Chasidut sobre Números 26:7

במנין ומספר בני ראובן ושבע מאות ושלשים ושב"ע בוא"ו (במדבר כו ז). ובמנין כללות ישראל שבע מאות ושלשים בלא וא"ו (במדבר כו נא), כן נמסר. נ"ל דכתיב בבלעם (במדבר כד א) וירא בלעם כי טוב בעיני י"י לברך את ישראל וכו', (במדבר כד ב) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו וכו'. ולא אאריך. ואומר לך הנ"ל כללות ישראל המה מבורכים מאבותיהם, הברכה נמסרה להם והתברכ"ו ב"ך ובזרעך אחריך וכו'. והנה ידוע הברכה העליונה אינה פחותה מאלף, ומעתה תתבונן בלעם ראה כי טוב בעיני י"י לברך את ישראל, וראה כי בכללותם אי אפשר לקללם, ועשה תחבולה וראה כל שבט ושבט לבדו ואפשר שתתקיים הברכה בשאר, ועל כל שבט יחול ח"ו הקללה על שונאיהם, ותהי עליו רוח אלקים שלא היה יכול לקללם אפילו שבט שבט. והנה מספר אלף הוא ברכה עליונה, על כן בשבט אחד כשמזכיר מספר הפחות מאלף, מחברו בוא"ו החיבור עם האלפים, כי בשבט אחד אין כל כך סגולה לברכה, מה שאין כן בכללות ישראל שהברכה בודאי אצלם, הנה האלפים בפני עצמם והפחותים בפני עצמם, להורות שבודאי על כללותם ישנם הברכה:

יש להתבונן שלא החתים השם י"ה בשמות השבטים רק במשפחות, רק בראובן שמעון זבולון אמר הראובנ"י (במדבר כו ז) השמעונ"י (במדבר כו יד) הזבולונ"י (במדבר כו כז). והנראה דיובן גם כן ע"ד חז"ל (פסיקתא דר"כ פי"א ו') שהחתים הש"י שמו עליהם, להיות להם לעדות שלא שלטו בנשותיהם. וכתבנו לעיל שעל כן דוקא זה השם נחתם, להורות דאפילו כח החושב והדמיון לפועל רע ומגונה לא היה בהם. וכתבנו דדוקא במפקד הזה נחתם, כי היה אחר המעשה דעון השיטים בזנות, והיה מקום לטענת האומות באמרם כי זנתה אמם במעשה או במחשבה וטבע המוליד בנולד, על כן החתים הש"י שמו עליהם. והנה בשבטים לא היה צריך לחתום שמו, כי לא היה יעקב בשעבוד מצרים, אך באלו הג' שבטים מצאנו ראינו שאמרה אמם בעת הוולדם בקראה שמותם דברים שיורו להמון עם כדברי חשק ח"ו, בראובן אמרה כי עתה יאהבני אישי (בראשית כט לב), ובשמעון כי שמע י"י כי שנואה אנכי (שם בראשית כט לג), (ובודאי לא היתה שנואה לגמרי ח"ו, רק שאהב את רחל ממנה כמ"ש הכתוב (בראשית כט ל)), ובזבולון הפעם יזבלני אישי (שם בראשית ל כ), והחסר תבונה השומע זה דברים כאלו שיצאו מפי הצדיקית, יחשוב שהם כדברי חשק שרצתה שבעלה ירבה תשמישו עמה, וזה פועל מגונה לצדיקים, ע"כ טבע המוליד בנולד, ובפרט בשמעון שעיקר המעשה דשיטים היה בשבטו, ובאמת לא כן כוונת הצדיקית רק כוונתה להעמיד תולדות קדושים ולרבות ענפי הקדושה, ולא לבם הלך ברבות תאוותם, על כן באלו הג' שבטים החתים הש"י שמו שם המחשבה, להורות כי שגבה מחשבות אמם בקדושה, והבן:

וזהו רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום (שם י״ט, כ״א) כי הרבה מחשבות באין במוח האדם בכל יום ושמא תאמר שבאין לבלבל אותך לכך אמר כי עצת ה׳ היא שהיא תקום מנפילתה שעל ידי זה המחשבה תבוא לבחינת בירור כי על זה מצפה משיח שנבוא למדריגה זו כאמור. וכמו שאמר הבעש״ט נשמתו בגנזי מרומים על פסוק (בראשית י״ב, י״א) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את כי איך לא ראה אותה עד עכשיו שהוא מהנמנע אך על ידי שהיה אברהם אבינו ע״ה מרכבה אליו יתברך והיה מקושר במחשבתו תמיד בשורש המחשבה לא ראה והכיר בה עד עכשיו בתמונת יפיה כי היה רחוק מאוד מזה אף שהיה רואה אותה תמיד מכל מקום מחשבתו היתה תמיד שלא במקום הראיה הגשמית לא הכיר בה עד עכשיו רק כשהלך למצרים נאמר שם וירד אברהם מצרימה שירד ממדרגתו הקדומה כמבואר בדברינו הקדומים כי הרשעים שבדור המבול הפילו בחינת התורה והמחשבה למקום קליפת מצרים שעל ידי זה הוצרכו ישראל להיות שם ולברר הניצוצות ולייחדן כמקודם כי המצריים היו שטופי זימה והמקור היה מעולם האהבה שנפלה שם מהתורה שהיא בחינת חסד כמו שכתוב (משלי ל״א, כ״ו) ותורת חסד על לשונה וישראל העיד עליהן הכתוב שלא נכשלו במדה זו של זימה כמו שכתוב (במדבר כ״ו, ז׳–י״ד) הראובני השמעוני ה׳ מצד ז הויו״ד מצד זה על ידי זה העלו את האהבה הנפולה לשרשה להתורה שנקרא חסד כאמור ועל ידי זה זכו לקבלה תיכף בחודש השלישי על ידי שביררו בחינת התורה שהיתה שם ובימי אברהם עדיין לא היה הבירור לגמרי ולכך בבוא למצרים ירד ממדריגתו והתחילו לבוא אצלו מחשבות מבחינת השבירה כמו שכתוב (משלי כ״ד, ט״ז) שבע יפול צדיק וקם רצה לומר כי הצדיק יפול בבחינת השבע שהן שבע מיני מחשבות שנפלו ממקורן אך על ידי שהוא צדיק וקם ומייחד לשרשן למקור המחשבה שנקרא חכמה בחינת אחותי ונחשב לו עבדות על ידי זה יותר. לכן אמר הנה נא ידעתי כי נפלתי ממדריגתי עד שידעתי כי אשה וגו׳ מה שאין כן מקודם כאמור ולימד לה דעת להנצל מזה במקום הזה שהוא מצרים על ידי שאמרי נא אחותי את פירוש לאחוז בבחינת אחותי שהיא החכמה העליונה כאמור ואז המחשבות שבמצרים שבאו לו הוא כדי להעלותן לשרשן והוא אדרבה עבדות השם יתברך כאמור ולא שבאו לבלבלו וזהו וחיתה נפשי גו׳. וזהו גם כן הכוונה ותתצב אחותו מרחוק כי מרים אף שהיתה נביאה מכל מקום באותה שעה שלא באה הנבואה אליה ולא היתה משגת בבחינת הלקותא במים מאחר שזה ודאי אינה הלקותא כי איך יתקיים הנבואה הקדומה עתידה להוליד בן שיושיע את ישראל ולא השיגה עד שהתחזקה להיות במדריגת החכם העדיף מנביא כאמור וזהו ותתצב אחותו מרחוק שעמדה בבחינת אחותו שהוא בחינת החכמה לדעה לשון דעת השגה בדעת העליון מרחוק ממה שיהיה ברחוק הזמן בסוף ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וגם אפשר לומר פירוש מרחוק כי על ידי שעמדה בבחינת החכמה שיוכלין ליחד דברים שהן בבחינת רחוק כאמור וזה ״אחותו״ מרחוק ועל ידי זה ״לדיעה מה יעשה לו שיקבל התורה כמו שאמר מורי נשמתו בגנזי מרומים על פסוק ותעש לו תיבת גומא ותחמרה וגו׳ שהתורה היתה מתחילה במקום המחשבה שאבות העולם שהיו לומדים התורה היו משיגים אותה כמו שהיא בעולם המחשבה כאמור אצלנו במקום אחר ועל ידי משה שהוא הדעת נמשכה להם בהדבור שהוא סוף המדריגות משבע ימי הבנין כמו שכתוב בתורה כמה פעמים וידבר ה׳ אל משה וידבר אלקים את כל הדברים האלה רצה לומר שהמשיך התורה הקדומה להדבור ונתלבשה בלבושין חומריים. וזהו ותעש לו תיבת פירוש לשון גמיאה שהוא השאבה לשאוב על ידי הדבור התענוג שבהתורה ממדת חסד כמו שכתוב ותורת חסד וגו׳ ותחמרה שעשה לה לבושין חומריים ותשם בסוף פירוש (משלי ל״א, כ״ו) בסוף המדריגות שהוא בחינת דבור כאמור לעיל ותשם על שפת מלשון שפתים שהוא בחינת דבור גם כן היאור שנמשך מנחל עליון הקדום שהיתה מתחילה במחשבה ובשעת מתן תורה נמשך להדבור: