Musar for Proverbs 17:32

יראת ה' שנאת רע גאה וגאון ודרך רע (משלי ח). הכתוב הזה הזכיר שלמה ע"ה בשם החכמה אומרת החכמה כי מי שיש בו יראת השם יתעלה ישנא איש רע, שנאת רע כלומר שנאת איש רע כמו ואני תפלה שטעמו איש תפלה, כי כיון שהוא איש רע מצוה לשנאתו וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קלט) הלא משנאיך ה' אשנא וגו', ואמר שלמה ע"ה (משלי כח) עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, כי הצדיק והרשע שני הפכים הם זה שונא לזה כי כל מין אוהב את מינו ושונא את הפכו, וכן אמר שלמה ע"ה (שם כט) אנשי דמים ישנאו תם, ואמר (שם) תועבת רשע ישר דרך. ואיש רע הוא הכולל המדות הרעות שהזכיר והם גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות הזכיר מדת הגאוה תחלה שהיא הקשה שבכל המדות וכל המחזיק בה נקרא תועבת ה'. וישעיה הנביא ע"ה קראו ציץ נובל הוא שאמר (ישעיה כח) הוי עטרת גאות שכורי אפרים וציץ נובל צבי תפארתו. ביאר הכתוב הוי מי שנותן עטרה למדת הגאוה צבי תפארתו שישראל מחזיקין בה והם שכורים בה ואמר זה על עשרת השבטים שהיו בשלוה בימים ההם בזמן הבית. והיה מתנבא עליהם פורענות וכן תרגם יונתן וי דיהב כתרא לגוותנא טפשא רבא דישראל, וקרא המדה הזאת ציץ נובל כלומר צמח שיפול, ואמר כי ראויה עטרה כזו לרמוס אותה ברגל, הוא שאמר (שם) ברגלים תרמסנה עטרת גאות שכורי אפרים. ומה שכפל המדה ואמר גאה וגאון יתכן לומר לפי שהגאוה על שני חלקים, יש מתגאה בחכמתו וביושר הנהגתו וטוב מדותיו ומאשר יש לו יתרון על בני דורו, ויש מתגאה במדותיו הרעות ועל כל פעולות עושק ונלוז, ושני חלקים אלו שנואים אצל החכמים, כי א"צ לומר מי שמתגאה על מעשה יצר הרע, כי גם המתגאה על מעשה הטוב הוא בכלל שנואי החכמים, וזה שאמר גאה וגאון כלומר גאה מצד הטוב שהוא שנאת רע וגאון מצד הרע שהוא דרך רע הכל שנאתי, כי אע"פ שאדם צדיק וכל הנהגותיו מיושרות והוא עושה כל מעשיו על קו השכל והחכמה אין ראוי לו שיתגאה בכך אלא שישפל עצמו, וכמו שאמרו במדרש למה נמשלו ישראל לגפן מה גפן זאת יש בה אשכולות גדולים וקטנים וכל הגדול מחבירו נמוך יותר מחבירו כך הם ישראל, ואפשר לומר כי זה ענין הכתוב הנזכר בהקב"ה כי גאה גאה כי אמרו שירה על שנתגאה על הטוב ונתגאה על הרע, וזהו חומה לישראל חומה למצריים ואין הגאוה ראויה בלתי לה' לבדו שנא' (תהלים צג) ה' מלך גאות לבש. ומפני ששרש הטוב והרע אחד ע"כ אמר הנביא ע"ה (ישעיה מה) עושה שלום ובורא רע. (שם מד) אני ה' עושה כל אלה כדי להוציא מלבן של כופרים שאומרים שא"א שהטוב והרע יצא משרש אחד ע"כ הוסיף כל אלה. והזכיר תהפוכות כי הגאוה שהיא מצד הדרך הרע תביא את האדם לדבר תהפוכות לפי שהגאוה ההיא תכריחנו להטות מדרך האמת עד שידבר דברים שלא יתכן לדבר בם. דרשו רז"ל כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה כתיב הכא (ישעיה י) ורמי הקומה גדועים וכתיב התם (דברים ז) ואשריהם תגדעון. ודרשו עוד כל מי שיש בידו גסות הרוח שכינה מיללת עליו שנא' (תהלים קלט) וגבוה ממרחק יידע, ובמקום אחר דרשו שהצרעת עונש המתגאים שנא' (ויקרא יד) לשאת ולספחת ואין שאת אלא גבוהה שנא' (ישעי' ב) ועל כל הגבעות הנשאות, וכן מצינו בנעמן שנענש בצרעת על שנתגאה שנא' (מלכים ב ה) ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו כלו' שהיה גס רוח לפני אדוניו. חומר האיסור שהזכרנו במדת הגאוה הוא בהנהגותיו של אדם בדבורו או במעשיו בינו לבין חבירו, בדיבור הוא שידבר גבוהות כענין שכתוב (משלי יז) מגביה פתחו מבקש שבר, כנה הפה בשם פתח כי הוא פתח לגוף כשער לבית. וידוע כי השבר ענשו של גאה הוא שכתוב (שם יז) לפני שבר גאון וכתיב (שם כט) גאות אדם תשפילנו. במעשיו הוא שיהלך בכל מעשיו בגדולות ובנפלאות ממנו כענין שאמר דוד ע"ה (תהלים קלא) ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, ואין צריך לומר אם מתגאה במעשה המצות בינו לבין המקום יתעלה ומכבד את עצמו בעבודה אחת מן העבודות כמי שמתגאה ללכת לבית הכנסת ולולבו בידו וכיוצא בזה שהוא מחשב לכבד את עצמו ולזלזל במצות שהעבירה חמורה יותר, והעונש רע ומר כענין שמצינו בשבנא שהיה גדול בביתו של חזקיה שהיה מתגאה במעשה המצות והיה מבזה את הקרבנות והוא היה כהן כפי דעת רז"ל ממה שכתוב (ישעיה כב) והלבשתיו כתנתך ועל שהיה מבזה את הקרבנות נענש שהרגו סנחריב מלך אשור, ועליו נאמר (שם) תמוש היתד התקועה במקום נאמן, וכן מצינו ביששכר איש כפר ברקאי שצוחה עליו עזרה על שהיה מתגאה ומכבד עצמו ומחלל קדשי שמים, הוא שדרשו רבותינו ז"ל בפסחים פרק מקום שנהגו ארבעה צווחות צוחה עזרה. ראשונה צאו מכאן בני עלי שטמאו היכל ה', עוד צוחה עזרה צא מכאן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים, עוד צוחה עזרה שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פאבי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה, עוד צוחה עזרה שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי תלמידו של ברקאי וימלא כריסו מקדשי שמים. והנה שם ענשו של יששכר איש כפר ברקאי מפורש והוא אמרם ז"ל מלכא ומלכתא הוו יתבי מלכא אמר גדיא יאי מלכתא אמרה אימרא יאי אמרי מאן נוכח כהן גדול יוכיח דקא מקריב כולי יומא קורבניה אתיוה ליששכר אתא אחוי בידיה אימרא יאי דאי גדיא יאי יסק לתמידא אמר מלכא הואיל ולא הוה ליה אימתא דמלכותא ליפסקו לידיה דימינא יהב יששכר שוחדא ופסקוה לשמאליה שמע מלכא אמר ליהדור וליפסקו לימיניה, אמר רב יוסף בריך רחמנא דשקליה ליששכר למיטרפסיה בהאי עלמא, כלומר כי טוב היה לו כשנטל ענשו בעולם הזה ממה שיענש לעולם הבא:

עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו ולא אנחנו עמו וצאן מרעיתו (תהילים ק׳:ב׳-ג׳). אין השמחה ראויה בעוה"ז כי אם בעבודת הש"י ולא תמצא בכל ספרי הקדש שישבח השמחה אלא בענין העבודה וההשגה בהקב"ה. הוא שכתוב (תהילים ל״ג:א׳) רננו צדיקים בה', וכתיב (שם לב) שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב. וכתיב (שם קיט) שש אנכי על אמרתך. כי הצדיקים שלוחי הש"י זריזין לעבוד את הש"י בשמחה, וכן מצינו המאור הגדול שהוא רץ ומתנועע בגלגלו שכל תנועותיו בזריזות ועבודתו בשמחה, והוא שכתוב (שם יט) והוא כחתן יוצא מחופתו וגו' ובתפלת יוצר שמחים בצאתם וששים בבואם, וכן מצינו שהזכיר שלמה (קהלת ח׳:ט״ו) ושבח אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילונו בעמלו כל ימי חייו אשר נתן לו האלהים תחת השמש. ואין האכילה והשתיה והשמחה בעוה"ז מלוין אותו לעה"ב כי אם השמחה בעבודת השי"ת, וכן אמרו במדרש קהלת (קהלת ח׳:ט״ו) כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילונו בעמלו, וכי יש אכילה ושתיה מלוין לו לאדם לקבר אלא זו תורה ותשובה ומעשים טובים, וזהו שהזכיר שלמה ע"ה (משלי י״ג:ט׳) אור צדיקים ישמח, כנה נפש הצדיק לאור לפי שהיא לקוחה משם ונבראת עמו ביום ראשון, ובא לומר כי נפש הצדיק היא שמחה במעשה המצות אבל בנפש הרשע שכנה אותה לנר הזכיר ידעך לפי שאין הרשעים שמחים בשמחת הנפש אלא כל שמחתם אינה אלא בשמחת הגוף ולכך תכלה שמחתם בכלות הגוף כשם שהנר יכלה אורו בכלות השמן והפתילה. וכן הזכיר משה רבינו ע"ה (דברים כ״ח:מ״ז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך וגו' הענישו בעבודתו כשלא היתה בשמחה: השמחה הזאת היא מצוה מן התורה נצטוה אדם עליה כי היא עבודה גמורה לשי"ת חשובה יותר מן המצוה. אמנם מצינו שמחה אסורה מדין התורה והיא השמחה בתענוגי הגוף ובתאוותיו אשר האדם רגיל לחטוא בהנה כשמחת האדם בענין העבירות כשיפעלם או כשידבר בהם כענין (משלי י״ז:ה׳) שמח לאיד לא ינקה, והנה יש בזה עונש ושכר על המצוה והעבירה, כי אם ישמח על המעשה הטוב הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו כי השמחה אשר שרשה בלב היא מתגלית בפנים ובאה לידי פועל ויש לו שכר על זאת כאלו עשה מצוה בפועל, וכן אם ישמח על הרע השמחה ההיא מתגלית בפנים ובאה לידי פועל, והנה הוא נענש על זאת כאלו חטא בפועל, ומצינו מקרא מעיד על ענין זה זהו שאמר שלמה (שם טו) לב שמח ייטיב פנים כי השמחה ההיא ניכרת בפנים, ומעתה יש על האדם להזהר באי זה דבר אם במעשה המצוה או במעשה העבירה, ועל השמחה הזאת החסרה והנמנעת הזהיר שלמה ואמר (קהלת י״א:ט׳) שמח בחור בילדותך וגו'. ובפסוק זה הזכיר שני הזמנים הילדות והשחרו' זהו שאמר שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך. ממה שידוע כי זמן האדם נחלק לשלשה חלקים והן הילדות והבחרות והשחרות כלומר הזקנה, הילדות והבחרות הם ימי השמחה והטובה זהו שאמר שמח בחור בילדותך. למדך הכתוב כי הילדות הוא זמן השמחה כי בדמיון השמש מתחיל לזרוח בבוקר והולך ואור כן גוף הנער הולך וגדל. והבחרות הוא זמן הטובה והוא בתקפו וכחו הגדול כחצי היום באמצע השמים. והשחרות הוא זמן הזקנה ונקראים ימי החשך ימי הרעה הוא שכתוב (שם) ויזכור את ימי החשך כי הרבה יהיו כל שבא הבל. וקרא זמן הזקנה שחרות לפי שהוא בדמיון השמש הנוטה לערוב ולשקוע במערב, הא למדת שעתיד אדם ליתן את הדין על שמחת העולם הזה: ואמרו במדרש (תהילים ע״ה:ה׳) אמרתי להוללים אל תהולו, מלשון (שופטים כ״א:כ״א) לחול במחולות שאין השמחה ממתנת לו לאדם בעה"ז, לא כל מי שישמח היום ישמח למחר ולא כל מי שמיצר היום מיצר למחר, זה שאמר שלמה (קהלת ב׳:ב׳) לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה, תדע לך שהוא כן שהרי בבריאת העולם היתה שמחה גדולה לפני הקב"ה שנאמר (תהילים ק״ד:ל״א) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. וכתיב (בראשית א׳:ל״א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד מה כתיב בסוף (שם ו) ויתעצב אל לבו לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו אמרתי לחוללים אל תחולו. ומה הקב"ה לא המתין בשמחתו, בני אדם על אחת כו"כ. אברהם שמח שמחה גדולה נתגדל והרג כמה מלכים ונתן לו הקב"ה בן לזקנתו ולבסוף נאמר לו (שם כב) קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק. חזר מהר המוריה לקבור לשרה ובקש מקום לקברה ולא מצא עד שקנה בד' מאות שקל כסף. יצחק שמח שמחה גדולה אמרו לו (שם כו) ראה ראינו כי היה ה' עמך ניצל מהחרב ומאנשי גרר ולבסוף כתיב (שם כז) ותכהין עיניו מראות ומה יצחק עולתו של הקב"ה לא המתין בשמחתו בני אדם על אחת כו"כ. יעקב שמח שמחה גדולה ראה סולם ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו (שם כח) והנה ה' נצב עליו ולבסוף אירעו לו כמה צרות צרת לבן צרת עשו צרת יוסף צרת דינה צרת רחל, ומה יעקב לא המתין בשמחתו שאר בני אדם על אחת כו"כ. יהושע שמח שמחה גדולה הנחיל לישראל את הארץ הרג ל"א מלכים ונתנו לו כל ישראל כבוד שנא' (יהושע א׳:י״ח) כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע אל דבריך וגו', ומה יהושע שלא זכה והזקין ומת בלא בנים הצדיקים כך הרשעים על אחת כו"כ. עלי הכהן שמח שמחה גדולה שהיה מלך וכהן ואב ב"ד שנא' (שמואל א א׳:ט׳) ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' ראה מה כתיב (שם ד) ויהי בהזכירו את ארון אלהים ויפול מעל הכסא אחורנית ותשבר מפרקתו וימת, וגם שני בניו מתו חפני ופנחס ומה עלי הצדיק כך הרשעים על אחת כו"כ. אלישבע בת עמינדב אין לך איש ואשה בעולם שראת' שמחות כמות' שראתה בעלה כהן גדולמשמש בכהונה גדולה ונביא ומשה אחי בעלה מלך ונביא ושני בניה סגני כהונה ואחיה נחשון בן עמינדב ראש לכל נשיאי ישראל לא המתינה בשמחתה אלא נכנסו שני בניה להקריב קרבן ויצאו שרופים לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו. ע"כ במדרש:

הַשַּׁעַר הָא' מִן הַחֵלֶק הַג' נְדַבֵּר בּוֹ עַל מִדַּת הַשִּׂמְחָה זֹאת הַמִּדָּה תִּמְצָא בִּקְצָת בְּנֵי אָדָם עַל פָּנֶיהָ נֶחְלָקִים יֵשׁ מִמֶּנָּה שֶׁתִּהְיֶה טִבְעִית וְזֶה יִהְיֶה בְּמִי שֶׁטִּבְעוֹ חַם וְלַח כְּטֶבַע הַדָּם וְכָל שֶׁכֵּן לְאָדָם שֶׁתַּאֲווֹתָיו מִזְדַּמְּנוֹת לוֹ תָּדִיר וְלֹא עָבְרָה עָלָיו דְּאָגָה מִזְּמַן אָרֹךְ וְנִצַּל מִן הַדְּבָרִים הַמַּעֲצִיבִים וְדִין הוּא לְמִי שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לוֹ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁתִּרְאֶה בְּטִבְעוֹ אוֹתוֹ הַמִּדָּה הַזֹּאת וְתִהְיֶה גֶּהָתוֹ טוֹבָה וְגוּפוֹ בָּרִיא וְאֵין הַזִּקְנָה מְמַהֶרֶת אֵלָיו וּכְמ"ש בּוֹ (מִשְׁלֵי י"ז כ"ב) לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִיב גֵּהָה.

דבר מפורסם הוא כי מי שהוא חנף הוא מורד בהקב"ה שהרי העבד היודע אדוניו ומניח אותו ועובד זולתו הרי הוא מורד בו וכן החנף כיון שהוא עובד את הבריות הרי הוא מניח להקב"ה ומורד בו. בוא וראה כמה גדול כח עבירה זו שלא נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה אלא בשביל שחנפו לו לאגריפס המלך, והוא שדרשו ז"ל במס' סוטה בפ' אלו נאמרין (סוטה דף מא) כשהגיע אגריפס לאותו פסוק (דברים י״ז:ט״ו) שום תשים עליך מלך מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא מאחיך הוא מיד זלגו עיניו דמעות אמרו לו אל תירא אגריפס אחינו אתה. ושם אמרו משמיה דרבי נתן אמרו באותה שעה נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה שחנפו לו לאגריפס. ושם עוד במסכת סוטה ארבעה כתות אינן מקבלות פני שכינה ואלו הן כת לצים כת חנפים כת שקרים כת מספרי לשון הרע. כת לצים שנאמר (הושע ו) משך ידו את לוצצים. כת חנפים שנאמר (איוב י״ג:ט״ז) כי לא לפניו חנף יבא. כת שקרים שנאמר (תהילים ק״א:ז׳) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. כת מספרי לשון הרע שנא' (תהילים ה׳:ה׳) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, ועל זה הזהיר שלמה בכאן אומר לרשע צדיק אתה ומשבח מעשיו הרעים ראויים הבריות שיקללו אותו מפני שהוא תועבת ה', וכן הזהיר (משלי י״ז:ט״ו) מצדיק רשע ומרשיע צדיק וגו', ודרשו רז"ל (סוטה פ"ז דף מא ב) כל אדם שיש בו חנופה אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו שנא' יזעמוהו לאומים ואין לאום אלא עוברים שנא' (בראשית כה) ולאום מלאום וגו', והזכיר שלמה עוד (משלי י״א:ט׳) בפה חנף ישחית רעהו והיאך הוא משחית אותו כשהוא משבח מעשיו הרעים ואומר לו טובים הם אז הוא חוזר ומתמיד עליהם (שם) ובדעת צדיקים יחלצו מן החונף שהזכיר כי הצדיקים לא יתעו בעצמם שיתגאו כשהבריות מהללים אותם, וכן דרשו רז"ל הוי צדיק ואל תהי רשע ואפילו אם יאמרו לך כל העולם כלו צדיק אתה הוי בעיניך כרשע. דרז"ל (סוטה פ"ז לא ב) כל המחניף לרשע לסוף נופל בידי ואם אינו נופל בידו נופל ביד בנו או ביד בן בנו שנאמר (ירמיהו כ״ח:ו׳) ויאמר ירמיה אמן כן יעשה ה' היה ירמיה מתנבא על הכלים הנותרים בבלה יובאו ושמה יהיו וחנניה בן עזור היה מתנבא שהכלים שלקח נבוכדנצר בעוד שנתים ימים יושב וכל שכן שלא יקח הנותרים, והיה ירמיה יודע כי שקר בפי חנניה והחניף לו שלא החזירו מדבריו ואמר אמן כן יעשה ה' ולבסוף נפל ביד יראיה בן שלמיה בן חנניה שנאמר (ירמיהו ל״ז:י״ג) ויתפוש את ירמיה הנביא. ועל מדה זו ירמיה הנביא מוכיח לישראל שהיו מחניפים והיו באים לביהמ"ק ומשתחוים שם ומצד אחר היו עושים כמה עבירות והיו אומרים שבית המקדש יגן עליהם והוא שאמר (שם ז) היטיבו דרכיכם ומעלליכם ואשכנה אתכם במקום הזה אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה כ"א הוטב תיטיבו את דרכיכם ומעלליכם אם עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו גר יתום ואלמנה לא תעשוקו דם נקי אל תשפכו במקום הזה, וכתיב (שם) הנה אתם בוטחים לכם על דברי השקר לבלתי הועיל הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר וקטר לבעל וגו' ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה. המערת פריצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם, יאמר כשאתם אומרים היכל ה' שאתם משתחוים שם ובאים שם ג' פעמים בשנה אין זה אלא דברי שקר שאתם בוטחים בהם ועל כן הזכיר היכל ה' ג' פעמים וכן תרגם יונתן לא תרחצון לכון על פתגמי נביאיא שיקרא דאמרין קדם היכלא דיי אתון סגדין ג' זמנין בשתא אתון מתחזן קדמוהי, ויש מפרשים היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה כלומר ג' הם אולם ודביר והיכל לא יחריב שלשתם על עונות העם ולא יתן כבודו להשחית, והוא משיב להם (שם כב) ארץ ארץ ארץ כלומר אינם היכלות אלא ארץ כשאר כל ארץ אם אתם חוטאים ובוטחים על דברי השקר: ודרשו ז"ל באיכה רבתי (איכה א׳:ו׳) היו שריה כאילים, למה נמשלו ישראל כאילים ר' סימון אמר מה אילים הללו בשעת שרב הופכין פניהם אלו מאלו כך היו גדולי ישראל רואין דבר עבירה והופכים פניהם ממנו אמר להם תבא שעה ואני אעשה לכם כן, אמרו רז"ל (יומא פ"ח דף פו) מפרסמין את החנפים מפני חלול השם שנאמר (יחזקאל כ״ג:כ״ד) ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו ות"י ואתן פרסום קדמוהי, וכיון שהקב"ה מפרסמו מצוה עלינו לעשות כן וכיון שהבריות מחזיקין אותו באדם כשר והוא רשע מותר לפרסמו ולהודיע מעשיו ולמדנו זה מדואג האדומי שהיה ראש לסנהדרין שנא' (שמואל א כ״א:ח׳) אביר הרועים אשר לשאול ובשביל שהיה בו לשון הרע אע"פ שהיה בו תורה הכתוב פרסמו כדי להודיע מעשיו לבריות שנאמר (תהילים נ״ב:ב׳) בבא דואג האדומי ויגד לשאול ויאמר לו בא דוד אל בית אחימלך, ולמה נקרא שמו אדומי על שם עירו שהיא אדום, ובמדרש תהלים למה נקרא שמו אדומי שהיה מאדים פני דוד בהלכה רבי חנינא אמר מה אדום מבלע זכיותיהן של ישראל כך דואג מבלע זכיותיו של דוד ורבנן אמרי מה אדום נוקם ונוטר כך דואג נוקם ונוטר לדוד:

סיבת השלום ועיקרו הוא היחוד. וסיבת המחלוקת ועיקרו הוא הפירוד כלומר חלוק רצון והשתנות דבר מדבר, ומזה תמצא במעשה בראשית ביום ראשון שירמוז על היחוד לא תמצא בו שום קטרוג ולא שום חלוקה ופירוד דבר מדבר, אבל ביום שני שהוא תחלת שנוי שבו היתה החלוקה בין מים למים משם התחיל המחלוקת ופירוד הרצון והשתנות הענינים והמחלוקת היתה סבת כל מחלוקת וכל חלוק רצון בעליונים וכל חלוק לבבות בתחתונים. וזהו שלא נאמר בו כי טוב כי הטוב נעדר מפני המחלוקת והנה יום ב' היה סבה לכל החולקים שנמשכו אחריו מכחו ועל כן תמצא בכולם קטרוג ופירוד הרצון, ביום שלישי נאמר בו (בראשית א׳:י״א) תוצא הארץ עץ פרי עושה פרי והיא לא עשתה כן אלא עץ עושה פרי, ביום רביעי קטרגה הלבנה, ביום חמישי הרג את הנקבה וסירס את הזכר, ביום ששי חטאו אדם וחוה וגורשו מגן עדן ומי היה סבת הקטרוג ופירוד הרצון בכל הימים האלה יום שני שהבאים אחריו משכו מכחו והוא היה תחלה להם וסבה לקטרוג. והרי לך מדה זו של שנאת חנם שהיא חלוק לבבות נמשכת מן היום השני שלא נאמר בו כי טוב, וידוע כי בעון מדה זו חרב בית שני שכן דרשו ז"ל בית ראשון מפני מה חרב מפני ע"ז. בית שני שאנו בקיאין בהן שהיו חסידים ואנשי מעשה מפני מה חרב מפני שנאת חנם. ואמרו במדרש איכה ולא עוד אלא שהיו שמחים במפלתם אלו על אלו שנאמר (ירמיהו י״א:ט״ו) כי רעתכי אז תעלוזי וכתיב (משלי י״ז:ה׳) שמח לאיד לא ינקה: יתחייב האדם שיתרחק מן המדה הזאת כי יש רבים מראין בשפתותיהם שהם אוהבים את חביריהם ויש שנאה טמונה בלבם ויתנכר זה לזה כדי שלא ישמר ממנו, ועל זה הזכיר שלמה ע"ה (שם כו) בשפתיו ינכר שונא. והזכיר עוד (שם) כסף סיגים מצופה על חרס שפתים וגו' לא אמר כסף מצופה על חרש כי היה נותן חשיבות לאותו דבור אבל אמר כסף סיגים יאמר השפתים הרודפים אחרי הבריות מלשון (בראשית ל״א:ל״ו) כי דלקת אחרי כלומר רודפים לדבר להם חלקות ולבם רעה מבפנים הנה זה כמו כסף סיגים ואין בו תועלת כן המחלוקת הוא מטעה את הבריות וסבור אדם שתוכו כברו ואין בו תועלת באותו דבור כשם שאין תועלת בכסף סיגים. וכבר ידעת כי יואב בן צרויה אחז הדרך הזה שהראה את עצמו אוהב לאבנר ולעמשא עד שהרג אותם וכן עשה ישמעאל בן נתניה לגדליה בן אחיקם עד שהרגו, ומי שמרגיל את עצמו במדה זו בינו לבין חבירו הלא יעשה כן בינו לבין הקב"ה וכענין שכתוב (תהילים ע״ח:ל״ו) ויפתוהו בפיהם וגו'. ואמרו חכמי המוסר מי שזרע השנאה יקצור הנחמה, כלומר שיתנחם, ומפני שהעון חמור מאד החמיר בו הכתוב בלאו ואמר (ויקרא י״ט:י״ז) לא תשנא את אחיך בלבבך שכל שנאת חנם וחילוק לבבות בישראל אין השכינה שורה ביניהם, ולא ניתנה תורה לישראל עד שהיו לב אחד שכן דרשו רז"ל בכל המסעות כתיב ויסעו ויחנו אבל במתן תורה כתיב (שמות י״ט:ב׳-ג׳) ויחן שם ישראל נגד ההר שהיו בכל המסעות כולן נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת אבל במתן תורה כתיב ויחן שם שהיו כלם לב אחד וזהו שאמר ויחן לשון יחיד, וכן אמר הכתוב (במדבר י״ד:י״א) בכל אותותי אשר עשיתי בקרבו, בקרבם לא נאמר אלא בקרבו כלומר בעוד שהיו לב אחד כי בלתי זה לא היו ראוין לאותות: הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא י״ט:י״ז) זו מצות עשה שיוכיח אדם את חבירו, וכפל התוכחות ללמד שלא יספיק לו שיוכיחנו פעם אחת בלבד אלא צריך שיוכיחנו פעמים רבות, וכן (ב"מ פ"ב דף לא) דרשו רז"ל השב תשיב אפי' מאה פעמים. וכן מצינו בכמה לשונות שכתוב בתורה בכפל לשון שדרשו בהן כן כגון (דברים ט״ו:י״א) פתוח תפתח את ידך. (שם) הענק תעניק לו. (שם) העבט תעביטנו. התוכחת מביאה את האדם לדרך חיים הוא שכתוב (משלי ו׳:כ״ג) ודרך חיים תוכחת מוסר. ומי שאוהב את התוכחות סיבה לקיום התורה והשונא את התוכחת סיבה לביטולה וקרוב הוא שיכפור ושיהיה נטרד מן העוה"ז והעוה"ב, וע"ז אמר שלמה (שם טו) מוסר רע לעוזב אורח שונא תוכחת ימות, יאמר מי שהוא עוזב אורח והוא שבא כנגד התורה לשעה יענש במוסר רע כלו' יהיה נשפט ביסורין אבל מי ששונא תוכחת קשה ממנו עד מאד כי לא יספיק לו שיענש ביסורין בלבד אלא בעונש מיתה ולכך אמר ימות. עיקר קבלת התוכחת שיגיע אדם מזה לתיקון המדות שאם לא כן לשוא יוכיח המוכיח, והנה זה בדמיון החורש שאם לא יגיע לזריעה לשוא יחרוש. וידוע בתולדת האדמה שהיא צריכה שלשה דברים חרישה וזריעה והשקאה וכן הנפש צריכה שלשה דברים דוגמתם נמשלים להם והם התוכחה וקבלת התוכחות ותקון המדות, ולכך ימשלו הכתובים התוכחת לחרישה כי כשם שעם החרישה תשוב האדמה הקשה תיחוח ונוחה כן עם התוכחת ישבר הלב ויכנע וירך עד אשר ישוב נשבר ונדכה. וקבלת התוכחת ימשיל לזריעה שאם הנוכח אינו מקבל התוכחת אין דברי המוכיח מועילים כלום. שהרי עיקר התוכחת אינו אלא כדי שיבא אדם לקבל התוכחות כשם שאין עיקר החרישה אלא כדי שיבא לזריעה כי המוכיח לא יוכיח לעולם כשם שהחורש לא יחרוש לעולם. ותקון המדות ימשילו להשקאה כי עם מה שיתקן אדם מדותיו יצליח בו קבלת התוכחת כשם שעם ההשקאה מצלחת הזריעה. ומהענין הזה הזכיר שלמה ע"ה (שיר השירים ב׳:א׳) אני חבצלת השרון שושנת העמקים, המשיל הנפש לחבצלת ולשושנה שאין הצלחתם אלא ע"י השקאה וזהו לשון השרון והעמק שהם מקומות המים כי שם יצלחו ויגדלו ויקבלו גידול כן הנפש עיקר הצלחתה על ידי תיקון המדות שהן שלמותה כשם שהשקאה שלמות כל צמחי הארץ. ומצינו ישעיה ע"ה שהיה מוכיח לישראל בענין זה, ומביא להם ראיה מן החרישה והזריעה וההשקאה הוא שאמר (ישעיהו כ״ח:כ״ד) הכל היום יחרוש החורש לזרוע וכו'. יאמר וכי החורש על מנת לזרוע לעולם יהיה חורש א"כ מה יועיל, אף הנביאים המוכיחים אתכם לעולם יוכיחו ולא יועילו בתוכחותם וכי לעולם לא יזרע החורש אלא שיחרוש לעולם יפתח האדמה באתים ובכלי המחרישה. וישדד לשון עבודת השדה (שם) הלא אם שוה פניה הלא זה דרך החורש כיון שחרש משוה פני האדמה ואחר כך זורע (שם) והפיץ קצח מין אוכל הוא. ושם חטה שורה ואם בא לזרוע תבואה כך היה מנהגם זורע חטים באמצע החרישה והשעורים זורע סביב להם לסימן, והכסמת זורע על כל גבולי השדה ומצדדיו, חטה שורה לשון שררה וגדולה זורעה באמצע ונראית שורה על הכוסמת והשעורה, ויסרו למשפט כל מין ומין זורע במשפט וכפי המנהג, מכאן ואילך אלהיו יורנו לשון יורה ומלקוש, כלומר אחר שאדם עושה את שלו מה שבידו אף הקב"ה עושה את שלו שנותן המטר בעתו והרוה את הארץ והולידה והצמיחה, כי לא בחרוץ יודש קצח וכאשר יגיע זמן בישול התבואה והגיע זמן הקציר דשין אותה ומכניסין אותה לגורן ולא במורג חרוץ דשין את הקצח כי די במטה, וזהו כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט, לפי שזרעו נוח לצאת מתוך קשין שלו, וגם לא אופן עגלה על כמון יוסב כי די בשבט וזהו וכמון בשבט, לחם יודק אבל את מי דשין בדברים קשין את הלחם של תבואה לפי שאין זרעה נוח לצאת ואינה נוחה ליחבט, והלחם הזה לא לנצח כותשין עליו וכשמסבבין עליו אפני עגלה לדוקו ולדושו אפי' הגלגל הומם ומשבר ופרשיו כלו' וכן שאר כלי העגלה המפרישין את התבואה לא ידוקנו האופן אלא החרוץ, ועיקר המליצה הזאת לישעיה כדי להראותם רמזים בדרך משל מופלא ומכוסה כי כאשר הכמון והקצח אין מכבידין עליהם במדושה גדולה לפי שנחבטין בנקלה כך אלו הייתם ממהרין לקבל התוכחת ועול התורה כתבואה הקשה לדוש ואין הזרע יכול לצאת לא בשבט ולא במטה ולא באופן עגלה כי אם בחרוץ ועל כן יכביד הקב"ה עליכם עול האומות הדומים למורג חרוץ חדש המדיק ודש את הכל ועול זה שהמשילו לחרוץ הוא עול סנחרב מלך אשור, ומתוך המשל שהוא אומר כי לא לנצח אדוש ידושנו אנו למדין רחמי השי"ת על ישראל מתוך הפורענות כי כשם שאין דישת ודיקת הלחם לנצח בחרוץ ויש לאותה דישה תכלית כאשר הזרע מתפרש מתוך הקשין כך אין דישת האומות ועול שלהם על ישראל לנצח כי יש לו תכלית, וזהו לשון כי לא לנצח אדוש ידושנו כלשון (שם) לא לנצח יריב ולא לעולם יטור. וכשם שהדישה כלה כך השעבוד כלה וחציו כלין וישראל אינם כלין כך פירש רבינו שלמה בענין הפרשה הזאת ובביאור המליצה והמשל. עוד יש בכלל המשל הזה ובפנימיותו רמז כנגד סנחרב מלך אשור כי מפני שהוא היה חושב לבוא כנגד ירושלים והיה מתפאר כנגדה הודיע הנביא כי מעלתו עתידה שתשתנה לא תעמוד על תכונה אחת לעולם כשם שהזמן משתנה מחרישה לזריעה ואין החורש על מנת לזרוע חורש לעולם אלא הוא זורע אחרי החרישה וזמן הזריעה משתנה לזמן הדישה ומן הדישה לטחינה, כן סנחרב מלך אשור ישתנה עליו הזמן ולא יגיע לזמן הטחינה אף כי שיאכל מן הלחם ועל זה אמר (ישעיהו כ״ח:כ״ח) והמם גלגל עגלתו ופרשיו לא ידוקנו ופרשיו ממש כלומר מרכבותיו וסוסיו, ואמר לא ידוקנו כלומר מה שדש לא יעשנו דק כלומר לא יגיע לטחינה. עוד יש בכלל המשל הזה המופלא התעוררות על התורה ועל המצות שהיו ישראל מתרשלים בהם. וכל הנסים שנעשו לישראל במצרים ועל הים ובמדבר המשילם לחרישה וכשם שהחורש לא יחרוש לעולם כן האותות והמופתים לא יעשו בכל הזמנים. וע"ז אמר (שם כח) הכל היום יחרש החורש לזרוע, ומה שאמר יפתח וישדד אדמתו ירמוז על נקיון ישראל מע"ז כענין העגל ובעל פעור, ולשון אדמתו כאלו אמר אומתו. הלא אם שוה פניה ראוים הם כל ישראל שיהיו שוים כלם בעבודת השם יתעלה ושיקבלו עליהם עול מצות. (שם) והפיץ קצח אלו מצות קלות שבמצות עשה, וכמון יזרוק אלו מצות קלות שבמצות לא תעשה, (שם) ושם חטה שורה אלו מצות חמורות שבמצות עשה, ושעורה נסמן אלו מצות חמורות שבמצות לא תעשה, (שם) וכוסמת גבולתו אלו הגדרים והסייגים של תורה, (שם) ויסרו למשפט אלהיו יורנו, ומה יורה אותו כי לא בחרוץ יודש קצח כלומר הקב"ה מלמדו כי יש בתורה ובמצות שטרחם קל ויש שטרחם מרובה (שם) כי לא בחרוץ יודש קצח, כלומר הקב"ה מלמדו, ואופן עגלה על כמון יוסב אלו המצות שטרחם קל, לחם יודק אלו המצות שטרחם מרובה, (שם) גם זאת מעם ה' צבאות יצאה הפליא עצה הגדיל תושיה מפני שיש בענין המשל הזה עצה נפלאה לישראל שיש להן לקבל תוכחת ויש בו התעוררות גם כן שיהיו נצלים מכף מלך אשור כי יאבד הוא וכל חילותיו ולא יגיע לזמן הטחינה לכך אמר הפליא עצה, ומפני שיש בכלל המשל גם כן רמז על התורה ועל המצות לכך אמר הגדיל תושיה. והמשיל המצות לזרע הארץ שהם מזונות העולם ויש בקצתן רפואה לגוף כן התורה והמצות הן מזון הנפש ויש בקיומן אריכות ימים נמצאת למד שעיקר הכל התוכחת:

תנן בפרק א' דמסכת אבות (מ"ו), וקנה לך חבר. גם אמרו רז"ל (תענית כג, א), או חברותא, או מיתותא. ואמר החכם (משלי יז, יז) אדם בלא חבר כשמאל בלא ימין. וכתב החסיד ר' יונה, שלדרכי תשובה צריך שיהיה לו חבר שידבר עמו עם עבר על תקנות התשובה להוכיח זה את זה, ולעיין היאך ינצלו מהחטא. ועליהם נאמר (מלאכי ג, יז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו', עכ"ל:

ולפי השכל הישר ראוי לאדם לאהב את גופו יותר מממונו, וטוב פת חרבה בשלוה ומנוחה מהון יקר נפיש בטרחא (משלי יז א). ואם הרחיב ה' את גבולו, יתן לכסף מוצא להמציא מרגוע לגופו, ולא יהא עמל בעולם הזה על בצע כסף, אלא אם יש לו ייטיב לגופו, ויהיה גומל נפשו איש חסד, ובלבד שלא יהא בסובאי יין, בזוללי בשר, אוכלים למעדנים, מרבים בטיולים ימים ולילות, מרבים במשגל כתרנגולים, כי כל אלה מנפש ועד בשר יכלו, כאשר יתבאר עוד במקומו. ועל הכל צריך שמירה מן הכעס, שהרי אמרו (קהלת יא י): הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך:

ואשר לא יתעורר לקול המוכיחים יכפל עונות כי הזהירוהו והקשה את לבו ולא נזהר כמו שנאמר (משלי י״ז:י׳-י״א) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה. אך מרי יבקש רע ומלאך אכזרי ישולח בו. פירוש האיש הרע לא יכנע לקול המוכיחים אך יבקש להמרות. ותחת כי לא נחת מדברי המלאך המוכיח. מלאך אכזרי ישולח בו מדה כנגד מדה. כי המוכיחים נקראו מלאכים שנאמר (ד"ה ב לו) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו. ועוד אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי ט״ו:י׳) מוסר רע לעוזב אורח שונא תוכח ימות. פירושו - אמת כי ראוי מוסר רע לעוזב אורח ועובר על דברי תורה. אכן יש תקוה כי יוסר וישוב מדרכו הרע. אך רע ממנו שונא תוכחות כי אין לו תקוה ותקנה במוסר רע אבל אחת דתו למות. כי העובר עבירה תתקפהו התאוה והיצר השיאו. ויתכן כי נפשו מרה לו על אשר יעצר כח [נ"ל שצ"ל על אשר לא עצר כח] מפני יצרו. ואולי יכסוף לתוכחה ויקוה למוסר. אבל שונא התוכחות כבר נואש מנפשו. ושנאת התוכחה תהיה לו לעדה כי הוא שונא דברי הש"י:

והנה נחתום הענין הזה במאמר נכבד אשר לחכמי ישראל ז"ל. היה הלל עליו השלום אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי. ביאור הדבר. אם האדם לא יעורר נפשו מה יועילוהו המוסרים. כי אף על פי שנכנסים בלבו ביום שמעו. ישכחם היצר ויעבירם מלבבו כענין שנאמר (הושע ו׳:ד׳) וחסדכם כענן בקר. ונאמר (משלי י׳:כ׳) כסף נבחר לשון צדיק לב רשעים כמעט. פירושו - מוסר הצדיק זך בלי סיג ולשונו נבחר. אבל לב הרשעים השומעים מוסרו רגע אחד הוא. מלשון (תהלים פ"א) כמעט אויביהם אכניע. ענינו כרגע אויביהם אכניע. ויקרא לב הלב הנבון והמתוקן כמו שנאמר (משלי ט״ו:ל״ב) ושומע תוכחת קונה לב (שם י"ז) לקנות חכמה ולב אין. אכן צריך האדם בשמעו המוסר לעורר נפשו ולשום הדברים אל לבו ולחשוב בהם תמיד. ועליהם יוסיף לקח ומלבו יוציא מילין. ויתבודד בחדרי רוחו וישוב יהפוך יד תוכחתו על נפשו. ולא יסמוך על תוכחת המוכיח לבדו. ותוכחתו לבקרים ולרגעים תהיה עד אשר תקבל נפשו המוסר. ועד אשר תטהר. וכשאנ"י לעצמ"י מ"ה אנ"י:
גם כשאני לי להשתדל לתקן נפשי בכל כחי ואני הוגה בחכמה בכל עת. מה אני. כי השגת האדם קצרה ודלה. ועם הטורח והתקון ישיג מעט מן המעלות. ראה מי אנכי ומה חיי כשאין אני לעצמי להשתדל ולטרוח לתקן נפשי. והמשל בזה מן השדה שהיא זיבורית. כי עם רב הטורח בתיקונה ועם רב עבודה. תוציא זרע מעט. ואם לא יטרחו בתקונה לא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב אבל קוץ ודרדר תצמיח. רק השדה אשר היא עידית גם כי לא יטרח בעבודתה ימצא בזריעתה תועלת. ואמר רבותינו זכרונם לברכה בענין מה שכתוב (תהילים ק״ג:י״ד) כי הוא ידע יצרנו משל למלך שנתן שדה לעבדיו והזהירם לעבדה ולשמרה ולהביא לו ממנה שלשים כור בכל שנה והם טרחו בה ועבדו אותה היטב והביאו ממנה לפני המלך חמשה כורים. אמר להם מה זאת עשיתם אמרו לו אדונינו המלך שדה שנתת לנו זבורית היא ואנחנו בכל כחנו עבדנו אותה. ועם כל הטורח לא עשתה את התבואה יותר מזה השיעור. וא"ם ל"א עכשי"ו אימת"י. אין ראוי לי לאחר יום או יומים השתדלותי בתקון נפשי ובקביעות עתים לתורה. כי אם אומר אקוה לעת הפנאי ועד היות בידי כסף די ספוקי. הנה טרדות העולם אינן פוסקות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה:

החלק הח' - מי שמשתבח במעלות שאינן נמצאות בו. אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי י״ז:ז׳) לא נאוה לנבל שפת יתר אף כי לנדיב שפת שקר, פירוש - אין לנבל להתגאות ולהתנשא במעלת אבותיו. כי אמרו במקרא שלמעלה מזה (שם) ותפארת בנים אבותם. אף כי אין לנדיב להתכבד בשקר. ולאמר כה עשיתי ופזרתי ונתתי ולא כן עשה. וזה גנאי לכל אדם וכל שכן לנדיב. וגנה נדבותיו אשר עשה כי חלל נפשו על מה שלא עשה, כי זאת תהיה לעדה כי לבו בכל צדקותיו אשר עשה [אך] לשם ולתהלה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי מי שמכבדים אותו במדרגות הכבוד הראויות לתת למי שהוא יודע שתי מסכתות והוא אינו יודע זולתי אחת. עליו שיאמר להם - אחת לבדה אני יודע. כל שכן כי אסור לכזב ולהתפאר לאמר שמענו כאלה רבות:

וזה דבר כת החנפים. ענין הכת הזאת נחלק לתשעה חלקים - החלק הא' - החנף אשר הכיר או ראה או ידע כי יש עול בכף חברו וכי החזיק בתרמית. או כי חטא איש לאיש בלשון הרע או באונאת דברים. ויחליק לו לשון הרע [לאמר] לא פעלת און. המעט ממנו עון הנמנע מן התוכחה. שנאמר - (ויקרא י״ט:י״ז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ויוסף לחטוא על אמרו לא חטאת. כענין שנאמר (ירמיהו כ״ג:י״ד) וחזקו ידי מרעים. והנה זה ביד החנף האויל עון פלילי. כי לא יקנא לאמת. אבל יעזור אחרי השקר. ויאמר לרע טוב. וישים לחשך אור. גם נתן מכשול לפני החוטא משני פנים. האחד. כי אינו נחם על רעתו. והשני. כי ישנה באולתו ביום מחר. כי הלל רשע החנף אותו על תאות נפשו. מלבד כי ישא עונש על הנזק אשר הזיק לאשר אשם לו החוטא על צדקו מי אשר חטא לו. מלבד כי יענש על דבר שקר. שנאמר (תהילים ה׳:ז׳) תאבד דוברי כזב. ונאמר (משלי י״ז:ט״ו) מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם. כל שכן אם העול אשר בכף רשע חבירו גלוי לרבים. כי באמרו אליו החנף לפני בני אדם זך אתה מבלי פשע. חילל וביזה דת ודין:

והנה כת מספרי לשון הרע. נחלק לששה חלקים - החלק הא' - כאשר יתן מום באדם והמום לא יהיה בו. פעמים כי תחת יופי. יתן דופי. והנה זה לבו (יקפץ פיו מדת) [יקבץ און ממדת] שתי הכתות הרעות. שהם כת שקרים וכת מספרי לשון הרע. והנה הוזהרנו מן התורה שלא לקבל לשון הרע אולי הנה הוא שוא ודבר כזב. שנאמר (שמות כ״ג:א׳) לא תשא שמע שוא. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי י״ז:ד׳) מרע מקשיב על שפת און שקר מזין על לשון הוות. פירושו - שתי כתות מקבלות לשון הרע. האחת - איש מרע ובעל זדון. מלשון (ישעיהו ט׳:ט״ז) כי כלו חנף ומרע. כי הוא חושד בכשרים. ואוהב למצוא פגם ואשם על חברו וקלון על כבודו. והיה כשמעו כי יגיד עליו ריעו לשון הרע. זדון לבו השיאו להאמין כי הדברים כנים. והכת השנית - איש שקר. גם הוא מאזין ומאמין על לשון הוות. כי אחרי אשר לא ירחק מדבר שקר. לא יחוש אם תקבל נפשו כזב. ואם תשא שמע שוא. על כן ימהר לקבל לשון הרע. שקר מזין. כמו איש שקר. וכן (ירמיהו ט׳:ה׳) שבתך בתוך מרמה. בתוך אנשי מרמה. [וכן] (תהילים ק״ט:ד׳) ואני תפלה. איש תפלה:

אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים וגו' (קהלת ה׳:א׳). בא הכתוב הזה להזהיר על האדם שלא יהיה נמהר אחר דבריו להוציאם מפיו פתאום אלא במתון ואחר התבוננות, וזהו שאמר אל תבהל על פיך כי המדבר בלא קדימת מחשבה ההוא יקרא נבהל, ואף יכשידבר דבריו במתון יהיו מעטים, זהו שאמר ולבך אל ימהר שיהיה לך מתון אפי' במחשבה, ותהיה זהיר שלא תוציא דבר לפני האלהים כלומר לפני מתנה האלהים והם ישראל הנקראים מתנה אלהים ובני עליון והשכינה שורה בכל עשרה מהם. ואמר כי האלהים בשמים ואתה על הארץ, הכונה כי הרבים במדרגה העליונה בערך היחיד כמדרגת השמים הגבוהים בערך הארץ על כן יהיו דבריך מעטים ביניהם, ואע"פ שאמר החכם כי תועלת גדולה היא לדבר בפני רבים מפני שאם תשכיל ישבחוך ואם תסכל ילמדוך, אעפ"כ הזהיר שלמה למעט בדברים בצבור מפני אימתן. ואמרו במדרש אל תבהל על פיך וגו' זש"ה (משלי י״ז:י״ט) אוהב פשע אוהב מצה מגביה פתחו וגו' מהו מגביה פתחו היה לו לומר משפיל פתחו וגו' שהמשפיל פתחו בני אדם נשברין וניזקין בו, אלא מהו מגביה פתחו זה המגביה פתחי פיו ואומר דברים שלא כהוגן הקדוש ב"ה משברו לכך נאמר מגביה פתחו מבקש שבר, בוא וראה חלש מלמעלה וגבור מלמטה אימת העליון על התחתון כ"ש גבור מלמעלה וחלש מלמטה שכך כתוב (שופטים ט׳:נ״ג) ותשלך אשה אחת פלח רכב וגו', כ"ש כי האלהים בשמים ואתה על הארץ ע"כ, הנה עתה בין לדרך הפשט בין לדרך המדרש הכל אזהרה שוה שימעט אדם בדברים לפני האלהים, אין צריך לומר הטחת דברים כלפי מעלה כפרעה וכחירם וכיוצא בהם שהיו עושין עצמן אלוהות והיה לבם ממהר להוציא דבר לפני אלהים אלא אפילו להוציא דברי תורה מפיו בפני רבים שהם בני האלהים אין ראוי לו להוציאם במהירות אלא במתון ויהיו מעטים וזה מפני אימת צבור. וידוע כי מכלל אימת צבור שלא ידבר אדם בפניהם אלא אם כן יטול רשות מהם:

חרבן זה של בהמ"ק באי זה עון היה, כך למדונו רז"ל חרבן בית ראשון מפני מה מפני עבודה זרה, וזה מפורש בספר ירמיהו ויחזקאל, ירמיה אמר (ירמיהו ז׳:י״ח) הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כוונים למלכת השמים והסך נסכים לאלהים אחרים למען הכעיסני. יחזקאל אמר (יחזקאל ח׳:ו׳) ויאמר אלי בן אדם האתה רואה מהם עושים תועבות גדולות אשר בית ישראל עושים פה לרחקה מעל מקדשי ועוד תשוב תראה תועבות גדולות וכתיב (שם) ואבא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר סביב סביב. (שם) ושבעים איש מזקני ישראל עומדים עליהם ואיש מקטרתו בידו ועתר ענן הקטרת עולה (שם) ויאמר אלי הראית בן אדם אשר זקני ישראל עושים בחשך איש בחדרי משכיתו כי אומרים אין ה' רואה אותנו עזב ה' את הארץ. וכתיב (שם) עוד תשוב תראה תועבות גדולות ויבא אותי אל חצר בית ה' הפנימית והנה פתח היכל ה' בין האולם והמזבח כעשרים וחמשה איש אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש, ומספר והולך ענין החרבן עד שאמר לו הקב"ה לאותו שהיה לבוש הבדים הוא גבריאל (יחזקאל ט׳:ד׳) עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תיו על מצחות האנשים וכתיב (שם) ולאלה אמר באזני עברו בעיר אחריו והכו אל תחוס עינכם ואל תחמלו זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו. והנה זה רמוז במגלת איכה (איכה א׳:א׳) היתה למס כלומר בעון ע"ז במטמוניות שנא' (יחזקאל ח׳:י״ב) ויאמר אלי בן אדם הראית מה המה עושים בית ישראל איש בחדרי משכיתו ואח"כ היו עובדים אחר הדלת שנא' (ישעיה כז) ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך. ואח"כ על הגגות שנא' (צפניה א׳:ה׳) ואת המשתחוים על הגגות לצבא השמים, ואח"כ בגנות שנא' (ישעיהו ס״ה:ג׳) זובחים בגנות, ואח"כ בשדות שנא' (הושע י״ב:י״ב) גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי, ואח"כ על ראשי ההרים שנא' (הושע ד׳:י״ג) על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו, ואח"כ בראשי הדרכים שנא' (יחזקאל יז) אל כל ראש דרך בנית רמותיך, ואח"כ ברחובות שנא' (שם) ותבני לך גב ותעשי לך רמה בכל רחוב, ואח"כ בעיירות שנא' (ירמיהו ב׳:כ״ח) כי מספר עריך היו אלהיך יהודה, ואח"כ בחוצות שנא' (שם יג) ומספר חוצות ירושלים שמתם מזבחות לבשת. עד מתי עד שהכניסו ע"ז בבית קדשי הקדשים שנא' (יחזקאל ח׳:ג׳) סמל הקנאה בזה בביאה מפני מארי ביתא, וז"ש הנביא ע"ה (צפניה ג׳:א׳) הוי מוראה ונגאלה העיר היונה. ואמר במדרש העיר היונה אומה שציינתיה במצות ובמעשים טובים כיונה אומה שהיה לה ללמוד מנינוה עירו של יונה נביא אחד שלחתי לנינוה החזירם בתשובה ואלו ישראל בירושלים כמה נביאים שלחתי להם שנא' (מ"ב ו) ויעד ה' בישראל וביהודה ביד נביאי כל חוזה לאמר שובו מדרכיכם הרעים וכתיב (ירמיהו ז׳:כ״ה) וישלח לכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח מאי השכם ושלוח השכם ושלוח בבקר השכם ושלוח בערב ולא שמעו. וכתי' (שם) אשר לא שמעו בקול ה' אלהים ולא לקחו מוסר בה' לא בטחה ואל אלהיה לא קרבה. ובשביל התועבות הללו באו האויבים והחריבו המקדש ושרפו ההיכל והיו הורגין העוללים ומוליכין את האבות בשבי וחזר הבית המפואר מדבר שממה ונתחללה התורה והכהונה ונסתלקה השכינה, שכן אמרו במדרש (ויקרא י״ג:מ״ה) והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. ועל שפם יעטה זו בטול תורה וטמא טמא יקרא זו חורבן ראשון וחורבן שני. ירדו ישראל בשפל ומעלתם הגדולה והנשאה הושפלה והושלכה לארץ זהו שאה"כ (איכה ב׳:א׳) השליך משמים ארץ תפארת ישראל, ומשלו רז"ל מלה"ד למלך שהיה לו בן בכה נטלו על ארכובותיו בכה נטלו על זרועותיו בכה הרכיבו על כתפו טנף עליו השליכו לארץ ולא מחתותיה כמסקותיה מסקותיה ציבחר ציבחר ואחתותיה כולה חדא, כך (הושע י״א:ג׳) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי ואחר כך (שם י) ארכיב אפרים ואח"כ השליך משמים ארץ תפארת ישראל כיון שנפל תפארת ישראל נפלה עטרת ראשנו נפלו ישראל שנא' (ישעיהו כ״ד:כ׳) נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל. משל למה הדבר דומה לבני מדינה שעשו עטרה למלך והקניטוהו וסבלן והקניטוהו וסבלן אמר להם כלום אתם מכעיסים אותי אלא בשביל עטרה שעטרתם אותי הא לכון טרון באפיכון, כך אמר הקב"ה לישראל כלום אתם מכעיסין אותי אלא בשביל איקונין של יעקב שחקוקה על כסאי הא לכון טרון באפיכון הוי אומר השליך משמים ארץ תפארת ישראל הא למדת שנחרב בית ראשון מפני ע"ז. בית שני אנו בקיאים בהן שהיו חסידים ואנשי מעשה והיה נחרב מפני שנאת חנם. כך דרז"ל במדרש איכה בליל ט"ב נכנס אברהם אבינו בבית קדשי הקדשים א"ל הקב"ה (ירמיהו י״א:ט״ו) מה לידידי בביתי א"ל רבש"ע בני היכן הם אמר לו חטאו והגליתים בין האומות א"ל לא היו בהם צדיקים אמר לו עשותה המזמתה אמר לו היה לך להסתכל בטובים שבהם א"ל הרבים סגיאין בישין א"ל היה לך להסתכל בברית מילה שבבשרם א"ל חייך כפרו בה שנא' (שם) ובשר קדש יעברו מעליך ולא עוד אלא שהיו שמחים במפלתם אלו על אלו שנא' (שם) כי רעתכי אז תעלוזי, וכתיב (משלי י״ז:ה׳) שמח לאיד לא ינקה הא למדת שעיקר חורבן בית שני מפני שנאת חנם היה לא מפני ע"ז היה שלא היו ביניהם עובדי ע"ז אבל היו מוסרין עצמן על קדושת השם שלא לעבוד ע"ז, וכענין שדרשו רז"ל באשה אחת ושבעה בניה נטלן קיסר ונתנן לפנים משבעה קנקלים הביא הראשון ואמר לו השתחוה לצלם אמר לו ח"ו אמר לו למה א"ל מפני שכתוב (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה' אלהיך מיד הוציאוהו והרגוהו, הביאו לשני וא"ל השתחוה לצלם אמר לו חס ושלום א"ל למה א"ל שכך כתוב בתורתנו (שם) לא יהיה לך אלהים אחרים מיד הוציאוהו והרגוהו, הביאו לשלישי ואמר לו השתחוה לצלם וא"ל ח"ו א"ל למה א"ל כי כך כתי' (שם לד) לא תשתחוה לאל אחר מיד הוציאוהו והרגוהו, וכן הרביעי אמר (שם כב) זובח לאלהים יחרם והרגו, וכן החמישי אמר (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד והרגו, וכן הששי אמר (שם ז) כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא והרגו, הוציאו השביעי הקטן שבהם אמר לו קיסר בני השתחוה לצלם א"ל ח"ו א"ל מפני מה אמר לו שכך כתוב בתורתנו (שם ד) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים כבר נשבענו לאלהינו שאין אנו ממירין אותו באל אחר שנא' (שם כו) את ה' האמרת היום והוא נשבע לנו שאינו ממירנו באומה אחרת שנא' וה' האמירך היום, א"ל קיסר אחיך שבעו ימים וראו טובה ואתה נער לא שבעת ימים ולא ראית טובה השתחוה לצלם ואעשה לך טובות אמר לו כתוב בתורתנו (שמות ט״ו:י״ח) ה' ימלוך לעולם ועד. ואומר (תהילים י׳:ט״ז) ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו ואתם בטלים ומלכותכם בטלה בשר ודם היום חי ולמחר מת היום עשיר ומחר עני, אבל הקב"ה חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, אמר לו קיסר ראה אחיך הרוגים לעיניך הריני משליך טבעתי לארץ לפני הצלם והגביהה כדי שיאמרו הכל ששמעת לקולי, א"ל חבל עליך קיסר אם אתה מתיירא מבני אדם כמותך אני לא אתיירא ממלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא אלהי עולם, א"ל וכי יש אלוה לעולם אמר לו אללי עליך קיסר וכי עולם של הפקר ראית, א"ל וכי יש פה לאלהיכם א"ל באלהיכם כתיב (תהילים קט״ו:ה׳) פה להם ולא ידברו ובאלהינו כתיב (שם לג) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, אמר לו ויש עינים לאלהיכם אמר לו באלהיכם כתי' (שם קטו) עינים להם ולא יראו ובאלהינו כתי' (דה"ב י"ז) עיני ה' משוטטות, א"ל יש אזנים לאלהיכם א"ל באלהיכם כתי' (תהילים קט״ו:ו׳) אזנים להם ולא ישמעו ובאלהינו כתיב (מלאכי ג׳:ט״ז) ויקשב ה' וישמע, אמר לו וכי יש אף לאלהיכם א"ל באלהיכם כתי' (תהילים קט״ו:ו׳) אף להם ולא יריחון ובאלהינו כתיב (בראשית ח׳:כ״א) וירח ה' את ריח הניחוח, אמר לו וכי יש ידים לאלהיכם אמר לו באלהיכם כתי' (תהילים קט״ו:ז׳) ידיהם ולא ימישון ובאלהינו כתיב (ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ, אמר לו וכי יש רגלים לאלהיכם אמר לו באלהיכם כתיב (תהילים קט״ו:ז׳) רגליהם ולא יהלכו ובאלהינו כתיב (זכריה י״ד:ד׳) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. אמר לו ויש גרון לאלהיכם אמר לו באלהיכם כתיב (תהילים קט״ו:ז׳) לא יהגו בגרונם ובאלהינו כתיב (שם כט) קול ה' על המים, אמר לו אם יש כל המדות הללו באלהיכם מפני מה אינו מציל אתכם מידי כמו שהציל לחנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר. אמר לו דניאל חנניה מישאל ועזריה כשרים היו ונבוכדנצר היה מלך ראוי לעשות נס על ידו אבל אתה אינך הגון ואנו נתחייבנו מיתה לשמים אם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש למקום הרבה דובים ואריות וזאבים ונחשים ועקרבים אלא לסוף עתיד הקב"ה לפרוע ממך על דמינו מיד גזר עליו להרגו, א"ל אמו בחיי ראשך תנה בני ואחבק אותו ואנשקהו נתנו לה הניקתו חלב אמר לקיסר בחיי ראשך הרגני תחלה אמר לה איני שומע לך מפני שכתוב בתורתכם (ויקרא כ״ב:כ״ח) אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד אמרה לו שוטה שבעולם כבר קיימת כל המצות ולא נשאר לך אלא זו בלבד מיד צוה עליו והרגוהו. אמרה לו בני לך אצל אברהם אביכם ואמור לו כך אמרה אמי אל תזוח דעתך שבנית מזבח והעלית עליו יצחק לעולה הרי אמנו בנתה שבעה מזבחות והעלחה שבעה בנים ביום אחד ועוד שאתה נסיון ואני מעשה וכיון שנהרג שיערו חכמים שנותיו של אותו נער ונמצא בן שתי שנים וששה חדשים ושש שעות וחצי. באותה שעה צעקו אומות העולם ואמרו מה אלהיהם של אלו עושה להם שכך נהרגין עליו בכל שעה ועליהם כתוב (תהילים מ״ד:כ״ג) כי עליך הורגנו כל היום והיא עלתה על הגג והפילה עצמה ומתה לקיים מה שנא' (ירמיהו ט״ו:ט׳) אומללה יולדת השבעה ובת קול יוצא ואומר (תהילים קי״ג:ט׳) אם הבנים שמחה ורוח הקדש צווחת על אלה אני בוכיה:

על מוקדה וגומר. אש על המזבח וגו'. אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית טו, ז). במדרש רבה ריש סדר תולדות יצחק (סג, ב) עטרת זקנים בני בנים (משלי יז, ו) האבות עטרה כו', על דרך (ישעיה כט, כב) יעקב פדה אברהם, עד כאן. קשה פתח בתרתי האבות עטרה לבנים והבנים לאבות, ולא סיים אלא בחדא יעקב פדה דהיינו הבנים לאבות. עוד קשה, מדאסמכינהו אבות לבנים ובנים לאבות משמע דשוין, וזה אינו, בשלמא ברא מזכא אבא, אבל אב אין מציל בנו כדאיתא במס' סנהדרין פרק חלק (קד, א), אין מידי מציל (דברים לב, לט), אין אבות מצילים את הבנים, לא אברהם את ישמעאל ולא יצחק עשו כו'. עוד קשה, וכי היה צריך אברהם אבינו שהוא ראש אמנה לזכות יעקב, והלא הוא עיקר שבאבות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיז, ב) יכול יהא חותמין בכולן, תלמוד לומר כו'. עוד קשה, כפל לשון עתיד והיא נשאת כו'. וכן אח"כ כדאי הוא אברהם להנצל בזכות יעקב, וכמעט סותר אהדדי, אמר שאברהם כדאי, ואחר כך תולה בזכות יעקב:

ואם הרחיב ה' את גבול בעלה ואף על פי כן הוא מקמץ בצרכי הבית או מאחר להביאם מחמת איזו סבה מה אכפת לה את אשר הביא תתן לפניו ויאכל. האם יוכל לומר לה למה לא עשית לי מטעמים כאשר אהבתי, תאמר לו מאין לי לעשות את אשר לא הבאת. ואם על מלבושים ותכשיטין ותענוגות בני אדם עושה מריבה, גם זה הבל ורעות רוח, כי טוב פת חרבה ושלוה בה (משלי יז א). ואם השם הגדול שנכתב בקדשה התר למחק מפני שלום הבית (נדרים סו, ב), על אחת כמה וכמה שצריכים איש ואשה למחל ולבטל רצונם מפני שלום הבית. וצריכה האשה לחוש שמא בעלה אינו כל כך אמיד כפי שחושבת היא ואין רצונו לומר לה שאין ידו משגת, שחושב שבזה מתרע מזלה, וכדומה טענות מספיקות שיש לו שלא למלאת רצונה. לכן לא תדחק את השעה ולא תעבירנו על דעתו להרבות בהוצאה על כרחו שלא בטובתו. וכן צריכה האשה לחוש כשבעלה כועס עליה על לא דבר, שמא היה לו שום צער בשוק ומרב שיחו וכעסו דבר עד הנה, כדאמרי אנשי: יכול או לא יכול עם אשתו מתקוטט. וצריכה לסבל, ולא תכעיסנו ולא תצערנו יותר:

וזה כלל גדול, כי יהיה ריב בין אנשים או בין איש לאשתו, והאחד היה פוטר מים ראשית מדון (משלי יז יד), ויצא מן השורה ופער פיו לבלי חק, לו בכח יגבר שכנגדו שלא להשיבו דבר בשעת כעסו מטוב עד רע, אלא ימתין עד יעבר זעם, ואחר עבר יום או יומים אז יוכיחנו על פניו בשלום ובמישור ובלשון רכה, ויאמר לו: מדוע ככה עשית? מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי וכעסת עלי גם כעס על לא חמס בכפי? הייטב בעיני ה'? וכדומה דברים טובים. עושה זאת אוהב שלום ורודף שלום, והיה שלום בחילו שלוה בארמנותיו. הן הם מקימי עולם. כמאמר רבותינו ז''ל (חולין פט א) על פסוק (איוב כו ז) תולה ארץ על בלימה, שהעולם מתקים על מי שבולם פיו בשעת מריבה, כי בזה יהיה המחלקת עקר שאינו מוליד:

להרחיק מאוד ממחלוקת. ובאם ח"ו מתחיל איזה ריב, לכבות תיכף אש הריב, כמו שדרשו רז"ל (סנהדרין ז, א) על פסוק (משלי יז, יד) פוטר מים ראשית מדון. וכן עשה אברהם אבינו שאמר ללוט (בראשית יג, ח) אל נא תהי מריבה בינינו. ושמעתי צחות בתיבת מריבה, שאמר בלשון נקבה ולא אמר אל תהי ריב. אלא ריב כבר התחיל בין הרועים, אמר אברהם למען השם יפסיקו דברי ריב ולא יולד כדרך המחלוקת שתמיד עושה פרי ומתרבה, על זה אמר אל תהי מריבה לשון נקיבה באשה המולדת פרי מפרי, ודי בזה שהתחיל הריב, יהיה כזכר שאינו מוליד:

וכן צריך לקים במצוה זו ''ועשה טוב'' בדבור ובמעשה: בדבור לדבר דברים טובים ונכונים לשמח אנשים, כגון בשורות טובות ועצות טובות ולהרים מכשול מדרך חברו, להודיע לו אם יודיע שיגיע לו שום נזק בשום אפן ולנחמו בעת צרתו וכהנה רבות. ובמעשה עשות חסד בגוף ובממון. כאשר חפץ שיעשו לו ושירחמו עליו ושידחקו עצמם כדי לרחם עליו, ככה יעשה למען עשות חסד ולקים מצות ואהבת לרעך כמוך. אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה (ישעיה נו ב). לפם צערא אגרא (אבות), כי לפם צערא עושה נחת רוח ליוצרו. וכרחם אב על בנים ואח לצרה ילד (משלי יז יז) כן איש את רעהו יעזרו, כי כלנו בני איש אחד נחנו (בראשית מב יא), אחים אנחנו. וכאשר יחוס על אחד מאיבריו כן צריך לחוס על כל אדם מישראל, כי כלנו כאיש אחד כגוף אחד:

אל תאמין בעצת השונא והאויב, שנאמר (משלי יז ו): "ונעתרות נשיקות שונא". ודע כי הרבה בני אדם מראים את האהבה בדבריהם, ואפשר שהם שונאים גמורים בלבבם, וצריך שלא תאמין בהם, כמו שנאמר (שם כו כד): "בשפתיו ינכר שונא, ובקרבו ישית מרמה". ואף על פי שמחליק לך לשונו ומדבר רכות – אל תטה לבך אליו, כמו שנאמר (שם פסוק כה): "כי יחנן קולו אל תאמן בו, כי שבע תועבות בלבו". וזה כמו שהראה יואב לאבנר בן נר (שמואל ב ג כז), ולעמשא בן יתר (שם כ ט י) השלום והאהבה, עד שהרגם. וכמו ישמעאל עם גדליה בן אחיקם (ירמיהו מא א ב), עד שהרגו. אמר אחד מן החכמים: הטוב שבכל מה שתחשוב על שונאך – שתשיבהו אל אהבתך אם תוכל.

חושך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה (משלי י׳:ל״א״ז:כ״ז) בא הכתוב הזה להזהיר את האדם שיחשוך אמריו ושימנע מלדבר, כי מניעת הדבור תורה על הדעת שהרי עד שלא דיבר האדם הדבור בידו, לפיכך חייב שישקלנו תחלה במאזני שכלו ואחר כך יוציאנו במשקל, וכיון שדבר הרי הוא כמי שזרק האבן שאין בידו להשיבה, ועל כך ישבחו החכמים מדת השתיקה, אמרו במסכת אבות (פרק קמא) ר"ש אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ואמרו יפה שתיקה לחכמים ק"ו לטפשים, ומרוב גודל מעלת מדת השתיקה אמר שלמה (משלי י״ז:כ״ח) גם אויל מחריש חכם יחשב, ואמרו חכמי המוסר אם הדבור כסף השתיקה זהב, וע"כ אמר שלמה בכאן חושך אמריו יודע דעת, יאמר כי החושך אמריו מופת ועדות על הדעת, וכן יקר רוח והוא האיש שאינו מגלה דעתו ומוציא כל רוחו במהרה אלא ביוקר כענין (שמואל א ב) ודבר ה' היה יקר בימים ההם הוא אות שהוא איש תבונה. והענין לשלמה במניעת הדבור לפי שהדבור ההוא מצד הנפש ועמו יש לאדם יתרון על שאר בעלי חיים וכיון שכן אין ראוי להוציאו אלא במשקל ולצורך גדול שיהיה תועלת הגוף או תועלת הנפש, ולמעלת הדבור מצאנוהו מיוחס לבורא יתברך הוא שכתוב (ישעיה מז) בורא ניב שפתים וגו', והקב"ה משתבח בו כענין בבריאת השמים שכתוב בהן (שם) בורא השמים ונוטיהם. ולשון ניב מענין תנובה כי הדבור פרי השפתים, וכן אמר שלמה (משלי י) פי צדיק ינוב חכמה, ועל כן הזהירנו שלמה על זאת שיהיה האדם חושך אמריו ושיהיה יקר רוח בכל דבריו, והודיענו כי זה עדות על הדעת והתבונה, והשתיקה הזו אפי' בדברי תורה ראוי לאדם שיחשוך אמריו בפני גדולים ממנו בחכמה וכמו שאמר שלמה (שם כה) אל תתהדר לפני מלך וגו'. מנע העמידה במקומן ק"ו הדבור, וא"כ ראוי לנו שנשתוק, אבל מה נעשה שהרי אמרו רז"ל במסכת חולין (פ"ו דף פט) (תהילים נ״ח:ב׳) האמנם אלם צדק תדברון וגו' מה אומנותו של אדם בעולם הזה יעשה עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה כן ת"ל צדק תדברון. וכן אמר החכם הוי שקוד לדבר בפני גדולים שאם תשכיל ישבחוך ואם תסכל ילמדוך, וכיון שכן במחילת הגדולים והחכמים ובנטילת רשות מהם נפרש פסוק אחד:

חושך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה (משלי י׳:ל״א״ז:כ״ז) בא הכתוב הזה להזהיר את האדם שיחשוך אמריו ושימנע מלדבר, כי מניעת הדבור תורה על הדעת שהרי עד שלא דיבר האדם הדבור בידו, לפיכך חייב שישקלנו תחלה במאזני שכלו ואחר כך יוציאנו במשקל, וכיון שדבר הרי הוא כמי שזרק האבן שאין בידו להשיבה, ועל כך ישבחו החכמים מדת השתיקה, אמרו במסכת אבות (פרק קמא) ר"ש אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ואמרו יפה שתיקה לחכמים ק"ו לטפשים, ומרוב גודל מעלת מדת השתיקה אמר שלמה (משלי י״ז:כ״ח) גם אויל מחריש חכם יחשב, ואמרו חכמי המוסר אם הדבור כסף השתיקה זהב, וע"כ אמר שלמה בכאן חושך אמריו יודע דעת, יאמר כי החושך אמריו מופת ועדות על הדעת, וכן יקר רוח והוא האיש שאינו מגלה דעתו ומוציא כל רוחו במהרה אלא ביוקר כענין (שמואל א ב) ודבר ה' היה יקר בימים ההם הוא אות שהוא איש תבונה. והענין לשלמה במניעת הדבור לפי שהדבור ההוא מצד הנפש ועמו יש לאדם יתרון על שאר בעלי חיים וכיון שכן אין ראוי להוציאו אלא במשקל ולצורך גדול שיהיה תועלת הגוף או תועלת הנפש, ולמעלת הדבור מצאנוהו מיוחס לבורא יתברך הוא שכתוב (ישעיה מז) בורא ניב שפתים וגו', והקב"ה משתבח בו כענין בבריאת השמים שכתוב בהן (שם) בורא השמים ונוטיהם. ולשון ניב מענין תנובה כי הדבור פרי השפתים, וכן אמר שלמה (משלי י) פי צדיק ינוב חכמה, ועל כן הזהירנו שלמה על זאת שיהיה האדם חושך אמריו ושיהיה יקר רוח בכל דבריו, והודיענו כי זה עדות על הדעת והתבונה, והשתיקה הזו אפי' בדברי תורה ראוי לאדם שיחשוך אמריו בפני גדולים ממנו בחכמה וכמו שאמר שלמה (שם כה) אל תתהדר לפני מלך וגו'. מנע העמידה במקומן ק"ו הדבור, וא"כ ראוי לנו שנשתוק, אבל מה נעשה שהרי אמרו רז"ל במסכת חולין (פ"ו דף פט) (תהילים נ״ח:ב׳) האמנם אלם צדק תדברון וגו' מה אומנותו של אדם בעולם הזה יעשה עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה כן ת"ל צדק תדברון. וכן אמר החכם הוי שקוד לדבר בפני גדולים שאם תשכיל ישבחוך ואם תסכל ילמדוך, וכיון שכן במחילת הגדולים והחכמים ובנטילת רשות מהם נפרש פסוק אחד:

וממוצא דבר אתה תשמע כמה רע ומר המעשה שעושים קצת אנשים או נשים, שמתועדים יחד לשמח בשמחת מרעות בלילי מוצאי שבת ובשאר לילות, ובפרט בלילות החרף, ומרבים בשמחה של הבל, אוכלים ושותים ומנגנים ומשוררים שירי עגבים ושירי עכו''ם. אוי להם, אהה עליהם, כי בלי ספק השמחה לתוגה יהפך להם, או בעולם הזה או בעולם הבא, אם לא יתנו לב לשוב, כי מלבד כמה אסורים שעושים מושב לצים ונבלות הפה בשירי עגבים, ואמרו רבותינו ז''ל (סוטה מח א) אדנא דשמע זמרא תעקר, עוד בה, כי ''כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו'' (משלי יז, כה), כי יאמר הקדוש ברוך הוא אוי, בנים אכזרים קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה (ירמיה לא יד), והיא כבתולה חגורת שק, ''וה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאוג ישאג על נוהו''. ומלאכי שלום מר יבכיון, וכל צבא המרום במרום צדיקים וחסידים ומשיח צדקנו בוכים ומתאוננים, והכל על חרבן בית המקדש שנחרב בעוונותינו, ואנחנו באותו עת נהיה יושבים ומשוררים, ששים ושמחים בשמחת מרעות, אין זה כי אם רע לב וסמיות עינים. מי האיש הירא ורך הלבב בשמעו כדברים האלה יתן אל לבו שלא לילך עוד בשמחת מרעות כזה ובסעדת הרשות, רק בכל עצב יהיה מותר, ולא ישמח אלא בשמחה של מצוה, ובזה ישמח ישראל בעושיו:

האכזריות היא הפך הרחמנות, כדכתיב: "אכזרי המה ולא ירחמו" (ירמיהו נ מב). ואין המידה הזאת נמצאת בצדיקים, אך היא בנפש הרשעים, כדכתיב (משלי יב י): "ורחמי רשעים אכזרי". וגם המידה הזאת נמצאת בעזי פנים, כדכתיב (דברים כח נ): "גוי עז פנים, אשר לא ישא פנים לזקן, ונער לא יחן". וכבר ידעת רעת מידת העזות. צא ולמד רע האכזריות, כי לעניין תשלומי איש רע, המורד והממרה, נאמר (משלי יז יא): "אך מרי יבקש רע, ומלאך אכזרי ישולח בו". כל האכזרי – אין בו גמילות חסדים, כדכתיב (משלי יא יז): "גמל נפשו איש חסד, ועכר שארו אכזרי".

השמחה. המידה הזאת באה לאדם מחמת רוב שלווה בלבו בלי פגע רע. ואדם המשיג תאוותו, ולא יארע לו דבר המעציב אותו – בזה יהיה לו שמחה תדיר. ומי שיש בו שמחה תדיר – יאירו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא, ואין זקנה ממהרת לבוא עליו, כמו שנאמר (משלי יז כב): "לב שמח ייטיב גהה". ומן השמחה יבוא שחוק לאדם. ואין ראוי לאיש משכיל להרבות בשחוק, כי עם השחוק משתתף דעה קלה, כמו שנאמר (קהלת ז ו): "כי כקול הסירים תחת הסיר – כן שחוק הכסיל". וכבר נאמר: מאותות השוטה ששוחק במקום שאין ראוי בו השחוק. ואין ראוי למי שיש לו מוסר להתנהג בשחוק במושבות ובמעמידות, מפני שאמרו: מי שרב שחקו – מתמעט מוראו, כי בשעת השחוק אין יכול לכוון אחר שום יראת השם אלהים. וכל שכן אם ישחק בטיולים או בקוביות, שאין יראת אלהים עליו. לכן ייסר אדם את עצמו שלא ישחק, ושלא יקנה לו רב או חבר משחק, שנאמר (ירמיהו טו יז): "לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז"; וכתיב (משלי יד כג): "בכל עצב יהיה מותר".

עוד בו שלישיה למה נקרא יצר טוב, על שם (תהלים קמה, ט) טוב ה' לכל, הש"י ברוך הוא הוא עצם הטוב, והנשמה חלק אלוה ממעל, והיצר טוב הוא אפטרופוס הנשמה, על כן נקרא טוב, על שם הטוב האמיתי ברוך הוא. ומצד זה נקרא הקב"ה לישראל אוהב וריע כמו שכתוב (משלי כז, י) רעך וריע אביך אל תעזוב, וכתיב (שם כה, יז) הוקר רגליך מבית רעך. ועיין בזוהר פרשת בשלח (ח"ב נה, ב) מה שפירש על הפסוק (משלי יז, יז) בכל עת אוהב הרע וגו'. ועל פסוק של הוקר רגליך כתבו זה לשונו, רעך וריע אביך אל תעזוב, למפלח לי', ולאתדבק בי', ולמעבד פקודי אל תעזוב ודאי. והא דאתמר הוקר רגליך מבית רעך, כלומר הוקר יצרך דלא ירתח לקבלך, ולא ישלוט בך, ולא תעביד הרהורא אחרא. מבית רעך, מאן בית רעך, דא נשמתא קדישא דאעל בך רעך ויהבה בגווך כו':

לפי' הנושא ונותן שלא באמונה, ואינו שמח בחלקו, ורודף אחר העושר, ומשתדל לקנות ממון שלא כדין, הרי זה מביא רעה על העולם, והוא מזומן להפסד גדול בממונו ובגופו, שנא' ואץ להעשיר לא ינקה. ופתע פתאום תפול מארה בנכסיו ובכל ממונו, וירד מנכסיו. ויצטרך לבריות, ועליו נאמר (ירמיהו יז, יא) קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל. פירוש עוף, ששמו קורא, הוא גוזל וחומס העופות ונוטל ביציהן ומחמם עליהן, כסבור שיוצאין האפרוחים ממנו, אע"פ שלא הטיל הוא אותן הביצים, וכתי' (ירמיהו יז, יא) ולא ילד, והוא עושה חומרים מן הביצים שגזל ומחמם אותם, כדמתרגמי' חמרים חמרים דגורין דגורין, ואחר שמחמם אותן ותגמר בריאתם אחר שטרח בהם, יצאו האפרוחים ממין העופות שהטילו אותן הביצים, וכשהן גדלים יפרחו להם וילכו כל מין למינו, וישאר הקורא בדד מהן, אחר שטרח בהם וחימם הביצים וגידל האפרוחים. כך הוא מי שהוא עושה עושר שלא במשפט ושלא באמת, סופו לירד מנכסיו ויצטרך לבריות ואחריתו יהיה נבל. ומה טוב ומה נעים המעט הקנוי בדין ובמשפט יותר מן ההרבה הקנוי שלא כדין, שנאמר (משלי טו, יז) טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו, וכתי' (משלי יז, א) טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. והנושא ונותן באמונה הב"ה מברך מעשה ידיו, והנושא והנותן שלא באמונה מארה ומהומה נופלת בכל נכסיו. כדגרסי' בויקרא רבה א"ר לוי, ברכות מברכות בעליהן, קללות מקללות בעליהן. ברכות מברכות בעליהן כיצד. אבן שלימה וצדק יהיה לך, אם עשית כן והיה לך מה לישא מה ליתן, מה ליקח מה למכור, שכן הוא אומר יהיה לך, הוי ברכות מברכות בעליהן. קללות מקללות בעליהן כיצד. לא יהיה לך בכיסך אבן ובן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אמ' הב"ה, אני אמרתי אבן שלמה וצדק יהיה לך, אם עשית כן יהיה לך מה לישא מה ליתן שכן כתי' יהיה לך, [אני אמרתי לא יהיה בכיסך אבן ואבן, אם לא עשית כן לא יהיה לך מה ליתן מה ליקח ומה למכור], הוי קללות מקללות בעליהן.

כללו של דבר: לא יתעקש אדם, ולא יקשה ערפו נגד מוכיחיו, ונגד מי שמורה לו דרך ישרה; אך יתרצה להם, ויקבל דבריהם ברצון נפשו. כי על העיקשים נאמר (משלי כב ה): "צינים פחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם"; ונאמר (שם יז כ): "עיקש לב לא ימצא טוב". ובכמה מקומות נשתבחו החפצים לשמוע אל דברי תורה, דכתיב (תהלים א ב-ג): "כי אם בתורת יי חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו". וכתיב (שם קיב א): "אשרי איש ירא את יי, במצוותיו חפץ מאוד" – אינו אומר אלא "חפץ", רוצה לומר: שישים אדם חפצו על המצוות.

אבל מי שישים רצונו וחפצו במעשים הרעים, ומתרצה ברשעים ובמעשיהם, ומואס בצדיקים – אותו הרצון מביא אותו לשאול תחתית. ועליהם נאמר (ישעיהו ה כ): "הוי האמרים לרע טוב ולטוב רע"; ואומר (משלי יז טז): "מצדיק רשע ומרשיע צדיק, תועבת יי גם שניהם".

אבל מי שישים רצונו וחפצו במעשים הרעים, ומתרצה ברשעים ובמעשיהם, ומואס בצדיקים – אותו הרצון מביא אותו לשאול תחתית. ועליהם נאמר (ישעיהו ה כ): "הוי האמרים לרע טוב ולטוב רע"; ואומר (משלי יז טז): "מצדיק רשע ומרשיע צדיק, תועבת יי גם שניהם".

אחים - מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד באהבה ואחוה שלום ורעות. שאם י גדלה חיוב האהבה ולהיות עזרה בצרות בין אנשים זרים, על אחת כמה וכמה בין אנשים אחים, ואיש את אחיו יעזרו. וכתיב (משלי יז יז) ''אח לצרה יולד''. וכתיב (ישעיה נח ז) ''מבשרך אל תתעלם''. ואחיו בשרו הוא. ומה מאד גנאי הדבר בעיני אלקים ואדם כי יהיה ריב בין אנשים אחים. בושה להם, כלמה להם, לעגה להם. ואוי להם אם אינם עוזרים זה לזה לעתות בצרה, או אם האחד עשיר ואחיו עני ואינו מפרנסו בכבוד, שהרי אמרו במדרש רבה (אדר''נ פרק ט) על פסוק (במדבר יב ב) ''אל נא תהי כמת'' אמר לו אהרן למשה: משה, אחי צרעת זו לא על מרים אחותנו נתונה, אלא על עמרם אבינו היא נתונה. זאת יתן אל לבו כשאחיו בצרה, יציר בעצמו כאלו אביו ואמו עומדים לפניו וקובלים עליו ומתחננים לו שירחם על יוצאי חלציהם. ''ועוכר שארו אכזרי'' (משלי יא יז):

ואם ח"ו חבירך עשה לך איזה רעה, מחול לו מיד, כי אתה צריך לאהוב אותו כנפשך. ומה נפשך אם יד אחת הוכה מחבירתה כי נשל הברזל וכי תחזור היד ונוקמת בראשונה כמוזכר לעיל, ותאמר בלבך מה' היתה זאת לך, כי כל מה שאירע לאדם הוא שלימות מהקב"ה לאיזה עונש. גם תדינהו לכף זכות, ומכל שכן שלא תתקוטט, כי הרעה הגדולה שבעולם היא המחלוקת שהיא קשה מעבודה זרה, כמו שאמרו רז"ל (ב"ר יט) דורו של אחאב היו מנצחים במלחמותיהן אף שהיו עובדי עבודה זרה, מפני שהיה חבור ושלום ביניהם. ודורו של שאול היו מנוצחים במלחמה אע"פ שלא היה בהם חטא, מפני שהיו דולטרין מחרחרי ריב ביניהם. וסוד הענין כמבואר לעיל בהג"ה, כי אנחנו כנסת ישראל מיוחדים בסוד האחד האמתי, וכשיש מחלוקת אז ח"ו יש חלוקה ופירוד למעלה וקיצוץ בנטיעות. ואיסור מחלוקת הוא במשהו, כי מניצוץ אחד של אש יתגדל המדורה בר מינן אש הוא עד אבדון תאכל, וכהא דאמרו רז"ל בסנהדרין (ז, א) אפסוק (משלי יז, יד) פוטר מים ראשית מדון, האי תגרא דמיא לצנורא דמיא:

אומנות - אמרו רבותינו ז''ל (קדושין פב, ב), שחיב אדם ללמד את בנו אמנות, ושילמדנו אמנות נקיה וקלה. והן אמת שראוי לכל אדם לתפש עצת רבי נהוראי שאמר (שם במשנה) מניח אני כל אמניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. (כמו שאכתב לקמן בערך ''תורה'' בסיעתא דשמיא). אבל על כל פנים אם בא להוציאו לחנות, אפלו אם הוא אמיד מאד בנכסים לא יבוש מללמד את בניו אמנות לשלמות שימצא בידם, כי לא ידע מה ילד יום, כי הזוזים זזים, כאשר עינינו הרואות כמה עשירים שירדו נכסיהם לטמיון ונשארו נודדים ללחם ושואלים צדקה. אבל אם ימצא בידם אמנות, יפנו אל אמנותם ויתפרנסו בכבוד. ועוד מצד אחר יפה האמנות יותר מן הסחורה, שאף אם אין עשירות מן האמנות כמו מן הסחורה, מכל מקום העוסק באמנות חיי נחת יחיה, ועל הרב אינו צריך לילך בדרכים ולהיות עובר ימים ונהרות, ולא לקח הלואות הנקראות בלשוננו פוליצא''ס (וועכזעל), שממרקין גופו של אדם, ולא לתן כל כך בהקפה, ולא יכהו שרב ושמש, אלא בתוך ביתו יעשה מלאכתו. וגם בסחורה יכול אדם להיות בוחר הרע במעוטו, ולא יבקש ללכת בגדולות ונפלאות, ולהיות יגע להעשיר על ידי הקפות והלואות והליכה בדרכים וימים ונהרות, אלא יסתפק במועט, ויהא משאו ומתנו בנחת בדברים שקרובים לשכר ורחוקים מאד מן ההפסד, כי טוב פת חרבה ושלוה בה (משלי יז א). ואמרו רבותינו ז''ל (פסחים קיד, א) אכל בצל ושב בצל. וטרדת הזמן ויגיעת הדרכים ופזור הנפש בנתינת נכסיו בהקפה מנפש ועד בשר יכלו, שחיי צער יחיה ולא יוכל לעבד את בוראו עבודה שלמה, אלא חסרה ופגומה. לכן יבחר לו אמנות או סחורה נקיה וקלה, ויתפלל למי שהעשר והנכסים שלו, כי אין מעצר לה' להושיע בין רב למעט, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים: והנה מה שאמרו אמנות נקיה פרשו רבותינו ז''ל (קדושין פב, ב) שתהא נקיה מן הגזל. והן בעון, הגזל נעשה כהתר לקצת בעלי אמניות, כגון החיטים, וכן אצל הסוחרים נמצא כמה דברים שהם גזל גמור, אלא ששנו את שמם ובשם חריפות וחריצות והשתדלות יקראו, והיא לא תצלח, וכמו שנכתב במקומו. והולך בישר ימצא חיים ועשר ולא יבואנו חסר:

השתיקה והדברים. אמר רבן שמעון בן גמליאל (אבות א יז): כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. וכן אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יז כח): "גם אויל מחריש – חכם יחשב". ואמר החכם: כשאני מדבר – הוא מושל בי, כי אם אני מדבר אל האדם דבר שאינו הגון – אותו הדבור מושל בי, ומצריכני להיכנע לפניו ולבקש ממנו מחילה. וכשאיני מדבר – אני מושל מלאומרו ומלהסתירו. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: שני דיקולוגין [סניגורים] היו עומדים לפני אנדרינוס, והיה אחד מלמד על הדיבור שהוא יפה, ואחד מלמד על השתיקה שהיא יפה. אמר המלך לאותו שהיה מלמד על הדיבור שהוא יפה: איך אתה אומר? אמר לו: מרי! אלמלא הדיבור איך המלכים מתמלכים בעולם, ואיך ספינות פורשות לים, איך המתים נגמלים חסד, איך הכלות משתבחות, איך משא ומתן בעולם? מיד אמר לו המלך אנדרינוס: יפה דברת! אמר לו למלמד על השתיקה שהיא יפה: איך שיבחת את השתיקה? מיד בא לדבר. בא אותו שהוא מלמד על הדיבור שהוא יפה וסטרו. אמר לו המלך: למה סטרת אותו? אמר לו: מורי! אני לימדתי משלי על שלי, כי לימדתי מן הדבור על הדבור. וזה בא ללמד משלי על שלו! לכן סטרתי אותו. אמר לו: לא כך אמר שלמה! לא אמר שתהיה יושב ושותק כחרש, אלא אמר (משלי י יט): "ברוב דברים לא יחדל פשע, וחושך שפתיו משכיל". פירוש: החושך ומונע מלדבר בחברו. אין לך גדול מאהרן ומרים, שהבאר עולה ומשקה בזכות מרים עליה השלום, וענני כבוד מקיפים לישראל בזכות אהרן; וכיון שנתנו רשות לפיהם ודברו במשה – מיד נפרעו (במדבר יב).

השני – שלועג על דברי בני אדם עבור שהוא בוזה להם מחמת שלא הצליחו גם הם בממון ובכבוד; ולועג בעניים, לא שיתן בהם מום אלא הם נבזים בעיניו. וזה העניין בא מחמת הגאווה. או לפעמים בא מחמת שלווה ורוב תענוג, כמו שנאמר (תהלים קכג ד): "רבת שבעה לה נפשנו הלעג השאננים". וזה ראיה שאותם שאננים הם לועגים, ופעמים ברוב שלוותם לועגים בצדיקים, כמו שנאמר (ירמיהו כ ז): "כולה לעג לי". ונאמר (משלי יז ה): "לעג לרש – חרף עשהו", פירוש: מי שלועג לרש עבור שהוא רש, ונראה בעיניו מה שהוא רש הוא מחמת חסרון חכמתו, ומה שהוא עשיר הוא מחמת חכמתו, כמו שנאמר (דברים ח יז): "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". זה האיש הלועג הוא מחרף הבורא יתברך, כי [הלוא הרש] הוא מעשה השם יתברך, כדכתיב (משלי כב ב): "עשיר ורש נפגשו, עשה כולם יי" – הרי הוא עושה ליצנות על מעשה השם יתברך.

בזה הפרק נדבר מענייני שמחות השייכים לעמוד האמת כמ"ש רז"ל קורין את זה חסד של אמת^*טעם ברש"י על הפסוק ושכבתי עם אבותי וגומר בכמה דקדוקים שקשה בענין זה. כפירש"י פרשת ויחי גבי יעקב אמר ליוסף (בראשית מז, כט) ועשית עמדי חסד ואמת חסד של אמת שעושים עם המתים שאין מצפה לתשלום גמול ולענין זה יתורץ שמה קושיא במה שאומר ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים ואח"כ מזכיר השכיבה באמרו שמה ושכבתי עם אבותי פירש"י ז"ל וי"ו זו מחובר למעלה שים נא ידך תחת ירכי והשבע לי ואני סופי לשכב עם אבותי וכו' ואין לומר ושכבתי השכיבני עם אבותי במערה שהרי כתיב אחריו ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם וגו' א"כ לפ"ז קשה היה להקדים הקרא ושכבתי וגו' ואח"כ יאמר אל נא תקברני כי הקבורה היא אחר המיתה ואין לתרץ ולומר כי באמת גם אחר כך כתיב וקברתני בקבורתם כי לפ"ז יהיה קשה הכפל ל"ל. ומה שרש"י מדייק ושכבתי ואני סופי לשכב וגו' צריך ביאור בודאי סוף אדם למות ב"מ. ונראה לי דפסוק ושכבתי מתורץ קושיא על שאמר אל נא תקברני במצרים והוא ע"ד הזוהר פרשת ויחי (ח"א רכה, ב רכו, א) וז"ל אמר רב יודא יעקב אמר וקברתני וגו' תמן תנינן מן דנפיק נשמתיה ברשות אחרא וגופיה אתקבר בארעא קדישא עליה כתיב (ירמיה ב, ז) ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה א"ר שאני יעקב דשכינתא גביה הוי אחיז' ביה ואתדבק בי' הה"ד (בראשית מו, ד) אנכי ארד עמך מצרימה וגו' מה קא מיירי דהאי לא נפיק נשמתיה ברשות אחר' עכ"ל דיעקב לא הוי מת במצרים רק בבואו אל ארץ כנען. וע"ז כיוון רש"י במתיקת צחות לשונו אחר שאמר אל נא תקברני במצרים והוקשה הדבר ליוסף שימות במצרים ואתקבר בארעא קדישא ולזה אמר ושכבתי עם אבותי ופירש רש"י בצחות לשונו ואני סופי לשכב עם אבותי כשאבוא למקום אבותי ולא במצרים. אך מ"מ קשה למה שנית ונשאתני ממצרים אלא הענין הוא האי חסד של אמת שאמר יעקב ליוסף היה באמירה אל נא תקברני במצרים כי באמת היה יוסף נקבר במצרים רק בענין וקברתני בקבורתם היה נגמול ליוסף כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה אח"כ ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך פירוש רש"י עסוק בקבורתי וכו' ומשום הכי הקדים לומר אל נא תקברני להראות בבקשתו ואמר לו אל נא בדרך בקשה מאחר שאינו מצפה לתשלום גמול בקבורה זו כאשר קבורתי יהיה במצרים^*מה יקר הענין וישתחו ישראל על ראש המטה והוא ע"ד גמרא פרק מי שמתי. ולענין זה יבואר על נכון וישתחו ישראל על ראש המטה ופירש"י שהפך עצמו לצד השכינה מה מורה בהשתחויה זו ואבאר גמרא פ' מי שמתו (ברכות יח, א) אמר רחבא אמר רב יודא הרואה את המת ואינו מלוה אותו עובר (משלי יז, ה) משום לועג לרש חרף עושהו ואם ליווהו מה שכרו אמר רב אמי (שם יט, ז) מלוה יי' חונן דל וגמולו ישלם לו ופירש"י קרי ביה מלוה את המקום כאלו מלוה את המקום ב"ה וקשה מה הקשה ואם ליוהו מה שכרו היה לו להקשות על כל התרי"ג מצות בתורה אם יקיים אותם מה שכרו. ואין זה כי בלא"ה יקשה בענין הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש^*מה נהדר ביאור ענין בגמרא הרואה המת ואינו מלוהו וכו'. למה יחשב זה ללעג וקלס באם הוא בשב ואל תעשה כי אין שייך לומר לועג אם לא שעושה מעשה כגון האוחז ס"ת בידו בבית הקברות כי בזה הוא לועג לרש ממש אמנם באם אינו מלוהו למה יחשב ללעג ודוגמת סברא זו מצינו בגמרא בפסחים (נה א,) בשב ועל תעשה. אלא הענין הוא כענין וגמולו ישלם לו דוגמא מה שארז"ל (כתובות עב, א) מאי (קהלת ז, ב) והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה וכו'. ומש"ה פריך שפיר אם ליוהו מה שכרו ומתרץ וגמולו ישלם לו כי כמו שהוא היה מלוה המתים כן יעשה לו ביום פקודתו. ולפי זה יובן שפיר במה שאמר הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש כי באמת לעג ושחק הוא למת ההוא באם אינו מלוה אותו כי הרי הוא כאלו מספר אחר מטתו שגם הוא מנע החסד מהמתים ולא ליוה אותם לולי זאת שילם לו י"י כגמולו מדה במדה שילוהו אחרים ג"כ ואין לעג גדול מזה ואין זה שב ואל תעשה אדרבה מעשה גדול הוא לושת המת וא"ש שמביא הפסוק מה שכרו מלוה י"י חונן דל כאלו מלוה המקום ברוך הוא ע"ד (סוטה יד, א) אחרי ה' אלהיכם תלכו (דברים יג, ה) והרי אש אכלה הוא אלא לך אחר מדותיו מה הוא קובר מתים וכו' וא"כ האוחז במדה זו מלוה המקום שמקיים בעצמו אחרי י"י אלהיכם תלכו וזהו הענין של יעקב שהפך לצד השכינה כי אחר שהבטיחו יוסף לשאת אותו ממצרים ולקברו בקבורת אבותיו הפך והשתחוה לצד השכינה שמקיים יוסף מלוה י"י חונן דל וכאלו מלוה השכינה ב"ה^*ענין אחר על וישתחו ישראל עלר אש המטה ויתבאר ענין יפה פרשת מקץ. או יתבאר הענין כמו שפירשתי הפסוק פרשת מקץ גבי אמירת פרעה ליוסף במה שאמר (בראשית מא, לח) הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו ואח"כ ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך כל זאת אין נבון וחכם כמוך וקשה למה לא התחיל בתחלה הנמצא כזה איש נבון וחכם כמוהו ולמה יחס הענין ברוח אלהים. וצריך אני להקדים מה שהובא במ"ר פרשת וישב (ב"ר פט, ו) וכל כך למה כדי שיבוא יוסף באחרונה ויטול גדולה כו' אלא המתין להם עד שנתייגעו והוציאו את רוחו ואח"כ בא יוסף והח ירה וכמו שמסיק אח"כ (שם פט, ז) כיון שראה שר המשקים את פרעה שנפשו מבקש לצאת היה מחשב בדעתו ואמר אם ימות פרעה ויעמוד מלך אחר כו' וע"ד שפירש למה נשבע יוסף בחי פרעה כי הוא אשר דברתי שהחזיר נפשו וחייו לפרעה. ועוד דע מה שמסיק בשוחר טוב מזמור ס"ב (ט, בטחו בו בכל עת) על פסוק י"י צבאות עמנו משגב לנו. הנשמה בכל שעה מבקשת לילך מגופו של אדם אך שהשכינה מתגלה לפניו חזרה בגופו של אדם שנאמר י"י צבאות עמנו ואז משגב לנו ע"ש באריכות לשונו. ובזה יובן ע"י ששאר החרטומים הוציאו נפשו למות כמו שמסיק במדרש שראה שר המשקים שנפשו מתבקשת לצאת וכאשר בא יוסף חזרה נפשו עליו.^*למה אמר פרעה איש אשר רוח אלהים בו. ומש"ה אמר שפיר הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו כי הוא דוגמת השכינה שהחזיר נשמתי אלי כמו השכינה המתראה לגבי אדם כדי שתשאר נשמתו בו. ולכן גבי יעקב שהתעסק בענין קבורתו עד שכמעט יצא נפשו בדברו מיד הפך עצמו לצד השכינה ובאמת רש"י ז"ל מביא ב' פירושים על וישתחוו ישראל על ראש המטה פירוש אחד הפך לצד השכינה. דבר אחד על ראש המטה שהיה מטתו שלמה ולא היה רשע שהרי יוסף שנשבע בין אומות העולם ועומד בצדקו ע"י ב' פירושים אלו אבאר גמרא פרק שני דייני גזירות (כתובות קיא, א)^*קרנא ור' חנינא יודע היה יעקב ויוסף וכו' והוא ע"ד הזוהר וכו' בפרשת פנחס. אמר קרנא יודע היה יעקב בעצמו שצדיק גמור היה ואם מתים שבח"ל חיים הם למה הטריח את בניו שלא קבל עליו צער גלגול מחילות (לפנינו הגירסא אחרת, ובילקוט ועין יעקב גרס כגירסא זו), כיוצא בדבר אתה אומר (בראשית נ, כה) וישבע יוסף את בני ישראל א"ר חנינא דברים בגו יודע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור היה ולמה הטריח בניו וכו'. והנה ק' על ר' חנינא למה העמיד דרוש שלו על יוסף ולא על יעקב המוקדם בתורה על קרנא לא קשה מידי כי העמיד עצמו על המוקדם וצריך אני להקדים מ"ש הזוהר פרשת פנחס (רלד, ב) ברעיא מהימנא האריך שם בענין עד שבא לומר אוף הכי שכינתא אסתרא לגופא וסמיך ליה (תהלים מא, ד) יי' יסעדנו על ערש דוי ובגין דא אוקמיה מאריה דמתניתין (נדרים מ, א). המבקר החולה אל ישב למראשותיו משום דשכינתא על ראשו ולא לרגליה דמלאך המות לרגליה האי לאו לכל בר נש אלא לבינוני אבל לצדיק גמור י"י יסעדנו על רישא ושכינתא אסחר גופיה עד רגליה ובגין דא אתמר ביעקב (בראשית מט, לג) ויאסף רגליו אל המטה ודא שכינתא דעימיה דאתמר (ישעיה א, א) והארץ הדום רגלי ומש"ה לא רצה רבי חנינא להעמיד הדרוש על יעקב שיודע היה שצדיק גמור הוא כי לא מוכח זה אדרבה יעקב אמר (בראשית לב, יא) קטנתי מכל החסדים שמא נתלכלכתי בחטא ומופת ע"ז דאלו היה יודע יעקב בעצמו שצדיק גמור היה למה השתחוה לראש המטה לפי' זה שפירש רש"י לצד השכינה כי רב חנינא סובר כפירוש זה כי זה לא שייך כי אם בבינוני שהשכינה בראשו אך הצדיק גמור השכינה מסתתרת כל גופו בראשו וברגליו ולא היה צריך להשתחוה לראש המטה כי בכל צידי המטה שם השכינה שורה גבי צדיק ולכן שפיר סבירא ליה דאפשר שיעקב לא החזיק עצמו לצדיק גמור לכן לא רצה רבי חנינא להעמיד דריש שלו על יעקב אבינו ע"ה ואין להקשות מ"ד ויאסוף רגליו וכו' כי יש לתרץ שמא מחמת מיתה עשה כן משא"כ בהיותו בחיים אמר כן ליוסף וכתיב וישתחו וגו'. אך גבי יוסף שלא מצא שום מיעוט וסמך בדעתו לומר שוודאי היה יוסף יודע שצדיק גמור היה לכן העמיד דרוש שלו על יוסף משא"כ קרנא הבין פירוש אחר ברש"י וישתחו ישראל על ראש המטה שהיתה מטתו שלמה ולכן ס"ל שפיר שיודע היה יעקב בעצמו שצדיק גמור היה ואפשר כשהיה משתחוה היה משתחוה בכל צידי המטה משא"כ ראש המטה קאי על יוסף שהיה ראש מטתו ועמד בצדקתו. אך עדיין אין מתורץ פירש"י שמוכיח ושכבתי עם אבותי מלשון שכיבה ודחה סברת דאין לומר מלשון השכיבנו מכח שכתיב וקברתני בקבורתם והנה אלמלא דמסתפינא בפני מאור עינינו רש"י ז"ל הייתי אומר סברת האין לומר ברש"י הוא פירוש האמת ופירוש של ושכבתי הוא השכיבני^*ביאור הפ' בשלום תקבר וכו' ע"ד הזוהר פרשת חיי שרה. ואקדים ביאור פסוק א' פרשת לך לך גבי מיתת אברהם כתיב (שם טו, טו) בשלום תקבר בשיבה טובה ודרשו רז"ל (עי' מס' דרך ארץ פרק השלום) על האי מלת בשלום דמה שייכות יש בבשורת שלום בקבורה. ויתבאר הענין ע"ד מ"ש בהזוהר פרשת חיי שרה (קכח, א) בפסוק (בראשית כג, יט) ואח"כ קבר אברהם את שרה מאי ואחרי כן אלא בשעה שנכנס א"א במערה והכניס שם שרה לקבורה עמדו אדם וחוה מקבריהם ולא רצו לקבלה ואמרו הלא אנחנו בבזיון בעולם הבא בשביל העבירה שעשינו וגרמנו מיתה בעולם ועתה שאתם רוצים להיות נקברים עמנו נהיה לבוז מפני מעשיכם הטובים ונתערב אברהם אבינו להם שלא יתבזו ואז נכנס אדם במקומו וחוה לא רצתה לכנוס במקומה עד שאברהם הכניסה לאדם בקברה ואז קבר ג"כ לשרה וזהו שנאמר ואח"כ קבר אברהם את שרה לשרה לא נאמר אלא את שרה לרבות חוה עכ"ל ונמצא בקבורת שרה היה מחלוקת בין אברהם ואדם וחוה רק שהיה כוחו יפה וגבר על חוה. וזהו רמז הקב"ה וא"ל אל תירא אברם פן ואולי לא יניחו אדם וחוה מלקבור אותך אצלם כי בשלום תקבר ואין מי יעמוד לנגדך. ויעקב אבינו ע"ה לא החזיק עצמו לחסיד וצדיק כמ"ש קטנתי מכל החסדים וגו' ועלתה מורא על ראשו פן ואולי לא יקבלוהו מלקברו במערת המכפלה מש"ה אמר ושכבתי השכיבני ר"ל אמר ליוסף ראה שתשכיבני עם אבותי כדרך שעשה אבי זקיני אברהם ע"ה. ודקא קשיא הא תו למה לי וקברתני בקבורתם יובן הענין אמר לשבחו של יוסף כי מצינו בגמרא במועד קטן (כה, א) גבי רב הונא שאמרו ארונו בא רבי אמי ורבי אסי נפקי רבי אילא ורבי חנינא לא נפקי אמרי ננחיה נעייליה למערתא דרב חייא דרב הונא ריבץ תורה בישראל מן מעייל א"ר חגי אנא מעיילינא דאוקמת תלמודאי כי הואי בר המיסר שנין ולא חזאי קרי. וביוסף הצדיק מצינו אלו שני עניינים להיפך אחד כמו שמצינו במדרש (ב"ר עח, ה) ע"פ (בראשית מא, נא) כי נשני אלהים את כל בית אבי ששכח מה שלמד תורה ועוד אחרת שראה קרי במעשה דאשת פוטיפרע שיצא זרע מתוך אצבעותיו כדפירש רש"י (בראשית מט, כו) על ויפוזו זרועי ידיו. ואם כן פן יאמר האומר שיוסף לא היה מהראוי לעייל את יעקב למערתו ע"כ כדי להוציא הדבר מן הטועים אמר ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם כי כדאי והגון אתה לקבור אותי ונמצא לפי זה נ"ל דסברת אין לומר ברש"י הוא האמת ועל כפל לשון יש לי תירוץ הגון אך מי יחלוק על רש"י שהוא מאור עינינו ובאורו נראה אור^*טעם לשבח על ג' צדיקים יעקב ויוסף ומשה שנשתנו בקבורתם בא"י. ומ"ש ושכבתי עם אבותי ראיתי לבאר ענין א' אשר נתחבטו רבים ונתעוררו לדעת למה זה ועל מה זה נשתנו אלו ג' צדיקים בקבורתם יעקב זכה להקבר בארץ בגופו ובעצמותיו. מרע"ה לא בגופו ולא בעצמותיו. ויוסף בעצמותיו ולא בגופו ועיין ברקנט"י פרשת ויחי (בפסוק ושכבתי) זה הענין ע"ד הקבלה ואנו אין לנו אלא בדרך הפשט רק צריך אני להקדים מה שהובא בילקוט פרשת ואתחנן (רמז תתכ) רב לך אמר הקב"ה למשה שם רע אתה נותן בדור המדבר כשר א' היה ביניהם ונכנס לארץ והם אין נכנסין וכן מסיק במ"ר פרשת פנחס (במ"ר כא, יג) כאשר נאסף אהרן אחיך אין אתה טוב מאחיך ואם נאמר למרע"ה שלא יהיה טוב מאחיו כ"ש וק"ו שלא יהיה טוב מאביו שקבור במדבר שלא יאמרו שלא כשר היה. ועוד אמרינן בפ' המפלת (נדה לא, א) ת"ר ג' שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע לובן שממנו מוח וכו' ועצמות וצפרנים וכו'. אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושחור שבעין והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וכו'. והשתא א"ש שיעקב נכנס בארץ בבשר ועצמות כי גם אביו ואמו נקברים בארץ שמהם הגוף והעצמות לכן נכנס גם הוא שלם בגופו לקבורת א"י משא"כ יוסף שיעקב אביו נקבר בארץ שממנו עצמותיו אבל רחל אמו לא נקברה בא"י כדפירש"י (בראשית מח, ז) גבי ואקברה שם בדרך אפרת ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ וידעתי שיש בלבך עלי וכו' ואף שהרמב"ן הקשה על רש"י ז"ל וכתב ולא ידעתי מה וכי בח"ל נקברה ח"ו וכו' ואני אומר שיש תרוצים הרבה לדרך רש"י על תמיהה הרמב"ן ואין כאן מקום להאריך ע"כ יוסף מצד חלק אביו שהן עצמות נכנס לארץ משא"כ חלק בשר של אמו לא נכנס לארץ שלא יהא בושה לאמו משא"כ מרע"ה אביו ואמו שניהם מתו במדבר רק סרח בת אשר נשתיירה ולכן לא זכה מרע"ה להקבר בא"י הן מצד בשר הן מצד עצמות כדי שלא יאמרו הבריות שטו' הוא מאביו ואמו והמשכיל יבין טוב טעם ודעת.^*טעם לשבח על מ"ש הטור מצוה להספיד המת ולהרים קול בשעת ההספד כדי להרבות בבכיה. כתב הטור י"ד סימן דש"ס מצוה גדולה להספיד על המת ומצוה גדולה שירים קולו לומר דברים המשברים הלב כדי להרבות בבכיה ולהרבות בשבחו כדי לבאר טעמו למה הוצרך להרים קול^*ויבואר הפ' ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות וגו'. ואגב אבאר פסוק בפרשת תולדות (בראשית כד, לב) ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה ורבים מקשים עצמם לדעת ענין מיתה שמזכיר גבי בכורה ורש"י פי' אמר עשו מה טיבה של עבודה זו אמר לו כמה אזהרות ועונשים תלויין בה כאותה ששנינו (סנהדרין כב, ב) אלו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש אמר אנכי הולך למות על ידה א"כ מה חפץ לו בה. ולי נראה ליישב דהכי פירושו כי עשו היה רשע ערום בדעת וסבר בלבו הגם שעשה כל התועבות ומלסטם הבריות וימות פתאום ברשעתו יהיה לו כפרה על החטאים ועונות ופשעים אשר יעשה בהתאבל אביו עליו כמו שמצינו גבי דוד המלך ע"ה באמרו (ש"ב יט, א) בני בני אבשלום מי יתן מותי תחתיך אבשלום בני בני ואמרו רז"ל (סוטה י, ב) שבעה דאסקיה משבעה מדורי דגיהנם וחד דאייתא לעלמא דאתי. וכן הבין עשו בלבו שאביו יתאבל עליו ויצילהו ממדור דגיהנם אמנם בהעלותו על לבו הבכורה שלו אמר בלבו שהיא לו למזכרת עון כי אביו לא יתאבל עליו כמו שמצינו בסי' שע"ד בהגהות מהרמ"א ז"ל (סעיף יא) וז"ל^*המנהג שאין מתאבלין על בנו הבכור וכו'. י"א דאין מתאבלין על בן הראשון או בן בכור שמת לאדם וכן הוא בכלבו וריב"ש וב"י הביאו מי שנהג כך והמנהג הוא מנהג טעות כו' ומ"מ נשתרבב המנהג בעירנו שאין אב ואם הולכין אחר בניהם הראשון לבית הקברות ועשו אמר בלבו כדעת הכלבו וריב"ש שאין מתאבלין על בן הראשון ובכור וחשב בדעתו שגם יעקב אחיו ימות טרם שימות הוא ואז יתאבל אביו עליו במותו מחמת שהוא שני למיתה ובכל זאת לא יתאבל עליו מחמת שהוא בכור לכן אמר הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה כי לא יתאבל אבי עלי וארד לשאול מטה ואין מי שיצילני מגיהנם מחשא"כ כשלא יהיה לי הבכורה יש לי תקוה שיגיע אבל אחי יעקב קודם מיתתי ואז אהיה בן השני לאבי שימות לו ויתאבל עליו ובאבלו יצילני מגיהנם. ואפשר שזהו ענין ההספד והאבילות להציל המת מגיהנם באם ימות בעונו^*ביאור על פסוק בכו בכו להולך כי לא ישוב וגו'. וליישב ענין הרמת קול אקדים לבאר פסוק (ירמיהו כב, י) בכו בכו להולך כי לא ישוב עוד וראה ארץ מולדתו וגו' והנה קשה הלשון מלת וראה ארץ מולדתו שמשמע שיראה ארץ מולדתו וכי לא ישוב הוא ההיפך שלא ישוב עוד וכמו שדרשו רז"ל (פסחים פז, ב) ע"פ (הושע א, ו) לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל לרחם אין כתיב כאן מלמד שמתוך כעסו זוכר הרחמים וא"כ קשה הוא גם בפסוק זה שהדברים סותרים אהדדי^*ענין נחמד על הגמ' רב שילת אמר אחים לי בהספדאי וכו' ויתורץ המשנה דאבות הילודים למות וכו' גם הפסוק עת ללדת ועת למות. ואגב אתן טעם לשבח על הגמרא (שבת קנג, א) רב שילת דאמר אחי' לי בהספדאי דהתם קאמינא מה יועיל לו הבכיה. ועי"ז יתבאר המשנה דאבות (ד, כב) הוא היה אומר הילודים למות והמתים להחיות ופירש"י הילודים עומדים למות וקשה לי למה תלה הלידה במיתה והל"ל החיים למות דוגמא דסיפא והמתים להחיות ואגב יובן (קהלת ג, ב) עת ללדת ועת למות וכי עת זה דברים הופכיים הונ"ל עת לחיות ועת למות. ויתבאר ע"ד הגמרא (ברכות טו, ב) א"ר טבי אמר רב אשי מ"ד (משלי ל, טז) שאול ועוצר רחם וארץ לא שבעה מים וגו' וכי מה ענין שאול אצל רחם אלא לומר לך מה רחם מכניס ומוציא אף שאול מוציא ומכניס והלא הדברים ק"ו ומה רחם שמכניסין בחשאי מוציאין בקולי קולות שאול שמכניסין בו בקולי קולות אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות מכאן תשובה לאומרים אין תח"ה מן התורה ופירש"י מכניס הזרע ומוציא הולד אף שאול מכניס ומוציא לתחה"מ ואם כן הרי לך לפניך שהפסוק סמך יחד שאול ורחם ללמוד ק"ו לשאול וכו' וזהו רמז לתחיית המתים מן התורה ולענין זה רומז המקרא בכו בכו להולך ומה טעם קאמר למה יבכה להולך מה תועלת הוא למת ומפרש הפ' ואמר הטעם כי לא ישוב עוד לעולם ומכח זה יטעה הטועה ויחשוב בלבבו לאמר שאבד שמו ולא יחיה בתח"ה ע"כ אמר הפסוק לבכות להולך ומכח הבכייה ילמדו העם ק"ו משאול שיוציא בקולי קולות כדפרישית לעיל ומכח ק"ו זה ילמוד תחה"מ שהמתים יחיו ושפיר אה"כ וראה ארץ מולדתו שיעמוד בתחיית המתים וזהו ענין הילודים למות לא אמר החיים למות אלא רמז הילודים מתחילת הלידה הא ק"ו על המיתה שמכניס בחשאי ומוציאים בקולי קולות ומזה תבין ותשכיל שהמתים להחיות כדין ק"ו שאמרנו ולכן אמר עת ללדת עת למות מכח הלידה נלמוד ק"ו לשאול שהוא לאחר מיתה שהוא בקולי קולות וללמוד מזה תחה"מ בק"ו כדפירשנו^*ביאור הפסוק בקהלת אמרתי אני בלבי על דברת בני אדם וכו' ענין יקר מאביו ז"ל. ומאחר שמונח קיים שהמתים להחיות אמרתי לבאר פסוק בקהלת (ג, יח) אמרתי אני בלבי על דברת בני אדם לברם האלהים לראות שהם בהמה המה להם כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרא א' להם כמות זה כן מות זה וראוי להבין מלת המה להם שאינו מדויק גם קשה האריכות לשון כי אחר שאמר כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה הוא תו ל"ל כמות זה כן מות זה מה בא להודיע. ויתבאר ע"ד מ"ש א"א זלה"ה בפרשת משפטים (כב, ל) על פסוק ואנשי קודש תהיון לי וגו' ארז"ל (ברכות יז, א) סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה עומדין קשה למה אמר לשחיטה לשחוט הוה ליה למימר כמ"ש למות. ע"ק כפל לשון והכל למיתה עומדים זה פשיטותא אלא הענין הש"י ברא ארבע מדרגות זו למעלה מזו דומם צומח חי מדבר חי בלתי מדבר צומח יונק מדומם ונתעלה הדומם למעלת הצמיחה והחי אוכל הצומח ונתעלה הצמיחה למעלת החי והמדבר שהוא אדם האוכל החי ואז נתעלה החי למעלת המדבר ומעלת המדבר הוא לדביקת הנשמה שהוא לאחר מיתה כמ"ש (תהלים קטז, ט ו) יקר בעיני י"י המותה לחסידיו על כן סוף האדם ותכליתו למות וסוף בהמה לשחיטה כי השחיטה תכליתה שנתהפכה למדבר אבל עדיין לא נגמר תכליתה עד שנתעלה המדבר לדביקת נשמה ע"כ אמר והכל למיתה עומדין כלומר מאחר שנתהפך למדבר והמדבר ימות נמצא היא גם היא נכנסת בדרך רחוק בזה השלימות שיהיה קיומה לעולם למעלה על ידי מיתת אדם זה"ש הכל למיתה עומדין ר"ל עמידתן וקיומם בא ממיתת אדם וע"ז נאמר (קהלת כ, כא) מי יודע רוח האדם העולה למעלה ורוח הבהמה יורדת למטה ר"ל לפעמים רוח הבהמה עולה למעלה כמו שאמרתי כשהיא נאכלת בכשרות והיא בהמה טהור אז רוח בהמה נתעלית ואם נאכלת בטריפות אז היא יורדת למטה ונתקיים בה לכלב תשליכון אותה וזה בענין היפך מאדם תכלית האדם המיתה ע"י הקב"ה שמת מעצמו בטבעית ולא ע"י אדם הנרצח ובהמה להיפך כשתמות מעצמה נעשית נבלה ובאם תמות ע"י אדם השוחטה בסכין בדוק יגיע מעלתה למעלת המדבר ע"ש באריכות ואעשה דבריו עטרה לראשי ואבאר הפ' אמרתי אני בלבי לראות שהם בהמה שהם יורדים למטה כבהמה ובאמת המה להם ר"ל תכלית הבהמה שייך להם ואמר כי מקרה בני אדם ומקרה בהמה יש שני מיני מקריות זה למיתה וזה לשחיטה ובאמת מקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ר"ל ברגע שמת אדם כן מת הבהמה וכענין שפירשתי על והכל למיתה עומדים ולדרכי הנ"ל ירומז על תחיית המתים אף שהכל למיתה מ"מ עומדין ר"ל קיימין כענין שדרשו רז"ל (סוכה מה, ב) על עצי שטים עומדין עוד כתב הטור שמה (יו"ד שמד), אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת כגון צרכי קבורתו והספד אבל שאר כל דבר אסור כו' וכתב הב"י שמה כ' המרדכי בסוף מועד קטן דלישנא קמא אסור בכל אותו חדר שהמת מונח בו ע"כ. ואם טעמו משום דכל החדר תשוב כד' אמות לא ידענו למה תלה הדבר בלישנא קמא והא דאמרינן בסוף פ"ק (טז, ב) וכבוד עשו לו במותו היינו שהושיבו ישיבה על קברו כתבו התוספות לא על קברו ממש אלא ברחוק ארבע אמות דליכא לועג לרש וכ"כ נמוקי יוסף בשם הרא"ש עכ"ל. ואני בעניי נראה לי לתרץ קושיית הב"י על מרדכי שהדין עם המרדכי שתלה הדבר בלישנא ואעתיק לפניך לשון המרדכי אחר שהביא המימרא אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת כתב שם וז"ל, והא דאסרינן לומר ד"ת היינו דוקא תוך ארבע אמות כדאיתא פרק מי שמתו (ברכות יח, א) לא ילך אדם בבית הקברות וס"ת בזרועו וכו' ומוקי לה תוך ארבע אמות לק"ש כדאמר מת תופס ארבע אמות לק"ש אבל חוץ לארבע אמות מותר וללישנא קמא אסור בכל אותו חדר שהמת מונח בו ע"כ. ולכאורה יש לתמוה דהא בגמרא ריש פרק מי שמתו (ברכות יז, ב) אמר פטור מק"ש מן התפלה ומן התפילין פריך בגמרא מוטל לפניו אין ושאין מוטל לפניו לא ורמינהו כו' עד והתניא לא יהלך אדם בבה"ק וס"ת בזרועו וכו' ומשני התם תוך ארבע אמות אסור חוץ לארבע אמות שרי הכא חוץ לארבע אמות נמי פטור א"כ יש לתמוה על המרדכי שמדמה דין בפני המת לדין מי שהולך לבה"ק כי ע"כ זה בפני המת איירי שמוטל עליו לקברו משום שהזכיר אומרים דבריו של מת וכתה הב"י בשם הרמב"ן מה הן דבריו של מת הוצאתו והקבורה כו' א"כ תימא איך יהיה המרדכי נגד הגמרא ויש ליישב ודו"ק. אמנם עתה לא באתי רק לתרץ קושיית הב"י ואקדים לשון הגמרא (ברכות ג, ב) אמר ר' אמי אמר ר' יהושע בן לוי אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת א"ר אבא בר כהנא לא אמרן אלא בד"ת וכ"ש במילי דעלמא והנה קשה ללישנא קמא אליבא דהמרדכי דמדמה דין זה לדין לא יהלך בב"הק וס"ת בזרועו וכו' מה התם תוך ארבע אמות אסור וחוץ לארבע אמות שרי והוא הדין הכא וקשה למה נקיט בלישניה דוקא בפני המת שמשמע שמוטל עליו לקברו הוי לינקוט רבותא אפי' בפני קבר דעלמא נמי דינא הכי בשלמא ללישנא בתרא דס"ל בפני המת שכ"ש דאסור בחולי דעלמא י"ל דנקיט בפני המת לאשמעינן שמ"דע אסור לדבר לפניו משא"כ בבה"ק הטעם הוא משום לועג לראש אבל במ"דע לא שייך לומר לועג לרש אבל היושב בפני המת שמוטל עליו לקברו הטעם הוא שאסור לדבר בפניו משא"כ בבה"ק הטעם הוא משום לועג לראש אבל במ"דע לא שייך לומר לועג לרש אבל היושב בפני המת שמוטל עליו לקברו הטעם הוא שאסור לדבר בפניו כמש"כ הב"י דמייאשו מלהטפל בו ולטעם זה אפי' מילי דעלמא נמי אסור לדבר כדי שלא יסיח דעתו מקבורת המת משא"כ לל"ק קשה שמתיר לדבר מילי דעלמא הו"ל לילקוט רבותיא אפילו המהלך בבה"ק אלא ע"כ צריכין אנו לומר ללישנא קמא דנקיט בפני המת כי יש בזה לומר דאסור לדבר בד"ת בפניו אפילו חוץ לארבע אמות כגון שמונח בחדר והחדר גדול במאוד והוא עומד יותר מארבע אמות ממנו ואפ"ה אסור משא"כ כבית הקברות דחוץ לארבע אמות שרי וזהו כוונת המרדכי במה שכתב לל"ק אסור בכל אותו חדר כוונתו להודיע לתרץ הקושיא מה שקשה לי על לישנא קמא דמדכיר בלישניה ענין בפני המת ולא בפני סתם קבר מה שאין בלישנא בתרא לא דיבר מזה כלום.^*טוב ויפה לומר הלכה שאמר ת"ח בחייו בהספד שלו ענין נפלא על מאמר רבה בר נחמני וכו'. עוד שמעתי אומרים שמן הראוי לת"ח שמת שיאמרו הלכה משמיה מה שהגיד בחייו והעמידו בלשון אומרים בפני המת דבריו של מת רצה לו' הדברים של מת שדיבר בחייו ולקיים מוסר זה הענין אבאר גמרא בבא מציעה (פג, א) בענין קא גרים במתיבתא דרקיע אם בהרת קדמה לשער לכן טמא ואם שער קדמה טהור ספק הקדוש ברוך הוא אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא אמרי מן מוכח נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה ב"נ אני יחיד בנגעים ואהלות שדרו שליח בתריה לא הוי מצי מלאך המות כו' הוי קנייחא נפשיה אמר טהור טהור יצא בת קול אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ונשמתך יצאה בטהרה נפלפליתקא מרקיע' בפומבדיתא רבה ב"נ נתבקש בישיבה של מעלה נפק אביי וכולהו רבנן לאעסוקי ביה לא הוי ידעי דוכתא אזלו לאגמא חזי ציפרא דמטללי וקיימי אמרי ש"מ התם הוא ספדוהו ג' ימים וג' לילות וכו' ע"ש וק' למה היה הסי' ע"י צפרים דוקא אוגב אבאר כל המאמר כי יל"ד איך יתכן לומר שכל מתיבת' דרקיע' יחלוקו על הקדוש ב"ה כביכול והלא בתחתונים לא תענה על רב כ"ש וק"ו על אדון העולם אשר נתן לנו התורה וביותר יש לתמוה שאמרו מאן מוכח וכו' וכי רבה ב"נ יחכים על כביכול חלילה וחלילה לומר כן כלפי מעלה ב"ה וע"ק במה שהכפיל דבריו ואמ' טהור טהור פעמים למה לי ואפשר לתרץ קושיא זאת ע"ד הגמ' דנזיר פרק הנכרים דף כ"ה אלא כי אתמר דרב יהודא אמר רב אהא אתמר אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן קדמה טהור ספק טמא ור' יהושע אומר כיהה מאי כיהה אמר רב יהודה אמר רב כיהה וטהור ודילמא כיהה וטמא אמר רב יהודה אמר רב כתיב לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה. ומתחלה נפרש כוונת המקשן מה פריך דילמא האי כיהה טמא אם כן מה פליג על ת"ק דסבירא ליה ג"כ טמא. אלא הפשט הוא ע"ד מה שפירש"י בחומש פרשת תזריע (ויקרא יג, ו) וטהר הואיל ונזקק להסגר נקרא טמא וצריך טבילה וטמאו הכהן משטמאו הרי הוא מוחלט וזקוק לציפרים ולתגלחת ולקרבן האמור בפרשת זאת תהייה והנה זהו כוונת המקשן ודילמא כיהה וטמא כי הרמב"ם (נגעים פ"ד, מ"א) פירש על מילת כיהה מלשון הקהה שינוי ר"ל ולהרחיק סברת ת"ק. והנה בזה יובן שפיר כוונת המקשן דילמא כיהה וטמא לת"ק דאמר טמא טמא ממש דומה לבהרת קדמה לשער וזקוק ציפרים ותגלחת וקרבן משא"כ ר' יהושע ס"ל כיהה הרחיק סברת ת"ק שמטמאו ממש רק טמא להצריך טביהל והיקל קצת מאחר שעומד בספק ומשני הואיל שפתח הכתוב לטהרו ואח"כ לטמאו ש"מ ספק טהור ממש ולפיכך אמר ב' פעמים טהור טהור על טהרה גמורה אי שנותן טעם על דבריו למה אמר טהור מכח שהפסוק פתח בטהור לטהרו ונכון הוא זה אמנם קושיא הראשונה במקומה עומדת. ע"כ יראה שח"ו לא פליגי על דעת עליון יתברך אשר נתן לנו את תורתו כי הוא הנותן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה ודעה והשכל רק שהלכו מעיון לעיון עד שהבינו הדבר והסכימו עם הש"י ברוך הוא.^*ענין נחמד על ענין מרע"ה כשעלה למרום שמע שהקב"ה אמר אליעזר בני אומר פרה בת שתיים וכו'. וכדי לבאר הענין אבאר מדרש פסיקתא והובא בילקוט פרשת יתרו רב אחא בשם רבי יוסי ב"ח בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שישב ועסק בפרשת פרה (פ"א מ"א) ואמר אליעזר בני אומר פרה בת שתים ועגלה בת שנתה אמר מרע"ה לפני הקב"ה רבונו של עולם עליונים ותחתונים ברשותך ואתה יושב ואומר הלכה משמו של ב"ו א"ל הקב"ה משה עתיד צדיק א' לעמוד בעולם ועתיד לפחות בפ' פרה תחלה ר"א אומר פרה בת שתים עגלה בת שנתה אמר לפניו רבש"ע יה"ר שיצא מחלצי הדא הוא דכתיב (שמות יח, ד) ושם האחד אליעזר כבר צווחו קמאי דקמאי שלא ידעו ולא יבינו איך יתורץ הקושיא אתה יושב ואומר הלכה משמו של ב"ו במה שהשיב לו עתיד צדיק אחד וכו'. ביאור הדבר ע"ד מה שפירש הרב ברטנורי במתניתין וחכ"א עגלה ערופה כשירה אפילו בת שנתים וכ"ש בת שנתה כי אפילו בת שנתים עגלה היא ואע"ג דקיימא לן כל מקום שנאמר עגל בן שנה הוא סברי רבנן שאני עגלה ערופה דכתיב בה עגלת בקר ולא עגלה סתמא והלכה כחכמים ע"ש. והנה כאשר שמע מרע"ה במקום דברי אלהים חיים הבין בעצמו שאין הלכה כר"א מכח סברת הברטנורי ולכן הוקשה לו עליונים ותחתונים ברשותך ואתה יושב ואומר הלכה משמו של ב"ו ר"ל אתה אומר הלכה משם היחיד שאין הלכה כמותו. כי אין לפרש שאמר להקב"ה בדרך סתם איך א' הלכה מב"ו שהרי מצינו בחגיגה (טו, ב) גבי אשכחיה רבה בר שילא לאליהו א"ל מה קעביד קב"ה אמר ליה גמיר שמעתתא מפומיה דכולהו רבנן חוץ מפומיה דרבי מאיר מפני שלמד תורה מאחר כו'. א"כ מצינו שהקב"ה אומר שמעתתא מפומייהו דכלהו רבנן ולמה הקשה למרע"ה שאמר הלכה משמו של ר' אליעזר. אלא הוא הדבר אשר דברתי שהיה קשה למרע"ה למה אומר הלכה משם ב"ו במקום שאין הלכה כמותו. ובדרך רמז נראה לי לפרש מרז"ל (סנהדרין צג, ב) על דוד מה שאמר דואג (שמואל א' טז, יח) ויי' אתו שהלכה כמותו ר"ל שי"י אתו שגומר הלכה כמותו. כי לו נאה ולו יאה לדבר הלכה משם רבנן במקום שהלכה כמותו אמנם כשאין הלכה כמותו למה זה ועל מה זה גמיר הלכה מפומיה ועד"ז השיב לו הקב"ה שפיר ואמר לו לא סיימוני קמך את דברי רק תחלת הדברים שמעת והסוף לא שמעת שאני פוסק הלכה כחכמים כי לא שמעת ממני רק רבי אלשיעזר אומר עגלה בת שנתה כי הוא בתחלת המשנה ואח"כ נאמר וחכ"א וכו' שפליגי עליו. ובזה יומתק לשון המדרש מה שהאריך בתשובה של הש"י למרע"ה עתיד צדיק א' לעמוד בעולם ויפתח בפרשת פרה תחלה רבי אליעזר אומר פרה בת שתים וכו' מלת וכו' ל"ל כי אין צורך רק להזכיר דברי ר"א אלא מלת וכו' קאי על חכמים לפ"ז יובן שפיר שאמר ועתיד לפתוח וכו'. ואין להקשות א"כ לפ"ז שהש"י הסכים לדבריו שאין הלכה כמותו רק לא סיים דבריו וחכ"א א"כ למה היה מתפלל מרע"ה יה"ר שיצא מחלצי וכי לא טוב היה לו להתפלל על ת"ח היודע לכוין הלכה נ"ל הכי פירושו כי מצינו במתניתין דעדיות (א, ג) הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין מקוה וכו' שמאי אומר וכו' וחכ"א לא כד"ז ולכד"ז וכו' מסיק שם אח"כ ולמה מזכירין דברי שמאי והלל לבטלה ללמוד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם ופי' הברטנורי אבות העולם הלל ושמאי ואח"כ אמר במתני' למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה כדברי היחיד שאם יראה ב"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין והא מתני' פי' הרמב"ם בתקנות וגזירות ומנהגים אבל לחלוק בגוף הדין ונראה לבית דין אחרונים טעם לסתור הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה להם שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם וא"כ בנ"ד יהיה הענין כך מאחר שפוסק הקדוש ב"ה הלכה כחכמים ואם כן למה הזכיר דברי ר"א בין המרובין כי הקב"ה לא מראה הדין שאין לסתור ב"ד את ב"ד אחר במנהגים ותקנות כי הקב"ה אומר מה שנוגע לעצם הדין אלא הבין בעצמו תי' הראשון להודיע שהוא גדול בישראל כ"כ אשר אפילו הוא לא עמד על דבריו כשחולקין עליו ולכן אמר מרע"ה מאחר שהוא גדול כ"כ יה"ר שיצא מחלצי כנ"ל פי' זה המדרש. ונחזור לגמ' שהתחלנו בה כי ח"ו שיעלה בלב אדם שמתיבתא דרקיע יחלוקו על המקום ב"ה רק לבי אומר לי האי לישנא שהקב"ה אמר טהור לא היה בדרך פסק הלכה שפסק הקב"ה הלכה טהור כמובן רק גמר שמעתתא משמיה דר' יהושע ע"כ הבינו מתיבתא דרקיע מלישנא דהקב"ה שאמר טהור לא פסק הלכה טהור רק ס"ל כחכמים שהוא טמא אך ורק הזכיר דברי ר' יהושע באמרו טהור להורות שאין ב"ד יכול לבטל ב"ד חבירו בעבור זה הזכיר דברי היחיד אף שאין הלכה כמותו כך הבינו בתחלת העיון ואח"כ הלכו מעיון לעיון והוקשה לעצמ' וכי יכול להיות שהקב"ה ידבר מתקנות ומנהגים הלא בגוף הדין יכול ב"ד לחלוק על חבירו והדבר הזה שדבר הקב"ה הוא גוף הדין וא"כ בהכרח ובהחלט שהקב"ה פסק הלכה כמותו דאל"כ למה מזכיר דברי יחיד וא"ל משום להודיע שגדול כמוהו לא עמד על דבריו א"כ יהי' קשה למה לא הזכיר גם ד"ת ומפני מה בחר בדברי רבי יהושע ובמשנתו ובפרט שדבריו נזכרים במשנה אחרי ד"ת כי חכמים נזכרים תחלה במשנה אמרו ספק בהרת טמא רבי יהושע אומר טהור ולא דמי לענין דר' אליעזר כי דבריו הם בתחלת המשנה כדפרישית וא"כ מוכח ומוכרח שפסק הקב"ה ההלכה כדברי ר' יהושע שהוא טהור והסכימו לדבריו דברי אלהים חיים. ואין להקשות וכי יכול להיות שמתביתא דרקיע הבינו כך ואח"כ הסכימו לדברי הקב"ה א"כ למה אמרו מאן מוכח אלא באו להורות לנו פעולה לדורות שהקב"ה הסכים להוכיח דבריו מבני אדם הגם שהוא כביכול א"צ לזה כדמצינו בכמה דוכתין כפירש"י בפרשת וירא (בראשית יח, כא) גבי ארדה נא ואראה וגו' לימד לדיינים וכו' וגם בענין דר"א במשנת פרה הראה לדורות שלא יהא אדם עומד על דבריו^*טעם באם הוציא הדיין פסק מידו שאין לו רשות לעשות פירוש על הפסק.. וראיה לזה מה שכתב בתשובת רבי משה מינץ זצ"ל במה שנותן טעם מנין לדין זה לדיין שנותן פסק דין מידו שאין לו רשות אחר כך לעשות פירוש על הפסוק ונותן טעם ממעשה דבהרת הקדוש ברוך הוא אומר טהור ומתיבתא דרקיע אמרו טמא ומאחר שהקב"ה כביכול הוציא התורה מת"י לא רצה לעשות פי' רק העמיד הדבר על רבה ב"נ והם שאמרו מאן מוכח לא בקשו חלילה להוכיח ע"ד הקב"ה כמו שהקשיתי רק להראות לדורות שדיין שמוציא פס"ד מידו אל יעשה פי' על דבריו. ומאחר שעלתה ההוכחה כדברי הקב"ה טהור נפל פתקא מרקיע טהור כדפרישי' ומה שראו סי' מצפוראי דמטללא יובן מהתחלת דברינו אלה שי"ל בפני המת דבריו של מת הפשטים וחדושים שחידש בחייו כי ידוע שהובא בשלשלת הקבלה שספר הרבות חיבר רבה ב"נ יעויין שמה. ובמ"ר פרשת נח (לג, ה) מסיק וישלח העורב הדא הוא דכתיב (תהלים קה, כה) שלח חושך ויחשיך וקשה מה הוקשה ליה שאמר הדא הוא דכתיב ובעל מ"כ פי' עורב שחור הוא וכו' וקש' איך יצדק הפירוש ולא מרו את דברו אדרבא העורב המיר דבריו ויראה דהכי פירושו ע"ד מרז"ל בגמ' בחלק (סנהדרין קח, ב) וישלח את היונה מאתו (בראשית ח, ח) מלמד שדירתו של עופות טהורים עם הצדיקים וזה חידש גם במ"ר כי פסוק מלא הוא (תהלים יח, יב) ישת חושך סתרו סביבותיו סוכתו חשכת מים וק' מאחר שסביב לו הוא החושך א"כ הל"ל שלח חושך מאתו אלא מאחר שאור יותר סמוך לו כמש"ה מנוגה נגדו ופירש"י שמא תאמר חושך לפנים ממנו ת"ל מנוגה נגדו ומ"ה לא אמר שלח חושך מאתו מאחר שהאור סמוך להקב"ה וכן הוא בנדון דידן גבי וישלח העורב לא אמר מאתו כמ"ש גבי היונה וישלח מאתו ובאמת שניהם היו במחיצתו אלא שהיונה היה דבוק לו וקרוב אליו כדרך עופות טהורים שדירתן אצל צדיקים ממש ולכן כאשר ראו צפרים עופות טהורים מטללא יודעים שהתם הוא והלכה פסוקה (חולין קלט, ב) שכל מקום שנאמר צפור טהור הוא. ומזה אמרו על רבה ב"נ דבריו של מת ר"ל שעסק בו בחייו שאמר טהור ודוק. ולענין שאמרתי לעיל ע"י שהשווה הכתוב עוצר רחם לשאול כשם שזה מכניס ומוציא כן זה מכניס ומוציא.^*טעם על הברכה הרואה קברי ישראל וכו'. והחלוק בין הטור והרמב"ם והרא"ש בענין הברכה ויודע מספר כולכם וכו' ע"ד המשנה דידים. יתבאר נוסח הברכה בפרק הרואה (ברכות נח, ב) תנו רבנן הרואה קברי ישראל אומר ברוך אשר יצר אתכם בדין והמית אתכם בדין ועתיד להחזיר ולהחיותכם בדין וקשה מה שייכות יש לברכה היצירה כי מה דהוי הוי אלא הוא הדבר שדברתי שזה תולה בזה כשם שיצירת האדם היה ע"י מכניס ומוציא כדלעיל כן הוא והמית אתכם בדין בדרך מכניס ומוציא ויולמד מזה ק"ו על תח"ה כדלעיל מש"ה אמר ועתיד הקב"ה להחיותכם בדין ע"י היצירה וע"י המיתה מכח ק"ו ככתוב לעיל וגמ' הועיל ואתא לידן אימא מילתא כי על ברייתא זו מסיים בלישניה מר בריה דרבינא מסיים משמיה דר"נ ויודע מספ"כ בדין ועתיד להחזיר ולהחיותכם ברוך מחה"מ והטוא"ח הביא הגמ' בסי' רכ"ד וכ' עליו הב"י ודע דבגמ' הכי איתא ת"ר הרואה ק"י כו' מר בריה דרבינא מסיים ויודע מספר כולכם. והרי"ף והרא"ש כתבו ויודע מ"כ ולא ידעתי למה השמיטו הרמב"ם ורבינו. ואני באתי ליישב דעת הטור במה שהשמיט דין זה והוא כנגד אביו הרא"ש ז"ל. ויראה דהענין הוא ע"ד משנה דידים (פ"ד מ"ו) מה שאמרו הצדוקים וכי אין לנו עליהם אלא זה והלא עצמות חמור אינן מטמאין ועצמות יוחנן כ"ג מטמאין ומסיק שם לפי חיבתן טומאתן כדי שלא יעשה תרווד מעצמות אביו ואמו ובזה יתבאר גם פה כי בסיפא דמשנא איתא שם הרואה קברי או"ה אומר בושה אמכם חפרה יולדתכם וביקש מר בריה דרבינא ליתן טעם למה ישראל שהם קדושים מטמאין באהל ואו"ה שהן טמאין אין מטמאין והוא הכוונה וכו' ומ"ה מוסיף להזכיר ויודע מספר כולכם והוא ע"ד מה שפירש"י ריש פרשת שמות (א, א) אע"פ שמנאן בחייהן חזר ומנאן במותם להודיע חבתם שנמשלו לכוכבים שנאמר (ישעיה מ, כו) המוציא במספר צבבאם כו' וא"כ ע"י המנינים במותם עין בעין יראה חיבה יתירה שחבב להן ולכן הוסיף לאמר ויודע מספר כולכם וע"י המספר יתרא' חיבה הגדולה ולפ"ז אתי שפיר למה מטמאין ישראל באוהל יותר מאו"ה מכח שחיבב אותם ביותר. ולפי פירוש זה יובן שפיר למה השמיט הטור הדין ויודע מספר כולכם וצריך אני להודיעך מה שהובא בטור יורה דעה סימן שע"ג קברי עכו"ם כתב הרמב"ם (הל' אבל פ"ג ה"ג) שמותר לכהן לילך עליהם וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה בהא איכא פלוגתא דרבוותא וראיתי להר"מ מרוטנבורק שמיחה בכהנים לילך עליהן והמחמיר תבא עליו ברכה עד כאן לשונו ומשום הכי שפיר השמיט הטור הדין של ויודע מספר כולכם לפי מה שכתבתי דהא ויודע מספר כולכם הוא להורות שקברי ישראל מטמאין וקברי אומות העולם אין מטמאין וא"כ לטעם זה מותר לילך על קברי או"ה כאשר באמת הרמב"ם ס"ל כן. והטור ס"ל שראוי להחמיר מלילך על קברי עכו"ם ומטעם זה השמיט הוא מלהזכיר על קברי ישראל ויודע מספר כולכם שלא יבוא לידי מכשול לילך ע"ק עכו"ם. ואין להקשות לפירושו מאחר שמחמיר הרא"ש שלא לילך על קברי אומות העולם א"כ למה הזכיר הוא ויודע מספר כולכם הלא איכא למיחש דתיפוק חורבה מזה שילך על קברי או"ה דיש לתרץ כי מי שמעינן בתשובת הרא"ש כלל ל' כתוב האי פלוגתא דרבוותא אם הלכה כרשב"י דאמר (יבמות סא, א) אין מטמאין באוהל או הלכה כרשב"ג (אהלות יח, ט) דאסר מדורות העכו"ם משום אוהל ולכן הרא"ש דהעיד בשם ר"מ מרוטנבורק לא החמיר רק לכתחילה שלא לילך על קברי עכו"ם כדי שלא יהיה רגיל גם לילך על קבר ישראל אבל אי הלך ע"ק או"ה סוף סוף לא טמא הוא לטמא טהרות וכדומה ומאחר דאיכא למטעי בלישנא דהרא"ש דמחמיר כדעת ר"ש ב"ג דאי עשה אוהל יהיה טמא ותיפוק חורבא מזה לשרוף טהרות בנוגע ונמצא על ידי חומרא יבוא לידי קולא ולכן הזכיר לומר ויודע מספר כולכם להודיע שגבי קברי ישראל שייך טומאה באם יעשה אוהל משא"כ גבי או"ה לא שייך טומאה כשהאהיל עליהן בדיעבד רק לכתחלה מחמירין ובזה משזכיר בברכה לו' ויודע מספר כולכם יודע להזהר שלא ילך על ק"ו ועל קברי או"ה אל ילך לכתחילה אבל בדיעבד אין שייך טומאה משא"כ להטור א"א למטעי בדבריו מדהביא תחלה דעת הרמב"ם שמותר לכתחילה לילך על קברי או"ה אם כן יובן שפיר מה שהביא הרא"ש לא החמיר לכתחילה דאי איירי גם כשהאהיל בדיעבד יהיה טמא א"כ להרמב"ם יהיה מותר לכתחלה ולהטור אפילו בדיעבד יהיה טמא תהיה פלוגתא רחוקה בשתי קצוות אלא ודאי הטור לא פליג רק על לכתחלה ומש"ה השמיט לו' ויודע מספר כולכם דאז המובן מדאמר בקברי ישראל מטמאין ואומות העולם לא מטמאין וירצה אפילו לכתחלה לילך ע"ק או"ה מש"ה השמיט והרא"ש לא השמיט כי בדברי הרא"ש איכא למטעי ובהטור ליכא למטעי כנ"ל לפרש דעת הרא"ש והטור אבל הרמב"ם עומד בצ"ע ודוק. ועד"ז נראה לפרש בספרי והובא בילקוט פרשת זאת הברכה (רמז תתקנא), דבר אחר^*טעם על אף חובב למה מזכיר מלת אף גבי חובב. אף חובב עמים מלמד שלא חלק הקב"ה תיבה לאו"ה כמו שחיבב לישראל וקשה במה שהזכיר לשון אף במקו' התיבה אין שייך אף אלא פירושו מלת אף מורה שיש אף וקצף בישראל שהם מטמאין והפ' מפרש זה באמת שישראל מטמאין הוא מחמת חובב ר"ל שחיבב את ישראל ומחמת חיבתן טומאתן כדי שלא יעשה אדם תרווד מעצמות אביו ואגב אפרש המקרא כל קדושיו בידיך וגו'^*ביאור על כל קדושיו בידיך והם תוכו לרגליך וגו' והוא ע"ד הגמ' פרק המניח ענין אחר על אף חובב עמים וע"ד הגמ' פרק חלק. והוא ע"ד הגמרא פרק המניח (ב"ק כז, ב) מי שבועט ברגלו זהו בושת גדול וכו' וזהו כוונת הפסוק אף חובב עמים ר"ל שחיבב ישראל מעמים באם מביא אף עליהם כי כל קדושיו בידיך מכה אותם ר"ל בלא מכת בזיון ובושת משא"כ העמים או"ה כשמכה אותם מכה אותם ברגלו לכן אמר והם תוכו לרגליך במכת בושת וחרפה או יאמר אף חובב עמים ואבאר גמ' בפרק חלק (סנהדרין קא, א) אמר רבה בר בר חנה כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו אמר להם חימה עזה יש בעולם התחילו הם בוכין ור"ע משחק כו' לכך אני משחק שכל זמן שאני רואה רבי שיינו אין מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא ח"ו רבי קיבל עולמו בחייו כי' אמר ליה כלום חסרתי מן התורה כולה א"ל למדתני רבינו (קהלת ז, כ) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. וק"ל מלהבין את זה הלא זיל קרי ביה רב הוא כי מקרא מלא הוא בקהלת ומה זה מורה שאמר כך למדתני כאלו למד עמהם איזה דבר חדוש במקרא זה ולא הביא רק המקרא כפשוטיה ויראה לי דר"א לימד עמו איזה תירץ על קושי' שק' בזה הפסוק כי מצינו בתהלים (יד א-ג) פסוק א' עין עושה טוב אין גם אחד מזכי' בל' הוו' ובמקרא זה מזכי' ל' להב' אשר יעש' טוב אשר עושה טוב הול"ל אלא יובן זה הענין כדאיתא בקהלת במ"ר (ז, טו) שאלו את שמואל הקטן מ"ד (שם) יש צדיק אובד בצדקו א"ל גלוי וידוע לפני המקום שצדיק עתיד לבוא לידי חטא אמר הקב"ה עד שהוא עומד בצדקו אסלקנו מן העולם שנאמר יש צדיק אובד בצדקו וזהו כה"מ כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אף שבאמת צדיק גמור הוא מ"מ אם היה מאריך עוד בימים היה חוטא וככה פי' המקרא אין צדיק יעשה טוב ר"ל אין אדם בארץ שיכולין לומר עליו אף באם היה מאריך ימים הרבה שלא היה בא לידי חטא כענין (איוב טו, טו) בקדושיו לא יאמין והנה ר"א ראה שחומה עזה בעולם שנטה למות בעו"ה. אמר עקיבא כלום חסרתי מן התורה ורבי עקיבא רצה להושיבו אף שלא חסרת כלום מ"מ דילמא ח"ו אם תאריך ימין עוד תבוא לידי חטא והראה לשון זה מדקדוק הלשון בקרא ואמר כך למדתני רבינו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב בלשון עתיד ולא אמר בלשון עושה טוב להורות אף שהוא צדיק איכא למיחש באם יאריך ימים שלא יעשה טוב לכן שפיר תלה דבריו באמרו כך למדתני רבינו. ועוד צריך אני לדקדק בשלמא מ"ש לר"ע למה אתה שוחק יפה אמרו כי ראו בצערו של רבם משא"כ רבי עקיבא א"ל למה אתם בוכים וכי היתה בכייה של חנם והלא ראו רבן בצער גדול וכדי ליישב את זאת^*ענין נחמד על מ"ר פרשת וישב וכמה מדרשים המתנגדים להדדי. אבאר מדרש א' מה שנשאלתי עליו והוא מ"ר פרשת וישב (פא, א) מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני (תהלים לט, ט), רבי תמא ב"ח לא היו ראויין או"ה להיות דווים וסחופים ולמה הם דווים וסחופים כדי שלא יהיו מונין את ישראל לומר אומה של דווים וסחופים אתם ורשב"ג אמר לא היו או"ה ראויין להיות בהם מעלה חטטים ולמה יש בהם וכו' כדי שלא יהיו מונין את ישראל לומר אומה של מצורעים אתם. ורבים מקשים על מאמר זה תמיהה קיימת חלילה וחלילה לבעל המדרש לומר כן שאין או"ה ראויין להיות בעלי חטטים וכי למי נאה יותר להיות מצורעים יותר מהמה שהם טמאים ומטמאים נפשם בשקצים ורמשים ובכל דבר טמא המולידים כל נגע וכל מחלה. וביותר קשה וכי בשביל שלא יאמרו לישראל באונאות דבריהם יעשה הקב"ה דין בלא דינא לשלוח עליהם צרעת ליישב זה המדרש אגיד עליו ריעו מדרש אחר המחובר לוה המדרש ופתרו. והוא בפרשת תזריע (טו, ד) הה"ד (משלי יט, כט) נכונו ללצים שפטים מכינים היו ללצים דינים משל למטרונה שנכנסה לתוך פלטין של מלך כיון דחמית מגלבייא דחלא א"ל המלך אל תירא זהו לעבדים ולשפחות אבל את לאכול ולשתות ולשמוח כך כיון ששמעו ישראל פ' נגעים נתיראו א"ל אל תיראו אילו לאו"ה אבל אתם לשמוח כו' שנאמר (תהלים לב, י) רבים מכאובים לרשע והבוטח בי"י חסד יסובבנהו וא"כ מדרש זה הוא מתנגד למדרש וישב שאמר שפ' מצורע שייך לאו"ה ובפרשת וישב מסיק שאו"ה אין ראויין להיות מצורעים. וע"ק הלא באמת כתובים בתורה כמם דינים טהרת מצורע הגוף והבגד והבית הלא לא שייך להם הצרעת ודוחק לומר ששני מדרשים חלוקים ובפרט שמ"ר הביא שניהם. ואגב יתבאר לשון המדרש שאומר לא היו האומות ראויין להיות בהם בעלי חטטים מה מורה באריכות לשון בקצרה הל"ל לא יהיו או"ה בעלי חטטים וכדי ליישב כל זה אומר לי לבי שהמדרשים יתבארו ע"ד המדרש ילמדנו פרשת מצורע (תנחומא ד) כי האריך בענינו עד שבא לומר אמר הקב"ה לישראל ראו מה בניכם לבין אומות העולם, או"ה כשהן חוטאים בגופן אני פוגע תחלה ואח"כ בבתיהן שנאמר (בראשית יב, יז) וינגע י"י את פרעה נגעים גדולים ואח"כ ואת ביתו אבל אתם אם חטאתם בבתיכם אני מלקה תחלה וכו' ואף במ"ר פרשת מצורע (יז, ד) מסיק רבי חוניא בשם רבי יהושע בר אבין ורבי זכריה בשם רבי לוי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה ממי אתה לומד מאלו מכות של מצרים (תהלים עח, מח) ויסגר לברד בעירם ואח"כ (שם קה, לג) ויך גפנם ותאנתם ואח"כ ויך כל בכור ואף מחלון וכליון וכו' ואף נגעים באין תחלה על ביתו לא חזר בא על בגדיו לא חזר באים על גופו ואפשר לחלק בין פרעה הראשון אשר ידע י"י ומתכוון לחטוא לכן הכהו תחלה בגופו ופרעה בימי משה אמר לא ידעתי את י"י היה נידון כשוגג שנכנס במדה"ר והלך עמו מקל אל החמור. והנה ראיתי שהעולם מתמיהין על מדרש זה אין בעל הרחמים פוגע בגוף תחלה והלא זיל קרי ביה רב הוא מתחלה כתיב בפסוק (ויקרא יז, ט) נגע צרעת כי תהיה וגו' ואח"כ (שם מז) והבגד אשר בו הנגע ואח"כ בפ' מצורע (שם יד, לג) צרעת בית ותירצתי לפי מה שפירשתי בפסוק (שם ב) וזאת תהיה תורת המצורע ורבים מקשים מלת תהיה ל"ל וכן קשה במלת תורת ל"ל ובגמ' דנזיר פרק המביא (אשם כח, א) מסיק תורת לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר שיצא כו' ע"ש ועוד מצינו בפ' בן סורר ומורה כמאן אזלא הא דתניא בית המנוגע לא היה ולא נברא ולמה נכתב דרוש וקבל שכר (סנהדרין עא, א) כמאן כרבי אליעזר בר"ש דאמר לעולם אין הבית נעשה שטמא עד שיראה כשני גריסין על שני אבנים בשני כתלים בקרן זויות ארכו כשני גריסין ורחבו כגרים וכו' והנה ירא הכתוב פן יטעה הטועה לאמר האי תורת לא איירי לרבות בענין מצורע עני וכו' כדאמרינן בנזיר רק אמר מלת תורת על דרוש וקבל שכר לומר שפ' מצורע לא יהיה רק לתורה לדרוש ולקבל שכר. בעבור זה האריך ואמר זאת תהיה דייק שר"ל שיהיה המצורע ולא דמי לבית המנוגע כי בית המנוגע לא תהיה לעתיד אבל מצורע יהיה ושפיר אתי מלת תורת לרבות דמצורע עני שהביא קרבן עשיר כו' ולפ"ז יהיה מתורץ מה שהמקרא משנה סדר של בעל הרחמים כי לא איכפת ליה להתחיל בבית המנוגע מאחר שלא היה ולא עתיד להיות ולא קשה מן המדרש שאמר שבעל הרחמים אין פוגע בנפשות תחלה כי זה איירי שאין שולח נגע אלא להראותו שיחזיר בתשובה אבל הקרא שאיירי מדינים של המצורעים באמת זה לא היה ולא יהיה ולכן אין קפידא בקידום ואיחור במקרא. והשתא נבוא לבאר המדרשים שהקשיתי לעיל כי מדרש המצורע במה שאמר כיון ששמעו פרשת נגעים כו' הכי פירושו כי הם ידעו שהם חייבים בזיבות אם יחטאו כמו שמסיק במדרש (שם) מהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת על שהיו מליזים אחר גדוליהן של ישראל שאמרו לא אומה של מצורעים אתם רק הם הבינו שילכו לאט לאט מקל אל החמור וכיון ששמעו פרשת נגעים שאינם כתובים על הסדר במקרא תחלה בגוף ואח"כ בבגדים ואח"כ בבתים ע"ז נתיראו במאוד לכן שפיר בא התשובה להם זהו לאו"ה כמו שמסיק בילמדנו שהבאתי אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח ובאם תחטאו תלכו מקל אל החמור כדי שתעשו תשובה. ועד"ז יובן מ"ר פרשת וישב ויתורץ אריכות הלשון לא היו או"ה ראויין כו' כאשר הקשתי והכי פירושו לא היו או"ה ראוין להיות בהם בעלי חטטים בתחלה בגופן כי זה הוא נגד מדות בעל הרחמים שאין פוגע בנפשות תחלה כי רחמיו על כל מעשיו כתיב ומתרץ ונותן טעם כדי שלא יהיו מונין את ישראל וכו' כמו שמסיק במדרש ילמדנו ראו מה ביניכם ובין או"ה ומ"ש שלא יהיו מונין ה"פ ע"ד גמ' סנהדרין (לט, א) א"ל ההוא אפיקורס לרבי חנינא כתיב (דה"א יז, כא) מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ מאי רבותייכו אתון נמי כו' אמר ליה מדידכו אסהידו עלן דכתיב (במדבר כג, ט) ובגוים לא יתחשב ומאחר שישראל חייבים בצרעת ואו"ה ג"כ ראויין לצרעת רק לא היו ראויין לאו"ה להתחיל בגופם תחלה מפני שהוא נגד משות בעל הרחמים ע"ז אמר אם התחיל גם באו"ה בבגדיהם ובבתיהם תחלה מקל אל החמור אז היו מונין את ישראל ואמרו להם מה רבותינו דגם אתם אומה של מצורעים בהדרגה כמונו כמוכם ולכן אלו הן הלוקין בגופן תחלה וישראל בממונם תחלה שלא יהיו מונין את ישראל ובזה המדרשים עולים על סגנון אחד ומסכים למדרש ילמדנו המעיין ימצא נחת רוח. ונחזור לעניינינו ובזה נבוא לביאור הגמ' במה שר"ע אמר להם למה אתם בוכים כי היה מסתפק אם היו בוכים כפשוטה על ידי שראו את רבן שהיה נלקה ואמר הלא מן הראוי כך שאם אין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש א"כ יאמרו שקיבל רבי עולמו בחייו אלא הבין בלבו מפני זה בכו למה פגע בגופו תחלה היה ללקות תחלה בשמנו וביינו ובדבשו ועל זה אמר לכך אני משחק כי כל הענינינם מה שמדרש אומר אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה איירי מי שכבר חטא רק היסורים באים עליו לעשות תשובה לכן הולך מקל אל החמור משא"כ רבי עדיין לא חטא רק הקב"ה אינו מאמין בקדושיו ומתיירא פן ואולי יחטא עוד ולכן הוצרך ללקותו מיד בגופו וז"ש הכתוב (דברים לג, ג) אף חובב הגם שבא על ישראל באף ומייסר אותם ובכל זאת חובב חיבה הוא להביאם לחיי עוה"ב בזכותם בלתי יחטאו ומתורץ הכל. עד כאן דברנו מעניני מיתה ועכשיו נדבר מתחיית המתים:

