ועשית לשון תקון את נרותיה שבעה הם ז' ספירות הנז' והעלה את נרותיה כלומר שאח"ך צריך לעשות עילוי לז' ספירות אלו להמשיך להם עוד ג' ספירות להשלימם לעשרה ובזה אז והאיר על עבר פניה כלומר שבחינת הוא"ו דשם הו"יה ב"ה יאיר על עבר פני ה"א אחרונה ולז"א והאיר וכו' כלומר וא"ו האיר על עבר פני ה"א:

מבית ומחוץ תצפנו. שְׁלֹשָׁה אֲרוֹנוֹת עָשָׂה בְצַלְאֵל, שְׁנַיִם שֶׁל זָהָב וְאֶחָד שֶׁל עֵץ, אַרְבַּע כְּתָלִים וְשׁוּלַיִם לְכָל אֶחָד וּפְתוּחִים מִלְמַעְלָה, נָתַן שֶׁל עֵץ בְּתוֹךְ שֶׁל זָהָב וְשֶׁל זָהָב בְּתוֹךְ שֶׁל עֵץ וְחִפָּה שְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה בְּזָהָב, נִמְצָא מְצֻפֶּה מִבַּיִת וּמִחוּץ (יומא ע"ב):

זר זהב. מגזרת ארחי ורבעי זרית:

זהב טהור מבית ומחוץ: ב' דזהב עם טהור מבית ומחוץ בגי' הנה החכם יהיה תוכו כברו:

זהב טהור - מזוקק.

ומחוץ תצפנו. הארון של העצי שטים היה אמתים וחצי ארכו וגו׳ א״כ הצפוי שמבחוץ לבד מדה זו. ועל הצפוי של מבחוץ היינו הארון החיצוני היה זר זהב יוצא למעלה מקומת אמה וחצי של הארון ובזה היה הכפרת שהוא אמתים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה מונח על הארון של עץ וארון החיצוני של זהב עם הזר היה יוצא ממנו למעלה:

זר: מל' נזר.

ועשית עליו זר זהב סביב. ארז"ל (יומא עב:) שזה רמז לכתר תורה ובשלחן ובמזבח נאמר ועשית לו לפי, שכתר כהונה ומלכות הוא לאנשים מיוחדים כי אין כהונה כ"א למי שהוא מזרע אהרן ומלכות לזרע דוד לכך נאמר לו אבל כתר תורה הפקר לכל לכך לא נאמר לו, ונקט לשון זר להורות שהמשתמש בכתרה של תורה דינו כזר הקרב יומת וכן כתר כהונה נאמר בה (במדבר יח ז) והזר הקרב יומת וכן כתר מלכות זר וכתר לזרע דוד וזר לזרים.

מבית ומחוץ תצפנו ג' ארונות עשה בצלאל שנים של זהב ואחד של עץ ביומא פ' בא לו ובתנחומא. והחכם ראב"ע טען ואמר ואחר שעשו הארון זהב מה צורך לעץ וכבר נתלו רז"ל הטעם בזה בתנחומא ואמרו שרמז לנו המקום שכמו שהארון אע"פ שהעץ נתון בו באמצע אתה נוהג בו כבוד שנאמר ושמתם בארון לוחות ושברי לותו' מונחי' בארון כך אם אתה רואה בני תור' עניים הוי נוהנ בם כבוד בשביל תורתם ועוד דרשו רז"ל במכילת' למה נעשה מעצי שטי' שהתורה נקראת עץ חיים שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ונתנה בתוכו ולמה צפהו זהב לפי שדברי תורה נחמדים מזהב ומפז רב:

וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו. דרשו רז"ל מכאן לתלמיד חכם שיהיה תוכו כברו כשם שהיה הארון שהיה זהב מבפנים ומבחוץ, ולזה רמז הכתוב באמרו (איוב כ״ט:י״ד) צדק לבשתי וילבשני פירוש מבפנים ומבחוץ. ודרשו רז"ל למה נמשלו דברי תורה לזכוכית שנאמר (שם כ"ח) לא יערכנה זהב וזכוכית, לומר לך מה זכוכית זך ומראה לך כל מה שבתוכו כך תלמיד חכם ראוי שיהיה תוכו כברו.

מבית ומחוץ תצפנו. אמר רבא, מכאן לתלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חנם ^טויתכן דדריש כן ע"ד אסמכתא ע"פ המבואר בגמ' כאן דארון רומז לכתר תורה, וזה הוא מפני שהיו שמורים בו הלוחות שהם יסודי התורה. .
(יומא ע"ב ב׳)

ג' ארונות עשה בצלאל כו'. וא"ת מנ"ל לרש"י דלמא לא היה רק א' והיה מצופה מבית ומבחוץ בזהב כדרך שהצורפים עושים (מהר"ן) וי"ל דבפרשה זו של עשיית הארון שהיו מונחים בו הלוחות שיש בו כל אותיות של אל"ף בי"ת לפי שבלוחות יש כל התורה ולכך רומז בפרשת זו האל"ף בי"ת שהוא כל התורה לבד מן הגימ"ל שאין בו ומ"ט אין בו גימ"ל אלא ודאי לא צריך לרמוז הג' לפי שהארון עצמו היה ג' א"נ לכך כתב הקרא תצפנו יתירה שאח"כ תצפה שפתו העליונה כלומר ג' ארונות היו והיו נותנין זה לתוך זה וממילא הוא מצופה מבית ומבחוץ לבד שפה העליונה ואח"כ היה מצפה את שפתו:

ועשית עליו זר זהב סביב. הוא סבוב מזהב מקיף על עליוני הארון מבחוץ כדי שיכנס בו הכפרת ויחזיק בו:

וצפית אותו זהב טהור. לפי שהתורה יש בה זהב ורוב פנינים. מבית ומחוץ תצפנו. שצריך לב טהור ונקי לעסוק בה. בענין שיהיה האדם פיו ולבו שוים. בענין שיהיה תוכו כברו כמאמרם ז"ל. ועשית עליו זר זהב סביב. הוא סימן לכתר תורה העולה על הכל. ולפי שהתורה צריכה עוזרים ומסייעים. כאומרו שמח זבולון בצאתך. וכן אמר עץ חיים היא וגו'. ללומדיהם. צוה לעשות ד' טבעות ולעשות בדי עצי שטים. רמז למחזיקי התורה וללומדים בה שהם נושאים הארון על כתפיהם. וזהו בדי עצי שטים שהם נקראים בדים. כאומרם חרב על הבדים ונואלו. חרב על צואריהם של ת"ח שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה ולא עוד אלא שמטפשים דכתיב ונואלו. לפי שאולי יחשבו שאחר שנקראו בדים שצריכין לעמוד כל אחד לבדו. לז"א שאינו כן כי לכן צותה התורה שיהיו ד' טבעות וד' בדים יחד. ולא יהיה אחד לבדו. כי אם יהיה לבדו יאבד חכמתו. וזהו ונואלו. כתיב אשר נואלנו ותרגומו דאטפשנא. ובזה יוכל לשאת הארון ולא באופן אחר. וזהו בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו לעולם. וזאת הבטחה גדולה לישראל דכתיב כי לא תשכח מפי זרעו. וזהו ונתת אל הארון את העדות. היא התורה שהיא עדי ותכשיט ועדות לישראל שבחר בהם מכל עם:

וצפית אותו זהב טהור. ביומא (דף ע"ב ע"ב) אמר רב יהודה ג' ארונות עשה בצלאל, אמצעו של עץ תשעה, פנימי של זהב שמונה, חיצון עשרה ומשהו, והתניא י"א ומשהו, ל"ק הא כמ"ד יש בעביו טפח הא כמ"ד אין בעביו טפח ומהו משהו זיר, עיי"ש בפרש"י שהוא דחוק מאד, דא"כ מ"ד אחד עשר יפלוג על מאן דאמר בכ"מ ארון תשעה וכפורת טפח וכמו שהק' בתו"י, ועוד שמ"ש ומהו משהו זיר משמע דקאי לתרוייהו ולרש"י הוא רק לברייתא בתרייתא, ורש"י עצמו כתב עמ"ש הא כמ"ד אין בעביו טפח לא ידענא היכן אפליגו בה. ויל"פ ע"פ מ"ש בברייתא דמלאכת המשכן שמה שכפל תצפנו מרבה שצריך לצפות שפתו העליונה, אמנם ברבה שה"ש ובירושלמי אמר שמה שכפל תצפנו בא לרבות בין נסר לנסר, ונ"מ שלמ"ד שמרבה בין נסר לנסר אז בודאי הצפוי הוא בפ"ע וה"ה צפוי שפתו העליונה הוא בפ"ע, אבל למ"ד שמרבה מן תצפנו רק שפתו העליונה צריך שיהיה הצפוי מן הארון החיצון שכפל את הארון החיצון על שפתו העליונה מחוץ לפנים וחזר וכפלו מפנים לחוץ, וכיון שעובי ארון היה חצי טפח כמ"ש שב"ב (דף יד) לר"מ, ממילא עלה הכפול על השפה טפח הרי עשרה, וטפח נגד הכפורת, ומשהו הזיר הרי י"א ומשהו, ולמ"ד שרבוי תצפנו מרבה בין נסר לנסר והיה צפוי של השפה בפ"ע לא מן ארון החיצון היה רק עשרה והזיר משהו, וז"ש הא כמ"ד יש בעביו טפח, ר"ל למ"ד שהיה צריך טפח מן החיצון לכסות עביו ויש טפח המכסה עביו, הא כמ"ד אין בעריו טפח, ר"ל שא"צ טפח לכסות עביו כי היה הצפוי בפ"ע כמו בין נסר לנסר:

מה שפירש"י מבית ומחוץ תצפנו ג' ארונות כו' נ"ל דדייק מדכתיב כאן ציפוי יתיר' בקרא דלא הל"ל רק וציפית אותו זהב טהור מבית ומבחוץ מאי תצפנו אלא לרמז שציפוי יתירה היה כאן והיינו ג' ארונו' כנ"ל:

מבית ומחוץ תצפנו מכאן לתלמיד חכם שיהיה תוכו כברו וכן אמר צדק לבשתי וילבשני ואמרו ז"ל למה נמשלו דברי תורה לזכוכית מה זכוכית זך ומראה כל מה שבתוכו כך תלמיד חכם יהיה תוכו כברו:

שלשה ארונות כו'. נראה מה שהוצרכו לומר (יומא עב ע"ב) שלשה ארונות היו, ולא כמשמעו שהיה מצפה אותו חתיכות חתיכות דבוקים על העץ, כי אם היה הציפוי נדבק בו עד שאי אפשר להפרד משם, היה זה תוספות על הארון, דכל המחובר לדבר הרי בטל אצלו כמוהו, והתורה נתנה שעור לארון אמתים וחצי ארכו (פסוק י), וכן לקומתו, ולא היה לו השיעור הזה, כי ניתוסף עליו הזהב. אבל השתא שכל ארון וארון היה בפני עצמו, לא היה תוספות עליו. ועוד, שאם יהיה נדבק הזהב על העץ יהיה צריך להכניס מסמר של זהב בעץ, והתורה אמרה של עץ יהיה ולא יהיה של זהב, אבל השתא דעשה שלשה ארונות, כל אחד ואחד בפני עצמו, לא היה צריך להכניס שום דבר בארון של עץ:
והקשה הראב"ע (סוף פסוק י), כיון שהיה צריך על כל פנים להיות עושה שלשה ארונות, שנים של זהב ואחד של עץ, יעשה אחד של זהב, שרז"ל נתנו כבר טעם במדרש (תנחומא ויקהל, ז), לפי שהתורה נקראת "עץ חיים" (משלי ג, יח), לכך היה הארון של עץ. ודבר זה דבר עמוק, כי התורה נקראת "עץ חיים למחזיקים בה" (שם), לפיכך היה הארון של עץ, כי העץ הוא נטיעה קיימת, כך דברי תורה הם מתחברים ונטועים דבקים עם השם יתברך, והוא קיים נצחי, ובשביל זה הוא קיים לעד. ואילו הזהב, אף על גב דהוא חשוב, אינו נטיעה. אבל הציפוי הוא של זהב, והוא טעם מופלא להיות הדבר הנראה של זהב, על שם "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד" (משלי ג, טז), וידוע כי ה"אורך ימים" הוא עולם הבא, שאינו נראה, "עין לא ראתה אלקים זולתך" (ישעיה סד, ג), ולפיכך העץ, המורה על הנטיעה הנצחית, היה מכוסה ונעלם, ואילו הכבוד יש לו בעולם הזה, והוא נראה. ולפיכך היה של עץ בתוכו, והיה נראה העושר והכבוד. ועוד, כאשר תבין תמצא עוד, כי היה צריך להיות עץ בתוכו וזהב מבחוץ ומבפנים, כי כן ראוי הוא ונכון לפי החכמה:

וצפית אותו זהב טהור מבית ציור הארון ומחוץ תצפנו. מיכן אמרו כל תלמיד חכם שאינו תוכו כברו אינו תלמיד חכם, וכן אמר איוב צדק לבשתי וילבשני וגו׳ (איוב כט יד).

מבית וכו׳ ג׳ ארונות וכו׳ דיוקו מדהדר וכתב תצפנו יתירא א״ו ה״ק מבית ומחוץ שהם ג׳ ארונות וכו׳ ונמצא שהוא מצופה מבית ומחוץ אבל עדיין חסר שפתו העליונה שאינו מצופה והוצרך לחפות שפתו וכו׳ והכי אי׳ בילקוט ומה ת״ל תצפנו מלמד וכו׳ וטעם אלו הג׳ ארונות כבר הביא הרא״ם בשם המד׳ דארון עץ הוא הת״ח שאף על פי שהוא עני צריך לנהוג בו כבוד בשביל תורתו ע״ש. ותו איתא ביומ׳ אמר רבא כל ת״ח שאין תוכו כברו אינו ת״ח שנא׳ מבית ומחוץ תצפנו. ועוד אפשר לי לומר שרומז ב׳ דברים שהם צריכים לת״ח תורה ומעשים טובים. וכנגד התורה הוא הציפוי שמבחוץ כדכתיב בחוץ תרונה. וציפוי הפנימי כנגד המ״עט דכתיב בהו והצנע לכת וכמ״ש ז״ל. וע״פי דרכנו למדנו תירוץ לקי׳ אחת שראיתי בש״ח דאמאי שינה רש״י סדר הפ׳ דכתיב מבית ברישא והדר מחוץ. ורש״י נקט נתן של עץ לתוך של זהב וכו׳ שנמצא מצפה מחוץ תחלה. וע״פי האמור שהצפוי רמז לב׳ דברים תורה ומע״ט ניחא דבפ״ג דאבות איתא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ופי׳ הר״ב שם דר״ל שמקדים במחשבתו יראת חטאו וכו׳ והוא ע״ד שאמרו תחלת המחשבה סוף המעשה. והוכרח לפ׳ כן כמ״ש התיו״ט שם שהרי אדרבא שנינו אין בור ירא חטא וכו׳ אלא דהתם בפועל והכא במחשבה ובזה ניחא שהפ׳ הקדים מבית וכדקתני נמי התם כל שיראת חטאו קודמת ומיהו רש״י כיון להודיענו שאין זה אלא בבחינת המחשבה דוקא אבל בפועל א״א אלא צריך לתת של עץ לתוך של זהב דהיינו הציפוי החיצון תחלה שהיא התורה שממנה ילמד מה שעליו לעשות ורש״י ביאר כוונת הכתוב כאן כמו שביאר הר״ב שם כוונת המשנה ואפשר שכאן הפ׳ עצמו רמזו במאי דהדר וכתב תצפנו אחר כך:

וצפית אותו זהב טהור. כולו היה ראוי להיות מזהב אלא שיהיה כבד יותר מדאי לנשאו שהוא נשא בכתף ומטעם זה צוה הקב"ה לעשות המזבח חלול:

וצפית. ראוי היה הארון להיות זהב כולו אלא לפי שיהיה נישא בכתף ויכביד יותר מדאי ואע"ג דאמרינן נושאיו נושא לפי שעה היה וקשיא לי א"כ למה נענש עוזא וצ"ע וכן מצינו במזבח הזהב שצוה הקב"ה לעשות מעצי שטים ולחפות זהב וכן מזבח הנחשת לפי שהיו נושאין בכתף ולא יכביד על הנושאים:

וצפית אותו זהב. ראוי היה הארון להיות כולו של זהב אלא שהיה כבד לנושאו והוא נשוא בכתף כדכתיב כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו וכן מצינו במזבח שצוה הק' לעשות הלוחות נבוב לוחות וחלול מבפנים כדי שלא יהיה כבד:

וצפית אתו זהב ראוי היה הארון להיות כולו של זהב אלא שלא יהא כבד לנשאו, ודינו להנשא בכתף כדכתיב כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, וכן מצינו במזבח שהיה נבוב לחות כדי שלא יהא כבד.

וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו וגו'. כי על שהיה נעשה מעצי שטים הרומז על היצר הרע כאמור רק שצריך להפכו לטוב לעבוד בו עבודת ה' כאומרם (ברכות נ"ד.) בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע לזה הזהירה התורה לצפות אותו זהב טהור מבית ומחוץ שלא יראה שום בחינה מבחינת היצר הרע לא מבפנים ולא מבחוץ כי אם בעבודה הטהורה השלימה הבאה בכוחות היצר הרע המכונה על שם הזהב. כי הלא נודע אשר בכל דבר ודבר נמצא בו פרטים רבים ולמשל באהבה הנה יש אהבה סתם כשרואה הדבר הזה אוהבו אבל לא באהבה בוערת כל כך כי אם סתם שיעשה הדבר הזה באהבה, אבל אם לא יהיה מצוי לו כל כך בשעתו, או אם יש לו איזה עסק אחר, יניח זאת בשביל עסקו. אבל אהבה שהיא אהבה עזה בוערת כרשפי אש ולבבו יחמוד ויכסוף ויתאוה וישתוקק לאין קץ על הדבר הזה לומר מתי יבא לידי ואקיימנו, ולא ינוח ולא ישקוט ולא יעכבנו ולא יעצרנו גשם ושלג וילך כמשתגע מרוב האהבה עד אשר יעשה את אשר יחפץ, זאת היא אהבה שלימה אמיתית, והאהבה הזו אינה באה כי אם מכוחות היצר הרע שהוא מכוחות החזקים והגבורות לבעור אחר דבר שאוהבהו בדביקה וחפיצה וחשוקה, והוא מעלת הזהב על הכסף שהכסף בחינת החסדים הוא, והזהב הוא משורש הגבורות ואף על פי כן הזהב חשוב יותר ויותר מהכסף לפי שהגבורה כשהיא טהורה זך ומזוקק היא גדולה הרבה מהחסד מפני שמה שיש בה הוא בגבורה גדולה וחזקה לאין קץ. ועל כן מי שזוכה לאהוב את השם יתברך בכוחות היצר הרע לבבו יבער יומם ולילה וילך כמשתגע ממש לומר במה יעבוד את ה' אלהיו, וכל אשר יעשה ויעבוד הכל כלא נחשב נגדו כאפס ותהו, לרוב האהבה והתשוקה הבוערת בלבו באש להבה. ועל זה אמר הכתוב (משלי ה', י"ט) באהבתה תשגה תמיד שיהיה לו כשגעון ממש לרוב האהבה שילך בשווקים וברחובות לרדוף כקורא בהרים לומר במה אתרצה לפני קוני לגרום לו תענוג ונחת רוח.

מבית ומחוץ תצפנו ג' ארונות עשה בצלאל וכו' במסכת שבועות דריש ליה מדחזר וכתב תצפנו דלא הוה ליה למכתב אלא וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ ותו לא מהר"ר:

"וצפית". מוטעם מלרע, וכן כל יתר הציווים שבפרשה, להוציא "ועשית" שהוא תמיד מוטעם מלעיל, ולהוציא משום מה גם "ויצקת" שבפסוק יב שאף הוא מלעיל. ועם זאת גם יש "ולקחת" (כח, ט; כט, יט) מוטעמים בשני טעמים. (פ' תרומה תשמ"ד)

זר זהב. כְּמִין כֶּתֶר מֻקָּף לוֹ סָבִיב לְמַעְלָה מִשְּׂפָתוֹ, שֶׁעָשָׂה הָאָרוֹן הַחִיצוֹן גָּבוֹהַּ מִן הַפְּנִימִי, עַד שֶׁעָלָה לְמוּל עֹבִי הַכַּפֹּרֶת וּלְמַעְלָה הֵימֶנּוּ מַשֶּׁהוּ, וּכְשֶׁהַכַּפֹּרֶת שׁוֹכֵב עַל עֹבִי הַכְּתָלִים, עוֹלֶה הַזֵּר לְמַעְלָה מִכָּל עֹבִי הַכַּפֹּרֶת כָּל שֶׁהוּא וְהוּא סִימָן לְכֶתֶר תּוֹרָה:

ומה שנאמר אמתים וחצי ארכו וגו'. כבר אמרנו שהיו כל האמות שבורות כדי שכל אדם ידמה בנפשו כאילו הוא חסר ולא בא עד תכלית החכמה, ורז"ל אמרו (אבות ו ו) שהתורה נקנית במ"ח מעלות רמז לדבר ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי סוף תיבות עולה קנ"ו ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו ס"ת עולה מ"ח כאילו אמר קנו התורה במ"ח דברים, ובא הרמז באמות שבורות לפי שרוב הדברים שקנין התורה תלוי בהם תלוין במדת הענוה כי הוא יסוד ומקור לכל אותן מ"ח דברים וכן האמות שבורות מורים על לב נשבר ונדכה והוא עניו ושפל ברך, ויכול להיות שמטעם זה גזר רבי שלא ישנו בשוק כו' כדי שלא ירגילו את עצמם ללמוד מחמת יוהרא כדי להתהדר בפני הרואים כמנהג דורינו שרוב הלומדים דרכם להתפאר ולמען הרבות חריפתם ופלפולם ברבים.

מבית ומחוץ תצפנו. מלמד ששלש תיבות עשאו, שתים של זהב ואחת של עץ, נתן של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב וצפהו לקיים מה שנאמר וצפית אותו מבית ומחוץ, ומה ת"ל תצפנו – להביא שפתו העליונה ^טזר"ל שפתו העליונה של ארון העץ יצפה בזהב, וכל עיקר דרשה זו יסודה על שלא כתיב וצפית אותו מבית ומחוץ בזהב כמו שכתוב ר"פ נח וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר, ועיין בסוגיית הבבלי יומא ע"ב ב'. .
(ירושלמי שקלים פ"ו ה"א)

ועשית עליו זר זהב בשלחן ומזבח הזהב אמר ועשית לו ובארון אמר עליו לפי שהשלחן רמז לכתר מלכות והקטרת לכתר כהונה ואלו ירושה שאין מלכות אלא לזרע דוד והכהונה לזרע אהרן אבל בארון שהוא רמז לתורה ואינה ירושה לא אמר לו שאינה ירושה לו ובמדרש אמרו בארון עליו לומר שכתר תורה עליון על כולם:

וחפה שפתו העליונה כו'. במסכתא יומא בפרק בא לו דרש מדכתיב קרא יתירה "מבית ומבחוץ תצפנו", דלא הוי ליה למכתב "תצפנו", שכבר כתיב "וצפית אותו מבית ומחוץ", אלא ללמוד על שפתו העליונה שהיה גם כן מצופה:

ועשית עליו. עליון הוא כתר התורה על שלשה כתרים, שבכולם לא נאמר אלא ועשית לו, וכאן ועשית עליו.

זר וכו׳ הארון החיצון גבוה וכו׳ ק׳ מנ״ל הא דילמא יעשה זר בפ״ע ויחברנו סביב הארון דהכא לא כתיב מקשה ולא כתיב מן הארון דליהוי משמע מן הארון גופיה כדכתיב גבי כרובים מן הכפורת תעשו וכו׳ ואפשר שדיוקו מדכתיב ועשית עליו זר וכו׳ דמשמע דבשעת עשייה כבר הוא עליו דאם לא כן הכי הול״ל ועשית זר זהב ונתת אותו עליו סביב:

ועשית עליו זר זהב. לחפות עובי שפת הארון של עץ שעדיין היה מגולה שלא היה מחופה אלא מבפנים ובחוץ. ופ"ה דגובה הארון שהיה מבחוץ לא היה כי אם י' טפחים גבוה אכן לפום ריהטא דמסכת יומא היה גבוה י' טפחים ומשהו והיה טפח ממנו מונח על שפת ארון של עץ לכסות עוביו מזהב ונשתייר י' טפחים ומשהו כי מכח הכפורת כשעוביו טפח היה הארון אשר מבחוץ גבוה ממנו משהו והיינו זר הזהב שהיה סביב כמין כתר:

ועשית עליו זר זהב. נראה שאינו אלא לנוי כמין כתר והוא רמז לכתר התורה וכן משמע ביומא פרק בא לו שלש זרין הן זר הארון שהוא לכתר התורה וזר השלחן סימן לכתר מלכות וזר המזבח רמז לכתר כהונה כתר כהונה בא אהרן ונטלה כתר מלכות בא דוד ונטלה כתר תורה מונח ועומד וכל שרוצה ליטול יבא ויטול:

ועשית עליו זר זהב. לשום על גבי שפתו שכשצפה אותו מבית ומחוץ ועשה שתי ארונות זהב אחד מבחוץ ואחד מבפנים עדיין לא היה מצפה עביו הארון העץ למעלה על השפה ועשה לו זר זהב סביב לתת על השפה לכסות עובי העץ וזהו זר שעשה כמין זר והולך סביב לארכו ולרחבו:

טהור מזוקק בלא סיגים ובלא פסולת.

ולזה אמר וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ שלא יראה מבחינת היצר הרע שום דבר רק בצפוי זהב טהור שהוא הרמז על מובחר מדת הגבורה (והוא חושבן דוד שנאמר בו (שמואל-א ט"ז, י"ב) אדמוני עם יפה עינים שאף על פי שהוא אדמוני מכל מקום יפה עינים הוא, והוא הטוב והמובחר שעל כן בו בחר ה' מכל שבטי יעקב. ואפשר לזה אמרו חז"ל (יומא כ"ב:) אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, כי הפרנס צריך להיות מבחינה זו גבורה קדושה כי הוא צריך להנהיג את הבריות לרוב במדת הגבורה ואם אין בו זה אינו ראוי לפרנס, ובחינה זו נקרא קופה של שרצים תלוים מאחוריו כי באחוריים דגבורה דקדושה נמצא אחיזה להחיצונים והבן) והוא מורה על אהבה עזה כרשפי אש שלהבת י"ה לעבודת ה' יתברך, ושארי דברים נפלאים שבארנו במקום אחר בעבודת ה' שבכוחות היצר הרע. ואחר כך ועשית לו זר זהב סביב, לרמז על שהקב"ה כביכול מכתיר אותנו בכתר כבודו יתברך כמאמר הכתוב (ישעיה ס"א, י') כי הלבישני בגדי ישע וגו' כחתן יכהן פאר וגו'. והוא זר זהב ממש כי על ידי בחינת הזהב שאנו עושין לעשות מבחינת הגבורות זהב טהור כן מעטר אותנו בדוגמא זו מלמעלה באורות קדישין ומוחין עליונים אורות מקיפין מכל צד למעלה מראשינו, וכמאמר חז"ל (ויקרא רבה כ"ד, ח') בפסוק קדושים תהיו וגו', משל למלך שנתנו לו ג' כתרים וכו' אמר המלך שתים בראש בני וכו', כי זו בחינת קדושה הוא במה שאדם מקדש עצמו בהיתר בתאוות הגופניות הבאים מכח היצר הרע. וכשהאדם עובד ה' אלהים וירא ממנו ומתקדש עצמו בקדושה דמאריה אז הקב"ה מעטרו באורות הקדושים נפלאים ונוראים, ואז באמת קדושים תהיו שהקדושה מסבבת ומקפת מכל צד, והשכינה הקדושה שורה על ראשו כמין זר סביב. ועל כן היה זה בארון לרמז על בחינה זו בישראל שכן הוא אצלם כשהם בבחינות הנזכרים למעלה בצפוי זהב טהור, ובתוכו עץ שטים דוקא כי זה הטוב האמיתי כדבר האמור. ואומר עוד הכתוב,

באשר להטעמת "ועשית" (מלעיל), הרי זה - לדברי ר' משה ארנד שי', אותו שאלתי בחתונה של צביה דביר (בתם של ר' עזריאל ז"ל ורחל הי"ו) - משום שזה מפעלי ל"ה, וכך השיב לי על השאלה העיקרית, מדוע חמישה לשונות גאולה למעלה (ו, ו-ח) מוטעמים מלרע, ואילו "והייתי" (שם, ז) מוטעם מלעיל. ברם, ידע רק לומר לי שלרוב פעלי ל"ה ול"א בצורה זו מוטעמים מלעיל, אך לא ידע, למה זה כך. (פ' תרומה תשס"א)

זר זהב. ר׳ יוחנן רמי, כתיב זר וקרינן זיר, זכה נעשית לו זיר, לא זכה נעשית זרה הימנו ^יזר"ל דלפי הכתיבה לא היה ראוי לקרות כמו זיר בציר"ה אלא בקמ"ץ או בפת"ח, ויען כי איירי זה בארון שהוא רומז לכתר תורה כמבואר בגמ' כאן, לכן דריש שאם זכה אדם לכתר תורה, כלומר ללמוד לשמה ולקיימה נעשית לו התורה זיר וכתר, ואם לאו כגון שלומד לקנטור או שלומד ואינו מקיים, נעשית זרה לו, שמשתכחת ממנו. .
(יומא ע"ב ב׳)

זר זהב. זכה שהוא לומד ומקיים נעשית לו זר וכתר, ואם לאו זרה הוא הימנו, לכך חסר יו״ד.

זר זהב סביב לכסות את שפתו של מעלה סביב כשצפהו מבית ומחוץ עדין לא היו מצופים פני עביו של מעלה והעץ נראה משם.

"וצפית אתו זהב טהור". עד היום לא מצאתי הסבר, אימתי הכתוב מזכיר את התואר "טהור" ליד "זהב" ואימתי לא, והאם באמת במקום שנאמר "זהב" בסתם, אין צורך בזהב מזוקק. (פ' תרומה תשס"ח) ובשמות רבה (לה, א) אמרו חז"ל: שבעה זהבים היו בבית המקדש, זהב טוב, זהב טהור, זהב שחוט, זהב סגור, זהב מזוקק, זהב פרווים, זהב מופז. זהב טוב - כמשמעו, וטהור - שהיו מכניסין אותו לכור ואינו חסר כלום, זהב שחוט - שהיה נמשך כחוט והיו סכין בו כשעוה הנתונה על גבי פנקס, זהב סגור - שהיה סוגר כל הזהבים שהיו שם, זהב מזוקק - שהיו טוחין בו את הכתלים וכו', זהב מופז - ...שהיה דומה לגפרית הזו שהיא מוצתה באש, זהב פרוים - ...שהיה דומה לדם הפרים, ויש אומרים שהיה עושה פירות. ע"כ. וראה "אזניים לתורה" על אתר שכתב: כל הכלים החשובים שבמקדש מצוותם מזהב וממילא מזהב טהור, שהרי סתם זהב, מעורבים בו סיגים, וממילא לא נעשה הכלי כולו מזהב. אבל משמשי הכלים, כמו הטבעות והזרים וכדומה, נעשו מסתם זהב, ובכל אחד ואחד מבואר, אם צריך לעשותו מזהב טהור או מסתם זהב. והדברים שנעשו מסתם זהב, נעשו ממנו מפני שזהב טהור הוא רך ואינו ראוי כמעט לשימוש, ועל פי רוב היו מחפים אותו על עצי שטים, שהיה מעמיד את הזהב. וראה מש"כ להלן (ל, ג).

"מבית ומחוץ תצפנו". הכל יודעים כי אשה נקראת "בית". "בית יעקב" - אלה הנשים (מכילתא יט, ג). אך בית פירושו גם - פנים, כבפסוקנו. בית יעקב הוא אפוא גם פנימיות יעקב. משל למה הדבר דומה, לגביע כסף זה שבצידו החיצוני מבריק ומקושט יפה, תאוה לעין, אך אין זה אלא בחוץ. הפנים הוא האוצר בו את היין. בלעדי הפנים אין יין, אין קידוש, אין ברכה. הפנים הזה הוא האשה היהודיה. אין פנים בלא חוץ ואין חוץ בלא פנים. לכל אחד הפונקציה שלו, אך אין זה בלא זה.

בדומה: שתי מצוות לישראל בנר - נר שבת ונר חנוכה. נר שבת הבא להאיר בפנים, להבטיח שלום בית, נמסר לאשה, ואילו נר חנוכה הבא לפרסם הנס, נמסר לאיש. שני הנרות, נרות מצוה הם, ולכל אחד תפקידו. (מדבריו של ר' שמעון שוואב זצ"ל, רב העיירה דרמשטט שבגרמניה ולאחר מכן רב קהילת "עדת ישורון" בוושינגטון הייטס שבניו־יורק, פ' עקב תשנ"ו)

רש"י ד"ה מבית ומחוץ תצפנו, ...ארבעה כתלים ושולים לכל אחד וכו'. ולא ידעתי, מה פירוש שוליים לכל אחד, הרי אם הם (הארונות) פתוחים, כדברי רש"י, ברור שיש להם שוליים, שהרי אינם אין־סופיים. (פ' תרומה תשנ"ו) דומה שהכוונה לתחתית הארון, ובמילים אלו "ושולים לכל אחד", בא רש"י להדגיש את אשר אמר בדיבור הקודם, שהארון היה עשוי כעין ארגז בלי רגליים, והיה יושב על שוליו.

רש"י ד"ה זר זהב, כמין כתר מוקף לו סביב למעלה משפתו, שעשה הארון החיצון גבוה מן הפנימי עד שעלה למול עובי הכפורת ולמעלה הימנו משהו וכו'. ומכיון שלהלן (יז ד"ה אמתים וחצי ארכה) אומר רש"י שעובי הכפורת היה טפח, הרי שהארון החיצוני צריך היה להיות גבוה מן הפנימיים יותר מטפח. (פ' תרומה תשנ"ה)

אבני שהם ואבני מלואים, פי' כי האבנים האחרים היו ממלאים רק המשבצות ואינם בולטים לחוץ, אבל אבני שהם שהיו ג"כ במשבצות כדכתיב מוסבות משבצות זהב, היו עוד בולטים הרבה לחוץ, לכן כתיב בי' מלואים, מהר"ר משה:

ויצקת. לְשׁוֹן הַתָּכָה, כְּתַרְגּוּמוֹ:

ארבע פעמותיו כתרגומו, ארבע זויתיה, ובזויות העליונות סמוך לכפרת היו נתונין. ושתי טבעות על צלעו האחת, הן הן ארבע טבעות שבתחלת המקרא, ופירוש הכתוב ושתים מן הטבעות האלו על צלעו האחת. כך פירש רש''י (רש"י על שמות כ״ה:י״ב), ויפה פירש. אבל לא ידעתי למה אמר שבזויות העליונות סמוך לכפרת היו הטבעות, שהכובד היה יתר מאד, ועוד כי דרך הכבוד הוא שיהיה הארון נשא וגבוה למעלה על כתפות הכהנים:
ור''א אמר (אבן עזרא על שמות כ״ה:י״ב) חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי ''פעם'' שיהא זוית, רק רגל, מה יפו פעמיך (שה''ש ז ב), רגלי עני פעמי דלים (ישעיה כו ו), על כן הוצרכתי לפרש כי רגלים היו לארון ופירש כי הם שמונה טבעות, ד' תחתונות לשאת אותו בהם, והעליונות היו ליופי. ואין דבריו נכונים כלל. אבל אם כדבריו שהפעם רגל, יצוה הכתוב שיהיו הטבעות בזויות התחתונות אשר הארון יושב בהן, ויקרא הצדדים התחתונים רגלים. כי לשון הקדש יתפוש כל הצורות לדמות האדם, ויאמר לכל דבר לעליונו ראש ולצד התחתון רגל: וזה באמת כך הוא, שבזויות התחתונות היו הטבעות, והארון נשא למעלה, כמו שפירשתי למעלה אבל לפי דעתי אין פעם רגל, אבל הוא שם הפסיעה, מה יפו פעמיך (שה''ש ז ב), פסיעותיך, כענין שנאמר בתלמוד (ע''ז יח.) כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, וכן מדוע אחרו פעמי מרכבותיו (שופטים ה כח). ואמר הכתוב בכאן ''פעמותיו'' לפסיעות הכהנים הנושאים אותו, רמז שני דברים, שיהיו הטבעות בזויות למטה ממש סמוכים למושב הארון, ושיהיה כל ארכו של ארון מפסיק בין שתי הטבעות, כי הארון ארכו למזרח, והטבעות שנים בצפון אחד בראש המזרחי ואחד במערבי, ושנים בדרום, ופעמי הכהנים הולכים בין טבעת לטבעת, ולפניהם. ובמשנת המשכן שנו ארבע טבעות של זהב היו קבועות בו, שתים בצפונו ושתים בדרומו, שבהם היו נותנין את הבדים ולא היו זזים משם לעולם וכו',:

פעמותיו. חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי פעם שהוא זוית רק מל' רגל. רגלי עני פעמי דלים. וישם לדרך פעמיו.מה יפו פעמיך ורבים ככה. ע"כ הוצרכתי לפרש כי רגלים היו לארון. כי דרך בזיון הוא שישב הארון בארץ. ועוד מה טעם לומר ושתי טבעות זהב בתוספת הוי"ו. ואילו היו הראשונות היה כתוב שתי טבעות. להודיע שהם ארבע טבעות זהב שהזכיר כמשפט הלשון. ויש מחכמי דורינו שהבין זה ואמר כי הבדים היו מושמים בארון בטבעות שהיו על הפעמונים. וכאשר יצטרכו לשאת את הארון יוסרו מהטבעות השפליות ויושמו בטבעות העליונות. וכן כתוב ושמו בדיו. ולפי דעתי שהבדים אחר שהושמו בטבעות העליונות לא הוסרו משם. כי כן כתוב לא יסורו ממנו. ופירוש ושמו בדיו על הכהנים שהיו משימים בדי הארון בכתפות הקהתים וכאשר הושם הארון בדביר הוצרך להיותו סמוך אל הקיר שיסוכו הכרובים על הארון ועל בדיו. על כן האריכו קצה כל אחד מהבדים. וזהו ויאריכו הבדים והנה הד' הטבעות השפלים היו ליופי ותפארת כמשפט הארונים:

פעמותיו. זויות שוליו:

ויצקת לו - בולטין מגוף הארון ולא מחוברות.

על ארבע פעמותיו. פרש״י זויות העליונות. והרמב״ן הקשה דא״כ היה הארון בשעת משאו למטה מכתפי הנושאין. וזה אינו נוח למשא וגם אינו לכבוד להכי פי׳ הרמב״ן שהיו הטבעות בזויות למטה ממש סמוכים למושב הארון. והפלא על קדוש ה׳ הרמב״ן ז״ל דבפי׳ אי׳ בשבת דצ״ב על הארון דהוי במשאו תילתא מלעיל ותרי תילתי מלתחת. הרי שהיו הבדים והטבעות בשליש מלמעלה. ותו הא ביומא דף נ״ד איתא דהבדים היו דוחקין ויוצאין בפרכת ונראין כשני דדי אשה שנאמר בין שדי ילין. ואי היו מונחין על המושב של הארון היאך נראין כשני דדי אשה. אלא כפרש״י והוי כשני דדי אשה בשליש הגוף מלמעלה:

פעמותיו: עיין מלכים א' ז' ל' ול"ד, כי משם ראיה כי פעמותיו כמו פנותיו. וי"ו ושתי טבעות ענינה idest, וכמוה בברא' ל"ד מ"א, שמות י"ד י"ט, ישעיה כ"א י', ירמיה ב' ט', מ' ח'. מ"ו כ"ו; יחזקאל כ"ג ל"ז, שמואל א' כ"ח ג', וכיוצא בזה למטה פסוק י"ט.

על ארבע פעמותיו. פירש"י על ארבע זויותיה ובשליש העליון סמוך לכפרת היו נתונים ולא היו אלא ארבע ומה שאמר אחר כן ושתי טבעות פי' ושתים מן הטבעות האלו היו על צלעו האחת. וכתב הרמב"ן ודאי לא היו אלא ד' אבל מה שפירש שהיו בשליש העליון סמוך לכפורת לא מסתבר דכל מה שהיו יותר למעלה הי' המשוי יותר כבד ועוד כי דרך כבוד הוא שיהי' הארון למעל' נישא גבוה על כתפות הכהנים: לשון א"א הרא"ש ז"ל. ולי נראה פירש"י מפירושו דבשליש העליון סמוך לכפורת היו נתונים מההיא דאמרינן במס' שבת פרק המוציא משוי למעלה מי' טפחים חייב שכן משא בני קהת ויליף לה מארון דאמר מר ארון ט' וכפורת טפח וגמירי דכל טוענא דמידרי במוטות תילתא מלעיל ותרי תילתא מלתחת נמצא שהיו הטבעות בתחלת שליש העליון ולהכי גמירי הכי שאם הי' רוב המשוי למעלה מכתפיהם הי' מתנדנד לכאן ולכאן אבל כשרוב המשוי למטה מן הכתפים אז הוא נישא יפה. ואני אומר שח' טבעות היו לו לארון ד' טבעות קטנות בארבע הזוויות כדי שיהא נישא ומטלטל בהם בשעה שמתקנין אותו וד' טבעות בצדיו ברחבו בסוף רביע האחרון וחצי רוחב בין ב' הטבעות ובהם היו הבדים ולהכי כתיב בטבעות הראשונות פעמותיו שהן זויות ובטבעות האחרונות צלעות שהם צידי הארון. ור' אברהם כתב כי בכל מקום הוא לשון רגל כמו מה יפו פעמיך בנעלים על כן פי' שהארון היו לו ד' רגלים וד' הטבעות שהי' נישא בהן היו מלמטה ברגלים וד' אחרים לנוי מלמעלה. וכתב הרמב"ן ואין דבריו נכונים ולפי דעתי פעם הוא שם פסיעה מה יפו פעמיך פסיעותיך ואמר כאן פעמותיו על פסיעות הכהנים שנושאים אותו רמז לב' דברים שיהיו הטבעות בזויות למטה ממש ושיהי' כל אורכו של ארון מפסיק בין ב' הטבעות כי הארון ארכו למזרח והטבעות לצפון אחד בראש המזרחי ואחד במערבי וב' בדרום כנגדם ופעמי הכהנים הולכים בין טבעת לטבעת:

פעמותיו כתרגומו זוייתיה. החכם ראב"ע טען ואמר חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי פעם שהיא זוית רק רגל רגלי ענ' פעמי דלים וישם לדרך פעמיו מה יפו פעמיך ורבים ככה. ואיננה טענה כי פעמי ופעמיו ופעמיך כלם הם שמות בלשון זכר ומלת פעמותיו היא שם בלשון נקבה ויתכן להיות פירושם משתנת מפירוש השמות שהם בלשון זכר כי מנהג הכתוב על הרוב שכשיהיו שני עניינים בשרש אחד ישתמש בם הכתוב עם שני בנינים האחד בבניין אחד והאחר בבניין אחר כמו בשרש ברך שהשתמש בו הכתוב עם בניין פעל הדגוש ובניין נפע' בעניין ברכה ואם בניין הקל ובניין הפעיל בעניין ברכי' ובשרש נגע מבניי' פעל הדגוש על הנגעים ומבניין הקל על הנגיעה אף על פי שהם משרש אחד וכמוהו רבי':

ונתתה על ארבע פעמותיו. פירוש רש"י ז"ל פעמותיו כתרגומו זוויתיה כי היו הטבעות נתונות בזויות העליונות סמוך לכפורת. והנכון מה שפירש הרמב"ן ז"ל פעמותיו מלשון פסיעות כלשון (שיר השירים ז׳:ב׳) מה יפו פעמיך כי היו הטבעות נתונות בזויות התחתונות סמוך לשולי הארון כי דרך כבוד היה להגביה הארון למעלה ושיהיה נשא וגבוה מעל כתפות הכהנים לרמוז על דוגמתו שהוא רם ונשא גבוה ותלול למעלה.

ארבע פעמותיו. תרגמו אונקלס ארבע זויתי', והראב"ע אמר חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי פעם שהוא זוית, רק רגל, מה יפו פעמיך, לכן יפרש כי רגלים היו לארון ושם קבע הטבעות. והרמב"ן טען עליו כי אין פעם רגל אבל הוא שם הפסיעה, מה יפו פעמיך פסיעותיך כמאמרם כמה נאות פסיעותי' של ריבה זו ואמר הכתוב פעמותיו לפסיעות הכהנים הנושאים אותו. ורמז שני דברים, שיהיו הטבעות בזויות למטה ממש סמוכים למושב הארון וכו' ופעמי הכהנים הולכים בין טבעת לטבעת. והטור בשם אביו הרא"ש טען על הרמב"ן במה שכ' שהיו הטבעות בזוית למטה, דמבואר (שבת) דבשליש העליון סמוך לכפרת היו הטבעות דכל טוענא דמדלי במוטות תלתי מלעיל ותרי תלתי מלתחת. (ועי' בדברי בעל משכיל לדוד) ולדעתי אין לדחות דברי אונקלס לתרגם פעמותיו זויותיו, כי יש טעם לתרגומו זה, דכמו שהונח על הזוית שם פנה (ארבע פנותיו) שהוא מלשון פני' (אנה פנה דודך) כי הזוית בו פונה הסובב מצד זה לצד אחר, ככה יכונה הזוית בשם פעם, לפי שבזוית יתנועע הסובב ויתטלטל מצד זה לצד אחר, וכל שמושי פעם ענינם תנועה. וטלטול, פעמים על הפסיעות (וישם לדרך פעמיו) והפסיעות הם ע"י טלטול ותנועת רגלים. פעמון על הכלי המשמיע קול צלצול (פעמון זהב) והוא ע"י תנועת העינבל שבתוכו. ותפעם רוחו תרגומו ומיטרפה רוחי', רעיונותיו היו מטולטלים חסרי מנוחה מחשבותיו היו מתנועעים הנה והנה בלתי מרגוע (אונרוהיג) כלשון ספינה המטורפת בים, שמתנועעת ומתטלטלת ממקום למקום בלתי סדרים. הנה שפיר תרגום אונקלס פעמותיו זויותיו, כי בו יתנועע הסובב ויתטלטל מצד זה לצד אחר. והרלב"ג כתב, פעמותיו ר"ל זויותיו, והוא מענין פעם כי הפעם היא השניות והעדר ההתדבקות, וכן הענין בזויות כי בהם יחלקו השטחים המקיפים בדבר קצתם מקצת', ע"כ. והא דשבק קרא שאר לשונות המשמשות לזוית, כגון פנה מקצוע וכדומה, ובחר בלשון פעמותיו. כי רצה לכלול בו עוד הוראה אחרת, והוא פעמי נושאי הארון ופסיעותיהם, שהיה באמת בדרך פלא ותמהון משונה מפסיעות כל אדם, כמבואר בדברי רבותינו (רבה פ' נשא) מעולים היו בני קהת מכל הלויים שכל הלויים היו טוענין כלי מקדש היו מהלכין כדרכן פניהם כנגד הדרך אבל בני קהת היו מהלכין אחוריהם לחוץ ופניהם לארון כדי שלא ליתן אחור לארון וכ"כ הרמב"ם (ספ"ב מכלי מקדש) נושאי הארון היו מהלכין פנים נגד פנים. וידוע שהבדים היו נתונים לרחבו של ארון, וארכו של ארון מפסיק בין הבדים אמתים וחצי בין בד לבד, שיהיו שני בני אדם הנושאים את הארון מהלכין ביניהם, כמ"ש רש"י כאן (ממנחות צ"ח ב') ואחרי שבדרך משאם היו פנים נגד פנים, א"כ לא היו יכולים לעשות פסיעותיהן לפניהם כדרך כל אדם, ועל כרחן היו צריכים לילך לצדדיהן, ולעשות פסיעות צדדיות (זייטוואֶרטסשריטטע) הנה לחשיבות נושאי הארון שהיו מהלכין לכבוד הארון בפסיעות משונות מכל הולכי דרך, ולא השגיחו על הטורח הגדול והיגיעה הרבה המגיע להם משנויי פסיעותיהן ופעמותיהן, לכן טרח קרא וקרא את זויות הארון בשם פעמותיו, לכלול בו שתי הכונות, וטעם פעמותיו, זויות המשמשות לפעמי נושאיו ותרגום פעמותיו (שריטטווינקעל). ולדברי אגדה שהיה הארון נושא את נושאיו, קורא הכתוב הזויות בשם פעמותיו, כאילו הם עצמם היו עושים פסיעות לנסוע את הארון. ויתכן עוד שלא נקבעו הטבעות להיות אחוזים בארון החיצון לבד, דהיינו בארון הזהב שהיה צפוי על ארון העץ מבחוץ, דא"כ נקל מאד שיתקלקל מקום מושב הטבעות לרוב משאת שלשת הארונות עם הלוחות שבתוכם המכבידים על מקום אחיזת הטבעות (עי' יומא ע"ב ב' אם היה שולי ארון הזהב עוביו טפח) ובנקל יוסדק וישתבר ויפול, ואין סומכין על הנס שהארון נושא את נושאיו, לכן כדי לחזק מקום אחיזת הטבעות, עשאום באופן שיהיו נאחזים גם בארון העץ ואפשר גם בארון הפנימי. ובזה היתה אחיזתם חזק מאד ויש בהם כח לסבול על ידיהם עול משאת שלשת הארונות והלוחות. וזה נכלל בלשון פעמותיו, כי יהיה מענין שלש פעמים בשנה, שבנו זה פעמים, שיורה על כפילת הדבר (פערדאָפפלונג) וטעם פעמותיו כפילותיו כלומר כפילת ארונות, ולהורות בא שהטבעות היו אחוזות בכפיליות הארונות, ולכוונה זו הניח המקרא שאר לשונות המורות על זויות ובחר בפעמותיו כדי לכלול גם כפיליות הארון, וטעם פעמותיו זויותיו הכפולות. והתבונן דטבעות שבשאר כלי משכן הזכיר הכתוב לשון עשי' בשולחן ועשית לו ד' טבעות (כ"ה כ"ו) במזבח ועשית על הרשת ד' טבעות (כ"ז ד') ושתי טבעות תעשה לו (למ"ד ד') וכאן בארון הזכיר הכתוב ויצקת לו ד' טבעות, כי לגודל משאת הארון שהיו כפול שלשה, והלוחות שבתוכם שהיה משאם ארבעים סאה, כביב"ע כי תשא ל"א י"ח, והכפורת שהיה עביו טפח באמתים וחצי אורך ואמה וחצי רוחב, והכרובים ממעל לכפרת שגבהן עשרה טפחים, הנה בצירוף כלם היה משא כבד מאד, ולזה היו הטבעות צריכים להיות חזקים מאד, לכן אמר בהם לשון ויצקת, כי מתכות הנתך הוא חזק ואמיץ בעבור דבוק חלקיו, כי שרש יצק ישמש על הקושי והחוזק כמו והיית מוצק (איוב י"א) והבדל גדול יש בענין חוזק הדבר במתכות, בין שהוא מרודד ומופשט בחלקיו, בין המוצק המדובק בחלקיו. ומה שעשה בצלאל גם בשלחן ובמזבח הטבעות ביציקה, ככתוב (ויקהל ל"ז ג', ל"ה ה') אף שבצווי לא נאמר רק עשי', והיה יכול לעשותו ע"י רדידה, יתכן שעשאם ביציקה למצוה מן המובחר. (עי' פלתי י' סי' מ"ג סק"ו עובי דינר זהב):

ב' מכאן וב' מכאן לרחבו של ארון כו'. אבל אי הוה ב' מכאן וב' מכאן לארכו של ארון לא היו יכולין שני בני אדם הנושאין לילך זה בצד זה לפי שלא יהי' ביניהם אלא אמה וחצי:

ויצקת לו ארבע טבעות זהב. רצה שיעשו אלו הטבעות על צד ההתכה כדי שיהיה התדבקותם מעצמותם ויהיה יותר חזקים:

ושתי טבעות על צלעו האחת, המפ' נלחצו בלשון זה שמשמע שהיו שמונה טבעות ארבע על פעמותיו וארבע על צלעיו, וכ"ד הראב"ע. ופי' פעמותיו היינו רגליו. שהיו רגלים לארון והיו בו טבעות לנוי, וטבעות הצלעות לשאת אותו, והתוס' ביומא (דף ע"ג) דעתם שהיו ארבעה בדים בשמונה טבעות, ומ"ש ושמו בדיו, היינו בדים שנשא אותו בהם, ומ"ש לא יסורו ממנו, היינו הבדים שהיו קבועים וזה דחוק מאד שלא נזכר בכתוב שהיו ארבעה בדים, ויותר היה נראה לפ"ז שהיו שמונה טבעות, שתים על צלעותיו לשום שם הבדים בעת הנסיעה, והיו בשליש העליון כמ"ש בשבת (דף צ"ב) שגמירי דטונא דמדלי אינש על כתפוי תלתא מלעיל ותרי תלתא מלתחת, וארבע על פעמותיו סמוך לרגליו ששם היו הבדים קבועים בעת החניה, ופי' הכתוב,

כתרגומו זויתיו. ונראה כי לשון 'פעם' הוא מלשון (ותפעם רוחו) "הולם פעם" (ישעיה מא, ז) ומלשון "ותפעם רוחו" (בראשית מא, ח), שהוא לשון הכאה, וכן הוא לשון 'פעמון' שמכה בו הענבל. כי הזויות מכה בהם, והם הם ראשון להיות מוכה בו כל דבר שיגע בו. ולפיכך הוא בפתח, ואילו היה כמו שפירש הראב"ע שהוא מלשון "מה יפו פעמיך" (שיה"ש ז, ב), "הרימה פעמיך למשואות" (תהלים עד, ג), היה הפ"א בשו"א, דאלו כלם הפ"א בשו"א:
אמנם מה שפירש (רש"י) שהיה נתון בזויות העליונה, ומנא לן לומר שהיו בזויות העליונה, שמא בזויות התחתונה, נראה דזויות השטח נקראו זויות, ולפיכך העליונות (ש)הם זויות השטח, כי השטח הוא למעלה, לא השטח התחתון הדבוק בארץ. ויש ראיה לדברי רש"י שהיו נתונות בזויות העליונות, בפרק הוציאו לו (יומא נד.) "ויאריכו הבדים וייראו [ראשי הבדים]" (מ"א ח, ח), יכול יהיו מקרעין בפרוכת ויצאו לחוץ, תלמוד לומר "לא יראו" (שם), הא כיצד, דוחקין ובולטין בפרוכת כשני דדי אשה, שנאמר (שיה"ש א, יג) "צרור המור דודי לי בין שדי ילין". ומדקאמר 'מקרעין בפרוכת ויצאו', לא היו נתונים הבדים אלא למעלה, שאם למטה, אם כן היו מונחים הבדים על הארץ, לא אמר ש'היו מקרעין', [ו]הוי ליה לומר ש'יעברו הפרוכת ויצאו', כיון דהם למטה בארץ, היו מגביהין את הפרוכת ויצאו לחוץ. ועוד, דודאי כיון דהיו הבדים מונחין על הארץ, אי אפשר שלא היו נראה לחוץ, דמיד הוא יוצא לחוץ. אלא אם כן נאמר שהיה הפרוכת נגרר בארץ, שאז כשהיו מאריכין הבדים לא היה יוצא לחוץ, והיה בולט בפרוכת. וזה אין סברא לומר שהיו מאריכין בפרוכת עד שהיה נגרר בארץ יותר מן המדה, שהרי נתן שיעור בשוה לפרוכת כמו שהיה לפתח קדש קדשים. ועוד, דלא היה זה דומה לדדי אשה, כי דדי אשה הבליטה היא בגובה, ואין הבליטה למטה. ולפיכך צריך לומר דגם שם היה הבליטה בגובה, והיו הבדים בגובה. ועדיין צריך עיון באיזה מקום נתונים, דלמה שינה הלשון ולא כתב "לארבע פאות" כמו שכתוב בשלחן (פסוק כו):

ויצקת לו ארבע טבעות. שיהא תלמיד חכם זהיר בתורה ובתלמוד ובמצות ובמעשים טובים.

