Chasidut sobre Isaías 40:26

הביאו לפניו מטבל בחזרת וכו' (פסחים (קי"ד.) מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו וכו' מה נשתנה הלילה הזה וכו' (שם קט"ז.) איתא בזוה"ק (הקדמה א':) ר' אלעזר פתח שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (ישעיהו מ׳:כ״ו) שאו מרום עיניכם לאן אתר. לאתר דכל עיינין תליאן לי' ומאן איהו פתח עינים ותמן תנדעון דהאי סתים עתיקא דקיימא לשאלה ברא אלה ומאן איהי מ"י וכו' ועל דקיימא לשאלה ואיהו בארח סתים ולא אתגליא אקרי מי דהא לעילא לית תמן שאלה והאי קצה השמים אקרי מ"י. ואית אחרא לתתא ואקרי מ"ה מה בין האי להאי אלא קדמאה סתימאה דאקרי מי קיימא לשאלה כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין כיון דמטי תמן מ"ה. מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא הא כלא סתים כדקמיתא (עיין בספר תפארת החנוכי הק' בביאר הקדמת זוה"ק שם) הנה כל היכא דאיתא השתנות בהזמנים והאדם מתחיל להכיר איזה שינוי נקרא פתח עינים ואז קיימא לשאלה מי ברא אלה הייני מי עשה זאת השינוי וזה נקרא קטנות ואח"כ שמנהיר לו השי"ת בינה להבין מי עשה זאת השינוי אזי מתחיל האדם לחקור ולישראל מה היינו מה הוא הכבוד שמים שנתפשט ונתגדל מזה ההשתנות כמו שנאמר (משלי כ״ה:ב׳) כבוד מלכים חקור דבר. וכמבואר בזוה"ק (שם) כיון דמטי תמן מה וכו' וזה נקרא גדלות וכאן הגדלות הי' קודם כדאיתא בכתבי האר"י הק' ז"ל שבזה הלילה הי' מוחין דגדלות קודם מוחין דקטנות היינו כי גדלות הוא כמו מי שמבין דבר מחמת שיש לו שכל גדול בלי שום יגיעה כלל אכן מחמת שהי' בלי יגיעה כלל יכול בנקל לשכוח הדבר לא כן מי שהבין דבר מחמת יגיעה נקבע הדבר בלבו שאי אפשר לו לשכוח אף שזה נקרא קטנות אכן בכל זאת נקבע הדבר בלבו כיתד שלא תמוט והישועה של פסח נקרא גדלות מחמת שפתח להם השי"ת מעתיקא ושכונתא באבהתא נטלא כדאיתא בזוה"ק (בשלח) וכמו שאנו אומרים בתפלה ובקידוש אשר בחר בנו מכל עם שזה הי' מרצונו הטוב בלי שום אתערותא דלתתא וזה נקרא בזוה"ק אורח דילוג כי דברי תורה עדיין לא הי' אז רק שפתח להם השי"ת שישראל עלו במחשבה וכדאיתא שם בזוה"ק בעתיקא תלי' מלתא וכאשר הישועה הוא רק מצד השי"ת זה נקרא גדלותגם טיבול הכרפס שאנו אוכלין מורה על גדלות כי ירק גדל על כל מים וזה מורה על רצון ואהבה מצד השי"ת עצמו וע"ז נאמר (משלי ט״ו:י״ז) טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו היינו שהאומות לוקחים הטובה בגודל התפשטות אבל ישראל הוא כל מגמת חפצם רק באהבת הנותן הנמצא בהטובה לזה מסתפקים עצמם בירק שניכר שם אהבת הנותן ולזה הירק יען שאין בו רק מעט פעולת אדם לכן אחר שנתיישן נמשך הטעם ממנו ונכמש לא כן התבואה מחמת שיש בה הרבה פעולת אדם אינו נתיישן כ"כ מהרה להפסיד את טעמה והטיבול מורה על גדלות כי רומזין בזה על גודל הכרה דע מה למעלה ממך וכמו שמפרש רש"י ז"ל (יחזקאל כ"ג) על מלת סרוחי טבולים יתירי כובעים גדולים וכו' וזהו כוונת מאמרם ז"ל (שם) וכאן הבן שואל אביו מה נשתנה וכו' וכאן דווקא היינו כיון שנפתח להם אור הגדלות וזהו בחינת בן אז יודעים היטב מי ברא אלה היינו מי עשה זאת ההשתנות רק הבן שואל מה נשתנה היינו מה מגיע להשי"ת מזה ההשתנות כלומר מה הוא הכבוד שמים מהלבושים שהעמיד השי"ת בעולם שעל ידם יוכל להתגדל כבוד שמים כי האדם צריך לברר עצמו אח"כ איך שהוא בן להשי"ת כדי שיהי' נקרא יגיע כפיך ומפאת זה שמברר אדם ומיגע א"ע נשאר בלבו בקביעות לעולמי עד:

עוד יש לפרש ואלה שמות וגו' איש וביתו באו (שמות א א). דלכאורה הוא תמוה מה בעי האי דישנא להאי פרדשנא שעוסק להודיע שמותן, לקיים מה שנאמר (ישעיה מ כו) המוציא במספר וגו', ואף שכבר מנאן כמבואר ברש"י (ד"ה ואלה), אבל הודעה זו איש וביתו באו למה, הלא כבר ידענו. ועוד איך יתכן להפסיק באמצע הסיפר בענין אחר, דמתחיל ואלה שמות ומסיים בדבר ובענין אחר, פתח בכד ומסיים בחבית, והיה ראוי לומר זה אחר החשבון. והנ"ל בהקדים מאמרינו לפרש (איוב (כג יג) כ"ג י"ג) והוא באחד ומי ישיבנו, על פי מ"ש בפרקי דר"א (פל"ט) (סי' ל"ט) כשבאו לגבול מצרים היו שבעים חסר אחד, מה עשה הקב"ה נכנס עמהם במנין ועלו למספר שבעים, וכשיצאו היו ששים ריבוא חסר אחד, נכנס עמהם במנין ועלו לששים ריבוא, לקיים מה שנאמר (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, עד כאן דבריו. ואם כן ראה חבתן והוא באחד, שכביכול הוא יתברך נחשב במקום אחד, אם כן מי ישיבנו, וזה שאמר הכתוב (ישעיה (כז יב) כ"ז י"ב) ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, ר"ל שבודאי תלוקטו בני ישראל, כי הלא לאחד מכם נחשב האחד יתעלה, ועיין ברד"ק שמפרש גם כן הפסוק על דרך סרס המקרא, ור"ל ואתם בני ישראל תלוקטו לאחד אחד, עיין שם. ועם זה יובן ויתבאר הפסוק (מלאכי ג' ו') אני ה' לא שניתי, דבזה יובן ואתם בני יעקב דייקא לא כליתם, כי מהחלק כלמד על הכלל, וכביכול מרוב אהבה וחיבתן הכל היה כביכול כחלק, והחלק כהכל והבן עד היכן הדברים מגיעין, והיינו לא זז מחבבן עד שקראן אבי, כי הבן הוא חלק מהאב. ועל פי זה נבוא אל המכוון כי מרוב אהבה וחיבה, השי"ת כביכול נכנס עמהם בחשבון פרטי השמות ונכנס ראשון, וז"ש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו', דהאי את יעקב הוא שפת יתר. אמנם לדרכינו יובן, דהא להורות שפורט כאן שני ענינים, שמות בני ישראל הבאים מצרימה, וגם הבאים מצרימה את יעקב שאינם בגדר בני ישראל ובאו עם יעקב ובזכותו, והתחיל לפרוט איש זה הקב"ה, דכתיב (שמות טו ג) ה' איש מלחמה, וביתו היינו כמו דכתיב (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, באו והבן, ואחר כך פורט שמות השבטים (שמות א ב) ראובן שמעון וגו' ולכך כל נפש וגו' שבעים (שמות א ה), כי הוא ית' השלים המנין כאמור. ועל פי זה יתבאר לך דברי הזוהר בריש הפרשה (זוהר ח"ב ב' ע"א) בכמה משריין עילאין, הדה"ד ואלה שמות בני ישראל וכו', ושם רבי שמעון פתח (יחזקאל א ג) היו היה, עיין שם והבן.

ואכן תיקון בחינת אלהים הזה על שלימותו הוא כשנתהפך מסדרו בבחינת מי אלה ששתי אותיות אחרונות של ים נעשים בחינת מי ועומדין לפניו וכבר כתבנו שבחינת מי הוא הממתיק כל הדינים, ואז נעשה בבחינת מאמר הכתוב (ישעיה מ', כ"ו) מי ברא אלה שהמי ממתיק ומחזק את בחינת אלה (לשון בריא) והיא המשפעת להו' קצוות, ואז שמא דאלהים הוא שלים על תקוניה ועלמא מתבסם, וזה שאמר מי אלה כעב תעופינה, כלומר כשיהיה בחינת מי אלה בעולם אז כעב תעופינה וכיונים אל ארבותיהם כי יהיו נמתקין הדינין מכל וכל, והעולם יהיה בהמתקה ושמחה וכמו שכתב בזוה"ק (משפטים ק"ה.), וזה אומרו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כלומר כי הנה בחינת כל המשפטים והדינים (כי משפט הוא בחינת הדין כנאמר למעלה וגם התרגום פירוש ואילין דיניא) כולם המה רק אשר תשים לפניהם, כלומר שלא יהיה בחינת הדין רק לפניהם בכדי שייראו ממנו, וכן יעשו שלא יגיע עליהם שום בחינת דין, אדרבה כל הטובות יקבלו על ידו, אבל לא ניתן לרעתם ח"ו להכותם בהדין כאשר ביארנו. ורמז בכתוב הזה בחינת המיתוק הנזכר, ואמר ואלה המשפטים, כלומר כי בחינת כל המשפטים הוא מבחינת אלה הנמשך מבחינת ו' שבשם הוי"ה ו' קצוות, ותיקונם הוא אשר תשים לפניהם פירוש שתשים לפני בחינת אלה הזה בחינת אש"ר הרומז לבינה בחינת מ"י (כמו שאיתא בדברי האר"י בכוונת כל הברכות במלת אשר קדשנו) ואז יהיה נעשה בבחינת מי אלה שהוא התיקון השלם. ואפשר לזה רמז התרגום ואילין דיניא די תסדר קדמיהון, על דרך מאמר חז"ל (יומא פ"ח.) מאי סדורין סדורין למחול והוא רומז על ההמתקה, ועל כן אמר די תסדר קדמיהון, כי כשהוא כסדר הנכתב רומז על הדין הקשה כאמור, וסידורו על ההמתקה הוא כאשר יסודר למפרע בבחינת מי אלה, וזה די תסדר קדמיהון שיוקדם האחרון שבו, על הראשון. ועוד כי עיקרי הדינים הם בחינת אלה כנזכר ועל כן ואילין דיניא די תסדר קדמיהון, שיהיה מסודר באופן שיוקדם תיבותיו לבחינת הדינין שבו והוא מי אלה, וזה ממש מאמר הכתוב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, שיושמו לפניהם, בחינת אלהים בסידור למפרע או שיושם תיבותיו לפני אותיות הדין בבחינת מי אלה, וכדבר האמור.