ויחניף אדם לאשתו, משום שלום בית. וכן לבעל חובו, שלא ילחצנו. לרבו, שילמדנו תורה. ומצווה גדולה להחניף לתלמידיו ולחבריו, כדי שילמדו ושישמעו לדבריו, לקבל תוכחתו לקיים המצוות. וכן כל אדם שהוא סבור שימשכנו אליו, שישמע לו לקיים המצוות, ואם יבוא עליו בכעס לא ישמע לו אלא בחניפות יקבל תוכחתו – מצווה גדולה להחניף לו כדי להוציא יקר מזולל. כי יש אדם שאינו מקבל תוכחה בגערה אלא בנחת, שנאמר (קהלת ט יז): "דברי חכמים בנחת נשמעים". ויש שצריך גערה, שנאמר (משלי יז י): "תֵחַת גערה במבין". ויש במלקות, שנאמר (שם יט כט): "ומהלומות לְגֵו כסילים". ויש אפילו בהכאות לא יועיל, שנאמר (שם יד י): "מהכות כסיל מאה" (שם יז, י). אם כן מה נעשה לו? אין לו תקנה אלא תגרשהו.

המספר לשון הרע נענש מן הנזק שהזיק לחברו, ועוד יש עונש ששמח בקלון חברו. וכתיב (ויקרא יט יח): "ואהבת לרעך כמוך". וכמו שאוהב בכבוד עצמו – כן יאהב בכבוד חברו. וכתיב (משלי יז ה): "שמח לאיד לא ינקה".

ביאור מ"ר פרשת נשא (יא, ז) וישם לך שלום גדול השלום שניתן לאוהבי תורה שנאמר (תהלים קיט, קסה) שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול גדול השלום שניתן ללומדי תורה שנאמר (ישעיה נד, יג) וכל בניך למודי י"י ורב שלום בניך רבים מתחבטים במדרש זה מה חלוק יש בין אוהבי תורה ובין לומדי תורה גם קשה למה באוהבי תורה האריך לדבר ואין למו מכשול בלומדי תורה לא הזכיר זה הענין הוא כי מצינו ב' מיני לומדים מין האחד שזוכים לתורה מצד עצמם שמתאוים ללמוד ומין השני שזוכים ללמוד מצד אביהם כמט שאמרו רז"ל במס' ב"ב (ט, ב) על פסוק (משלי כא, כא) רודף צדקה ימצא חיים צדקה וכבוד רבי יהושע אומר זוכה לבנים בעלי חכמה בעלי עושר בעל אגדה בעלי חכמה דכתיב ימצא חיים פירש"י גבי חכמה כתיב כי מוצאי מצא חיים. בעלי אגדה דכתיב וכבוד כו' ע"כ נראה שאוהבי תורה יקראו הזוכים מצד עצמם ללמוד תורה שאהבתם קשורה בתורה לכן הוצרך לומר ואין למו מכשול והוא ע"ד גמרא פ' השולח (גיטין מג, א) דרש רבה בר רב הונא המקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אינה מקודשת א"ל רב חסדא מי דמי וכו' הדר מוקי אמורא עלה ודרש (ישעיה ג, ו) והמכשלה הזאת תחת ידך אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בה פירש"י שאין אדם עומד על אמתחתן עד שיכשל בהן להורות טעות ויכלמוהו והוא נותן לב ומבין כו' וזהו אוהבי תורה שזוכים מצד עצמן ללמוד אין עומד על אמיתת התורה אא"כ יכשול בה ובעבור זה הוצרך לברכה לברכהו שאל שיהיה למו מכשול רק יבין וישכיל מעצמו ולא יבוא לידי מכשול. משא"כ לומדי תורה הזוכים בשביל צדקה וחסד שעשו אבותיהם לזה א"צ ברכה ואין למו מכשול כי באם יהיה המכשלה מתחת ידיהם לא יהיה הברכה בשלמות והקב"ה בעין יפה נותן הברכה לאדם ונותן שכרו משלם מ"ה השמיט גבי ולומדי תורה ואין למו מכשול. או יאמר בדרך אחר ואגב יובן השנוי גבי אוהבי תורה הקדים לומר שלום ואח"כ רב וגבי לומדי תורה הקדים מלת ורב שלום. הענין הוא האוהב תורה אף שהוא בעצמו אין בעל תורה כענין הגמרא (שבת כג, ב) מאן דרחים רבנן הוין ליה בנין רבנן ולומדי תורה הוא לומד תורה בעצמו ואמרינן במ"ר (ב"ר כב, ו) יצר סמוך תצור שלום (ישעיה כו, ג) ור"ח בר פפא ורבי סימון ר"ח ב"פ אמר אם בא יצרך להשחיתך סמכיהו בד"ת ואם עשית כן מעלה אני עליך כאלו בראת את השלום תצור שלום אין כתיב כאן כו' הנה באוהבי תורה אמר שלום רב על רבוי שלום שתהיה לו באשר אין למו מכשול. ובלומדי תורה אמר ורב שלום בניך אתה תהיה רב ושר לשלום כאלו אתה בראת אותו. ועי"ז נראה לבאר מה שמסיק לעיל מיניה בילקוט פרשת נשא (רמז תשיא) גדול השלום שניתן בחלקן של צדיקים שנאמר (ישעיה נז, ב) יבוא שלום וגו' גדול השלום שלא ניתן בחלקן של רשעים שנאמר (שם כא) אין שלום אמר י"י לרשעים. וק' בכאן הדיוקים אהדדי בתחלה אמר גדול השלום שניתן בחלקן של צדיקים משמע דוקא לצדיקים הא לבינונים לא ואח"כ אמר גדול השלום שלא ניתן לרשעים משמע הא לבינונים יש שלום. ולדרכי איש בחלקן של צדיקם ניתן להם השלום כאלו הם בראו השלום משא"כ הבינונים הגם שיש להם שלום במחנותיהם מ"מ גדולת השלום שנמצא במעלות הצדיקים כאלו הם בראו השלום מעלה זו אין שייך גבי הבינונים. וברשעים לא זו שמעלה זו של בריאת שלום אין בידיהם אלא אף זו אף שלום בית אין להם וזהו מוזכר בברכת וישם לך שלום כלומר הש"י ישים לך שלום כאלו השלום שלך הוא. הטעם על סדרי תפלות שתקנם בברכה המשולשת בתורה) והואיל ואתא לידן אימא מילתא מה שתקנו סודרי התפלות ברכנו בברכה המשולשת בתורה כו' למה הזכירו המנין שמשולשים הם. בימי חורפי נתתי טעם לשבח ואח"כ מצאתיו בפירוש הסידור שחיבר המקובל הגדול מהר"ר הירץ זצלה"ה והוא ע"ד מ"ש המרדכי פ"ק דברכות גבי אפילו עטרות ודיבון פרש"י שאין בו תרגום וצריך לקרות העברי ג' פעמים וה"ה ברכת כהנים אין להם תרגום כמבואר בפוסקים וצריך לקרותן ג"פ במקרא וזהו המשולשת בתורה. עוד נראה לפרש בדרך שפי' א"א ז"ל בפי' החומש בפרשת חיי שרה (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים וי"י ברך את אברהם בכל פירש"י עולה בגימטריא בן והקשו על לישנא דרש"י שאמר ב' לשונות עולה בגימטריא היינו עולה היינו גימטריא ותירץ א"א ז"ל שהוא כעין קשיא ותירוץ ע"י שתחלה רצה לגלות בכל עולה בן והוקשה לו אם כן לפ"ז הל"ל גו"י בירך אותו בבכל ויהיה פירושו שי"י ברך אותו בבן ובא כמתרץ ואמר בגימט' כן כלומר אלו לא היה לו פירוש אחר רק הגימטריא אז הוי קושיא אמנם יש עוד פירושים אחרים זולת הגימטריא ולפירושים ההם יוצדק הלשון בכל לבו אמר עולה בן כן נ"ל לפרש ענין זה ע"ד זה כי עיין בילקוט (רמז תשי) וברבתי (במדב"ר י"א) שהביאו פירושלים על יברכך י"י וישמרך. יברכך בנכסים. וישמרך בנכסים. ועל ויחונך פירשו בדעת ובחכמה והשכל. והנה לכאורה כל הברכות כהנים רק אחת הן הענין מארז"ל בחלק (סנהדרין צב) כל אדם שיש בו דעה לסוף מתעשר שנאמר (משלי כד, ד) בדעת חדרים ימלאו ועוד דע מארז"ל במנחות (קי, א) הביאו בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ (ישעיה מג, ו), אמר ר"ה אמר רב אלו גליות שבבבל שדעתן מיושבת עליהם כבנים ובנותי מקצה הארץ אלו גליות שבשאר ארצות שאין דעתן מיושבת עליהם כבנות ונמצא לפ"ז תלויים זה בזה מי שיש בו דעת מתעשר והכל תלוי בשלום משא"כ בגלות אין דעתן מיושבת כו' ומש"ה קאמר ברכנו בברכה המשולשת בתורה לא נחשבו לאחת רק משולשים המה כי עיין בילקוט שמביא כמה עניינים על יברכך וישמרך ועל ויחונך כגון וישמרך ישמור הקץ וזה אין תלוי בדעת בני אדם וכיוצא בזה ומש"ה תקנו ברכה המשולשת בתורה כי באמת משולשים הם כי הברכות אינם תלוים זה בזה^*ענין יקר על מ"ר פרשת ויקרא על ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו. וכדי להפליג ממעלת הדעת אבאר מ"ר פרשת ויקרא (א, טו) וז"ל, מכאן אמרו כל ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו ע"ש. ובמתנות כהונה מביא גירסא אחרת אמר ר"ע כל ת"ח המגביה עצמו דומה לנבילה המושלכת בדרך כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו ומתרחק עצמו ממנה והולך אבל לקים הגי' דידן יש לפרש וכדומה ששמעתי קצת מזה מחכם א' בק"ק פרנקפורט בהיותו ר"מ ואב"ד שמה אך צריך אני להוסיף בראי' ע"ד מה שמסיק במסכת ביצה דף ל"ח (ע"א) כי סליק רבי אבא כו' אמאי ולבטל מים ומלח לגבי עיסה וכו' עוד א"ל ולא שני למר בין ממון שיש לו תובעין ובין ממון שאין מלו תובעין א"ל ולטעמיך הא דאמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה לפי שא"א לשחוטה שתעשה נבילה שחוטה אינה בטלה בנבילה לפי שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה ה"נ דכי אית לה בעלים לא בטלה כו' ופירש"י שחוטה שנתערבה בנבילה דרובה נבילה אין השחוטה בטילה להיות הנוגע בהן טמא ודאי לשרוף על מגעו לפי שאפשר לנבילה שהוא המבטל שתעשה טהורה כשחוטה דכי מסרחה ואין ראוי' לגר שוב אין קרויה נבילה וכן הוא גמ' במסכת בכורות (כג) והרא"ש הביא גמרא זו בפ' גיד הנשה (סימן לז) ע"ש אם כן הרי לך שנבילה סופה לבוא לידי טהרה וכבר ידעת הגמ' (שבת קנב, א) ת"ח כל זמן שמזקי' חכמתן נתווספת והרשעים כ"ז שמזקינין טפשותן נתוספת להם על זה אמר שפיר כל ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו כי הנבילה סופה תבוא לידי טהרה כשמסרחת וזה שאין בו דעת לא בא למעלתו ועומד בטפשותו^*טעם אחר על קושיית הדיוקים הנ"ל. או נוכל לתרץ קושיית דיוקים הנ"ל והיא ע"ד מה שמסיק בילקוט ספר ישעיה בדף נ"ד דפוס וינציאה (רמז תעט) ארבעה רוב שלומות הן (תהלים עב, ז) יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח (תהלים קיט, קסה) שלום רב לאוהבי תורתך (תהלים לז, יא) וענוים ירשו ארץ ויתענגו על רוב שלום והדין (ישעיה נד, יג) וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך ופסוק בישעיה (נז, יט) שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו והרשעים כים נגרש וגו' (ישעיה מח, כב) אין שלום אמר ה' לרשעים והנה משמע בצדיקים הזכיר כפל שלום שלום ויורה על רוב שלום וברשעים אמר אין שלום אפילו פעם אחת והדיוק שקאי על הבינונים הוא שיש להם שלום א' ולא רב שלום וזה יורה על מפלת רשעים שאין להם תקומה^*ענין יקר ונחמד ע"פ איש בער לא ידע וכסיל לא יבין וגו'. ועד"ז נראה לפרש פסוק בתהלים במזמור צ"ב (ז) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם וגו' ונראה לי דיש מקום לטעות בדברי דהמע"ה כי לכאורה סותרין דבריו אהדדי כי במזמור צ' (פסוק ה) אמר זרמתם פינה יהיו בבוקר כחציר יחלוף בבוקר יציף וחלב לערב ימולל ויבש. והנה יש להבין שדימה הרשע לחציר מה חציר עובר ושב לשנה הבאה כן הרשע מעלה חליפין תחתיו ובמזמור נ"ה (פסוק כ) אמר ישמע אל ויענם ויושב קדם סלה אין אין חליפות למו משמע אין להם חליפין וכן הוא בגמ' (ב"ב קטז, א) אשר אין חליפות למו שאין מניח בן ליורשו ע"ש. ובאמת לאו קושיא הוא כי האי כחציר יחלוף לא דייק שיעלה חליפין רק כמו והאלילים כליל יחלוף מורה על אבוד עולמות. וזה ביקש דוד המלך עליו השלום לרמוז ולתרץ הקושיא ואמר איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת מה שדמיתי הרשע לחציר יחלוף לא שהיה בדעתי שהרשע יעלה חליפין ויהיו דברי סותרין זה את זה אלא דעתי ומחשבתי היא שיפרחו הרשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד ולא היה חליפות להם. וזהו הענין אין שלום אמר י"י לרשעים רק יאבדו מן העולם^*טעם על הגמרא גדול השלום אפילו ישראל עובדים ע"ז וכו'. ואגב אתן טוב טעם מה שמסיק שם בילקוט (נשא רמז תשיא) ר"א הקפר אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדין ע"ז ושלום ביניהם כביכול אמר הקב"ה אין השטן נוגע בהן שנאמר (הושע ד, יז) חבור עצבים אפרין הנח לו אבל משנחלקו מה נאמר בהן (הושע י, ב) חלק לבם עתה יאטמו גוו' הא גדול השלום שנואה המחלוקת ע"כ. וקשה באמת מ"ט ענין זה לזה גם ראוי ליתן לב על שסיים הא גדול השלום ושנוי המחלוקת מה מורה האריכות לשון ומה חידש לנו בזה יותר ממה שאמר ברישא. הענין הוא שק' בפ' חלק לבם עתה יאשמו מה מורה מלת עתה מה היה חסר במקרא באם אמר חלק לבם יאשמו ונ"ל לתרץ כי בילקוט פרשת קרח (רמז תש"נ) מסיק שם במחלוקת קרח ועדתו וז"ל ויאמר אל י"י אל תפן אל מנחתם (במדבר טז, טו) ואל תקבלם בתשובה כו' ש"מ שאין מקבלים תשובה מבעלי המחלוקת ולפי זה הטעם נכון גדול השלום שאפילו עובדים ע"ז הקב"ה מאריך אף להן פן יעשו תשובה וע"י התשובה יהיה מחילה וסליחה על חטאו ופשעו משא"כ חלק לבם אין מקבלין אותו בתשובה כאשר התפלל מרע"ה אל תפן אל מנחתם אל תקבלם בתשובה ויעמדו בחטאם ונבוא על נכון מלת עתה יאשמו והוא ע"ד מה שמסיק במ"ר פרשת בראשית (כא, ו) אין ועתה אלא תשובה שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך וגו' וה"פ חלק לבם עתה ר"ל באם חלק לבם ויעשו תשובה הנרמז במלת עתה ובכל זאת יאשמו כי אין מקבלין תשובה מהם והנה חל עלינו חובת ביאור מה חרי האף הגדול הזה אשר לבעל הרחמים על בעלי המחלוקת שלא יקבל תשובתם ליישב זה אבאר פסוק א' בפרשת קרח בענין מחלוקת קרח^*טעם נכון למה הקב"ה אין מקבל תשובת בלי מחלוקת והוא ע"ד פרשת קרח. כתיב (במדבר טז, כח) ויאמר משה בזאת תדעון כי י"י שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי אם כמות כל האדם וגו' לא י"י שלחני ואם בריאה יברא וגו' ופצתה האדמה וגו' מלפנים גליתי שאין במחשבתי לבאר פרשיות התורה עכשיו רק הצורך לעניינינו כי בכאן נתחבטו המפרשים גם הרב הגדול ר' משה אלשיך זצ"ל וז"ל לא ימנע. מקושיא אם נברא אי לא נברא אם נברא איך יאמר יברא ואם לא נברא לשתוק מואם בריאה ואם היה כמסתפק אם נברא או לא קשה הלא משנה שלימה (אבות פ"ה מ"ו) עשרה דברים נבראו בע"ש בין השמשות וא' מהם פי הארץ וממי קבלנו סדר המשנה אם לא מפי רבן של כל הנביאים והיאך היה מסופק הוא במשנתו ע"ש פירושו ובפסיקתא ראיתי בלשוןז ה אמר מרע"ה לפני הקב"ה רבש"ע אם בריאה גיהנם מוטב ואם לאו יברא י"י רבותינו אמרו (סנהדרין קי, א) אין כל חדש תחת השמש אלא לקרב פתחא דגיהנם. ואח"כ מסיק ופצתה האדמה את פיה כדרך שפצתה בימי קין והבל וא"כ קשה לי למה נסתפק בה חלילה הלא כבר פצתה האדמה את פיה בימי קין והבל. ולמה היה כמסתפק אם בריאה יברא. ואגב אתרץ מה קאמר בזאת תדעון כי י"י שלחני כאלו מורה באצבע שאמר בזאת. ובפסיקתא דורש מלמד שהחרימם בתורה שנקראת זאת שנאמר (דברים ד, מד) וזאת התורה ואני אין לנו אלא דברי הפשט ביאור הדבר כי בלאו הכי מקשים העולם על מ"ש (שם טו) ויחר למשה מאוד ויאמר אל י"י אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי וכי לא היה למרע"ה תוארים ושבחים אחרים זולת שלא לקח מהם חמור הענין הוא כי רש'י פי' (שם ז) וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה יוצא ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן וכאשר ראה משה שתלה בטחונו על שמואל הנביא אמר להם על מי בטחתם על שמואל ומה כתיב גבי שמואל (שמואל א יב, ג) את שור מי לקחתי ואת מי רצותי וגו' הלא גם שבח הזה אית בי ואמר לא חמור א' מהם נשאתי לכן אין לי לירא מזכותו של שמואל וחזר עוד והראה שבחו ומעלתו שהיא גדולה ממעלת שמואל והוא ע"ד מארז"ל (ילקוט תהלים רמז תתמא) שמואל אמר (שמ"א יב, יא) וישלח י"י את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם וגו' וארז"ל ולא אמר ואותי שמואל מכאן שכל הנביאים היו מתנבאים ולא היו יודעים מה מתנבאים משא"כ משה רבינו ע"ה היה יודע בעצמו מה שהיה מתנבא ואמר י"י שלחני ואמר בזאת תדעון מעלתי ורמז להם שאל יסמכו על מעלת שמואל כי מעלתו גדול ממנו ואל יחזיקו במחלוקת. ובזה נבוא ג"כ לתרץ קושיא ראשונה והוא ע"ד מדרש תנחומא (עיין תנחומא קרח) והביא הילקוט (רמז תשנב) אמר קרא לא משה נביא ולא אהרן כ"ג ולא תורה נתונה מן השמים כיון ששמע משה כך הלך אצל האלהים ואמר אני מוותר על בזיוני ועל בזיון אהרן אחי אבל בזיונה של תורה איני מוותר שנאמר בזאת תדעון אין זאת אלא תורה ע"כ ומצינו הקב"ה חס ביותר על כבודן של צדיקים מכבוד עצמו ב"ה כדאיתא במדרש פרשת לך לך (לט, יב) ואברכה מברכיך וגו' (שמואל א ב, ל) ובוזי יקלו וגו' מעצמם ומטעם זה אמרו המפרשים בפרשת חקת הקב"ה אמר למשה (במדבר כא, ח) עשה לך שרף והוא עשה נחש הנחושת אלא הקב"ה חס על כבודו של משה ואמר עשה לך שרף כי דבריהן של ת"ח הגחלי אש ומשה רבינו ע"ה עשה נחש הנחושת כלפי כבוד הקב"ה. וידוע מארז"ל בב"ב (עה, א) עשן ואש בחופה למה לי מלמד שכל מי שעינו צרה בת"ח מתמלאות עיניו עשן כו' ועוד דע דאיתא גמ' במנחות (צט, ב) אמר חזקיה מ"ד (איוב לו, טז) ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו וכו' הקב"ה הסיתך ממות לחיים שנאמר ואף הסתיך מפי צר מגיהנם שפיה צרה שעשנה צבור בתוכה ושמא תאמר כשם שפיה צרה כך כולה צרה ת"ל (ישעיה ל, לג) העמיק הרחיב ובזה יהיה מתורץ קושיא עצומה פתח באם כמות כל האדם ימותון וגו' לא י"י שלחני וסיים וידעתם כי נאצו את י"י וקשה הנ"ל וידעתם כי י"י שלחני אלא מרע"ה ידע שפי הארץ היה נברא משי"ב רק הפתח היה צרה ועכשיו ביקש להרחיב חלל הפתח כמש"ה העמיק הרחיב ולמאי נ"מ באם הוא שפיה צרה והיו נדונים בה היה דינם בעשן כדפירש"י שם במנחות וא"כ יראה הרואה שנדונים מכח מרע"ה בעבור שהיו עיניהם צרות בת"ח ונתמלאו עשן. וכבר הבאתי מדרש שאמר מרע"ה על בזיוני אני מוותר רק על ביזונו של הקב"ה איני מוותר. וכדי שרצה להראות מצפון לבבו שיהיו נדונים בשביל שחטאו נגד הקב"ה לכן ביקש להרחיב פתח הגיהנם כדי שלא יתמלאו עשן. וזה שאמר ואם בריאה שפיה צרה יברא י"י פתח רחבה ואז וידעתם כי נאצו י"י משא"כ כשתהיה הפתח צרה אז יראה שנענשו מכח כבודו של מרע"ה והוא לא חפץ בזה. ובזה יומתק לשון הגמרא בב"ב ובפסיקתא בפסוק (במדבר טז, לג) וירדו הם וכל אשר להם מלמד שהיה הארץ נפתחת כפי עוביו של אדם וכו' והם ירדו מעט והארץ חונקת אותם והם צעקו משה אמת ותורתו אמת כי הענין הוא כשהארץ חונקת אותם היה פיה צרה והעשן גוברת בזו השעה היו צועקים משה אמת כי הקב"ה החמיר בכבודו של צדיק יותר מכבודו ב"ה. ועד"ז יתורץ כתיב (במדבר יז, ו) וילונו כל עדת ב"י ממחרת על משה כו' אתם המתם את עם י"י ויהי בהקהל העדה על משה ועל אהרן וייפנו אל אוהל מועד והנה כסהו הענין מסיק בכסיקתא קרבו לפני הכבוד וק' מה הוקשה לו בפסוק דילמא הוא כפשוטה הענן כסהו ומה כוונתו שמוסיף ואומר שקרבו לפני השכינה. הענין הוא הם אמרו לו ממחרת אתם המתם את עם י"י וכוונתם בשבילם גרמה להם מיתה משונה זו וידוע מארז"ל במסכת שבת פ' השואל (קמט, ב), א"ר יעקב בריה דר' יעקב כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה ומפלפל שם הגמרא מנלן ומסיק אלא מהכא (משלי יז, כו) גם ענוש לצדיק לא טוב לכן אמרו קרבו לפני השכינה להורות להם שלא היה כוונתם שימיתם י"י בעבורם אלא בעבור י"י דאל"כ שנענשו בעבורם לא היה מכניסם במחיצת השכינה וזה טעמו של הפסיקתא שמפרש המקרא והנה כסהו הענן ע"ד זה. היוצא לנו מדברינו אלה לדמות הדבר למאמר רז"ל (שבת קיט, ב) כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו ולכן אמר מרע"ה אל תפן אל מנחתם אל תקבלם בתשובה כדי שלא יהיה רפואה למכתם ואם זה למי שמבזה ת"ח ק"ו לשכינה שאין רפואה למכתו ומש"ה סיים המדרש לעיל הא גדול השלום ושנוי המחלוקת כי למחלוקת לא יועיל תשובה. ובשלום אף אם יחטא יכול לעשות תשובה ונכון הוא ודוק.^*ענין נחמד על ילקוט פרשת נשא בברכת כהנים. ואגב אבאר בברכת כהנים מה שמסיק פרשת נשא (ו, כד) והוא בספרי (ו, כג) יברכך י"י בברכה המפורשת בתורה וכן הוא אומר (דברים כח, ג) ברוך אתה בעיר ברוך אתה בשדה ברוך טנאך ומשארתך אימתי (שם ב) כי תשמע בקול י"י אלהיך והנה קשה לפי המדרש והלא רבר אמר (שם ח) והיה אם שמוע תשמע בקול י"י אלהיך לשמור לעשות כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום ונחנך י"י כו' ובאו עליך כל הברכות. וא"כ מה מסיק במדרש זה אימתי כי תשמע הלא זה זיל קרי ביה רב הוא שהדבר תלוי באם ישמע למצות י"י ואגב יתבאר מדרש ילמדנו והוא בילקוט פרשת עקב (רמז תתס"ג) ד"א אשר אנכי מצוה אתכם היום שלא תאמר איני יכול לשמוע כל התורה ולשמור כל המצות הכתובות בה כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים משל למלך שהיה לו בור עמוק לאין סוף אמר לבן ביתו שכור לי פועלים ומלא את הבור שכר פועלים מי שהיה טיפש היה הולך ועביט בבור אמר אימתי אני ממלא אותה ומי שהיה פקח אמר מה איכפת לי שכיר יום אני שמת אני שמצאתי מלאכה כך הקב"ה אמר לו מה אכפת לך שכיר יום את עשה יומך עד שתרצה כשכיר יומו ונר' שמדרש זה מסייע למדרש ראשון שהתחלתי שמסיק המדרש ואמר אימתי כי תשמע כי הדין פשוט בתלמוד ובפוסקים והטור אבן העזר בסימן ל"ח הביאו כל תנאי צריך להיות ד' דברים ואלו הן שיהא כפול ושיהיה הן שלו קודם ללאו ושיהיה התנאי קודם למעשה ושיהא תנאי דבר שאפשר לקיימו ואם חסר א' מהתנאים הרי התנאי בטל ואח"כ מסיק כל האומר מעכשיו או ע"מ אינו צריך לכפול תנאו ולא להקדים תנאו למעשה אבל צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו ויש חולקין ואומרים דאפילו באומר מעכשיו או ע"מ צריך להיות בתנאי ד' דברים הללו וע"ש. ומקודם אקדים מה שראיתי ליישב פסוק א' בפרשת ואתחנן בפרשת כי תוליד בנים שמדבר שמה (דברים ד, כד) כי אבוד תאבדון מהר מעל הארץ אמר אח"כ (שם, לז-מ) ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו וגו' להוריש גוים גדולים וגו' להביאך לתת לך ארצם נחלה כיום הזה וגו' ושמרת את חקיו ואת מצותיו וקשה מה זה שהכפיל שנית להזהיר בענוש אבוד תאבדון. וע"ק מלת ותחת כי אהב ואהב את אבותיך הל"ל מאי לשון ותחת. יתבאר זה ע"פ מה מ"ש בגמרא פ' השואל (ב"מ קא, ב) גבי ההוא גברא דובין ארבא דחמרא ולא אשכח דוכתא לאותיביה א"ל לההיא איתתא אית לך דוכתא לאגורי אמרה ליה אי מקדשית לי יהבינא לך דוכתא קדשה יהבית ליה דוכתא ועייליה אוזל לביתיה יהיב לה גיטא ושדר לה אזלא היא ואגרא אגיירא מיניה וביה ואפניתיה ואותביה בשביליה א"ר הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו. וכתב עליו נמוקי יוסף והא דמצי אמרה כן היינו כה"ג שלא היה מדעתה לאיגורי להאי אלא מפני שקדשה הא אלו השכירה סתם קודם קדושין ואח"כ קדשה לאו כל כמיניה למיעבד הכי אטו המשכיר או המשאיל בית לחבירו לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח"כ היה מריבה ביניהם יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או שהשכיר לו. וכ"כ מהרמ"א בהגהותיו סי' שי"ב (סעיף ט') מי ששכר בית לחבירו והיה אוהבו ונעשה שונאו אין יכול להוציאו מן הבית ואם א"ל מתחלה שאינו משכיר לו רק משום שהוא אוהבו ונעשה שונאו יכול להוציאו מן הבית והנה הקב"ה היה אוהב לאברהם אבינו ע"ה כמש"ה (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך י"י לעשות צדקה ומשפט ולפ"ז יתבאר הענין כי בס' כי תוליד בנים הזכיר אבוד תאבדון מעל הארץ מכח שיתעבו במעשיהם ישנא אותם ויענוש אותם ופן תאמר אין הדין כך לגרש אותם מן הארץ הגם שישנא אותם אח"כ ונהפך להם לשונא מאחר שבתחלה היה אוהב אותם עז"א ותחת כי אהב אבותיך ויבחר בזרעו להורישם וגו' ולתת להם נחלה א"כ בתחלה הגיד לך שנותן לך הארץ בשביל שאהב אותך וא"כ שנתבטל האהבה ממילא יש לו רשות להוציא אתכם מן הארץ. ועד"ז כוונת המדרש שהתחלנו בפ' והיה אם שמוע כו' ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך ושמא תאמר מאחר שנתן לך הארץ אין לו רשות לסלקך מן הארץ עז"א שנית אימתי כי תשמע בקול י"י אלהיך כי בתחלה כשנתן לך הארץ הגיד לך שבעבור זה נותן לך הארץ כי תשמע בקול י"י אלהיך וה"ה המדרש במשל של שכיר יום הולך בדרך זה כי הוצרך להכפיל בפסוק זה כדי להראות שתנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי כפול. ולכן הוצרך להראות שהן כפול וכדי שלא יטעה לפרש מלת היום כאלו אמר מעכשיו וגבי אם אמר מעכשיו א"צ להטיל תנאים הללו על זה בא המדרש לרמז במלת היום שלא תאמר שפירושו הוא מעכשיו לא כן רק בא לרמז ולהודיע שהוא תנאי שאפשר לקיימו ומש"ה האריך שלא תאמר מי יכול לקיים אלה דברי הברית אשר ארוכה מארץ מדה לכן אמר היום היום דייק ר"ל קח משל משכיר יום הפקח שמשמח בעבודתו שיש לו מלאכה לעשות כך שמח תשמח במתן התורה לעשות מצות וחקים ומשפטים כפי יכולתך וי"י ישלם לך כפעולתך. ואגב אבאר מ"ר (במ"ר יא, ז) וישם לך שלום. שלום בכניסתך שלום ביציאתך שלום עם כל אדם תמה שלומות הללו עם כל אדם אין להם הבנה בודאי הברכה של שלום קאי נגד כל ישראל. ונראה לי דהמדרש בא ליישב טעות א' כי במ'ר מסיק יברכך י"י בבנים וישמרך בבנות שהנקיבות צריכות שמירה ופי' בעל מתנות כהונה משום זימה ואיתא בגמרא בכתובות (נ, א) שדרש ע"פ (תהלים קכח, ו) וראה בנים לבניך שלום על ישראל ר' שמואל בר נחמני אמר שלום על דייני ישראל דלא אתי לאגלויה ועי"ז יטעה הטועה לפרש האי וישם לך שלום קאי על רישא דקרא מה שדורש המדרש יברכך בבנים וישמרך בנקיבות ממילא יתקיים וראה בנים לבניך שלום על ישראל והוי נשמע רק לדייני ישראל ורצה המדרש לתרץ זה ואמר לא כן אלא האי וישם לך שלום קאי עם כל האדם לא על דייני ישראל לחוד ושוב ראיתי מקשים לפי' וישמרך בבנות מן הזימה הלא הבחירה נתונה ביד אדם כי הכל בידי שמים חוץ מי"ש לבאר זה אקדים ביאור מ"ר (ב"ר מח, טז) מה שפירשתי בילדותי בפ' וירא (יח, י) גבי והוא אחריו זה ישמעאל והוא אחריו מפני היחוד וקשה וכי ישמעאל צדיק היה ששמר את שרה מפני היחוד ויראה כי אמרינן במסכת ברכות (לא, ב) גבי תפלות חנה (שמואל א א, יא) אם ראה תראה אמר ר"א אמרה חנה לפני הקב"ה רבש"ע אם ראה מוטב ואם לאו תראה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי ויקנא בי וישקני מי סוטה ואין אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר (במדבר ה, כח) ונקתה ונזרעה זרע כו' והנה א"ש שהמלאך היה כדמות איש שנאמר (בראשית יח, ב) והנה שלשה אנשים נצבים עליו וכאשר ראה ישמעאל שאיש הזה המלאך היה מייחד עצמו עם שרה והיה מתיירא פן ואולי יקנא אברהם בה ויקויים בה ונקתה ונזרעה זרע וכוונתו היה שאברהם לא תלד עוד. כדי שהוא יהיה לו לבדו ולכן נכנס ישמעאל אחריו לשמור את שרה מפני היחוד כדי שלא יקויים בה ונקתה ונזרעה זרע. ועד"ז ראיתי ליישב מה שרש"י מסיק בפרשת תולדות (שם כה, כ) גבי ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה ופרש"י וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבך אלא להגיד שבחה שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע ולא למדה ממעשיהם וקשה לי ענין יחס זה לא היה ליה למקרא להודיע בפרשת תולדות במקום שמזכיר מתולדות ייצחק כי יותר היה נכון להזכיר את זה בפרשת חיי שרה במקום שהזכיר לקיחת יצחק אותה לאשה היה להזכיר שבחה כדרך אין נושאין אשה אא"כ בודקין בה ובמשפחתה ואגב יומתק לשון רש"י ולא למדה ממעשיהם ולא עשתה כמעשיהם הל"ל הענין הוא סדר היחס הזה כזה בא ללמד ולהודיע ששניהם היו עקרים יצחק ורבקה והנה היה לרבקה לעשות ענין כדי שתוליד היה לה להסתר עצמה בפני בעלה ומתוך כך יקנא בה ויקויים בה ונקתה ונזרעה זרע. לכן מזכיר פה סדר היחס שלה אצל התולדה ופרש"י שלא למדה ממעשיהם לעשות כמעשיהם פשיטא שהצדקת הזאת לא עשתה אפילו ללמוד ממעשיהם לענין היחוד ליחד עם איש זר גם זה לא עשתה. זה כוונת המדרש בברכת כהנים וישמרך בבנות מן הזימה ר"ל שלא יהיו עקרות ולא יצטרכו לעשות מעשה זימה ר"ל הייחוד הגם שאין בו מעשה ובכל זאת זימה היא כי מטעם זה מקנא בה בעלה והנה ראיתי עוד לבאר משנה אחת מסכת מגילה (כה, א), ברכת כהנים ומעשה דאמנון ותמר נקראים ולא מתרגמין ומסיק הגמרא מ"ט משום ישא ופירש"י (ע"ב ד"ה משום) שלא יאמרו הקדוש ברוך הוא נושא פנים ואינם יודעים שכדאי הם ישראל למשאת פנים כדאמרינן בברכות (כ, ב) אני אמרתי (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת והם מחמירין על עצמם עד כזית ועד כביצה וכתב הר"ן משום ישא י"י פניו אליך ובמקום אחר כתיב (דברים י, יז) אשר לא ישא פנים מיהו לפשטא דקרא מתורץ שפיר מש"ה בברכת כהנים לא כתיב ישא י"י פניך אלא ישא ה' פניך אליך ואפילו הכי חיישינן דילמא איכא למיטעי ומשום הכי לא מתרגמינן. והנה קשה לי לפי' הר"ן שאין מתרגמין משום דק' שני מקראות אהדדי מאי חזית דבברכות כהנים לא מתרגמין דילמא הפסוק כי לא ישא פנים לא היה לו לתרגם. בשלמא לרש"י דלא תלה הטעם דאין מתרגמין משום שני מקראות דסותרין אהדדי רק הם יאמרו שהקב"ה נושא פנים ואינם יודעים שישראל ראויים לכך לא קשה מידי אמנם לר"ן קשה וכדי ליישב אבאר מדרש ילקוט והובא בפרשת שמיני (רמז תקכא) בפסוק (ויקרא ט, ו) ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו אמר להן משה לישראל אותו יצר הרע העבירו מלבבכם ותהיהו כולכם ביראה אחת ובעלה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם ערלת לבבכם מפני מה כי ה' אלהיכם וגו' המדרש הזה אומר דרשוני כאשר גם הראשית חכמה כתב בזה מה ענין שאמר במדרש אותו היצר הרע העבירו כו' כאלו מרמז באצבע אל יצה"ר הידוע כאלו היו שני יצרי הרע והוכרח לומר אותו וע"ק ענין מפני מה כי י"י אלהיכם כאלו נותן טעם למה צריך לנתינת טעם. ונראה דאמרינן בחגיגה (טז, א) דרש רבי יודא בר נחמני משמיה דר"ל מ"ד (מיכה ז, ה) אל תאמינו בריע ואל תבטחו באלוף אם יאמר לך יצה"ר חטא והקב"ה מוחל לך אל תאמינו וכו' והנה ויאמר שכל הקרבנות באו לכפר עוונות וחטאים כמש"ה ונרצה לו לכפר עליו וכן המשכן היה לכפר עון העגל כמאמר רז"ל (עי' שמו"ר מח, ו) יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל ונמצא שכמו שפירש"י שמה על (ויקרא ט כג) וילאו ויברכו כשראו שהקב"ה מחל להם וכו' ועליו המשיך הדבור זה הדבר אשר צוה י"י ר"ל אותו היצה"ר המפתה להרע פשיטא אל תאבה לו ואל תשמע אליו אלא אותו היצה"ר המפתך לחטוא ואומר לך שהקב"ה מוחל לך גם יצה"ר הזה העבירו ממך והוקשה ע"ד זה מפני מה כשהקב"ה מוחל למה לא ישמע לו על זה אמר המדרש כמתרץ כי י"י אלהיכם אשר לא ישא פנים אדרבה כל האומר הקב"ה ותרן הוא יוותרו חייו ולפי זה יהיה מתורץ מה שהקשתי להר"ן שלא היה לו לתרגם הפסוק אשר לא ישא פנים כי הוכרח לתרגם כדי שיבינו העם מה שנאמר מקודם ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד. ק' להמקרא מפני מה הזהיר אותם על ככה והוצרך לפרש כי י"י אלהיכם וגו' אשר לא ישא פנים ואלמלא לא היו מתרגמין לא היו יודעים למה אמר הכתוב ומלתם ערלת לבבכם. ומאחר שהוכרח לתרגם מקרא זה ממילא בהכר' שלא לתרגם ברכת כהנים מכח קושית שני מקראות אהדדי ואין להקשות לא היה לו לתרגם גם בפסוק ומלתם ערלת לבבכם גם המקרא כי לא ישא פנים זה לאו קושיא הוא כי כל הפרשה שמה בפרשת עקב כולה דברי תוכחה הם כמש"ה (שם, יב) ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה וגו' ומלתם ערלת לבבכם וגו' ובאם לא היו מתרגמין אז לא הוי נכנס באזניהם התוכחות הללו משח"כ ברכת כהנים אף כשאין מתרגמין והעם לא יבינו מה שאומרים מ"מ קמיה שמיא גליא שרוצה לברכם. והנה המפרשים האריכו בפי' ישא י"י בניו אליך ומפרשים יעביר כעסו ממך וקשה מאי קמל"ן פשיטא כשיש שלום אין כעס ויראה כי מסיק במדרש (במדבר יא, ו) גדול השלום שאפילו דרי עליונים צריכין שלום והרי יש ק"ו מה בדרי העליונים אין קנאה ושנאה ואיבה ותחרות וצריכין שלום כ"ש התחתונים שיש איבה ושנאה ביניהם שצריכין שלום וזה"ש ישא י"י פניו אליך יעבור כעסו ממך א"כ יש מקום להיות כעס מכל שכן שצריך אתה לשלום והנה לפ' מדרש מגלה הפסוק בעצמו גודל מעלת השלום ויש לי ת"ל להאריך בענין ברכת כהנים בכמה עניינים מושכלים מתוקים אבל אין כאן מקום להאריך:

בת - ראיתי מנהג רע באילו מקומות, שאיש כי יולד לו בת, מרבים העם לעשות שחוק ולצנות. זה אומר, הקר גדול, וזה אומר הסרחון גדול, וכהנה דברים של לצנות. עד שמי שנולדה לו בת אינו מוצא מקום להחבא מגדל הרדיפה שרודפין אחריו בדברי שחוק ולצנות. ורע עלי המעשה, קורא אני עליהם לעג לרש חרף עשהו (משלי יז ה). כי הן הם מפלאות תמים דעים, שהוא הנותן הבנים למי שירצה והבנות למי שירצה, נמצא שהמלעיג על לדת הבנות אך נגד ה' דברו, מלבד אסור הלצנות כי רב הוא. ויותר מזה יש שטות גדול בקצת בורים, שאם ילדה אשתו זכר אוהבה ומכבדה כבוד גדול, ואם נקבה תלד מרחקה ואינו נכנס אצלה, ורבה העזובה והעצבה. ומה נואלו האנשים האלה מה לו עם אשתו, האם היא הלכה לשוק ובחרה לקנות לו בת ולא בן. ועוד, בהדי כבשי דרחמנא למה לה, הלוא אפשר דבנתן עדיפין לה מבני, באשר יהיה טוב מזלן ומנת חלקן, כאשר בעינינו ראינו כמה ששמחו בבת בין הבנים והיה מזלה ברוך מבנים, ואוי לו למי שבניו בנות (קידושין פב ב) ויותר גרוע מבנות כאשר הן רבים עתה עם הארץ ובני עליה הנם מועטים ורבים מכאובים לאבי הבנים על התורה ועל העבודה, מה שאין כן לאבי הבנות שאין עליו צרת הבת כי אם ללמדה מלאכת נשים ומדות טובות:

וכמה מיני גזל הם שדשו בהם רבים נזכיר מקצתם, השומע ישמע והחדל יחדל ועליו תבוא ברכת טוב. זה יצא ראשונה, מנהג רע ומר שנמצא בעולם, שהאיש אשר מטה ידו ואין לו נכסים רבים כרצונו או שנתרושש לגמרי, מה עושה, הולך לערי אדום, כגון וינ''א, ויניצי''א, ליפסיק''ה וכדומה, ולוקח סחורה מרבה בהקפה על מנת שלא לשלם או לוקח מבני עירו ואחר כך מראה שנשבר, ועל ידי שחד לשופטי ארץ עושה מה שרוצה ואחר ימים על כרחם שלא בטובתם מתרצים הבעלי חובות לעשרים למאה או שלשים למאה, ואם יאמרו על איש אחד שיוצא באצצע הדרך וגוזל את העוברים בשם לסטים יקרא ואחת דתו להמית אלבא דכלי עלמא, וכשנדקדק עושה אלה גרע טפי מהלסטים הזה מכמה פנים. א' שמהלסטים אדם יכול להשמר. ועוד, שהלסטים לא קבל טובה מזה האיש שגזלו, אבל כשלווה רשע על מנת שלא לשלם נמצא שהוא כפוי טובה ומשלם רעה תחת טובה לאיש אשר האמינו וגמל עמו חסד והלוהו, וכתיב (משלי יז יג) משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו. ועוד, שהלסטים אינו גונב אלא ממון וזה גונב ממון ודעת הבריות. ועוד, שנועל דלת בפני לוים ובהדי הוצא לקי כרבא (ב''ק צב, א). ועוד, שהלסטים אם יתפסוהו שלם ישלם ויהא לוקה ומשלם, לא כן זה שבכח שופטי האליל ליכול ולחדי ממון חברו ויעשה מה שלבו חפץ והבעל חוב יראה וכעס שניו יחרק ונמס ואין לו מושיע רק ה' יריב ריבם וקבע את קבעיהם נפש (משלי כב כג). ומעיד אני שהרבה אנשים ראיתי שעשו כזה ונתקים בהם מקרא שכתוב (ירמיה יז יא) עשה עשר ולא במשפט בחצי ימו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל. ואפלו מה שהיה בידם נאבד מהם, כי כך היא המדה, בא זה ואבד את זה, מלבד ענשו השמור לו לעולם הבא:

גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה. שנאמר (ישעיהו נו, א) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. וגרסי' במ' שבת בפ"כ ר' אלעזר אומר אמ' עולא אין ירושלם נפדית אלא בצדקה, שנא' ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. והנותן צדקה לעניים הוא רצוי לפני הב"ה יותר מן המקריב לפניו עולות וזבחים, שנא' עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. אבל המלעיג לרש ולאביון כאלו מחרף להב"ה, שנאמר (משלי יז, ה) לועג לרש חרף עושהו, כלומר אין כח בזה להעשיר לזה. והחומל על העניים הב"ה מרחם עליו מפני שהעניים מבקשים עליו רחמים, והב"ה שומע תפלתן, שנא' כי שומע אל אביונים ה', וכתי' (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע, וכתי' (איוב כט, יג) ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנ' ארנין, וכתי' (איוב לא, כ) אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם. ואפי' בני אדם שאינן צריכין לצדקה מברכין אותו, שנא' טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל.

גערה - גערה היא צריכה, לגער בעוברי עברה אם מבין שתחת גערה במבין (משלי יז י). אבל יותר טוב לדבר בלשון רכה, כי לשון רכה תשבר גרם (שס כה טו). והגערה גוררת כעס לגוער ומחלקת וקטטה מן הנגער, כי לא כל אדם מקבל גערה, ובפרט בזמן הזה אפלו הבנים קטנים אינם מקבלים כל כך גערה מאביהם ואמם, לכן זו דרך ישרה שיבר לו המוכיח לדבר בלשון רכה וחך מתוק חלק משמן, ולא ידבר קשות, אלא יהיה חכו ממתקים, ובפרט אם הוא בפני אחרים ובפני רבים לא יגער בחברו שנמצא שהוא מלבין פני חברו ברבים, שאמרו רבותינו ז''ל (אבות גק יא) שאין לו חלק לעולם הבא. לכן מאד צריך לזהר בזה. ובפרט בבית הכנסת דאיכא נמי משום כבוד ומורא בית הכנסת שאסור לגער, ואפלו אם רואה בחברו שעושה העגל, חס ושלום, לא יתן בקולו קול עז לגער בו, כי נפשו הוא חובל, והרי זה דומה למכבס בגדיו נגד השמש, הבגדים מתלבנים והוא נעשה שחור. וזה רמז אפר הפרה, שמטמא את הטהור ומטהר את הטמא, כך זה מבקש לתקן את חברו והוא מתקלקל. וכבר פרשו רבותינו ז''ל (ערכין טז, ב) על פסוק (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. שתנאי מצות התוכחה הוא שלא ילבין פניו ולא ישא חטא, לכן אי בעי לאפרושי מאסורא ילך אצל חברו וידבר דבריו בינו לבינו בנעם שיח, או ימתין עד שימצא עמו יחידי ויוכיחנו על פניו באפן נאה לפי מה שהוא אדם ולפי צרך שעה, ולעולם ראוי לדבר בקול נמוך בשפה רפה, כי זה מורה על הענוה וכניעה, כדכתיב (ישעיה כט ד) ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך. וקול כסילים בגערות הבל המה מעשה תעתועים לשומעים מבלבלים ומתעים, אבל דברי חכמים שבנחת נשמעים הם ערבים ומתקבלים לשומעים:

ועל פי הדברים האלה יתבאר המדרש (שמו"ר לד, ג) זה נוסחו, ועשו לי מקדש, אמר הקב"ה לישראל אתם צאני ואני הרועה, שנאמר (תהלים פ, ב) רועה ישראל האזינה, עשו דיר לרועה שיבוא וירעה אתכם, לכך נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אתם כרם שנאמר (ישעיה ה, ז) כי כרם ה' צבאות בית ישראל, ואני שומר שנאמר (תהלים קכא, ד) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, עשו סוכה לשומר שישמור אתכם. אתם בני ואני אביכם. אתם בנים, שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם. ואני אביכם, שנאמר (ירמיה לא, ח) כי הייתי לישראל לאב. כבוד לבנים כשהם אצל אביהם, וכבוד לאב כשהוא אצל בניו, וכן הוא אומר (משלי יז, ו) עטרת זקנים בני בנים. עשו בית לאב שיבוא וישרה אצל בניו, לכן נאמר ועשו לי מקדש, עד כאן:

הכאה - אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מו''ק יז, א) המכה בנו גדול חיב נדוי. ולפם טעמא אף אנו נלמד דלאו דוקא מכה בנו גדול, שהרי הטעם הוא לפי שגורם לבנו שיהא בועט בו ויהא מקלה אביו ונמצא עובר על ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד), הנה כי כן לא גדול גדול ממש אלא אפלו קטן כל שיודע בו שאינו מקבל מרות, כגון בדורות הלל. ו דחצפא יסגא ובן בועט באביו לא על ידי הכאה, אלא אפלו אם גוער בו בכעס, גם הוא יכעס ואינו מקבל גערה, ואמת אמרו (משלי יז י) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה. במבין אמרו, אבל מי שאינו מבין אינו מקבל גערה. ויש בן שאינו שומע בקול אביו ובקול אמו, וכל כי הא צריך דעת באב ואם ביודעים ומכירים את בניהם שהם קשים ואין יראת ה' נגד פניהם ואינם שומעים בקול אביהם ואמס, לא יצוו עליהם שום דבר שישרתום, וישתדלו שלא לכעס עליהם ושלא לגערם ולא ידברו אליהם אלא בלשון רכה. ונהי שלא כל העתים שוות ופעמים שלא יוכל אב ואם להתאפק מלצוות את בניהם שום דבר ומלכעס עליהם ולחרפם ולקללם, כי יחרקו שן ונמס לבם בראותם שעושים הבנים דברים שאינם מהגנים, על כל פנים את אשר בכחם לעשות יעשו ויבחרו הרע במעוטו:

ומצות הלואה אינו רק במעות אלא גם בפרקמטיא. אם נותן לו בהקפה ואינו מוסיף על דמי המקח לתן לו יותר ביקר בשביל שהוא בתורת הקפה מצוה קעבד ועולם חסד יבנה. ומאחר שדרך לתן בפרקמטיא בהקפה אפלו לעכו''ם ואינו קשה עליו כל כך כמו הלואת ממון, בקל יוכל איש לקים מצוה רבה זו, דכתיב (ויקרא כה לה) כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו. שהיא הגדולה שבצדקות, ויתן לו בפחות ממה שמוכר לאחרים כדי שישאר לו מקום להרויח, כמו שפרשו רבותינו ז''ל על פסוק (שם שם יד) וכי תמכרו ממכר שיתן לו באפן שגם הקונה יהיה לו ממכר וירויח בו ויגבה ממנו בפרוטות מעט מעט שכל פרוטה ופרוטה מצטרף לחשבין גדול, ויכול להיות סבה שיתפרנס בכבוד מיגיע כפיו ושיעשה קרן ויוכל להגיע לעשר גם כן בעזר משדי. על כגון זה נאמר (משלי כא כא) רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. ומכל מקום טוב לגבר שיבחר לו אפן משא ומתן שלא יצטרך לתן בהקפה, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוכה נו, ב): טב קרא מקרי. פרש רש''י, טוב מעט רוח ביד מהרבה בהקפה. ואמרו על חסיד אחד, שהיה מתפלל הרחמן יצילני מפזור הנפש, דהינו פזור ממונו שהוא פזור הנפש. ובפרט הנותנים לאנשי מקומות רחוקים וצריכים לשום לדרך פעמיהם בדרכים שהם בחזקת סכנה כדי לגבות ויכולים לומר בנפשנו נביא לחמנו. וטוב פת חרבה ושלוה בה (משלי יז א). וברכת ה' היא תעשיר (שם י כב) אם נגזר עליו שיהא עשיר המרבה לא המעיט והממעיט לא החסיר:

ונראה לפרש בזה את דברי רש"י במס' בברכות, דאיתא התם (בדף ג' ב'), "ואמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי יהושע בן לוי אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת, אמר רבי אבא בר כהנא לא אמרן אלא בדברי תורה אבל מילי דעלמא לית לן בה". ופירש רש"י, "אלא לדבר הלכה אסור לספר לפניו, שהכל חייבין לספר בהן, והמת דומם, והוה ליה 'לועג לרש חרף עושהו' (משלי י"ז, ה')". ומבואר מדברי רש"י שכשאחד מדבר בלימוד אז חבריו מחוייבים להשתתף עמו, ומטעם זה אסור לדבר דברי תורה בפני המת שבזה הוא מבזה את המת, שהרי המת אינו יכול להשתתף עמו.

הנה כי כן, האיש שהוא בר דעת בעיניו יראה ולבבו יבין זאת לא יתן עיניו בממון, ויבחר לו אנשים חכמים יראי אלקים אפלו רלקנים שבהם בממון, טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב (משלי יז א). וגם כן אמרו (יבמות סג! א) נחת דרגא נסב אתתא. ושומע עצת חכמים (שם יב טו) ישכן בטח. ומצות לשמע דברי חכמים ראויה היא שתגן שיהא זווגן עולה יפה:

חברותא - חברותא מה טובה, עד שאמרו (מבחר כ, יא ירושלמי הוריות פ''ג ה''א מאירי משלי יז יז): אדם בלא חבר כשמאל בלא ימין, רק שיהיה חבר טוב ירא אלקים וסר מרע. וכבר אמרו רבותינו ז''ל (יבמות סג א) סק דרגא בחר שושבינא. וטוב לגבר שיהיה לו חבר טוב אוהב ורע שיגלה לו כל סתריו ויתיעץ עמו על כל דבר שרוצה לעשות. ואף אם הוא חכם גדול, יטל עצה מן הקטן, ושמע לעצה חכם (משלי יב טו), כי טובים השנים מן האחד (קהלת ד ט). ומי גדול מן הקדוש ברוך הוא ואמר (בראשית א כו) נעשה אדם, ואמרו רבותינו ז''ל (סנהדרין לח ב) שנמלך במלאכי השרת, ללמד לאדם דעת שאף הגדול יטל עצה מן הקטן, כי כמה פעמים עינו מטעהו, ולפם חורפא שבשתא (ב''מ צו ב), וכל האדם כוזב. וכאשר יטל עצה, אם לא יועיל לא יפסיד, ואם לא יישר בעיניו הישר בעיניו יעשה. ושנינו (משלי ג ה) ואל בינתך אל תשען ותשועה ברב יועץ. ומה גם לעסוק בדברי תורה צריך חברותא שמחדדין זה לזה בהלכה. וידוע מאמר רבותינו ז''ל (תענית ז, א) על פסוק (ירמיה נ לו) חרב אל הבדים ונאלו. רחמנא לצלן ולשיזבן. אך צריך לבחר חברים טובים שנוחים זה לזה בהלכה ומודים על האמת, לא כן כשאינם טובים שמנגחים זה לזה בדברי קנטורים ורבה קטגוריא ושנאה ותחרות, כל כי הא ההעדר טוב. ואם לא ימצא חבר טוב, התלמידים יהיו לו לחברים, שכבר אמר רבי פלוני הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר, ומתלמידי יותר מכלם (תענית ז א):

ותמיד יהיה הכנעה בלבו של אדם. בפרק קמא דברכות דף ז' (א), אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי, טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות, שנאמר (הושע ב, ט) ורדפה את מאהביה וגו', ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה. וריש לקיש אומר יותר ממאה מלקיות, שנאמר (משלי יז, י) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה, עד כאן. וזה לשון רש"י, מרדות אחת, לשון רידוי והכנעה שאדם שם אל לבו מאליו. ורדפה את מאהביה וגו', וכשתראה שאין עוזר תשים על לבה לאמור אשוב אל אישי הראשון. תחת גערה במבין, תחת באדם מבין טובה מהכות כסיל מאה, תחת הטעם למעלה תחת התי"ו ולא כמו אל תירא ואל תחת שטעמו בחי"ת, אלא למעלה תחת התי"ו, רוצה לומר שהוא שם דבר שאי אפשר לפותרו, לשון תפעל לומר תכניע את האדם, אלא תכנע היא בעצמה, לכן שינה את נקודתה לומר שהוא שם דבר, עד כאן:

יתרון - זו מדה רעה, שאדם חפץ שיהא לו יתרון על חברו, ולא לבד במלי דעלמא, שהיא מדה רעה, אשר מנפש ועד בשר מכלה, שלעולם אינו שמח בחלקו, והוא נכשל במדת הקנאה והתאוה והכבוד, שמוציאין את האדם מן העולם, וכל ימיו מכאובים, שהוא הולך ומצטמק על טובת חברו והשגת כבודו על שאינו יכול להשיג, והוא יגע להעשיר ולהשיג מה שאינו יכול להשיג, ונמצא שהימים, אשר הוא חי על האדמה, חיי צער יחיה, ואחריתו יהיה נבל, אבל אפלו במלי דשמיא אי עביד מצוות ומעשים טובים כדי לעלות במעלות ולעבר את חברו גם זה חלי רע, ואלו קראם בזהר הקדוש דאנון מערב רב דכתיב בהו (בראשית ו ד) המה הגברים אשר מעולם אנשי השם, ומתוך כך מצטער כשרואה חברו עולה במעלות, והיה חפץ שכלם יהיו פחותים ממנו. וכשרואה אחד שמקצר בעבודת ה', ישמח לבו על שנשאר הוא למעלה לפי דעתו וחברו למטה, וזו רעה גדולה, שאם על השמח בתקלת חברו בעניני העולם הזה כתיב (משלי יז ה) ושמח לאיד לא ינקה, כל שכן וקל וחמר השמח בקצר השגת חברו ובהכעיסו את בוראו, שנמצא שהוא שונא את בוראו וחפץ בצערו, רחמנא לצלן מהאי דעתא, וגם מתוך שיש לו מדה רעה זו, בשמעו שמשבחין לאחד בחכמתו ובמעשיו, בשרו עליו יכאב, אך בשמעו שמגנים לאחד, יהיה לו נחת רוח ויחפש גם הוא לתן מום בקדשים, וכהנה רעות שנמשכות מחמת מדה רעה זו:

ישוב הדעת - ישוב הדעת הוא הכרחי מאד לעסק התורה ולעבודת השם יתברך, ובפרט כגון אנן יתמי דיתמי שלבנו בל עמנו, די לנו טרדא כל דהוא להטרידנו מעבודת השם יתברך. הנה כי כן ראוי לאדם לבקש ישוב, ויברח מאד מפזור הנפש, דהינו פזור ממונו וכהנה טרדות הסוחרים, וטוב פת חרבה ושלוה בה (משלי יז א) ובלי טרדת הלב וצער ופחד תדיר. ומאן דביש לה בהדא מתא ליזיל למתא אחריתא (ב''מ עה ב) להמציא מרגוע לנפשו, ולבקש מנוח אשר ייטיב לו לעבודת בוראו, ואם יש לו שום עסק הכרחי, ימהר יחיש מעשהו יפה שעה אחת קדם כדי לפנות לבו מטרדא זו, שיהא עליו טרדא אחת פחותה. וכן טוב לגבר שכל דבר שרוצה לזכר בין ממלי דשמיא בין ממלי דעלמא, תכף ירשם בכתב לזכרון, כדי שלא יהא טרוד להיות זוכר שירשמנו לבל ישכח, שכיון שכתב לא יסיחנו ממחשבתו:

כפוי טובה - כתיב (משלי יז יג) משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו. וחיובא רמיא על האדם שקבל כל דהוא טובה מחברו, שתהא חקוקה בלבו תמיד כל הימים שלא לגמל עמו שום רעה ולשלם לעושה הטובה ככל הבא מידו. אפלו אם עשה לו גם כן רעה, הרעה ישכח והטובה לא ישכח, כי צריך האדם שיהא בו מדעת קונו. וכתיב (ישעיה מט טו) גם אלה תשכחנה, שהוא מעשה העגל, ואנכי לא אשכחך שהוא קבלת התורה. וצא ולמד ממשה רבנו, שלא הכה את היאור ואת העפר לפי שקבל טובה מהם (תנחומא וארא יד). וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (במדבר רבה כב ד) שלא נקם משה נקמת מדין לפי שנתגדל ביניהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בשמות רבה (ד ב) כל הפותח פתח לחברו, חיב בכבודו יותר מאביו ואמו. אתה מוצא באליהו שלא החיה אבותיו כמו שהחיה את בן הצרפית, ואלישע לא החיה אבותיו כמו שהחיה את בן השונמית, אלא שמסר נפשו על אכסניא שלו. ואם כל כך חיב להחזיק טובה לחברו על פת לחם, על אחת כמה וכמה אם קבל ממנו טובה הרבה, ועל אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכפלת אם קבל ממנו טובת הנפש, כגון שלמדו חכמה או הדריכו בדרך טובה והפרישו מדרך רעה, שזו טובה גדולה שאין למעלה הימנה, כמה וכמה יגדל חובתו להכיר טובתו ולנהג בו כבוד, ואם לא ינהג בו כבוד כראוי, אין לך כפוי טובה גדול מזה. וישא ביום ההוא קל וחמר בעצמו כמה וכמה חיב אדם לבוראו, המרבה להיטיב רב טוב לבית ישראל עד אין חקר, כך גדלה חובותינו עד אין חקר:

מנוחה - מנוחה כי טוב, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קיד א) אכל בצל ושב בצל. וכבר ספרו (עי' חובת הלבבות שער הבטחון בפתיחה בדיבור והעשירי) על חסיד אחד שהיה מתפלל רחמנא לצלן מפזור הנפש, דהינו פזור הממון שהוא פזור הנפש. ואמרו (משלי יז א) טוב פת חרבה ושלוה בה. ואמרו (קידושין פב ב) לעולם ילמד אדם את בנו אמנות נקיה וקלה ויתפלל למי שהעשר שלו. והמאמין בה' ובוטח בו באמת ובאמונה שלמה, כי הוא הנותן כח לעשות חיל ושאין מעצור לה' להושיע בין רב למעט, ואם ירוץ כצבי וייגע להעשיר ויטרח הרבה, המרבה לא העדיף על מה שקצבו לו מן השמים, והממעיט לא החסיר, האיש הלזה יבחר לו מנוחה כי טוב לעבודת השם יתברך שמו, ולא ילך בדרכים המענים כחו ומקצרים ימיו, כדכתיב (תהלים קב כד) ענה בדרך כחי, קצר ימי. וכל הדרכים בחזקת סכנה. ואם עושין לו נס, מנכין לו מזכיותיו, ואוי לו לאדם שמפסיד זכיות כדי להרויח ממון. וכמה הרפתקי דעדו על ראש הולכי דרכים, ועל הכל הפסד גדול שמפסיד מעבד את ה' ומהתפלל בצבור בהיותו בדרכים, והיא לא תצלח. וכבר אמרי אנשי במקום שאין ברכו, אין ברכה. ובאמת אמרו. אשרי יושבי ביתך:

ואשה משכלת היא תתהלל שכאשר תראה שבעלה בדחק ובצער תחזקהו בדבריה הטובים ותאמר לו, ראשי ראשי אל ירע בעיניך, קח נא את כל אשר אתי בבית להיות לך לקרן לשא ולתן ונשבע לחם ונהיה טובים, וכל התכשיטין והקנינים הבל הבלים וטוב פת חרבה ושלוה בה (משלי יז א), וטוב לי ראות פניך ששים ושמחים מכל אבנים טובות ומרגליות. ובטח בה' כי לא יזנח לעולם וירחיב את גבולך והבית ימלא ברכת ה':

נקימה ונטירה - נקימה ונטירה הם שתי מצוות שהזהירנו יוצרנו וצונו (ויקרא יט יח) לא תקם ולא תטר את בני עמך. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (יומא כג א) שנקימה הוא האומר כאשר עשה לי כן אעשה לו, וכשם שהוא מנע טוב ממני כך אני אמנע ממנו. ונטירה הוא שאל כפעלו ישלם גמולו, ואדרבא משלם טובה תחת רעה, אלא שאומר לו, ראה שאיני כמוך, באפן שמורה שלא הסירו מלבו. וחיובא רמיא שלא להקפיד כלל, ועל אחת כמה וכמה שלא ישמח בנפל אויבו שעשה עמו רעה, כמנהג חסרי מדע, שכאשר יארע שום צער ונזק לאשר גמל עמו רעה, תכף יאמר בשלי הצער הזה, אנא ענישתה כאלו קדשא בריך הוא תבע ביקרה. ולו חכמו ישכילו כי זו רעה לו, שכל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחצתו של הקדוש ברוך הוא (שבת קמט א), וכמו שיי, תבו התוספות (כ''ב כב א ד''ה אנא) שעל זה היו מצטערים גדולי עולם באמרם אנא ענישתה, שהיו חוששין שמא בשבילם נענש. ועוד בה, דקרא כתיב (משלי יז ה) ושמח לאיד לא ינקה:

עונש - ידוע מאמר הכתוב (משלי יז כו) גם ענוש לצדיק לא טוב. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קמט ב) כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחצתו של הקדוש ברוך הוא. ומאן דענש וקטל על ידי קללות כמה רעות עושה. אחת דהוה מצי למפק מנה זרעא מעליא (ומי יכול לעשות כמשה רבנו כשהרג את המצרי, דכתיב (שמות ב יב) ויפן כה וכה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמו''ר א, כט) שנסתכל עד סוף כל הדורות, אי נפק מנה זרעא מעליא, וכן אלישע כשקלל את הנערים (מ''ב ב כד)). ועוד בה, שבחיים חיותו מרבה מצוות ומעשים טובים ועושה נחת רוח ליוצרו, ובזמן שהרשע מצטער שכינה מצטערת, מה הלשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי. וכבר כתב מוהר''י אזולאי בהשמטות ספר ''דבש לפי'', שמה שכתוב (שבת לד א) נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות. הינו שהיו מכונים שאם הרשע חיב מיתה וחפץ ה' בזה תועיל הכונה, ואי לא, לא. והוא על דרך משה רבנו עליו השלום, שנמלך במלאכים כשהרג את המצרי (שמות רבה א כט). אי נמי דנתן עיניו הינו, כשהיה הרשע חיב מיתה ודאי. והתוספות (ב''ב כב א, ד''ה אנא) כתבו אההיא דאמרו אנא ענישתה, שהיו מתעצבים על זה, שאמרו (שבת קמט, ב) כל שחברו נענש על ידו וכו', עין שם:

הנה כי כן, ראוי לאדם למחל לכל אדם ולבקש רחמים שלא יענש שום אדם בסבתו. ועוד מטעם אחר ראוי לבקש רחמים על זה כדי שינצל הוא מחטא, כי בקשי גדול יכול מלט מעבר על מה שאמר הכתוב (משלי כד יז) בנפל אויבך אל תשמח. וכתיב (משלי יז ה) שמח לאיד לא ינקה. ואם הוא ינצל אפשר שחברו לא ינצל מחטא מלהיות חושד בכשרים, שיחשד את חברו שהוא שמח על רעתו, באפן שהמקלל את חברו ומבקש רעתו גורם רעה לעצמו. וכשם שאמרו (ר''ה טז ב) שהמוסר דין על חברו הוא נענש תחלה, כן הדבר הזה, שהמבקש שיענש חברו בעבור אשר חטא לו, יאמרו המקטרגים רבונו של עולם, הוא אשר חטא לך, על אחת כמה וכמה שראוי לענש. כל קבל דנא, המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו (יומא כג א):

עונש - ידוע מאמר הכתוב (משלי יז כו) גם ענוש לצדיק לא טוב. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קמט ב) כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחצתו של הקדוש ברוך הוא. ומאן דענש וקטל על ידי קללות כמה רעות עושה. אחת דהוה מצי למפק מנה זרעא מעליא (ומי יכול לעשות כמשה רבנו כשהרג את המצרי, דכתיב (שמות ב יב) ויפן כה וכה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמו''ר א, כט) שנסתכל עד סוף כל הדורות, אי נפק מנה זרעא מעליא, וכן אלישע כשקלל את הנערים (מ''ב ב כד)). ועוד בה, שבחיים חיותו מרבה מצוות ומעשים טובים ועושה נחת רוח ליוצרו, ובזמן שהרשע מצטער שכינה מצטערת, מה הלשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי. וכבר כתב מוהר''י אזולאי בהשמטות ספר ''דבש לפי'', שמה שכתוב (שבת לד א) נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות. הינו שהיו מכונים שאם הרשע חיב מיתה וחפץ ה' בזה תועיל הכונה, ואי לא, לא. והוא על דרך משה רבנו עליו השלום, שנמלך במלאכים כשהרג את המצרי (שמות רבה א כט). אי נמי דנתן עיניו הינו, כשהיה הרשע חיב מיתה ודאי. והתוספות (ב''ב כב א, ד''ה אנא) כתבו אההיא דאמרו אנא ענישתה, שהיו מתעצבים על זה, שאמרו (שבת קמט, ב) כל שחברו נענש על ידו וכו', עין שם:

הנה כי כן, ראוי לאדם למחל לכל אדם ולבקש רחמים שלא יענש שום אדם בסבתו. ועוד מטעם אחר ראוי לבקש רחמים על זה כדי שינצל הוא מחטא, כי בקשי גדול יכול מלט מעבר על מה שאמר הכתוב (משלי כד יז) בנפל אויבך אל תשמח. וכתיב (משלי יז ה) שמח לאיד לא ינקה. ואם הוא ינצל אפשר שחברו לא ינצל מחטא מלהיות חושד בכשרים, שיחשד את חברו שהוא שמח על רעתו, באפן שהמקלל את חברו ומבקש רעתו גורם רעה לעצמו. וכשם שאמרו (ר''ה טז ב) שהמוסר דין על חברו הוא נענש תחלה, כן הדבר הזה, שהמבקש שיענש חברו בעבור אשר חטא לו, יאמרו המקטרגים רבונו של עולם, הוא אשר חטא לך, על אחת כמה וכמה שראוי לענש. כל קבל דנא, המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו (יומא כג א):

קרובים - ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק (שמות כב כד) את העני עמך. ענייך ועניי עירך, ענייך קודמין (ב''מ עא א). וכתיב (ישעיה נח ז) ומבשרך לא תתעלם, וכתיב (משלי יז יז) ואח לצרה יולד. וקימא לן (יו''ד סי' ח''ז סעיף ח) שמי שיש לו קרובים עשירים אין נותנין לו מקפה של צדקה, שעל קרוביו מוטל לפרנסו ומה גם אם אביו ואחיו עניים, שחיב לרחם עליהם ולפרנסם כפי כחו בכבוד ובסבר פנים יפות, שאם ירבה לתן לאחרים ויניח את אביו ואת אחיו מטלים ברעב הרי זה עתיד לתן את הדין, ובמקום צדקה תחשב צעקה, אם לא שאחיו אינם מהגנים שפיר דמי, אבל לגבי אביו ואמו ליכא מקום פטור, וחובה מטלת עליו לקים כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב דברים ה טז) איזהו כבוד, מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו (קדושין לא ב), ובפרט לעת זקנתם חיב לכלכל את שיבתם ולתת להם די מחסורם בכבוד גדול וסבר פנים יפות. ואם יתן איש את כל הון ביתו, לא יוכל שלם את אשר סבלו עמו אביו ואמו בגופם וממונם:

תוכחה - תוכחה היא אחת מרמ''ח מצות עשה, דכתיב (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. וזאת המצוה מטלת על כל ישראל, לא כמו שסוברים רבים מעמי הארץ שלא נתנה מצוה זו אלא למי שהוא חכם העיר, לא כן הדבר, אלא כל בר ישראל חיב להוכיח את חברו בראותו שעובר עברה או שנמנע מלקים מצוה. ויותר יגדל החיוב על שאר עמא, שדבריהם עושים פרות יותר מדברי החכם, שאם יוכיחנו החכם, יאמרו, הוא חכם, הוא חסיד ומי יוכל לעשות כמעשהו, אם היינו כלנו כמותו, היה בא המשיח, כאלו ביאת המשיח הוא דבר בלתי אפשר על ידינו. ועוד, שהחכם אינו מצוי תדיר אצל עמי הארץ ואינו רואה במעשיהם, לא כן חברו הרגיל אצלו, וכאשר יוכיחם ויאמר להם, אל נא אחי תרעו, וגם לי לבב כמוכם לעשות כמעשיכם, אך חוששני לי מחטאת, כי האלהי''ם יביא במשפט על כל, ולמה לא נחוס על כבוד קוננו ונהיה מאותם שנאמר עליהם (משלי יז כה) כעס לאביו בן כסיל, וממר ליולדתו, ולמה לא נחוס על נפשנו ונהיה מאבדים עצמנו לדעת, כזאת וכזאת ידבר איש אל רעהו ודבריו עושים פרות:

והן אמת שגם על זה היה דוה לבנו, על שאין אנחנו יכולים לבכות בכיה גדולה כאשר עם לבבנו וכאשר יאות לנו, מחמת סמיות עינינו, שאם היינו זוכים מעט מזעיר שתפקחנה עינינו, והיינו רואים גדל ועצם חטאתינו, ומה גרמנו בהם גלות השכינה וחרבן בית המקזדש וקלקול צנורות השפע, וצער קדשא בריך הוא ושכינתה, וצער העליונים והתחתונים ופגם בכל העולמות ועכבות משיחא וכהנה רעות רבות שגרמנו, באפן שנאמר עלינו (משלי יז כה) כעס לאביו בן כסיל, וממר ליולדתו, אם היינו רואים ומרגישים מעט מכל זה, היה ראוי לנו שנבכה בכיה רבה ממש עד שתצא נפשנו, כמעשה רבי אלעזר בן דורדיא (ע''ז יז, א) שיצאה נשמתו בבכיה ונמצא שהוא מזמן לחיי העולם הבא. מי יתן ראשינו מים ועינינו מקור דמעה ונבכה יומם ולילה עד שתצא נפשנו: