Commentary for Psalms 63:13

במדבר יהודה. בורח מפני שאול:

מזמור. כשהיה בורח מפני שאול:

מזמור לדוד בהיותו במרבר וכו' הנה מזמור זה יסד דוד המלך להורות כמה מעלות טובות לנמצא בא"י גם שיהיה גולה ממקום למקום כי טוב להודות לה' כי נתן גלותו תחת כנפיו יתברך בארץ ולא בארץ העמים. שנית נמשכת מזאת ללמד דעת את העם ישימו לאל כל צרות הגוף אחר שנפשו דבקה בקונו ורצון מלכו של עולם טוב עמו ולא בלבד נפשו כי אם גם בשרו ישמח ויגל מאד ויתעלס באהבו יתברך אותו גם כי צר לו לגופו ובראשון החל ואמר מזמור כו' והוא כי הלא אחרי כי בורח מאימות מות איך יזמר וקינה מיבעי ליה אך הן זאת תחלת דבורו והוא כי הלא ידענו כי כל איש ישראל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה באופן כי אשרי תמימי דרך ההולכים בארצות החיים גם שיהיו גולים וז"א מזמור לדוד כו' והוא כי הלא דוד הוא אשר אמר בברחו לח"ל כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים שהוא כי להיותו בח"ל היה כמי שאין לו אלוה ועל כן עתה יאמר הנה גם כי ברוח הוא וקינה מיבעי ליה עכ"ז מזמור יאות לדוד לומר בהיותו במדבר יהודה שגלותו הוא בא"י גם כי מדבר הוא:

מזמור לדוד בהיותו במדבר - טעם זה המזמור שהיה נכסף ללכת אל קרית יערים מקום הארון, בעבור הסתתרו מפני שאול.

במדבר יהודה. להסתר מפני שאול:

מזמור, קוטב המזמור להגיד בו רוב תשוקתו אל הדבקות האלהי, עד שעזב מלזכור כל ענינים החומריים רק באלהים דבקה נפשו:

במדבר יהודה. הוא מדר זיף:

אשחרך. אבקש ואדרוש לך כמו ושחרתני ואינני (איוב ז'), אם אתה תשחר אל אל (שם ח'):

אלהים. צורי וחזקי אתה כי אין מפלט ומשען זולתך כאשר אני מטלטל ממקום למקום, ואמר שהוא תאב להיות בארץ ישראל בטוח שיוכל לבא בגלוי אל קרית יערים שהיה שם הארון או בגבעון שהי' שם אוהל מועד כי שם היו רגילים חכמי ישראל והתאוה שיהיה ביניהם וילמד מהם כאדם מצמא למים והוא בארץ ציה ועיף כי בטלטולו לא היו עמו החכמים כי אם איש מצוק ומר נפש:

והטעם כי הלא עתה אלהים אלי אתה כי לא יאמר עלי כאשר אם הייתי בח"ל שאדמה למי שאין לו אלוה כי אם עתה אלהים אלי אתה בהיותי במדבר יהודה כי א"י הוא ועל כן היטבתי אשר אמרתי מזמור לדוד כי זמרה מיבעי לי למימר וגם שאני בצרה שאין יסורין גדולים מהיותו בורח ממות וזהו אלהים שהוא מדת הדין ויסורין אלי אתה מכונה עלי ולבחינת חסד אל אחשבנו לזמר כמדובר והראיה שאלי אתה כי אתה עמדי גם בהיותי נרדף במדבר באימות מות כי הלא אשחרך כו' הוא כי השראת רוח הקדש לא תמצא במרי לבב כי בעיא צלותא ושמחה כנבואה ובח"ל וא"כ איככה יוכל לשחר אל אל בשירי זמרה והיותו במדברות בורח מאימות מות נפלו עליו ואכ"ז אשחרך כי שורה בי שכינה ורוח הקדש כי זה הוראה כי אלי אתה ולא זזת ממני על היותי בא"י ולא יפלא לומר כי גם כי נפשי היודעת מאד מעלת קרבת אלהים תשמח בך ולא תדאג על צרת אימת מות אך בשרי שהוא הגוף הלא יתעצב ויתמרמר בצרה לי ויעכב השמחה מלשחר אל אל ומלהקביל שכינה הבאה אלי הנה לא כן הוא כי הנה צמאה לך נפשי וגם כמה לך בשרי ולא בלבד לא יחוש גופי על תגרת האויב הרודף להרגני משמחת הדבקי בך כי אם גם בהיות עלי מות טבעית לעיניו שהוא בארץ ציה ועיף בלי מים שבטבע ימות בצמא ודרך הגוף לעשות עיקר מזה עכ"ז את מיתתו ישליך אחרי גוו גם הוא בערך הדבקו בך וישמח עם נפשי לשחרך:

אשחרך. ענין דרישה כמו שוחר טוב (משלי י״א):

נפשי. בהגבלה אל בשרי תורה על נפש הרוחניית (כנ''ל ג')

אלהים, אשחרך - כמו שוחר טוב, או מגזרת שחר כמו ולבקר בהיכלו מגזרת בקר.

אלי אתה. מעולם אתה אלי לכן אדרשך:

אלהים אלי אתה אשחרך. אל"ף אשחרך בגעיא בס"ס:

אלהים, יען אשר אלי אתה אשחרך, רק אותך אשחר ואדרוש, צמאה, כמו שצמאה לך נפשי כן כמה ותאב לך בשרי, שגם החומר שלי מתאוה אל ה', פה בארץ ציה ועיף בלי מים, הגם שהוא ארץ ציה שהבשר מתאוה למים והנפש צמאה למים, ואני איני צמא למים רק לך אני צמא ונפשי שוקקה:

צמאה לך נפשי. צמא ותאב אני לבוא אליך בבית תפלתך:

צמאה נפשי. על הנפש כמו על הגוף כי הצמאה היא תכלית התאוה והנפש המשכלת תתאוה אל החכמה וקרבת אלהים והבשר שהוא הגוף עם רוח החיי' יתאוה לשכון במקום בטח:

כמה. ענין חשק ותאוה ואין לו דומה:

כמה. לא נמצא לו דוגמא, והוא מענין תשוקה, וי''ל שהיא פעל ממלת כמה המורה על שיעור הכמות, או הדוגמא כמו, שתשוקת הבשר הוא כמו תשוקת הנפש :

צמאה לך - והנה נפשי כצמא אל מים ובשרי יבש כי אין למלת כמה חבר במקרא.

צמאה. מתאוה אני לך כצמא אל המים בארץ ציה. כמו ההולך בארץ ציה ועיף מקום שאין שם מים כי אז מאוד יתאוה להם:

כמה. במפיק הה"א ואין לו חבר במקרא:

כמה לך בשרי. לשון תאוה ואין לו דמיון:

כמה. במפיק ה"א ואין לו חבר במקרא ופירושה כמו תאב:

ציה. שממה:

בארץ ציה ועיף בלי מים. ציה ע''י חום השמש, ועיף ע''י האויר הארסי, ובלי מים, העדר מקורות ומעינות (ישעיה ל''ה) :

בארץ - כאילו הייתי בארץ ציה שאין שם מים וארץ עיף, כי נמצא ארץ לשון זכר, נעתם ארץ ורבים כמוהו.

בארץ ציה. במדבר:

ועיף. כמו צמא כלומר בארץ הצמאה למים וכן בארץ עיפה, וזכר ארץ בלשון זכר וכמוהו רבים:

ועיף. ר״ל יבשה וכאלו תתאוה למים כאדם היעף:

כן בקדש חזיתך וגו'. כמו כאשר צמאתי לראות עוזך וכבודך כדרך שחזיתיך במקדש משכן שילה תשבע נפשי במראות עזך וכבודך:

כן. כמו הצמא כן אתאוה לחזותך במקום הקדש ולראות עוזך שהוא הארון והוא הכבוד:

ועדיין יפלא היתכן כי גדר השגת השראת שכינה ורוח הקדש תהיה לך פה כאשר היה לך בישובך בעיר הקדש או כאשר היית בנוב עם שמואל אך תאמר כי מחזה שדי תחזה אך לא כמדרגה אשר ראית שם כי אם לפי ערך המקום לא כן הוא כי מה שאמרתי אשחרך הוא כמדרגה שהייתי משיג בהיותי בקדש כי כן במדרגה זו היה מה שבקדש חזיתיך ואם יאמר איש א"כ אפוא למה צמאה לו יתברך נפשי וכמה בשרי כיון שלא חסרת דבר כי הכל יש לך הלא הוא לראות עזך הוא ארון התורה הנקראת עוז כמ"ש ז"ל על פסוק ה' עוז לעמו יתן כי פה אני רואה כבודך אך לא עזך אך בהיותי במקומי זה וזה אראה ועל כן צמאה וכו' וז"א לראות לשון עתיד:

חזיתיך. ראיתיך:

חזיתך לראות. פעל חזה בא על חזיון הרוח והלב תמיד ומזה מחזה הנביאים וחזון ופעל ראה על ראות העין, עמ''ש ישעיה (ל' י', ל''ג כ', למעלה נ''ח י''א) :

כן - הנה אחשב בלבי ואראך, והטעם כאילו הייתי בקדש ואני רואה עוזך שהוא הארון, כמו: ויתן לשבי עזו.

כן בקודש. כמו הצמא כן אתאוה לחזות אותך במקום הקודש ולראות עוזך שהוא הארון עם הכבוד אשר ישכון עליו:

כן בקדש חזיתך לראות עזך וכבודך. פירוש דבראותי התורה נראה בעיני כאלו ראיתי פני שכינה כי כל התורה שמותיו של הקב"ה. ואמרו בזהר על פסוק וילחם עם ישראל ברפידים ואמרו שרפו ידיהם מן התורה ומקשה והרי עדיין לא ניתנה התורה ומשני דהתורה היא הקב"ה ע"ש ולכן אמר נראה בעיני כן בקדש חזיתיך במה שאני רואה עזך שהיא התורה:

כן, והגם שנפשי חוזה אותך בקדש, כי בחזיון הנפש במחזה השכל והרוח הקודש אחזה גדולתך ושכינתך ברוח ובמחזה, אבל אני צמא ותאב שכמו שחזיתיך בקדש במחזה הרוח, כן אראה אותך בעין בשר בעירך ובהיכלך, ועז"א לראות עוזך וכבודך שהראיה הוא בעינים ממש, שאראה עוזך וכבודך בעינים, לא רק במחזה ובצפיית הלב:

עוזך. על הארון יאמר וכמ״ש וארון עוזך (לקמן קלב) על שהראה בפלשתים עוז כח המקום כמ״ש בש״א:

וכבודך - השכינה.

כי. טוב הוא חסד שעשית עם בני אדם שחננתו השכל יותר מחיי הגוף שחננת לכל חי על האדמה אבל השכל לא נתתה אלא לבני אדם לפיכך שפתי ישבחונך ויודו לך על החסד הגדול הזה. ולפי שזכר שהי' תאב אל דרך הנשמה שהיא החכמה לפיכך אמר זה:

ועל אשר אמרתי כמה לך בשרי שלא יחוש הגוף מיתתו הטבעית בצמא בלי מים בערך חשק הדבקה בה' והוא בשר ולא רוח כי הלא יפלא שיתאוה גם כן דבקותו יתברך גשמי ומה גם עד גדר שלא יחוש לא על מיתת אויב ירדפו ולא על מיתה טבעית שהוא בארץ ציה ועיף בלי מים וישמח על דבקות ה' וישליך מיתתו אחרי גוו על זה אמר כי טוב חסדך מחיים כו' הנה בשרי כ"כ דבקה בך עד גדר כי טוב חסדך מהחיים הטבעיים במה ששפתי ישבחונך כי גדול הוא חסדו יתברך עמי יותר מהחיים במה שתחשיב שפתי החומריים שישבחוך כי אין לגופי אושר גדול מזה ומחזיק לו יתברך טובה ממה שנותן אתה לו חיים ועל כן אין לתמוה שלא יחוש בשרי העדר החיים בארץ ציה ועיף בלי מים וישמח לשחרך ולידבק בך שרוח ה' ידבר בי ומלתך על לשוני ושפתי כי שמחת זכותך את חומרי ששפתי ישבחונך גדול לו מחייו ואם כן למה יעצב על חסרון המים וימנע מלשמוח בדבקותך:

כי טוב - הוא בעיני לראות חסדך שאתה שוכן בקרב ישראל מחיים, על כן שפתי ישבחונך.

כי טוב חסדך מחיים. ר״‎ל כי כל טובת חסדך מנתינת החיים הוא למען ישבחונך שפתי בעודי כי לולא זאת למה לי חיים ולזה אתאוה להיות במקום המקודש למען אשבחך שם:

כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך. פירשו הראשונים. יותר טוב מחסד החיים שאתה נותן לי הוא החסד אשר נתת לי רשות לשבחך בשפתי כי מה יצדק אנוש לשבח לאדון הכל וז"ש כמו חלב ודשן תשבע נפשי כן אנכי אשב"ע בשפתי רננות אשר יהלל פי:

כי טוב חסדך מחיים, שחסדך במתנת החיים נבדל מכל חסד שיעשה זולתך, שכל חסד שנשיג מזולתנו אין החסד טוב מצד עצמו רק מצד התועלת שהשגנו ממנו, למשל מלך ב"ו שעשה חסד לחייב מיתה והניחו בחיים, הטוב של החסד הוא החיים שנתן לו, אבל אצלך החסד בעצמו טוב יותר מן החיים, כי החיים אינם תכלית לעצמם, רק שהם אמצעיים שעל ידם שפתי ישבחונך, שבלעדי החיים א"א שאשבח אותך בשפה (כי הנפש המופשטת מן הגוף אין לה פה ושפה לשבח ה', והיא רק שכל ומשכלת), וא"כ אחר שעקר תכלית החיים וטובם הוא מה שיכול להודות לה' על החסד שנתן לנו חיים, א"כ החסד הוא הטוב והתכלית של החיים, והוא טוב מן החיים עצמם שהוא רק אמצעי אליו, כי ע"י החסד שפתי ישבחונך וזאת היא תכלית החיים:

כן אברכך בחיי. כמו אז כי אז מתרגמינן ובכן, כלומר אז כשאבא לפניך אברכך כל ימי חיי:

כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי: א"ר אלעזר מאי דכתיב כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי כן אברכך בחיי זו ק"ש בשמך אשא כפי זו תפלה ואם עושה כן עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן תשבע נפשי ולא עוד אלא שנוחל שני עולמים העוה"ז והעולם הבא שנאמר ושפתי רננות יהלל פי:
(ברכות טז ע"ב)

כן. כמו שאני משבח לך כל היום כן אברככה ואשבחך כל ימי חיי:

ואם יאמר איש כי הלא עדיין כמו זר נחשב תעשה את גופך כגדר נפש רוחנית אל תתמהו על החפץ כי הנה אין גופי כזולתו כי הנה כן אברכך וכו' והוא בהזכיר מאמרם ז"ל בגמרא כי בעת סילוקו של רבי שזקף עשר אצבעותיו למעלה ואמר גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מן העה"ז אפילו באצבע קטנה שהוא שכל מה שנהנה היה שלא לכונת הנאת הגוף רק בכונת הנאת הנפש כי על כן נתקדש גם גופו כנודע שיכול אדם לעשות כל הנאותיו כמאמר או מאכל ומשגל וכל השאר לכוונת עבודת שמים ובזה יאמר דוד אחרי אומרו כמה לך בשרי שאפילו גופו תאב ודבק בה' והמשיך בזה השני כתובים הבאים אחריו אמר עתה הנה בהיות הדבר כן שגם בשרי דבק כך אברכה בחיי עודני חי לפני מותי כי אברכך שזכיתני בכל ימי חיי שבשמך אשא כפי למעלה ולומר שלא נהניתי מן העולם הזה בכל עשר אצבעותי כלומר כי היו כל הנאותי לשמו יתברך וזהו כי בשמך אשא כפי על כן לי נאה לברך על זה. או יאמר כן אברכך וכו' נמשך אל פסוק שאחריו כמו חלב ודשן כו' והוא ענין מאמר ב"ר על פסוק וימת אברהם זקן ושבע ארז"ל כי כשהצדיק נפטר מן העולם מראין לו מתן שכרו ומאשר מתענג אז בדשן נפשו שבעה והוא ישן כמפורש אצלנו שם כי ע"י מה שמראים לו בעודו מחובר עדיין עם הנפש נהנים הגוף והנפש יחד וע"י כן הנפש שבעה ולא תדאג על מה שלא יעסוק עוד בתורה ומצות והגוף מאותו עריבות נשאר כישן ולא כמת כי עוד בחינת קדושת נפשו בו להיות לו עריבות וקיום שלא יכלה וכענין רבי אחא בר יאשיה וכשמזכירין דברי תורה משמו שפתותיו דובבות בקבר וזה יאמר פה דוד אל יראה לשומע לי כי אני מן המתמיהין בספרי חשק גופי בחברת נפשי כי כאשר צמאה לה' נפשי אז כמה לה' בשרי כי הנני מביא דוגמא מאשר יקרני שהוא כי כאשר בעת סילוק הנפש מאשר מקבל הנפש הנאה ועריבות מראות אור המתן שכר שנפשם שבעה נמשך גם לגוף שנשאר ולא כמת שעל כן שפתותיו דובבות בקבר כך כשאני בחיים חייתי מברך ומשבח את ה' מאור השפע הנשפע לנפש נמשך גם לגוף וע"כ כאשר צמאה נפשי כמה לה' גם בשרי וזה אמר כן אברכך כו' לומר אל תתמהו מהמשך מהנפש שפע קדושה אל גופי כי הנה כן אברכה עודני בחיי כי בהזכיר שמך אשא כפי הגשמיות:

כן - ככה אברכך בעודי ובברכת שמך אשא כפי, וכמוהו רבים.

כן אברכך בחיי. ר״‎ל וכאשר אשב במקום המקודש אעשה כן ואברכך כל ימי חיי ואשא כפי בהזכרת שמך להתפלל אליך:

כן, כן הוא הברכה אשר אברכך בחיי, לא אברך אותך על החיים, רק על החסד מה שאוכל לשבח אותך, וכן רק בשמך אשא כפי, מה שאשא כפי לתפלה לא אתפלל על חיים הגשמיים וצרכי העולם רק בשמך, שאוכל להודות לך ולברך את שמך:

בשמך אשא כפי. להתפלל ולהלל:

בשמך אשא כפי. כלומר בעזרתך אמצא ידי לנלחמים אותי:

ושפתי רננות. לשונות של רננות כמו (בראשית י״א:א׳) ויהי כל הארץ שפה אחת דמתרגמינן לישנא חד:

ושפתי. וי"ו ושפתי כמו כאשר, אמר כאשר שפתי רננות יהללו פי יערב לי כמו אם תשבע נפשי המתאוה חלב ודשן כי המאכל השמן יערב לכל אדם:

כמו החלב ודשן שתשבע נפשי כשתסתלק שמחמת היות נפשי שבעה ימשך גם לפי החומרי ששפתי רננות יהלל פי שאהיה כישן ששפתותיו יהיו דובבות ומרננות כן הוא מה שאברכך בחיי טרם הסילוק שאשא בשמך בהזכירי שמך בברכה כי ה' עצמו בו אשא כפי שקונות קדושה כמו החלב ודשן שע"י שתשבע נפשי שנמשך גם לגוף שאז שפתי רננות יהלל פי כך נשיאות כפי החומריות אני נושאן בשמך כי ה' הוא ככלי שבו אני נושאן שקונות קדושה ואומר רננות יאמר כי אצ"ל התורה כי אם גם הרננות שהיה מזמר בזה העולם הם המזמורים והרננות שלי למה שפי היה אומרם פה עם הנפש גם אז תהיה פי דובבת אותם כשיאמרו אותם בעה"ז וזהו ושפתי רננות יהלל פי:

חלב. מיטב כמו ואכלו את חלב הארץ (בראשית מ״ה:י״ח):

ושפתי רננות. הוי''ו במקום כאשר :

כמו חלב - כמו: את חלב הארץ, ובא חסר בי"ת שבעתי אילים.

כמו חלב ודשן. כמו שתשבע הנפש ממאכלי חלב ודשן כן תשבע נפשי אם יהלל פי את ה׳‎ בהרבה לשונות של רננות:

כמו חלב ודשן שישבע הגוף ויהיה לו למזון, כן תשבע נפשי, שאתן לה מזונה הרוחני ג' פעמים בכל יום בג' תפלות כמו שיתנו ג' פעמים להגוף מזונו הגשמי, ומפרש במה תשבע נפשי במה ששפתי רננות יהלל פי, שזה מזון הנפש, וכמ"ש הכוזרי שכמו שהגוף הגשמי צריך הוא אל המזון ולא יחיה בלעדיו כן מזון הנפש היא התפלה שתדבק אל שרשה הרוחני, וכמו שמזון הגוף הוא שלש פעמים ביום כן ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה:

וחלב ודשן. כפל ענין במלות שונות. ופי' שפתי רננות דברי רננות:

ודשן. ושמן:

וטעם ושפתי רננות – שארנן לך בכל שפה שאדענה, או פי שיהללך יהיה סבה שתרנן לך כל שפה, וזה קשור עם הבא אחריו.

ושפתי. ענין אמירה כמו שפה אחת (שם יא):

על יצועי. כשאני שוכב על משכבי אני זוכר אהבתך:

אם. וכן כאשר זכרתיך על יצועי בלבי וכאשר אהגה בך באשמורת הלילה אני דשן ושמן ושבע, ויש אם במקום כאשר:

ועוד לי ראיה שבשרי דבק עם נפשי כי הלא אם זכרתיך על יצועי בבואי לישן שאני אומר בידך אפקיד רוחי שאיני מזכיר רק את הרוח באשמורות אהגה אני לבדי בך כי בא הרוח אלי מוצאה את פי הוגה מאליה ואין זה רק משייכות רב אשר לבשרי עם רוחי שממה שנפקדה בידו יתברך הושפע גם בגופי:

אם. ר״ל באמת כמו כי אם תם הכסף (שם מ״ז):

אשמרות, עתות הלילה שנחלקו לג' אשמורות כמ''ש חז''ל

אם - כאשר אזכרך תתענג אז נפשי.

אם זכרתיך. באמת זכרתיך בהיותי על יצועי ובאשמורות הלילה כשאני מקיץ מהשינה מחשב אני בך:

(ז-ח) אם, וכן גם אם זכרתיך על יצועי בעת אשר אהגה בך באשמורות הלילה, ואזכור אז מה שהיית עזרתה לי, שעזרתני מן האויבים, וארנן על שחסיתי בצל כנפיך, לא היה זה מפני ששמחתי על הצלחת הזמן והתועלת שהשגתי מאתך בחיים הגשמיים, רק מצד שעי"ז דבקה נפשי אחריך, שעי"ז נזכרתי איך יש לי דבקות בה' משני צדדים, אם מצדי, שנפשי דבקה אחריך, ואם מצדך, כי בי תמכה ימינך, והיה עקר שמחתי על שראיתי עי"ז שאני דבק בה' והשגחתו מתמדת עלי וזאת היא עקר מאויי, לא התועלת הגשמי והצלחות העולמיים:

באשמורות. הלילה:

יצועי. בלשון רבים לפי שלא היה שוכב במקו' אחד אלא במקומות רבים שהיה בורח מקום למקום:

(ה) או יאמר כי מאשר כן אברכך בחיי על ידי חברת הגוף כי בשמך אשא כפי בזה אבטח שגם בסילוקי יהנו יחד:

יצועי. מל׳ מצעות המטה:

באשמורות - הם שלש, כי אני חייב להודות לך כי אתה עזרתני ובהיותו בצל כנפיך ארנן, כעוף המנגן.

אהגה בך. אחשב בך:

באשמורת. הם שלש עתות הלילה שאדם מקיץ בהן משנתו:

(ו) שכמו חלב ודשן שתשבע נפשי הוא ענין נפשם שבעה כך גם הגוף יהיה כישן ולא מת וכמו שהיה גופי מברך ומהלל עם נפשי כך אז ושפתי רננות יהלל פי כענין שפתים דובבות:

באשמורת. הם שלש חלקי הלילה ודרך האדם להקיץ אז משינתו:

כי. הדין עלי שאזכרך תמיד וארנן לך כי היית עזרתה לי ובכל אשר רודפי' אחרי לא נתתם להשיגני ולהרע לי:

כי היית עזרתה כו' הנה כתבנו בתחלת המזמור כי ענין המזמור יסוב על שני דברים אחד להורות מעלת ארץ ישראל ושעל כן היה משבח לה' שמה שהיה גולה במדבר יהודה היה שהיה בארץ ישראל כי שם יכונה הוא יתברך עליו לאלוה מה שאין כן אם היה בח"ל שהיה דומה כמי שאין לו אלוה כי שם היה תחת צל טומאה ובא"י תחת כנפי השכינה והענין השני הוא כי אגב נפשו גם בשרו וגופו היה דבק בה' כאמרו צמאה לך נפשי כמה לך בשרי כו' ועתה בא ופירש שתיהן על האחד אמר שתים היטבת לי בבריחתי במדבר יהודה א' כי היית עזרתה לי מאויבי ב' שלא היה העזר על ידי ברחי ח"ל כי אם ובצל כנפיך שהוא בארץ ישראל תחת כנפי השכינה ארנן מה שלא היה בחוץ לארץ:

כי היית. על כי היית לי לעזרה ובעבור חסיון צל כנפך ארנן לך:

ובצל כנפיך ארנן. ובצל כנפיך אני אוסה ומרנן:

בי תמכה ימינך. שלא אפול:

דבקה. והדין עמי, כי בי תמכה ימינך, שלא אפול לפני אויבי ורודפי:

ועל הב' אמר דבקה נפשי אחריך והנה היה נמשך מזה שתצא נפשי מגופה לידבק בך ולא תהיה תוך החומר אלא שבי בגופי תמכה ימינך כי גם בבשרי שחשק בך כמדובר הושפע בו הופעת קדושתך באופן שעל ידי כן עם שדבקה נפשי אחריך בי תמכה ימין חסדך לעצור כח לסבול הנפש בקרבי עם היות שדבקה נפשי אחריך וזהו בי תמכה ימינך שתמכה ותתן סמך וחוזק בי להתקיים נפשי בקרבי:

דבקה - אין אהבה לנפשי רק אחריך, גם אתה עזרתני להדבק בך, וזה טעם: בי תמכה ימינך.

דבקה. על כי דבקה נפשי ללכת אחריך לזה תמכה בי ימינך לבל אמוט:

דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך. אפשר במ"ש פרק היה נוטל תורה בעידנא דעסיק בה אגוני מגנא ואצולי מצלא וכו' וז"ש דבקה נפשי אחריך ואיני זז מהדבקות ומקיום התורה והטעם הוא בי תמכה ימינך שהיא התורה ועי"ז נצולתי מכל חטא ואני דבק בך. והמה לשואה יבקשו נפשי שאומרים שאני חייב מיתה ונגזרה עלי גזרה רעה והבל יפצה פיהם שמי שנגזרה עליו גזרה אינו יכול ללמוד כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה ועיין מ"ש לעיל. א"נ במ"ש ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. וז"ש דבקה נפשי אחריך ואני דבק בך. ולא מצדקתי כי אין בי כח לזה רק הטעם הוא בי תמכה ימינך ועל ידי שאתה תומך בי דבקה נפשי אחריך כי בלתי עזרתך אין בי יכולת לעשות שום דבר:

(ח) או יהיה שעודנו מדבר בענין שבח גופו שגם הוא קדוש ואמר כי היית וכו' והוא כי במקום שהשכינה שם נפשו של אדם תאבה לצאת לידבק בה כי זה היה ענין צאת נפשות כל ישראל בסיני שדבקו אחר ה' וכענין ג' שמתו באידרא של רשב"י אך משה שגם גופו היה קדוש לא יצאה נפשו בסיני ממנו אמר ראו נא קדושת גופי כי כאשר היית עזרתה לי ובצל כנפיך שהיית חופף עלי ארנן ע"י שפע הנשפע בי מצלך:

(ט) כ"כ היתה קדושת הצל ההוא עד כי דבקה נפשי אחריך ובקשה לצאת לידבק בך וכאשר קרה למשה שעל קדושת גופו לא יצאה ממנו כך בי קדוש גופי תמכה ימינך לקיימה בגופי ואם נדקדק אומרו בי יהיה כי הנה ארז"ל בשוחר טוב כי הנשמה שבאדם בכל עת מבקשה לצאת אלא שרואה הקב"ה שכל הארץ מלא כבודו וחוזרת לאחוריה ושם ביארנו שחושקת לשרשה וכשרואה שהקב"ה לא עזב הארץ גם היא מתנחמת בחומר נמצא שבהסתכל אל הגוף רוצה לצאת ועל ידי מה שחוץ ממנו נתמכת לישאר בו אמר דוד זה יתרוני כי בי תמכה לישאר בגופי ולא במה שחוץ ממני שבשרי קדוש:

והמה. אויבי:

והמה. רודפי שמבקשים נפשי:

והמה לשואה יבקשו נפשי כו' אמר הנה נפשי לרוב מעלתה דבקה אחריך באופן שתחוייב לי המות כי תצא נפשי ותדבק למעלה בשרשה וימינך תומכה בקרבי שלא אמות והמה שאול וסיעתו לשואה שהוא למען תהיה להם מעלה במותי יבקשו נפשי להסירה ממנו כדי שימלוך בנו שאומרו שואה הוא כמה ד"א אם יעלה לשמים שיאו ועל כן תחת בקשם נפשי כדי לעלות אדרבה יבאו בתחתיות הארץ מדה כנגד מדה:

לשואה. ענין שממה:

והמה - והנה לא הזכיר שם המלשינים והמגלים סודו לשאול, רק רמז במלת והמה לשואה כמו: תבואהו שואה.

והמה. ושאול ואנשיו מבקשים להשמיד את נפשי ולהמיתה כאלו הייתי רשע וחוטא:

בתחתיות. געיא בס"ס:

והמה, אבל אויבי הם לשואה יבקשו נפשי, נפשי היקרה הזאת אשר עקר מגמתה הוא הדבקות בה', יבקשו המה לשואה וחשך, כי יבקשו לעקרה מארצות החיים, וגם יבואו בתחתיות הארץ, הם המערות והמחילות שבמדבר שבקשו שם את דוד כנזכר בספר שמואל:

לשואה יבקשו נפשי. באים עלי במארב ביום אפילה שלא ארגיש בהם:

לשואה. כלומר לעשותה שואה ומשואה:

יבואו - המה בתחתיות ארץ, כמו שואה ושפלה ממנה.

יבאו. לזה יבאו בתחתיות הארץ מושפלים עד עפר:

יבאו בתחתיות הארץ. במקום שפל שאול ושוחה יבאו ויפלו:

יבואו בתחתיות ארץ. דרך תפלה כלומר יבואו לשאול שהיא תתיות ארץ:

יגירוהו על ידי חרב. יבואו על רודפי אויבים ויגירוהו כל אחד מהם ע"י חרב שימיתו אותו ומקרא קצר הוא זה שלא פי' מי יגירוהו, יגירוהו לשון גרירה כמו מוגרים במורד (מיכה א') פרץ נחל מעם גר (איוב כ"ח):

יגירהו. לשון יחיד על שאול וענין יגירוהו יפילוהו ובא זה הלשון בענין ההריגה מפני הדם הניגר על ידי חרב:

יגירוהו. ענין הזלה ושפיכה כמו וכמים הנגרים (ש״ב יד):

יגירהו. וכן הגירם ע''י חרב (ירמיה כ') :

יגירוהו - יגירו המגירים כמו: ויאמר ליוסף כל אחד מהם.

יגירוהו. המגירי׳‎ יגירו וישפכו דמם ע״‎י חרב ויהיו למנה לשועלים ולחיות השדה:

מנת שעלים. ר' יונה בספר הרקמה כתב מלת מנת עם הזרים שבאו קמוצים בסמיכות וכן ומנת המלך מן רכושו (דברי הימים ב ל״א:ג׳):

(יא-יב) יגירוהו, מאמר זה נמשך על יתהלל כל הנשבע בו, ושיעור הכתוב, אבל כל הנשבע בשם ה' באמת, (שעבדי המלך כולם נשבעו לו בה' בל ימרדו, וכן כל אנשי דוד נשבעו לו בעת נפלו עליו, או ר"ל כל הנשבע בשם דוד כי היה דרכם להשבע בשם המלך כמו חי פרעה), הם יתהללו לאמר, שגם אם יגירוהו על ידי חרב, הגם ששאול ואנשיו יגירו את דוד ע"י חרב, ויגרשו אותו מן המערות אשר הוא מתחבא שם להתגורר בארצות אחרות, עד שהמערות ותחתיות ארץ אלה יהיו מנת שועלים, ששועלים יגורו שם, בכ"ז המלך ישמח בה', כי ה' יושיעהו מכל צרותיו, כי יודע בטח כי יסכר פי דוברי שקר, הדוברים שיגירהו על ידי חרב, כי בודאי מלך ימלוך כמו שהבטיח לו ה':

(מצאתי, מנת שועלים. ישובם חרב שועלים ילכו בו):

מנת שועלים יהיו. שאר השונאים שהם עבדי שאול הרודפים אותי יהיו חלק השועלים שאוכלים החללים כלומר יהיו חללי חרב ויאכלום השועלים והחיות:

מנת. מלשון מנה ומתן:

והמלך ישמח. על עצמו היה אומר שהרי כבר היה נמשח:

וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח ת"ר אסכרה באה לעולם על המעשר ר' אלעזר בר' יוסי אומר על לשון הרע אמר רבא ואיתימא ריב"ל מאי קראה והמלך ישמח באלהים יתהלל כל הנשבע בו כי יסכר פי דוברי שקר וכו':
(שבת לג. ע"ב)

והמלך. אמר על עצמו כי הם חושבים להרגני שלא תהיה לי המלכות והם יאבדו ומי שראוי להיות מלך ישמח באלהים:

יסכר. הוא כמו יסגר וכן ויסכרו מעינות (בראשית ח):

יסכר. כמו יסגר (עמ''ש ישעיה י''ט) :

והמלך - יש אומרים: כי הוא שאול. והנכון בעיני: כי הוא דוד.

והמלך. על עצמו אמר שהוא ישמח בתשועת ה׳‎ וגם כל הנשבע בה׳‎ יתהלל בישועתו כי הנשבע בה׳‎ הוא מאמין בו ויתהלל א״‎כ בהתשועה הבאה לו ממנו כי ישתבח עצמו על שהשכיל לדעת שה׳‎ הוא האלהים:

והמלך ישמח. כפי הנראה בחילופים הוא"ו בגעיא לב"א. וכן מצאתי בספר מדוייק מטוליטולא:

יתהלל כל הנשבע בו. כשיראו שתושיעני יתהללו ויתפארו כל הדבקי' בך ונשבעים בשמך:

יתהלל כל הנשבע בו. כל להשבע בשמו והוא מי שהוא ירא אלהים ואיש אמת לא דוברי שקר, כי הם פיהם יסכר שמוציאים בפיהם שם האלהים לשקר, פיהם יסגר ויאלם. ואמר זה כנגד שאול שנשבע בה' שלא ימית את דוד:

וטעם כל הנשבע בו באמת, כמו תשבע כל לשון והעד פי דוברי שקר.

כי יסכר. כאשר יסגר פי המדבר עלי שקר בפני שאול בראותו שלא יוכל לי ולאנשי ואז אשמח אני ואנשי הנשבעים בה׳‎:

כי יסכר. תימא שבמסורת הגדולה ובפ' נח נמסר כל לישנא כתיב סמ"ך בר מן א' כי ישכר פי דוברי שקר וזהו שקר כי בכל הספרים כתוב יסכר בסמך ויראה לי דצריך לומר כל עושה שכר אגמי נפש (ישעיהו י״ט:י׳) וכן בשרשים שרש סכר כתב כי יסכר פי דוברי שקר. ויסכרו מעינות תהום ענין סגירה ומזה הענין אעפ"י שנכתב בשי"ן כל עושה שכר אגמי נפש וגם המאיר נתיב הביאו בשרש סכר ומאי דכתיב התם במסורת ואל אתרא כתיב שי"ן במ"א וסכרו עליהם יועצים צ"ל וסכרים עליהם יועצים עזרא ד':

כי יסכר. יסתם כמו ויסכרו כל מעינות תהום רבה (בראשית ח׳:ב׳):

יש אומרים: כי טעם הנשבע בו - בעבור שבועת שאול.