Commentary for Leviticus 23:6
וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַיהוָ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ׃
And on the fifteenth day of the same month is the feast of unleavened bread unto the LORD; seven days ye shall eat unleavened bread.
תורה תמימה על התורה
חג המצות. תניא, ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה', יום זה טעון מצה ואין חג הסכות טעון מצה, והלא דין הוא, ומה זה שאין טעון סוכה טעון מצה, זה שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה, ת"ל לחודש הזה, זה טעון מצה ואין חג הסכות טעון מצה כאוכהאי גונא דרשו בתו"כ לקמן פ' ל"ד בפרשת סכות שחג המצות אין טעון סוכה עפ"י ק"ו ודרשה כזו. ולכאורה אין דרשות אלו מבוארות כלל וכלל, מה תכליתן ומטרתן, ומה טעם יש בק"ו כזה.
אבל הענין יתבאר היטב ובטוב טעם עפ"י מ"ד בספרי פ' ראה בענין שבועות (ט"ז, י"א וי"ב) ושמחת וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, מלמד שכל שנוהגים בעצרת נוהגים בפסח ובסכות, יכול כל שנוהגים בפסח ובסכות ינהיג בעצרת, ת"ל בעצרת ועשית את החקים האלה, אלה נוהגים בעצרת ואין מצה סוכה ולולב נוהגים בעצרת, ע"כ. ונבאר שם אי"ה, דהפי' כל שנוהג בעצרת נוהג בפסח ובחג הסכות קאי אשמחה, ר"ל כיון דחזינן שתלה הכתוב חיוב שמחה בעצרת כדי לזכור את העבדות שבמצרים, א"כ מכיון שגם יתר המועדים הם זכר ליצי"מ ממילא חייבין בשמחה בכל המועדים. ושוב פריך א"כ הוא, שהחיוב שמחה בשבועות הוא כדי לזכור העבדות שבמצרים, ודבר ידוע הוא שכל מה שנוהגים בפסח ובסכות הם זכר ליציאת מצרים, וא"כ כיון שגם בשבועות מצווים לזכור יצי"מ, א"כ יש סברא שגם בשבועות יתחייבו במנהגי פסח וסכות, קמ"ל.
ולפי זה גם הדרשה שלפנינו מבוארת, ר"ל כיון שגם פסח וסכות שניהם הם זכר ליצי"מ, ומנהגי שניהם מצה וסוכה הם זכר ליצי"מ, כי מצה מפורש בתורה, וסוכה מבורר ג"כ בסמוך פ' מ"ג למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בנ"י בהוציאי אותם מארץ מצרים, ומבואר שם בתו"כ מלמד שאף הסוכה זכר ליצי"מ, [ועי' בטור או"ח ריש סי' תרכ"ה תלה הכתוב יצי"מ במצות סוכה וכו'], וא"כ הלא יש סברא קרובה מאד שכל מה שנוהג בפסח ינהוג בסכות ומה שנוהג בסכות ינהוג בפסח, כיון דתכליתן אחת היא, ועל זה דריש מעוטין כמבואר, ולתוספת הסבר מבאר הענין בדרך ק"ו, אבל תוכן ועיקר הכונה הוא על דרך שביארנו, ודו"ק.
וראיה נאמנה שכן כונת הדרשה, שהרי לקמן בפ' ל"ד כשדריש דרשה כזו מסכות לפסח אמר זה טעון סוכה ואין פסח טעון סוכה לא סיים לומר ואין פסח טעון לולב ומיניו, והיינו טעמא משום דלולב ומיניו הם ענין מיוחד השייך ביחוד לזמן חג הסכות, זמן אוסף התבואות, ואין בו כל שייכות ליציאת מצרים וממילא אין לו כל יחס לחג הפסח, ודו"ק. .
(תו"כ)
אבל הענין יתבאר היטב ובטוב טעם עפ"י מ"ד בספרי פ' ראה בענין שבועות (ט"ז, י"א וי"ב) ושמחת וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, מלמד שכל שנוהגים בעצרת נוהגים בפסח ובסכות, יכול כל שנוהגים בפסח ובסכות ינהיג בעצרת, ת"ל בעצרת ועשית את החקים האלה, אלה נוהגים בעצרת ואין מצה סוכה ולולב נוהגים בעצרת, ע"כ. ונבאר שם אי"ה, דהפי' כל שנוהג בעצרת נוהג בפסח ובחג הסכות קאי אשמחה, ר"ל כיון דחזינן שתלה הכתוב חיוב שמחה בעצרת כדי לזכור את העבדות שבמצרים, א"כ מכיון שגם יתר המועדים הם זכר ליצי"מ ממילא חייבין בשמחה בכל המועדים. ושוב פריך א"כ הוא, שהחיוב שמחה בשבועות הוא כדי לזכור העבדות שבמצרים, ודבר ידוע הוא שכל מה שנוהגים בפסח ובסכות הם זכר ליציאת מצרים, וא"כ כיון שגם בשבועות מצווים לזכור יצי"מ, א"כ יש סברא שגם בשבועות יתחייבו במנהגי פסח וסכות, קמ"ל.
ולפי זה גם הדרשה שלפנינו מבוארת, ר"ל כיון שגם פסח וסכות שניהם הם זכר ליצי"מ, ומנהגי שניהם מצה וסוכה הם זכר ליצי"מ, כי מצה מפורש בתורה, וסוכה מבורר ג"כ בסמוך פ' מ"ג למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בנ"י בהוציאי אותם מארץ מצרים, ומבואר שם בתו"כ מלמד שאף הסוכה זכר ליצי"מ, [ועי' בטור או"ח ריש סי' תרכ"ה תלה הכתוב יצי"מ במצות סוכה וכו'], וא"כ הלא יש סברא קרובה מאד שכל מה שנוהג בפסח ינהוג בסכות ומה שנוהג בסכות ינהוג בפסח, כיון דתכליתן אחת היא, ועל זה דריש מעוטין כמבואר, ולתוספת הסבר מבאר הענין בדרך ק"ו, אבל תוכן ועיקר הכונה הוא על דרך שביארנו, ודו"ק.
וראיה נאמנה שכן כונת הדרשה, שהרי לקמן בפ' ל"ד כשדריש דרשה כזו מסכות לפסח אמר זה טעון סוכה ואין פסח טעון סוכה לא סיים לומר ואין פסח טעון לולב ומיניו, והיינו טעמא משום דלולב ומיניו הם ענין מיוחד השייך ביחוד לזמן חג הסכות, זמן אוסף התבואות, ואין בו כל שייכות ליציאת מצרים וממילא אין לו כל יחס לחג הפסח, ודו"ק. .
(תו"כ)
Ask RabbiBookmarkShareCopy
רלב"ג ביאור המלות
שבעת ימים מצות תאכלו. הכונה בזה שיהיה מה שיאכלו מהלחם באלו השבעה ימים מצה לא חמץ לא שיהיה מצות לאכול מצה כל אלו הז' ימים ולזה אמר במקום אחר מצות יאכל שבעת ימים שהוא מורה שזאת האכילה היא רשות וכבר בארנו זה בשלמות בפרשת בא אל פרעה:
Ask RabbiBookmarkShareCopy
העמק דבר
חג המצות לה׳ שבעת ימים וגו׳. זה השם הוא בשביל מצות ה׳ לאכול בו מצות. וכן להלן חג הסכות שבעת ימים לה׳. כך משמעו. משא״כ שם חג הקציר חג האסיף אינו אלא ע״ש שבא באותו עת. ושינה הכתוב הלשון דכאן כתיב שבעת ימים אחר לה׳. ושם כתיב חג הסכות שבעת ימים לה׳. היינו כמש״כ בפ׳ בא דחג המצות בלשון תורה אינו אלא יום הראשון ולא כחג הסכות שבלשון המקרא הוא שבעת ימים מש״ה כאן משמעו ובחמשה עשר יום וגו׳ חג המצות אותו יום הוא חג והמצוה בו שאז שבעת ימים וגו׳ אבל בחג הסכות חג הסכות הוא שבעת ימים:
Ask RabbiBookmarkShareCopy
חזקוני
שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת כל שבעה אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח יצאו חלות תודה ורקיקי נזיר שאינן נאכלים כל שבעה.
Ask RabbiBookmarkShareCopy
אדרת אליהו
שבעת ימים מצות תאכלו. מצה הנאכל' לשבעה פרט לחלת תודה ורקיקי נזיר:
Ask RabbiBookmarkShareCopy
מלבי"ם
לחדש הזה: כבר התבאר בפר' צו (בתורה אור סימן כג) באורך שכל מקום שכתוב כינוי הרומז "הזה", בא למעט. ודרשו למעט חג הסוכות ממצה, אף שנוהג בו מצות סוכה מה שאין בפסח. וכן דרשו כיוצא בו לקמן (פרשה יב משנה ב) על "חג הסוכות הזה".
Ask RabbiBookmarkShareCopy
מלבי"ם
שבעת ימים מצות תאכלו: הרא"ם והקרבן אהרן היה להם גירסא לפי שנאמר "שבעת ימים תאכל מצות" ועל פי זה נאמרו פה חמשה פירושים וכולם דחוקים. וגרסת הספרים לפי שנאמר "ששת ימים תאכל" ואם כן הוא עצמה הברייתא דאיתא במכלתא בא (פרשה ח ופרשה יז) ומובאת בפסחים (דף קכ) שהפסוקים סותרים זה לזה, שפה כתוב "שבעת ימים" ובפר' ראה (דברים טז, ח) כתוב "ששת ימים תאכל מצות ויום השביעי עצרת". ושם יצא השביעי מן הכלל שבו רק עצרת, לא אכילת מצה, משום דעצרת חובה ומצה רשות. ומלמד בהיקש שכל מקום שנאמר "שבעת ימים תאכל מצות" הם רשות (חוץ מלילה הראשונה). ומה שגמגמו בזה הרא"ם והקרבן אהרן שאין זה דומה לדבר שהיה בכלל, אני אומר שהלימוד הוא מדין היקש, דאחר שידענו שהשביעי רשות מקשינן השבעה זה לזה דאי אפשר לומר שהם חובה דהא אחד מהם רשות ואם כן כולם רשות. ועל פי זה שואל הספרא "חג המצות שבעת ימים" מה תלמוד לומר? היה לו לומר בכל מקום ששת ימים האחרונים בפני עצמם שדינם משונה שהם רשות, לא לכתוב "שבעה ימים" דהא הראשון חובה, כמ"ש "תאכל עליו מצות" הכתוב קבעו חובה. ואין לפרש דמיירי בזמן שאין בית מקדש קיים, על זה השיב במשנה ד' דגם בזמן שאין בית המקדש הוא חובה דהא כתוב "בערב תאכלו מצות" וכמ"ש גם במכלתא שם. ומשיב שבא ללמד דצריך מצה הנאכלת כל שבעה. ומובא בפסחים (דף לח).
Ask RabbiBookmarkShareCopy
אילת השחר (מלבי"ם)
Ask RabbiBookmarkShareCopy