Halakhah for Psalms 12:9

ועתה יבואו הכתובים כמין חמר. שמתחלה אמר: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" [והיא מרמזת על התורה, שנקראת בשם אשה, כמו שאמרו חז"ל (קדושין ל':). ומה שאמר הכתוב: "אשר אהבת", כי האדם צריך ללמד במקום שלבו חפץ, כמו שאמרו בעבודה זרה י"ט.]. ^*ואגב אבאר הפסוק, דהוא לכאורה מקשה מאד, דהוא כופל ענין אחד שתי פעמים. דמתחלה אמר (קהלת ט' ט'): "כל ימי חיי הבלך", ואחר כך חוזר עוד ואומר: "כל ימי הבלך", וגם הוא בשנוי, שחסר בזה תבת "חיי". אבל הענין הוא על פי מה שאמרו ביומא (ל"ה:): תנו רבנן: עני ועשיר ורשע באו לדין. לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר, עני היה וטרוד במזונותיו היה, אומרים לו: כלום אתה עני יותר מהלל אמרו עליו על הלל הזקן, שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק; חציו נתן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש לכנס. עלה ונתלה וישב על פני ארבה [הוא חלון בגג], כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היה, וירד עליו שלג מן השמים וכסהו וכו', עין שם. לעשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר, עשיר היה וטרוד בממון היה, אומרים לו: כלום היה עשיר יותר מרבי אלעזר בן חרסום, שהניח לו אביו אלף עירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים. וכל יום ויום היה נוטל משאוי [פרוש: מזון לדרך] ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמד תורה וכו', עין שם. נמצא לפי זה דכלן מחיבין ללמד בין עני בין עשיר. וכן נפסק בשלחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ו סעיף א', דכל איש ישראל חיב בתלמוד תורה - בין עני, בין עשיר - וכו', אפילו עני המחזיר על הפתחים וכו', חיב לקבע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א' ח'): "והגית בו יומם ולילה". ואיתא ביומא ע"א. על הפסוק (משלי ג' ב'): "כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך". וכי יש שנים של חיים, ויש שנים שאינם של חיים אמר ר' אלעזר: אלו שנותיו של אדם, שמתהפכין לו מרעה לטובה. נמצא לפי זה דאדם שהוא חי חיי צער ועני, לא מקרי חיים. ועתה יבאר הכתוב על נכון, דמתחלה קאמר: "כל ימי חיי הבלך", והיה יכול העני לאמר: ימים שאני מתגורר על הארץ, מלבד שהוא הבל, הם ימים בעלמא בלא חיים וכנ"ל. לכך מסים הכתוב תכף: "כל ימי הבלך", להורות דאף מי שהוא על הארץ בימים בעלמא. והינו, העני. אף הוא מחיב ללמד מעט כל יום. ומסים הפסוק על זה: "כי הוא חלקך בחיים וגו"'; הינו, שלא יתמה העני, על מה ולמה העשיר חי ימים של חיים, והוא חי ימים בעלמא. לזה קאמר: "כי הוא חלקך" - כך עלה לחלק העני אלו הימים. כי לא כאשר אנו מדמין עתה בעולם הזה, שלעני נברר חלק רע, ולעשיר חלק טוב, שזהו רק לפי שעה בעולם הזה; אבל בעולם הבא ידוע הוא, שעליונים למטה, ותחתונים למעלה, והעני ובעל היסורין יודה בעצמו לבסוף להקדוש ברוך הוא על היסורין שהיה לו בעולם הזה, וכדאיתא (במדרש שוחר טוב) באגדת תהלים על הפסוק (תהלים י"ב ט'): "סביב רשעים יתהלכון", עין שם. "כל ימי חיי הבלך וגו'", הינו, שלא יחסר לו אפילו יום אחד מלמוד התורה, - כי זהו העקר שבכלם, שיתחזק עצמו בלמוד התורה. ועל ידי זה בא האדם אחר כך ממילא לתשובה ומעשים טובים. דהרי בברכת התשובה תקנו לנו מתחלה לבקש על תורה, ואחר כך "וקרבנו מלכנו לעבודתך"; כי הרחוק מן התורה, מילא רחוק מעבודת ה'. ואחר כך הזהיר שלמה ואמר (קהלת ט' י'): "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה". הינו, שלפעמים האדם הוא טרוד גדול, ואי אפשר לו בשום אפן לישב דעתו ללמוד התורה, וגם לחשב עם נפשו בהתבוננות לתשובה. ואולי יחשב בדעתו ויאמר: כי מעתה אין לי שוב לתור אחר מעשה המצות, אחרי שהעקר והוא התורה - ואחריו תשובה, אין לי. על כן הזהיר ואמר: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה". והטעם, כי במקום שאתה הולך - והוא השאול - לא תמצא שם מאומה: לא חכמה ודעת - שהיא התורה, ולא חשבון - שהיא התשובה, לחשב ולהתבונן במעשיו, ולא מעשה - שהיא מעשה המצות. על כן, כל מה שאתה יכול לחטף בעודך בעולם הזה - חטף.

כרום זלות לבני אדם, ודרשו חז"ל (ברכות ו, ב) אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם והיא התפילה ובישעיה יען בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני לכן הנני יוסיף להפליא העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו כו' ונראה לי דהנה בתהלים ע"ח ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו, לכאורה יקשה מה שאמר בלשונם יכזבו לו, דעיקר הכיזוב הוא בלבו שהפיתוי הוא בפיו ובלשונו אמנם אמרו האי שלוחא דציבורא דנחית קמיה דר' חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא כו', אי לאו משה דאמרינהו ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנוהו בתפילה לא הוי אמרינן, ואת שבחתיה כולי האי, משל למלך בשר ודם שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרי כסף והיה לו גנאי, וכתב המורה שלא אמרו משל למלך שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרי זהב, שהיה מורה זה ששלימותו יתברך יותר שלם מאשר יחדו לו הם ממינם, ואין הענין כן כמו שביארנו במופת, אבל חכמת זה המשל הוא שמקלסין אותו בשל כסף, להורות שאלו אשר הם אצלינו שלימות אין אצלו יתברך דבר ממינם אלא כולם חסרון בחקו, וכמו שביאר ואמר זה המשל והלא גנאי הוא לו עכ"ל וכבר ביאר הרמב"ם שם שאין ליחס לבורא יתברך שום תהילה ושבח ממעלת חכם או גבור והוא רחוק מדמיון, כי הוא מרומם על כל ברכה ותהלה, ע"ש פרק נ"ט, ואם כן עיקר התהילה בלב נבון שירחיק מלבו כל מה שאומר בפה, ויבין שההכרח הוא לדבר בלשון בני אדם אבל בלבו הדומיה תהילה והנה כבר כתב בחובות הלבבות שער החשבון פ"ג וז"ל ומשלו זה עוד לעבד שבא אדוניו לביתו וציוה אשתו ובניו לכבדו ולעשות כל אודותיו, והלך לו הוא והתעסק בשמחה ובשחוק ונמנע מעבוד אותו בעצמו כו', וקצף עליו אדוניו ולא קיבל כבודו ועבודתו והשיב הכל בפניו עכ"ל, ואנחנו מוסיפים קצת להמשיל, שאשתו ובני ביתו לא ידעו ולא הבינו מהות המלך וכבודו כי לא ראו מימיהם עוד שלטון לפניהם ולא כיבדו כראוי למלך רק כלאחד השרים, אז תעלה חמת המלך על עבדו ולא יאשמו אשתו ובני ביתו כי מה עשו בהעדר ידיעתם, לא כן העבד הוא היודע וכן הדבר בתפילה כשיפתוהו בפיהם, כיון דאין גדר לכבוד הבורא יתברך בפה ולשון כי אינו ממהותו וענינו כלל, שהוא מרומם נבדל ונשגב מכל מה שיוכל להאמר בפה, רק בהכרח יצוייר דבר מה לשבר אזן המדבר והמהלל, אבל אם לבם לא נכון עמם, פירוש בלבם לא יכוונו שכל מה שהם אומרים הם רק על דרך ציור, אז יפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, כי כל התהילות והתשבחות לא יתייחסו בשום אופן לו יתברך וזה פירוש יען בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, היינו שלא כוונו אל מה שזכרנו, לכן הנני יוסיף כו', ואבדה חכמת חכמיו, עפ"י מה שאמר באיוב והחכמה מאין תמצא, שפירושו שעיקר החכמה על השלילה שמשללים את המעלות ליחוסו, אבל אז אבדה חכמת חכמיו אמנם איש אמונים ישמור בלבו יחכם ויאמר אך חסד אל אתנו כי נשבחהו עפ"י מדריגתינו.