Chasidut sobre Salmos 145:4

היוצא מזה דגם השוגג הוא פושע גדול. ונקדים עוד כי מוכרח מאד לטהרות אלול קודם ראש השנה לענין ראש השנה, כי מבואר השחרו פנינו מפני עונינו, וידוע כי בחטאתינו השכינה אומרת אל תראוני שאני שחרחורת (שיר השירים א ו), שכביכול משחירין פני השכינה כביכול בשחרות החטאים, עד כאן מבואר בספרים. ונ"ל שהוא בבחינת השפעה למטה, אבל בעצמותן אני ה' לא שניתי (מלאכי ג ו), והנאצלין נקראו כשמו, כי אמרו (ב"ב ע"ה ע"ב) עתידין צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה, והוציאו מקרא (ירמיה כג ו) וזה שמו אשר נקרא לו כו', ואמרו (סנהדרין ל"ח ע"ב) על מטטרון ששמו כשם רבו, קל וחומר בנאצלים כי הן הן השמות ודבוקין במאצילן ומתייחדין ביחוד גמור. ונחזור לענינינו כי כשהאדם חוטא דייקא ובורח הצלם אלקים שהוא אור פניו, ותיכף בא צלם מסט"א ומשחיר פניו, ובהשחרת פנים שלמטה משחיר פנים דלעילא כי זה תולה בישראל, הלא כן דרשו חז"ל (במדרש רבה איכה פרשה א' סימן ל"ג (איכ"ר פ"א ל"ג)) צור ילדך תשי (דברים לב יח), בשעה שעושין ישראל רצונו מוסיפין כח, שנאמר (תהלים סח לה) תנו עוז לאלקים. ובשעה שאין עושין רצונו כביכול מתישין כח, שנאמר צור ילדך תשי. וכן דרשו (מגילה י"א.) בפסוק (קהלת י יח) בעצלתים ימך המקרה, והבן זה. על זה יחרד האיש ויאחזנו פלצות אוי לאותה בושה כו', אשר טיפה סרוחה רמה ותולעה יגרום להשחיר פני השכינה ח"ו, הלא יקרע לבבו לשנים עשר קרעים בשמעו זאת ויזעק מרה, ואוי לו ואוי לנשמתו הגורם זאת ואיננו שב בתשובה ללבו, ואיתא כי אז נקראת ח"ו אשה כושית מחמת שחרות, ועל אותה שעה נאמר על עדת ה' כו' הלא כבני כושיים אתם לי בית ישראל (עמוס ט ז), אוי ואבוי למי שגורם כל זאת, כי אותו אור הקדוש הנאצל הוא אמנא היונקת לנו כל השפעות, על כן אם הוא נקראת ח"ו אשה כושית ח"ו, בניה נקראים בני כושיים, ועל כן איתא בספרים כשבוכה על עוונותיו בלב שלם ושב בתשובה שלימה, יש לרחוץ הפנים בהדמעות, עד כאן. והיינו כשרוחץ פניו למטה בדמעות של תשובה, מסיר השחרות ומחזיר הצלם אלקים, וממילא הוסר השחרות מהפנים דלעילא כביכול ומאיר באור פני מלך, וכתיב (משלי טז טו) באור פני מלך חיים, וממילא מובן ח"ו ההפוך. ואם כן בראש השנה עומדים מכוונים לפנים דלעילא, כי אז חותך חיים לכל חי, אם כן אם כבר הוטהרו קודם ראש השנה משחרות, אם כן גם פנים דלעילא נטהר ומאיר באור פני מלך בבחינת השפעה למטה, אז חיים וברכה ושלום על כל ישראל, וח"ו ההיפוך בהיפך, והבן. וכבר ידוע דאמרו חז"ל (זוהר ח"ג רל"א ע"א) היום הוא ראש השנה, דכתיב (איוב א יד) ויהי היום ויבואו בני אלקים להתיצב וכו', וכבר פירשתי בזה ואין רצוני להאריך. והנה נקדים עוד, דלכאורה יחשוב האדם כי השחרות הוא בא דוקא בחטא עכו"ם, וגם אשר אינו מצוי רק בבורים וריקים ופוחזים, על כן לבני אדם כשרים אין לדאוג מזה, ומכל שכן שבני העליה אין להם לדאוג מזה. אל תאמרו כן, כי כל המדרגות והכתות כולם יש להם לדאוג מזה לשוב בתשובה גדולה איש לא נעדר, כי איתא במדרש (שמו"ר ה' ט') בשעת מתן תורה קול ה' בכח (תהלים כט ד), בכוחו לא נאמר אלא בכח, לפי כוחו של כל אחד, ואל זקנים לפי כוחן כו'. ופירשתי המדרש הנ"ל, כי כל אחד לפי ערכו, כי יש ענינים שהם רק ממילי דחסידות, ואיש המוני העובר על זה אין לו אשמה כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם הבריות, ולאיש חכם ומבין הוא מרומז בלאוין בעריות, ואם איש החכם ויבן את זאת עובר על מילי דחסידות הנ"ל, הוא ח"ו כאיש המוני שעובר ממש על לאו דעריות הנ"ל. אם כן כל אחד יכול לגרום השחרות כמו איש הגס בגסות, כן איש הנכבד יכול לגרום בדקות לפי ערכו, על כן כולם צריכין לפשפש במעשיהם ולשוב אל ד'. וזה שאמר אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם, ר"ל דל' של לפני, משמש במקום אל, כמו דור לדור ישבח מעשיך וכו' (תהלים קמה ד), דהוי כאלו כתיב דור אל דור. הכי נמי הוי כאלו כתיב אל פני ה', שכביכול פני ה' בבחינת השפעה למטה תולה בכם, ר"ל שאם פניכם מאיר באור פני מלך חיים בצלם אלקים והוסר השחרות, אז גם פנים דלעילא מאיר באור פני מלך חיים, וממילא נשפע כל מיני חיים לכל ישראל. ואמר כולכם, שכולם צריכים לשים עינם ולבם לזה מגדול ועד קטן ראשיכם כו', כי הגדול יכול לגרום בדקות כמו הקטן בגסות, ולכך כל איש ישראל איש לא נעדר כולם צריכין לשוב עד ה' ושב ורפא לו, ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.

נִמְצָא, שֶׁפְּגַם תַּאֲוַת מָמוֹן הוּא פְּגַם כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כִּי זֹאת הַתַּאֲוָה כְּלוּלָה מִכָּל הַשִּׁבְעִים עֲבוֹדוֹת זָרוֹת שִׁבְעִים אַנְפִּין חֲשׁוֹכִין שֶׁהֵם כְּנֶגֶד שִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה, שֶׁהוּא כְּלַל כָּל הַתּוֹרָה, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כְּאִלּוּ עוֹבֵר עַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וּמִי שֶׁנּוֹפֵל לְתַאֲוַת מָמוֹן הוּא עוֹבֵר עַל כָּל הָעֲבוֹדוֹת זָרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. נִמְצָא, שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל כָּל הַתּוֹרָה, וְכֵן לְהֵפֶךְ מִי שֶׁשָּמֵחַ בְּחֶלְקוֹ וְזוֹכֶה לְשַׁבֵּר תַּאֲוַת מָמוֹן, וַאֲזַי הוּא מְקֻשָּׁר בְּשִׁבְעִים אַנְפִּין נְהִירִין בְּשִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה, נִמְצָא שֶׁבָּזֶה הוּא מְקַיֵּם כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כִּי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הִיא בִּשְׁבִיל לְבָרֵר נִיצוֹצוֹת שֶׁנָּפְלוּ עַל-יְדֵי חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן כַּיָּדוּעַ, וְרֹב הַנִּיצוֹצוֹת הֵם כְּלוּלִים בְּכֶסֶף וְזָהָב בְּתַאֲוַת מָמוֹן, כַּמּוּבָן בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. כִּי הַמָּמוֹן בְּשָׁרְשׁוֹ גָּבֹהַּ מְאֹד מְאֹד, וְשָׁם כְּלוּלִים כָּל הַגְּוָנִין עִלָּאִין, וְעַל-יְדֵי חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן נִתְאַחֲזוּ שָׁם הַקְּלִפּוֹת מְאֹד, וְנִתְעָרְבוּ אֵלּוּ הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב מְאֹד, וְעַל-כֵּן נִתְקַלֵּל אָז בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת פְּגַם תַּאֲוַת מָמוֹן כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן נִתְאַחֲזוּ שָׁם הַחִיצוֹנִים מְאֹד, כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְדֻשָּׁה גָּבֹהַּ מְאֹד כְּשֶׁמּוֹצְאִין שָׁם מָקוֹם לְהִתְאַחֵז מִתְאַחֲזִין שָׁם דַּיְקָא מְאֹד מְאֹד בִּבְחִינַת שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ בַּגְּדוֹלִים, וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁנִּקְרָאִים הַפְּסֹלֶת שֶׁל נִיצוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה סוּסְפִיתָּא דְּדַהֲבָא, כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וּלְהֵפֶךְ כְּשֶׁמִּתְבָּרְרִים וְנִזְדַּכְּכִים הַנִּיצוֹצוֹת מִן הַפְּסֹלֶת הֵם בִּבְחִינַת כֶּסֶף צָרוּף, כַּמּוּבָא בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, כִּי עִקַּר מַה שֶּׁנִּתְעָרְבוּ הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים הוּא רַק בִּבְחִינַת כֶּסֶף וְזָהָב, דְּהַיְנוּ תַּאֲוַת מָמוֹן כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן הוּא כְּלַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ לְשַׁבֵּר תַּאֲוַת מָמוֹן כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן עִקַּר בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ תָּלוּי בִּשְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן בִּבְחִינַת וְהִשְׁלִיכוּ אִישׁ אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וֶאֱלִילֵי זְהָבוֹ וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בַּמַּאֲמָר "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה" לְהַמְשִׁיךְ הַשְׁגָּחָה, עַיֵּן שָׁם (בְּסִימָן יג). כִּי עִקַּר בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ תָּלוּי עַד שֶׁיֻּגְמַר הַבֵּרוּר כַּיָּדוּעַ, וְעִקַּר הַבֵּרוּר הוּא עַל-יְדֵי שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן, כִּי שָׁם הֵם כָּל הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים וְכָל הַגְּוָנִין עִלָּאִין כַּנַּ"ל. נִמְצָא, שֶׁעִקַּר עֲבוֹדַת הָאָדָם בְּזֶה הָעוֹלָם הוּא לְשַׁבֵּר תַּאֲוַת מָמוֹן כְּדֵי לְבָרֵר מִשָּׁם הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁנִּתְעָרְבוּ שָׁם בְּיוֹתֵר כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן צָרִיךְ לְהַשְׁאִיר אַחֲרָיו בָּנִים מֵחֲמַת שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּגְמֹר הַבֵּרוּר בְּעַצְמוֹ, כִּי הַנִּיצוֹצוֹת אֵין מִתְבָּרְרִים כִּי אִם מִדּוֹר לְדוֹר דַּיְקָא כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּחִינַת דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ (תְּהִלִּים קמה), 'יְשַׁבַּח' זֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁמַּעֲלִין וּמְנַשְּאִין הַנִּיצוֹצוֹת לְשָׁרְשָׁם, שֶׁזֶּהוּ שְׁבָחָא דִּילְהוֹן וִיקָרָא דִּילְהוֹן בִּבְחִינַת בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם, וּמוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁזֶּהוּ שְׁבָחָא דִּילְהוֹן וִיקָרָא דִּילְהוֹן מַה שֶּׁמְּנַשְּאִין עַצְמָן לְמַעְלָה, עַיֵּן שָׁם. וְזֶהוּ, "דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ". 'מַעֲשֶׂיךָ' זֶה בְּחִינַת הַמָּמוֹן וְהַמַּשָּא וּמַתָּן שֶׁנִּקְרָא עֲשִׂיָּה, כַּמּוּבָן בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, בְּחִינַת וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ שֶׁבֵּרְכָם מֹשֶׁה שֶׁתִּשְׁרֶה בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם, כִּי עִקַּר בְּחִינַת הָעֲשִׂיָּה הוּא הַמָּמוֹן, כַּמּוּבָן בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כַּנַּ"ל, הַיְנוּ לְהַעֲלוֹת הַנִּיצוֹצוֹת מֵהַמָּמוֹן הַנִּקְרָא עֲשִׂיָּה בְּחִינַת מַעֲשֶׂיךָ שֶׁשָּׁם עִקַּר הַנִּיצוֹצוֹת אִי אֶפְשָׁר לְהַעֲלוֹת אוֹתָם לְשָׁרְשָׁם, שֶׁזֶּהוּ שְׁבָחָא דִּילְהוֹן כַּנַּ"ל כִּי אִם מִדּוֹר לְדוֹר דַּיְקָא כַּנַּ"ל, בְּחִינַת דּוֹר לְדוֹר דַּיְקָא כַּנַּ"ל, יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן הַיְרֻשָּׁה שַׁיָּךְ לַבָּנִים וְהַבֵּן מְמַלֵּא מְקוֹם אָבִיו וּמְקַבֵּל נַחֲלָתוֹ, כִּי עִקַּר תִּקּוּן הַנַּחֲלָה, דְּהַיְנוּ הַמָּמוֹן, הוּא עַל-יְדֵי הַבָּנִים שֶׁמַּנִּיחִין שֶׁהֵם מְבָרְרִין הַמָּמוֹן, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְבָרְרוֹ כִּי אִם מִדּוֹר לְדוֹר כַּנַּ"ל, וּבִשְׁבִיל זֶה דַּיְקָא מְחֻיָּב כָּל אֶחָד לְהַנִּיחַ בָּנִים בָּעוֹלָם כְּדֵי לְבָרֵר הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁעִקָּרָם בְּתַאֲוַת מָמוֹן כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן הַבֵּן עוֹמֵד עַל נַחֲלַת אָבִיו וְכַנַּ"ל:

וזה, ויקרא אלהים לאור יום, ואיתא בגמ' (פסחים ב.) קריא רחמנא לנהורא ופקדיה אמצוותא דיממא, היינו שהשי"ת הציב שהאור ימשיך אור יותר, שכל פעם יאיר יותר, ולחשך קרא לילה, שחשך הראשון ימשיך חשך יותר, והיינו כשמכניס ומשפיע הדברי תורה ללבות בני אדם, מצד זה ממשיך יותר אור, כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) ויקרא אלהים לאור יום זה אברהם אבינו, שאברהם אבינו למד דרכי השי"ת ודברי תורה לבני אדם וגייר גרים. ולחשך קרא לילה זה יצחק אבינו, שיצחק אבינו היה מדתו לצמצם בכל דבר להסתלק מכל ספק, ממה שלא ראה רצון השי"ת מפורש צמצם עצמו ולא רצה לקבל, רק השי"ת ינהג כרצונו, וזה הוא בחינת חשך^עגמקורו במי השלוח ח"ב פרשת תרומה ד"ה ועשית מנורת: גביעיה הוא נגד אברהם אבינו, שהיה הראשון שפרסם את הש"י בעולם ותיקון הכלי קבלה לקבל תמיד השפעה מהש"י. כפתריה הוא נגד יצחק אבינו, כי כפתור מורה על בליטה מפורשת כענין כך שמע משה מפי הגבורה שהוא דבר בולט ומפורש, ומידת יצחק היה להסתלק מן הספק, רק כשראה רצון הש"י מפורש אז נכנס להדבר הזה ועשה זאת. ומבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע [ג]: והענין בזה כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמא:) ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם וכו' לחשך קרא לילה דא יצחק. והוא כי מדת אברהם אבינו ע"ה הוא מדת החסד, שזה רומז על זה הרצון שהתחיל בבנין בריאת העולם, כמו שכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה. ומדת יצחק הוא מדת גבורה, ומדת גבורה בעוה"ז מרמז על צמצום גדול. ובאמת נצמח ממדה הזאת כל עיקר השפעות, כמו שראינו שבברכת יצחק שהוא מחיה מתים, שם נכללו כל מיני השפעות, מחיה מתים, סומך נופלים וגבורת גשמים. והוא, שעל ידי המדה הזאת נצמחו כל השפעות וכו'. וזה כוונת הזוה"ק, ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם ולחשך קרא לילה דא יצחק, והיינו כמו שמצינו קודם בריאת העולם נמי כתיב חשך, כמו שכתיב (בראשית א׳:ב׳) וחשך על פני תהום. ובאמת להבין זה לפני מי היה אז חשך, הלא לא היה עדיין שום בריאה. ורק הוא כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שאורו של השי"ת אשר הוא בלי גבול ובלי תכלית שלא בא עוד לגבול תפיסת הבריאה, זה נקרא מצד הבריאה חשך, ואח"כ היה רצונו של השי"ת, כמו שכתיב ויאמר אלהים יהי אור. והיינו שצמצם השי"ת את אורו הגדול, כדי שיהיה ביכולת לבוא לגבול תפיסת הבריאה, וזה מורה ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם, ולחשך קרא לילה דא יצחק, מורה אשר אחר כל עבודת האדם מכיר אשר יש לו חיבור עם החושך הראשון, אשר רומז על אור גדול, שזה נקרא מצד הבריאה חשך. והיינו שמצד מדת יצחק מכיר אשר מגיע אדם עם עבודתו לאתר דלא אתידע, ומגיע לאור הראשון אשר הוא בלי גבול ובלי תכלית.. ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, בזה עוסק השי"ת תמיד להבדיל בין האור ובין החשך בכל פעם יותר, וזה דכתיב (תהילים קמ״ה:ד׳) דור לדור ישבח מעשיך, שכל דור נעשה מלומד מהדור הראשון, שלא יתנהגו כמו שהדור הראשון התנהגו, ונקבע זאת בלבם מחמת הסבלנות שסבלו הדור הראשון, לזה נקבע בלב הדור הבא אחריהם שלא יעשו כמו שהם עשו, כדי שלא יצטרכו לסבול כמו שהדור הראשון סבלו. וזהו דור לדור ישבח מעשיך, מלשון בשוא גליו אתה תשבחם (תהילים פ״ט:י׳), וכן וחכם באחור ישבחנה (משלי כ״ט:י״א) שכל דור מעמיק בדברי תורה יותר מהדור הראשון, כי הוא מלומד ונקבע בו כבר מדורות שעברו^עדמבואר בסוד ישרים חג הסוכות אות מז: ביאר אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה דישבח הוא מלשון בשוא גליו אתה תשבחם (תהילים פ״ט:י׳), היינו שמשפיל ומעמיק אותם, וזהו נמי ישבח מעשיך כלומר שמשפיל ומעמיק השי"ת את עבודת כל דור, בדור הבא אחריו בעומק לבבם שיהיה אצלם בקביעות כיתד שלא ימוט, אף אמנם שהדעת נקטן בכל דור כל פעם ביותר בכל זאת הקדושה והעבודה של דור הקודם שהיה אצלם אז בבחינת אור מקיף למעלה מתפיסת דעתם, נעשה בדור הבא אחר כך בבחינת אור פנימי שהוא בהבנת תפיסתם. וכמבואר בפרי צדיק פרשת ויחי אות א: ושמעתי בשם הרה"ק מפרשיסחא זצ"ל שאף שהנפשות מתקטנים בכל דור, מ"מ הנקודה שבלב נטהר בכל דור ודור יותר.: