Commentary for Exodus 1:23

ואלה שמות בני ישראל. אַעַ"פִּ שֶׁמְּנָאָן בְּחַיֵּיהֶם בִּשְׁמוֹתָם, חָזַר וּמְנָאָם בְּמִיתָתָם, לְהוֹדִיעַ חִבָּתָם, שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְכוֹכָבִים, שֶׁמּוֹצִיאָם וּמַכְנִיסָם בְּמִסְפַּר וּבִשְׁמוֹתָם (שמות רבה), שֶׁנֶּ' "הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (ישעיהו מ'):

טעם ואלה שמות כי הכתוב ירצה למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים, כי אז גלו בראש גולים, כאשר פירשתי, ולפיכך יחזור אל תחלת הענין שהוא מפסוק וכל זרעו הביא אתו מצרימה (בראשית מו ז), ושם כתוב אחריו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן, כי אף על פי שהם שני ספרים, הספור מחובר בדברים באים זה אחר זה, וכאשר הזכיר בני יעקב קצר בבני בניו וכל זרעו, והחזיר הכלל כאשר אמר שם (שם מ''ו כ''ז) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים. וכענין הזה בספר דברי הימים וספר עזרא, שהשלים דברי הימים (דה''ב ל''ו כ''ב כ''ג), ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' בפי ירמיהו העיר ה' את רוח כורש וגו', כה אמר כורש מלך פרס וגו', ואותם שני פסוקים בלשונם החזיר בראש ספר עזרא (עזרא א א' ב') לחבר הספור, אלא שהיו שני ספרים, השלים הראשון במה שהיה קודם בנין הבית והספר השני מעת הבנין וכן הדבר בשני הספרים האלה בראשית ואלה שמות:

אתחיל פירוש ואלה שמות

ואלה שמות - מפני שרוצה לפרש ולומר ובני ישראל פרו וישרצו וגו', הוצרך לכפול ולומר בבואם למצרים לא היו אלא שבעים ואחר מות דור ההוא פרו וישרצו.

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. הוסיף ו"יו במלת ואלה, גם אמר מתחילה הבאים לשון הוה ואח"כ אמר איש וביתו באו לשון עבר לפי שנאמר למעלה (בראשית נ כו) ויישם בארון במצרים, ואחרי מות יוסף לא היו פני המצרים עם ישראל כתמול שלשום והיו מרגישים אז הביאה למצרים כאלו באו בפעם ההוא למצרים, לכך נאמר ואלה מוסיף על ענין ראשון שמצד מיתת יוסף דומה כאילו עכשיו המה באים, אבל מ"מ אע"פ שיוסף מת הנה יעקב לא מת, לכך נאמר את יעקב שהיו עדיין עם יעקב וזכותו של יעקב עמד להם, בזכות מה שהיו גדורים מעריות ולא רצו לישא מן המצריות שטופי זימה ונשאו נשים כולם קודם בואם למצרים, ז"ש איש וביתו באו.

ואלה שמות. אלה הנזכרים בכאן היו ראוים להודע בשם כי כל אחד מהם ראוי להיות נחשב איש על שמו המורה על צורתו האישיית. ואלה כל ימי חייהם היו למאורות, ולא יצא הדור לתרבות רעה. אמנם אחרי מותם לא היו הצדיקים שבבניהם כל כך חשובים בעיני אלהים ואדם:

ואלה שמות בני ישראל. ר"ת ואדם אשר לומד הסדר שנים מקרא ואחד תרגום בקול נעים ישיר יחיה שנים רבות ארוכים לעולם:

ואלה שמות בני ישראל. טעם אומרו ואלה בתוספת וא''ו ללמוד עליהם כי כולם צדיקים כאבותיהם ואלה מוסיף על הראשונים מה ראשונים להם אברהם יצחק יעקב צדיקים עליונים כמעשה אבות עשו הבנים.

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב. אם נפרש בני ישראל האומה הישראלית. כלשון ובני ישראל פרו וגו׳ וכמו בכה״ת. אין מדוקדק מה שמונה המקרא אח״ז ראובן שמעון וגו׳. ואם נפרש בני ישראל בנים שהוליד ישראל סבא. וכמו לשון המקרא (בראשית מ״ב ה׳) ויבאו בני ישראל לשבור וגו׳ אין מדוקדק לשון את יעקב. שהרי מדבר בו והכי מיבעי הבאים אתו מצרימה. ונראה לפי פשוטו דב״י היינו אומה הישראלית. ומה שמונה ראובן וגו׳ משמעו בית ראובן. בית שמעון. וכדכתיב תחלה איש וביתו באו. וע״ז מפרש דבתי הבנים האלו הן המה כלל ב״י הבאים מצרימה :

ואלה שמות: מפני שהוא בא לומר ובני ישראל פרו וישרצו וגו', הקדים להזכיר כי בבואם למצרים לא היו אלא שבעים (רשב"ם ורמבמ"ן).

ואלה שמות בני ישראל. כתב ר' אברהם על כן חזר ומנאם כאן לפי שהזכיר בסוף הספר כי ראה יוסף לבניו בני שלשים הזכיר כאן כי גם אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו. והרמב"ן פי' לפי שרצה למנות ענין הגלות מעת רדתם כי אז התחיל הגלות לכך חוזר אל תחילת הענין שהוא מפסוק וכל זרעו הביא אתו מצרימה ושם כתוב ואלה שמות וגו' ואותו הפסוק בעצמו החזיר כאן כי אע"פ שהם ב' ספרים הסיפור מחובר בדברי' באים זה אחר זה וכאשר הזכיר בבני יעקב קיצר בבני בניו וכל זרעו והחזיר הכלל כאשר אמר שם כל הנפש הבא' לבית יעקב מצרימ' ע':

ואלה. ברביע:

ואלה שמות אף על פי שמנאן בחייהן. בפרשת ויגש ואינו רוצה לומר שכותב התורה מנאן דאם כן מאי בחייהן והלא בזמן שכתב משה את התורה מתים היו ועוד האי הבאים באו מיבעי ליה אלא הק"בה מנאן באותה שעה שירדו למצרים ומשה רבי' כשכתב התורה כתב הדברים באותו לשון עצמו שנ' מפי השם בשעה שירדו למצרים ומה שאמר חזר ומנאן כאן לאחר מיתתן אעפ"י שכתוב בו הבאים דמשמע בחייהן כבר הקשו זה בשמות רבה וכי היום באו שקורא אותם הכתוב באים והלא כמה ימים היה להם שבאו אלא שכל זמן שהיה יוסף חי לא היה עליהן משוי של מצרים מת יוסף נתנו עליהם משוי שנא' וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ואחר כך ויעבידו מצרים לפיכך כתב הבאים כאילו אותו היום שמתו באו במצרים ופירושו הקב"ה שמנאן בחייהן חזר ומנאן לאחר מיתתן מיד ומשה רבינו כתב הדברים באותו לשון עצמו שנאמר במניינם בשעה שמתו:

ואלה שמות בני ישראל. פרש"י אע"פ שמנאם בחייהם בשמות' חזר ומנאם לאחר מיתתן להודיע חבתם שנמשלו לכוכבים שמכניסן במספר ומוציאם במספר שמות שנא' המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. עכ"ל. עדין לא הוכחנו ממקרא זה אלא הוצאה במספר אבל הכנסה במספר ובשמות מהיכן הוכחנו. ואומ' הר"י שלפי דברי תנחומ' ניח' דאית' התם וז"ל מונה מספר לככבים אלו השבטים מה ככבים אלו כשיוצאין אין יוצאין אלא בשמות שנא' לכלם בשם יקרא ובכניסתן נכנסין במנין שנא' מונה מספר לככבים כן השבטים כשנכנסו במצרים כתוב בע' נפש ירדו אבותיך מצרימה וכשיצאו כתו' שש מאות אלף רגלי. עכ"ל. הרי הכנסה במספר ממונה מספר לככבים והכנסה בשמות מוכיח מסיפיה דקרא שנאמר לכלם בשם יקרא:

אע"פ שמנאן בחייהן וכו'. דקשה לרש"י, למה מנאן פעם אחרת, הא כבר מנאן לעיל בפ' ויגש (בראשית מו, ח). ואין לומר, דלעיל מנאן בחייהן ועכשיו מנאן אחר מיתתן, דמאי נ"מ בין מניין דקודם מיתה בין דלאחר מיתה, כיון דכבר מנאן. וע"ז פירש להודיע וכו'. א"נ, קשה ליה וא"ו דואלה למה לי, דלא הוה ליה למיכתב אלא אלה שמות וגו'. ואין לומר דקאי על מספר של מעלה דבפרשת ויגש, והתם כתיב ואלה, דקשה למאי נ"מ קאמר דקאי על מספר דלעיל. ואין לומר דקאי על מספר דלעיל ולהודיע שזה המספר אחר המיתה היה, ולהכי כתיב ואלה, כלומר, אלה שמות בנ"י המספר של בחייהם, ואלה מספר שמותיהם לאחר מיתה. אבל עדיין קשה, למה ליה למספר דלאחר מיתה כיון שכבר מנאן מחיים. וע"ז קאמר אע"פ וכו' וק"ל:

את יעקב איש וביתו באו. ר"ל שעם יעקב באו איש ובני ביתו והם אשתו ובניו:

אמר בכאן ואלה שמות בוא"ו. להורות על שלימותם. כי כמו שיוסף ואחיו אשר הזכיר למעלה היו צדיקים גמורים ולא שינו את שמם. כן היו כולם בניהם ובני בניהם צדיקים נוספים על הראשונים. וזהו ואלה בוא"ו התוספת. ואע"פ שבאו למצרים ונכנסו בכור הברזל והגלות לא שינו שמם. וזהו הבאים מצרים. את יעקב צדיקים כמוהו. או יאמר ואלה שמות בני ישראל אשר הביאו למצרים את יעקב. בסיבת מכירת יוסף. ראובן שמעון לוי. ואמר בתחילה ישראל ואח"כ יעקב ואין דרך הכתוב. כי אמר הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם. לפי שכן היה שמו בראשונה יעקב. אבל בכאן אמר ישראל בראשונה. לפי שישראל הוא לשון שררה וכבוד. אבל בירידתם למצרים שירדו להכנס בגלות ולשעבוד אמר יעקב. וזהו ואלה שמות בני ישראל לשון כבוד. הבאים מצרימה את יעקב לגלות להיות נכנעים תחת עקב המצריים. ואמר איש וביתו. להורות שהשם עצמו שנקרא איש מלחמה. ירד עמהם עם פמליא שלו לקיים אנכי ארד עמך מצרימה. וזהו איש וביתו באו. וכל זה להורות על חיבתם. כאמרם ז"ל שנמשלו לככבים שמוציאם במספר ומכניסין במספר. ולהורות הנס הגדול כי בשבעים נפש ירדו מצרימה וגו'. וזה להודיענו שהם קיימים בחיים ובמות. כמו הככבים שהם קיימים במקומם ביום ובלילה ומחוסר ראותנו אינן נראות לנו ביום. כן הצדיקים אע"פ שנפטרין מהעולם הם עומדים וקיימים. וחסרון הוא לנו. כאמרם הצדיק אבד לדורו אבד. וזהו ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ולכן חזר למנותם עתה מחדש כאלו היו בחיים חייתם. וכן חזר למנותם להודיע הנס הגדול שעשה עמהם. כי בשבעים נפש ירדו מצרים ובהרף עין היו רבבה כצמח השדה. וזהו שאמר ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. ומיד ובני ישראל פרו וישרצו. ועוד נס אחר שיצאו כולם מאיש אחד. וזהו יוצאי ירך יעקב. והרמז בירך יעקב. כי אלו כולם יצאו מירך אחת. כי מהאחרת היה צולע על יריכו עד שלסיבת זה נחלש. כאומרו והוא צולע על יריכו שפירושו שהיה עצב על יוצאי יריכו. שלא יצאו רבים יותר בסבת זה. ועוד יוסף שהיה במצרים שבוי ונבוך ואסור בכבלי ברזל. ואלו היה אצל אביו היה מוליד בנים כבנימן אחיו. ולא תאמר שזה הריבוי היה בחיי יוסף ואחיו ובזכותם. כי יש לך לדעת כי מת יוסף וכל אחיו ואחר כך ובני ישראל פרו וישרצו. והכל בדרך נס ולקיים שבועת האבות:

שאלות:
למה חזר שנית ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה שכבר נאמר בפרטות בפ' ויגש. ושם חשב כל השבעים נפש בפרטות ופה לא חשב רק שמות השבטים. ומ"ש ויוסף היה במצרים לא ידענו למה אמר זה. ולמה ספר שמתו יוסף ואחיו. ומ"ש ובני ישראל פרו כבר נאמר בסוף פ' ויגש ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד:

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. אפשר לרמוז במ"ש הרב המוכיח בספר הקדוש דעת חכמה שאמרו רז"ל דצריך לעשות מצות באברים שחטא והענין שבזה יגרש החיצונים הסובבים אותו ויען אין ספק ביד האדם לקיים מצות בכל האברים שחטא ונעלם דבר לכן צריך לשמר שבת כהלכתו והוי כאלו קיים כל המצות. ובכח ניצוץ שכינה בנשמה יתירה מגרשת מפנימיותו הסט"א זהו תורף דבריו בקצור גדול וזהו הרמז ואלה שמות בני ישראל הבאים ר"ת ושביה כמו ושביה בצדקה. צריך ניצוץ שכינה. וזה רמז מצרימה גימטריא שכינה. ואיך יזכה לזה ע"י שבת הרמוז בס"ת את יעקב איש. והוא רמז שבת למפרע שצריך שני שבתות כמשז"ל אלמלא שמרו שני שבתות ודוק כי קצרתי. א"כ אפשר לרמוז במ"ש בזהר חדש דגלות מצרים היה על מכירת יוסף ובצאת ישראל ממצרים קטרגה מדת הדין שיחזרו להשתעבד ונצטוו על שבת דההוא צדיק בשביעאה אחיד ונסלח להם. וזה רמז ר"ת ושביה דהיו צריכים לשוב ולחזור לגלות. אך מצרימה גימטריא שכינה בחי' שבת הרמוז בס"ת את יעקב איש ובזה נתכפרו דההוא צדיקא בשביעאה אחיד. או ירמוז במה שיש לחקור דיוסף הצדיק מחל לאחיו בלב שלם ואין אחר מחילה חטא. ויובן זה בחקירה אחרת דיעקב אע"ה נענש על כ"ב שנה שביטל כבוד אב ואם והרי האב שמחל על כבודו כבודו מחול ובודאי יצחק אע"ה מחל לו. ויש לישב דכתב ספר החסידים דכבודו מחול בדיני אדם אך בדיני שמים צריך ליענש ע"ש. ונראה הטעם דבמה שחטא לאביו חטא שתי חטאות א' לאביו ממש והב' להקב"ה שצוה כבד את אביך וכשמחל האב מחל מה שחטא לו ואכתי פש מה שחטא לשמים. ולכן יעקב אע"ה אף שיצחק אע"ה מחלו נשאר כבוד שמים ומדקדק עם חסידיו כחוט השערה ולכן נענש כ"ב שנה. ובהכי ניחא מה שנענשו על מכירת יוסף דאף דהוא מחל עדיין מה שחטאו בצדיק עליון נשאר ולכן נתכפר השאר בשבת דההוא צדיקא בשביעאה אחיד וזה הרמז ויישם בארון במצרים עי"ז שמכרו ליוסף ונשאר במצרים היו בגלות ואלה שמות בני ישראל הבאים ר"ת שביה. וכי תימא כבר מחל יוסף להם ואמאי לא נתכפר לזה רמז את יעקב כלומר פקח עיניך דיעקב אע"ה נענש כ"ב שנה ועד אחרון בא מצרים על כבוד אב ואם והלא ודאי יצחק מחל אלא על הנוגע לשמים וה"ה לשבטים דהגלות לכפר מה שחטאו למעלה. וראיתי בלקוטים שבס' רבינו אפרים כ"י הבאים גימטריא תרי"ג כי מ"ם הבאים היא ת"ר באי י"ג הם תרי"ג עכ"ל ומ"ם היא ת"ר באי"ק בכ"ר. ואפ' במ"ש המפרשים דטעם גלות מצרים שהתורה רוחנית ואינה חלה על אדם שיש לו מחשבות רעות גאה וגאון ולכן הכניע לישראל בגלות מצרים כדי שיוכלו לקבל התורה ולכך רמז הבאים תרי"ג ללמד דגלות מצרים הכנה לתורה וזה אפשר שהיה ויכוח משה עם הקב"ה שאמר מי אנכי וכי הוציא ואז"ל שאמר לו שלא הגיע זמן גאולה והשיבו בהוציאך וגו' כלומר אתה סובר שהגלות משום גזרת ת' שנה דע שהגלות להכניעם שיוכלו לקבל התורה וז"ש בהוציאך וגו':

ואלה שמות איש וביתו באו רמז לשכינה שירדה עמהם איש זה הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה וביתו בית דינו. יש להקשות מה צורך להזכיר שמות השבטים שכבר הזכירם בסדר ויחי ואז"ל להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאם במספר ומכניסם במספר שנא' המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא מה שהמשילו הצדיקים לכוכבים ביציאה ובהכנסה לומר שהצדיקים אינם מתים אלא לפי הנראה שלפי האמת חיים הם שנפשותם גנוזות תחת כסא הכבוד ככוכבים שאינם נעדרים ביום אלא למראה בני אדם ומ"ש המוציא במספר צבאם הוא בלילה שמוציא הכוכבים לממשלת הלילה ומ"ש לכולם בשם יקרא הוא ביום שהקב"ה על השמים כבודו וכשקורא הכוכבים לשיבואו לפניו אין מאירים בעולם השפל שזהו ביום ורמז עוד לשלימות הצדיקים אחר מיתתם יותר מבעודם חיים שהלילה הוא המיתה והיום הוא החיים ובלילה שהוא מיתת הצדיקים מאירים יותר כמו שהכוכבים מאירים בלילה אבל ביום שהוא כשהצדיקים חיים אינם מאירים הארה שלימה כמו שהכוכבים אינם מאירים ביום:

אף על פי שמנאן בחייהן וכו'. פירש הרא"ם שאין לפרש שכותב התורה מנאן, דהיינו משה רבינו, דמאי זה שאמר 'שמנאן בחייהן', דבעת שכתב משה רבינו עליו השלום התורה – שני המניינים לאחר מיתתם היו, אלא כך הפירוש – שהקב"ה מנאן, [ד] בעת שבאו למצרים היה מונה אותם 'ראובן שמעון'. ואינו נכון, דהא לא משמע מן הכתוב שהקב"ה מנאן בעת שבאו למצרים, לכך נראה לומר כיון דמשה רבינו עליו השלום מנה אותם על שם שבאו למצרים, ומונה אותם אחר מיתתם (כאן), בודאי היה הקב"ה מוציאם במספר ומכניסן במספר, דאם לא כן לא היה מונה אותם על שם שעת יציאה והכנסה, אלא מפני שהקב"ה מנה אותם בהוצאה והכנסה – מונה אותם הכתוב גם כן על שעת ביאתן ועל שם אחר מיתתן:

ואלה שמות. כתוב טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו (קהלה ז א), אמרו רז״ל שלשה כתרים הם, כתר תורה, כתר כהונה, וכתר מלכות, וכתר שם טוב [עולה] על גביהם, לפיכך אמר שלמה בחכמתו, טוב שם משמן טוב, שהרי הכהונה והמלכות משיחתן וגדולתן בשמן המשחה, וכתר שם טוב מעולה הימנו, וכן ישעיהו אמר ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת (ישעיה נו ה), זה ספר דניאל שנקרא על שמו, לכך נאמר טוב שם משמן טוב. טוב שם משמן טוב, אלו שבטים, שנתפרשו שמותם בלידתם, ונתפרשו שמותם בירידתם למצרים, ונתפרשו שמותם במצרים, אחר שהלך יעקב אבינו לבית עולמו, שהרי בפרשת ויגש אליו כתוב, ואלה שמות בני ישראל וגו׳ יעקב ובניו (בראשית מו ח), ובתחלת זה הספר נאמר, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, וכן ביציאתם ממצרים, וכן בדגלים, והנשיאים, וכן בחילוק הארץ, כמה פעמים הזכיר שמות השבטים על דרך חיבת אבותיהם, וחיבת עצמם, לפיכך נאמר טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו, שנויי שבחו של אדם אחר מיתתו, שמספרים בני אדם שבחו ומעשיו הטובים, אבל ביום הולדו אין לו שבח ולא גדולה, שהרי יעקב אבינו בכו אותו המצריים שבעים יום, (ג) לפי שהצדיקים אפילו במיתתם קרוין חיים.

ואלה שמות פירש״י ז״ל אעפ״י שמנאם וכו׳ הרבה דיוקים איכא למידק בדבור זה חדא למה הזכיר רש״י גבי חייהם בשמותן ולא כן במיתתן. ותו היכי מודיע חיבתן במה שמנאם דילמא לאיזה טעם אחר חזר ומנאן ולא משום חיבה. ותו ק׳ קושיא עצומה דרש״י בעי להוכיח שהקב״ה מוציא ומכניס הכוכבים במספר ובשמותן ומייתי ראיה מקרא דהמוציא במספר וכולי. והרי היא ראיה לסתור דבקרא לא כתיב אלא הוצאה לבד. וע״ק דבשמות רבה מייתי קרא דמונה מספר לכוכבים וכו׳ ואמאי נתחכם רש״י לאתויי קרא אחרינא וע״ק דרש״י קאמר שהוא קורא הכוכבים בשמותן דמשמע שמות טובא ומייתי ראיה דכתיב לכלם בשם יקרא דמשמע שם אחד לבד ולפי המדרש ניחא אבל לרש״י קשה טובא. ונלע״ד דרש״י ז״ל מרגיש כמה דיוקים בלשון הפסוק ובפירושו זה מתרץ כלם כאחד הן קדם ק׳ בלישנא דקרא דכתיב ואלה שמות וכו׳ ובשלמא לעיל בפ׳ ויגש ניחא דכתיב ואלה שמות וכו׳ דהא התם מזכיר בשמות לכל הע׳ נפש שירדו למצרים אבל הכא דלא כתיב אלא ראשי השבטים נראה דלא היה שייך למכתב ואלה שמות וכו׳ הבאים דהא לא נשא את שמותם על שפתו. ועוד לפי האמת צריך טעם מ״ש דחזר והזכיר שמות השבטים ולא הזכיר כלם או נימא כלהו כמו התם או לא נימא אין גם אחד וא״נ בעי למיהדר ולמימנינהו הול״ל ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב הבאים מצרימה שבעים ותו לא. תו קשה ליה לרש״י אמאי כתיב בתחלת הספר ואלה הול״ל אלה ואם לומר דמוסיף על הראשונים אדרבא הכא לא שייך לא מוסיף ולא פוסל שהרי אותם שהוזכרו למעלה הם עצמם הנזכרים כאן וא״כ מאי ואלה. תו ק״ל אמאי כתיב הבאים לשון הווה דבשלמא לעיל בויגש כבר יישב שם רש״י על שם השעה קורא אותם באים ולא לתמוה על אשר לא כתב אשר באו והתם ניחא אבל הכא שכבר מספר מיתתן בודאי שיש לתמוה דלא שייך לשון הבאים הול״ל אשר באו. ותו ק׳ אמאי כתיב את יעקב אטו לא ידענא דעם יעקב אתו. ותו דהול״ל אתו דידענא דאישראל דכתי׳ ברישא דקרא קאי. וא״נ בעי למיהדר ולמימני גם יעקב בשמו מ״מ ק׳ מאי את הול״ל כמו בפרשת ויגש יעקב ובניו. וע״ק דהדר וכתב איש וביתו באו וה״ז יתור נפיש. ותו דבתחלה הבאים והדר באו אמאי. והנה כל הקושיות הללו נתכוין רש״י ז״ל לתרץ בפירושו ומעיקרא צריכינן להקדים מאי דאית׳ ברבו׳ פ׳ ויקהל כתוב א׳ אומר המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. וכתוב א׳ אומר מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא כיצד יתקיימו ב׳ כתובים הללו אלא כשהקב״ה מבקש לקרותם כאחד הוא קורא לכלם שם א׳ וכשהוא קורא לכל אחד ואחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל וכו׳ אין לי אלא למעלה מנין אף למטן שנ׳ ראו קרא ה׳ בשם וכו׳ עכ״ל וכוונת המדרש יובן במדרש אחר דמייתי רש״י בפ׳ וישלח בפ׳ למה זה תשאל לשמי אין לנו שם קבוע משתנים שמותינו לפי העבודה השליחות שאנו משתלחים ע״כ נמצא דכל שינוי שמות המלאכים וצבאות העליונים הוא לגבי התחתונים המקבלים כגון מיכאל נקרא בשם זה שהוא מצד החסד לפי שהוא משולח להגביר החסד לתחתונים וכן גבריאל מצד הגבורה לגבי השפעתו לתחתונים ולכך כשהקב״ה משלחם להשפיע או לאיזה שליחות לתחתונים צריך כל אחד ליקרא בשם מיוחד לפי בחינות שליחותו וכן הוא הענין לגבי השמש והירח וכל המזלות שיש לכל א׳ שם בפ״ע לפי מינוייו להנהגת התחתונים. אבל לגבי מעלה כולם כאחד שכלם נבראו לשמש לבוראם ואין שם שינוי שכל שינוי מדת החסד והדין וכדומה הוא לגבי התחתונים המקבלים כדאמרן אבל למעלה כתיב אני ה׳ לא שניתי וכ״כ המקובלים נמצא דלגבי עבודתם למעל׳ כלם נקראים בשם א׳ שאין שם שינוי שליחות. והשתא מקרא שכתב לכלם שמות יקרא היינו לגבי שליחות׳ ומינויים להנהגת התחתונים ואידך קרא מיירי לגבי עבודת׳ למעלה. וה״ק קרא המוציא במספר צבאם כששולח להשפיע לתחתונים והדר לכלם בשם יקרא כשמכניסם למעלה והיינו דכתיב יקרא בלשון עתיד ולא כתיב קורא. ובאופן זה עצמו קאמר במדרש שמתנהג הקב״ה עם הצדיקים כשמביאן לעולם כל אחד נקרא בשם מיוחד לפי מדרגתו ולפי ענייניו ע״ד אשר שם שמות בארץ ופי׳ רז״ל א״ת שמות אלא שמות כגון ראובן ע״ד ראו מה בין בני וכו׳ רות ע״ש שיצא ממנה דוד שריוהו וכו׳ וכן בצלאל ע״ש חכמתו וכו׳ וכן כלם וכשמסלקם מן העולם כולם בשם א׳ כמו שהוא בצבא מעלה ומעתה מובן שפיר הך קרא ותו לק״מ מכל מה שהרגשנו וה״ק ואלה שמות וכו׳ שנמנו למעלה בחייהם בפ׳ ויגש בשמות רבים כל אחד לפי ענינו וזה היה באותה שעה שהיו באים מצרימה שהיו בחייהם אבל עכשיו כלם כלומר ראובן ושמעון וכו׳ נכללים את יעקב בשם יעקב ע״ד הכוכבים והמלאכים העליונים שלגבי מעלה כשמכניסם כלם בשם א׳ והיינו דכתיב את יעקב איש וביתו באיש שהוא יעקב נכלל כל ביתו עכשיו שאני קורא באו דהיינו לאחר מיתתן. ובזה מה נמלצו לחכי אמרי נועם המדר׳ דאי׳ בילקוט את יעקב מהיכן באים כלם מכחו של יעקב עכ״ל. והוא מובן מעצמו א״צ לבארו ומעתה נתפרשו דברי רש״י וה״ק אעפ״י שמנאן בחייהן בשמותם חזר ומנאן במיתת׳ אבל לא בשמותם אלא כיילינהו לכלהו בשם יעקב להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבי׳ שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותן כלו׳ ההכנסה היא במספר אבל לא בשמותן וההוצאה היא בשמותן ולפי שראה רש״י דבמדר׳ מייתי קרא דמונה מספר וכו׳ דההוא קרא מיירי בהוצאה וסמך אקרא אחרינא על ההכנסה וכמו שפי׳ המד׳ בפ׳ ויקהל לכך נתחכם רש״י לאתויי אידך קרי דמיירי אהכנסה שהוא הנדרש כאן דהכא כהכנסה קיימינן וכדלעיל:

הבאים מצרימה. והלא כבר באו. והבאים משמע באים מיד. אלא הראו עצמם כאלו באו מיד ליתן שעבוד עליהם:

ואלה שמות הבאים. והלא כבר באו קודם לכן אלא קודם שמת יוסף לא נתן עליהם מסים משמת נתן עליהם ונעשה כאלו בו ביום באו:

ואלה שמות. אע"פ שמנאן חזר ומנאן כאן לפי שהוא ראש הספר וכל הספר מדבר בהם הזכיר המנין איך פרו ורבו וכמה היו בבואם וכמה היו בצאתם ואיך נשתעבדו וכל המאורעות:

ואלה שמות וי״‎ו זו מחוברת למעלה שאמר, וירא יוסף לאפרים בני שלשים וגו׳‎ ואלה שמות פרש״‎י נמשלו לכוכבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר שנאמר המוציא במספר צבאם וגו'. וא״‎ת היכן מצינו שמכניסן במספר, אלא י״‎ל מדקאמר ״‎בשם יקרא״‎ ש״‎מ בהכנסה קאמר.

בפסוק ואלה שמות.. אמר המחבר דלא חשיב הפסוק לפי סדר תולדותם. אשר הוזכרו בפרשת ויצא. לחלוק כבוד לאמותינו לכן חשיב ברישא בני לאה. כי הם נולדו ראשונה. ואחר כך בני רחל. ואחר כך בני השפחות לפי סדר תולדותם. ועיין בדברי הרב פרשת במדבר בדיבור המתחיל לבני יוסף וגו':

ואלה שמות בני ישראל וגו'. ולכאורה הלא כבר שמענו ונדעם שמות שבטי בני יעקב כולם כאחד, ובפרטות למעלה בפרשת ויגש הודיע שמות כל אשר הורד מבית יעקב לארץ מצרים, ולמה זה חזר וכפל כאן להזכיר שמותן. והנראה אלי בדבר הזה, על פי אומרם ז"ל (ברכות ז':) מאי רות אמר רבי יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות, מנא לן דשמא גרים דכתיב (תהלים מ"ו, ט') לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ אל תקרי שַׁמות אלא שֵׁמות וכו', עד כאן. הנך רואה מזה דשמא גרים להיות שם האדם נמשך אחר מעשיו, ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה ע"א, ג') שמותיהן נאין ומעשיהן נאים אלו השבטים ראובן ראו בן בין הבנים, שמעון שומע בקול אביו שבשמים וכו', עד כאן. כי היו שמותן נאה להם לתפארת מעשיהם, וזה יגיד הכתוב כאן ואלה שמות בני ישראל כלומר כי הנה אלו שמות הקודש שהיה להם בירידתן למצרים בחייהם הן הן היו שמותן עד יום מותם (כי כאן נזכרו במיתתן כמו שהוא ברש"י כאן אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן חזר ומנאן במיתתן להודיע חיבתן וכו') ולא נתחלף ולא נשתנה שמם מאז, כי מעשה אחד להם כאשר היה מעשיהם בארץ כנען במעשים טובים נאה לשמותן בעודם היו באמנה אתו אצל יעקב אביהם כן גם בארץ מצרים הגם שהיה מקור מקום הטומאה ערות הארץ, לא שינו מעשיהם. ועל כל אלה שמותן עד יום מותם ראוים אליהם. ולזה אמר ואלה בתוספת וא"ו להוסיף שבח על שנותיהם הראשונים מה הראשונים בתמימות נמשך אחרי שם קדשם אף אחרונים כראשונים הנה אלה שמותיהם אין בהם נפתל ועקש, כראוי לבית יעקב.

ואלה שמות בני ישראל וכו׳. אמרו בזהר הקדוש על הסד״ר דף ט״ז ע״א דכשהתחילו מצריים לשעבד בישראל נחתי שבטין מתים עם אבוהון הה״ד ואלה שמות בני ישראל ע״ש ויומתק במ״ש הרב עיר וקדיש מהר״ם די לונזאנו ז״ל במ״ש רז״ל שברא שמו של משיח שהכוונה נשמת המשיח. וכן כתב הרב קדי״ש דרבנן מהר״ם זכות ז״ל בהגהותיו לזהר חדש כ״י דשם הוא הנשמה וז״ש ואלה שמות פירוש נשמות בני ישראל שהם השבטים את יעקב שכלם באו בתחילת השעבוד להצטער בצערם ולהגן עליהם כמ״ש בזהר הקדוש. הבאים מצרימ״ה גימטריא שכינה א״ת יעקב:

לכאורה פרשה זו - עד "ויקם מלך חדש" - מיותרת היא, שהרי כל מה שנאמר בה, כבר נאמר בספר בראשית: שמות בני ישראל (א, א-ה) נזכרו כבר בבראשית (מו, ח-כז), מות יוסף (שם, ו) נזכר כבר בבראשית (מז, כז) וריבוי בני ישראל (שם, ז) נזכר כבר בבראשית (נ, כו). לשאלה זו נדרשו מפרשים שונים. רש"י: חזר ומנאם... להודיע חבתם. רמב"ן: חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף־על־פי שכבר נכתב זה, בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות, כי מאז הוחל. רשב"ם: מפני שרוצה לפרש ולומר ובני ישראל פרו וישרצו וגו' (פסוק ז), הוצרך לכפול ולומר, בביאתם למצרים לא היו אלא שבעים, ואחר מות הדור ההוא פרו וישרצו. חזקוני: חזר ומנאן לומר שכולם באו מצרים ומתו שם. באשר לאזכור החוזר של מות יוסף ראה מה שכתבתי להלן (פסוק ו). (פ' שמות תשס"ד)

ואלה. טעם הוי"ו בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבניו בני שלשים הזכיר כי אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו ומלת אלה גם בחסרון הה"א שוה לזכרים. ולנקבות וכתיב כי את כל התועבות האל. ואחריו מכל התועבות האלה. לאנשים האל. אלה יולידו להרפה. מה אעשה לאלה. וככה מלת לז. השונמית הלז, הנער הלז. ובעבור היות מלת אלה מלעיל היה הה"א נוסף כה"א לילה. נחלה מצרים. ושם לשון זכר. ורבים שמות כי התי"ו כולל סימן. רבים ורבות. כמו מקומות ואבות. גם המ"ם ככה סימן הזכרים והנקבות. כמו נשים ופילגשים. ויש שמות שימצאו במ"ם גם בתי"ו. כמו נפשים נפשות לבבות גם לבבים על לבבהן:

ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על שמות א׳:א׳) כי בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבניו בני שלשים, הזכיר כי גם אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו ואיננו נכון. ורש''י כתב (רש"י על שמות א׳:א׳) אע''פ שמנאן בחייהם חזר ומנאן אחר מיתתן בשמותם להודיע חבתם שנמשלו ככוכבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר, שנאמר המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא (ישעיה מ כו). ואלו דברי אגדה (שמו''ר א' ג'), והם דברים של אמת בענין החבוב שהקב''ה מחבבן וכופל שמותם תדיר, אבל קשור הפסוקים וחבורם בוא''ו הוא כמו שפירשתי:

והמפרשים אמרו (רבינו בחיי א) איש וביתו באו איש זה הקב"ה איש מלחמה וביתו ובית דינו, כמ"ש (שמות יג כא) וה' הולך לפניהם הוא ובית דינו (זהר דף מו) ומה ענין בית דינו לכאן, ונראה שבא להבטיחם שיתקיים בהם וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו יד) ע"כ באו הקב"ה ובית דינו עמהם להבטיחם כי ה' נלחם להם במצרים.

ואלה שמות בני ישראל הבאים ר''ת שביה שאף כשהיו בשביה שמות בני ישראל לא שינו שמותם שבשביל ד' דברים נגאלו ממצרים בשביל שלא שינו את שמותם וכו' וגם כן ואלה ו' מוסיף על ענין ראשון וימת יוסף ואלה שמות שצוה להם שלא ישנו שמותם ואמר להם אף על פי ששינו שמי צפנת פענח אתם אל תשנו שמותיכם:

להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים. בשמות רבה אמרו שקולים הם ישראל כצבא השמים מה כתוב בהו מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא אף הקב"ה כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכולם:

חזר ומנאן במיתתן. ולא נקט בשמותם גבי מיתתן, דלעיל בחייהם מנאן בשמותן ובפרטן, אבל גבי מיתתן לא מנאן אלא ראשי השבטים, כדכתיב הכא ע' נפש וגו':

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (תנחומא שמות ד׳:ה׳) כי זמן הגלות התחיל מימי אברהם משנולד יצחק, והוא אומרו ואלה וגו' הבאים מצרימה מוסיף על הראשונים לומר לך שגם הראשונים בגלות היו ואלה עמהם.

ואלה שמות בני ישראל, בא לחודש כי בעת באו ישראל למצרים היו בתכלית החשיבות מפני ג' ענינים, ואח"ז ירדו מחשיבותם בכל ג' ענינים אלה, ומזה התחיל השעבוד, א] היה להם חשיבות מצד עצמם, וזה מציין במ"ש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, וזה נבדל ממ"ש בפ' ויגש ואלה שמות ב"י הבאים מצרימה יעקב ובניו, שבעת ההיא לא נפרדו לי"ב שבטים רק יעקב היה ראש המשפחה וכולם אכלו על שלחנו והיו טפלים אליו, והיו כולם בית אחד ויעקב אבי הבית, וכשבאו למצרים אז נתעלו בחשיבות מאד ונפרדו לי"ב בתים, שכ"א מן השבטים היה לבית מיוחד, ועז"א הגם שבאו מצרימה את יעקב שאז היו טפלים ליעקב, אבל אחר שבאו מצרימה איש וביתו באו היה כ"א לבית בפ"ע וכ"א, קרא בשם בפ"ע ראובן וביתו ושמעון וביתו, שזה מורה רוב חשיבותם, כמ"ש שנים עשר נשיאים יוליד, שזה חשיבות כשיתפרדו לבתי אבות ונשיאים:

מצרימה. כתב רבינו אפרים ז"ל גימטריא שממה והם אותיות ממשה שעל ידו היתה מצרים שממה בכח שכינה גימטריא מצרימה בזכות שלא שינו לשונם כי מצרימ"ה גימטריא שפה עכ"ד. ולפי מ"ש בזהר הקדוש דגאולת מצרים היא היתה אם לגאולה העתידה ואמרו בז"ח כי גאולה העתידה בזכות משה רבינו ע"ה יש לרמוז כי מגאולת מצרים נעשה הכנה כי השכינה גימטריא מצרימה תעשה שממה לא"ה בזכות משה הרמוז באותיות ממשה ואז תהיה כל הארץ שפ"ה אחת ודוק היטב:

להודיע שנמשלו לכוכבים. ומה שכתוב זה דוקא בשבטים ולא בצדיקים אחרים, מפני שהשבטים הם דוגמת הכוכבים, י"ב שבטים כנגד י"ב מזלות (שמו"ר טו, ו), וכל מזל ומזל כולל כוכבים הרבה, כמו שיכלול כל שבט ושבט הרבה מאוד, מטעם זה נמשלו השבטים לכוכבים:

ואלה שמות. לא אמר אלה, אלא ואלה, דאמר ר׳ אבהו בש״ר יוסי בן זמרה כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, כמו שנתפרש בפרשת בראשית אלה תולדות השמים.

ואלה שמות בני ישראל וגו'. יעקב איש וביתו באו. י"ל ביאור הפסוק הוא כך. דהנה כתיב כולם בחכמה עשית כי בריאת כל העולמות היה ע"י החכמה עילאה קדישא בחי' ראשית המחשבה. וזהו סוד בראשית ברא גו'. ותרגם ירושלמי בחוכמתא. וחכמה הוא בחי' יו"ד. ונצטייר בהבנה בחי' ה' עילאה עלמא דבינה והם הם המוחין והחיות של כל העולמות כי החכמה תחי'. ועיקר בחי' הגלות הוא הסתלקות המוחין וכמובא בספרי המקובלים. ע"פ נאלמתי דומיה גו' היינו כי נעשה כביכול משם הק' אלהי"ם. אל"ם לבד. והטעם דומי"ה. דום. י"ה. שנסתלקו המוחין קדישין כביכול ע"י גלות השכינה כביכול. וזהו ג"כ סוד הגלות והיסורין של כל אדם בפרטות ובכל זמן כשנופל ממדריגתו הוא רק מחמת הסתלקות המוחין ממנו אך הוא ירידה לצורך עליה. והיינו הגם שנסתלקו המוחין ממנו. עכ"ז עדיין נשאר אצלו נקודה א' פנימית בחי' יו"ד תתאה. סוד יו"ד עק"ב. והוא בחי' יו"ד משם הק' אד"ני סוד המלכות הק'. כי עדיין בכל זאת שמך לא שכחנו ועול מ"ש על האדם. ובזו הנקודה יוכל האדם לחזור למדריגתו ביתר שאת ורום המעלות. והיינו ע"י שמקבל עליו עול מ"ש ביראה ואהבה והכנעה ומבין ומביט באיזה מדרגה תחתונה הוא בעת הזאת. וצועק במר נפשו אל הש"י שיושיע אותו מצרתו ומדחקו ועושה תשובה שלימה. אזי חוזרין אליו המוחין. ויגאל מצרתו ומדחקו. והירידה זו הוא לצורך עלייה. כי הש"י עושה זאת להאדם בכוונה מכוונת כדי שבעת חזרתו למדריגה ראשונה יחיה ג"כ אז הניצוצין קדישין ויעלה אותן לשורשן הרמה בקודש. ועי"ז נתעלה אז האדם במדריגה יותר עליונה מקדם והכל הוא ע"י הנקודה שהוא היו"ד שנשארה אצלו כנ"ל. ועד"ז הוא ג"כ גלות הכללי בכלל ישראל. והבן:

ואלה שמות חזר ומנאן לומר, שכולם באו מצרים ומתו שם.

ורבינו אפרים ז״ל בפירוש כ״י כתב ואלה שמות ר״ת וחייב אדם לקרות הפרשה שנים מקרא ואחת תרגום עכ״ד. וצריך להבין מאי שיאטיה דרמז זה כאן. ונראה דנודע דגלות מצרים היה לברר ניצוצות הקדושה אשר שם במצרים ערות הארץ בכח שעבודם בחמר ובלבנים וכו׳. וסוד קריאת הפרשה שנים מקרא ואחת תרגום הוא לברר מנוגה דחציה בחול וחציה בקדש וע״י קריאת הפרשה שנים מקרא ואחת תרגום אנו מכניסין מחציה שבחול אל הקדש כי תרגום גימטריא תרדמה סוד נגה ולחברה עם המקרא כל פסוק ופסוק שיהא נכלל בקדושה כמו שהאריך רבינו האר״י זצ״ל. וא״כ יכון מאד כאן בשעבוד מצרים שהוצרכו לכל תקף השעבוד לברר ניצוצי הקדושה ומעין דוגמא חיובא רמיא על כל אדם מישראל לקרוא הפרשה שנים מקרא ואחת תרגום לברר מנגה ולכלול בקדושה. וכתיב את יעקב איש ס״ת שבת בסוד והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וז״ש הבאים מצרימ״ה גימטריא שכינה דהברורים יבואו לשכינה:

רש"י ד"ה ואלה שמות בני ישראל, ...להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים וכו'. וצריך להבין מה פירוש חיבתו של הקב"ה לכוכבים המושווית כאן לחיבתו ית' לישראל. אמנם שניהם מעשה ידיו, ואף־על־פי־כן קצת קשה להשוות חיבה לבני־אדם לחיבה לעצמים דוממים. (פ' שמות תשמ"ד, תשנ"ז) לשאלה זו נדרש הגאון רבי לייב בקשט, ראש ישיבת דטרויט, והשיב על דרך המוסר: לימדונו חז"ל כי בעת בריאת העולם היו שני המאורות שווים בגודלם, טענה הלבנה שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד וכעונש על כך, נתמעטה. כדי לפייס דעתה של לבנה, הרבה ה' צבאה ונבראו הכוכבים - בריאה כזאת, שכל סיבת קיומה אינה אלא לפייס את הזולת - זוכה לחביבות יתירה אצל הקב"ה. מכאן חיבתו של הקב"ה לכוכבים. וזו כוונת חז"ל, שהקב"ה מונה את ישראל ככוכבים, כי אף הם לא נבראו אלא להוסיף אהבה ואחוה שלום ורעות (כמוצא שלל רב על ספר שמות עמ' כז). וראה ב"ליקוטים" על שמות רבה (א, ג) (וגשל) מה שהביא בשם "אשד הנחלים".

ה"א מצרימה. תחת מלת אל כמו נלכה דותינה. ותבא אותי ירושלימה:

ואלה שמות בני ישראל. פירש"י להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים כו' י"א כי הכוכב אע"פ שאינו נראה ביום מ"מ הוא בנמצא גם ביום, כך הצדיק לעולם הבא שנמשל ליום, יש לו מציאות ואינו נראה ואינו אבד כי אם לדורו, וי"א להפך כי הכוכב אינו נראה כ"א בלילה כך אור הצדיק זורח אחר הערב שמשו כד"א (קהלת יב ב) עד אשר לא תחשך השמש וגו'. ולי נראה לפי שכל עיקר שם טוב של אדם אינו ניכר כ"א אחר מותו כי בחייו אין הדבר ידוע אם ישאר בצדקתו כמ"ש (שם ד ב) ושבח אני את המתים, כי בחייו אין מקום לסיפור שבחו כי מי יודע אם ישאר בצדקתו, וזהו שנאמר ויוסף היה במצרים פירש"י שבא להודיע צדקתו שעמד בצדקתו מתחילה ועד סוף, כי סוף כל דבר הכל נשמע ע"כ ספר שבחו אחר ויישם בארון במצרים, ובזה נמשלו לכוכבים הנראים אחר שקיעת החמה, כך אחר הערב שמשו של אדם נראה צדקתו אם נשאר בו עד סופו, וז"ש (דניאל יב ג) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, כי המצדיק רבים אין חטא בא לידו כדי שלא יהיה הוא בגיהנם ותלמידו בגן עדן, (יומא פז.) ובו מלתא דפסיקא שאורו מזהיר ככוכבים לעולם ועד אף אחרי מותו, אבל מי שאינו מצדיק רבים אינו מילתא דפסיקא שישאר בצדקו לעולם.

שמוציאן במספר ומכניסן במספר. אעפ"י שלא אמרו בשמות רבה שנמשלו לכוכבים אלא לעניין המספר והשמות ולא לעניין שמונה אותם בחייהן ולאחר מיתתן מכל מקום כיון שנמשלו לכוכבים לעניין המספר והשמות ומצינו בכוכבים שמונה אותם בכניסתן וביציאתן שנאמר המוציא במספר צבאס לכלם בשם יקרא למדנו שגם זו מפני שנמשלו לכוכבים הוא והיה ראוי לפרש תחלה שהמניין הראשון היה בחייהן והשני לאחר מיתתן ואח"כ יאמר אף על פי שמנאן בחייהן חזר ומנאן לאחר מיתתן אלא שסמך על מה שפירשו בשמות רבה דמהקשו על הבאים דהכא וכי היום באו ולא על הבאים דויגש שמע מיניה דסבירא להו שהבאים דהתם הוא כמשמעו בעת שהיו באים דהיינו בחייהן אבל הבאים דהכא הוא לאחר מיתתן ולפיכך הוקשה להם באו מיבעי ליה. ואם תאמר שאחר שלא נכפל מניינם אלא מפני חיבתן למה הוכרחו לפרש הראשון בחייהן והשני לאחר מיתתן לימא שניהם בחייהן היו ומפני חבתן כפל מנינם ודכותה בפרשת במדבר מתוך חבתם לפניו מונה אותן בכל שעה. יש לומר דאלמלא שהראשון בחייהן והשני לאחר מיתתן שהם משולין לכוכבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר לא היה כופלן מפני חבתן בלא שום טעם שהרי בפרשת במדבר נמי איכא טעמא לכל חדא וחדא הראשון להודיע כמה רבבות נולדו מאותן ע' נפש שירדו למצרים כדכתיב בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרי' ועתה שמך ככוכבי השמים לרוב והשני לידעת הנותרים והג' להודיע כמה היו כשהשרה השם שכינתו בתוכם אלא שעם כל זה אלמלא חבתן לא היה צריך לכל אלה והא דנקט שמות גבי בחייהם ולא גבי אחר מיתתן ובכוכבים ההיפך דלגבי הוצאתן אלינו לא נקט שמותם וגבי הכנסתן שהיא העלמתן ממנו נקט שמותן הוא על פי הכתובי' שבמנין הראשון שהיה בחייהן נכתבו כל הע' נפש בשמותן ובמניין השני שהיה לאחר מיתתן לא נכתבו שמותן רק בי"ב שבטים וההיפך בכוכבי' שבהוצאתן הזכיר מספרן ולא שמותן ובהכנסתן הזכי' מספרן עם שמותן דמלכלם בשם יקר' משמע שהם במספר' ואשמות' דקריאתן בשמותן היא מספר הדמיון שדמו הע' נפש לכוכבים אינו מצד השמות רק מצד המניין אלא דאגב אורחיה הזכיר גם השמות כמו שהם בכתוב אף על פי שאינו צריך להם:

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. הספר הזה היה ראוי שיתחיל אלה שמות בלא וא"ו כספר אלה הדברים, אבל בא אות הוא"ו לחבור ענין, כי הענין מחובר למעלה בסדר ויגש אליו ששם הזכיר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו, ובא ללמד כי הענין אחד אע"פ שהם שני ספרים ומנאן שם בחייהם חזר ומנאן כאן לאחר מיתתם וזה למעלה וכבוד להם, וכדי להודיע חבתם כמאמרם ז"ל שנמשלו ישראל לכוכבים שמוציאם במספר ומכניסן במספר, שנאמר (ישעיה מ) המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא, לפיכך מזכיר שמותיהן תדיר וכופל אותם הכל בדרך חבה כשם שמצינו ה' פעמים ישראל בפסוק אחד.

להודיע חיבתן שנמשלו לככבים וכו'. ואין להקשות מה הוא החיבה שהמשיל אותם לככבים. די"ל כמו שהככבים קיימין ומאירין ביום ובלילה, אך ביום אינם נראים משום שרגא בטיהרא מאי אהני, כך הם ישראל קיימין בעה"ז ובעה"ב, וק"ל:

עוד ירצה מה הראשונים ידעו והכירו בגלות וקבלו עליהם ועל זרעם כמו כן אלה. והוא אומרו ואלה מוסיף על הראשונים.

המוציא במספר צבאם. אף על גב דלא כתיב בקרא רק ההוצאה, שנאמר (ישעיה מ, כו) "המוציא במספר צבאם", דייק מדכתיב (שם) "לכלם בשם יקרא", ולא שייך 'קריאה' אלא לבוא אל הקורא, והיינו הכנסה, שבא אליו בקריאה שהוא קורא (כ"ה ברא"ם). אף על גב דלא כתיב "מספר" רק אצל היציאה וה"שמות" אצל הכנסה, דייק דהוי למכתב 'המוציא במספר צבאם יקרא לכלם בשם', להקדים הפועל, כמו שאמר "המוציא במספר צבאם", אלא למדרש (שמו"ר א, ג) הכי "המוציא במספר צבאם לכלם בשם", וגם "מספר צבאם לכל בשם יקרא", והשתא הוי "מספר" ו"שם" אצל הכנסה ואצל הוצאה. ועוד דנלמוד קל וחומר, מה הוצאה שלא נאמר בו שמוציא אותם בשם – מוציא אותם במספר, הכנסה שמכניס אותם בשם – אינו דין שמכניס אותם במספר. והוא הדין נמי נלמוד שמוציא אותם בשם, דמה הכנסה שלא נאמר בה שמכניס אותם במספר – אפילו הכי מכניס אותם בשם, הוצאה שנאמר בה שמוציאם במספר – אינו דין שמוציאם בשם. ואין להקשות איך נוכל ללמוד קל וחומר דמוציאם בשם כיון שכבר למדנו שבהכנסה יש מספר, ולא נוכל לעשות עוד קל וחומר, דכהאי גוונא מצינן בכמה דוכתי, עיין בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פח ע"ב) אצל 'ומה דיש':
וקשיא אחר דמקשינן הכנסה להוצאה, למה לא נכתבו כל שבעים נפש בהכנסה בשמות כמו שכתובים אצל ההוצאה, ויש לומר דודאי לענין הוצאה צריך להוציא כל אחד ואחד בשמו, שגם התולדות יש להוציא כל אחד ואחד בשמו, לפי שההוצאה חשובה יותר להיות משמש בעולם, וכל אחד מן התולדות משמש בעולם בפני עצמו, שהרי התולדות היו מעמידים משפחות הרבה, וכל אותן שבאו למצרים היה כל אחד ואחד משפחה בפני עצמו, ולכך מנה כל אחד בפני עצמו. אבל אצל הכנסה אין מכניס בשם רק העיקר, שהוא האב. וכן הוא אצל הכוכבים נמי, כאשר מוציא אותם – מוציא בשם כל אחד ואחד, שכל מזל ומזל יש לו כוכבים הרבה, ומוציא הקב"ה כל אחד, ובהכנסה אין מכניס רק העיקר, שהוא המזל עצמו. ואם תאמר ומנא לן שכך הוא בכוכבים, ויש לומר דכך משמע הכתוב, דגבי הוצאה כתיב "המונה במספר צבאם", שה'צבא' רוצה לומר רבוים, דהיינו צבא הכוכבים מונה אותם במספר, אבל אצל הכנסה לא כתיב "צבאם", ולכך "בשם יקרא" קאי על המזלות עצמם, לא על צבאיהם:
והקשה הרא"ם למה צריך לתרץ שהמנין הוא מפני שנמשלו לכוכבים, הוי ליה לתרץ מפני חבתן מונה אותם כל שעה כמו שתירץ רש"י בפרשת במדבר (א, א), ואין זה קשיא, דלא שייך לומר כן אלא כשהוא מונה אותם בחייהם כמי שמונה את הצאן, אבל מנין הזה שהוא לאחר מיתה לא יתכן לומר שהוא משום חבה, שאין הרועה מונה את הצאן רק כמה יש לו עדיין, ולא מונה הצאן כמה מתו מן הצאן:

שמות; כשם שהקב״ה קרא שמות לכוכבים, דכתיב מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא (תהלים קמז ד).

את יעקב איש ס''ת שבת לומר לך שבשביל שבת ומילה ששמרו במצרים נגאלו. הפסוק מתחיל בוא''ו ומסיים בוא''ו כנגד י''ב שבטים משל לבונה פלטרין בעמוד א' ונפל וחזר ובנה בשני עמודים ונפל בג' עמודים ונפל מה עשה בנאו בי''ב עמודים ועמד כך אברהם ויצחק יצא מהם פסולת עד י''ב שבטים שלא היה בהם פסולת וזהו ווי העמודים שהם עמודי העולם:

הבאים מצרימה היה לו לכתוב אשר באו, אלא מתוך האכזריות שהיו מצרים עושים להם אחר מיתת יוסף היו נראים להם בכל יום כאילו הם באים עכשיו ולא ראו אותם מעולם.

ואפשר לרמוז שצריך להיות מצפים לישועה ולהתפלל לה׳ שיגאלנו ועיקר הכוונה בעבור השכינה כ״י שהיא בגלות וכמש״ה לא לנו ה׳ לא לנו כי לשמ״ך תן כבוד וז״ש כי לישועת״ך קוינו כל היום לישועת״ך דייקא כ״י. וזה אפשר רמז ושביה בצדקה ושביה ששבים בתשובה בעבור צדקה שהיא השכינה וזהו בצדקה שכוונתם בתשובה ליחד הדודים. וזה רמז ואלה שמות בני ישראל הבאים ר״ת ושביה מצרימ״ה גימטריא שכינה שהתשובה היא בעבור השכינה:

יתרה מזו. לכאורה היה צריך להוכיח תחילה שאמנם מניית הכוכבים היא ביטוי לחיבתן, ולא ליכולת העל־אנושית לספור אותם. (פ' שמות תשנ"ד)

את יעקב. עם יעקב כמו כרת ה' את אברם:

ומ"ש רז"ל (עיין שמו"ר א ג) שנמשלו לכוכבים שמכניסן ומוציאן במספר, יש קצת רמז לזה ממה שנאמר הבאים לשון הוה, וכתיב איש וביתו באו לשעבר, לפי שמדבר בשני ביאות אחת בבואם למצרים את יעקב איש וביתו כבר באו, אותה ביאה ראשונה היתה את יעקב גם כל איש בא עם ביתו אשתו, אבל עכשיו שרצה לדבר ממיתתם כי זה נקרא ג"כ ביאה ודומה כאילו עכשיו באו מאחר שמתו שם וישארו שמה וזו ביאה שניה בהוה, אבל לא עם יעקב כי המה מתו ויעקב לא מת, גם ביאה זו אינה איש וביתו יחד כי אשתו ובניו אינן מלוין אותו כ"א עד הקבר, כדאיתא במשל בפרקי ר"א (פרק ל"ד) על כן אינה איש וביתו, ומזה ראיה שמדבר בכניסה ויציאה כי שניהם נקראו ביאה.

שנאמר המוציא במספר צבאם וכו'. אבל בש"ר לא מייתי אלא קרא דמונה מספר לכוכבים משום דהתם כל עצמו אינו אלא לדמותן לכוכבי' במספר אבל הכא דבעי לאיתויי ראיה על עניין שמונה אותן בחייהן ולאחר מיתתן כמו שמונה הכוכבים בהוצאתו ובהכנסתן ומקרא דמונה מספר לכוכבים לא משמע הוצריך להביא הראיה מקרא דהמוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא דמשמע מיני תרתי שמונה אותן בהוצאה דכתיב המוציא במספר צבא' וגם בהכנס' דכתיב לכלם בשם יקרא וקראתן זו היא הכנסתן:

שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם וכו'. מלת ובשמותם לא קאי אלא על מלת ומכניסן, אבל בהוצאה דדוקא במספר ולא בשמותם, כמו שנאמר בקרא המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. גבי הוצאה כתיב במספר, ובהכנסה כתיב בשם. [רא"ם]:

ולדרך זה הרוחנו טעם נכון לדעת לאיזה ענין חזר הכתוב ומנאם אחר שכבר מנאם בפרשת ויגש בירידתם למצרים, ורש''י ז''ל פירש כי להודיע חבתם חזר ומנאם במותם, ואין דבר זה מספיק אלא לדרשה ולא לפשטן של דברים, ועוד לדבריו היה לו לקבוע המנין אחר אומרו וימת יוסף וגו' ואלה שמות וגו'.

בני ישראל. כי כל השבטים נקראו על שם ישראל, וכן הוא אומר בני בכורי ישראל (שמות ד כב), לכך נאמר ואלה שמות בני ישראל.

את יעקב. עם יעקב.

א״נ דבעבור השכינה נצא מהגלות כמ״ש בזהר הקדוש ועמה יפקון וזה ג״כ ושביה בצדק״ה וזה רמז ושביה מצרימה גימטריא שכינה:

ועוד: עתה דומה שהמשל לוקה, כמו משלים רבים, שהרי הכוכבים נמנים רק בהוצאתם, כאמור בנביא (ישעיה מ, כו) שרש"י מצטט, ואילו בני ישראל נמנו הן בצאתם מארץ כנען הן בבואם לארץ מצרים, והוא הדבר שהיה קשה לו לרש"י, ועל כן שאל, למה המניין הכפול. ומה אפוא משל הכוכבים? (פ' שמות תשנ"ו)

וענין המספר הוא, להודיע מעלתן כי כל דבר חשוב יש לו מספר כמו שיתבאר בעזה"ית פר' כי תשא (ל יב), ועל מעלת הצדיק שמת כתיב (תהלים נו ט) נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך, ופסוק זה דרשו רז"ל (שבת קה:) על המוריד דמעות על אדם כשר, ומ"מ מה שאמר הלא בספרתך צריך ביאור, ונראה שרצה להביא מופת על מעלת הצדיק שמת שאינו דבר אבד ויש בו ממשות, ואמר הלא המה בספרתך כי אתה מכניסן במספר ע"כ אני מבקש שתספור גם נדידותי ותשים דמעתי בנאדך למשמרת.

ולדרכנו הכתוב יודיע טעם מניינם שמונה הוא והולך בספר התורה מי ומי הבא לקבל גזירת מלך לסבול עול הגלות ולא פנה עורף כמעשה עשו הרשע (בראשית לו) שהלך לו אל ארץ מפני יעקב, ודרשו ז''ל (ב''ר פ' פ''ב) מפני שטר חוב של הגלות, ואמר ואלה שמות וגו' הבאים מצרימה פי' הבאים לסבול עול הגלות במצרים את יעקב אתו בדומין לו בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר הבאים, פירוש הגם שלא באו חפצים היו לבוא, וזה לך האות איש וביתו באו כאדם שמכין עצמו על הדבר, ואלו ירדו מצרים לסיבה ידועה לא היו עוקרים דירתם ובאים והיו באים ביאת עראי ורגליהם רגל ישרה לשוב ארצה כנען.

הבאים. והלא כבר היה להם הרבה ימים שם, ולמה הוא אומר הבאים, אלא כל ימים שהיה יוסף קיים, לא היה עליהם משאו של מצרים, כיון שמת יוסף נתנו עליהם משאו, לכך נאמר הבאים מצרימה, כאילו אותו היום נכנסו למצרים, שהרי לא בא אלא לספר מיתת יוסף ואחיו, והיאך קמו עליהם המצריים, שנאמר הבה נתחכמה לו פן ירבה (להלן פסוק י), לפיכך כתיב הבאים.

איש וביתו. יוצא חלציו ואין בית בכל המקרא אשה והנה העד איש וביתו באו כי לא היו נשי השבטים, במספר השבעים. ואל יקשה בעיניך וכפר בעדו ובעד ביתו. כי פשוטו בית אביו. כי שלשה וידויין היו ועזר הכהן שהיא אשתו בכח בעדו. והיא נכללת עמו כי האיש ואשתו הוא האדם:

איש וביתו. איש ואשתו, כדכתיב ״‎מלבד נשי בני יעקב״‎, לפי שהיה יעקב יודע בהם במצרים שהם שטופי זמה והיה ירא שמא ילמדו בניו ממעשיהם, והשיאם קודם שירדו למצרים.

א״נ שאין ישראל נגאלים אלא בזכות השבת כשישמרוהו כמ״ש רז״ל והיינו דקא רמיז שמות בני ישראל הבאים ר״ת שביה ונגאלים בעבור השכינה כי מצרימה גימטריא שכינה והיינו שישמרו שבת דרומז לשכינה ורמז את יעקב איש ס״ת שבת. ובא הרמז בר״ת שביה כי בעוה״ר הגלות הלא מראש מבורר בר״ת אבל אשתהויי אשתהו ומאחרים לשמור השבת ולכן בא בס״ת:

ואלה שמות אעפ"י שמנאן בחייהן וכו' שנמשלו כככבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר ובשמותן שנא' המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא קשה למה לא אמ' שמוציאן במספר ובשמותן כמו שאמר מכניסן במספר ובשמותן שנראה מדבריו שאצל ההוצאה לא נמנו בשמותן והרי גם בכאן מנאן בשמותן ראובן שמעון וכו' י"ל לפי שישראל נמשלו לכוכבים שנא' ארבה את זרעך ככוכבי השמים ובכוכבי' כתי' המוציא במספר צבאם דמשמע כי בהוצאה מוציאן במספר אבל לא בשמותן וכתו' בתרי' לכלם בשם יקרא שמדבר בהכנסה דמשמע שמכניסן במספר ובשמותן אף ישראל כשמכניסן במספר דהיינו לעיל בפר' ויגש הכניסן במספר ובשמותן שהזכיר שמות כל השבעים נפש אבל כאן שבא להוציאן כלומ' שהחל לספר יציאתן ממצרים הזכירן במספר שכתב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש אבל לא הזכיר שמותן כמו שהזכיר למעלה בפרש' ויגש: וישרצו שהיו יולדות ששה בכרס אחד קשה מנא לו י"ל דיליף ליה מששה לשונות הכתובים בפסוק זה פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד הרי ששה תיבות של לשון פריה ורביה לכך אמר שהיו יולדות ששה בכרס אחד. עוד י"ל דנפקא ליה מל' וישרצו כלומ' שהיו יולדות כשרצים ברבוי. עוד שמעתי אומרים כי וישרצו בגימטריא ששה ומשם יליף ליה. ובאמת כי מסתברא דמוישרצו בלחוד נפקא ליה לפי שלא תפש רש"י כל הפסוק אלא מלת וישרצו לבדה כלומר שמשם רואה דבר זה:

וממילא קשה, מנין לו לרש"י, שה' מונה את הכוכבים גם בשעת הכנסתם, והרי בפסוק נאמר רק "המוציא..." (פ' שמות תשנ"ט) וראה "גור אריה" שלשון הכתוב: "יקרא" מורה על ההכנסה, כיון שלא שייכת קריאה אלא כלפי הבא אל הקורא, וזו ההכנסה. וב"לפשוטו של רש"י" העיר ר' שמואל פ. גלברד שמקור דברי רש"י בתנחומא ישן על אתר, אך במקום הפסוק מתהלים, שבתנחומא, רש"י מביא פסוק מישעיה להוכחת הדרשה כי בפסוק שבתהלים לא מוזכרות הוצאה והכנסה של הכוכבים. ושם בהערה ב כתב: במקומות הרבה רש"י מביא דרשת חז"ל בפרושו, אך משנה את הפסוק המובא במדרש להוכחת הדרשה. ראה בראשית (ו, ט) ד"ה את האלהים התהלך נח ודברים (כ, א) ד"ה סוס ורכב. ובהערה א שם כתב: דוק ותמצא, שרש"י מביא בתחלת כל חומש מחמשת חומשי תורה, מדרש המדבר בשבחם של ישראל. (הראני הרב איתן שנדורפי שי') וראה מש"כ למעלה (בראשית א, א).

וטעם שחזר לומר באו ולא הספיק במה שהקדים לומר הבאים, נתכוון לעשות הפרש בין המנויים בפרשה לאנשי ביתם כי אנשי ביתם אין כולם בגדר זה. ועי' מה שכתבתי בפרשת ויגש בפסוק בניו ובני בניו וגו' כי הם דוקא היו חפצים בדבר. והגם שלא מנה כאן אלא י''ב שבטים, אולי שהם היו בגדר בפני עצמם בדומה ליעקב.

ד״א ואלה שמות בני ישראל. אלו שנצטערו במצרים, ואלו שיצאו ברכוש גדול. אלה שבתחלה היו מעטים, ואלה שבסוף היו שש מאות אלף רגלי.

א״נ כתבו ז״ל מצרימה גימטריא שממה שעשאוה כמצולה שאין בה דגים עכ״ד והכונה כי ניצוצות קרי דאדה״ר היו במצרים וזה רמז הבאים מצרימה ר״ת גימטריא אדם. וגם ס״ת גימטריא אדם שיבא יעקב אע״ה כי לו אד״ם הוא ותפארת לו מן האד״ם וז״ש את יעקב וע״י השכינה גימטריא מצרימ״ה יתבררו כל ניצוצי הקדושה ע״י שעבוד ישראל עד שתהיה שממה שיבררו כל ניצוצי הקדושה ועשאוה כמצולה שאין בה דגי״ם שהם בחינת ניצוצי הקדושה. ובכח העינוי בחמר ולבנים היו מתבררים ניצוצי הקדושה ובאים נשמות ישראל לעולם וזהו הריבוי של ישראל דכתיב ובני ישראל פרו וישרצו וכו׳ במאד מאד מאד אותיות אדם כי היו ניצוצי אדה״ר ועל ידי קושי השעבוד היה מתרבה הבירור והיו פרים ורבים מאד והיו באים כסדרן בשכינה וז״ש ותמלא האר״ץ אותם הארץ רמז לשכינה ואח״כ באים נשמות על זיווג ישראל ופרים ורבים מאד ומוציאים ניצוצי הקדושה מהסט״א ערות הארץ. וכתב הרמ״ע ז״ל דבהגיע תור נשמה לצאת הורס כל בנין סט״א להוציא הנשמה ההיא כדקי״ל גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע את כל הבירה. וז״ש וכאשר יענו אותו כן ירבה דלפי חומר וקושי השעבוד יגדל הבירור והוא בעצם וכאשר יענו כן ירבה דסיבת הרבוי היה מכח קושי השעבוד. וכן יפרוץ דלהוציא נשמה יעלה הפורץ בסט״א והורס בנינה וז״ש וכן יפרוץ בבנין הסט״א דמקעקע כל הבירה. ויקוצו מפני בני ישראל ואמרו רז״ל קצו בחייהם שניצוצי הקדושה הם חיותם. ועתה מרגישים שנהרס בנינם ואע״ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו ועל כל פנים מרגישים שמתמעט חיותם וזהו קצו בחייהם שמתמעט מפני בני ישראל שמתרבים שיוצאים לאור נשמות אשר היו טמעי״ם בסט״א. ולזה ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך בעבודה שמשברת את הגוף כלפי מה שמשתברת הסט״א להוציא נשמות ודא היא תברתהון כמ״ש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו ואמרו בזהר הקדוש לרע לו ודאי. דע״י עבודת פרך עוד יתבררו ניצוצי הקדושה כמדובר:

או יתבאר הכתוב על זה הדרך ואלה שמות בנ''י הבאים מרצונם וחפצם מצרימה הרשומים ראובן שמעון וגו', אבל כל שאר יוצאי ירך יעקב לצד שבא יעקב באו עמו, והוא אומרו את יעקב איש וביתו באו, וזולת ביאת יעקב לא היו באים כולם, ולזה הוצרך לומר באו פעם שנית:

את יעקב. מלמד שבזכות יעקב אבינו נושעו.

עוד ירצה אומרו הבאים וגו' שבא לומר מופת חותך כי ברצונם באו והראיה שאחר מות אביהם ועלו ארצה כנען חזרו פעם ב' כאמור בפרשת ויחי, והוא אומרו הבאים מצרימה את יעקב מחדש איש וביתו. באו אחר שעלו משם חזרו למצרים איש וביתו ומנה הכתוב מי הם בעלי צדקות זה ראובן וגו' הא למדת כי ענפי האילן כאילן עצמו שוים לחפוץ בגזירת מלך ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' וגו':

ד״א את יעקב. שאע״פ שיעקב אבינו היה זקן, בניו היו טפילין לו, והוא עיקר, שנאמר את יעקב.

איש וביתו באו. לפי שהיה יודע יעקב אבינו שארץ מצרים שטופין בזימה, לפיכך נתן לבניו נשים קודם שירדו למצרים.

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו וכו'. הנה חז"ל אמרו כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים וראוי להבין מה הוסיף כאן ויראה לרמוז ע"פ מה שאמרו חז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם ירדו למצרים שכינה עמהם שנאמר הנגלה נגליתי וכו' והנה למעלה בפר' ויגש נאמר אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך וכו' תיבת אנכי רומז למדריגה גדולה ששם הבטיחו הקב"ה שהוא בעצמו ובכבודו ירד עמו בחי' לבדו ואולם זה הבטיחו שירד עמו תיכף בעת ירידת יעקב אבינו שאז עדיין לא התחיל השיעבוד ולא ירדה עדיין פמלי דליה אמנם אחר שמת יעקב ויוסף ויתר השבטים והתחיל השעבוד מצאנו בזוהר הקדוש דנחית קב"ה ושכינתיה וכמה מאה אלפין רתיכין ג"כ כדי להיות בגלות עם ישראל וזהו מעת שהתחיל השיעבוד ואילך וזהו רומז הכתוב ואלה שמות ואלה מוסיף על הראשונים שבעת ירידת יעקב לא ירד עדיין רק הש"ית בעצמו ובכבודו לא פמלי' דליה ועתה כשהתחיל הגלות ירדו גם המלאכים ושמות רומז לשמותיו ית' ורומז ג"כ להמלאכים שהם משתנים בשמותיהם בני ישראל היינו בני ישראל סבא וזהו הבאים לשון הוה מצרימה את יעקב ביאורו שבאו להיות עם יעקב בגלות ואמר אח"כ ג"כ איש וביתו באו איש זה הקב"ה שנקרא איש מלחמה וביתו היא השכינה דאיהו בית דלי' באו ג"כ להיות בגלות את יעקב וכמדומה לי שהדברים האלה נרמזו בזו"הק אעפ"כ אין מדרש בלא חידוש ודו"ק.

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וכו' . הנ"ל עפ"י מ"ש בגמ' יעקב אבינו לא מת וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. הרמז בזה ע"פ דאי' במס' תרומות פ"ט. גדולי תרומה תרומה בדבר שאין זרעו כלה. ואי' בזוה"ק פ' ויחי דף רמ"ט ע"א. תא חזי יעקב אתכניש לגבי סיהרא ועביד בה פירין לעלמא ולית לך דרא בעלמ' דלא אית ביה איבא דיעקב בגין דהא איהו אתער אתערותא לעילא בגין דכתיב ויאסוף רגליו אל המטה דאיהו מטתיה דיעקב ודאי ע"ש. וז"פ הגמרא מה זרעו בחיים אף הוא בחיים כי גם הוא עודנו חי עמהם תמיד כמ"ש גדולי תרומה תרומה בדבר שאין זרעו כלה. וז"ש אלה שמות בנ"י הבאים מצרימה את יעקב לכן נקראים כולם בני ישראל. הבאים מצרימה את יעקב כי עודנו לא כלה כחו מהם ומה זרעו בחיי' אף הוא בחיים ועודנו עמהם כמו דבר שאין זרעו כלה כי כחו כגופו דמי. וז"ש אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. פי' שלא יהיה נפסק דרא להיות הם נחשבים כבני בנים רק כראובן ושמעון ממש מפני שהם כמו דבר שאין זרעו כלה לכן בני בנים הם נחשבים ממש כבנים:

ובעזרת האל בתעצומות, נתחיל ספר וסדר ואלה שמות:

ותראן המילדת את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהם מלך מצרים וכו'. ואיתא בגמ' (סוטה י"א:) אמר ר' יוסי בר חנינא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו. שמעתי דלא נאמר ולא רצו, רק ולא היו נתבעין. לפי שלא היה להם שום שייכות והתחלת נפילה במחשבה, זה רק שאין רוצה, אבל לא נתבעין ר"ל שאין זה שייכות להם כלל למי שדבוק בשורשו באמת.
(דובר צדק ס"ב. ד"ה והשי"ת)

ואלה שמות וכו' ויהי כי יראו המילדת וכו' ויעש להם בתים. דהנה יראת בשר ודם כשאדם מתירא מפני אדם אין בו ישוב הדעת, כי יראה הוא היפך מזה, אך יראת הש"י יש בה נייחא. וע"ז מורה ויעש להם בתים כי בית מורה על ישוב הדעת, וממילא כאשר היה להם ישוב הדעת מחמת יראת אלקים לא היה להם שום פחד מגזירת פרעה, וזהו ויעש להם בתים, וזה פי' הפסוק (בראשית מ"ט,י"ג) זבולן לחוף ימים ישכן והוא לחוף אניות, ים מורה על יראה ואניה מורה על ישוב הדעת, והוא שביראתו נמצא ישוב הדעת, כמו שאמרו בגמרא (בבא מציעא ט':) ספינה מינח נייחא.

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו י"ל בזה ע"ד שאמרתי על פסוק אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה שנשאלתי מה זה "גם עלה גם תיבת עלה משמע לשון עבר והיה ראוי לומר גם תעלה ואמרתי מה שחנני ה' ברחמיו ובר"ח ע"פ הידוע כי כל אדם צריך להיות עייל ונפיק ועייל כמו וירד אברם מצרימה ויעל אברם ממצרים ואיתא בזוה"ק שרימז בזה שאמר אחותי היא בשביל שהיה ירא ודחיל היינו שהיה ירא ודחיל מאוד ליחות למצרים עד דאדביק נפשו בשכינה כביכול כמו אמור לחכמה אחותי את וכאשר קשר עצמו בשכינה קשר חזק ואמיץ אז שוב לא דחיל והמשל הוא כמו אדם שרוצה לירד לבור עמוק ומתיירא שמא לא יוכל לעלות לכשירצה לעלות לכך לוקח סולם עמו לבור כדי שיוכל לעלות והנמשל הוא השכינה כביכול הוא הסולם והוא שאמר לו הש"י אל תירא מרדה מצרימה כי יעקב מסתמא היה ירא ודחיל לירד למצרים לבור עמוק שלא יאבד ח"ו לעולם שם ולא יוכל לעלות ויראתו היה בודאי יראה פנימיות שלא להשתקע ח"ו בעמקי הקליפות וכשהדביק עצמו ליראה פנימיות ועיקריות שהוא ממש השכינה כביכול נמצא הוא דבוק בהשכינה כביכול והוא שאמר לו אל תירא כי אנכי היא השכינה ארד עמך היינו היראה שיראת פן תרד ממדריגתך היא תרד עמך שהיא ממש השכינה כביכול ולכך גם עלה היינו בוודאי תעלה אתה ג"כ ע"י השכינה כמשל הסולם הנ"ל ומה שאמר עלה לשון עבר כי בדבר שהוא וודאי עבר ועתיד שווים הם כאלו כבר היה כיון שבוודאי יהיה כן כך ג"כ כאן כיון שבוודאי תעלה ע"י הסולם שלקחת לך שהוא היראה שיראת יראה פנימיות ודבקת עצמך לשכינה וכאשר שמעתי בפירוש מאא"ז זללה"ה כי כשאדם מדבק עצמו ליראה פנימיות אזי יתפרדו כל פועלי און ממנו וזה י"ל שאמר הכתוב כאן ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה אך קשה בשלמא יעקב פי' בו הכתוב יראתו אבל השבטים איך יעלו משם מבור עמוק לזה רימז הכתוב איש וביתו באו דידוע בית מכונה בשם יראה כמו מאן דבעי למיחזי למלכא ליחזי בהיכלא דיליה גם בגמרא חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד ע"ש נמצא כי יראה מכונה בשם בית והוא שאמר איש וביתו באו שכל אחד ואחד התקשר עצמו אל היראה הפנימית שהוא בית בכדי שיוכל לעלות משם ומה שאמר וביתו היינו כ"א התקשר עצמו ביראה שלו לפום מדריגתו ולכך עלו משם בסוד הסולם כנ"ל והבן:

ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים הדקדוק ידוע דלמאי אצטריך לומר ויוסף היה במצרים שזה ידוע מכל פרשיות שקדמו ועוד הול"ל זה אחר אומרו גד ואשר ונ"ל בס"ד בא הכתוב להודיע יתרון שבח יוסף הע"ה על אחיו ששמר בריתו במקום טומאה של מצרים שהיתה ערות הארץ וקליפתה מזקת בענין הזנות מאד דאע"ג שאחיו ג"כ ירדו למצרים ולא חטאו יש הפרש גדול בינו לבינם ואלו הן הא' שהם לא באו לדור במצרים העקרית אלא בארץ גושן שנעשה בה קדושה מחמת שכתבה פרעה על שם שרה אע"ה בכתובתה ותכף ומיד שרתה בה קדושה דהיינו כי כל קליפה מוכרח שיש בתוכה קדושה לחיות שלה ומאז נכתבה גושן על שם שרה אז נעתק אור הקדושה שהיה במצרים ושכן בארץ גושן ולכן גושן נקראת מצרימה בתוספת ה"א שעולה מצרימה כמספר שכינה על שם אותו אור הקדושה שבתוך קליפת מצרים המתייחס לשכינה כנודע מסוד גלות השכינה משא"כ יוסף הע"ה שכן במצרים במקום הטומאה העקרית ולא בארץ גושן ועכ"ז לא חטא והב' לאחיו נעשה עזר וסיוע להם מצד יעקב אע"ה שירד עמהם וקדושתו הכניעה קליפת הזנות מעיקרא על כי היה בן פ"ד שנה ולא ראה קרי ועוד ביטל קליפת הזנות הנקראת לר"י ע"י חבורו עם לאה ורחל כי בשלשתם יש ר"ת לר"י כמ"ש מהרש"ם ז"ל בסוד ותזני על שמך דלמעלה מן שמ"ך יש לר"י ולכן קדושתו היתה מגינה ומועלת לבניו כמו קמיע בהיותו עמהם וזה הטעם דבעת שתבעתו אשת פוטיפר באה דיוקנו של אביו לפניו והצילתו מן החטא כמ"ש רז"ל ע"פ מידי אביר יעקב אך ד"ז לא היה אלא לשעה אחת אבל אחיו קדושת גופו של יעקב אע"ה באה עמהם ממש ולא במראה בלבד וגם היתה בתמידות עמהם ואין לך קמיע חשוב מזה משא"כ יוסף הע"ה לא היה נושא עמו קמיע כזה והג' כי השבטים באו הם ונשיהם וכל אחד יש לו פת בסלו ולכן לא חטאו משא"כ יוסף הע"ה היה פנוי בלא אשה ועכ"ז לא חטא ואת רבע אינו דומה יחיד לציבור דהוא היה יחידי במצרים אך הם היו רבים כי בשבעים נפש ירדו מצרימה ולכך נתגברו על קליפת מצרים ולא חטאו וז"ש ואלה שמות בני ישראל שהם מתייחסים לאביהם ישר אל שלא חטאו בזנות אך להם היה כמה סיבות של סיוע חדא הבאים מצרימה גי' שכינה כמ"ש רבינו אפרים ז"ל כלומר באו לגושן שיצדק עליה שם מצרימ"ה ולא מצרים יען שבה היה שוכן אור שכינה שהוא מספר מצרימה ועוד שנית באו את יעקב שהוא קמיע קדוש המסוגל לשמירה מן הזנות כי הוא אשר החליש קליפת הזנות כאמור ועוד סעד שלישי איש וביתו באו שכל אחד יש לו פת בסלו וזו היא שמירה טבעית מצד הזנות ועוד את רבע ויהי כל יוצאי ירך יעקב שבעים נפש שהיו רבים וזכות רבים שאני ולכך נשמרו מן החטא משא"כ שמירת יוסף הע"ה מן החטא היתה בדרך פלא שלא היתה איתו כל ארבע סיועים אלו וזהו ויוסף שנשאר בקדושתו שנקרא אז בשם יוסף על שם היסוד העליון היה לבדו בלתי קמיע ובלתי אשה ובלתי רבים חבירים ועוד היה במצרים ולא במצרימ"ה שהיא ארץ גושן אלא במצרים הטמאה ועכ"ז נשאר בקדושתו שנקרא יוסף על שם היסוד שיש בו קנ"ו אורות כמנין יוסף כנודע:

בני ישראל פרו כו'. דהנה הפסוק יש לו פירוש בפ"ע ואיך הוא פירושו התחלה ובני אם אינו שייך לעיל. אך הנה ו מרומז על הצדיק כי זה הוא נקרא שורק בלשון המקובלים אותיות קשר שהצדיק מקשר ומיחד קב"ה עם כנ"י. וגם שנקרא מלאפו"ם לשון הרחב פיך ואמלאהו זה לשון מלא פום. וקאי על הצדיק כנ"ל. ובשביל שהוא לשון קשר ואחדות מי ששונא את אשר יש להם התקשרות ואהבה רבה ביניהם ודאי פגם בריתו ע"כ הוא היפך מזה כי צדיק נקרא הנוטר ברית. וזה ובני ישראל לשון קשר עם בני ישראל אותם הם פרו וישרצו כו' ויעצמו במאוד הוא בני חיי ותמלא הארץ ארציות אותם הוא מזוני:

ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד. הנה איתא במדרש שכל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד וגם איכא מ"ד עוד במדרש שילדו ששים בכרס אחד ואל תתמה שהרי עקרב שהיא מן השרצים יולדת שבעים ע"ש במדרש. והנה לכאורה נמצא שבין מ"ד ששה בכרס א' ובין מ"ד ששים בכרס אחד יש הפרש גדול ביניהם ואיך הפליג המ"ד השני כ"כ והנה למ"ד ששה בכרס אחד ראיתי להרב דבק טוב ז"ל שהביא טעם לזה משום דכתיב וכאשר יענו אותו כן ירבה והם היו עוברים בששה ימי השבוע ובשבת לא היה להם עבודה ולכן ילדו ששה בכרס אחד כנגד ששה ימים של עבודה כמ"ש כאשר יענו אותו כן ירבה דייקא עכ"ד ע"ש ונמצא דלסברת המ"ד ששה בכרס אחד יש לזה טעם כנגד ימי העבודה אבל למ"ד ששים בכרס אחד מנין לו הפלגה זו. ויובן בס"ד לפרש דרך דרש והלצה והוא דהנה קרא אמר ובני ישראל פרו מה בא להשמיענו דמהיכא תיתי שלא יהיו פרים ובא לומר פרו אלא ודאי דהפסוק משמיענו בזה דבר חידוש והיינו שפרו שלא כדרך הטבע וא"כ נוקים דא לחידוש דפרו כמ"ד שאמר כל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד כי לא יש חכם שאמר חסר מזה המנין וגם שזה המנין יש לו טעם וסמך ובודאי שלא ילדו פחות מזה יען כי הכל היו עובדים בששת ימי השבוע כי לכן דייק המד' ואמר כל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד וא"כ זה המ"ד ששים בכרס אחד יוקים לחידוש דפרו בששה בכרס אחד כי לא אפשר לחסר מזה לפי הטעם האמור והנה אחד תיבת פרו אמר קרא וישרצו וידוע הוא דו"או להוסיף ומה בא להוסיף ואפשר לומר שבא להוסיף ב"פ על פרו או אפשר ג"פ או ד"פ ואמנם הכלל ידוע דתפסת מועט תפסת תפסת מרובה לא תפסת ונאמר שבא להוסיף כפל אחד דוקא וא"כ מאחר שתיבת ופרו מוקמינן לה בששה בכרס אחד השתא וא"ו דוישרצו בא להוסיף כפל אחד והיינו שנים עשר בכרס אחד והכוונה הוא לומר דיש מהם נשים שילדו י"ב בכרס אחד ונמצא לפי זה תיבה וישרצו יש לאוקומה בי"ב ואח"כ אמ' קרא וירבו בוא"ו להוסיף על תיבת וישרצו וג"כ תאמר תפסת מועט תפסת ולא תרבה כי אם כפל אחד על וישרצו וא"כ מאחר דתיבת וישרצו אוקמת לה בי"ב השתא תיבת וירבו בא להוסיף כפל אחר דוקא והוא כ"ד ובא לאשמועי' עוד דיש מהם עוד נשים שילדו כ"ד בכרס אחד ונמצא לפ"ז תיבת וירבו יש לאוקומה בכ"ד ואח"כ אמר קרא ויעצמו בו"או להוסיף על תיבת וירבו וג"כ תאמר תפסת מועט תפסת ולא תרבה כי אם כפל אחר על וירבו וא"כ השתא מאחר דתיבת וירבו אוקמת לה בכ"ד אז תיבת ויעצמו בא להוסיף כפל אחר דוקא והוא מ"ח ובא לאשמועינן עוד דיש מהם עוד נשים שהיו יולדים מ"ח בכרס אחד ונמצא לפ"ז תיבת ויעצמו יש לאוקומה במ"ח ואח"כ אמר קרא במאד דג"כ בא לרבות בתיבת מאד על מספר המ"ח והשתא יש לספוקי באיזה רבוי בא לרבות אם ברבוי הששה או ברבוי הי"ב או ברבוי הכ"ד או ברבוי המ"ח וג"כ תאמר כזה תפסת מועט תפסת תפסת מרובה לא תפסת ותאמר שבא לרבות ברבוי הששה על מספר המ"ה והיינו שיהיה מספר נ"ד שאין לומר שבא לרבות כפל על מ"ח כי לא יש וא"ו להוסיף אלא נאמר בא לרבות על מספר המ"ח ששה דוקא והיינו לומר שיש מהם נשים שהיו יולדות נ"ד ככרס אחד ונמצא דעד כאן אשמועינן נ"ד בכרס אחד ואח"כ שאמר קרא עוד מאד פעם שנית וג"כ תאמר כנז"ל שבא לרבות עוד ששה הרי ששים לומר שהיה מהם נשים שהיו יולדות ששים בכרס אחד ולכן ס"ל לזה המ"ד במדרש שהיו יולדות ששים בכרס אחד ע"כ ותו לא:

ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל וגו׳. י״ל למה תחלה אמר עם בני ישראל ואח״כ אמר ויקוצו מפני בני ישראל. אמנם הענין הוא כבר אמרו רז״ל על פ׳ לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו וארז״ל (ב״ר פ״צ) כי יוסף מל אותם וסוד הענין הוא דע כי כבר הודעתיך במקום אחר שאותם ק״ל שנים שהיו ישראל במצרים קודם לידת מרע״ה היו להביא אותם הניצוצות של קרי של אדם הראשון ולכן נידונו בעבודה קשה לצרפן וללבנן. וגם הודעתיך כי ניצוצות אלו באו תחלה בדור המבול ודור הפלגה וגו׳. וגם הם חטאו בעון אדם הראשון והיו משחיתין זרעם כאשר נתבאר בס׳ חסד לאברהם בס״ד:

ראובן. כל שהוא נע כזי"ן זבולן בהכנם עליו אחת מאותיות בוכ"ל וראוי להיות האות המשרת בשוא נע והנה אין יכולת בלשון לקרוא שני שואי"ן נעים על כן שמו חירק תחת האות המשרת. כי אם היה בי"ת האות המשרת הנכנם עליו יאמרו בזבולן. ואם כ"ף או למ"ד כזבולן לזבולן. ואם וי"ו יאמרו שורק תחת חירק כאילו הוי"ו בקריאת אל"ף כמו וזבולן. כי המלה תראה כקריאת אל"ף או זבולן. ואם היה האות הראשון יו"ד כמו יהודה שהיו"ד מאותיות הנעלמות יעלימוהו כמו נעלה ביהודה. כיהודה. ליהודה נחשון. כי עתה היו"ד הוא נעלם ואינו נזכר ונרגש בשפה. גם ככה עם וי"ו ויהודה. והנה נכתבו השבטים הנה כסדר תולדותם:

ראובן שמעון וגו'. פרט כאן שמותם על דרך המדרש (ויק"ר לב ה) בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים בזכות שלא שנו את שמם, ואת לשונם, ושהיו גדורין מעריות, ולא היו בהם דלטורין כו'. וטעמו של דבר הוא כדמסיק בילקוט פרשה זו שכל שמות השבטים נקראו על שם הגאולה, ראובן ראה ראיתי את עני עמי. שמעון על שם וישמע אלהים את נאקתם וכן כולם, ולפי זה אם היו משנים את שמם לא היה להם רושם על הגאולה ולא היו ראויין להגאל, אחר שהחליפו את שמותם המורים על הגאולה וקורא להם שם חדש אשר אין בו הוראה על הגאולה, או היה להם שינוי השם סבה להתיאש מן הגאולה ולא היו מבקשים את פני ה' על הגאולה ועל התמורה.

ראובן שמעון: בני יעקב מסודרים כאן על הסדר שלקח נשיו, כי תחלה לקח את לאה (ובניה ראובן שמעון לוי יהודה יששכר זבולון), ואח"כ לקח רחל (והיא ילדה יוסף ובנימין, והזכיר תחלה בנימין, ויוסף הזכירו לבסוף, כי לא בא עם אחיו, כי היה במצרים בעת בואם), ואח"כ לקח בלהה (ובניה דן ונפתלי) ולבסוף זלפה (ובניה גד ואשר) (א"א ז"ל).

ראובן שמעון לוי ויהודה. שנים עשר שבטים, כנגד שנים עשר מזלות, דע כי כל השבטים לשם גדולתן של ישראל נקראו שמותן. ראובן, על שם ויאמר ה׳ ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג ז). שמעון, וישמע אלהים את נאקתם (שם ב כד). לוי, ונלוו גוים רבים אל ה׳ (זכריה ב י). יהודה, אודך [ה׳] כי אנפת בי (ישעיה יב א). יששכר, כי יש שכר לפעולתך (ירמיה לא טו). זבולון, על שם בית המקדש, בנה בניתי בית זבול לך (מלכים א ח יג). דן, דן אנכי (בראשית טו יד). נפתלי, נופת תטופנה (שה״ש ד יא). גד, על שם המן, והמן כזרע גד הוא (במדבר יא ז). אשר, ואשרו אתכם כל הגוים (מלאכי ג יג). יוסף, יוסיף ה׳ שנית ידו (ישעיה יא יא). בנימין, נשבע ה׳ בימינו (שם סב ח), למדנו שכל שמותן של שבטים, על שם גאולה טובה וישועה של ישראל נקראו.

ראובן שמעון וכו'. למה הוצרך למנותם משל למלך שהיו לו מרגליות נפלו בעפר מצאם ומנאם כך הם נפלו ליד המצרים המשולים לעפר כדכתיב כל הגוים כאין נגדו ולפיכך מנאם לומר לך אע"ף שנפלו ביד רשעים לא ירדו ממעלתם:

ראובן שמעון הזכיר כאן בני הגבירות לפני בני השפחות, לפיכך הקדים כאן בנימין לדן ונפתלי וגד ואשר. ומ״‎מ מזכיר הגדול לפני הקטן כסדר תולדותם.

בעניין ו"ו־החיבור - מסתבר שהכלל הוא כבפסוק ד, אלא שבפסוק ב לא רצה הכתוב לחבר שמעון לראובן, שהרי הוא צמוד הרבה יותר ללוי "שמעון ולוי אחים...". וראה גם להלן (ג, יז), שם באה ו"ו־החיבור בכל אחד מן השמות שאחר הראשון. (פ' שמות תשס"ד, מלון הוד בים המלח)

וכמו כן אילו היו משנים את לשונם, אע"פ שלא היו משנים את שמם מ"מ לא היה שמם מורה על הגאולה כי דווקא בלשון הקדש מורה ראובן על שם ראה ראיתי עני עמי, ושמעון על שם וישמע אלהים, אבל בלשון אחר אין שם ראובן מורה על ראה ראיתי וכן כולם, ובזכות שהיו גדורין מעריות ע"כ לא היו ראויין להיות בין המצרים שטופי זמה שנאמר בהם (יחזקאל כג כ) וזרמת סוסים זרמתם, ולפי שלא היה בהם לשון הרע והיה פקוד אצלם וישאלו אשה מאת רעותה, ע"כ נגאלו, כי אלו לא היה הדבר פקוד לא היו משאילים להם כלום, ואז לא היה אפשר לגאלם כדי שלא יאמר אותו זקן ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, לכך נאמר ואלה שמות בני ישראל, כי אע"פ שמת יוסף והיה השעבוד קרוב לבא מ"מ רושם הגאולה נשאר קיים, כי אלו שמותם עמהם באו לשעבר, ועמהם המה הבאים גם עכשיו כי לא נשתנו שמותם, וזה ראיה שגם לשונם לא שנו דאל"כ אין נפקותא במה שלא שנו שמותם.

א״ר יהושע דסיכנון בשם ר׳ לוי אין שמותם של שבטים שוין בכל מקום, אלא שזה מקדים לזה, וזה מקדים לזה, וכדי שלא יאמרו בני הגבירות נתפרשו שמותיהן תחלה, ואחר כך נתפרשו בני השפחות, אלא כולם שוים בכל מקום.

ראובן שמעון וכו'. הוא מונה כל בני לאה ראשונים ואח"ך כל בני רחל לבד יוסף שהניח עד לבסוף לפי שרצה להאריך בו. א"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי אין שמותם של שבטים כסדר בשום מקום אלא מקדים זה בפני זה. ולמה כדי שלא יאמרו בני הגבירות לבני השפחות נחנו חשובים מכם לכך מקדים לפעמים זה לפני זה ומאחר לזה:

איש וביתו באו, שהיו גדורים מעריות כי כל אחד דבק באשתו ולא באחרת, ועוד שנשאו להן נשים קודם שבאו מצרימה כדי שלא ישאו נשים מן המצריות שטופי זמה ואח"כ פרט ראובן שמעון כו' כי אלו השמות מורים על הגאולה.

ד״א למה מקדים אלו לאלו, לפי שנאמר קורות בתינו ארזים רהיטנו ברותים (שה״ש א יז), השבטים הם תקרות של עולם, מנהגו של עולם אדם בונה עליה, נותן תקרה משים עוביה של קורה זו בצד ראשה של אחרת, כדי לחזק את התקרה, אמנם כאן זכר בני הגבירות יחד, ואח״כ בני בלהה ובני זלפה, חוץ מיוסף שזכרו באחרונה, שהיה צריך לומר וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא.

כי לגוי גדול אשימך שם. וכה"א ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד (שמות א ז) ששה מדות כנגד ששה דברים שבהבטחה. שלשה אמירות. שלשה אנכי. אנכי האל. אנכי ארד עמך. ואנכי אעלך גם עלה. שלשה אמירות. ויאמר אלהים לישראל. ויאמר יעקב יעקב. ויאמר אנכי האל.

א"י ואלה שמות בני ישראל וכו' איש וביתו באו. יבואר עפ"י מ"ש בענין כל המתענגים בה יזכו לרב שמחה. הרמז על ד' שמות העולים בגימ' רל"ב והם נגד ד' עולמות אבי"ע וז"ש כל המתענגים ב"ה יזכו לרב שמחה להשפיע טובות וחסדים לעוה"ז כמ"ש וידגו לרב בקרב הארץ להמשיך החסדי' בעוה"ז מנחל העליון כמ"ש לרב תרבו נחלתו מנחל העליון וז"ש ואלה שמות בנ"י. כידוע שבנ"י תקנו ר"ב ניצוצות כמ"ש כי רב הוא וזה הרמז שמות בני ישראל כמ"ש בזוה"ק וכד אנת תסתלק מיניהו אשתארו כולא כגופא בלא נשמתא. הבאים מצרימה את יעקב. זה הועיל להם זכותו של יעקב. כמ"ש צורתו של יעקב חקוק' בכסא כבוד. איש וביתו באו. בית רמז לשכינה הקדושה. (עי' בזוה"ק דף ג' ח"ב) כמ"ש בפ' ויגש אנכי ארד עמך מצרימה:

ואלה" שמות" בני" ישראל", ס"ת תהי"ל לומר שלבסוף יהיל אורם אור הגאולה בזכות ואלה שמות שלא שינו את שמם כדאיתא במדרש, שמות יש בו אותיות שמת"ו, כלומר אף על גב שמנאם בחיים חזר ומנאן לאחר מותן, "שמות "בני "ישראל "הבאים ר"ת שבי"ה, לומר שאז כשמת יוסף וכל הדור ההוא הי' ראש שבים וגלותם, לכן בא הרמז בר"ת:

*ואלה שמות בני ישראל, י"ל כמו שבכלל השמות שקרא אדם הראשון, תכונת כל דבר ודבר בשמו אשר קרא לו אדם כך בכלל שמות בנ"י נכלל כל קדושת ישראל של דורות הבאים וכשיצאו ממצרים הכל יצא עמהם כמו שנאמר יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים וזה שתנן במתני' (פסחים דף קט"ז ע"ב) לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם שנאמר ואותנו הוציא משם וזה כוונת הזוהר עיי"ש ותבין:

ויהי כי יראו המילדות את האלקי' ויעש להם בתים י"ל בזה בדרך רמז כי ענין היראה הוא שמגביל לחכמה ע"ד משל בחכמה לבד בלי יראה יכול לעשות כל הרשעות ולהיות ח"ו חכמים להרע אך ע"י היראה נעשה גבול לחכמה שלא יכנס חכמתו בדבר זר רק בתורה ועבודה נמצא היראה עושה גבול וכלי להחכמה שלא יתפשט יותר מדאי וכן הוא בכל העולמות כי כולם בחכמה עשית והיה רוצה להתפשט יותר מדאי עד שגער בהם הקב"ה וזהו בחי' יראה שהוא צמצום וגבול שלא יתפשט יותר מדאי וזה י"ל הפירוש כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים ע"ד וישמע שאול את העם שפירושו לשון אסיפה והיינו ע"י היראה שבו דבריו נאספים ונקבצים הכל במדה ובמשקל וגבול שנעשה כלי וגבול אל החכמה ולכך י"ל שיראה נקרא בית ע"י שהוא צמצום וגבול וכלי וזה י"ל פירוש הפסוק ויעש להם בתים היינו כי יראו המילדות את האלקים וזכו ליראה ויעש להם בתים היינו שזכו ליראה הנקרא בית ונעשה כלי וגבול וצמצום כדרך היראה כנ"ל והבן:

והנה ראיתי בס"ד דוגמא לזה בגמרא דסנהדרין דף כ"א ע"א דבעי הגמרא אהא דתנן במתניתין בדין המלך לא ירבה לו נשים אלא שמונה עשרה הנה י"ח מנ"ל דכתיב וילדו לדוד בנים בחברון ויהי בכורו אמנון לאחינועם היזרעאלית ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי והשלישי אבשלום כן מעכה ורביעי אדוניה בן חגית והחמישי שפטיה בן אביטל והששי יתרעם לעגלה אשת דוד אלה ילדו לדוד בחברון וקאמר ליה נביא ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה כהנה שית וכהנה שית דהוו להו תמני סרי מתקיף לה רבינא אימא כהנה תרתי סרי וכהנה עשרים וארבע תניא נמי הכי לא ירבה לו נשים יותר מארבעים ושמונה ותנא דידן מאי טעמיה אמר רב כהנא מקיש כהנה בתרא לכהנה קמא מה כהנה קמא שית אף כהנה בתרא שית ע"כ הרמ"ה ז"ל וז"ל מתקיף לה רבינא אימא כהנה הא תריסר כדאמרן וכהנה בתרא לאו אשית קמייתא בלחוד קאי אלא אכולהו תריסר קאי דהוו ליה כולהו כ"ד תניא נמי הכי כדאתקפתיה דרבינא וכו' ולמאן דדריש ווין הא ארבעים ושמונה דוא"ו וכהנה בתרא מרבי תריסר והוו להו בהדי הנך כ"ד וכתיב כהנה בתרא אכולהו קאי דהוה להו מ"ח וכו' עכ"ד ע"ש:

והנה ראיתי בס"ד דוגמא לזה בגמרא דסנהדרין דף כ"א ע"א דבעי הגמרא אהא דתנן במתניתין בדין המלך לא ירבה לו נשים אלא שמונה עשרה הנה י"ח מנ"ל דכתיב וילדו לדוד בנים בחברון ויהי בכורו אמנון לאחינועם היזרעאלית ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי והשלישי אבשלום כן מעכה ורביעי אדוניה בן חגית והחמישי שפטיה בן אביטל והששי יתרעם לעגלה אשת דוד אלה ילדו לדוד בחברון וקאמר ליה נביא ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה כהנה שית וכהנה שית דהוו להו תמני סרי מתקיף לה רבינא אימא כהנה תרתי סרי וכהנה עשרים וארבע תניא נמי הכי לא ירבה לו נשים יותר מארבעים ושמונה ותנא דידן מאי טעמיה אמר רב כהנא מקיש כהנה בתרא לכהנה קמא מה כהנה קמא שית אף כהנה בתרא שית ע"כ הרמ"ה ז"ל וז"ל מתקיף לה רבינא אימא כהנה הא תריסר כדאמרן וכהנה בתרא לאו אשית קמייתא בלחוד קאי אלא אכולהו תריסר קאי דהוו ליה כולהו כ"ד תניא נמי הכי כדאתקפתיה דרבינא וכו' ולמאן דדריש ווין הא ארבעים ושמונה דוא"ו וכהנה בתרא מרבי תריסר והוו להו בהדי הנך כ"ד וכתיב כהנה בתרא אכולהו קאי דהוה להו מ"ח וכו' עכ"ד ע"ש:

יששכר. בעבור התחברות שני שיני"ן חסרו האחד מהמבטא כדרך מחצצרים שיקרא מחצרים. ואין שי"ן כמוה במקרא. ומנהג העברים בהתחבר וי"ו עם אחד מאותיות השפה שהם במ"ף חבירי הוי"ו ינעו אל"ף נוסף בקריאה וינקדו הוי"ו בשורק כמו ופרו ורבו. ומלאו בתי מצרים. וככה ובנימין. בעבור היות בנימין בן הגברת הזכירו לפני בני השפחות:

ויהי כל נפש. נפשות לא נאמר, אלא נפש, לפי שהצדיקים נקראו נפש אחת, שדעתן דעה אחת, אבל בעשו כתיב, ויקה עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו (בראשית לו ו).

שבעים נפש, עם יוסף, שנאמר שבעים נפש ויוסף היה במצרים, אלא שהיה במצרים דבר הכתוב בכלל ובפרט.

ויישם בארון במצרים וסמיך לי' ואלה שמות, מכאן רמז שעושין מצבות וכותבין שם המת על קברו, מהר"ר חיים:

[] ואלה שמות ב"י הבאים וכו' רמז בזה הבאים עכשיו למצרים (במדרש רבא פ' א' וכי היום באים והלא ימים היו להם שבאו למצרים וכו') כי את יעקב איש וביתו באו ביתם של ארץ ישראל היינו שהי' להם בי"המד ללמוד תורה וכל מקום מוקטר ומוגש לשמי, כדאיתא בגמרא (מנחות דף ק"י ע"א) א"ר שמואל בר רבי נחמני א"ר יונתן אלו ת"ח העוסקים בתורה בכל מקום מעלה אני עליהם כאלו מקטירי' ומגישים לשמי, אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה וביהמ"ד יש לו קדושת א"י (עיין במהרש"א ח"א על מאמר ר' יוחנן בברכות ד' ח' ע"א) משא"כ עתה ותמלא הארץ אותם איתא במדרש שבכל מקום של שחוק נמצאים ישראלים ועי"ז אירע כך שקם מלך חדש וכו':

ואלה שמות בני ישראל הבאים כו'. ואינו מובן גם התחיל בני ישראל וסיים את יעקב. וגם כבר הזכירו פ' ויגש. אולם במדרש חז"ל השבטים ע"ש גאולתם נק' ראובן כי ראה ה' שמעון וישמע ה' כו' וכן כולם ע"ש. מבואר כי לעולם מה שמצירין את ישראל המכוון עבור הגאולה שגאלם ממנו בתוספות בירור ובתוספות טובה מקודם ותמיד כשבאים מצרימה הולך עמם השמות המורים על הגאולה שהשם מורה על כל המהות וכל ענינו של אדם והתכלית שבא לעולם בשבילו כמ"ש ראו קרא ה' בשם בצלאל כו' ואמלא כו'. וביעקב כ' הכי כו' קרא ויעקבני. שנקרא מתולדתו ע"ש הרמאות שעם עיקש תתפתל. כי כתיב הוא ישופך ראש ששם אין לס"א נגיעה ותשופנו עקב היינו בעוה"ז שהוא העקב והסוף של כל העולמות שם יש לו מגע להטות מהיושר. וגם ע"ש הרמאות שנק' עלמא דשיקרא וברמאות פיתה את חוה בעירוב טו"ר ואי אפשר לברר רק ברמאות דקדושה כמו שמבואר בזוה"ק ערום ביראה ולכך כ' הצד ציד וכו' ברוך יהי' כו' וזה בחי' הסתר משא"כ שם ישראל כו' כי שרית כו' שם אין לו שום מגע והממשלה עליון בגלוי ולכך כשבאו בני ישראל מצרימה ובגלות באים את יעקב כי זה עמנו בגלות. שהצורך להתנהג עם היצה"ר ברמאות והסתר. ועמם שמות בני ישראל המורים גאולה כנ"ל. בנין ע"ש ישראל כי משורש בנה בנים כו'. ויש ד' בחינות אבות י"ב שבטים ע' נפש ס' רבוא נגד אבי"ע וכ' גבולות עמים למספר ב"י כו' שמן בחי' ע' נפש שכנגד ע' אומות שם מתחיל המלחמה. אבל בבחי' אבות וי"ב שבטים אין אחיזה והם עם ע' נפש בגלות להכנת הגאולה שנעשו ס' רבוא וזה בנ"י הבאים כי בתיקון כל הד' בחי' קשורים זה בזה. והוא ע"י יעקב שהוא בריח התיכון המבריח כו' מקצה שהוא ישראל עד בחי' יעקב. ונ"ל שזה הברכה של הקב"ה לא יעקב רק שיהי' שמו ישראל שלא יהי' שום התקוממות נגדו רק שם של הגאולה וזה שמקדים הרפואה למכה תמיד וזה אנכי ארד כו' גם עלה כו' תמיד בכל צערן של ישראל שיהי' הירידה מיד רק לצורך עלי' אחר עלי'. והנה הגם שאינו מגיע גלות בבחי' אבות ושבטים מ"מ בבחי' רחמנות על בנים נק' בשם גלות וזה עצמו בחי' יעקב כרחם אב כו' וזה כעת כו' ולזאת ג"כ היה ד' בחי' גלות שאמר הקב"ה לאברהם שאותה הרגשה בגלות בניו היה נוגע לו כי גר כו' ועבדום וענו וזה עצמו נק' ד' מאות שנה:

הרי נמצינו למדין מהכא דהוא"ו בא להוסיף כפל על מה שרמוז לפניו וא"כ לפ"ז יפה עולה הדרש שכתבנו בס"ד דכל וא"ו בא להוסיף כפל על שלפניו ולכן תיבת מאד שהיא לשון רבוי דליכא בה וא"ו לא ידעינן באיזה רבוי בא לרבות ומשום דתפסת מועט תפסת יש לאוקומה ברבוי המועט הרמוז פה והוא רבוי של פרו שהוא לומר ששה בכרס אחד וכן נמי הוא הדין במאד השניה ועולה שפיר:

דן. בהתחבר השמות הם על ששה דרכים וכולם נכונים. האחד כמו עילם ואשור וארפכשד. והשני בנפך ארגמן ברקמה ובוץ. השלישי אודם פטדה וברקת. הרביעי דן ונפתלי גד ואשר. החמישי מור ואהלות קציעות. הששי אדם שת אנוש:

ויאמר וגו' ראה ראיתי וגו' נוגשיו וגו' ידעתי את מכאביו וגו'. רבו כאן הדיקדוקים אין צורך לפורטם כידוע לכל מבין. וכבר עמדו עליהם מפרשי התור'. אכן תוכן הענין הוא. דהנה באמת זרע ישראל כשהיו במצרים היו במדריגה תחתונה מאוד כי לא היו בני תורה ולא היה להם במה להתקדש א"ע. והגם שהיה בהם אנשים צדיקים וטובים. זה היה מצד נשמתם שהיו להם נשמות גדולות ויקרות והיו עובדים את הש"י מצד שכלם הזך והישר כמו אבותינו הק' אברהם יצחק ויעקב. ומי שהיה לו נשמה קדושה הלך בעקבות אבותיו. וכמו שבט לוי שהיו טובים מצד עצם קדושתם. אך שאר המון העם לא היה להם במה לעבוד את הש"י. ובאמת זהו פלא גדול אף שלא היה עדיין תורה ומצות מכ"מ היה בהם מדות טובות שהיו פרושין וגדורין מן העריות וכמחז"ל אחת היתה ופרסמה הכתוב. וכן לא שינו את שמם ולשונם. עכ"ז היו ערומים מהתורה והמצות כמ"ש ואת ערום ועריה כו' וע"ז הסתכל משרע"ה בשפלות של ישראל שאינם כדאי לעשות להם נסים ולגאול אותם. לזה אמר לו הש"י ראה ראיתי את עני עמי. כמ"ש בתור' עני הכוונ' אמיתית הוא על מי שהוא עני בדע' בתורה ובמצות. וז"ש לו הש"י אתה רואה בשפלות ודלות ישראל. אבל לא השגחת עליהם בשלימות. ואני ראה ראיתי ראיה כפולה. א'. בעניות של עמי. והב' ראיתי שהעניות זו בא להם. אשר במצרים. ר"ל מפני שהם מעורבים בין אומה מצרית הללו שהם שורש הרע. וא"כ אין לדונם כ"כ על חסרונם. להיותם משוקעים בין גילולי ותועבות מצרים. ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו. ר"ל הגם שיש להם שיעבוד גופם וגם שיעבוד נשמתם. אעפ"כ עיקר צעקתם הוא. מפני נוגשיו דייקא כביכול שהשכינה עמם בגלות ר"ל שהמצרים נוגשים אותו כביכול. כי ידעתי את מכאביו. ידיעה הוא לשון חיבור כמו והאדם ידע כו'. ר"ל הם צועקים על מה שאני מחובר ומשותף עמם בהמכאוב ועמו אנכי בצרה ולכך דיבר עם משה מתוך הסנה כמובא במדרש. ועבור כל הנ"ל וארד להצילו. צריך אני כביכול בעצמי להצילם ולהפרידם מהשיעבוד והגלות:

הבאי"ם בגימט' ח"ן "ישראל" "הבאים", ר"ת וס"ת מיל"ה, את" יעקב" איש", ס"ת שב"ת, להורות כי בזכות שבת ומילה מצאו חן בעיני ממ"ה וגאלם, לוי:

הבה נתחכמה לו ארז"ל הבה נתחכמה למושיען של ישראל נ"ל בס"ד כי מצרים מספרם ש"ף ואם תוסיף אות ה"א לקרותה מצרימה יהיה מספרם שפ"ה מכוון למספר שכינה שהיא מושיען של ישראל ואלו המצריים חשבו אם יהיה שוה מספר שמם עם מספר שכינה בזה יתגברו כנגד מושיען של ישראל והמה ראו אצל פרעה יש אות ה"א בסוף שמו לכך בקשו שיתן אות ה"א מסוף שמו ויניחנה בסוף שם מצרים שתהיה נקראת מצרימה ובזה יכולים להתגבר כנגד מושיען של ישראל שהוא אור השכינה ולז"א הבה נתחכמה לו מלת הבה קרי בה הב ה"א משמך אל שמינו מצרים כדי שבזה נתחכמה נגד מושיען של ישראל ובאמת בקשה זו שבקשו מפרעה ליתן את אות ה"א היא לרעתו כי עי"כ ישאר בפרעה אותיות עפר וזו מורה שיתרוקן רכושו וישאר על העפר וכאשר היה אח"כ וינצלו את מצרים:

כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים כו' ויוסף הי' במצרים. אינו מובן. י"ל מה שנקראין נפש א' כמו שאמרו השבטים כשם שאין בלבך כו' כך אין בלבינו כי אם א' ויוסף הוא הממשיך בחי' יעקב על הע' נפש שיהי' נפש א' שהוא ע"י נסיונו הכין שהי' גדורי ערוה במקום טומאה כמצרים כמבואר במדרש. וזה בחי' סוד עולה ע' שהוא שימור הפנימיות והוא ע' פנים לתורה והוא תורה א' לשון קודש וע' לשון כל א' נגד פנים א' שבתורה ולזה הוצרך ללמד ליוסף ע' לשון ולשון הקודש היה נוסף על פרעה ויוסף הוא הגורם הארת פנים יאר ה':

והנה מדברי הגמרא הנז' עוד למדתי בס"ד לפרש בדרך אחרת והוא דתיבת פרו נוקים לה באחד ובא וא"ו דוישרצו להוסיף הרי שנים ותיבת ישרצו אחד הרי שלושה ובא הוא"ו דוירבו להוסיף שלושה הרי סך הכל ששה ותיבת ירבו אחד הרי שבעה ובא הוא"ו דויעצמו להוסיף שבעה הרי ארבעה עשר ותיבת יעצמו אחד הרי סך הכל חמשה עשר והנה אח"ך כתיב במאד מאד ותיבת מאד היא לשון רבוי כלומ' רבוי עצום וא"כ אפשר לאוקומה שבאו לרבות כנגד כל הרבוי הנזכר לפניה שהוא חמשה עשר יען שיותר מזה הסך עדיין לא מצינו א"כ נעשה סך הכל שלושים ומ"ש אח"ך מאד פעם שנית הרי באה לרבות עוד שלושים יען כי כבר יש לנו קודם ממנה רבוי זה וא"כ נוקים לה על רבוי היותר רב דכן משמע רבוי המאד שהוא על דבר שיותר רב ועצום וא"כ מאחד שיש לנו רבוי שלושים לפניה הרי היא ג"כ באה לרבות שלושים הרי סך הכל ששים ולכן ס"ל ששים בכרס אחד:

והנה מדברי הגמרא הנז' עוד למדתי בס"ד לפרש בדרך אחרת והוא דתיבת פרו נוקים לה באחד ובא וא"ו דוישרצו להוסיף הרי שנים ותיבת ישרצו אחד הרי שלושה ובא הוא"ו דוירבו להוסיף שלושה הרי סך הכל ששה ותיבת ירבו אחד הרי שבעה ובא הוא"ו דויעצמו להוסיף שבעה הרי ארבעה עשר ותיבת יעצמו אחד הרי סך הכל חמשה עשר והנה אח"ך כתיב במאד מאד ותיבת מאד היא לשון רבוי כלומ' רבוי עצום וא"כ אפשר לאוקומה שבאו לרבות כנגד כל הרבוי הנזכר לפניה שהוא חמשה עשר יען שיותר מזה הסך עדיין לא מצינו א"כ נעשה סך הכל שלושים ומ"ש אח"ך מאד פעם שנית הרי באה לרבות עוד שלושים יען כי כבר יש לנו קודם ממנה רבוי זה וא"כ נוקים לה על רבוי היותר רב דכן משמע רבוי המאד שהוא על דבר שיותר רב ועצום וא"כ מאחד שיש לנו רבוי שלושים לפניה הרי היא ג"כ באה לרבות שלושים הרי סך הכל ששים ולכן ס"ל ששים בכרס אחד:

ויוסף היה במצרים. וַהֲלֹא הוּא וּבָנָיו הָיוּ בִּכְלַל שִׁבְעִים, וּמַה בָּא לְלַמְּדֵנוּ? וְכִי לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִים שֶׁהוּא הָיָה בְּמִצְרַיִם? אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ צִדְקָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, הוּא יוֹסֵף הָרוֹעֶה אֶת צֹאן אָבִיו, הוּא יוֹסֵף שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם, וְנַעֲשָׂה מֶלֶךְ, וְעוֹמֵד בְּצִדְקוֹ (שמות רבה):

ויהי. מלת יהי היתה ראויה להיות כמו ירב המשא עליו. ובעבור היות בה"א מן הגרון. פתחו במלת יהי היו"ד הראשונה בקמץ קטן יהי. והיה ראוי להיות היו"ד האחרון בשו"א נח נראה. כמו הבי"ת במלת ירב והיה ראוי להיות יהי. רק יכבד על הלשון על כן העלימוהו. וננקד הה"א בחירק. על כן לו יהי. כי הוא אמר ויהי. ובעבור שידברו במלה הזאת הרבה תמיד השיבו הטעם מלרע והניעו היו"ד בשו"א. יהי כן ה'. על כן אין בבנין הקל פעל שיהיה האות המשרת בשו"א רק זאת הגזרה. וגזרת ויחי יעקב. והיה זה כי השתים האותיות שלו שרש מאלה השתי גזרות. ויחי. ויהי השתי האותיות הם מאותיות הנוח. והם יו"ד ה"א היה חיה. ובעבור כי אלה שתי האותיות הם מאותיות הנוח פעמים שאינם נראים בסוף המלה בא האות המשרת שהוא היו"ד עליהם בשו"א ולא כן בכל הגזרות בבנין הקל:

ויהי כל נפש וגו' ויוסף וגו'. צריך לדעת למה אמר, ויהי לשון צער, ואם על הגלות אין זה מקום הדבר. גם צריך לדעת אומרו כל. עוד למה הוצרך לחזור להודיע מנין יוצאי ירך יעקב וכבר השמיענו וידענום. עוד מה הודעה זו כדבר חדש ויוסף היה במצרים.

ירך: ע' בראשית מ"ו כ"ו.

ויהי כל נפש. קרא לע' נפשות נפש אחד, לרמוז שהיה שלום ביניהם מתוך שלא היה בהם לשון הרע ודלטורין כאיש אחד שלבא לפומא לא גלי כך היה הדבר פקוד אצלם כל י"ב חודש, ואולי שגם מטעם זה נאמר יוצאי ירך יעקב, לומר לך מה ירך בסתר אף אצלם היה הדבר בסתר.

והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים. פירוש ואיך כתב שבעים נפש ויוסף דמשמע שהיה חוץ מהע' דאם לא כן שבעים נפש עם יוסף מיבעי ליה. אך קשה דמהכא משמע דסבירא ליה ויוסף היה במצרים ויוסף שהיה במצרים וחסר שי"ן כמו מן ילכו בה דאם לא כן מאי קושיא ואם כן מאי ומה בא ללמדנו דקאמר דמשמע שבא להודיענו שהיה במצרים הרי לא בא ללמד אלא שלא היה הוא בכלל שבעים ועוד מי הכריחו לרש"י לחשוב שפי' ויוסף היה במצרים שהיה במצרים וחסר שי"ן אם מפני קושיית מה בא ללמדנו בחסרון שי"ן נמי תקשה ליה קושיות דוהלא הוא ובניו היו בכלל ע' וליכא למימר דה"ק אם תאמר שאינו חסר שי"ן ופירוש יוסף היה במצרים הוא להודיענו שהיה במצרים מה בא ללמדנו דאם כן היה לו להקדים הקושיא שהיא בנויה על פי פשוטו של מקרא דהיינו בלא חסרון שי"ן וכשלא יוכל לפרשו כמשמעו מפני קושיית מה בא ללמדנו אז יצטרך לומר שהוא חסר שי"ן ותפול עליו הקושיא של והלא הוא ובניו היו בכלל ע' לכן נ"ל שכך פירושו שמפני שאי אפשר לומר שהוא כמשמעו בלא חסרון שי"ן בעבור שהיה ראו לכתוב אותו בסיום שמות השבטי' ששם הוא מקומו להודיען למה לא הוזכר שמו של יוסף בכללם לא אחר ספור הסך של יוצאי ירך יעקב שאין שם מקומו לפיכך הוצרך לפרשו בחסרון שי"ן שאז יהיה מקומו עם הסך וכשפירש אותו כך נפלו עליו ב' קושיות יחד האחת והלא הוא ובניו היו בכלל ע' ועוד שלא היה צריך לומר רק ויוסף לא שיאריך לומר אותו שהיה במצרים כי כבר ידענו זה ומה בא ללמדנו:

ויהי כל נפש. בהרבה מקומות מן הכתוב מצינו שמכנה גוף האדם נפש כענין שכתוב (ויקרא ד׳:ב׳) נפש כי תחטא, שבאורו על גוף האדם כי החטא איננו מצד הנפש, וכן בכאן הכונה בנפש שהוא גוף, וע"כ אמר יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף, עם יוסף שהיה במצרים, וידוע כי במצרים היה אך מפני שהגאולה העתידה תהיה בדמיון גאולת מצרים על כן ירמוז כי תחלת גלות ראשון היו שבעים נפש, ובסוף בגלות אחרון עתידים לירש שבעים אומות, זהו שאמר ויוסף היה במצרים, הזכיר יוסף באחרונה לרמוז על משיח בן יוסף העתיד לבא באחרונה לגאול את ישראל.

ויוסף היה במצרים. אחר שאמר שהיו שבעים, שבאמת לא היו רק ששים ושש (כבויגש מ"ו כ"ו) לכן אמר ויוסף וגו', כלומר יוסף עם בני ביתו השלימו לשבעים, הוא ושני בניו, וכן אשתו אסנת משלמת המספר למאן דסובר שהיתה בת דינה, עמ"ש (ויגש מ"ו כ') אשר ילדה לו אסנת:

והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים וכו'. ואם כן למה לא הוזכר שמו של יוסף בכללם, כלומר קודם סך של יוצאי ירך יעקב:

ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב. בעבור שהזכיר איש וביתו שנכללו בזה נשות השבטים שב לבאר שהוא לא מנה מאלו רק מי שהם יוצא ירך יעקב ובזה האופן היו יעקב עם בניו כשנמנו איש וביתו שבעים נפש והנה נמנה עמהם יוסף שהיה במצרים פי שהוא מיוצאי ירך יעקב:

ויוסף היה במצרים. סדר המקרא אינו מכוון והכי מיבעי. אחר שמנה כל הבנים היה לו לומר ויוסף היה במצרים ויהי כל נפש. אלא הביאור עפ״י מש״כ בס׳ בראשית מ״ו ח׳ דחשבון שבעים נפש נשלם ביצאם מא״י ע״י בכורה של ראובן. ובבואם למצרים נשלם ע״י יוסף שהיה מנהיג שם. וזהו שמודיע הכתוב דשבעים נפש היו ע״י יוסף שהיו במצרים. ויש לדעת דזה לא היה אלא כ״ז שהיה יוסף חי. אבל אח״כ חזרה הגדולה לשבט ראובן הבכור כמבואר ברבה במדבר פי״ג ויובא להלן ו׳ י״ד. ועי׳ מש״כ בס׳ הנ״ל מ״ט ב׳:

ויהי, זאת שנית היו חשובים מצד שכולם לא היו רק ע' נפש, ואנשים חשובים כשהם מעט היו לכבוד ולתפארת, ג] היו נכבדים בעיני המצריים מצד שיוסף היה במצרים, הוא המושל על הארץ והם אחי המלך ומשפחתו:

ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. בענין תשלום ע' נפש שחסר אחת. רז"ל אמרו יוכבד השלימה. ופירש הר"י. דשר של מצרים נמשל לנקבה ולכך יוכבד השלימה החשבון וממנה נולד הגואל משה רבינו ע"ה. וי"א דכביכול הוא השלים המנין ואפשר זה רמז אנכי ארד עמך אנכי כינוי לשכינה ארד. עמך ר"ת ע' משלים כבודי. ולמ"ד דאסנת היתה בת דינה שנתעברה משכם ונשאת ליוסף אפשר לו' דאסנת השלימה החשבון ומצטרפת עם בעלה ובניה לחיי"ם ולשלום:

בד"ה והלא הוא ובניו היו בכלל שבעי' כו' נ"ב ול"נ דה"פ והלא הוא ובניו היו בכלל ע' וא"כ דאם בא הכתוב רק לומר שעמו היו שבעים נפש זה אינו שהרי רק עם בניו היו ע' והל"ל ויוסף ובניו היו במצרים ועוד מה בא ללמדנו מאחר שלא רונה כאן בפרוטרוע אלא שכתב ע' נפש שהיו כולן צדיקים כו' וק"ל מהרש"ל:

יוצאי ירך רמז לאבר המוליד הקרוב לירך כמו להסך את רגליו:

והלא הוא ובניו וכו'. פירוש דקשה ממה נפשך למה כתב "ויוסף היה במצרים", דאם בא לומר שהיו שבעים נפש חוץ מיוסף שהיה במצרים, זה אינו, דהרי 'הוא ובניו וכו'', ואם רוצה לומר עם יוסף היו שבעים נפש, קשיא 'והלא הוא ובניו בכלל שבעים נפש', והוי ליה לומר 'ויוסף ובניו היו במצרים', וכדי שלא תתרץ הקושיא כי "ויוסף היה במצרים" מלתא בפני עצמו לומר שיוסף היה במצרים, מקשה 'וכי מה בא ללמדנו שהיה במצרים וכו''. והא דלא התחיל בהך קשיא ד'מה בא ללמדינו', מפני דפשטיה דקרא דבא לאשמעינן לענין המספר של שבעים נפש ולא שהיה יוסף במצרים, דסמך זה אל "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש", ולא סמך זה אל הכתוב של מעלה (פסוק א) "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" "ויוסף היה במצרים":

ויוסף וכו׳ והלא וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא זה אמאי לא מנה הכתו׳ ליוסף עם שאר אחיו והפסיק בנתיים בפ׳ ויהי כל נפש וכו׳ והרי גם הוא בן יעקב כמותם וכי תימא שכוונת הכתוב למנות בפ״ע הע׳ נפש שבאו עם יעקב ויוסף לא היה בכללן הא ליתא והלא הוא ובניו היו בכלל ע׳ כדמוכחי קראי בפ׳ ויגש. וכי תימא דאה״נ שגם הוא בכלל הע׳ ולא מטעם זה מנאו בפ״ע אלא להודיע שלא נכנס למצרים עם האחרים שהוא היה שם טרם בואם ק׳ ומה בא ללמדנו וכי וכו׳ ומשני אלא להודיעך צדקתו וכו׳ כלו׳ דמנאו בפ״ע להודיע דאע״פ שהיה לו מקום להתגאות ולחטוא לפי שהיה משונה מכולם שהיה שפוף בין האומות ונעשה מלך אפ״ה לא זז מצדקתו וקמ״ל קרא דאפי׳ שמו לא רצה לשנות אע״ג דפרעה שינה את שמו צפנת פענח הוא לא קבל עליו אלא רצ׳ להתנהג בשם יוסף כדמעיקרא שלא להתגאות. והודיענו נמי זה הכתוב עכשיו אחר מיתה ע״ד אומרם אין הקדוש ב״ה מיחד שמו על הצדיקים אלא לאחר מיתה שנ׳ הן בקדושיו וכו׳ ותו דהכא קאי לספר שבחם וחיבתם של כולם וקמ״ל שלא נשתנה יוסף:

יוצאי ירך יעקב. יעקב יש בו ד' אותיות כנגד ארבעה עטרות להקב"ה יו"ד כנגד עשרת הדברות. ע' כנגד ע' סנהדרין. ק' כנגד ק' ברכות. ב' כנגד שני לוחות:

ויהי כל נפש. פי' עם יוסף שהיה במצרי' הי' שבעי' ואז לא יצטרך למנות יוכבד שנולדה בין החומו' מהר"ר שלמה בן פרחון ז"ל, לכך מנאן עכשו אע"פ שמנאן בחייהן לפי שהיה ר"ל אחר כן וירבו ויעצמו להודיע לך שארבעים [ששבעים] נפש לבד עצמו ורבו עד שש מאות אלף רגלי:

שבעים. עם יעקב ואמר יוצאי ירך יעקב לפי שכולם יוצאי יריכו לבד הוא לבדו:

ירך יעקב דרך ארץ וצניעות שהכתוב מזכיר מקום הקרוב לאבר המוליד. ובלשון משנה ״‎אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה״‎ (מגילה יג,א). ובמקום אחר לקח את הרגלים, כי גם הם קרובים לו כדכתיב, ״‎לא עשה את רגליו״‎.

ויהי כל נפש וגו' שבעים נפש ויוסף היה וגו'. מה שחזר הכתוב להודיע חשבון נפשותם אחרי שכבר נכתב בירידתן למצרים למעלה. הוא, כי אמרו חז"ל (שמות רבה א', סוף אות א') ואלה שמות וגו' השוון כולם ליעקב שכולם צדיקים כיוצא בו, ולפי זה הרי נאמר להלן איש וביתו באו הרי השוה הכתוב בית כל איש ואיש אליו לומר שכל השבעים נפש צדיקים היו כיעקב, וכן אמרו (שם שם, ב') דבר אחר ואלה שמות הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה, שכולם היו צדיקים. ואמנם אין למידין קודש מקודש כי אין קדושתו של זה שוה לשל זה ממש כי מיום שנברא שמים וארץ לא היו שני בני אדם דומין זה לזה בצדקתם ממש בלי הוספה ובלי גרעון, כי אם כן, היה אחד מיותר כנודע. רק כולם שוין לטובה להלך בעקבי האבות הנקראים על שם יעקב בחיר האבות. וזה שאמר הכתוב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. כלומר שכל השבעים נפש ניכרים היו כי היו יוצאי ירך יעקב כי כולם צדיקים היו והלכו בעקבות יעקב אביהם וכל רואיהם יכירום כי הם זרע יעקב ברוב צדקתם. ויוסף היה במצרים, כלומר יוסף שהיה במצרים מקור מקום הטומאה אף על פי כן כולם הכירו בו שמיוצאי ירך יעקב הוא. ולזה גמר אומר וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ובני ישראל פרו וישרצו וגו'. כלומר אף על פי שמתו כל הדור המשובח ונצמח דור שאחריהם שלא טובים היו כי אם הראשונים כמלאכים וכו' אף על פי כן לא סר מהם בחינת קריאת שם בני ישראל כי הלכו לפי בחינתם בעקבות יעקב אביהם על כל פנים במעט הדברים, שהיו גדורים מן הערוה ושארי מעלות שמנו חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה' ובשיר השירים רבה ד', י"ב ושאר מקומות) ובני ישראל אעלו, ובני ישראל נפקו כאומרם ז"ל (בזוה"ק שמות ז.).

רש"י ד"ה ויוסף היה במצרים, ...הוא יוסף הרועה את צאן אביו וכו'. כאמור בבראשית (לז, ב): "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן". ועם זאת נראה שעסק פחות ברעיית צאן מאחיו. על כן עשה לו יעקב כתונת־פסים ועל כן שלחו לראות שלום אחיו. וראה מה שכתבתי למעלה (בראשית לז, ג). (פ' שמות תשס"ב)

יוצאי ירך יעקב. מליצה זו נשארה בשנוי מועט אצל חז"ל באומרם ברא כרעא דאבוה, וראה פליאה זו נשגבה, שאומות אחרות שלמדו כל חכמתם מבני קדם לא הבינו ענין המליצה הזאת המושאלת, ופירשו אותה על פי פשוטה, ומזה נולדו אצלם קצת אמונות תמוהות כמו מה שספרו על אליל באבו שיצא מירך יובי אביו, ושיער חוקר אחד (Pluche.207) שזה נולד ממליצה שגורה בפי אנשי המזרח שמהם למדו בני יון, והיונים הבינו אותה רק על פי פשוטה, וממליצה זו המזרחית למדו הרומיים לומר Genero משם הירך GENU כלומר היוצא מן הירך. והמליצה העברית יוצאי ירך על הנולדים, ופעל genero הרומי על ההולדה תחזקנה גם שתיהם פירוש רבותינו על שים נא ידך תחת ירכי לכנות אבר המשגל, ובזה יובן גם דרשתם על פ' בתת ה' את ירכך נופלת ירך התחילה בעבירה וכו' וכן אומרם אין אשה מקנאת אלא בירך חברתה.

הם אמרו וראיתם על האבנים (שמות א טז), נתן להם סימן, שבשעה שכורעה לילד יריכותיה מצטננות כאבנים, ולהם נהיו המים כאבנים והיה המים מכים להם על מקום האבנים.

יצאי ירך. רמז לקרוב אליו אבר המוליד כמו להסך את רגליו. כי ששים ותשע היו אך יעקב יחשב בראשונה. על כן כתב בתחלה את יעקב כמו שאמרנו למעלה ופרשה הראשונה ויגש אליו כתוב יעקב ובניו והנה עם יעקב היו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש. והעד בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. כי נפש היתה ליעקב. ויוסף שהיה במצרים במספר הוא ושני בניו:

הוא יוסף שהיה רועה את צאן אביו כו'. בש"ר כלומר שלא נשתנה מכל אותן המדות אשר שם יוסף מורה עליהן שאף על פי שנעשה מלך לא גבה לבו ולא רמו עיניו וגם לא יצא מצדקותו ומאמונתו אעפ"י שנתערב בין האומות וקרא חבור המדות והאמונות שהיו לו בעודו עם אביו בשם יוסף להיות ששם העצם הפרטי הוא המורה על האיש המחובר מתכונות שאי אפשר חבור' בעצ' לזולתו מן האישי' בעת מן העתי':

וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים וכו'. את"ל דראשונה אינו קושיא, דצריך למכתב יוסף משום שהיה במצרים, מ"מ קשה וכי לא היינו יודעים וכו': הרא"ם האריך במקום שהוה ליה לקצר. דהרב ס"ל דחוזר למעלה, הא דקאמר ויוסף ר"ל עם יוסף היו ע'. וכן הוא בשמ"ר (א, ז). ועל זה מקשה והלא וכו' ולמה אמר יוסף לחוד. בשלמא שאר השבטים נכללו במאמר איש וביתו, אבל יוסף לא נכלל בזה, וא"כ כשם שהזכיר יוסף הוה ליה למיכתב גם את בניו. ואם תפרש שאינו חוזר אדלעיל, ולא צריך להזכיר יוסף ובניו שהם בכלל שבעים נפש, אלא להורות שיוסף היה במצרים, ע"ז קשה ומה בא ללמדנו. [נחלת יעקב]:

ואולי שיכון הכתוב לומר על דרך אומרם ז''ל (סוטה ל''ו) שעתיד היה יוסף להעמיד י''ב שבטים ומי סבב שלא העמיד אלא ב' הוא פגע רע שפגעתו אשת פוטיפר ויפוזו זרועי ידיו ע''כ, הא למדת שזולת זה הי' יוסף מעמיד י''ב שבטים, והוא אומרו ויהי לשון צער שמצטערת התורה על שלא היו בין הכל אלא שבעים נפש, והוא אומרו כל נפש וגו', ונתן הטעם לדבר שלא היו אלא ע' ואמר ויוסף היה וגו' ודין גרמא שלא היו, יוצאי ירך יעקב אלא ע' נפש שזולת זה אם לא ירד יוסף למצרים היה יוסף מעמיד י''ב שבטים והיו בני יעקב שמונים ענפים, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים יחד.

שבעים נפש תחלת גלות ראשון ע' נפש ובסוף בגלות אחרון עתידים לירש שבעים אומות זה שכתוב ויוסף היה במצרים הזכירו בסוף לרמוז על משיח בן יוסף שעתיד לבוא באחרונה לגאול את ישראל:

ויוסף היה במצרים. פי' עם יוסף שהיה במצרים ע' היו ואז לא יצטרך למנות יוכבד שנולדה בין החומות בכלל השבעים. ולכך מנאם עכשיו אע"פ שמנאם בחייהם לפי שרצה לומר וירבו ויעצמו. ובא להודיעך כי לא היו כי אם ע' נפש לבד ויעצמו עד שש מאות אלף רגלי:

יצאי ירך יעקב. הוא לא היה ממנין השבעים.

ב גם יאמר ויהי כל נפש וגו'. כי נודע אשר סוד המרכבה העליונה הוא שבעים בסוד ע' שמות שיש להקב"ה כמו שכתוב (בכוונות למנצח וגו' יענך וגו') עיין שם, ונגד זה היו שבעים סנהדרין בבית המקדש שישרה כל המרכבה בשלימות במקום המקודש. ואכן יוסף שהיה במצרים יחידי ואף על פי כן היה מרכבה לשכינה, כי סוד ה' ליראיו (תהלים כ"ד, י"ד) שכל צדיק וצדיק הוא בבחינת השבעים גי' סוד כנודע. ולזה אמר הכתוב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. כלומר שכל אחד ואחד מהם היה בבחינת השבעים כי כולם צדיקים היו כנאמר למעלה וסוד ה' ליראיו. והראיה לזה אמר הכתוב כי הנה ויוסף היה במצרים כלומר הנה יוסף היה לבד במצרים ואף על פי כן היה מרכבה לשכינה אשר אי אפשר להיות זה בלתי בחינת שבעים ובודאי היה זה לפי שצדיק היה וכן כל יוצאי ירך יעקב שצדיקים היו, כולם היו בבחינת השבעים וכאמור.

הוא יוסף הרועה. רצונו לתרץ דהא שמא מתוך שהיה שפל ועניו כ"כ שמא עשה עבירה, כי העוני מעבר דעתו של אדם, או מתוך שהיה מלך שמא עבר עבירה, כיון שהוא חשוב כל כך. ולפי שהמניין שמכאן הוא אחר מיתתן, משום הכי הודיע צדקתו במניין הזה, משום דאמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ב, מ"ד) אל תאמין בעצמך עד יום מותך:

עוד יכוין הכתוב באומרו כל נפש וגו' ויוסף וגו' לומר כי כללות ענפים אלו כולם שוים לטובה באין הבדל. ביניהם כולם צדיקים כולם חכמים כולם בלב שלם זה על זה וכאלו כולם נפש אחת, והודיע חידוש ורבותא גדולה היא לצד יוסף שהיה במצרים ומן הטבע יהיה משתנה מהשואת האחים בין לצד האחוה כי לא יתכן שיהיה שוה ברצון כהשואת כולם לצד מה שעשו לו שמכרוהו ונתאכזרו עליו ואיך לא יהיה קצת שינוי בינו לבין כולם, בין לצד הצדקות כי היה נתון בכור הטומאה והאחים היו בארץ כנען ומסוככים באילן הוא יעקב אביהם, ועל כל פנים ישתנה קצת, ואף על פי כן מודיעך הכתוב כי שוה הוא להם ונכנס במספר הע' וכהשואת כולם יחד ליקרא נפש אחת בין לפרט האהבה והאחוה הנכונה בין לענין הצדקות וטהרת הנפש, שלא נדבק בו מתחלואי הנפש הגם היותו במצרים. ועיין מה שכתבתי בפסוק (ויגש מו ל) אמותה הפעם וגו':

שבעים נפש לספר נפלאותיו של הקב״‎ה נכתב מקרא זה שבשבעים נפש ירדו אבותינו במצרים. ובמאתיים ועשר שנים שעמדו שם נתרבו לששים רבוא גבורים, לבד מזקנים ונשים וטף.

ג או ירצה בזה, כי נודע אשר שבעים משפחות אלו הם נגד שבעים אומות וכל אחד מהם מכחיד את האומה אשר נגד שורשו לפקוד על שרו מלמעלה ועל מלכו למטה, ולזה צריך כח וגבורה לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל (תהלים קמ"ט, ח'), כי הן יעקב אבינו שבודאי כוחו גדול היה וכנאבק לו שר בלול מאש וממים שרו של עשו, וישר אל מלאך ויוכל לו, ואף על פי כן נגע בכף יריכו ונעשה צולע. ואכן לצד שברא כרעא דאבוהי ובעצם צדיקים היו ובטוחים על כוחו של זקן, היו כולם ראוים לזה לעמוד נגד שבעים שרי האומות שלא יגיע להם נזק מאתם. ולזה אמר הכתוב ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש שכולם היו כראוי ליוצאי יר"ך יעקב בבחינת ברא כרעא דאבוהי והיו שבעים נפש נגד שבעים שרי מעלה וכל אחד ואחד מהם עומד נגד שר השמים כיעקב אביהם שישר אל מלאך ויוכל לו, ועליהם נאמר (שיר השירים ז', י') וחכך כיין הטוב. כי יין ניתן בשבעים אותיות (עירובין ס"ה.). וסיים הכתוב ויוסף היה במצרים. פירוש כנאמר למעלה אף שיוסף היה במצרים בטומאת הארץ מכל מקום נאמר בו (בראשית מ', ט"ו) וגם פה לא עשיתי מאומה על דרך מאמר הכתוב (דברים י"ג, י"ח) לא ידבק בידך מאומה מן החרם. ועודנו בצדקתו עומד כיוצאי ירך יעקב להשלים בחינת השבעים לעמוד נגד שרי מעלה כדבר האמור.

ויוסף היה במצרים. באחרים כתיב הבאים מצרימה, אבל זה לא היה עמהם אלא היה שם לפני בואם והוא מן המנין לכך הוא אומר ויוסף היה במצרים.

ד עוד נראה רמז בכתוב זה למה שאמרו חז"ל (בתרא קכ"ג.) בפירוש הפסוק כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים ובפרטות אי אתה מוצא אלא ששים ותשע זו יוכבד שנולדה בין החומות וכו'. ולזה רמז יצאי ירך יעקב כי ראשי תיבות וסופי תיבות ירך יעקב הוא גימטריא יוכבד במספר השוה, לומר כי מה שנאמר כאן שבעים נפש הוא עם יוכבד שהשלימה המנין.

איש וביתו באו, במדרש אמרו שלכולם היו נשים, שאפי' חצרון וחמול שהיו קטנים שידך להם נשים כדי שלא יתחתנו במצרים והוא שגרמה להם ששיעבדו בהם כל כך ולא ריחמו עליהם, מרבי:

וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. יל"ד בלשון הכתוב שאמר כאשר יענו כן ירבה וכי ע"י העינוי אותם באה להם הרבוי. הלא כוונת הכתוב הוא להיפך כי אף אם עינו אותם בכ"ז לא נתמעטו עבור כך ועדיין נתרבו ומהו כן ירבה. אכן מה שנ"ל דהנה אמרינן בגמ' (ברכות דף ה' ע"א) איזהו יסורין של אהבה כל שאין בהם ביטול תורה וביטול תפלה. הפי' הוא דהנה יש צדיקים שמקבלים עליהם ברצון יסורים בעוה"ז עבור שהם משתתפים בצער השכינה דהנה הדינין הם מפסיקין היחוד למעלה לכך הם ממשיכין הדינין של השכינה עליהם כדי שיהיה היחוד למעלה. וכמבואר זה הענין אצל ר"ע וחביריו שעשו זה ברצון לתקן השכינה כיל"ח. וכן ר' אליעזר בר"ש שקרא להם כמבואר בגמ' . וכן ר' חנינא בן דוסא שנאמר עליו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני והוא די לו בקב חרובין. ורמז כ"ל העול"ם הוא היחוד זו"נ יסו"ד נקרא כ"ל והעול"ם היא השכינה. ר"ל היחוד נעשה ע"י ר' חנינא בן דוסא במה שקבל עליו יסורים של הדינין המעכבים היחוד כי הוא נדחק בענוי ולחץ ועי"כ נעשה היחוד למעלה. והנה זה הדבר הוא האמור בזוה"ק פ' וישב דף קפ"א באילין צדיקיא דאתילדו בפגימו דסיהרא וז"ל. יבא כל בשר להשתחוו' כו' . כל בשר ודאי דאלין יתחדתון בכלא ובעיין לחדתותי בחדתותא דסיהרא ואילין אינון בשותפותא חדא בסיהרא פגימין בההוא פגימו דילה וכו' אינון דסבלי עמה יתחדתון עמם. ואלין איקרון יסורים של אהבה של אהבה וכו' ואינון דאתפגי' נהור' של אהב' זוטא דאתדחיא מאהב' רבה ובג"כ אלין אינון חברים משותפי' בהדה ע"כ. הכוונה דאתדחיא אהבה זוטא מאהבה רבה היא מלכות מהזעיר כנ"ל. והנה אלו הצדיקים עושים מאהבה ושמחיס ביסורים כדי לגרום אהבה והיחיד למעלה וז"ש צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. כי אנכי בצרה ויגון אמצא ועי"ז בשם ה' אקרא אגרום היחוד בשם הויה ב"ה וזהו לשון אקרא הוא היחוד כמבואר בזוה"ק. והנה זהו הענין של יעקב אבינו ע"ה שהיה כל ימיו ביסורים כמ"ש מעט ורעים היו ימי שני חיי. שקבל על עצמו יסורים ודינין כדי שיהיה היחוד למעלה בזיווג פנימי להולדת נשמות של בנ"י כי אך זהו היתה כוונתו להמשיך ולהוליד נשמות קדושות של בנ"י. והוא שאמר העונה אותי ביום צרתי. ר"ל ביום צרתי ויסורין שלי אך אז היה העונה והיחוד שלמעלה. וזש"נ יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב הרמז כי המזמור הזה הוא על בחי' העונה אותי ביום צרתי האמור ביעקב וזש"נ יענך ה' ביום צרה והזכיר עליו שם אלהי יעקב. שיש לדקדק למה תפס שם אלהי יעקב דוקא ולא אלהי אברהם. אך זהו מוסב על הכוונה של יום צרה של יעקב כמו שבארנו. וכן הוא מבואר במד"ר פ' ואתחנן כך אמר דוד מי שענה את יעקב הוא יענה אתכם וכו' ע"ש. והנה המזמור של יענך הוא ליולדת שנולדים נשמות קדושות לזרע יעקב וז"פ שם אלהי יעקב. ענין שם הוא מורה על התהוות דבר חדש בעולם ששמו ית' נתגדל ונתקדש כמ"ש ותעש לך שם כהיום הזה וכו ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך וכן כאן ע"י הולדת הנשמות חדשות בעולם שהוא דבר גדול מאד מאד כמבואר בספרים נתגדל שמו ית' . וזהו שם אלהי יעקב כמ"ש ואלה שמות בנ"י. ה' אחד ושמו אחד הם ישראל. וזהו המדה של יעקב שהמשיך נשמות קדושות של בנ"י על ידי היחוד פנימי שגרם בעליונים כנ"ל. אכן כאשר נסתלק יעקב אבינו וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא והפסיק היחוד ונפסק ג"כ השתלשלות הנשמות. אז קבלו בנ"י עליהם את הדינים בעצמם כי כאשר ראו כי גברה חשכות העולם בגלותם ונפסק היחוד והקדושה של האבות קבלו הם עליהם את היסורין והדינין שלמעלה והשתתפו בצער השכינה כנ"ל. לגרום היחוד כתיקונו וז"ש חכז"ל קושי השיעבוד השלים את החשבון. רמז השלים עשה שלום במרומי' כנ"ל. וז"ש וירא בסבלותם ר"ל שהם קבלו ברצון עליהם לסבול הדינין למען עשות היחוד למעלה. הנה זהו שאמרו חכז"ל יסורין של אהבה ר"ל שע"י היסורין גורמים היחוד ואהבה למעלה וזה שאין בהם ביטול תורה ותפלה שתפלתו לא נתבטל ואדרבא היא מקובלת מאד לפר הש"י כי צדיק הוא לפני הש"י. והנה כאשר קבלו עליהם בנ"י את הדינין בגלות וגרמו היחוד הנה לכך זכו להמשיך נשמות הגדולות והקדושות של משרע"ה ודור המדבר כולו. הנה זהו שאמה"כ וכאשר יענו אות"ו שהיו מענים בחי' האו"ת קבלו הם עליהם את הדין וגרמו היחוד עי"כ כן ירבה כ"ן (עם האותיות) גימט' ע"ב נתגבר היחוד והחסדים וכן יפרוץ נשמות קדושות וחסדים טובים לעמו בנ"י. אמן:

[] ויקוצו מפני בני ישראל, י"ל שזה שהיו בני ישראל לקוץ בעיני מצרים עשה הקב"ה כדי שלא יתאוו המצרים לענות את נשי בני ישראל רק שלומית בת דברי היתה מקשטת עצמה בדברים משא"כ שארי הנשים היו כשרות ועי"ז לא שלטו בגופן ולא כמו שחשבו אומות העולם (כדאית' ברש"י פ' פנחס סי' כ"ו פסוק ה') ורק אח"כ כשנתן הקב"ה חן בעיני מצרים כתיב והאיש משה גדול מאוד ואז היו יראים מחמת מוראו הגדול להרע כזאת:

או אפשר לפרש בס"ד בדרך אחר והנה ראיתי שם במדרש רבה דיש עוד מ"ד דס"ל שילדו שנים עשר בכרס אחד ומפיק לה התם משום דכתיב פרו שנים וישרצו שנים וירבו שנים ויעצמו שנים במאד מאד שנים ותמלא הארץ אותם הרי י"ב עכ"ד המדרש והנה השתא לפי דברי המדרש דדריש פרו שנים הנה אפשר לומר דגם המד' דס"ל שילדו ששים בכרס אחד ג"כ דריש תיבת פרו שנים ישרצו שנים וכו' ואמנם זה המדרש הוא דריש נמי הווי"ן להוסיף בדרשת הש"ס דדריש וי"ו דוכהנה ומפיק מנה מ"ח וכאמור לעיל ולפ"ז הכא הכי דריש לה פרו שנים ובא הוא"ו דוישרצו להוסיף שנים הרי ארבעה ותיבת ישרצו שנים הרי ששה ובא הוא"ו דוירבו להוסיף ששה הרי י"ב ותיבת ירבו שנים הרי ארבעה עשר ובא הוא"ו דויעצמו להוסיף ארבעה עשר הרי כ"ח ותיבת יעצמו שנים הרי שלושים ואח"ך אמר במאד מאד הכוונה חד רבוי ואמנם בא להורות על רבוי שהוא מרבה ביותר וזהו במאד מאד ר"ל רבוי הרב וזהו במאד שהוא מאד כדי שלא תטעה לחשוב שבא לרבות כנגד רבוי שהוא יותר קטן שברכויים לכן כתב במאד מאד כלומר ברבוי שהוא רב ואיזה רבוי שהוא רב זהו רבוי האחרון שמרבה שלושים ואם כן תיבת במאד מאד באה לרבות שלושים הרי נעשה סך הכל ששים ולכן ס"ל שהיו יולדות ששים בכרס אחד:

הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו נ"ל בס"ד כי השר של פרעה המדבר בו ראה וידע שיש לישראל תגבורת מן המים וידוע מ"ש בס' התורה והמצוה בשם פילון היהודי שהיה בזמן בית שני ששם משה מורכב משני תיבות שהם מ"ו ש"ה והיינו מ"ו בלשון מצרי הוא מים וש"ה בלשון מצרי הוא לשון הוצאה והמלטה ע"ש וז"ש רב ועצום ממנו קרי בתיבת ממנו מ"ן מ"ו ר"ל רב ועצום מחמת המים ובאמת כן היה להם אח"כ על הים שזכו להיות רב בחכמה ועצום בעושר שהשיגו חכמה בקריאת השירה שהיתה ברוה"ק וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הע"ה ובזה פרשתי בס"ד והמים להם חומה מימינם הוא השגת החכמה שתתייחס לימין כמ"ש הרוצה להחכים ידרים ומשמאלם השגת העושר כי גדולה ביזת הים יותר מביזת מצרים והעושר יתייחס לצפון הרוצה להעשיר יצפין:

וימת יוסף. אב ובנו שתי דורות. והעד שחיה איוב אחרי שבותו מאה וארבעים שנה והוא ראה ד' דורות. וקדמונינו ז"ל אמרו עשרה דורות מאדם ועד נח ומנח ועד אברהם עשרה ואין מספר שנות אלה כאלה:

וכל הדור ההוא - שבעים נפש.

וכל הדור ההוא. כל שבעים נפש, שלא בא הדור לקלקול גמור כל ימיהם:

וימת יוסף וגו' ובני ישראל וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין חזר פ''ב להודיע מיתת יוסף וכבר השמיענו (סוף ו. הי) וימת יוסף בן וגו', עוד צריך לדעת כונת הודעת הכתוב שמתו האחים וכל הדור. עוד מה קשר יש בין מיתת האחים והדור לאומרו ובני ישראל. והנה המגיד של מהרי''ק הגיד לו טעם סמיכות זה והוא דרך סוד. עוד צריך לדעת טעם אומרו כסדר זה ובני ישראל וגו' שאם בא להודיענו פריית ורביית בני ישראל היה לו לומר כסדר זה ויפרו וישרצו וגו' בני ישראל:

וימת יוסף. פי' ר"א שבא לומר כי מת בגדולתו וגם אחיו לא ראו ימי רעה:

יוסף וכל אחיו. א"ר חמא ב"ר חנינא, מפני מה מת יוסף קודם לאחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות ^אפירש"י שמת יוסף קודם לאחיו דכתיב וימת יוסף וכל אחיו, עכ"ל. ונראה דאע"פ די"ל דהפסוק מספר סתם שמת יוסף וכל אחיו ולא בכונה שמת קודם להם, אך הענין הוא דאם לא אשמעינן הכתוב כונה מיוחדת בלשון זה ל"ל לאשמעינן כאן דמת יוסף הא כבר כתיב לעיל ס"פ ויחי וימת יוסף, וה"ל למימר וימותו [המה] וכל הדור ההוא, ודרשו שמת קודם לאחיו, דהוא חי מאה ועשר שנים, [כמבואר ס"פ ויחי] ואחיו ק"כ שנה [לא נתבאר המקור לזה] ונענש בזה מפני שהנהיג עצמו ברבנות, ולא נתבאר איפוא רמוזה הנהגתו זאת, אבל בפרקי דר"א פ' כ"ט מבואר דלכן נענש בהתקצרות החיים עשר שנים מפני ששמע מאחיו עשר פעמים שאמרו לו על יעקב עבדך אבינו ולא אמר להם מידי, ואע"פ שבתורה מבואר רק חמש פעמים מאמר זה (פעם א' בס"פ מקץ וד' טעמים בר"פ ויגש), אך הוא שמע ה' פעמים מהם וה' פעמים מהמליץ שבינותם.
וצ"ל דהוכרח הפדר"א לפרש דענין הנהגתו ברבנות היה רק דבר זה ולא הנהגה בכלל ברבנות ונענש בזה עפ"י מאמר חז"ל דהרבנות מקברת בעליה ומקצרת ימיו, יען שדרשו במ"ר ר"פ זו עה"פ ויוסף היה במצרים, ללמדך שאע"פ שזכה יוסף למלכות בכ"ז לא נתגאה על אחיו ועל בית אביו, וכשם שהיה קטן בעיניו מתחלה כשהיה עבד במצרים כך היה קטן בעיניו אחר שהיה מלך, ע"כ. הרי מבואר ההפך שלא נהג עצמו ברבנות כלל, ולכן ההכרח לפרש שחטא רק בזה ששמע מאחיו שאמרו על יעקב עבדך אבינו ולא אמר להם מידי, ותו לא, ודו"ק. –
והנה בסוטה י"ג ב' איתא, אמר רב יהודה אמר רב, מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו [כמו שאמר והעליתם את עצמותי מזה], ואין זה לשון כבוד לצדיקים [עיין מש"כ שם ובס"פ מקץ] מפני שאמרו לו אחיו עבדך אבינו ולא אמר להם מידי, ע"כ. מבואר שעבור עון זה נענש בעונש אחר ולא בקצור ימים, וצ"ל דלר' חמא ב"ר חנינא, בעל הדרשה שלפנינו, לא ניחא ההיא דרשה דרב יהודה אמר רב, משום דכיון דלשון זה דוהעליתם את עצמותי אמר יוסף בעצמו לא שייך זה עונש ובזיון, ולכן דרש שנענש בעונש קצור שנים, כמבואר.
ומזה תראה, כי הגירסא בסוטה שם בענין הדרשה שלפנינו ואמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ר' חמא ב"ר חנינא מפני מה מת יוסף קודם לאחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות – אין זה גירסא נכונה אחרי דרב יהודה אמר רב דרש בענין אחר, וצ"ל הגירסא כמו שהיא לפנינו בברכות כאן א"ר חמא ב"ר חנינא, ודו"ק. .
(ברכות נ"ה א׳)

וכל הדור ההוא. הנה הדור הוא באופן שהיה האב ובנו שני דורות כמו שביאר החכם אבן עזרא. והנה הרצון באמרו וכל הדור ההוא שהמצרים שראו כבוד יוסף ומעלתו וכבוד בית אביו מתו וזה שהוא ספר שכבר קם מלך על מצרים אשר לא ידע יוסף ולזה הקדים הספור שכבר מת כל הדור אשר ידע יוסף. ובכלל הנה הורה בזה שמעלת יוסף היתה חזקה מאד אצל היודעים אותו עד שאלו היה שם מהיודעים אותו כשהסכים מלך מצרים לענותם לא היו נסכמים על זה לגודל מעלת יוסף אצלם ולחזק אהבתם אותו:

וימת, אח"ז נתבטלו ג' ענינים אלה. אם חשיבות השבטים שהיו נשיאי האומה וגדולים במעלה, כי מת יוסף וכל אחיו שהיו חשובים בעיני המצרים, וגם כל הדור ההוא שהיה להם ג"כ חשיבות בעיניהם:

וימת יוסף ובני ישראל פרו זהו כמשל שאומרים משה מת ה' בשמים נשאר וכן בכאן וימת יוסף ובני ישראל פרו וישרצו. פירוש פרו שאינם עקרות וגם לא הפילו נשותיהן שהנפל אינו פרי ולפי שסבת מיעוט האנשים הוא שמתאחר העובר בבטן אמו תשעה חדשים לז"א וישרצו כשרצים שיולדות לג' חדשים:

וימת יוסף. למה מת הוא קודם לכלם, לפי שהתנהג עצמו ברבנות, היינו דאמרי אינשי הוי קבל וקיים.

וימת יוסף וכל אחיו. יוסף מת תחלה ולמה לפי שנהג עצמו ברבנות ואוי למלכות שקוברת בעליה:

וכל הדור ההוא. בין ישראל בין גוים כדכתיב ״‎ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף״‎.

דע כי כל הפעלים. דהיינו שם המקרה הוא חסר ולפעמים נכתב אחריו. כמו הסך נסך לא יקרחו קרחה. כי ידור נדר. וכולם נדרשים יפה בגמרא:

וימת יוסף וגו'. צריך לדעת למה חזר הכתוב להודיע מיתת יוסף וכבר שמענו ונדעה בסוף פרשה שלמעלה באומרו וימת יוסף בן מאה ועשר וגו', וכבר הקשה זאת הרב הקדוש בעל אור החיים זכרונו לברכה. ואכן הנה אמרו חז"ל (סדר עולם מובא בילקוט ריש שמות) אין לך קצר ימים בשבטים יותר מיוסף וכו'. ונודע אשר עיקר קימת מלך חדש שחידש גזירותיו היה אחר מיתת יוסף כמאמר הכתוב אשר לא ידע את יוסף ועל כן היה מחויב שיתחיל השיעבוד תיכף אחר מיתת יוסף בעוד ששאר השבטים היו קיימים והודיע הכתוב כי לא כן היה, רק תחילה וימת יוסף ואחר כך כל אחיו וכל הדור ההוא ואחר כך ויקם מלך חדש, ובעוד שאחד מהדור ההוא היה קיים לא התחיל השיעבוד. והכל כאשר כתבנו שכל השבעים נפש יצאי ירך יעקב היו הולכים בעקבות יעקב וצדיקים גדולים היו והיה כחם גדול לעכב שלא יתחיל השיעבוד בימיהם עד אחר שהלכו לעולמם. וגם כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיה נ"ז, א'), שלא יראה ברעה העתידה לבוא כאשר אמרו חז"ל (בבא קמא ס'.).

"וימת יוסף". ראה מה שכתבתי למעלה (בראשית נ, כו) באשר לכפילות. (פ' שמות תש"ס)

וטעם וימת יוסף. כי מת בגדולתו גם אחיו לא ראו ימי הרעה:

וכל הדור ההוא. פי' ר' אברהם שחוזר על מצרים לפי שאמר אחר כך ויקם מלך חדש על מצרים:

אכן ב' כתובים הבאים כאחת להודיע השתלשלות התחלת השעבוד וסיבותיו, והם במספר ד'. הא' מיתת יוסף שאם היה יוסף קיים יספיק שלא ימשלו בהם המצריים הא למדת שכל זמן שיוסף קיים היו ישראל בארץ מצרים שקטים ומעונגים. .

וכל הדור ההוא, לבד בני השבטים, ואע״פ שמתו כל הדור ההוא, כתוב ובני ישראל.

וטעם וכל הדור ההוא. על המצרים כי יזכיר אשר לא ידע את יוסף:

ב' מיתת האחים שכל זמן שאחד מן האחים קיים היו המצריים מכבדים אותן וכמו שפי' ז''ל (סוטה י''ג.) בפסוק (בראשית נ יד) וישב יוסף וגו' ואחיו וגו' אחר קברו את אביו יעוין שם דבריהם.

ג' מיתת כל הדור פי' כל הע' נפש שכולן היו חשובין בעיניהם ובאמצעותם לא היה להם פנים להשתעבד בהם, או לצד שהיו בני דעה ואין מציאות למצריים להתחכם חכמתם שמתחיל בפה רך כי היו בני הדור ההוא חכמים ויכירו החכמה ולא יקבלו עשות להם דבר בשום אופן,

ד' ובני ישראל וגו' כי אם לא היתה ההרגשה הגדולה שפרו וישרצו וגו' במאוד וגו' ותמלא הארץ וגו' לא היו נותנים לב לבקש תחבולות אלא ההרגש הגדול הוא הסובב באמצעות העדר המונע שהוא יוסף ואחיו וכל הדור, ובזה נתיישב אומרו ובני ישראל ולא אמר ויפרו וגו' כי לא בא להודיע ענין הרבוי אלא להודיע כי הוא זה סובב הגלות:

ועוד ויקם מלך חדש וגו', וזולת אחת מכל דברים הסדורים לא היה השעבוד ולמ''ד (סוטה י''א.) חדש שנתחדשו גזרותיו הסיבות הקודמות הם סבוהו לחדש דעתו משונה מקדם והבן.

והנה לפי פשטן של דברים יגיד כי כל עוד שהיה אחד מהדור ההוא קיים היה מונע השעבוד, וקשה א''כ לא היה לו לומר הכתוב אלא וימת כל הדור ההוא שאפי' כל ימי א' מהדור לא היה שעבוד ולא היה צריך לומר לא מיתת יוסף ולא מיתת אחיו דק''ו שלא יהיה השיעבוד בימיהם, ואפי' לדבריהם ז''ל (סדר עולם רבה פ''ג) שאמרו כל זמן שאחד מהשבטים קיים לא היה השעבוד קשה למה הוצרך להזכיר מיתת יוסף ק''ו הוא מהאחים.

ואולי כי יכוין הכתוב לומר כי היו הדרגות בדבר כי במיתת יוסף ירדו מגדולתם שהיו מעולים יותר ממצריים ונעשו שוים להם, ובמיתת האחים ירדו למטה ממדרגתם שהיו בעיניהם נבזים אבל לא היו משתעבדים בהם, ובמיתת כל הדור התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם אשר ראו הפלגת ריבוים של ישראל שנתמלאת ארץ מצרים בהם.

ואם תאמר והלא רז''ל לא אמרו אלא כל זמן שאחד מן השבטים כו'. ולדברינו אפי' מן השבעים. דע כי דבר זה לא הוחלט לרבותינו ז''ל, וז''ל רבותינו ז''ל בסדר עולם (שם) משמת לוי עד שיצאו ישראל מצרים קי''ו שנה אין שעבוד יתר עליו ולא פחות מפ''ו כשנותיה של מרים שנקראת על שם המרור ע''כ, הרי כי אין הכרעת דבר שמשמת לוי שהוא אחרון שבשבטים התחיל השעבוד. ופשט הכתוב אני רואה שלא אמרו הבה נתחכמה לו אלא אחר מיתת כל הדור ההוא והשוהו הכתוב לכל אחיו:

שבעים נפש, ג"פ כתיב עליהם שבעים נפש נגד רד"ו שנה שהיו במצרים, כי ג"פ שבעים עולה רד"ו, נפש בא"ת ב"ש טו"ב:

ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. יובן בס"ד דהנה ידוע שגזירת השעבוד היתה ארבע מאות שנה וישראל יצאו ברד"ו קודם הזמן ונתנו טעם לזה חדא משום דרבוי אכלוסין השלים המנין ועוד אמרו דקושי השעבוד השלים המנין והנה פרעה ידע באצטגנינות שלו שאם ישראל יעבדו במצרים זמן הקצוב יאבדו ח"ו ולא שייך שיצאו לעולם וכמ"ש רז"ל שאם היו שוהין רגע אחד היו נטמעים בשער החמשים ולא היו יוצאים לעולם והנה גם הוא ראה שמעלת ישראל נשגבה מאוד ורבה ולא אפשר שהקב"ה ימסרם לגמרי ביד מצרים ולכן הכריח בדעתו שודאי הקב"ה יעשה להם סיבה להצלתם שיוכלו לצאת קודם הזמן וחשב שהקב"ה ירבה אותם רבוי שלא כפי הטבע ואז בזה אפשר שיצאו קודם הזמן משום דרבוי אוכלוסין יהיה משלים המנין ולכן דן בדעתו שיותר טוב לעשות להם קושי השעבוד דאז יהיה קושי השעבוד משלים המנין דכשיראה הקב"ה שעושים להם קושי השעבוד שיש בזה להשלים המנין אז לא ירבה אותם עוד שלא כדרך הטבע דמאחר שיש להם הצלה בזה לא יעשה להם נס שלא כדרך הטבע וממילא יהיה זה למצרים חצי נחמה שהגם שאין עובדים אצלם ת' שנה שלמים עכ"פ הם עושים להם קושי השעבוד משא"כ אם היתה השלמת הזמן מכח הרבוי היתה זאת למצרים לשכים בעיניהם ולצנינים בצדם שרואים את ישראל פרים ורבים שלא כדרך הטבע וגם זה הרבוי יהיה להצלחתם להשלים הזמן שאז יהיה להם טובה בכפלים הרבוי וגם שיצאו הודם זמנם תרתי לטיבותא ואמנם הנה הש"ית לא כן יחשוב כאשר חשבו הם שבראותו קושי השעבוד יבטל מהם נס הרבוי אלא הש"ית עשה גם רצונו להיטיב לישראל ברבוי הבנים ואז בזה הפסידו המצריים יותר דאם לא היו עושים להם קושי השעבוד הנה רבוי הבנים לבדו לא היה בו יכולת מספיק לחסר מן הזמן ק"ץ שנים כאשר היה באמת ועכ"פ היו צריכים לעבוד יותר מר"דו אכל עתה שעשו להם קושי השעבוד ניכה להם סך מה וממילא מכח זה ומכח זה עלה להם בחשבון הניכוי ק"ץ שנים ויצאו בר"דו והנה אפשר לדמות ענין זה להמשל שכתבו רז"ל באחד שנשא ב' נשים אחת ילדה וא' זקנה והיה בזקנו שערות שחורות ושערות לבנות והיתה הילדה מקטעת לו הלבנות והזקנה מקטעת לו השחורות ונמצא שיצא קרח מכאן ומכאן ולא נשאר לו כלום וכן פרעה היה הרבוי מנכה מצד א' והקושי השעבוד מנכה מצד אחר וממילא יצא קרח מכאן ומכאן. ובזה יובן בס"ד ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו שראה שהם יולדים ורבים הפך הטבע ששה בכרס אחד ויותר ומזה הבין שהקב"ה עשה להם זאת כדי להצילם קודם הזמן הקצוב שאז יהיה רבוי אכלוסין משלים המנין וא"כ דא עקא שיהיה לישראל טובה כפולה ומכופלת שירויחו גם הרבוי גם הניכוי של הזמן ולכן הבה נתחכמה לו ליתן עצה על זאת דמאחר שמוכרח שיהיה להם דבר שיהיה מכחו ניכוי הזמן א"כ צריך לחפש לעשות להם דבר שיהיה להם ממנו ניכוי הזמן ואמנם יהיה להם בו צער שעכ"פ תהיה בזה למצרים חצי נחמה וזהו פן ירבה ר"ל פן ירבה עוד יותר מזה ואז תהיה הצלתם מכח הרבוי שינכה להם מהזמן מצד הרבוי ועוד יש חששה מן הרבוי שאם תקרא מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ קודם הזמן שצריך להיות גם על פי חשבון הניכוי מצד הרבוי דהיינו שאם מצד הרבוי צריך לנכות להם מן הזמן חמשים שנה הם יצאו בחזקה קודם מאה שנה מחמת שתקרא מלחמה ויתוספו גם הם על השונאים ואז יגבר מזלם וילחמו בהם ויעלו ממצרים יען דע"י שרואים עצמם שהם רבים אז יעלה על לבם להלחם במצרים ולעלות מתחת ידם גם בלתי בא הזמן שצריכים לצאת דמכח הרבוי שהם רבים וגם רואים שהאויב נלחם עם מצרים מבחוץ אז יהיה להם תגבורת לב להלחם גם הם עם מצרים ולעלות מתחת ידם ולכן נתייעצו כולם בשפה אחת לשים עליהם שרי מסים כדי לענותם בסבלותם שאז כשיראה הקכ"ה קושי השעבוד שעושים להם אז ימנע מהם הרבוי דכל עוד שאפשר להצילם כדרך הטבע לא יעשה להם הקב"ה נס שלא כדרך הטבע שיהיו פרים ורבים ששה בכרס אחד שלא כדרך הטבע ואמנם הקב"ה לא כן חשב אלא וכאשרי ענו אותו כן ירבה ברבוי הבנים וכן יפרוץ מלשון פירצה ר"ל שכנגד העינוי והרבוי כן יפרוץ ויחסר מן הזמן שעושה פרצות גדולות בזמן הקצוב להם לנכות ממנו כפי חשבון שצריך לנכות מכח קושי השעבוד ורבוי הבנים ולכן ויקוצו מפני בני ישראל שראו שהופרה עצתם ולא הועילה להם:

וישימו עליו שרי מסים וכו' נראה כאן גזרו עליהם שתי גזרות הא' עינוי בחומר ובלבנים והב' טביעה במים כל הבן הילוד היארה תשלכוהו הרי א' במים וא' בעפר ונ"ל כי גזרת מים היתה כנגד אותיות מצרים שהוא אותיות מי"ם צ"ר וגזרת העפר בשם פרעה שהוא אותיות העפר ואם תצרף אותיות פרעה ומצרים ביחד יהיה מהם ג' תיבות שהם צרה עפר מים אך בזכות יעקב אע"ה שהוא איש תם בטלו גזרת עפר מים שעולה מספרם כך והיה לישראל מספר תם ולמצרים ופרעה נעשה המספר מ"ת ואז נתקיים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים ועוד נ"ל בס"ד טעם שהיתה התחלת הגזירות שלהם בעפר מפני שפרעה ומצרים היו מסטרא דנחש ונוגדא דיליה וכתיב בנחש עפר לחמו לכן היתה התחלת גזרתם בחומר ובלבנים שהוא עפר דחשבו שיצליחו בזה וכל זה רמוז בשם פרעה שהוא העפ"ר גם פרעה לשון פרעון להורות שלבסוף יעשה פרעון ממנו:

ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים, ואחכז"ל שתבען לדבר עבירה, (במד' רבה פרשה א' להן לא נאמר אלא אליהן מלמד שתבע אותן להזדווג) ונ"ל דהרי אמרו חכז"ל שאו"ה אמרו בגופן שלטו בבנותיהם לא כל שכן והנה גם פרעה חשב כן אולי ריבוי בני ישראל הוא מבעילת מצרים ויהיו בניהם כמותם כבן שלומית בת דברי שיצא וגידף ואלו הי' כן אין ראוי לו להמית זרע מצרים על כן נסה ותבע המילדות ואם הם מסרו נפשם ולא שמעו "למלך" מסתמא שארי נשים ניוולו גם כן עצמם לגבי שבוייהם ולא שלטו בהם ע"כ צוה אם בן הוא והמיתן אותו:

ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. יובן בס"ד דהנה ידוע שגזירת השעבוד היתה ארבע מאות שנה וישראל יצאו ברד"ו קודם הזמן ונתנו טעם לזה חדא משום דרבוי אכלוסין השלים המנין ועוד אמרו דקושי השעבוד השלים המנין והנה פרעה ידע באצטגנינות שלו שאם ישראל יעבדו במצרים זמן הקצוב יאבדו ח"ו ולא שייך שיצאו לעולם וכמ"ש רז"ל שאם היו שוהין רגע אחד היו נטמעים בשער החמשים ולא היו יוצאים לעולם והנה גם הוא ראה שמעלת ישראל נשגבה מאוד ורבה ולא אפשר שהקב"ה ימסרם לגמרי ביד מצרים ולכן הכריח בדעתו שודאי הקב"ה יעשה להם סיבה להצלתם שיוכלו לצאת קודם הזמן וחשב שהקב"ה ירבה אותם רבוי שלא כפי הטבע ואז בזה אפשר שיצאו קודם הזמן משום דרבוי אוכלוסין יהיה משלים המנין ולכן דן בדעתו שיותר טוב לעשות להם קושי השעבוד דאז יהיה קושי השעבוד משלים המנין דכשיראה הקב"ה שעושים להם קושי השעבוד שיש בזה להשלים המנין אז לא ירבה אותם עוד שלא כדרך הטבע דמאחר שיש להם הצלה בזה לא יעשה להם נס שלא כדרך הטבע וממילא יהיה זה למצרים חצי נחמה שהגם שאין עובדים אצלם ת' שנה שלמים עכ"פ הם עושים להם קושי השעבוד משא"כ אם היתה השלמת הזמן מכח הרבוי היתה זאת למצרים לשכים בעיניהם ולצנינים בצדם שרואים את ישראל פרים ורבים שלא כדרך הטבע וגם זה הרבוי יהיה להצלחתם להשלים הזמן שאז יהיה להם טובה בכפלים הרבוי וגם שיצאו הודם זמנם תרתי לטיבותא ואמנם הנה הש"ית לא כן יחשוב כאשר חשבו הם שבראותו קושי השעבוד יבטל מהם נס הרבוי אלא הש"ית עשה גם רצונו להיטיב לישראל ברבוי הבנים ואז בזה הפסידו המצריים יותר דאם לא היו עושים להם קושי השעבוד הנה רבוי הבנים לבדו לא היה בו יכולת מספיק לחסר מן הזמן ק"ץ שנים כאשר היה באמת ועכ"פ היו צריכים לעבוד יותר מר"דו אכל עתה שעשו להם קושי השעבוד ניכה להם סך מה וממילא מכח זה ומכח זה עלה להם בחשבון הניכוי ק"ץ שנים ויצאו בר"דו והנה אפשר לדמות ענין זה להמשל שכתבו רז"ל באחד שנשא ב' נשים אחת ילדה וא' זקנה והיה בזקנו שערות שחורות ושערות לבנות והיתה הילדה מקטעת לו הלבנות והזקנה מקטעת לו השחורות ונמצא שיצא קרח מכאן ומכאן ולא נשאר לו כלום וכן פרעה היה הרבוי מנכה מצד א' והקושי השעבוד מנכה מצד אחר וממילא יצא קרח מכאן ומכאן. ובזה יובן בס"ד ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו שראה שהם יולדים ורבים הפך הטבע ששה בכרס אחד ויותר ומזה הבין שהקב"ה עשה להם זאת כדי להצילם קודם הזמן הקצוב שאז יהיה רבוי אכלוסין משלים המנין וא"כ דא עקא שיהיה לישראל טובה כפולה ומכופלת שירויחו גם הרבוי גם הניכוי של הזמן ולכן הבה נתחכמה לו ליתן עצה על זאת דמאחר שמוכרח שיהיה להם דבר שיהיה מכחו ניכוי הזמן א"כ צריך לחפש לעשות להם דבר שיהיה להם ממנו ניכוי הזמן ואמנם יהיה להם בו צער שעכ"פ תהיה בזה למצרים חצי נחמה וזהו פן ירבה ר"ל פן ירבה עוד יותר מזה ואז תהיה הצלתם מכח הרבוי שינכה להם מהזמן מצד הרבוי ועוד יש חששה מן הרבוי שאם תקרא מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ קודם הזמן שצריך להיות גם על פי חשבון הניכוי מצד הרבוי דהיינו שאם מצד הרבוי צריך לנכות להם מן הזמן חמשים שנה הם יצאו בחזקה קודם מאה שנה מחמת שתקרא מלחמה ויתוספו גם הם על השונאים ואז יגבר מזלם וילחמו בהם ויעלו ממצרים יען דע"י שרואים עצמם שהם רבים אז יעלה על לבם להלחם במצרים ולעלות מתחת ידם גם בלתי בא הזמן שצריכים לצאת דמכח הרבוי שהם רבים וגם רואים שהאויב נלחם עם מצרים מבחוץ אז יהיה להם תגבורת לב להלחם גם הם עם מצרים ולעלות מתחת ידם ולכן נתייעצו כולם בשפה אחת לשים עליהם שרי מסים כדי לענותם בסבלותם שאז כשיראה הקכ"ה קושי השעבוד שעושים להם אז ימנע מהם הרבוי דכל עוד שאפשר להצילם כדרך הטבע לא יעשה להם הקב"ה נס שלא כדרך הטבע שיהיו פרים ורבים ששה בכרס אחד שלא כדרך הטבע ואמנם הקב"ה לא כן חשב אלא וכאשרי ענו אותו כן ירבה ברבוי הבנים וכן יפרוץ מלשון פירצה ר"ל שכנגד העינוי והרבוי כן יפרוץ ויחסר מן הזמן שעושה פרצות גדולות בזמן הקצוב להם לנכות ממנו כפי חשבון שצריך לנכות מכח קושי השעבוד ורבוי הבנים ולכן ויקוצו מפני בני ישראל שראו שהופרה עצתם ולא הועילה להם:

פרו. שלא הפילו נשותיהם ולא מתו כשהם קטנים:

ויאמר ה׳ ראה ראיתי. ראה בכל דור, ראיתי גם עתה, ראה ראיתי שיעבודם, אלא ששיעבודם קשה מכל שיעבודם, וכה״א את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך (שמות א יג).

ובני ישראל פרו. הולידו כעץ יתן פריו:

פרו - בהריון.

ובני ישראל פרו וישרצו. לפי שכבר הזכיר שיוסף מת וכל אחיו וכל הדור ההוא, אבל מיתת יעקב לא הזכיר לפי שיעקב לא מת, וזה הזכות שהיו בני ישראל, היה קיים לעולם, ע"כ אמר ובני ישראל מצד היותם בניו של ישראל פרו וישרצו וגו', ומ"ש בני ישראל ולא בני יעקב לפי ששם יעקב גופני וישראל רוחני, כי כבר נסתלק החומריות מן יעקב.

פרו וישרצו. ואחר שמתו כל שבעים נפש נטו לדרכי שרצים, שרצים לבאר שחת, ובכן

פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ששה לשונות הן כנגד ששה שהיו יולדות בכרס אחד:

וישרצו. הרבה בנים:

וישרצו: עיין בראשית א' כ '.

ובני ישראל פרו. לומר אע"פ שהיו מענים אותם כדי שלא יפרו אעפ"כ פרו וישרצו כשרצים שיולדים תאומים:

שהיו יולדות ששה. בבראשית רבה אמרו כל אחת ואחת יולדת ששה בכרם א' שנ' ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאד וי"א י"ב פרו ב' וישרצו ב' וירבו ב' ויעצמו ב' במאד ב' מאד ב' הרי י"ב דאם לא כן כל הנ' למה לי והלא זה אינו אלא דרך אסמכתא בעלמא:

פרו. כל אחד הוליד ולא היה בהן עקר ועקרה:

שהיו יולדות ששה בכרס אחד. הרא"ם כתב דאיתא בש"ר (א, ח) דמפיק לה מששה לשונות. ולי נראה, דאתיא כמ"ד בילקוט, לגדול שבשרצים אתה מדמה אותן, דהא עכבר ילדה שיתא. ונראין דברי מדרש להרב במלת וישרצו. משמע דממלת וישרצו לחוד הוא דמפיק לה. והיינו מדהפסיק הכתוב במלת וישרצו בין פרו ובין וירבו שלא כמנהג, אלא ודאי להכי הפסיק, כי פרו פירושו אחד מוליד אחד, ורבו משמע אחד מוליד הרבה, וכמו שפירש הרב פרשת בראשית (א, כב), ולכך הפסיק במילת וישרצו, להודיע שסך הרבייה היתה כגדול שבשרצים. [נחלת יעקב. ועיין בג"א דברים נכוחים]:

וישרצו. רוצה לומר שכבר נמצאת בהם הפריה והרביה באופן נפלא מאד כמו שתמצא בשרצ"י שכבר נמצא בהם הרבוי בהולדה וימצא בהם עם זה מהירות ההולדה וזה מבואר מעניין השרצים והנה אמר וישרצו מעניין ההדמות לשרצים ברבוי ההולדה והנה הדגים נקראו שרצים כמו שאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה:

ובני, ואם הענין השני מה שהיו מועטים רק שבעים נפש והיו חשובים כדבר יקר המציאות, הנה פרו, ר"ל שהולידו בנים, וישרצו שזה מורה ההפראה היתרה שלא כדרך טבע בני אדם רק כטבע השרצים שיולדות הרבה ולדות בפעם א', ובדרך הטבע שהאשה שיולדת תאומים וכ"ש יותר מזה לא יתקיימו, והם רבו, והגם שראוי שיהיו חלושים ורפויי כח, הם עצמו בכח וגבורה במאד מאד עד שצר להם ארץ גשן ותמלא הארץ אותם, ובזה התבטל החשיבות שהיה להם מצד מעוט מציאותם:

ובני ישראל פרו וישרצו. פירש הגאון רב סעדיה זלה"ה גימ' שש"ה בכר"ס א' כדפירש"י:

וירבו שהיו יולדות ששה ששה בכרס אחד והטבעיים נותנים טעם עד ז'. ור"א העיד שראה ד' בנים שילדה אחת ולפי שהנולדים תאומים על הרוב הם חלשים או האחד מהם והטעם שהכח שהיה הולך לעובר א' הולך לשנים וכל שכן אם הם ששה לזה אמר ויעצמו פי' גבורים ועצומים כמו שאמר ולאין אונים עצמה ירבה באופן שבמאוד הכמות שיולדות ששה ששה בכרס אחד היה העוצם והגבורה מאד וזהו שאמר במאד מאד באופן שא' מישראל שהיה הולך בשוק היה ממלא השוק וזהו שאמר ותמלא הארץ אותם:

שהיו יולדות ששה בכרס אחד. פירוש דלמה כתב לשון "וישרצו", דאף על גב דכתיב (בראשית ט, ז) "שרצו בארץ", הך "שרצו בארץ" רוצה לומר על השריצה וההליכה בארץ, כי שריצה נאמר על הרחישה שהוא נע ונד הנה והנה, אבל "וישרצו" דהכא דמשמע על ההולדה – למה נאמר לשון שריצה, ותירץ 'שהיו יולדות ששה בכרס אחד', כמו השרצים שיולדות הרבה. ועוד הוי ליה לסמוך "וירבו" אצל "פרו", דכתיב בכל מקום "פרו ורבו", אלא לכך כתיב "פרו וישרצו" להודיע כי "פרו" שנזכר כאן – היו כמו השרצים שהם מולידים יותר מאחד, והשתא "וירבו" בא לתוספות, כי "וישרצו" אינו משמע רק שהיו מולידים דרך ריבוי, ושמא הם שנים בלבד, לכך קאי עליו "וירבו" להוסיף, וכן "ויעצמו". ואילו כתב 'פרו ורבו וישרצו' לא הוי משמע רק שהיו מתרבים, ולא שהיו מולידים הרבה ביחד. ומה שאמר 'ששה' למדו בב"ר "פרו" א', "וישרצו" ב', "וירבו" ג', "ויעצמו" ד', "במאד" ה', "מאד" ו':
ואם תאמר למה ילדו ששה בכרס אחד ולא פחות ולא יותר, שאם במקרה – אין ראוי שיהיה ששה תמיד בכל זמן, ויש מפרשים משום שז' חדרים הם ברחם האשה, שלשה מימין ושלשה משמאל, ואחד באמצע, אם תתעבר בימין יהיו זכרים, ואם בשמאל יהיו נקיבות, ואם באמצע יהיו טומטום או אנדרוגינוס. וכפי מספר החדרים אפשר להיות יולדת בכרס אחד. וכן היה ברכת ישראל, שהיו יולדות ששה בכרס אחד ביחד, ג' זכרים וג' נקיבות. ואנדרוגינוס קללה הוא – לא היתה מתעברת. אך בב"ר⁵¹ לא משמע הכי, דאיכא למאן דאמר שהיו יולדות י"ב בכרס אחד, ודריש "פרו" ב', "וישרצו" ב', "וירבו" ב' וכו':
ויש לומר שהכתוב אמר (פסוק יב) "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", והם היו משעבדים בהם ו' ימים בלא הפסק, כי השבת היו מקיימים ומשמרים במצרים, כדאמרינן במדרש (ר' שמו"ר א, כח) 'ישמח משה במתנת חלקו' (תפלת שחרית דשבת) כשהיו במצרים אמר משה לפרעה איך אפשר שבני אדם יכולים להתקיים ולעשות מלאכה בלי הפסק, אמר להם פרעה לבקש להם יום אחד לנוח בו, ובקש משה ליתן לו יום השביעי למנוחה. כאשר נתן הקב"ה השבת על הר סיני (להלן כ, ז) היה משה שמח 'במתנת חלקו' למפרע מה שנתן לו פרעה את יום השבת, שקיימו אותו. ומפני שעשו ו' ימים מלאכה בלי הפסק, היו יולדות ששה בכרס אחד. ולמאן דאמר י"ב – סובר שגם בלילה עושה מלאכה מקרות הגבר כדלקמן (רש"י ב, יא), ואין דרך לעבוד אלא ביום, והיה עבודתם משנה שכר שכיר, שעבדו ביום ובלילה, לכן היו י"ב. ולמאן דאמר ו' – לא חשב רק היום לאחד. אף על גב שהיו מולידים ששה בכרס אחד קודם שנולד משה, אין זה קשיא, דכיון שאין עתידים לעמוד בזה השעבוד של שבת, ולא נגזר עליהם שעבוד של שבת, לכך לא נקרא שהיו עובדים רק ששה ימים. ואפילו אם היו עושים תמיד ביום השבת, כיון דלא נקרא "ימי המעשה" רק ו' ימים, לא נתן להם שכר שבת, לפיכך לא היה יום השבת בכלל "כאשר יענו" (פסוק יב) כמו שאמרנו:
ויש מי שסובר שם (שמו"ר א, ח) שילדו ס' בכרס אחד, סבירא ליה כיון דכתיב "כאשר יענו כן ירבה" היה נגד כל יום ויום מן ימי המעשה י' בנים, שזה רבוי בנים, כי מספר עשרה הוא מספר של רבוי, והכתוב אמר "כאשר יענו כן ירבה וכן יפרוץ", כי אילו היו מענים יום אחד למעט תולדות – היה הקב"ה מרבה התולדות, דהיינו י' בנים, עכשיו היה ו' ימים – היה ס' בנים, כל יום היה בו רבוי של י' בנים. ועוד כיון דכתיב "כאשר יענו כן ירבה" אין שייך שיהיה נגד כל יום – בן אחד, שאם כן מה נתן להם נגד יום הראשון, דהא בלאו הכי כל אשה יולדת בן אחד, לכך כתיב "כאשר יענו כן ירבה", והרבוי הוא עשרה, ונגד כל יום היה להם עשרה בנים. אמנם אם יקשה לך איך אפשר שיהיו ס' בנים בכרס אחד, עיין בספר גבורות ה' (ס"פ יב), ושם הוא מבואר ענין זה. אמנם עיקר הפירוש שדור הזה היו מולידים ו' בכרס אחד – להשלים מספר שש מאות אלף של ישראל (להלן יב, לז), וכל אחת ואחת שהיה פרט – היתה יולדת פרט זה המספר – ששה בכרס האחד. כי מספר שש הוא ראוי לישראל, ודבר זה מבואר באריכות בספר גבורות ה' (פי"ב), והיתה יולדת ששה. ולמאן דאמר י"ב הוא כנגד הנקיבות גם כן, שהרי הזכרים בלבד היו שש מאות אלף (להלן יב, לז), וכנגד הנקיבות גם כן צריך. ולפיכך דרש "פרו" שנים, א' זכר ואחד נקיבה, וכלל הכתוב הכל בלשון אחד – דלא נקרא "פרו" אלא כשיש זוג שהם ראויים לפרות ולרבות. והכי קיימא לן דלא קיים פריה ורביה רק כשיש לו זכר ונקיבה. והבן זה היטב מאד כי ישראל מיוחדים במספר ששה, והרי תמצא כי כל זמן שהיו ארבעים שנה במדבר היה עומד זה המספר שש מאות אלף, שתראה כי מיוחדים הם בזה המספר. ובשביל להשלים זה המספר שמיוחדים בו ישראל כל אחת ואחת היתה יולדת ששה. ולמאן דאמר ששים – סבירא ליה שילדו ששים מפני כי מנין ישראל ששים רבוא, ומנין ישראל היה מיוסד על מספר ס'. וגם דבר זה מבואר באריכות בספר גבורות ה' (פי"ב), לכך היו יולדות ששים בכרס אחד. וראוי שיהיה הפרט דומה לכלל, כי כלל שלהם ס' רבוא ופרט שלהם ס'. ולמאן דאמר ששה היה הפרט דומה לכלל, הכלל שש מאות אלף, והפרט ששה:

ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם. ר׳ חייא אומר כל אחת מבנות ישראל היתה יולדת ששה, כנגד ששה מדות הללו, פרו, וישרצו, וירבו, ויעצמו, במאד, מאד.

וישרצו שהיו וכו׳ נפקא ליה ממילת וישרצו כדאי׳ בילקוט לגדול שבשרצים את מדמה אותם הדא עכברא ילדה שיתא ומיהו בש״ר מפיק ליה מששה לשונות דבקרא פרו וישרצו וכו׳ ונ״ל דתרווייהו צריכי דאי מוישרצו לחוד אימא כאידך מ״ד התם בילקוט דלקטן שבשרצי׳ מדמה אותן הדא עקרבא ילדה שיתין ואי מו׳ תיבות לחוד נימא כאידך מ״ד דבש״ר דפרו ב׳ וישרצו ב׳ וכו׳ הרי כאן י״ב מש״ה צריכי תרווייהו למילף דהוו ו׳. והטעם שהיו יולדות ו׳ נלע״ד שרצה לרמוז הקב״ה לכל א׳ המנין שיהיו כשיצאו ממצרים דהיינו שש מאות אלף דהאלפים והמאות נכללים באחדים כידוע שכל דבר שבקדושה נכלל בשרשו שהכל כלול זה מזה:

ובני ישראל פרו וישרצו. א"ר אחא מלמד שיולדות ששה בכרס אחד. ונפקא מדכתיב ששה לישני פריה ורביה. פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד מן מנין הששה. ד"א פ"רו וישר"צו עולה בגימ' שש"ה בכר"ס אח"ד חסר אחת וב' תיבות דמאד מאד ממלאות החשבון. ד"א דריש וא"ו וישרצו. ד"א פרו שעושים פירות. וישרצו כשרצים ששה בכרס אחד. וא"ת שמתים מיד לכך נאמר וירבו. וא"ת שהיו חלושים כדרך תאומים לכך נאמר ויעצמו:

ובני ישראל וכו'. מלמד שהיו יולדות ששה בכרס אחד ורמז מדכתיב ו' לישני פריה ורביה פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד. ד"א כי פרו וישרצו עולה בגי' ששה בכרס אחד פחות שנים וה"נ במאד מאד משלימות החשבון. ד"א פרו שהן עושין פירות וישרצו כשרצים ששה בכרס וא"ת שמתים לכך נאמר וירבו וא"ת חלשים היו לכך נאמר ויעצמו במאד מאד ולכך כתיבי כל הני לישני יתירי:

ובני ישראל פרו וישרצו לקיים מה שאמר הקב״‎ה, ״‎אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם״‎.

ובני ישראל פרו וישרצו וגו'. לפי סדר לשון הכתוב היה לו לומר ובניהם פרו וגו' ואכן אגב אורחא מגיד הכתוב ומעיד כי רבוים והפרתם היו בני ישראל לבד בלי שום תערובת מצרים או אומה אחרת ביניהם כי היו גדורים מן הערוה כמאמר חז"ל (שיר השירים רבה ד', י"ב פסוק גן נעול וגו', ושאר מקומות) ובני ישראל אעלו, ובני ישראל נפקו כמו שאיתא בזוה"ק (שמות ז'.).

וישרצו וירבו. שנות ההטפה שנקראים טף והתנועה ושנות הגידול והתוספת בעובי האברים כל זה היה בלי הדרגה רק היה בא תכף ע״ד וילדיהם ירקדון תכף ללידה ואפשר שהיו נולדים לשבעה חדשים. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י:

ובני ישראל כו'. פרו שכ"א הוליד ולא היה בהן עקר ועקרה.

רש"י ד"ה וישרצו, שהיו יולדות ששה בכרס אחד (שמות רבה א, ח). ע"כ. וקשה לי, שלא שמענו על חמישה אחים או אחיות למשה רבנו, שבשלמא לגבי אהרן ומרים, הרי הם נולדו לפני הגזירה, כי מסתבר שנס "ששה בכרס אחד" בא כתגובה על עינויי מצרים, ראה להלן (פסוק יב) "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" ודברי רש"י שם (ד"ה כן ירבה), "אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה". (פ' שמות תשמ"ד)

וישרצו. שֶׁהָיוּ יוֹלְדוֹת שִׁשָּׁה בְּכָרֵס אֶחָד (שם):

וישרצו. כמו ישרצו המים. רק הראשון מהפעלים העומדים בעצמם כמו הלך ישב עמד שכב. והשני מהיוצאים תלויה בדבר אחר כמו אכל שמר שכר. אכל את הלחם. שמר את הדבר. שכר את החמור. אלו נקראים פועל יוצא. והנה ישרצו המים מהפעלים היוצאים. וזה השני וישרצו מהפעלים העומדים. והנה זו הגזרה כגזרת שב. פעם עומד כמו ושב וקבצך. ופעם יוצא כמו ושב ה' אלהיך את שבותך. אולי מלת וישרצו רמז שילדו נשיהם תאומים ויותר ואני ראיתי ד' בנים שילדה אשה אחת והרופאים נותנים טעם עד שבעה יגיע בבטן אחת:

וישרצו - לידה. שלא שִׁכָּלָה הרחם. שבכל מקום קטנים, קרוין שרץ על הארץ.

וירבו ויעצמו במאד מאד. הל"ל מאד מאד מהו במאוד, אלא שרצה להורות שנעשו עשירים גם בממון שנקרא מאוד כמ"ש (דברים ו ה) ובכל מאודיך. ז"ש ויעצמו במאד היינו בממון שנקרא מאד, באותו מאד נתעצמו מאד, ולפיכך חשב פרעה להביאם לידי עוני כמ"ש וישימו עליו שרי מסים, כי ע"י המס שיתנו יבואו לידי עוני, וע"כ נענש פרעה כי הבנין גרם לו להתמסכן, שנאמר ויבן ערי מסכנות לפרעה וכארז"ל (יבמות סג.) העוסק בבנין מתמסכן.

וירבו. גדלו ונעשו כשהן קטנים גדולים. רשב״ם :

ותמלא הארץ אותם: ארץ גושן.

וירבו. שלא מתו כדרך העולם:

וישרצו. הרבה ולדות כאחד:

וירבו ויעצמו. וירבו במספר ויעצמו גדולי הגוף ותקיפים:

ותמלא הארץ אותם. עד שהיו מפוזרין נתמלאת הארץ מהם. ותמלא הארץ אותם, כחושים של קנים, שהארץ מלאה מהם.

ותמלא הארץ אתם כמו מהם. פירוש נתמלאה הארץ מהם, שהרי תיבת אותם מגזרת את כדכתיב ״‎אותו ואת בנו״‎, ומצינו את משמש בלשון מן, ״‎כצאתי את העיר״‎, ״‎חלה את רגליו״‎.

ב או יאמר ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אתם. אומרו במאוד מאוד, נראה לפי שאמר למעלה בשבח השבעים נפש שכולם השוו לטובה שצדיקים גמורים היו כאמור למעלה, ואחרי מיתת כל הדור המשובח ההוא אמר הכתוב אשר לא כדורות הראשונים דורות האחרונים, כי ובני ישראל פרו וישרצו וגו' במאוד מאוד כי מאוד הוא המכונה על שם היצר הרע ומדת הפורענות כנאמר בדברי חז"ל (עיין בראשית רבה ט', ז' ובקהלת ג', י"א פסוק את הכל עשה יפה וגו') והן המה פרו במדה זו להלך בדרכי היצר הרע, שהיה מצוי ביניהם עובדי עבודה זרה ח"ו כדברי חז"ל (שמות רבה כ"א, ז'). ותמלא הארץ אותם. כלומר שנתמלאו בדברי הארציות טומאת ערות ארץ מצרים להלך בנימוסה ולעבוד לאלהיה. אשר על כן ויקם מלך חדש וגו' ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. ממנו דייקא כלומר שנתרבו ונתעצמו בכוחינו כוחות הרעים ועל כן הבה נתחכמה לו כי צדיק גמור אינו בולע, וצדיק ממנו, בולע. כמאמר חז"ל (ברכות ז':), ויכול נוכל להם כי פן ירבה וגו' עד ועלה מן הארץ. פירוש פן יעלו מבחינת הארץ הלזו טומאת ערות מצרים ואז יתגברו עלינו וילחמו בנו.

וישרצו הרבה בכרס א' דוגמת שרצים.

בשעת השלום זכר לרך הנולד של רוני ודינה שי' שערכנו בביתנו, שאלתי כך והשיב הגאון ר' אביגדר נבנצל שליט"א, כי ריבוי זה לא היה כי אם על המשועבדים, ושבט לוי הרי לא שועבד, כידוע (ראה רמב"ן לספר במדבר ג, יד). והוכיח שאמנם שבט לוי היה המועט שבשבטים, אף כי מנו את זכריו מבן חודש ומעלה. עד כאן יפה. ברם, אחר כך שמתי לב שפסוקנו נאמר עוד לפני תחילת השיעבוד, כנראה כדי לקיים את הבטחתו ית' (בראשית יז, ו), ולכן קשה לקבל קשר זה של עינוי ושיעבוד, וממילא אין הבדל בין שבט לוי לבין יתר השבטים. (פ' שמות תשמ"ז)

וירבו. שלא יהיו מתים כדרך עם רב:

וירבו - גדלו ונעשו הקטנים גדולים ולא מתו בקטנותם.

ותמלא הארץ אותם. הל"ל ותמלא הארץ מהם מהו אותם אלא שהארץ גרמה להם לפרות ולרבות כמו שביארנו למעלה על פסוק וידגו לרוב בקרב הארץ (בראשית מח טז) בקרבה ממש כארז"ל (שמו"ר א יב) שהיו המצרים מבקשים להרגם ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע והיו חורשים על גבם, ואח"כ מבצבצים ועולין שנאמר (יחזקאל טז ז) רבבה כצמח השדה נתתיך כו', ולפי זה אלמלא לא היתה הארץ מכסה אותם לא היו רבים כ"כ, וא"כ הארץ גרמה להם שהיו מלאים כל כך, לכך לא אמר שהם היו ממלאים את הארץ אלא הארץ היתה ממלאה אותם, ונוכל לפרש עוד לשון וישרצו שאחר שמת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא הצדיקים שהיו מגינים עליהם, מאז נעשו שפלים כשרצים זוחלי עפר בעיני המצריים לכך נאמר וישרצו.

ויעצמו. שהיו בעלי עצם תקיפין. ראב״ע. ובאשר דרך היולדות תאומים להיות הוולדות חלושי המזג אבל במצרים אע״ג שהשריצו הרבה בנים כאחד מ״מ היו חזקים באבריהם. וכן לענין גדלות דרך הבנות כשמתחילין ללדת בנעוריהן נעשין חלשין וחולין. וכן הזכרים אם משתמשים בימי נעוריהם באברי ההולדה מחלישים כח בריאותן אבל במצרים לא הזיק כ״ז מאומה:

ויעצמו. שהיו גדולי עצמות ובעלי כח אע"פ שנולדו תאומים:

וירבו. שהולידו הרבה פעמים:

במאד מאד. הרצון בזה שבמאד מהם היה הרבוי והעוצם מאד לא היה שם כי אם מעטים שלא ימצא בהם זה הרבוי הנפלא בהולדה והעוצם וזה מודה על חוזק דבקות ברכת השם יתעלה בהם עד שכבר מלא הארץ מהם או יהיה הרצון באמרו ותמלא הארץ אותם שארץ גשן אשר היו בה שהיתה ארץ רחבת ידים קודם בואם נמלאת מהם או יהיה הרצון בזה שכבר היתה ברכת השם יתעלה בארץ אשר היו יושבים כה עד שכבר נמלאת הארץ ההיא כל טוב עמהם:

ג או יאמר הכתוב להיפך וכתבנו מזה קצת למעלה כי באמת אף שמאוד הוא בחינת היצר הרע והיסורין מכל מקום הלא קראו הכתוב טוב מאוד. והענין כי כשאדם זוכה להפך הרע לטוב זה טוב יותר, מבחינת הטוב. ועל בחינה זו אמר הכתוב (ירמיה ט"ו, י"ט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה ואמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ה.) אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו. והארכנו בבחינה זו בכמה מקומות שונות ובכמה בחינות שונות.

וירבו שהולידו הרבה פעמים

וראה דברי רש"י להלן (ו, טז) שאכן השיעבוד החל אחר מות לוי. ואולם ראה דבריו למעלה (בראשית מז, כח), שם אומר שהשיעבוד החל עם מות יעקב, וצ"ע. (פ' שמות תשנ"ז) וחזקוני לבראשית שם כתב שמשנפטר יעקב התחילו להשתעבד בהם מעט. וכן ברא"ם שם. וראה "גור אריה" שם שמשנפטר יעקב היו משתעבדים בישראל מפעם לפעם, ולאחר מיתת השבטים התחילו לשעבדם בקביעות. על־פי־זה סר הקושי מעל תירוצו של הגר"א נבנצל שליט"א ושב להיות יפה.

ויעצמו. שהיו בעלי עצם תקיפין. ומלת במאד מאד שלא היו יכולין להיות יותר. ובי"ת במאד כמו בי"ת ויסעו בראשונה. כי כתוב ראשונה יסעו:

ויעצמו - שלא מתו אנשים, אלא היו הרבה ועצמו במאד מאד עד שנתמלאה הארץ אותם. וכן: והחצר מלאה את נוגה כבוד ה'. כמו מילאה. וכן: ושוליו מלאים את ההיכל כמו ממלאים את ההיכל.

במאד מאד. כל פרטים אלו היה בהפלגה יתירה:

במאוד מאוד. ואין יכולין להיות יותר:

ויעצמו. האריכו ימים, כמו ואויבי חיים עצמו, אבל רוב עצום הוא מספר רב (הגר"א), ואמר לשון וישרצו מענין ההדמות לשרצים ברבוי ההולדה כנודע מענין השרצים, ועד"ז וידגו לרוב, והדגים נקראו שרצים כמ"ש ישרצו המים שרץ נפש חיה (רלב"ג):

ובחינה אחת היא, אדם הזוכה לעבוד את שמו יתברך מתוך דברי ארציות מאכילה ושתיה וזיווג וכדומה מצרכי בני אדם שהן הן כוחות הרעים. כי התאוה הוא שורש הרע רק שאף על פי כן אין חיותם ושפעם כי אם משפע הקדוש הבא אליהם ממלך עולמים ברוך הוא מה שנתלבש בהן חיות ניצוצי הקדושה בעת הבראם על ידי אותיות התורה הקדושה. וכשאדם אוכל מאכלו כראוי בזה השולחן אשר לפני ה' בפחד ומורא ובשבירת התאוה ובכוונה ראויה רק למצוא בו מקום לה', או להעלות הניצוצות על ידי כוונת אכילה המבוארין בדברי מרן קודש קדשים האר"י ז"ל ולהוריד על ידי כח כוונתו כל מיני שפע וברכה וקדושה לכל העולמות הקדושים מעולם לעולם עד עולם התחתון, אשר בזה נעשה מאכלו כמו הקרבת הקרבן על המזבח ממש, ושולחנו מכפר עליו כאשר בזמן הבית. או בכוונה הפשוטה המבואר בדברי הרמב"ם (פרק ג' מהלכות דעות הלכה ב' ושולחן ערוך אורח חיים סימן רל"א) שהוא בכדי להיות עובד עבודתו עבודה תמה על ידי כח אשר יתחזק בכח האכילה ההוא, ואם לא לשם מצוה, לא היה אוכל בשום אופן.

ויעצמו שהיו לגוי עצום שלא מתו מהן בקטנותן.

על כך העיר הגר"א נבנצל שליט"א: מכל מקום לפי מספר בכורי הלויים לעומת מספרם הכולל של בני לוי, גם להם היו משפחות גדולות (כלומר, במפקד הלוויים שבראש ספר במדבר (ג, יז-לט) מבן חודש ומעלה, עולים הנתונים הבאים: בני גרשון - 7,500; בני קהת - 8,600 ובני מררי - 6,200. סך הכל: 22,300. והנה מסכם הכתוב מספרים אלו בפסוק לט שם במילים: "כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן על פי ה' למשפחֹתם, כל זכר מבן חדש ומעלה: שנים ועשרים אלף". שאלה זו עתיקה היא, וכך שנינו בברייתא במסכת בכורות ה ע"א: שאל קונטרוקוס השר (רש"י: שם שר) את רבן יוחנן בן זכאי: בפרטן של לוויים אתה מוצא עשרים ושניים אלף ושלוש מאות. בכללן אתה מוצא עשרים ושניים אלף. ושלוש מאות להיכן הלכו? אמר לו: אותן שלוש מאות, בכורות היו, ואין בכור מפקיע בכור. מאי טעמא? אמר אביי: דיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו. ע"כ. דהיינו: מפקד בני שבט לוי ששם, בא לשם הקדשתם לשרת כמשרתי ה' במשכן במקום הבכורות, שהוקדשו לה' בזמן שהכה ה' כל בכור בארץ מצרים. לשם כך היה צורך לקזז את מספרם הכולל של הלוויים ממספרם הכולל של בכורות בני ישראל, ועל כן מצווה ה' את משה עם סיום מפקד הלוויים וקבלת סכום כולם (ג, לט) לפקוד את כל הבכורות בבני ישראל. מספר הבכורות שנתקבל היה עודף במקצת על מספר הלוויים, ואת העודף הזה של מאתיים שבעים ושלושה בכורות ציווה ה' (במדבר ג, מד-מח) לפדות בחמישה שקלים לבכור, אשר יינתנו לאהרן ולבניו. ומה באשר לשלוש מאות בכורות הלוויים שהושמטו בסיכום הכולל? אלו היו מבכורות הלוויים ועל־כן נפטרו מן הפדיון, ובכך נכנסו לקדושת הלוויים תחת היותם בעצמם בכורות. לפיכך אין בכוחם להפקיע שוב את קדושתם של מאתיים שבעים ושלושה בכורי ישראל העודפים. נמצא אם־כן שעל אוכלוסייה כוללת של 22,300 זכרים היו אצל בני לוי 300 בכורות זכרים, ואם כן מספר הילדים הממוצע במשפחת לוויים היה 74). והוסיף הרב איתן שנדורפי שי': יתכן לומר שמספר הנפשות בכל משפחה ממשפחות בני לוי לא היה גדול כל כך. היו בין עשרה לחמישה עשר נפשות במשפחה וברוב גדול של המשפחות נולדה בת תחילה. וראה דברי אור החיים הק' לספר במדבר (ג, טו). (הראני בנימין רוזנברג שי')

ותמלא הארץ. ארץ גושן היא:

ותמלא הארץ אתם. מהם מיבעי וכן ת״א מנהון. אבל לשון המקרא אותם. בא ללמד דלא ארץ גושן לבד שהי׳ מיוחד לישראל ומלאה מישראל לבד. אלא אפילו כל א״מ שהי׳ עיקר ישיבת עם מצרים מ״מ מלאה הארץ את ישראל. ומשמעות אותם עמם. כמש״כ בספר ויקרא י״ז ה׳ עה״פ וזבחו זבחי שלמים לה׳ אותם. והיה כל מקום פנוי שמצאו ישראל לקנות ולדור נתישבו שמה. והיינו דכתיב במכת בכורות ופסח ה׳ על הפתח הרי שהיו הרבה בתי ישראל בקרב בתי מצרים. ואע״ג שיבואר להלן ב׳ כ״ה וג׳ ז׳ שפרעה נגש לישראל ולחצם לדור במיצר כדי להשפיל דעתם. מ״מ הי׳ באופן שנשארו בקרב ערי מצרים בין בתיהם. ובא הכתוב להקדים בזה סיבת שנאת מצרים וגזרת המלכות. ומחשבת חשד מה שלא עלה ע״ד ישראל. כ״ז בא משום שבקשו לצאת מרצון יעקב אביהם שישבו דוקא בארץ גושן כדי שיהיו בדד ונבדל ממצרים כמש״כ בפ׳ ויגש. אבל הם לא רצו כן. ובש״ר איתא עוד שפסקו למול מזה הטעם שאמרו נהיה כמצרים. דאחר שקבעו דירתם בקרבם מצאו טוב להם להשתוות למצרים ולא יהיו ניכרים שהמה יהודים. ומשום זה ביאר המדרש שהפך ה׳ לבם לשנוא עמו. וכבר ביארנו בס׳ בראשית עה״פ כי גר יהיה זרעך וגו׳ אשר היא הסבה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו בשביל שאין אנו רוצים להיות כגרים ונבדלים מן האומות:

במאד מאד. במאד פי' ברוב שבהם היה הרבוי והעוצם מאד, ולא היה בם כ"א מעטים שלא ימצא מהם זה הרבוי הנפלא בהולדה ועוצם (רלב"ג), ובזה אין הבי"ת במלת מאד נוספת כל המפרשים:

וגם בבחינה זו יוכל למצוא לו מקום שיהיה שולחנו מזבח כפרה, והוא על ידי אכילת עניים על שולחנו שזה נחשב כמו הקרבן במזבח כמאמר חז"ל (ברכות נ"ה.). וכמו כן בכל בחינת התאוות לא יעשה כי אם באופן שיהיה בהם מקום לה' ואף בעת עשאם לא יעשם כי אם בשבירת התאוה ובהכנעה ורק לשבור רעבון נפשו לא למלאות כריסו ובטנו או שאר תאוותו. והעבודה באלה הדברים הוא הנקרא אם תוציא יקר מזולל והוא החשוב שבעבודת אלהינו יתברך שמו. כי העבודה שהיא על ידי תורה ומצוות זה נקרא טוב לבד שאין בו בחינת היצר הרע ואינו צריך לכפות את יצרו הרע כל כך להעבודה, מה שאין כן באלה שיצרו תוקפו וממשיכו למלאות תאותו והוא צריך לעבור על מדותיו הרעים ולשבור כל תאותו שלא יעשנה כי אם עד שיהיה בה מקום לה', וידוע אומרם ז"ל (סנהדרין ק"ו:) הקב"ה ליבא בעי שנאמר (שמואל-א ט"ז, ז') וה' יראה ללבב, ועל כן זה נקרא טוב מאוד שטוב יותר מבחינת הטוב לבד. ואפשר לזה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ט, ג') אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו כלומר גם שבדרכיו של העולם הלכו. מכל מקום לא פעלו עולה והוא בבחינה הנזכרת שבכל דברי הארציות הנמשכים משורש הרעים, נזכרים לה' אלהיהם ושומרים עצמם בשמירות יתירות שלא יהיה עולתה בו בבחינת כיוון מילוי התאוה שלא לשם ה'.

במאד מאד. קאי על הכל שפרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד:

וזה שיש היום לכאורה הרבה יותר כהנים מלויים - ראה ספר הטלפון, והתבונן בכל בית כנסת בשעת קריאת־התורה, לעניות דעתי אינו אלא משום שמעמדם של הלויים אינו מכובד במיוחד - בהשוואה לכהנים, ולכן לא היה לדורות האחרונים עניין רב בשמירה על ייחוסם זה. (פ' שמות תש"ס)

רעמסס. בשוא נח תחת העין כי הראשון שתחת העי"ן שהוא דבק עם הרי"ש יקרא נח והשני תחת מ"ם יקרא נע כי הוא כמו תחלת נע השפה:

ואפשר לרמז בזה מה שפסקו רבותינו לפסק הלכה באלו הן הגולין (מכות ז'. וברמב"ם פרק ו' מהלכות רוצח הלכה י"ב) שכל שהוא דרך עליה אינו גולה כל שהוא דרך ירידה גולה. ורמזו בזה להנשמה הקדושה, שכל שכוונתו בדרך עַליה לעלות ולקשור עולם בעולם, עולם התחתון שבה כל דברי הארציות בעולם העליון ולהעלות הניצוצות שבהם למקום שרשם אשר בשמים ממעל ולראות לקרב הארץ וכל אשר בה מד' מינים דומם צומח חי מדבר למעלה למעלה להכניס הכל למצוה ולרשות היחיד יחידו של עולם ואז אינו גולה. כלומר לא נחשב אצל הנשמה לגלות, זאת אשר נתלבשה בגוף העכור וירדה לעולם הזה המלאה גילולים וטינופת הקליפות כיון שהוא עושה בזה נחת רוח מופלג ותענוג גדול למי שאמר והיה העולם לנשק ארעא ורקיע אהדדי ליחד עולם התחתון בעולם העליון. ואמנם ח"ו כל שהיא דרך ירידה שאין כוונתו למעלה לקרב הדבר ההוא לשמים, כי אם כרוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג', כ"א), וכוונתו רק למלאות תאותו וחפצו ולמלאות כריסו ובטנו בכל הבלי שטותי עולם הזה ומחמדיו, הרי זה גולה. כלומר הנשמה אצלו בגלות המר והנמהר שלא די שאינו מעלה אותה עם הניצוצות הקדושים אל חיק אביהם שבשמים כי אם אדרבה מורידם עד מדרגה התחתונה לרשות הרבים מדור הקליפות והרע שנאמר עליהם (תהלים צ"ב, י') יתפרדו כל פעלי און. וכביכול כביכול הקב"ה צער לפניו כי פוסק וכורת עולם מעולם ואז גם השפע הראוי לירד מעולם העליון לעולם התחתון לא יוכל לירד כיון שנפסקו זה מזה.

שם. ...שהיו יולדות ששה בכרס אחד. ע"כ. וצריך לומר שזה היה שכיח, אבל לא כל לידה היתה כזאת, שכן לפי חישוב מעוגל למדי יצא שבשבעה דורות יתרבו לכדי כמיליון ושש מאות אלף זכרים בלידה אחת בלבד (לכל אשה): שבעים יורדי מצרים כפול ששה שנולדו בכרס אחד לחלק לשניים (כמחצית מהנולדים - נקבות), כפול שש, לחלק לשניים וכו', והוא כשאין מונים מן החשבון את שבט לוי שלכאורה לא היה בו ששה בכרס אחד. (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ט) וראה מאמרו של הרב שלמה אבינר שי' "מספר יוצאי מצרים" (גליון 110 של "עטורי כהנים", ניסן תשנ"ד), וראה פירוש "השיר והשבח" של ר' זלמן סורוצקין (בעל ה"אזניים לתורה") על הגדה של פסח עמ' נה שמוכיח ממנין הבכורים שמוכרחים לומר שנולדו ששה בכרס אחד (הראני ר' גרשון באס שי').

וזה ענין הסולם שהראה הקב"ה ליעקב סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. כי כל הדברים האלה הנה מוצבים ארצה ואמנם ראשם מגיע השמימה. והשמימה רומז לשמי השמים העליונים, כי אין שמחה ונחת רוח גדול לאלהינו יתברך יותר מהתקרבות הנפרדים והרחוקים מאור פניו יתברך בכל דברי הארציות שתאות לבו של אדם נמשך אחריהן. ואמר הכתוב והנה מלאכי אלהים פירוש שלוחי אלהים אשר שולחן לארץ הלזו לקרב הארץ וצבאיה לבוראן ברוך הוא הנה הם עולים ויורדים בו כנאמר כי יש שעולין דרך עליה וגורמין תענוג ונחת רוח ליוצרם על שם כבוד מלכותו שבכל משלה, ובכל דבר ודבר יש בו כוחי אלהינו יתברך. ויש ח"ו יורדין למטה בו ונטבעין ונשקעין בטיט היון וממשיכין עליהם כל מיני הקליפות והרע והסטרא אחרא, ועל זה אמרו חז"ל (נזיר כ"ג.) מאי דכתיב (הושע י"ד, י') צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל לשני בני אדם שאכלו את פסחיהן אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם מצוה נאמר בו צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו ופושעים יכשלו בם (פירוש אכילה גסה פירש רש"י שם שאכלו למלאות רעבון נפשו כי ירעב). על כן ראה והבט עד היכן הדברים מגיעים, ואיך תוכל לאבד עולם מלא ח"ו בשעה אחת ולקנות עולם מלא בשעה אחת ולגרום תענוג ושמחה בכל העולמות עולם התחתון ועולם העליון.

וזה שאמר הכתוב ובני ישראל פרו וגו' ויעצמו במאוד מאוד, כלומר עצמו עצמם בבחינת הנקרא מאוד בחינת היצר הרע שבכל דברי הארציות המגושמים והם כיוונו הכל להעלות מתתא לעילא לקרב הארץ וכל אשר בה לשמי השמים, ולא פעלו עולה אף שבדרכיו של העולם הלכו כנאמר. ותמלא הארץ אותם פירוש שהארץ נתמלאה בבחינתם בחינת הקודש שהרכיבו אלהותו יתברך בכל דברי הארציות בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ועל כן פרעה ועמו כשראו זאת אמר הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' ונלחם בנו ועלה מן הארץ, כי עיקר השפלת ישראל להאומות הוא על ידי בחינה זו, מאחר שהאומות אין להם חיות כי אם מכל דברי הארציות, וכשישראל זוכים להעלות הדברים ההם למרום שבתם, אז הקדושה שבהם נתעלה למעלה למעלה, וגשמיות וארציות שבהם נופל לעומקא דתהום רבה ויתפרדו כל פועלי און כי אין חיות להגשמיות כי אם בהיות בתוכו הניצוץ הקדוש ממלכות כל עולמים אשר מלכותו בכל משלה, וכשנלקח הניצוץ הזה נעשים הדברים ההם בבחינת המתים וקול עלה נדף יתגבר עליהם כי אין להם כח וחיות.

וזה שאמר הכתוב (תהלים קי"א, ו') כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. פירוש שהגיד לעמו שבכל מעשיו אין בו כי אם כחו אורו שפעו וחיותו, לא זולת. וצריך להעלות הכח הזה לחיק אביהם שבשמים ועל ידי כך נתן להם נחלת גוים כי בזה ישארו בלי חיות ויתפרדו כל פועלי און. ועל כן השיב כלב בן יפנה על דבר המרגלים שאמרו (במדבר י"ג, כ"ח) אפס כי עז העם היושב עליה וגו' אמר (שם ל') עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, כלומר שאנחנו נהיה עולים ונעלה כל דברי הארציות אל השמים אז ודאי וירשנו אותה ויכול נוכל לה כי כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים כנאמר. וזה שאמר פרעה לבני ישראל ונלחם בנו ועלה מן הארץ כלומר שילחמו בנו כשיעלו מן הארץ כל הבירורים שבה ובודאי יתגברו עלינו ועל כן וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם בכדי לבטלם מעבודתם עבודת הקודש ברוב העבודה הקשה. אבל רוח הקודש השיב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ כי על ידי העינוי יותר יעלו הניצוצות ההם כידוע וכאשר יתבאר בדברינו אם ירצה ה' להלן ואז ודאי כן ירבה הקדושה וכן יפרוץ, והטומאה נפול תפול ויצאו המכות מן הקדושה ויכו אל הקליפה עד חרמה כאשר היה בסופם.

גם יאמר לפי הנזכר ונלחם בנו, כי עיקר המלחמה הוא בבחינה ללחום עם התאוה בכל דברי הארציות לכובשה תחת ממשלתו עד ליחד את דיבורו ומחשבתו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו בלתי לה' לבדו שלא יתמשך אחר תאותו בשום אופן בעולם, ובזה המלחמה נוצחין לכל האומות כי כח מעשיו וגו'. ועל כן אמר ונלחם בנו כלומר המלחמה תהיה עם עצמיות כוחינו וחיותינו שיכוונו תמיד לשבר כוחינו הנשרש בשורש תאות הארציות ולהשפיל תאותם עד לארץ, ובזה נרד ונשפיל עד למטה למטה. ולא תקשה לך מטענות הס"מ אחר כך שהיו עובדי עבודה זרה כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ז') כי אפשר באמת על ידי העינוי הגדול והצער המופלג בשיעבוד חומר ולבנים נפלו ממדריגתם וה' הרואה ללב ויודע כי אין זה רק מחמת עינוי מצרים, לא פנה אליו ויגער בהשטן וינער את מצרים בתוך הים ובני ישראל הלכו ביבשה, וזה ודאי שבכח העינוי יצאו כל צבאות ה' המה הניצוצות הקדושות כאמור.

ותיראן המילדות את האלהים וכו' ותחיין את הילדים. ופרש"י שהיו מספקות להם מים ומזון. יל"ד וכי שתי המילדות האלו היו דים לכל ישראל המפוזרים בכל ארץ מצרים. ומה גם יפלא מאד כשנאמר כי הם היו מספקות מים ומזון לכל הילודים עם רב כזה בכל יום אשר היו פרים ורבים עד מאד מי יעצור כח בכאלה. אמנם הנ"ל ברמז הענין דהנה כבר מבו' בכהאריז"ל כי הנשמות האלו שנולדו במצרים באותן ק"ל שנה קודם לידת משה הם היו בתיקון ק"ל שנה של אדה"ר וכשנולד משה אז כלו ונפסקו כולם והוא התחיל להיות מצד הטוב כמ"ש ותרא אותו כי טוב הוא. והנה יוכבד היתה גלגול חוה בת ק"ל שנה עד שנולד משה לתיקון הזה. ולכך כל עיקר עבודתה היה להמשיך ולתקן כל אותם הנשמות במצרים. וזה היה הענין שהיו ישראל פרים ורבים עד מאד על ידי המילדות הללו שהיו הם בצדקתם ממשיכים ומולידים הנשמות האלו לתקנם מהר קודם לידת משה רבינו. וכאשר מצינו אצל יעקב אבינו ע"ה שזה היה עבודתו במצרים לתקן נשמות של ק"ל שנה כנ"ל כמש"א לפרעה ימי שר מגורי ק"ל שנה מעט ורעים קרא אותם רעים כנ"ל וכל שבע עשרה שנה שחי במצרים אך זה היה עבודתו להמשיך נשמות קדושות לבנ"י עד שראה ס' רבוא מיוצאי חלציו. וז"ש ויפרו וירבו מאד ויחי יעקב ר"ל מה שפרו ורבו מאד זה היה מחיות יעקב אביט שהמשיכם ומה זרעו בחיים אף הוא בחיים ר"ל הוא בתוך החיים כי מכחו הם חיים שהוא הולידם והמשיכם מעולם העליון. וז"ש צורתו של יעקב חקוקה בכסא כבוד. ר"ל כסא כבוד הוא עולם הבריא"ה שממנו נשמות יוצאות כנודע בורא כל הנשמות. וזה פי' צורת יעקב כמו אין צייר כאלהינו שצר צורה בתוך צורה היא הנשמה כנ"ל. וזהו שחי יעקב במצרים טו"ב שנה אמרו לצדיק כי טו"ב להשפיע נשמות ע"י יסוד וז"ש כל הנפש הבאה ליעקב כי כן על ידו באו הנשמות האלו. וז"ש הבאים מצרימה כי אלה הם הנשמות האלו והם שבאו עתה ונולדו במצרים ע"י יעקב לכך לא נאמר אשר באו. והנה המילדות האלו גם זה הי' עבודתם כנ"ל להמשיך נשמות קדושות לבנ"י. וז"ש כי חיות הנה שהנשמות באו מבחי' חיים כנודע. וזה בטרם תבא אליה' המילדת וילדו כמ"ש טרם יקראו ואני אענה. וזה וייטב אלהים למילדות וירב העם שנתרבו הנשמות עליהם. וזה שפרש"י שהיו מספקות מים ומזון כי ע"י צדקתם המשיכו שפע ופרנסות מים ומזון לכל ישראל:

נפ"ש בגימט' ת"ל כנגד ומושב ב"י וגו' ארבע מאות ושלשים וגו':

וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ויקוצו מפני בני ישראל נ"ל בס"ד דארז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר והם היו קצים מן הזכרים ולא מן הנקבות וילידת הזכרים היתה כפי הטבע מחמת רוב עינוי דאז האנשים חלושים הרבה מעבודת היום ובעת שמזדווגים בלילה עם נשיהם מוכרח שהאשה מזרעת תחלה כי האיש מחמת חולשת גופו שוהה להזריע ולכן ויקוצו מפני בני ישראל בני דייקא ר"ל הבנים שהם זכרים שלא היו יולדים בנות וכיון שהעבודה היא בזכרים והם קצו מן הזכרים זו הוכחה שהעבידו את ישראל בפרך כדי לפרק גופם ולא בשביל הנאתם לעשות להם עסק ולכן סמך לפסוק זה פסוק ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך:

או יובן בס"ד הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה וכו' דידוע מ"ש רב יעקב אלגאזי ז"ל ע"פ בא אחיך במרמה ויקח ברכתך והוא דאע"ג דקי"ל שאין להעביר הירושה אפי' מברא בישא לברא טבא עכ"ז במקום תורה וחכמה שאני דהיינו אם הבן האחד הוא חכם והב' ע"ה יש רשות לאב להעביר הירושה מהבן שהוא ע"ה וליתנה לבן שהוא ת"ח ע"ש בדבריו ז"ל. והנה המצריים כשראו שישראל הם גוי עם חכם ונבון ועוסקים בתורת ה' אשר מסרו להם האבות זיע"א הנה הם פחדו פן יתגברו ישראל עליהם וילחמו בהם ויגרשו אותם מעיר מצרים וישבו הם לבדם במצרים במקומם ועיין פירש"י ז"ל ע"פ ועלה מן הארץ כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים והרי הוא כאלו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה ע"ש ונמצא שהם יראים פן יגרשום ישראל מן הארץ והם יירשוה והנה הגם שהם יודעים שישראל לא יכולים לעשות שום דבר בלתי עזר אלהי ואם כן בודאי הקב"ה לא יעזרם בזה יען כי אעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא אין להעביר וכבר הקב"ה חילה כל הארצות לשבעים שרים וארץ מצרים נתנה למצריים ואיך עתה יעזור לישראל ליקח נחלת אחרים ואפי' שישראל הם ברא טבא עכ"ז אין נכון לעשות כן ואמנם פרעה ועמו בהאי פחדא הוו יתבי דהם ראו שישראל היו עם נבון וחכם ועוסקים בתורה שמסרו להם האבות וא"כ עתה יש לחוש לזה דבמקום תורה וחכמה יש להעביר הירושה ולתת אותה להבן שהוא חכם וא"כ וראי הקב"ה יעזרם במעשיהם ויצליח אותם לגרש את פרעה ועמו ולירש מקומם וארצם ולכן הם רוצים לעשות אופן שיהיו המצרים חכמים יותר מישראל ח"ו וזה איך אפשר להיות שהמצריים לא אפשר להם להשיג חכמת התורה שהיא החכמה האמתית והיא חכמת ישראל דוקא לכן נתייעצו שישימו שרי מסים לענות את ישראל כרי שבזה אז ישראל ישכחו חכמת התורה שהיה להם מרוב קושי העבודה והטרדא כי חכמת התורה שמעתתא בעייא צלותא כיומא דאסתנא ואז ממילא חכמת מצרים שיש להם במילי דעלמ' תהיה נעדפת על ישראל וממילא אז המצריים יקראו חכמים יותר מהם ואם כן אז אין להם לחוש שהקב"ה יעזרם בזה לגרש את המצריים משום אעבורי אחסנתא וכו'. ובזה יובן בס"ד ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו ר"ל הם חכמים יותר ממנו וכמ"ש רז"ל ע"פ רבתי עם רבתי בדעות וכן אמרו ע"פ רבים קמים עלי רבים בתורה ע"ש וכן כאן רב ועצום ר"ל רבים בחכמה ובתורה ולכן הבה עצה שנתחכמה לו ר"ל שאנחנו נתחכם יותר מהם וזהו נתחכמה לו כלומר שנהיה אנחנו חכמים עליהם ולא להפך שאם נניח הדבר כמו שהוא יש חששה פן ירבה עוד בחכמה והלואי שישארו בחכמה זאת שיש להם אלא יש לחוש פן יתרבו בחכמה יותר ואז כשיקרא את מצרים מלחמה עם מלך אחר אז אותו זמן יהיה לישראל תגבורת לב יותר ואם הם ישנים יתעוררו משנתם וימלאם לבם לערוך עם מצרים מלחמה גם הם וזהו ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ והיינו כפי' ב' שהביא רש"י ז"ל כאלו כתוב ועלינו מן הארץ שישראל הם ירשו את ארץ מצרים ויגרשו את פרעה ועמו ממנה ולכן נתייעצו לעשות עליו שרי מסים וכו' כדי למעט חכמתם וזהו וישימו עליו שרי מסים למען ענותו וכו' ואמנם הקב"ה לא כן חשב אלא כאשר יענו אותו כן ירבה בחכמה וכן יפרוץ ולכן ויקוצו מפני בני ישראל שראו שהם עומדים בהצלחה הפך עצתם:

ויקם מלך חדש. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו:

וברוח אפיך נערמו מים. הם אמרו הבה נתחכמה לו (שמות א י), והקב״ה נתן ערמימיות במים והיו המים נלחמים בהם בכל מיני פורענות.

ויקם מלך חדש. פירושו כמשמעו בלא תוספת שלא היה מזרע המלוכה. על כן כתיב ויקם כמו כי הקים בני את עבדי:

ויקם מלך חדש על מצרים וגו'. לשון קימה לא מצינו במלך, כי הל"ל וימלוך מלך חדש על מצרים מהו ויקם, ונראה לפי שלשון קימה שייך במי שקם על רעהו להרע לו, כמ"ש (בראשית ד ח) ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו. וכתיב (דברים כב כו) כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כך מלך עריץ זה ע"י התחבולות אשר חישב לעשות לישראל נגד רצון האל ית', אע"פ שראה כי ה' עמהם במה שהיו פרים ורבים שלא כדרך העולם, מ"מ רצה להתחכם לו יתברך, ועי"ז גרם שהשיב ה' עמלם בראשם ע"י המכות עברה וזעם אשר שלח ה' בהם, כמ"ש (שמות י ז) הטרם תדע כי אבדה מצרים, ומתוך זה דומה כאילו הוא קם עליהם להביא על המצרים כל המכות ההמה.

ויקם מלך חדש - ונתחכם עליהם למעטם ולא הועיל לו.

ויקם מלך חדש. מלך אחר מיבעי. אלא משמעות חדש בדעות חדשות. שלא ידע להכיר את יוסף אשר הרבה להיטיב עם המדינה. ואמונתו הרבה למלוכה. ומזה הגיע להמלך לחשדם:

ויקם מלך חדש: דעת החכם יאסט (Allgemeine Geschichte des Israelitischen Volkes כרך ראשון, עמוד צ"ד) כי פרעה שהיה בזמן יציאת מצרים היה (לפי מה שמצאו האחרונים שעמדו על הבנת כתיבת המצרים הקדמונים) החמישי ממשפחת רעמסס (Ramesses), ומלכי משפחת רעמסם הכריתו כמאתים שנה קודם לכן את המלכים הרועים אשר באו מארץ ערב וכבשו את המצרים ומשלו בם מאה שנים והנה הוא אומר כי יוסף ואח"כ כל בית אביו באו מצרימה בזמן ממשלת הרועים, והמלכים הרועים אהבו אותם להיותם מבני שם ומאנשי אזיא ומדברים לשון הקרובה ללה"ק, ואולי היו גם הם נקראים עברים מבני יקטן בן עבר. והנה פרעה שבימי יוסף שהיה אוהב העברים הושיב בני יעקב במטב הארץ בארץ רעמסס, והארץ ההיא קרוב למאמין שהיתה ארץ אחוזת משפחה אחת של מצרים הנקראת משפחת רעמסס, ובני ישראל לקחו נחלתם כלה או רובה וישבו בה, ואחרי מאתים שנה אירע כי אנשי משפחת רעמסס מרדו במלך הנכרי ממשפחת הרועים והכריתו אותם, ומלכו תחתיהם; ולהיות אני המשפחה ההיא שונאי ישראל מפני שלקחו נחלתם, וגם מפני שהיו אוהבי הרועים; היה שפרעה גזר על ישראל מה שגזר.

ויקם מלך חדש. פי' רבי אברהם שלא היה מזרע המלוכה כמו הקים בני את עבדי עלי:

שנתחדשו גזירותיו. ש"ר בסוטה פ"ק דאם לא כן וימת וימלוך מיבעי ליה:

ויקם מלך חדש. פליגי רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, והד אמר שנתחדשו גזרותיו, מאן דאמר חדש ממש – דכתיב חדש, ומאן דאמר שנתחדשו גזרותיו, מדלא כתיב וימת וימלוך ^בולפי פי' זה שנתחדשו גזירותיו צ"ע קצת לפרש הלשון ויקם מלך חדש כיון דלא קם עתה כלל, ואולי יפרש ויקם שקם על ישראל בגזירותיו, מלשון ויקם קון על הבל אחיו, כי כאשר יקום איש על רעהו, [ואע"פ דלפי"ז היה צ"ל על ישראל אך י"ל הכונה בלשון על מצרים על בנ"י היושבים במצרים, ומעין הלשון והעיר שושן נבוכה – צהלה ושמחה, דהוא רק ביחס היהודים) או די"ל דמ"ד שנתחדשו גזירותיו ס"ל ג"כ שהמלך היה חדש, ורק הוסיף לדרוש שגם נתחדשו גזירותיו, ודיוקו ממלת חדש, יען דשם חדש יונח עפ"י רוב למלך חדש ממשפחה חדשה משל המלך הקודם, משא"כ הכא מעיקרא מלכה משפחת פרעה ועתה משפחת פרעה, וא"כ הול"ל ויקם מלך אחר. –
ודע כי בפדר"א פ' י"א [וכ"ה בספר הישר] מונה במספר המלכים שמלכו מסוף העולם ועד סופו את יוסף, וז"ל, ארבעים שנה היה יוסף משנה למלך במצרים וארבעים שנה מלך לעצמו דכתיב ויקם מלך חדש, עכ"ל. ואינו מבואר טעם הראיה, וי"ל דדייק כדיוק הגמ' מדלא כתיב וימת וימלוך [ולא ס"ל כתירוץ הגמ' שנתחדשו גזירותיו], ומפרש דקאי אדסמיך ליה בסוף פרשה ויחי ואח"כ ויקם מלך חדש, וא"כ משמע דמקודם מלך יוסף, ולפי"ז יהיה המשך הענין על הסדר, מקודם וימת ואח"כ ויקם, והיינו הך דוימלוך, ודו"ק. .
(סוטה י"א א׳)

וחד אמר שנתחדשו גזרותיו. דאל"כ וימת וימלוך מבעי ליה:

אשר לא ידע את יוסף. לא הכיר את יוסף:

ויקם מלך חדש על מצרים. הרצון בזה כי המצריים כשראו רבויים היו כקוצים בעיניהם. לא רצו לשום עליהם מלך ממשפחת המלכים הראשונים. לפי שהיה בלבם על יוסף שהמליכו עליהם בהיותו עבד. ולכן בחרו להם איש צר ואויב אכזרי. ולכן אחר שסבת מלכותו לא היתה אלא בשביל זה. ויאמר אל עמו שהיו כולם מסכימים עמו. הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. כלומר יש להם ג' סבות נשגבות להשחית כל העולם. האחד היותם בני ישראל מלומדים בניסים ובתחבולות. וכבר ידעתם מה שעשה לאחיו ובא כנגדו בד' מאות איש עמו ולא יכול לו. וכן ידעתם מה שעשו שני בניו לכרך גדול של שכם. וכן ידעתם שהם בוגדים ובגדו באחיהם ומכרוהו ומה יעשו לכם. והב' היותם רבים מארבה. והג' היותם עצומים. וזהו שאמר הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו כנגד חכמת ישראל ותחבולותיו. וכנגד רב ועצום אמר פן ירבה ויתגדל. באופן שאם עכשיו בהתחלה לא נקום כנגדן. כי תקראן מלחמה מהמקרה היותר קטן שבעולם נוסף גם הוא על שונאינו. והרמז בזה כי הוא היה ירא לפי שהיה מלך חדש משונאיו. והם היו משפחת המלכים הקודמים. פן יתחברו ישראל עמהם וינצחום. ויעלו הם מן הארץ לארץ כנען ויחזרו המלכים לקדמותן. ולכן צוו בתחלה שיבנו ערים חזקות להשגב בהם מפני השונאים. ולפי שראו שהיו פרים ורבים שלא כדרך הארץ. חרה להם על היותם בני ישראל כי משם נולד הכל. וזהו ויקוצו מפני בני ישראל. וכאשר ראו שלא הועיל להם זה. התחילו בתחבולות ובלשון רכה. וזהו ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך בפה רך. כמאמרם ז"ל שהלך פרעה ביום ראשון ולקח דפוס הלבנים והתחיל לעשות. ומי הוא שיראה זה למלך. שלא יזדרז וימהר במלאכתו. אחר שלפני מלכים יתיצב. וזה כענין המוזכר באבימלך ממני תראו וכן תעשו. ובסכום שעשו אותו יום נתנו עליהם כל הימים. ובזה וימררו את חייהם בעבודה קשה. כפי העבודה שעבדו בהם בפרך ביום הראשון. ואמר וימררו את חייהם. לפי שמכרו את יוסף וימררוהו ורובו. אמר בכאן וימררו את חייהם. וכאשר ראו שלא הועיל להם זה:

ויקם, גם החשיבות הג' שהיה להם מצד יוסף, שזה התמיד גם אחרי מות יוסף שזכר המלך את כל הטוב שעשה למצרים, ונמוסיו וחקותיו אשר הנהיג ביניהם היו יקרים בעיניהם, וזכרו כי הוא הביא את משפחתו בעצת פרעה ונתן להם אחוזה וחירות לחק עולם, אבל עתה קם מלך חדש שלא ידע את יוסף, ובזה החוקים והחירות שנתן להגרים האלה לא היה להם שום תוקף אצל המלך הזה, ובת"א וקם מלכא חדתא די לא מקיים גזרת יוסף:

מלך חדש שלא היה מזרע המלוכה:

חד אמר חדש ממש וחד אמר שנתחדשו גזירותיו. בפרק כיצד מעברין (עירובין נג.) מאן דאמר חדש ממש, דכתיב "חדש", ומאן דאמר שנתחדשו גזירותיו, דלא כתיב 'וימת וימלוך'. ואם תאמר למאן דאמר 'חדש ממש' לא לכתוב "חדש" רק 'ויקם מלך על ישראל אשר לא ידע את יוסף', וממילא ידענו שהוא חדש, ויראה דמי שסובר 'חדש ממש' הוצרך למכתב "חדש" לומר לך שלא היה זה מלך שוה לראשון רק מלכות אחרת, שאין מלכותו מתיחס אל המלכות הראשון, ולא דומה לו, וזה יקרא 'חדש ממש'. ובשביל שהיה 'חדש ממש' ולא היה מענין המלכות הראשון, היה גוזר גזירות רעות. ונראה כי שני האמוראים טעם מחלוקתם וסברתם הוא זה; שמי שסובר מלך 'חדש ממש' סובר שהתחדשות המלך על מצרים גרם להם השעבוד, כי המלכות כאשר תמשך בהמשך אחד לא יבא שינוי לאשר בארצו, והקב"ה מהעדא מלכין ומוקים מלכין, ותחת אותו המלכות ראוי ישראל לשעבוד גדול. ומאן דאמר 'שנתחדשו גזירותיו' מפני שהגזירה היא מהקב"ה שיהיו ישראל בשעבוד – אין צריך עתה רק התחדשות הגזירה. וכאשר תבין ענין זה תדע שאין צריך לך לומר אף למאן דאמר 'שנתחדשו גזירותיו' לומר שהיה זה פרעה הראשון אשר היה בימי יוסף, כי קשה לומר שהיה רשע כל כך חי ימים הרבה, אלא שהעיקר הוא שראוי לך לדעת כי כל מלכות אשר ימלוך הוא ובנו ובן בנו נקרא הכל מלך אחד, וכן צריך אתה לומר בכמה מקומות שכל המלכות אשר ימלוך בהמשך מלכותו – הכל מלך אחד יקרא, והתחדשות המלכות אשר אינו מענינו של המלך הראשון – זה נקרא 'מלך חדש'. ולמאן דאמר 'מלך חדש ממש' רוצה לומר שהיה מלכות שלא מענין מלכותו ולא מזרעו. ולמאן דאמר 'שנתחדשו גזירותיו' היה מענין מלכות הראשון או מזרעו, רק מפני שנתחדשו גזירותיו נקרא "מלך חדש":

ויקם מלך חדש על מצרים. כיון שראו מצרים שישראל פרין ורבין כל כך, מיד קמו עליהם בגזירות, וכן בדוד אמר הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו (תהלים קה כה).

ויקם וכולי רב ושמואל וכו׳ פי׳ ק״ל לרש״י דמאי ל׳ חדש שלא מצינו כן בשום מקום הול״ל מלך אחר ולכך מתרץ דמכח דיוק מלה זו נולד מחלוקת רב ושמואל ח״א חדש ממש שלא זו בלבד שהיה מלך אחר אלא היה ג״כ חדש ממש כלו׳ בחור בשנים והיינו אשר לא ידע את יוסף דאל״כ אפי׳ יהיה מלך אחר היכי לא ידע את יוסף הלא יוסף היה ידוע לכל מצרים שכולם נצרכו לו בשני הרעב אבל לפ׳ האמור ניחא שהיה אז קטן ולא ידע מידי ואיכא מ״ד דמש״ה כתיב חדש ולא אחר לומר דהוא הוא אלא שנתחדשו גזרותיו ואשר לא ידע פי׳ כדלקמן. א״נ י״ל דמ״ד חדש ממש ר״ל דתרתי שמענו ממלת חדש שהיה מלך אחר ושלא היה דומה לראשון אלא חדש ממש לגמרי כלומר שאינו מטבע הראשון שהיה אוהב ביתו של יוסף וזה היה. שונאם ולפי״ז מ״ש אח״כ עשה עצמו וכולי אתי לכ״ע וכ״ע מלשונו של רש״י ז״ל:

ויקם מלך. הוא פרעה הראשון. אמרו לו בא ונזדווג על אומה זו אמר להם עד עתה אנו חיין משלהם היאך נזדווג להם ולא שמע אליהם הורידוהו מכסאו שלשה חדשים כיון שראה כך אמר להם אשמע לכם לכך כתיב ויקם.

אשר לא ידע את יוסף. לא הכירו ולא ידעו ולא נשא להם פנים בשבילו:

ויקם מלך י״‎מ מדלא כתיב מיתה במלך ש״‎מ שהוא עצמו היה, שהיה כבר אלא שנתחדשו גזרותיו. ומהו ויקם, שקם על ישראל כאויב שנאמר, לאור יקום רוצח, כי קמו בי עדי שקר.

ויקם מלך חדש וגו'. הרב נקט שתיבת חדש הוראתו שלא בא מזרע מלוכה. וזה שאמר הכתוב פרושו כמשמעו בלא תוספת. דהיינו שאין הוראת חדש שהוסיף גזרות חדשות ולא נעלם ממך פלוגתא דרב ושמואל:

ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף וגו'. התרגום פירש בזה דלא מקיים גזירת יוסף ונראה דכיוון בזה על המילה שכפה יוסף את המצרים שימולו עצמם כמאמר חז"ל (בראשית רבה צ', ו') והוא לא חפץ בזה ועל כן חידש גזירות על עם הנמולין, ועל ידי כן ממילא לא ירצו עוד המצרים למול את בניהם.

חדש רב ושמואל חד אמ' חדש ממש וחד אמר שנתחדשו גזרותיו פי' מאן דאמר חדש מדכתי' ויקם ומאן דאמ' שנתחדשו גזרותיו מדלא כתי' וימת וימלוך ומה שאמ' אשר לא ידע את יוסף עשה עצמו כאלו לא ידעו אתיא כמאן דאמר נתחדשו גזרותיו:

רש"י ד"ה ויקם מלך חדש, רב ושמואל, חד אמר, חדש וכו' (סוטה יא ע"א). היה כדאי לבדוק, באילו מקרים גם הגמרא אינה מקפידה לומר, מי אמר מה, ולמצוא הסבר, למשל - במחלוקות שאין בהן הכרעה להלכה, דהיינו בדברי אגדה. ובאשר לרש"י, ראוי לבדוק, אם הוא נוקט סגנון זה גם כאשר הגמרא אכן מדייקת לייחס הדעות לבעלי המחלוקות או שמא נאמן לדרך הגמרא בזה. (פ' שמות תש"ן)

ויקם מלך חדש. עיין מ"ש פ' ויגש על תשובת אחי יוסף לפרעה, והעולה מהמשך הכתובים שירדו אבותינו למצרים בעוד הרועים הכנענים מולכים במצרים, ומפסוק זה אומר אני ששעבודם התחיל בזמן מפלת המלכים הרועים וחזרת עטרה ליושנה, וכן השכל נותן שיהיו בשלות השקט בעוד המלכים כמוהם, מארצותם, ומאומנותם, ויתחילו להשתעבד כשגירשום ממצרים וחזרו המלכים הראשונים, וידענו מקורות מצרים שאמינופי הראשון למשפחה השמנה עשרה, אסף חיל גדול קרוב לחמש מאות אלף רגלי, ורדף אחר שארית פליטת הרועים שברחו ונמלטו בעיר מצור שמה Egypte par Champollion p.301 .- Arouaris ואולי למלחמה זו ראוי ליחס מה שסופר על משה שנלחם בארץ כוש, והנראה ברור שזוהי כוונת הכתוב שלא נתפרש עדיין יפה יפה, והוא אומרו, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, ויהיה פירושו לפי דעתי אחר היות העברים האלה רועים כאויבינו שאנו רודפים אחריהם והם עדיין בתוכנו הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה עם הרועים שמחוץ, אולי להיות מאומנותם ואהובים להם, ונוסף גם הוא על שונאינו ויהיו לנו אויבים מפנים ומחוץ, ומה יקר אומרו אחר כך ועלה מן הארץ, במה שיוסיף עוד לספר Champollion בזה הלשון — "המלך אמינופי הוסיף ימים מספר לבנות דייק על עיר ארואוריס, ולהיות שלא עצר כח לבקוע העיר אחר השתדלות נמרץ, בא אתם במסרת הברית, והתנו ביניהם שהרועים יעלו מארץ מצרים עם מקניהם ונשיהם וטפם וכל אשר להם, ויסעו אשורה דרך המדבר ע"כ, וא"כ יהיה פי' ועלה מן הארץ כלומר יעלו מן הארץ כדרך שעלו שאר הרועים שכמותם, ולא זאת אנו מבקשים, רק לשעבד בהם — ועל פי האמור יאירו אל עבר פנינו גם מליצות אחרות, ואיך פרעה היה לבו חלוק אם להלחם אם לעכבם, גם אומרו לכו נא הגברים וגו' רק נשיכם וטפיכם וגו' הפך מה שהתנה עם שאר הרועים, וכמוהם היו רוצים ישראל לצאת בכל אשר להם וביותר תתבאר תשובתו של משה שאמר בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו וגו' — גם נמצא שרש ויסוד למלאכות הנוראות אשר העמיסו על ישראל, שכן הוסיף וכתב שאמפולליון — "כאשר גורשו הרועים, פנו המלכים מכל עסקיהם להקים חרבות מקדשי האלהים ושאר בנינים לתועלת הכלל" ואלה החרבות שזכר מצינו בהם שני שמות כאחד טובים לקיים ולאשר השערותינו שכן אחד מהם נקרא מנפתאוס או גם כן פ'תאום (ע"ש מנפתא Mnefta בנו של Rahmses הראשון הנקרא גם כן יותר בדקדוק Ftamen) והשני הוא הבנין הנקר' Ramesseum ע"ש Rahmses השני המכונה גדול, ובצדק הקדים פיתם לרעמסס, כי מנפתא או פתאמן היה אביו של רעמסס Rahmses השני הגדול — והסתכל איך מה שלא פורש יפה בכתוב השיגוהו חכמינו מכח קבלתם הנאמנת, וברוך אלהים כי הביאנו עד הלום: הרי אין מן הפסוק מתבאר שיהיו פיתם ורעמסס רק ערי מסכנות, ובכל זאת מצאתי בס' המכילתא גלוי יקר להשערותינו שיהיו פיתם ורעמסס נקראים כן ע"ש האלוה ואולי ג"כ מקדשי אליליהם שהחריבום הרועים, והרועים ג"כ (שהם אבותינו) הוכרחו להקימם, דאיתא שם (ד"י) דבר אחר, פי החירות אין חירות אלא מקום חרותן של ישראל, מקום מובחר להם, מקום ע"ז שלהם לשעבר היתה נקראת פיתם שנאמר ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתם, חזרו להם לקראתו פי החירות" — ועל רעמסס לא מצאתי כעת בדברי קדמונינו הערה אפילו במקצת — רק זה מצאתי שבאחד מהמקדשים שהקים רעמסס עדיין אנו קורים בכתיבה ולשון מצרי כדברים האלה על המלך רעמסס "פזר נתן לנביאים ולכהנים ומִלַא אוצרות האלהים אנשים ונשים מגזע היחס אחוזים מתוך שבי המלך — (ומי יודע אם אינם העברים ?) — .322 Egypte-Champollion ורואה אני שבמה שסופר מקורות הרועים או Hyc-Sos בספרי מצריים ויונים יש בו מעורב קצת מקורות אבותינו בירידתם למצרים, אשר אם לא היו הם בעצמם האיכסוס Hyc-Sos המפורסמים אצל הקדמונים כדעת יוסף ואחרים, בכל זאת לא ימנע שהיה ביניהם אהבה ואחוה ובאו יחד בברית, ושניהם השוו מעשיהם ותכליתם בירידתם במצרים, להאביד ולהרוס ארמונות המלכים והאלהים כאשר ידענו בבירור מהאיכסוס, וראה איך יתמלא מאמר רבותינו כלו אורה כשספרו על יהודה ואחיו בירידתם למצרים שהטילו אימתם על מצרים, ופעלו נוראות בחוזק ידם וגבורתם (ב"ר פרש' צ"ג) ולדעתי אלה הספורים שרש ומקור להם בפעולות הרועים בארץ מצרים שמהם ומהמונם היו אבותינו, וקול הברה אנו שומעים בפי רבותינו ממה שהגיע עדיהם ממעשי הרועים, ובזה נתאמתו דבריהם באופן לא דמינו ולא עלה על לבנו, ומה שלא קוינו מצאנו ראינו — ולדעתי אם לא נניח שהמלך שלא ידע את יוסף הוא ממשפחה חדשה הקמה תחת הראשונה במלכות מצרים ומנגדת לה מכל צד ופנה לא נבין כמה דברים שרשיים בזאת הפרשה, א' כנוי חדש מיוחס למלך מה שלא יאות אם איננו רק מלך אחר המולך תחת אביו או אחיו או דודו, ורבותינו הרגישו בהתחדשות המלוכה כשאמרו שנתחדשו גזרותיו, ב' ההשתנות הפתאומי הלז וההעתקה מאהבה לשנאה, מה שלא יפורש א"ל במהפכה Revoltuion גדולה השמה עליונים למטה ותחתונים למעלה, ג' אשר לא ידע את יוסף נכון מאד כפי שטתינו שלא ידע ולא אבה לדעת גזרותיו, והיא דעת אנקלוס שתרגם דלא מקיים גזרת יוסף, וכן יונתן והירושלמי "ולא הליך בנימוסוי" — והירושלמי מוסיף בו דברים יקרים וקם מלכא בשירו — וכעין נבואה נזרקה בפיו של ראב"ע שכתב גם הוא ויקם.... שלא היה מזרע המלוכה (כלומר שמלכו עד הנה) על כן כתיב ויקם — ולא בלבד הפסוקים שלפנינו יתנו בזה דקדוק ובהירות נפלא, אבל גם קצת מהבאים אחריהם ומספר הדורות לפנינו, הרי הוא אומר וימת מלך מצרים וגו', ולפי שטתינו הוא המלך החדש שזכר הוא אמינופי הראשון למשפחה הי"ח, וא"כ פרעה שמלך אחר וימת מלך מצרים, ושאמר תכבד העבודה וגו' יהיה תותמיס Thotmes המלך השני למשפחה הי"ח, ועליו סופר בחוקרי קדמוניות מצרים "בנין האדמונות הנוראות שבמדינת-אבו (Abou וטיביס -Medinet-Tebes) למעשה ידיו של פרעה זה יחשבו" כאשר עשו אבותינו לפנים, וגם הוא צוה להקים חרבות מקדשי אלילי מצרים כי הרסום הרועים. Egypte. par Champollion Figeae

אשר לא ידע. עָשָׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ לֹא יְדָעוֹ (סוטה י"א):

ואמר אשר לא ידע את יוסף, כי לא ידע מה שקרה ליוסף, כי אחיו היו משתדלים בכל עוז להאבידו ולבטל חלומותיו ולא הועילו להם כל נכליהם אשר נכלו, כי רצון האל ית' היה עם יוסף לגדלו ודבר אלהינו יקום לעולם, כך פרעה אמר פן ירבה נגד רצון האל ית' שאמר כן ירבה, וחשב מחשבות עליהם ולא עלתה בידו כאשר לא עלתה בידי אחי יוסף, ובכל מה שהיה קם על ישראל אותה קימה היתה על המצרים ועל קדקדם חמתו ירד.

אשר לא ידע את יוסף עשה עצמו כאלו לא ידעו. בש"ר ובסוטה אליבא דמ"ד שנתחדשו גזירותיו ונראה לי שהגירסא היא ואשר לא ידע בוי"ו כלומר ולפי זה יהיה פי' אשר לא ידע עשה עצמו כו' כי בלא וי"ו משמע שזה פירושו לכ"ע ואין הדבר כן:

אשר לא ידע את יוסף. דהוי דמי כמאן דלא ידע ליה כלל ^גששכח כל הטובות שעשה יוסף למצרים. ודרשה זו תסוב למ"ד מלך חדש שנתחדשו גזירותיו כמבואר בדרשה הקודמת. ופשוט דמדייק הלשון והענין אשר לא ידע, דאם קאי על העדר ההכרה בפנים הול"ל אשר לא הכיר, ואם לפרש שלא ידע כלל מענין יוסף וגדולתו – זה לא יתכן שלא ידע ממאורע גדולה ונכבדה זו בקורות המדינה, אלא ע"כ שעשה עצמו כלא ידע, וכמבואר. [שם שם]

עשה עצמו כאלו לא ידע. הגירסא היא ואשר לא ידע, בוי"ו, כי בלא וי"ו משמע שזה הוא פירושו לכ"ע, ואין הדבר כן. אבל ואשר בוי"ו יהי' הפירוש עשה עצמו וכו':

אשר לא ידע את יוסף. במדרש הכופר בטובת חבירו סופו שיכפור בטובת הקב"ה דכתיב אשר לא ידע יוסף ובסוף לא ידעתי את ה' משל למה הדבר דומה לאחד שרגם איקונין של דוכוס אמר המלך התיזו ראשו למחר עושה בי כן:

ויקם מלך חדש. לא אמר וימת מלך מצרים, אלא ויקם מלך חדש הוא בעצמו היה, ומהו חדש, שנתחדשו גזירותיו, ומהו ויקם, קם על ישראל לאויב, כמו לאור יקום רוצח (איוב כד יד), כי קמו בי עדי שקר (תהלים כז יב).

אשר לא ידע את יוסף. אמר רבי יהודה בן לוי משל למי שרגם איקונין של מלך נטלוהו והתירוהו למחר רגם את המלך עצמו כך פרעה בתחלה אמר אשר לא ידע את יוסף ולבסוף אמר לא ידעתי את ה':

ב או יאמר ויקם מלך חדש וגו'. כלומר מפני מה קם מלך חדש לחדש גזירות על ישראל מפני שלא ידע את יוסף פירוש שלא התחבר עם יוסף הצדיק. כי הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים וגו' (משלי י"ג, כ') ואמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק כ"ה הובא בילקוט רמז פ"ד) למה הדבר דומה לאדם שהוא נכנס בחנות של בשמים אף על פי שלא לקח כלום ריח טוב קלט וכו'. וכן פרעה כל עוד אשר היה מחובר ומקורב ליוסף הצדיק ריח טוב קלט מאתו ולא היה יכול לעשות רע כל כך לישראל ואחר מיתת יוסף שנתחבר לשרי מצרים הרעים נאמר בו ורועה כסילים ירוע שחידש גזירות על גזירות ורשעות על רשעות. ועל כן נמנה מצות עשה בין רמ"ח מצוות עשה להתחבר לחכמים ותלמידיהם כמו שאיתא (ברמב"ם פרק ו' מהלכות דעות הלכה ב') כי זה שורש כל התורה והמצוות, ועל זה אמרו גדולה שמושה יותר מלמודה כמו שאמרו (בברכות ז':). כי התורה שאדם לומד בעצמו נודע שהתורה נאמר בה (דברים ד', מ"ד) וזאת התורה אשר שם משה ואמרו חז"ל (יומא ע"ב:) זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה פירוש שיכוון האדם בעת הלימוד לעשות בזה קישוטין לשכינה ולעשות בזה תענוג ונחת רוח לבוראו ולשמור לעשות כל הכתוב בתורה אשר לומד.

וראה בסוף הפרשה (ה, כ), שם רש"י אינו מזכיר את שם בעל הדעה אף כי הגמרא מזכירה. (פ' שמות תשנ"ג)

ויקם מלך חדש. ראיתי אגדה אחת תמוהה בדברי רבותינו, ועליה ערערו המינים, ומצאתי שדבריהם מכוונים באופן נפלא למה שהשיגו בחכמת ציורי מצרים, והוא מה שאמרו שפרעה שהיה בימי משה הוא אמה וזקנו אמה ופרמשתו אמה, וכל הבקי בצורות מצרים יודע צורות הקאנופיס Canopes שבמצרים הקדמון שהיו דמות צורות אנשים קטנים ננסים ושמנים, ולהם אבר ארוך מאד — ולדעתי הנכון שרבותינו ראו או שמעו על אחד מאלה הקאנופיס Canopes אשר הוקם לכבוד המלך שהיה בימי משה, ודרך התלוצצות ייחסו לפרעה האמתי שהיה בימי משה, צורתו ותבניתו שהקימו לכבודו אחריו לא על פי ההתדמות האמתי רק על פי המנהגים הקבועים אצלם, והרמזים האלהיים שהיו רומזים אלה הצורות היוצאות מהמורגל בטבע, וחוץ מהקאנופיס Canopes ראיתי דברים קרובים בלוקיאנוס Luciano מאליל הסורי Dea Siria p. 121 ואלה דבריו:. Les grecs elevent a Bacchus des images de Phalius, et des images d'hom- mes NAINS AVEC DES GROS MEMBRES :il s' appellent Ne- respartes. ll y a aussi dans le temple de la deesse syrienne, e du eote droit un petit homme de bronze, qui a un tres gros membre.- Lucien ed. Capolago. vol. VI. P. 121

אשר לא ידע את יוסף. כמו שלא ידע את יוסף, שהרי יוסף הביא את הכסף ביתה פרעה, וקנה כל אדמת מצרים לפרעה, ותיקן עליהם מס, שנאמר ונתתם חמישית לפרעה (בראשית מז כד), לפיכך כתוב אשר לא ידע את יוסף, כשם שכפר ביוסף, דכתיב אשר לא ידע את יוסף, כך כפר בבורא הכל, שהרי אמר לו יוסף את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה (שם מא כה), והוא אמר לא ידעתי את ה׳, ארורים הם הרשעים, שהם כפויי טובה, שכופרין במי שעשה עמהם טובה.

וצריך האדם קודם לימודו לעיין היטב בארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם כאשר מנאום חז"ל (אבות ו', ו') ולראות לקובעם כולם בלבבו וללמוד התורה בכל פרטיהם, כי אם לא יביט קודם, במ"ח דברים הללו לקובעם במעמקי לבבו באמת, לעולם לא יקנה התורה שיהיה לרצון לפני מי שאמר והיה העולם בשלימות, כי כן אמרו והתורה ניקנית במ"ח דברים ומכלל הן אתה שומע לאו שבלא מ"ח דברים הללו לא יקנה התורה, והנה מקצת מהם הוא באימה ביראה בענוה בטהרה בשמחה בקבלת היסורין במיעוט תענוג במיעוט שינה אוהב את המקום אוהב את הבריות אוהב את הצדקות אוהב את התוכחות מתרחק מן הכבוד ואינו מגיס לבו בתלמודו ואינו שמח בהוראה נושא בעול עם חבירו ומכריעו לכף זכות ומעמידו על האמת וכו'. ולאלו לבד נראה שצריך הכנה רבה וזריזות יתרה והתחזקות והתאמצות וכפיית התאוה בכל פרטיה ומכל שכן לעמוד בכולם (ומזה תראה שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול להיות נדמה לו שבא לכלל תורה אף במקצתה, כי מאוד רבו תנאיה ופרטיה המצטרכים בהכרח לקנייתה גם במקצת דמקצת).

וראה מאמר מקיף בשאלה הנ"ל בספרו של נסים אליקים "שיטתו הפרשנית של רש"י". (פ' שמות תשנ"ז) וראה ספר "שם עולם" לר' ראובן מרגליות, שענינו להכריע בכל מקום שהובא בתלמוד ובמדרשים חד אמר הכי וחד אמר הכי, מי הם בעלי המימרות (הראני ר' גרשון באס שי').

[השמטה: ויקם מלך חדש. עיין מה שכתבתי במקומו, ועתה אני מוסיף כי אולי רצו רבותינו ליחס אל מלך המצרים צורת הכנס שרגילים היו במצרים ליחס אל אליל הרע טיפון או שֵט Typhon ou Set וזה דרך התלוצצות כמ"ש הם ז"ל כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז דשרי. V. Oreurti Catal. illust. vol. ll. p. 149]

וכשאדם לומד באופנים הללו באמת זה הוא תורה לשמה כי כל עיקר כוונת לימוד התורה הוא להתפשט את עצמו מכל בחינות הגשמיות כאשר יוכל, ולדבק נפשו ורוחו ונשמתו בה' יתברך ברוך הוא הנעלם בהתורה, כי כל התורה כולה היא רצונו ברוך הוא שרצה שנעשה כך וכך ושיהיה הדין והמשפט כך וכך. וידוע שהוא ורצונו יתברך אחד בתכלית היחוד כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (בריש הלכות יסודי התורה) וזה נקראת תורה שמורה את הנעלם שהוא ה' יתברך כי אי אפשר להדבק בה' יתברך אם לא על ידי התורה והמצוות כי התורה היא הממוצעת בין ישראל לאביהם שבשמים שישראל יתדבקו בה' יתברך על ידי התורה והכל בכדי להיות נחת רוח לפניו שברא העולם ומלואו לכוונה זו שיתדבקו ישראל אליו אחר התרחקותם מאור פניו יתברך בעת הבריאה ונתלבשו בגשמיות הארץ הלזו לשוב אל שורשינו למעלה. וכשאדם לומד בבחינות הללו, זה זוכה לדברים הרבה ונותנת לו חיים וממשלה ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעיין המתגבר וכו', אבל אם אדם לומד התורה בשביל עצמו להיות יכול להשיב כשיבוא בין בני אדם או שלא יצטרך לשאול על הוראה וכדומה מהבלי שטותים אחרים אשר לא בכוונת אמת לשם ה' לעשות לו נחת רוח בזה ולהדבק בו, אז התורה נעשית לו ח"ו סם המות אחר שהוא לוקח סתרי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו שכל אות ואות מהתורה הוא שמותיו של הקב"ה והוא מוריד הכל לבחינת הסטרא אחרא ח"ו כלומר לצד אחר שאינו לשם ה' ושורים הקליפות ח"ו על התורה ההוא. וזה סוד אומרם ז"ל (ריש פתיחתא דאיכה ב') אימתי המלכות גוזרת ומצלחת בשעה שישראל משליכין דברי תורה לארץ וכו', והבן. ואיזה עוון גדול מזה שמוריד קדושה גדולה כזו למקום אחר ח"ו ודאי אין לך סם המות גדול מזה, וכל אלה הדברים אין אדם יודען מעצמו אם לא בשימוש תלמידי חכמים אשר כבר יצאו מכל בחינות הבלי העולם ויודעין כוונות אמיתיות לשם ה', המה יכולין ללמוד בהתורה לשמה לשם ה' דייקא לא לשום חפץ אחר ועל כן גדולה שמושה יותר מלמודה והוא מצות עשה דאורייתא להדבק בחכמים ותלמידיהם כמדובר. ועל כן כאשר לא ידע את יוסף ויקם מלך חדש וחידש גזירות רעות כאמור.

"אשר לא ידע". תרגם אונקלוס: דלא מקיים גזירת יוסף (שלא מקיים פקודת יוסף). והדברים תמוהים, כי מה מכריחו לתרגם־לפרש כך? (פ' שמות תשמ"ט)

ג גם יאמר אשר לא ידע וגו'. כי נודע אשר כל בחינת היסורין והעינוי הבא מהרע, כולם אינם באים כי אם עבור שהיה מוכרח להיות היצר הרע בעולם למשוך את האדם אחרי תאוותיו ומחמדיו הרעים ולבחון בו אהבת בני אדם לבוראם, אם עזה אהבתם באמת אז מתגברין על היצר הרע כי אף שאליך תשוקתו אף על פי כן ואתה תמשול בו והמה מקבלים שכר גדול על זה שנתנו לב לכפות יצרם תחת ידם ולכבוש תאוותיהם בשביל אהבת ה' ויראתו הגדולה, ולא כן הרשעים שאינם חפצים בהצדקם ומתמשכין אחרי תאות היצר הרע ונופת צוף הבלי תענוגיו המדומין הרעים לבעליהם, וכאשר יענגו אותו כן ירבה היצר הרע וכן יפרוץ והרע מתגבר עליו. ובודאי כאשר הרע מתגבר עליו, אין רע עושה טוב ובאין עליו יסורים מכוערין ומייסרין אותו בכל מיני פורעניות כדרך הרע לעשות רע ועל זה נאמר (בירמיה ב', י"ט) תיסרך רעתך, כי אין רע יורד מלמעלה (בראשית רבה נ"א, ג'), רק זה הרע שמגביר האדם עליו, זה עצמו מייסרו ומכהו כמו שאמר הכתוב (איוב ל"ד, י"א) כי פועל אדם ישלם לו וגו' הפעולה בעצמו הוא משלם לו וכל כח האומות שמתגברין על ישראל אינו אלא מזה, כפי כח הרע שישראל מגבירין על עצמן והרע הזה הוא בכח האומות, וזה הרע בעצמו בא עם האומות ומייסר לישראל ח"ו.

וראה תרגום יונתן בן עוזיאל שתרגם: וקם מליך חדת כמין שירויא על מצרים דלא חכים ית יוסף ולא הליך בנימוסי (ויקם מלך חדש כבתחלה על מצרים שלא ידע את יוסף ולא הלך בחוקיו). ובפי' יונתן שם כתב שהוא כמאן דאמר שנתחדשו גזרותיו. (פ' שמות תש"ן)

ולזה כאשר אמר למעלה ותמלא הארץ אותם ופירשנו באופן אחד שהארציות מילא אותם שנכנעו ח"ו בתוך טומאת ערות ארץ מצרים, ועל כן תיכף ויקם מלך חדש, כי ישראל הגבירו ברעתם כח הרע עליהם ותיכף פועל אדם ישלם לו וקם מלך חדש וחידש גזירות חדשות על ישראל בעבודה קשה בחומר ובלבנים. והוא אומרו אשר לא ידע את יוסף כלומר זה הרע עשה עצמו כאילו לא ידע ההכנעה הגדולה וההשפלה הרבה שעשה יוסף במצרים בעת התגברו על כח תאותו שלא לשמוע אל אשת אדוניו לגלות ערותה והכניע בזה טומאת ערות מצרים כי בעת שבני ישראל פרו ונכנסו במילוי טומאת ארץ מצרים מצא בעל חוב לגבות חובו ויקם מלך חדש וחידש גזירות חדשות, כאילו מעולם לא היה יוסף במצרים. ואמנם לכל זמן ועת, ועת אשר שלט האדם באדם לרע לו (קהלת ח', ט') כי אף על פי שיוסף מת, צדקתו לא מת, ומה שהשרה שכינת אל במצרים בכח צדקתו הגדולה, לא זזה ממקומו. הלא תראה שעד צאת ישראל ממצרים היו כולם גדורים מן הערוה ונאמר עליהם (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול אחותי כלה כמובא בדברינו למעלה. ונודע אשר עיקר טומאת מצרים היה שהיו שטופים בזימה עד למאוד שעל כן נקרא ערות הארץ. וישראל היו בתוכן רד"ו שנים ולא פרשו איש או אשה מישראל כנפיהם לאחר והכל היה כי נשאר הרשימה הגדולה מיוסף הצדיק שומר הברית להיות גדורים מן הערוה עד צאתם, ובזה הוציאו ישראל בלעם מפיהם. וכל אשר שלטו מצרים בישראל לעבוד עמם עבודה קשה הכל היה לרע להם, כי הוציאו ישראל על ידי זה כל הניצוצות הקדושות מהם והם נשארו פגרים מתים. ולזאת אמרו חז"ל (סוטה י"א.) על אומרו אשר לא ידע את יוסף דהוי דמי כמאן דלא ידע ליה כלומר עשה עצמו כאילו לא ידע את יוסף וכו' וכפרוש רש"י כאן. אבל באמת הוה ליה למידע כי זכות יוסף לא יבוטל מזרעו וממשפחתו. ולא לחנם היה יוסף כ"ב שנים במצרים אם לא לישר דרך לפני בני ישראל שלא ישקעו ח"ו בטומאת מצרים וכל אשר יעשו לישראל הכל בנפשם הוא. וזאת רמזה התורה בגלות הראשון לישראל שהוא גלות מצרים שאין אומה ולשון היו יכולים לשלוט על ישראל אם לא היו ישראל מגבירין עליהם כח הרע והאומות עד אשר ותמלא הארץ אותם אז ויקם מלך חדש כדבר האמור.

ונראה שאין תרגום אונקלוס שונה מן תרגום יונתן בן עוזיאל, אך לשון היחיד "גזירת" - מפריע. (פ' שמות תשס"ו) וכך השיב הרב רפאל בנימין פוזן שי': לפי פשוטו של מקרא מדובר במלך חדש שלא הכיר את יוסף. ואף על פי שאונקלוס נוטה לתרגם כפשט, נמנע מלתרגם "לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" במשמע לֹא הִכִּירוֹ, "שלא ידמה כי במעט דורות כבר נשכח זכרו של יוסף" ("אוהב גר" נתיב יג). לכן, לכבוד יוסף, פירש "לא ידע" - הִתְנַכֵּר, כדעת הסובר "עשה עצמו כאילו לא ידעו" (לשון רש"י על־פי ערובין נג ע"א). וזהו שתרגם "דְּלָא מְקַיֵּים גְּזֵירַת יוֹסֵף" שהוא שינוי הלשון ואפילו שינוי העניין. ומה שתרגם "דְּלָא מְקַיֵּים גְּזֵירַת יוֹסֵף" בהווה, להדגשת ההתנכרות המתמשכת.

ד עוד יאמר הכתוב ויקם מלך חדש וגו' אשר לא ידע את יוסף. כי ידוע אשר יוסף מרמז על סוד הטוב בסוד (ישעיה ג', י') אִמרו צדיק כי טוב. וגם כי תשעה פעמים טוב עם ג' האותיות הוא מספר יוסף כי בחינת הצדיק הוא במדה התשיעית מלמעלה למטה ועל כן נמצא בה ט' פעמים טוב גימטריא יוסף, ואכן מלך מצרים שהיה כולו רע וחידש גזירות אחר גזירות והכל רעות גמורות, נאמר בו אשר לא ידע את יוסף כלומר שלא היה נמצא בו שום ניצוץ הטוב המכונה על שם יוסף ועל כן נתחדשו גזירותיו כדבר האמור.

ומהי "גְּזֵירַת יוֹסֵף" שפרעה ביטל? "לחם ושמלה" הציע שתי הצעות: (א) כשביקשו המצרים "קנה אותנו ואת אדמתנו" (בראשית מז, יח) וִיתר יוסף על קנייתם. תחת זאת קנה את אדמותיהם אלא שחייבם לתת חמישית לפרעה כנאמר "וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶש" (שם מז, כו) - "לִגְזֵירָא". אבל פרעה ביטל "גזירה" זו; הוא חזר והשתעבד בנתיניו המצרים פרט ל"עמו" שהם שריו ועבדיו. מטעם זה אמר פרעה "ונוסף גם הוא על שונאינו" כי גם המצרים שנאו אותו! (ב) מכיון שיוסף לא קנה את האדמה של כהני מצרים, פטר אותם ממתן החומש ככתוב "וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק... רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה" - "לִגְזֵירָא". על פי אותו "חוק - גזירה" פטר יוסף גם את אחיו מתשלום, כי גם אדמתם היתה בבעלותם כנאמר "וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שם מז, יא). "גזירה" זו ביטל פרעה: הוא הפקיע את אחוזתם, ומתוך כך שלל מהם זכויות אזרח.

ה עוד יאמר אשר לא ידע את יוסף. כי נודע מדברי הזוה"ק (בראשית ט"ו:) אשר השכינה הקדושה נקראת א"ת והיא שעמדה לאבותינו ולנו בכל הגלויות שגלו ישראל והיא המושיעה לעמה ישראל מכל צרותיהם ונפרעת לעמה מכל צריהם על ידי הצדיק דלתתא צדיק יסוד עולם והוא העמוד שהעולם עומד עליו כמאמרם ז"ל (חגיגה י"ב:) על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו כי הוא הממוצע בין ישראל לאביהם שבשמים שעל ידו יורד מן השמים כל בחינות הישועות והנסים והנפלאות לישראל גוי אחד בארץ. והנה פרעה הרשע אמר הבה נתחכמה לו ואמרו (סוטה י"א.) להם מבעיא אמר ר' חמא וכו' בואו ונתחכם למושיען של ישראל במה נדונם, נדונם באש, כתיב (ישעיה ס"ו, ט"ו) כי הנה ה' באש יבוא וכו', אלא בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם וכו' עד כאן. ולזה אמר הכתוב אשר לא ידע את יוסף שלא ידע שהשכינה הקדושה הנקראת "את" היא המושיעה את ישראל על ידי הצדיק בחינת יוסף בכל צרותיהם, וסבור שהקב"ה לא ימצא לו מכה להביא עליו. ולפי שלא האמין בצדק וצדיק ושניהם מכונים על שם היו"ד כנודע לפיכך הביא עליו עשר מכות.

ו"מרפא לשון" פירש שבשעתו גזר יוסף על המצרים למול עצמם כדי שלא יהיו אחיו שונים מהם (בראשית רבה ורש"י בראשית מא, נה), אבל פרעה ביטל גזירה זו; הוא פטר את המצרים מלמול ובכך נפתחה הדרך לשיעבוד בני ישראל. וכן כתב חת"ם סופר על התורה בספרו "תורת משה". (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)

רש"י ד"ה אשר לא ידע, עשה עצמו וכו'. ורא"ם גורס "ואשר לא ידע", ואין לגירסה זו זכר לא בגמרא (ערובין נג ע"א; סוטה יא ע"א) וגם לא במדרש (שמות רבה א, ח), וגם לא ב"מנחת שי". אף לא הבינותי נחיצותה של גירסה זו, שהרי "עשה עצמו" וכו' נחוץ רק למאן דאמר "שנתחדשו גזירותיו", כי למאן דאמר האחר פירוש "אשר לא ידע" הוא - ממש לא ידע, ודברי "משכיל לדוד" שמילת "חדש" פירושה - בחור, צעיר, מסייעים למאן דאמר זה. (פ' שמות תשמ"ח)

עתה נראה לי שדברי רש"י אלה נחוצים לשתי הדעות, שהרי אף אם אמנם מלך חדש ממש הוא, עליו לדעת משהו מן ההיסטוריה של ארצו־עמו, ובוודאי הקרובה כל כך, דברי ימי קודמו. (פ' שמות תשנ"א) וכן כתב ה"יפה תואר" על המדרש.

דומה שלפי גרסת רא"ם מוטב לבטל את ד"ה ואשר לא ידע, ולקרוא את המילים הללו כהמשך לדיבור הקודם, כלומר הוא סובר ש"עשה עצמו" נחוץ רק לדעה השנייה, אלא שאז עולה השאלה, כיצד זה לא זכר, לכן מוסיף רש"י (לפי גרסת רא"ם) ואומר: "ואשר לא ידע (כמו ובאשר ל"אשר לא ידע") - עשה עצמו" וכו', ואם כך, אין כאן גירסה אחרת בתורה כי אם בדברי רש"י. (פ' שמות תשנ"ו) וראה "רש"י השלם" על אתר (הערה 5) שדן בדברים באריכות. הערת הגר"א נבנצל שליט"א: אין זו גירסה בפסוק אלא פירוש.

ואצל חז"ל - "אשר לא ידע את יוסף - והלא עד היום הזה מצרים יודעין חסדו של יוסף? אלא שהיה יודע, וכפה טובתו, ולבסוף כפה טובתו של הקב"ה. הא למדת שכפיית הטובה הוקשה לכפירה בעיקר.

הקב"ה אומר לישראל, יהא בכם בינה! אל תהיו כסוס שאין בינה בו! מה עסקו של סוס? אדם הולך ליתן עליו תכשיטים או ליתן לו אוכל, הוא עוקם צוארו ומבעטו, וכן הפרד. ואתם אל תהיו כן, אלא כשתכנסו לארץ, היו זכורים לפרוע לַטוב טובתו ולרע את רעתו. לא תתעב מצרי, בין טובים ובין רעים - עשיתם אצלם כמה שנים". (משנת רבי אליעזר פרשה ז עמ' 137) - הקב"ה שונא כפויי טובה.

ובעצם לא ידעתי, למה המחלוקת בין רב ובין שמואל, ולמה אין רש"י מפרש כאן כמו שמפרש להלן (ב, כה ד"ה וידע אלהים) "נתן עליהם לב ולא העלים עיניו", וכאן כמובן להיפך, בשלילה. (פ' שמות תשנ"ט) במקומות רבים נחלקו רב ושמואל על מלה או ביטוי במקרא או במשנה, אם משמעו כפשוטו ממש או מתפרש לכוונה אחרת. ככלל - רב הוא זה שאומר "ממש", להוציא מדרש תהלים (עב, ב), שם החליפו שיטתם. וראה "מרגליות הים" למסכת סנהדרין (דף צג ע"ב אות טז), שם הביא ר' ראובן מרגליות מחלוקותיהם במקומות שונים והכריע מיהו "חד אמר" הראשון ומיהו "חד אמר" השני. וראה גם "יוסף דעת" על מסכת סוטה שם עמ' מה. וב"בן יהוידע" למסכת ערובין שם, הביא נפקא מינה בין רב לשמואל.

ושמא "ידע" כאן לשון חיבה? (פ' שמות תש"ס)

ובני ישראל פרו וגו', פירש"י ששה בכרס א', מפי אבן עזרא משום ו' חדרים שברחם אשה בימין ובשמאל שנתברכו וקלטו כולם כא', והשביעי האמצעי המוליד טומטום ואנדרוגינוס לא קלט בשום אחת מהם שזהו קללה, לכן דוקא ששה לא פחות ולא יותר:

ויאמר מלך מצרים למילדות לא אמר הכתוב מה אמר כי על דברים שאח"ז כתיב ויאמר ונ"ל כי א"ל אל תחישו מן העונש כי אני מלך ולב מלך ביד ה' ודאי הוא רצונו בכך שנתן בלבי לעשות דבר זה:

או יובן בס"ד לפרש דקדוק של תיבת ממנו והכוונה שיש שהוא נקרא צדיק מצד גדולת מעשיו מצד עצמו ויש שנחשב צדיק לערך רשעת חבירו היושב עמו והנה המצריים דנו בדעתם כי חשיבות ישראל לפני הקב"ה לא מצד ערך רשעת מצרים אלא מצד עצמם שהם בשרים באמת לפני הקב"ה ולכן נתייעצו לעשות עליהם שרי מסים לטרדם בעבודה בחומר ובלבנים כדי לבטל מהם עבודת שמים וכשרון מעשיהם ואז לא יהיו ראויים לפני הקב"ה כדי שיושיעם בעת מלחמה. ובזה יובן בס"ד הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו ר"ל מצד ישראל עצמם ותיבת ממנו קאי על ישראל כלומר מניה וביה ולא בערך רשעת מצרים ולכן הבה נתחכמה לו פן ירבה עוד בבשרון מעשיו ואז אם תקראנה מלחמה ויהיה להם תגבורת לב יותר ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ובהכרח אז ועלה מן הארץ כלומר ועלינו מן הארץ וכמ"ש רש"י ז"ל ע"ש שודאי אז הקב"ה יעזרם לרוב כשרותם לפניו ולכן וישימו עליו שרי מסים למען ענותו ואז יבטלו מהם עבודת שמים. או יובן בס"ד לפרש דקדוק תיבת ממנו שפרעה באצטנגינות שלו הרגיש שהשפעת ישראל היא ממקום עליון ממ"נו ר"ת מתרין מזלין נוצר ונקה שהוא שפע מקום עליון ולכן רצה לענותם בעבורה קשה כדי למעט מהם עבודת שמים הממשיכים בה שפע ממקום עליון:

ויאמר אל עמו. המצרים:

הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הוסיף מלת עם כי הל"ל הנה בני ישראל, גם מ"ש ויאמר אל עמו וכי עם כל העם דבר הל"ל ויאמר אל שריו וחכמיו, אלא כך אמר להם פרעה שלא יתכן שיהיו שני עמים מתנגדים דרים במדינה אחת, לכך נאמר ויאמר אל עמו בשביל עמו לומר כי אתם עם מיוחד בארץ, והנה עם בני ישראל כי גם בני ישראל הנה הנם נעשו לעם גם המה, בזמן מועט נעשו עם רב, אע"פ שעדיין אינן רבים ממנו מ"מ הוא עצום ממנו, גבורים בטבע כי כל תאומים דרכם להיות חלשים בטבע וכאן נולדו ששה בכרס אחד ואעפ"כ הם עצומים בטבע יותר ממנו, לפיכך הבה נתחכמה לו פן ירבה שנוסף על גבורתם בטבע יהיו ג"כ רבים ממנו, ואע"פ שבמלת ירבה עדיין אינו מבואר שהיו רבים יותר מהם, מ"מ חזר וביאר דבריו אחר כך ואמר והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, וכאילו אמר ונוסף גם הוא עלינו, ר"ל כבר המה עצומים ממנו ואם ירבו עוד אז יהיו גם נוספים עלינו, ומלת גם קאי על הגבורה, ומה שאמר על שונאינו כמי שתולה קללתו בשונאיו ואמר שיהיו רבים על שונאינו, ועיקר כוונתו לומר שיהיו רבים עלינו ולא רצ"ל עלינו לתלות הקללה בעצמו, ותלה בשונאיו לומר שיהיו רבים ונוספים על שונאינו, אע"פ שלענין הגבורה תלה בעצמו ואמר ועצום ממנו לפי שזה כבר היה, אבל הריבוי שעתיד להיות לא רצה לתלות בעצמו.

אל עמו עיי''ן עקומה אמר בע' נפש ירדו לכאן וכבר נתרבו ממנו:

ויאמר אל עמו הנה וגו', אומרו הנה וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פ') בפסוק (בראשית ל״ד:ל׳) עכרתם אותי שצלולה היתה החבית וכו' כי מסורת היתה ביד וכו' שעתידין ליפול ביד ישראל ע''כ. ולזה אמר מלך מצרים הנה עם בני ישראל הידוע בתוקף ועוז הנה הוא רב ועצום,.

עם בני ישראל. בס׳ בראשית מ״א מ׳ ונ״ה. ביארנו דכ״פ משמעות עם. אנשי חיל למלחמה. והי׳ בבנ״י כמה אנשי חיל. וחש פרעה שיחזקו מאנשי חיל של פרעה. ואע״ג שהיה אז עדיין מעט אנשי חיל מישראל נגד מצרים. ולא היה לחוש לע״ע שיתגברו על מצרים. אלא שראה שהבני חיל מתרבים והולכים. וגם כל אחד מישראל מי שהוא איש חיל הוא עצום מאיש חיל של מצרים. וא״כ

רב ועצום. הוא מתרבה ומתעצם יותר מן המצרים, כעין ארך אפים רב תבונה, שפירושו מרבה תבונה, ולכן השלים וקצר אפים מרים אולת, וכן כאן כי רב הוא ר"ל מתרבה היא, כי ראה שבעים נפש ירדו ועתה נהיו לכמה מאות אלפים, אם מאז שירדו למצרים היו מתרבים בערך זה לכל שבעים מהם היו לכמה אלפי אלפים, ולכן אמר שישראל רב ועצום מהם אחרי שמולידים יותר מהם על אחד כמה וכמה (רא"ש):

ויאמר אל עמו. תני, הוא התחיל בעצה תחלה דכתיב ויאמר אל עמו וגו׳ הבה נתחכמה, לפיכך לקה הוא תחלה, שנא׳ (פ' וארא) ובכה ובעמך וגו' יעלו הצפרדעים ^דוכדרשה זו איתא במכילתא פ' בא והכיתי כל בכור וגו' מאדם ועד בהמה, מי שהתחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות. ובמכילתא פ' בשלח על הפסוק ואכבדה בפרעה ובכל חילו, ועיין בפירש"י שם. והמפרשים הקשו מאי ראיה משום דהיה בעצה תחלה דלמא משום דקי"ל (ר"ה ח' ב') מלך וצבור שבאים לדין מלך נכנס תחלה, ותירצו דזה רק במלכי ישראל ולא במלכי עובדי אלילים, אבל אין זה נכון, דמפורש איתא בע"ז ב' ב' דלעתיד לבא הקב"ה מכניס לדין את אוה"ע ונכנסה תחלה מלכות רומי משום מלך וצבור מלך נכנס תחלה, הרי דגם במלכי אומות כן.
אבל באמת מעיקרא דדינא אין כאן אף ריח קושיא, דהא דמלך נכנס תחלה הוי הטעם משום דלאו אורח ארעא למלכא למיקם מאבראי, ועוד טעם כי היכי דיהיה נדון מקמי דליפוש חרון אף [של הקב"ה מפני פושעי צבור ושמא מפני הכעס יפרע הכל מן המלך], והנה זה שייך רק במו"מ של הדין אבל לא בקיום הדין בפורעניות כמו הכא, שכבר הכל נגזר ונפסק, ודו"ק. .
(שם שם)

רב ועצום ממנו. אין הרצון בה שיהיה מספר בני ישראל רב ממספר המצרים אבל הרצון בזה שהן פרים ורבים יותר מהם והם עם זה יותר עצומים ויותר תקיפים:

שאלות:
מ"ש עם בני ישראל רב משמע שהם כבר רבים מהם, ואיך אמר פן ירבה. וכן מ"ש ועלה מן הארץ היל"ל שילחמו עמהם ויגרשום וישבו תחתם. ומה שכפל וישימו עליו שרי מסים וכו' ויעבידו מצרים וכו' ואמר בתוך הדברים וכאשר יענו כן ירבה והוסיף ויקוצו:

ויאמר אל עמו הנה עם. הוא התחיל בעצה תחלה, לפיכך הוא לקה תחלה, שנאמר ובכה ובעמך ובכל עבדיך (שמות ח ד).

ויאמר אל עמו הוא התחיל בעצה תחלה אמרינן בפ״‎ק דסוטה שלשה היו באותה עצה וקא חשיב בלעם. וא״‎ת היאך האריך ימים מקודם שנולד בנו עד מלחמת מדין בשנת המ׳‎ לצאתם מארץ מצרים. שהרי אמרינן בחלק, כתוב בפנקסיה דבלעם בר תלתין ותלת שנין הוה בלעם חגירא כד קטליה פנחס לליסטאה. אלא י״‎ל תרי בלעם הוו וזה אביו של אביו. ונכדו נקרא בלעם ע״‎ש זקנו. וי״‎מ שלשה היו באותה עצה לזנות בנות מואב.

הנה עם בני ישראל וגו'. עיין פרשת שופטים פירש הרב מום כל דבר רע. פירש מום. וכן כאן בני ישראל הוא פירוש של עם: שם

ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו וגו'. אומרו עם בני ישראל והיה די לומר הנה בני ישראל,. לומר כי לאשר שהם עם מיוחד להקרא בשם עם בני ישראל ולא יתערבו בגוים לצד היותם גדורים מן הערוה, ואינם רוצים להתחתן בנו ועבור זה הנם עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב וגם רב ועצום הוא ועל כן צריך לתת לב עליהם, כי אם היו מתחתנים עם המצרים ומתערבים בנו אז והיינו לעם אחד, ולא נירא למלחמתם כי יחוס כל אחד מהם על בני בניו שהם מעמינו מה שאין כן כשהם לבדם לעם ירצו לרשת את הארץ ולגרש אותנו.

הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. אומה אחת בלי תערובת. או ממנו מהקב״ה או ממנו ישראל יעקב אע״ה ובזכותו. הרב הנזכר בפירושו כ״י:

הנה עם. מלת עם איננה סמוכה רק בני ישראל פירוש ותוספת ביאור כמו אהיה אשר אהיה. אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק:

ולפי שרז"ל דרשו (שמו"ר א ט) הבה נתחכמה לו, למושיען של ישראל. נראה לפרש שגם תיבת ממנו קאי על הקב"ה, כדרך שדרשו (סוטה לה.) בפסוק כי חזק הוא ממנו (במדבר יג לא) כביכול אפילו בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם, כן ועצום ממנו מוסב על הקב"ה ונו"ן של ממנו בחו"לם, ור"ל שכל חזקו של ישראל נמשך לו ממנו יתברך דהיינו ממקור ישראל, לפיכך הבה נתחכמה לו למקורם דהיינו למושיען.

ואמר הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' ועלה מן הארץ ויעשה מה שהוא מסורת בידם שהוא יאבד כל נפש לכנעני אחיו, לזה יתחכמו עליו לאוסרו לבל צאת. ולזה נקראת מצרים בית הכלא כי היו המצרים שומרים את ישראל בלתי צאת משם לחשש כלות אחיו הכנעני וכו'.

ויאמר אל עמו, אחרי ההצעה הזאת יתחיל לספר מחשבת פרעה ועצתו הרעה, ואח"ז יספר הרעות שעשו לישראל, ועקר כונת הספור להראות גודל רשעת פרעה ועמו עד שיצדקו משפטי ה' והמכות אשר חלה ה' בם, ולהסיר השאלה ששאלו רבים הלא כבר נגזר עליהם עבדות וענוי והמצריים היו שלוחי ה' בדבר זה ומדוע נענשו. ע"כ הראה לדעת כי נתחייבו להענש כדין, וספר תחלה עצת פרעה שאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, וע"כ איו פירושו שהם כבר רבים ועצומים מן המצריים, דאם כן איך אמר פן ירבה, והלא גם בצאת ישראל ממצרים היו מועטים נגד המצריים, שהיו גוי וגדול. ועצום, רק פי' רב שיתרבה יותר מן המצריים, למשל כשנתרבו ישראל מן שבעים נפש למספר שבעה אלפים, שהוא מאה פעמים ממה שהיו, לא נתרבו המצריים רק להיות כפלים ממה שהיו, והגם שעתה הם עדיין מועטים:

הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. עד עתה בני ישראל, מיכן ואילך עם בני ישראל.

כל ממנו בספרי אנשי מזרח. הנה הרב מצדיק אנשי מערב ששניהם דגושים בין ממנו ליחיד נסתר ובין ממנו לרבים נמצאים. גם ממנו ליחיד נמצא. והקשה לעצמו הלא כל כינוי ני רפה. כמו נחני ה'. והיה ממני הפך המנהג להדגיש. ותירץ דחסר נו"ן ני במכתב. דהוי למכתב ממנני. אחת למלת מן. ואחת לכינוי. לכן קאמר הרב. כי הנו"ן הראשון תבוא עם אות המ"ם כאל והוא מן וכו'. והדר קאמר הטעם ממנו לרבים נמצאים. גם שם חסר נו"ן נו. והדר קאמר טעם ממנו ליחיד נסתר להתבלע הה"א בחסרון כי לרוב נאמר ישמרנהו. כמו מאויבים מנהו. ותקח אזני שמץ מנהו ודע שמצינו כינוי מן ליחיד נמצא במ"ם אחת כמו שעו מני אמרר. אבל סורו מני דרך. הטו מנו אורח בצירי הנוני"ן. אין היו"ד מורה על הכינוי. רק היא מתוספת האמנתי"ו. עיין רד"ק. ומה שכתב הרב רק ישמרהו דרך קצר. הוא מלתא בפני עצמו. ושקיל וטרי בענין כינוי פעלים אשר המה בה"א או בנו"ן או בשני נוני"ן או בנו"ן עם ה"א. שמענה ועתה דע לך. ועיין קהלת אשריך ארץ:

ב ובדרך רמז ירמוז הכתוב הלז, על פי אשר כתבנו למעלה ובמקומות אחרים את אשר נודע מאמר הכתוב (הושע י"ד, י') כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, כי אלו ההולכים לפני ה' ועומדים תמיד לפניו ימצאו בכל דבר ודבר ממוצא פי ה' ועבודתו כמאמר הכתוב (משלי ג', ו') בכל דרכיך דעהו וגו' וחז"ל אמרו (אבות ב', י"ז) וכל מעשיך יהיו לשם שמים וכל העשיות שאדם עושה מלבד התורה והמצוות בכולם יש בהם עבודת שמו יתברך ואהבתו ויראתו וזאת עיקר עשייתו בדברים ההם רק בשביל עבודת ה' הנמצא בהם. ולא כל אחד ואחד זוכה לכך אף שנראה לו שהוא שלם במדה זו לא כן הוא כי אם מי שבכל לב ולב ידרשהו ולא יתן שנות לעיניו ולעפעפיו תנומה עד אשר ימצא מקום לה' ויחפש בכל דבר ודבר איה מקום מוצאו ושורשו במרכבה העליונה בכדי לתקן שם ולעשות נחת רוח לבוראו ברוך הוא על ידי זה. כי בכל דבר ודבר אשר בשמים ובארץ נחתם בו חותם שמו יתברך המחיה ומהוה את הדבר ההוא, כאשר כתב משה במשכן על כל דבר ודבר כאשר צוה ה', כי כן האמת שעל כל דבר מקטן ועד גדול שורה עליו קדושתו יתברך משמו הגדול והקדוש כמשל שאמרו חז"ל לאחד שבנה פלטין המלך ועל כל דבר ודבר חקק בו צורת המלך כי מי שיש לו עינים לראות אינו רואה בשום דבר כי אם כח הרוחני השופע בדבר ההוא מאור פניו יתברך, ונותן דעתו ולבו להבין מקום מוצאו ומובאו בשורשו איך נחתם שמו הקדוש בדבר ההוא כי לה' הארץ ומלואה, ומבין בכל פרט ופרט מה זה ואנה מקומו למעלה חוץ ממה שבכללות אשר נודע שאין כל דבר ודבר שבארץ שאין בו ארבע יסודות אש רוח מים עפר כמו שאיתא (ברמב"ם הקדוש פרק ד' מהלכות יסודי התורה הלכה א' וב') וארבע יסודות אלו ידוע סודם מדברי האר"י ז"ל (בריש ספר שער הקדושה) שהם נמשכים מארבע אותיות שם הקדוש הוי"ה יתברך, אשר על כן נחקק בכל דבר צורת מלכו של עולם לידע אשר לה' הארץ ומלואה, ולא נתן הארץ לבני אדם כי אם בכדי להיות לה' הארץ וגו' שבני אדם יקרבו ויגישו כל הארץ וצבאיה לה'. או בעשות מדבר ההוא בעצמו מצוה כמו מצמר רחלים ציצית לטלית, ופרשיות התפילין מעור עגל, או צדקה וגמילות חסד ממעות הנעשים מארבע יסודות אלו, או בהמה קרבן לה', או מאכלי שבת ומלבושי שבת ויום טוב וראש חדש שהם סעודות מצוה, או לתקן המאכל בכוונת האכילה הנודעים ליודעים, או על כל פנים להיות נטפלים למצוה שילך בכח האכילה ההיא לעשות מצוות ה' בדחילו ורחימו או ללמוד תורה לשמה. ואז המאכל עולה מן הארץ לשמי השמים להעשות בבחינת מיין נוקבין ומוחין חדשים באופן שבעת מחר יגיעו המוחין ההם לאיש הלז אשר העלה הדבר ההוא למעלה, ועל ידי המוחין הללו נתוסף לו אהבה ויראה ותפארת וניצוח ושאר המדות למקומו של עולם ברוך הוא, כאשר עשה יצחק שקודם הברכה שרצה לברך לבנו צוה לעשות לו מאכלים כאשר אהב נפשו, וכאשר אכל מאכלו ושתה מיינו אז שרה עליו רוח הקודש לברך את בנו כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל:) ואין שמחה בלא אכילה ושתיה כמאמרם ז"ל (במועד קטן ט'.). על כן אחר האכילה שנתוסף לו מוחין חדשים וחדוה ושמחה, בירך את יעקב ברוח קדשו וכאשר כתבו שם המחקרים (עיין בדברי הבחיי שם ושאר מפרשים) כי כאשר יתחזקו הכוחות הגופניות יתחזקו הכוחות הנפשיות וכו' עיין שם. וחוץ מזה אין שיעור לרב השמחה והתענוג שיגיע לבורא עולם בעת עליית הדברים ההם והוא הנקרא תענוג שעשועים בעת התקרבות הרחוקים וכמאמרם (סנהדרין צ"ט.) בפסוק (ישעיה נ"ז, י"ט) שלום שלום לרחוק ולקרוב וגו' ברישא רחוק והדר קרוב. וכדומה בשאר חפצי העולם כמו התעסקות המשגל כשהוא לשם ה', או להנצל על ידי זה מן החטא והרהורים רעים, או לשמח את אשתו במצות עונה, ומכוון בזה לתקן שורש מצוה זה במקום עליון בשיעור קומה, כי מצות עונה היא מצות עשה דאורייתא, או להעמיד בנים צדיקים בעולם וגם זה מצות עשה פריה ורביה, או ליחד בזה שם ה' כידוע שעל ידי הזיווג הקדוש מתיחד הכל, ואז שם ה' נקרא על בן הנולד מכוונה זו והם זרע בירך ה' הגונים וראוים לחכמה ולחסידות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (הלכות דעות פרק ה' הלכה ה'). ועבור זה חתם הקב"ה שמו יתברך בכל הדברים התחתונים, להיות גם המה מתחברין אל האהל להיות אחד ליחיד המיוחד בכל דרכי בני אדם הדורשים את ה' ומיחדים אותם בכל דרכיהם וחפציהם.

ממנו. כל ממנו בספרי אנשי מזרח סימן לרבים הנו"ן רפה. כמשפט להפריש בינו ובין ממנו פנה. שהוא סימן לשון יחיד שאיננו נמצא בפני המדבר שהוא דגוש כמשפט. וכל ספרי מערב שניהן דגושים בין שהוא סימן לשון יחיד ובין שהוא סימן לשון רבים. והיה כן כי ממנו לשון יחיד דגוש הפך המנהג. כי מלת אני רפה. וכן מלת נחני ה'. והנה מלת מן כפולה. ונדגש הנו"ן ממני לחסרון הנו"ן האחרת כאלו הי' ממנני. כי הנו"ן הראשון תבא עם אות המ"ם כאילו הוא מן נו"ן ני לסימן המדבר. אם כן יהיה איש ממנו. שהוא לשון רבים כאילו הוא ממננו. וטעם נו"ן ממנו דגוש להתבלע הה"א בחסרון. כי יאמר מן ישמור ישמרו. אשר יקראו. אויב ירדפו והוא המעט. כי הרב ישמרהו. רק ישמרו דרך קצרה. כמו והנהו עושה מלאכה שה. וא כמו והנה הוא. והנו נצב. ופעמים יוסיפו הנו"ן ישחרונני ואל ימצאונני. תברכני נפשך. כמו תברכנני. זובח תודה יכבדנני. יסובבנהו יבוננהו יצרנהו. ופעמים יבלעו הה"א בנו"ן ולא ישמרנו בעליו:

או יאמר ועצום ממנו ממש. כי הם עצומים ממנו ית', כדאמרו רז"ל (מו"ק טז:) אמר הקב"ה אני מושל בכל ומי מושל בי הצדיק שנאמר (ש"ב כג ג) צדיק מושל יראת אלוקים שאני גוזר גזירה והצדיק מבטלה ובודאי עיקר כחם ועוצם ידם בעבור שהם דבקים במצותיו ותורותיו ינצורו, ע"כ הבה נתחכמה לו ליתן ריוח בין הדבקים כי ע"י שנעשה אותם רעים וחטאים לה' סר כחם, כמו שפרשו המפרשים בפסוק וירעו אותנו המצרים ויענונו (דברים כו ו) כי הל"ל וירעו לנו המצרים אלא נקט אותנו לומר שהמצרים עשו אותנו רעים וחטאים לה' וע"י זה ויענונו.

עוד ירצה באומרו הנה עם וגו' על זה הדרך כי עם זה משונה מכל העמים כי שאר העמים יתערבו ביניהם ואין לך עם שאין בו תערובות גדול מכמה עמים אשר לא כן עם ישראל, והוא אומרו הנה עם כולו בני ישראל ואין זר אתם, ואומרי רב ועצום פירוש כי באמצעות היותם עם אחד ומיוחד הגם שיהיו מעטים בערך שאר האומות יחשבו לרבים ועצומים מהם לצד שהם כל אחד נותן נפשו על אחיו, וזה ידוע ליודעי ערך מלחמה.

רב ועצום. רב בעם, ועצום ברכוש.

ועל בחינה זו אמרו חז"ל (מובא בעשרה מאמרות מאמר כ"ח חלק ג' סימן כ"ב) חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מכוון ואומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכו' כי ידוע שברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא בחינת היחוד והוא היה מכוון ליחד שמו של הקב"ה בכל הדברים כי נתן לב לדעת ולהבין כל חפץ וחפץ שבידו איזה אות מיוחד משמו יתברך מחיה הדבר ההוא וכשהיה מיחד דבר לדבר הבין מה מיחד על ידי זה משמותיו של הקב"ה. וכבר הארכנו מבחינה זו במקום אחר וכאן לא הצגנו רק ראשי פרקים להודיע שיש בני אדם נמצאים על בחינה זו שמבינים בכל הדברים שבעולם מקום מוצאם במרכבה העליונה ועל ידי זה המה מיחדים יחודים בכל הדברים התחתונים, וכשהם מדברים בכל הדברים שנראה לבני אדם שהוא סיפורי מעשיות ודברים אשר לא נצרכים כלל ונראין לדברים בטלים והוא מקושר אז במחשבתו למעלה למעלה ודברו היוצא מפיו אינו רק יחודים וצרופי שמות הקדושים וגורמים בזה תענוג ונחת רוח גדול לבוראם, מה שרוב העולם אינם מבינים זה כלל. ובאמת מצינו כזה כמה וכמה פעמים בדברי רבותינו הקדמונים ז"ל בגמרא בבלית וירושלמית ומדרשי חז"ל כמו במסכת שבת (ע"ז:) שמצא רבי זירא לרב יהודה דהוה בדיחא דעתיה וכו' ושאלו מפני מה עיזי מסגי ברישא והדר אמרי וכו' מאי טעמא גמלא זוטר גנובתיה וכו' וכאלה רבות (שם). ופשוטן נראין לדברים בטלים ובאמת חלילה וחלילה להרהר שנכתב בתורתינו אפילו דבר אחד שאין בו יחודי וזיווגי שמותיו יתברך גדולים ונוראים ונפלאים. ורבותינו ז"ל למדוהו מתורה הקדושה הנוראה שנכתב בה כמה דברים הנראים חלילה ללא צורך כמו שמות המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל וחשבן בשמות ושם עירם ומקצתן אף שם נשותיהם. וכבר ידענו כמלא נקב מחט סידקית מדברי מרן קודש קדשים האר"י ז"ל כמה וכמה רזין דאורייתא וסתרי תורה המבוארין בפסוקים האלה שעליהם בנוים כל יסוד ושורש הבריאה והעבודת אלהות ושכר ועונש. ומנשה לא נענש אלא מפני שהיה דורש בהגדות של דופי ואמר וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע וכו' כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"ט.). כי אנו פעוטי השכל ודאי אשר לא נבין דברים העומדים ברומו של עולם נתונים נתונים בסודי סודות מחוק אלהינו יתברך, רק ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם ונתן מעט מן המעט על אחת מני אלף אלפי אלפים וכו' עד אין שיעור וערך קצת חכמה ביראיו להבין בסתרי גנזיו, ועל ידי זה גם המה עושין לפי כח שכלם ואהבתם ויראתם את פני ה', לדבר בתחתון ולרמוז בעליון ליחד יחודים נוראים ונשגבים בכל הדברים התחתונים ובדברת איש לרעהו הנראין לדברים בטלים לגמרי. וכלל דבר זה הוא לידע בטוב כי ה' הוא המשפילי לראות בשמים ובארץ ובכל אות ואות מדברי הקטן שבקטנים שורה עליו אורו יתברך כוחו שפעו השגחתו, ועל כן יש בכל דבר הקטן רזי אלהינו יתברך ויחודי שמותיו.

והנה דברי המפרשים אמת, שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים כמ"ש ביחזקאל (יחזקאל כ ה-ז) ואודע להם בארץ מצרים וגו' איש שקוצי עיניו השליכו וגו', אך בתורה לא מצינו רמז בשעת מעשה לזה ע"כ נ"ל פסוק זה האומר הבה נתחכמה לו היינו בנכליהם אשר נכלו להם, להחטיאם, וישימו עליו שרי מסים להעלות מס לכומרי ע"ז, כי זה דומה כאילו עבדו ע"ז ממש, כמו שפירש"י פרשת כי תבא בפסוק ועבדתם שם אלהים אחרים, (כח סד) לכך נאמר למען ענותו בסבלותם דומה ממש למה שנאמר וירעו אותנו המצרים ויענונו, שע"י שעשו אותנו רעים וחטאים מצאו מקום לויענונו כי אז יכלו לנו, כך אמר כאן וישימו עליו שרי מסים ליתן מס לע"ז למען ענותו כי נמשך מזה שיוכלו לענותם בסבלותם ע"י שסר צלם מעליהם כשיסורו מאחרי ה', ואולי שעל זה נאמר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. כי כל פסוק זה נראה מיותר, ויכול להיות שרמז בזה שע"י שהטילו עליהם שרי מסים דומה כאילו העבידום לע"ז, לכך נאמר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך שהעבידום לע"ז מתחילה בפה רך ע"י הסתה ופיתוי, ואח"כ בפרך לעבודה ממש ע"י הכרח לפיכך וימררו את חייהם, כי אצל הקב"ה נאמר (שם ל כ) כי הוא חייך וגו', וע"י שסרו מאחרי ה' מררו את חייהם בעבודה קשה היינו בע"ז שהיא קשה ורעה, ואחר כך בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה הרי סתם עבודה בשדה אמורה, ואח"כ אמר את כל עבודתם היינו גם עבודה שבעיר, ומה אני מקיים וימררו את חייהם בעבודה קשה, אלא שרמז על שטמאום בגילוליהם בעבודות זרות וקשות כאמור. ולפי שהיו בכלל מחטיאי הרבים שאין מספיקין בידם לעשות תשובה על כן הקשה ה' את לב פרעה ועבדיו, ובזה הותר הספק אשר נתחבטו בו הראשונים בענין קישוי לב פרעה.

עוד ירצה באומרו רב ועצום, רב שמתרבה שלא כדרך העולם, והנה מטבע העולם כאשר יולדו רבים יהיו תשי כח בין בבחינת הנולדים בין בבחינת המוליד, וצא ולמד מהתאומים כידוע לטבעיים, ומעתה אין מיחוש לריבוים כי סופם להתמעט, וכי יהיו רבים אין בהם כח לחוש לרייבויים, לזה אמר ועצום פי' הגם שהם מתרבים ביותר מהרגיל אף על פי כן ועצום ממנו הגם שאין בהם הריבוי, ומן הראוי הם היו ראוים להיות חזקים יותר מהם, ומעתה בהכרח להתחכם עליו, וכפי זה תיבת ממנו חוזרת אל עצום ולא לאומרו רב כי בסמוך הוא אומר פן ירבה.

ד״א רב בחכמה, ועצום בגבורה.

ואפשר על זה אמרו חז"ל (סוכה כ"ח:) דבר קטן הויות דאביי ורבא דבר גדול מעשה מרכבה, כי מי שלומד הויות דאביי ורבא על פשוטן באין מבין כי יש בהן יחודי שמותיו יתברך ורזי אלהינו, הרי עושה מדברים העומדים ברומו של עולם דבר קטן, כיון שנדמה אליו שכל דבריהם הוא בחפצי עולם הזה כמו המחליף פרה בחמור או דיני השואל נושא שכר והשוכר וכדומה שלפי ראות העין כל דבריהם בחפצי עולם הזה אשר הוא קטן למאוד. ובאמת מי שיודע קצת דקצת מרזי אלהינו יתברך מבין ויודע שכל הדברים האלה הכל ברומו של עולם ושם יש כל הדינים האלה כמו שמובא בדברי מרן הרב קודש קדשים האר"י ז"ל (בספר עץ החיים בשער אונאה) שמבאר שם איך כל דיני אונאה שיותר משתות בטל מקח ושתות קנה ומחזיר אונאה ופחות משתות אינו מחזיר אונאה, הכל שורשם למעלה למעלה בשורש מרכבה העליונה בשיעור קומה של יוצר בראשית ברוך הוא וברוך שמו. וזה שמבין את זאת מבין גם בכל דברים התחתונים מחפצי עולם הזה איה מקום מוצאם בשורש המרכבה. וזה היה חכמת שלמה המלך ע"ה שנאמר בו (מלכים-א ה', י"ג) וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר וידבר על הבהמה וגו' וכבר כתבנו בזה במקום אחר.

עוד ירצה באומרו רב ועצום ממנו פי' שגדולתם וריבוים מהם היה, והכונה בזה כי בא להודיע אותם כי יש להם חוב בישראל, ונתכוון להקדים טענה לבל יאמרו אליו עמו או כל רואה מעשיו נכריים כי באיזה כח יעמוד ויקח עם אחד השוכן בקרבו ויעבוד בו עבודת עבד, לזה אמר הנה עם בני ישראל זה עצמו ובשרו משלנו הוא כי אנו החיינו אותו בשני רעב וכל מה שנתרבה ממנו הוא ג''כ כי בע' נפש בא לגור בארץ, ומעתה יחזיק בישראל בחזקה שעמה טענה ויתחכמו לו לעשות לו כטוב בעיניהם.

ממנו. דגש, כלומר מהיכן ישראל פרים ורבים ממנו, מן אלהיהם הוא הצלחתם.

וזה אמרו דבר גדול מעשה מרכבה מי שעושה מכל דבר ודבר מרכבה אליו יתברך שמבין שאין חיות דבר זה כי אם משורש מרכבה עליונה ומבין מקום שורשו במרכבה הנה הוא עושה גם מכל דברים הקטנים דבר גדול כי מעלם לשמי השמים העליונים וגורם בזה נחת רוח לבוראינו.

עוד ירצה כי הלא תמצא כי כל המלכים וגדולי העמים יתחכמו לפאר מלכותם בעם מכובד ומה גם בעם ישראל כי שם ומעלה מיוחדת לו, ואין לך אומה ששלטה בישראל שלא היתה מעולה על כל האומות בסוד (איכה א) היו צריה לראש, לזה אמר מלך חדש הנה בני ישראל המכובדים הם הם העיקר במלכות יותר מהמצרים ובהם הם מתכבדים וכי יצאו מהעיר תהיה העיר פחותה ובזויה לזה הבה נתחכמה לו וגו' פן יצא מהעיר באמצעות סיבה כי תקראנה מלחמה ויקוץ מהמלחמה וילך לו, ואז אין אנו יכולין למונעו כי ילחם בנו בהצטרפות מלחמה הלוחמת עמנו:

ואמנם שלימות דבר זה לא יעשה כי אם באיש שיצא מכל חפצי עולם הזה מכל וכל ולא יחמוד ולא יתאוה לשום חפץ מחפצי עולם הזה בשום פנים רק לעבוד עבודת שמו יתברך בכל עת בכל שעה ובכל רגע, ומיחד את מחשבתו ודיבורו וכל מעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו ביחוד לשם ה' באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה. כי עבודה זו יש בה טעות גדול למי שאינו עומד על בירור הדבר בבחינות שונות, כיון שהוא בדברים שאדם מתאוה להן והיצר הרע יוכל להחליק בעיניו ולומר לו ודאי כוונתך רק לשם שמים ולשם מצוה אשר בדבר הזה, ובאמת אורבו טמון בקרבו לעשותו למען תאוותו וחשק נפשו. וצריך לזה זריזות יתירה וכוונת הלב בהבחנות שונות אם באמת חושק ורוצה בשארי מצוות שאינם מאלו שנפשו של אדם מחמדתן, כמו לאלה הדברים. ובאמת שוה לו לעשות הדבר הזה עתה לשם ה' או לעזוב הדבר הזה לקיים עתה מצוות אחרות. ולא שיעשה זאת בשכלו, כי אם לבבו יהיה שלם עמו שיחפוץ בלבבו לעשות זה כמו זה, אז ידע כי כוונתו רק למען התקשרות עולם בעולם ליחד הארץ ומלואה לה'.

ואמנם כי לא עליך המלאכה לגמור וכל אדם מחויב לעבוד העבודה הזאת כאשר יוכל בשבירת התאוה ובכח הכוונה באמת לשם ה', ובמעט מעט יוכל לבוא לבחינה אמיתית בזה, רק שלא יגבה לבבו לאמר כי כבר השיג בחינה זו כי לא בקרוב יבוא לשלימותה. רק בעיני המקום ודאי חשוב כל מה שאדם עושה בשבילו ובפרט בקברות התאוה מי שרוצה לקבור תאותו ולשברה ולכפותה תחת ידו זה גדול בעיניו יותר מכל העבודות.

וזה שרמזה התורה הנצחית וכתבה שתמיד כן הוא, ויאמר פרעה אל עמו פרעה הוא פה רע רומז על היצר הרע שמדבר סרה תמיד על עם קדוש, כי הוא השטן הוא היצר הרע כאומרם (בבא בתרא ט"ז.) והוא אומר אל עמו כלומר אל כתות הרעים שלו, הנה עם בני ישראל הוא רב ועצום ממנו פירוש אפילו מדברים ששלנו המה כמו כל דברי התחתונים המגושמים המלאים תאוות הרעים שהם של היצר הרע וכת שלו, הנם נעשים מהם רב ועצום כי גם בהם ימצאו שמו של הקב"ה ומיחדים שמו יתברך בכל הדברים וגורמים בכל דברים הקטנים נחת רוח מופלג לבוראן, ועל כן הבה נתחכמה לו פן ירבה בדברים האלה ללקט אורות מכל חפצים התחתונים ונוסף גם הוא על שונאינו שיוסיפו ביחודים הללו על יחודי התורה והמצוות שהם שונאינו ומשפילים אותנו תמיד וכמאמר חז"ל (קדושין ל':) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. ונלחם בנו, פירוש עם הדברים שלנו ילחמו עמנו ועלה מן הארץ ואמרו חז"ל (סוטה י"א.) כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו בחבירו וכו' כלומר שישראל יעלו מן הארץ למעלה למעלה לגרום זיווג ויחוד למעלה למעלה מכל הדברים. וממילא כל בחינת היצר הרע וכת דיליה יכרחו להפרד ולהתגרש מכל הדברים התחתונים אחרי שיקדישו את שמו בכל הדברים ובמקום ששורה קדושת ה' על הדבר מוכרחים כל בחינות החיצונים להפרד מן הדבר ההוא כי (על פי ישעיה ב', י"ח) והאלילים כליל יחלוף ובאו במערות צורים ובנקרת מחילים מפני פחד ה' ומהדר גאונו.

וזה רמזה התורה על נצחיות עולם שתמיד היצר הרע וכתות הרעים אומרים הבה נתחכמה שלא יבוטלו מכל וכל, אבל באמת גם פרעה הגשמי אמר כן לעמו (כמו שכתבנו למעלה) כי עם בני ישראל רב ועצום ממנו מכוחות השייך להם שהמה עולים בכל הדברים התחתונים ליחד שמו יתברך עמהם ועל כן הבה נתחכמה לו פן ירבה בזה ונוסף גם הוא על שונאינו המה התורה והמצוות שכבר היה נמצא במצרים בני אדם שומרי התורה בכל פרטותיה כמו עמרם ושבט לוי כולו. ונלחם בנו מדברים שלנו ועלה מן הארץ. שישראל יעלו מכל דברי הארציות, ולמצרים יורידו עד שפל תחתית שיקחו החיות מהם כאשר באמת היה בסופם, וככל הנאמר.

ג עוד יתבאר הכתוב בפשוטו. הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, כלומר הנה כאשר באו מעט היו ולא היו כי אם בני איש אחד כאומרם (בראשית מ"ב, י"א) כולנו בני איש אחד נחנו. ולא היו נחשבים כלל לדבר מהם, ועתה הנה נעשו לעם מיוחד שנתרבו עד היותם ראוים להקרא עם, ולא זה לבד אלא אף רבויין הוא שלא בטבע כי הנה גדול ועצום הוא ממנו כלומר אף מעמנו שאנחנו נחשבין לגוי גדול וחשוב בקרב העמים כידוע אשר מצרים היה אז מן הממלכות החשובות, ואף על פי כן נתעצמו גם ממנו. ועל כן,

(ולחכמים הרמז בו' לשונות שבמקרא, ולמ"ד י"ב מכח פרו שתים וישרצו שתים וכו', ואלו למ"ד ששים לא נתנו רמז במקרא, ואפ"ל כי ט' ווי"ן במקרא זה, ואלו ו' לשונות שבפסוק הרי עשר ווי"ן, ששי"ם, ולמ"ד ששים רבוא אומר זה לרבואות הי', כי כל הענין לומר הפלגות הרבה בעצם):

ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. הנה רז"ל דרשו תיבת בפרך בפה רך יובן בס"ד לפרש ע"ד מ"ש המפרשים ז"ל שהקב"ה ריחם על ישראל ולא שעבדם במצרים כי אם מספר ביצחק שעולה רד"ו והנה שם יצחק כתוב נמי בשי"ן שמאלית וכמ"ש ושבועתו לישחק וא"כ תחשוב בישחק בשי"ן שמאלית עולה גי' ת"ך והנה מצרים היו חושבים לשעבדם כמנין בישחק בשי"ן שמאלית ולא ביצחק בצד"י והנה הפרש הקריאה של ביצחק בין צד"י לש"ין שמאלית הוא במוצא התיבה שישחק בש"ין שמאלית יהיה המוצא שלה מן הפה רפה אבל יצחק בצ"רי המוצא שלה יותר בחוזק שהצ"די יצא בתיבה חזק יותר מש"ין שמאלית. ובזה יובן ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך בפה רך כלומר רצו לשעבדם בפה רך ר"ל כמנין בישחק ולא כמנין ביצחק:

הבה נתחכמה. כָּל הָבָה לְשׁוֹן הֲכָנָה וְהַזְמָנָה לְדָבָר הוּא, כְּלוֹמַר, הַזְמִינוּ עַצְמְכֶם לְכָךְ:

הבה נתחכמה לו לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה. אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה (מלכים א ט׳:כ״א):
ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם ואחרי כן צוה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אתם. והענין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור, אבל אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליך אותו ביאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה. וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם, כי על כן נאמר ולא יכלה עוד הצפינו (שמות ב׳:ג׳):
ונראה שעמד זה ימים מעטים, כי בלדת אהרן לא היתה הגזרה, וכשנולד משה נראה שנתבטלה, אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן, או כאשר נשמע כי מאת המלך נהיה הדבר ביטל אותו, או שהיה על פי האצטגנינות כדברי רבותינו (שמו''ר א כט), כי הכל התחכמות עליהם שלא יודע החמס וזה טעם מאמר האומרים למשה רבינו אשר הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם (שמות ה׳:כ״א), כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו, וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל, לא יצטרכו עוד לעשות במרמה:

הבה. הבה את אשתי לשון זכר והוא הנכון. כמו לכה נא. עמנו. ולנקבה הבי המטפחת. לכי ובאי. ובעבור שידברו במלות האלה הרבה יאמרו הבה נרדה. ולנקבה הבה נא אבוא אליך. כמו לכה נשקה את את. אבינו יין:

נתחכמה לו - שלא ירבה, שאם ירבה והיה כי תקראנה מלחמה משנאינו. כמו: ידה ליתד תשלחנה, מצינו לשון יחיד אצל רבים.

הבה נתחכמה לו. לבא עליו בעקיפין:

הבה נתחכמה הבה עולה י''ב כלו' שנתחכם על י''ב שבטים:

פן ירבה. שיתרבה עוד ויהא כדי שילחם עמנו. ועדיין לא היה מקום לחוש שיהי׳ הרבוי של בני חיל כ״כ שיהי׳ יכול לעשות מערכה נגד עם מצרים המזוינים בסוס ורכב וכדומה. אלא והיה כי תקראנה מלחמה. ואז יהיו אנשי חיל שלנו טרודים במלחמתם ונוסף וגו׳ ונלחם בנו. במדינה ועלה מן הארץ. לאחר שיבזו אותנו כדרך הלוחמים וכובשים. ואלו היו רוצים לעלות מן הארץ עתה לא היה חשש כלל. שהרי לא היו עדיין משועבדים. אבל זה א״א שיעלו מן הארץ כשהם עניים ורק פרנסתם במדינה. אבל כשילחם בנו ויבוזו אותנו ואז ועלה מן הארץ. וזה לא הי׳ מקום לחוש שמא יבוזו את מצרים וישארו במדינה. דזה א״א שהרי ייראו ממצרים האדירה כשישובו ממלחמתם והיו ישראל כשני חשיפי עזים נגד מערכות מצרים. אבל זה חש שמא בשעת מלחמה והמה טרודים מבחוץ ילחמו גם המה מבפנים עם מעט החיל שבמדינה ויבוזו ויעלו מן הארץ בכל הטוב שיעלה בידם:

נתחכמה לו: נעשה עצמנו חכמים בשבילו ונפעל עמו בערמה, חכמה תקרא בל' הקודש ההנהגה שכל לעומת התכלית המכוונת, ויש חכמה כללית ויש חכמה פרטית, החכמה הכללית היא ההנהגה לעומת התכלית הכללית, שהיא הצלחת האדם בכל עניניו בימי חייו, ולהגיע אל ההצלחה הכללית הזאת צריך שתהיה ההנהגת האדם תמיד בתבונה, ושימשול ביצרו ויתנהג תמיד בצדקה וכשרון ויראת ה', וזה הוא סתם חכמה במקרא, והחכמה הפרטית היא ההנהגה לעומת תכלית פרטית, תהיה מה שתהיה, טובה או רעה, כמו ויונדב איש חכם מאד (ש"ב י"ג ג') היה איש יודע להתנהג בשכל להשיג תמיד מבוקשו יהיה מה שיהיה, וכן כאן נתחכמה לו נעשה עצמנו חכמים על דבר העם הזה להשיג מבוקשנו שלא ירבה באופן שיוכל להלחם בנו, אבל אל תתחכם יותר (קהלת ז' י"ח) הוא לענין החכמה הכללית, אל תעשה עצמך חכם יותר מדאי באהבת הצדק, כאמור שם אל תהי צדיק הרבה, ורנה"ו (בספרו גן נעול) לא הבדיל בין החכמה הכללית והפרטית, ולפיכך הוצרך לשבש קצת כתובים וזה בכללם, וחשב כי בא בהתפעל להורות שלא היתה חכמה אלא בדמיון פרע ויועציו, ושקר הוא שיהיה ההתפעל מורה כלל על פעולה מדומה ובלתי אמיתי, ובספקו יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב (משלי י"ג ז') מלות ואין כל ומלות והון רב הן הן המורות כי פעולת ההתעשרות וההתרוששות אין באמת כ"א בשקר, לא שיהיה זה בכח ההתפעל כאשר כבר העיר על זה בעל ענף עץ עבות דף כ"ט.

הבה נתחכמה לו. ולא רצה פרעה ועבדיו להכותן בחרב כי זה תהיה בגידה גדולה להרוג חנם העם אשר באו בארצו במצות המלך הראשון ולא ישמעו לו עם הארץ וגם כי היו בני מנשה ואפרים גדולים וקרובים למלכות וגם בני ישר' היו רבים וילחמו כנגדם אלא הטיל עליהם מס כי כן דרך לעלות מס למלך ואחרי כן צוה בסתר המילדות להרוג הנערים הזכרים ואפי' היולדות עצמן לא ידעו בהן ואחרי כן צוה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ולא ציוה לשרי הטבחים אשר לו להורגם בחרב או שישליכם היאורה אלא אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליכוהו היאור ואם יצעק אבי הילד לשר העיר יאמרו לו שיביא עדים ויעשו בו נקמה הכל להתחכם להם בערמה וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסין שם בלילות ומתנכרין ומוציאין הילדים משם על כן נאמר ולא יכלה עוד הצפינו וזה לא עמד אלא ימים מעטים כי בלדת אהרן לא היתה הגזירה ובלדת משה נתבטלה אולי בת פרעה בחמלתה עליו אמרה שלא יעשה כן או שהיתה על פי האיצטגנינות כדברי רבותינו וזה טעם האומרים למשה הבאשתם את ריחינו בעיני פרעה ובעיני עבדיו וגו' כי עד עתה היתה במרמה ועתה ימצאו טענה לומר שאנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב ולא יצטרכו לטענה:

לשון הכנה והזמנה לדבר הוא. כלומר תנו עזר או עצה כי פי' הבה תן ליחיד תנו לרבים כמו הבי המטפחת הבא את אשתי הבו לכם אנשים שאין הפרש בין היות המלה מלעיל או מלרע ולכן פירש גבי הבו לכם אנשי' הזמינו עצמכם לדבר וכן כתב רבי אברהם בן עזרא הבה כמו הבה את אשתי לשון זכר והוא הנכון כמו לכה אתנו ולנקב' הבי המטפחת ובעבור שידברו במלה הזאת הרבה יאמרו לרבים הבה נרדה ולנקבה הבה נא אבא אליך:

ועלה מן הארץ. מלת ועלה ענין עליית המעלה והיתרון, כמו הגר אשר בקרבך יעלה עליך (עמפאָרשטייגען), ומ"ם של מן הארץ הוא מ"ם היתרון, וטעמו מצד התרבותם יתעלו ויתרוממו יותר מאנשי ארצנו, המה יעלו עלינו מעלה מעלה וימשלו בנו, ואנחנו נרד מטה מטה ונהיה משועבדים תחתיהם; וקרוב לזה אמרו בתנחומא עפ"ז כל זמן שישראל בירידה התחתונה הם עולים, ע"ש. ולדעת המפרשים המכיון בזה ועלה ויתרחק מן הארץ ונאבד עבדים רבים מארצנו; ולדבריהם חסר עיקר כוונת דבורו אל יועציו, הודעת המסובב מהסתלקותם וריחוקם דהיינו העדר וחסרון העבדים הרבים; ועוד שלא מצאנו שהיו עד הנה משועבדים תחת עול העבודה והמס, וכ"א ברבה כל זמן שהיה אחד קיים מאותן שירדו למצרים לא שעבדו בהם (ע' רש"י לקמן ז' ט"ז):

הבה נתחכמה לו. להם מבעי ליה, אמר ר' חמא ב"ר חנינא, באו ונחכם למושיען של ישראל, במה נדונו, נדונו באש – כתיב (ישעיהו ס״ו:ט״ו) כי הנה ה׳ באש יבוא, נדונו בחרב – כתיב (שם) ובחרבו את כל בשר, אלא באו ונדונו במים שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, והם אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת מביא, אי נמי הוא אינו מביא אבל הם באים ונופלים לתוכו שנאמר (פ, בשלח) ומצרים נסים לקראתו ^הכל דרשה זו באה רק מדיוק הלשון דהבה נתחכמה לו, כדמפרש דהול"ל נתחכמה להם. ולכאורה צ"ע דהא כיון דאמר עם בני ישראל הלא לפי"ז צ"ל לו בלשון יחיד, דעם הוא לשון יחיד, ונראה משום דבכל התורה כתיב הכנוי על בני ישראל בלשון רבים, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, וכן מקומות אין מספר, באו, יצאו, הלכו, נסעו, חנו, וא"כ מכיון דגם פרעה הזכירם בשם בני ישראל, הול"ל בלשון רבים, כי אע"פ שהזכירם גם בלשון עם, בכ"ז מדלא אמר עם ישראל רק בני ישראל הו"ל לכנותם בלשון רבים, ונראה דזה הוא טעם כל הדרשות הבאות מהדיוקים דכתיב בל' יחיד, דהו"ל לכתוב בלשון רבים, וכפי שיתבאר. –
ורש"י בפסוק זה כתב בשם מ"ר, הבה נתחכמה לו, לעם נתחכמה מה לעשות לו, עכ"ל. ולא נתבאר מה כונת הפירוש הזה, כי הלא לכאורה הוא פשטות כונת המלות, והבאור אך למותר. ונראה עפ"י מ"ש בסנהדרין ק"ט א' בענין דור הפלגה בטעם הפזור ובלבול הלשונות כדי שלא תהיה ביניהם אגודה אחת באהבה ושלום, וכלשון הכתוב (פ' נח) הן עם אחד ושפה אחת לכלם וגו' ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, וענין זה רצה פרעה כאן לאיים על בני המדינה על האחדות השוררת בין ישראל עד שנחשבים לעם יחיד ומיוחד, ואמר להפר האחוה והלאומיות שביניהם, ולזה אמר הבה נתחכמה לו, לעם, כלומר לאחדותם ואגודתם הלאומיות. .
(סוטה י"א א׳)

לעם וכו'. דמלת לו קאי אעם, ולא אבני ישראל:

והיה כי תקראנה מלחמה. ענינו פן תקראנה קורות מלחמות כמו שכתב החכם אבן עזרא:

הבה נתחכמה לו פן ירבה, שלבסוף יתרבו במספר יתר גדול, והגם שידע שגם אם יתרבו עוד לא יוכלו למרוד נגד המצריים שהם מדינה גדולה ועמים רבים, בכ"ז אז יש לדאג על עת מלחמה שאז יתחברו אל שונאינו ויעלו מן הארץ, ומבואר שגם בעת מלחמה לא ירא שיתגברו עליהם עד שישמידו אותם וישבו תחתם, רק שבאשר ידעו שישראל היו מתאוים לצאת ממצרים ולחזור לארצם כי לא באו להשתקע כמ"ש לגור בארץ באנו, רק שהמצריים לא הניחו אותם לצאת כי נתנו עיניהם בם להשתעבד, עד שעוד בחיי יוסף לא יכול לצאת לקבור את אביו בלי רשות פרעה והוכרחו לעזוב טפם ומקניהם בארץ גשן למשכון, ויעקב ויוסף בעת מיתתם הבטיחו אותם שה' ישיב אותם אל ארץ אבותיהם, כי לא יכלו לצאת מעצמם מפני המצריים, וא"כ בעת מלחמה תמצא ידם חיל לעלות מן הארץ כחפצם, וע"ז התחיל הנה עם בני ישראל, ר"ל מצד שהם עם מופרד בפ"ע בלתי מתערבים עם המצריים ובלתי מתחתנים עמהם, כי הם מצפים לעלות מן הארץ בעת מצוא, ע"כ יש לדאג על העתיד, ובזה גלה בעליל רשעת פרעה ועמו כי תואנה בקשו מהם, א] שהלא עתה לא התרבו עדיין באופן זה והיה החשש רק פן ירבה בעתיד, ב] שגם בעת יתרבו גם אז לא היה להם פחד מהם רק על עת מלחמה ומצריים ישבו אז בשלוה ולא ערב לב שום עם ולשון להלחם אתם כי היה פחדם על כל הארצות, וע"כ אמרו כי תקראנה מלחמה, שהמקרה הוא דבר שאינו מן הרגיל בדרך הטבע, רק דרך מקרה רחוק, וע"כ אמר תקראנה בלשון רבים שבהכרח יתחברו מקרים רבים עד שיולד מהם מלחמה, כי לפי הרגיל היו בטוחים ממלחמה, ג] שגם אם יתרבו ותהיה מלחמה לא יראו מהם שיעשו להם רעה, רק שאז יעלו מן הארץ, והלא אם יעלו מן הארץ גם עתה לא היה הדין נותן שיעכבו בידם כי לא באו לארצם רק לגור שם לפי שעה, וא"כ מה שרצו לעכב בידם שלא לצאת הוא חמס גדול נגד חוקי הארצות, וכ"ש התחבולות שעשו לזה שהחזיקו בם כעבדים וענו אותם שהיה חמס ורצח:

הבה נתחכמה שאל פילוסוף את ר"א לא אמר הנביא אל אדום המה יבנו ואני אהרוס וכל מה שבנינו קיים אמר לא דבר אלא כנגד העצות שאתם יועצים בכל שנה ושנה לכלותינו אמר ליה כך הוא שאנו יושבי' בכל שנה לכלותכם ואתי חד סבא ומבטל לן:

נתחכמה לו לעם. פירוש הא דכתיב "נתחכמה לו" לשון יחיד, והוי למכתב 'נתחכמה להם', מפני דקאי על העם, דדרך הכתוב לדבר עליהן בלשון יחיד. ומפני שהוקשה לו (לרש"י) דלמה כתב "נתחכמה לו" והוי למכתב 'נתחכם פן ירבה', פירש שרצה לומר 'נתחכם מה לעשות לו'. ורז"ל (סוטה יא.) הוקשה להם דהוי למכתב 'להם', לפיכך דרשו כי "נתחכם לו" רוצה לומר למושיען. והא דלא דרשו במלת "עצום ורב", אף על גב דהוא גם כן לשון יחיד (קושית הרא"ם), היינו טעמא שהוקשה לרז"ל למה קראו המצריים עצמם לשון רבים לומר "ונוסף גם הוא על שונאינו" וישראל קראו בלשון יחיד תמיד, והסברא אינו נותן כך, דאדרבא מפני שהיו מדברים ברבוים של ישראל הוי להו להזכיר ישראל בלשון רבים, ולפיכך דרשו ז"ל 'נתחכם למושיען', לכן אמרו בלשון יחיד, והשתא דהוצרך למכתב בלשון יחיד¹⁰⁰ – כתב כל המקרא בלשון יחיד, דלא יתכן לכתב לשון 'עצומים' ולכתוב אחריו "נתחכמה לו". ומה שדרשו גם כן (סוטה יא.) "וישימו עליו שרי מיסים" (פסוק יא) מלמד שתלאו מלבן בצוארו של פרעה ואמרו לכל אחד כלום חשוב אתה מן המלך, ולא נאמר גם כן דכיון דכתיב כבר בלשון יחיד "נתחכמה לו" אם כן צריך למכתב אחריו גם כן לשון יחיד "וישימו עליו" (קושית הרא"ם שם), דלא דמי כלל, דודאי "הנה עם בני ישראל וגו'" וכן "הבה נתחכמה לו" הכל הוא לשון פרעה, ואיך ישנה הכתוב לכתוב פעם לשון יחיד ופעם לשון רבים, אבל "וישימו" הוא לשון הכתוב שמדבר מן המצריים, הוי מצי שפיר למכתב 'וישימו עליהם' שהכתוב קורא אותם לשון רבים, כמו "וימררו את חייהם" (פסוק יד) שכתב בלשון רבים, לכך דרשו גם כן שהוא נאמר על פרעה. ובודאי רז"ל מפרשים הכתוב גם כן כפשטיה על ישראל, ולפיכך כתב כל המקרא של אחריו "למען ענותו ויבן ערי מסכנות" הכל לשון יחיד, דאין הכתוב מחלק בענין אחד לכתוב פעם בלשון רבים ופעם בלשון יחיד עד (פסוק יד) "וימררו את חייהם בעבודה קשה" שהוא ספור אחר – הכתוב קרא אותם בלשון רבים. ורש"י לא הביא רק דרשה הראשונה 'נתחכמה למושיען', אבל "וישימו עליו" לא הביא, מפני שזאת הדרשה אינה מוכרחת כל כך כמו הראשונה, דודאי גבי "הבה נתחכמה לו" דהוי מצי למכתב 'להם' – יש לדרוש, אבל אצל "וישימו עליו שרי מסים" יש לפרש כיון דקראן בלשון יחיד הכתוב קורא אותם גם כן בלשון יחיד בהך עניינא, אף על גב דהראשון הוא לשון מצרים וזה לשון הכתוב, אין זה הכרח גמור, דיש לומר כיון דהתחיל בו בלשון יחיד גומר כך. דאין דרך רש"י להביא רק דרשה מוכרחת מכח קושיא חזקה, והוא דרשה קרובה, לא רחוקה כמו זאת, לכך לא הביא:
אמנם לי נראה לומר דרז"ל דרשו הכתוב קרוב לפשוטו, שכתוב "נתחכמה לו" בלשון יחיד מפני שכוונתם היה שנתחכמו לאחדות העם, והוא יתברך המאחד את העם שעושה אותם תמיד גוי אחד. והיינו דקאמר 'נתחכמה למושיען' ולא אמרו 'נתחכם להקב"ה', מפני שלשון "נתחכמה לו" דהוא מורה על אחדותם אשר הוא אתם תמיד ומאחד העם – הוא השם יתברך, וכאילו אמר נתחכמה לאחדותו של עם בצד אשר הם בו אחד, וזהו השם יתברך המאחד אותם, והרי הכתוב הוא כמשמעו. וכן מה שדרשו ז"ל אצל "וישימו עליו שרי מיסים" שתלו מלבן בצוארו של פרעה, פירשו כך שהם דרשו "עליו" על העם, וכתב לשון יחיד מפני ששמו על כלם – כאיש אחד – שרי מיסים עד שלא היה אחד ממאן בדבר, והיו משועבדים בפעם אחד, וזהו גם כן "וישימו עליו שרי מיסים" שהעם כאחד היה משתעבד. וזהו שתלו מלבן בצוארו של פרעה ואמרו 'כלום אתה חשוב מן המלך', ובזה היו משימין עליו שרי מיסים כאחד. והשתא הוי שפיר הכתוב כמשמעו "וישימו עליו שרי מיסים" כאחד, והכל עולה נכון:
ויש לומר גם כן שרז"ל דרשו מלת "לו" ו"עליו" מפני שהם יותר לשון יחיד, ולא בא הך לישנא על עם שהם רבים. תדע דכל מקום דרשו מלת "לו" למעט 'לו ולא לאחר', וכן "עליו" דרשו למעוט, וכל שאר לשון יחיד לא דרשו, שהוא לא בא למעט דבר. ולפיכך הוקשה להם אף על גב דמלת "עצום ורב" (ר' פסוק ט) שייך על עם, אבל "לו" ו"עליו" דהוא מיעוט לגמרי – לא יתכן עליו, כיון שהם רבים:

הבה נתחכמה לו. אמר פרעה שנים עשר שבטים היו מנין הב״ה, ועתה נהיו עם רב.

נתחכמה וכו׳ לדונם במים וכו׳ ק׳ דהא בתר הכי כתיב וישימו עליו שרי מסים וכולי דנר׳ שכך היה העצה ולא לדונם במים ותו דאח״כ כתיב ויקרא למילדות וכו׳ אם בן הוא וכו׳ וההיא דכל הבן הילוד היאורה וכו׳ לא היה אלא לבסוף. ונר׳ שהעצה היתה כך בתחלה לבקש עצות מרחוק שיתמעטו ממילא ע״י חוזק העבודה דגרמא בנזיקין בעלמא הוא ולא יהיו חייבין עונש בשביל זה ואם לא יועיל זה דאפ״ה יתרבו דאז יצוו למילדות להרגם דקי״ל אין שליח לדבר עבירה ובזה המילדות יהיו חייבות והם יהיו פטורין דלאו מידי קא עבדי ואי הא נמי לא מהני שלא ירצו המילדות לעשות כן ויוכרחו הם לעשות בידים אז שיעשו בדרך שלא יוכל מושיען להצילם ולשלם להם בדרכיו מדה כנגד מד׳ דהיינו במים וכל הדרכים נכללים במאמר נתחכמה לו דהיינו למושיעם לבקש תחבולה שלא יוכל ליפרע מהם והכא נקט רש״י האחרונה להודיע שאף זו היתה בתחלת המחשבה אע״ג שלא עשו המעשה מיד. ושוב זכיתי וראיתי להנח״י שכתב כעין זה אלא שכתב שאחר שראו שלא נתקיימה מחשבתן בשרי מסים אז חידשו ההיא דאם בן הוא וכו׳ ואח״כ חידשו ההיא דכל הבן הילוד וכו׳ ע״ש ולי נר׳ טפי כדכתי׳:

הבה נתחכמה לו. פ"ה לו למושיעם להקב"ה. ומה היא חכמתם. אמרו אם נדונם באש אלהיהם יביא אש עלינו. אם בחרב יביא חרב עלינו. נדונם במים ולא יפרע לנו כי כבר נשבע שלא יביא מבול לעולם. ונסרחה חכמתם כי לא ידעו דדוקא מבול לא יביא אבל יכול הוא להביאם במים ולכך לבסוף נטבעו בים סוף. א"נ נשבע מלהכות את כל חי אבל לא נשבע שלא יחריב אומה אחת:

ופרעה הקריב. הוא הקריב הפורענות לבוא עליו, כיון שראה פרעה את ישראל חונים לפני בעל צפון אמר, הרי הסכים בעל צפון על גזירתי כשם שאמרתי אני כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א כב), כך הוא הביאן להטביען בתוך הים, מיד התחילו לזבוח ולהקטיר לפני בעל צפון, שנאמר ופרעה הקריב הקריב קרבנות.

הבה נתחכמה לו. הב"ה בגימטריא י"ב נתחכמה לי"ב שבטים. ופרש"י נתחכם למושיען של ישראל וכו' והם טעו כי לא נשבע אלא שלא יביא מים על האומות אבל שלא יבואו האומות במים לא נשבע. ואמרו חז"ל שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נדון ביסורים יתרו שברח זכו בניו לישב בלשכת הגזית ובלעם דהוה בעצת דהבה נתחכמה קשה מהא דאמרינן בפ' חלק בר תלתין ותלת שנין הוה בלעם חגירא כד קטל יתיה פנחס ליסטאה משום דכתיב אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואם היה בעצה זו נמצא היה בן מאה וארבעים כשנפל במלחמת מדין שהרי לכל הפחות היה בן עשרים כשיעץ ותחשוב שמנים של משה ולסוף ארבעים שהלכו במדבר היתה מלחמת מדין כדכתיב אחר תאסף הרי שהיה בן ק"מ שנה. לכך פי' ר' מנחם מדאנ"י שלשה היו באותה עצה דלכה איעצך כדאמרינן אמר ליה לבלק אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כדאי' בחלק והקשה הרב משה כי בדברי הימים דמשה תמצא כתיב בפי' העצה דהכא ויען בלעם הקוסם ועל כן הקשה ר' מנחם מהא דאמרינן בזבחים פרק פרת חטאת בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל נתקבצו כל האומות אצל בלעם ואמרו מה קול ההמון ששמענו שמא הקב"ה רוצה להביא מבול כדאיתא התם. ואפי' אם תמצא לו' שלא היה כי אם בן כ' כששואלין ממנו עצה ובסוף ארבעים נהרג אלמא בן ששים היה כשמת. ויש ספרים שכתוב בהן ונקבצו כלן אצל קמואל והני פי' לא נהירא לי דהתם משמע דקמואל אבי ארם היינו בלעם אם כן תפל היה במיתתו. וגם נמצא בב"ר קמואל אבי ארם הוא לבן הארמי הוא כושן רשעתים הוא בלעם ולמה נקרא קמואל שקם על אומתו של אל. וכן נמי אמרינן בחלק הוא בלע' הוא בעור ולמה נקרא בעור שבא על בעירו הוא לבן הוא כושן רשעתים ולמה נקרא שמו כושן רשעתים שעשה שתי רשעיות אחת בימי יעקב ואחת בימי שופטים מכל אלה משמע שהיה תפל והאי דכתיב באיוב כי יתרי פתח ויענני ובמסורת כתיב יתרו ומפרש דה"ק יתרו נמי היה באותו עצה והוא פתח הדבר ואותי תענה וקשיא דהא דאמרינן דיתרו ברח ואיוב לא ברח אלא שתק וי"ל שהיה יתרו גדול הדור באותה שעה והיה בידו למחות ולא לברוח ולכך מאשימו איוב:

הבה נתחכמה לו פן ירבה. נערים עליו לעשות דבר שלא ירבה שאם ירבה והיה כי תקאנה מלחמה כי יקרה מקרה של מלחמה יתחבר עם שונאינו:

[הבה נתחכמה לו בשבילו]

הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו'. כלומר כי הנה בכמה פנים יש לנו לירא וליפחד מהם. אחד, מאחר שהן מתרבים שלא בטבע ופן ירבה עד מאוד עד היותן לגוי רב עד שלא יצטרכו כלל לסיוע אחרים רק הם לבדם יגרשו אותנו וירשו המה את הארץ. והשנית, אף אם לא יהיו רק כמו שהם עתה, מכל מקום והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו והיו שניהם לגוי רב מאוד ויתגברו עלינו. והשלישית, כי ונלחם בנו, כלומר כיון שהמה בקרב הארץ והמלחמה הוא בקרבנו בתוכינו ממש ואוי לעיר שמחריביה בתוכה, כי לא יוכל השונא לעשות מבחוץ על אחת מני אלף מה שיוכל לעשות בתוך העיר. והרביעית, ועלה מן הארץ, כלומר המה יערכו מלחמה מן המדינה בתוך הארץ והשונא יערוך עליהם מבחוץ ויהיה המלחמה מפנים ואחור ובודאי לא נוכל להם.

נתחכמה לו לעם ורז"ל דרשו נתחכם למושיען לידונם במים וכו' פי' לפי שהקב"ה מודד מדה כנגד מדה אמ' נדונם באש כתי' כי באש ה' נשפט. נדונם בחרב כתי' ובחרבו את כל בשר אלא נדונם במים שכבר נשבע שאינו מביא מבול לעולם והם לא ידעו שעל כל העולם כולו אינו מביא על אומה אחת מביא אי נמי הוא אינו מביא אבל הם באים ונופלין בו כמו שנפלו בים סוף:

רש"י ד"ה נתחכמה לו, לעם, ...ורבותינו דרשו, נתחכם למושיעם של ישראל, לדונם במים וכו'. לשון הרבים שבמלה "לדונם" לכאורה אינו במקום, כי "מושיעם" דורש לשון יחיד. וצריך לבדוק בדפו"ר. (פ' שמות תשנ"ט)

ועלה מן הארץ. מדרש חז"ל ידוע, כמי שתולה קללתו בחברו, ומה שיעיד על אמתת פירושם שבחומש הערביים והסוריים שרצו לשמור טעם הפסוק תרגמו כאלו כתוב ועלינו מן הארץ, ועיין מה שכתבתי פ' ויקם מלך חדש וגו' והקורא יבחר.

נתחכמה לו. לָעָם; נִתְחַכְּמָה מַה לַּעֲשׂוֹת לוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ נִתְחַכֵּם לְמוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְדוּנָם בַּמַּיִם, שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם (שם):

ועלה מן הארץ על כרחנו. ורבותינו דרשו (סוטה יג שמו''ר א' ט') כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים, כאילו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה. לשון רבינו שלמה. ואם כפירוש הרב היה אומר ''ועלה על הארץ'', כי כן הלשון בלוחמים: עלה נבוכדנצר מלך בבל (מלכים ב' כ''ד א'), על כל ערי יהודה הבצורות וילכדם, ויתפשם (מלכים ב י״ח:י״ג), עלה רצין מלך ארם ירושלם למלחמה (ישעיה ז א). ואולי יאמר ועלה עלינו מן הארץ אשר הוא יושב בה, ירמוז לארץ גושן:
ויתכן לפרש שיאמר כי תקראנה מלחמות יהיה נוסף על שונאינו לשלול שלל ולבוז בז, ויעלה לו מן הארץ הזאת אל ארץ כנען עם כל אשר לנו, ולא נוכל אנחנו לנקום נקמתנו ממנו ולהלחם בו והוא כלשון אשר העלנו מארץ מצרים (שמות ל״ב:א׳), אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות (ירמיה כג ח). וכן ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ (הושע ב ב), שישימו עליהם ראש ועלו לארצם מן הארץ אשר גלו בה:

נתחכמה. נבקש דרך חכמה שלא ירבה:

כי תקראנה - כי תארענה, כמו: מקראי קודש מארע קודשא לשון מאורע.

ועלה מן הארץ. מעצמו, מבלתי שנגרשם בכח בלתי סבה מבוארת לתת אותנו לשמצה בקמינו. וזה נעשה פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה; כי תקראנה רעות וצרות של איזו מלחמה, כמו ותכל דוד, נפש דוד:

והיה כי תקראנה מלחמה שהיה ירא אולי יבואו עליו מלכי כנען למלחמה על הכסף שליקט מהם:

כי תקראנה מלחמה: אותיות נָה יתרות, כמו ידה ליתד תשלחנה (שופטים ה' כ"ו), ברגלים תרמסנה עטרת גאות (ישעיה כ"ח ג').

ועלה מן הארץ. פירש"י כאדם שתולה קללתו באחרים ועלינו מן הארץ. ויש לפרש כפשוטו ונלחם בנו וישלול שלל ולבוז בז ועלה לו מן הארץ אל ארץ כנען עם כל אשר לנו:

לו לעם. פי' אע"פ שמלת עם אינה סמוכה לבני ישראל רק בני ישראל תוספת ביאר כאילו אמר הנה עם שהוא בני ישראל והיה ראוי לומר נתחכמה להם בלשון רבי' מ"מ מאח' שתאר אותם הכתוב בשם עם שהוא לשון יחיד ובשם בני ישר' שהם רבים יצדק לשון יחיד על העם ולשון רבים על בני ישראל אבל בש"ר ובפ"ק דסוטה פריך נתחכם להם מיבעי ליה מאח' שבני ישראל הוא באור לעם ולא ידעתי למה לא הוקשה להם על רב ועצו' ועל כל הנמשכים אחר מאמ' נתחכה לו' שהם בלשון יחיד וליכ' למימר הוא הדין נמי דאיכ' למפרך בהו אלא דחד מינייהו נקט משום דתשובתם נתחכ' למושיען של ישראל אינה נופלת רק על מלת לו שהיא בלשון יחיד ולא על האחרי' ואולי יהיה הטעם בזה היכא דאיכא למדרש דרשינן היכא דליכ' למדר' לא דרשינן כמנהגם בכמה מקומות וכבר הארכתי בזה בפרשת לך לך:

ועלה מן הארץ. ועלינו מבעי ליה, א"ר אבא בר כהנא, כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו בחבירו ^ולכאורה קשה בטעם עיקר הקושיא ועלינו מבעי ליה, והלא בפשיטות ניחא שיעלו ישראל מן הארץ ולא רצו בזה, אך י"ל דאחרי שחשבו המצרים את ישראל למסוכנים להם כל כך הלא אין טוב מאשר יעלו מן הארץ, וא"כ למה חששו, ולפי"ז בע"כ צ"ל דמוסב על המצרים, וא"כ ועלינו מבעי ליה. .
(שם שם)

נתחכמה מה לעשות לו. פי' כי לא רצו כי יהיו יותר חכמים ממנו, רק שההתחכמות הוא מה לעשות להם: דקשה לרש"י דהוה ליה למיכתב נתחכם עליו, ר"ל יותר מהם, ומהו לו. לכן פירש מה לעשות לו. [מהרש"ל]:

ועלה מן הארץ. ויסור מתח ידינו בחזקה:

ועלה מן הארץ נתחבטו המפרשים בזה שהיה ראוי שיאמר ועלינו מן הארץ ולזה צריך שנדע ששרי עיר מלאגה עשו בגידה גדולה למלאגה שנתפשרו עם מלך ספרד כשצר על העיר להלחם עליה לתפשה שיעזוב להם לצאת ממלאגה לשלום עם כל נכסיהם וימסרו לו העיר וכן עשו ואז לקח המלך לכל העיר לעבדים ולשפחות והשרים הלכו להם. ונראה לי שזהו מה שאמר והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ויתפשרו עם הצר הצורר לנו ולהם ונלחם בנו ויהיה לנו מלחמה מבית ומחוץ ויתנו לנו לעבדים ולשפחות ויעלו הם בני חורין מן הארץ הזאת עם כל אשר להם זהו דעתי:

ועלה מן הארץ על כרחינו. פירוש שצריך להוסיף 'על כרחנו' דאם לא כן מאי איכפת להו, כל אדם רוצה שיעלו לוחמיו מן הארץ. ורז"ל (סוטה יא.) הוקשה להם כי אחר שילחמו בהם ישראל – יהרגו גם כן את מצרים, ולמה להם לומר "ועלה מן הארץ" ולא יותר, ולפיכך דרשו ז"ל כאדם שתלה קללתו בחבירו, והכוונה להם שהם יעלו מן הארץ, כי ישראל ילחמו בהם, ואם לא יברחו המצריים ויעלו מן הארץ – יהרגום:

נתחכמה לו, נתחכמה לבוראן נתחכם לאלוהיהן, אמר להם הקב״ה אתם פתחתם לשון הבה, כמו שהתחילו אנשי דור הפלגה, הבה נבנה לנו עיר (בראשית יא ד), כשם שפירעתי מהם, כך אני פורע מכם. הם אמרו פן נפוץ (שם), ויפץ ה׳ אותם (שם שם ח), ואתם אומרים פן ירבה וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.

נתחכמה לו. אמרו בתלמוד שלשה היו באותה עצה בלעם איוב יתרו. בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין יתרו שברח זכו בניו לשבת בלשכת הגזית. ופ"ה בעצה דהבה נתחכמה לו. וקשה דאמרי' פרק חלק. בר ל"ג שנים היה בלעם חגירא כד קטליה פינחס והיינו דכתיב לא יחצו ימיהם. ולכל הפחות היה בן כ' שנה כשנועצו עמו שהרי בן עשרים לחכמה. ושמנים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים ולסוף מ' שנה שהלכו ישראל במדבר נהרג בלעם. ופירש ה"ר מנחם מן יוא"ני ג' היו באותה עצה מן לך איעצך כדאמרי' בתלמוד אמר בלעם לבלק אלהיהם שונא זמה. לך עשה שווקים והושיב בהם זונות. והקשה הר"מ כי בדברי הימים של משה כתוב בפי' דר"ל על אותה עצה דהבה נתחכמה לו ויען בלעם הקוסם. ועוד הקשה ה"ר מנחם מיוא"ני מהא דאמרי' בזבחים פרק פר החטאת בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל באו האומות אצל בלעם אמרו לו מה קול ההמון ששמענו שמא הקב"ה מביא מבול לעולם וכו' כדאיתא התם. וששאלו ממנו עצה א"כ היה בן כ' שנה ובסוף מ' שנה של דור המדבר היה נהרג. ויש מדרשים שכתוב בהם שנתקבצו כלם אצל קמואל והתם משמע דקמואל אבי ארם היינו בלעם ולפי מדרש זה קשה כמו כן דנמצא בב"ר קמואל זה לבן הוא בלעם. ולמה נקרא שמו קמואל שקם על אומתו של אל. וכן נמי אמרינן בחלק הוא בעור שבא על בעירו הוא לבן הוא כושן רשעתים. ולמה נקרא שמו כושן רשעתים שעשה שתי רשעיות אחת בימי יעקב ואחת בימי השופטים משמע לכל אלו המדרשים שזקן גדול היה והאריך ימים עד שנהרג בסוף מ' שנה של דור המדבר. ומפרש ה"ר דוד זקנו של הר"מ שיש במדרש שבלעם היה בן לבן. ופי' הוא בלעם הוא בעור הוא לבן הוא כושן רשעתים. ומפרש טעמא דבלעם לחוד וטעמא דלבן לחוד. ומה דאמרי' פ' חלק ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר. מפני שאמר לבן ליעקב אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה וכו' לרעה. ועתה בשביל שעבר על ישראל לרעה נלחץ רגלו. ומ"מ קשייא דאמרי' במדרש אחר שהיה קמואל בן נחור. ובמדרש אחר דורש שהוא לבן. ובמדרש אחר דורש שהיה בנו. וצריך לומר דמדרשים חלוקים הם. ולמדרש דדריש שהוא לבן ניחא הא דאיתא בהגדת פסח ולבן בקש לעקור את הכל שבא לקלל את ישראל. ואף למדרשים אחרים צריך לומר שעצתו נועץ בלעם כשהלך לקלל את ישראל ומעלה עליו הכתוב כאלו עשאו. והיינו הא דכתיב באיוב כי יתרו פתח ויענני כתוב במסורת ית"רו פתח. ור"ל הכי ית"רו נמי היה באותה עצה והוא פתח אותו ואותי ענה. וקשה שיתרו ברח איוב לא ברח אלא שתק. וי"ל שיתרו גדול הדור היה באותה שעה והיה בידו למחות ולא לברוח ולפיכך האשימו איוב ליתרו:

ונלחם בנו ועלה מן הארץ. ילכו להם ונפסיד עם גדול כזה שראויין להשתעבד בהם בשעת הצורך ולכך נשתעבד בהם שלא לצורך שלא ירבו ולא יעלו מן הארץ ויהיו מצויים לנו בשעת הצורך כי זאת העבודה לא היתה לצורך אלא פן ירבה. וי"ל ועלה מן הארץ כלו' מן הארץ יהיה עליון יותר ממנו והיינו משועבדים להם, שניהם מדעתי והראשון נראה כי בסוף ניכר שבסוף הקפידו שיצאו מתחת ידם ומדקאמר והיה כי תקראנה יש להוכיח שבפני עצמו לא היו יראי' מהם:

והיה כי תקראנה מלחמה לשון מקרה ומאורע כמו ותקראנה אותי כאלה ומצינו לשון רבים אצל יחיד גבי מלחמה. וכי תבואו מלחמה בארצכם ובמקום אחר הוא אומר, ידה ליתד תשלחנה. פי׳‎ כשתקראנה מלחמות שונאים. ד״‎א לשון קצר הוא. כאלו נכתב כי תקראנה קורות מלחמה. וכמוהו, וברוב יועצים תקום שהרי כאלו נכתב וברך ברכה ולא אשיבנה.

או יאמר הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו'. כי נודע אשר כל התגברות הרע על הטוב באדם הוא כאשר יכנס בקרבו רוח שטות כי כל עוד שכח השכל וחיות המוחין באדם שלמים מכל וכל לא יעבור האדם על רצון בוראו כי להשכל ניתן כח הממשלה על תאות הלב כשאדם נותן דעתו ושכלו להבין אשר לא טוב הדבר הזה שרוצה לעשות אז אף אם תאות לבו ממשיכו אל הדבר יש כח בשכלו להתגבר על התאוה שלא יעשנה כי מבין אשר לא טוב הוא ולכך אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות כדברי חז"ל (סוטה ג'.), כי בלתי זה לא יעבור אדם העבירה. ואפילו בצדיקים העוסקים בתורה ומצוות ה' העיקר בזה, כח וחיות השכל להבין על מה עושה המצוה ולהיות באהבה ויראה ושמחה רבה במחשבה דיבור ומעשה, והכל בכח השכל שעליו להבין כל זאת. אבל מצוה שלא נעשית בכח השכל בלתי אהבה ויראה וכו' רק עושהו סתם כמצות אנשים מלומדה מצוה זו לא פרחת לעילא כנודע לכל (תיקוני זוהר תיקון י', כ"ה:).

צריך לומר ש"לדונם" מוסב על כל עם ישראל, לדונם במים כדי שלא יקום מושיעם. (פ' שמות תש"ס)

ועלה מן הארץ. עַל כָּרְחֵנוּ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ כְּאָדָם שֶׁמְּקַלֵּל עַצְמוֹ וְתוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַּאֲחֵרִים (שם), וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ כָתַב וְעָלִינוּ מִן הָאָרֶץ – וְהֵם יִירָשׁוּהָ:

לו. בעבורו כמו אמרי לי. דע כי כל הפעלים עוברים או עתידים שם הפועל בכחם. פי' שם דבר הנגזר מן הפועל שהוא חסר הוא נשמע מכח הפעלים כמו והנה ברכת ברך. וברך ולא אשיבנה. והטעם וברך ברכה. וככה וברוב יועצים תקום. והשלם יועצים עצה תקום. וככה כי תקראנה קורות מלחמה. א"ר מרינוס כי טעם ועלה מן הארץ כמו ועלינו. ודבר ככה שלא יכשול השטן פיהו. ולפי דעתי אין צורך:

ונלחם בנו ועלה מן הארץ - לשוב אל ארץ אבותיהם ולא טוב לנו לאבד עבדינו וקראו לי מלכותא קטיעא.

ונוסף ג' במסורה הכא ואידך ונוסף על נחלת המטה. יש מפזר ונוסף עוד. שאמרו מצרים שיגרשו אותנו מן הארץ ונוסף על נחלתו שיקחו כל הארץ והקב''ה אומר יש מפזר אתם רוצים לפזרם ולמעטם ונוסף עוד שיוסף עליהם כהם אלף פעמים:

ונוסף גם הוא על שונאינו. כי בהיותם נבדלים ממנו במילה ובלשון ובדעות העברים, באופן שלא יכלו המצרים לאכול את העברים לחם הם לנו לאויבים בלי ספק, ויגלו שנאתם אז בעת צרות המלחמה:

ונלחם בנו ועלה מן הארץ: רשב"ם ורמבמ"ן פירשו ולא טוב לנו לאבד עבדינו, והכורם טען כי עדיין לא היו ישראל עבדים, והוא מפרש ועלה מן הארץ ויקח עמו את כל ההון והרכוש אשר רכש בארצנו, וגם זה בלתי צודק, כי הונם ורכושם הלא שלהם היה ולא היה למצרים שום זכות עליו, מלבד שאם כן העיקר חסר, ובני אוהב גר ז"ל היה מקיים פירוש רשב"ם ורמבמ"ן, והוא אומר כי גם קודם שיעבידום בפרך, כבר משעה ראשונה היו ישראל מועילים למצרים ע"י מלאכתם לרעות הצאן, כי המצרים לא היו רועי צאן, אבל היו צריכים לרועים, ואם היו יוצאים ממצרים היה בזה נזק לממלכה. ואני הייתי אומר כי הנכון שהמלך החדש שקם על מצרים היה ירא ממרידת מצרים, אך היה בטוח שאם יתחילו למרוד יכה בהם ויהרוג גדולי המורדים וכל העם ישמעו וייראו; אך יותר היה ירא מבני ישראל, כי להיותם נכרים וגרים בארץ ההיא, ולא היתה נפשם דבקה בארץ מצרים כמו המצרים, קרוב היה שיתקוממו נגדו כשתזדמן להם שעת הכושר, ואף אם תגבר יד המלך על אויביו ועליהם, לא יוכל להנקם מהם כי ועלו מן הארץ ההיא אל ארץ האויבים אשר התחברו עמהם. ודעת החכם יאסט כי נמצא בספרי הקדמונים כי הרועים לקחו ארץ מצרים עד Memphis והעמידו שם מלך, ואחרי כן בָּנוּ Avaris שהיא לדעתו Hiroopolis, והיא היא פי החירות (כי פי הוא כמו ה"א הידיעה בל' מצרי), ואחר זמן כשעמד עליהם מלך Thebais ונצחם נמלטו לשם, ואחר שלא יָכְלוּ המצרים להביאם תחת עֻלָּם, גרשום גם משם, ולפ"ז הוא מפרש ונלחם בנו ועלה מן הארץ שהיה פרעה ירא שמא ישראל יתחברו אל אוהביהם הרועים שהיו בפי החירות קרוב לגושן וילחמו במצרים ע"י שיצאו מן הארץ ויתחברו אל שארית הערביים, ויפלו יחדו על המצרים, ונ"ל כי לפ"ז הי"לל ועלה מן הארץ תחלה ואח"כ ונוסף גם הוא על שונאינו.

מה לעשות לו. הוצרך להוסיף מה לעשות מפני שאין מלת לו דבקה עם נתחכמה כי לא רצה שיתחכמו עליו שיהיו יותר חכמי' ממנו או שיחשבו חכמי' לו רק שיבקשו חכמ' למצוא מה מין פועל יעשו לו אבל לפי הדרש שדרשו מלת לו להקב"ה תהיה מלת לו דבקה עם נתחכמה שיתחכמו עליו עד שלא יוכלן להנק' מהם במד' כנג' מדה כמנהגו הנרמז במאמר כי בדבר אשר זדו עליהם בקדרה שבשלו בה נתבשלו וי"מ שהוסיף מלת לעשו' בעבור שמלת נתחכמה מבנין התפעל ומלת לו צריכ' פועל וא"כ היה ראוי שיתקן זה גם לדעת רז"ל:

נתחכם למושיעם של ישראל וכו'. ולפי זה קאי לו אהקב"ה. ולכך נכתב ג"כ רב ועצום, וכל הפרשה, בל' יחיד. [נחלת יעקב]:

(והיתה) [והיה] כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו. שהם מתוספין על השונאים שלנו.

ועלה מן הארץ. ונפסיד שעבוד גדול. ד"א ועלה מן הארץ. שכשהם יורדים עד עפר בסוף מדרגה התחתונה מיד סופם לעלות וזהו ועלה מן הארץ. וקא אמרינן בהגדה של פסח וירעו לנו המצרים כמו שנאמר הבה נתחכמה לו למה הביא האי קרא היה לו להביא ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. או מקראות אחרות דמיירי טפי בהרעה. אלא ר"ל וירעו אותנו כלומר עשו עצמינו רעים מכל אדם שאומרים עלינו הבה נתחכמה לו. אמרו לו המצרים כשנעשה לו טובה נשלם לו רעה והיינו הבה נתחכמה לו. כלומר הב"ה בגימ' י"ב כנגד י"ב שבטים:

ונוסף גם הוא על שנאינו כתולה קללתו על חבירו. ד״‎א יתחבר על שונאנו ובכך, ועלה מן הארץ בעל כרחנו.

וזה אמר משה לבני ישראל (דברים ל"ב, ו') עם נבל ולא חכם ותרגום אונקלוס עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, כי נבל הוא מלשון נובלות התמרה (ברכות מ':) שפירושו תמרים הנופלים. וכל ישראל העוסק בתורה ועושה מצוות ואינו נותן דעת חכמת שכלו לעשות המצוה וללמוד על אופן הנאות לפני בורא עולם ברוך הוא לעשות נחת רוח לפניו, נקרא נופל כי נפל מבחינת חיות המוחין והשכל המושכין אותו למעלה. וכבר כתבנו כמה פעמים שזה נקרא (משלי ז', כ"ו) רבים חללים הפילה. כי כאשר הנפל נולד בגוף בלתי נשמה כן התעסקות התורה בלי חיות שכלו מאור הנשמה השורה במוחו ושכלו (כמו שאנו אומרים שהנשמה שבמוחי וכו') נעשה הגוף בלתי נשמה בקרבו והרי הוא ממש כמו הנפל ונקרא (תהלים נ"ח, ט') נפל אשת בל חזו שמש. ועל כן נקרא זה עם נבל ולא חכם שנפל מחכמתו בעת לימוד תורתו, ועל כן פירוש התרגום עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו מורה על האמור.

למושיען של ישר'. בסוטה ובש"ר א"ר חמא בר חנינא אמרו נתחכם לאלהיהן של אלו:

לדונם במים. וא"ת והא מיד צוה למילדות להמית כל הבן הילוד. וי"ל דזה התחכמות היה שלא מדעת מצרים, אלא פרעה עצמו צוה להן, ולא היה ירא מן העונש משום שהמילדות יעשו זאת:

ונלחם בנו ועלה מן הארץ. ועלינו היה צריך לומר, אלא שכינה הכתוב.

וכבר נודע כשהרע מתגבר בישראל ומונע דרך החכמה והשכל מהם שלא יעשו עמו רצון בוראם את הטוב בעיניו, אז בחינת כללות החכמה נופל לקליפות ח"ו ונעשים המה מחוכמים בעוונותינו הרבים ומתחכמין בכל יום איך לעשות רעות לישראל ולחדש גזירות שונות עליהם חדשים גם ישנים. ועל כן בדור אשר היו במצרים שנאמר בהם ותמלא הארץ אותם שנתמלאו בגשמיות גוש עפר הארץ כאשר כתבנו למעלה אשר היפך החכמה והשכל, כי הסירו החכמה והשכל מהם להכניס לתוכם רוח שטות מטומאת ערות ארץ מצרים, ועל כן תיכף ויאמר פרעה וגו' הבה נתחכמה לו, כי עתה עת להתחכם עליהם לחדש עליהם גזירות חדשות מאחר שהסירו החכמה מהם ונפל לתוך הקליפה והיה זה ירושה לנו להתחכם עליהם, כי פן ירבה ונוסף גם הוא על שונאינו, כי נודע אשר אור החכמה וחיות השכל המגיע אל האדם נקרא מוחין דגדלות כי גדול ורב הוא אור הזה עד מאוד שזה כל שלימותו, וכשאדם עובד באלה המוחין אז מעלה מן הקליפה כח וחיות וניצוצות קדושים ומוסיף על הקדושה רוב ברכה ושפע וחיות הקודש. והוא אומרו פן ירבה שישיגו מוחין דגדלות הרבים, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, כי ימעטו כוחינו במה שיעלו את החכמה והחיות מן הקליפה אל הקדושה. ונלחם בנו ועלה מן הארץ, פירוש שיעלו מגשמיות עפר הארץ לבוא לבחינת החכמה ואור השכל ובזה ילחמו בנו ויתגברו עלינו.

ועלה מן הארץ על כרחנו. פי' אע"פ שהנלחם עם אנשי המדינה מ"מ מצד שהיו תופשין אותן בהכרח ועכשיו יצאו מידם בע"כ נחשב להן זה לרעה אבל רז"ל הקשו בסוטה ובש"ר ועלינו לא נאמ' אלא ועלה א"ר אבא בר כהנא כאד' שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים מפני שהם סוברים שהלוחם כשילך מעל הנלחם לעולם היא לטובה ולא לרעה: והרמב"ן ז"ל טען ואמר שאם כפי' הרב היה אומר ועלה על הארץ כי כן הלשון בלוחמים עלה נבוכדנצר מלך בבל על כל ערי יהודה הבצורות וילכדם עלה רצין מלך ארם ירושלים למלחמה ואילו יאמר ועלינו מן הארץ אשר הוא יושב בה ירומז לארץ גושן: נראה מדבריו ז"ל שהוא חושב שכונת רש"י ז"ל במאמר על כרחנו הוא שיבא עליהם למלחמה בעל כרחם לאשיבר' משם כאשר פירשנו ולכן טען מה שטען והשיב מה שהשיב ואין האמת כן כי אם היה פירוש הרב כאשר חשב היה ראוי לומר ועלה על הארץ ונלחם בנו כי העלייה עליהם היא תחלה ואח"כ המלחמה והפסוקי' שהביא הוא בעצמו לטעון על דברי הרב יוכיחו על זה כי בתחלה אמר עלה נבוכדנצר ואח"כ אמר וילכדם וכן אמר עלה רצין ואח"כ למלחמ' והתימה ממנו איך חשב להיו' פי' ועלה מן הארץ לדעת הרב על העלייה עליה למלחמה שאם כן מה טעם לומר בעל כרחינו והלא כל הבא אל העיר להלחם בה לא יבא כי אם בעל כרחם:

שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם. שהקב"ה אינו משלם אלא מדה כנגד מדה:

ד״א ועלה מן הארץ. עלייה תהא להם, שאין ישראל נגאלין אלא מתוך צרה, וכה״א כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו (תהליס מז כו), וכתיב קומה עזרתה לנו (שם שם כ׳).

ועל כן נתחכם לענות אותם בעבודה קשה וידוע שאין השכינה שורה לא מחמת עצבות וכו' אלא מתוך דבר שמחה כמאמר חז"ל (שבת ל':) והמה לא יוכלו לשמוח בה' ולא יהל אורו יתברך עליהם. ועל כן רמז בראשי תיבות ה'בה נ'תחכמה ל'ו מספר פ"ה ועם הכולל הוא פ"ו גימטריא אלהים. וגם סמך דבריו לומר לו פן ירבה וגו' וצירוף הו' של לו להפ' של פן גם כן מספר פ"ו והם שני שמות אלהים מוחין דקטנות מחכמה ובינה כנודע. וכיוון לומר כיון שישראל עדיין הם בקטנות המוחין ונתגברו ח"ו מוחין דקליפה ועל כן הבה נתחכמה לו עתה להשפילם שלא יוכלו עוד כלל להרים ראש. כי והיה כי תקראנה מלחמה, ואז יתרע מזלינו ויחלש כח החכמה שבנו ויגיעו הם למוחין דגדלות הבא משם הוי"ה ברוך הוא כי כשזה נופל זה קם. ורמז בתיבת והיה אותיות הוי"ה וגם סופי תיבות הללו עם הכולל הוא הוי"ה והם שני מוחין דגדלות מחכמה ובינה ובזה ודאי ונוסף גם הוא על שונאינו וגו'. וכן היה באמת כי כאשר הופיע אור מוחין דגדלות על ישראל יצאו ממצרים ביד חזקה כנודע מדברי קודש קדשים האר"י ז"ל.

ועלה. ע"כ. דאל"כ מאי איכפת לה והא כל אדם רוצה שיעלו לוחמין מן הארץ. ורז"ל הוקשה להם כי אחר שילחמו בהם ישראל יהרגו ג"כ את מצרים ולמה להם לומר ועלה מן הארץ ולא יותר לכן דרשו ז"ל כאדם שתולה קללתו בחבירו (ג"א):

גם ירמוז הכתוב באומרו ועלה מן הארץ, כי נודע אשר כל בחינת הדינים המגיעין לישראל הכל משם אלהים במילוי ההי"ן, כי אלהים במילוי יודי"ן או במילוי אלפי"ן הנה נודע שהיו"ד מורה על אור החסדים מבחינת החכמה והאל"ף מורה גם כן על בחינת החסדים מבחינת פלא העליון ששם אין מגיע כלל שום בחינת הדינים, ועל כן הגם שאלהים מורה על הדינים מכל מקום נמתק על ידי המילוי מהיודי"ן או מהאלפי"ן, רק זה האלהים במילוי ההי"ן שה' הוא גם כן משורש הדין כי הה' ראשונה שבשם הוי"ה מינה דינין מתערין וה' אחרונה שבשם הוא בעצמה בחינת אלהים, ונוסף שמספר אלהים הזה הוא חושבן צרה ונעשה ח"ו צר לישראל. ואכן בעל הרחמים יתברך שמו אף על פי כן ממתיק גם את אלהים הזה באל"ף שבתחילתו, לפי שאור חסדי האל"ף גדול עד מאוד ומאיר מאור פלא העליון ואז נעשה מצרה רצה, וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, ז'), כי כשישראל עושים תשובה נתהפך הצרה לרצה, וה' הטוב נתרצה במעשיהם וממתיק הדינים מעליהם מכח האל"ף שבתחילתו שבו נמתק כל דבר. כי גם שם אדני הוא בחינת א' דין שהא' ממתיק הדין שבתוכו והוא בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כ"ח, י"ב), כי הא' נקרא סולם על שם הוא"ו אשר בתוכו, ויש על הוא"ו יו"ד מלמעלה ויו"ד מלמטה וזה עולים ויורדים בו, כי עולים עמו עד פלא העליון ליו"ד הראשונה המורה על המקור מים חיים לקבל משם כל בחינת החסדים והרחמים והישועות, ויורדים עד למטה ליו"ד התחתונה למלאות עולם התחתון בכל מיני שפע ברכה ורחמים ולהמתיק בזה כל בחינת הדינים וצרות ישראל ונעשה סולם מוצב ארצה, כי עושה מהצרה רצה ועם הא' הוא ארצה ואז עת רצון לישראל וכל הדינים מתמתקין. וזה אומרו ועלה מן הארץ, כלומר שיראו להכניס האל"ף בתוך הצרה אותיות הארץ ואז בודאי יעלו מצרתם כי האל"ף ממתיק הצרה ויעלו מצרה לרוחה ומשעבוד לגאולה כאשר היה באמת.

ויאמר אל עמו, וקשה מי יאמר לו מה תעשה אם יגזור מה שיכשר בעיניו ואפי' הריגה הלא מלך הי' ועוד מהיכי תיתי שלא יתרצו לו עד שהוצרך ליטול רשות מהם, וי"ל כי הי' לעלות על הדעת שימאנו בדבר בעבור כי בני אפרים ומנשה היו קרובים להם משרי המדינה והסגנים מצד פוטיפרע לכן הריגה עכ"פ לא יתכן לו לגזור, והסביר להם פנים לתקן באופן שישארו שם ע"כ, דאם לא נבא ונתחכמה נפסיד אותם בלא"ה מטעם ועלה וגו', מרבי:

ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועת ויאמר בילדכן את העבריות וגו'. הנה רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל דקדק בזה בי אומרו ויאמר פעם שנית הוא מיותר יען כי הלא בפסוק הראשון שאמר ויאמר מלך וגו' לא הוזכר שאמר להם דבר ודוק' מזכיר בו שמותן וע"ש בדבריו ז"ל מה שפירש בזה והנה אפשר לפרש בס"ד בדרך אחד מעין דרך הרב ז"ל והוא כי רז"ל כתבו שהמילדות היו יוכבד ומרים והאחת נקראת שפרה על שם שהיתה משפרת את הולד והב' פרעה שהיתה פועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה וכמ"ש רש"י ז"ל והנה מעתה בא וראה צדקניות אלו כמה היו רחמניות על הולר אשר קראום בשמות חדשים על צד רחמנותם על הילדים והנה פרעה בשמעו שמות המילדות שנקראו שפרה ופועה מכח רחמנותן על הילדים לזה הוצרך לצוות להם צווי הרע הזה שיהרגו את הזכרים הוא בעצמו ולא צוה אותם ע"י א' ממשרתיו כי הא ודאי יש לפרעה שרים הרבה ובפרט שר המשנה שלו שהוא מצווה לשר המשנה והוא עושה מאמר המלך כדרך המלכי' אבל לא שהכל יעש' בעצמו ולא היה צריך שהוא בעצמו יאמר למילדות הצווי הזה אלא הוא היה צ"ל למשנהו ומשנהו יקראם למילדות ויצוום בי הא ודאי שאין מדרך נימוסי המלכות שהמלך בעצמו ידבר עם המילדות וגם עוד שנימוס המלכות שאפי' אם המלך ירצה לדבר עם אדם גדול לא ידבר כי אם ע"י תורגמן וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל ע"פ ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך שרצה לדבר עמו בלתי מתורגמן הפך נימוס המלכות ע"ש. אמנם מאחר שראה פרעה שכ"כ הם דחמניות על הילדים שקראום בשמות אלו לכן אמר הנה אלו שכ"כ רחמניות קשה הדבר לפתותן בזה שיהרגו הילדים ובודאי לא ישמעו ולכן יותר טוב שאנכי בעצמי אדבר עמהם על זה ולא ע"י השרים וגם שאדבר עמהם שלא ע"י תורגמן כי אולי בראותם כל הכבוד הזה שאני עושה להן יתפתו לקיים הצווי הזה ויהרגו הילדים וז"ש ויאמר מלך מצרים למילדות ר"ל הנה הפסוק בא להודיענו פה שלא היה הצווי למילדות מפי שר המשנה או משאר שרים אלא הצווי היה מפי מלך מצרים עצמו שדבר עמהם פה לפה ולא ע"י תורגמן וזהו ויאמר מלך מצרים הוא עצמו אמר למילדות והטעם שהוצרך לזה להקטין גדולתו ולדבר עם המילדות יען כי שם האחת שפרה ושם השנית פועה שאלו המילדות כ"כ היו רחמניות על הילדים שהאחת נקראת שפרה שמשפרת וכו' והב' פועה שפועה וכו' ואם כן היו ידועות ומוחזקות שהן רחמניות ולכך חשש פרעה פן לא יקיימו גזרת הצווי הרע הזה לכן רצה להחניף להן לפתותן בכבוד הזה שעשה להן שדיבר הוא עצמו עמהן כדי שאז יתפתו ויקיימו הצווי וחזר הכתוב לומר אז האמירה שלו שא"ל וזהו ויאמר בילדכן את העבריות וכו' והנה כל מגמת הפסוק בזה להודיעך רוב צדקת המילרות שאפי' שראו כל הכבוד הזה שעשה להן עכ"ז הם לא נתפתו בזה לשמוע דבריו ולזה רמז הכתוב ג"כ עוד ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים דלכאורה תיבת אליהן יתירה והיה די לומר כאשר דבר מלך מצרים ואמנם כפי האמור אתי שפיר שאפי' שראו שאליהן דייקא דבר מלך מצרים עכ"ז לא נתפתו בזה:

[] כי לא כנשים המצריות העבריות, י"ל הא דלא מנה פרעה מילדות מצריות שבוודאי ישמעו לו אך יען כי בן נח חייב על העוברי' משא"כ ישראל לכן מינה לזאת מבנ"י ועל זאת השיבו בטרם תבא אליהן המילדת וילדו וי"ל דשאלת פרעה להן מדוע עשיתן הדבר הזה כי המורד ועובר ציווי המלך חייב מיתה וכן הוא נימוס ומנהג כל המדינות והמה המילדות בוודאי סכנה המה אם יעברו את מצות המלך והילדים ספק אם יחיו אם ימותו כי מיעוט נולדים המה נפלים והר"ן בחולין פי' דהא דאמר רב נחמן דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים דבמיעוט יש בו ריסוק איברים אך אזלינן בתר רוב, אבל הכא דהוה תרווייהו מיעוט נפל ומיעוט ריסוק אברים ואיתא ברשב"א חולין דבתרי מיעוטא איתרע רובא והוה כמחצה על מחצה, ואם כן הילדים ספק והמה המילדות בוודאי שימותו ואין דוחין וודאי נפש מפני ספק נפש, אבל באמת שיטת הר"ן דווקא במקשה לילד יש בו מיעוט ריסוק אברים אם כן לא הוה רק חד מיעוט ואזלינן בתר רוב וזה שהשיבו המילדות כי חיות הנה אינן בפתקה של חוה ואינן מקשה לילד:

עליו. עַל הָעָם:

שרי מסים למען ענותו שם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבודת המלך, ומינה על המס שרים מן המצריים שיקחו מהם כרצונם אנשים לפי העבודה, חליפות, חדש או יותר יהיו בבנין המלך, ושאר הימים בביתו: והשרים האלה צוו אותם שיבנו ערים לפרעה. ויבן העם ערי מסכנות לפרעה במס הזה, וכאשר ראו שלא יזיק זה לעם קצו בחייהם מפניהם, וגזרו שיעבידו כל מצרים את העם, וכל איש מצרי שיצטרך בעבודה ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו עבודתו וזה טעם ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך: ועוד גזרו עליהם עבודות קשות בחומר ובלבנים, כי מתחלה היו השרים נותנים להם הלבנים והיו אנשי המס בונים הבנין, ועתה נהגו העם בעבודה וצוום שיהיו מביאים עפר ועושים החמר בידיהם וברגליהם, ולא ינתן להם מבית המלך רק התבן בלבד, ונותנין הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבנין, וגם כל עבודה קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה, כגון החפירות והוצאת הזבלים, הכל נתנו עליהם, וגם היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו ומכים ומקללים אותם. וזה טעם את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך: והיה המלך מפרנס אותם בלחם צר כמנהג לפועלי המלך וזה מאמר המתאוים שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים (במדבר יא ה), כי הדגה במצרים רבה מאד והיו לוקחים מן הצדים אותם במצות המלך, ולוקחים מן הגנות קשואים ואבטיחים, ואין מכלים כי מצות המלך היא. ורבותינו אמרו עבדים למלכים היו ולא עבדים לעבדים (מכילתא בחדש סוף פרק ה). אם כן ויעבידו מצרים רמז לשרי המסים אשר לפרעה:

מסים. רבים והאחד מם וכמו פתים פת והם מפעלי הכפל.

מסים - מן הכפולים הוא מסס. כמו: פתות אותו פתים מן פתת.

למען ענותו. כדי שיסכימו לצאת אל ארץ אחרת:

ענותו ב' במס' הכא ואידך גבי אמנון ותמר לומר לך מה התם בענין תשמיש אף כאן היו מענים אותם כדי למעטן מתשמיש לבטלם מפריה ורביה:

וישימו עליו וגו'. כאן הבן שואל מה חכמה נתחכמו בזה אין זו חכמה אלא רעות וחציפות. עוד איך מלאם לבם בתחילת השעבוד לשום עליהם שרי מסים. ועוד איך בני ישראל נטו ערפם לעבודת עבודה נכריה בחומר ובלבנים. והנה רז''ל שאמרו (סוטה י''א.) כי היה הדבר בהדרגה בתחלה בפה רך ולבסוף בפרך, ומן סדר הכתובים משמע כי בתחלה שמו עליהם שרי מסים, ולדבריהם ז''ל צריך לומר כי קדמו דברים לשימת שרי מסים.

שרי מסים. אלו היה הפי׳ מלשון מס לחוד. היה ראוי לכתוב מסים בפת״ח. אלא נכלל בזה עוד שורש אחד כת״א שלטונין מבאישין והוא משורש כמסוס נוסס. ועי׳ ס׳ דברים ד׳ ל״ד וכ״ט ב׳. ואולם אם מזה השורש לבד הוא. הי׳ לכתוב שרים ממסים. מבנין פיעל. וגם למה בא בל״ר. אלא נכלל בזה התיבה שני שרשים כמש״כ כפ״י. שאמר פרעה שיעשו שרים לעשות איזה מס עליהם. והשרים האלה יהיו רשעים ומענים בכוון לא רק כדי לגבות המס. אלא כדי למען ענותו בסבלתם. ובזה ימס כחם:

וישימו עליו וגו': אחר שאמר פרעה הבה נתחכמה לו נראה שהוסיף ג"כ הבה נשימה עליו שרי מסים וכו', והתורה קצרה הענין.

שרי מסים. ששם על העם לקחת מהם אנשים לעבודת המלך ומינה על העם שרים מן המצרים לקחת מהם אנשים כרצונם אנשים לצורך העבודה שיהיו חדש או יותר בעבודת המלך ושאר הימים בביתו והשרים ציוו שיבנו מסכנות לפרעה במס הזה וכאשר ראו כי לא יזיק זה לעם אלא עדיין פרים ורבים גזרו שיעבידו מצרים את העם וכל איש מצרי שיצטרך לעבודה ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו מלאכתו לכך נאמר ויעבידו מצרים שכל מצרים נשתעבדו בהם ועוד גזרו עליהם עבודות קשות בחומר ובלבנים כי מתחלה היו השרים נותנין להם לבנים והיו אנשי המס בונין הבנין ועתה הוסיפו בעבודה וציוו שיהיו מביאין עפר ועושין החומר ולא ינתן להם מבית המלך רק התבן ונותנים הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבנין וגם כי העבודה הקשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה כגון החפירות והוצאות הזבלים וגם היו רודים אותם לדוחקם שלא ינוחו ומכים ומקללים אותם וזהו שכתוב את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך והיה המלך מפרנסם בלחם צר כמנהג פועלי המלך וזהו מאמר המתאוים זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וגו' כי הדגה במצרים רבה והיו לוקחין מן הצדין אותם במצות המלך והיו לוקטים מן הגנות קישואים ואבטיחים במצות המלך ורבותינו אמרו עבדים לפרעה ולא עבדים לעבדים א"כ ויעבידו מצרים חוזר על שרי המסים אשר לפרעה:

ואת רעמסס. במסרה קטנה כתיב עליו לית רפי. פירוש שהמ"ם בשוא נח לפי שהעי"ן בפתח וכמ"ש ן' עזרא ושארא רעמסס בשני שואין כמ"ש בסוף פרשת ויגש וכן כתב בעל רב פעלים את פתם ואת רעמסס הרי"ש והעין פתחים והסמ"ך צרויה ע"מ שעטנז אבל בארץ רעמסס מרעמסס סכתה ע"מ תחפנס:

עליו על העם. פי' אע"פ שמלת עם איננה סמוכ' כדלעיל והיה ראוי לומר עליה מ"מ כבר יצדק שיאמר לשון יחיד על העם ולשון רבים על בני ישראל אבל בש"ר ובסועה פריך עליהם מיבעי ליה ומשני תנא דבי רבי ישמעאל מלמד שהביאו מלבן ותלו לו לפרעה שכל אחד ואחד מישראל שאמר להם אסטניס אני אומרי' לו כלום אסטניס אתה יותר מפרעה ובשאר הלשונות שבאו אחריו בלשון יחיד שלא היה להם לדרוש יפרשו גם הם שהם שבים על העם מאחר שיצדקו שתי הלשונות לשון יחיד על העם ולשון רבים על בני ישראל דהיכא דאיכא למדרש דרשינן והיכא דליכא למדרש לא דרשינן. גם יתכן לומר שאע"פ שיצדק לשון יחיד על העם מכל מקום גבי נתחכמה לו דאי אפשר לומר נתחכמו לו לעם אלא בתוספת מה לעשות לו כדפרישית וגבי וישמימו עליו שרי מסים דאי אפשר לומר עליו על העם מפני שזה הפועל צריך שיהיה מפרעה לעם אחד התשובה שישיבו לו יועציו לא מיועציו אל העם וכן פרש"י בסוטה ותלו לפרעה דעליה קאי קרא ומיניה סלק ויאמר אל עמו וגו' הבה בתחכמה לו וגו' וישמו עליו שרי מסי' דרשו בם רז"ל מה שדרשו ועל דרך האסמכתא הקשו לו להם מיבעי לי' עליו עליהם מיבעי ליה כמנהגם בכמה מקומות ליפות האסמכתא:

שרי מסים. שרים שהיו מכריחים לתת מס למלך:

וישימו עליו. עליהם מבעי ליה ^זעיין מש"כ בפסוק הקודם ריש אות ד' וצרף לכאן. , תנא דבי ר׳ אלעזר ב"ר שמעון, מלמד שהביאו מלבן ותלאו לו לפרעה בצוארו, וכל אחד מישראל שאמר אסטניס אני, אמרו לו, כלום אסטניס אתה יותר מפרעה ^חמלבן היא דפוס שעושין בו לבנים, ותכלית כונת מעשה זה יתבאר לקמן בפ' י"ג אות י"ז. .
(שם שם)

למען ענותו בסבלותם. פרש"י בסבלותם של מצרים ואין לפרש בסבלותם של ישראל לומר שנים לשון רבים ולשון יחיד במקום אחד כמו שמצינו בפר' ויקהל חצר לשון זכר ולשון נקבה שנא' את קלעי החצר ואת עמודיו ואת אדניה שהרי מצינו ברוב לשון סבלות מוסב על מצרים שנ' בפרש' וארא והוצאתי אתכם מתחת סבלו' מצרים. ועוד כי אין נכון לפרש שתהא מילה מתערבת בב' לשונות במקום אחד כיון שיש לפרשה בעניין. ומה שמצינו את עמודיו ואת אדניה וכן המחנה האחת והכהו אי אפשר לתקן המלות יחידות וזרות הם. ואין להביא ראיה מהם כך שמעתי:

של מצרים. ק"ל דהוה ליה למיכתב ענותו בסבלותו. או ענותם בסבלותם:

שרי מסים. שרים שהיו מכריחים לתת מס למלך:

וישימו, אחר שספר מעצתם הרעה יתחיל לספר איך התחייבו עונש קשה על הרעות שעשו לישראל שהיו יותר מן הגזרה שנגזרה בברית בין הבתרים, שכבר פרשתי שם שמ"ש ועבדום היינו שישראל יעבדו אותם ברצונם, שיתנו להם מס מעצמם כדרך כל הגרים בארץ לתת מס למלך, וע"כ לא כתיב וישימו עליהם מס וכמ"ש וישם המלך אחשורוש מס, שכבר נתנו מס מעצמם וברצונם, רק שהם שמו עליהם שרי מסים, שהם נוגשים ולוחצים שינגשו אותם לפרוע כמה מיני מסים לפי רצון השרים, וידוע ששרים כאלה הם מוצצים דמי העמים וצריך לתת להם תמיד שוחד שלא יכבידו אכפם כ"כ, וז"ש למען ענותו בסבלותם של השרים, שסבלות השרים היו עוד גרוע מן המסים עצמם, ומבואר שלא עשו זה מצד שלא נתנו מס ברצונם, כי עד עתה נתנו מס בלא לוחצים ונוגשים, רק עשו זה לענותם. וכבר בארתי בפ' לך מ"ש וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, שלא לבד שיענוש על הענוי יענוש גם על איכות העבודה אם תהיה יתר על המדה הראויה לפי חוקי הארצות, וכ"ש פה דתרווייהו איתנהו, ואח"כ התחילו לשעבד בגופם ויבן ערי מסכנות לפרעה כי מעת שנתן החוק שחמישית התבואה שייכה לפרעה היו לו מסכנות של תבואה, והעמיס עליהם לבנות ערים ששם יאצרו את התבואה באוצרות, וחז"ל אמרו שפיתום ורעמסס מורה שבנו הבנינים על מקום לח ונרפש שלא יכלו להעמיד שם יסוד חזק, וראשון ראשון מתרוסס ופי תהום בלעו, כי לא היה כונתו הבנין עצמו רק להלאות את הבונים שלא יגמר הבנין לעולם כדי שיהיו מעונים תמיד:

בד"ה שלא היו ראויו' כו' נ"ב ואני אומר בודאי מדכתיב את פיתום ואת רעמסס משמע שכבר היו בעולם ומה שהקשה מויבן את ננוה וגו' מי הגיד לו שאינו כן דלמא פירושו שמתחילה היו קטנות וכן דרך בוני עיר וק"ל ושם לא כתב שום תואר ע"כ הוצרך לכתוב שם העיר הנקרא בסופו אבל הכא סגי בערי מסכנות לחוד ודוק אבל מה שפי' רש"י שלא היו ראויות כו' משמע שמתחילה לא היו ערי מסכנות לפי שלא היו ראויו' וחזקות לכך דאל"כ ה"ל לפרש בתחילה היו ובנו אותם חזקים לאוצר ומדהאריך רש"י יראה שמתחילה לא היו ערי מסכנות אלא ערים בעלמא ולי נראה דמן המקרא יראה שמתחילה היו ערי מסכנות רק שהיו חלשות וחזר ותיקן אותם להיות חזקות כדרך אוצרות דאל'כ הל"ל ויבן ערים למסכנות כי אין אדם בונה מסכן אלא חדר שהוא למסכן אלא פירושו שהיה בונה ערי מסכנות שהיו כבר ערי מסכנו' ודוק מהרש"ל וי"מ דרש"י דייק מדהזכיר כבר רעמסס בפר' ויגש ש"מ שהיו מקומות כבר קודם שבנה אותם:

מסים לשון מס. והמ"ם הוא מ"ם הרבים, על משקל "מת" (בראשית יח, ה) ומן פת יאמר "פתים" (ויקרא ב, ו), כך יאמר מן מס "מסים" (כ"ה בראב"ע וברא"ם):

וישימו עליו שרי מסים. במס׳ סוטה א״ר חייא בר אבא אמר ר׳ סימאי שלשה היו באותה עצה, בלעם איוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורים, יתרו שברח זכו בניו ובני בניו שישבו בלשכת הגזית, שנאמר ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב (דה״א ב נה), וכתיב ובני קיני חותן משה (שופטים א יו).

בסבלותם של מצרים והא דהזכיר הכתוב לעם ישראל בל׳ יחיד ולעם מצרים בל׳ רבים הוא ע״ד מאי דפירש״י בפ׳ ויגש עשו שש נפשות היו לו וקורא אותן נפשות בל׳ רבים לפי שעובדים אלוהות הרבה ויעקב ע׳ קרי ליה נפש לפי שעובדין לאל א׳:

ערי מסכנות לפרעה. ערים שמסכנות בעליהן. כי העוסק בבנין בא לידי עניות. א"נ לפי שהבונים אותם עומדים בסכנה:

ערי מסכנות. על שם שכל העוסק בבנין מתמסכן ולשון מסכן הוא ויש לומר שמסכנות האומנין שעומדים כמה פעמים בסכנה על גבי הבנין.

וישימו עליו שרי מסים. שהיו גובין מס האנשים שהיו שולחין על עבודת המלך עשרת אלפים והיו מחולקים לחדשים או לשבתות כמו שנ' בשלמה (מלכים א ה׳:כ״ז) ויהי המס שלשים אלף איש ואמר (שם) חודש יהיו בלבנון ושנים חדשים בביתו ואדונירם על המס וכאן שרי מסים ממונים על מס האנשים למחלוקתם והיו חודש בעבודת פרעה או ג' או ד' בביתם והא ליכא למימר שהיו תדיר בעבודה דא"כ מתי יעשו לביתם ומי יפרנסם:

למען ענתו בסבלתם לשון מעוט תשמיש. כמו ״‎אם תענה את בנותי״‎, כלומר שימעטו לשמש מטתם בשביל סבלותם, וכל זה לקיים ״‎וענו אותם״‎.

וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם. הנה שימת שרי מסים היה שיגבו מס מישראל לבנין ערי מסכנות כפירוש רש"י ולכאורה לפי זה לא היה ראוי להפסיק בין שרי מסים ובין ויבן וגו' שדבר אחד הוא, ובסוף הכתוב היה צריך לכתוב למען ענותו, והבן. ואכן יכוון הכתוב כי בשעת העמדת שרי מסים עליהם, על תנאי זה העמידם שישעבדו את ישראל בשעבוד הקשה בעינוי רב ולא ינהלם ברחמים וזה אומרו וישימו עליו וגו' בשעת שימת השרים שמם למען ענותו בסבלותם ולא יניחם בנקל מעט.

למען ענותו בסבלותם סבלות מצרים קשה מאי קשיא ליה שהוצרך לומ' כן. י"ל דהייתי יכול לפרש בסבלות ישראל שיש מלות רבות במקרא שכינוייהם מושכים פעמים אל הפועל ופעמים אל הפעול כמו ושמחתים בבית תפלתי שפי' התפלה הנעשת לי ותפלתי אל חקי תשוב שפי' התפלה שעשיתי אני אף כאן הייתי יכול לפרש כינוי מ"ם בסבלותם לישראל הפעולים כלומ' המקבלים הסבלות לכך פרש"י בסבלות מצרים דאין לפרש בסבלות ישראל לפי שישראל הוזכרו בזה הפסוק בלשון יחיד כדכתיב למען ענותו ואם יהיה הכנוי מוסב לישראל היה לו לומ' בסבלותיו:

רש"י ד"ה עליו, על העם. ע"כ. כך פשוטו של מקרא, לאפוקי מדברי חז"ל בסוטה (יא ע"א) שהכתוב מדבר בפרעה, שתלו לפרעה מלבן על צוארו, כלומר דפוס שעושין בו הלבנים, כדי שלא יאמרו כל אחד מישראל איסטניס אני, אומרים לו: כלום איסטניס אתה יותר מפרעה? (פ' שמות תשנ"ב)

פיתם. מקום בשם Patoumos זכרו אירודוטו. 158. ll

מסים. לְשׁוֹן מַס, שָׂרִים שֶׁגּוֹבִין מֵהֶם הַמַּס, וּמַהוּ הַמַּס? שֶׁיִּבְנוּ עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה:

וטעם ענותו ליבש זרע הזכרים:

מסכנות - אוצרות כמו: אל הסוכן הלז לשבנא אשר על הבית.

ויבן ערי מסכנות. והם קבלו עליהם למס לבנות את הערים:

רעמסס ראשון מתרוסס:

ויבן ערי וגו׳. זה היה המס. ולא היה בזה בעצם רע כ״כ. אבל הי׳ בענוי בעלילות ובהכאה:

שרי מסים: שרים ממונים לגבות המס, והמס הוא לפעמים נתינת דבר מה, ולפעמים עשיית עבודה מה לצורך המלך; ונ"ל כי מס (אעפ"י שלפי הנראה הוא משרש מסס) הוא באמת משרש נשא, וקרוב למליצת וישא משאות, ומס קרוב לתרומה, והאנשים הנבחרים לעבודת המלך הם עצמם נקראים מס להיותם מורמים מתוך הקהל, וכן ויעל המלך שלמה מס על כל ישראל ויהי המס שלשים אלף איש וישלחם לבנונה (מ"א ה' כ"ז). ובני אוהב גר ז"ל היה אומר כי כן בל' איטלקי leva שענין שרשו נשא והרים, נאמר על חלוצי הצבא שהמלך לוקח מן העם.

מסים לשון מס. כי מסים על השקל פתים וכמו שנפרד פתים פת כן נפרד מסים מס אבל רז"ל פירשוהו בש"ר ובסוטה דבר שמשי' עליו לבנים ופי' רש"י לבני ישראל רדוי של שימה שמרגילין ומשימין לעבודה שאותו מלבן שתלו לו לפרעה היה ישראל רדוי של השמ' ופירוש מלבן כמין דפוס שבו עושין הלבנים שממלאין אותו טיט ומחליקי' אותו והיא הלבינה:

למען ענותו בסבלותם. ר"ל למען ענות אותם בעוצם המשא שהיו מעמיסים עליהם; וזה המס היה בתחלת הענין שהיו נותנים דבר קצוב למלך שנה בשנה או חדש בחדש או יום ביום, ואשר לא היה יכול לפרוע המס היה המלך נפרע ממני בשעבדו אותו לבנין, ולזה תמצא שקצתם מישראל לא היו עושים עבודה (רלב"ג):

שרי מסים. דבר שמשים ^טפירש"י רדוי של שומה שמרגילין ומשימין לעבודה אותו מלבן שתלו לו [בדרשה הקודמת] היה לישראל רדוי של השמה, עכ"ל. והנה גם אחרי דברים אלה הענין דורש באור, ונראה כי לכאורה אינו מבואר מה שאמר ששמו שרי מסים הלא ענין המס הוא היפך מתכלית המכוון, כי פרעה רצה לענות ולדחוק אותם בעבודת הגוף, וכשישים עליהם מס של ממון, הרי פטרם מעבודה, וא"כ אין באור להמשך הפסוק וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם, ותחלת הפסוק סותר לסופו, וצ"ל דהלשון מס שבכאן אינו מס ממון אלא מס עבודה, וכמו ויעלם שלמה למס עובד (מ"א ט' כ"א). .
(שם שם)

ועשאום חזקות ובצורות וכו'. דקשה לרש"י, דהוה ליה למיכתב ויבן את פיתום ואת רעמסס לערי מסכנות לפרעה, ומדכתיב ויבן ערי מסכנות לפרעה, ש"מ שבנויות היו אלא וכו'. [רא"ם]:

למען ענותו בסבלותם. למען ענות אותם בעוצם המשא שהיו מעמיסים עליהם ואחשב שזה המס היה בתחילת העניין שהיו נותנים דבר קצוב למלך שנה בשנה או חדש בחדש או יום ביום והוא היותר נכון ואשר לא היה יכול לפרוע המס היה המלך נפרע ממנו בשעבור לו בבנין ולזה תמצא שקצת ישראל לא היו עושים זאת העבודה:

והנה לפי מה שפירשתי בפסוק רב ועצום ממנו כי סוברים שיכולין להשתעבד בהם בעד הטוב שעשו להם בשני רעב אפשר שבאו עליהם בכח ואל תיכף ומיד, ושעבדום וישימו עליהם שרים ואז היו מועטים בערך המצריים ונטו ערפם, ומה שאמר הכתוב הבה נתחכמה אינו על פרט השעבוד אלא על פרט אחר, וכמו כן אמרו ז''ל (שם) שהיה על שקוע הבנים בים כאמור בדבריהם.

שרים שגובים מהם המס. לא שרים על המס שיש בידם המס, מדכתיב "וישמו עליו שרי מסים" משמע שהשרים היו ממונים על ישראל, כדכתיב "וישימו עליו", אלא שרים שגובים מהם המס:

וישימו עליו שרי מסים. שהיו ממסים את הלב.

את פיתם וכו׳ שלא היו ראויות וכו׳ דק״ל לרש״י דהא בפ׳ ויגש חזי׳ שהושיב יוסף אותם בארץ רעמסס והיכי כתב הכא קרא דהשת׳ בנאוה ואין לומר שזו עיר אחרת וה״ט דהתם כתיב רַעְמְסֵס והכא רַעַמְסֵס דהא ליתא דחזי׳ דלעולם עד שעת יציאתם ממצרים התם הוו יתבי כדכתיב רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל וכו׳ וההיא רעמסס דהתם נמי גושן היא כדכתיב ישבו בארץ גושן ומוכרח לומר דהיינו רעמסס היינו רעמסס לכך פי׳ דודאי מקמי הכי קיימא אלא דלא היתה חזקה ומאחר דברעמסס צריכי לפ׳ הכי מפרשי׳ נמי הכי בפיתם דתרווייהו בחדא מחתא כתיב:

פיתום. שהבנין נופל פתיתים. א"נ פי תהום בולעתו:

פיתום ורעמסס פי' תהום בולע הבנין.

ויבן ערי מסכנות. לשון אוצר כמו (דה"ב ל"ב) ומסכנות לדגן ולתירוש וכן תרגם אונקלוס ופרעה היה צריך רוב אוצרות כי חומש כל תבואת מצרים שלו כדכת' (בראשית מ״ז:כ״ו) וישם אותה לחק עד היום הזה לפרעה לחומש אבל בני ישראל לא היו נותנים חומש כי יוסף נתן להם אחוזה במיטב הארץ וכלכל אותם ולא מכרוהו ובאו בעלילה על ישראל לאמר כל המצרים עובדים את המלך שעובדים את האדמה והחומש שלו וכל בהמתם שלו והם מגדלים אותם ונותנין חצי הוולדות למלך וכולם אריסין אבל אתם אינם עובדים אותו לכן כיון שהמצרים נותנין את התבואה אתם בנו את האוצרות לתתה בהם:

וכן אמרו רבותינו ״‎את ענינו״‎ - זו פרישות דרך ארץ.

או אפשר אמר להם בשעת העמדתן כי נפשם תחת נפשם אם יפטרו את ישראל מלענותם בקשיות, כדרך המלך שמצוה לאחד להכות את החייב ואם אינו מכהו כראוי אז יוכה המכה בכפליים על אשר לא הכה כראוי. והוא אומרו וישימו עליו וגו' למען ענותו בסבלותם, פירוש שיענה את שר המס תחת סבלות ישראל אם לא ישעבדו בהם כראוי ויתייסרו המה תחתם. ומעתה ראה והבן עד כמה הגיע רשעתו. וסיים הכתוב ויבן ערי מסכנות לפרעה ונודע אומרם ז"ל (סוטה י"א.) שממסכנות את בעליהם דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן. והנה באדם הפשוט בנקל זאת שכאשר בונה כמה יבנה ויהיה חייב לאחרים הבונה כל שהוא כי הוצאה רבה היא ואמנם מלך הארץ שיש לו גנזי אוצרות גנזי המלך ולוקח מס המדינה לא בנקל יתמסכן כי אם בבנות ערים גדולות ובצורות בשמים. והוא אומרו ויבן ערי מסכנות לפרעה, שתיבת לפרעה לכאורה מיותר ואכן יגיד כי אפילו לפרעה מלך המדינה היו ערי מסכנות שנתמסכן על ידיהם לצד גדולתם והוצאתם והכל עשה למען ענות ישראל בשעבוד קשה.

את פיתום ואת רעמסס עשאום חזקות ובצורות לאוצר קשה מנא לו תאמ' שבנאום עכשיו כפשוטו של מקרא י"ל שרואה דבר זה מייתור מלת את שהיא מלה מורה על הדבר הידוע ונכר כבר לכך אמר שהיו בנויות מתחלה אלא עשאום חזקות:

רש"י ד"ה מסים לשון מס, ...ומהו המס וכו'. על השאלה, מה רש"י מוסיף כאן, אמר לי ר' יהודה גרינשפן שי' שבא להוציא לשון מיאוס, כפי שאפשר היה להסיק מתרגומו של אונקלוס - שלטונין מבאישין. (פ' שמות תשס"ג)

[השמטה: וישימו עליו שרי מסים. רבותינו דרשו עליו על פרעה כדי שיהיה כל אדם יוצא אחריו, ואין זה חדש שלא היה לעולמים ממלך גדול ונורא שיצא לפעלו לעבוד עבודה כאחד מהנבזים ושפלים לבעבור ממנו יראו וכן יעשו, כי על איספאסיאנוס ספרו שכאשר רצה לבנות מחדש מבצר רומי Capitole ראוהו כל העם נושא על כתפו אבנים גדולות וכבדות לבנין ההוא. Ampere — Revue des deux Mondes.. Janvier 1857.]

למען ענתו בסבלתם.‬ שֶׁל מִצְרַיִם:

מסכנות. אוצרות וכמוהו אל הסוכן. ותהי למלך סוכנת. שומרת האוצר ולא יודע לכל ושכבה בחיקך:

למען ענותו בסבלותם: שמתוך שיהיו משועבדים בעבודת פרך יחלשו כחותם, ולא יתרבו כל כך, וגם הנולדים לא יהיו כ"כ בריאים וחזקים.

שרים שגובים מהם המס. לא שרים ממונים על המס דא"כ קשו קראי אהדדי כתיב וישימו עליו שרי דמשמע שרים על העם וכתיב שרי מסים דמשמע שרים על המס כיצד השרים ההם היו שרים על העם על העניין גביית המס שיהיו גוזרי' עליה' לתת המס:

שרי מסים. ת"א שלטינין מבאישין, נראה שפירש מסים לשון מאוס ובזוי, כי שרש מסס ומאס מתחלפים זע"ז, ימאסו כמו מים (תהלים נ"ח) כמו ימססו, עורי רגע וימאס (איוב ז') כמו וימס, וכל המלאכה נמבזה ונמס (ש"א ט"ו) כמי ונמאס, למס מרעהו חסד (איוב ה') פירשוהו למי שימאס ויבזה לבקש חסד מרעהו, ויהיה טעם שרי מסים, שרים נמאסים ונבזים אשר מטבעם הרע ופחיתות מזגם יתנהגו במדות אכזריות להרע עם אנשים הנקיים מכל חטא ופשע (פעראכטונגספאָללע פאֶגטע):

למען ענותו בסבלותם. למען ענותם מבעי ליה ^יעיין מש"כ לעיל בפסוק הקודם ריש אות ד' וצרף לכאן. , אלא למען ענותו לפרעה בסבלותם של ישראל ^יאסמיך על דרשה דלעיל בפסוק וישימו עליו דקאי על פרעה. ואולי דריש כמו ענוֹתוֹ עדה"כ אענה את השמים והם יענו וגו', ר"ל להפיק רצונו. .
(סוטה י"א א׳)

ערי מסכנות. האם ערים לשים שם אוצרות המלך והנה מסכנות הם אוצרות ושומר האוצר נקרא סוכן ויקוצו מפני בני ישראל. רוצה לומר שצר למצרים מאד בראותם עוצם פריית בני ישראל ורבייתם ושלא הועילה עצתם בזה:

עוד נראה בדקדוק עוד אומרו למען ענותו וגו' שלא היה צריך והדבר מובן שהוא למען ענותו מתכוונים. עוד אומרו בסבלותם מה בא למעט.

בסבלותם של מצרים. כלומר שלא יתכן לומר בסבלותם של ישראל, דאם כן הוי למכתב 'בסבלות' בלשון יחיד, כדכתיב "למען ענותו" בלשון יחיד, אלא "בסבלותם" קאי על מצריים, וקרא אותם בלשון רבים:

למען ענותו. מתשמיש כדי שלא ירבו.

רעמסס. מתרועע ומתרוסס. וכל אותם שנים שהיו ישראל בשעבוד לא עשו רק אותן שני עיירות:

כי בדבר אשר זדו עליהם. בקדרה שבשלו בה נתבשלו, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א כב), וישב ה׳ עליהם את מי הים (שם טו יט).

רעמסס ראשון ראשון מתמוסס ומתמוטט וק"ל דכתב בפרך בפה רך בתחלה אמר להם פרעה לכל אחד מכם אני נותן מכל לבנה שיעשה ובאו כלן ודחקו עצמן מפני חמוד השכר ועשו יותר מדאי וכיון שראה פרעה כך אמר להם השלימו חקכם ללבון כאשר בהיות שכר נתן לכם:

עוד יתבאר הכתוב, כי הנה מתוספות (חגיגה ח'.) משמע שכל מס האמור בתורה הוא מס אנשים (וכן הסכימו הרמב"ן הקדוש והרב בעל אור החיים כי במס אנשים הכתוב מדבר וכאשר נאמר בשלמה (מלכים-א ה', כ"ז) ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל וגו'), ועל כן זה היה חכמת פרעה ואנשיו שאמר הבה נתחכמה וגו', כי כבר כתבנו שפחד מצרים היה בשני פנים. אחד, פן ירבו למאוד בתכלית הרבוי ולא יצטרכו לשום עזר וסיוע כי מעצמם יתגברו על מצרים ברבוי עם. והשנית, אף אם יהיו כאשר עתה מכל מקום פן תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ובין שניהם יהיה רב עם להלחם עמנו. ועל כן להסיר החששות האלה אמר פרעה זאת העצה היעוצה לבטל כל מס המלך אשר עד עתה במסי ממון כדרך המלכים ומעתה לא ילקח כי אם מס אנשים לעבודת המלך שיעבדו בבנין בחומר ובלבנים, על דרך מאמר הכתוב (דברים כ', י"א) יהיו לך למס ועבדוך או (בראשית מ"ט, ט"ו) למס עובד וכדומה. ואמר פרעה לבני ישראל אחד משני דברים יהיה או שישראל יקבלו עליהם עול השעבוד הקשה בעבודת פרך. ויתענו ויחלשו מעבודה ולא יתרבו עוד מכאשר הם עתה או שלא ירצו לקבל עליהם עבודת המלך עתה ויאספו עליהם ויכום נפש כי עתה יכול נוכל להם. וזה אומרו למען ענותו בסבלותם, פירוש ממה נפשך יהיו מעונים בסבלות זה, או שיטו שכמם לסבול עול המלכות ואז יהיו מעונים ומדוכאי נפש מרוב עבודה או אם לא ירצו לסבול כי יקשה עליהם עול הסבל וימרדו במלך, הלא עתה מועטים הם ונכם נפש, בעת שאין עוד שונא מבחוץ להיות לעזר להם ויענם מכל וכל, הרי הוסר החשש האחד של פן ירבה.

ערי מסכנות. כְּתַרְגּוּמוֹ, וְכֵן "לֶךְ בֹּא אֶל הַסּוֹכֵן הַזֶּה" (ישעיהו כ"ב) – גִּזְבָּר הַמְמֻנֶּה עַל הָאוֹצָרוֹת:

בסבלותם: אין ענינו נשיאת המשואות ממש על הכתף (כפירוש רד"ק ורמבמ"ן) אלא הושאל לכל עבודה שאדם מעמיס על חברו (כמו בלעז peso, carica), וכן והאיש ירבעם גבור חיל, וירא שלמה את הנער כי עושה מלאכה הוא ויפקוד אותו לכל סבל בית יוסף (מ"א י"א כ"ח).

ומהו המס שיבנו ערי מסכנות לפרעה. כי כל חק שיגזור המלך על העם הוא מס ומאחר שסתם תחלה מהו המס ופיר' באחרונה ויבן ערי מסכנות למדנו שזהו המס:

ויבן ערי מסכנות. פליגי בה רב ושמואל, חד אמר שמסכנות את בעליהן, וחד אמר שממסכנות את בעליהן, דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן ^יבהא דמסכנות את בעליהן הוא מפני כי גובה הבנין לפעמים מסתכן הבונה אותו, ולפי"ז יותר נכון לגרוס שמסכנות את בוניהן, ועיין בסמוך, והא שממסכנות את בעליהם הפי' שמעני את בעליהם, מלשון איש מסכן (קהלת ט׳:ט״ו) שמשקיע הרבה ממון בבנינם.
ורש"י פי' בהא שמסכנות את בעליהן דקאי על המצרים, וז"ל, שעל ידי אותן הערים ואותה עבודה נסתכנו מצרים להשבע בוה, עכ"ל, ולא נתבאר מניין לו זה, וגם איזה שייכות לטביעתם בים עם בנין ערים אלה, ונראה שסמיך על מ"ש במדרש אבכיר והובא בילקוט פ' בשלח רמז רמ"ג בפסוק כי גאה גאה בזה"ל, בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד שר של מצרים ונשתטח לפני הקב"ה [להמליץ על המצרים שלא יטבעו בים], וקרא הקב"ה לכל שרי האומות והיה מסדר לפניהם כל המאורע ואמר שפטו נא וכו', אמרו לו, רבש"ע, הדין עמך ועמך האמת, אלא אם רצונך תושיע את ישראל ולא תאבד את מצרים, כיון שראה מיכאל ששרי האומות מלמדים סנגוריא על מצרים רמז לגבריאל וטס למצרים ושמט לבנה אחת עם טיטה ותינוק אחד מה ששקעו המצרים בבנין, ועמד לפני הקב"ה ואמר לפניו, רבש"ע, בענין זה שעבדו לבניך, כיון שראתה מדת הדין כך, אמרה, עשה דין לבניך במצרים שרובן חייבין, מיד טבעו מצרים, שנאמר דרכת בים סוסיך חומר מים רבים, אותו החומר שהביא גבריאל גרם למצרים להטבע, ע"כ. ולפי"ז מבואר שרש"י רמז למדרש זה שע"י אותה העבודה מערי המסכנות נסתכנו המצרים להטבע, והדברים מאירים ונפלאים. .
(שם שם)

אכן נראה שנתחכמו עליו להשתעבד בדרך זה, כי פרעה מן הסתם יהיו לו בונים ערים לשבת והרבה עובדים עבודות הצריכין למלכות מהמצריים עצמם ומהזולת, והאנשים ההמה יקראו מס כמו שאמר הכתוב (מ''א ה') ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל, ויעץ עצה לשום על ישראל שיהיו הם שרי מסים יובן שיהיו הם הממונים על כל עושי מלאכת המלך, ודבר זה אינו פחיתות ולא דלות לישראל ואינם יכולין למאן וכוונתם בזה הוא לערמה למען ענותו לעם ישראל בסבלותן של המסים שהם עובדי עבדות כשלא יוכלו לעבוד עבודתם אשר שמו עליהם בתוספת מרובה ממה שיוכלו שאת יצטרכו השרים להצטרף עמהם לעבוד עבודתם להשלים חקם, שלא היו מכירים בחוק העבודה אלא לשרים שהם ישראל שהם הם הממונים, וזו היא חכמתם שבאמצעות ערמה זו הכניסום בסבלות, והוא אומרם ז''ל בתחילה בפה רך היו לשרים ואח''כ לעבדים ויבן ערי וגומר:

שלא היו חזקים לאוצר ועשו אותם חזקים לאוצר. דאין לפרש שהם בנו העיר, דלמה לו לפרעה לבנות עיר לאוצר, דהעיר הוא על שם הבתים, ואין צריך לאוצר הבתים, לכך פירש שלא בנו הערים, רק שבנו הערים חזקים שיהיו ראוים לאוצר:

ויבן ערי מסכנות לפרעה. רב ושמואל, חד אמר שממסכנות את בעליהן, דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן, וחד אמר שמסכנות את בעליהן, לפי שהיה הבנין גבוה, ומסכן את עצמו כל העולה לבנותו, והיה נופל ממנו לא היה חי.

רעמסס. בפתחות העי"ן. ואיננו מקום ישראל:

ועל החשש השני, כי אף אם יהיו כמו שהם עתה מכל מקום והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא וגו' ונלחם בנו. נתיעצו שיבנו ערי מסכנות לפרעה, והוא בית האוצרות גדולים למלך כדרך המכין עצמו למלחמה גדולה וצריך לאצור תבואה ומאכלים ומשקים וכלי מלחמה נגד השונא, ובזה כל אחד ואחד מישראל אשר במצרים יהיה ירא לנפשו אימת תרועת מלחמה אחרי ראותם הכנת המלך בערי מסכנות מפני יראת שונאו ולא יעלה על מחשבתם לערוך מלחמה. וגם המצרים גופייהו בראותם אימת המלך והכנתו למלחמה גם עליהם תפול אימתה ופחד ויהיה כל אחד מוכן למלחמה. ולא יוכלו להם. הרי כי בשתים פעלו עוולתם בבנין הלז, כי יחלשו ישראל ולא ירבו, וגם פחד המלחמה לא יהיה עליהם ויוכלו להרע להם עוד כאשר ירצו. ואכן הכתוב אומר כי לא פעלו כלום בכל חכמתם. כי,

את פתם ואת רעמסס. שֶׁלֹּא הָיוּ רְאוּיוֹת מִתְּחִלָּה לְכָךְ, וַעֲשָׂאוּם חֲזָקוֹת וּבְצוּרוֹת לְאוֹצָר:

ויבן: אפשר שכבר היו הערים האלה כי שרש בנה נאמר ג"כ על חדוש וחזוק מה שכבר נבנה (רש"י קלער' וראז').

בסבלותם בסבלות מצרים. לא בסבלות ישר' דומיא דוירא בסבלות' דאם כן למען ענותו בסבלותיו או למען ענותם בסבלותם מיבעי ליה אבל בסוטה ובש"ר אמרו למען ענותו לפרעה בסבלותם של ישראל ופי' רש"י למען ענותו לפרע' בשביל סבלותם של ישראל שיטו שכם לסבול כדאמרינן שתלו מלבן בצוארו של פרעה:

את פתם ואת רעמסס. פליגי בה רב ושמואל, חד אמר פיתם שמה ולמה נקראה רעמסס, מפני שראשון ראשון מתרוסס ^יגכשהיו בונין קצת היה מתרוסס [או מתמסמס] ונופל וחוזרין ובונין והוא נופל, ועיין באות הסמוך. , וחד אמר רעמסס שמה ולמה נקראה פיתם, מפני שראשון ראשון פי תהום בולעו ^ידכלומר נבלע בארץ. וטעם דרשות אלו הוא משום דכונת פרעה בעבודתם לא למען סוף תכלית המלאכה כי אם למען גוף העבודה עצמה שיעבדו ויעמלו, ולכן כדי שלא תתם המלאכה בחר ליתן להם מלאכה במקומות לחים שיבנו ויחזרו ויבנו. .
(שם שם)

את פיתום ואת רעמסס. רב ושמואל חד אמר פיתום שמה, ולמה נקרא שמה רעמסס, שראשון ראשון מתרוסס. וחד אמר רעמסס שמה, ולמה נקרא שמה פיתום, שראשון ראשון פי תהום בולע כדי שלא יהנו המצרים במעשה ידיכם.

ערי מסכנות: לכנוס בהן תבואות, כמו מכנסות, משרש כנס, כמו מסכנות לתבואת דגן ותירוש ויצהר (ד"ה ב' ל"ב כ"ח), וערי מסכנות נזכרו בד"ה ב' ח', ד', ו', וי"ז י"ב (ראז').

חזקים לאוצר. כדרכן של אוצרו' כדי להיות בטוחין מהגנבי' הורסי הכתלים והוצריך לפרש זה להודיע שכונת הכתו' במאמר ערי מסכנות אינו אלא להודיע רוב טרחן בבניינם שצריכים בניין חזק דאם לא כן ערי מסכנות למה לי:

את פיתום: הירודוט מזכיר עיר שמה Patumos ואומר שהיא קרוב לים סוף (ראז' וגיז').

שלא היו ראויות מתחלה לכך ועשאום חזקות לאוצר. י"מ דמדכתיב את פיתום ואת רעמסס משמע שקודם שבנאום ישראל כבר היו בעולם שא"ת אחר שבנו אותם קראו' פיתו' ורעמסס ה"ל למכתב ויבן ערי מסכנו' לפרע' פית' ורעמסס ומאחר שהיו בנויין מתחלה ועכשו חזרו ובנו אותן עכ"ל שלא היו חזקות מתחלה להיות ראויות לאוצרות ועכשיו עזרו ובנו אותן חזקות כדי להיות לאוצרות ואיננו נכון שהרי מצינו ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח שפירושי את נינוה ואת רחובות עיר הנמצאו' היום בעולם אף כאן פיתו' ואת רעמסס הנמצאו' היום בעולם וכמוהו הוא ההולך קדמ' אשור היום לא בימים ההם. אבל הפי' הנכון בזה הוא מדהוה ליה למכתב ויבן אח פיתו' ואת רעמסס לערי מסכנו' לפרע' שפירושו שאותן העייר' הנקראו' היום פיתום ורעמסס כשבנו אותן לאוצרות לפרע' בנאום וכתב ויבן ערי מסכנות לפרעה והדר כתיב את פיתום ואת רעמסס עכ"ל שפי' שאותן שבנה למסכנות לפרעה הן אותן שהיו בנויות מתחלה שהיו נקראים בשם פיתום ורעמסס שהיו תלשות ובנו אותן חזקות להיות אוצרות לפרעה:

רעמסס: זו בפת"ח העי"ן, ודעת Jablonski שהיא עיר השמש (Heliopolis) כי re בלשון מצרי הוא שֶמֶש בעברי, messe שָדֶה; והעובר ארחות ימים Iorskal אמר לניעבוהר כי בלכתו מן Cairo לאלכסנדריאה פגע בכפר שהיו קוראים אותו Ramsis, ושקרוב לאותו כפר יש חרבות עיר נושנת (ראז'), ודעת החכם יאסט כי פרעה גזר על ישראל בנות ולחזק את עיר רעמסס, שהיתה מקדם לבני משפחתו, ואולי שם בתוכה אנשי צבא להשגיח על ישראל שלא ימרודו.

הנה עם ב"י וגו', ע' של עם הוא עקומה, להורות כי ע' נפש ירדו ועצמו ממנו:

והנה אפשר לתת טעם לגזירת פרעה שצוה למילדות להרוג הזכרים ולהחיות הנקבות דלכאורה היה צריך לצוות להפך שיהרגו הנקבות ויחיו הזכרים או שהיה מצוום על הכל ביחד וכן בגזירת השלכת היאור נמי היה לו לצוות שישליכו הכל דהנה כשיש נקבות בעולם ג"כ יתקיים הפ"ור דזכר אחר יקח מאה נקבות ויולידו כולם אבל נקבה אחת לא תקח כ"א זכר אחד. ויובן הטעם בס"ד כי הוא רצה שיהיה תמיד מחלוקת וקטטה ביניהם כי הוא ידע שהצלחת ישראל תהיה ע"י השלום שביניהם והמחלוקת תעשה להפך ח"ו ולכן רצה שיהיה נקבות הרבה וזכרים מועטים כדי שיהיה זכר אחד לוקח כמה נשים ואז ממילא יהיה רבוי קטטות ומחלוקת ביניהם כי הצרות תמיד יעשו מחלוקת שמתקנאות זו מזו ואם ב' צרות לא יוכלו לעמוד באהבה כאחד כ"ש אם יהיו ארבעה וחמשה או יותר ויותר ואז ממילא תתרבה המחלוקת והקנאה ביניהם ובזה יתגבר עליהם ח"ו גם כיון בזה להחניף לנקבות כדי לפתותם לזנות עמהם כדי שבזה נמי יתגבר עליהם ולא יצאו מאתו לעולם:

*וייטב אלהי' למילדו' וירב העם, יש לפרש דתנן שכר מצוה מצוה ופירשו שכר מצוה הי' שיוכל לעשות עוד מצוה שמצוה גוררת מצוה ה"נ מה שקיימו נפשות הרבה מישראל וזה עצמו להם הטבה גדולה מצוות רבות האלו שקיימו בהם וזה וייטב אלהים למילדות ומה הטבה וירב העם:

וכאשר יענו אתו. בְּכָל מַה שֶּׁהֵם נוֹתְנִין לֵב לְעַנּוֹת, כֵּן לֵב הַקָּבָּ"ה לְהַרְבּוֹת וּלְהַפְרִיץ:

וכאשר יענו אותו. אע"פ שהיה בענוי כן ירבה כימים אשר לא עונה:

כן ירבה - כמו כן הרבה כמלפנים.

ויקוצו מפני בני ישראל. פירש"י כקוצים היו בעיניהם, ורצה לומר שישראל נמשלו בעיניהם לקוץ מכאיב ולסילון ממאיר, ואין הלשון משמע כך שהרי נאמר מפני בני ישראל ואיך היו ישראל כקוצים מפני בני ישראל, ועוד ויקוצו בשורק לשון נפעל ומזה נראה שקאי על המצרים ולא על ישראל, ואם רצה לומר שהיה דומה כאילו נכנסו הקוצים בגופם הל"ל ויקוצו מן בני ישראל, ע"כ נראה לי שהמצרים נמשלו בעיני עצמם לקוצים כי מדרך העולם שעוקרין מן השדה הקוצים כדי לטעת במקומם נטיעה משובחת, וכמ"ש (תהלים פ ט-י) גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה פנית לפניה ותשרש שרשיה וגו'. רצה הקב"ה ליטע בא"י נטיעה משובחת דהיינו ישראל אשר כרם חמר ענו לה (ישעיה כז ב), ולעקור משם האומות שנמשלו לקוצים, כך חשבו המצרים אחר שראו רצון האל ית' שעם ישראל פרו ורבו עד למעלה, ודאי רצון האל שיהיו ישראל נטועים בארץ מצרים, והמה יהיו כקוצים מושלכים מן הארץ זרה הלאה, כמ"ש ועלה מן הארץ ועלינו מבעי ליה אלא שתלו קללתן באחרים, וז"ש ויקוצו מפני בני ישראל שהיו נמשלו המצרים בעיני עצמם כקוצים המושלכים מן הארץ, מפני בני ישראל שיהיו נטועים במקומם.

וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו'. מה יערב נעימות הכתוב על פי מה שכתב בזוהר (ח''ב צ''ה:) בפסוק (קהלת ח׳:ט׳) עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, כי באמצעות העינוי והצרות תתברר בחינת הטוב מהרע ותסמך אל חלק הטוב ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותסמך אל בחינת הרע, וב' פרטים אלו רמוזים באומרו לרע לו והוא עצמו שאמר הכתוב וכאשר יענו אותו כן כשיעור העינוי היו מוציאים ומבררים חלק הטוב ומתרבה חלק הטוב וכן יפרוץ. או ירמוז וכן יפרוץ שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצירוף אשר צרף ה' אותם בכור הברזל במצרים.

כן ירבה. אנשי חיל. וכן יפרוץ. בכח גבורתם:

וכן יפרץ: שרש פרץ הוא פעל יוצא, וענינו שבירה, כמו יפרצני פרץ על פני פרץ (איוב י"ו י"ד), ובפרט הריסת גדר וקיר כמו למה פרצת גדריה (תהלים פ' י"ג), ואח"כ שמשו בו כאילו הוא פועל עומד, ואמרו ופרצת ימה וקדמה (ברא' כ"ח י"ד) שענינו תהרוס כל גבול ותגבר על כל מונע ותתפשט ימה וקדמה, והושאל על כל דבר המתרבה יותר ממנהגו של עולם, כאילו הוא פורץ הגבול אשר שם לו הטבע, כגון כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב (ברא' ל' ל'), ומקנהו פרץ בארץ (איוב א' י'), וגם אמרו על האדם שהוא פורץ, והכוונה שנכסיו מתרבים, כמו ויפרץ האיש מאד מאד ויהיה לו צאן רבות (ברא' ל' מ"ג), ואולי אמרו ג"כ לשון פריצה על תוספת כח וחוזק וזו דעת המתרגם הארמי שתרגם כן סגן וכן תקפין. ולדעת אינו זז מענין הרבוי במספר כאילו אמר וכאשר יענו אותו כן היו מתרבים, וכן היה רבויים יוצא מן המנהג הטבעי.

וכאשר יענו אותו כן ירבה. כמו בימים שלא עינו אותם:

בכל מה שהם נותנים לב לענות כן לב המקום להרבות. הוצרך לפרש כן משום דאי אפשר שיהיה כמשמעו שכל מה שהיו מענין אותו היה רבה ופורץ דאיך יתכן שיהיה המקבל הענוי פרה ורבה רק פירושו כל מה שהיו נותני' לב שיענו אותו היה לב הקב"ה להרבות' כלומר שלא יצא לפעול מה שהיו במחשבתם ויהיה יו"ד יענו וירבה ויפרוץ מורה על העתיד שחשבו הם שיענו וחשב המקום שיפרה ויפרוץ כי המחשבה קודמת על הפעול ויבא אחריה בלשון עתיד וכן כתב הר' בפר' בשלח אז ישיר משה כשראה הנס עלה בלבו שישיר וכן אז ידבר יהושע וכן בית יעשה לבת פרעה חשב בלבו שיעשה לה אף כאן ישיר אמר לו לבו שישיר וכן עשה וכן ביהושע כשראה הנס אמר לו לבו שידבר וכן עשה וכן שירת הבאר אז ישיר ישראל ופירש אחריו עלי באר ענו לה אז יבנה שלמה במה פרז"ל שבקש לבנו' ולא בנה למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרת. אך קשה שלשון ירבה הוא פועל עומד ואינו משרת במקום להרבות' שהוא פועל יוצא ואולי יכוין בזה כן לב המקום שיפר' וירבה ויפרוץ בשירבהו ויפריצהו ומה שכתב אחר זה כן רבה וכן פרץ אינו רוצה לומר שמלת ירבה ויפרוץ מורה על ההווה דומיא דככה יעשה איוב על פי יי' יחנו ויש אשר ישכון הענן שהן עצמן הווה דאם כן יסתור מה שכתוב למעלה כן לב המקום שיפרה ויפרוץ שאם לשון עתיד רק פירשו כן היה לב המקו' נמשך תמיד להרבות שנופל בו לשון הוה בערך אלא לב המקום ולשון עתיד בערך אל הפעול ומפני שכנה הכתוב את לב המקום ברבוי בשם ירבה אמר כן רבה לשון הוה ופירושו כן לב המקום שירבה כלומר כפי המחשב' שהיה להם על ישראל שיענו אותן כן היה בלב הקב"ה להרבותו וראוי לגרוס ככל מה שהם נותני' לב לענות על כ"ף הדמיון כדי שתפול אחריה מלת כן במאמר כן ירבה וכן יפרוץ. אך קשה למה לא פי' גבי וכאשר יענו אותו כל מה שהיו מענים אותו כמו שפירש גבי כן ירבה כן רבה וכן פורץ שפירושו כן היה רבה וכן פורץ. ושמא י"ל שרש"י ז"ל נמשך אחר הגמרא שהקשו גבי כן ירבה וכן יפרוץ כן רבו וכן פרצו מיבעי ליה לא גבי וכאשר יענו אותו ענו מיבעי ליה:

כן ירבה וגו'. כן רבו ובן פרצו מבעי ליה, אמר ריש לקיש, רוח הקודש מבשרתן כן ירבה וכן יפרוץ ^טוכלומר, רוה"ק אומרת למצרים לא תועיל לכם כל התחכמות נגד רבוים של ישראל אלא כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. .
(שם שם)

בכל מה שהם נותנים לב לענות כו'. רצונו לתרץ, דקשה ליה דבפסוק משמע מתוך שהיו מענין אותן לכך היו מרבין, וכי לא סגי בלאו הכי. ועוד קשה, דאדרבה עינוי ממעט פריה ורביה. ועל זה פירש בכל וכו', ר"ל לא היו מענין אותן, אלא מחשבתן היה כן:

וכאשר, וכ"ז לא הועיל לא לענין הרבוי כי כן ירבה, ולא לענין חוזק גופם כי כן יפרוץ, ומאז ויקוצו מפני בני ישראל, שתחלה לא שנאו אותם והיה עצתם רק שלא יעלו מארצם לעת מצוא, אבל אח"כ קצו מפניהם ומאסו אותם:

בכל מה שהם נותנים לב לענות וכו'. פירוש הא דכתיב "יענו" דמשמע לשון עתיד, והוי למכתב 'וכאשר ענו אותם' לא לשון עתיד, אלא 'כל מה שנותנים לב לענות' דהיינו לעתיד. ומפני שקשה "כן ירבה", דלא יתכן לומר "כאשר יענו" שנותנים לב לענות – כן היו רבין, דאין ענין זה אצל זה לומר כאשר היו נותנים לב לענות כן היו רבים, אלא פירוש הכתוב 'כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ', ופירוש הכתוב כאשר לב המצריים לענות – "כן ירבה וכן יפרץ" על ידי שהיה לב הקב"ה להרבות ולהפריץ. ומפני שכתוב "כן ירבה", והוי למכתב 'כן רבה וכן פרץ', דכאן לא יוכל לתרץ לשון עתיד כמו אצל "יענו" – ולפרש כן לב הקב"ה להרבות, ד"כן ירבה וכן יפרוץ" פעל עומד ולא יתכן לפרש כן לב הקב"ה להרבות, לכך תירץ שהוא כמו 'כן רבה וכן פרץ', ונכתב "כן ירבה" משום המדרש (סוטה יא.) 'אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה':

וכאשר וכולי בכל מה וכו׳ פי׳ דק״ל לרש״י דמל׳ כאשר משמע דר״ל דכיון שעשו זה לענותם אזי הקב״ה עשה זה להפרותם שכך מתפרשת מלת כאש׳ כמו ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וכו׳ ויגש יעקב וכו׳ ור״ל דכיון שראה לרחל אז עשה פועל זה ויגל את האבן וכן ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו וכו׳ וכן רבים וא״כ מזה משמע דמקמי הכי לא הוה כן והא ליתא דהא כבר כתיב לעיל פרו וישרצו וכו׳ וצ״ל דהרי זה כגון והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעש׳ לכם וכן כאשר דמיתי כן היתה כאשר שמענו כן ראינו וכן רבים כיוצא באלו אלא דהשתא ק׳ דלא שייך כ״ף הדמיון בשני הפכים שזה עינוי וזה ריבוי והכי הול״ל ואף כי יענו אותו וכו׳ ולכך מפרש שהדימוי הוא לענין המחשבה כפי מה שהם כל מחשבתם היתה לענותם כך כל מחשבתו של הקב״ה היתה להפרותם:

ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו. זהו שארז"ל שהיו ישראל מצוינים שם. שכל זמן שהיו ישראל פרים ורבים היו נכתבים שמותם בבית המלכות. כדי שיטול פרס שלו מבית המלכות. פלוני יש לו עשרים נפשות יטול כך וכך. פלוני יש לו שלשים נפשות יטול כך וכך. הוא שהמצריים אומרים הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (שמות א ט).

ויקוצו מפני בני ישראל. כי כאשר ראו כי כן יוסיפו לענותם כן יוסיפו לפרות ולהרבות קצה בחייהם מפני בני ישראל לבדם בתחלה היו יראים פן יתחברו עם השונא ועכשיו שראו אותם כ"כ פרים ורבים קצה מפניהם לבדם:

כן ירבה וכן יפרץ שכן אמר לו הקב״‎ה אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם.

וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וגו'. כי מה שחשבו כדי שלא יתרבו הנה כן ירבה בכפלי כפלים בגזרת אומר ועושה, ומה שחשבו לבנות ערי מסכנות למלחמה הנה כן יפרוץ פירוש שהם גדרו ברוח אחת בבנין החומה והקב"ה פרץ בחומה כנגדו והפילו כמאמר חז"ל (סוטה י"א. ובשמות רבה א', י') ראשון ראשון מתרוסס או פי תהום בלעו וכו', ועל כן ויקוצו מפני בני ישראל שנעשו כקוצים בעיני עצמם מפני ראותם חשיבות בני ישראל למעלה שהקב"ה מפליא פלאות עמם להרבות זרעם כעפרות תבל, ומקיים בם (מלאכי א', ד') המה יבנו ואני אהרוס, ועל כן לא אמרו כאן מפני עם ישראל, כי אמרו שלא כשאר עמים הם המתנהגים בדרך טבע העולם, רק בני ישראל כי המה בנים למקום ויהי להם למושיע וינהלם בחסד וברחמים למעלה מהטבע ובזה ראו ערותם שלא נעשה להם כזאת מעודם, ועל כן ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, כי התיעצו לעבוד עמהם בפה רך כמאמר חז"ל (שם ושם) ובטוב כדי שלא יתנו לבם שלהרע להם נתכוונו ויתיאשו להתפלל אל ה' מתוך צרתם, ואולי יוכלו לעשות את אשר זממו עליהם.

כן ירבה. כֵּן רָבָה וְכֵן פָּרַץ. וּמִדְרָשׁוֹ, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת כֵּן, אַתֶּם אוֹמְרִים פֶּן יִרְבֶּה וַאֲנִי אוֹמֵר כֵּן יִרְבֶּה (סוטה י"א):

יפרוץ. שעבר החוק בפריה ורביה. כמו ופורץ גדר:

ויקוצו - בחייהם, כמו: קצתי בחיי. וכן: אשר אתה קץ מפני שני מלכיה.

דבר אחר, ויקוצו מפני בני ישראל כדמסיק ברבתי פרשה זו (ב ה) למה נגלה הקב"ה למשה בסנה, ר' יוסי אומר מה הסנה קשה מכל האילנות וכל עוף שנכנס בתוכו אינו יוצא בשלום כו', ע"כ אמר ויקוצו שנמשלו המצרים לקוצים אלו, שהעוף כשנכנס בתוכו הוא נכנס בנקל וכשרוצה לצאת אינו יכול מפני המדקרות של הקוצים, כך המצרים הכניסום בשעבוד בקלות בפה רך ואח"כ בפרך כי לא הניחום לצאת מן השעבוד, לכך סמך לפסוק ויקוצו ב"פ בפרך שנזכרו בפ' כי המה ממש מענין ויקוצו שנמשלו המצרים לקוצים כסוחים מפני מה שעשו בבני ישראל לכך נאמר מפני בני ישראל.

ויקוצו מפני בני ישראל. עוד היו מקצה חייהם שראו החשובים שבהם. אנשים גדולי הערך. והיו נחשבים המצרים לנגדם כפחותי הערך וכקוצים. וכן הפי׳ בס׳ במדבר ריש פ׳ בלק:

וכן יפרוץ. שעבר החוק בפריה ורביה כמו פורץ גדר. ולפי הדרש יותר שהיו מכונין לענותם כדי שלא יפרו הקב"ה מכוין להפרות ולהרבות ועל כן שבט לוי שלא היה בכלל וכאשר יענו שלא היו עושים עבודה לא היה בכלל כן ירבה וכן יפרוץ ועל כן תמצא בכל המניינים שהיו פחותים בכל המניינים מכל השבטים:

רוח הקדש אומרת כן ירבה. בסוטה ובש"ר כן רבה וכן פורץ לא נאמר אלא כן ירבה וכן יפרוץ רוח הקדש מבשרתו כן ירבה וכן יפרוץ ופי' רש"י מבשרתן לישראל ואומרה למצרי' אין מועיל לכם שעבודכם ויהיה פי' כן ירבה וכן יפרוץ כמו בטרם הענוי:

ויקוצו. מלמד שהיו בעיניהם כקוצים ^טזטעם הדרשה מדלא כתיב ויקוצו בחייהם מפני בני ישראל כמו גבי רבקה קצתי בחיי וגו' ולכן דרשו מענין קוצים וכן דרשו חז"ל במ"ר הפסוק ויקץ מואב מפני בני ישראל בכהאי גונא ע"ש. והנה לפי הפשט הוי הבאור שהיו ישראל נראים בעיני המצרים כקוצים, ויש מפרשים שהיו המצרים בעיני עצמם כקוצים נגד מעלתם ורבוים של ישראל, והיינו שחשבו שעוד מעט יהיו ישראל נטועים בארץ כאזרח רענן, והם, המצרים, יהיו כקוצים מושלכים מן הכרם. והנה אם ע"ד הדרש יש פנים לכאן ולכאן, אבל תמיהני שלא העירו אלה המפרשים, כי במ"ר מפורש מלמד שהיו ישראל דומין בעיניהם כקוצים. .
(שם שם)

כן רבה וכן פרץ. כיון דכן ירבה קאי אמחשבת המקום, ומחשבת המקום שירבו תמיד, וא"כ קשה, למה כתיב ירבה ל' עתיד. לכן פי' כן רבה וכן פרץ, שהוא ל' הוה תמיד:

וכפי פשט הכתוב ירצה כי כשהיו המצרים מרבים לענות היה ה' מרבה את ישראל כדי שיהיו נעזרים על העבודה והיה נותן בהם כח, והוא אומרו כן ירבה לשיעור אשר יספיקו העובדים בעבודה וגם ה' נותן בהם כח לשיעור אשר יתמעט מכחם מהעינוי. וכשראו המצרים כן היו מעבידים אותם בפרך כתרגומו בקשיו:

קצו בחייהם. והרי מקרא קצר, שלא נכתב 'ויקוצו בחייהם':

ב או יאמר וכאשר יענו אותו וגו'. כי כבר כתבנו שיראת פרעה היה שלא יאיר לישראל מוחין דגדלות הבאה מחכמה ובינה ואז ועלה מן הארץ כי יעלו מכל דברי הארציות למעלה ועל כן עינה אותם כי אין השכינה שורה מתוך עצבות וכו' אלא מתוך שמחה (שבת ל':). ולזה אמר הכתוב כי לא כן הוא, כי כאשר יענו אותו כן ירבה, כי עבור העינוי הרב הוציאו ניצוצות קדושות הרבה מתוך הקליפה, ועל ידי זה האיר למעלה אור מוחין דגדלות בשפע רב. והוא אומרו כן ירבה כי רבה הוא אור ור"ז במספר השוה והוא רמז על הארת המוחין ועל כן רמז בראשי תיבות כן ירבה שם הוי"ה עם ארבע אותיותיו, גם ירבה וכן יפרץ ראשי תיבות כ"ו גימטריא הוי"ה ושני הויות הוא האור מוחין דגדלות כנודע, ובזה נגאלו ישראל. ועבור זה ויקוצו מפני בני ישראל ולא אמר מפני עם ישראל כי על ידי הגדלות נקראים בנים למקום ולישראל סבא. וזאת היה לקוצים בעיניהם כי ידעו שבהארת אור הזה יפחדון וירעדון כל אלילי מצרים ויכנעו וימסו כדונג מפני האש כי הוא אש אוכלה אש כנודע. ואל זה רמז הכתוב למעלה ואמר למען ענותו בסבלותם ואמרו חז"ל (סוטה שם שמות רבה שם) למען ענותם מיבעי ליה אלא למען ענותו לפרעה בסבלותם דישראל כי באמת על ידי סבלות ישראל עינו את פרעה בענויים קשים והוציאו בלעם מפיהו ולקחו את כל בחינת הקדושה מהם וינצלו את מצרים והם נשארו פגרים מתים כנודע.

ויקצו. קָצוּ בְחַיֵּיהֶם. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ כְּקוֹצִים הָיוּ בְּעֵינֵיהֶם (שם):

קצו בחייהם. והרי זה מקרא קצר שהיה לו לומר ויקוצו בחייהם כמו קצתי בחיי ורז"ל דרשו בסוטה ובש"ר ויקוצו מגזרת קוצים שהיו ישראל בעיניהם דומים לקוצים כדי שלא יהיה מקרא קצר ופי' רש"י יהיה נראה להם כאלו עיניה' וגופם מלאי' קוצים בראות' את ישראל פרי' ורבי':

קצו בחייהם. קשה לרש"י, שאמרו מפני בני ישראל. והלא לא היו ישראל בפניהם כל שעה, הלא בארץ גושן היו רחוק מפרעה ועמו. לכן פי' קצו בחייהם של עצמן, כשהיו מזכירין את שם ישראל: והיותר נראה לי דרש"י דייק מדכתיב מפני, דלא הוה ליה למיכתב אלא ויקוצו בבני ישראל. [מהרש"ל]:

ומדרש אגדה. כלומר רז"ל (סוטה יא.) דרשו שאינו מקרא קצר, אלא 'כקוצים היו בעיניהם', והשתא לא הוי המקרא קצר כלל (כ"ה ברא"ם):

ג עוד ירמוז הכתוב וכאשר יענו אותו. על פי מאמרם ז"ל (שמות רבה ו', א') כשנתן הקב"ה תורה לישראל נתן בה מצות עשה וכו' ונתן למלך מקצת מצות וכו' עמד שלמה המלך והחכים על גזירתו של הקב"ה וכו' ואמר אני ארבה ולבי לא יסור וכו' עלה יו"ד שבירבה ונשתטחה לפני הקב"ה ואמרה וכו' והרי שלמה עומד ומבטל אותי וכו' אמר לה הקב"ה שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטילין וקוצה ממך איני מבטל וכו' עד כאן. והכל להראות שחלילה להתחכם על המקום ברוך הוא, כי אחר שהוא אמר לא ירבה ולא יסורו ודאי גלוי לפניו שאם ירבה יסורו וחלילה וחלילה להתחכם בזה בחכמות כי אין חכמה ואין עצה ותבונה נגדו יתברך. ועל כן כאן שחשב פרעה הרשע ועמו להתחכם על ה' עצות רעות למען ענותו בסבלותם שלא יתרבו כל כך אבל הקב"ה אומר וכאשר יענו אותו כמו שהם חפצים לענותם אבל כן ירבה שהוא דמיון ירבה הנאמר בתורה כלומר אין חכמה ותבונה נגדי ולא תקום עצתם רק עצת ה' היא תקום. וכן יפרוץ. פירוש, גם יפרוץ הוא כמו כן, כי הנביא אמר (בתרי עשר מלאכי א', ד') על מלכות הרשעה, המה יבנו ואני אהרוס. וזה גם כן כמו כן הם יחשבו לבנות אבל לא כחכמתם וכמחשבתם כן יקום כי אם מחשבתי שאני אהרוס בנינם, והריסה בלשון המקרא הוא פרץ כמו (שמות י"ט, כ"ד) אל יהרסו לעלות פן יפרוץ וגו'. ועל כן מחשבות פרעה ותחבולותיו הם דמיון יפרוץ גם כן שהמה יבנו ואני אהרוס כי עוצו עצה ותופר ולה' המלוכה ומושל בגוים. ורמז הכתוב וכאשר יענו אותו כאשר במחשבתם לענות כן ירבה וכן יפרוץ כלומר שירבה ויפרוץ דמיון הדברים ההם כי לא יתקיים מחשבתם את אשר יזמו לעשות וכאמור.

נתחכמה לו, פירשו ז"ל למושיען שנשבע שלא יביא מבול, ותימה הלא מבול פרטי מביא, שהרי בדור הפלגה שפך עליהם מי אוקיינוס והציף שלישו של עולם כדדרש מהקורא למי הים וישפכם, הר"ר יעקב:

ובזה ניחא מה שיש לדקדק על פרעה איך נכנס בדעתו לצוות למילדות על זאת והלא כשיהרגו כל הזכרים לא יביאום עוד להולידם ואמנם בזה אתי שפיר כי הוא לא רצה שיהרגו כל הזכרים אלא מהם יהרגו ומהם יחיו באופן שיהיו הזכרים מועטים והנקבות הרבה:

וייטב אלקים למילדות, במדרש רבה אמר ר' ברכיה בשם רבי חייא בר אבא הה"ד ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה מהו שכר היראה תורה לפי שיראה יוכבד מפני הקב"ה העמיד ממנה משה שכתוב בו כי טוב הוא ונתנה תורה על ידו וגו' ומרים יצא ממנה בצלאל שהיה מלא חכמה וגו' ועשה ארון לתורה וגו' ע"כ וי"ל מה זכתה יוכבד לבן שנתנה תורה ממש על ידו ומרים לא זכתה אלא לבן שעשה רק ארון לתורה ונראה ליישב על פי מה דאיתא במדרש רבה לעיל מיניה המילדות זו יוכבד ומרים והלא לא הי' למרים אלא חמשה שנים שאהרן גדול ממשה שלשה שנים אמרו חז"ל הולכת היתה עם יוכבד אמה ועושה צרכיה וגו' והיתה זריזה ולפי זה כיון שמרים היתה רק מסייעת ליוכבד, כן המילדות זכו בשכרם מדה כנגד מדה יוכבד לבן שנתן התורה בעצמו על ידו ומרים לבן שעשה ארון הטפל לתורה ליתן בו בתוכו ספר התורה וק"ל (מספר שיר מעון):

ויאמר מלך מצרים לעמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה גו' וישימו עליו שרי מסים. הנה כשעלה בדעתו להרע לישראל והוא בושה גדולה להרע לעם חנם על לא דבר ע"כ התחכם להציע לפני השרים יועצי המלוכה רשעת בני ישראל וכי תכונת לבם לא טוב וכי אין אמון בהם לא בענייני כלל המדינה ולא בענייני הנוגע להמצריים בפרט. וזהו שהציע לפניהם הן עם ב"י רב ועצום ממנו. עצום נאמר על קניית נכסים וממון וכמו כי עצמת ממנו מאד. ואמר להם שהעשירות של ישראל הוא ממנו כלומר מהמצריים ע"י שחומסין וגוזלין מן המצרים ונוטלים רבית וכדומה. וע"כ הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, כי לבם לא נאמנה את הארץ והם מתנגדים להמדינה בכללה. וזהו שאמר וישימו עליו שרי מסים, דהשרים יעצו ושמו עליהם שרי מסים. כמו זה ראיתי במפרשים שפירשו מה דאיתא בהגדה של פסח. וירעו אותו המצרים כמו שנאמר הבה נתחכמה, דפירושו וירעו אותנו שפירסמו אותנו לרעים כמו שנאמר הבה נתחכמה ואח"כ ויענונו:

בפרך. בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה, הַמְפָרֶכֶת אֶת הַגּוּף וּמְשַׁבַּרְתּוֹ (שם):

ויעבידו. רעות רבות חדש עליהם בראשונה לעשות מלאכתו. וכאשר ראה שלא חסר רבותם נתן רשות למצרים ולשריהם להעבידם יותר מחק העבדים וזהו בפרך. והוא כדברי המתרגם ארמית. ולומר בפיוט פרוכים. איננו נכון כלל. וכאשר ראה שלא יועיל זה אז קרא למילדות שהן שרות על כל המילדות וצוה להרוג כל הזכרים הילודים:

בפרך - לשון שברון הוא. בתלמוד מפרכין באגוזים.

ויעבידו. כשראו אותם מבזים עצמם לפעולה פחותה שמו אותם לעבדים, וזה כי כפי מה שהיו מוסיפים חטאת על חטאת כן אבדה עצתם ויצאו מרעה לרעה:

בפרך בפה רך שאמר להם בנו לכם ערים לשבת:

בני ישראל בפרך. נתכונו להעביד את החשובי׳ שבישראל בעבודה. וזה היה מפרך את גופם שלא נסו בעבוד׳ כלל. וגם הי׳ משפיל נפשם וכבודם:

בפרך: וכן ויקרא כ"ה מ"ג מ"ו ונ"ג ויחזקאל ל"ד ד', והוא בל' ארמי לשון שבירה ורצוץ (רשב"ם ורד"ק), והענוי נקרא בלה"ק רצוץ, ואת מי רצותי (ש"א י"ב ג'), עשוק ורצוץ (דברים כ"ח ל"ג) ושלח רצוצים חפשים (ישעיה נ"ח ו') וירוצצו את ישראל (שופטים י' ח') הרוצצות אביונים (עמוס ד' א').

המפרכת והמשברת הגוף. בסוטה בפ"ק מאי בפרך א"ר אליעזר בפה רך רבי שמואל בר נחמני אמר בפריכה ופירוש רש"י שברון גוף ומתנה ופירוש אותו כרבי שמואל בר נחמני ולא כרבי אלעזר משום דאף רבי אלעזר מודה בפרק בתרא שהוא מלשון פריכא דאמר רבי מודה רבי אלעזר בהא דהאי ודאי בפריכא ופי' רש"י דהא לעיל מיניה כתיב וימררו ואין סברא שיהיה הראשון מלשון פה רך והשני מלשון פריכא:

בפרך. ר' אלעזר אומר, בפרך – בפה רך, ר' שמואל בר נחמני אמר בפריכה ^יזפריכה היא שברון הגוף וכובד הרוח, ונראה דחכמים אלה לא פליגי בעיקר הדבר, שהיו עובדין עבודת פרך, אלא שר' אלעזר מפרש באיזה ענין השיג פרעה את חפצו שיעבדו בהכרח בפריכת הגוף, ואמר שהעבידם בפה רך, שהונה אותם, וכוון למ"ש במ"ר פ' בהעלותך בפסוק אספה לי שבעים איש, בזה"ל, בשעה שאמר פרעה הבה נתחכמה לו וישימו עליו שרי מסים קבץ את כל ישראל ואמר להם בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה, והיינו דכתיב ויעבידו מצרים את ב"י בפרך – בפה רך, נטל סל ומגריפה, מי היה רואה את פרעה נוטל סל ומגריפה ועושה בלבנים ולא היה עושה, מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עמו בכל כחן, לפי שהיו בעלי כח וגבורים, כיון שחשך עליהם היום, העמיד עליהם נוגשים ואמר להם חשבו את הלבנים, מיד עמדו ומנו אותם ואמר להם, כזה אתם מעמידים בכל יום, ע"כ, והיו מוכרחים לעבוד בכל יום כמו ביום הראשון כדי להשלים מנין הלבנים, הרי דתכלית העבודה בפה רך היתה כדי להעבידם אח"כ בפרך, וזה באור נאמן לאגדה זו. .
(סוטה י"א ב')

ויעבידו מצרים. יתכן כמו שכתב החכם אבן עזרא שכאשר ראה מלך מצרים שלא חסר פרות ישראל ורבותם מפני המשא שהעמיס עליהם נתן רשות לשרי המסים לעבוד בהם בפרך רוצה לומר שהפליגו להכריחם לעשות יום ביום יותר מהחוק לענותם באופן שימעט זרעם כי רב העמל הוא ממעט הזרע בסבת החלשה שתקרה לחום הטבעי בעבורו:

ויעבדו, ואז כבשום לעבדים לעבוד בם בתמידות, ולא לבד לעבודת המלך רק לכל מצרים, בענין שהיו עבדים לעבדים והיו הפקר לכל, וזאת שנית שלא לבד שהעבידום לצרכם רק היה עבודת פרך עבודה בלי מנוחה ובלי צורך רק לפרך את גופם:

בפרך אין לו עד מוכיח במקרא. ונראה שהוא לשון פירוד שפירושו הבדילום שהפרישום מנשותיהם:

וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. כן רבו וכן פרצו מיבעי׳ ליה. אלא אמר רשב״ל רוח הקודש מבשרתן כן ירבו וכן יפרוץ, עתידין הם לפרות ולרבות, שנאמר כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם (ישעיה נה יא), ואומר ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנו (במדבר כג יט), רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום (משלי יט כא).

בני ישראל בפרך. י"מ בפה רך מלמד שתלו לפרעה לבנה בצוארו שאם יאמר אדם איסטניס אומרים לו כלום איסטניס אתה יותר מפרעה. וגם אמרו להם מתחלה שיתנו להם שכר רב ובגלל כן כל א' וא' עושה עבודה בכל כחו ליקח שכר רב ומשבאו ליקח שכרם אמרו להם לעשות בחנם כמו שעשו בשכר. והיינו שיסד הפייט בתחלה בפה רך לסבלות הצאה. סוף דבר בקושי חיה הותלאה. אכן שבטו של לוי היו חכמים ולא רצו לעשות עבודה לפי שידעו שעתידין לשאת את הארון ומתוך כך היו בני חורין. עוד י"מ לפי שראה פרעה את יעקב שהיה איש האלהים ולא רצה להטריח לוי לשאת ארונו אמר פרעה איך אטריחנו אני. ואי קשייא לך גם יוסף לא נשא ארונו. י"ל לפי שהיה מלך חלק לו כבוד אף כי היה בנו ועתה פסק מלכותו:

ולומר פרוכים אינו נכון. אומר אני שנכון כיון בעל הפייט. כמו מן מלח מלוחים. וכן נראה שנאמר מן סרח העודף. וסרוחים על ערשותם:

ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. נודע מאמר חז"ל (סוטה י"א.) בפרך בפה רך וכו' ופירש רש"י משכן בדברים ובממון וכו', ולכאורה ודאי נראה שזה היה בתחילת השיעבוד שמשכן בדברים עד שהרגילם, ולפי זה יקשה למה איחר הכתוב לכתוב זה אחרי ענותם בשיעבוד הקשה שהרי למעלה נכתב וישימו עליו וגו' למען ענותו וגו' ויבן ערי מסכנות וגו' וכאשר יענו וגו' והוה ליה להודיע זאת קודם, ועוד צריך להבין למה עשה פרעה את זה וכי לא היה לו כח לכופם על דבר העבודה וכמו שעשה בסוף שהעמיד עליהם נוגשים ואצים לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו והכביד העבודה עליהם בשיעבוד הקשה בעל כורחם.

וכבר הבטחתי לאברהם זקינם ושמתי את זרעך ככוכבי השמים והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח יד).

ואולם אני אומר כי זה היה אחרי התחלת שיעבודם, כי לצד שראה פרעה שכל מה שהם מענין אותן הם מרבין אוכלסין שלא בטבע אמר אפשר אלהים מבקש את הנרדף ועל כן הוא מסייעם בעת צרותם שיפרו וירבו עד מאוד היפך ממחשבתו שחשב למעטם על ידי העבודה, לכן התחיל לעבוד עמהם בפרך בפה רך, כדי שלא יהיו נרדפים כל כך וגם לא יצעקו לה' מן העבודה, אחרי שמעם חלקת פיהם, שעובדין עמם בלשון רכה, באומרם שלא לרעתם המה מכוונים. ולזה אחר שאמר הכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וגו' לומר שנתרבו מאוד אחרי ענותם, אמר פרעה לבני ישראל ודאי אין זה כי אם שאלהים מבקש את הנרדף להרבותם אחר העינוי בעת צרותם ולזה ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך בפה רך כנאמר. ועוד עשו המצרים לסיבה זו אשר,

ויקצו מפני בני ישראל. מלמד שהיו בעיניהם דומין כקוצים.

ד״א ויקוצו מפני בני ישראל. שהיו פרים ורבים.

ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. מצרים שמם על שם שהצירו את ישראל בשעבודם.

בפרך. ר׳ אלעזר אומר בפה רך, מלמד שהיה פרעה מפייסם בדברים, בתחילה אמר להם בניי, עשו מלאכתי ובנו לי בנין קטן, ואני נותן לכם מתנות רבות, עד שנשתעבדו לו, ולבסוף בפרך, כמו לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה מו).

(וי"ל דסברו ודאי גם כזה לא יביא עוד דשבועה שנשבע שלא יביא רק פ"א כדכתיב ולא יכרת עוד כל בשר ממי המבול וגו', קאי נמי אמבול פרטי שיוכל להביאו פ"א ולא יותר כמשמעת ולא יהי' עוד וגו' דע"כ מה שלא הי' באמת מעשה הפלגה העברה על שבועתו הוא מטעם דרשה ולא יכרת עוד וגו' כלומר והמבול הידוע דהיינו לכלל העולם כדכתיב כל בשר דמשמע הא פרטי שלא לכל בשר כעין הפלגה יכול להביא וא"כ גם תשובתו בצדו בדרשה ממש אמבול פרטי דכתיב בסיפא דקרא ולא יהי' עוד מבול וגו' דמשמע אף מבול סתמא בלי ה"א הידיעה, כלומר דבמקצת מבול דדייקינן כבר שיוכל להביאו אף הוא לא יהי' עוד, כלומר לא יותר מפ"א, וכעין זה חזינן במבול אש של סדום דדייקינן ממ"ש ולא יהי' עוד המים למבול וגו', דדרשינן הא מבול אש יכול להביא קאי נמי עלי' שבועה דלא יהי' עוד מבול שלא יביאנו רק פ"א שלכן כל ימי הארץ עד כה לא נשמע כזאת, והיינו מפני דכתיב שנית בפסוק הזה סתם ולא יהי' עוד מבול, כלומר אף שאינה של מים דהיינו של אש הרמוז ראשונה במאמר ולא יכרת וגו' ממי המבול דמרבינן לי' מקרא כנזכר דיוכל להביאו כללו מ"מ בזכרון הסתם השני הנזכר לומר ולא יהי' עוד מבול שלא זכר בו לשון מים לומר שגם אותו יביא לכל היותר פ"א) וכן סברו וחשבו במבול מים של מקצת כנז' וסברתם אמתית שלא הביאו רק הם באו לתוך הים ולא הים עליהם:

או יובן בס"ד לתרץ ב' דקדוקים אלו דחדא מתרצא חברתא והוא כי הוא לא צוה על הנקבות ג"כ כי חשש פן אז בראות ישראל שכל הילד שמיילדים אותו המילדות הוא נחנק אם כן אז לא יביאום ואפי' שיניחו עצמם שילדו בלא מילדת יקבלו זה מרוב רחמנותם על בניהם אבל אחד שרואים שהנקבות יוצאים חיים הנה האשה היולדת תקבל להביא המילדות האלו כי אצלה יהיה ספק ספיקא שמא היא אין לה זכר כי אם נקבה ואת"ל זכר שמא יצא חי ולא ימות ביד המילדות משא"כ אם היו גם הנקבות מתים תחת ידם אז לא היו מביאים אותם ואפי' שישימו עצמם בסכנה לילד בלא מילדת לא יחושו על עצמם לרוב רחמנותם על בניהם ובנותיהם ולכן צוה שיחיו הבת. והנה תירוץ זה לא אפשר לתרץ על מה שגזר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ולא אפשר לתרץ על זה כי אם כתירוץ ראשון ומיהו גם על גזירת היאור אפשר לתרץ בס"ד כי הוא חשש פן יסתירו את הכל מעיני מצרים ולא ימצאו מה להשליך ביאור ולכן צוה שהבת יחיון כדי שאז ישראל לא יסתירו הזכרים אלא ילבישום מלבושי הנקבות כדי שיחשבום נקבות ואז המצריים יוכלו לתופשם כי יוכלו להרגיש מפרצוף הפנים בין זכר לנקבה ויקחום: וייטב אלהים למילדות וירב העם ויעצמו מאד. הנה דקדק בזה רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל שמה שוירב העם ויעצמו מאד הנה הוא הטבה אל העם ואיך אמר וייטב במילדות ע"ש בד"ק מה שפי' בזה. ואפשר לפרש בזה בם"ד שהנה רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל דקדק עוד דקדוק אחד במה שהשיבו המילדות תשובה לפרעה כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם תבא אליהן המילדת וילרו דאיך נכנסו דברי' אלה באזני פרעה שכל הנשים העבריות יוכלו לילד בלא מילדת ואם אפשר להיות זה במקצת הנשים אבל לא בכולם וא"כ למאי נפקא מינה קוראים לשפרה ופועה מילדות מאחר כי אין צריכים אליהם. והנה יובן בס"ד לומר כי בזה הנס הפלילי שעשה הקב"ה עם ישראל להרבותם שלא כדרך הטבע שיהיו יולדות ששה בכרס אחד וגם מתעברות ויולדות תמיד בלי הפסק א"כ מזה יצא הוכחה למילדות להכניס דבריהם באזני פרעה שיאמרו לו כמו שאתה רואה שהקב"ה עשה להם נס מחדש אשר לא נשמע לעולמים שיהיו בני אדם כ"כ פרים ורבים כן הקב"ה עשה להם נס מחדש שתוכל היולד' לילד בלא מילדת וברגע כממריה תפלוט הולד מבטנה ואין צריכה למעשה המילדת והנה ודאי זה הנס כלא חשיב לגבי הנס של הרבוי יען שהנס של הרבוי הוא נראה בחוש לכל שהוא נגד הטבע שלא נשמע לעולמים אבל הנס שתלד היולדת בלא מילדת הוא אינו כ"כ דחוק מן הטבע וגם לפעמים יהיה זה דרך מקרה שתלד היולדת ברגע כממריה קודם שיקראו המילדת ורק שהקב"ה עשה שהכל ילדו כך ברגע כממריה בלתי קרוא המילדת ואם כן מכח נס הרבוי בזה נכנסו דבריהם באזניו ולזה אחר שאמר הפסוק תשובת המילדות לפרעה אמר וייטב אלהים למילדות שנכנסו דבריהם באזניו ולא הרגם יען כי וירב העם ויעצמו מאד שהוא דבר הפך הטבע וא"כ מכח זה יכלו להסביר תשובתם באזניו:

וימררו. ידוע הוא כי התי"ו סימן לנקבות על הרוב והמ"ם סימן לזכרים כמו מועדות ומועדים. ודרך חכמי ספרד כי בניני הפעלים שמורים ולא תחסר אות מן השרש. ואינם כן רק שמות דברים יאמרו כאשר נמצאו. כי יחיד מן מועדות מועד לא מועדה. כאשר אמר החכם בעיניו כי מן מקום יאמר מקומים וממקומות מקומה. אולי יפקח עיניו ויראה כי מן בכור יאמר בכורים. למכה מצרים בבכוריהם. והנה ובכורות בקרך. אם כן יהיה היחיד בכורה. וככה לבנים לא יאמר לבן כי אם לבנה.

ובכל עבודה בשדה - חריש וקציר.

וימררו את חייהם. כאשר הוסיפו לחטוא בדעות ובמעשים, כמו שהעיד הנביא באמרו וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, איש שקוצי עיניהם לא השליכו, ואת גלולי מצרים לא עזבו, ואומר לשפוך חמתי עליהם, לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים וכן היתה יד צריהם עליהם הלוך וקשה:

בחמר חסר והוא אותיות ברמ''ח איברים. ד' מיני ענויין בפסוק וימררו את חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. לכך היתה כל מכה ומכה של ד' מכות ולמ''ד של ה' מכות חשיב נמי ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך:

וימררו את וגו'. אומרו בעבודה קשה פירוש בעבודה שהיא קשה מצד עצמה אפי' במועט, ממנה והוא עבודת חומר ולבנים ועבודת שדה.

וימררו את חייהם וגו׳. אחר שהחלו להשתעבד בגדולי וחשובי הערך באיזו עבודה. הוסיפו עוד למרר חייהם בעבודות נמבזות וקשות. כמו בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה. שהם עבודת האיכרים ולא נעשו כלל ע״י גדולי הערך:

בחומר ובלבנים: בעשיית החומר והלבנים, והיא עבודה קשה כי צריך לעמוד אצל כבשן האש.

וימררו. הרי"ש בשוא לבדו כמנהגנו:

בפרך. שם פרך הונח לרש"פ על עשיית הפסק והשבתה לדבר אחד כדי להתחיל דבר שני (אונטערברעכונג, דאצווישענקונפט), וטעמו כאן להפסיקו מאותה מלאכה שהוא עוסק בה כדי להתחיל מלאכה אחרת, שהוא מעבודות הקשות, שאין אדם יכול לסבול שיהיה מופסק תמיד ממלאכה שעוסק בה ולא השלימה עדיין כדי לעסוק שוב במלאכה אחרת, והוא לעבד יותר ענוי נפש ממה שיעבוד עבודה כבדה, כי עבודה כבדה מחליש רק את הגוף, והפסקה ממלאכה למלאכה מחליש גם את הנפש, וזהו ענין אמרו את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, והיינו ששתים רעות עשו עמהם, כי זה שמררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ולבנים היה מצורף לו שאר עבודתם, כי אעפ"י שלא היו כבדות הנה היו בפרך, והיינו שתי רעות, עבודה קשה ועבודת פרך ששייך גם בעבודות קלות; ובזה אין צורך למה שנדחקו בפירוש זה הפסוק; ומזה הענין של פרך המורה על הפסקות דבר בשביל דבר אחר, נבנה שם פרכת, להוראת הוילון המפסיק רשות אחד כדי שיתחיל רשות אחר, כמו שיבא מזה לפנינו:

וימררו את חייהם. תנא ר׳ חייא בשם ר' הושעיא, [למה אוכלין חזרת בפסח, לומר לך] מה חזרת תחלתה מתוק וסופה מר ^יחכשהוא רך הוא מתוק וכשהוא מתקשה הוא מר. , כך עשו המצרים לאבותינו במצרים, בתחלה אמר פרעה ליוסף במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך (פ׳ ויגש) ולבסוף וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ^יטובבבלי פסחים ל"ט א' הובא משל זה בלא סמך על הפסוקים (ושם תחלתו רך וסופו קשה), ופירש"י שהמצרים תחלתן רך שבתחלה השתעבדו בישראל בשכר שהיו שוכרין אותם, עכ"ל. ולבד שיש להעיר על פי' זה מאי מתיקות יש בזה אם עבדו בשכר [ללשון הירושלמי מתוק ומר], גם לא משמע מענין הפרשה שהיו משלמין להם שכר, אלא מתחלה ענו אותם בפרך, ועוד זאת, מדרשת הירושלמי שלפנינו מבואר יפה הכונה דקאי על המאמר שאמר פרעה ליוסף בעת שבאה משפחתו למצרים במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך וזו היא באמת מדה רכה ומתוקה.
ומה שפירש"י תתלתה רך וסופה קשה שהקלח שלה מתקשה כעץ, מבואר שאינו מפרש רך וקשה מענין מתיקות ומרירות רק רך וקשה כמשמעו, אבל לפי המבואר בדרשת הירושלמי שלפנינו נוכל לפרש הלשון רך וקשה מענין מתיקות ומרירות, ודו"ק. .
(ירושלמי פסחים פ"ב ה"ה)

בעבודה קשה. היא עבודה משברת גופו של אדם כמו עבוד' השדה ועבודת הבנין וזה שכבר ימצאו מהמלאכו' שאין בהם עמל רב כמו מלאכת הצריפה ושאר המלאכות הנוהגות מנהגה והם בחרו להעבידם באלו המלאכות הקשות:

וימררו, ותכלית העבודה היה למרר את חייהם, ומבאר שאיכות העבודה הי' עבודה קשה בחמר ובלבנים, ומקום העבודה בכל עבודה בשדה כדי לבטלם מפו"ר, וכל מיני העבודות שעבדו בם היו בפרך, בענין שהי' עבודה קשה ובלי מרגוע בינתים, ובזה באר איך גם עם מצרים עזרו לרעה שלכן נענשו גם המה:

וימררו את חייהם בעבודה קשה. אמר רבא שלשה גזירות גזרו עליהם, בתחלה בחומר ובלבנים, ולבסוף ובכל עבודה בשדה כגון חרישה וקצירה ודישה וזירה ובצירה וגדירה ומסיקה, ולבסוף כל הבן הילוד.

וימררו את חייהם. באותו פרק נולדה מרים ולפיכך נקראת מרים:

וימררו. ובאותו פרק נולדה מרים ועל שם כך נקרא' מרים:

וימררו את חייהם. כשראה שהם פרים ורבים הוסיפו למרור חייהם בעבודה שבתחלה ויבן ישראל ערי מסכנות ולבסוף אף בכל עבודה בשדה ליטע כרמים וגנים ולחפרם ולשדד תלמים אחריהם ובכל עבודתם שהיה משתעבדים היו משתעבדים בהם בפרך שלא היו מניחים אותם אפי' להרגיע עד בלעם רוקם אלא אצים ודוחקים וממהרים אותם כדי ליגעם וישנו כל הלילה מתוך יגיעתם ולא יעסקו בפריה ורביה וכשראו שכל זה אינו מועיל להם שלא יפרו ולקחו להם צד אחר להמית הבנים:

ובכל עבדה בשדה לחרוש ולקצור לזמור ולבצור.

וגזרת עבד בלא בי"ת. קמשמע לן דגזרת עבד פעמים קאי על הנעבד. ופעמים קאי על העובד. כמו נשה פעמים קאי אלוה ופעמים אמלוה. כי גם שם תליה מלתא אם נכתב אחריה בי"ת:

וימררו את חייהם בעבודה וגו'. כלומר המצרים מררו את חייהם של עצמן בעבודה קשה שעבדו גם הם בעבודה עם ישראל כמאמר חז"ל (סוטה י"א.) שהביאו מלבן ותלו לפרעה בצוארו וכו', והכל בכדי לפתות את ישראל בשקריהם וכזביהם שידמו להם כי לא לרעתם מתכוונים, רק עתה הוא צורך עבודה מוכרחת לעבודת המלך, וממנם יראו וכן יעשו והכל בפה רך. וסיים הכתוב את כל עבודתם שעבדו בהם בפרך, כלומר כל העבודה שעבדו המצרים בעצמם וכאומרם ז"ל (במדבר רבה ט"ו, כ' ובילקוט רמז קס"ג) שהיה פרעה נוטל סל ומגריפה ועשה בלבנים וכו', והכל היה בכדי שיעבידו את ישראל בפה רך לומר תהיה גם אתה כמוני וכאומרם (בסוטה שם) שכל ישראל שאמר איסטניס אני אומר לו כלום איסטניס אתה יותר מפרעה אבל באמת אורבם טמון בקרבם שבלבם היה רק לרמות ישראל לענותם ולמעטם בכדי שישארו אצלם לעבדים לעולם.

וטעם בחומר ובלבנים לבנות בתים וגדרות גם לחרוש ולקצור ולזמור ולבצור וזה את כל עבודה בשדה. ואחר כן כלל את כל עבודתם לצרכיהם:

את כל עבודתם - עם כל עבודתם.

את כל עבודתם וגו׳. איזו עבודה שעשו בהם לא היה כפי הראוי לאותה עבודה אפילו להדיוטים אלא רק בפרך. דאפילו הדיוטים שהעבודה טובה להם. מ״מ הי׳ אופן עבודתם מפרך גופם ודעתם:

חמר: כמו בראשית י"א ג'.

בפרך. ובמדרש רבה איתא בפרך שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. נראה שפירשו בפרך מלשון ארמי שענינו הפוך הסדר (פערקעהרטהייט) דתרגום מדבר תהפוכות (משלי ב' י"ב) גברא דמלל מפרכיתא, שמעתי:

בחומר ובלבנים וגו׳. אמר רבא, בתחלה בחומר ובלבנים ולבסוף – בכל עבודה בשדה ^כיתכן דדריש כן משום דקשה ליה למה הוציא העבודה בחומר ובלבנים מכלל כל העבודות, לכן דריש – בתחלה בחומר ובלבנים ולבסוף בכל עבודה בשדה, ור"ל שהרגילום לעבודה מן הקל אל הכבד. .
(סוטה י"א ב')

אשר עבדו בהם בפרך. רוצה לומר שלא הספיק להם מה שהיו עובדים בהם בפרך כל עבודתם באופן שלא היו יכולים להשלים עבודתם יום ביום בזולת עמל רב אבל מררו את חייהם עם זה כשבחרו להם העבודות הקשו':

ואומרו את כל עבודתם וגו' כי לא תאמר שהרפו ידם מהם משיעור הבנין שקצבו להם מקודם אלא שקצבת עבודה ראשונה במקומה עומדת והוסיפו להם כמו שתאמר שאחר ששמו עליהם כך וכך שיבנו בכל יום אחר שיהיה החומר והלבנים מוכנים לפניהם הוסיפו עליהם לעשות הכנת החומר והלבנים וכל עבודת הכנת הבנין ולא הקילו מצד זה שיעור עבודה ראשונה אשר עבדו בהם בפרך אלא אתה עמה, וזה מהתחכמות פן ירבה, ואף על פי כן לא הועילו להמעיטם כי נתרבו בני ישראל והספיקו לדבר זה, ואשר על כן ויאמר מלך מצרים וגו' להמית הזכרים:

את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. א״ר שמואל בר נחמני אמר ר׳ נתן שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים, דרש ר׳ עקיבא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב״ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות לשתי קדירות, אחת של מים ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ורוחצות אותם, וסכות אותם, ומאכילות אותם, ומשקות אותם, ונזקקות להם בין שפתים, עליהם הכתוב אומר, אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ (תהלים סח יד), בשכר שתשכבון בין שפתים, זכו ישראל לביזת מצרים, שנא' כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ, וכיון שמתעברות באות לבתיהן, וכיון שמגיע זמן מולידיהן, הולכות ויולדות בשדה, שנאמר תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך ושמה חבלה ילדתך (שה״ש ח ה), והקב״ה שולח משמי מרום ומניק אותן ומשפיר אותם, כחיה זו שמשפרת את הולד, שנאמר ע״י יחזקאל, ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רוחצת למשעי והמלח לא הומלחת והחתל לא הותלת (יחזקאל טז ד), ומלקט להם שגי עגולים, אחד של שמן, ואחד של דבש, שנאמר ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור (דברים לב יג), וכיון שמכירים בהם מצרים באין להורגם, ונעשה להם נס ונבלעים למקומם בקרקע, לאחר שהולכין מבצבצין ויוצאין כעשבי השדה, שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז ז), [וכיון שמתגדלים באים עדרים עדרים בבתיהן, שנאמר ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים וגו׳ (שם)], וכשנגלה הקב״ה על הים, הם הכירוהו תחילה, שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח ג), וכיון שהכירו שכינה, אומרים זה אלי ואנוהו (שמות טו ב).

בחמר. בתחלה:

את כל עבדתם. עם כל עבודתם אשר עבדו עמהם בתוך העיר בפרך.

ועוד ירמוז הכתוב את כל עבודתם אשר עבדו בהם וגו'. כי נודע מדברי מרן קודש קדשים האר"י ז"ל בספרו הקדוש (פרי עץ חיים שער חג המצות פרק א') אשר ישראל שהיו באותו הדור בגלות מצרים היו גילגול דור המבול ודור הפלגה כי היו צריכים לצירוף ולליבון חזק מאוד אחר שנתקלקלו הרבה ועל כן באו בגלות מצרים להתלבן שם על תיקון הנכון ושם קבלו עונשם שנית, כי על עונש המבול נגזר עליהם עוד כל הבן הילוד היאורה תשליכהו שהוא דמיון המבול. ועונש הפלגה שהיה להם הלבנה לאבן והחמר לחומר נשתעבדו בחומר ובלבנים ועיין שם באריכות וזה מאמר הכתוב כאן וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה וגו' את כל עבודתם אשר עבדו בהם כלומר עם כל עבודתם אשר עבדו בהם מכבר בגילגול ראשון והשני במבול והפלגה עבדו עתה בהם בצירוף השלישי בחומר ובלבנים ולהשליך בניהם היאורה לקבל עונשם עד גמירא עד התיקון הגמור.

אשר עבדו בהם - בתוך העיר. בפרך.

את כל עבודתם: יש מפרשים מלבד כל עבודתם, והפירוש הזה נכון לפי הטעמים, והנכון כראב"ע כי מלות עבדו בהם כאלו כתובות שתי פעמים. את כל עבודתם אשר עבדו בהם עדו בהם בפרך.

בפרך. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים ^כאפירש"י וזו היא עבודה קשה שלא היו רגילים בהם, עכ"ל. וי"ל דדריש עפ"י תרגום הפסוק (משלי ב׳:י״ב) מדבר תהפוכות – ממלל מפרכיתא, ור"ל שהיתה תהפוכה במצב העבודה. וסמכה הגמ' ענין התהפוכה שנתנו מלאכת נשים לאנשים ולהיפך, שזה היפך מוחלט. .
(שם שם)

אשר עבדו בהם. ישרתו בעבור שנים עבדו בהם בפרך. וגזרת עבד בלא בי"ת אחריה היא עבודת העבד. וככה עבדתיך. ואם אחריה בי"ת הוא על ב' דברים. האחד בעבור כמו ויעבד ישראל באשה. והשני לא תעבד בו בפרך. כדרך אשר לא עובד בה. וככה אשר לא יעבד בו. כי כתוב והארץ הנשמה תעבד. ועל הדרך הזה כנושה כאשר נושה בו:

ובכל עבודה. בסוף:

עבד ב...: ענינו העביד, זולתי כשהבי"ת להוראת בעבור, כמו ויעבוד ישראל באשה (הושע י"ב י"ג) (ראב"ע).

ועלה מן הארץ לארץ מולדתו שהוא גבוה מכל הארצות וזהו ועלה:

למילדת. הוּא לְשׁוֹן מוֹלִידוֹת, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לָ' קַל וְיֵשׁ לָ' כָּבֵד, כְּמוֹ שׁוֹבֵר וּמְשַׁבֵּר, דּוֹבֵר וּמְדַבֵּר, כָּךְ מוֹלִיד וּמְיַלֵּד:

ויאמר מלך מצרים למילדות. שרות היו על כל המילדות כי אין ספק כי יותר מחמש מאות מילדות היו אלא אלו שתיהן שרות היו עליהן לתת מס למלך מהשכר וככה ראיתי היום במקומות רבות. והאם והבת היו בדרך קבלה כי נכון הוא:

למילדות העבריות - למיילדות שהם העבריות.

ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וגו'. יש אומרים שהמילדות היו מצריות וכאילו אמר למילדות את העבריות, דאל"כ מאי רבותיה דקאמר ותיראן המילדות את האלהים ורז"ל אמרו (סוטה יא:) שפרה זו יוכבד ופועה זו מרים כו', ויש להתבונן דלמא אפכא שפועה יוכבד ושפרה זו מרים ומה הגיד לנו הכתוב בזה שנשתנה שמם, ונ"ל שפועה לשון דבור וזה מורה ממש על מרים שהיתה נביאה כארז"ל (מגילה יד.) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן. שהיתה מתנבאת עתידה אמי שתלד בן המושיע לישראל, ובפר' וארא (ז א) פירש"י שנבואה לשון דבור נגזר מלשון בורא ניב שפתים. יוכבד היינו שפרה על שם שחזרה לשופרה ונערותה בהיותה בת ק"ל שנה כי אז היתה שופרה מעין שופרה של ימי נערותה, כמו שקרה לשרה וגם נס זה היה מופת שיולד ממנה בן מושיע לישראל, כי לא בחנם נעשה לה נס זה. ועל כן הגיד לנו המקרא לומר ראה כי נבערה עצת פרעה וכל חרטומיו, כי קרא למילדות אשר נקבו בשמות שפרה ופועה המורים על הגואל שיצא מהם, והם הם מולידי הגואל ואיך ימיתו בניהם ממש, ופרעה לא הרגיש בשינוי שמותם אלו לומר הלא דבר הוא, ועוד הגיד לנו הכתוב שמותם כי המה הוראה על שלא היו מסופקים בגאולה כי היה להם מקום לספק בה כמ"ש ביחזקאל (יחזקאל כ ח) ואומר לכלותם בתוך ארץ מצרים, ושמות אלו מורים על לידת הגואל ומטעם זה לא עשו כאשר דבר אליהם פרעה, כי אילו היו מסופקים אולי היו מסכימים לגזרת פרעה כי טוב להם שימותו קטנים ממה שילדו לריק ולבהלה ויהיו כל ימיהם בצרה ושעבוד,

למילדות העבריות. לאותן שהיו בעיר מצרים, כי אמנם בעם כל כך רב לא היו שתי מילדות בלבד. אבל אחר שבגדו במלך מילדות מצרים, אחר שדבר להן המלך בעצמו, לא שם לבו לבטוח במילדות שאר מקומות:

שפרה ב' במס' מתרי לישני. דין ואידך ברוחו שמים שפרה. כי דרך המילדות שלפעמים שהולד נוצר מת לוקחת המילדת שפופרת של קנה ומשימה תוך מעיו של הילד ומנפחת בו ומשיבה רוח לילד וזהו שפרה לשון שפופרת. ד''א למה נקרא שמה שפרה שמשפרת, את הולד. אף ברוחו שמים שפרה ע''ש שהקב''ה שפר השמים:;

ויאמר מלך וגו'. הגם שכל המעשה האמור בענין אמר לשון רבים דכתיב וישימו וכאשר יענו וגו' ויעבידו וימררו כי לא המלך לבדו עושה אלא הוא ועמו, דבר זה עשאו המלך לבדו כדי שיהיה הדבר בסוד שלא ירגישו העבריות להסתיר הריונם ושלא ירחיקו המילדות מילד אותם כאשר אבאר בסמוך:

אשר שם האחת שפרה. לפי הפשט שהן שמותיהן. ע״כ לא הנה בלבד היו מילדות בכל ישראל אשר גרו בכמה ערים. אלא הן היו המילדות הראשיות. ועפ״י פקודת פרעה עליהן יצוו לכל המילדות אשר תחתיהן. והדרש ידוע ומבואר בפרש״י. ויצא הדרש מדכתיב שתי פעמים ויאמר. אלא אמירה הראשונה הי׳ אשר יודע מעשה המילדת. שאחת משפרת את הולד והשנית פועה עליו. ועתה ויאמר עוד בילדכן וגו׳ וגם לזה הדרש הוא הזהיר את המילדות הראשיות. והנה יזהירו את המילדו׳ אשר תחתיהן. ועי׳ מקרא י״ח:

למילדות העבריות: דעת רז"ל ואנקלוס ורשב"ם ורמבמ"ן וראז' שהיו המילדות האלה מזרע ישראל, ודעת המתרגם האלכסנדרי והיירונימוס ויוסף פלאויוס ודון יצחק שהיו מצריות מילדות העבריות, וכן נראה, כי איך יתכן שיצוה לבנות ישראל להכרית את כל בני עמם, ויאמין שלא תגלינה הדבר? וקלעריקוס טוען שאם לא היו עבריות היל"ל לעבריות, וראז' הגיה ואמר שהיל"ל את העבריות; ואין זו טענה כי אמת שיכול היה לומר למילדות את העבריות, אך אפשר ג"כ לומר למילדות העבריות בהשמטת מלת את, כמו האדם האוכל הבוסר (ירמיה ל"א ל') ומה שטענו ממה שכתוב ותיראן המילודת את האלהים איננה טענה כלל, כי את ה' אין כתוב כאן, אלא את האלהים, וכל מי שיש לו אלוה (יהיה אלהי אמת או אלהי שקר) הלא יירא מהכרית עוללים שלא חטאו, יהיו מאיזה עם שיהיו, ודוגמת זה נאמר בעמלק ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים (דברים כ"ה י"ח); ותלמידי חביבי החכם ר' יעקב חי פארדו זצ"ל מוסיף שאם היו מעם אחר יצדק לומר שעשו זה מיראת האל ולא מאהבה, אך אם היו עבריות אין צורך להזכיר יראת האל, כי כל אדם אוהב בני עמו. גם מה שטענו משמות שפרה ופועה אינם מצריים אלא משרשים עבריים, איננה טענה, כי לדעתי המילדות האלה לא היו מצריות ממש, אלא מארץ גושן שהיתה קרובה לארץ כנען (עיין בראשית מ"ו ל"ד), וקרוב שהיו מדברות שפת כנען ושמותן כנעניים ועבריים. והנה הדבר ברור כי עם רב ועצום לא יתכן שלא תהיין לו אלא שתים מילדות בלבד, על כן ראב"ע (ואחריו ראז'), אומר כי שתים אלה היו שרות על כל המילדות, ור' עובדיה ספורנו אומר כי פרעה דבר תחלה עם המילדות שהיו בעירו, ואחר שהן לא עשו דברו, לא בטח עוד באותן של שאר מקומות; וזה רחוק בעיני, כי ישראל היו בארץ גשן, לא במצרים, ואין לפרש ותמלא הארץ אותם שנתפזרו בכל מצרים, כי גם למטה מצאנו רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד; ואני אומר כי לא רצה פרעה לדבר עם כל המילדות בפעם אחת, שאם היו כלן הורגות ילדי ישראל בזמן אחד, היה הדבר ניכר ומתפרסם, לא כן אם היו שתים מהן הורגות אותם, ולא כן האחרות היו יכולים לומר מקרה הוא, והיה בדעתו לצוות כן לכל המילדות בזו אחר זו לסירוגין כדי שלא יוודע הדבר.

הוא לשון מולידות. פי' פועל יוצא לא שהוא מגזרת מולידות כי מולידות מהבניין הכבד הנוסף ומילדות מהבנין הדגוש:

ויאמר מלך מצרים, ויאמר בילדכן. שני פעמים ויאמר מפני אריכות הלשון. או יהיה ויאמר האחד ספור הענין למילדות, השני אזהרה וצווי להן שיעשו כן. וטעם על האבנים המשבר שכורעות שם לילד נקרא אבנים על שם שירכותיה של יולדת מצטננות כאבנים, וכן נקרא משבר על שם שאבריה משתברים וכן תרגומו מתברא. ומלת האבנים יש להבין בו ה"א בנים ומזה דרשו רז"ל ששה בכרס אחד. ועוד תרמוז מלת האבנים מקום האבנים שהיא ה"א הראשונה שבשם וכבר הזכרתי מזה בפסוק (בראשית לח) והיה בכזיב.

למיילדות העבריות. פליגי בה רב ושמואל, חד אמר אשה ובתה – יוכבד ומרים, וחד אמר כלה וחמותה – יוכבד ואלישבע ^כבהיא אלישבע בת עמינדב אשת אהרן, כמבואר בפ' וארא, וצ"ל דדרשה זו היתה בקבלה לחז"ל, ואף שיש מפרשים רצו למצוא איזה דיוק בפסוק זה המורה על דרשה זו, אבל כולם הם דיוקים קלים ודקים, ועי' בחא"ג. ובכלל דרשה זו אינה אלא אסמכתית, כי לפי חשבון השנים של מרים ושל אלישבע אז, קשה לומר שהיו אז מילדות, ובמ"ר מבואר שהיו רק עוזרות ליוכבד במה שצותה עליהן. –
ודע דבילקוט יהושע ב' חשיב בין הנשים הגיורות את שפרה ופועה, וצ"ל דפליג אגמ' דידן שהיו יוכבד ומרים או יוכבד ואלישבע, וצ"ל שנתגיירו קודם מאורע זו שבפרשה זו, אחרי דהכתוב אומר מפורש המילדות העבריות, דדוחק לומר דהכונה כאן המילדות את העבריות (בחסרון יחס הפעול את). .
(סוטה י"א ב׳)

אלא שיש לשון קל ולשון כבד וכו'. המילדות לשון כבד, שיש דגוש בלמ"ד, מולידות לשון קל שהוא בלא דגישת למ"ד:

ויאמר מלך מצרים למילדות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה. כשרות וצדקניות אשר לא יחושו למאמרו. אם בן הוא והמיתן אותו. כי השי"ת סכל עצתם. כמאמרם ז"ל במדרש תהלים על פסוק על ה' ועל משיחו. א"ר לוי ארורים הם הרשעים שהם מתעקשים בעצות על ישראל וכל אחד אומר עצתי טובה מעצתך. פרעה אמר שוטה היה עשו שאמר יקרבו ימי אבל אבי. ולא היה יודע שאחיו פרה ורבה בחיי אביו. אבל אני איני עושה כן אלא עד דאינון רכיכין תחות כורסיא דאמהון מחינא להו. דכתיב אם בן הוא והמיתן אותו. המן אמר שוטה היה פרעה ולא היה יודע שהבנות נשואות לאנשים. אבל אני איני עושה כן אלא להשמיד להרוג. גוג ומגוג עתיד לומר. שוטים היו הראשונים שלא היו יודעין שיש להם פטרון בשמים. אני איני עושה כן בתחלה אזדווג לפטרונם ואח"כ להם. הלא הוא דאמרינן על ה' בקדמיתא והדר על משיחו עד כאן. ותיראנה המילדות את האלהים. ולא למאמר המלך. וזאת היראה היא בלב כאומרו את ה' אלהיך תירא בלב. אותו תעבוד בפועל. וזהו יראת ה' ראשית דעת. וזהו ותיראן המילדות את האלהים בלב ולא עשו בפועל כאשר דיבר אליהן מלך מצרים. וענו לו בחכמה ואמרו אתה קראת לשתי נשים חכמות. בחשבך שאין נשים חכמות אחרות זולתנו. יש לך לידע כי כל הנשים העבריות הם חיות וחכמות ואינן צריכות לזולתן. וייטב אלהים למילדות וירב העם ויעצמו מאד. באופן שהיה ירא מלך מצרים לעשות להן רע:

ויאמר מלך מצרים, כפי הפשט אמר להמצריות שהיו מילדות את העבריות, והיה שני מיני מילדות. א] שהיתה עוסקת עם היושבת על המשבר להוציא הולד, והשנית שהיה עוסקת עם הנולד לכרות טבורו ולעשות צרכו, האחת נקרא שפרה והשנית פועה, ואין פי' שלא היו רק שתי מילדות דהא היו עם רב ורק ר"ל שני מיני מילדות, או כראב"ע ששתים היו שרות על כולם וכן פי' הרי"א, ומ"ש ויאמר מלך מצרים ולא פי' מה אמר, מבואר שמוסב למעלה שאמר תחלה ויאמר אל עמו הנה עם ב"י רב ועצום והתיעץ עמהם, ועתה אמר זאת אל המילדות והתיעץ גם עמהם מה לעשות פן ירבה, ואחר שהציע לפניהם דאגתו ויראתו, אז:

לשון מולידות. כלומר שהוא פעל יוצא, המילדת האשה:

ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות. מיעוט מילדות שתים, רב ושמואל, חד אמר אשה ובתה, וחד אמר כלה וחמותה, מאן דאמר אשה ובתה, יוכבד ומרים, ומאן דאמר כלה וחמותה יוכבד ואלישבע בת עמינדב אשתו של אהרן. תניא שם האחת שפרה [זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה], שמשפרת את הולד, שכן מרים אמרת לבת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות, ותאמר לה בת פרעה לכי ותלך העלמה ותקרא את אם הילד (שמות ב ז וח), וכתיב ותאמר לה בת פרעה היליכי את הילד הזה והניקהו לי (שם שם ט), כלומר שהיתה יוכבד אם משה מלומדת לשפר את הולד, לכך נקרא שמה שפרה.

שפרה יוכבד וכו׳ ק״ל למאי נ״מ הזכיר הכתוב את שמותן ותו אמאי לא כתיב אשר שמותן שפרה ופועה מאי האחת והשנית אלא ע״כ הכתו׳ לא בא להזכיר שם העצם שבהן רק שם התואר שנקר׳ ע״ש מעשיהן ומדכתיב האחת והשנית ש״מ דר״ל במעלה והיינו אשה ובתה ואמנם עיקר הדבר שהיו יוכבד ומרים צ״ל דקבלה בידם:

למילדות העברית. חסר וא"ו לומר לא היתה רק מילדת אחת והיא יוכבד אבל מרים היתה נערה ולא מילדת אלא פועה לולד ולפיכך אמרו חכמים פועה זו מרים. שפרה על שם שפרו ורבו ישראל בימיהן. ד"א ששמו נפשותיהן בכפיהן לעבור מצות המלך. ומרים נקראת פועה לפי שצפתה ברוח הקדש ואמרה עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל:

למילדות. רב ושמואל ח"א אשה ובתה יוכבד ומרים וח"א כלה וחמותה. יוכבד ואלישבע: ד"א למילדת חסר וי"ו למד שלא היתה כי אם מילדת אחת והיינו יוכבד אבל מרים נערה היתה ולא היתה מילדת אלא פועה לילד ולכך אמרו חז"ל פועה זו מרים מהרב משה כהן. ד"א שפועה לילד בבטן וקוראה לו צא והוא יוצא:

ויאמר מלך מצרים למילדות. לאותם שמילדות את העבריות ומסתמא גם הם עבריות היו ואף הפסוק משמע שהמילדות עבריות:

[ויאמר מלך מצרים, ויאמר בילדכן לפי שהפסיק בינתיים חזר ואמר ויאמר].

ויאמר מלך מצרים למילדות וגו' שם האחת שפרה וגו' ויאמר בילדכן וגו'. צריך להבין שני פעמים ויאמר הנאמר כאן מה אמר להם בתחילה ומה חזר לומר להם לבסוף וגם להבין לפי מאמר חז"ל בזה (סוטה י"א:) כי המילדות האלה היו יוכבד ומרים, ולכאורה למה שינה הכתוב כאן שמות הצדקניות לכנותם בשמות אחרות שפרה ופועה. ואולם לצד מה שכתבנו למעלה כי כל מגמת פרעה היה להכביד העבודה על ישראל הכל בפה רך לומר להם גם אתה כמוני ואני בעצמי עובד ותלה מלבן על צוארו וכדומה מפתויו הכוזבים, והכל בכדי שלא יהיו ישראל נרדפים כל כך ולא יצעקו לה' על הכבדת העבודה, ולזה תחילה קרא למילדות ואמר להם הלא העבריים הם אומה היפה בנשים בכל האומות ראוה בנות ויאשרוה וגו', וילדיהן נכבדות מכל עם ודאי ראוי וראוי שתראו בחיזוק וקיום הולד בכל יכולת להשפיר את הולד יפה יפה ושתהיו הוגין ומדברין עם הולד שלא יבכה, כי זרע ברוכי ה' הם וכבר נודע שם העברי מאברהם העברי אשר יצא טבעו בכל העולם ובודאי צאצאיו כמותו ומחויבין אתם לראות בקיומן, והיה כוונתו בכדי ליכנס עמם בדברים ולהראות להם שאין בלבו עליהם אדרבה חפץ בטובתם למאוד, וכאשר נכנס עמם בדברים ביקש מהם דבר קטן, בהיות שאמרו לו איצטגניניו שבעת הלז יולד מושיע של ישראל, והוא חפץ להיות ישראל אצלו כי חפץ בם ואוהבם, על כן בעת הלז יראו על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו, אמר בלשון יחיד שידמו כי אין כוונתו רק על בן אחד והוא המושיע את ישראל, ולא יחזיק גזירה זו לזמן כי אם רק עתה בעת הלז מצוה כך. וגם עתה חפץ בטובת ישראל כי אינו גוזר סתם על כל אשר יולד, רק אם בת היא וחיה שאף על בת אחת הוא מקפיד להחיותה כי אוהב ישראל הוא, רק שעתה צריך להמית בן אחד או שנים אלו אשר יולדו בעת הלז כדי שישראל ישארו אצלו במדינתו, והיתה כוונת רשעתו להכניס כל הגזירות הקשות בפה רך כדי שלא יהיה קשה לישראל כל כך ולא ידחקו את הקץ, וזה שאמר הכתוב תחילה ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה, כלומר ראוי לכם לפי שאתם מילדות העבריות אנשים החשובים בעולם שאחת תהיה משפרת את הולד ואחת תהיה פועה והוגת עם הולד כי צריך לתת לב על ילדיהן שיגדלו וירבו כזרע בירך ה', וכשנכנס עמם בדברים אז ויאמר להם פעם שנית בילדכן את העבריות וראיתם על האבנים אם בן הוא כנזכר שרק בן אחד הוא מבקש בעת הזאת ואם בת היא וחיה שמקפיד על בנות ישראל והכל להראות כי טובה הוא מבקש לא רעה.

"...למילדת העברית". תרגום אונקלוס: "לחיתא יהודיתא". וצריך לבדוק, אימתי התחיל אונקלוס לתרגם עברי - יהודאי, השוה בראשית (יד, יג), שם מתרגם "עבראה". (פ' שמות תשנ"ז) והשוה גם לבראשית (לט, יד; מא, יב)

שפרה. רבותינו אמרו שמשפרת את הולד, ופירשו כן ממנהגם לבאר מלות נכריות ע"פ חקי לשון הקדש כמו שעשו חכמי היונים גם הם שביארו מלות פרסיות שבלשונם ע"פי חקי לשון יון, וזה לתת להם חלק ושארית בארץ Naturalisation -רק האמת ששפרה שם מצרי, וקרוב לו מאד מצאנוהו באחד ממלכי מצרים מהבונים החרבות הגדולות פיראמידי (Piramides) שכן היה שמו שפרי, וגם שפרה גם שפרי שניהם מורכבים מפרי הוא אליל מצרים כמו פוטי-פר, ופרע, ופרעה- ועיין מ"ש בשם פרעה ופוטיפרע.

שפרה. יוֹכֶבֶד, עַל שֵׁם שֶׁמְּשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד (שם):

ומ"ש ואם בת היא וחיה. שנראה מיותר נראה כדי שלא יבינו אם בן הוא לשון אע"פ, כמו ואם יהיה היובל שפירושו אף אם יהיה היובל, כך יכולין להבין לשון אם בן הוא אף בן הוא שיש בו צורך בעבודה, מ"מ תמיתון אותו ומכל שכן הבת, ת"ל ואם בת היא וחיה.

אלא שיש לשון קל. פי' מהבנין הנוסף שהוא בלא דגוש:

שפרה, פועה. תניא, שפרה זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה – שמשפרת את הולד. פועה זו מרים ולמה נקרא שמה פועה שהיתה פועה לולד ^כגפי' פועה – צועקת כמו כיולדה אפעה (ישעיהו מ״ב:י״ד) ובלשון חז"ל פעיתא היא דא (סוכה ל' א'), משעשעת אותו כדרך שמשחקים לתינוק בדברים ערבים לשעשעו. , דבר אחר שפרה – שפרו ורבו ישראל בימיה, פועה שהיתה פועה ברוח הקודש ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל ^כדנסמך על המבואר בפרשה הסמוכה בפסוק ד' דבעת שנולד משה אמר עמרם למרים, בתי, נתקיימה נבואתך, ולא מצינו היכן נבאה זאת, וסמיך זה אלשון הרגיל בנביאים לדבר ברמה כמו אל חכך שופר (הושע ח׳:א׳), הרימי בכח קולך (ישעיהו מ׳:ט׳). .
(שם שם)

כמו שובר ומשבר דובר ומדבר. שובר ל' קל ומשבר ל' כבד, ופירושם שוין. וכן דובר ומדבר נמי כן הוא:

למילדות העבריות וגו'. צריך לדעת מה אמר להם באמירה זו. ואולי כי האמירה היא שקרא ואמר העבריות אשר שם האחת וגו' כי להיות שבאו לפניו הרבה ולא היה מכיר אלו המילדות לזה קרא בשמותם ליחד להם הדיבור לצד שהיו גדולות של כל המילדות ורצה להטיל הדבר עליהן כי כן דרך השררה. עוד ירצה שהוא עשה אותן גדולות ושרות בקריאה זו על כל המילדות ואשר על כן פרט את שמותן, ולזה חזר לומר פעם אחרת ויאמר בילדכן וגו' פי' שהציווי לא לשתיהן לבד אלא לכל המילדות אלא שאלו יהיו עליהם שרות.

שיש לשון קל. בלא דגש כמו 'מולידות':

ושם השנית פועה. זו מרים בת יוכבד, שהיתה פועה ברוח הקדש ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל, פועה לשון שיחה וזעקת קול, היאך מה דאת אמר, כיולדה אפעה אשום ואשאף יחד (ישעיה מב יד).

אשר שם האחת שפרה. הזכיר הק"ב שמם לכבודם שתזכרם לטוב כי שמו נפשם בכפם על ישראל לעבור מצוות המלך:

שפרה, פועה י״‎מ הרבה מילדות היו במצרים שהרי שתיים אלו לא היו מספקים מזון לס׳‎ רבוא. אלא שתיים אלו היו שרות על כולן.

ועוד נראה לדרוש סמיכות הכתובים מה שסיים אשר עבדו בהם בפרך והתחיל ויאמר מלך מצרים למילדות וגו', כי גם למילדות אמר כאשר אמר דבר השיעבוד לישראל בפרך שתלה מלבן בצווארו ואמר גם אני עבד כמותכם לעבוד העבודה, כן באומרו למילדות אם בן הוא והמיתן אותו אמר גם כן על זה האופן שיאמר גם כן למילדות המצריות שיעשו גם המה כן להרוג כל זכר במצרים וכאשר היה בגזירת כל הבן הילוד היארה תשליכהו שגזר בפירוש גם על המצרים כמאמר חז"ל (סוטה י"ב.), ועל כן השיבוהו כי לא כנשים המצריות העבריות וגו' ולכאורה מי הזכיר נשים מצריות בכאן, אך הוא כדברינו שצוה גם למילדות המצריות כן ולא היה צריך להכתב בתורה, כי עיקר הסיפור היה צריך להודיע מה שאמר זאת למילדות העבריות ואך מסמיכות הכתוב דרשינן ליה וראיה באומרם כי לא כנשים המצריות ובמה מצינו מגזירת הבן הילוד כאמור, ואפשר זה אמר הכתוב ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים וגו' כלומר שהם לא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים והגם שהמצרים עשו כדברו אבל העבריות לא עשו, והצריכו להשיבו כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה ועל כן במצריות יכול להיות זאת ולא בעבריות, ועבור זה גופא גזר ואמר ויצו לכל עמו כל הבן הילוד היאורה וגו' ואמרו חז"ל (סוטה י"ב.) שאף על עמו גזר וכו' כנזכר כי כל גזירותיו היה הכל בפה רך באופן שישוה עצמו ועמו לישראל בגזירותיו בכדי שלא יהיו ישראל מן הנרדפים שאלהים מבקשם, הכל כנאמר.

והנה ביקשו שלומי ואריאל שי' לומר שלשון עברי בספר שמות לשון גנאי הוא וכי משום כך מתרגם אונקלוס "יהודאי". אך מבדיקת ט' הפרקים הראשונים שבספר יוצא שלא כן הוא. הם הסתמכו על דברי רש"י למעלה (בראשית מא, יב) "ושם אתנו נער עברי" אך אין זו ראיה. (פ' שמות תשנ"ט, בגני טל)

פועה. זוֹ מִרְיָם, שֶׁפּוֹעָה וּמְדַבֶּרֶת וְהוֹגָה לַוָּלָד (שם), כְּדֶרֶךְ הַנָּשִׁים הַמְפַיְּסוֹת תִּינוֹק הַבּוֹכֶה.

ויש לשון כבד. מהבנין הדגוש:

זו יוכבד ע"ש שמשפרת וכו'. דכתיב בסמוך ויעש להם בתים, ופירש"י בתי כהונה ובתי לויה ומלכות, ולא מצינו שיצאו מאשה אחרת אלא מיוכבד ומרים, והואיל וכן הוא, ע"כ צריכים נמי לומר דשפרה היינו יוכבד, דהיא היתה אמו של מרים, דאין סברא לכתוב בתחילה הבת ואחריה האם. ופועה היינו מרים:

עוד ירמוז הכתוב לשון גדולה ורוממות על דרך (דברים כ''ו) את ה' האמרת וה' האמירך והכונה בזה להגיד שבאמצעות ענין זה גרם להם פרעה מעלה והתרוממות לב' המילדות ועלו במעלה כאמור בסמוך (פסיק כ') וייטב אלהים וגו' ויעש להם בתים בתי כהונה בתי לויה בתי מלכות בתי נביאות (סוטה י''א:):

ויש לשון כבד. בדגש כמו "המידות" (פסוק יז), שדגש יש בלמ"ד אות אמצעי מן השורש, וכן 'משר' יש דגש גם כן באמצע אות מן אותיות השורש:

ולפי פשוטו נראה לומר, מה ששינה הכתוב כאן שמות המילדות העבריות ונקראו בשם שם האחת שפרה ושם השנית פועה לפי סדר טוב הנהגתם בילדי ישראל שמשפרין אותן והוגין עמהן כמאמר חז"ל שם, (י"א:) להגיד עוצם סכלות פרעה ורשעותו, אף שידע שאלו דורשין טובת הילדים ככל האפשרי שמשפרין הולד ופועין והוגין עם הולד כי חפצה נפשם בתקנת הילדים לא נמנע מלתבוע מאתן דבר כזה מהיפך אל היפך שלא די שלא יחיו הילדים אף גם הם בעצמם ימיתו אותן בידיהם, היש אויל גדול מזה ורשע עריץ להפוך לב רחמנות לאכזר. ועוד יאמר לפי ששם האחת שפרה וגו' והבין פרעה שהמה מבקשים טובת הילדים למאוד, והגדיל בעיניו החשש פן ירבה לצד מגמתם להחזיק ולהחיות כל הילדים ועל כן גזר וצוה עליהם שהם ימיתו אותן וממילא יפלו מלחזקן אף להבנות שישארו ובזה ח"ו ימעטו מכל וכל, והכל עשה כגודל רשעתו, וכנאמר.

ודומה שאונקלוס נוקט כדברי בראשית רבה (צח, ו): יהודה אתה יודוך אחיך... אמר רבי שמעון בר יוחאי: יהיו כל אחיך נקראים על שמך - אין אדם אומר: ראובני אנא, שמעוני אנא, אלא יהודי אנא, כמו שכתבתי להלן (ז, טז). (פ' מקץ תש"ס)

פועה. לְשׁוֹן צְעָקָה, כְּמוֹ "כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה" (ישעיה מ"ב):

כמו שובר ומשבר דובר ומדבר. שהאחד בלא דגוש והאחד בדגוש:

שפרה זו יוכבד. יש לפרש מדכתיב בסוף הפרשה (פסוק כא) "ויעש להם בתים" והיינו בתי כהונה ולויה ומלכות כמו שפירש רש"י (שם), ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש (רש"י בראשית י, כה), ולא מצאנו זאת לשפרה ולפועה, אלא ש'שפרה היא יוכבד וכו''. ועוד נראה לי שכתב "שם האחת שפרה ושם השנית פועה", מדכתיב "אחת" ו"שנית" – למה למכתב "שנית" לה, אלא על כרחך שהיו אמה ובתה, שנקראת הבת "שנית" לאם, ולא בא הכתוב לסתום רק לפרש, דאם לא כן לא ידעינן מי האם ומי הבת ומה מגיד הכתוב, ולא מצאנו אם ובת בכתוב רק יוכבד ומרים. וכן משמע הלשון שדרשו רז"ל (סוטה יא ע"ב) "שם האחת שפרה ושם השנית פועה" חד אמר זו אשה ובתה. ומדאמרו 'זו אשה ובתה' שמע מינה דמקרא מוכח שהוא אשה ובתה. וכן למאן דאמר 'זו כלה וחמותה' יוכבד ואלישבע, יש לדקדק גם כן מלשון "שם האחת ושם השנית":
ואם תאמר למה לא הזכיר את שם יוכבד ושם מרים בפירוש, ויראה שאין הכתוב מזכיר שם יוכבד ומרים ואהרן עד אחר לידת משה (להלן ב, א), שהרי בפרשה שאחריה כתיב (להלן ב, א) "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" – לא רצה להזכיר שם האב ושם האם של משה עד לידת משה, לומר לך כי משה היה מתוקן לגאולה מו' ימי בראשית, ומאחר שמשה מתוקן לגאולה מששת ימי בראשית – לא היו אבותיו עיקר אצלו, ואילו נתן שם לאביו קודם לידת משה היה משמעות הענין שהעיקר היה האב, ובשביל עצמו ושמו המיוחד לו נתן לו הקב"ה משה, כמו כל אב שהוא בפרט סבה לבן, לכך לא הזכיר שמו, כי אצל לידת משה לא היה האב סבה מיוחדת רק כאשר הוא כסדר עולם וכמנהג שכל אדם מוליד בן, אבל סבה פרטית לא היה כאן. וכל שאר בנים – אם לא היה זה האב לא בא הבן לעולם, וזה אינו במשה, כי אף שהיה עמרם מוכן יותר למשה, על כל פנים מוכרח משה לבא לעולם, ולפיכך אינו מזכיר שם הפרטי קודם לידת משה, שלא תאמר כי נולד מעמרם בפרט, ואם לא היה עמרם לא היה נולד משה, שזה אינו, רק הוא כמו שאר אדם, ואם לא היה עמרם היה אחר, כי משה מתוקן מששת ימי בראשית. והבן עוד יותר מזה כי הוא ענין נפלא. ובספר גבורות ה' (פט"ז) הארכנו גם בזה, ודבר זה נכון:

והרי תשובתו של הרב רפאל בנימין פוזן שי': אחד מתרגומי אונקלוס הקשים הוא תרגום עִבְרִי המתורגם בספר בראשית עִבְרָאָה אבל בחומש שמות - יְהוּדִי, והדבר צריך בירור.

כך מוליד ומילד. האחד בלא דגוש והאחד בדגוש ומזה הצד אין הבדל בין דובר ומדבר למוליד ומילד אע"פ שדובר הוא מהבניין הקל ומוליד הוא מהבניין הנוסף וכיון שדרך הלשון להשתמש בדבר אחד בעצמו בלשון קל ובלשון כבד אין לטעון למה נכתב בלשון מילדות ולא מולידות כי דרך הלשון כן הוא:

מכיון שההוראה הפשוטה של עִבְרִי היא "שבא מעבר הנהר" (בראשית רבה מב, ה; רש"י בראשית יד, יג), מתבקש לתרגמו בכל מקום עִבְרָאָה. אבל אונקלוס מתרגם כך רק בספר בראשית, השווה: "לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (יד, יג) - "לְאַבְרָם עִבְרָאָה", "ראו הביא לנו איש עברי" (לט, יד) - "גֻּבְרָא עִבְרָאָה", "בא אלי העבד העברי" (לט, יז) - "עַבְדָּא עִבְרָאָה", "כי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מארץ העברים" (מ, טו) - "מֵאֲרַע עִבְרָאֵי", "וְשָׁם אִתָּנוּ נער עברי" (מא, יב) - "עוֹלֵים עִבְרַי", "לֶאֱכֹל את הָעִבְרִים לחם" (מג, לב) - "לְמֵיכַל עִם עִבְרָאֵי לַחְמָא".

שפרה יוכבד ופועה מרים. כדתניא בסוטה פרק קמא ויתכן שהיתה קבלה בידם או מדכתיב ויעש להם בתים בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים כדכתיב ויבן את בית יי' ואת בית המלך כדלקמן וכדאיתא בסוטה ואי זו זו זו יוכבד ומרים שהכהונה ולויה מיוכבד ומלכות ממרים כי רש"י ז"ל לא פירש כלום:

ואולם מתחילת ספר שמות עִבְרִי מתורגמת בקביעות יְהוּדִי, כבפסוקנו "לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת" - "לְחָיָתָא יְהוּדַיָתָא", וכמוהו בפסוק הבא "בְּיַלֶּדְכֶן את הָעִבְרִיּוֹת" - "כַּד תִּהְוְיָן מְיַלְדָן יָת יְהוּדַיָתָא". וכן עוד "לא כנשים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת" (א, יט) - "לָא כִנְשַׁיָּא מִצְרַיָתָא יְהוּדַיָתָא", "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זה" (ב, ו) - "מִבְּנֵי יְהוּדָאֵי", "אשה מינקת מן הָעִבְרִיֹּת" (ב, ז) - "מִן יְהוּדַיָתָא", "איש מצרי מכה איש עברי" (ב, יא) - "גְּבַר מִצְרַי מָחֵי לִגְבַר יְהוּדַי", "שני אנשים עברים נִצִּים" (ב, יג) - "תְּרֵין גֻּבְרִין יְהוּדָאִין נָצַן". גם כל כינויי ה' "אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים" או "אלהי הָעִבְרִים" (ג, יח; ה, ג; ז, טז; ט, א, יג; י, ג) מתורגמים "אֱלָהָא דִּיהוּדָאֵי" במקום "אֱלָהָא דְּעִבְרָאֵי", כמתבקש.

שמשפרת את הולד. שמטיבה אותו ומנקה אותו מן הדם דתרגום טוב שפיר ובב"ר אמרו שהיתה משפרת את הולד כשהוא יוצא מלא דם:

כל ההצעות שנאמרו בביאור השינוי קשות. לדעת "לחם ושמלה" נמנע מלתרגם בספר שמות עִבְרָאֵי "שהיה נשמע כאילו גזר פרעה כנגד כל יושבי עבר הנהר" ולכן תרגם יְהוּדָאֵי. והביאור תמוה: מכיון שהתואר "יהודים" ניתן לאומתנו רק אלף שנה לאחר שיעבוד מצרים, נמצא שתרגום יְהוּדָאֵי הוא אנכרוניסטי (אינו מתאים לתקופה). ונשאלת השאלה, מה ראה אונקלוס להשתמש במונח שאינו שייך כלל לתקופת התורה?

מאותו הטעם יש לדחות את ביאורו המדרשי של "נפש הגר": לדעתו בתרגום אונקלוס נרמזה דרשת חז"ל (בראשית רבה צח, ו) לפסוק "יהודה אתה יודוך אחיך" (בראשית מח, ח) ועל פיה אנו עתידים להקרא "יהודים" ("יהודה אתה יודוך אחיך - אמר ר' שמעון בר יוחאי: יהיו כל אחיך נקראים על שמך. אין אדם אומר: ראובני אֲנָא, שמעוני אנא, אלא יהודי אנא"). והואיל ודרשתם נסמכה לברכת יעקב שבסוף ספר בראשית, לכן, כרמז לדרשתם, תרגם יְהוּדָאֵי החל מחומש שמות. ואולם מלבד שתרגום אונקלוס אינו נוטה לכלול מדרשים בתרגומו, עדיין יקשה השימוש האנכרוניסטי במונח יְהוּדָאֵי שאינו מתאים לתקופה.

עוד יותר קשה הצעת "נתינה לגר": התרגום הקבוע הוא עִבְרָאָה אבל משנקראו בשם חדש "בני ישראל" ("על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה", בראשית לב, לג) לא יכול לתרגם עוד כך "כי אז ישתתפו עמהם גם בני ישמעאל ובני קטורה שגם הם מעבר הנהר". וכבר העירו כנגדו שגם לאחר אותו פסוק המשיך לתרגם "עבראי" עד סוף חומש בראשית ("תורה שלמה" כאן אות קנו).

לכן נראה שתרגום "יהודי" בחומש שמות הוא מטעם שונה: החל מכיבושי אשור, בעת גלות עשרת השבטים, משחדרה הארמית לארץ ישראל, שמה של פַּחֲוַת יהודה הוסב לשם רשמי ארמי יְהוּד ומעתה ואילך מכונים תושביה יְהוּדִים. שם זה נשתמר אצל הבבלים כגון "מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד" (דניאל ב, כה) ואחריהם גם בימי שלטון פרס כגון "דִּי בִיהוּד וּבִירוּשְׁלֶם" (עזרא ה, א). גם שפת הדיבור העברית הפכה מעתה ל"יהודית", כמפורש בכתוב: "וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים... אֶל רַבְשָׁקֵה דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה" (מלכים ב' יח, כו).

והנה כבר מן הכתוב עולה שמשעה שפשט הכינוי יְהוּדִים בפי הגויים, נתלווה לו צליל אנטישמי מובהק והוא נאמר בפיהם לגנאי. כך בפי סנבלט השומרוני "וַיַּלְעֵג עַל הַיְּהוּדִים... וַיֹּאמֶר מָה הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים עֹשִׂים" (נחמיה ג, לג-לד), ושוב אצל המן הרשע "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי" (אסתר ה, יג). וכן בשלהי ימי בית שני אצל הרומאים כגון "קא מחייכו בי יהודאי" (תענית כא ע"א), "מרדו בך יהודאי" (גיטין נו ע"א) וכן הוא עד ימינו אלה: Jew, ז'יד, יוּדֶה, הם ביטויי גנאי בפי הגויים.

ומכיון שתואר יהודים מבטא במיוחד את שנאת הגויים לישראל, לא רחוק לומר שאונקלוס נקט במתכוון "יהודי" בפרשיות שיעבוד מצרים, כדי ללמד לבני דורו שמאבק פרעה ב"עם בני ישראל" (פסוק ט) מקביל לאנטישמיות כנגד "יהודים" המוכרת להם היטב. רוצה לומר, אף על פי שאונקלוס מתרגם בדרך כלל במונחים המתאימים לתקופת המקרא, כאן תרגם במונח שנתחדש הרבה יותר מאוחר משום שהובן היטב לקוראיו. (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)

רש"י ד"ה למילדת, ...אלא שיש לשון קל ויש לשון כבד, כמו שובר ומשבר, ...כן מוליד ומילד. ע"כ. וקצת קשה שהרי דוגמאותיו של רש"י הן מן הבניינים קל ופיעל, בעוד אשר כאן מדובר בהפעיל ופיעל. (פ' שמות תשנ"א)

רש"י ד"ה פועה, זו מרים וכו'. וקצת קשה לי, כלום ההפרש בגיל בין משה רבנו ע"ה ובין מרים היה כה גדול, שמרים כבר יכלה להיות מילדת קודם לידת משה?! וראה הערת "נחלת יעקב" - מובאת בהערה 49 לרש"י (ב, ח) בחומש "תורת חיים" - שאכן היתה קטנה, בת חמש שנים. (פ' שמות תשנ"ב) וראה "עץ יוסף" על שמות רבה (א, יג) שכתב: הולכת היתה עם יוכבד אמה ועושה מה שתצוה לה אמה לעשות, ולכך לא היתה צריכה להיות זקנה. ע"כ. ובסוטה דף יא ע"ב באמת יש מאן דאמר אחר הסובר שלא יתכן שמרים, שהיתה באותה העת בת חמש שנים בלבד היתה מילדת, אלא על כרחך המילדות היו יוכבד ואלישבע אשת אהרן (כלה וחמותה), שהרי אלישבע היא האשה היחידה שחיה באותו הדור (מלבד יוכבד ומרים) ומוזכרת בתורה. ועל מאן דאמר זה כתב ה"עץ יוסף" שם: ואף־על־פי שלא היה [אהרן] גדול מג' שנה, אפשר שהיתה [אלישבע] בת כמה שנים והיתה מילדת ואחר כך כשנתגדל אהרן, נשאה לאשה. והא דאמר כלה וחמותה משום דלבסוף נעשית כלתה. ע"כ.

ועל אף גילה הצעיר, היא זו ששכנעה את אביה עמרם להחזיר את אשתו (להלן ב, יא). (פ' שמות תשנ"ד)

שאלה אחרת היא, מה עניין יש לזהות את שפרה ופועה עם יוכבד ומרים. (פ' שמות תשס"ה) וראה מהרש"א בחידושי אגדות למסכת סוטה (דף יא ע"ב), שהביא דברי הרא"ם שיתכן שהיתה קבלה בידי חז"ל, והוסיף שיתכן שלמדו זאת חז"ל מלשון הפסוק "אשר שם האחת... ושם השנית...". דרכה של התורה להזכיר תחילה קיומם של המדוברים ואחר כך לציין מי הם, כמו "ולעבר ילד שני בנים שם האחד פלג" (בראשית י, כה), וכיון שבפסוקנו לא מוזכר כלל שהיו שתי מילדות, אלא מיד מופיעים שמותיהן - "אשר שם האחת שפרה...", לכן דרשו "אשר שם האחת" - היא הידועה בשמה במקום אחר. וכן "שם השנית" - הידועה כבר. וכיון שלא נזכרו בתורה מאותו הדור אלא ג' נשים אלו - יוכבד מרים ואלישבע, על כרחנו מדובר בשתיים מהן, ונחלקו רב ושמואל שם בגמרא מי מביניהן היו המילדות.

שם. ...כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה. ד"ה פועה, לשון צעקה, כמו (ישעיה מה, יד) כיולדה אפעה. ע"כ. וקשה לי שהראיה מן הנביא אינה ראיה לרישא, שהרי לא בצעקה מפייסים את התינוק, ובוודאי לא בצעקות יולדת! נראה הדבר כאילו רש"י בדיבור זה סותר מה שפירש בדיבור הקודם. (פ' שמות תשנ"ט) ובאמת דברי רש"י אלו הם שתי הדעות שבגמרא (סוטה יא ע"ב): פועה זו מרים. ולמה נקרא שמה פועה? לפי שהיתה פועה לולד. דבר אחר: פועה, שהיתה פועה (צועקת) ברוח הקודש ואומרת: "עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל".

שם האחת שפרה, בשם רי"ח מצאתי שמצריות היו מתחלה ונתגיירו, דאל"כ איך בטח בהם לב פרעה לצוותם להרוג הילדים, או הם היאך שתקו בדבר כאלו ניאותו לדבריו הלא בכזה יהרג ואל יעבור, וגם מה רבותייהו דקאמר ותיראן המילדות וגו' אלא שמצריות היו ועתה בהוה ותיראן וגו' שנתגיירו, אבל כבר לא הי' בהם יראת אלהים:

בילדכן. כְּמוֹ בְּהוֹלִידְכֶן:

ויאמר בילדכן את העבריות. כל שהוא ממשפחת עבר יקרא עברי. ועל אמונתו יקרא עברי. על כן. אבי כל בני עבר. הבא מעבר הנהר. עבר נהר משתי העברים:

על האבנים - על המשבר. כדאמרינן: באו בנים עד משבר. גם בכלי יוצר כתב בירמיה עושה מלאכה על האבנים.

על האבנים ב' במסורה וראיתן על האבנים וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים כדאי' ר. בפ''ק דסוטה סי' גדול מסר להם בשעה שהאשה כורעת לילד ירכותיה מצטננות כאבנים ד''א מה היוצר ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע אף אשה ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע. ד''א מה ענין זה ליוצר לפי שנאמר כי הנה כחומר ביד היוצר:

ויאמר וגו' וראיתן על וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין ראיה זו ולא היה לו לומר אלא אם בן וגו', ומה גם לדברי רבותינו ז''ל (סוטה יא:) שאמרו סימן מסר להם בן פניו למטה בת פניה למעלה לא ידעתי למה הוצרך לסימנים אלו. עוד צריך לדעת טעמו למה לא גזר על הכל, ואין להאמין עליו כי במדת רחמים נהג לשום להם שארית בארץ כי שורשו שורש אכזרי הוא. עוד קשה אומרו והמיתן אותו בתוס' וא''ו מבלי מעשה קודם לדבר. עוד למה הוצרך לומר ואם בת היא וחיה כיון שפרעה לא גזר אלא על הזכרים פשיטא שלא יבקשו המילדות לעקור את הכל.

אם בן הוא והמתן אותו. הראשונה כשמוציאה את הולד מן הרחם. תעשה פעולה קלה שאינו ניכר בגיחו מרחם ויגוע. והשנית לא תשתדל להחיותו ובין כה וכה ימות הילד:

בילדכן: בענין ההפרש שבין פִעֵל להפעיל ע' בה"ע תקפ"ח עמוד 130.

שראו אצטגניניו שעתיד להוליד בן המושיע אותם. דאי משום דבמיעוט הזכרים ליכא פריה ורביה דאדרבה יותר היה לו להרוג הנקבו' מהזכרי' שהרי במיעוט הנקבות יתמעט פריה ורביה ואלו במיעוט הזכרים לא יתמעט פריה ורביה כי זכר אחד די לעבר אלף נשים ויותר בשנה ועוד שהזכרים ראויין לעבודת המלך ולא הנקבות:

על האבנים. מאי אבנים, א"ר חנן, סימן גדול מסר להן, בשעה שהאשה כורעת לילד יריכותיה מצטננות כאבנים. ואית דאמר, מאי אבנים כדכתיב (ירמיהו י״ח:ג׳) וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים, מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע כך אשה ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע ^כהעיין מש"כ בדרשה הבאה וצרף לכאן. .
(שם שם)

אלא על הזכרים שראו אצטגניניו כו'. וא"ת דילמא כדי שלא יפרו וירבו. וי"ל דא"כ היה לו להמית הנקיבות, שאף אם ימית הזכרים וישארו הנקיבות, אם ישאר זכר אחד יכול לעבר כמה נקיבות. [רא"ם]: ולי נראה, דאי ס"ד משום פריה ורביה לחוד הוא, א"כ למה חידש גזרת המילדות, דטעמא מאי הקפיד על פריה ורביה משום טענת ונלחם בנו, והא כבר נתבטלה בגזרת שרי מסים. אלא שראו וכו'. [נחלת יעקב. ע"ש באריכות]:

על האבנים. אמרו שהוא מושב אשה היולדת וידמה שהמלך צוה אותן להמת הזכרים בדרך שלא יודע כי חמס היה עושה ולזה אמר להם כי בהיות הולד יוצא מהרחם והנה הוא אז על האבנים יראו אם הוא זכר וימיתוהו כי אז יוכלו להמית באופן שלא יודע ואולם אחר שיולד' לא יתכן להם זה:

שאלות:
מ"ש ויאמר מלך מצרים, ויאמר כפל ויאמר ללא צורך ולמה כפל ולא עשו ותחיין, ומ"ש וייטב אלהים למילדות וירב העם נעלם פירושו שהיל"ל וייטב למילדות ויעש להם בתים ואח"כ יאמר וירב העם:

בד"ה שאמרו איצטגניניו כו' נ"ב ולי נראה דמ"ה החיה את הנקבו' משו' שאין חשש בריבוין ובפר' לפי מה שכתבו י"מ שדעתם היה לבסוף כשיתמו הזכרים שיקחו הנקבות לעצמן אלא שק"ל הלא בתחילה אמרו נתחכם כדי לדונם במים ובכאן אמר והמיתן אותו בלא מים ע"כ פי' לפי שראו איצטגניניו כו' וא"כ מן הדין אוכל להמית' מאחר שיבא להושיע' ולהוציא את שלי בע"כ ע"ד הבא להרגך כו' ומ"ה אח"כ כשחזר ואמר היאורה תשליכהו מוכרח רש"י לפרש לפי שראו שסופו ללקות במים ודוק וכן קבלתי מאמ"ז מהרש"ל:

ויאמר למילדות עם רב כזה יותר מת"ק מילדות היו צריכים אלא שאלו שרות עליהם לתת מס למלך מהשכר גם היום כן במקומות רבים:

לא היה מקפיד רק על הזכרים וכו'. שאם בשביל שלא ירבו העם, היה לו לגזור על הנקיבות, וכיון שאין הנקיבות לא יהיו להם נשים ולא יולידו, אבל אם יגזור על הבנים לא יהיה זה כל כך, שהרי זכר אחד מעבר אלף נקיבות, ולא יהיה להם תועלת בגזירתם (כ"ה ברא"ם):

ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים. מאי אבנים, א״ר חנין סימן גדול מסר להם, דכתיב בירמיה וארד אל בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים (ירמיה יח ג), אמר להן מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן, וסדין שעליו הכלי באמצע ירכותיו, אף אשה ירך מיכן וירך מיכן והולד באמצע, לפיכך נקרא שמם אבנים, שבזמן שכורעת ירכותיה מצטננות. כאבנים.

על האבנים וכו׳ ובמקום אחר וכולי איכא למידק למאי נ״מ מייתי רש״י הא דבמקום אחר קורהו משבר ותו אמאי אצטריך לאתויי קרא דיוצר חרש ונר׳ שרמז רש״י בזה אגדת רז״ל בפ״ק דסוטה דא״ר חנין סימן גדול מסר להן וכו׳ כדכתי׳ וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע אף אשה ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע ופירש״י סימן גדול שלא תטלנו האם ותחביאנו ותאמר נפל היה זה לכם הסימן של לידה ואז תטלוהו ותהרגוהו ע״כ והשתא ז״ש רש״י אם תיקשי אקרא אמאי כתב ל׳ אבנים ולא נקט משבר כמו בשאר מקומות לזה אני מתרץ וכמוהו עושה מלאכה על האבנים וכו׳ והילכך נקט הכי בל׳ ההוא דיוצר חרש משום דמסר להן סימן גדול ללידה כדלעיל אלא מיהא לפי שאין האגד׳ מוכרחת בפשטיה דקרא מש״ה לא כתבה רש״י להדיא ורמזה רמוזי:

וראיתן על האבנים. אמרו רבותינו סימן מסר להם אותו רשע פרעה שאם פניו למטה בידוע שהוא זכר ואם פניו למעלה נקבה היא. ועוד מסר להם סימן אחר אם ירכותיה של יולדת מצטננות בידוע שהוא זכר כדאמרו רבותינו אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. והטעם כי כשהאשה הזריעה מצטננת. וזרע האיש האחרון עומד ומבטל הראשון. ואם ירכותיה מתחממות בידוע שהיא נקבה:

ואלה שמות בני לוי. לפי שהזכיר למעלה את ראובן ושמעון, אמר ואלה שמות בני לוי לתולדותם גרשון וקהת ומררי ושני חיי לוי שבע ושלשים ומאת שנה, לוי ירד למצרים בן ארבעים ושלשה שנה, שהרי בשנה שלישית לנשואי לאה נולד לוי, שנאמר ראובן שמעון לוי ויהודה (שמות א ב), נמצא לוי גדול מיוסף ד׳ שנים, שהרי יוסף בסוף ז׳ שנים לנשואי לאה נולד, שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף (בראשית ל כה), הרי לוי גדול מיוסף ד׳ שנים, וכתיב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה (שם מא מו), וז׳ שני השבע, וב׳ של שני הרעב, שנאמר כי זה שנתים הרעב (שם מה ו), נמצא לוי בן מ״ג שנה ברדת יעקב אבינו מצרים, כי אחרי ז׳ שנים שעשה יעקב אבינו בבית לבן, נשאה יעקב, טול ג׳ שנים לראובן שמעון לוי, ובשנה שנשא לאה, בה בשנה נישאת רחל, שנא׳ מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת (שם כט כז), שבוע זאת, אלו ז׳ ימי המשתה, שאין מערבין שמחה בשמחה, וכבר היה נולד קהת בן לוי, וכתיב בפרשת ואלה שמות ובני גרשון קהת ומררי, וחיה לוי אחרי שירד יעקב אבינו למצרים אחד ושבעים שנה, דכתיב ויחי יוסף מאה ועשר שנים (שם נ כב), וקודם לכן היה לו תשע ושלשים שנה, הוא שאמרו רז״ל בסדר עולם לא חי מכל השבטים יותר מלוי, וכל ימי לוי לא נשתעבדו אבותינו במצרים, שנאמר וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא (שמות יג י), ותניא בסדר עולם שבעה הם שקיפלו כל העולם כלו, אדם הראשון ראה את מתושלח, מתושלח ראה את שם, שם ראה את יעקב אבינו, יעקב אבינו ראה את עמרם, עמרם ראה את אחיה השילוני, ואחיה השילוני ראה את אליהו, ועדיין הוא קיים, חשוב עתה מלדת עמרם שהיה בתוך שבעה עשר שנים שחיה יעקב אבינו במצרים, דכתיב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה (בראשית יב כח), שבתוכם נולד עמרם, וכל שנותיו של עמרם שבע ושלשים ומאת שנה, ומשה בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה, הרי הכל מאתים ועשרים וארבע, צא מהם שני מאות ועשרה לישיבת ארץ מצרים, נמצא כשהיה משה בן עשרים וארבע מת עמרם, למדנו שאחיה השילוני הי׳ מיוצאי מצרים, ואם תאמר והא כתיב אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה (דברים א לה), כך פירשו רז״ל לא נגזרה גזירה על שבטו של לוי, שנאמר במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה (במדבר יד כט), מי שפקודיו מבן עשרים שנה, יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן שלשים, ומבן חמש ועשרים, ומבן חמשים, לכך הוצרך הכתוב לכתוב ושני חיי קהת, ושני חיי עמרם.

אם בן הוא והמיתן אותו. ותאמרו הפילו כי לא רצו עדיין לעשות רציחה בפרהסיא:

וראיתן על האבנים סימן מסר להם הבן פניו למטה והבת פניה למעלה כדרך תשמיש.

ומלת וחיה קשה. דברי הרב פשוטים וחיים הם למוצאיהם דייק דאי אפשר להיות חיים מכפולים. כי פעל עתיד ממנה אינו דומה לכפולים כלל. ונוטה יותר לבעלי ה"א באחרונה. גם לא מצאנו יו"ד שורש בסוף התיבה. כמו שלא מצינו וי"ו בסוף התיבה. וזה תוכן דבריו. וכן יתכן לפי דבריו יחי ויחי היו"ד בשוא. כמו תיבת יהי ויהי. וכבר ביאר אותו הרב לעיל בדיבור המתחיל ויהי כל נפש:

בילדכן כמו בהולידכן שפרה זו יוכבד וכו' אין להקשות למה פי' בילדכן קודם שיפרש שפרה ופועה הקודם לו בפסוק דאזדא לטעמיה לפי שאמ' למעלה מילדות הוא לשון מולידות אלא שיש לשון קל ולשון כבד שובר ומשבר מוליד ומילד וכן בילדכן כמו בהולידכן ויש בו לשון קל ולשון כבד לכך פירשו קרוב למילדות. ומה שאמ' שפרה זו יוכבד תועה זו מרים קשה מנא לו וי"ל ששפרה הוא לשון טוב ויופי הלשון שפיר בדברי רז"ל ויוכבד הוא לשון כבוד ומשמעות שניהם קרוב לאחד ופועה לשון צעקה בת כדמפרש ואזיל ומרים לשון הרמת קול וגם אלה שניהן שוין בלשון:

רש"י ד"ה בילדכן, כמו בהולידכן. ע"כ. והנה בפסוק הקודם אמר רש"י (ד"ה למילדות): "הוא לשון מולידות אלא שיש לשון קל ולשון כבד וכו'". ולפי זה מוסברת צורת הפעיל שם, ולשם מה אפוא לחזור על הסבר זה מיד לאחר מכן? (פ' שמות תשס"א)

על האבנים. מוֹשַׁב הָאִשָּׁה הַיּוֹלֶדֶת, בְּמָקוֹם אַחֵר (ישעיהו ל"ז), קוֹרְאוֹ מַשְׁבֵּר; וְכָמוֹהוּ "עוֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם" (ירמיהו י"ח), – מוֹשַׁב כְּלִי אֻמָּנוּת יוֹצֵר חֶרֶשׂ:

אמר בן קריש כי אל"ף אבנים נוסף מגזרת בנים והטעם המשבר כמו מי אפסים והנכון שהיא כמו באבנים והאל"ף שורש:

וחיה - טעמו למעלה. כמו מן שב שבה. מן ארפרכשד חי יאמר לנקבה חיה, אבל אלו חיה אלף שנים פעמים, טעמו למטה ולשון זכר מגזרת עשה עלה ראה.

ואם בת היא וחיה. איתא ברבה פ״א אמר להן אם תחיה תחיה ואם תמות תמות. העלו חז״ל שלא צוה אותן שישתדלו להחיותן. אלא איך שיהיה עם הולד כן יהיה. ולמדו זה מדלא כתיב ואם בת היא ותחיינה אותה. וכמש״כ במקרא כ״ב וכל הבת תחיון. ויותר היה ראוי לכתוב ואם בת היא וחיתה. וכבר עמד ע״ז הראב״ע. אבל כבר ביארנו בס׳ בראשית ג׳ ז׳ ובכ״מ דשורש חי פעם משמעו חי ולא מת. ופעם משמעו חי בבריאות טוב ולא חולה ועצב ומתפרש לפי הענין. ויש הבדל באות השלישי של שורש חיים. יש ביו״ד וא״כ שרשו חיי מהכפולים. אז משמעו ולא מת. ויש בה״א וא״כ שרשו חיה מנל״ה. ואז משמעו בריא ושמח. כמו נפש חיה. והנ״מ הוא כשבא בנקבה נסתרת. שורש חיי כתיב וחיה. והיו״ד חסר כמנהג. ושורש חיה בא ה״א למ״ד הפעל בתי״ו כמו בנה. פנה. דבנקבה נסתרת כתיב בנתה פנתה. מש״ה שם כתיב וחיתה נפשי בגללך. שייטיב לי הרבה כמש״כ שם. וכאן משמעו וחיה שלא תמות ולא שיראו להבריא את הולד. וע׳ ס׳ ויקרא י״א ב׳:

על האבנים: יש מפרשים כסא היולדת, ויש מפרשים על הרחם; לדעת קצת המלה מן אבן, ולדעת אחרים מן בנה ובן, וגיז' אומר שהם שתי אבנים, האחת שוקעת, ואחרת על גבה למכסה ובשוקעת היו רוחצים התינוק הנולד; וכן העיר Thevenot כי מלכי פרס היו מְצַוִים להמית בשעת הרחיצה את בני קרובותם; ולפי זה אבנים הנאמר כאן הוא דומה לאבנים הנאמר בירמיה י"ח ג'. עיין שם.

וחיה ותחיה. כי הוי"ו משיבו לעתיד:

אם בן הוא וגו׳. א"ר חנינא, סימן גדול מסר להן, בן פניו למטה, בת פניה למעלה ^כועיין בדרשה הקודמת ובין לדרשה ההיא ובין לדרשה זו קשה טובא האם היה פרעה צריך להורותן סימני לדה והלא מילדות ובקיאות היו. ובס' רביד הזהב כתב דכונת הגמ' בזה שחשש פרעה שלא תשמענה לו המילדות לאבד נפשות, לכן הסביר להן שיכולות הן להרגן קודם שיצאו לאויר העולם, דבאופן כזה לא מקרי עוד נפש רק עד שיוציא כל הראש [ע"ל בפ' נח בפסוק כל אשר נשמת רוח חיים באפיו], ולכן הגיד להן כי כשתראינה את הולד מתחיל לצאת תראינה מיד בהתחלת יציאת פניו אם פניו למטה ובן הוא תהרגוהו תיכף ולא תעבורנה על אבידת נפש, עכ"ל. והנה בעיקר הרעיון הזה כבר הקדימו המהרש"א בסנהדרין נ"ו א', אמנם יש לדון בזה אם נדונו ישראל קודם מתן תורה בדיני ישראל או בדיני בני נח, כי אם נדונו כבני נח עדיין לא יצאו מידי עבירה, כי ב"נ חייבין גם על העוברין, כמבואר לפנינו בפ' נח בפסוק שופך דם האדם באדם, ובענין זה איך נדונו ישראל קודם מת"ת עיין משכ"ל בפ' בראשית בפסוק ויצו ה' אלהים על האדם. .
(שם שם)

ותחיה. פי' וחיה הוא ל' זכר, כדמצינו בהרבה מקומות. והאי וחיה ל' נקבה הוא, כמו ותחי'. ויש חילוק כי זה הטעם למעלה בחי"ת, והוא לשון נקבה, אבל כשהטעם למטה ביו"ד אז הוא ל' זכר. כדמצינו במגילת אסתר דכתיב (ד, יא) את שרביט הזהב וחיה. וגם בקהלת (ו, ו) אם חיה אלף שנים. אי נמי מדכתיב וחיה בוי"ו, הופך את התיבה להבא:

אכן רשע זה נתחכם כדי שתעלה בידו העצה, כי מי זאת האשה אשר תזמין עצמה למילדת להרוג בניה, לזה נתחכם ואמר להן שיתנהגו בסדר זה ויעשו בהעלם דבר ולא ירגישו היולדות על זה הדרך, כי קודם שיוודע הנולד מה הוא אם בן אם בת יראו המילדות על האבנים אם בן הוא ימיתוהו ויאמרו נולד מת ולא יניחו עד שיצא ועוי' (צועק סוטה י''ב) אלא שיראו על האבנים קודם שיצא לעולם אם בן הוא, ומנין ידעו לזה אמרו ז''ל סימן מסר להם, ולזה אמר והמיתן בתוס' וא''ו כי מצוה ראשונה צוה אותן להבחין לדעת אם בן הוא קודם שיצא לעולם ויתן קולו, והב' והמיתן אותו בצאתו מבטן אמו.

ויאמר, א"ל כי עצתו הוא שימיתו את הזכרים הנולדים, ולכן לא אמר פה ויצו את המילדות כמ"ש ויצו לכל עמו, כי לא היה דרך צווי רק דרך עצה שיעשו הדבר בלאט שלא יודע לאיש, שזה ההבדל בין צווי ובין אמירה, שאם היה דרך צווי היו חייבות מיתה, כי מרו פי מלך, ואם היה רוצה לעשות הדבר בפרהסיא לא היה צריך לעשות זה בהצנע ע"י המילדות רק לצוות להשליך. הזכרים ליאור, רק שתחלה בוש מלעשות רצח כזה בגלוי ורצה שיעשה בלאט, וחשב שהמילדות שהן מצריות ושונאות את ישראל יעשו כן בשמחה:

אבנים מגזרת בנים:

וחיה ותחיה. פירוש "וחיה" הוא לשון זכר, כמו "מאשר יושיט לו שרביט הזהב וחיה" (ר' אסתר ד, יא), ולפיכך צריך לומר שהוא כמו 'ותחיה'. ודרשו בשמות רבה (א, יד) 'אם חיה – חיתה', כלומר שמלת "וחיה" חסר אות, דהוי למכתב 'וחייתה', ובא לומר שלא יהיו המיילדות מחיים את הנקיבות כדרך המיילדות רק אם חיתה, וזהו חיות חסר:

ד״א אבנים. לפי שהאדם יצירתו נמשל ככלי יוצר, שנאמר הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל (שם שם ו), ואותו המקום שעושה בו היוצר מלאכה בחומר, נקרא אבנים, לכך כתיב וראיתן על האבנים.

וחיה ותחיה כוונתו ז״ל דלא נפרש בל׳ ציווי דמשמע שהיה מקפיד דוקא שיחיוה דמאי נפקא ליה מינה אלא המכוון ותחיה בל׳ עתיד ולא ציווי כלו׳ אם תחיה תחיה איני מקפיד עליה ואע״פי שבש״ר פירשוהו ל׳ ציווי שהיה מקפיד להחיות הנקבות שהמצרים שטופים בזמה לא פירש״י כן שאינו קרוב לפשט המקרא:

אם בן הוא והמתן אתו כשראה שלא הועיל להם ענוי סבלותם כדכתיב וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו', אז לקחו להם צד להמית הבנים שדרכם להלחם כי היו יראים מן המלחמה. כדכתיב ונלחם בנו.

אם בן הוא וגו'. לֹא הָיָה מַקְפִּיד אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, שֶׁאָמְרוּ לוֹ אִצְטַגְנִינָיו שֶׁעָתִיד לְהִוָּלֵד בֵּן הַמּוֹשִׁיעַ אוֹתָם:

והמתן אותו. בסתר שלא יודע הדבר כי חמס היה עושה.

והמתן: מן הֵמִית יאמר הֵמַתָּ גם הַמִיתוֹתָ, כמו הֵקַמְתָּ וְהַקִימוֹתָ, ובנמצאים ונמצאות לא נמצא במקרא בשום שרש מנחי עי"ן, אך ראוי לומר הֱחַמְתֶּם (בחטף סגול לא בצירי כמו שכתוב בנתה"ש, כי בהתרבות המלה בתנועות, וירד הטעם ממקומו, צריך שתשתנה א' מן התנועות לשוא, אם אין שם מונע, ועיין תולדות רמבמ"ן דפוס וויען, דף אחרון) או הֲקִימוֹתֶם, וכן כאן היה ראוי וֶהֱמַתֶן (לא וֶהֱמַתְתֶּן כי לא יאמר שָבַתְתָּ, נָתַנְנוּ, אלא שָבַתָּ נָתַנוּ) או וַהֲמַתֶן או וַהֲמִיתוֹתֶן, ובא וַהֲמִתֶּן בחירק ע"ד צד צִדוֹ, פת פִתְּךָ, והנה בשמות האלה שהם מן הכפולים (צד מן צדד, פת מן פתת) החירק בא על נכון, כי היו השלמותם צִדְדוּ פִּתְתְּךָ כמו בִּגְדִי בִּגְדְךָ; ולהיות מלת והמתן דומה כאילו היא מן הכפולים, שהרי גם היא ראויה לשתי תוי"ן (וֶהֱמַתְתֶּן) אמרו אותה בחירק ע"ד הכפולים, ואין ליחס הזרות הזאת לבעלי הנקוד, כאילו מלבם בדו אותה, כי אמנם מצאנו והמיתיו (ש"א י"ז ל"ה) ביו"ד, והוא ראיה שכן היתה קריאת הקדמונים, וכיוצא בזרות הזאת מן מורַג מורִגִים, וגם הוא נמצא ביו"ד (ד"ה א' כ"א כ"ג).

ואומרו ואם בת היא וגו' נתכוון גם כן בזה כדי שבאמצעות ענין זה לא ירגישו בדבר הנשים היולדות כשיראו שלפעמים ולדותיהן מתקיימין לא יחשדו במילדות והם לא יבחינו כי הורגות הזכרים ולא הנקבות. ואולי שצוה עליהם לבל יודיעו הזכר אלא יאמרו שהנולד נולד מת שבאמצעות כן יסתר החשד, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים.

אם בן הוא והמתן אותו. א״ר חנינא סימן גדול מסר להם, בן נולד פניו למטה, בת נולדה פניה למעלה, זה כדרך תשמישו, וזו כדרך תשמישה.

ואם בת הוא וחיה אין דרך אשה להלחם.

וחיה. וְתִחְיֶה:

וחיה: לרוב השימוש בשרש חיה אמרו לפעמים חי (וארפכשד חי) במקום חיה, וכן כאן וחיה במקום וְחָיָתָה, והיו"ד רפה, כי באמת איננו מן הכפולים, ולדעת גוסיציוס התבה משרש חוי, וארפכשד חי עומד מנגד, שאם היה השרש חוי היתה החי"ת בקמץ.

והנה עצה חכמה יעץ פרעה בדבר זה לבל יוכלו עלות מהארץ, והוא כי באמצעות שיהרגו כל זכר ויתרבו הנשים והן האשה טב למיתב טן דו ויתחברו נשי ישראל עם המצריים ויתחתנו בהם ומעתה אין מציאות לעלות מן הארץ כשיהיו לעם אחד. גם יפגימו הנפשות הקדושות בערבוב הנפשות הטמאות ויהיו שם עד עולם ב''מ. ותמצא שאמרו רז''ל (ויק''ר פ. ל''ב) שלא נגאלו ישראל עד שהיו בהם ד' דברים וא' מהם ששמרו עצמם מן העריות, ועל זה מפורש בקבלה (שה''ש ד') גן נעול וגו', ואם היו מתחתנים עם המצריים לא היתה בר מינן תקומה לשונאיהם:

ענין אחר בן נולד פניו למטה כלפי האדמה שנוצר הימנו, ובת פניה למעלה כלפי האדם שנוצרה הימנו. אם בן הוא והמתן אותו. אפי׳ היא משימה אצבעה על חוטמו הוא מת.

ומלת וחיה קשה מאד בדקדוק והיא זרה כי המשפט וחיתה. כי ה"א השרש מן חיה יחליפוהו בתי"ו כמשפט בסמוכים. ולכל חית הארץ. והיה כן בעבור שהה"א והתי"ו קרובים במכתב ואין ביניהם לבד משך הנקודה שבתוך הה"א אבל לא במבטא. כי הבדל יש ביניהן בשמות כי תחלה תקרא ה"א וכשתמשך הנקודה תקרא תי"ו וזה לאות כי הכתב שבידינו הוא כתב עברי. והכלל כי מלת חי גם חיים בספק. כי הסכימו חכמי הדקדוק. כי וארפכשד חי. מפעלי הכפל. וכמוהו כי אם תם הכסף שהוא מן תמם. וחיי כמו רבים חיים. ולפי דעתי כי זו הגזרה זרה ואם איננו כן. יראנו ממנו פעל עתיד. כמו אחוג יחוג. לחוג. היה ראוי שיאמר אחוי יחוי לחוי. או כמו סב. סבו ציון. סבי עיר. והנה זאת לאות כי היא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה. אחר שלא מצאנו מגזרת חי אחת מכל הגזרות שהזכרנו הנה זאת לאות כי הוא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה כי מצאנו שיאמר אחיה נחיה יחיה תחיה כמו יאמר מן היה נהיה אהיה תהיה יהיה. וא"כ הוא מגזרת חיה כמו היה. ואף על פי שמצאנו שיאמר וארפכשד חי בלשון עבר לא נחוש לכל זה. אע"פ שידמה שהוא מפעלי הכפל. והוצרכתי לומר ככה בעבור שראיתי כי אין וא"ו בכל המקרא שהיא שרש בסוף המלה. ואין טענה עלי ממלת שלו. כי הוי"ו תחת ה"א. כי אותיות אהו"י מתחלפות זו בזו והעד. שלו כל בוגדי בגד. והוא מן שלה. והנה אפרש לך למה לא תבא וי"ו שורש בסוף המלה והיה זה בעבור כי הוי"ו ישרת בסוף בעבור יחיד שאיננו נמצא. כמו עבדו ואמתו. וסימן לשון רבים פרו ורבו. וגם יש וי"ו נוסף כמו. בנו בעור. ואילו היה וי"ו שרש היה מתערב עם אחת מאלו השלשה ווי"ן שהזכרנו יחיד ורבים ונוסף. ולא תדע המלה. גם ככה אומר לך באות יו"ד שלא תבא שורש באחרונה כי הוא סימן יחיד מדבר ידי גם ידי. וסימן רבים בסמוך. ידי נשים רחמניות. וסימן נקבה. דעי וראי. ויו"ד היחוס העברי או העבריה. גם נוסף בפעלים המגביהי להושיבי. גם בשמות בני אתונו. גם במלות הטעם זולתי מני אפרים. ובעבור כל זה אינו ראוי שיבא יו"ד שרש באחרונה פן תתערב לנו המלה עם אחת מכל אלה שהזכרנו. על כן אמרתי כי מלת וחיה זרה והיא כמו וחיתה ותהיה מהפעלים בעלי הה"א באחרונה כאשר פירשתי:

ואם בת היא וחיה. לפי שהיו איצטגניני פרעה הוברי שמים רואין שמושיען של ישראל עתיד להוולד, לפיכך פרעה אמר אם בן הוא והמתן אותו ואם בת היא וחיה, לפי שהיו מצרים שטופים בזימה, לפיכך אמר להם ואם בת היא וחיה.

מילדת חסר כתיב בגימט' יכב"ד ב"ת לו"י:

ונמצא הנהגת מרע"ה את ישראל היתה אחר שעברו ויצאו ג' שנה של ערלה בג"פ שבעים שישבו במצרים והנה אחר אותיות מדבר יש אותיות ג' שנ"ה וידוע דארז"ל בדק הקב"ה את משה ואת דוד תחלה בצאן בשר ודם ואח"כ הניחם לרעות את צאנו ישראל וז"ש ומשה היה רועה תחלה את צאן יתרו חתנו ואחר שהיה רועה בצדק מזה זכה לרעות את הצאן הידוע שהם ישראל צאן הקב"ה אחר המדבר ר"ל כשעברו ויצאו ג' שנה הרמוזים אחר אותיות מדבר דאז עברו שני ערלה ולא נשאר בהם סיגם דנכנסו עתה לשנה הרביעית ששם כל פריו קודש הלולים לה' או יובן אחר המדבר כלומר אחר הדבור כי מלחמתו היתה בפה שכוחו בפה:

ותחיין את הילדים. מְסַפְּקוֹת לָהֶם מַיִם וּמָזוֹן. תַּרְגּוּם הָרִאשׁוֹן וְקַיָּמָא, וְהַשֵּׁנִי וְקַיֵּמְתֻּן, לְפִי שֶׁלְּשׁוֹן עָבָר לִנְקֵבוֹת רַבּוֹת תֵּבָה זוֹ וְכַיּוֹצֵא בָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת לְשׁוֹן פָּעֲלוּ וּלְשׁוֹן פְּעַלְתֶּם, כְּגוֹן "וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי" (שמות ב'), (לְשׁוֹן עָבָר) כְּמוֹ וַיֹּאמְרוּ לִזְכָרִים, "וַתְּדַבֵּרְנָה בְּפִיכֶם" (ירמיהו מ"ד), לְשׁוֹן דִּבַּרְתֶּן, כְּמוֹ וַתְּדַבְּרוּ לִזְכָרִים, וְכֵן "וַתְּחַלְּלֶנָה אֹתִי אֶל עַמִּי" (יחזקאל י"ג), לְשׁוֹן עָבָר חִלַּלְתֶּן, כְּמוֹ וַתְּחַלְּלוּ לִזְכָרִים:

ותיראן. העלימו האל"ף בעבור שלא תתערב המלה עם גזרת ראה:

ותיראן - לשון יראה. אבל ותראנה בלא יו"ד לשון ראיה שהרי יאמר ותראה[ו] .

המילדת בגי' יוכבד בת לו.:

ותיראן המילדות וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר ולא עשו ותחיין. ורז''ל (סוטה י''א) אמרו שהיו מספקות מים ומזון. וצריך לדעת למה לא היו עושים להם כן מקודם. ואולי שיודיע הכתוב שלא פסקו מההטבה, והוא סיבת היראה שיראו את האלהים אפי' על מניעת ההטבה שהיו רגילין להטיב בסיפוק מזון ולא מלבד שלא עשו וגו' אלא ותחיין.

ותיראן המילדות וגו׳. לא ב׳ המילדות הראשיות לבד אלא כל המילדות יראו מפני העונש בידי שמים על ש״ד. ומש״ה כתיב את האלהים. ולא כתיב את ה׳ שלא כולן הגיעו לידי מדרגה זו. וע׳ מש״כ להלן ט׳ ל׳:

ותחיין: הניחום חיים, כמו לא תְחַיה כל נשמה.

ותיראן המילדות את האלהים. כמ"ש (קהלת ח ב) אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים. כי באופן זה תשמור פי גזירת המלך כשלא תתנגד לשבועת אלהים, אשר השבע השביע אותנו לשמור כל מצותיו, כך יראו המילדות את האלהים ושמו את נפשם בסכנה, כי ההריגה היא מן אותן ג' שיהרג ואל יעבור כי מאי חזית דדמא דידך סומק טפי כו' (פסחים כה:) ולדעת רז"ל שאמרו (סוטה יא:) שפרה שמשפרת הולד ופועה לשון דבור אל הילד, נ"ל בזה מה שדחו את פרעה בקש ואמרו כי חיות הנה בטרם תבא אליהן המילדת וגו'. וקשה א"כ למאי נפקא מינה המה מילדות מאחר שהעבריות אינן צריכין להם, על זה אמר הכתוב כמתרץ שאמרו שהמה אינן מולידין העבריות כי חיות הנה, אך עיקר מלאכתם לשפר הולד ולצעוק לו אחר שנולד כבר, ופרעה אמר בילדכן את העבריות וגו', ומזה מצאו מקום אל התנצלות לומר שאנחנו אין מולידין אותם, וע"כ שתקו ולא ענו דבר לפרעה מיד כדי שלא ימנה מילדות אחרות ואיהו דאטעי אנפשיה. לפיכך וייטב אלהים למילדות וירב העם ויעצמו מאד. כי זה טובה להם לפי שברוב עם הדרת מלך ומהם יצאו מלכים וכהנים כמו שפירש"י על פסוק ויעש להם בתים, וכן טובה לכהנים ולוים שברוב עם נותנין מתנות כהונה ולויה.

המילדת. במקרא גדולה מסור כאן לית וחסר וטעות הוא כי כולם חסרים וכן כתב בהעתק הללי. וכן במסורת כתיבת יד נמסר דלית חסר הַמְיַ וְלַמְיַ. וגם הרמ"ה כתב המילדת למילדת כולהון חסרים:

מספקות להם מים ומזון. בסוטה פ"ק דאל"כ ותחיין את הילדים למה לי הרי כבר כתוב ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים שלא המיתום מת"ל ותתיין שהיו מספקות להם מים ומזון אבל בסוטה תנא לא דיין שמחיות אותן אלא שמספקות להם מים ומזון ופרש"י דה"ל למכתב ולא המיתו את הילדים ומאי ותחיין דמשמע שהיו מסייעות להחיותן שהיו טומנות אותן בבתיהן ומגדלות אותן. וקשה בעיני מאד מאי דהוה ליה למכתב ולא המיתו דקאמר הרי כבר כתוב ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ומה היה צריך לכתוב עוד ולא המיתו את הילדים ושמא י"ל דהאי דה"ל למכתב ולא המיתו דקאמר היינו ולא עשו דקרא שפירוש ולא המיתו וכאילו אמר הוה ליה למכתב ולא עשו מאי ותחיינה:

כאשר דבר אליהן. להן מבעי ליה, א"ר יוסי ב"ר חנינא, מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו ^כזפירש"י דאליהן משמע על עסקי ביאה מלשון ויבא אליה, עכ"ל. ופי' זה דורש באור, ואפשר לומר ע"פ מ"ד ביומא ד' ב' עה"פ וישמע את הקול מדבר אליו (ס"פ נשא) לו לא נאמר אלא אליו משה שמע וכל ישראל לא שמעו, ופירש"י משום דלשון אליו משמע שאליו לבדו נמשך הקול, יעו"ש. ולפי"ז י"ל דמדלא כתיב כאן כאשר דבר להן, אלא אליהן, משמע שרק הן לבד שמעו הדבור, וא"כ היה מדבר אליהן בלחש, ודרשו שתבען לדבר עבירה, והיינו שדבר דברים מכוערים. ונראה דכלל הדרשה הוא עפ"י מה דקי"ל בב"ב ק"ט ב' דתולין את הקלקלה במקולקל, ולכן רגילין חז"ל לתלות ענינים מגונים באנשים בעלי מדות מגונות, וכעין מש"כ הרא"ש בפירושו לנדרים ס"ד ב' במ"ש שם כל מקום שנאמר נצים נצבים אינו אלא דתן ואבירם דמפני שהיו ידועים לבעלי מחלוקת ומדות מגונות תולין כל עניני מחלוקת בהם, ועיין מזה ביתר באור לקמן בפסוק וירא והנה שני אנשים עברים נצים, ולולא כל זה היה אפשר לומר כאן דלכן דבר אליהן בלחש כדי שלא ישמעו בני ישראל מזה ולא יקראו אותן למילדות. .
(סוטה י"א ב׳)

מספקות להם מים ומזון כו'. מדכתיב ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים, ש"מ לא המיתום. א"כ למה לי תו ותחיין את הילדים, אלא שהיו מספקות וכו':

ותחיין את הילדים. לא די שלא המיתו אותם אבל השתדלו להחיות אותם:

ותיראן, באשר לא צוה להם במצות מלך רק דבר אליהן ותלה הדבר בהן, עד שהעונש על רצח זה תלוי בצוארם יראו את האלהים, ולא די שלא עשו כאשר דבר אליהן לעשות מעשה להמית את הילדים, עוד עשו בהפך ותחיין את הילדים, שזה עשו המילדות השניות ששמם פועה שהיה ענינם להחיות הילדים, ואמרו חז"ל ותחיין שהיו מספקות להם מים ומזון. שק"ל שמ"ש ותחיין הוא למותר:

מספקות להם מים ומזון. במסכת סוטה (יא ע"ב), מדלא כתיב 'וחיו הילדים', אלא שהיו מחיים את הילדים שהיו מספיקים [להם מזון). ורש"י פירש בגמרא (שם ד"ה ותחיין) דהוי למכתב 'ולא המיתו את הילדים', מאי "ותחיינה את הילדים":

ותיראן המילדות את האלהים. בוא וראה כמה גדולה יראת שמים, שהרי הכתוב מעיד על המילדות ותיראן, וכן משה אמר מה ה׳ אלהיך שואל [מעמך] כי אם ליראה את ה' (דברים י יב), וכן ישעיה אומר יראת ה׳ היא אוצרו (ישעיה לג ו), וכאלה רבות.

ותחיין וכולי לפי של׳ עבר וכולי לאו לאפוקי לשון עתיד קאמר רבינו דאדרבא עיקר ל׳ עתיד כן הוא בין לנקבה אחת בין לנקבות הרבה כידוע דבלשון נקבה ליכא י׳ דא״יתן אלא תפעלנה בל׳ רבות משמש בין לנסתרו׳ בין לנמצאות מתפרש בין לנוכח בין לנסתר אלא משום דבל׳ עבר לא כן הדבר דלנמצאות נאמר פעלתן ולנסתרות פעלו אבל אתיבה זו וכיוצא שהיא עבר בל׳ עתיד לפי שהו״יו מהפכת תשכח שפיר ל׳ פעלו ופעלתן אתיבה אחת:

ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו וגו' ותחיין וגו'. מגיד הכתוב הזה צדקות נשים צדקניות הללו שלא מחמת בושת בני אדם או הפסד ממון שיגיעם בדבר הזה שיחליפם באחרת, כשיתוודע הדבר בין הנשים, לא קיימו דבר המלך ודתו, רק מחמת יראת אלהים באמת, פחדו ורעדו לנגוע יד בנפש מישראל ובפרט שאמר להם פרעה שעיקר כוונתו הוא בשביל שאמרו לו איצטגניניו וחכמיו שילד יולד לישראל משיח ה' והוא יושיע את ישראל מיד מצרים, ובזה חיל ורתת ורעדה אחזתם לנגוע יד במשיח ה'. ולא די שלא עשו זאת להמית ילדי ישראל כי אם אף ותחיין את הילדים שהיו מספקות להם מים ומזון להחזיקם לקיימם ולהחיותם (כמאמר חז"ל שם) מאחר שידעו כי משיח ה' נמצא בין הילדים האלה חשקה נפשם להיות להם שם ויד בקיום המושיע את ישראל. ועל כן כתיב ותחיין את הילדים ולא כתיב את הנולדים כי הנולדים כל הנולדים במשמע בין זכר בין נקבה והם דקדקו להחיות הילדים ביותר המה הזכרים לצד שידעו כי שם בחיר ה'. וזה שאמר הכתוב מפורש ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו וגו' מחמת יראת אלהים בלבד אשר בלבבם לא עשו מה שתבע פרעה מאתם לא מחמת דבר אחר כלל וכלל. ואמנם עוד אומר הכתוב כי כאשר דיבר אליהן מלך מצרים שעתיד שיולד בן המושיע את ישראל אז ותחיין את הילדים ברוב התאמצות בזכרים להספיק להם מים ומזון וכל הצטרכותם ביותר ויותר כדי שיהיה להם עשר ידות במלך המשיח, ועל כן זה היה שכרם ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים בתי כהונה ולויה ובית המלכות כי הם חשקו וחפצו למאוד להחיות ולקיים את זה שיושיע את ישראל ועל כן מהם בעצמם היה ותיכף וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי זו יוכבד וחז"ל אמרו (שם י"ב.) שהלך בעצת בתו כי גירשה עבור גזירת פרעה והיתה מרים אומרת לו גזירתך קשה וכו' והכל מאת ה' היתה כדי שגם מרים שגם היא היתה המילדת השניה שתהיה גם לה חלק במושיע את ישראל ונתנה היא העצה לאביה שיקח את אמה היא יוכבד. ומספר הכתוב והולך בשארי הדברים שעשתה מרים במשה כי ותתצב אחותו מרחוק ותקרא לאם הילד הכל מאת ה' נסבה שתהיה גם לה חלק בבן המושיע מדה כנגד מדה במה שחשקו לקיים ולהחיות את האדם שיושיע את ישראל והעמידו הקב"ה מהם וכאמור.

ותחיין מספקות להן מזון קשה מנא לו י"ל שרואה דבר זה מייתור המקרא שאחר שכתב ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים לא היה צריך לכתוב ותחיין את הילדים אלא להשמיענו דבר חדש שהיו מספקות להם מזון מוסף על מה שלא היו ממיתות אותן:

רש"י ד"ה ותחיין את הילדים, מספקות להם מים ומזון (על־פי סוטה יא ע"ב). ומסתבר שדרשו כן על שום שלא נאמר: לא המיתו, כלומר לא רק שלא קיימו את מצוות המלך, אלא אף עשו בניגוד לה. (פ' שמות תשמ"ט)

ותחיינה. בכל כחן יותר ממשפטן הראשון כי מה צורך היה להאריך:

ותחיין - אין חילוק בין פעלו. לפעלתם.

כאשר דבר אליהן בגי' שתבען:

ולא עשו. בפועל כדבר פרעה על הזכרים. ועוד הוסיפו:

תרגום הראשון וקיימא והשני וקיימתון. מפני שבלשון העברי אין הבדל בין הנסתרות ובין הנמצאות בלשון עתיד הוצרך לפרש ההפרש שבין ותחיין הראשון ובין ותחיין השני עם לשון ארמי שהנסתרות בלשון וקיימא והנמצאות בלשון וקיימתון ומה שכתב אחר זה לפי שתיבה זו וכיוצא בה משמשת לשון פעלו ולשון פעולתם כלומר משמשת בתוספות וי"ו בראשה לנסתרות. ופירש ואמר כגון ותאמרן איש מצרי כמו ויאמרו לזכרי' שהוא לשון פעולו ותדברנה בפיהן כמו ותדברו לזכרים שהוא לשון פעלתם:

ותחיין. תנא, לא דיין שלא המיתו אותם אלא שהיו מספיקות להם מים ומזון ^כחפירש"י מדלא כתיב ולא המיתו, עכ"ל. ותמיהני שלא פירש מדמיותר כלל הלשון ותחיין, דדי היה אם היה כתוב ולא עשו כאשר דבר אליהן, ומדסיים ותחיין משמע שלא לבד שלא עשו כפקודתו להמית אלא עוד עשו פעולה להחיותם, והיינו שהספיקו להם מים ומזון, וכ"מ במ"ר. .
(שם שם)

תיבה זו וכיוצא בה משמשת לשון פעלו ולשון פעלתן. ר"ל אין הפרש בין הנסתרות ובין הנמצאות בל' עתיד. ונראה דהכי פירושו, דרש"י מקשה על עצמו, לפי מה שפירשתי ותחיין הראשון שהיו מספקות להם מזון, א"כ קשה על התרגום, למה שינה בלשונו, דהראשון פי' וקיימא והשני פי' וקיימתון. בשלמא בלא זה הייתי אומר, דוקיימתון פי' שמספקות להם מזון, משום הכי שינה, אבל לפי מה שפירשתי דותחיין הא' פירוש מספקות להם, א"כ למה תרגם על ותחיין הראשון וקיימא. לכן פי' לפי שלשון עברי וכו':

או לעולם כי מקודם לא נתנו דעתם על מצוה זו לספק מים ומזון, ואחר שצוה להם פרעה חששו שיהיו נחשדים אם ימות א' מהנולדים שהם הרגוהו, לזה להוציא עצמן מהחשד השתדלו להחיות אפי' מי שימות מיתת עצמו מחסרון הסיפוק. ואולי כי זה רמז בתיבת את האלהים לרבות יציאת ידי חובת חשד בני אדם להיות נקיים מה' ומישראל.

לפי שלשון עבר יש חילוק. שהרי 'פעלו' הוא לנסתרות, ו'פעלתם' לנוכחות, 'ובלשון עתיד אין הפרש, "ותחיינה את הילדים" הוא לשון עתיד, רק שהוי"ו מהפך לעבר, אבל המלה בעצמה לשון עתיד בלא וי"ו ההפוך. וכך יש להיות, לפי שתיבה זו וכיוצא בה משמשת לשון פעלו ופעלתם:

ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין. כאשר אמר להן מבעי׳ ליה, מהו כאשר דבר אליהן, אלא א״ר יוסי ב״ר חנינא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו, כתיב הכא כאשר דבר, וכתיב התם כדברה אל יוסף יום יום (בראשית לט י) מה להלן לדבר עבירה, אף כאן דבר עבירה.

עוד יתבאר אומרו ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים וגו'. כי הנה חז"ל אמרו (שם י'א:) כאשר דיבר אליהן להן מבעי ליה אלא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו וכו' עד כאן. וצריך להבין דברי קדשם בזה כי מה שייכות ענין זה לכאן, והנראה כי אמרו חז"ל (נזיר כ"ג:) גדולה עבירה לשמה וכו' ממה דכתיב (שופטים ה', כ"ד) תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באוהל תבורך וגו' עד בין רגליה כרע שכב נפל וגו', מאן נשים באוהל שרה רבקה רחל וכו' עד כאן. הרי שאף גילוי עריות שהוא אחד משלושת העבירות שדינם ביהרג ואל יעבור מכל מקום להצלות נפשות רבות מישראל מותר לאשה למסור עצמם למשכב הערל בכדי להציל את ישראל ואף מצוה היא כאומרם גדולה עבירה לשמה וכו' וגם ראיה מאסתר המלכה שאמרה וכאשר אבדתי אבדתי ואמרו חז"ל (מגילה ט"ו.) כאשר אבדתי מבית אבא אובד ממך שעד עתה באונס ועכשיו ברצון, הרי שנכנסה ברצון למשכב הגוי בשביל הצלת נפשות ישראל. ואמנם אפשר זה דוקא באשה לפי שקרקע עולם היא אבל באיש יאסר זה וכמו שאיתא (בתוספות נזיר שם.). ועל כל פנים באשה ודאי מותר ועל כן סבר פרעה בדעתו כי ודאי כאשר יהיה תובען לדבר עבירה ישמעו לו כדי שעל ידי זה ימצאו חן בעיניו ולא יעשה להם דבר אם לא ישמעו לגזירתו ויצילו בזה נפשות רבות מישראל. ואכן הם ברוב צדקתם לא חפצו בזה כי מסרו נפשייהו על קדושת השם וקבלו על עצמן מה שיעשה פרעה עמם והם לא ישמעו אליו לא לזה ולא לזה או שבטחו בה' שיצילם למען שמו וכאשר היה בסופן כאשר נבאר להלן. וזה שמספר הכתוב בחידוש מעשה נשים צדקניות הללו, שלא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים להיות נזקקות לו לתשמיש, וגם ותחיין את הילדים ולא שמעו אליו מכל וכל, ועל כן תיכף,

בפירושו של רש"י את דברי תרגום אונקלוס הוא מבקש להעמיד על כך ש"ותחיין" שבפסוק יז הוא גוף שלישי (והן החיו), ואילו זה שבפסוק יח הוא בגוף שני (ואתן החייתן). (פ' שמות תשנ"ו) בדפו"ר הגירסה "והשני וקימתין", וזה מתאים, כי מלת "וקימתין" היא אמירה לנקבות, אבל "וקימתון" היא אמירה לזכרים.

ותחיין את הילדים. בין זכרים בין נקבות וכן פירשו כל המפרשים:

ותדברנה בפיכם ל' דברתם כו'. כמו שמצינו ותאמרנה, ובמקום אחר מצינו ותדברנה, שתיבה זו כמו ותאמרנה, כי הוא על משקל א', ואפ"ה פירושו לשון דברתם לשון נוכח, א"כ גם הכא ותחיין הראשון ל' נסתר והשני ל' נוכח, והוא על משקל א':

וטעם אומרו כאשד דבר כ''ף הדימוי לומר לא הוא ולא דומה לו. או ירצה לומר להיות כי מן הדרך הוא כשיגזור מלך דבר על כל פנים בתחלת הגזרה דבר מלך חזק ואימת מלך רועשת לבל עבור עליה ובאורך הימים אחר הגזירה היא רופפת, ולזה הודיע הכתוב כי הצדקניות הללו בטלו גזירת מלך סמוך לגזירה, והוא אומרו ולא עשו ואימתי כאשר דבר כמו שתאמר כי בעת שיצאו משם והיו מילדות לעבריות לא עשו וגו' ואדרבה ספקו מזון לאין נכון ובטלו דבריו סמוך לגזירה, ושיעור כאשר דיבר כשיעור (בראשית כז ל) כאשר כלה יצחק לברך:

ס״א כאשר דבר. לשון קשה, וכה״א דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (שם מב ל).

ותחיין את הילדים. תנא לא דיין למילדות שלא המיתו אותם, אלא שהיו מספקות לאימותן של ילדים מים ומזון.

ויעש להם בתים ויהי כי יראו וגו', כלומר בשביל שיראו את אלהים התחכם פרעה ויעש הוא להם למצריות בתים כלומר להושיבם בין בתי ב"י שירגישו ע"י ילדיהן בילדי ישראל כענין אחזו לנו שועלים, וזה ופסחתי עליכם ופסח ה' וגו', שהוצרך לדלג על בתי ב"י דכתיב אשר פסח על בתי ב"י, כי בתי מצריים ועבריים היו מעורבבים יחד, מהר"ר משה:

ויקרא. הנכון בנות מות. כי הפכתן מצותי. ואין הפרש בין ותאמדנה עבר. כמו ותאכלנה הפרות. ובין כשידבר עליהן לנכח עצמן בהכנס הוי"ו הפתוח. וככה מדוע עשיתן ותחיין:

מדוע עשיתן. שבגדתן בי, כי הנה כשצויתי לא מאנתם לעשות מצותי, ובטחתי בכן שתמיתו הילדים, ותוחלתי נכזבה:

עשיתן ב' במסורה דין ואידך עשיתן תועבה ביחזקאל כדאי' בפ''ק דסוטה שפרעה תבע למילדות שיהיו נשמעות לו דמצינו גכי עריות דכתיב כי את כל התועבות האל:

מדוע וגו' ותחיין וגו'. צריך לדעת מה הוא המעשה שעשו שעליו הוא אומר מדוע עשיתן, ואם שלא המיתו את הילדים זה יקרא שלילת המעשה והיה צריך לומר מדוע לא עשיתן. עוד צריך לדעת אומרו ותחיין, ואם על סיפוק המזון לילדים הוא אומר כמו שפירשנו באומרו ותיראן המילדות וגו' ותחיין וגו' אם לזה נתכוון מה מענה בלשון המילדות על זה והרי הן מורדות במלך.