Chasidut sobre Levítico 22:14

במסכת יומא (דף ע"ו ע"א) הני חמשה עינויין כנגד מי כו', עד שם (יומא ע"ו) ע"ב ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם, עד כאן. ועיין בתוספת. והנה הקשה בד"ה הני חמשה וכו', תימא לי וכו'. ואני הקשיתי עוד יותר על הקושיא בתר הכי הני חמשה הוי ואנן שיתא תנן, בשלמא אי לא הוי מפרש ר' חסדא להדיא בדבריו כנגד חמשה עינוין, רק הוי אמר בסתם כנגד עינוין שבתורה כו', היה שייך להקשות הני חמשה הוי וכו'. אבל מכיון דרב חסדא מפרש בהדיא בדבריו נגד חמשה עינוים, לא הוי ליה להקשות רק הא אנן שיתא תנן, ולא ראיתי מי שהרגיש בזה, וזה קשה גם לפי תירוץ התוספת על התימא הנ"ל. והיה נ"ל לתרץ לכאורה קושית התוספת וקושיתי מיניה וביה בפירוש הפשוט, דהנה בודאי צריך עינוי אחד ביום הכיפורים על כל פנים, דהא מפורש בתורה דצריך עינוי, אם כן ודאי דקאי על עינוי המסתבר יותר דהיינו אכילה, כדכתיב (דברים ח ג) ויענך וירעיבך, אם כן לא נשאר להקשות רק על חמשה דבתרה כנגד מי, ואם כן לפי זה היה אפשר לפרש בדרב חסדא דאמר נגד חמשה וכו', גם כן כוונתו דהני חמשה נגד חמשה אלו דנקט, מלבד אחד דקאי על המסתבר, לכך מקשה הני חמשה הוי, דהא באמת ליכא יותר רק הני חמשה, כנ"ל לכאורה. ותמהתי מאד על רבותינו בעלי תוספת איך זזו מהפשוט הלזו, וראיתי אחר כך בספר תוספת יום הכיפורים שדרך בדרך זה ליישב קושית התוספת הנ"ל, אבל בקושיתי בלשון המקשה לא הרגיש. והנה לדעתי נמלטנו מהפח ונלכדנו בפחת, דהא תמיה קיימת על רבותינו בעלי תוספת, ואין לחשוד אותם דנעלם מהם דברים פשוטים כאלה. ועוד קשה לפי פירושם הקושיא הנ"ל שכתבתי בלשון המקשן. גם יש לדקדק בלשון המקשה הני חמשה עינוים כנגד מי, דלשון זה לא שייך רק באם יודע דהדין כך מדרבנן, ובעי כנגד מי תקנו, או אם הוא מדאורייתא מקראי, ובעי למיהב טעמי דקראי, אבל לא כשאינו שואל רק מנין, והוה ליה למימר הני חמשה עינוים מנלן, לא מבעיא להסוברים דכל החמשה עינוים דאורייתא ודאי קשה, רק אף לדעת ר"ת לקמן דף ע"ז ע"א בתוספות (ד"ה דתנן), זה דחוק עיין שם, מכל מקום כאן קשה לומר כן, דהא כליל אינך בהדי אכילה ושתיה דהם מדאורייתא בכרת, וראיתי בתוספת ישנים דהכריחו רק מכח זה שיטת ר"ת עיין עליהם, אבל לא נרוה צמאוני מטעם דכתיבנא. ד', יש לדקדק בדברי רש"י (ד"ה ובעשור) דכתב בכולהו כתיב תענו ועניתם, היה ראוי לכתוב בקיצור בכולהו כתיב עינוי, מה לי באיזה לשון שנכתבה. ה', בפירוש רש"י (ד"ה) מידי דמשכר, ואין שכרות דרך אכילה, הא יותר טוב הוי לפרש מאחר דקיימא לן כר' אליעזר בכריתות (דף י"ג ע"ב) דקרי' רב עליו טובינא דחכימא, וסובר להדיא דאם נתן לתוכו מים כל שהוא, שוב לא הוי דרך שכרות, אם על ידי אנגרין דהוא מיא דסלקא, שוב לא הוי שכר והבן, ולמה לרש"י לחדש דבר חדש. ו', בתוס' ד"ה הני חמשה הוי, קשה דאף דיש לומר דכל הנפש אשר לא תעונה (ויקרא כג כט), לא קחשיב, מכל מקום מנא ליה למקשה להקשות, וכי לא יכילנא לומר ההיפך גם כן, ומכל שכן לשיטת ר"ת דהוי דרבנן ואסמכתא בעלמא, והנה בחמץ אסרינן, ומרבינן לכרת להמחה וגמעו מנפש דכתיב בכי כל אוכל (שמות יב יט) בחולין (דף ק"כ ע"א). ז', קושית התוספת ע"ב ד"ה גמר שכר כו', ואם תאמר לרבי יהודה וכו', דתירוצם קשה להולמם, דתירוץ השני דחאו התוספת עיין שם, רק הכריחו כתירוץ הראשון, ועל זה קשה דאי לרבי יהודה הוי שפיר מסברא בלא קרא כלל, למה לו לדחוק אליבא דידן. ח', קושית התוספת בשבועות דף כ"ב ע"ב ד"ה איבעית [אימא] קרא. ט', קושית התוספת כאן, ובשבועות כ"ג מדמשני אלא יליף וכו', ולא משני תנאי הוא, ורב חסדא סבר כתנא דפליג על הברייתא כדרך הש"ס בכל מקום, משמע דתירוץ הוי לברייתא, והוא תמיה מאד דלמה חייב בדבילה קעילית, הא כיון דתירוץ השני של תוספת נידחית והבן, וקושיא זו עצומה מאד. י', אם הך ברייתא דדבילה קעילית, הוא הברייתא דמוקי בכריתות כר' יהודה דף י"ג, למה תני שם ונכנס למקדש ושימש, וכאן לא תני ושימש, ושם תני לוקה, וכאן תני חייב, ואם הוא ברייתא אחרת באמת, למה מביא הש"ס כאן ברייתא אחרת ושם ברייתא אחרת, הלא זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. י"א, קושית הרשב"א במסכת שבת (דף פ"ו ע"א) בתוספת ד"ה אף על פי וכו' עיין שם. י"ב, קושיא גדולה הוא אלי, דהלא כאן צריך לסיכה בקרא עינוי בפני עצמו, ואף גם זאת לר"ת לא הוי רק אסמכתא בעלמא, ולענין חומש דזר משלם רק באוכל ולא במזיק בענין אחר אמרינן בפסחים דף ל"ב ע"א ובב"מ דף נ"ד (ע"ב), דהסך משלם חומש, משום דכתיב (ויקרא כב יד) (ואכל) [יאכל], ושתיה בכלל אכילה, וסיכה בכלל שתיה (יומא ע"ו ע"ב), ואביהן דכולהו הוא יום הכיפורים, כמבואר ברש"י שם בפסחים (ד"ה ואחד), ושם בב"מ (ד"ה ואחד) ואם כן יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, וקושיא בצורה וחזקה הוא לדעתי, וחפשתי וראיתי שלא הרגיש בה שום אחד מהמפרשים. י"ג, הלא באמת מפורש במתניתין שבת (פ"ו ע"א) דהוי רק זכר לדבר, אם כן איך מחייבין ליה חומש. י"ד, ותירוש חמרא הוא, היה לו להקשות לעיל מיד על ריש לקיש. הרי לך י"ד קושיות חזקות, וסימנך הי"ד החזקה.