Allusion sobre Génesis 24:72

ויקח העבד עשרה גמלים, וכן כמה פעמים נזכר בפרשה גמלים ובודאי אין זה במקרה ח"ו כי אלו הי' במקרה לא הזכיר זה בתורה כי מה נ"מ אם הי' גמלים או סוסים או חמורים, ונראה דהנה במ"ר את הגמל זו בבל, והנה בבבל נאמר כי שם בלל וגו' וזהו עירוב טוב ורע, והמגדל וצלמו של נבוכדנצר שהי' שם חקוק בפיו ומיכלא דהאי רשיעא בשרא בחלבא והדברים עתיקים, והנה גמלי אברהם יצאו זמומים שלא ירעו בשדות אחרים מפני הגזל, וגזל הוא ג"כ ענין עירוב כי כל ממונו של אדם שייך דווקא אליו והבהמה והכלים כרגלי הבעלים יוכיחו, ואברהם באשר תיקן את החטא עץ הדעת עירוב טוב ורע ועליו נאמר אשר לא הלך בעצת רשעים זה דור הפלגה, לכך יצאו גמליו זמומים מפני הגזל, היפוך עירוב טוב ורע, וע"כ לא הוציא את רבקה מבית בתואל ולבן שהוא בירור הטוב מהרע אלא ע"י מי שהי' בהעירוב טו"ר ונתבררו וכענין שאמרו חז"ל בסנהדרין (לט:) חזון עובדי' כה אמר ד' לאדום, מ"ש עובדי' לאדום, כו' אמר אפרים מקשאה כו' גר אדומי הי' והיינו דאמרי אינשי מיני' ובי' אבא ניזל בי' נרגא, וזה שרמזו במדרש ותרכבנה על הגמלים שכן דרך גמלים להיות גדלים במזרח, דמזרח הוא בבל, כמו שאמרו בבבל על א"י במערבא:

מד' יצא הדבר במ"ר מהיכן יצא ר"י ב"ר נחמי' מהר המורי' יצא ורבנן אמרי מהיכן יצא ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ד', והוא פלאי:

האהלה שרה אמו ברש"י דוגמת שרה אמו שכ"ז ששרה קיימת הי' נר דלוק מע"ש לע"ש וברכה מצוי' בעיסה וענן קשור על האוהל, ומשמתה פסקו ומשבאתה רבקה חזרו, הנה הרמב"ן ז"ל כתב שהאבות הי' סוד ד' עלי אהלם, והמשכן שהי' אח"כ הי' דוגמת האבות, והנה שלשה דברים הללו מצינו במשכן שהי' הנר מערבי דולק בנס שממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים ובלחה"פ לחם חם ביום הלקחו ושנשתלחה ברכה בלחה"פ, ועוד זה כי ענן ד' על המשכן, וכ"ז הי' נסים, והן עצמן הדברים שנאמרו בשרה, וענין נר דולק מע"ש לע"ש, היינו שימי החול לא קלקלו את האור שהשיגו בש"ק וא"כ כשבאה שבת שניה ניתוסף אור על אור, והוא כענין נר המערבי שממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים, וכעין הכוונה הנ"ל, דהתוספות אור שבא הי' ניתוסף על האור הקודמת לו, וברכה מצוי' בעיסה הוא כעין שהי' במשכן שנשתלחה ברכה בלחה"פ וממנה באה שובע לעולם, וזהו הרמז שהי' הלחם חם ביום הלקחו שלא נתיישן, שמאחר שהי' ברכה נשתלחה בו, הרי הי' חיות שבו שופע עליו תמיד ואינו כמו דבר טבעי שכמו שנשפע בו חיות מתחילה כן הוא לעולם, וכ"ז כאשר הי' ישראל זכאים והחליפו כח בעבודתם בכל עת, וזה עצמו הי' בשרה שלא נתיישן אצלה העבודה והכל הי' בכלל הכנה אצלה ולכך הי' הברכה מצוי' בעיסה והי' המאכל ג"כ ניסיי כמו שהיתה היא עצמה בעבודה וענן קשור על האוהל זה השראת השכינה כמו על המשכן:

ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר וגו' הנה האיש הזה הנאמר עליו לבן ביקש לעקור את הכל מדוע בפעם הזאת לא מצינו לו דבר רע, אדרבה קפץ להשיב קודם אביו כאלו הי' סיבה שגם בתואל יסכים, ובאמת אח"כ בתואל רצה לעכב ובא מלאך והמיתו, ונראה שלבן מחמת שעדיין הי' בו נשמת רחל ולאה לא הי' כ"כ רע, רק אח"כ בימי יעקב שכבר נולדו רחל ולאה ונפרד ממנו כל חלקי הקדושה אז נהפך לשונא גמור ורצה לעקור את הכל וע"כ בתואל שכבר נולד ממנו כל אלה הוא הי' רוצה לעכב, ובזה יובן מה שאמרו ז"ל מקום שישבו בו ישראל הי' מקולקל מן הכל כי ישראל בררו מהם כל חלקי הקדושה ועשאו כמצולה שאין בו דגן ע"כ הי' רעים ביותר, וזה שאמר אברהם לאליעזר אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו, כי לכאורה אשר אנכי יושב בקרבו הוא מיותר ורבותינו ז"ל התעוררו בזה ופירשו שהזהירו על בנות ענר אשכול וממרא, ויהי' פירושו כמו אף אשר אנכי יושב בקרבו, ולפי דרכנו יש לומר עוד שזה נתינת טעם על שלילת בנות הכנעני משום שאנכי יושב בקרבו, ובררתי מהם כל חלקי הקדושה וכנ"ל:

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידי' עשרה זהב משקלם, פירש"י בקע רמז לשקלי ישראל בקע לגלגולת, ושני צמידים רמז לשני לוחות מצמדות עשרה זהב משקלם רמז לעשרת הדברות שבהם, נראה לפרש ענין שלשה כלים הללי, דהנה אמרו ז"ל שלש מדות טובות יש בישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים, יש לומר דהם נגד גוף ונפש ושכל ביישנים הוא מפאת השכל כי קטן שאין לו דעת אינו מתבייש, וגם בגדול לפי שכלו הוא מתבייש לפני הש"י העומד עליו ורואה את מחשבתו ודיבורו ומעשיו, רחמנים הוא מכחות הנפש שמתמלא רחמים, גומלי חסדים הוא במעשה המתייחס לגוף ולעומתם נזם שהוא תכשיט על הראש שבו משכן השכל, וכמו שהשכל הוא נבדל מכוחות הנפש והגוף, כן הנזם הוא כלי נבדל, ואין לו ענין עם תכשיט הצמידים, השני צמידים הם נגד רחמנים וגומלי חסדים שהם כוחות הנפש והגוף, והם שני מדות צמידים וענין אחד להם, ויש לומר עוד היות מדת רחמנות הוא שאדם מתפעל ומתמלא רחמים, הנה הוא מקבל הרחמנות וגמילת חסדים הוא המשפיע לזולתו, ושני מדות האלו מתיחסים לשני ידים יד ימין הוא המשפיע ויד שמאל הוא המצמצם ומחזיר אליו וכמ"ש שמאלו תחת ראשי וע"כ השני צמידים הם על שני ידי' יד שמאל מורה על רחמנים ויד ימין על גמילות חסדים, וזהו שמרמז לה שהיא כדאי לכנוס בביתו של אברהם ולצאת ממנה אומה שיש בה שלשה סימנים הללו:

ויאמר אחי' ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך, ויש להבין מדוע שינו טעמם אחר שמתחילה הסכימו ואמרו הנה רבקה לפניך קח ולך וגו' ועתה חזרו בהם לחפש עיכובים, ובודאי גם זה הי' לת עלת אחר שנכתב זה בתירה, ונראה שהוצרך להיות כך כדי שלא יהי' להם שום חלק בזיווג הקדוש הזה, והוא עפ"י דברי הש"ס ריש ע"ז שלעתיד יאמרו האומות הרבה גשרים עשינו וכולם בשביל ישראל עד שיאמר הקב"ה כל מה שעשיתם בשביל עצמכם עשיתם עיי"ש וע"כ תחלה שנתנו עיניהם בממון כמו שפירש"י שאמר לבן עשיר הוא ונתן עיניו בממון, א"כ לא הי' להם עדיין שום זכות וחלק בזיווג הזה באמת, אבל למען יבוא הדבר בפועל להראות שכל שהסכימו מקודם הי' רק משום קיווי שכר, ע"כ עשה במכוון שכלי כסף וכלי זהב נתן לרבקה ומגדנות לבד לאחי' ולאמה, היינו דבר שאינו של קימא ובזה הפסיק את החיבור שהי' להם עמו שלא יהי' של קיימא אלא שהי' לשעה בלבד, וכך הי' המעשה שאחר מעשה זו תיכף חזרו בהם לחפש עלילות עד שאמרה רבקה אלך אפי' בעל כרחכם, ואיגלאי מילתא למפרע שכל הסכמתם הי' רק בשביל עצמם להשיג ממון ובזה נפקע מהם שום ריח זכות ואין להם עוד שום חלק בזיווג הקדוש הזה כי היא אמרה אלך אפי' בעל כרחכם:

אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני וגו' יש להבין מדוע נקרא זה חסד מה שמתרצים להשתדך עם אברהם, שהי' נכבד מאד בכל העולם, וכמו שאמרו לו בני חת אלוה אתה עלינו נשיא אתה עלינו מלך אתה עלינו ואמרו ז"ל אל עמק שוה שהושוו כל האומות והמליכו את אברהם עליהם לראש וקצין, ועם זה עשיר גדול ונתן את כל אשר לו ליצחק, ולעומת זה הם לא הי' מפרינין אלא בפה, ומדוע לא יחפצו לשלוח את בתם ולמי כל חמדת העולם הלוא לה, עוד יש להתבונן שליצחק ויעקב הי' הזיווג כ"כ קשה ובחסדים ותחבילות, ובאברהם לא מצינו זה ובנקל נזדמן לו שרה בת זיווגו:

ויקם וילך אל ארם נהרים במדרש ר' יצחק אמר בן יומו הוא דעתי' דרב יצחק ואבוא היום אל העין היום יצאתי היום באתי וברש"י מסיים בה מכאן שקפצה לו הארץ, ויש להבין מה צורך הי' לנס זה דלא עביד רחמנא ניסא למגנא, ונראה דהנה ידוע דכל הנשמות מחמת חטא אדה"ר נטבעו בעמקי החיצונים וידוע עוד דלפי גודל מעלת הנשמה כן נטבעה בעמקי החיצונים, וזקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק המשיל משל כמו שעפ"י הטבע כל אבן יקרה שנולדה מכח ניצוץ השמש באבני המקום, לפי מסת גודל וחשיבות האבן יקרה, כן גודל מדת האבן המקיף ומכסה אותה, וע"כ באשר נשמת רבקה היתה כ"כ גבוה היתה נטבעה בקליפה קשה מאד שהוא בהיפוך לגמרי והיא בתואל ולבן:

ויאמר אחי' ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך, יש להתבונן מדוע תחלה נתרצו ואמרו מה' יצא הדבר, ואח"כ נהפכו כקשת רמי', וגם בתואל שרצה לעכב ובא מלאך והמיתו, תחילה מה קסבר ולבסוף מה קסבר, ונראה עפי"מ דאיתא בת"כ בפסוק כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשי, מגיד שהמצרים מעשיהם מקולקלין מן כולם ומקום שישבו בו ישראל מקולקל מהכל ומניין שישיבתן של ישראל גרמה להם שנאמר אשר ישבתם בה, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מפני שישראל בישיבתן שמה בררו את כל חלקי הטוב ועשו אותם כמצולה שאין בה דגים, ונשאר בהם רק חלקי הרע ע"כ נעשו מקולקלין ביותר עכ"ד, ויש לומר נמי בנ"ד שבעוד רבקה שקועה בתוכם הי' צדקת רבקה מכשכש ביניהם והיו נכנעין להקדושה ע"כ אמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב, אך אחר דכתיב ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ויתן לרבקה ואיתא בספרים שזה הי' כסף קידושין וענין קידושין הוא להפרידה מזולתו וכדאיתא בש"ס קידושין דאסר לה אכ"ע כהקדש, וא"כ אחר שנפרדה רבקה מהם נעשי מקולקלים ואף שעדיין הי' שמה נשמת רחל ולאה מ"מ אינו דומה זכות וצדקת צדיק אחד מצדקת שני צדיקים: