Comentario sobre Deuteronómio 27:2

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה׳ אלהיך נותן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך לשכן שמו שם. ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה׳ אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותינו לתת לנו. ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה׳ אלהיך. וענית ואמרת לפני ה׳ אלהיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה׳ אלהי אבותינו וישמע ה׳ את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה׳ והנחתו לפני ה׳ אלהיך והשתחוית לפני ה׳ אלהיך. ושמחת בכל הטוב וגו׳. ויש להעיר בפסוקים. ראשונה באומרו כי חבוא אל הארץ אשר ה׳ וגו׳. למה אמר אשר ה׳ אלהיך נותן לך זה ידוע שהאל ית׳ נתנה להם. וג״כ למה אמר נחלה שהוא מיותר. עוד מה טעם בהבאת הבכורים היה ראוי להביא הבכורים מכל הפירות כולם. ולמה לא יביאו כי אם מז׳ אלו המינים לבד. ועוד כבר הביאו הבכורים הצבור בכלל בעומר וב׳ הלחם. וא״כ למה הוצרכו היחידים להביא ג״כ. עוד למה החמירו באלו הבכורים יותר מן הקרבנות כלם. שיוכל האדם לשלחו על ידי שלוחו. אמנם הבכורים צריך הוא בעצמו להביאם. ועוד אם הכוונה בבכורים להגיד שהאל ית׳ סבת אלו הטובות ולא כחם ועוצם ידם. הנה זה יורה בכל המתנות כולם כמו המעשרות. וג״כ מעשר שני וכרם רבעי וכיוצא. וא״כ למה החמיר באלו הבכורים יותר מן המתנות כולם בקריאה. עוד למה בכורי צבור והם העומר וב׳ הלחם הם קריבים על המזבח ובכורי יחיד נאכלים לכהנים כולם ואינם קריבים כלל על המזבח. ועוד למה הרחוקים לא יחללום על המעות כמו מעשר שני אלא ייבשום ויעלו אותם לירושלים. ועוד באומרו ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום. ומה הם החדשות שהוא מגיד מה שלא ידע הכהן. והנה לכל העולם מפורסם שישראל כבר באו אל הארץ וגו׳. ועוד אומרו לה׳ אלהיך היל״ל לה׳ אלהינו. ועוד למה מניח הכהן הטנא לפני המזבח אחר שאינו קרב וגו׳. ועוד אומרו וענית ואמרת אין לו משמעות כי אין מי שדיבר עמו בזה המקום. ועוד הנה אין לאלו הדברים משמעות עם כוונת הבכורים כי היה לו לומר ולשבח שהאל ית׳ סבת אלו הטובות כמו שאמר לבסוף באומרו ויוציאנו ה׳ ממצרים וגו׳ ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו וגו׳. עוד למה לא חיבר הדברים כולם בבת אחת לומר הגדתי היום וגו׳. ארמי וגו׳. ויש הערות אחרות יאריך לזוכרם יתיישבו כפי דרכנו בס״ד:

והקמת לך. בַּיַּרְדֵּן, וְאַחֲ"כָּ תּוֹצִיא מִשָּׁם אֲחֵרוֹת וְתִבְנֶה מֵהֶן מִזְבֵּחַ בְּהַר עֵיבָל; נִמְצֵאת אַתָּה אוֹמֵר שְׁלוֹשָׁה מִינֵי אֲבָנִים הָיוּ — שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בַּיַּרְדֵּן וּכְנֶגְדָן בַּגִּלְגָּל וּכְנֶגְדָּן בְּהַר עֵיבָל, כִּדְאִיתָא בְמַסֶּכֶת סוֹטָה (דף ל"ה):

וטעם בשיד. שיעמדו:

והקמת לך ב' במסור'. והקמת לך אבנים גדולות. והקמת את המשכן. לומר ששקולה להם הקמת אלו האבנים כהקמת המשכן:

והקמת לך אבנים גדלות. ולהלן במקרא ד׳ כתיב עוד הפעם תקימו את האבנים וגו׳ וכן בכתיבה כתיב שתי פעמים וכתבת וגו׳. והענין דשני מיני כתיבה היה. אחד לישראל וא׳ לאוה״ע. לישראל ככתוב למען אשר תבוא אל הארץ וגו׳. ולאוה״ע כדכתיב בכתיבה שניה באר היטב ופירשו חז״ל בסוטה שם בשבעים לשון היינו לאוה״ע. והנה פליגי שם תנאי ר׳ יהודא ור״ש ר״י ס״ל שכתבו על האבנים ואח״כ שדו בשיד. ומדייק לשון הכתוב וכתבת על האבנים. והקשה ר״ש לדבריך היאך למדו אוה״ע של אותו הזמן תורה א״ל בינה יתירה נתן להם הקב״ה ושגרו נוטירין וקלפו וכו׳. ורש״א ע״ג סיד כתבו. וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות. ויבואר עוד לפנינו פי׳ זה המחלוקת. הא מיהא לא נחלקו אלא בפי׳ כתיבה שניה שהיה לאוה״ע אבל כתיבה ראשונה לכ״ע כתיב תחלה ושדת אותם בשיד ואח״כ וכתבת עליהן וגו׳ תדע דלשיטת הרמב״ן שהיו כתובים השמות כהוייתן והיאך אפשר לומר שכתבו ואח״כ שדו את הכתב. והרי מחקו כל השמות. אלא לא נחלקו כי אם בכתיבה שניה שהיה בשבעים לשון. והשמות שנעתקו ללשון אחר נקרא כנוין דאין בזה אזהרה משום מחיקת השם:

והקמות לך אבנים גדולות: כתב רש"י שלשה מיני אבנים וכו', אבל בסוטה (ל"ה ע"ב) לא אמרו כן, אלא אחד שהקים משה בארץ מואב, ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן, ואחד שהקים בגלגל; וכבר תמהו על זה החזקוני והרא"ם, ודע כי ברש"י כ"י על קלף שבידי (בלי שנה ומקום) כתוב כך: שלשה מיני אבנים היו, שנים עשר בירדן, וכנגדן בהר עיבל, והעלום והביאום לגלגל במלון, כדאיתא במסכת סוטה, ובשני כ"י על קלף שביד ידידי היקר ר"י אלמנצי (אחד בלי שנה ומקום, ואחד נכתב בשנת חמשת אלפים ול"ג, הוא שנת 1273) ובדפוס ישן נושן בלי שנה ומקום (גם הוא ביד ידידי החכם הנ"ל) כתוב כך: שנים עשר בירדן וכנגדן בהר עיבל, וקיפלוס והביאום בגלגל במלון, כדאיתה בסוטה. ולפי הנסחאות האלה דברי רש"י ז"ל מסכימים עם האמור בסוטה אלא שהוא ז"ל השמיט אותן שהקים משה, שיאן להן ענין עם פסוק זה, אף על פי שלפי זה אינם עוד שלשה מיני אבנים, אלא שנים ור' אברהם בקראט הלוי בס' הזכרון (ליוורנו שנת תר"ה) אולי מפני שראה שאין כאן שלשה מיני אבנים, אלא שנים כתב וז"ל: שנים עשר הקים משה בעבר הירדן בארץ מואב וכנגדן בהר עיבל, וקיפלום והביאום לגלגל למלון, כדאיתא בסוטה, כך היא הגירסא הנכונה. ורבנו בחיי כתב וז"ל: וזהו שכתב רש"י ז"ל בפירוש החומש שלו נמצאת אתה אומה שלשה מיני אבנים היו ע"כ, ואמר כן ממה שאמרו במסכת סוטה ג' מיני אבנים היו וכו' - ולפי זה היה אפשר לומר כי רש"י ז"ל לא כתב אלא שלשה מיני אבנים היו, והשאר אינו אלא תוספת שהוסיפו אחרים בגליון זה בכה וזה בכה, ובאו המעתיקים והכניסו התוספות בתוך הפירוש. ואולם לפי הפשט, הכתוב הזה (והקמות לך אבנים גדולות) אינו מדבר כלל על האבנים שהקים יהושע בירדן, ועל אותן שהוציא מן הירדן והביא אל המלון, ויהושע לא אמר שעשה כל זה כאשר צוה משה, אלא בדבר ה' עשה, רק בסימן ח' בענין בנין המזבח בהר עיבל וכתיבת התורה על האבנים, כתוב: כאשר צוה משה עבד ה'.

והקמחת. אין במ"ם מאריך בס"ס:

ושדת אותם בשיד. לא אמר בגיר כענין (ישעיהו כ״ז:ט׳) כאבני גיר מנופצות, אע"פ שהגיר חזק מן השיד, אבל אמר שיד לפי שהוא מגין יותר מפני הגשמים מה שאין כן בגיר הנמוח, ולכן אמר בשיד למען יעמדו ימים רבים.

והקמות לך אבנים גדולות. הם י"ב שהוציאו מתוך הירדן, והנה זה כלל ואח"כ פרט לאמר והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה, הי"ב שהזכרתי, תקימו אותם בהר עיבל. ושדת אותם. אחר שתבנה שם מזבח ואז וכתבת על האבנים הנזכרים את כל דברי התורה הזאת באר היטב, שאם לא נפרש כן שתהיה הפרשה כלל ופרט, ערבוב פרשיות אני רואה כאן, כי מה יאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב והלא כבר אמר תחלה וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך, ועוד איך יאמר תחלה וכתבת עליהן את כל דברי התורה ואח"כ ובנית שם מזבח, והלא המזבח בנה תחלה ואח"כ כתבו התורה כולה וע"כ לומר כי הפרשה כלל ופרט, וכן מפורש שם במסכת סוטה, שאחר שבנו קפלו את המזבח ונטלו את האבנים ובאו ולנו במקומן בגלגל (רב"ח), ורש"י שכתב והקימות לך אבנים בירדן, הוא תמוה, כי על אלה האבנים שהוקמו בתוך הירדן תחת מצב רגלי הכהנים לא נכתבו דברי התורה, וגם מ"ש רש"י ג' מיני אבנים היו בירדן בגלגל ובהר עיבל אינו לפי סוגית הגמרא (דסוטה ל"ה), וכבר עמד עליו הרא"ם בזה.

והקמות לך אבנים. פירש"י בירדן ואח"כ תוציא אחרות וכו'. נמצאת אתה אומר ג' מיני אבנים הם י"ב בירדן וכנגדן בגלגל וכנגדן בהר עיבל וכו' כדאיתא בסוטה עכ"ל. וקשה לחזקוני דמשמע בסוטה לאידך גיסא דקאמר ר' נמצאת אתה אומר ג' מיני אבנים הם אחד שהקים משה בארץ מואב וכו' וצ"ע:

ג' מיני אבנים היו כו'. מן המקראות דהכא לא מוכח מידי, אלא מן המקראות שביהושע מוכח הכל. דביהושע (ד ב) כתיב שנים עשר אבנים הקימו בירדן במקום כפות רגלי הכהנים, ושנים עשר אבנים הקימו בגלגל במלון ראשון של א"י. ועל אותם אבנים כתב מתחלה בהר עיבל כל התורה. ומשום דכתיב ביהושע שני מיני אבנים, דהיינו ירדן וגלגל, משום הכי נקט רש"י תחלה שני מקומות אלו, אע"פ שמתחלה הקימו אותן בהר עיבל, כיון שקלפו אותן ולקחו והקימו אותם בגלגל, משום הכי נקטינהו בהדדי. ועל זה כתב רש"י כדאיתא במסכת סוטה, דהתם מביא הקרא דספר יהושע. וג' מיני אבנים שכתב רש"י, ר"ל ג' מיני מקומות. ובזה יתורצו קושיות הרא"ם שהקשה על רש"י ז"ל ממסכת סוטה פרק אלו נאמרין:

והקמות לך אבנים גדולות. רוצה לומר שיהיו עם זה אבנים שלמות שיבנו מהם מזבח בהר עיבל כמו שיזכור אחר זה וצוה לשדותם בסיד כד לכתוב עליהם כל דברי התורה הזאת באר היטב כמו שאמר אחר זה והנה הרצון באמרו באר היטיב הוא שיהיה הכתב מבואר וניכר ולזה גם כן שד אנני' בשיד וכבר נתבאר בספר יהושע כי שם כתבו את משנה תורת משה כמו שנאמר בפרשת מלך וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר ולזה יעתיקו שם כל התורה כלה ויכתבוה באבנים ההם ולזה הוצרכו להיות גדולות מאד כדי שלא יהיה הכתב דקה מאד שנאמר באר היטב:

והיה ביום אשר תעברו את הירדן באותו היום שהכינו א"ע לעבור והקמות לך אבנים, ההקמה הזאת היא לצורך עצמך לצורך המלאכה כנ"ל. ושדת אותם בשיד המפרשים הקשו למה נכתב שיד בשי"ן ולא בסמ"ך, ויתכן כי היו שני מיני סיד אחד היה חזק למאד ולא היו מספקים ממנו לבנין רק לצורך מלאכה כזו והיה נקרא שיד בשי"ן, והמין השני היה חלש ממנו וזה הוא הנקרא סיד שממנו היה למלאכת הבנין:

ואחר כך תוציאו משם אחרות וכו'. דאותם אבנים שהקימו בירדן היו שם עד עולם, כדכתיב בספר יהושע (יהושע ד, ט) "שתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן וגו' ויהיו שם עד היום הזה", אם כן על כרחך אבנים אחרים היו:

פס'. והיה. לשון שמחה. ביום אשר תעברו את הירדן. זה עשרה בניסן. אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך. מלמד שלא נתקדשה ארץ בני גד ובני ראובן עם ארץ תשעת המטות. והקמות לך אבנים גדולות. רבי יהודה אומר אבא חלפתא ואלעזר בן מתתיה וחנניה בן חכינאי עמדו על אותן האבנים ושיערום וכל אחת ואחת משאו ארבעים סאה:

והקמות לך אבנים וגו'. לא מצינו שהמנהג הזה לכתוב על האבנים הוכפל בקורות ישראל אפילו פעם אחת זולת זה המעשה תכף בעברם את הירדן, וחוץ מהחקירה מה כתבו על האבנים ראוי לחקור למה כתבו, ומאז עלה על דעתי לומר שלפרסם עקרי התורה אצל יושבי הארץ, וחז"ל החזיקו במעוז הפירוש הזה כשאמרו ששגרו או"הע נוטרין שלהם לקלוף הסיד ולקרות מה שכתוב על האבנים, וביתר שאת יאומן התכלית הזה בכתיבת האבנים כשנדע שעקרי דת אנשי כנען היו חוקקים הגוים ההם על עמודים של אבן ומיחסים אותם למחוקקם הראשון תאות, (עיין דופוייס ח"א פ"ב י"ב) ואם כן, עשו ישראל לתכלית קדושה ופרסום האמת מה שהיו עושים הגוים לפרסום טעותם וביותר יתאמת ענין זה ממה שלא מצינו כיוצא בזה המעשה אחר כניסתם לארץ, ועיין באברבנאל שבדרך הלוך פירושו הולך ומתקרב לפירושנו זה, ולדעתי מה שכתבתי ימלא חסרון הפירוש ההוא וישלימהו — וממוצא דבר זה ירחיב ה' לנו לבוא עד תכלית האחרים ולמה נתיחדו אלו זולת האחרים, ולדעתי גם זה ישקיף לתכלית עצמו או קרוב לו רצוני דרך הכרזה ופרסום אצל גויי הארץ, וכשתתפוש בידיך עקר זה אז תבין למה נתיחדו העבירות הרמוזות בארורים האלו יותר מאחרים כי לדעתי לא תמצא בהם אלא משני מינים, האחד מצות ואזהרות שנשתתפו בהם הגוים בחיובם מעין מצות בני נח ושהיו נכשלים בהם, והשני דברים הצריכים לאותה שעה ולאותו מקום להבטחת ישראל בין אויביהם ומבקשי רעתם והיו מכריזים עליהם דרך פרסום והכרזה והשומע ישמע והחדל יחדל. — וכמה פרטים תמצא בזה הספור שלא יתפרשו זולת זה, ואלו היה המקום ראוי להאריך היינו מבארים הענין באר היטב. — והיה בהניח כי ההרגל וההכרח וצורך השעה הביאם להכריז ולקלל על עבירות אלה יותר מאחרים לא יקשה לנו עוד מה שהוקשה להחכם שד"ל ולבוצר עוללות "כי מי יאמר תבוא ברכה על אשר לא יעשה את התועבות האלה? ומזה באו להכחיש שיהיו הברכות הפך הקללות (ועיין מ"ש ע"פ ארור האיש) ובמה שכתבנו צדקו דברי חז"ל כי כן יבורך גבר שאינו נמשך אחר ההרגל ואינו מתפתה מיצרו ולא מהנמשכים אחריו, והנה הרוחנו בזה ב' דברים, א' טעם למה נתיחדו עבירות אלה יותר מאחרים, ב' נתישב הכתוב על פי פשוטו שהברכות והקללות זה הפך זה, ונתאמתו דברי רז"ל על נכון.

והקמת לך אבנים פרש״‎י נמצאת אתה אומר שלשה מיני אבנים היו, י״‎ב בירדן וכנגדן בגלגל וכנגדם בהר עיבל כדאיתא במסכת סוטה. חז״‎ק שהרי במסכת סוטה משמע באידך גיסא נמצאת אומר שלשה מיני אבנים היו אחד שהקים משה בערבות מואב שנאמר הואיל משה באר אתיא באר באר ואחד שהקים יהושע בגלגל הם אותם עצמם שבנו מהם מזבח בהר עיבל וסדוהו בסיד וכתבו עליו התורה והעלו עליו עולות ושלמים ואכלו ושמחו וברכו וקללו, וקפלו את האבנים ובאו ולנו בגלגל שנאמר והעברת אותם עמכם והנחתם אותם במלון אשר תלינו בו הלילה וכתיב את שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן הקים יהושע בגלגל.

"...ושדת אֹתם בשיד". ראב"ע: וטעם בשיד - שיעמדו. חזקוני: להשכיב הסיד בין שורה לשורה וכו', כלומר לחבר האבנים זו אל זו היטב. ולא ידעתי, למה הכתוב חוזר על צו זה בפסוק ד. (פ' כי־תבוא תשנ"ד)

ושדת אותם בשיד: הכתיבה היתה (כדברי ר' שמעון בסוטה ל"ה) על גבי הסיד, ולא חקקוה בגוף האבנים, כי לא היתה הכתיבה לדורות, אלא לשעה, כדי שתהיה התורה לנגד עיניהם בשעת כריתת הברית, בקבלם עליהם הברכה והקללה.

אבנים גדלות. גדלת הגדלת כולהון חסרים דחסרים באורייתא בר מן דין דכתיב גדלות חסר וא"ו קדמאה ומלא וא"ו תניין:

נמצא אתה אומר ג' מיני אבנים היו י"ב בירדן וכנגדן בגלגל וכנגדן בהר עיבל. וקשה שבסוטה בפ' אלו נאמרין אמרו נמצא אתה אומר ג' מיני אבנים היו אחד שהקי' משה בעבר הירדן בארץ מואב שני בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר אתי' באר באר כתיב הכא באר וכתיב התם על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן שנא' ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן ואחד שהקים בגלגל ופרש"י לאח' שבנו מהם המזבח בהר עיבל קפלו והביאו בגלגל וקבעו' שם אלמא הג' מיני אבני' הם של משה ושל יהושע בירדן ושל יהושע בגלגל לא של יהושע בירדן ושל יהושע בגלגל ושל יהושע בהר עיבל כמו שכתב כאן רש"י ז"ל ועוד שבסוטה העלו בהדיא שהאבני' שהביאו' בגלגל הם אות' שהביאו בהר עיבל ולאחר שבנו שם את המזבח וסדוהו בסיד וכתבו עליו את התורה והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו ושמחו וברכו וקללו קפלום והוליכום בגלגל ואין סברא לומר שאותם של גלגל שני מיני אבנים היו אחד שהביא שם יהושע מתחלה ואחד שהביא שם יהושע אחר שבנו אותם בהר עיבל וצ"ע:

שלשה מיני אבנים היו וכו'. ובגמרא דסוטה (לה ע"ב) לא חשיב כך, אלא 'שלשה מיני אבנים היו; אחד שהקים משה בעבר הירדן, ואחד שהקים יהושע בירדן (יהושע ד, ט), ואחד שהקימו בגלגל'. ואותם שהקימו בהר עיבל, קפלו הסיד מעליהם אחר שברכו וקללו, והביאם לגלגל (רש"י בסוטה שם). וחשיב שהקימו בהר עיבל ושהקימו בגלגל מין אחד. ויראה לי לומר, כי מה שכתב (רש"י כאן) 'שלשה מיני אבנים', לא חשיב רק המצוה שיעשו בבואם לארץ ישראל, ולא חשיב של משה, שהיה בעבר הירדן (לעיל א, ה). והא דחשיב (רש"י כאן) של הר עיבל ושל גלגל בב' מינים, והם אחד, יראה לומר דרש"י חשיב הקמות בלבד. דאף על גב דשל עיבל ושל גלגל מין אחד של אבנים היו, סוף סוף ב' הקמות היו. וכך פירושו, ג' מיני אבנים שהיו מקימים אותו. דאף על גב דשל עיבל עצמם – הקימו אותו בגלגל, כיון דכל הקמה בפני עצמו מצוה הוי, חשיב אותו. ומה שהקדים (רש"י כאן) אותן של גלגל, אף על גב דהר עיבל היה קודם, שקפלו האבנים בהר עיבל והביאו לגלגל, משום דאבני ירדן ואבני גלגל שניהם היו כדי לזכור שכרת להם מי ירדן, כדמוכח קרא, לכך סמך אותן יחד. אבל אבני הר עיבל לא בשביל זה היה:

פס'. ושדת אותם בשיד. וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך. ת״ר כיצד כתבו ישראל את התורה רבי יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה שנא' וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב. ואחר כך סדו אותם בסיד אמר לו רבי שמעון לדבריך היאך למדו אומות העולם תורה אמר להם בינה יתירה נתן בהם הקב״ה ושיגרו נוטרין שלהם וקלפו את הסיד והעתיקוה. ועל דבר זה נחתם גזר דינם של אומות לבאר שחת. דכתיב (ישעיהו ל״ג:י״ב) והיו עמים משרפות שיד על עסקי סיד. שהיה להם ללמוד ולא למדו. למען אשר תבא אל הארץ. אם אתה עושה כל מה שבענין אתה בא. כאשר דבר ה' אלהיך לך. והיכן דיבר (דברים ס) כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה:

אבנים גדלות להכיל כתב חשבון מצות התורה כמו שכתובות בהלכות גדולות בענין אזהרות.

ומכל מקום קשה: לכאורה סותר חזקוני את דברי המשנה (סוטה לב ע"א) "...וסדוהו בסיד... ונטלו את האבנים ובאו לנו" וכו', שהרי בשביל העמדה חד־פעמית לא היה צריך להקים בניין של קבע. וראה גם שם (לה ע"ב). (פ' כי־תבוא תשל"ה)

ושדת אתם בשיד להשכיב הסיד בין שורה לשורה כדי לחברן זו לזו כענין בנין שאר אבנים.

[בשיד לשון סיד].

והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד. יובן בס"ד לרמוז ע"ד מ"ש רבינו האר"י זיע"א זלה"ה על מ"ש ירדן שנטל מזה ונתן לזה מה שנתן נתן ומה שנטל נטל והוא סוד נגה הסמוכה לקדושה וכשישראל עושין מצות ומע"ט לוקחת אז הנשמות שנטמעו בקלי' ונותנת אותם לקדושה ואם עושים עונות וכו' אז ח"ו להפך ולז"א ירדן שנטל מזה וכו' מה שנטל נטל וכו' כי כן יסד המלך מלכו של עולם שהכל תלוי בזכות ישראל כפי זכיות הדור ועיין על זה להרב חיד"א ז"ל בכסא דוד ע"ש וזהו שאמר והיה בעברכם את הירדן ר"ל שרוצים אתם להעביר מה שיש בירדן הוא סוד נגה אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך הוא מקום הקדושה אשר שם אחיזת ישראל וזהו בעברכם את הירדן אל הארץ וגו' שתעבירו ניצוצי הקדושה מכאן לכאן אזי והקמות לך אבנים גדולות רמז לאותיות הקדש שפגמתם בהם והאותיות נקראים אבנים בס' יצירה כמ"ש אבן אחת בונה וכו' ע"ש וזהו והקמות לך אבנים גדולות ר"ל אותיות הקודש שהם גדולות תעשה להם קימה ועילוי בבירור זה שאתה מעביר ניצוצי קדושה שיש בקליפת נגה ונותן אותם במקום הקדושה כאמור. גם ושדת אותם בשי"ד אותיות שר"י שתמשיך לניצוצי הקדושה הארה משם שדי גם שם שד"י הוא בחי' היסוד והכל צריך להביא לבחי' היסוד וזהו ושדת אותם בש"יד. או יוב"ן בס"ד בש"יד ע"ה גי' שט"ו רמז לשט"ו ניצוצין קדישין שהם סוד ז' פעמים אד"ם והכוונה לרמוז שאז נבררים הכל בשלימות בעזה"ו במהרה בימינו אכי"ר:

וטעם והיה ביום אשר תעברו את הירדן וגו'. כי מיד בכניסתן לארץ יקבלו עליהם עול מלכות שמים שלא תקיא אותן הארץ וזה טעם למען אשר תבא אל הארץ וגומר. וטעם הקמת המזבח בהר עיבל כי המקום ההוא נתייחד לעבודת מדת הדין ולחלוק לה כבוד כדי לקבל עול השכינה עלינו צוה להקים שם מזבח מאבנים שלימות כאשר כתבתי סודם בסוד המזבח ושיכתבו באבנים ההם התורה כד"א האבן הזאת תהיה בנו לעדה (יהושע כד כז) והבן כל זה:

ויצו משה וזקני וכו' והיה ביום אשר תעברו וכו' והקמת לך אבנים גדלות ושדת וכו' וכתבת על האבנים וכו' באר היטב. ע"ז אמר דהע"ה (תהלים קמ"ז,י"ח) ישלח דברו וימסם ישב רוחו יזלו מים, כי כאשר ראה שנצטוו לכתוב ד"ת בין האומות באר היטב אז פחד מאד שלא יוכל ישראל להבין ד"ת באר היטב ח"ו רק בין האומות, אך כאשר בא על עומק הדברים אז אמר ישלח דברו וימסם ישב רוחו, כי זאת היה ברצון הש"י להיטיב לישראל כי יש ד"ת שאין אדם עומד עליהם אא"כ נכשל בהם (גיטין מ"ג.). ועי"ז נכתב ד"ת בין האומות כדי שיראו ויבינו כי דרך התורה טוב היא ועכ"ז לא יוכלו להתגבר על יצרם, ומהם ילמדו ישראל שלא יצטרכו לכשלון כי יראו שלומת הרשעים, וע"ז אמר ישלח דברו וימסם היינו כשהש"י ישלח ד"ת לאומות העולם יגרמו להם שימסו וילכו לאבדון, ישב רוחו היינו לישראל יזלו מים חיים.