Chasidut sobre Números 23:25

לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל (במדבר כג ז), מה אקוב לא קבה אל וגו' (במדבר כג ח). יבואר בהקדים דברי מאירת עינים (פרשה זו) על ויאמר המן למלך וגו' (אסתר ד ח), על פי דברי לחה"פ והוא יגאל אותנו בקרוב וכו' חבירים כל ישראל (ברכת החודש), עיין שם. והיוצא מזה דעיקר הוא האחדות, וכל זמן שישראל באגודה אחת אין כל אומה ולשון וכו' (תנחומא נצבים סי' א'), ועל פי זה פירשתי (במדבר כב ב-ג) וירא בלק וגו' את כל אשר עשה ישראל לאמורי, עשה דייקא, כמו שדרשו בויחן ישראל וגו' (שמות יט ב), (במדבר כב ג) ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא דייקא, אבל אם היה רבים המה לא היו מתייראים. והנה הסט"א זה דרכו לעשות פירוד, וכמו שפירשתי בפסוק (תהלים לד טו) בקש שלום ורדפהו, וכמו שאמרו (שבת קי"ט ע"ב) בשני המלאכים שבאים בשבת אחד טוב ואחד רע, ומבואר גם כן דמועיל פעולתם הן לפירוד הן להתאחד יותר, ועל כן בקש בלק מבלעם שיעשה ביניהם פירוד ומחלוקת על ידי עינו הרעה. ונקדים עוד דקוצר בתבואה, ומוסק בזתים, וגודר בתמרים, ואורה בתאנים (עיין במ"ר פ"כ ז'). והיינו טעם משום דאין גמרו בבת אחת, לכך נקרא אורה לשון לקיטה, כי לוקט אחד אחד, והבן זה. והיינו ארה לי, שיהיו נלקטים כל אחד בפני עצמו, ועל ידי זה אולי אוכל נכה בו, דבלא זה אין אומה לשון יכולה לשלוט בהן. והיינו גם כן קבה לי, דנשמות ישראל הם אותיות התורה, עיין ביערות דבש (חלק שני דף ע"ה ע"א), ועל פי מ"ש בפרשת נשא בביאור דברי רז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) דלמה השלום הוי הכלי המחזיק ברכה, עיין שם (ד"ה במדרש פ"ז ובמשנה). והיינו קבה לי, כמו ויקוב חור בדלתו (מלכים ב' יב י), ועיין בגמרא סנהדרין (דף צ"ב ע"א) דדריש על יקבהו לאום (משלי יא כו), ודוק. והיינו לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל, היינו הטל ביניהם זעם. והנה ישראל הוא ישר אל, ר"ל כשהן ישר באגודה אחת, אז אל עמהם, וידוע מהמדרש דאם אין עושין רצונו של מקום, דנעשה רש כי נוטל מהם אותיות אל. וגם ידוע דיחוד הויה הגמור הוא השלום, כמו שמפרשין (תיקון חצות) הגדולה והגבורה וגו' עברו ראשי וגו' ותזנח משלום נפשי, וכמבואר בשפע טל דיחוד הויה ואדני הוא השלום. כיצד, יו"ד משפיע ל"א, והרי יו"ד פעמים א' הרי עשרה. ה"א משפיע לדלי"ת, הרי ה' פעמים ד' הרי כ"ף. וא"ו משפיע לנו"ן, הרי וא"ו פעמים נו"ן הרי שי"ן. ה"א משפיע ליו"ד, הרי ה' פעמים יו"ד (הרי נ'). סך הכל ש"פ, והוא שלום בגימטריא שע"ו וד' אותיותיו, עד כאן. והיינו גילוי הויה, כי אדני היכל להויה, ואם כן שלום שמו של הקב"ה (ויק"ר ט' ט'). והיינו מה אקוב אם לא קבה אז אל, ואם כן איך אקוב ואגרש ח"ו לאל, ומה אזעום אם לא זעם, ר"ל אם אין זעם בישראל, אז ה' דהיינו יחוד הויה הגמורה, ואם כן איך אקלקל זה, והבן. והיינו לקוב אויבי לקחתיך כנ"ל והנה ברכת ברך (במדבר כג יא), על דרך שדרשו במסכת יבמות (דף ס"ג ע"א) על פסוק (בראשית יב ג) ונברכו בך, לשון מבריך הגפן (כלאים פ"ז מ"א), עיין שם (רש"י ד"ה שתי). אם כן הוא הדין כאן, ור"ל שמאחדן יותר, והיינו גם כן ברך לא תברכנו (במדבר כג כה), והבן.

ועוד י"ל, כי בלעם במרדו באפקרסותי אמר כי אין השם יודע מחשבותיו ח"ו, כאמרו פעמים שאין הכל גלוי לפניו, כפירוש רש"י בפסוק (במדבר כב ט) מי האנשים האלה עמך (ד"ה מי), וחנפו היה באמרו את אשר ישים אלקים וגו' (במדבר כג יב), בחשבו שעל ידי זה יעבד ליה ניחא נפשיה שיקללם, ובאמת היה בדעתו לקלל אף אם יתן בפיו ברכות, אך כיון שכבר אמר את אשר ישים ידבר אליהם, כבר זכו ישראל. אך הא זה דומה למה שאירש מאבא (ב"מ דף ט"ז. חו"מ רי"א), אך הא אמרינן בב"מ (דף ס"ו ע"ב) אם שמיט ואכיל, לא מפקינן. ודבורו של הקב"ה כנעשה מעשה כמבואר בכל הספרים, ואם כן הוי תפיס. וזה אמרו דהנה בלק אמר לו מה דבר ה' (במדבר כג יז), אם יקלל יאמר, ואם לא יכבשנו, והבן זה כי נכון הוא מאד. ועל זה השיב דאי אפשר לכבוש (במדבר כג יט) דלא איש אל ויכזב וגו', לכך ההוא אמר ולא יעשה בתמיה, ר"ל ולא הוי מעשה והבן, לכך (במדבר כג כ) הנה ברך לקחתי תיכף בשעת שלקחתי כבר, ובירך כפירוש הרשב"ם הנ"ל, מפני מה שאמרתי אשר ישים ה' בפי, דצריך לצאת לפועל דהכובש נבואתו ואינו מוציא לפועל הוא ברפיון, ולכך עונשו מיתה (סנהדרין פ"ט ע"א), לכך ולא אשיבנו כי אם תפס לא מפקינן מיניה, ועדיין לא הבין בלק תשובתו כי לא ידע בדיני התורה ולא כלום, מה שאין כן בלעם שבנבואה נאמר לו, לכך אמר לו עוד הפעם (במדבר כג כה) גם קוב לא תקבנו, דעל כל פנים יכבוש הברכה, והשיב לו בביאור (במדבר כג כו) הלא דברתי אליך וגו' ואי אפשר לשנות. והשתא מיושב מה דקשה מה זה תשובה הלא דברתי אליך, גם על הדבור הראשון קשה, ואם תאמר דאי אפשר לשנות מדבורו יתברך כאמרו לא אוכל לעבור וגו', גם עכשיו לא קשה בלא דבור הראשון. ועכשיו אתי שפיר, כי מקודם דבר בחנפי לעגי מעוג, ועכשיו אמר ששוב לא יוכל לשנות, והבן.