Chasidut sobre Miqueas 7:18

וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וּמַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל בְּהַמְּנִיעָה הַזֹּאת (עַיֵּן לְמַטָּה). וּמִי שֶׁהוּא בַּר דַּעַת, הוּא מִסְתַּכֵּל בְּהַמְּנִיעָה, וּמוֹצֵא שָׁם הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ דְּאִיתָא בִּירוּשַׁלְמִי (תענית פ"א): אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: הֵיכָן אֱלֹקֶיךָ, תֹּאמַר לוֹ: בִּכְרָךְ גָּדוֹל שֶׁבַּאֲרָם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר. וּמִי שֶׁאֵינוֹ בַּר דַּעַת, כְּשֶׁרוֹאֶה הַמְּנִיעָה חוֹזֵר תֵּכֶף לַאֲחוֹרָיו.

מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא ישוב ירחמינו יכבוש עונותינו. (מיכה ז, יח-יט) ואיתא בגמרא (ר"ה יז.) על זה חד אמר נושא וחד אמר כובש, פירוש נושא העונות בכף מאזנים והקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו מטה כלפי חסד, דהיינו שנושא הצד עבירות למעלה ואז מכריע ממילא הזכיות. וחד אמר כובש, דהיינו שכובש הכף של העבירות ואז ממילא הצד של מצות מכרעת למטה והיינו מטה כלפי חסד. והנה לכאורה יש לדקדק בפסוק הנ"ל מי אל כמוך נושא עון, דהיינו שנושא העבירות למעלה ואחר כך אמר יכבוש עונותינו דהיינו שנושא המצות למעלה:

אם בחקותי תלכו וגו'. לדקדק אומרו תלכו צריך להבין מה הליכה שייך באלה המצוות. ויבואר על פי המבואר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל בפירוש אומרם (עיין ברכות ה':) המתפלל צריך שיחזיר פניו אל הכותל כי כותל הוא כ"ו ת"ל ורומז אל יחוד השמות הוי"ה ואלהי"ם. כי כ"ו הוא חושבן הוי"ה ות"ל הוא מספר ה' פעמים אלהים. והמתפלל צריך שיחזיר פניו אל היחוד הזה לשים כוונתו ליחד השמות הללו יחוד גמור להמתיק הדינים בחסדים לאכללא שמאלא בימינא עיין בדבריו. והענין הוא כי הנה ידוע מאמר הכתוב (מיכה ז', י"ח) כי חפץ חסד הוא. ומבואר פירושו בשם הרב הקדוש המגיד מישרים מוה' דוב בער זללה"ה. כי לא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. כי הנה החסד שאדם מתחסד עם חבירו וחפץ להיטיב בהמצטרכים לטובה. הנה כל ענינו נמשך ממדת הרחמנות כי כאשר רואה בעיניו, ולבבו יבין שלחבירו דחיקא ליה שעתא ואין לו במה להתפרנס מתרבה רחמנות בלבבו ומרחם עליו להיטיב לו. ואף כשאינו רואה בעיניו את פני העלוב והעצוב של העני מכל מקום לאשר הוא יודע מרחוק שיש עניים בעירו או במקומות אחרים נכמרו רחמיו עליהם ומשתדל בכל עוז להיטיב להם משלו או משל אחרים כאשר יוכל. אבל אם היה יודע שאין שום עני נמצא בעולם ודאי היה טוב לפניו שלא יצטרך לתת להם ולא להשתדל בשבילם כי אין מי שיצטרך לטובה ליהנות משל אחרים. ולא כן אלהינו יתברך שמו. כי הנה קודם בריאת העולם לא היה שום נברא בעולם שיצטרך לאיזה טובה ליהנות בנפשו ואולם לגודל חסדו וטובו יתברך שרצה להיטיב, ולא היה לו עם מי להיטיב ברא את עולמו בכדי שיהיו ברואים שיצטרכו לטובתו ויטיב להם. וזה נקרא חפץ חסד שהיה חפץ להתחסד הגם שלא היה שום דבר שיצטרך לטובה, עלה ברצונו כגודל חסדו שיהיו ברואים שיצטרכו לטובה בכדי שיטיב להם, ובשביל זה ברא את עולמו. וזה כל עשייתינו ועבודתינו בתורה ומצוות והתפילה הכל בכדי להמשיך כל בחינת שפע וברכה רבה בכל העולמות שלמעלה ומשם לכל העולמות שלמטה להשביע כל העולם כולו מטובו יתברך שזה כל הרצון והתענוג והנחת רוח של בעל הרצון. ואולם כאשר נברא העולם בבחינת העבודה שנעבוד אותו יתברך בשביל לקבל מאתו בחינת הברכה והשפע האמיתי ולזכות ליהנות מאור זיו שכינתו יתברך בעולם הבא ממילא נתהוה מזה דברים המעכבים את ירידת השפע והברכה לעולם, בכדי שנגרום לו תענוג ונחת רוח על ידי זה כאשר נעבדהו להמשיך ברכתו על ידי עבודתנו, ונקבל שכרנו בכפלי כפליים במה שאנו עושים נחת רוח אליו יתברך בזה שאנו ממשיכים זיו אור ברכתו יתברך לעולם. ועל זה ירמוז הכתוב באומרו (דברים כ"ח, מ"ז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. כלומר כי האדם כאשר יש לו טוב לבב ורוב כל צריך לעובדו יתברך בזה. והעבודה בזה הוא שישמח האדם בלבו על זה במה שיש מזה תענוג ונחת רוח לאלהינו יתברך כאשר משפיע ברכתו וטובו לעולם. וזה אומרו אשר לא עבדת וגו' בשמחה וגו' מרוב כל. פירוש כי היה לך לעובדו יתברך בזה שתשמח במעשה ידיך ויטיב לבבך במה שיש לך רוב כל שזה הוא שמחתו יתברך ותענוגו. ולזה צוה יתברך שמו את אדם הראשון כאשר הניחו בגן עדן לעבדה ולשמרה, מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת וגו' (בראשית ב', י"ז-י"ח). ולכאורה מיותר מה שאמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל כי לא היה לו יתברך לצוותו אלא שלא יאכל מעץ הדעת וממילא נשמע שרשות לו לאכול משאר עצי הגן. ואולם כי אז כאשר לא ניתנו עדיין התורה והמצוות בכדי להמשיך על ידיהם הברכה לעולם. צוהו שמו יתברך זה במצות עשה לאכול מכל עצי הגן. בכדי שיהיה זה לרצון לפניו כאשר יהנו בריותיו מטובו וחסדו. ויגרום על ידי קיום מצות עשה זו להמשיך עוד ברכה על ברכה ושמחה על שמחה לכל העולמות. ולזה נכון אמרו חז"ל (בתיקוני זוהר תיקון כ"א, ס"ב.) לעבדה במצות עשה ולשמרה במצות לא תעשה. כי בצווי הזה היה מצות עשה ולא תעשה כאשר ביארנו.