Commentary for Isaiah 63:15

איה קנאתך. הראשונה:

הבט משמים, אחר כל הנסים והנפלאות שעשית עמנו בימי קדם, הבט משמים איך עתה היה ההפך, ואמר הבט משמים וראה מזבול קדשך, כי השמים על ידם ינהיג ה' הנהגתו התמידית הטבעיית שהם מיוחסים לשמים, והזבול מציין מקום שכינת עוזו והשגחתו ששם ינהיג הנהגתו המופלאת הנסיית, ויש הבדל בין ראיה והבטה, שהראיה הוא ראות העין החושיי, וההבטה היא שימת הלב על הדבר, יאמר הנה ההשגחה הטבעיית הגם שגם עתה תנהיג אותנו בנסים נסתרים ובראות העין ידמה שבהנהגה זו לא נשתנה העת הזאת מימי קדם, מ"מ אם תביט משמים ותשים לב היטב תראה כי גם הנהגה זאת נשתנה עתה ממה שהיתה מקדם, וראה מזבול קדשך בהנהגה הנסיית שהיתה בזבול קדשך א"צ הבטה כלל כי זאת תראה תכף כי איה קנאתך וגבורתך, שאינם אותם שהיו בימי קדם איה קנאתך הנסים שעשה ה' בימי קדם היו לשתי תכליות א. מפני קדושת שמו להראות גבורתו או בעבור שקנא לשמו המחולל ונגד זה אמר איה קנאתך וגבורתיך ב. למען ישראל בעבור שרחם על עמו, ונגד זה אמר המון מעיך ורחמיך אלי אשר רחמת אלי מקדם ואיך עתה התאפקו, ומדוע לא תרחם:

הבט משמים. ר״ל הואיל וכן עשית בימים הקדמונים לכן גם עתה הבט משמים וראה ממדור קדשך:

מזבול. ענין מדור כמו בית זבול לך (מ״א ח):

הבט, וראה. בארתי הבדלם (למעלה ה' טז) :

מזבל קדשך. ברוב ספרים כ"י הבית בג' נקודות וכן כתוב במ"ג בגליון ברוב הספרים חסר:

הבט. ע"ד כי רם ה' ושפל יראה, ובשמים זבול קדשו ותפארתו כי בהם יראה עזו כי הם עומדים לעד לעולם בגבורתם לא ישנו ולא יחליפו:

הבט וגו'. יספר הנביא תפלת המשכילים בגלות, כי הוא דבק עם הוא נלחם בם (לעיל י'):

הבט משמים וראה וכו' עד פגעת את שש. עתה יבאר התלונה שיוציאו בני ישראל מזכרון כל זה שזכר מהטובות שעשה הקב"ה לישראל בצאתם ממצרים באמרם הבט משמים וראה רוצה לומר אע"פ שאמרת אלכה ואשובה אל מקומי וסלקת שכינתך מבינינו והעלית אותה לשמי זבולך עם כל זה משם תשגיח ותביט משמים ותראה מזבול קדשך שהוא הגלגל העליון המתנועע מידך, איה קנאתך וגבורתך כלומר אותה קנאה שקנאת על המצריים איפה היא שלא תקנא ג"כ לאומות המצרות ועתה היה בהפך שהמון מעיך ורחמיך אלי התאפקו והתחזקו ולא נכמרו לרחם עלי, הנה השנוי והפעלות הזה לא יפול בך והוא בלתי אפשר בחקך שתהיה עת רחמן ועת בלתי רחמן (טז) כי אתה אבינו והאב לא יתאפק בשוב זמן מהזמנים בצרות הבן אבל ירחם עליו תמיד, ואין לך שתאמר שאברהם היה אבינו הרחוק וישראל אבינו הקרוב ושהם מתו וזכותם תמה ולכן נעדרו ממנו החסד והרחמים, אין הדבר כן כי אברהם לא ידענו שהיה האב הראשון וכמה דורות יש שמתו ישראל שהיה האב האחרון לא יכירנו כי כבר מת גם כן זה שנים רבות ולכן לא נשאר לנו אב אחר כי אם אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך כי אתה היית אב ראשון מאברהם ואב אחרון מישראל ואתה האב חי וקים ולכן אתה תהיה גואלנו מעולם ולא הם, והתבאר מזה למה משלשת האבות זכר אברהם וישראל ולא זכר יצחק שהוא לפי שזכר הראשון שהיה אברהם והאחרון שהיה ישראל להגיד שלא היו המה אבות אמתיים כי אם הש"י שהוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אב והאמצעי אינו כ"א המורכב משני הקצוות.

המון מעיך. שהיו רגילים להמות עלינו כאשר מאז כענין שנאמר (ירמיהו ל״א:כ׳) על כן המו מעי לו והמון רחמיך הראשונים אלינו עתה התאפקו נתחסנו מהיות הומים עלינו כאשר מאז:

איה קנאתך. איה הקנאה והגבורה שהראית במצרים בימים הקדמונים:

קנאתך. ענין חימה וכעס כמו בקנאו את קנאתי (במדבר כ״ה:י״א):

איה קנאתך וגבורתיך. במקצת ספרים כ"י כתוב וגבורתיך הרי"ש בקמץ והוא טעות כי ברוב הספרים בחולם וכן במסורת ג' בלישנהון בקריא וסימנהון אשר יעשה כמעשיך. איה קנאתך. דור לדור ישבח מעשיך. חד בתורה חד בנביאים חד בכתובים ע"כ. ושלשתם בחולם. ובמקרא גדולה ריש פ' ואתחנן הובאה מסרה זו ובסוף כתב ב' קדמאי גבורתך כתיב וא"כ זה דישעיה חסר יו"ד וכן בס' תילים נמסר שם ב' חד מלא וחד חסר ושל תילים מלא יו"ד בנוסחי דיקי א"כ זה דישעיה חסר וכן הוא במקצת הספרים אבל בספרים ספרדים מלא יו"ד כמו שהוא במקרא גדולה עצמה בפסוק ובמסורת וכ"י מצאתי תוב ג' בלישנא ולא האריכו יותר ואחת מהן אומרת ג' חסר בלישנא וכן נמסר במקרא גדולה פ' ואתחנן וודאי דעל וא"ו בתר רי"ש נאמר וכך הם שלשתם חסר וא"ו בתראה בכל הספרים ועיין עוד מ"ש בפרשת ואתחנן:

איה קנאתך וגבורתך. שהיית מקנא בראות עוני עמך ומראה גבורתך בעמים, איה הם עתה:

מזבול, כמו דירה, וכמוהו יזבלני אישי (בראשית ל' כ"א), והנה הטעם כפול:

ויש מפרשים שזכר באבות אברהם לפי שנאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא, יב) והוא השליך את ישמעאל מלפניו כדי שלא יירש בן האמה עם יצחק בנו וזכר את ישראל שכל זרעו היה זרע אמת והיה ראוי שיקראו אבות אמנם ליצחק שנאמר בו ויאהב יצחק את עשו (שם כה, כח) לא קראו לו מפני זה אבינו ולא כללו ענינו עם אברהם וישראל, אמנם במסכת שבת פרק רבי עקיבא (פט, ב) דרשו חכמים ז"ל שלא נזכר כאן יצחק מפני שבחו, אמרו לעתיד לבא הקב"ה אומר לאברהם בניך חטאו אמר לפניו ימחו על קדושת שמך, אמר אימר ליעקב דהוה ליה צער גדול בנים דלבעי רחמי אמר ליה בניך חטאו אמר לפניו ימחו על קדושת שמך, אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה אמר ליה ליצחק בניך חטאו אמר לפניו רבש"ע בני ולא בניך ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם ע' שנה שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה דל עשרין שנה דלא ענשת עליהו פשו להו חמשין דל עשרין וחמש דליליתא פשו להו עשרים וחמש דל תריסר ופלגא דצלותא ודמיכל ודבית הכסא פשו להו תריסר ופלגא אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלך ופלגא עלי, פתחו ואמרו כי אתה אבינו וגומר, הנה כפי דרך דרשתם זו לא נזכר כאן יצחק לפי שאברהם נזכר להגיד שלא ידענו והענין שראה במראת בין הבתרים ממשלת ד' מלכיות ושעבוד ישראל ולא בקש עליהם רחמים, וזכר ישראל כדי לומר בו שלא הכירנו כי ראה במראת הסולם ג"כ ממשלת ד' מלכיות עולים ויורדים ולא בקש רחמים על בניו, אבל יצחק לפי שבירך את יעקב ולא ראה ממשלת המלכיות ולא בירך את עשו באופן מזיק ליעקב לא כלל אותו עם האבות הראשוני' בבקשת הרחמים ולזה לא נזכר כאן, והותרה בכל אחד מהדרכים האלה השאלה השלישית.

התאפקו. כמו ויתאפק ויאמר שימו לחם (בראשית מ״ג:ל״א) נתאפק ולא הכירו את אשר נכמרו רחמיו אל אחיו:

המון מעיך. מה שבימים הראשונים היו מעיך הומים עלי ורחמת אותי הנה עתה התחזקו אלי כי אמצת לבבך ומאנת לרחם:

המון מעיך. הוא ענין הכמרת רחמים וחמלה וכן על כן המו מעי לו (ירמיה לח):

ורחמיך. הוא"ו בגעיא בס"ס:

המון מעיך. ואיה המון מעיך ורחמיך שאמרת המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה' איה המון המעים ואיה הרחמים:

התאפקו. עתה, כמו ולא יכול יוסף להתאפק (בראשית מ"ה א'):

התאפקו. ענין התחזקות ואמצות הלב וכן ויתאפק ויאמר שימו לחם (בראשית מ״ג:ל״א):

אלי התאפקו. אני רואה שהתאפקו והחזקו רחמיך אלי ולא נכמרו למהר לרחם עלי ואיך היה זה: