Chasidut sobre Isaías 64:6

ובעמדי במקהלות בין כסא לעשור להורות לעם ה' דרכי ה' והמעשה אשר יעשון, לבדוק את החמץ ולהשליך רוע שאור, להסיר הבגדים הצואים ולהלביש אותם בגדי קדש כתנות אור. עניתי ואמרתי מוסר השכל אשר נתן לי אלקים בזה, בהקדים מאמרינו לפרש הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם, (תהלים קד כב) תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון, על פי אמרם ז"ל (במסכת יומא דף ס"ט ע"ב) ביצרא דעבירה שתפשוהו אנשי כנסת הגדולה וכו', ואפילו כביעתי' בת יומא לא משתכח, והתירוהו ונפק כגוריא דנורא מבית קדשי קדשים, רק סמיוהו לעיניה ואהני דלא לגרי אינש בקרובתיה, עיין שם. אלמא דהסט"א הוא כפיר ואריה. והנה הפוגמין בהוצאת ז"ל, מושכין ניצוצות הקדושות מנשמתו לתוך הטומאה, וידוע דכל נשמה יש לה ס' רבוא ניצוצין קדישין, רק שאין נותנין לו הכל בפעם אחת, וכל כמה ניצוצות שנותנין לו, כל כך ימים יש לו לחיות כדי שבכל יום יתקן ניצוץ אחד, והמרבה להשליך להטומאה, מאבד ימים כי בכל ניצוץ מאבד יום. והנה הנבראים מהניצוצות צועקים לפני הזן ומפרנס ית"ש, שיטול מאביהם אשר בראם הפרנסה הנקצבה לו, וליתן להם די מחסורם כי מי בקש זאת מידו שיבראם. וזה הוא פירוש הפסוק לדעתי הכפירים, היינו אלו הנבראים מהוצאות ז"ל ר"ל, ונקראים כפירים כי המה משורש הסט"א, והחיות שלהם הם הניצוצי קודש, כי בלא קדושה אין חיות כאמור (נחמיה ט ו) ואתה מחיה את כולם, שואגים לטרף שיתן להם פרנסתם, ולבקש מאל אכלם של אותן בני אדם שבראם כנ"ל. והנה דרשו רז"ל (שבת קנ"א ע"ב) עד אשר לא תחשך השמש (קהלת יב ב), זה יום המיתה, כי החיות נקרא בשם זריחה, והמיתה בשם שקיעה, כמו שדרשו (יומא ל"ח ע"ב) בפסוק (קהלת א ה) וזרח השמש ובא השמש, עד שלא שקעה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושע וכו'. והיינו תזרח השמש, ר"ל מה שעוד היה לשמשן של אותן האנשים לזרוח ולחיות כפי הניצוצי קדושה הנקצב להם בשעת יצירה, יאספון שלא בזמנם מחמת שהרבו להשליך להטומאה אבדו ימיהם כנ"ל. והנה אם היה להם אחר מותם מנוחה מהקליפות שנבראו על ידם, היה גם כן טוב להם, אבל באמת בעוה"ר ואל מעונותם ירבצון ומטפחין על קברו וצועקים אתה בראתנו ודנין אותו שנאמר (ירמיה ב יט) תיסרך רעתך, ונאמר (ישעיה סד ו) ותמוגגנו ביד עונינו, וכמ"ש רז"ל (אבות פ"ג מ"א) הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, לידי דייקא כנודע. ונקדים עוד מה דמבואר בספרים הקדושים דמי שאינו פוגם באות ברית קדש, אזי שריא ביה באות ברית קודש שם שד"י מלבר ושם הויה מלגו, והמטמא אותו שורה עליו שם ס"מ מלבר, (רק אלו שני אותיות אשר הוא חלקו מהטומאה והבן), ושם שט"ן מלגו אוי לה לאותה בושה הלא למשמע אוזן דאבה נפשינו. ועל פי זה פירשתי (הפסוק איכה ד' ז) זכו נזיריה משלג צחו מחלב, כי ידוע דאלו שאינם פוגמין, יונקין משפע הקדושה מהשכינה כביכול בנים יונקין משדי אמן, והנה שם הויה ב"ה הוא בגימטריא כ"ו, ואותן המגרשין השם הויה ומשרין במקומו שט"ן, הוא יתר במספר של"ג דו"ק ותשכח. ואמרתי רמז לזה תשלג בצלמון (תהלים סח טו), ר"ל דהעושה השלג הנזכר, הוא בצלמון בצל מות (כמו שפירשו המפרשים), דהיינו שמאבד ימיו ושוכן בצל מות קודם זמנו, וגם בחייו ניטל ממנו השפע והוא עני החשוב כמת (נדרים ס"ד ע"ב) והבן, וזה שאמר (תהלים נא ט) תכבסני ומשלג אלבין, וכמו שיבואר שם אי"ה (בחבורי תפלה למשה קאפיטיל נ"א פסוק ט') על תהלים. והיינו זכו נזיריה, דהיינו הפרושים מהבלי עולם, הם זכין מאותו השלג שאין עליהם אותו השלג, רק שם הויה ב"ה במספר כ"ו, אז צחו מחלב שיונקין שפע הקדוש ואין חוטף מהן. והיינו דכתיב ירד ירדנו, דהיינו רי"ד פחתנו בעוה"ר, כי במקום שדי הוא ס"מ, הוא בתחילה לשבור אוכל כאמור, ולבקש מאל אכלם שהם נוטלין הפרנסה כנ"ל.

ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית וגו', הנה ראוי להבין כי המצוות הוא נצחיות מעצמותו יתברך, והוא בכל זמן ובכל אדם וכו', ונ"ל דהאדם הוא עולם קטן, ויש בו ד' יסודות כמו שיש בכללות העולם דומם צומח חי מדבר, והאדם על ידי פגם עוונותיו, הן בעצמו או משורש נשמתו שהיה באדם הראשון וברפ"ח ניצוצין שירדו במאנין תבירין, בד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשייה, והאדם צריך להעלות ניצוצי נשמתו הן על ידי אכילתו או תורתו ותפלתו, עד שיברר כל ניצוצין שלו, אשר זהו תכלית בריאת האדם וסוד מספר ימיו, כמו שכתוב (תהילים ל״ט:ה׳) ומדת ימי מה הוא, כי כמו שצריך לתקן ולהעלות הניצוצין במספר הימים, כך ניתן לו שני חייו, עיין בכתבים מזה, ובעת אשר שליט האדם באדם לרע לו (קהלת ח׳:ט׳), רצה לומר כי העוונות של האדם הם המייסרים את האדם בעצמו, כמו שכתוב (ישעיהו ס״ד:ו׳) ותמוגנו ביד עוונינו וגו', ופעמים שעל ידי עוונותיו נברא אדם להצר לו, עד שנפרע על עוונותיו, ואז מוציא הניצוצין מאדם המיצר לו, ואז אין לו שום חיות לזה המיצר, ומת ובטל מהעולם אחר שעשה שליחותו:

ועוד י"ל, דאין לך שאינו כלול מטוב ורע אחר חטא אדם הראשון שנתערב טוב ברע, וכל עסק התורה והמצות הוא לברר הטוב מהרע עד עקבות משיחא שיוברר הכל, אז בלע המות לנצח (ישעיה כה, ח). אמנם יש לך אדם שחלק הרע שבו יותר מן הטוב, ורבו עונותיו, ונקרא רשע. ויש לך אדם שחלק הטוב שבו גובר על הרע שבו ובטל במיעוטו, ונקרא צדיק. ויש בינוני. ועל ידי הטוב והמצות שעושה בורא מלאכים טובים, ומתלבשין בבני אדם טובים ואוהבים אותו, כמו שאמרו חז"ל ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז, ד). ועל ידי הרע שעושה נברא מחבל, ומתלבש בסוג בני אדם של המחבל, השונאים אותו ומצירים לו, כמ"ש (ישעיה סד, ו) ותמוגנו ביד עונינו. אם כן הצדיק יש לו אוהבים מרובים, ושונאים מועטים נגד מיעוט חטאיו, כמ"ש (קהלת ז, כ) כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והרשע בהיפך וכו'. וז"ש כל שרוח הבריות נוחה הימנו, הם הצדיקים וכו', ומשנאת הרשעים לא איכפת לנו. וז"ש רצוי לרוב אחיו, ולא לכולם, וק"ל.