פעמותיו וכו׳ ובזויות העליונות וכו׳ הכי מסתברא דאל״כ אלא שהם למטה הרי מכריע כובד המשא ונהפך ונופל ואע״פי שהארון נושא את נושאיו מ״מ לא סמכינן אניסא. ומל׳ רש״י ז״ל משמע דלמעלה סמוך לכפורת ממש היו הטבעות. אבל בש״ס דשבת פ׳ המצניע דצ״ב מבואר דלאו הכי הוה דאי׳ התם המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת. ואיתא התם בלישנא בתרא דגבהן של לוים כאדם בנוני ג׳ אמות דגמיר לה מארון דאמר מר ארון ט׳ וכפורת טפח הרי כאן עשרה וגמירי דכל טונא דמידלי במוטות תלתא מלעיל ותרי תלתי מלרע אשתכח דלמעלה מעשרה הוה קאי דארון אינו תלוי למטה מכתפותיהן אלא ו׳ טפחים וב׳ שלישי טפח ע״כ. הרי בהדיא דהטבעות שבם נתונות הבדים היו תחת שליש העליון של הארון. ואפ׳ דמש״ה לא נקט רש״י אצל הכפורת אלא סמוך לכפורת ולעולם לאו אצלו ממש אלא סמוך לו קצת שהיו בשליש העליון. אך אעיקרא דמלתא דסוגיין דשבת קשיא לי טובא דהיכי בעי למימר שהבדים היו אחר שליש העליון כדי שיהיה תלתא דטונא מלעיל וב׳ תלתי מלרע והלא ע״ג הכפורת היו הכרובים שגובהן י׳ והם מקשה דלפי הנראה כובדן גדול מאוד ואפשר דאפי׳ טפי מארון גופיה הוו והיכי קאמר דהואי תלתא דטונא מלעיל וצ״ע:

ויצקת לו ארבע טבעות זהב ושתי טבעות. לפי הפשט מדקאמר ושתי טבעות היו לארון ד' קטנים קבועים בארון ובאותן ד' קבע ד' גדולים ורחבים שהבדים קבועים בהם וכשמניחין את הארון נופלים הטבעות גדולות ונשפלים הבדים ונתלים בהם:

ויצקת לו ד' טבעות, ושתי טבעות. לפי הפשט מדקאמר ושתי נראה שח' טבעות היו בתחילה יצק ד' טבעות קטנים קבועים בארון ובאותן קבע ד' טבעות גדולים ורחבים שהבדים קבועין בהן וכשהיו מניחין הארון הנושאים אותו כופלים הטבעות שהם נתונים בתוך הטבעות הקבועים ונשפלים הבדים והיו כמו נתלין שם ולא היו כנגד גובה הארון אלא כשנושאים אותם:

ויצקת לו ארבע טבעת זהב לפי פשוטו הם טבעות קטנות שהיו מן הארון עצמו.

ויצקת לו ארבע טבעות וגו'. הנה כללות הטבעות האלה הוא לשאת את הארון בהם והוא מורה לפי דרכינו על נשיאת מצוותינו ועשיותינו למעלה למעלה להיות פורחין לעילא לתקן שם בשמים שיהיה שורש למטה ופרי למעלה, שלא יהיו כנובלות הנופלין אל הארץ. ונודע אשר פרי תיקון הזה שיעלו המצוות למעלה, הוא האהבה והיראה שהאדם מרגיש בנפשו בעת עשותם שהם תרין גדפין ככנפי העוף לישא אותם למעלה למעלה כאשר כתבנו למעלה וכמבואר בתיקוני זוהר (תיקון י', כ"ה:) בלשונו כל מצוה בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא וכו' וממילא מלאו אתה שומע הן שאם נעשין בדחילו ורחימו פורחין ועולין למעלה על ידי הכנפים הללו. והנה מבואר בסידור האר"י ז"ל ובמשנת חסידים (בדיני תפילה בבית הכנסת) שצריך לומר קודם כל דבר מצוה ליחדא שמא דקודשא בריך הוא ברחימו ודחילו ודחילו ורחימו בשם כל ישראל וכו' והוא ליחד בזה ארבע אותיות שמו יתברך שמהם בא האהבה והיראה, וצריך ליחד כולם ועל כן צריכין לומר ארבע בחינות נגד ארבע אותיות עיין שם. אשר על כן הטבעות הללו שהיו מורים לשאת את הארון בהם, והוא רומז על בחינת אהבה ויראה שבהם פורחין מצוות ישראל למעלה כנזכר היו צריכין להיות ארבע טבעות נגד ארבע בחינות של אהבה ויראה שעל ידי זה פורחין המצוות לעילא. ולזה אמר הכתוב ויצקת לו ארבע טבעות זהב ונתתה על ארבע פעמותיו, והוא הרמז שהאדם בכל צד שיפנה לארבע הפאות יראה אחד מהטבעות והוא אהבה או יראה והטבעות הללו שהם אהבה ויראה יקיפו אותו בכל ארבע פנותיו.

רש"י ד"ה פעמתיו, ...מפסיק בין הבדים אמתים וחצי בין בד לבד, שיהיו שני בני אדם הנושאין את הארון מהלכין ביניהם וכו'. לפי זה היו ארבעה נושאים. אך לא אדע, מה עניין יש שהליכתם בין הבדים או מחוצה להם. (פ' תרומה תשס"ח) וראה שו"ת "מקום שמואל" (סימן מ) שכיון שהשכינה שכנה בין הבדים, ככתוב "בין שדי ילין" (שיר השירים א, יג), על כרחך גם הנושאים היו שם, ועל ידי כך היה הארון נושא את נושאיו.

פעמותיו. כְּתַרְגוּמוֹ זִוְיָתֵיהּ; וּבַזָּוִיּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת סָמוּךְ לַכַּפֹּרֶת הָיוּ נְתוּנוֹת, שְׁתַּיִם מִכָּאן וּשְׁתַּיִם מִכָּאן לְרָחְבּוֹ שֶׁל אָרוֹן, וְהַבַּדִּים נְתוּנִים בָּהֶם, וְאָרְכּוֹ שֶׁל אָרוֹן מַפְסִיק בֵּין הַבַּדִּים, אַמָּתַיִם וָחֵצִי בֵּין בַּד לְבַד, שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי בְנֵי אָדָם הַנּוֹשְׂאִין אֶת הָאָרוֹן מְהַלְּכִין בֵּינֵיהֶם; וְכֵן מְפֹרָשׁ בִּמְנָחוֹת בְּפ' שְׁתֵּי הַלֶּחֶם (מנחות דף צ"ח):

ושתי טבעות על צלעו האחת. הצד הארוך יקרא צלע. צוה אם כן שארבעתם תהיינה על ד' זויות השולים, וצוה גם כן שלא תושמנה על הצדדים הצרים, אבל תושמנה על הארוכים הנקראים צלעות, שתים מהן על צלעו האחת ושתים מהן על השנית:

ושתי טבעות - מן הארבע טבעות.

ושתי טבעות וגו׳. פרש״י וכן הרמב״ן דהוי״ו מיותר. ופתרונו כמו שתי טבעות וגו׳. ובאמת היה נראה בפשוטו כמש״כ הא״ע שהיו שמונה טבעות וכ״כ בתוס׳ יומא דע״ב מזה הדיוק. ובזה היה מתיישב רומיא דקראי דלהלן ל״ז ה׳ כתיב במעשה בצלאל ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון. מבואר דבצלאל הביא את הבדים וכמו שיבואר בסמוך דהכי דייק קראי דצואה. והרי בשעת הקמת המשכן כתיב ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון מבואר דמשה עשה כן. אלא שני מיני בדים ושמנה טבעות. היינו ד׳ טבעות בשליש העליון למשא וכדאי׳ בשבת. ואותם הבדים הביא בצלאל כמבואר בקרא לשאת את הארון. ועוד היו טבעות למעלה ממש ובהם היו הבדים בולטין כשני דדי אשה שהן גבוהין עשרה טפחים מיהת. ואותן הטבעות שם משה אחר נתינת העדות . זה היה נראה לפי הפשט. אבל סוגיא דעלמא אינו כן. חדא דבברייתא דמלאכת המשכן שהביא הרמב״ן ותו׳ מבואר שלא היה אלא ארבע טבעות. ותו דאי איתא דהוי שני מיני בדים אינו מובן כלל סוגיא דיומא שם דרמי ריב״ח כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. וכתיב והובא את בדיו בטבעות הא כיצד נתפרקין ואינם נשמטין. והנה הנוס׳ של והובא את בדיו דכתיב במזבח ודאי תמוה. ואפילו לנוס׳ רש״י שהביא מקרא והבאת דכתיב בארון ג״כ אינו מובן מאי רומיא הא והבאת כתיב בבדי הנשיאה. ולא יסורו ממנו אפשר דכתיב בטבעות העליונות שהם לכבוד. ותו דבמנחות דצ״ח ב׳ מבואר דלמד הנחת הבדים שנראים כדדי אשה מהבדים למשא. אלא פשוט לחז״ל דלא היה אלא שני בדים וארבע טבעות. וצ״ל דהאי וי״ו יתירא מלמדנו דלשתי תכליות באו הטבעות. חדא למשא וחדא לכבוד ישראל והווין כאלו הן ארבע טבעות. אבל באמת הן הן אחד. וכיב״ז אי׳ להלן כ״ז י״ד וי״ו יתירא ללמד ע״ז האופן יע״ש. ועדיין אינו מובן סוגיא דיומא הנ״ל מאי רמי ריב״ח. הא והבאת כתיב בפעם הראשונה ואח״כ לא יסורו ממנו. אלא ה״פ דמקשה מסיפא דקרא דכתיב והבאת את הבדים בטבעות לשאת את הארון. משמע שלא באו אלא למשא ואחר שעמד במקומו לא נצרכו כלל והסירו אותם. דאלת״ה אמאי כתיב לשאת את הארון. וע״ז רמי שפיר שהרי כתיב לא יסורו ממנו. ומשני דמתפרקין ואינם נשמטין. וא״כ היו מונחים בשעת משא בולטין משני הצדדים בשוה. ובשעת עמידה היו זזין את הבדים לחוץ כדי שיראו כשני דדי אשה. והיה הצווי על בצלאל שיביא את הבדים כדי לשאת. פי׳ באופן שיהא ראוי לשאת. וכן עשה בצלאל. ומשה רבינו תיקן את הבדים באופן שיהיו נראין כשני דדי אשה. וזהו פי׳ וישם את הבדים על הארון. תיקן אותם על מתכונתם. והיינו דכתיב בס׳ במדבר בשעת מסע ושמו בדיו. שהכהנים תקנו אח״כ בשעת מסע שיהיו ראוים לנשיאה. ולזה כוונו התוס׳ ביומא שם אלא שיש שם טה״ד וכצ״ל אלא שהיו משוכין הבדים לצד חוץ כו׳ וה״פ מש״ה כתיב ושמו בדיו שיתקנו כדי לשאת. ומתיישב הכל. וע״ע להלן כ״ו ל״ג:

על ארבע פעמותיו. ר"ל זויותיו והוא מענין פעם כי הפעם הוא השניות והעדר התדבקות וכן הענין בזויות כי בהם יחלקו השטחים המקיפים בדבר קצתם מקצת והנה היו שתי טבעות מהם על הצלע האחד מצלעות הרוחב ושתי טבעות על צלעו השנית ובהם היו נכנסים הבדים המצופים לשאת הארון בהם והיה זה כן מפני שהעדות הנתן בארון היה דבר שלם בעצמותו והדבר השלם הוא מה שלא יחסר בו דר רצה השם יתע' שימצא בו השלמות בארון בכל הפנים עד שלא יחסר בו דבר אבל ימצא תמיד מוכן אל השלמות מבלי שיצטרך להביא בו דבר מחוץ:

ושתי טבעות על צלעו האחת ושתי טבעות על צלעו השנית. כלומר ושתי טבעות מן ארבע טבעות זהב יהיו על צלעו האחד וכן הצד השני.

לא יסורו ממנו. מפני קדושת הארון לא היה רוצה הקב"ה שישמשו בו להסיר הבדים ולהכניסם בטבעות אלא כשרוצין לנושאו מחזיקים בראשי הבדים ונושאים אותו. וכשמניחים אותו הולכים להם הבדים אנה ואנה מחמת קדושתם ומאימת הקדושה ולעולם הן בטבעות. וכן משמע והובא את בדיו בטבעות שהולכים להם לכאן ולכאן. וכן לא יסורו ממנו דמשמע שקבועים בו ועתה נותן לדבריו טעם:

על ארבע פעמתיו משני צדי רחבו, ויש מפרשים פעמתיו רגלו כמו מה יפו פעמיך בנעלים רגלי עני פעמי דלים. אין נאה להיות הארון מונח סמוך על גבי קרקע. ושתי טבעות אחרים גדולים להיות בתים לבדים ושתי טבעות אלו קבועים בטבעות קטנים וכשהיו מניחים את הארון היו הטבעות הגדולים נשפלים עם הבדים ונתלין שם, שלא היה רוצה הקב״‎ה שימששו הארון כשיהיו הבדים בטבעות.

ושתי טבעות על צלעו האחת ושתי טבעות וגו', ולפי פשוטו אין לזה פירוש כי הלא כבר אמר לתתם על ארבע צדדיו בהזויות כפירוש רש"י בפירוש פעמותיו ומה חזר לומר בזה. ולדרכינו יאמר, כי הנה באמת ארבעה האלה אינם אלא שנים אהבה ויראה רק שהם שנים שהן ארבע ביחוד אותיות השם, ולזה אחר שאמר ארבע טבעות וגו', אומר כי לא תסבור שהם ארבעה ממש ארבעה בחינות נפרדים לא כן כי הם רק שתים, ואך ושתי טבעות על צלעו האחת, והמה שנים ממש שני בחינות ושתי טבעות הללו עצמם על צלעו השנית, כי צריך להתעורר ברחימו ודחילו נגד אותיות י"ה שבשם הוי"ה ברוך הוא והוא צלעו האחת ושתי טבעות על צלעו השנית בחינת ו"ה שבשמו הקדוש כמפורש שם בדברי האר"י ז"ל. ונוסף לזה אומר הכתוב,

שם. ...וכן מפורש במנחות בפרק שתי הלחם (צח ע"ב). ע"כ. הלשון "וכן" (בו"ו) קצת תמוה אחר שרש"י הסביר יפה כל כך את "וכן" שבפסוק ט. (פ' תרומה תשנ"ט)

ושתי טבעת על צלעו האחת. הֵן הֵן אַרְבַּע טַבָּעוֹת שֶׁבִּתְחִלַּת הַמִּקְרָא, וּפֵרֵשׁ לְךָ הֵיכָן הָיוּ; וְהַוָּי"ו זוֹ יְתֵרָה הִיא, וּפִתְרוֹנוֹ כְּמוֹ שְׁתֵּי טַבָּעוֹת, וְיֵשׁ לְךָ לְיַשְּׁבָהּ כֵּן: וּשְׁתֵּי מִן הַטַּבָּעוֹת הָאֵלּוּ עַל צַלְעוֹ הָאַחַת:

על צלעו האחת - מצד רחבו, שהרי בולטין היו הבדים לצד ההיכל ובעל כורחך ארכו של ארון מצפון לדרום והבדים ממזרח למערב.

על צלעו האחת ושתי טבעות על צלעו השנית היינו על ארבע פעמותיו וארכו של ארון היה מצפון לדרום בין הבדים שמשך ארכו ממזרח למערב.

צלעו. צִדּוֹ:

מבית ומחוץ תצפנו, מכאן שבשאר כלים דלא כתיב בהו הכי לא הי' הצפוי רק מצד א', כגון השלחן הי' הצפוי מעל גבו למעלה, חוץ כ"ד עגול כגון בדים ועמודים שהיו מצופים סביב:

עורות אלים מאדמים, עיין ירושלמי פרק כלל גדול תנן והצבע ומקשה הגמר' צביעה היכא הוי' במשכן ומשני אלים היו משרבטין עד שנאדמו פי' היו מכין באלים חיים בשרביט ומקל עד שנתאדם העור ונצבע מהדם והק' ק"ע הא הוי תכלת וארגמן ותולעת שני ותירוצו שם אינו עולה יפה הלא כל מלאכת חורש, קוצר, ובישול, הכל מסממנים יליף ומ"ט לא נילף צביעה מנייהו והנה בנודע ביהודע קמא ססי' א' בעי למימר צביעת שחור של תפילין הותר מדבר טמא ולא בעי מותר בפיך כיון שאינה אלא חזותא בעלמא, וצ"ל אע"ג דאמרינן לא הותר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה מן המותר בפיך חזותא לא מיקרא מלאכת שמים וא"כ לא מיקרא לענין שבת מלאכה וע"כ יליף צביעה מאלים דצביעה כזו וודאי מעשה רבה הוה אלא דלפ"ז לא יתחייב בשבת הצובע אלא כעין מעשה רבה דאלים מאדמים ולא קיי"ל הכי וא"כ לא קיי"ל נמי כהאי דנודע ביהודע:

בדי. מוֹטוֹת:

ועשית בדי עצי שטים. הם נושאי הארון כי בהם אחזו הארון והיה לו לומר ועשית בדים אלא שכפי הרמז ירמוז לט"ז גברי הקורין בתורה בשבת ובשני וחמישי כמספר בדי זה"ש וצפית אותם זהב היינו יום ז' ויום ה' ויום ב' דוגמא לזה פירשנו בעוללות אפרים מאמר רס"ט בקצב אחד שהיה לו שלחן של זהב משאוי ששה עשר בני אדם כו' ולא יסורו הבדים כי ברית כרותה אמר ה' לא ימושו מפיך ומפי זרעך וגו' וכמ"ש (יהושע א ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך.

ועשית בדי. הבי"ת רפה:

ועשית בדי עצי שטים. אלו המסייעין את עוסקי התורה.

ועשית בדי עצי שיטים וצפית וגו'. כי נודע אשר לזה נברא איש הישראלי בארץ התחתונה הלזו מגוש עפר מן האדמה בכדי שכאשר יעלה הוא בכח נשמתו ומחשבתו למעלה לפאר ולשבח ליוצרו או בעוסקו בתורה שמדבק עצמו למעלה במקור הקדושה באורו ברוך הוא הנעלם בתורתו ומצוותיו כי כולם רצונו הם מה שהוא רצה שנעשה כך, והוא ורצונו אחד כידוע. אז ידבק ויעלה עמו כל בחינת צבא הארץ הכלולים עמו בכח גופו, כי כולם נבראו מארבע יסודות הידועות שהם אש רוח מים עפר, וכיון שגופו כלול ונכלל מכל צבא הארץ על ידי הארבע יסודות הללו הרי בשעה שגופו מדבק עצמו בה' אלהיו כן הם מדבקים עצמם באלהים חיים ומלך עולם שבראם אף עשאם. וביותר ויותר אם יעסוק בכל צבא הארץ גופא לעבודת ה' כמו באכילה ושתיה ומלבושי כבוד, בזה ודאי הוא מעלה אותם מגוש עפר ארץ העמים לשמי השמים, וכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה בצוותא בסימא שעל ידו יהיו עולים ומתדבקים בה' אלהיהם. והנה שורש כל צבא הארץ הם ארבעה מינים הכוללים לכל צבאיה והם דומם צומח חי מדבר הנמשכין משורש ארבע אותיות שמו יתברך וצריך להעלותם אל שורשם, והנה ארבעה מינים הללו כל אחד כולל בתוכו מכל הארבעה שכן דרכי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו שכל הבחינות כלולים אחד מחבירו, ובפרט לאשר שהם נמשכין מארבע אותיות שמו יתברך ושם בודאי כלולין אחד מחבירו ונמצא בכלל הם י"ו פנים שהאדם צריך להעלותן, וכולם שורשם והויתם ורובם מבחינת היצר הרע הם לרוב גשמיותן המרובה על אורם שאורם בהם מיעוטא דמיעוטא, עד שאין בהם דעת כלל. ולזה אמר ועשית בדי עצי שטים כי בדי הוא ט"ז ורומז על ט"ז פנים הללו והם של עצי שטים מבחינת היצר הרע והאדם צריך לכלול עצמו מכולן ולעשותן שיהיו ראוין להתקרבות אלהי האלהים ואדוני האדונים. ועל כן וצפית אותם זהב כנזכר למעלה, שלא יראה בהם מבית ומחוץ שום בחינת יצר הרע והגשמיות רק מצופה זהב הרומז ליופי ותיקון הדברים ההם שיהיו מתעלים באמת לשם מצוות ועבודת ה'. ואחר כך,

וצפית אותם זהב. שבמקום שעתיד הקב״ה לעשות צל לעוסקי התורה עתיד לעשות למחזיקיה, שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז יב), ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג יח).

שנים כרובים נגד ה' אלהים, דהיינו מדה"ד והרחמים (כי התורה כלולה מהם שבכתב הוא רחמים ושבע"פ הוא מדה"ד), ושלמה הוסיף שנים כדכתיב ויעש שלמה שנים כרובים אחרים (והטעם מפני שכ"א כלולה משניהם) ומפני צדיק ורע לו רשע וטוב לו, צדיק וטוב לו רשע ורע לו, מצאתי:

ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו, ר"ל ושכנתי בתוך עושה המלאכה ועל ידי זה יעשו ככל אשר אני מצוך כי ה' אתם במלאכתם אבל בשלמה כתיב הבית הזה אשר אתה דייקא בונה ולא היה כעושה מלאכת המשכן ע"כ הטיל תנאי אם תשמור משמרתי אז ושכנתי בתוך בני ישראל:

ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו, ר"ל ושכנתי בתוך עושה המלאכה ועל ידי זה יעשו ככל אשר אני מצוך כי ה' אתם במלאכתם אבל בשלמה כתיב הבית הזה אשר אתה דייקא בונה ולא היה כעושה מלאכת המשכן ע"כ הטיל תנאי אם תשמור משמרתי אז ושכנתי בתוך בני ישראל:

והבאת את הבדים וגו׳. המצוה על בצלאל בשעת מעשה הארון להביא את הבדים באופן שיהא ראוי למשא. וכן כתיב במזבח החיצון והובא את בדיו בטבעות. משא״כ בשלחן ובמזבח הפנימי לא כתיב אלא עשיית הבדים וטבעות ולא ההבאה. וכן במעשה כתיב בארון ובמזבח החיצון ויבא את הבדים בטבעות וגו׳ לשאת. ולא כתיב כן בשלחן ובמזבח הפנימי. ומש״ה גם להלן פ׳ פקודי בשעת הבאת המשכן כתיב את ארון העדות ואת בדיו את מזבח הנחשת את בדיו. ובשלחן ומזבח הפנימי לא כתיב שהביא בדיו. והיינו משום דבשני כלים אלו היו הבדים עם הכלים. ולהלן יבואר עוד שבשלחן ובמזבח הפנימי לא היה אפשר להביא הבדים אלא בשעת משא. אמנם בטעם הדבר נראה דבא להגיד לנו דכח הארון שהוא התורה. וכח מזבח החיצון שהוא עבודה נישאים בכל דור ודור ממקום למקום היכן שישראל גולים. וע׳ מש״כ בס׳ דברים י׳ ח׳ בפי׳ המקרא לשאת את ארון ברית ה׳. ותפלה במקום עבודה כידוע. משא״כ השלחן שבו כח מלוכת ישראל ומזבח הפנימי שבו כח כהונה כידוע ביומא דע״ב ב׳ שלשה זירים הן של מזבח זכה אהרן ונטלו של שלחן זכה דוד ונטלו. ושני כחות אלו אינם אלא כשישראל על מקומם בא״י והכלים משמשים בקדושה. וע״ע ס׳ במדבר ד׳ י״ד:

והבאת את הבדים בטבעות על צלעות הארן לשאת את הארן בהם, ר"ל שבעת הנסיעה תוציא את הבדים מטבעות שבפעמותיו והבאת אותם בטבעות שבצלעותיו, בטבעות הארון ר"ל בטבעות שבפעמותיו יהיו הבדים קבועים בעת החניה לא יסורו ממנו בעת החניה, אבל בעת הנסיעה התיר בפירוש להסירם אל טבעות שבצלעות כמ"ש והבאת את הבדים, ובזה נכון מ"ש בפ' במדבר ושמו בדיו שבעת הנסיעה שם אותם בטבעות שבצלעות, ובזה נכון מ"ש לקמן (ל"ז ה') ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת אותו בהם, ולקמן (מ"ם ב') ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון, ויקשה מי הוציא את הבדים שהכניסן בצלאל הלא עבר בלאו, אך שבצלאל שם אותן בטבעות שבצלעות כיון שאז היה הארון שלא במקומו, ובעת שרצה להכניס הארון למקומו הוציא אותם משה משם וישם אותם בטבעות שבפעמותיו, ששם היו צריכים להיות קבועים כ"ז שהארון במקומו והיה מוזהר בלאו לא יסורו כ"ז שהארון במקומו. ויל"פ גם מ"ש בגמ' שם. מתפרקין ואינן נשמטים, ר"ל שמתפרקים לפי שעה בעת שהוציא הארון ממקומו לנסיעה, ואינן נשמטים בעת שהארון במקומו שאז נקרא השמטה כיון שאז מסירם מן הקביעות. אולם יקשה ע"ז ממה שהוכיח במנחות (דף צ"ח) שבדי הארון היו ברוחב הארון לא בארכו דארבעה גברי דרי ליה ותרי גברי לא מסגי רק באמתים וחצי, ומזה מוכיח שהיה אורך הארון לרחבו של בית מצפון לדרום, ולמ"ש לא מוכח מידי די"ל שטבעות שבצלעיו שבם שם הבדים בעת הנסיעה היו ברוחב הארון, וטבעות שבפעמותיו שבם היו קבועים בעת החניה היו באורך הארון, והארון היה קבוע ארכו לאורך הבית ממזרח למערב ששם היו הבדים בעת החניה, וגם לשון מתפרקין ואינן נשמטים לא משמע כפרושי, ע"כ נראה שיש הבדל בין פעמותיו ובין צלעיו, שפעמותיו הם הזויות כתרגומו זויתיה שלכן נקרא ג"כ סוף הרגל פעם שהוא הזוית והקלה באדם, וצלעיו הוא רחוק מן הזויות לצד אמצע הארון, והיה קבוע בכל צד ארבע טבעות בשורה אחת שתים בצד הזויות ושתים לצד האמצע רחוק מן הזויות שלשה טפחים לכל צד, ובעת הנסיעה עברו הבדים את כל הטבעות, ובעת החניה היה יכול להוציאם משתי טבעות וישארו בשתי טבעות לבד, שעז"א בטבעות הארון יהיו הבדים שימצאו תמיד בשתי טבעות, ולעת הנסיעה כתיב ושמו בדיו שאז הוציא אותם לצד חוץ, ובמקדש של שלמה כתיב (מלכים א ח׳:ח׳) ויאריכו הבדים ויראו וגו' החוצה ופי' חז"ל שהיו בולטים מן הפרוכת כשני דדי אשה, ואורך הבדים שעשה משה לא היה יותר מעשר אמות כי המשכן היה עשר, ובעת החניה משכם לצד חוץ אל הפרוכת שיהיו בולטים בפרוכת כשני דדי אשה שמסתמא גם במשכן היה כן, ובמקדש של שלמה שהיה עשרים על עשרים והארון עמד באמצע הבית, כשמשכם עד אמצע הארון הגיעו עד הפרוכת, וכשמשכם עד טבעות הצלע של צד מזרח שהיה שלשה טפחים רחוק מן הזוית בלטו הבדים ודחקו בפרוכת טפח ומחצה והיו כשני דדי אשה, ומבואר שהוסרו משתי טבעות של צד מערב ונשארו בשתי טבעות שבצד מזרח לקיים בטבעות הארון יהיו הבדים. והנה התוס' במנחות (דף צ"ח ע"ב) כתבו שהבדים האריכו דרך נס ולמ"ש א"צ לזה, ומדברי הריצב"א שהביאו התוס' בב"ב (דף כ"ה) מבואר שס"ל שלא היה דרך נס כמ"ש התוי"ט בב"ב פ"ב משנה ט', רק שמ"ש לדעתו שהיו מושכים הארון לצד מזרח אינו נ"ל, דהא מבואר במגלה (דף י') ובכ"מ שהארון עמד באמצע רק ס"ל להריצב"א כיון שהיה חציו למזרח אין מוכח שהשכינה במערב, ובכ"ז היתה משיכת הבדים בלא נס כמו שכתבתי, וסר בזה כל מה שעמעמו המפ' בזה כמ"ש בספר מעשה חושב, והמעיין יתפלא מה' נשתנה מזבח הנחשת מן השלחן ומזבח הזהב, שבמזבח הנחשת נאמר בצוואה והובא את בדיו וכן בעשיה ולא נאמר כן בשלחן ובמזבח הזהב, ובספורו כי הובא המשכן אל משה חשב את מזבח הנחשת ואת בדיו את ארון העדות ואת בדיו ובשלחן ומזבח הזהב לא כתב ואת בדיו הגם שגם בהם צוה לעשות בדים, ומצד זה נראה כי מזבח הנחשת מצד גדלו מכל הכלים היו הבדים גדולים וכבדים והיה צריך לשומם בתחלת המסע כדי שיהיה יכול להזיזו ממקומו ולכסותו לכן אמר בו והובא את בדיו בשאת אותו, שהיה צריך להביאם אל תוכו תיכף, ולפ"ז גם מ"ש (במדבר ד' י"ד) אצל מזבח הנחשת ושמו בדיו הוא רק התקון, כי הבאת הבדים היה תחלה טרם כסו אותו בבגד ארגמן, ובזה תמצא פתרון למה שבארון ומזבח הנחשת אמר שם "ושמו בדיו" ובשלחן ומזבח הזהב אמר "ושמו את בדיו", כי שימה שאחריו מלת את מורה על שימת הדבר וקביעתו בתחלתו, אבל בארון ומזבח הנחשת שכבר היו שם הבדים אמר ושמו בדיו היינו שתקנם, ולכן אחר שהזכיר (לקמן ל"ז ה') שבצלאל הביא בדי הארון בטבעות לשאת את הארון אמר (שם מ"ם כ') במרע"ה וישם את הבדים על הארון שבקה"ק האריך אותם לצד חוץ שיהיו בולטים בפרוכת, ושימה זו לשון תקון: &

והבאת את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון. מיכן שתלמידי חכמים שבעיר בני עירו מצווין לעשות מלאכתו.

והבאת את הבדים בטבעות וגו'. כי אחרי עוסקו בהם לשם שמים לשם מצוה הנה עדיין לא יעלו למעלה לפרוח בכנפיהם עד אשר יכניס אותם בהטבעות והם אהבה ויראה דחילו ורחימו שהם הגדפין להעלות כל דבר והמה יהיו על צלעות הארון, כלומר כי הם יצטרפו עצמם ויהיו בצד וצלע האיש הישראלי הלז המרומז בהארון שהוא יעלה אותם, בכדי לשאת את הארון בהם שכשישא הארון למעלה ישאו גם המה אתו ויחדיו ידובקו האדם שהוא הארון והבדים שהם כל צבא הארץ לעלות יחד למעלה. ועל כן הצווי מפורשת,

על צלעות הארון. דייק הכתוב אשר בצלאל יביא באופן שיצאו משני הצלעות בשוה כראוי למשא משא״כ בפ׳ פקודי גבי הקמה כתיב וישם את הבדים על הארון:

לשאת את הארון בהם. מאחר שעוסק בתורה מתנשא למעלה למעלה.

שנים כרובים, דרשינן שנים ולא ד' וקשה א"כ מה ראה שלמה להוסיף שנים אחרים, וי"ל דלענין משני קצות הכפורת דוקא נאמר כאן שנים ולא ד', אבל שלמה עשה הנך על הארון עצמו:

[] ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו, ופרש"י לדורות ונלפע"ד לפרש כך שהקב"ה אמר למשה ככל אשר אני מראה אותך וכו' וכן תעשו לדורות דהיינו שבכל פעם יעשו משכן ומקדש ע"פ מראה אשר איראה לנביא בנביאות ככל אשר אני מראה לך עתה במראה הנבואה וכן כתיב הכל מיד ה' עלי השכיל וכן בנין ביה"מ שלע"ל הראה הקב"ה ליחזקאל הנביא כמבואר בקרא דאל"ה לא הי' רשות לשנות שום דבר בבנין ביה"מ ממה שהיו במשכן כי אין נביא רשאי לחדש דבר הקבוע לדורות ואין להאמין לו לשנות כמו שאין אנו מאמינים לנביא לשנות שום דבר מצוה לגרוע או להוסיף רק שבכאן אמר הקב"ה בפי' למשה בהר סיני שתמונת בנין בית המקדש יתגלה תמיד לנביא בשעתו וזה ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו כן תעשו לדורות כפי שאראה להנביא ההוא בנבואה תבנית הבית וכליו:

לא יסרו ממנו. לְעוֹלָם (יומא ע"ב):

בטבעות. שהם על צלעות הארון:

לא יסורו ממנו. טעם שהוצרך לומר ממנו ולא הספיק לומר לא יסורו והענין מובן שממנו הוא, אפשר שנתכוון לומר שאין צריך שיהיו מהודקין ממש שלא יזוזו מתחילתם לסופם בטבעות עצמם אלא שלא יסורו מהארון היא ההקפדה, אלא שביומא (ע''ב.) אמרו וזה לשונם רבי יוסי בר חנינא רמי כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו וכתיב והובא את בדיו הא כיצד מתפרקין ואין נשמטין עד כאן. מדברי הגמ' מוכח כי לא יסורו לבד משמע ליה שלא יזוזו ואולי כי תיבת ממנו יש בה משמעות אחר כי בא לרבות שלא יזוזו אנה ואנה לזה אמר הכתוב (י''ד) והבאת:

בטבעות הארון וגו׳. אריכות הלשון הוא. והיה ראוי לכתוב לשאת את הארון בהם לא יסורו ממנו. אלא משום דזה הוא לתכלית אחר כמש״כ לעיל:

לא יסרו ממנו. מטעים ביה עיין במסורת במסורה דדפוסא קמס ממנו ט' דמטעים וכו' וכולהו חשיב להו בר מן חד דהוא ויצא אחד אל השדה ללקט וגו' וילקט ממנו (מלכים ב ד׳:ל״ט) וטעותא דדפוסא היא. ותימא מה עניין לתלתא מינייהו הכא ואינון בטבעת הארון. ואם האכל יאכל דפרשת צו וצדקת צדיקים יסירו ממנו (ישעיהו ה׳:כ״ג) דודאי ליכא למיטעי בהו ולמימר ממנה כדאיתא למיטעי באחריני וגם במסורת ריש פרשת צו נמסר ו' סבירין ממנה וקריין ממנו עם הסימן בלשון תרגום וליכא בהדייהו הנך תלתא דאמרן וכי אשכחנא במסורת כתיבת יד ונ"ל דהני מסרתא לא פליגי אהדדי ותרוייהו איתנהו הא דמסיר ו' סבירין ממנה שפיר והא דמסיר ט' דמטעין הכי פירושא ט' מלין דאיכא למיטעי בהון ולא פריש מאי טעותא שיתא מינייהו כדאמרן דסבירין ממנה ותלתא אחריני איכא למיטעי ולמימר מהם אע"ג דשפיר כתיבין ממנו:

לא יסורו ממנו לעולם. דאל"כ הא כתיב לעיל מיניה בטבעות הארון יהיו הבדים:

לא יסורו ממנו. ודרשו ז"ל ביומא פרק בא לו שלא היו הבדים זזים מן הטבעות לעולם, וכל המוציא הבדים מן הטבעות עובר בלאו זה. ושם עוד והבאת את הבדים בטבעות, מלמד שהיו הבדים הולכים ובאים, יכול יהיו נשמטים מן הטבעות ת"ל לא יסורו ממנו, יכול לא היו זזין ממקומם ת"ל והבאת את הבדים בטבעות הא כיצד מתפרקין ואינן נשמטים, ופירש רש"י ז"ל שם כי היו הבדים דקים באמצעותם ולכך והבאת כלומר שהיו הולכים ובאים ועבים בראשיהם ולכך לא יסורו ממנו וזהו מתפרקין ואינם נשמטין.

לא יסרו ממנו. ר' יוסי ב"ר חנינא רמי, כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו, וכתיב (פ' י"ד) והבאת את הבדים בטבעות, הא כיצד ^יחפירש"י לא יסרו משמע שאין זזין מהם וכתיב והבאת משמע שהולכין ובאין בתוכן, עכ"ל, ועיין מש"כ באות הבא. מתפרקין ואין נשמטין ^יטוהיינו שבראשיהן היו עבים והכניס ראשן אחד בדוחק בטבעת ובאמצען היו דקין, הלכך לא היו נדחקין בטבעות אלא מתפרקין והולכין לכאן ולכאן, אבל אין נשמטין לצאת מהן לפי שהם עבים בראשיהם.
אמנם איני יודע בכלל מאי קשה לו בלשונות אלה הפסוקים, כי הלא בודאי כן הוא, מתחלה בסדר הבנין צוה להביא את הבדים בטבעות ואח"כ צוה שאלה הבדים לא יסרו ממנו, ואיך אפשר לכתוב בענין אחר, והלא גם הלשון וגם הענין מבוארים באר היטב, ולכן נראה דכונת קושיית הגמ' מוסבת על סוף הפסוק דוהבאת דכתיב והבאת את הבדים בטבעות לשאת את הארון בהם, משמע דכל עיקר תכלית הבאה זו כדי לשאת את הארון, ולפי"ז היכא שכבר נסדר העמדת הארון על מקומו ושוב אין צורך לשאת אותו ממילא אין צורך עוד בהבדים, ככל דבר שנעשה לשעה לתכלית אמצעי, וא"כ קשה איך אמר אח"כ לא יסרו ממנו, דמשמע שיש צורך בהם גופא, דאל"ה למה לא יסרו, ועל זה מתרץ מתפרקין ואין נשמטין, כלומר שנעשו הבדים גם לצורך עצמן שהיו מפארין בזה את הארון. –
והנה לפנינו בגמ' איתא במקום הפסוק והבאת את הבדים הפסוק והובא את בדיו דכתיב לקמן במזבח הנחושת, אמנם מרש"י משמע שהיה לפניו הגירסא הפסוק והבאת את הבדים, ובאמת כן מסתבר, דל"ל להביא ממרחק ומענין אחר בעוד שבענין זה גופיה כתוב לשון והבאת, וכ"ה הגירסת בש"ס כ"י, ולכן העתקנו אנחנו כן. .
(יומא ע"ב א')

לא יסורו ממנו. לעולם כפרש"י ר' יוסי בר' חנינא רמי כתיב לא יסורו ממנו וכתו' ושמו את בדיו הא כיצד מתפרקים ואינם נשמטין כלומ' שהבדי' היו גסי' בראשיהם ודקים באמצעיהם והיה מוליכן בתוך הטבעות לכאן ולכאן אבל לא היו נשמטין לצאת מהן כך נדרש במסכ' יומא פרק בא לו וכן פרש"י בפרשת במדבר. ור"מ מקוצי פי' וז"ל ולא יסורו ממנו שיהיו הבדים דבוקים בדוחק בתוך הטבעות כדי שלא יהא משא הארון יורד על הכתף האחרון הנושא הארון בעלותו בהרה ולא על הכתף הראשון ברדת מן ההר עכ"ד:

לעולם. מדכתיב בתחלה בטבעות הארון יהיו הבדים למה לי למכתב אחר כך לא יסורו ממנו:

לא יסורו ממנו לעולם. דאם לא כן הרי כבר כתיב "בטבעות הארון יהיו הבדים":

בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. מכאן שהמסיר בדי הארון עובר בלאו.

לא יסורו ממנו. מפני קדושת הארון לא רצה הקב"ה שימשמשו בו להסיר הבדים ולהכניסם בטבעות אבל כשבאין לנושאו מחזיקין בראשי הבדים ונושאין וכשמניחין אותו הולכין להם מיד מחמת אימת הקדושה וה"פ דקרא בטבעות הארון יהיו הבדים שישימם משה ויקבעם שם כדכתיב בפרשת ותכל וכשיושמו שם לא יוסרו ממנו:

לא יסורו ממנו. מפני קדושת ארון לא היה רוצה הק"ב שישמשו בארון הקודש להסיר בדים ולהכניסן אלא כשבאין לנושאו מחזיקין בראשי הבדים ונושאין אותו וכשמניאים אותו הולכים להם מיד מפני אימת הקדושה ועתה נותן טעם לדבר ונתת אל הארון ולכך אני מצוה לנהוג דרך קדושה ואע"פ ששם משה הבדים בארון כדכתיב בו ותכל ופרשת נשא כתיב אהרן ובניו יבאו וכתב שם גבי ארון ושמו בדיו אלמא שהוסרו איכא למימר דאע"פ ששמם משה רצה הק' שיושמו ע"י הכהנים ולפיכך שמו אותם אהרן ובניו ומאותו שעה לא הוסרו וי"מ לפי הפשט שלא יסורו שכתב כאן ה"ק ששמו אותן בקביעות בתוך הטבעות שלא ישמט הארון לכאן ולכאן כשנושאין אותו אבל מוסרים היו כמו שכתב לשם ושמו בדיו אבל רבות' מפ' שלא היו מוסרים כדמ' במכות דקאמר גבי יש חורש תלם אחד ועובר עליו משום ח' לאוין ופריך ולחשיב נמי שהסיר בדי הארון וקעבר בלאו דלא יסורו ובמסכ' יומא נמי אמר המסיר בדי הארון לוקה ולכך פי' שלא הוסרו רק בפעם ראשון כדי שיתנו ע"י כהנים וי"מ שמה שכתב גבי אהרן ובניו ושמו בדו אינו אלא שתקנו אותם ולא הוסרו מעולם כדאמר ביומא מתפרקין ואינם נשמטים ובבא בתרא פרק קמא מפ' כמה הלוחות אוכלות בארון ואיך מונחות בין למ"ד אמת כלים באמת בת ששה טפחים בין למ"ד בת חמש טפחים הגה"ה:

לא יסרו ממנו ריב״‎ח רמי כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים וכתיב והבאת את הבדים בטבעות, אלמא הולכין ובאין לתוכן הא כיצד מתפרקין ואינן נשמטין, בראשיהם היו עבין והכניסו ראש אחד בדוחק בטבעות ובאמצע היו דקין הלכך לא היו נדחקין בטבעות אלא היו מתפרקין והולכין לכאן ולכאן אבל אינן נשמטין לצאת מהם לפי שהן עבין בראשיהן הכי מיתניא והכי פרש״‎י בפרק בא לו. ד״‎א כאן ובפרשת ותכל משמע שמשה שם את הבדים בארון, ובפרשת במדבר כתיב ובא אהרן ובניו ושמו בדיו אלמא משמע שהוסרו, אלא י״‎ל שאף ע״‎פ ששם אותם משה רצה הקב״‎ה שיושמו ע״‎י כהנים, כדכתיב ושמו את בדיו, ומאותה שעה ואילך לא יסורו ממנו. מחמת קדושתו לא רצה הקב״‎ה שימששו בו להסיר הבדים ולהכניסם בטבעות. ולפי הפשט הבדים עומדים בדוחק בטבעות שכשיהיו נושאין את הארון ויעלו הרים וירדו בקעות לא ירד הארון על כתפי נושאיו, או שמא שני חריצין בכל אחד מן הבדים והטבעות נתונים בהם. ד״‎א לא יסרו ממנו לפי הפשט אין צורך בבדים אלו להסירם כי אין בהם שום טירוד ודוחק בהם לפי שהם בקדש הקדשים שאין יוצא ונכנס בו רק כה״‎ג ד׳‎ פעמים ביום אחד בשנה, אבל במזבח הנחשת הנתון בחצר שהכל נכנסין ויוצאין בו אם יהיו הטבעות תדיר בו יהיו טרודין ודוחקין הנכנסים והיוצאין לפיכך אין צריך שיהיו שם אלא בשעת המסעות כדכתיב והיו הבדים בטבעות וגו׳‎ בשאת אותו.

לא כתב משה ספר. כי לא נכתבה עד סוף הארבעים קודם מותו. עיין מזרחי. ומה שכתב הרב וספר התורה שמוהו מצד בחוץ. פלוגתא בגמרא. דבבא בתרא. וערש"י האזינו:

בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו. כי הבדים כאשר המה בלתי הארון הרי הם מוכנים לכל דבר רע, ורובן רע בלא זה ועל כן צריך האדם לראות תמיד שיהיו הבדים שהם צבא הארץ בטבעות הארון שיהיו מקושרים ודבוקים אצלו בעבודת ה' המכונה אל הארון שהוא נזר הקודש, ובטבעות דווקא שהם האהבה והיראה לא יסורו ממנו ואז יהיו עולין עמו בעלותו ליראות את פני ה' אלהיו בתורה ותפילה ודביקות ה' במצוותיו בכל דבר שהוא עושה. ואחר כל זה כשכן תעשה הנה,

לא יסורו ממנו לעולם קשה שהרי בפר' במדבר סיני כתו' ושמו בדיו שנראה משום שהיו מסירין אותן לפעמים י"ל שזה שנאמ' להלן ושמו בדיו ר"ל שיתקנום ויעמידום על עמדם לשאת הארון כי בעודו מונח בקדש הקדשים היו הבדים מדולדלים ולכך אמ' בשעת מסעות ושמו בדיו ואחרים תרצו כי ד' בדים היו ועל שניהם מהם אמ' ושמו בדיו ועל האחרים אמ' לא יסורו ממנו ואומרים כי משמעות המקרא מוכיח שהיו לארון ד' טבעות ואין זה כפי' רש"י:

לא יסרו ממנו. אמר ר' אלעזר, המסיר בדי ארון לוקה, שנאמר לא יסרו ממנו ^כואע"פ דבדרשה הקודמת מבואר שאין נשמטין מן הטבעות וא"כ איך שייך הצווי לא יסרו, אך זה הוא רק בנקל, אבל בדוחק ובכבדות נשמטין, ועיין ברמב"ם ספ"ב מכלי המקדש.
ועוד מפרש בגמ' דליכא למימר דהכונה שיהדק אותם היטב כדי שלא יסרו ולא בדרך צווי, משום דא"כ הול"ל למען שלא יסרו, ובגליון הש"ס הקשה הגרע"א מסנהדרין כ"א א' גבי לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו דמפרש מה טעם לא ירבה כדי שלא יסור לבבו, וא"כ גם הכא נימא כן, ולי נראה דשאני התם דכתיב ולא יסור בו' החבור אפשר לפרש דהוא טעם מוסב אל המאמר הקודם, משא"כ כאן דכתיב לא יסרו משמע דהוא צווי מיוחד ואינו מוסב על הקודם. .
(שם שם)

עוד נראה כי אם לא אמר והבאת הייתי אומר כי מה שאמר הכתוב ממנו בא לומר שאין חיוב מלקות אלא על הסרתם בהחלט ולעולם יש איסור אפילו בהזזתם תלמוד לומר והבאת פירוש לשון הבאה שאם כונת הכתוב שיהיו קבועים ולא זזים היה לו לומר וקבעת או וחברת ולא והבאת שיהיה נשמע שיהיו נכנסים ויוצאים:

וראיתי להתוס' שהקשו למה הביא רבי יוסי בר חנינא פסוק והובא, והק' עוד מפסוק ושמו את בדיו בשעת סילוק מסעות שנראה שהיו נותנים אותם בכל מסע הא למדת שהיו מסירים אותם והתורה אמרה לא יסורו ממנו וא' כי היו שמונה טבעות בארון וד' בדים ודייק הכתוב שאמר ויצקת לו ד' טבעות וגו' וכתיב ושתי טבעות וגו' הא למדת שהם שמונה יעיין שם דבריהם, ואין אני מצדיק דברים אלו כי רבו הקושיות על האותיות, והדבר פשוט כי טעות נפל בספרים וצריך לומר במקום והובא והבאת את הבדים בטבעות.

וקושית ושמו בדיו נראה לי לומר כי להיות שהבדים היו לשאת את הארון בהם לזה כשצוה ה' לכסות את הארון בפרוכת המסך צוה שישימו הכהנים הכנת הבדים שיוציאו ראשי הבדים, ופירוש ושמו קונפוני''ר בלע''ז כדי שיהיה בסדר ואופן שישאו אותם הלוים על כתפיהם שלא יצטרכו הלוים להוציא ראשי הבדים ויזונו עיניהם מן הקודש. והר''י מאורליינש פירש שישימו הבדים על כתפי הלוים וכבר דחו התוס' דבריו יעיין שם דבריהם. ועוד יש להקשות על דבריו ז''ל כהנה וכהנה ויותר יש לבחור בדברינו. וטעם אומרו ושתי טבעות לא ידעתי מה יפרשו בפסוק (לקמן כח ג) ועשו את בגדי אהרן וגו' ואלה הבגדים ובהכרח לומר שאין יותר מח' וכאלה רבות ותהיה זאת כאח' מהם בוא''ו נוסף שבא לאיזה דרשה, ואולי כי צוה ה' לעשות ב' טבעות שיהיו קבועים בגוף הארון ואינם נעים ונדים ואחר כך יעשה ב' טבעות ויכניסם בטבעות הקבועים בארון ואלו הם נעים ונדים וזה מיופי הנעשה בהתכונות הנושאים לכבוד ולתפארת ולעולם לא היו אלא ב' בדים אשר בהם היו נושאים הארון:

ואל הארון תתן וגו', פירש"י ללמד שבעודו ארון לבד בלא כפרת תן העדות לתוכו, וקשה דגם זה נילף מקרא קמא שהרי כתיב ונתת אל הארון וגו' ואח"כ ועשית כפורת, ועוד ממ"ש בעשי' ויתן וגו' ואח"כ ויעש כפרת וגו' משם ידענו, וי"ל דחד אלוחות וחד אשברי לוחות שרמז לו כאן בייתור הזה ששברי הלוחות בארון יהיו מונחים, לוי:

[] ועשו ארון עצי שטים וגו', מורי חסיד שבכהונה מו"ה נתן אדלער זצוק"ל פ' שהארון שהי' הלוחות בו מרמז לתורה כידוע ושני כרובים אשר על פני הכפרת פניהם איש אל אחיו שני ת"ח הנוחין זה לזה בהלכה ופניהם אל הכפרת להיות כוונתם לכוון האמת במה שכתב בלוחות ושני בדים הם המחזיקים מחזיקי התורה כי עץ חיים היא למחזיקים בה וזה הארון נושא את נושאיו כי נראה שהמה מחזיקים ומפרנסים הת"ח ובאמת הוא איפכא שהוא נושא את נושאיו כי כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כידוע ושלמה הוסיף שני כרובים לרמז על מחזיקי התורה (כי בבית המקדש לא היו נושאין את הארון בבדיו במסעות) ומקום הארון אינה מן המדה ועומד בנס (מגילה יו"ד ע"ב) לרמז שאין התורה צריך זמן ומקום כי בדרך הטבע אי אפשר לצייר האיך אדם רך בשנים למד כך הרבה (כדאיתא במדרש יגע רבי בון בתורה בכ"ח שנין מה שלא יגע אחר במאה שנים) וזה עומד בנס כידוע:

ונתת אל הארן. כְּמוֹ בָּאָרוֹן:

ונתת אל הארון. באר ענינו בהיותו כלי בלתי נאות לעבודת שום זבח:

את העדת - הלוחות שהם עדות וברית בין הקב"ה לישראל ולכך נקראו לוחות הברית.

העדות. מלשון עד כפרש״י וגם מלשון יעוד שהם מחברים את הקדוש ברוך הוא וישראל כ״י:

עדות: ענינו תורה מל' העד העיד בנו האיש, וכל תורה היא אזהרה והתראה.

אל הארון כמו בארון. שהבי"ת תורה על נתינת הדבר בתוכו ומלת אל מורה על הדבר הסמוך לו וכן כתוב ואשים את הלוחות בארון:

ונתת אל הארון. כמו בארון (רש"י) ולרבותינו שהצווי על מלאכת המשכן הנאמר כאן בפרשת תרומה היה קודם מעשה עגל (כמ"ש בויקהל ל"ה ה' קחו מאתכם, בשם מכדרשב"י) אפשר לתת טעם שלא אמר בארון כראוי להורות על ביאת דבר בתוך דבר, לפי שידע הוא ית' כי לוחות העדות הראשונות המדובר מהם בזה אין סופם לבוא אל תוך הארון, כי שברים יהי', וכדעת ריב"א (פ"ו דשקלים) דשברי לוחות לא היו מונחות בארון שעשה בצלאל, כ"א בארון המיוחד לעצמו, לכן אמר בהם מלת אל, שיורה גם על דבר הסמוך, כמו ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים (חיי שרה כ"ד י"א) יושבים אל השולחן (מ"א י"ג כ') וכיון שסופם שלא יבואו אל תוכו רק סמוכים אלי' לכן אמר אל, וגם לרבנן דשברי לוחות היו מונחות בארון שעשה בצלאל, מ"מ לא היו הארון מקום המיוחד להם כ"א ללוחות שניות שהם העיקר, ושברי לוחות הראשונות לא היו מונחים רק תחת לוחות האחרונות (עי' ב"ב י"ד ב'), וכיון שלא היו בתוכיות הארון רק כטפל לגבי העיקר לכן אמר בהם מלת אל דמשמעותו לכאן ולכאן כי תוכיותן הוא כאילו היו בחצון וסמוך. אמנם בלוחות שניות אמר באמת (עקב י') ושמתם בארון, ואשים את הלוחות בארון, כי באו אל התוך המיוחד להם, והתבונן כי שם יזכיר אותם בשם לוחות, וכאן השמיטו כי לא נשארו בתמונות לוחות כי שברים היו, והתבונן עוד על שנוי לשון, כאן אמר לשון נתינה ושם אמר לשון שימה, כי ללוחות שניות שהיו העיקרים בארון והיו מונחות בו על הסדר הנאות והמחוייב להן אמר לשון שימה, אמנם כאן בלוחות ראשונות שסופם להיות שברים ואין קפידא בסדר הנחתם אמר לשון נתינה (עמ"ש פקודי מ' י"ח ויתן וישם). אמנם מה שאמר לקמן (פקודי מ' כ') ויתן את העדות אל הארון צריך ביאור:

ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך תימא שהרי משה שבר הלוחות ולא קיים מצות השם. וי"ל אולי מטעם זה אמרו חכמים שברי הלוחות מונחין בארון. עוד י"ל שלא דבר הכתוב אלא בלוחות אחרונות אבן עזרא:

התורה שהיא לעדות כו'. כי הנה בסיפור הקמת המשכן בפ' פקודי כתיב ויקח ויתן את העדת אל הארון ושם פירש את העדות הלוחות ועוד והלא לא נכתב ספר התורה אלא עד סוף הארבעים שנה וכו'. ונראה לי מדכתיב אשר אתן אליך שהוא ל' עתיד והא עשרת הדברות כבר נתן ואף אם נשתברו הלוחות מסתמא היה משה כתבו או היה מתפלל שיחזרו הלוחות כמו שהיה אלא ודאי על התורה כולה קאי שהוא עתיד לכתוב:

התורה שהיא לעדות ביני וביניכם. והקשה הרא"ם דלמה פירש כך, דהא התורה לא נתן אותה בארון רק עד סוף הארבעים, וכתיב במעשה מיד (ר' להלן מ, כ) "ויתן אל הארון את העדות". ועוד, במעשה כתיב (שם) "ויתן אל הארון את העדות", ושם פירש (רש"י) 'העדות – הלוחות', כך הם דברי הרא"ם. ולא דקדק בדבר, דמפני דכתיב (פסוק כא) "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך", ולא שייך זה בלוחות, דהא הלוחות לא נתן הקב"ה למשה, אלא משה פסל אותם (רש"י להלן לד, א). ואין לומר על שברי הלוחות שהיו מונחים בארון (ב"ב יד ע"ב), דלמה יתלה הדבר בשברי הלוחות ולא בלוחות שלימות. ועוד, דלוחות שאינם שלמות אינם עדות, דעדות צריך שיהיה בשלמות, ואיך יהיה עדות דבר שכבר נשבר. אלא על התורה קמיירי, דהיה נותן אותה בארון. ואף על גב דבפרשת (האזינו) [וילך] (דברים לא, כו) פירש (רש"י) כי מחלוקת יש, דאיכא למאן דאמר שהתורה היא נתונה בארון, ואיכא מאן דאמר שהתורה נתונה בצד הארון, דדף היה בולט מן הארון ועליה היתה מונחת, דמה בכך, דלמאן דאמר בצד היתה מונחת יש לפרש "ואל הארון תתן את העדות" בצד הארון:
וכן מוכיח בירושלמי (שקלים פ"ו סה"א) דמייתי התם פלוגתא, דרבי מאיר (ד)סבירא ליה התורה בארון היתה מונחת, ורבי יהודה סבירא ליה בצד הארון היתה מונחת. מאי טעמא דרבי מאיר, "ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה" (פסוק כא), דעתיה דרבי מאיר אין מוקדם ומאוחר בתורה (ר' פסחים ו ע"ב), אלא "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך" ואחר כך "ונתת את הכפורת וגומר". מוכח בהדיא דרבי מאיר מביא ראיה מכתוב הזה (פסוק כא) "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך" דהוא מדבר בתורה. והיינו משום דכתיב (שם) "אשר אתן אליך", והוצרך לומר שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ומתחלה נתן התורה בארון, ואחר כך נתן עליו כפורת:
והשתא דהוי קרא בתורה, הוי שפיר "אשר אתן אליך", אף על גב דמשה כתב התורה, שייך לומר "אשר אתן אליך", דהא הדברים שבה נתן אליו. אבל בלוחות לא יתכן לומר על הדברים שהם בלוחות, שהדברים שבלוחות כבר נתנו לישראל בהר סיני. ועוד, שהדברים הכתובים על הלוחות לא למשה בלבד נתנו, אלא לכל ישראל, ולא שייך "אשר אתן אליך", לאפוקי התורה כתיב (דברים ד, מד) "וזאת התורה אשר שם משה וגו'". אבל במעשה (להלן מ, כ), שעדיין לא נתנה התורה לישראל, הוצרך לפרש "העדות" על הלוחות, ופשוט הוא:

ונתת אל הארון. בוא וראה כמה נתינות הם, השבת מתנה, שנאמר ראו כי ה׳ נתן לכם (את) השבת (שמות טז כט), החכמה מתנה, שנא׳ כי ה׳ יתן חכמה (משלי ב ו), התורה מתנה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם (שם ד ג), ואומר ויתן אל משה ככלותו (שמות לא יח), ואומר ונתת אל הארון, וארץ ישראל מתנה, שנאמר אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם (דברים טז ח), והלוים מתנה, שנאמר לכם מתנה נתונים לה׳ (במדבר יח ו), וחלק הלוים ומנחות הכהנים מתנה, ארבעה ועשרים מתנות כהונה, וכן כיוצא בהן, וכן התורה מתחלתה ועד סופה קרויה מתנה, לפי שנתנה במדבר במקום הפקר כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, לכך נקראת מתנה.

ונתת. הלוחות הם העדות כאילו הם כמו שטר כתובה. והם לוחות הברית והעד הנאמן ויקח ויתן את העדות אל הארון. ועוד כי לא כ' משה ספר תורה. וספר התורה שמוהו הכהנים מצד ארון ברית ה' מחוץ. ועוד כתיב אין בארון רק שני לוחות אבנים. ומחלוקת היא. יש לשאול הנה הכתוב אמר למשה ונתת אל הארון הלוחות אשר אתן אליך וכתוב ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו והנה שברם ולא מלא מצות השם. ויש להשיב אולי בעבור זה אמרו חכמינו כי שברי הלוחות הן מונחים בארון. ואין הכתוב מכחיש דבריהם כי הראשונים והאחרונים לוחות הברית הם. ועוד נוכל להשיב כי הכתוב לא דבר רק על הלוחות השניות. ואין טענה ממלת אשר אתן אליך. כי הנה כתוב גם עליהם ויתנם ה' אלי. ועוד הנה לא מצאנו שיאמר השם למשה שיעשה הארון וישם שם הלוחות הראשונות כי השם יודע כי ישברם משה רק אמר על הלוחות שפסלם משה ועשית לך ארון עץ. וקדמונינו אמרו כי אין זה הארון שעשה בצלאל ונכון הוא. ועל דרך הפשט אינו רחוק בעיני. כי על הארון שעשה בצלאל ידבר וכן כתוב ועשו ארון עצי שטים. ואין טעם לשאול אנה היו מושמים אלה הלוחות עד שהוקם המשכן כי אין צורך להזכיר זה והוצרכתי לפירוש הזה בעבור שהזכיר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי והנה אם אמרנו כי יספר המעשה כאשר היה אע"פ שלא נדע טעם. למה יזכיר זה. והנה מה נעשה בכתוב אח"כ. ויהיו שם כאשר צוני. וזה לאות כי ידבר על הלוחות ששם משה בארון הברית והם שם עד היום הזה וזה טעם ויהיו שם עד היום הזה. גם לאות ולעד כי ספר התורה לא היה בארון כי בתחלה שם הלוחות בארון. ואחר כן הכפורת עם הכרובים. והנה שכן הכבוד על הכרובים וכתוב יושב הכרובים. א"כ איך ישים משה ספר התורה בשנת הארבעים בתוך הארון אם לא יסיר הכפורת עם הכרובים מעל הארון ואין צורך לכל זה:

העדות התורה וכו׳ אין כוונת הרב על הס״ת דהא אפילו למ״ד שגם הוא היה בארון מ״מ לא נכתב עד סוף המ׳ שנה. אלא ללוחות קרי להו תורה וכדכתב רש״י גופיה בפ׳ פקודי על פ׳ ויתן את העדות הלוחות ותדע דהכא נמי מסיים בה שהוא לעדות שצויתי אתכם מצות הכתובות בה ואי קאי על כל מצותיה של תורה הרי באותו זמן עדיין רובן לא נצטוו והול״ל שאצוה ולא שצויתי א״ו אעשרת דברות קאי שהם לעדות על כל התורה שהרי שמעום בסיני מפי הגבורה ממש:

ונתת אל הארון את העדות. ולכן אני מצוה לנהוג בו קדושה. ואין זה לשון ציווי ואע"פי ששם משה הבדים בארון כדכתיב בפרשת ותכל ובפרשת נשא אהרן ובניו יבואו וכתיב שם גבי ארון ושמו את בדיו אלמא שהוסרו. ואיכא למימר דהאי לא יסורו ממנו קאי אמשעה ששמו אהרן ובניו הכהנים שכל עיקר העבודה תלויה בהם. ומכח קושיא זו י"מ לפי הפשט דלא יסורו הכתוב כאן ה"ק שימו אותם בקביעות תוך הטבעות שלא ישמט לכאן ולכאן. ג"ן:

ונתת אל הארון. אין זה עקר הצווי דהא כתיב למטה ואל הארן תתן את העדות אלא ליתן טעם מפני מה לא יסורו ממנו כדי שלא ימשמשו בו כי צריך ליתן בו את העדות ויהיה קדוש:

ונתת אל הארן וגו׳‎ פסוק זה נותן טעם לדבריו שלמעלה להזהיר שינהגו קדושה בארון שהרי העדות נתון בו.

ונתת אל הארון את כו'. מהראוי יאמר ושמת בארון את העדות. אך אמר גם שתרא' ארון עצי שטים ומצופה זהב מבית ומחוץ אינו כדאי מצד עצמו להיות בסיס לתורת ה' כי לא יערכנה זהב וכו'. אך ונתת כלו' דרך מתנה תהיה העדות אל הארון כמו שאתן אליך. כאשר כשאתן אליך שמתנה תחשב לך. והוא כמשאז"ל על פ' (תהילים ס״ח:י״ט) לקחת מתנות באדם כי מי האיש שיהיה כדאי לקבל תורת ה'. ונמשך אל הרמז שכתבנו למעלה ואמר תדע למה תשו' בשכר אל לומדי התורה אשר תחזיק בידם. כאמור בלא יסורו ממנו כי הלא אתה תחשב לנותן אל תוך הארון הוא הת"ח את העדות היא התורה שעל ידך הוא לומדה. וגם אשר אתן אליך. כי בזכותך ג"כ אתן לך את תורתי:

ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. זה הוא כללות הכל, וכל הדברים האמורים בענין, הכל בשביל זה. והוא הטובה הגדולה והחדוה העמוסה לאין קץ בהיות התורה בתוך הארון, והוא המורה על הרמת ראשי בני ישראל למעלה למעלה מראשו כביכול, כי התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה (זוה"ק חלק ב', קכ"ד.) והוא ושמו אחד בתכלית היחוד. נמצא התורה מורה ממש כביכול על כללות אלהותו שהוא נעלם בתורה. וכבר כתבנו כי התורה היא רצונו יתברך שרצה שאנחנו נעשה את הרמ"ח מצוות עשה הכתובים בה ושלא נעשה השס"ה לא תעשה, והוא ורצונו אחד בתכלית היחוד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה י') נמצא הוא התורה, והתורה הוא. וצונו להניח התורה בהארון הוא מורה על נתינתו עצמו כביכול בהארון המורה על כללות נשמות ישראל להראות כי הוא יתנהג אחריהם וכביכול הם ימשלו בו בבחינת (מועד קטן ט"ז:) מי מושל בי, כי נתן עצמו בתוכינו וגבה ראשינו להיות כביכול כלמעלה מראשו והוא ישמע אלינו כאשר נאמר כבן אל האם והוא הבחינה הגדולה שבגדולות שאין למעלה הימנה והכל מורה על החיבה והאהבה העצומה הנפלאה ביתר שאת ועוז שמחבב אותנו, אשרי הגוי שה' אלהיו.

אשר אתן אליך. לדעת ראב"ע ורמב"ן בריש הפרשה, לפיה נצטוו על עשיית המשכן יחד עם מתן עשרת הדברות, מובן לשון העתיד שבכאן. ואולם לפי הדעה שציווי המשכן ניתן להם לכפר על מעשה העגל, צריך יהיה לומר כי "אשר אתן אליך" מוסב על הלוחות השניים. (פ' תרומה תשנ"ו) וראה ראב"ע על אתר.

העדת. הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא לְעֵדוּת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם שֶׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם מִצְווֹת הַכְּתוּבוֹת בָּהּ:

העדות התורה שהיא לעדות ביני וביניכם שצויתי אתכם מצות הכתובות בה. כן מצאתיו בכל הספרים שלפנינו ולא שמעתי פי' כי הנה הכתוב פה הוא הכתוב בספור הקמת המשכן ויקח ויתן את העדות אל הארון ושם פירש את העדות הלוחות לא התורה כמו שכתב פה ועוד איך יתכן שיהיה זה על התורה והלא ספר התורה לא נכתב עד סוף הארבעים כי כתוב ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא שהוא ביום מותו וכתיב בתריה ויהי ככלות משה לכתוב את דברו התורה הזאת על ספר עד תומם ויצו משה את הלוים כו' לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יי' ועוד איך פסק כאן כמ"ד שמצד הלוחות היה מונח בתוך הארון ממש עד שבעבור זה הוצרך לפרש אל הארון כמו בארון והלא בפרשת האזינו כתב שנחלקו בו חכמי ישראל בבבא בתרא יש אומרים דף היה בולט מן הארון מבחוץ ושם היה מונח ויש אומרים מצד הלוחות היה מונח ברוך הארון ונראה שהוא כמסופק:

העדות. התורה נקראת עדות שהיא לעדות ביני וביניכם (רש"י), ותרגומו סהדותא (צייגניסס), וא"כ שרשו עוד ובא ע"ד לשון חכמי התלמוד, שיעשו שמות מנל"ה, יאמרו משרש חור חרות, מן גור גרות, זור זרות, מן רוע רעות, וכן יאמרו מן עד עדות, כשר לעדות, ואין זה משקל לשון עברי, ולא נמצא בכל התורה עדות במלאפו"ם כ"א בלוחות, משכן העדות, אהל העדות, אבל המצות נקראים עדות בחול"ם, העדות והמשפטים, החקים והעדות, עדותי זו אלמדם, וכן כלם שהמצות מעידות על מה שאירע ושהיה; ע"כ נראה לפי פשוטו שמלת עדות במלאפו"ם ענין עדי וחלי כתם (שמוק, קליינאָד), כמו ואעדך עדי, עדים מהר חרב, ששרשן עדה מנל"ה, כמו משרש גאה גאות לבש, גאות עשה, כן מן עדה עדות במלאפו"ם, וכן נאמר במלך יואש ויתנו עליו את הנזר ואת העדות, שפשוטו הוא עדי וקשוט שמתקשט בו המלך, ונקראו הלוחות בשם עדי וחלי כתם לגודל ערכם (רל"ש), דומה למאמר ר"ע בפ' הרואה, לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת, והתפארת זו מתן תורה, ועל ויתנצלו בנ"י את עדים, פי' רלב"ג עדים היא התורה שהיא באמת עדי ושלמות, וטעמו הסירו צוארם מתחת עול התורה, והוא העדי והמתנה הטובה שהיתה בידם מהר, וקרא את התורה בשם עדי לפי שהיא בעצמותה בתכלית היופי והתיקון והשלמות, עד שראוי להמשך אחרי' מצד עצמה, ע"כ. ולדעתי ע"ד הפשט נקראה התורה בכלל והלוחות בפרט בשם עדות. ע"ש האזהרות וההתראות הכתובות בה (דיא ווארנונג), וכולל בין מצות עשה בין מצות ל"ת, כי גם על העשה שייך לשון אזהרה לשמור ולעשות, כמו ששייך שם מצוה על מצות ל"ת, ובפרשת שופטים התבאר שעיקר הוראת שם עדות על האזהרה והתראה. ובאמת כלהו פירושי איתנהו במלת עדות בבחינות שונות, מצד עצם המכתב הוא אזהרה, ומצד גודל ערך חומרם הם עדי ותכשיט, ומצד שממנו נשמעו דברות אל חי, כמ"ש ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות, הן עדות וראיי' שהשכינה בישראל:

את העדות. עדות התורה לעולם שהקב״ה בחר בישראל ונתן להם את תורתו.

אל הארון אל משמש במקום בי״‎ת, דוגמא וישלך אל המים, אל תוך שרפת הפרה, ונתן עליו מים חיים אל כלי.

אתן אליך. ובמקום אחר (בראשית ל"ט) אמר אשר אתן לך, וההבדל ביניהם לרש"פ, במלת אל עם הכנוי, אז הנתינה איננה רק הכשר התכלית, והתכלית עצמה תבא אח"כ מה שיעשה המקבל בדבר שקיבל, ובנתינה עם למ"ד אז פעל הנתינה הוא בעצמו תכלית הנתינה, שיהיה המקבל מקבל דבר ובקבלה ההיא נשלם הפעל עם התכלית בבת אחת (וכבר הזכרנו מזה (למעלה י"ט כ'):

אשר אתן. לאחר ארבעים יום.

אליך. על ידך עתידה להינתן.

(ובודאי לעיל בסמוך שנזכר נתינת העדות לתוכו קודם עשיית הכפורת מסתבר שידבר בשברי לוחות שהם הראשונות ואמר שינתן תיכף לתוכו בעוד היותו ארון לבד ויפול בהם על נכון זה הלשון, ובכאן שנזכרה תחלה עשיית הכפרת עליו ואח"כ נתינת העדות לתוכו ידבר בלוחות שניות השלימות אשר בהם יתכן לשון זה באשר כבר קודם להם הי' הארון מכסה לראשונות קודם שנתנו אלו בו, ועוד אני אומר כי כפול של פסוק זה בא לומר שאף אם יוציאם לפעמים מהארון יחזירם שמה תמיד שלכן בתחלה כתיב לעיל בסמוך מתחלה ונתת והדר אל הארון כי אחר שתתנם שם הוא שנעשה ארון להם מאחר שכבר קודם זה לא היו בו מעולם, וכאן יאמר תחלה ואל הארון ואח"כ תתן כי יאמר שאל הארון שהוא כבר נעשה ארון להם במה שהונחו כבר בו פעם ראשון תתן עוד בו את העדות וגו' בכל פעם והתכלית בזה להרשותו להוציאם לפעמים לעת החפץ ושלא נאסרו בהסרה כבדי הארון, ועוד רמז לו באומר לו על הספר תורה שאתה עתיד לכתוב שתהא מונחת ג"כ בארון, ועיקר התכלית בזה לרמז צורך שתי ספרי תורות, א' שיוצאת למלחמה וכל אחת צריכה ארונה לנוח שמה, ועוד ירמוז על העתיד לדורות בלי הלוחות כלל לכל ס"ת וס"ת שתהא מונחת בארון ומזה נהגנו כן והדברים נכונים כולם):

*ועשו ארון עצי שטים וכו', ברכות דף נ"ה ע"ב אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן בשעה שאמר הקב"ה למשה אמור לבצלאל עשה לי משכן וארון וכלים הלך משה ואמר לו להיפך וכו' א"ל להיכן אכניסם שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים א"ל בצל אל היית וידעת והק' בתוס' הלא לא נאמר כך מפי הקב"ה אלא תחילה ארון ושולחן ומנורה ואח"כ משכן כמו שסדורים בקרא ונר' ע"פ מה שכתב הרמב"ן באמת קדימת הכלים הוא הקודם במעלה לא בזמן העשייה אלא שזה עיקר קדושת המשכן במה שנתן בו הארון שבתוכו התורה והלוחות מעשי ידי ה' ושאר הכלים ולזה הקדים אותם אבל מיד ביאר לו השי"ת שדרך עשייה לא כן שהרי אמר לו ככל אשר אני מראה אותך והראה לו הקב"ה בשמים משכן בנוי ומשוכלל וא"כ ראה משה קודם המשכן ואח"כ הכלים, וע"ז אמר לו השי"ת ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן תחילה ואח"כ תבנית כליו וכן תעשו גם אתם שוב פרט הקודם במעלה הארון השלחן והמנורה ואח"כ המשכן וכן אמר לו משה לבצלאל דחייב אדם לומר בלשון רבו וסמך משה שבצלאל יבין וישכיל כל זאת וע"ז אמר לבצלאל בצל אל היית וידעת ר"ל בצל אל כשהכניסני הקב"ה במשכן העליון והראה לי הקב"ה כן תעשה גם אתה כאשר ראיתי למעלה משכן קודם וא"ל שם היית והבנת בשכלך:

כפרת. כִּסּוּי עַל הָאָרוֹן, שֶׁהָיָה פָּתוּחַ מִלְמַעְלָה וּמַנִּיחוֹ עָלָיו כְּמִין דַּף:

ועשית כפרת. כדמות מכסה. ואמר יפת כי כמוהו לכפר עליו. כמו כסוי חטא'. ולפי דעתי שמלת לכפר עליו מגזרת כופר. והנה זה מפורש ונתנו איש כופר נפשו. ושם כתוב לכפר על נפשותיכם ועובי הכפורת לא נזכר:

כפרת - ל' כיסוי.

ועשית כפורת. כסוי מלמעלה רמז שצריך לכסות סודות התורה שלא לגלותם ברבים כי דברים שכסה עתיק יומין אל תגלה אותם וכמ"ש (משלי יא יג) ונאמן רוח מכסה דבר. וכתיב (שם כה ב) כבוד אלהים הסתר דבר. ושני כרובים בדמות מלאכים שנקראו כרובים ובדמות ילדים קטנים להורות שאם הרב דומה למלאך ה' צבאות והוא נקי מן החטא כתינוק בן שנה אז יבקשו תורה מפיהו, וצריך להיות נקי מאלהים ואדם, כי לצאת ידי שמים היו הכרובים פורשי כנפים למעלה ולצאת ידי הבריות היו פניהם איש אל אחיו המורה גם אל השלום הניתן לאוהבי התורה והיו יחדיו תואמים בשלום וריעות, אל הכפורת יהיו פני הכרובים שכל מגמת פניהם יהיה אל התורה שבארון לא כאותן אשר המה חכמים בעיניהם ודורשים לכבוד עצמם ולא לכבוד התורה.

ועשית כפרת וגו' ואמה וחצי רחבה. בהרבה נוסחאות מהדפוס יש מאריך ברי"ש וטעות הוא אצלי ובספרים כתיבת יד איננו גם לא בדפוס ישן:

פירשו רבותינו שהיה עובייו טפח. בסוכה פ"ק גמר ג"ש כתיב הכא פני הכפרת וכתיב התם על פני יצחק אביו מה להלן טפח דאין פנים פחותים מטפח אף כאן טפח:

כפרת. כסוי על הארון (רש"י), ובתנחומא פ' ויקהל, למה נקרא שמה כפורת שמכפרת על ישראל, ע"י כפורת אני מכפר לכם, ולפי"ז מלת כפרת הוראה תאומית בה, מכסה המכפרת (ענטזינדיגונגסדעקקעל):

ועשית כפרת. תנא ר׳ חנינא, כל הכלים נתנה בהם תורה מדת ארכן ומדת רחבן וקומתן, כפרת – מדת ארכה ורחבה נתנה, מדת קומתה לא נתנה, צא ולמד מפחות שבכלים, שנאמר (פ׳ כ"ה) ועשית לו מסגרת טפח סביב, מה להלן טפח אף כאן טפח ^כאאבל אין ללמוד משאר כלים שהיו יותר מטפח, משום דקיי"ל כל דבר שאין אתה יודע להעריכו תפשת מועט תפשת, תפשת מרובה לא תפשת. .
(סוכה ה׳ א׳)

שהיה עוביה טפח. מדכתיב לקמן בפרשת אחרי מות פני הכפורת וכל פנים לכל הפחות טפח:

ואמר ועשית כפורת. לפי שהיא כפרה לכל תולדותם. כאומרו בחסד ואמת יכופר עון. וכתיב אם יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה. ואמרינן בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בד"ת. שעולים על כל הקרבנות דכתיב זאת התורה לעולה וגו'. ולפי שידוע שהתורה לא נבראת אלא לעסוק בה תמיד. ואין כל אדם יכול לעמוד בזה. זולתי תינוקות של בית רבן שיש להם זה הכח. והם היו ערבים על אביהם במ"ת. וכשאין עוסקין בה הקב"ה נפרע מהערבים. דכתיב ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. ולכן כתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. והם מבטלים גזרות רעות. כאומרו להשבית אויב ומתנקם. ואמרו ולשון רכה תשב"ר גר"ם. ראשי תיבות תינוקות של בית רבן גזרות רעות מבטלים. לכן סמך בכאן ועשית שנים כרובים זהב. רמז לתינוקות ולילדים העוסקים בתורה. כי תרגום ילד רביא. בענין שהם יהיו מגינים על ישראל. וזהו והיו הכרובים פורשי כנפים וגו'. ולכן חזר לומר ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה. ואל הארון תתן את העדות שהיא התורה. להורות שאחר שהיו הכרובים עשוים בכפורת. יתן העדות בארון ולא קודם לכן. אחר שתכלית התורה בעבור הכרובים:

שהיה עוביו טפח. למדו רז"ל בפרק קמא דסוכה (ה ע"ב) בגזירה שוה, דכתיב בכפורת (ויקרא טז, יד) "פני הכפורת", וכתיב (יחזקאל י, יד) "פני האחד פני הכרוב, וכבר אמרנו (אות כג) שפירושו דמות פרצוף תינוק, ואין פרצוף תינוק פחות מטפח, אף פני הכפורת טפח:

ועשית כפרת זהב טהור אמתים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה. הכפרת מדת ארכה ורחבה נאמרה [ומדת עוביה לא נאמרה], וכשהוא אומר על פני הכפרת קדמה (ויקרא טז יד), למדנו עוביה טפח, כתיב הכא פני, וכתיב התם מאת פני יצחק אביו (בראשית כז ל), ואין פני אדם פחות מטפח.

ועשית כפרת זהב טהור. לפי המבואר בסוכה דף ה ובתו״כ פ׳ אחרי, זה לא הוה רק בשביל כיסוי אלא זה מציאות בפ״ע רק צריך להניחו על ארון. ועי׳ בכלים פט״ז גבי כיסוי קופסא דטמא וקמטרא טהור ע״ש. ועי׳ בפי״ד גבי כלי מתכות, ופי״ב ע״ש מה דמחלק בין של רופאים, ור״ל דיש עלי׳ שם בפ״ע.

אמתים וכו׳ עביה טפח. מסקי׳ בפ״ק דסוכה דף ה׳ דגמרי׳ פני פני לג״ש כתיב הכא פני הכפרת וכתיב פני הכרובים וגמירי דאין פני כרוב פחותים מטפח ודלא כמ״ש הרא״ם ז״ל דגמר מעל פני יצחק דאין פנים פחותים מטפח ע״ש בגמ׳:

ועשית כפורת זהב טהור. הכפורת שהיה נתון על הלוחות והשכינה מתוועדת שם היה כולו של זהב:

ועשית כפרת לא נתנה התורה מדה בעובי הכפרת לפי שלא היה נראה שגבהו של דופן חיצוני של ארון מכסהו.

ועשית כפרת זהב כו'. הנה ידענו כי אושר העה"ז יתחלק לג'. בני חיי ומזוני כנודע. והנה על קנין חיי כבר נרמז בארון שהחפץ חיים יעסוק בתורה שבה חיי העה"ז והעה"ב. באה תורתינו עתה ותרמוז על בני שהוא מה שעוסק האדם בפריה ורביה אחר עסק התורה. וגם מציאות' וקיומ' תלוי בתורה כאשר יבא. וזהו ועשית כפרת הוא הזווג שהוא כפר'. כמשז"ל (יבמות דף ס"ג) כל הנושא אשה עונותיו נמחלין הזהר יהיה זהב טהור. משולל מכל סיג וכל פנייה אשר איננה טהורה רק לש"ש. או שיעור הענין בזכות התורה שעסקת כנרמז בארון תזכה לזווג טהורה. כי ועשית כפרת זהב טהור מכל פגם. כ"א אשת חיל באופן כי שם י"ה אשר יו"ד באיש וה"א באשה לא יבצר מכם תמיד כל אורך משך הזווג. וזהו אמתים וחצי ארכו. שהם ט"ו טפחים שהם י"ה. לא יחסר מכל אורך משך הכפורת היא הזווג. ומלבד כשרון האיש והאשה. צריך ג"כ חיבה ואחדות בין שניהם עד גדר הקרא שניהם אדם א' כמד"א (בראשית ה׳:ב׳) ויקרא שמם אדם. וזהו ואמה וחצי שהם ט' טפחים כמספר אדם במספר קטן יהיה רחבו. ולא יתרחבו ויתפרדו מגדר זה. ואז עי"כ תזכה כי ועשית ב' כרובים הם ילדים זכר ונקבה. שהוא החיוב להוליד לא יחסרו ממך. וע"י הכשרון ואחדות יהיו זהב חשובים כזהב אכן הזהר כי מקשה תעשה אותם כי תקיש ותכה בם כי תייסרם וזהו מקשה וכו' לבל יטו מן הדרך הטובה. וזה מב' קצוות הכפורת הוא הזווג שיהיה מקשה מהאב והאם שייסרו אותו ולא מה שייסר האב ויתקן תקלקל האם בגעגועיה. ועשה באופן שהכרוב הא' הוא הבן זכר יהיה מן הקצה. ממה שידמה אל בחינת היו"ד שבאיש שבקצה האב הוא קצה הזווג. והקצה הא' הוא הכרוב הא' היא הנקבה תהיה מן הקצה מזה קצה הב' של הכפורת. ה"א של שם שבאשה וכל זה לא תיחל לכוון אחר זמן הנשואין ובתחלת זמן הנישואין תכוין להנאך עצמך. כ"א מן הכפורת הוא הזווג. מאז תעשו את הכרובים שמאז יהיה בכונ' הבני' הנזכרים שיהיה לשיוליד בנים ושיהיו הבנים יותר צדיקים מהמולידים אותם. וזה על ב' קצותיו שיעלו במעלה על אב ואם. שהם ב' קצות הכפורת. וע"י כוונה זו תזכו כי זכות הבני' תרחף על אביה' ואמם. שתרחף זכותם עליהם. ובזה לא ימות א' מהבנים כ"א תמיד יהיו פניהם איש אל אחיו שלא יחסר א' מפני אחיו. וגם יחיו אב ואם אתם באופן שאל הכפורת הוא אב ואם יהיו פני הכרובים לא יחסרו מילדיהם. וגם מתחלת הזווג תצרף אל התורה. כי ונתת את הכפורת הוא הזווג על הארון שתשא בת ת"ח שתהיה כוונתך לשתוליד בן יהיה מוכן לקבל תורה כארון שיהיה זה ע"י היותה בת ת"ח כדי שע"י כן אל הארון הוא הבן תתן את העדות היא התורה שתלמד תורה לבניך מאשר אתן אליך. ועי"כ ונועדתי לך אהיה נועד לך שם באותו העולם בסלוקך ודברתי אתך זולת מה שאכפר אותך. וזהו מעל הכפורת וגם בזכות בניך. וזהו מבין ב' הכרובים אשר אשאיר במקומך על ארון העדות ועל המצות אשר אצוה אותך אל בנ"י. וע"ד הפשט הנה אומרו ואל הארון תתן וכו' הוא מיותר. אך יאמר ענין מאמרם ז"ל (ש"ר פ' ל"ג) על צווי המשכן משל למלך שהי' לו בת מאורס' לאיש. כל עוד שהיתה בבית אביה היה הולך חתנה אצלה נשאת היה האב הולך אצל חתנו לבקר את בתו. וזה יאמר ונתת את הכפורת כו' ואל הארון תתן את העדות היא התורה אשר אתן אליך. ועי"כ ונועדתי לך שם אצל בתי משא"כ כשהיתה אצלי כי אז אתה היית הבא אצלי. והנה כתבנו כי ג' תיבות היו זו לפנים מזו. ולפ"ז גם בכסויה היה ראוי ג"כ יהיה ג'. אך יהיו לרמוז כי אינה מתכסית מהבא לבקשה כי אין עליה רק מכסה א'. ומיד נתגלה גם הפנימי הוא הלוחות. כי דרך התורה לידבק בחפץ בה:

אמתים וחצי ארכה וכו' ואעפ"י שלא נתן שיעור לעוביה פירשו רז"ל שהיה עביה טפח פי' דרשו זה מדכתיב אל פני הכפורת ואמרו ג"כ רז"ל שיערו חכמים שאין פנים פחותים מטפח בפ' קמא דסוכה:

אמתים וחצי ארכה. כְּאָרְכּוֹ שֶׁל אָרוֹן, וְרָחְבָּהּ כְּרָחְבּוֹ שֶׁל אָרוֹן, וּמֻנַּחַת עַל עֹבִי הַכְּתָלִים אַרְבַּעְתָּם, וְאַעַ"פִּ שֶׁלֹּא נָתַן שִׁעוּר לְעָבְיָהּ, פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה עָבְיָהּ טֶפַח (סוכה ה'):

אמתים וחצי ארכה וגו' - כמדת ארכו ורחבו של ארון.

כפרת זהב. למה של זהב, א"ר יוסי ב"ר חנינא, יבא זהב של כפרת ויכפר על זהב של עגל ^כבנראה דלאו דוקא על כפורת זהב לבד מדייק ודריש אלא דגם על שאר כלי זהב, כרובים זהב, שלחן זהב, מנורת זהב, מזבח הזהב, וקבע הדרשה על כפרת משום שאצלו כתיב בפעם הראשונה זהב, או משום דכפרת הוא בלשון נופל על לשון שם כפרה, וכמ"ש בתנחומא למה נקרא שמו כפרת מפני שמכפר, וטעם הדרשה בכלל דקשה לו למה השתמשו בזהב למשכן הא קיי"ל אין קטיגור נעשה סניגור ובזהב הלא השתמשו לעגל, וכמ"ש בבבלי ר"ה כ"ו א' מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, ופירש"י קטיגור – זהב העגל, ומשני כאן יבא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל, ויתבאר הענין ע"פ מה שהקשו בבבלי ר"ה שם והא איכא ארון וכפרת וכרובים, ומשני חוטא בל יקריב קאמרינן, ופירש"י האדם לא יקריבנו הלום שהוא חוטא בו, עכ"ל. מבואר שעיקר הקפידא רק שהאדם לא ילבש זהב מפני שהוא היה החוטא, אבל בכלים שרי, ואדרבה, עוד נכון הדבר שיבא מין זה ויכפר על זהב של עגל. והענין הוא, מפני שהקטגוריא לא תתעורר רק באדם, ודו"ק. .
(ירושלמי שקלים פ"א ה"א)

מקדש רפה, על כי היה עתיד ליחרב, שהרי במשכן כתיב ועשו לי מקדש (שמות כה ח), לפי שלא שלטו בו האומות אלא נגנז.

בטבעות הארון יהיו הבדים וגו', וקשה הא כתיב במסעות ושמו בדיו וגו'. וי"ל דודאי לא הוסרו כדכתיב כאן רק שבחנייתן היו בטבעותיהם באופן שהיו יכולים לישא אנה ואנה מבלי הסרה לגמרי והיו נמשכין באופן שכל בליטתן היתה בצד א' והיו נראין בפרוכת כדדי אשה ובמסע הוצרכו לתקנם לתווכם בתווך ממש להתמצע לבלוט בצד זה כמו בצד זה כדי להשוות המשא ואז היו מהדקין אותן שלא יוכלו לזוז אנה ואנה ובחנייה הוסר ההידוק, מהר"ר משה:

ועשו ארון, כ' רמב"ן הארון הוא סוף מעשה והקב"ה הקדימו כי עליו עיקר הכוונה ונ"ל כי הנבואה ענין מחשבי ולעולם סוף מעשה במחשבה תחילה וכן מרע"ה אמר לבצלאל כי שכינה מדברת מתוך גרונו וסוף מעשה במחשבה תחלה אך בצלאל עשה משכן תחלה וכלים בסוף, המעשה, ויען כל המעשים שבעוה"ז הם כצל מהמחשבה העליונה ע"כ א"ל בצל אל היית וידעת:

כרבים. דְּמוּת פַּרְצוּף תִּינוֹק לָהֶם:

ועשית. אמרו קדמונינו כי צורת כרובים כשני נערים. ופירשו כרוביא בלשון ארמי. והכ"ף משרת. ונכון דברו שהיו כצורת ילדים אם היא קבלה. ושמו המלה לזכר כמו מלת חנוכ' כי כ"ף כרוב שורש. והעד והיו הכרובים כי הה"א ה"א הדעת ואינו לתימה כה"א הכמכת מכהו הכהו. וכאשר חפשתי על מלת כרובים הנה הוא צורות. כמו את כרוב ממשח הסוכך אמר יחזקאל כי ראה ד' פנים לחיה ואחד מהם פני שור. ובמקום אחר על החי' בעצמ' תחת שור פני הכרוב. והטעם הצורה שהזכיר בפעם הראשונה ואמר באחרונה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה. וקרא כל הד' כרובים והנה הכ"ף שורש:

שנים כרובים ופניהם איש אל אחיו כמו שני חברים שנושאין ונותנין בדברי תורה:

כרבים - עופות, כדכתיב: (יחזקאל כח) את כרוב ממשח הסוכך. עוף גדול בעל כנפים. וחכמים פירשו: פני תינוק.

שנים. שני מיבעי. וכ״כ בפרשת ויקהל שני כרובים. והנה לפי הכלל ריש פרק שני שעירי. דבכל מקום דכתיב שני והוא מיותר דסתם רבים שנים והכא נמי סתם כרובים שנים. אלא שני שיהיו שוין זה כזה. ודאי הכי הוי. מיהו בדבר אחד לא היו שוין. דלחדא היה צורת זכר ולחדא צורת נקבה כדמוכח ביומא דנ״ד א׳. והיינו דכתיב שנים. דמשמע זוג כרובים א׳ זכר וא׳ נקבה (אח״כ מצאתי שרבינו בחיי כ״כ) ללמדנו דאהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים שיבואר במקרא הסמוך הוא אהבת המשפיע והמושפע. שטבע היצירה מחייבם שכך הוטבע הבריאה שיהא המשפיע משתוקק להשפיע באהבה על המושפע ממנו. והמושפע עיניו תלויות תמיד להמשפיע. כך תשוקת של הקב״ה להשפיע תמיד ברכה באהבה על ישראל. וכלשון חז״ל בב״ר פ״כ אין תשוקתו של הקב״ה אלא על ישראל שנאמר ועלי תשוקתו. וישראל עיניהם תלויות רק להקב״ה:

כרובים: כמו הפוך רכוב, כסברת Gussetius והחכם יש"ר בבכורי העתים תק"צ עמוד ז', רק לא להיותם מורכבים מצורות שונות (כדעת ריש"ר), כי לשון הרכבה להוראה כזו הוא לשון שבדו להם האחרונים; אך נקראו כן מפני שהם רכב אלהים, כטעם וירכב על כרוב, ולתבנית המרכבה הכרובים זהב (דברי הימים א' כ"ח י"ח).

כרובים דמות פרצוף תינוק להם דתרגום תינוק רביא וכאשר תסיר הכ"ף של כרובים שהא כ"ף הדמיון תשאר המלה רובים לשון רבים מן רביא ועם כ"ף הדמיון פירושה כדמות תינוקות מפני שצורתם כדמות תינוקות ונקרא שמם כדמות תינוקות כאילו הכ"ף מיסו' השם ושמו עליו ה"א הידיעה ונעשה הכרובים והיו הכרובים ולכן מה שכתב החכם ראב"ע על דברי קדמונינו שא' שצורת כרובים כשני נערי' ופירושו כרובים בלשון ארמית והכ"ף משרת ואמר ונכון דברו שהיו כצורת ילדים אם היא קבלה ושמו המלה לזכר כמלת חנוכה כי כ"ף כרוב שרש והעד והיו הכרובים כי הה"א ה"א הדעת ואיננה לתמה כה"א הכמכת מכהו הכהו לא דבר נכונה. ומה שטען עוד ממאמר יחזקאל שראה ארבע פנים לחי' ואחד מהם פני שור ובמקום אחר אמר על החיה ההיא תחת שור פני הכרוב ואמר באחרונה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה הנה שקרא כל הד' כרובים אינה טענה כי על הטענה הראשונה כבר תרצו בפר' אין דורשין שיחזקאל בקש עליו רחמים והפכו לכרוב אמר לפניו רבונו של עולם קטיגור יעשה סניגור מיד הפכו לכרוב ומה שטען על זה שהעגל לא נעשה בימיו ואיך יבקש עליו רחמים היא הטענה של תהו כי המבקש לבטל המזיק אין הפרש אם יבטל אותו בעת היותי או אחרי היותו והטענה השנית שטען שקרא כל הארבעה כרובים אם היה פי' כרוב כרביא איך קראם כלם כרובים והלא לא היה שם צורת כרוב רק באחד מהד' פני החיה אשר היה צורת שור מתחלה וש' צורת כרוב באחרונה איננה טענה לי כמו שקראם כלם אדם באמרו דמו' אדם להנה אף כי לא היה שם צורת אדם רק בא' מהד' פני החיה להורות על היותן בעלי שכל כן קראם כלם כרובים אף כי לא היה שם צורת כרוב רק באחד מהארבע פני החיה להורות על היותן בעלי שכל כי כרובים גם כן דמות אדם להנה ואין הפרש ביניהם רק בין אפי רברבי ואפי זוטרי והמאי' אותנו על זה מאמר הרמב"ם ז"ל בפ' שלישי מהחלק הג' באמרו ובאר לנו במרכבה השנית דברים שלא התבארו במרכבה הראשונה מהם שהעתיקו ממלת חיות למלת כרובים ופירש החכם המופלא רבי משה הנרבוני לומר שהם בעלי שכל:

שנים כרובים. לא אמר שני, בעבור כי שני לשון השווי', כמו שני לוחות העדות, שני כבשים, שני השעירים, וכאן הוצרך לומר שנים כי חלוקים הם בענינם, זה זכר וזה נקבה, וחזר ואמר מבין שני הכרבים, ויעש שני כרבים, לרמוז על השויתם בזהב ובאחדות (רב"ח). עתי"ט נגעים פי"ד מ"ה:

שנים כרובים. מאי כרובים, א"ר אבהו – כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא ^כגרומז למ"ש ביחזקאל י' פני האחד פני הכרוב, ובטעם הציור דמות תינוק פירש בס' עין אליהו ע"פ הילקוט בהושע י"א על הפסוק כי נער ישראל, אמר משה ליהושע, עם זה שאני אומר לך עדיין תינוקת הוא [כלומר אך זה היו לעם] אל תקפיד עמהם מה שהם עושים, שאף רבונם לא הקפיד עמהם, שנאמר כי נער ישראל, ולכן עשו דמות תינוק לרמוז על דבר זה, עכ"ל. ודברים אלו נוחים להאמר אבל לא יעלו יפה במקדש שלמה שאז לא היו ישראל במדרגת תינוק, כי כבר הורישו גוים ונחלו ארץ והיו תושבים ואזרחים ישנים. ולי נראה ע"פ מ"ש ביומא נ"ד א', בשעה שהיו ישראל עולין לרגל היו מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה והיו אומרים להם ראו חבתכם לפני המקום וכו', מבואר שעשו בהכרובים סימנים להורות ולהראות על החבה שמהקב"ה לישראל, ולכן עשאום בדמות תינוק שהטבע גורמת לחבבם ולסלסלם באהבה וחבה יתרה. –
ועיין ברבינו בחיי כאן שכתב דמה שכתוב ועשית שנים כרובים ולא שני כרובים הוא משום דלשון שני מורה על ההשתוות, וכן דרשינן שני שעירים, שני כבשים, שתי צפרים, ואם היה כתוב כאן שני כרובים היה במשמע שיהיו שוים במראה ובקומה, ובאמת קיי"ל שהיה כרוב אחד צורת זכר ואחד צורת נקבה, עכ"ל. וכ"כ בס' מנחה בלולה ובס' העמק דבר למרן דודי הנצי"ב ז"ל, והדברים מופלאים מאד, שהרי בסוגיא דיומא ס"ב ב', מקום שאמרו דשני מורה על ההשתוות, שם גופא אמרו דגם שנים מורה על ההשתוות כמו שני, וכמו שרצו לדרוש שם על כבשי תמיד דכתיב שנים ליום, ובאמת כך מורה הסברא דכלל אחד לשני ולשנים, דכיון דעיקר הטעם דשני מורה על ההשתוות הוא משום דכיון דקיי"ל מעוט רבים שנים לא היה צריך לכתוב כלל שני דממילא הוי ידעינן שאותו המספר הוי שני, ולמה כתב, כדי להורות על ההשתוות, ולפי"ז ממילא מבואר דהוא הדין שנים מורה על זה כיון דגם הוא מיותר.
ולבד זה איני יודע מי מלל לרבותינו דלהכרובים היה לאחד צורת זכר ולאחד צורת נקבה, דמה שלמדו זה מסוגיא דיומא נ"ד א' בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה [וענין מעורים סמכו באגדות על פסוק במ"א ז' בענין הכרובים כמער איש ולויות] אין זה מוכח כלל שהיה להם צורת זכר ונקבה אלא שהיו מעורים זב"ז באהבה וחבה כמו זכר ונקבה, ודמות צורתם באמת היו שניהם צורת זכר, ולפי"ז נכון מאד מה דכתיב שנים להורות על ההשתוות, וזולת האגדה דיומא זאת לא מצאתי כל מקור לזו הדמות שתארו, וצע"ג. .
(חגיגה י"ג ב׳)

ועשית שנים כרובים זהב. שני כרובים משמ' ולא ארבע היינו על הכפורת ומה שנא' גבי שלמה ויעש שני כרובים אחרי' היינו על הארון כפר"ת מאורליי"נאס:

דמות פרצוף תינוק להם. מדכתיב כרובים קרינן כרביא פירוש כנער. כי תרגום תינוק הוא רביא וכ"ף של כרובים הוא כף הדמיון:

כרובים. הם כצורות בן אדם צעיר הימים ונקראו צעירי הימים רובים מפני גדול הנפלא הנמצא בהם ותהיה הכ"ף בזה השם כמו כ"ף הדמיון והשתמשו בו כאלו היתה שרש:

ועשית שנים כרובים. מבואר אצלי (באילת השחר כלל ס"ז) שיש הבדל בין שנים ובין שני, ששני מורה על השווי, ושנים מורה שאינם שוים, ומזה הוכיחו חז"ל שהיו בדמות זכר ונקבה והיו בלתי שוים. וכבר בארתי שם (כלל ס"ח) שכ"מ שמזכיר מספר נודע בא בסמיכות כמ"ש בפ' תזריע (סי' י"ד) בארך, ולכן במעשה (לקמן ל"ז ז') אמר שני כרובים כי כבר זכרם והוא מספר נודע, והתנה שיהא מקשה היינו שלא יהיו חלולים או של עץ ומצופה זהב, כמשי"ת בפסוק ל"א, ב') שיהיו משני קצות הכפורת. לא שיעמדו על צד אחד:

ועשית שנים כרובים זהב. ימוד בעצמו שיהיה כתנוק לעבוד ולמשא ולסבול עול התורה על שכמו כמו שעתה מתחיל ללמוד. ועוד כתנוק שיהא נקי מחטא. וזהו שנים כרובים מעין דוגמא לתנוק בשני אופנים להיות מקבל עול כתנוק. ולהיות נקי מחטא כתינוק. שיירא ממדה"ד הרומז לזהב:

כרובים דמות פרצוף תנוק. בפרק קמא דסוכה (ה ע"ב), דתרגום 'תינוק' – 'רביא', והכ"ף כ"ף הדמיון. והראב"ע הקשה דכ"ף "כרובים" שורש, וראיה "הכרובים" (פסוק כ) בה"א הידיעה, ואינה באה על כ"ף השמוש. קושיא זאת אינה, שגם רז"ל מודים בזה כי הכ"ף הוא שורש ולא שימוש, אלא שהם ז"ל מפרשים כי השם הזה הוא שם מורכב כמו "שמואל" "מה' שאלתיו" (ש"א א, כ), וכן "ירובעל" "ירב בו הבעל" (שופטים ו, לב), והוא בודאי שם, וכך "כרובים" הוא שם לפני נער הקטון. ואין רז"ל אומרים כי "כרובים" הנאמרים בכאן לבד הם כמו נערים, רק כל "כרובים" כך פירושם, כי הכרוב הוא שיש לו צורת נער קטן:
ומה שהקשה עוד, אם פירוש "כרובים" פני נער קטן, איך אמר על כולם "ואדע כי כרובים המה" (יחזקאל י, ז), אין זה קשיא כלל, כי בודאי יקראו כולם "כרובים" בעבור שנשתתפו כולם שיש להם דמיון קצת אל פני נער קטון, אף על גב שיש דומה יותר אל פני נער קטון מאחר, מכל מקום כולם יש בהם דמיון אל צורת נער קטון. ועוד, כי מה שאמר "ואדע כי כרובים המה" בשאר דברים, שהרי כל כרוב יש לו כנפים, וכל החיות ראה אותם שיש להם כנפים, ולפיכך קרא כולם "כרובים". ומפני זה החליף השור במרכבה ראשונה שראה (יחזקאל א, י) לכרוב דווקא, כי כולם משתתפים בכרובים. ואמר "פני האחד פני הכרוב" (יחזקאל י, יד) אף על גב דמתחלה היה לו פני שור (יחזקאל א, י), עכשיו נתן לו שם כרוב, ופירשו רז"ל (חגיגה יג ע"ב) כי יחזקאל בקש רחמים על הדבר כדי שלא יזכור חטא העגל לישראל שעשו שור, והפך אותו לכרוב. וטעם הפכו לכרוב, כמו שאמרנו, כי כולם משתתפים בכרוב, רק שמחולקים הם בפניהם, עכשיו הפך את פני השור לכרוב, כלומר שלא נראה בו רק הצורה המשותפת לכולם:
ומה שהקשה הראב"ע (בראשית ג, כג) דעגל לא נעשה בימיו, ולמה יהפוך אותו, הם דברים בטלים, דודאי כאשר יהפוך את פני השור לכרוב אז לא נמצא חטא ישראל, והוא ידוע לחכמים, כי אל תאמר כמו שחשב הראב"ע שחטא העגל היה מקרה, ולפיכך הקשה והלא בימיו לא עשו העגל, רק כי חטא של עגל מסוגל אל ישראל, ויורה שיש חסרון בישראל, והוא חטא עצמי, ומאחר שהוא חטא דבר עצמי, אף על גב שלא נעשה בימיו, הוא קטרוג על ישראל. וזה שאמרו (סנהדרין סוף קב.) אין פקידה שאין בה מחטא העגל, כי חטא זה עצמי, קשה הסרה. וכאשר נהפך השור לכרוב, אז לא היה נמצא הדבר ההוא אשר ישראל מתיחסים אל החטא. ודברים אלו דברי אמת ועמוקים, ואין ספק בהם:
ואולי טעותו איך יהיה יחזקאל מהפך השור מן המרכבה, וזהו קושיתו, רק שלא אמרה. אמנם לא ידע כי המראות הם רבים לנביא, ונראים לנביא כאשר ראוי באותו זמן במציאות, וכאשר פירשו רז"ל (מכילתא לעיל כ, ב) כי נגלה על הים כגבור העושה מלחמה, ונגלה בסיני כזקן מלא רחמים, כך כל המראות הם לנביא לפי הראוי למציאות. וכאשר בקש רחמים על השור הזה שלא יהיה נזכר העגל, חטא העצמי לישראל, נהפך לו המראה לכרוב אשר הוא כולל כל ארבע החיות, והפך הפנים של שור לכרוב הצורה המשותפת, כדי שלא יהיה נמצא חטא ישראל. הרב הזה חשב על דברי חכמים שהם דברים כאשר הבין בתחלת המחשבה, והוא לא ירד לסוף דבריהם, אף לתוכם:

ועשית שנים כרובים זהב, כשאמר משה רבינו לא תעשה לך פסל וכל תמונה (שמות כ ד), נאמר לו ועשית שנים כרובים זהב, (לח) וכן כיוצא באלו, כמו פרשת יבום, וערות אביך, לא תלבש שעטנז (דברים כב יא), גדילים תעשה לך (שם שם יב), מחלליה מות יומת (שמות לא יד), וביום השבת שני כבשים בני שנה (במדבר כח ט), אלה וכיוצא בהן ברצון אחד נאמרו.

שנים כרובים זהב. דומיא לכסא הכבוד ולחיות הקודש:

שנים כרבים דוגמא מין של עוף כדכתיב ביחזקאל את כרוב ממשח הסוכך, פירש עוף גדול בעל כנפים, ואעפ״‎י שאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה כאן התיר צורת הכרובים שהרי לא נעשו להשתחות אלא לישיבתו דוגמא כרובים דכסא הכבוד, ודברים הרבה כאלו מצינו בתורה כמו שכתוב כל העושה בו מלאכה יומת והתיר לעשות בה תמיד, מוסף, מילה ערות אשת אח ויבום לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך.

כי צורת כרובים. הנה הרב ר"א מזרחי כתב על דברי הרב לא דבר נכונה עיין שם:

ועשית שנים כרובים. קשה איך שלמה הע״ה עשה שני כרובים אחרים עצי שמן מונחים על הקרקע זה בצד זה י״ל בנבואה הכל מיד ה׳ עליו השכיל והכל ברוח הקדש אשר עמו ועכ״ז קשה והלא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה לדורות רק לשעה ונמצא בהגדת שמואל הקב״ה מסר מגלת בית המקדש למשה בעמידה שנאמר ואתה פה עמד עמדי ומסרה ליהושע ואם כן משה רבינו ע״ה ציוה כן וזה ירמוז כפל ועשה כרוב א׳ וכו׳ וכן רומז מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות אלמא אחרים יש וזהו אל הכפורת יהיו פני הכרובים של עץ ואחרים פניהם איש אל אחיו. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל:

כרובים דמות פרצוף תינוק להם פי' מתרג' ילד רביא והכף הוא כ"ף הדמיון כמו רובים כלומ' כמו ילדים והיינו דמות תינוק:

רש"י ד"ה כרבים, דמות פרצוף תינוק להם. ע"כ. ראה מה שכתבתי בספר בראשית (ג, כד). (פ' בראשית תשס"ב)

מקשה תעשה. שֶׁלֹּא תַעֲשֵׂם בִּפְנֵי עַצְמָם וּתְחַבְּרֵם בְּרָאשֵׁי הַכַּפֹּרֶת לְאַחַר עֲשִׂיָּתָם כְּמַעֲשֵׂה צוֹרְפִים שֶׁקּוֹרִין שולד"יר בְּלַעַז, אֶלָּא הַטֵּל זָהָב הַרְבֵּה בִּתְחִלַּת עֲשִׂיַּת הַכַּפֹּרֶת, וְהַכֵּה בְּפַטִּישׁ וּבְקֻרְנָס בָּאֶמְצַע, וְרָאשִׁין בּוֹלְטִין לְמַעְלָה, וְצַיֵּר הַכְּרוּבִים בִּבְלִיטַת קְצוֹתָיו:

מקשה. כמו שוה. וכמוהו תחת מעשה מקשה. ופי' מעשה. כמו לא עשה את שפמו. וטעם מפני שהיה מרחק כל כרוב שוה מקצה הכפורת:

כרובים בגימ' מראה כבוד:

מקשה - מעובי זהב הכפורת הקשו בקורנס, להבליט ממנו כרוב ולא נתחבר שם.

מקשה: מענין קשה, שלא יהיו חלולים, לא מן נקש, כי אין הקו"ף דגושה; מלבד כי הוצאת הכרובים והמנורה גביעיה כפתוריה ופרחיה מעשת אחד אי אפשר לעשותה בהכאת קורנס, אבל עיקר המלאכה צריך שיהיה בחרט ובכלים חותכים, וכן כתב גם רש"י וחותך בכלי האומנות. וגיז' טען נגד מי שפירש כפירושי, כי מצאנו במלכים (א' ו' כ "ג וכ"ח) שהיו הכרובים מעץ שמן ומצופים זהב; ואני אומר שאין להביא ראיה ממה שעשה שלמה למה שעשה משה, כי של שלמה היו גדולים הרבה, לפיכך לא עשה אותם מקשה זהב. הלא תראה שהיתה קומתם עשר אמות, ואותם של משה אי אפשר שהיו גבוהים כל כך, כי המשכן כלו לא היה גבוה יותר מעשר אמות, שנאמר עשר אמות אורך הקרש, והכרובים היו מונחים על הכפורת והכפורת על הארון, והארון היה אמה וחצי קומתו. והיה אפשר לטעון ממה שמצאנו מקשה בחצוצרות כסף (במדבר י' ב'), ואין ספק שהיו חלולות, ואני אומר כי מכל מקום היה אפשר לעשותן עץ (או נחושת) מצופה בכסף, ולכך אמר מקשה תעשה אותם (סיון תרי"ט), ועיין מלת מקשה במסכת מדות ריש פרק ג' ברמב"ם וברע"ב.

קצות הכפרת ראשי הכפרת. שהם קצות האורך לא קצות הרוחב כי אז יחוייב שיהיו אחורי הכרוב האחד לצד אהל מועד ואין זה נכון ועוד כי כתוב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים ואם יהיו אחורי האחד אל האהל יהיה גופו מבדיל בין מקום יציאת הדבור והאהל:

ראשי הכפרת. שהם קצות האורך ולא קצות הרוחב כי אז יחויב שיהי' אחורי הכרוב האחד לצד אהל מועד ואין זה נכון ועוד כי כתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים. ואם יהיו אחורי הכרוב האחד אל אהל מועד יהיה גופו מבדיל בין מקום יציאת הדבור ובין האהל:

מקשה. ר"ל שיעשה זה הכפרת כשיקיש בקורנס על עשת הזהב באופן שיעשה הכרובים בזאת ההקשה משני קצות הכפרת כדי שיהיו הכרובים והכפרת מחתיכה אחת במספר והנה היו הכרובים פורשי כנפים למעלה כאלו ירצו לעוף להגביה עצמו למעלה ובזה האופן היו סוככים בכנפיהם על הכפרת כאלו היו כנפיהם סוכה עליה והכרובים היו הופכים פניהם איש אל אחיו ועם היות פניהם איש אל אחיו היו פניהם נוטות למטה אל אמצע הכפרת כאלו הם מביטים אל מה שלמטה מהם:

רש"י ד"ה מקשה תעשה, ...אלא הטל זהב הרבה בתחילת עשיית הכפורת, והכה בפטיש ובקורנס באמצע, וראשין בולטין למעלה וכו'. המלה "באמצע" אינה מובנת לי, שהרי כתוב בסיפא של הכתוב "משני קצות הכפורת". (פ' תרומה תשנ"א)

מקשה. בטדי"ץ בְּלַעַז, כְּמוֹ דָּא לְדָא נָקְשָׁן (דניאל ה'):

כרבים כרביא כי נער ישראל ואוהבהו:

ועתה נראה לי שהכוונה היא להעלות־להבליט מתוך אמצע הכפורת - בכל אחד משני קצוות הכפורת - גוש גדול של זהב שיהיה בהכרח חלול, ואותם שני הגושים יעבדו אחר כך מבחוץ ליתן להם פני תינוק. עם זאת צריך לציין שגם תיאורה של טכנולוגיה נדירה במילים ספורות כל כך הוא מעשה אומן. (פ' תרומה תשס"ו)

קצות הכפרת. רָאשֵׁי הַכַּפֹּרֶת:

שני כרובים בגימטריא אברהם יצחק יעקב שהיו שם כדי להזכיר זכות אבות:

וקשותיו, פירש"י שלא יתעפשו, וקשה הא כתיב לחם חם ביום הלקחו ודרשו ז"ל שהי' תמיד כבראשונה וי"ל דודאי בדרך נס הי' כן אבל אין סומכין על הנס לכן צוה לעשות קשותיו, א"נ ר"ל רך:

ועשו ארון עצי שטים וי"ל על דרך רמז ומוסר הנה איתא בסוטה דף ה' ע"א אמר ר' אלעזר כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה ורבי יוחנן משום רשב"י אמר והוא כעובד עבודה זרה ור' יוחנן דידי' אמר כאילו בא על כל העריות כולן ואיתא התם אמר ר' חייא בר אשי אמר רב תלמיד חכם צריך שיהא בן אחד משמיני שבשמינית (פרש"י משקל קטן הוא והיינו עוכלא כלומר צריך שיהא בו מעט גאוה שלא יהי' קלי הראש מסתוללין בו ויהי' דבריו מתקבלין עליהם על כרחם) אמר ר' הונא ברי' דרב יהושיע ומעטרא לי' כסאסאה דשבלתא אמר רבא בשמתא מאן דאיתה בי' וכשמתא ר"נ דלית ביה אר"נ בדר"י לא מינה ולא מקצת מי זוטר מה דכתיב בי' תועבת ה' כל גבה לב ע"כ נלפע"ד שאלו ואלו דברי אלקים חיים הם דבאמת התלמיד חכם בקרב לבו יהא כאין ולבו נדכה ורוחו נשברה ולא יהא בלבו לא מינה ולא מקצתה אבל לעיני העם יתנהג ויתעטר קצת בעטרת כבוד הוד והדר שלא יהיו קלי הראש מסתוללין בו כדפרש"י וזה בשמתא מאן דלית ביה להתנהג כך לעיני העם אבל בשמתא מאן דאית ביה בלבו אפילו מקצתו ושניהם עולין בקנה אחד וכן איתא ברמב"ם פ"ז מהלכות מלכים יעוין שם גבי מלך ישראל דכתיב בי' לבלתי רום לבבו מאחיו ואעפ"כ שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ושלא יעשה דברים אשר על ידיהם יתבזה לעיני העם וכן אמרו חז"ל קידושין דף ע' ע"א כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור לעשות מלאכה בפני ג' מטעם הנ"ל וכן הת"ח יתנהג קצת בעטרת הכבוד לשם שמים שלא יתבזה התורה על ידי המון עם ובזה יתנהג כמו המלך כי מאן מלכי רבנן שמוזהר שלא יעשה דברים שיתבזה על ידיהם אבל כוונתו יהא לשם שמים והנה כעין מלכותא דארעא מלכותא דשמיא ומצינו גבי מרע"ה במה שחטא בצנעה בין המקום לבינו שלפי הנראה חטא גדול חטא במה שאמר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם בכל זאת לא נענש בעונש הגדול הזה בלכן לא תביאו את הקהל לארץ אבל במי מריבה שחטא בפרהסיא לעיני העם אם גם הי' חטא קל נענש הרבה מאוד בלכן לא תביאו כדאיתא ברש"י שם (פ' בהעלתך סי' י"א פסוק כ"ב א' רבי עקיבא שש מאות וכו') והטעם כי חמת מלך מלאכי מות כי אם ימחול ויתרצה במי שחטא נגדו ועבר על ציוויו וגזירתו אזי נקל להעם לעבור על פקדיו ומצוותיו כי יחשבו כי גם להם ירבה לסלוח לא כן אם גם גואליו וקרוביו אשר יחטאו בחטא קל יענשו בעונש גדול מאוד לעיני כל העם אז כלם יחרדו וייראו ויחתו מפניו ולא יזידון עוד ובזה יש לפרש הפסוק (תהלים פרשה ק') ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט, ה' מלך הוא המלך המולך על כל העולם כולו לכן גאות לבש (מלבוש מורה על מדה והתנהגות שאדם מתנהג לעיני בני האדם אבל איננו מקרב לבו ומטבעו, והוא כמו מלבוש שאיננו אלא לבוש חיצון לאדם הנראה לעין כל) לבש ה' עוז התאזר ועל מה כל זה שהקב"ה יתנהג ויתלבש לעיני העם במדה הזאת אף תכון תבל בל תמוט כדי שיהי' העולם מתוקן על מכונו ולא יתמוטט ע"י מעשי בני אדם הרעים, והנה הארון שבו מונחים לחת האבן והספר תורה, הי' פנימי וחיצון הנראה לעין כל זהב והתיכון מה שהי' מכוסה ונעלם הי' עץ לרמז לנו על ת"ח אשר בו תורת ה' שיתנהג כך כמו הארון לעיני בני אדם בשעה שיראה בפניהם יתנאה כזהב, כחיצוניות הארון, אבל בו בלבו בתוכו יהי' בעיניו נחשב כעץ כמו העץ אשר אין לו מעלה מצד עצמו רק תכליתו ועיקר צרכו הוא שמושו לשמש לענינים הנצרכים כמו עץ השדה שיוציאו פירות ואילני סרק לעשות כלים מהם ולבנות בו בתים או להחם ולבשל בו ואיננו חשוב בעצמותו כמו אוכלין ומשקין וכדומה כך יהי' הת"ח בעיניו נדמה כלא ורק עבודת הקדש להיות עבד לעבדי ה' לסבול עול טרחם ומשאם כמו מרע"ה אב התורה כאשר למדו חכז"ל ממנו אזהרה לדיין שיסבול את הצבור כאשר ישא האומן את היונק ושכרם רב כמשאחז"ל כל מי שזוכה להנהיגם בעוה"ז יזכה להיות מנהלם ומנהיגם לע"ל וק"ל (מש"מ):

ושכנתי בתוך בני ישראל. יובן בס"ד דהנה תוך כל אות ואות מאותיות ישראל כזה יו"ד שי"ן רי"ש אל"ף למ"ד יש מספר צ"ו כמנין א"ל אד"ני וכמנין צ"ו אותיות שיש בכ"ד צירופי אד"ני ובזה יובן ושכנתי קרי ביה ושכינתי היא בתוך בני ישראל שהארתה רמוזה שם:

ועשה כרוב אחד מקצה. שֶׁלֹּא תֹאמַר שְׁנַיִם כְּרוּבִים לְכָל קָצֶה וְקָצֶה, לְכָךְ הֻצְרַךְ לְפָרֵשׁ כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה:

כרוב. הנה הכרובים על דרך האורך. על כן הבדים על רוחב הארון. ומערער אמר כי לא יקרא צלע רק על דרך האורך. וראייתו ולצלע המשכן השנית. ותשובתו בצדו וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן לירכתים. ומהכפורת בעצמם עשו את הכרובים על שני קצות הארון:

הכרובים ג' כנגד ג' אבות:

מקצה - מאמצעית גבול רחבו של כפורת, שיהיו פני שכינה הנראה אליו לצד ההיכל.

ועשה כרוב וגו׳. אלו היה זה המקרא רק ביאור מקרא הקודם. תיבת ועשה מיותר. וכמו במעשה להלן ל״ז ח׳ מתחיל כרוב וגו׳ וגם שנוי לשון בסיפיה דקרא מן הכפרת תעשו בל״ר משונה מכל הענין. אלא יש בזה הוספה. שיעשה כאחד כרוב אחד מקצה מזה וכרוב וגו׳. ולא שיעשה תחלה זה הכרוב ואח״כ השני. ואלו היו שני הכרובים בצד אחד היה אפשר לבע״מ אחד להקיש כאן וכאן עד שיצאו שניהם כאחד. אבל כאשר המה על שני קצותיו הוא מן הנמנע ע״כ פירש הכתוב תעשו את הכרובים על שני קצותיו שיהא אחד עומד מזה ואחד מצד השני ויהיו נזהרים להוציא שני הכרובים כאחד. ובא ללמדנו בזה שמתחלת הבריאה שאז חל עליו ית׳ שם משפיע היה במחשבתו בשביל ישראל מקבלי השפעה ביחוד. וכידוע הדרש בראשית ברא וגו׳ בשביל ישראל שנקראו ראשית. וע׳ להלן פ׳ ויקהל במעשה. שע״פ נס נעשה ע״י בצלאל לבדו. והוא חביבות יותר:

מן הכפורת: מחוברים אל הכפרת ובלתי נפרדים ממנה, כאילו הם חלק ממנה, וכן גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו (ל"א), ממנו תהיינה קרנותיו (כ"ז ב'), ממנו קרנותיו (ל' ב'), וחשב אפודתו אשר עליו כמעשהו ממנו יהיה (כ"ח ח'), ממנו הוא כמעשהו (ל"ט ה').

ועשה כרוב אחד וכו' מן הכפרת, מ"ש מן הכפורת תעשו מלמד שלא יחברם ממק"א רק שיהא מקיש בקורנס על הכפורת עד שיצאו הכרובים מגוף הכפורת, ועדיין י"ל שאינו מקפיד רק שיהיו מגוף הכפורת, אבל יכול להקיש שניהם מצד אחד של הכפורת ויקיש משם שני כרובים עד שיגיע אחד לצד ימין ואחד לצד שמאל, לכן הוסיף ועשה כרב אחר מקצה מזה, ר"ל שהכרוב הימיני יהיה מוקש ונעשה מן הזהב שבצד הכפורת הימיני, והכרוב השמאלי יהיה מוקש ונעשה מן הזהב העודף על טפח בצד הכפורת השמאלי, למשל שיהיה עובי הכפורת שלשה טפחים בכ"מ, ויקיש מן שני טפחי זהב העודפים בצד ימין כרוב הימיני ומן שני טפחי זהב העודפים בחצי הכפורת השמאלי את הכרוב השמאלי:

ועשה כרוב אחד מקצה מזה. שלא להרחיק את הכרובים מן הכפורת.

ועשה וכו׳ שלא תאמר וכו׳. ובפ׳ זה לחוד לא סגי אלא צריך גם קרא דלעיל ועשית שנים כרובים ללמד דבעי׳ שיהיו שניהם שוין:

מקצה. כמו מקצה:

מן הכפרת תעשו ואותם שעשה שלמה לא היו על הכפרת.

"...על שני קצותיו". הכינוי בלשון זכר חוזר אל "מזה" - כך מבאר ראב"ע בפירושו הקצר. (פ' תרומה תשנ"ב)

מן הכפרת. עַצְמָהּ תַּעֲשֶׂה אֶת הַכְּרוּבִים, זֶהוּ פֵּרוּשׁ שֶׁל מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אוֹתָם, שֶׁלֹּא תַעֲשֶׂה בִּפְנֵי עַצְמָם וּתְחַבְּרֵם לַכַּפֹּרֶת:

מן הכפורת וכו׳ זהו פירושו וכו׳ דממקשה לחוד לא הוה ידעי׳ מהו ההקשה הזאת ואי מן הכפורת לחוד ה״א מאי מן הכפורת מקצת הכפורת לאפוקי שלא יהיו בכל שטח הכפורת לכך צריכי תרווייהו:

תיעשה המנורה אמרו ז"ל במנחות דג' דברים נתקשה בהם משה, מנורה, שרצים, החודש, עד שהראה לו הקב"ה באצבע, וי"א אף הלכות שחיטה, ותימה וליחשב נמי ההוא דאלו טריפות דאמר התם וזאת החיה מלמד שתפס הקב"ה כל מין ומין והראה למשה וא"ל זאת אכול וזאת לא תאכל, וי"ל דלא חשיב אלא הני דכתיב בהו זה, אבל קשה ליחשב נמי שקלים דכתיב בי' זה יתנו ואמרינן שהראה לו כמין מטבע של אש. וי"ל דהתם לא שייך נתקשה אלא דאין לו לידע מבלי שיראהו, ועי"ל דל"ח אלא הני דאית בהו קישוי ואומנות רב אף אם יראהו כמו מנורה ושרצים כי צפרדע דומה לצב ואינו מטמא וכיו"ב וכן החודש, אבל מטבע וחיות מכיון שרואהו הדבר נקל ואין בו אומנות:

*ועשו ארון ואח"כ ועשית שלחן ואח"כ ועשית מנורה וכו' הנה בצלאל עשה תחלה המשכן ואח"כ הכלים כי אמר להיכן אכניסם ותמוה למה הקב"ה צוה תחלה ארון ושלחן ואח"כ משכן וקשה על זה קושית בצלאל היכן אכניסם וי"ל לפי מה דאיתא ברמב"ן דציווי מלאכת המשכן הי' קודם עשיית העגל ואז היו בני ישראל בבחינתם ומעלתם יותר ממלאכי השרת וחירות ממלאך המות וכלל שהיו למעלה מן הטבע ואין מפליא אם הי' הארון והשלחן עומדים בנס אויר הקודש ולא היו צריך המשכן כדי להכניס בתוכו הכלים הלא גם אחר החטא הארון שבו הלוחות בנס היו עומדים (מגילה דף י' ע"ב) ופשיטא שקודם החטא יכולים כל הכלים לעמוד בנס באויר הקודש אבל בצלאל עשה המשכן לאחר חטא העגל והי' צריך התלבשות לעשות המשכן כדי להכניס בתוכו הכלים ויפה הקשה בצלאל אחר החטא היכן אכניסם וק"ל:

פרשי כנפים. שֶׁלֹּא תַעֲשֶׂה כַנְפֵיהֶם שׁוֹכְבִים אֶלָּא פְּרוּשִׂים וּגְבוֹהִים לְמַעְלָה אֵצֶל רָאשֵׁיהֶם, שֶׁיְּהֵא עֲשָׂרָה טְפָחִים בֶּחָלָל שֶׁבֵּין הַכְּנָפַיִם לַכַּפֹּרֶת, כִּדְאִיתָא בְסֻכָּה:

והיו. אמר יפת כי אל הכפורת יהיו פני הכרובים אל אמצע הכפורת. ולפי דעתי כי לא היו פני הכרובים עומדים על זויות נצב' ע"כ פניהם מעט פונים אל הכפורת:

והיו הכרובים. כבר בארו הנביאים שהמלאכים במראה הנבואה נראים לחוזים כדמות כרובים, והם פני אדם ולהם כנפים. ובכל זה יורו ענין השכל הנבדל אשר כל הלוכו לצד מעלה, וזה להביט אל האלהים השכל וידוע אותי כל אחד מהשכלים הנבדלים כפי האפשר אצלו. וזה בעצמו הורה עתה באמרו והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה כי בהיות השכל האנושי שכל בכוח אל השלמות השני, אשר יקנהו בעשותו כללים, ויפשיטם מחמר להשכיל ולדעת את בוראו כפי האפשר, וזה יעשה בהביט נפלאות מתורתו המורות במופת פלאות מעשיו ודרכי טובו. כי אמנם מהות הדבר וצורתו תודע לנו מצד פעולותיו, וזה יקרה לשכל האנושי כשישכיל ממציאות הבורא יתברך את האפשר אצלו, כאמרו הודיעני נא את דרכך ואדעך, למען אמצא חן בעיניך אמר שיהיו הכרובים פורשי כנפים למעלה. וכבר אמרו שהכרובים זכר ונקבה היו, המורים פעולת המצאת הכללים מופשטים, שהיא כפעלת הזכר הממציאו, ומורים קבלת אותם המופשטים שהיא כפעלת הנקבה. ואמר ופניהם איש אל אחיו, כי פעולת המצאת הכללים והפשטתם תביט ותכוין אל פעולת קבלת הכללים המופשטים מחומר, אשר בה קנין השלמות המכוון ואמר אל הכפורת יהיו פני הכרובים

למעלה - לצד ראשיהם. ופניהם איש אל אחיו שזה הוא אל אמצעות הכפורת, יהיו פני הכרובים.

איש אל אחיו. להורות על האהבה העזה. כמו שהחתן מביט על הכלה ונהנה בראייתה :

אל הכפרת יהיו פני הכרובים: נוטים מעט למטה (ראב"ע) הכרובים היו פורשים כנפיהם למעלה כאילו מעופפים, ואמנם אין הכרובים דמות האל חלילה, אלא כמו שראה יחזקאל שעל ראשי החיות היה דמות רקיע ועל הרקיע דמות כסא, ועליו השכינה.

סככים. הכ"ף בשוא לפי דרכנו ומנהג קצת ספרים:

פורשי כנפים שלא תעשה כנפיהם שוכבים אלא פרושים. יהיה פורשי כמו פרושי לא פורשים כי אינם בעלי חיים ומה שהארי' לומר שלא תעשה כנפיהם שוכבים אלא פרושים והיה די לומר פורשי פרושי הוא מפני שפי' פורשי שב אל הכרובים ופירוש פרוש. שב על הכנפים לפיכך הוצרך לומר שלא תעשה כנפיהם שוכבים שישוב אל הכנפים ומה שהאריך לומר שלא תעשה כנפיהם שוכבים והיה די לומר שיהיו כנפיהם פרושים לפי דעתי שכונתו בזה הוא לתת טעם על הצווי הזה שבא למעט שלא יהיו כנפיהם שוכבים כמנהג המציירים שמציירים כל בעלי הכנפים כנפיהם שוכבים:

סוככים בכנפיהם על הכפרת. הכתוב הזה יורה על הכרובים האלו שהיו קומתם י' טפחים שהרי מכאן הוכיחו רז"ל חלל הסכה עשרה טפחים מלבד הסכך, וכרובים בשליש המשכן היו עומדים כלומר בשליש רום המשכן שהיה רומו עשר אמות שהם ס' טפחים, וא"כ מראשי הכרובים עד הכפורת היו עשרה טפחים שהיא קומתם, וכשאמרו בשליש המשכן היו עומדים כלומר עצם גופם אבל כנפיהם למעלה מן השליש, וזהו לשון סוככים בכנפיהם על הכפורת שהיה החלל עשרה מתחת כנפיהם עד הכפורת והסכך למעלה מראשיהם, וכמו שנזכר בריש פ' קמא דסוכה.

ופניהם איש אל אחיו. ובמקדש שלמה הוא אומר (דברי הימים ב ג׳:י״ג) ופניהם לבית, הא כיצד, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ^כדר"ל כשעושין רצונו של מקום מעמידין פניהם איש מול אחיו כדרך האוהבים וכשאין עושים רצונו של מקום מהפכין פניהם לבית בבחינת הסתר פנים, וע"פ נס היה כן, כך פירש רשב"ם. ויש להוסיף באור, דלכן בכרובים שעשה משה כתיב ופניהם איש אל אחיו ע"פ מ"ד במדרשים דכל זמן שהיה המשכן קיים לא זזה שכינה מישראל, אבל בימי שלמה כשחטאו נפרדה השכינה ולכן כתיב שם ופניהם לבית שכביכול הסתירה פנים.
ולחד מ"ד בגמ' הוי הפי' ופניהם לבית דמצדדי אצדודי, קצת לבית וקצת זה לזה, כאדם שמדבר אל חבירו והופך ראשו לצד אחר קצת וכתלמיד הנפטר מרבו, ופי' רשב"ם כתינוקות הנפטרים מרבותיהם, ומהרש"א הקשה למה פירש בתינוקות והלא גם גדולים הנפטרים מרבותיהם צריכין לצדד הלוכם, ולדעתי נראה דכוון הרשב"ם למ"ש בדרשה הקודמת דלהכרובים היו פני תינוקות, יעו"ש, ולכן פירש מענינא.
ומה שלא ניחא למ"ד זה לפרש כמ"ש הקודם כאן בזמן שעושים רצונו של מקום וכו', י"ל דס"ל דלא על פי נס היתה התהפכות הפנים אלא דלכתחלה עשאום בימי שלמה שיהיו פניהם לבית, וס"ל דאילו היה זה מורה על העדר עשיית רצון המקום לא היו עושין אז באופן כזה, ודו"ק. .
(ב"ב צ"ט א׳)

אלא פרושים כו'. ויהיה פורשי כמו פרושי לא פורשים כי אינם בעלי חיים והיה די לומר פורשי כמו פרושי אלא מפני שפירוש פורשי שב אל הכרובים ופירוש פרושי שב אל הכנפים לפיכך הוצרך לומר שלא יעשה כנפיהם שוכבים שישוב אל הכנפים:

והיו הכרובים, באר איך יהיו בכנפיהם ובפניהם, שבענין הכנפים לא יהיו שוכבים ע"ג הכרוב רק פרושים, ולא יהיו פרושים לצד מטה רק לצד מעלה, ולא יהיו פרושים למעלה בשוה, כמו שנאמר בכרובי המרכבה (יחזקאל א׳:י״א) וכנפיהם פרודות מלמעלה רק שבצד מעלה יסוככו על הכפורת, וכן פניהם יהיו איש אל אחיו ולא יהיו פונים לצד מעלה רק לצד מטה אל הכפורת:

שיהיה עשרה טפחים וכו'. דכך ילפינן (סוכה ה ע"ב) מה מצינו, בבית עולמים כרובים בשליש הבית עומדים, דהא גבהו של בית שלשים אמה (מ"א ו, ב), וכתיב (ר' שם שם כו) "קומת הכרוב עשר אמות", אף כאן כרובים בשליש דמשכן, והרי המשכן עשר אמות, כל אמה ששה טפחים (מנחות צח.), והרי הארון ט' טפחים, כפורת טפח (רש"י פסוק יז), כל גבהו – הארון עם הכפורת – עשרה טפחים, צריך עוד לכרובים עשרה טפחים עד שיהיו מן הארץ עד ראש הכרובים עשרים טפחים, שליש המשכן, והכנפים היו אצל ראשיהם, כדכתיב (כאן) "והיו כרובים פורשים כנפים למעלה", רוצה לומר על ראשיהם, לא למעלה הרבה מראשיהם, דלא כתיב 'למעלה למעלה', כך אמרנו בסוכה (ה ע"ב):

והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה. הכרובים האלה יהיו פורשים כנפים למעלה, ולא של בית עולמים, כי הכרובים שעשה שלמה היו פורשים כנפים מקיר הדביר לקיר הדביר, שנאמר כנף הכרוב האחד נוגע בקיר מזה, ואלו הכרובים.

סוככים בכנפיהם על הכפורת וכו' ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת. צ"ע למה הוצרך לכתוב עוד אל הכפורת יהיו פני הכרובים ומה בא ללמדנו. י"ל שפניהם היו כפופים למטה לצד הכפורת:

פורשי כנפים למעלה. מראשיהם דרך ענוה ויראה:

ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת יהיו פני הכרובים. פניהם זה כנגד זה וכבושים כנגד הארון והכתפים פרושות למעלה מראשיהם דרך ענוה נר':

פרשי כנפים כדמות עופות על שם שבריה זו נקיה ורוב הלוכה באויר בלא טינוף, וכן מצינו במקום אחר שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים וגו'.

רש"י ד"ה פרשי כנפים, ...שיהא עשרה טפחים בחלל שבין הכנפים לכפורת וכו'. יוצא מכאן שלהכנת הכפורת מיקשה, כלומר מגוש זהב אחד, היה צריך גוש זהב באורך שתיים וחצי אמות, רוחב אמה וחצי ובגובה אחד עשר טפחים ועוד טפח ומשהו, דהיינו גוש אדיר. זה כל עוד איני סבור כפי שכתבתי למעלה (יח) שכל הכרובים יצאו־הוצאו מן הכפורת, וזה כשלעצמו קשה.

אל הכפרת וגו׳. ללמדנו דהבטת הקב״ה וישראל יחד אל התורה שבארון וזה מבואר דקוב״ה וישראל ואורייתא חד הוא כ״י:

אל הכפרת. קדמא באל"ף לא בה"א של הכפרת:

שיהא עשרה טפחים בחלל שבין הכנפים לכפרת. דתניא מה מצינו בבית עולמים דכרובים בשליש הבית היו עומדים כדכתיב ושלשים אמה קומתו וכתיב קומת הכרוב הא' עשר באמה אף במשכן כן ומשכן כמה הוי י' אמות כדכתיב עשר אמות ארך הקרש כמה הוו להו שתין פושכי תילתא כמה הוי עשרין פושכי דל עשרה לארון וכפרת דכתיב אמה וחצי קומתו הרי ט' טפחים וכפרת טפח הרי עשר' טפחים פשו להו לכרובים עשרה טפחים נמצא שהחלל שבין הכנפים לכפרת הוא עשרה טפתים:

שיהא י' טפחים בחלל כו'. לפי שהיו עושין המשכן כשליש המקדש ומקדש היה גובהו ל' אמות והכרובים מגיעות עד שליש שהוא עשרה אמות והמשכן גובהו י' אמות שהן ששים טפחים לכן צריכין הכרובים להגיע עד שליש המשכן שהוא עשרים טפחים וארון גובהו אמה וחצי שהוא תשעה טפחים וטפח של כפורת הרי י':

סוככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו. כגון כפי הכהנים בשעה שעולין לברך את ישראל.

אל הכפרת. שפניהם היו כפופין למטה לצד הכפרת:

למעלה מראשיהם דרך ענוה ויראה דוגמא ובשתים יכסה פניו.

על כל פנים ניסיתי עם ילדי שלום ורינה שי' בשבת בה התארחו אצלנו, להשוות כמות הזהב הנחוצה עם זו שנחוצה למנורה, ואז התברר שלכאורה חסר שם ציון המרחק בין שני הנרות הקיצוניים. וגם גובהה אינו מפורש, וזה תמוה.

אלהי כסף ואלהי זהב. למה נאמר לפי שהוא אומר ועשית שנים כרובים זהב (שמות כה יח), שמא אתה תעשה ארבעה, ת״ל אלהי זהב, שאם הוספת על שנים הרי הן כאלהי זהב, אלהי כסף למה נאמר, לפי (שמא אינו) [שמצינו] בכל כלי בית עולמים, שאם אין להם של זהב הן עושין של כסף, שומעני אף כרובים כן, ת״ל אלהי כסף הא אם שנה ועשאן של כסף הרי הן כאלהי כסף.

אל הכפרת יהיו פני הכרובים. שלא יחזירו פניהם זה מזה.

ופניהם איש אל אחיו דברים הללו מוכיחים שלא נעשו לתמונה כדי להשתחות, כיצד אלו לא היה מהם רק אחד או אם היו פני האחד נגד העם ופני האחד אל אחיו, היה פתחון פה לבעל דין לומר שנעשה לשם יראה, עכשו כשפני שניהם איש אל אחיו ועוד ששני פניהם כבושים אל הכפורת מקום השכינה והתורה, ועוד שלא היו נראין לשום בריה רק לכהן גדול ד׳‎ פעמים ליום אחד בשנה הדבר ידוע כי לא היו שם רק לנוי דוגמת שמשים. כענין שנאמר שרפים עומדים וגו'.

עיון בדברי חז"ל והמפרשים העלה כי גובהה של המנורה נדון במסכת מנחות (כח ע"ב), וכך נאמר שם: אמר שמואל משמיה דסבא (משום זקן אחד - רש"י): "גובהה של המנורה שמונה עשר טפחים" (ראה רש"י להלן לב). והחשבון המפורט: "הרגלים והפרח - שלושה טפחים, וטפחיים חלק. וטפח שבו גביע וכפתור ופרח, וטפחיים חלק. וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו אחד אילך ואחד אילך ונמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה, וטפח חלק. וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו אחד אילך ואחד אילך, נמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה, וטפח חלק. וטפח כפתור, ושני קנים יוצאין ממנו אחד אילך ואחד אילך, ונמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה, וטפחיים חלק. נשתיירו שם שלושה טפחים שבהם שלושה גביעים וכפתור ופרח". רוחבה של המנורה בחלקה העליון, מן הנר הימני ועד הנר השמאלי - לא פורש אף בדברי חז"ל, אבל בספר "מעשה חושב" לרבי עמנואל חי ריקי (פרק ז, פסקא ח) מוכיח כי אורך שורת קני המנורה מלמעלה, היה שניים עשר טפחים, כך שבין קנה לקנה היה רווח של שני טפחים. עיי"ש. ובאשר לטעם אי הזכרת מידות הגובה והרוחב בתורה, יתכן שהדבר בא ללמדנו כי אין בהן כדי לעכב, כפי שנפסק בשולחן ערוך (יו"ד סוף סימן קמ"א).

איש אל אחיו. (לט) להראות לישראל חיבה יתירה שהקב״ה חיבבם.

ועשו ארון ואח"כ שולחן ואח"כ מנורת זהב בביאורי מהרא"י על רש"י דלעולם שולחן קודם למנורה כמו זבולון קודם ליששכר כי שלחן מורה על עושר והמנורה מורה על התורה (כדאיתא בבא בתרא כ"ה ע"א אמר ר' יצחק הרוצה להחכים ידרים, שיתעשר יצפין וסימנך שלחן בצפון ומנורה בדרום) שההכנה למנורה פרנסת ת"ח צריך להיות קודם תלמוד תורה וא"כ קשה אמאי ארון קודם וצריך לחלק כי מנורה מרמז על ת"ח העוסקים בעיון ועומק פלפול לזה צריך הכנת שולחן תחלה ואמר רבא לרבנן לא תתחזו קמאי לא ביומא ניסן ולא ביומא תשרי (ברכות ל"ה ע"ב) אבל עיקר התורה ושמירת הדת ומצוותיה לזה אין בן חורין להבטל והיינו ארון הקודש והלוחות אפילו חולי ועני ואדם כי ימות באוהל אין רשאי להבטל ממנה (כדאיתא בש"ע יורה דיעה הלכות תלמוד תורה סימן רמ"ו ס"א) ע"כ ארון (שבו הלוחות וגם שברי לוחות מונחים בארון) קודם לשלחן ושלחן למנורה:

ואל הארן תתן את העדת. לֹא יָדַעְתִּי לָמָּה נִכְפַּל, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת, וְיֵשׁ לוֹמַר, שֶׁבָּא לְלַמֵּד שֶׁבְּעוֹדוֹ אָרוֹן לְבַדּוֹ, בְּלֹא כַפֹּרֶת, יִתֵּן תְּחִלָּה הָעֵדוּת לְתוֹכוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עָלָיו, וְכֵן מָצִינוּ כְּשֶׁהֵקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, נֶאֱמַר וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וְאַחַר כָּךְ וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה:

ואל הארון תתן את העדות לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר אמור (שמות כ״ה:ט״ז) ונתת אל הארון את העדות. וי''ל שבא ללמד שבעודו ארון בלא כפרת יתן תחלה העדות לתוכו ואח''כ יתן הכפרת עליו. וכן מצינו כשהקים המשכן נאמר ויתן את העדות אל הארון (שמות מ׳:כ׳), ואח''כ ויתן את הכפרת על הארון מלמעלה. לשון רש''י. (רש"י על שמות כ״ה:כ״א) ואם היה זה צוואה, משמעו יותר שאחר שיתן הכפרת על הארון, כאשר אמר, יתן בארון את העדות, כי ארון יקרא גם בהיות הכפרת עליו. ועוד כי יש לשאול ג''כ, למה החזיר (שמות כ״ה:כ״ב) אשר על ארון העדות, כי בידוע שהכרובים הם על ארון העדות, ומה צורך לפרש עוד כיון שאמר מעל הכפרת מבין שני הכרובים:
אבל פירושו, כי בעבור שיצוה בכרובים להיותם פורשי כנפים למעלה (שמות כ״ה:כ׳), ולא אמר למה יעשם כלל, ומה שישמשו במשכן, ולמה יהיו בענין הזה, לכך אמר עתה ונתת הכפרת עם כרוביו, שהכל דבר אחד על הארון מלמעלה, כי אל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך, כדי שיהיה לי כסא כבוד, כי אני אועד לך שם ואשכין שכינתי עליהם, ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים, בעבור שהוא על ארון העדות: והנה הוא כמרכבה אשר ראה יחזקאל שאמר היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י כ), ולכך נקרא יושב הכרובים (שמואל א ד׳:ד׳), כי היו פורשי כנפים להורות שהם המרכבה נושאי הכבוד, וכמו שנאמר (דהי''א כח יח) ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה', כאשר הזכרתי (בהקדמה לפרשת תרומה):
ועל דעת רבותינו (חגיגה יג:) הם צורות אדם, מלשון ארמית שתאמר לעלם רביא והחזיר בשם הזה הכ''ף שרש, כי כן השם, כנערים, להורות על עניינם: ואם תחשוב עוד למה היו פנים איש אל אחיו (שמות כ״ה:כ׳) ולמה היו מקשה (שמות כ״ה:י״ח), תוכל לדעת כי ראוי להם שיהיו פורשי כנפים למעלה, כי הם כסא עליון וסוככים על העדות שהיא מכתב אלהים (שמות ל״ב:ט״ז) וזה טעם ולתבנית המרכבה, כי הכרובים שראה יחזקאל נושאים הכבוד תבנית לכרובים שהם כבוד ותפארת, והכרובים אשר במשכן ובמקדש תבנית להן, כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם (קהלת ה ז). וזה טעם ואדע (יחזקאל י כ), שראה באחד וידע באחד, ולפיכך אמר המה (שם). והמשכיל יבין:

ואל הארון. כמשפט הלשון. וכבר היה נותן העדות בארון ואחר תשים הכפורת:

ונתת את הכפורת וגו' ואל הארון תתן וגו'. קשה למה הוצרך לומר פעם ב' ואל הארון תתן אחר שכבר אמר למעלה ונתת את העדות וגו'. ורש''י ז''ל יישב שירצה לומר שיתן תחלה העדות ואחר כך יתן הכפורת עליו עד כאן. משמע מדבריו שהיה מקום לטעות שיתן העדות על הארון, ואין דעתי נוחה לומר שיש מקום לטעות בזה ומה גם שאין מקום שם כי הוא מקום הכרובים, ועוד היה לו לומר בפסוק ראשון במקום תיבת אל תוך ולא היה צריך לכתוב פעם ב' ואל הארון. ויש עוד להקשות בזה. ורא''ם ז''ל כתב בזה דברים שאינם לפי רום חכמתו. וראיתיו שרצה להסתייע לדברי רש''י מדברי ראב''ע, ובמחילה מכבודו דברי ראב''ע הם שבא לתקן המשמעות שלא יקשה לך בפסוק שהקדים נתינת הכפורת קודם נתינת העדות ומן הראוי להקדים נתינת העדות לזה אמר וכבר וכו' לא לפרש שכל הכתוב בא לומר שלא יתן העדות למעלה מהכפורת שזה אדרבה מובן מפסוק ראשון והטעות אדרבה מפסוק שני.

ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה, ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך. כי אמנם הבטת השכל והמצאתו הכללים והפשיטו אותם מחומר, וכן קבלתו כשיקבלם לעשותם קנין, הנה כל זה יעלה לו באמצעות העיון וההכנות המעשיות. אם כן יושג כל זה בהביט אל העדות אשר בארון אשר עליו הכפרת, כי אמנם בעדות שהם הדברות נמצאים כללי החלק העיוני והמעשי. ובזה יעד

ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה ואל הארון וגו׳. לא בא הכתוב לבאר הסדר איך שיגיע כל דבר לתכליתו. דא״כ להיפך מיבעי דמתחלה נתינת הלוחות בארון ואח״כ נתינת הכפרת על הארון. ותו הא כבר כתיב ונתת אל הארון וגו׳. אלא לא בא מקרא זה כ״א ללמד שתהא הכפרת על הארון למעלה. ועדיין אין הלשון מדויק כלל על הארון מלמעלה. ועוד הרבה דיוקים הכל יבא עה״נ להלן כ״ו ל״ד ברצות ה׳:

ואל הארון תתן את העדות: קודם שאמר ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת וגו' חזר והזכיר מה שינתן בתוך הארון להודיע כי קדושת הארון היא בעבור הלוחות שבתוכו לא בשביל הכפרת והכרובים (אייר תרכ"ד).

ואל הארון תתן. פירש"י שנכפל לומר שבעודו ארון בלא כפורת יתן תחלה העדות לתוכו ואחר כך יתן הכפורת עליו ואיני מבין דבריו דמילתא דפשיטא הוא שצריך ליתן העדות תחלה קודם שיתן עליו הכפורת ואפשר שרוצה לומר שלא יתן עליו הכפורת כלל אפילו לנשאותו עד שיתן לתוכו העדות. והרמב"ן כתב על דברי רש"י אם כדבריו שאומר שהוא צוואה אדרבה יותר הי' נראה להפך שאחר שיתן הכפורת עליו יתן העדות כדכתיב ואל הארון תתן העדות וארון נקרא עם הכפורת שעליו ועוד הקשה למה החזיר מעל הכפורת וגו' אשר על ארון העדות כי בידוע שהכרובים היו על ארון העדות ומה צורך עוד לפרש כיון שאמר מעל הכפורת מבין שני הכרובים ופי' הוא בעבור שצוה בכרובים ולהיותם פורשי כנפים ולא פי' למה יעשם כלל ומה ישמשו במשכן ולמה היו בענין הזה לכך חזר ואמר ונתת את הכפורת עם כרוביו שהכל דבר אחד על הארון מלמעלה כי אל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך כדי שיהי' לו כסא כבוד כי אני אועד לך שמה ומשכין שכינתי עליהם ודברתי אליך מעל הכפורת מבין שני הכרובים בעבור שהוא על ארון העדות. וי"מ דלכך כפל אותו לומר שגם שברי לוחות יהו מונחים בארון ב' פעמים יהי' העדות בארון:

ואל הארון תתן את העדות. לא ידעתי למה נכפל שהרי כבר נאמר ונתת אל הארון כו'. לא ידעתי למה לא ידע למה נכפל אם בעבור שכבר נאמר ונתת אל הארון את העדות אין זה צווי אלא הודעת תכלית עשיי' הארון מה היא והוא דבק עם ועשו ארון ופירושו ועשו ארון כו' כדי שתתן בו את העדות כו' ואחר שצוה גם על עשיית הכפרת והכפרת אשר עליו שהם יחד כסוי הארון שבזה נשלם כל עניין הארון צוה שיתן בו את העדות אשר יתן לו בסוף הארבעים יום כדכתיב ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות כו' ועוד אפי' את"ל שיהיה מאמר ונתת אל הארון את העדות צווי עדיין אין לתמוה על ההכפל כי נכפל בעבור תוספת ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים שלא נזכר למעל' להודיע שע"י נתינת העדות בתוך הארון תהי' שכינתו שורה בו ויהיה הדבור יוצא מבין שני הכרובים ומגיע הקול אליו ולא הזכיר זה למעלה מפני שעדיין לא צוה לא על הכפרת ולא על הכרובים ואיך יאמר ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים ועדיין לא הוזכרו. והנה החכם ראב"ע אדון כל הפשטנים לא פי' על הכפל כלום כי מבואר הוא:

ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה. במדרגת כסוי ואל הארון תתן קודם זה את העדות אשר אתן אליך והם שתי לוחות אבנים כמו שנזכר בספר מלכים אין בארון רק שני לוחות האבנים אשר הניח שם משה בחורב והנה זכר בזה המקום שנית נתינה בעדות בארון להורות שאין ראוי שיושם הכפורת על הארון כי אם אחר שינתן בו העדות כדי שלא ימצא בו החסרון בדרך שיצטרך להסיר הכפרת להניח שם העדות ועוד העיר בזה כי היות הכפרת בזאת הצורה הוא מכוון מפני העדות הנתן בתוך הארון וכבר יתבאר זה מדברינו בגזרת הצור כאשר נבא הסבה אשר הביאה להעשות זה בזה האופן:

ואל הארן תתן את העדות אשר אתן אליך, כבר אמר זה בפסוק ט"ז, ושם משמע שיתן את העדות טרם שיעשה הכפורת ובכאן משמע שיתנם אחר שיהיה הכפורת עשוי, וכן בפ' פקודי מבואר שבעת ששם העדות לתוכו כבר היה הכפורת עשוי, והראב"ע התפלא שה' אמר למשה שיתן העדות אל הארון והנה שברם ולא קיים מצות ה'. והנה במ"ש בפ' עקב ועשית לך ארון עץ, פי' חז"ל שלא היה זה הארון שעשה בצלאל, רק ארון אחר שיצא עמהם למלחמה, וזה למ"ד ששברי לוחות הונחו בארון אחר, וכמ"ש הר' בחיי פ' עקב, אבל למ"ד שלוחות ושברי לוחות הונחו בארון אחד י"ל כדעת הראב"ע (פ' עקב) שזה עצמו היה הארון שעשה בצלאל כמו שמוכיח ממ"ש ואשים את הלוחות בארון וגו' ויהיו שם שמשמע שנשארו שם תמיד, והוא כי במ' יום הראשונים צווה על מלאכת המשכן והארון בכללו, ואם לא היו חוטאים בעגל היה נעשה הארון תיכף להניח בו הלוחות ואחר שחטאו בעגל וה' אמר כי לא אעלה בקרבך, נבטל הצווי של מלאכת המשכן אחר שסלק שכינתו מביניהם ולא נעשה הארון, ולוחות השבורות הונחו באהל משה, וכשעלה להר לקבל לוחות השניות צוהו לעשות ארון עץ, ומשה עשה מדעתו ארון עצי שטים, באשר בצווי המשכן צוה על ארון עצי שטים, ומסתמא עשה ארכו ורחבו וקומתו כבי שנגבל במצות עשית הארון של המשכן שהיה לפי ארך ורוחב הלוחות, רק שלא צפהו זהב ולא עשה בו כפורת, והונחו בו לוחות השלמות והשבורות, ואחר שנתרצה ה' לישראל וחזר ונתרצה שיבנו המשכן לשכון בתוכם, לא הוצרך לעשות ארון אחר, כי ארון של עצי שטים כבר היה, רק שבצלאל תקנו עם שני ארונות הזהב שצפו אותו ועשה עליו כפורת מלמעלה, ובעת שנתעסק בו בצלאל שעז"א ויעש בצלאל את הארון הוציאו הליחות משם ולא החזירום לתוכו עד שנגמרו הארון והבדים והכפורת, שעז"א בפ' פקודי ויקח ויתן את העדות אל הארון, שהוא מה ששם אותם שם פעם שניה בעת נגמר ארון של בצלאל, ר"ל שתקן ארון של משה וגמרו ועשה הכפורת, ובפ' עקב אמר ואשים את הלוחות בארון, זה היה תיכף ברדתו שהיה רק והארון של עץ ובכ"ז אמר ויהיו שם כי נשארו שם לעולם כי הארון הזה היה גם במשכן, ובאשר ה' מגיד מראשית אחרית רמז כ"ז במה שכפל נתינת העדות אל הארון שתחלה אמר שיתן העדות טרם שיעשה הכפורת וזה נתקיים ששם בו הלוחות השבורות והשלמות ברדתו מן ההר, ואחר מעשה הכפורת אמר שנית ונתת את הכפורת ואת העדות תתן, וזה נתקיים ג"כ שאחר גמר מעשה בעת ששם הכפורת נתנם שם שנית כי בינתים הוציאם מן הארון, וגם י"ל שרמז לו שישים שם הס"ת לסוף מ' שנה, דקיי"ל כר"מ שהס"ת הונח בארון בפנים, והס"ת נקרא ג"כ עדות, (תחלה אמר את העדות תתן על הלוחות ואח"כ אמר ונתת את הכפורת על הארון ואת העדות תתן שאחר שישים את הכפורת על הארון יצטרך להסיר את הכפורת ותתן אל הארון את העדות שאתן אליך במשך הארבעים שנה שהוא הס"ת שנתנה שם:

ואל הארון תתן את העדות. פי' קודם נתינת הכפורת תתן התורה בתוכו. וא"ת מאי צריכה למימר דבר פשוט הוא שבסתום איך יתן העדות שם. וי"ל שר"ל אפי' לכסותו אם הוא מיושב כראוי לא תכסהו קודם נתינת העדות:

לא ידעתי כו'. לא ידעתי למה לא ידע, כי לפי דעתי ענין גדול יש ללמוד, דיהיו העדות מעכבים את הארון, שאם לא כתב הווה אמינא אם אין עדות יהיה הארון, דהא אצל החושן גם כן כתיב (להלן כח, ל) "ונתת אל החושן את האורים ואת התומים", אפילו הכי בבית שני אף אם אין אורים (יומא כא ע"ב) היה החושן (רש"י להלן כח, ל), הכי נמי שמא אף על גב דאין לוחות – יעשה הארון כבוד לשכינה, ועל זה אמר עוד "ונתת אל הארון את העדות", שנה עליו הכתוב לעכב (פסחים סא.), שלא יהיה ארון אם אין עדות. ובבית שני שלא היה העדות (יומא כא ע"ב), לכך לא עשו את הארון. אבל חושן עשו אף על גב שלא היו להם אורים ותומים, ומנא (לן) להם זה, אלא גבי ארון כפל "ואל הארון תתן העדות" לעכב, מה שאין כן באורים ותומים, כך היה נראה:
אמנם אשר נראה לפי דקדוק הפרשה, כתב אצל הארון שיהיה הוא בית קבול לעדות, וכתיב אצל הכפורת שיהיה כסוי לעדות, שלא תאמר הארון עיקר ששם העדות, ולא היה הכפורת רק לכסות, הוצרך לומר שאין הדבר כך, אלא כל אחד כלי בפני עצמו משמש לעדות; הארון הוא מקבל את העדות, והכפורת משלים את הארון על ידי הכרובים שעליו. ולכך בכל מקום עושה שני משמשים, ארון וכפורת. ולפיכך אמר "ונתת עליו הכפורת ואל הארון תתן העדות", לומר שהעדות מונחים גם כן תוך הכפורת כמו תוך הארון, וכל אחד ענין בפני עצמו, ולכך כתב שני פעמים; האחד לארון, והאחד לכפורת:

ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה. לפי שיש על בסמוך, ויש על לפני, לפיכך הוצרך לומר מלמעלה.

ואל הארון תתן את העדות. עי׳ ירושלמי שקלים וסוטה פ״ח, דזה קאי על ס״ת שהי׳ מונח על הדף, עי׳ ב״ב דף יד ע״ש בזה.

ואל הארון וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דהול״ל ונתת אל הארון את העדות ולכך מתרץ דה״ק ואל הארון לחודיה קודם נתינת הכפורת תתן את העדות:

ואל הארון תתן את העדות. למה נאמר והלא כתיב למעלה ונתת אל הארון את העדות אלא בא ללמדנו לתת הלוחות בארון קודם שתשיב את הכפורת:

ואל הארון תתן את העדות. כאן צוה לתת הלוחות בארון ולמעלה נתן טעם ללא יסורו:

ונתת את הכפרת על הארן מלמעלה ואח״‎כ ואל הארן תתן את העדת, כיצד מבאלול שלמפרע היו הלוחות מונחות בארון שעשה משה כדכתיב בפרשת עקב ואעש ארון עצי שטים ואפסול שני לוחות אבנים וגו', ובכ״‎ה בכסלו הסמוך לאחריו כשנגמר המשכן וכל כליו, אז נתנו תחלה הכפורת על הארון ועדיין היו הלוחות בארון שעשה משה עד באחד בניסן כשנמשח המשכן ואת כל כליו והעלה הכפורת ונתנו הלוחות בארון זה שעשה בצלאל, והוא שנאמר ואל הארון תתן את העדות. ולפי פשוטו ואל הארן כבר יהיה נתון את העדת, ואח״‎כ ונתת את הכפרת, ואיידי דנקט ליה ואזיל בעשיית הכפרת, כתב לך תחלה ונתת את הכפרת כדי לגמור כל העשיות המוטלות עליה.

ואל הארון כמשפט הלשון. כי פתח הה"א נחלף לקמץ להשלים דגש הבא אחר ה"א הדעת. וזה שכתב הרב כמשפט הלשון:

רש"י ד"ה ואל הארן תתן את העדות, לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר נאמר, ונתת אל הארן את העדת. ויש לומר שבא ללמד שבעודו ארון לבדו, בלא כפורת, יתן תחילה העדות לתוכו, ואחר כך יתן את הכפורת עליו וכו'. שוב אומר רש"י בענוותו "לא ידעתי", אלא שהפעם הוא ממשיך "וי"ל", ואם כן, מה פירוש לא ידעתי? ושמא "ויש לומר" זה הוא תוספת מאוחרת? אבל כבר בדפו"ר ישנו וי"ל זה. (פ' תרומה תשנ"א)

ואל הארון תתן את העדות. אתה בעצמך ולא ע״י שלוחך כמו כל הקמת המשכן וכ״כ להלן מ׳ כ׳. והנה לפי הפשט. העדות היינו הלוחות והכי מבואר במעשה שם. והא דכתיב שלא כסדרן אמרו ע״ז בירושלמי שקלים פ״ו ה״א שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ואי׳ שם דר׳ מאיר מפרש דמרומז כאן על הס״ת שניתן אח״כ בארון. וזהו כונה שניה שלמדנו מן הסדר:

ויש לומר שבא ללמד שבעודו ארון לבדו בלא כפרת יתן תחלה העדות לתוכו ואחר כך יתן הכפרת עליו. כי פי' ואל הארון תתן את העדות וקודם זה תתן העדות דאל"כ ונתת אל הארון את העדות מיבעי ליה וכ"כ החכם ראב"ע ואל הארון כמשפט הלשון וכבר היית נותן העדות בארון ואחר כך תשים הכפרת עליו הנה שמשפט הלשון מורה בזה ולכן מה שטען הרמב"ן ז"ל על זה ואמר ואם היה זה צואה משמעו יותר שאחר שיתן הכפרת על הארון כאשר אמר יתן בארון את העדות כי ארון יקרא גם בהיות הכפרת עליו משפט הלשון עומד ננגדו:

והנכון בעיני לומר כי כונת הכתוב היא לרבות בו נתינה לומר שאחר שיתן הכפורת על הארון לא יצאו ממנו עוד לדורות עולם כמשפט ספר תורה אשר צוה לשום מצד וכו' ואמרו ז''ל (דב''ר פ''ט) שמשפטו שאם יהיה הפרש בין שבט לשבט בספריהם שכתבו כל שבט ספר תורה אחד יבררו הספר מספר המונח בית ה', ואמר כי העדות שם יהיו לבל יצאו עוד. ולזה ריבה בו נתינה אחר נתינה, ולטעם זה גם כן אנו מרויחים למה הקדים נתינת הכפורת לנתינת העדות, כי לא בא אלא לומר שאחר שנתנום בארון וכיסה בכפורת נתונים נתונים יהיו שמה עד עולם והבן.

זו היא צורת לחם הפנים כמין תיבה פרוצה שאחז"ל:

ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך. להביא שברי לוחות שהיו מונחין בארון.

ונועדתי לך שם. מבין שני הכרובים ממקום שהלוחות שם כדכת' וישמע את הקול מדבר אליו וגו' והאי דכתיב וידבר ה' מאהל מועד לאמרו ה"ק מאוהל מועד הי שומע הקול כשהיה חוץ לאוהל וכשהיה חוץ האוהל היה הקול בא אליו מעל הכפורת כדכתיב ובבא משה אל אהל מועד:

ואל הארן תתן את העדת כאן צוה לתת הלוחות בארון ולמעלה שכתוב ונתת אל הארון נותן טעם ללא יסורו ממנו.

ולכאורה הכוונה כאן (ואולי גם במקומות אחרים): לא ידעתי - לא היה ברור לי, ועל כן השיבותי לעצמי תשובה לא מוחלטת, כלומר לא ידעתי מקרין מעין אי־בטחון על "ויש לומר", אף־על־פי שבדרך כלל וי"ל הוא תשובה החלטית. וכאן אפוא תמה אני... ונראה לי. (פ' תרומה תש"ס)

עוד ירצה כי לא יניח העדות בארון עד שיהיה הארון שלם בכפורת הלום ולא קודם, וזה אומרו ונתת את הכפורת וגו' אז אל הארון תתן את העדות

אשר אתן אליך הם הלוחות שניות שהרי פרשה זו נאמרה במ׳‎ יום האחרונות, והראשונות נשתברו מי״‎ז בתמוז שעבר.

ועוד קשה לי, מאי נפקא מינה אם שם הכפורת לפני שימת העדות או לאו, ומכל מקום צריך לשימה לשם מידה והתאמה בשעת העשייה? (פ' תרומה תשמ"ח)

עוד אפשר לומר על פי דבריהם ז''ל (ב''ב י''ד:) שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון, לזה אמר פעם ב' אחד כנגד הלוחות השלימים והב' כנגד השבורים.

העדות. עדות הוא לכל באי העולם, שאין סליחה אלא לישראל שנתרצה הקב״ה בו לישראל, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה ח), שכיון שעשו ישראל את העגל היו אומות העולם סבורים שאין הקב״ה מתרצה עוד לישראל, וכיון שעשו את המשכן והשרה שכינתו בישראל נהיה להם לעדות שנתרצה להם הקב״ה, משל למטרונית שנשאת למלך כעס עליה ופירש הימנה, אמרו שכנותיה שוב אינו מתרצה לה, לאיזה ימים נתרצה לה ובא לפלטין שלה, היה אוכל ושותה עמה ולא היו השכנות מאמינות עד שהיו מריחים ריח בשמים שעולה.

[ואל הארון בארון].

ועל כל פנים לא ברור לי, מה זה בא ללמד, שהרי בכל מקרה אי־אפשר להכניס דבר לארון כל זמן שהכפורת עליו. (פ' תרומה תשס"ג) וראה "גור אריה" שכתב: ...לפי דעתי ענין גדול יש ללמוד, דיהיו העדות מעכבים את הארון, שאם לא כתב, הווה אמינא - אם אין עדות יהיה הארון, דהא אצל החושן גם כן כתיב (להלן כח, ל) "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים", אפילו הכי בבית שני - אף אם אין אורים, היה החושן (ראה יומא כא ע"ב), הכי נמי שמא אף־על־גב דאין לוחות, יעשה הארון כבוד לשכינה, ועל זה אמר עוד "ונתת אל הארון את העדות" - שנה עליו הכתוב לעכב, שלא יהיה ארון אם אין עדות. ע"כ. וראה "תוספות השלם" (אות ד) שכתב: ואם תאמר מאי צריכא למימר, דבר פשוט הוא שבסתום איך יתן העדות שם? ויש לומר שרצונו לומר, אפילו לכסותו אם הוא מיושב כראוי, לא תכסהו קודם נתינת העדות.

ובדרך רמז נראה כי בא לרמוז לו שהגם שהכפורת למעלה מן העדות שהם בתוך הארון למטה מהכפורת הם בבחינה למעלה ממנה ולזה סדר נתינת העדות אחר הכפורת לומר זו למעלה מזו מה שלא היה נשמע כן אם היה מקדים לומר ונתת את העדות וגו' ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה משמע שהכפורת הוא למעלה מהארון:

"...אשר אתן אליך". הרי לך שציווי הקמת המשכן קדם למתן תורה, וראה מש"כ למעלה (פסוק ב). (פ' תרומה תשס"ב)

ושתי טבעות וגו', רמב"ן ס"ל דטבעות היו סמוך לרגלי הארון כדי שיהא הארון נראה למעלה וזה כבודו והקשתי א"כ היו שני בדים שהי' כשני דדי האשה סמוך לשוליו כדדי בהמה ח"ו שהקב"ה ברא דדי אשה למעלה במקום בינה ולא למטה ונ"ל דלפי מ"ש בתוספ' בב"ב ומייתי מג"א סי' כ"ח דנשגוללים תנ"ך יהא תורה בפנים ונביאים וכתובים למעלה כשומר על התורה כדרך ששומרים דברים הצנועים שהשומר למעלה א"כ ה"נ היו שברי לוחות מונחים בארון (כדאיתא בבא בתרא יו"ד ע"ב ששברי לוחות מונחים בארון) למעלה על הלוחות השלימות והארון גבהו ט' טפחים היינו אמה וחצי האמה נמצא היו ג' טפחים העליונים ריקנים וג' האמצעים היו עוביו של שברי הלוחות (יעויין שם בבא בתרא דף י' ע"א) וג' התחתונים היו עובי' הלוחות השני' שלימות והבדים בלטו אחר הטפח השביעי שהניח בראש עוביו הלוחות השלימות ומשם ינק חלב מדדי התורה מעליונו של לוחות וזה יש לרמז בפסוק צרור המור דודי לי בין שדי ילין אחר שדבר למעלה מעשיית העגל נרדו נתן ריחו אמר צרור המור דודי לי כצרור שהעליון נעשה שומר להמור שבתוכו ובין שדי ילין וק"ל להבין:

ונועדתי. כְּשֶׁאֶקְבַּע מוֹעֵד לְךָ לְדַבֵּר עִמְּךָ, אוֹתוֹ מָקוֹם אֶקְבַּע לַמּוֹעֵד שֶׁאָבֹא שָׁם לְדַבֵּר אֵלֶיךָ: