Comentario sobre Exodo 19:54

ביום הזה. בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ; לֹא הָיָה צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶלָּא בַּיּוֹם הַהוּא, מַהוּ בַּיּוֹם הַזֶּה? שֶׁיִּהְיוּ דִּבְרֵי תוֹרָה חֲדָשִׁים עָלֶיךָ כְּאִלּוּ הַיּוֹם נְתָנָם (ברכות ס"ג):

בחדש השלישי היה ראוי שיאמר הכתוב ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני בחדש השלישי לצאתם מארץ מצרים, כמו שנאמר למעלה (טז א) במדבר סין, אבל בעבור היות ביאתם במדבר סיני שמחה להם ויום טוב, ומעת צאתם ממצרים נכספים אליו, כי ידעו ששם יקבלו את התורה, כי משה הגיד להם מה שנאמר לו תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג׳:י״ב), וגם לפרעה אמר נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו (שם ה ג), והוא המהלך ממצרים ועד הר סיני, בעבור זה התחיל הפרשה כי בחדש השלישי ביום הזה שהתחיל החדש באו לשם ואחרי כן חזר לומר כשאר המסעות ויסעו מרפידים:
והיה ראוי ג''כ שיאמר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, אבל כתב ויבאו מדבר סיני, לומר כי מיד שבאו אל מדבר סיני חנו במדבר בראותם ההר מנגד, ולא המתינו עד שיכנסו בו אל מקום טוב לחנות שם, אבל חנו במדבר או בחורב שהוא מקום חורב שממה לפני ההר וזה טעם ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר: ויתכן שהבדילו מתוכם כל האספסוף אשר בקרבם, וחנו בני ישראל לבדם לפני ההר, וערב רב אחריהם, כי לישראל יתן התורה, כמו שאמר (שמות י״ט:ב׳) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל וזה טעם ויחן שם ישראל, או הוא להזכירם דרך כבוד בקבלם התורה:
ורש''י כתב (רש"י על שמות י״ט:ב׳) ויסעו מרפידים, מה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר נאמר (שמות י״ז:א׳) כי ברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו, אלא מקיש נסיעתם מרפידים לחנייתם במדבר סיני מה חנייתן בתשובה אף נסיעתן בתשובה, לשון רש''י ולא הבינותי זה, שכך נאמר בכל המסעות ויחנו באלים, ויסעו מאלים ויבאו אל מדבר סין (שמות ט״ז:א׳), ויסעו ממדבר סין ויחנו ברפידים (שם יז א), וכן כל פרשת מסעי. וירצה הכתוב לפרש שלא היו חניות אחרות ביניהן: ולשון מכילתא (כאן) ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני, והלא כבר נאמר בפרשת מסעות (במדבר לג טו) ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, ומה תלמוד לומר ויבאו מדבר סיני, מקיש נסיעתם מרפידים וכו' והענין לומר מפני שכל המסעות שספר בהן כאן מאילים (שמות ט״ז:א׳) ורפידים (שם יז א) נשנו בפרשת אלה מסעי בשביל דברים שנתחדשו בהן שם בכתוב, אבל המסע הזה סיפר אותו הכתוב כאן וכאן בשוה, והוצרך לדרוש שהיה לצורך ההיקש:

בחדש השלישי. לא ידענו טעם ביום הזה. אם לא יהיה פי' רבי משה נכון שהוא ראש חדש. כמו מחר חדש.והזכיר הכ' זה כי אחר ימים מועטים ליום חנותם היה מתן תורה. אולי יום אחד עלה אל השם וירד ודבר עם ישראל. וביום השלישי לחדש עלה פעם אחרת להשיב אל השם דברי העם. ושם נאמר לו כי ביום השלישי יהיה מתן תורה וכל זה דרך הסברא. כי על הקבלה נסמוך שבששה בסיון נתנה התורה ועל דרך העבורים ששי בשבוע היה אם לא היה חדש אייר מעובר. אולי טעם ביום הזה כי רחוק מרפידים ובין הר סיני היה רב יותר ממרחק כל מסע:

ביום הזה. ביום החדש.

בחדש השלישי סמך למה שאמרו הגיורת השבויה המשוחררת לא ינשאו עד שיהיה להם ג' חדשים כמו שישראל נשתחררו ויצאו משבי מצרים המתין להם ג' חדשים ליום מתן תורה שנתחתנו בו להקב''ה:

בחדש השלישי וגו'. הנה למה שקדם מעוצם חיבתו יתברך בישראל וגודל חשקו לתת להם ארוסתם זאת התורה תקשה למה נתעכב ה' מתת התורה עד חודש השלישי כי מן סימני האהבה היא שלא יתעכב חושק מבא לחשוקתו. ואם לצד הדרך הלא מצינו שאפילו לאליעזר עבד אברהם קפצה לו הארץ (סנהדרין צ''ה.) בלכתו לקחת אשה ליצחק ומכל שכן וקל וחומר לחתונת נשיאת ראש כי תקפוץ הארץ וגם השמים אם יצטרכו לה.

בחדש השלישי. כבר ביארו הראשונים טעם שנוי לשון כאן מכל המסעות. הוא משום שמתחלת י״מ היה היעוד לבא לתכלית היציאה שהוא ביאה להר האלהים לקבל התורה. מש״ה הודיע הכתוב דבחודש השלישי זכו לזה התכלית. ועדיין יש להבין אריכות הלשון בחודש השלישי וגו׳ ביום הזה. שהכונה בר״ח כדאיתא פר״ע. ויותר היה מובן הלשון בראש חודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים באו מדבר סיני. אלא בא ללמדנו דשם חודש השלישי גרם להם לזה. והיינו דאיתא שם דרש ההוא גלילאה בריך רחמנא דיהיב לן אורייתא תליתאה בירחא תליתאה כו׳. העמיק הדרשן דיוק הכתוב דוקא בחודש השלישי הוא שגרם לזה. ומעתה ממילא מובן ביום הזה שהוא בר״ח. שכיון שגילה לנו הכתוב דכל העיכוב שעד כה הוא מפני שלא הגיע חודש השלישי שהוא המסוגל לכך. וביום הזה שחל עליו שם חודש השלישי שוב לא היה עיכוב והיינו בר״ח מיד באו מדבר סיני:

ביום הזה: ביום החדש, כלומר יום התחדשות הירח, והוא ראש חדש, כי זה עיקר הוראת שם חדש (כדברי ר' משה הכהן, הזכירו ראב"ע) אעפ"י שהושאל אח"כ לכל משך החדש כלומר לכ"ט או ל' יום שמהתחדשות הירח להתחדשותו פעם אחרת.

בחדש השלישי. היה ראוי לומר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני בחדש השלישי לצאתם מארץ מצרים כדרך שאומר בשאר המסעות אלא בשביל שביאתם לסיני היתה שמחה להם ומצפים לו כי היו יודעים שהיה להם לקבל התורה בעבור זה התחיל בחדש השלישי לומר שבאו מדבר סיני כאשר היו מצפים ואח"כ חוזר לומר כשאר המסעות:

ביום הזה בר"ת. במכילתא ומפרש לה רבא בשבת פ' ר' עקיבא דכ"ע בר"ח אתו למדבר סיני כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני וכתיב התם החדש הזה לכם ראש חדשים מה להלן ר"ח אף כאן ר"ח ואע"ג דמההיא דפ"ק דפסחים דפריך מקרא דהחדש הזה לכם ראש חדשים ממאי דבריש ירחא קאי דילמא בד' בירחא או בה' בירחא ומשני אלא אתיא מדבר מדבר משמע דאין החדש הזה מוכרח שיהיה ר"ח כבר תרצו התוספות דאי אפשר זה שהרי בהקומץ רבה אמרו בהדיא שהראהו הב"ה למשה באצבע הלבנה ואמר לו כזה ראה וקדש והא דפריך בפסחים אינו אלא הא דרשב"ג דאמר דורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שתי שבתות שהרי נביא עומד בראש חדש ומזהיר על הפסח ופריך ממאי דנביא בר"ח הוה קאי נהי דהקב"ה דבר עמו בר"ח דילמא משה לא אמר זה לישראל אלא בד' או בה' בירחא ומסיק אתיא מדבר מדבר ששם דבור השם למשה ודבור משה לישראל בר"ח היו כדכתיב בא' לחדש השני ויתילדו ותימה היאך היה אפשר לפרש דהקב"ה דבר עם משה בר"ח ומשה לא דבר זה לישראל עד ד' בירחא או ה' בירחא והלא במכילתא שנו בהדיא או אינו אלא הלקיחה והדבור היה בעשור ת"ל החדש הזה לכם דברו אימתי היה הדבור בר"ח כו' משמע שגם ממשה לישראל בר"ח נאמרה ולמה הוצרך לומר אלא אתיא מדבר מדבר וצ"ע ורבא דיליף לה מג"ש דהזה הזה ולא ממדבר מדבר כדיליף התם כבר כתבו התוס' משום דטפי ניחא ליה למילף הזה הזה ולא מדבר מדבר א"ק אם כן מהו זה שכתב אחר זה לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא מהו ביום הזה שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום נתנו והא איצטריך הזה לג"ש. ושמא י"ל דה"ק לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא ונילף ג"ש ממדבר מדבר אבל ראיתי שבמכילתא דרשו בו הזה הזה שיהיה ר"ח ולא דרשו בו שיהו דברי תורה חדשים ובפסיקתא שדרשו בו שיהו ד"ת חדשים לא דרשו בו שהיו ר"ח ושמא הן אגדות חלוקות ורש"י הביא שתיהן כמנהגו בכמה מקומות:

בחדש השלישי. הוא חדש סיון, ביום הזה ראש חודש היה אי זהו יום שנקרא חדש הוי אומר זה ראש חדש הוא שכתוב (שמואל א כ׳:כ״ד) ויהי החדש וישב המלך אל הלחם לאכול וכתיב (שם) ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד ולמדך הכתוב שהיו שני ימים ר"ח וזהו שכתוב (שם) ויאמר שאול אל יהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם, וכן דרשו רבותינו ז"ל ביום הזה ר"ח היה כתיב הכא ביום הזה וכתיב התם (שמות י״ב:ב׳) החדש הזה לכם.

לצאת בני ישראל. מגיד שמונים חדשים ליציאת מצרים ^אוהיינו מניסן ולא מתשרי כסדר התחלת השנה, ועיין לפנינו לעיל בפ' בא בפסוק החודש הזה לכם ובפ' בהעלתך בפסוק בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. .
(ירושלמי ר"ה פ"א ה"א)

בראש חודש כו'. כתיב הכא ביום הזה, וכתיב התם (לעיל יב, ב) החודש הזה לכם, מה להלן בראש חודש אף כאן בר"ח:

בחדש הוא יום ראש חדש בעצמו והעד מה שאמר ביום ההוא באו מדבר סיני ולזה יאמר החדש בשני פנים. האחד על הזמן אשר מחדש לחדש כמו חדש ימים. והשני על יום ראש החדש וכן יאמר השבת על יום השביעי מהשבוע ויאמר על כל השבוע אמר שבע שבתות תמימות תהיינה. ולפי שזה יורה כי לכל הפחות יהיה מתן תורה ביום השלישי לחדש השלישי והוא קרוב לזמן חג השבועות כי הוא בששה בסיון ויהיה אפשר שיהיו ישראל חונים שם שלשה ימים מה שאמר להם משה היו נכונים לשלשת ימים. הנה ראוי שנאמין כי יום מתן תורה היה בששה בסיון ועוד כי הו' מן השקר שתשאיר לנו התורה רושם וזכר לעת שיצאנו ממצרים לעשות בו חג הפסח ולא תשאיר לנו רושם וזכר לעת שנתנה בו התורה בזה האופן הנפלא ולזה הוא מבואר שחג השבועות הוא בעת מתן תורה והיה זה בהזכירנו ענין מתן לתורה הנפלא להעמידנו תמיד על האמונה בדבר תורה:

בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים. הרמז בזה כי לפי שישראל יצאו ממצרים עם טמא שפתים וילמדו מלשונם. והיו טבועים בדעותם הנפסדות. הוצרך הש"י בראשונה להסיעם מדעותם. ולהדריכם בקצת מצות כמו שעשה במרה. וכן לפי שהיו עבים בשכלם בחומר ובלבנים ובאכילת קישואים. הוצרך הש"י לזכך שכלם ולהאכילם לחם דק לחם אבירים. בענין שיהיו מוכנים לקבול התורה. ולכן לא רצה הש"י לתת להם התורה מיד בצאתם ממצרים. עד שיורגלו בקצת מצות להסיר מהם כל סיג וכל מחלה וכל אמונה רעה. ויהיו מזוקקים בשכלם ובדעותם. וזהו שאמר משל לבן מלכים שהיו רוצים להוליכו לבית הספר ללומדו. ואמר המלך המתינו לו ג' חדשים כו'. עד שיבריאו ויתרפאו ממחלת נפשם ודעותם. בענין שכשיבאו לקבל התורה לא ימצא בהם חולה מחליי הנפש. ולזה נתכוונו באומרו מנין שלא היה בהם סומא. שנאמר וכל העם רואים. מנין שלא היה בהם חגר. שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר. לרמוז שלא היה בהם שורש פורה ראש ולענה. ללכת אחר שרירות לבו ואחר מראית עיניו. ולא פוסח על שתי הסעיפים כנביאי הבעל. ואז נתן להם את התורה. וזהו שאמר בכאן בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים. ולפי שקבלת התורה הוא דבר גדול. וצריך שיהיו בה כל התנאים הנבחרים. והראוים להיות בכל פועל גדול. התחיל לסדר בכאן התנאים הצריכין קודם נתינת התורה והם ששה תנאים. האחד זמן מוכן. כאומרו לכל זמן ועת לכל חפץ. כי לכל דבר וחפץ מחופש. צריך זמן ועת ידוע. כאומרו לכל זמן. כן דברת בזמנו דברת. והתורה מליאה מזה. ואל יבא בכל עת אל הקודש. וזה רמוז באותם עתים של שלמה. ולז"א בחדש השלישי לצאת בני ישראל. שהוא זמן ראוי כמו שאמרנו. וכמאמרם ז"ל מוציא אסירים בכושרות. והב' הוא מקום מוכן. כאומרו מה נורא המקום הזה. אין זה מצד הכנתי אלא מצד היות בית אלהים. וכנגד זה אמר בכאן באו מדבר סיני. שהוא מקום מוכן וקדוש. והג' צריך איש מוכן ושלם לקבל אותו דבר. וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל. עם קדוש כולם. בלב אחד כאיש אחד. ואמר נגד ההר. להורות שהיו חונים נגד ההר הקדוש כמותם ומוכן לכך. והד' צריך איש שלם. שיהיה אמצעי ומליץ להביא הדברים מזה לזה. כמו שמצוי בין המלכים שלוחים. כן משה היה בכאן אמצעי ומליץ ביניהם. ורוצה מה שהשם רוצה ומה שישראל רוצים. וכנגד זה אמר ומשה עלה אל האלהים. להיות אמצעי וסרסור. ולכן ויקרא אליו ה' מן ההר. ובמדרש הנעלם אמרו כל איש שעולה במעלות. אינו יכול לעלות אלא למעלת עושר או כבוד או מלך. ומשה עלה למעלת אלהים. וזהו ומשה עלה אל האלהים. והה' צריך כדי להביא לבות בני האדם אל הראוי. שזה האמצעי יאמר בשם המלך שיעשה להם טובות גדולות ומיני חופש. ושיזכיר להם אם קבלו ממנו טובות. וכנגד זה אמר אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. וכנגד הטובות אמר והייתם לי סגולה. אוצר חביב מכל העמים. וכן ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. חפשים מכל מיני שעבוד. ולפי שאלו הם דברים גופניים. פירש להם השכר הרוחני. והוא וגוי קדוש. כאמרו קדושים תהיו כי קדוש אני. באופן שיעלו למעלת מלאכים שנקראו קדושים:

שאלות:
למה כפל באו מדבר סיני ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני, וכפל ויחנו ויחן, והלא מתחלה קראו ואח"כ עלה אל האלהים, ומהו הכפל כה תאמר ותגיד, וסיים אלה הדברים אשר תדבר, ולמה כפל וישב משה את דברי העם ויגד משה את דברי העם:

בחדש השלישי. מאי שנא בחדש הג' יותר משאר חדשים. י"ל לפי שאז"ל ניחא שאמרו הגיורת והשבויה שנתגיירו ושנפדו צריכות להמתין ג' חדשים ואז כנסת ישראל היתה גיורת ושבויה ומן הדין היה לה להמתין ג' חדשים שלימים אלא מתוך חיבתו של מקום ית' נתן להם התורה בו' לחדש הג':

בחדש השלישי. הוא חדש סיון גי' ענו. וסין גימטריא ענו ומשה נקרא עניו שנאמר והאיש משה ענו מאד וס"ת ה' ספרים ה' חומשי תורה ממיול גי' ענו יבא ענו ויקבל ענו בחדש ענו. רבינו אפרים ז"ל ובזה נבא לרמוז בפ' דלקמן בס"ד:

ביום הזה בראש חודש. במכילתא. ונראה פירושו, מפני שכתוב "בחדש השלישי וגו'", ויש לפרש "בחדש השלישי כמו "חדש ימים" (בראשית כט, יד), והוא על כל החודש, שנקרא "חודש", ולא בא הכתוב לומר באיזה יום באו מדבר סיני אלא שהיה זה "בחדש השלישי", ויש לפרש על ראש חודש, דנקרא "חודש", כמו "מחר חדש" (ש"א כ, יח), ומדכתיב "ביום הזה" משמע שרוצה לומר ביום הזה שמבואר כאן, אם כן משמע החודש הזה רוצה לומר ראש חודש, ועליו קאי "ביום הזה", ומזה נילף דבראש חדש היה. ואי לא כתב "בחדש" לא הוי ידעינן באיזה יום היה, אבל השתא דכתיב "בחדש השלישי", ועליו אמר "ביום הזה", נלמד שהיה זה ראש חודש. והשתא מקשה דהוי ליה לומר 'ביום ההוא', דקאי אקרא דלעיל "בחודש השלישי", ולמה כתב "ביום הזה", אלא בא לומר דיהיו דברי תורה חדשים עליך, כך פירש רש"י דברי המכילתא. והניח רש"י דברי הגמרא דמסכת שבת (פו ע"ב) דיליף דהיה בראש חדש מגזירה שוה, כתיב הכא "ביום הזה", וכתיב התם (לעיל יב, ב) "החדש הזה", מה התם ראש חודש אף כאן ראש חדש, מפני כי דברי המכילתא קרובים אל הפשט יותר. ובגמרא דידן לא דייקא "ביום הזה", כי אפשר לומר "בחודש השלישי" ביום אחד שהוא תוך חודש השלישי באו למדבר סיני, ועל זה קאי "ביום הזה":

בחדש השלישי לצאת בני ישראל. בתחלה היו מונין ישראל ליצירה, חזרו למנות מיציאת מצרים, חזרו למנות לבנין הבית, שנאמר ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה וגו׳ (מ״א ט י), לא זכו למנות לבנינו, מונין לחורבנו, וזה לנו עתה אל״ט שהוא דתתס״ז לעולם, ולא עוד אלא שאנו מונין למלכות יונים אתי"ז, זהו שאמר שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי (שה״ש א ו).

ביום הזה וכו׳ לא היה צריך וכו׳ דאי משום דאיצטריך הזה למילף ג״ש שהיה ר״ח כדילפי׳ בשבת פ׳ אר״ע כתיב הכא ביום הזה וכתי׳ התם החודש הזה לכם ר״ח מה להלן ר״ח אף כאן ר״ח אין זה מוכרח דשפיר מצי למיכתב ביום ההוא דעדיף טפי לפי פשט הכתוב וג״ש נילפה מחדש חדש כתיב הכא בחודש הג׳ וכתיב התם החדש הזה ורבא דנפ״ל התם הזה לג״ש נר׳ דיליף להך דרשא בכל יום יהיו בעיניך וכו׳ מאידך קרא שבפ׳ תבא היום הזה נהיית לעם ואידך סבר דתרווייהו צריכי חד ללימוד התור׳ וחד למעשה והשתא א״ש דר״שי מייתי להך דרשה הכא בהך קרא ומייתי לה נמי התם אקרא דכי תבא ותרתי ל״ל אך עפ״י דרכנו תרוויהו איצטריכו ליה:

בחדש הג' וכו'. כדין גיורת ושבויה ושפחה שנתגיירו ושנפדו ושנשתחררו שלא יארסו ולא ינשאו עד ג' חדשים. וישראל נקראו גרים ושבויים. דכתיב והיו שובים את שוביהם. ומשוחררין דכתיב מהיות עבדים ואשבור מוטות עוליכם. ולכך המתין ג' חדשים ונתן להם את התורה והיינו דכתיב בחדש. כלומר בא החדש שאמר הקב"ה למשה בהוציאך את העם וכו'. ד"א בחדש השלישי שרצה הקב"ה שיהיו משולשים. תורה נביאים וכתובים. ומשולשת כהנים לויים ישראלים. ומשה שהיה ג' לבטן משבט לוי שהוא ג'. וג' אותיות בשמו. וג' חדשים ליציאתן ונטמן בירח ג'. ד"א לכך המתין עד חדש ג'. אמר הקב"ה אעשה טובות לישראל להכיר כח גבורתי ויתעדנו בג' חדשים הללו. משל למלך שרצה לארש אשה ומצאה ערומה. והמתין לה עד שהיתה יפה ומקושטת. כך עשה הקב"ה מצאם תשי כח ובעלי מומים משעבוד מצרים. והמתין ג' חדשים כדי שיחזור להם הוד פניהם. ד"א לכך המתין עד חדש ג' שמזל תאומים עולה בתחלת היום שנתן התורה וחכם הקב"ה לדעת אם בני עשו שהיה תאום ליעקב אם יחזרו בתשובה לקבל התורה ולא אבו שמוע:

ביום הזה. ביום שנסעו מרפידים באו למדבר סיני ופי' רבות' שהוא ר"ח סיון והמקראות מוכיחים כמו שפי' שבששה בסיון נתנה תורה כדפי' במסכ' שבת בפרק דר' עקיבא דא"ר יוסי בשני על וירד בג' עלה וירד וכו' והק' אמר ממחרת השבת תספרו חמשים יום והוא ממחרת יום טוב הראשון של פסח והחשבון כלה לששה בסיון:

בחדש בראש חדש כמו מחר חדש.

רש"י ד"ה ביום הזה, בראש חודש, לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה, שיהיו דברי תורה וכו'. וקשה לי, מאי נפקא מינה בין "ההוא" ו"הזה" לענייננו, אבל ראה דברי בעל "שפתי חכמים" (אות ש) בשם "נחלת יעקב" שכתב כי הכוונה לגזירה שווה - כתיב הכא "ביום הזה" וכתיב התם "החדש הזה". ועדיין קשה, למה לא כתוב בפשטות: באחד בחודש, אם אמנם כל כך חשוב לדעת את היום המדויק? ובכלל, בכל סדר ההתרחשויות שמכאן ועד מתן תורה, קשה לדעת מה ארע מתי. גם קשה: כיצד נקשר ענין דברי תורה לכאן, והרי מדובר לא בתאריך מתן תורה אלא בתאריך ביאתם למדבר סיני. (פ' יתרו תשמ"ט, תשנ"ג) על הסתרת זמני ההתרחשויות שבשבוע זה כתב ר' עמוס חכם ב"דעת מקרא" (עמ' שצט): יש לומר שהתורה נקטה לשון סתומה בענינים האלה, לרמוז, שהדברים נשגבים, והם שייכים לתחום המסתורי של המגע שבין העולם האנושי לבין העולם האלקי, והם דברים שאינם ניתנים להבעה בהגדרות מדויקות בלשון אנושית. ע"כ.

סיני. רבותינו דרשו שירדה שנאה לאומות העולם; ולדעתי קרוב שאמרו פך להוציא מלב המינים שבזמנם שהיו דורשים אגדות של דופי על שם סיני לגנאי של ישראל ויהפכו הקללה נגדם, שכן מצינו לשאול הנוצרי לגאלאטים ai Galati IV. 25. שכתב שסיני הוא סימן לירושלים של מטה והיא הגר שפחת שרי ובניה עבדים. — וירישלים של מעלה היא שרה כח חורין ובניה בני חורין, — ונמשך קול הברה מזה עד זמן (Cyprien (Opera Cypriani p. 36. שכתב סיני עניינו השנאה והנסיון שעל ידו נתנסו ישראל אם יוכלו לקיים את התורה, וכשלא עלתה בידם נשנאו שנאת עולם, ואולי חז״ל קיימו בעצמם לך מנגד לאיש כסיל.

לצאת ג' הכא. ואידך לצאת בני ישראל על ענין הבית וכן הכא בנו משכן. ואידך על מיתת אהרן בשנת הארבעים לצאת בני ישראל שמיתת הצדיקים מכפרת:

ביום הזה. פי' ביום שהתחיל החדש. ור' אברהם כתב אולי היה המרחק בין הר סיני ובין רפידים רב יותר ממרחק כל מסע ולכך הוצרך לומר שבו ביום באו להר סיני:

באו מדבר סיני. הוא חורב שכתוב בו (שם ג) ויבא אל הר האלהים חורבה, ועליו נאמר (שם) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה.

ביום הזה באו. כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני וכתיב התם (פ׳ בא) החודש הזה לכם, מה להלן ר"ח אף כאן ר"ח, מכאן שבר"ח באו ישראל למדבר סיני ^במדייק מדהוה ליה למימר ביום ההוא, דלשון הזה מורה על דבר וענין הנראה באצבע, וזה לא שייך על קביעות זמן, ולכן דריש לגז"ש, והזה דר"ח בודאי איירי על הוראה באצבע כמבואר שם לפנינו שהראה הקב"ה למשה את הלבנה בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש. .
(שבת פ"ו ב׳)

מהו ביום הזה כו'. איתא במכילתא ביום הזה באו מדבר סיני, ראש חודש היה, לכך נאמר בחודש השלישי. נראה לי דהכי פירושו, מדכתיב בחדש השלישי וגו' ביום הזה, ולא נכתב באיזה יום היה, הוי אומר לא בא הכתוב לסתום, אלא לפרש דראש חודש היה, כי ר"ח נקרא חדש, כמו (ש"א כ, יח) מחר חדש, וכן (מ"ב ד, כג) לא חדש ולא שבת וכו'. וז"ש בחדש השלישי. ולכן פריך הרב, א"כ לא הוה ליה למימר אלא ביום ההוא, כיון שנשמע שהי' ר"ח בלי גזירה שוה. אלא שיהיו ד"ת וכו'. ובזה יתורצו קושיות הרא"ם. [נחלת יעקב]:

אשר על כן בא הקדוש ברוך הוא ונתן אמתלא לדבר כי לא מיעוט החשק הוא הסובב אלא לצד הכשרת החתן כי לא היו ישראל ראוים לצד שהיו בארץ הטמאה והיו לנדה ביניהם והוצרכו לספור ספירת טהרתם שבע שבתות כדרך ז' נקיים אשר צוה ה' לזבה (זהר ח''ג צ''ז:) והוא אומרו לצאת בני ישראל פירוש לסיבת יציאתם מארץ מצרים הוא הסובב עכבת הדבר עד החודש הג', והראיה כי כשקרבו ימי הכשרתם בו ביום נסעו בו ביום באו, והוא אומרו ביום הזה פירוש שנסעו בו ביום באו, וכן הובא בדבריהם ז''ל (שבת פ''ז:) שביום שנסעו בו באו. והצצתי בענין ואראה עוצם חשקו יתברך בישראל שניכרת מתוך מעשיו בהעיר למה הטריחם ה' בדרך עד החדש הג'. ואם לסיבה שכתבנו עדיין תקשה שהיה לו לקפוץ הארץ ולהגיע למדבר סיני בו ביום ושם יתעכבו עד ספור ז' שבועות ויהיה זמן הכושר כנזכר:

בחדש השלישי לצאת ב"י מארץ מצרים. תחלה בא לבאר שאז הגיע עת הכושר אל מעמד הנבחר ולא היה אפשר שיהיה קודם לכן, שההכנה האחת לזה היה צאת בני ישראל מארץ מצרים, כי מתן תורה לא היה אפשר שיהיה ליחידים רק לעם נברא ששים רבוא שהוכנו לזה לעלות בהר ה' ולקל תורתו, ועד עתה היה הסגולה ולב האדם רק ביחידים שעמדו בכל דור, והגם שניתן להם איזה מצות היה זה רק להשלים א"ע ואת ב"ב המעטים, ומה שקרא אברם בשם ה', לא היה בתורת נביא לתת תורה ודת כולל רק בתורת מורה ומלמד ומוכיח וכמ"ש הרי"א, כי להנתן תורה היה צריך שימצא גוי קדוש כולם ראוים אל הענין האלהי, כמו שהיו בישראל ששים רבוא שכולל כל הפרצופים וכל הדעות, כמ"ש הרואה ששים רבוא מברך אומר ברוך חכם הרזים שאין דעותיהם שוות זל"ז, וזה לא היה עד עתה, כי גם אחר אשר פרו ורבו במצרים והיה כמספר הזה, היה צריך שיזדכך חמרם ויכנע ע"י קושי השעבוד כהתוך כסף בתוך כור הברזל בזמן הקצוב מאת החכמה העליונה שלא נשלם עד עתה, וגם אחר שיצאו ממצרים לא היו ראוים לזה עד שיזדככו מטומאת מצרים שזה היה ע"י המסעות שנסעו וראו מעשה ה' ונפלאותיו והוכן נפשם אל האמונה, כי בכל מסע נתנסו בנסיון חדש ויצאו מטומאת מצרים אל מדרגה יותר נעלה בקדש, וכמו שפרשתי בארצות השלום דרוש ב' בפסוק אלה מסעי ב"י אשר יצאו מארץ מצרים, ועד עתה נסעו עשר מסעות עד שמדבר סיני היה המסע האחד עשר, שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה, וכבר פי' חז"ל שלא נתנה להם התורה תיכף בצאתם שעד עתה לא נתרפאו מתחלואי מצרים הגופניים והנפשיים, ובכ"ז לא רצה לעכב מ"ת עד בואם לארץ ישראל, כי היה צריך שיהיה סמוך ליצ"מ שעוד לא נמחק מנפשם הרושם שקבלה מן הנפלאות שעשה להם במצרים ועל הים וכמ"ש הרי"א בארך, ואמרו חז"ל בשבת פתח האי גלילאה בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי לעמא תליתאי על ידי תליתאי ביומא תליתאי בירחא תליתאי, כי הקדושה עולה בג' מדרגות כמ"ש קדוש קדוש קדוש, הקדושה התחתונה היא על ארעא, שיתקדש החומר והארציית, והקדושה האמצעית הוא בשמי מרומא שתתקדש הנשמה בת שמים המושלת על החומר, והקדושה הגבוה היא קדיש לעלם ולעלמי עלמיא שהוא הנצחיית שלקח הקב"ה לעצמו כמ"ש במדרש פ' קדושים משל למלך שהיו לו ג' עטרות נתן שתים בראש בניו ואחת נטל לעצמו, ולא יזכו לקדושה השלישית רק א' בדור, והצדיקים לעת"ל כמ"ש עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כמ"ש במק"א, וכן בתורה נמצאו ג' קדושות כמ"ש חז"ל הלוחות ארכן ששה טפחים שתים בידו של משה ושתים בידו של הקב"ה ושתים מפסיקות בין יד ליד ומשה נטלן בזרוע, ר"ל שפשטי התורה הם השני טפחים שהיו בידו של משה וצפונותיה הנעלמים הם בידו של הקב"ה, ודרכי התורה בטעמיה והלכותיה המסורים בע"פ לחכמי דור דור הם הטפחים האמצעים שנטל משה למסרם לחכמי הדורות, ועז"א דיהיב אוריין תליתאי, ובין עם ה' נמצאו ג' מדרגות, המון העם שאין משיגים רק הלבוש החיצון שהם פשטי התורה, והלוים שמשיגים גופי התורה וטעמיה ותורה שבע"פ שהוא הגוף שתחת הלבוש והם היו המורים כמ"ש יורו משפטיך ליעקב, והכהנים הנכנסים בהיכל הקדש ומשיגים נשמת התורה ורוחניותה וסודותיה. וזה עמא תליתאי, ואלה כולם נתנו מרועה אחד ע"י תליתאי, שמשה היה שלישי לבטן וקודם לו נולדו אהרן ומרים שהכינו שתי קדושות הקודמות, וגם משה בעצמו היו לו ג' מדרגות: א] קודם מראה הסנה שצפה בחכמה ע"י העיון והמחקר, ב] בעת מראה הסנה שהשיג בנבואה באספקלריא שאינה מאירה, ג] אח"ז שנתעלה למדרגה היותר גדולה להשיג באספקלריא המאירה אשר פה אל פה ידבר בו, והוכרח שתנתן התורה בירחא תליתאי שבכל חדש הוכנו אל מדרגה אחת בקדש, וגם ביומא תליתאי ע"י הפרישה ג' ימים לבא לקדושה המשולשת, לכן אמר בחדש השלישי ביום הזה באו מדבר סיני, כי יום אתמול לא היה הזמן לזה עד שנכנס החדש השלישי, אחר שבאר ההכנה מצד הזמן יבאר ההכנה שהיה מצד המקום, שהר סיני היה המקום המוכן לזה, וע"כ נקרא הר האלהים שהיתה בו קדושה מתיחסת אל הענין שנבחר אליו, וכבר באר הרי"א כמה טעמים למה נבחר המקום הזה דוקא, וע"כ ביום הזה באו מדבר סיני ששם אוה ה' לתת מימינו אש דת למו:

ביום הזה באו מדבר סיני. ראש חדש היה.

השלישי לפי שנשבו ונשתחררו ונתגיירו, וכן שנו רבותינו הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו צריכות להמתין שלשה חדשים.

ולאחר עיון בדברי רש"י, כך הוא סדר ההתרחשויות:

ביום הזה באו מדבר סיני על אותו יום שנאמר למשה תעבדון את האלהים על ההר הזה:

מדבר סיני. חמשה שמות יש לו למדבר זה, מדבר צין (פ׳ חקת כ׳ א׳) – שנצטוו ישראל עליו ^גאינו מבואר איפה מרומז בהמלה צין ענין צווי, ולולא מסתפינא הו"א דצ"ל שנצטיינו ישראל עליו, והיינו שע"י קבלת התורה נעשו מצוינים משאר האומות, והוא ע"ד הלשון הבדלת את עמך ישראל, וענין ציון מרומז יפה במלת צין, וכעין ראיה להגהה זו במדרש חזית (ה' ב') בפסוק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי – יונתי במרה שבשם נצטוו ונצטיינו בכל המצות וצדקות ומעשים טובים כיונה זו שמצוינת. , מדבר קדש (תהילים כ״ט:ח׳) – שנתקדשו ישראל עליו, מדבר קדמות (פ׳ דברים ב׳ כ"ו) – שנתנה קדמות עליו ^דרומז על התורה שנקראת קדמות כמו שדרשו בפסחים נ"ד א' שהתורה נבראת קודם שנברא העולם, וסמכו זה על הפסוק דמשלי ה' קנני ראשית דרכו דאיירי בענין התורה. , מדבר פארן (פ׳ שלח) – שפרו ורבו עליו ^הרומז למ"ש באגדות דכל אחת מנשי ישראל נתעברה במצות שובו לכם לאהליכם (פ' ואתחנן) שצוה הקב"ה לאחר נתינת התורה, ודרשו שהתיר להם אז פו"ר שנאסרו שלשה ימים מקודם כמבואר שם ובסמוך בפרשה זו. , מדבר סיני – שירדה שנאה לאומות העולם עליו ^וע"י קבלת התורה, ועיין באגדה דע"ז ב' ב'. , ומה שמו – הר חורב שמו ^זר"ל שמו העצמי – חורב, דכן כתיב בפ' שמות ויבא אל הר האלהים חורבה, וע"ע לפנינו בפ' תשא בפסוק ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. .
(שבת פ"ט א׳ ב׳)

אכן זה יגיד עוצם חשק נתינת התורה לישראל, כי לגודל חשקו ברוך הוא בהם לא רצה להביאם ולהתעכב זמן ארוך בלא חתונה בבית חתנות, ולזה היה ממעיט הימים בריחוק מקום, ותקח לך שיעורן של דברים מחשוק וחשוקתו כי לא יצטער בעכבתו מבוא אליה כל זמן שלא הגיעו עת דודים ועדיין לא עלתה כלה לחופתה אשר לא כן בעת כלה בחופתה לא יעצור כח לעכב ביאתו אליה:

לאמר. צא ואמור להם והשיבני ומניין שהיה משיב, שנא׳ וישב משה את דברי העם אל ה׳ (שמות יט ח), ומניין שהקב״ה הודה לדבריהם, שנאמר ויאמר ה׳ אלי [וגו׳] היטיבו [כל] אשר דברו (דברים ה כה).

ביום הזה שנסעו מרפידים בראש חדש סיון שהיה ביום שני בשבת היינו אליבא דרבנן, כיצד קים לן בפרק ר׳‎ עקיבא דבשבת היה מתן תורה לדברי הכל. ורבנן אמרי בששה בחדש נתנה, א״‎כ ר״‎ח סיון היה ביום שני בשבת ואייר דההיא שתא מלויי מליוהי. וא״‎ת א״‎כ מצינו שבעה שבועות ויום אחד מפסח לעצרת, אלא י״‎ל לא נצטוו על ספירה עד לאחר ביאה.

א' סיון (פסוקים א-ב) - בני ישראל הגיעו למדבר סיני וחנו לפני ההר.

ביום הזה באו מדבר סיני אמר רבי לוי משל לבן מלך שעמד מחליו אמר פדגוגו ילך לו לאסקולא אישקול״‎א בלע״‎ז פי׳‎ בית שמלמדים בו תינוקות.

ב' סיון (פסוקים ג-ח) - משה עולה אל ה' (עליה ראשונה) ומצווה לבשר לישראל על הברית שעומד ה' לכרות עמהם ועל כי בחר ה' בהם להיות לו סגולה מכל העמים. (רש"י יט, ג - עליותיו בהשכמה). משה יורד ומבשר זאת לזקני העם שיאמרו לישראל. ובני ישראל מתחייבים פה אחד - "כל אשר דבר ה' נעשה".

ג' בסיון (פסוקים ח-ט) - משה שב ועולה (עליה שניה) אל ה' ומעביר את תגובת העם (רש"י יט, ח). ה' מודיע שיתגלה למשה וישמיע דבריו לעם. משה יורד ומוסר לעם את דבר ה' ובני ישראל משיבים למשה "רצוננו לראות את מלכנו" (רש"י יט, ט).

ד' בסיון (פסוקים ט-יג ופסוקים א-ד שבפרק כד. ראה רש"י שם) - משה עולה שוב (עליה שלישית) ומוסר לה' את תשובת העם. ה' מקבל את בקשת בני ישראל ומצווה על ההכנות לקראת מתן תורה - פרישה מטומאה, כיבוס בגדים וסימון גבול סביב המחנה כדי שלא יבואו לידי נגיעה בהר. (כאן באה התרחשות נוספת עליה מסופר להלן כד, א-ב - ה' מצווה את משה לעלות פעם נוספת עם אהרן ובניו ושבעים זקנים - כל אחד לפי גבולו). לאחר מכן משה יורד ומצווה את העם על פרישה והגבלה. (שוב באה התרחשות עליה מסופר להלן שם ג-ד - משה מצווה על שבע מצוות שנצטוו בני נח, על שבת, כבוד אב ואם, פרה אדומה ודינים שניתנו להם במרה. בני ישראל שבים ואומרים: "כל הדברים אשר דבר ה' נעשה". ולאחר מכן כותב משה את ספר הברית - מבראשית ועד מתן תורה ומצוות שנצטוו במרה).

יום ה' בסיון (פסוקים ד-ח שבפרק כד) - זהו היום השני לפרישה. משה בונה מזבח תחת ההר, מעמיד שתים עשרה מצבות (ראה רש"י יט, יא), שולח את נערי בני ישראל להקריב עולות ושלמים, לוקח חצי מהדם ושם באגנות ואת חציו השני נותן על המזבח וקורא לפני בני ישראל את ספר הברית. בני ישראל אומרים "נעשה ונשמע". (ראה רש"י כד, א). לאחר מכן משה לוקח חצי מהדם שבאגנות, זורק על העם ובכך מכניסם בברית עם ה'.

יום ו' בסיון (פסוקים טז-כה) - זהו היום השלישי לפרישה (ראה רש"י יט, טו). בבוקר השרה ה' שכינתו בקולות וברקים, ענן כבד וקול שופר הולך וחזק. משה אסף את בני ישראל והביאם לתחתית הר סיני. ה' קרא למשה לעלות אל ראש ההר וציווהו בשנית להגביל את בני ישראל. משה שאל את ה' אם ישנו חידוש בציווי חוזר זה, וה' השיב כי הציווי החוזר בא כדי לזרז את העם בשנית (ראה רש"י יט, כד). משה ירד ומלא שליחותו. (ראה מאמרו של הרב איתן שנדורפי שי' "נעשה ונשמע" ו"רצוננו לראות את מלכנו" בספרו "הדר התורה" על ספר שמות).

בחודש השלישי. איתא בזוה"ק (יתרו ע"ח.) דשליט ביה אוריא"ל רב ממנא. ואמר אאמו"ר זצלל"ה זשה"כ (משלי כ"ב,כ') הלא כתבתי לך שלשים במועצות ודעת. היינו שד"ת לא באו בבקשה אל האדם רק בכח עבודה כמד"א ושלישים על כלו, לשון שלשים מורה על דבר שבתוקף כדאיתא בגמ' (שבת קי"ט:) עגלא תילתא.
(בית יעקב שמות יתרו ל"ט)

ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. פירש הרמב"ן ז"ל ועל דרך האמת תשמרו בריתי לדבקה בי כענין שנאמר במלאך הגואל כי אם שמע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר עכ"ל ז"ל. ולפי כוונתו מלת בריתי רומז לשכינה ולפי שלא ראו זולתי קול הוצרך להזהירם שלא יפרידוה מן הבנין ולא ידעתי מי הכריחו לזה כי נוכל לפרש בריתי על צדיק ויהיה הקול מחובר בו ועל כן אמר ושמרתם את בריתי והבן. וטעם והייתם לי סגולה רמז שיהיו חביבין לפניו כאוצר נחמד לא ימסרנו המלך ביד אחד מן הפקידים אלא הוא ישמרנו בעצמו וכן הענין בישראל הנאמר בהם כי חלק יי' עמו לא השליט עליהם שר מן האומות וזה טעם כי לי כל הארץ כי הוא אדון הכל ומושל בכל חלק שרי של מעלה והפקידם על האומות מה שאין כן בישראל. ועל דעת רז"ל יהיה מלת סגולה רומזת לג' אבות העליונים אשר בחיבורם יקראו סגולה ופירוש כי לי כל הארץ על דרך כי שמי בקרבו והבן מלת סגולה ומלת ארץ:

כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. ודרשו חז"ל הביאו בפירש"י תאמר לבית יעקב בלשון רכה ותגיד לבני ישראל דברים הקשים כגידין. והכוונה בזה י"ל דציוה לו שבתחילה יאמר להם מתן שכרן של המצות והטובה היוצא מקיומם כדי להמשיך לבם לקבלם. ואח"כ יציע לפניהם העונשים שיענש העובר עליהם. וזה היה מאהבתו לישראל. ויבואר ג"כ מה דאיתא במדרש איכה על פסוק אני הגבר שאמרו ישראל להקב"ה רבש"ע כך יפה לנו וכך הגון לנו שלא קבלה אומה תורתך אלא אני, אומר להם הקב"ה אני הוא שפסלתי כל האומות בשבילכם, א"ל א"כ למה החזרת תורתך על כל אומה ולא קבלוה דתניא בתחילה נגלה על בני עשו ולא קבלוה. ולכאורה יש להבין היאך שייך הכחשה בזה, רק הכוונה (דבחבקוק ג') אמר אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן סלה, לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו. עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ובריש מסכת ע"ז דרשו להאי פסוק על מתן תורה דבתחילה הלך לשעיר ופארן שיקבלו התורה אמרו לו מה כתיב בה לא תרצח כו' לא תנאף כו' ולא קבלוה. הרי דעמהם התנהג ההיפוך מישראל דלהם היה התחלת הסיפור שהציע לפניהם האיסורים שבה והעונשים, והם דברים המפחידים לב האדם מלקבלם. ועיין בזוהר פרשה בלק הובא משל על זה לאסיא דה"ל חד מנא מליא סמא דחייא ונטר לה לבריה בעי למיתב ליה לבריה האי מנא דסמא דחייא, אסיא הוה חכים אמר עבדין בישין אית בביתי אי ידעין דאנא יהיב לברי נבזבז דא ביש בעינייהו ויבעון לקטלא ליה מה עבד נטיל זעיר מסמא דמותא ושויא אפיתחא דמנא קרא לעבדוהי אמר לון תבעון להאי סמא אמרי נחמי מאי היא נטלו למיטעם עד דלא ארחי בעי למימת אמרי אי האי סמא יהיב לבריה ימות ואנן נירת לריבונן אמריה ליה סמא דא לא איתחזי אלא לברך והא אגרא דפלחנא קמך שבקנא והב לברך שוחדא דיקח סמא דא יעו"ש באריכות. הרי להדיא דלהם הראה רק העונשים הקשים שבתורה כדי שלא יקבלו אותה ותנתן לישראל. וזהו שאמר הכתוב אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן סלה לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו, דההתחלה היה דבר שהציע לפניהם הסמא דמותא, ויצא רשף לרגליו זהו מדת הדין הקשה של חש, ובזה עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים שנתפרדו מהתורה אבל לישראל התחיל בתחילה במתן שכרה של התורה. וזהו שהשיב להם הקב"ה אני הוא שפסלתי כל האומות בשבילכם שעשיתי סיבה שלא ירצו לקבלה ופסלתי אותם בשבילכם:

ויסעו מרפידים. מַה תָּ"לֹ לַחֲזֹר וּלְפָרֵשׁ מֵהֵיכָן נָסְעוּ, וַהֲלֹא כְבָר כָּתַב שֶׁבִּרְפִידִים הָיוּ חוֹנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁמִּשָּׁם נָסְעוּ? אֶלָּא לְהַקִּישׁ נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים לְבִיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי, מַה בִּיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי בִּתְשׁוּבָה, אַף נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים בִּתְשׁוּבָה (מכילתא):

בחודש השלישי לצאת וגו' מדבר סיני. י"ל בדרך רמז דהנה ידוע דרב יוסף היו קוראין אותו סיני ע"ש שהיה בקי בהלכות והיה כולל כל השמעתות ומימרות כמו שנמסרו לו בסיני ולכן כינו אותו בשם סיני. הרי חזינן דתיבת סינ"י מורה על כללות הכל לפי שבהר זה נכללו כל התורה וכל הדיבורים והנה ידוע דקול הוא ג"כ בחי' כוללת דבקול נכללו כמה בחי'. אש. רוח. ומים. והנה אפי' הדיבור של אלהים אין לשער מה שיוכל לכלול. דאצלו ית' אין חילוק בין קול לדיבור. כי הוא ית' יכול לכלול בדיבורו כל הענינים. כמש"נ בדבר ה' שמים נעשו. בדיבור נעשו שמים שהוא מדה כוללת כנודע. וכמו ששמענו בהר סיני שתים מפי הגבורה. אנכי ולא יהי' לך. ובו נכללו כל המצות שבתורה מה שאין הפה יכול לדבר כו'. אבל בדיבור הגשמי א"א לכלול בו זולת אותו הדיבור אמנם כשהאדם מאמין שכל ההבלים והדיבורים היוצאים מפיו הכל הוא כח וחיות מהבורא ית"ש ורוח ה' דיבר בו. ואז כשמקשר הדיבור בקול. וקול במחשבה בשורש הרוחות וחיות אלהות. אז אע"פ שאין הדיבור יכול לכלול כמה דיבורים אבל מכ"מ הוא כלול מכמה ענינים וכמה שכליים והדיבור מתפוצץ לכמה חלקים כיון שהוא דיבור אלהים וכמו שאנו רואין בתוה"ק כל דיבור של משה שכתוב בתורה הוא כלול מכמה ענינים גדולים ונתפרש לכמה גוונין וכן דברי התנאים והאמוראים כל דיבור ודיבור כלול מכמה ענינים וסובל כמה פירושי' מחמת שהיה דבור' נקשר בשורש החיות ורוחניות הקדושה:

ויסעו. וכבר נסעו מרפידים כאשר הראיתיך רבים כאלה:

ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר. ראה כמה כפלים נכתבו כאן ומה היה המקרא חסר אם היה אומר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני נגד ההר, ולמה אמר תחילה ויחנו ואח"כ ויחן, תחילה אמר מדבר סיני ואח"כ אמר סתם במדבר, ותחילה קרא להר בשם סיני ואח"כ קראו סתם הר ונראה שכל זה ראיה שלא היו ישראל ראוין לקבלת התורה עד אשר יהיה שלום ביניהם בעלי אסופות נתנו מרועה אחד (קהלת יב יא) והתורה כל נתיבותיה שלום, כי מתוך פירוד הלבבות זה אוסר וזה מתיר ונמצא התורה כשתי תורות, זה"ש בחדש השלישי וגו' ביום הזה באו מדבר סיני. הורה שחודש זה שמזלו תאומים המורה על הדיבוק והאהבה שיחדיו יהיו תמים כתאומים זה לזה ואז יהיה שלום רב לאוהבי התורה, ויש בזה רמז ג"כ לב' הלוחות שהיו כתאומים יחדיו חמשה מול חמשה.

ויסעו מרפידים. ויבואו מדבר סיני. נסיעתם מרפידים היתה בכונת באם אל מדבר סיני, אשר שם הר האלהים, כי ידעו ששם יעבדוהו, כאמרו תעבדון את האלהים על ההר הזה:

ויסעו מרפידים. קשה למה איחר המוקדם כי פסוק זה היה לו להקדים קודם פסוק שלפניו שאמר באו מדבר סיני, ואולי שהוא על דרך אומרם (סנהדרין ק''ה:) אהבה מקלקלת השורה להקדים המאוחר, שלהיות כי הוא זה יום המקווה לבורא לתורה לעולם לעליונים ולתחתונים ומיום הבריאה והם יושבים ומצפים מתי יבואו בני ישראל מדבר סיני, לזה כשהגיעו שמה לא עצרו כח לספר סדר הדבר ותכף קדמה ההודעה באומרו ביום הזה באו וגו' הגיע חשוק ונחשק לחושק וחשוק ושמחו שמים וארץ כי זה הוא תכלית הבריאה ותקותה ואחר כך חזר הכתוב להודיע פרטן של דברים:

נגד ההר - הנזכר למעלה. תעבדון את האלהים על ההר הזה.

ויסעו מרפידים וגו׳. כ״ז מיותר. ומש״ה תניא במכילתא מה ביאתן למדבר סיני ע״מ לקבל תורה כך נסיעתן מרפידים ע״ד לקבל תורה. ועדיין יש להבין מאי נ״מ בזה שנסעו מרפידים עמ״כ. אלא מכאן יש ללמוד דכל דבר שבקדושה מה שהאדם מכין עצמו יותר לזה חל עליו יותר ההכשר לזה. וראיה מהא דאיתא פ׳ הפועלים גדולים מעשה חייא. דגדיל נישבי וצייד טביא ומאריך מגילתא לינוקי. ולכאורה כ״ז טורח בכדי והרי לקדושת המגילות סגי לקנות עורות מן השוק ולעבדן לשמה. אלא משום שרצה ר״ח להגדיל כח קדושת המגילות כדי שיהא בכחן לפעול בלב התינוקות בשפע יתירה. ע״כ הוחיל להקדיש פעולותיו לשם קדושה הרבה לפני השעה ההכרחית ע״פ דין שהוא העבוד. ולמד ר״ח ממקרא זה שהתחילו להכין עצמם לקבלת התורה מתחילת נסיעה מרפידים כדי שיהיו מוכשרים יותר למעמד הנבחר הלזה. וע׳ מש״כ להלן כ״ח ג׳. ובספר דברים י״ז י״ח:

ויסעו מרפידים: אמר בתחלה דרך כלל שבאו ביום הראשון לחדש אל מדבר סיני, ועתה פירש היאך היה זה כדרך סיפורי הכתוב (רמבמ"ן).

ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני. הי' ראוי לומר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר ואמר ויבואו לומר מיד כשבאו להר סיני בראותם ההר חנו שם במדבר ולא המתינו עד שיכנסו בו לבקש מקום טוב לנוח אלא חנו במדבר או בחורב שממה לפני ההר וזה טעם ויחנו במדבר:

מרפידים. בהעתק הללי מרפידים ירושלמי מרפידם עכ"ל. ובמדוייקים מלא דמלא וכ"כ הרמ"ה ז"ל ויחנו ברפידים ואין מים. מלא דמלא בתרין יודי"ן כתיב ודכותא ויסעו מרפידים ויבאו הלין ב' מלאים דמלאים ושאר אורייתא חסר יו"ד תניין וכולהון מלאים יו"ד קדמאה עכ"ל וכן נמסר במ"ג פ' בשלח:

למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו והלא כבר נאמר שברפידים היו נחונים ובידוע שמשם נסעו אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן כו'. כתב הרמב"ן ז"ל ולא הבינותי זה שכך נאמר בכל המסעות ויחנו באלים ויסעו מאלים ויבאו אל מדבר אין ויסעו ממדבר סין ויחנו ברפידים וכן בכל פרשת אלה מסעי וירצה הכתוב לפרש שלא היו חניות אחרות ולשון מכילתא ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני והלא כבר נאמר בפרשת מסעות ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני ומת"ל ויבאו מדבר סיני מקיש נסיעתן מרפידים כו' והעניין לומר מפני שכל המסעות שכפר בהם כאן מאלים ורפידים נשנו בפרשת אלה מסעי בשביל דברים. שנתתדשו שם בכתוב אבל המסע הזה ספר אותו הכתוב כאן וכאן בשוה והוצרך לדרוש שהיה לצורך ההיקש עכ"ד: ואני תמה מאד מדוע לא השגיח בלשון הרב שאמר למה הוצרך לחזור ולפרש ולא אמר למה הוצרך לומר ויסעו מרפידי' שזה מורה שלא היתה קושית הרב על מה שאמרו ויסעו מרפידי' שכן דרך המקרא בכ"מ לומ' שנסעו מכך וחנו בכך ונסעו מכך וחנו בכך או שנסעו מכך וחנו בכך ונסעו משם וחנו בכך שהכל א' לפי שאינו נאות בלשון לומ' שנסעו מכך וחנו בכך וחנו בכך כי אז יובן שנסעו מכך וחנו בכך ובכך קצתם בכך וקצתם בכך ולכך לא הקשה לו בשום מקום למה הוצרך לומר שנסעו מכך לא על הכתובים שבפרשה הקודמת ולא על הכתובים שבפרשת אלה מסעי אבל מה שהוקשה לו במקום הזה הוא מפני שאחר שכתב ביום הזה באו מדבר סיני חזר וכתב ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני וזה מורה שלא חזר וכתבו אלא כדי לפרש מהיכן היתה נסיעתם ולמה הוצרך לחזור ולפרש והלא כבר נאמר שברפידים היו חונים ובידוע שמשם היתה אלא להקיש כו' ומה שאמר ולשון מכילתא ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני והלא כבר נאמר בפרשת מסעות ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ומת"ל ויבאו מדבר סיני הנה הנוסחאות בזה משונות שכבר מצאתי נוסחא אחרת שכתוב בה ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני והלא כבר נאמר ביום הזה באו מדבר סיני אלא להקיש נסיעתן לביאתן כו' ושמא בנוסחתו של רש"י ז"ל היה כתו' כן ועוד שנוסחתו של הרמב"ן אינה מתוקנת כלל מפני שאם היא מכוונת במאמר והלא כבר נאמר בפרשת מסעות ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני מה שפי' הרמב"ן ז"ל שהמסע הזה שנסעו מרפידים למדבר סיני ספר אותו הכתוב כאן וכאן בשוה ולא נתחדש בפ' מסעות שום דבר ולכן הוצרך לדרוש שהיה לצורך ההקש היה לו לומר ומת"ל ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני כיון שכל המקרא הזה כתוב בפרשת מסעות ולא נכתב כאן אלא לצורך ההקש ולא שיאמר ומת"ל ויבאו מדבר סיני ועוד אם הנוסחא של הרמב"ן היא נכונה הנה כמו שהקשו מפרשת המסעות שכתוב בה ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני שלא היה ראוי להכתב פה פעם שנייה כן היה ראוי להקשות גם כן ממה שכתוב בפרש' המסעות ויסעו ממדב' סין ויחנו בדפקה ויסעו מדפקה ויחנו באלוש ויסעו מאלוש ויחנו ברפידים שלא היה ראוי להכתב פה ויסעו ממדבר סין ויחנו ברפידים עם שהוא מקצר גם כן באלוש ודפקה ואם אין דרך רז"ל להקשות מהמאוחר אל הקודם אם כן יכתוב המאוחר וישתוק מן הקודם אף על פי שאין זה אמת אם כן איך הקשו והלא כבר נאמר בפרשת מסעות ויסעו מרפידים ויחנו בעדבר סיני ומת"ל ויבאו מדבר סיני:

נגד ההר. מנהג המחנות כשחונים לעשות פני אהליהם ופתחיהם אל העמק, כי ההר יפסיק הראות, לכן יתנו פתחי אהליהם אל הצד שאינו מפסיק הראות ואחוריהם אל ההר, אמנם ישראל שידעו שההר הוא הר אלהי' ומשם יקבלו התורה, עשו פני אהליהם נגד ההר, (רא"ש):

ויסעו מרפידים. מה ת"ל לחזור ולפרש מהיכן נסעו והלא כתו' וכו' אלא להקיש ולומר מה ביאתם בתשובה אף נסיעתם מרפידים בתשובה והקש' ר"ת מאוריי' דאמ' מפני מה נקרא שמו רפידים שרפו ידיהם מן התורה. ותירץ הרר"א דודאי כשחנו ברפידים רפו ידיהם מן התורה אבל בנסיעה נסעו בתשובה כדפרש"י והיינו דכתיב ויסעו מרפידים כלומר שסלקו עצמם מאותה רפיה שרפו ידיהם מן התורה:

מה ביאתן למדבר סיני בתשובה כו'. דכתיב ויחן שם ישראל נגד ההר, כאיש אחד:

ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר. ירצה לפי מה שאחשוב שהם חנו במדבר וחנו ממנו במקום שהיה אצל ההד כי שם הוליך אותם עמוד הענן ואפשר עוד שיהי' הרצון בזה כי ביום החדש באו מדבר סיני וזה שכבר נסעו מרפידים ביום ההוא ובאו מדבר סיני וחנו שם ביום ההוא בעינו. והנה ספר זה לפי מה שאחשוב להיות המרחק רב בין רפידים ובין מדבר סיני כמו שזכר החכם ר"ע. ועם כל זה הגיעו במדבר סיני ביום ההוא בעינו ולזה חנו שם במדבר שלא להטריחם יותר מן הראוי ואחר שכבר חנו שם זמן מה שבו לחנות נגד ההר כי עמוד הענן ועמוד האש הוליך אותם שם על פי יי' ואז עלה משה אל האלהים אל הר סיני כי ידע כי שם יתן השם יתע' תורה לישראל ושם באתהו הנבואה מהשם יתע' ואמר אליו כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל והנה כפל הענין במלו' שונות כמו אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל והנה היה רצון השם יתע' שיאמר זה לאשר יבינו דבריו ולזה אמר זה משה לזקני ישר' והם אחר זה הגישו הדברים אל כל העם באופן שיבינו אותם אתם ראיתם הנפלאו' העצומות שעשיתי במצרים בעבור שתדעו כי אני יי' ותאמינו בי עד שכבר העתקתי אתכם מאמונותיכם הנפסדות והבאתי אתכם לעבודתי בתכלית המהירות במה שחדשתי לכם מהמופתים הנפלאים כאלו נשאתי אתכם על כנפי נשרים שהם ממהרים לעוף:

ויסעו מרפידים. ר"ל שגם נסיעתם מרפידים היה ג"כ בו ביום, שעד עתה היו צריכים להיות ברפידים שהוא המסע העשירי, וכבר נזכר כי ברפידים לא היה להם מים וניתן להם מים מן הצור בחורב, כי ברפידים ששם רפו ידיהם מן התורה לא היה מקום מוכן לנס, רק חורב ששם עתידים לשאוב מי התורה ממעיני הישועה היה מוכן לנס המים, ובכל עת חנייתם ברפידים הובילו מים מחורב לרפידים שהיו סמוכים זל"ז, ובכ"ז לא נסעו מרפידים, והגם שמשה תקע אהלו בחורב כי לשם בא יתרו ובודאי גם רבים מישראל ישבו עמו כמ"ש ויעמוד העם על משה, וכן כל שואבי מים באו לשם בתמידות לקחת מים לצמאם, בכ"ז יצדק לאמר שרק ביום הזה באו מדבר סיני, כי ויסעו מרפידים, שעד עתה הגם שרובם באו למדבר סיני לא נסעו מרפידים, כי שם נשארו אהליהם ונשיהם וטפם, רק ביום הזה נסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני, כי אז נסע הענן וכל המחנה לא קודם לכן, וגם בבואם למדבר סיני חנו שם שתי פעמים, כי רפידים היה במערב למדבר סיני, ושם היה הצור ששאבו ממנו מים, ותחלה נסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני בצד מערב ההר, ומן מערב ההר נסעו למזרחו, שעז"א ויחן שם ישראל נגד ההר שפי' חז"ל שהיה במזרחו של הר סיני, ועז"א תחלה ויחנו ואח"כ אמר ויחן, שבעוד שהיו במערב ההר לא התאחדו עדיין כאיש אחד, ואחר שבאו למזרח ההר שם התאחדו כאיש אחד כמ"ש חז"ל שזה היה הכנה לקבלת התורה, וגם אמר שחנו נגד ההר כי פתחי הבתים והעירות היו פתוחים תמיד למזרח וכמ"ש בתוספתא דמגלה פ"ג, וא"כ כאן שחנו במזרח ההר עשו הפתחים שיהיו נגד ההר, וא"כ שנו פתחי אהליהם שיהיו לצד מערב מפני כבוד ההר שיחנו נגדו:

ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני וגו' ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל האלהים וגו'. הכונה כמשז"ל דעד עתה היו ישראל במחלוקת. ועתה ויסעו מרפדים קרי ביה פרידים כמשז"ל שהיו נפרדים במחלוקת ויבואו מדבר סיני וראו שהחדש סיון גימטריא ענו משה רבינו ענו הר סיני ענו והניח הקב"ה כל ההרים ובחר בסיני שהוא נמוך ושפל. לכן גם הם נעשו עניים ויחן שם ישראל בלב אחד נגד ההר שהוא ענו והסתכלו בהר. ובזה תבין חקירה אחת דמשה רבינו סירב לילך לפרעה שבעת ימים ועתה לקבל התורה סבר וקביל תכף. וכן ראיתי לרבינו שלמה אסתרוק ז"ל במדרשו שכתב ומשה עלה מעצמו. הן אמת דבויקרא רבה אמרו א"ל הקב"ה למשה שיעלה. ומ"מ לפי מה שסירב לשעבר הוא תימה עתה והלא במאמר אחד תכף עלה וחשיב כאלו עלה מעצמו. אמנם מרע"ה ראה דהקב"ה רוצה שפלים ולזה לא סירב דבעיניו לא היה שפל כמוהו. וז"ש ויחן שעשו שלום. וזהו טעם ומשה עלה תכף בלי שום סירוב. ועמ"ש בריש פי' אבות והוא בפתח עינים וכאן ישבתי הדבר כאשר המעיין עיניו יחזו ודוק:

למה הוחזר לפרש מהיכן נסעו. אף על גב דבכל מסעות שלהם כתיב כך, "ויחנו באלים ויסעו מאלים ויבאו מדבר סין וגו'", דכאן דכבר כתיב (ר' פסוק א) "בחדש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים באו מדבר סיני", אם כן קשה למה הוצרך לומר אחר שבאו למדבר סיני לומר עוד "ויסעו מרפידים" (כ"ה ברא"ם), ובסמוך יתבאר זה. ואם תאמר, דאדרבא כל זה קשה, דהוי ליה למכתב שנסעו מרפידים, דאין זה קשיא, שכאשר הביאה היא [ה]עיקר שבא הכתוב לספר הימנה, כמו שהיה ביאת מדבר סיני ששם קבלו התורה, הכתוב מזכיר הביאה בלבד, שלא תאמר התורה בא להם דרך מקרה שנסעו ממקום פלוני ובאו למקום פלוני ונתן להם התורה, כמו מי שהולך ממקום למקום ובבואו למקום פלוני אירע לו דבר, לכך מזכיר הביאה לבד, כלומר שבאו למקום פלוני שיקבלו שם התורה, ולענין זה אין צריך להזכיר הנסיעה ממקום שנסעו. והוקשה, אחר שכבר הזכיר הכתוב שבאו לסיני, למה צריך לחזור ולומר "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני". וכדי שלא תאמר קרא לגופיה הוא דאתא, לומר שנסעו מרפידים כאשר באו מדבר סיני, והשתא לא יקשה למה כתב "ויסעו מרפידים", זה אינו, שהרי ברפידים היו חונים (לעיל יז, א), ומשם נסעו בודאי:
אמנם במכילתא אמרינן בענין אחר; והלא כבר נאמר בפרשת מסעות (במדבר לג, טו) "ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני", ולא הקשה במכילתא 'והלא ידוע כי משם נסעו', ונראה כי פירוש המכילתא שלא תאמר כי הכתוב בא להגיד שלא היה שום מסע בין רפידים ובין מדבר סיני, ותיכף בנסיעתן מרפידים באו למדבר סיני, לכך אמר והלא כבר נאמר זה בפרשת מסעות "ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני", וכבר נתפרש זה שם, ואם כן להכי לא אתיא קרא. ותימה על דברי רש"י, שהקשה 'והלא ידוע כי משם נסעו וכו'', ורוצה לומר שאין לומר כי הכתוב מגיד לך נסיעתן משם (נאמר) – 'והלא ידוע וכו'', וקשיא על דברי רש"י כי עדיין שמא הכתוב בא לומר כי לא היה מסע ביניהם²¹, אבל במכילתא הוי שפיר טפי. ואפשר לומר כי רש"י סובר כי אין צריך כל כך ראיה לומר שלא היה מסע ביניהם, דמדלא פירש שום מסע ביניהם למה לנו לומר שהיה מסע ביניהם, ולפי פשוטו אין לנו לומר שהיה מסע ביניהם. אבל במכילתא, שהוא מדרש חכמים, הוצרך להוכיח מן הכתוב. אמנם בכל מקום שהכתוב מספר נסיעתן וביאתן כתב 'ויסעו ממקום פלוני ויבואו למקום פלוני', אף על גב שהיה אפשר לו לכתוב הביאה, וממילא ידעינן שמשם נסעו, אלא שבא להגיד שלא היה חניה בין מסע למסע, וזה שלא כדברי רש"י, שלפי זה לא היה קשה כאן מידי. אמנם דעת רש"י, [ד] בכל מקום לא קשה, שדרך הכתוב לכתוב הנסיעה והביאה כשהכתוב מספר נסיעתן וביאתן זה אחר זה, והשתא לא יקשה לך שהזכיר הכתוב "ויחנו באלים ויסעו מאלים ויבואו מדבר סין", אף על גב שנזכר כל זה בפרשת מסעי (ר' במדבר לג, ט-יא), שודאי הכתוב מספר נסיעתן זה אחר זה, אבל כאן דכתיב "בחדש השלישי באו", שכבר ספר הביאה, לא היה צריך למכתב כלל "ויסעו מרפידים". וכבר נתבאר לך למעלה למה במקום זה לא ספר נסיעתן וביאתן כמו בכל מקום, לומר לך שבאו למקום ששם יקבלו התורה, זהו פירוש דברי רש"י והמכילתא בלי ספק:

ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני. [והלא כבר נאמר באו מדבר סיני (פסוק א), אלא] מקיש נסיעתן מרפידים לביאתן מדבר סיני, מה ביאתן למדבר בתשובה לקבל התורה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה.

ויסעו מרפידים וכו׳ אלא להקיש וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דבכל מקום שמצינו נסיעה נופל אחריו ל׳ חנייה והכא נמי אם הוא כפשוטו הול״ל ויסעו מרפידים ויחנו מדבר סיני א״ו שלא בא הכתוב להודיע אלא להקיש וכו׳:

ויסעו מרפידים פרש״‎י נסיעתם מרפידים בתשובה אבל קודם נסיעתם מרפידים לא היו בתשובה, לקיים דברי רבותינו שנקרא שמה רפידים על שם שרפו ידיהם מן התורה.

ויסעו מרפידים וגו' ויחן שם ישראל וגו'. (ועיין ברש"י ובאור החיים שנתקשו במקרא זה ולדרכינו כן יאמר ויסעו מרפידים וגו'), כלומר לפי שנסעו מרפידים שהוא רפיון ידים שלא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים המורה על סלע המחלוקת, רק ויחן שם ישראל וגו' שחנו כולם כאיש אחד ובלב אחד ונתקשרו עם ראש הדור הוא משה רבינו ע"ה בחיבור עצום והיו לאחד לגוף אחד ממש, ובזה ממילא נמשך מהראש אל האברים לקדשם בקדושתו, ולזה אמר ויחן שם ישראל וגו' נגד ההר כי חז"ל אמרו (ילקוט רמז פ"ד) בפסוק ההרה המלט בזכותו של אברהם שגדול כהר וכו'. וגם כאן חנו ישראל כולם כאחד נגד ההר, הוא משה רבינו ע"ה שזכותו גדל כהר שכולם רצו להתחבר עמו לשאוב ממנו כל בחינת אור התורה והשלימות. ועל כן בזה באו מדבר סיני לקבל התורה. ולזה סמך לו ואמר,

ויסעו מרפידים מה תלמוד לומר לחזור ולפרש מהיכן נסעו קשה א"כ בכל מקום שכתוב ויסע ממקום פלו' ויחנו במקום פלו' יקשה לנו דבר זה י"ל שקשה בכאן יותר משאר מקומות לפי שכתב בפסוק שלמעלה באו מדבר סיני ולא הל"ל אח"כ ויסעו מרפידים וזהו שדקדק רש"י את לשונו ואמ' מה תלמוד לומר לחזור ולפרש מהיכן נסעו כלומ' שאחר שכתב באו מדבר סיני שב עוד לכתוב ויסעו מרפידים להקיש נסיעתן מרפידים וכו':

רש"י ד"ה ויסעו מרפידים, ...אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה. ע"כ. בצאתם מרפידים עשו תשובה על כך שרפו ידיהם מדברי תורה, וכפי שרמוז במשנה (ראש השנה פ"ג מ"ח) "...אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה'' וכו', ובהגעתם להר סיני, עשו תשובה על התרעומת והמחלוקת שהיתה נחלתם בכל שאר החניות, כמבואר בדיבור הבא, וכפי שמציין בעל "שפתי חכמים" (אות ת), שרמוזה תשובתם בדברי הכתוב "ויחן שם ישראל" - כאיש אחד בלב אחד. (פ' יתרו תשמ"ט)

ויחן שם ישראל. כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד, אֲבָל שְׁאָר כָּל הַחֲנִיּוֹת בְּתַרְעוֹמוֹת וּבְמַחֲלֹקֶת:

ד"א ויכל אלהים ביום השביעי. טרם יום השביעי. כי ביום משמע טרם ומשמע בו בעצמו. כמו ביום הזה באו מדבר סיני (שמות יט א) והוא בו בעצמו. ויש ביום שהוא טרם. כמו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שם יב טו). והוא קודם יום טוב. אבל כל מקום שנאמר ביום ההוא בודאי בו ביום. כמו לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (שם לה ג). והוא בו ביום עצמו.

ויחנו במדבר. הוא מדבר סיני הנזכר:

ואח"כ אמר ויסעו מרפידים. היינו מן המקום אשר היו שם בריב ומחלוקת כי המקום ההוא נקרא מסה ומריבה ורפידים אותיות פרידים כמו כשב כבש על שם הפירוד שהיה ביניהם ורז"ל (סנהדרין קו.) דרשוהו מלשון רף ידים, כי זה תלוי בזה כי ע"י הפירוד שהיה ביניהם רפו ידיהם מן התורה ועכשיו נסעו מרפידים מן המקום ההוא ר"ל הסיעו עצמם מן הפירוד ויבואו מדבר סיני. כי מקום זה גרם להם שהיו באגודה אחת כי בקשת הכבוד והשררה סבה לכל ריב ולכל נגע וע"י שראו שהר סיני הנמוך שבהרים הוא ההר חמד אלהים לשבתו, אז ראו שהקב"ה בוחר בענוים ועי"ז בחרו במדת ההכנעה וזהו סבת השלום לכך הוא מזכירם בלשון רבים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, להורות שמצד המדבר עדיין היו חלוקים בדעתם ולא היו בלב אחד כאיש אחד עדיין, אך בבואם נגד ההר והוגד להם כי על הר זה ירד ה' אז ויחן ישראל היו בלב אחד כאיש אחד, אבל מתחילה קודם שבאו להר הזה בין בבואם אל תוך המדבר בין בחנייתם במדבר עדיין לא סרו ממחלוקתם עד שבאו נגד ההר כאמור, לפי ששמו מורה על ההפך דהיינו שנאה כארז"ל (שבת פט:) סיני שמשם ירדה שנאה לאומות כו' לכך אמר ויחן שם ישראל נגד ההר כי מהות ההר גרם השלום ולא שמו.

ויחן שם ישראל נגד ההר. כ״מ דכתיב ישראל לחוד מורה על אנשים גדולי ערך. כמש״כ לעיל ה׳ ג׳. והודיע הכתוב שאף על גב דכל בני ישראל הגיעו לשם מכל מקום החכימו בסדר חנייתן שבני אדם גדולי הדעת חנו סמוך לההר. וכל העם ונשים וטף מאחוריהם ומצדדיהם. שהרי המחנה נתפשט הרבה:

ויחן שם ישראל נגד ההר: אחר שאמר דרך כלל שחנו במדבר, פירש ואמר שחנו נגד ההר אשר במדבר ההוא, והוא הר סיני, כי על שמו נקרא המדבר מדבר סיני וראב"ע (ואחריו רמבמ"ן) חשב כי ויחנו במדבר נאמר על כל ישראל, אבל ויחן שהוא לשון יחיד נאמר על המועטים, והם ראשי המטות והזקנים, שהם חנו נגד ההר מפני כבודם; וזה הבל. כי אמנם הדבור על העם בלשון יחיד אין המכוון בו לדבר על קצת מהם, אבל בהפך הכוונה לדבר על כלל העם בבחינת היותם כלם כגוף אחד (עיין מה שכתבתי בבכורי העתים תקפ"ט עמוד צ' צ"א) והנה כשאמר שחנו במדבר אמר ויחנן בלשון רבים, כי במדבר גדול ורחב ידים היו נראים כיחידים מפוזרים כה וכה, אבל כשאמר שחנו נגד ההר, הנה ההר היה כמרכז לכלם, וכלם פונים אליו, והנה הם אגודה אחת וגוף אחד, כי כלם עיניהם ולבם אל ההר ההוא, שכבר ידעו שהוא הר האלהים, כנראה ממה שכתוב למעלה (י"ח ה') אל המדבר אשר הוא חונה הר האלהים, לפיכך כתוב בלשון יחיד ויחן שם ישראל (כל העם כאיש אחד) נגד ההר.

ויחן שם ישראל נגד ההר. הזכיר בני ישראל לומר כשהבדילו האספסוף והערב רב מתוכם חנו הן נגד ההר ואפשר שאפי' הם בעצמם לא חנו כולם כנגדו אלא הזקנים והשופטים ולכך אמר ויחן לשון יחיד. מה שפירש"י מה הוצרך לומר ויסעו מרפידים לידע מהיכן נסעו הקשה הרמב"ן והלא דרך הפסוק לומר כן בכל המסעות ופי' הוא שכך רוצה לומר מפני שכל המסעות שסיפר בהן כאן אלים ורפידים נשנו באלה מסעי בשביל דברים שנתחדשו בהם שם אבל המסע הזה סיפר אותו כאן וכאן בשוה על זה הוצרך לדרוש ההיקש:

מה ביאתן לסיני בתשובה כדנפקא לן מקרא דויחן ישראל נגד ההר בלשון יחיד שהיו כולם בלב אחד כדלקמן וכדאיתא במכילתא:

וכל מקום שאתה מוצא נגד פנים למזרח. אינו רוצה לומר כל מקום שנאמר מנגד שהוא מזרח, דהא כתיב (במדבר ב, ב) מנגד סביב לאהל מועד יחנו, ואין פי' למזרח. אלא רוצה לומר, כל מקום שנאמר מנגד, על פאה מיוחדת, שמלת מנגד מורה על הנוכח, ונוכח האדם תמיד מורה על הפנים, ומזרח נקרא פנים. [רא"ם]:

עוד ירצה בהעיר עוד אומרו ויבואו מדבר סיני והלא כבר אמר בכתוב שלפניו באו מדבר סיני. עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר ויחנו במדבר הלא מובן הוא הדבר כי במקום ביאתם חנו:

מה ביאתן וכו'. דהא כתיב "ויחן ישראל" 'בלב אחד וגו'', אף נסיעתן מרפידים [בתשובה]. אף על גב שרפו ידיהם מדברי תורה, שלכך נקרא "רפידים" שרפו ידיהם מדברי תורה, ובשביל כך בא עליהם האויב, דכך איתא במכילתא, כשנסעו משם – בתשובה נסעו (כ"ה ברא"ם):

ויחנו במדבר. נתנה תורה במדבר בפרהסיא מקום הפקר, כל הרוצה לקבל יבא ויקבל.

ויחנו במדבר מקום הפקר כל הרוצה לקבל יבא ויקבל.

ויסעו מרפידים מה ת"ל מה ביאתן לסיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה ואין להקשות על זה מההיא דאמ' למה נקרא שמו רפידים שרפו ידיהם מן התורה די"ל דבשעת נסיעתן עשו תשובה דהכי מוכח לשון ויסעו מרפידים כלומ' שסלקו והסיעו עצמן מזאת הרפייה הכתובה למעלה:

רש"י ד"ה ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד וכו'. והשווה לשון רש"י למעלה (יד, י) ומה שכתבתי שם. ועתה בדקתי במכילתא דרבי ישמעאל והתברר לי שרש"י כלל אינו מצטט מילולית ושני הניסוחים שלו הם, והרי לשון המכילתא (יד, י): "והנה מצרים נוסע אחריהם, נוסעים אין כתיב כאן אלא נוסע, מגיד שנעשו כולם תורמיות תורמיות (=קבוצות, חבורות) כאיש אחד. מכאן למדה המלכות להיות מנהגת תורמיות תורמיות". ולשון המכילתא כאן: "כל מקום שהוא אומר ויסעו ויחנו - נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן השוו כולם לב אחד, לכך נאמר 'ויחן שם'" וגו'. (פ' יתרו תשנ"ג)

נגד ההר. לְמִזְרָחוֹ, וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא נֶגֶד, פָּנִים לַמִּזְרָח (שם):

וטעם ויחן שם ישראל. אחר שאמר ויחנו במדבר כי ראשי המטות והזקנים חנו נגד ההר בעבור כבודם על כן הזכיר ויחן כי מועטים היו. כי כפי מעלתם עמדו ביום מתן תורה סביב הר סיני כאשר אפרש ורבינו שלמה אמר כי נגר ההר מזרח. והנה כתוב מנגד סביב לאוהל מועד יחנו שהוא מארבע הפאות כי כאשר יסעו הדגלים כן יחנו:

אף נסעתן מרפיד' בתשובה. שאף על פי שפירשו מדברי תורה כשחנו ברפידים ולפיכך בא עמלק שאין השונא בא אלא על החטא ונקרא רפידים לפי שרפו ידיהם מדברי תורה כדאיתא במכילתא מכל מקום כשנסעו מרפידים עשו תשובה:

אכן כוונת הכתוב הוא להקדים ג' ענינים הם עקרי ההכנה לקבלת התורה שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי היא תורתנו הנעימה:

נגד ההר למזרח ההר. במכילתא. הקשה הראב"ע (הארוך) דהא כתיב (במדבר ב, ב) "מנגד סביב לאוהל מועד יחנו", ושם לא יתכן שהיה למזרח, שהרי סביב היו חונים, ולא עיין להבין דברי חכמים, כי חילוק הוא בין "נגד" ל"מנגד", כי כאשר כתוב "ויחנו ישראל נגד ההר" רוצה לומר שהיו חונים נגדו, פנים של זה נגד פנים של זה, ואיך יתכן בהר לומר כך שהיו נגדו, אלא המזרח יקרא "קדמה", ולפיכך כל דבר שאין לו פנים בעצמו, כמו הר, כאשר פניו למזרח נקרא שהוא עומד נגדו, שכל מזרח נקרא 'כנגדו', לפי שהמזרח נקרא 'קדמה', והמערב נקרא 'אחור', נמצא כי הוא כמו הפנים, ולפיכך כאשר ההר הוא במזרח שלו, שנקרא פנים, יאמר שהוא "נגד ההר", כמו שני דברים שנקראו 'זה כנגד זה' כאשר פניהם נוכחים:
אבל כאשר כתיב (במדבר ב, ב) "מנגד סביב לאהל מועד", וכן "מנגד תראה את הארץ" (דברים לב, נב), אין פירושו שם (במדבר ב, ב) שיהיו חונים נוכח אהל מועד שלא יהיו לצד אחר, דלא בא לומר כן, אלא בא לומר שלא היו אצלו ועם אוהל מועד לגמרי, רק יהיו סמוכים לו קצת, ואינם עמו לגמרי. ולפיכך לא כתב 'נגד' בלא מ"ם, שאז היה בא לומר שיהיה נוכח אוהל מועד, ואז היה בהכרחי שהיו פניהם לצד מזרח. אבל עכשיו רוצה לומר "מנגד" מפאת המקום שהוא נוכחי לו, ואינו עמו לגמרי, ושייך בזה "מנגד", כלומר המקום שהוא נגדו ואינו עמו. וכיון דלא בא לומר רק שאינו עמו, ולא בא הכתוב לדקדק על שהם נוכחים, רק כתב שהוא נוכחי לו, ללמוד שאינו עמו לגמרי, לכך אף על גב שאינו נוכחי לו פנים אל פנים אין בכך כלום, דסוף סוף הוא מהנוכחי לו, שאף אם האדם עומד אחורי אדם אחר, אף על גב שאינו נוכחי לו פנים אל פנים, מכל מקום יקראו 'נוכחים', שהרי גופם עומדים נוכחים. אבל כאשר הכתוב בא לספר מזה שהם נוכחים זה נגד זה, לא שייך לומר שהם נוכחים אלא אם פניהם זה כנגד זה, ולא אמרנו שכל מקום שנאמר "נגד" פניו למזרח, רק במקום שבא הכתוב לומר שהיה נוכחי, מכיון שבא לומר הכתוב שהוא נוכחי – צריך שיהיה נכחו ממש:
ועוד, טעמא מאי אמרנו כל מקום שנאמר "נגד" פניו למזרח, דאם לא כן מנא לן שהוא נגד, רוצה לומר נכחו, שמא הוא אחריו, וכיון שהיו חונים סביב לאוהל מועד, היה כל האוהל מועד כנגדן, והיו חונים נגד כל האוהל. שלא אמרנו שצריך לומר שפניו למזרח רק כאשר הוא נגד דבר אחד מצד אחד, ואם היה פניו לצפון⁵⁷, או לשאר צד, ולא למזרח, הרי זה אינו נגדו בודאי, דשמא הוא לאחריו של אותו דבר, שהמזרח הוא הפנים, והרי אינו נגדו לפנים שלו. אבל באהל מועד, שהיו סביב לו, בשביל שהוא נגדו מכל צד בשביל זה לא גרע, ומכל שכן דהיו נגדו טפי, ותו לא מידי:

ויחן שם ישראל, שוין כולם בלב אחד, שכל ויסעו ויחנו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן כולם היו בלב אחד.

נגד ההר פרש״‎י למזרחו. אינו אומר בפרש״‎י במזרחו דאם כן היה משמע שעברו את ההר וחנו במזרחו, ואיך יתכן לומר שעברו את הר סיני קודם מתן תורה. אלא פרש״‎י למזרחו וה״‎ק ויחן שם ישראל נגד מזרחו של הר סיני, שהרי משנסעו מאיתם היו תמיד פניהם למזרח עד בואם אל ארץ מואב, כמו שפרש״‎י בפרשת מסעי. והוא שפרש״‎י כאן, וכל מקום שאתה מוצא נגד פנים למזרח, והכי איתא במכילתין נגד ההר למזרחו של הר. ועל מה שפרש״‎י נגד - פנים, חז״‎ק הרי כתיב מנגד סביב לאהל מועד יחנו.

ולא ידעתי, מה ענין יש לו לרש"י להרחיב תרעומות ומחלוקות ישראל מעל למסופר בכתוב, שהרי היו כמה וכמה חניות שבהן לא מסופר דבר, כלומר גם מחלוקת לא היתה. (פ' יתרו תשנ"ח) וראה לשון תנחומא ישן (ט).

כל מקום שאתה מוצא נגד פנים למזרח הוא. במכילתא והחכם ראב"ע טען ואמר הנה כתוב מנגד סביב לאהל מועד יחנו שהוא מארבע הפאות כי כאשר יסעו הדגלים כן יחנו. ויותר טוב היה לו לטעון מדבריו שפי' הוא עצמו מנגד מרחוק מיל ובפסוק כי מנגד תראה את הארץ פירש בו מרחוק ובפסוק ותשב לה מנגד פירש בו כיון שקרב למות הוסיפה להתרחק אבל אין זו טענה לדבריו כלל מפני שמאמר כל מקום שאתה מוצא נגד פנים למזרח הוא איננו רק כשהמלה מורה על פאה מיוחדת שמלת נגד לעולם מורה על הנוכח ונוכח האדם תמיד מורה על הפנים ומזרח נקראת פנים הן קדם אהלוך ואיננו ואחור ולא אבין לו ופי' קדמה מזרחה כמו אדמת עפר ולכן בפסוק ויחן שם ישראל נגד ההר שהכונה בו להורות הפאה המיוחדת שחנו בה פירש אותו מלשון פנים המורים על הפאה המזרחית ובפסוק מנגד סביב לאהל מועד שאין הכונה בו להורות על פאה מיוחדת שהרי כתוב בו סביב לאהל מועד יחנו שכולל כל הפאות וכן כי מנגד תראה את הארץ שאין הכונה בו להורות על פאה מיוחדת שהרי כתוב בו ושמה לא תבא וכן ותשב לה מנגד שאין הכונה בו להורות על פאה מיוחדת שא"כ מה טעם אל אראה במות הילד פירש אותן מלשון רוחק:

הא' הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה, ולזה תמצא כי כל מקום שיזכירנה ה' לתורה ידקדק לומר לשון חוזק ואומץ עד גדר שימית עצמו עליה דכתיב (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות וגו' ודרשו ז''ל (שבת פ''ג:) וכו', כמו כן רבותינו ז''ל ידקדקו בהזכרתה לומר עסק התורה השתדלות התורה ורבים כמוהו, ועיין מה שפירשתי בספרי חפץ ה' שחברתי על קצת ממסכתות הש''ס בקטנותי במאמר רבותינו ז''ל (שם פ''ח:) למיימינים בה כו' ותראה כי לא תושג ההשגה אלא בהתעצמות גדול, וכנגד זו אמר הכתוב ויסעו מרפידים, לא בא להודיע מקום שממנו נסעו שאם כן היה לו להקדימו קודם תחנותם, אלא נתכוין לומר שנסעו מבחינת רפיון ידים כמו שמצינו שדרשו כן רבותינו ז''ל (סנהדרין ק''ו.) בפסוק (לעיל י''ז ח') וילחם עם ישראל ברפידים ברפיון ידים עד כאן. והן עתה נסעו מבחינה זו והכינו עצמם לעבוד עבודת משא בנועם ה', והוא אומרו ויבואו מדבר סיני:

שם. מלמד שאמר להם זמן הרבה אתם חונים שם וכן היה, שנאמר ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן וגו׳ ויסעו בני ישראל (במדבר י יא יב), הרי שנים עשר חודש פחות עשרה ימים חנו שם, שהם שנ״ד פחות י׳, טול וקדשתם היום ומחר, ויום חנייתם, ויום נסיעתם, נשארו ש״מ.

ושמא זה שייך למגמתו החינוכית של רש"י, ראה מאמרו של אברהם גרוסמן בספר "פרקי נחמה" (עמ' 199) שאני עורך בימים אלה. (פ' יתרו תש"ס) וכך נאמר שם: בפירושיו למקרא יש לרש"י מגמה חינוכית מובהקת, בצד מגמתו הפרשנית... הוא ניצל הזדמנויות שניקרו בדרכו, כדי להעיר על מעלתם של ערכים שנראו לו חשובים במיוחד... רש"י הירבה לדבר בשבח השלום בכלל, והשלום בין אדם לרעהו בפרט. בעת סכסוכים שהתעוררו בזמנו בקהילות ישראל, פנה בקריאה נרגשת אל הבריות להשכין שלום ביניהם: "ואתם תתנו לבבכם לרדוף שלום... והשלום הוא יגרום לכם לעזר מן הצר ולא יוכל שטן לשלוט בכם, ושנו רבותינו: גדול שלום שנתן בחלקן של צדיקים... ומי ששמו וברכתו שלום ישפות לכם שלום" (תשובות חכמי צרפת ולותיר סימן כג, דף יג ע"א). גם בפירושו לתורה ניצל הזדמנויות שונות לדרוש בשבח השלום וכו'. ראה שם דוגמאות שונות.

וענין ב' הוא השפלות והענוה כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר ויחנו במדבר פירוש לשון שפלות וענוה כמדבר שהכל דורכים עליו:

נגד ההר. למזרחו של הר.

בדרך הלצה אומרים, שאחדות זו היתה אפשרית רק לפני מתן תורה, כי אחריו היה לכל אחד הרב שלו או האדמו"ר שלו או המנהג שלו, וכבר אי אפשר היה לאחדם. (פ' יתרו תשס"ג)

וענין ג' הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים לא שיהיו בד בבד שעליהם אמר הכתוב (ידמיה נ) חרב אל הבדים (בדכות ס''ג.), אלא יתועדו יחד ויחדדו זה לזה ויסבירו פנים זה לזה, וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל לשון יחיד שנעשו כולן יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראוים לקבלת התורה:

רש"י ד"ה נגד ההר, למזרחו, וכל מקום וכו'. כל דבר שאין לו פנים בעצמו, כמו הר, כאשר פניו למזרח, נקרא שהוא עומד נגדו, שהמזרח נקרא "קדם" והמערב נקרא "אחור" - כך מבואר ב"גור אריה". (פ' יתרו תשס"ב)

ויחן שם ישראל נגד ההר. אמר בזה כבוד אזמו"ר זצללה"ה שדרך נוסעי מדבריות בעת שחונים, חונים תחת ההר כדי שההר יגן עליהם מרוחות ושרב, ופניהם מביטים להעולם. וכאן כתוב ויחן שם ישראל נגד ההר שחנו אחוריהם להעולם ופניהם לההר שרק כל מגמתתם היה לההר שעתידים שם לקבל התורה, שלא רצו להביט על דברי העולם הזה רק עומדים מוכנים לקבלת התורה.
(תפארת יוסף סעודת ר"ח סיון)

ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה. ענין סגולה, היינו אוצר וכלי קיבול לקבל כל גנזי מלכים, וכן אמר הש"י לישראל שיעשה אותם כלי קיבול כדי שיניח בהם כל הטובות והברכות שיש לו ויוכלו לקבלם, וכן אמר הרב הקדוש היהודי מפרשיסחא על זה הפסוק, כי אהבת הש"י לישראל הוא בדרך דבר סגולה היינו בלי שום טעם.

או יאמר וישמע יתרו כהן מדין היינו כפשוטו ששמע יתרו איך שנעשה לישראל מן הדינים שהיה להם במצרים והיינו שהיו משועבדים לעבודה ועבודה מספר אלקים ע"ה שהוא שורש הדינים נעשה להם כהן שהוא בחי' חסד ע"ד שנתבאר לעיל שכל המכות שהיו למצרים נגוף ובחי' גבורות היו לישראל חסדים ורחמים גמורים ורפוא להם וגם בפסוק כתיב ואמרתם זבח פסח הוא אשר פסח וכו' ותרגומו דבח חייס הוא דחס וכו' שנתעורר עליהם מדת החסד ונמתקין כל הדינים והבן:

עוד דרשו כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים ותגיד לבני ישראל אלו האנשים, הקדים נשים תחילה לאנשים דהלכה היא לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי. פירוש דגם אם ברצונה הפנימית איננה מסכמת להמכירה מ"מ עשתה והסכימה לרצון בעלה ולכן נהגו בקניינים לעשות קנין אשה והדר בעלה. וכן בעת מתן תורה היה רצונו יתברך דגם הנשים יגלו דעתן אם רוצין לקבלה ברצונן הטוב בלא שום הכרח ואונס כלל וע"כ צוה שיאמר תחילה להנשים ולשמוע דעתן ואח"כ להאנשים:

ומשה עלה. בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי; וְכָל עֲלִיּוֹתָיו בְּהַשְׁכָּמָה הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר" (שמות ל"ד):

ואיש לא יעלה עמך. כשם שהגביל את ישראל בראשונה, שנאמר והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר (שמות יט יב).

ומשה עלה אל האלהים מיום בואם אל הר סיני כסה הענן את ההר ושם כבוד ה', וזהו שכתוב (שמות כ״ד:ט״ז) וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים, קודם מתן תורה (יומא ד.), ולפיכך אמר ומשה עלה אל האלהים, כי עלה אל קצה ההר להזדמן לפניו, ולא בא אל הערפל אשר שם האלהים ויקרא אליו השם מראש ההר כה תאמר לבית יעקב ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על שמות י״ט:ג׳) כי ויקרא אליו מוקדם, שקרא לו ועלה אליו ולא נראה לי, כי הקריאה היא כה תאמר לבית יעקב והוא יפרש ויקרא אליו לאמר לו כה תאמר לבית יעקב. ואיננו נכון. וטעם עלה אל האלהים, ויקרא אליו ה', כי עלה אל כבוד השם ששכן בהר לאמר לישראל עשרת הדברות, ובשמו הגדול ידבר עם משה, כטעם אם יהיה נביאכם וגו' (במדבר יב ו-ח):

ומשה עלה. הזכיר למעלה נגד ההר. והנה הטעם ומשה עלה אל הר האלהים.

ומשה עלה אל האלהים. אמר שישראל שמו פניהם אל עסקי החניה וצרכיה, ומשה עלה והכין עצמו לנבואה:

ותגיד לבני ישראל. מלא יו''ד שתגיד להם עשרת הדברות:

ומשה עלה וגו'. צריך לדעת למה עלה משה קודם שיקרא לו ה'. עוד צריך לדעת לאיזה מקום עלה, אם להר היה לו לומר אל ההר בפירוש. ורבותינו ז''ל אמרו (שמות רבה פכ''ח) זה הוא שאמר הכתוב (תהילים ס״ח:י״ט) עלית למרום וגו'. ולדבריהם קשה עוד כי מצינו שאחר כך היתה הקריאה אליו מן ההר דכתיב ויקרא וגו' מן ההר ואם הוא כבר עלה לשמים מה מקום לקריאה ממקום נמוך למקום עליון. עוד יש לדקדק למה אמר הכתוב אל האלהים ולא אמר אל ה' כמו שגמר אומר ויקרא אליו ה' וגו':

אל האלהים. וכמו שאמר ה׳ תעבדון את האלהים על ההר הזה. ולא עלה בראש ההר כאשר יבואר:

ומשה עלה אל האלהים: אל ההר ולא לראשו.

ומשה עלה אל האלהים. פי' אל קצה ההר כי מיום בואם לסיני היתה שכינה בראש ההר והוא עלה בקצה ההר להזדמן לפניו ולא בא אל הערפל אשר שם האלהים:

ותגיד. כל לישנא תגד באורייתא חסר יו"ד בר מן דין ובמדרש לקח טוב כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים ותגיד לבני ישראל אלו האנשים שצוה לומר לנשים בנחת ולהנעים המצות ודקדוקיהם ולאנשים דברים קשים כגידים וראיה לדבר שלא תמצא בכל המקרא כמותו ותגיד ביו"ד לשון גידים ע"כ. ובשבת פ' ר"ע בתחילה פירש מתן שכרה דכתיב וישב משה דברים שמשיבין דעתו של אדם ולבסוף פי' עונשה דכתיב ויגד משה דברים שקשין לאדם כגידין ע"כ. ומ"מ נראה דעקר דרשה ילפינן מקרא דותגיד מיתורא דיו"ד ופשיטא דמשה עבד מאי דפקיד עליה רחמנא וחזינא נמי לרבינו שלמה ז"ל דמייתי הך דרשא אקרא דותגיד כדמפרש בהדיא וכ"כ רבינו בחיי:

ומשה עלה ביום השני וכל עליותיו בהשכמה היו שנאמר וישכם משה בבקר. פי' אחר שכל עליותיו של משה בהשכמה היו אפי' למאן דלית ליה בהשכמה ירד דהא בהדיא כתיב קרא ועלית בבקר וישכם משה בבקר ויעל וא"א לומר שעלה ביום ביאתו עכ"ל ביום שני לביאתו היתה וכ"כ רש"י בשבת פרק רבי עקיבא ומשה עלה ויקרא אליו כל העניין עד אלה הדברים אשר תדבר נאמרו לו למחרת ביאתן כדאמרי' כל עליותיו בהשכמה היו ואי קשיא אם כן הא דאמר רבא דכ"ע בר"ח אתו למדבר סיני כי פליגי בקבועא דירחא מר סבר בחד בשבא איקבע ירחא ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא ומר סבר בתרי בשבא איקבע ירחא ובתרי בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא מאי משום חולשא דאורחא דקאמר והא בלאו חולשא דאורחא אי אפשר בו ביום מכיון דכל עליותיו של משה בהשכמה היו י"ל דהא דאמרי' כל עליותיו של משה בהשכמה היו אינו אלא באותן עליות שעלה מעצמו אבל בעליות שעלה ע"פ הדיבור אי אפשר להעביר אפילו רגע א' וכל שכן עד הבקר ואם כן אם היה השם רוצה לומר לו למשה מצות כה תאמר לבית יעקב ביום ביאתן היה עולה באותו יום עצמו אף על פי שלא היה בהשכמה אלא שלא רצה להטריחו משום חולשא דאורחא ומה שפי' רש"י שהדברים האלה של כה תאמר לבית יעקב לא נאמרו לו עד מחרת ביאתן משום דכל עליותיו של משה בהשכמה היו דמשמע דלולא זה היו נאמרין ביום ביאתן   עצמו ולא הוה חייש לחולשא דאורחא מיירי באות' עלייה שעלה מעצמו הוא וקרא דואל משה אמר עלה אל יי' בד' בסיון וקרא דעלה אלי ההרה לאחר מתן תורה כדפירש רש"י שם בכל אחד במקומו וה"ק ומשה עלה מעצמו ביום השני לביאתו ולא ביום ביאתו עצמו מפני שכל עליותיו שעלה מעצמו בהשכמה היו ואם כן הדברים שנאמרו לו למשה בעלייתו שם למחרת ביאתו היה מכיון שלא עלה שם אלא למחרת ביאתו ומה שלא קראו השם לעלות ביום ביאתו עצמו שאז היה עולה באותו יום עצמו הוא משום חולשא דאורחא וכן דעת הרמב"ן ז"ל שמשה מעצמו עלה בקצה ההר להזדמן לפניו ובבאו שם קראו השם מראש ההר כה תאמ' לבי' יעקב וא"ת אכתי מנ"ל לרש"י לומר שעלה ביו' ב' לביאתן נהי דא"א לומ' ביו' ביאתן מפני שכל עליותיו בהשכמ' היו מ"מ דילמא ביו' ג' לביאתן עלה. י"ל דא"א לו למשה להמתין עד יום ג' לביאתן משום דזריזין מקדימין למצות ולולא שהיה אפשר לו לעלות מעצמו אלא בהשכמ' אבל היה עולם ביום ביאתן עצמו:

כה תאמר לבית יעקב. אלו הנשים, כה תאמר בלשון הקדש, כה תאמר בנחת. וצוה לדבר אל הנשים תחלה ללמדן מוסר ודרך ארץ ועוד כדי להמשיך לבן אל התורה והמצות ולומר להן ראשי פרקים מפני שאין דעתן מיושבת כאנשים, ועוד שהאשה הטובה היא סבה לתורה שהיא יכולה להמשיך את בנה לבית המדרש לפי שהיא מצוייה בבית והיא מרחמת עליו בכמה מיני געגועין כדי להמשיך אותו אחר למוד התורה מנעוריו וגם כי יזקין לא יסור ממנה, ולכך ראויה האשה להתפלל לשם יתברך בשעת הדלקת הנר של שבת שהיא מצוה מוטלת עליה שיתן לה ה' בנים מאירים בתורה, כי התפלה יותר נשמעת בשעת עשיית המצוה ובזכות נר שבת שהוא אור תזכה לבנים בעלי תורה הנקראת אור שנאמר (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור, וכן דרשו רז"ל האי מאן דרגיל בשרגי הויין ליה בנים תלמידי חכמים.

תאמר וגו' ותגיד. תאמר בלשון רכה, ותגיד דברים הקשים אזהרות ועונשין (רש"י ממכילתא), אין כוונתם האמירה בכ"מ לשון רכה והגדה לשון קשה, כי כתובים רבים יעידו על הפוכם, ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, ויאמר המלך תלוהו עליו, והגדתם לאבי את כל כבודי; אבל כוונתם רק על שנויי הלשונות שבמקום זה, וילמדונו שנצטוה משה להודיע להם תחלה מתן שכרן של מצות, שהם דברים הנוחים והנעימים לשומעיהם, וגם יגיד להם דברים שאין דעת האדם נוחה בהם והם העונשין המיועדין לעוברים על מצות ה' (כענין חזות קשה הגד לי); והנה האמירה שהיא מתן שכר המצות, וההגדה שהם העונשין, הוא פרשת בחקותי שנאמרה לישראל קודם מתן תורה כמבואר בס"פ משפטים ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, שנכלל בזה ז' מצות שנצטוו בני נח שבת כבוד אב ואם פרה אדומה ודינין והברכות והקללות שבבהר ובחקותי, כמבואר במכילתא שם, כי משפטים כולל גם העונשין כמו ברוח משפט (ישעי' ד'), מעוצר וממשפט לוקח (שם נ"ג) דתרגומו מיסורין ומפורענות; כי פרשת ואל משה אמר הנאמר בפ' משפטים מקומה כאן ואין מוקדם ומאוחר כמ"ש רש"י שם מפי רבותינו, רק כאן ביארה התורה מה שהי' בינו ית' ובין משה, ושם מה שהי' בין משה לישראל, וב' הפרשיות הם כפרשה אחת, ושתיהן מענין הנעשה קודם מ"ת מדברים (ודלא כראב"ע וכרמב"ן שם), הלא תראה שבפרשה זו כתיב וירד ה' על הר סיני, כאילו נראה השם המיוחד לעיני כל העם, ושם (משפטים כ"ד ט"ז) כי הכבוד הי' על ראש ההר, ורק זה הי' נראה לא השם המיוחד, כי לא יראני וגו', וכן ביאר שם באיזה אופן הי' נראה לבנ"י מראה הכבוד הזה, מה שלא הוזכר כאן, וכמה תתיישב דעת המשכיל בזה, שנודע למקבלי התורה קודם יום מ"ת מה טיבה של תורה זו, בהתודע להם תחלה רוב מצות התורה קודם עמדם במעמד הקדוש לקבלם עליהם בחפץ ורצון:

ומשה עלה אל האלהים. תניא, ר׳ יוסי אומר, מעולם לא עלה משה למרום שנאמר (תהילים קט״ו:ט״ז) השמים שמים לה׳, והא דכתיב ומשה עלה אל האלהים – למטה מעשרה ^חר"ל למטה מעשרה טפחים של רום השמים מקום מקור הקדושה, ואמנם זה צ"ע מכמה אגדות, אבל אין ראוי להאריך בזה, ועיין בריש פרשה הסמוכה בפסוק וירד ה' על הר סיני. .
(סוכה ה׳ א׳)

ביום השני כו'. דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ומדאשכחן במקום אחר שכל עליות של משה בהשכמה היו, א"א לומר שעלה ביום ביאתו, וא"א לומר נמי שהי' ביום השלישי, דהא כתיב (פסוק ח') וישב משה את דברי העם, ביום המחרת שהוא ג' לחדש, וכתיב (פסוק ט') ויגד משה את דברי וגו', הוא רביעי בחדש כמו שפי' רש"י לקמן (שם), ואי היה עלייתו ביום ג' לביאתו, לא הוי נתינת התורה בששי בחדש לפי החשבון:

ומשה עלה. אחר שנשלם ההכנה מצד הזמן ומצד המקום, יספר ההכנה מצד האמצעי אשר עמד בין ה' ובינם שהוא משה שעלה אל האלהים, וכוון בזה אם כפשוטו שעלה אל ההר [כי מה ונתקשה הראב"ע, שאיך יתכן שתחלה עלה ואח"כ קרא אליו אלהים, אין זה תימה שכבר בארתי (ויקרא סי' א) שיש הבדל בפעל קרא בין אם נקשר במלת אל ובין אם נקשר בלמ"ד, שקרא שאחריו למ"ד הוא קריאה לבא, אבל קרא שאחריו אל, עומד הקרוא לפני הקורא, והקורא מזמינהו אל הדבור, וא"כ אחר שעלה אל ההר קרא אליו להזמין אותו אל הדבור], ואם עפ"י הצורה, כי כל הנביאים שנבאו באספקלריא שאינה מאירה, לא עלו אל האלהים רק האלהות ירד עליהם, כי לא התפשטו מן החומר והארציות לגמרי, כי נבואתה היתה ע"י כח המדמה שהוא כח גופני, לבד משה שהתפשט מן החומר לגמרי ועלה מן הארץ ונפרד מן הגויה, וזה רמז במ"ש שעלה אל האלהים, כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, יש הבדל ביו אמירה ובין הגדה, שהגדה היא מגיד לו דבר חדש נפלא ממנו ונודע לו ע"י המגיד, וענין שנחוץ לו לדעתו, ואמירה כולל כל מאמר שיאמר לו בפיו, ויש הבדל בין בית יעקב ובין בני ישראל, שכמו שביעקב הורה שם יעקב על שם הלידה ושם ישראל ציין שם המשרה והמעלה, ונקרא בשם זה אחר ששר עם המלאך ויוכל ויצא מן הטבע אל עמן הנסיי, כן בניו ההמונים נקראו בשם יעקב, וגדולי האומה או העם כשהם במעלה עליונה נקראו בשם ישראל, לפ"ז צוהו שיאמר לבית יעקב שהם ההמון דברים קלים פשוטים, ושיגד לבני ישראל שהם גדוליהם וזקניהם דברים גדולים חדשים. והנה כתיב ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך, שהם שתי מדרגות: א] מצד הבחירה, אף שלא עבדוהו בעבודה ומעשים, שיבחר ה' לפעמים באיש מבין יתר האנשים אף שאינו במדרגת עבד ע"י מעשיו, ב] מי שהוא עבד ה' וראוי לעמוד לפניו מצד עבודתו, וה' בחר בזרע יעקב מצד הבחירה אף בהמון שנקראו בשם יעקב ולא עבדוהו, שעז"א יעקב אשר בחרתיך, ואח"כ הצטיינו לפניו בעבודה ומע"ט עד שנקראו בשם ישראל ונקראו עבדיו, שעז"א ואתה ישראל עבדי:

כה תאמר לבית יעקב. אמרו בש"ר לבית יעקב אלו הנשים א"ל ראשי דברים שהן יכולות לשמוע ותגד לבני ישראל אלו האנשים א"ל דקדוקי דברים שהן יכולים לשמוע. ד"א למה נשים תחילה שהן מזדרזות במצות. ד"א כדי שיהיו מנהיגות את בניהם לתורה. ויש להבין במאי פליגי. ותו לדרשה ראשונה לא הוקשה לו למה לנשים תחילה. ואם לא היה אומר ד"א היינו אומרים דברישא מפרש קרא והדר בעי על האי דרשה למה לנשים תחילה. אמנם ממ"ש ד"א משמע דהוא דרשה אחרת ולא קאי על דרשה ראשונה. ואפשר במה שנחלקו הפוסקים אי נשים הם ערבות על האנשים או אין ערבות לנשים וקיי"ל דהאשה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ולזה צריך ליטול קנין מהאשה תחילה אמנם אם היא ערבנית בעד בעלה ליכא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי כמ"ש הרב כנה"ג משם רא"ם. והשתא אפשר דמ"ד הא' במאמר הנז' סבר דנשים ליתנהו בכלל ערבות ומשו"ה אין צריך טעם למה נקט נשים תחילה דהדבר פשוט דאם יאמר לנשים אחר האנשים יכולה לומר עשיתי נחת רוח לבעלי ופקע חיובייהו ומשו"ה צריך לנשים תחילה כדי שלא יוכלו לומר נחת רוח עשינו לבעלינו וכמו שהוא הדין. והד"א סבר דנשים איתנייהו בכלל הערבות וא"כ אין לומר נחת דוח עשיתי לבעלי והשתא יקשה למה לנשים תחילה ונתן טעם שהן מזדרזות במצות ע"ד שכתבו התוספות בקדושין (דף ע) דהגרים הם זריזים ומדקדקים במצות. ואידך סבר כאינך שינויי דהתוס' דהגרים מתעצלים ואינם מדקדקים וכן י"ל בנשים ולכן אמר כדי שיהיו מנהיגות את בניהם לתורה כן נראה דרך אסמכתא ודוק:

כה תאמר לבית יעקב אמרו רז"ל אלו הנשים ותגד לבני ישראל אלו האנשים. ויש להקשות למה הקדים הנשים שראוי להקדים האנשים בכל דבר קדושה וכבוד והתשובה לפי שבבריאת אדם לא עשה הקב"ה חשבון מחוה במצות ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ולכן החטיאה לאדם ונגזר מיתה על כל החיים לזה אמר הקב"ה עשה מן הנשים חשבון גדול שלא יחטיאו לבעליהן ועוד שבסנהדרין הקטן מדבר בתחלה שאם ידבר הגדול מי ידבר אחריו ולכן רצה הקב"ה שידברו הנשים בראשונה שאם ידברו בעליהן בראשונה תהיינה שותקות והיו מוכרחות בקבלת התורה ופרש"י לבית יעקב אלו הנשים תאמר בלשון רכה ותגד לבני ישראל עונשים לזכרים דברים קשים כגידים והטעם לפי שתגיד הוא ביו"ד ולא נמצא לשון הגדה אלא חסר והגדת לבנך והגד לעמי. ויש להקשות הנה דבור אחד כללי דיבר לאנשים ולנשים שאמר לכולם אתם ראיתם וגו'. והתשובה שלנשים אמר אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו'. וכל זה לשון רכה עד כי לי כל הארץ ואח"כ חזר פניו לזכרים ואמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים פירוש ככהנים משרתים לפני ה' כל היום וגוי קדוש פרושים מעריות ומכל עבירות וזהו טעם ואתם ועוד אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל הוא מיותר שהרי התחיל כה תאמר לבית יעקב וגו'. אלא הכוונה אלה הדברים האחרונים שהם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש תדבר אל בני ישראל:

ומשה עלה ביום הב' וכל עליות בהשכמה כו'. הוצרך לומר ש'כל עליותיו בהשכמה', שלא יקשה לך מנא לן דהיה ביום ב', שמא ביום א', אלא ש'כל עליותיו היו בהשכמה', וביום הא' באו למדבר סיני (רש"י פסוק א), ולא היה אפשר לו לעלות. אבל בפרק רבי עקיבא (שבת פו ע"ב) אמרו דלא אמר להו ביום הא' מידי, משום חולשא דאורחא, שבאו באותו היום, ומשמע דאי לאו משום 'חולשא דאורחא' לא חיישינן שכל עליותיו היו בהשכמה, וטעמא דמילתא, דלא אמרינן ד'כל עליותיו בהשכמה היו' אלא כשהיה אפשר לו לעלות בבוקר – היה עולה בבוקר, אבל השתא דבאו למדבר סיני, היה יכול שפיר לעלות כשבאו, אף שלא בהשכמה, ואם כן למה אמר (רש"י) ד'כל עליותיו בהשכמה היו', ותירץ הרא"ם דלא אמרינן ש'כל עליותיו היו בהשכמה' רק כשהיה עולה מעצמו, אבל כשהיה עולה על פי הדיבור – אין חילוק בין בהשכמה בין שלא בהשכמה, ושם בגמרא (שבת פו ע"ב) נתן טעם למה לא קראו הקב"ה לעלות באותו היום, וקאמר טעמא משום 'חולשא דאורחא'. ואין דברים אלו נכונים, דכל עליות משה היו באין ספק על פי הקב"ה, דאיך יעלה על הדעת כי משה עשה מעצמו, אם לא מדעת הקב"ה:
אבל עיקר הפירוש הא דהוצרך לומר כאן ד'כל עליותיו בהשכמה היו', מפני טעם זה, דאי בשביל 'חולשא דאורחא' יש לומר דמשה עלה ביום א', ולא אמר להו מידי עד יום השני, ומכל מקום עליותיו היה ביום א', ולפיכך אמר 'כל עליותיו היו בהשכמה', וכיון דלא אמר להו ביום ראשון כלל, אם כן אין ספק שלא עלה ביום ראשון, דכיון דכל עליותיו היה בהשכמה, ועכשיו ביום א' אין יכול לומר להם דבר ביום ראשון, למה יעלה שלא בהשכמה. אבל בגמרא (שם) דקאמר טעם משום 'חולשא דאורחא', ולא אמר טעם משום 'כל עליותיו היו בהשכמה', דאם לא 'חולשא דאורחא', ואפשר לומר לישראל דבר, לא חיישינן להשכמה, כיון דאי אפשר לעלות קודם – יש לעלות אף שלא בהשכמה, כדי להגיד לו מיד באותו יום, ואף שלא בהשכמה יעלה, לכך אמר שם משום 'חולשא דאורחא' אין יכול לומר להם מידי. אבל להא מלתא צריך לטעמא דהכא, דשמא משה עלה ביום הא' ולא הגיד להם דבר עד יום ב', לכך אמר טעמא ד'כל עליותיו בהשכמה', והרי לא אמר להם שום דבר עד למחרת, ולמחרת אפשר לעלות בהשכמה, ולמה יעלה שלא בהשכמה, דהא באותו יום לא הגיד להם דבר:

ומשה עלה אל האלהים. זה יום שני.

ומשה עלה אל האלהים, זה יום שני. – ויקרא אליו ה', מגיד שהקריאה קדמה לדיבור. – כה תאמר, כה בלשון הקדש, כה כסדר הזה, כה כענין הזה, כה שלא תפחות ולא תוסיף. כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים; ותגד לבני ישראל, אלו האנשים. [ד"א כה תאמר לבית יעקב, בזכות יעקב; ותגד לבני ישראל, בזכות ישראל] ד"א כה תאמר לבית יעקב, אמור בלשון רכה, אמור ראשי דברים לנשים; ותגד לבני ישראל, ותדקדק עמהם ואמור להם.

ומשה עלה וכו׳ ביום השני וכו׳ פי׳ דק״ל דהל״ל ויעל משה ומאי ומשה עלה ומשני שפיר דאי הוה כתיב ויעל משה הוה משמע דמיד כשבאו מדבר סיני ויעל משה ולכך כתיב ומשה עלה והדר מקשה ואמאי באמת לא סליק מיד בההוא יומא והא זריזין מקדימין ומשני דא״א לפי שכל עליותיו בהשכמה:

וישב משה את דברי העם אל ה'. עיין באוה"ח הק' ז"ל שפי' ח"ו לא בדרך תשובה החזיר משה את דברי העם אל הש"י כי הוא ית' א"צ לתשובתו הלא לפניו גלוי כל מחשבות בני האדם. רק משה סיפר דברי ישראל לפני הש"י כדי לחבבן לפני המקום. במה שהשיבו כהוגן והקדימו נעשה לנשמע. עיי"ש:

ומשה עלה אל האלהים. ולא מעצמו אלא שקרא לו הק' מן ההר וגו':

ומשה עלה ביום שני לחדש שהוא יום שלישי בשבת, ולא מעצמו עלה אלא ע״‎י שכבר ויקרא אליו ה׳‎ מן ההר לאמר כה תאמר ללמדך שלא עלה אלא ברשות. וי״‎מ מעצמו עלה לשאול מפי הקב״‎ה במה יעבדוהו לקיים מה שאמר לו בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, והקב״‎ה אמר לו כה תאמר לבית יעקב אם שמוע תשמעו וגו׳‎ זאת תהיה עבודתי. ואעפי״‎כ מצינו במתן תורה ויעלו עולות ויזבחו זבחים וגו'.

ומשה עלה אל האלהים וגו'. כלומר הנה ישראל חנו כולם נגד ההר זה משה להתחבר עמו בכדי לקבל על ידו בחינת הנשמה הנמשכת מאור מדת הבינה שלמעלה, ומשה עלה וגו' כלומר הנה משה עלה אל האלהים שהוא השיג בחינה הזו כמאמר ז"ל (נדרים ל"ח.) נו"ן שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה וכו', והיא הנקראת על שם האלהים כי אלהים הוא בבינה וה' הוא ה' הראשונה שבשם הרומז על בחינה הזו, ולפי שהוא השיג בחינת הזו על כן חנו ישראל נגדו לקבל האורה משם ועל ידי זה ניתנה. ועל כן,

ומשה עלה וכו׳. הרב משה אלשיך ז״ל בפירושו כתב וז״ל וינעם טעם רביע במשה כמרים קול ואומר ומשה הזך מעצמו מה קנה שם הלא הוא כי עלה אל האלהים עכ״ל וכתב עליו הרב שלמה עדני ז״ל בספר דברי אמת כ״י וז״ל תימה כי לא נמצא בשום ספר לא של דפוס ולא של כתיבת יד ומשה בטעם רביע אלא במאריך טרחא עכ״ל:

רש"י ד"ה ותגיד לבני ישראל, ...דברים הקשים כגידין (מכילתא, שבת פז ע"א). "בעל הטורים" מציין את הכתיב המלא, ביו"ד, ולכאורה היא הרמז לדרשה. וראה מה שכתבתי להלן (דברים ב, טז-יז). (פ' יתרו תשנ"ז, תש"ס)

כה תאמר. בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה וְכַסֵּדֶר הַזֶּה:

כירק. על שני משקלים. וכן תנור עשן. כעשן הכבשן:

וטעם ויקרא אליו ה'. וכבר קרא אליו השם כי בלא רשות לא עלה.

ויקרא אליו ה׳. היינו שקראו בשם משה כמו שהיה בא״מ והוא השיב הנני. כדתני׳ בת״כ ריש פ׳ ויקרא. אבל אין הפי׳ שקראו לעלות לראש ההר שהרי להלן כ״א כתיב ויקרא ה׳ למשה אל ראש ההר. מבואר דאכתי עד הזמן הזה לא עלה לראש ההר. אלא קראו והוא עמד באמצע ההר:

ויקרא אליו ה' מן ההר: כי כבר קרא לו (ראב"ע והמעמר גם בכור שור).

ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר. פי' ר' אברהם וכבר קרא אליו קודם שעלה. והרמב"ן פי' לאחר שעלה קרא לו לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל והקריאה היא כה תאמר לבית יעקב וגו':

תאמר להם בלשון רכה. נראה לי דמסיפיה דקרא קא דייק לה דמכיון דגבי זכרים כתיב לשון ותגיד ודרז"ל בפ' ר' עקיבא תגד מלשון גידין שאמר להם דברים שקשין לאדם כגידין שהוא ירק מכלל דגבי נשים דלא כתיב בהו אלא לשון אמירה אינו רשאי לומר להם דברים קשים אלא דברים רכים לא שלשון אמירה מורה על רכות כי זה לא נמצא בשום מקו' כי פי' את יי' האמר' וה' האמירך איננו מלשון רכות רק מלשון הבדל גם כתב שם רש"י ז"ל שאין לו חבר במקרא ומה שדרז"ל גבי ותגד שהוא מלשון גיד אמרו בלקח טוב ראיה לדבר שלא תמצא בכל המקרא כמהו מלא יו"ד ונכון הוא:

ותגיד לבני ישראל. צוה להודיעם אזהרות ועונשים וזהו לשון ותגיד דברים הקשים כגידין ועל כן הוא מלא ביו"ד ובכל המקרא לא תמצא לשון הגדה אלא חסר כגון (יהושע ז׳:י״ט) והגד נא לי מה עשית, (ישעיהו נ״ח:א׳) והגד לעמי פשעם, אבל זה שנכתב ביו"ד לכך דרשו בו דברים הקשים כגידין.

ומשה עלה אל האלהים. תניא, ר' יוסי אומר, ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל אלמלא קדמו משה, במשה הוא אומר ומשה עלה אל האלהים ובעזרא הוא אומר (עזרא ז׳:ו׳) הוא עזרא עלה מבבל, מה עליה האמורה במשה – תורה, אף עליה האמורה בעזרא – תורה ^טנראה דרומז למה שמבואר בעזרא דהוא תידש את התורה לישראל אחרי שנשתכחה בגלות בבל, ולסימן ורמז על ענין זה דריש משווי המלים עליה דכתיב גביה ובמשה, דכמו דמשה נתן תורה לישראל בעלייתו, כך בעלייתו הוא חידש ג"כ נתינת התורה שנשתכחה מישראל בגלות בבל. .
(סנהדרין כ"א ב')

וכסדר הזה. היינו שיאמר לנשים תחילה ואח"כ לאנשים:

אכן כוונת הכתוב היא להיות שקדם ה' ואמר למשה בסנה (לעיל ג' י''ב) בהוציאך את העם תעבדון את האלהים על ההר הזה, הוא מראהו כי שם הוא מקום קבלת התורה, אשר על כן בהגיעו שמה עשה משה משפט עבד נאמן וקדם ועלה אל ההר ולא הוצרך להזכיר ההר כיון שהזכירו בסמוך דכתיב נגד ההר ועליו חוזר אומרו ומשה עלה, ואומרו אל האלהים הוא טעם עליתו כי מה שייכות בעליה זו לזה אמר אל האלהים שקדם אצלו מהבורא תעבדון את האלהים על ההר הזה לזה אם היה מתעכב עד שיקרא ה' אליו יראה התרשלות ומיעוט חשק בדבר לזה תיכף קדם והכין עצמו ועלה, וזולת מה שקדם לו במאמר ה' תעבדון את האלהים לא היה עולה אל ההר. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים שדקדקנו. ואין בפירוש זה סתירה לדברי רבותינו ז''ל שאמרו (שמו''ר שם) עלית למרום כי בעלייתו ההר שהוא מקום שהרכין ה' שמים עליו הנה הוא נמצא עולה לשמים:

תאמר להם בלשון רכה. אף על גב דכמה פעמים כתיב בתורה לשון "תאמר", ולא דרשינן לשון רכה, אין זה קשיא, דודאי כל אמירה לשון רכה, וזה מפני כי כל דבור יש בו שני ענינים; האחד, הוא חתוך הקול והאותיות, והוא נקרא 'דבור', וזהו קשה. והשני, הוא הענין הנאמר באותו דבור מן חבור האותיות והתיבות, והוא נקרא 'אמירה', והוא רך. כי כבר נתבאר הטעם התחלת פרשת וארא (לעיל פ"ו אות ד) למה הדבור קשה, לפי שחתוך האותיות והוצאת הדבור בעצמו הוא בכח וקושי, וזה לא שייך באמירה. ולפיכך בכל מקום שנאמר לשון "ויאמר" הכונה שאמר לו ענין הנאמר, ואינו נזכר בו אם בלשון רכה אם בלשון קשה. אבל מדכתיב אצל אנשים "ותגיד", ופירושו שם דברים קשים כגידים, כי "תגיד" כתיב מלא ביו"ד לדרוש דברים קשים כגידים, ואם כן פירוש "ותגיד" שבלשון זה ידבר לישראל, וכן גם כן פירוש "כה תאמר", בלשון אמירה יאמר להם, ומכיון שבלשון אמירה יאמר – זה לשון רך, כי לשון אמירה הוא רכה. אבל במקום שכתיב "ויאמר", אינו בא לומר כי מה שדבר היה בלשון אמירה שהוא רכה, רק הכתוב בא לומר שענין אחד נאמר לו, ובודאי כל ענין הנאמר הוא רך, ואפילו אם אמר לו להרגו, והדבר הוא קשה אל המקבל, אין הכתוב מדבר מן רכות המקבל או קשה, רק שאמר שענין זה נאמר לו, וכל ענין הוא רך, שאין שייך בו קושי. אבל כשאמר הכתוב שיאמר לו בלשון אמירה, פירושו שיאמר לו דברים רכים, שכאשר יאמר שהדברים רכים אל המקבל אי אפשר לומר רק שדיבר לו דברים טובים, שאם לא כן אינם רכים אל המקבל. אבל כשאינו מדבר מן המקבל, אף על גב שאין הדברים רכים אל המקבל – שייך רכות, כי לא שייך בענין הנאמר קושי כדלעיל, ומדכתיב "ותגיד לבני ישראל" מדבר הכתוב מן המקבל שהוא קשה, [כך גם] "כה תאמר" הוא רך אל המקבל:
ומה שדקדק לומר גבי אנשים לשון קושי, ואצל נשים לשון רכה, וכן לנשים תחלה ואחר כך לאנשים, מפני שבא ליתן להם את התורה כדרך סדר ראוי, כדי שיהיה הכל כסדר ראוי כשיקבלו התורה, כי הנשים קלים להתפתות תחלה (רש"י בראשית ג, טו), כמו שעשה הנחש [ש]דיבר אל האשה קודם (רש"י שם), כי היא בקל מתפתה תחילה, לכך נשים תחלה. והנשים יותר מקבלים דברי רצוי ופתוי ממה שמקבלים מכח גזום, לפי שהם נבהלים מכח גזום. אבל האנשים מקבלים יותר מכח גזום מן דברים רכים, לכך לאנשים בלשון קשה:

ויקרא אליו ה׳. קדמה קריאה לדבור.

כה תאמר וכו׳ בל׳ הזה ובסדר הזה כלו׳ בל׳ הזה דוקא בל״הק דאילו בשאר לשונות לא משתמע בל׳ הגדה לרמוז דברים קשים כגידין ואי נמי קאמר בלה״ק לא סגי עד שיאמר כסדר הזה שאם יאמר לאנשים תחלה אפי׳ יאמר להם בל׳ הגדה לא משתמע ממילא שבל׳ הגדה רצה לרמוז להם קשין כגידין דכמה זימני מצינו ל׳ הגדה כפשוטו אבל אחר שיתחיל לנשים בל׳ אמירה ושוב משנה לגברי בל׳ הגדה ממילא מובן כי לא על חנם שינה את טעמו אלא לרמוז הגידין:

כה תאמר לבית יעקב. לפי הפשט כפל מלה היא:

ותגיד לבנ״‎י פרש״‎י לזכרים דברים הקשים כגידים, וכדי לדרוש בו כן הוא מלא אבל לפי פשוטו ותגיד לבני ישראל קאי אאתם ראיתם אשר עשיתי וגו׳‎ שלשון אגדה לא תשמש לעולם ענין הבא אלא לשעבר.

ויקרא אליו ה' וגו' כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. והנה חז"ל (מכילתא מובא בילקוט רמז רע"ו) אמרו לבית יעקב אלו הנשים וכו', ועוד נראה על דרך אומרם ז"ל (בבא מציעא ל"ג:) בפסוק (ישעיה נ"ח, א') הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם וגו' הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות, והנה נודע אשר שם יעקב מורה על פחותי הערך שבישראל בחינת עקביים שבגוף, וישראל מורה על גדולי ישראל המכונים על שם הראש שהוא אותיות לי ראש, ולזה אמר כה תאמר לבית יעקב לפחותי הערך שבישראל והם עמי הארץ שבהם תאמר להם באמירה רכה שלא יכבד עליהם עול העונשים הקשים בעברם על התורה כי להם גם זדונות נחשבין כשגגות לצד פחיתות ערכם והבנתם בגדולת הבורא ומתיקות התורה והמצוות, והכל בכדי שיקבלו עליהם עול התורה כי הם לפי מיעוט ערכם לא יקבלו עליהם דברים הקשים בעונשים חמורים, ותגיד לבני ישראל, להתלמידי חכמים שביניהם המכונים על שם ישראל להם תכביד ותאמר דברים הקשים כגידין שאפילו שגגות נחשבין להם כזדונות משום דהוה להו להזהר בנפשותם להשמר שלא יבואו אף לידי שוגג כי הלא הם המכירים בגדולת הבורא ברוך הוא, ומהראוי שירעדו ויחרדו יום ולילה בפחד ורתת וזיע באימה ויראה ובהלה וחלחלה שלא יבואו לעשות דבר שהוא נגד רצונו יתברך ויתעלה.

כה תאמר לבית יעקב. אלו הנשים כמ״ש רז״ל ואפשר שהטעם שאמרו רז״ל בשכר נשים צדקניות נגאלו וכתב רבינו הרמ״ק ז״ל דגאולת מצרים היתה מצד השכינה ולכך היה אחריה שעבוד וכתבנו בעניותנו דכלהו נשי אחידן בכ״י כמ״ש בזהר הקדוש ונשים צדקניות תואר צדקניות על שם השכינה דהיא נקראת צדק וז״ש כה תאמר אמירה רכה לבית יעקב אלו הנשים בתחילה דבזכותם היתה הגאולה. ותגד דברים הקשים כגידים לאנשים שאם הם היו זוכים כמו הנשים היתה גאולה שלימה ועתה לא כן. והוא חסרון להם שנגאלו בזכות הנשים לכן ותגד דברים הקשים כגידים. ובמדרש הביאו הרב צמח דוד ז״ל ברמזי הפרשה בשעה שקבלו התורה נתבשרו בשורה רעה שעתיד אדום להשתעבד בישראל ומלבד הפשוט דהקול קול יעקב וכשאין הקול קול יעקב שבטלים מת״ת הידים ידי עשו יש לרמוז כי התורה נקראת שלום ושלום גימטריא עשו. וכשאנו מחזיקים בתורה שהיא שלום מבטלת עשו שגימטריא שלום וכשבטלים משלום שהוא התורה אז שולט עשו שבטלו שלום שהיא התורה. וגם כשלא יש שלום דיש שנאת חנם יבא עשו תמורת שלום מלחמה גם שלום הוא יסוד ובזכות נשים צדקניות שנשמרו מזנות היה הגאולה וזכינו לתורה שהוא שלום ולכן הקדים הנשים כה תאמר לבית יעקב ששמרו היסוד שהיא שלום וזכינו לתורה שהיא שלום. וזה רמז הפסוק מוציא אסירים בכשרות כמשז״ל בשכר נשים צדקניות שגדרו עצמן מזנות וסמיך ליה אלהים בצאתך וכו׳ זה סיני דבזה זכינו לתורה. ובמ״א כתבנו בעניותינו שזה טעם דיוסף שטנו של עשו דיוסף בחינת יסוד שהוא שלום מבטל עשו שהוא גימטריא שלום. ואפשר שזה טעם יעקב אע״ה שמסר התורה ליוסף כמשז״ל דיוסף יסוד בחינת שלום והתורה היא שלום. וזה רמז צור ילדך תש״י ר״ת תורה שלום יסוד שבטלתם. ונחזור למאמר הנזכר בשעה שקבלו התורה וכו׳ דאפשר לומר כמ״ש הרמ״ע ז״ל דביום נ״א לספירה נתנה תורה והיא עיקר ויסוד גדול לי״ט שני של גליות עכ״ד אם כן משעת קבלת התורה ביום נ״א לספירה ידעו שיהיה שני י״ט של גליות ויגלו. גם אדום בגימטריא נ״א שם רמז שישתעבדו תחת אדום. והכוונה שאם יקיימו התורה שניתנה ביום נ״א ינצלו מאדו״ם גימטריא נ״א. ואחר אותיות אדום הם אותיות נבזה כמש״ה בזוי אתה מאוד. ואם יפרקו עול התורה שאין הקול קול יעקב אז הידים ידי עשו והוא עיקר הגלות המר והארוך ובזכות התורה תהיה הגאולה ב״ב כמו שארז״ל:

לבית יעקב. אֵלּוּ הַנָּשִׁים, תֹּאמַר לָהֶן בְּלָשׁוֹן רַכָּה (מכילתא):

והזכיר מן ההר כי לא עלה למעלה מההר. כי שם דבר עמו השם ואל יקשה עליך בעבור שאמר אחרי כן וירד ה' על הר סיני. כי הזכיר זה כנגד כל ישראל לראותם הענן והאש. כי כן כתוב ודבריו שמעת מתוך האש:

כה תאמר לבית יעקב. אמירה פשוטה להמון העם. ותגיד לבני ישראל. הגדה בכ״מ משמעו תמצית הדבר בהמשך לבד הנראה מפשוטו. לבני ישראל. אף על גב דמשמעות ב״י בכ״מ הוא כלל האומה. מכל מקום במקום המובן מהענין יש לזה השם משמעות פרטית בני אדם גדולי הדעת וכמה שמות בלה״ק יש שיש להם הוראה על המין כולו. גם הוראה על איזה פרט מזה המין. וצוה ה׳ למשה שיבאר הדברים בשני אופנים כאשר יבואר. וכך עשה משה כמו שיבואר בפ׳ משפטים כ״ד ג׳ והלאה. וגם היה שני אופני תשובות. היינו כל העם לפי הבנתם השיבו כל אשר דבר ה׳ נעשה. והמבינים באופן היותר גבוה השיבו נעשה ונשמע. ויבואר שמה דיוק התשובה לפי הבנתם של כל אחד:

כה תאמר וגו': הרי זה דבור שירי בכפל ענין במלות שונות, וזה למען יכנס יותר בלב העם הדבור הזה שהוא הקדמה לכל התורה כלה.

לבית יעקב. אלו הנשים

כה תאמר וגו'. כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, אמור להן בלשון רכה, אמור להן ראשי דברים, ותגיד לבני ישראל אלו האנשים, הגד להם ותדקדק עמהם ^יכפי המתבאר דריש דהלשון בית יעקב קאי על הנשים משום שהן הבונות בתים בישראל, וכמש"כ בפ' שמות ויעש להם בתים, ולכאורה היה אפשר לדרוש כזה מלשון תאמר ע"פ מה דקיי"ל בעלמא דדיבור הוי לשון קשה ואמירה לשון רכה [עיין מכות י"א א' ולפנינו בפ' מקץ בפ' דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות], וי"ל דזה שייך לדרוש רק היכא דסמיך לי' כתיב לשון דבור, אבל כאן דכתיב לשון הגדה א"כ אין הלשון אמירה מורה על כונה זו. –
ומה שכתב רש"י בפסוק זה ותגיד – דברים הקשים כגידים, הנה דרשה זו באה בגמרא על הפסוק ט' שבסמוך ויגד משה את דברי העם אל ה', וצריך טעם על ששינה רש"י לקבוע הדרשה מכפי שהוקבעה בגמרא, ואפשר לומר משום דעל אותו הפסוק ויגד משה יש בגמרא שתי דרשות הפוכות, האחת דברים קשים כגידים, והשנית – דברים טובים המושכים את לבו של אדם כאגדה, ולכן לא מצא להכריע בין הדרשות שם, וקבע דרשה זו כאן. ולבד זה, הנה לפי הפשט מוסבת אותה ההגדה לא ממשה לישראל רק ממשה להקב"ה, ורק הדרשה קבעה על אותו הפסוק מטעם שנבאר שם, ורש"י כאן תפס פשוטו של מקרא וקבע הדרשה על פסוק זה. [מכילתא]

תאמר להן בל' רכה. עי' מה שכתב הרא"ם. ולי נראה, כיון שמצינו דדבור הוא ל' קשה, כדכתיב (בראשית מב, ל) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, ש"מ שאמירה הוא ל' רכה. ועוד, מדכתיב (שם מה, ג) ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף וגו', וכתיב נמי (שם פסוק ד') ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא וגו', וכתיב נמי סוף סדר ויחי (שם נ, יט) ויאמר אליהם יוסף אל תיראו וגו', מכל אלה נראה דויאמר ל' רכה הוא:

ויקרא אליו ה'. פירוש כשקדם הוא ועלה תכף קרא לו ה'. ויש לך לדעת כי בחינת הקדושה לא תקדים אלא למזמין אותה ומעיר על הדבר והוא מאמרם ז''ל (זהר ח''ג צ''ב) באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, והוא סוד אומרו (בראשית ב ו) ואד יעלה מן הארץ והשקה מלמעלה את כל פני האדמה, וירמוז באומרו ויקרא לשון יקר וגדולה עשה ה' למשה על הכנתו וזריזותו בדבר:

כה תאמר. בלשון הקודש, כה תאמר כענין הזה שלא תפחות ולא תותיר.

ותגיד לבני ישראל. עֳנָשִׁין וְדִקְדּוּקִים פָּרֵשׁ לַזְּכָרִים, דְּבָרִים הַקָּשִׁין כְּגִידִין (שבת פ"ז):

ותגיד: כתוב ביו"ד והוא דרך אינדיקאטיף והקריאה בצירי והוא דרך צווי. מה שכתב רש"י קשין כגידין הוא ממסכת שבת דף פ"ז, ופירוש גדין ירק מר, ובעל הערוך מוסיף שהדל"ת בדגש, והוא תרגום של לענה.

ולבני ישראל אלו האנשים והקדים נשים לאנשים לפי שחוה על שלא צוה לה הקב"ה על אכילת עץ הדעת אכלתו והאכילתו לבעלה ולכן הקדים במתן תורה להזהיר הנשים תחלה ובשביל שחלק כבוד זה לנשים להקדימן תחלה לא רצו לפרוק נזמיהן בעשיית העגל. וי"מ לבית יעקב אלו הנמצאים היום ולבני ישראל אלו שנולדו אחרי כן:

מן ההר לאמר. פירוש לצד כי דבר ה' בא מן שמי השמים כי עדיין לא ירד ה' על הר סיני, אשר על כן בא להודיענו הכתוב כי צוה ה' על הקול שיעבור דרך הר ומשם ישמע משה אמריו ולא יפנה לצדדין גם לא ישמע לאוזן משה קודם שיגיע להר אלא להר יבא ומן ההר יהיה נשמע אליו. וזה הוא שיעור הכתוב ויקרא אליו ה' ממקום ששמו שם כידוע וקריאה זו מן ההר לאמר פירוש מן ההר התחיל האמירה ולא קודם ולא מן הצדדים, ואם לא אמר הכתוב תיבת לאמר היה בנשמע כי התחלת הקריאה היה מן ההר וכבר ירדה שכינה שמה ולא כן הוא:

כה תאמר לבית יעקב. אלו הנשים.

וטעם לאמר. כי קראו השם לומר כה תאמר לבית יעקב. והטעם דבר כולל לבית יעקב אלה הנמצאים היום. ובניהם אחריהם:

כה תאמר וגו' אתם ראיתם וגו'. צריך לדעת למה כפל תאמר וגו' ותגיד וגו'. ורבותינו ז''ל אמרו (שמות רבה פכ''ח) בית יעקב הם הנשים ולהם יאמר מענה רך ולבני ישראל דברים קשים כגידים. וקשה הלא לא מצינו שאמר ה' בדבריו ב' מיני שליחות אלא לשון א' לכולם יחד אנשים ונשים אם הם קשים יחד ישמעוהו ואם הם רכים יחד ישמעוהו. ואין לומר שכשידבר משה ישנה מענה לשון מסדר הנדבר חס ושלום כי הלא תמצא כי בסוף דברי ה' אמר אליו (פסוק ו') אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל ואמרו ז''ל (מכילתא) וזה לשונם לא פחות ולא יותר. ולכשנאמר כי כוונת אומרו אל בני ישראל הוא על האנשים, יחסר דרך אשר ידבר בו לנשים, גם אין אני רואה דברים קשים בדברי ה' לאנשים אלא דברים המחיים את הנפש:

ותגיד לבני ישראל. אלו האנשים, שציוהו לאמר לנשים בנחת ולהנעים המצות, ותגיד לבני ישראל המצות ודקדוקיהם, דברים שהן קשין כגידים, וראיה לדבר שלא תמצא בכל המקרא כמותו מלא יו״ד ; ותגיד לשון גידין, ועוד יש לומר מה כה תאמר, אלו ראשי דברים, וראיה לו ריש מילין אמר (דניאל ז א)) ותגיד, כל הענינים והעונשים והאזהרות וראיה לו בשמשון כי הגיד לה את כל לבו (שופטים טז יח), וכיוצא בו הגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני (יהושע ז יט), ואומר והגד לעמי פשעם (ישעיה נח א), כי י׳ יתירה בעבור י׳ הדברות שעתידין לינתן להם.

ותגיד לבני ישראל. הם הזקנים והם יגידו לכל העם. וכן כתוב ויבא משה ויקרא לזקני העם. ואחרי כן כתוב ויענו כל העם יחדיו:

אכן כוונת דברי ה' הוא על זה הדרך וקודם אקדים המושג אצלינו מכל התורה כי האדון אלהי ישראל מדותיו הם להטיב ויותר מחשק המקבל חשקו להטיב, וזה לגודל הפלגת בחינת טובו, ויותר מהמה לבני ישראל, ומתחכם הוא יתברך להרבות שכרנו וטובתנו כי זה הוא אשר יחפוץ ה'. והנה מצינו לו שגילה דעתו כי שכר המקיים תורת ה' ומצותיו מיראה הוא מחצה מהעושה מאהבה מב' כתובים הבאים בהודעת שכר המצות באחד אמר (דברים ז ט) לאלף דור ובאחד אמר (לקמן כ' ו') לאלפים ודקדק בשר האלף שהוא השומר מיראה ושר האלפים שהוא לעושה מאהבה.

ומלת בית פירשתיו:

והנה יש בבחינת האהבה צד גורם רעה כי לא תספיק לבעליה להשמר בתמידות לבל עבור איזה פעם באקראי כי יאמר שמצד קורבתו לבורא וחביבותו לא יקפיד עליו על זה כמנהג וסדר הרגיל בין הנבראים, ולהשכילך בענין ממשה אתה למד כי לצד רוב קורבתו וחיבתו עם ה' שגג ודבר אליו (לעיל ד' י''ג) שלח נא ביד תשלח, למה הרעתה וגו' (ה' כ''ב), לא הצלת וגו', וזה היה סיבה גודל קריבתו לפני ה' נתקררה היראה כי פשיטא שאדם אחר כשלא יהיה קרב כל כך תפול עליו אימתה ופחד. והנה האדון ה' צבאות לא כן יחשוב כמו שאמר הכתוב (דברים י' י''ז) אשר לא ישא פנים ולא וגו' ויקפיד אדרבה ביותר על אהובו ליסרו בתוספת מרובה על עוברו אפילו פעם אחת ואפילו על הקלה שבקלים כאומרו (תהלים נ') וסביביו נשערה מאוד ואמרו ז''ל (ב''ק נ'.) שמדקדק עם חסידיו כחוט השערה.

ואשר על כן בעת נתינת התורה חשב ה' מחשבות טובות להועיל בקבלת התורה ולפניו ב' דרכים, א' לדבר דברי אהבה וחיבה ויש בזה תכלית דבר טוב כשיקבלוה מאהבה שקל הקודש כפול הוא בשכרם, ויש בזה צד אחר כי העושה מאהבה לפעמים לא ידקדק בפרט אחד מהתורה כדרך האב עם בנו המגעגעו והמשעשעו כיון שאין עליו בחינת המורא מה שאין כן כשתהיה קבלת התורה מחמת יראה מדרך הירא לפחד על דקדוק אחד כעבד מרבו ונמצא תמיד עומד לשמור עץ החיים וכן הוא בדבריהם ז''ל. (ירושלמי ברכות). ודרך ב' הוא לדבר דברים קשים כמלך שגוזר על עבדו בזריקת מרה ואימת מלכות, ויש בזה תכלית טוב שלא יזלזלו באחת מכל מצות התורה ואפילו באקראי ועראי אלא שמגיעם מחצית שכר משכר המגיעם בעשותם מאהבה:

אשר על כן נתחכם ה' לצוות בב' אופנים בדרך אהבה ודרך שררה והפחדה ואמר גם שניהם במתק לשון צדיק בנושא אחד, והוא מה שהתחיל לומר כה תאמר על זה הדרך כה פירוש כסדר זה שאני אומר לך תאמר לבית יעקב ותגיד וגו' פירוש יש בו אמירה רכה שהיא דרך אהבה וחיבה ותגיד פירוש יש בו גם כן דברים קשים כגידים שהוא דרך הפחדה ויראה. ודקדק לומר בית יעקב באמירה ובני ישראל בקושי, לומר חלק החסר לכל אחד משניהם על זה הדרך כי בית יעקב הם מדריגה הקטנה שבאומתנו הקדושה אשר לא ישיגו עבוד ה' מאהבה אלא מיראה לזה המצוה להם שצריכין להוסיף עבוד מאהבה הרמוזה באמירה רכה כנזכר, ולבני ישראל שהם מדרגה הנבחרת והמעולה אשר ישיגו בחינת האהבה אמר כנגדם ותגיד שלא יספיק להם בחינת האהבה לגבי פרט אחד וצריכין הם ליראה ולאהבה מטעם שכתבנו, נמצאת אומר כי טובים השנים וצורך בהם לקיום התורה וצריך כל איש מישראל לקנות שניהם אהבה ויראה ושניהם יחד אמרם אל עליון בנעימות דבריו באומרו אתם ראיתם אשר עשיתי וגו' כאשר אבאר בסמוך בעזרת השם ודברי רבותינו ז''ל שאמרו (מכילתא) אלו הנשים ואלו האנשים הם דרך דרש:

דבר הלמד מענינו כיצד ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא יכול יהא טהור מכל טומאה כשהוא אומ׳ וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם דבר הלמד מענינו הוא דבר שאינו טהור מכל טומאה אלא מטומאת הנתקים בלבד. דבר הלמד מסופו כיצד ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם בית שיש בו אבנים ועצים ועפר ובית שאין בו אבנים ועצים ועפר במשמע כשהוא אומר ונתץ את הבית את עציו ואת אבניו ואת כל עפר הבית הוא דבר הלמד מסופו שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהיו בו אבנים ועצים ועפר.

במשך היובל המה יעלו בהר. דרשו רבותינו ז"ל שופר של אילו של יצחק היה רמז כי הקול הזה היה קול פחד יצחק מדת הדין עזה ולכך ויחרד כל העם אשר במחנה ולא השיגו דיבור בגבורה הזאת זולתי בקול האחרון. ודע כי יש מרבותינו ז"ל שדרשו כי התורה נתנה בי' קולות. ויש אומרים שנתנה בז'. ויש אומרים בה'. ויש אומרים בקול אחד. וכולם דברי אלהים חיים האומר בעשר ר"ל בכח עשר ספירות כי כל ספירה תפעל מאמר אחד. אנכי כנגד הראשונה. לא יהיה כנגד השנייה. זכור כנגד בינה היא אם השביעיות והשבת שביעי. לא תשא כנגד החסד כי הוא ראש לשבעה ושבועה מלשון שבעה זהו שנאמר באברהם שהיה איש החסד ואשביעך. כבד כנגד הגבורה כי היא נקראת אם וצריך לכבדה כענין אוקירו נשייכו. לא תרצח כנגד תפארת כי הוא מכריע בנתים. וצוה שלא לנטותו לצד הטומאה והרצח. לא תנאף כנגד נצח. לא תגנוב שלא ישפיע יותר במדת הוד לעשותה בפני עצמה. לא תענה כנגד צדיק. לא תחמוד כנגד הכלה הכלולה שנאמר אל תחמוד יפיה בלבבך (משלי ו כה). ומאן דאמר בשבעה הרמז לז' קצוות כי משם התחלת העולם שנאמר עולם חסד יבנה (תהלים פט ג). ומאן דאמר בה' רמז לה' הוויות אחרונות כי ממדת רחמים נתנה התורה שנאמר מימינו אש דת למו. וכנגד ה' קולות אלו תקנו ה' קולות בברכת חתנים כי התורה נמשלה לכלה. וכן אמר במדרש רות (זוהר חדש פ"ט ט"א) ואית בברכה זו ה' קולות שבהן נתנה התורה וכולן יורשת כלה בתולה בברכותיה דהא היא ראויה. ומאן דאמר בקול אחד רמז למה שהשיגו ישראל שנאמר קול גדול ולא יסף וכתיב וכל העם רואים את הקולות חסר ו'. ודע כי התורה נחלקה לב' חלקים תורה שבכתב ותורה שבעל פה וראיתי דעות חלוקות לבעלי הקבלה בזה יש אומרים כי תורה שבכתב ממדת החסד שנאמר ותורת חסד על לשונה (משלי לא כו) על כן המשילה הכתוב למים שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה א) שהרמז למים העליונים:

ויתיצבו בתחתית ההר. איתא בש"ס (שבת פ"ח.) מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם וכו' אמר רבא אעפ"כ הדר קבלוהו בימי אחשורוש (אסתר ט',כ"ז) קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר, היינו שבימי אחשורוש נדמה להם לישראל שנעתקו לגמרי מרצונו ית' שנדמה להם שהשתחוו לצלם כי זה שלא עשו אלא לפנים (מגילה י"ב.) אמר כבוד אזמו"ר זללה"ה שאח"כ האיר להם זאת, אבל מקודם נדמה להם בדעתם בעצמם שנעתקו מרצון השי"ת. ואח"כ שהש"י האיר עיניהם ולבם של ישראל שלא נעתקו מרצונו ית' ולא עשו אלא לפנים, אז מגודל אהבת הנס קבלו את התורה בגודל שמחה פעם שנית, מאחר שראו שהד"ת שייך להם לשורש נפשם ולא יכולים לעשות ההיפך ח"ו מדברי תורה.
(תפארת יוסף פורים ד"ה איתא בש"ס שבת)

כי לי כל הארץ. והנה לפי הענין היה צריך לומר כי לי כל העמים, רק אחרי אשר בחר הש"י את עמו ישראל לחלקו מאז אין לו שום עסק עם האומות ונטל מהם הבחירה ולא יתכן לקרוא להם שם מיוחד רק הם נכללים בכלל ארץ.

ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים. איתא במכילתא והייתם לי סגולה שתהיו קנויים לי ועוסקין בתורה. ויש להבין כוונת המכילתא מה שאמר תהיו קנוין לי. וי"ל דהנה הכתוב אומר כאן שני דברים אחד תשמעו בקולי שנית ושמרתם את בריתי, ולכאורה י"ל דקאי על תורה שבכתב ותורה שבעל פה דשמוע תשמעו בקולי היינו על תורה שבכתב ושמרתם את בריתי קאי על תורה שבע"פ דהוא קרוי ברית וכמו דאיתא במס' גיטין (דף ס') לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. דהך שבע"פ ניתנה רק לישראל לחודא דשבכתב גם הם מאמינים בה, וע"כ נקרא הך שבע"פ ברית וזהו שאמר הכתוב ושמרתם את בריתי ואז והייתם לי סגולה מכל העמים, דבזה הם מובדלים לעצמם. והנה הך דבכתב הרי היא כפי מה שניתנה בסיני ועליה אין להוסיף מאומה וס"ת אם יתירה היא אות אחת פסולה כמו אם היתה חסירה דהיא ניתנה קצובה עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע. אבל תורה שבע"פ הרי אין לה סוף וקצבה ובכל דור ודור מתחדשים חדושי דינים והלכות וכל זמן שהאדם ממשמש בהם ימצא בה טעם חדש שלא ידעו מקודם, וכמאמר הכתוב כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, לא אמר הכתוב כי ה' נתן חכמה רק אמר יתן דבכל שעה שהאדם לומד ומייגע עצמו בה ה' מוסיף לו חכמה ועליה אמר הכתוב ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, ועל כוונה זו אמרו ישראל אז נעשה ונשמע, דנעשה קאי שקיבלו עליהם לעשות כל האמור להם אז, ונשמע קאי על להבא דקיבלו על עצמם לשמוע עוד לדברי החכמים שבכל דור ודור כל מה שיתגלה אח"כ בחידושי התורה:

והנה בדברי ב' מדרשים אלו אפשר לפרש בס"ד הפסוק בישעיה על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחולי וכל לבב דוי מכף רגל ועד ראש אין בו מתם פצע וחבורה ומכה טריה לא זורו ולא חובשו ולא רככה בשמן והנה ידוע מ"ש רש"י ז"ל ע"פ והם תוכו לרגליך מתמצעים ומתכנסים תחת צלך ע"ש וזה נאמר על מעמד הר סיני שבאו לקבל התורה. ובזה יובן בס"ד שאומר הנביא לאו"הע על מה תוכו וכו' והנה לעיל מינה אמר קרא הוי גוי חוטא וכו' זרע מרעים וכו' ושפיר יש לפרש זו על או"הע ואמר עוד לאו"הע על מה תוכו פי' בשלמא ישראל שפיר נתקיים בהם הפסוק והם תוכו לרגליך כי ראויים הם לכך מכל צר ואופן לקבל התורה ולהיות תחת צלו ית' אבל אתם מה יש לכם מן השבח ומן הכשרון כדי שתהיו ראויים לקבל התורה ולהיות תחת צלו ית' דודאי הוא שאם היה נותן הקב"ה לכם את התורה שיש בה תריג מצות הייתם מוסיפין עוד סרה לעבור על הכל וכמו הק"ו שעשה המדרש השתא ומה בשבע מצות לא יכלו לעמוד בתרי"ג מצות לא כ"ש ואם כן ודאי הייתם מוסיפין סרה תוספת על חטאתכם גם זאת. ועוד מטעם אחר התורה היא רחוקה מכם ולא שייכא לכם יען כי כל ראש לחולי כלומר שתביטו בראשים שלכם ותראו שעשו ברכתו היתה על חרבך תחיה ששופך דמים וישמעאל ברכתו היתה והוא יהיה פרא אדם שמלסטס את הבריות ועמון ומואב באו מן הניאוף ואם כן איך הייתם ראויים לקבל התורה הסותרת לזאת וזהו כל ראש לחולי הוא חולי הנפש שהוא דבר נגדי למצות התורה ואם תאמרו ולמה תלעיג עלינו בראשים שלנו כי לא מידם היתה זאת אלא מן השמים סבבו להם כי עשו בא יעקב ונטל ברכתו וממילא ברכו אביו ועל חרבך תחיה כי לא נשאר לו מה לברכו וישמעאל כך ברכו אביו במאמרו ית' שא"ל והוא יהיה פרא אדם ומה יעשה ישמעאל אם כך נתנו לו מן השמים וכן עמון ומואב כך נסתבב הדבר שהיה בניאוף ומה יעשו הם לז"א וכל לבב דוי הנה מה שנתגלגלו ברכות אלו להם זה היה מסיבת לבם הרע שהיו מתאוים לאלו הדברים הרעים וגמירי בררך שאדם רוצה לילך בו מוליכים אותו ולכן נתגלגלו עליהם ברכות אלו ואם היה לבם נקי לא היו באים לידי מדה זו ולא היה מסתבב הדבר הזה להם והראיה לזה שעתה אנחנו רואים אתכם כ"כ אתם רשעים גמורים מכף רגל ועד ראש ר"ל מן הקטן שבכם עד הגדול שבכם אין בו מתם שלא יש בכם אדם טוב אלא כולכם רעים וחטאים שכולכם הייתם לישראל פצע וחבורה ומכה טריה שהורגים וטורפים ודורסים וחומסים שלא מן הדין לא זרו ולא חבשו כלומר לא נמצא בכם אנשים שהיו רעים בתחלתם וטובים בסופם ששבו ממעשיהם הרעים אלא מי שהוא רע גם שיזקין לא ישוב ממנה ונמצא שזאת היא עדות ברורה על רוע לבבכם שסורכם רע והכל הוא מצדכם ולא מחמת ברכות שנתברכתם בהם או דקאי לא זרו ולא חבשו על המכות עצמם שכ"כ היו קשים עד שלא יועילו בהם תחבושת ומזור:

אתם ראיתם. לֹא מַסֹּרֶת הִיא בְיֶדְכֶם, לֹא בִדְבָרִים אֲנִי מְשַׁגֵּר לָכֶם, לֹא בְעֵדִים אֲנִי מֵעִיד עֲלֵיכֶם, אֶלָּא אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, עַל כַּמָּה עֲבֵרוֹת הָיוּ חַיָּבִין לִי קֹדֶם שֶׁנִּזְדַּוְּגוּ לָכֶם וְלֹא נִפְרַעְתִּי מֵהֶם אֶלָּא עַל יֶדְכֶם (מכילתא):

משה ידבר והאלהים יעננו בקול. מכילתא. א"ר אלעזר מנין אתה אומר שאין הקב"ה מדבר עד שמשה אמר דבר. שכבר קבלו עליהם בניך לכך נא' משה ידבר. (כי מהראוי היה לו לומר משה דיבר. מהו ידבר לשון יפעיל שעשה פעולה שידבר אלהים כביכול.) א"ל רע"ק בודאי כן הוא הדבר. אלא מת"ל משה ידבר מלמד שנתן הקב"ה כח וגבורה במשה והיה הקב"ה מסייעו ובקול ובנעימה שהיה שומע משה כן היה משמיע לישראל לכך נאמר והאלהים יעננו בקול עכ"ל המכילתא. והדבר הוא לפלא בעיני כל רואיו. ובפרט דברי רע"ק שאמר כן היא הדבר והודה לדבריו ואח"כ חזר והקשה מת"ל משה ידבר זה אינו מובן כלל:

ואביא אתכם אלי אל מקום כבודי, ההר הזה אשר שכינתי שם עמכם. ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות י״ט:ד׳) שתרגם וקריבת יתכון לפולחני, דרך כבוד של מעלה תפס לעצמו:

אתם ראיתם. הנקמות שעשיתי במצרים בעבורכם. ונשאתי אתכם ממצרים כאילו הייתם נשואים על כנפי נשרים. כי הנשר יגביה באויר למעלה מכל עוף והכל מפחדים ממנו והוא לא יפחד. על דרך כנשר יעיר קנו שיוליך גוזליו לאט:

ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. הזכיר כאן ג' מדריגות זו למעלה מזו מתחילה אמר ואשא אתכם על כנפי נשרים וזהו כאשר ישא האומן את היונק, ואז הקב"ה במדריגת האב וישראל במדריגת הבן ואח"כ אמר ואביא אתכם אלי משמע שתהיו שוים לי ונהיה כב' אחים שוים במדריגתם, ואח"כ אמר ואתם תהיו לי ממלכת כביכול מלכים לי כמ"ש (שמואל ב' כג ג) צדיק מושל יראת ה' וזה מבואר על דרך מדרש חזית הביאו הרמב"ן פר' חיי שרה (כד א) וז"ל שאל רשב"י את רבי אלעזר בר יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו (שיר ג יא) א"ל מלה"ד למלך שהיה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר ומתחילה קראה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי, כך הקב"ה מחבב את ישראל וקרא אותם בתי שנאמר (תהלים מה יא) שמעי בת וראי לא זז מחבבן עד שקראם אחותי שנאמר (שיר ה ב) פתחי לי אחותי רעיתי. לא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר (ישעיה נא ד) הקשיבו אלי עמי ולאמי לאמי כתיב.

אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. כמה הפצרתי כדי שישובו מרשעם, כי לא אחפוץ במות המת, ובהקשותם ערפם הוצרכתי להרבות אותותי ומופתי בקרבם ולהשחיתם:

אתם ד' ראשי פסוקים. הכא. ואידך אתם לכו קחו לכם תבן בשביל שלא רצו מצרים לתת להם תבן אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. אתם נצבים אתם עדי. לומר בשביל שאתם נצבים היום לעולם תוכלו להיות עדי כי לעולם אני נצב:

אתם ראיתם וגו'. צריך לדעת כוונת אל עליון במה. שדקדק לומר אשר עשיתי למצרים שיותר היה לו לומר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים שהוא עיקר הדבר להתחייב להשתעבד ולחבק אמריו על כל אשר גמלם ה'. ואם להזכיר נפלאותיו הרי הם רשומים באומרו אשר הוצאתי מארץ מצרים וידוע הוא כי לא הוציאם אלא באמצעות המסות הגדולות:

על כנפי נשרים - שהעברתי אתכם את הים ביבשה כנשרים שעוברים ימים דרך פריחה גם שלא הוזקתם כדכתיב: כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף.

אתם ראיתם וגו׳. כלל ההקדמה הוא. כמו שהאיש מתקשר עם האשה ומתנה עמה מה שתקבל עליה איזה התחייבות בהיותה לו לאשה. אז גם הוא מתחייב לזונה ולפרנסה והשגחתו עליה בכל פרט לטוב. כך היו הדברים האלה. וכמו שאנו אומרים מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין. ובגמרא יומא דף נ״ד המשילו את ישראל במדבר ככלה ואח״כ כאשה. ומקרא מלא הוא בירמיה א׳ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך. ע״כ הקדים הקב״ה לומר מה שרוצה מהם ומה שמתחייב כ״י לעשות לטוב להם ואמר. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. אשר נלחמתי עמם בעבורכם:

ואשא אתכם על כנפי נשרים: כאילו נשאתי אתכם על כנפי נשרים, כלומר כאילו הפרחתי אתכם באויר, כי בזולת שתפרחו באויר לא היה אפשר לכם לצאת מתחת יד מצרים.

ואביא אתכם אלי. אל מקום כבודי ההר הזה אשר שכינתי שם עמכם:

אשר עשיתי למצרים. בתיקון ס"ת ישן למצרים ס"א במצרים וכן בהגהת מקרא גדולה אבל בכל ספרים מדוייקים בלמ"ד וכ"כ הרמ"ה ז"ל. והמאירי אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים עם למ"ד כתיב. וכן בחומש כ"י קדמון כתוב בפסוק למצרים וכתוב עליו מטעים ביה אינשי וספרי:

לא מסורת היא בידכם הדברים אשר עשיתי במצרים על כמה עברות היו חייבין לי קודם שנזדווגו לכם ולא נפרעתי מהם אלא על ידיכם. במכילתא ותקן בזה כמה עניני' אמר לא מסורת היא בידבם דאל"כ למה הוצרך לומר אתם ראיתם גם הוסיף מלת הדברים ואמר הדברים אשר עשיתי מפני שלא תפול הראייה אלא על הדברים הנעשים לא על העשייה ואמר על כמה עבירות היו חייבין לי כו' מדיני שכונת המאמר הזה אינו אלא להודיעם שהם חביבי' לו כדמסיים ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו' וכיון שכן מה טעם לומר להם אתם ראיתם הדברים אשר עשיתי למצרי' מה חובה הרא' להם בזה דילמא לא עשה להם מה שעשה רק בעבו' שחטאו ולא בעבו' חבתן לפיכך הוכרח לפרש ולומר דפי' אשר עשיתי במצרי' כלומר אשר עשיתי להם עתה על העברות שעשו עמכם מה שלא עשיתי להם על העברות שעברו קודם שנזדווגו לכם שלא נפרעתי מהם אז וזה מורה על רוב חבתי בכם:

ואשא אתכם. א"ת ואטלית יתכון כדעל גדפין נשרין, תרגם את הדבר דרך כבוד למעלה (ערש"י), ולדעתי אין מלת אשא ענין נשיאות משא (טראגען), אבל ענינו התנשאות והרוממות (ערהאבען), כמו אשא אל שמים ידי, ולהיות שהנשר הוא אשר יעוף יותר גבוה תחת אויר השמים מכל העופות, ככתוב כנשר יעוף השמים, אם תגבי' כנשר, לכן יכונה גבהות ורוממות כל דבר אליו, והמכוון פה על גבהות המעלה, שהגבי' הוא ית' את ישראל בצאתם ממצרים בהתנהגו עמהם בהנהגה נסית ונפלאה, בקריעת י"ס והמן וכדומה, שהם כולם ענינים נפלאים ונעלים מדרכי הטבע הנהוגה תמיד, ויאות לכנות התרוממותם למעלה מדרכי הטבעי בשם נשיאה על כנפי נשר, כלומר הגבהתי ורוממתי אתכם גבוה יותר מאשר יגביה הנשר לעוף:

לא מסורת הוא בידכם כו'. דקשה לרש"י, למה הוצרך לומר אתם ראיתם. ועוד, שלא תפול ראייה אלא על הדברים הנעשים, לא על עשייה. ועוד, בקרא משמע דהמאמר הזה אינו אלא להודיעם שהם חביבים לו, כדמסיים ואשא אתכם על כנפי נשרים, ומה חיבה הראה להם בזה, דלמא לא עשה להם מה שעשה אלא בעבור שחטאו ולא בעבור חיבתן. לכן פירש על כמה עבירות וכו'. [הרא"ם]:

אתם ראיתם. תחלה באר האמירה שיאמר לבית יעקב שהם ההמון שבם בחר ה' מצד הבחירה שלא בהשקף על מעשיהם, אתם ראיתם [בראות העין שהוא גדול מכל המופתיס] אשר עשיתי למצרים הגם שמה"ד קטרג הללו עע"ז וכו', ואשא אתכם על כנפי נשרים כי הייתם משוקעים בתהום טומאת מצרים ונשאתי אתכם מן העמק אל הרום כנשר שנושא את גוזליו לרום שמים במקום שא"א לשום עיט דורס להגיע לשם, ואביא אתכם אלי להיות תחת השגחתי לא תחת הטבע והמערכה:

לא מסורת היא בידכם. דאם לא כן "אתם ראיתם" למה לי. ומפני שאין זה טעם שיהיו מקבלים את הברית בשביל שעשה במצרים, דאם חטאו ונענשו – אנהו דאפסידו אנפשייהו, ואין זה טובה לישראל, ולכך אמר 'על כמה עבירות היו חייבים לי קודם ולא נתפרעתי וכו'', וזהו הטובה שהוא לישראל, שנפרע משונאיהן מה שעשה להן רעה:

אתם ראיתם. לא כתבים שגרתי לכם, ולא עדים אני מעיד עליכם, אלא אתם בעצמכם בעיניכם ראיתם.

אתם ראיתם וכו׳ על כמה עבירות וכו׳ וליכא למימר דלא נפרע להם עד ההיא שעתא משום דאכתי לא נתמלא סאתם דהא בזמן איבודם נמי לא היתה מלאה כדכתיב לעיל בפ׳ ויחד יתרו שכן מוכח ממה שלא קרב זה אל זה כל הלילה שלא אמרו מלה״ש שירה ואפ׳ לומר שגם זה בכלל אתם ראיתם כלו׳ מראות אלהים וראית׳ שבטל השיר באותו לילה דמוכח שלא נתמלאה סאת׳ וממילא ק׳ מ״ש ההיא שעתא דנפרע מנייהו טפי מכמה זימני מקמי הכי שהיו חייבים על כמה עבירות אלא מוכרח בשבילכם:

ואשא אתכם על כנפי נשאים. כלו' הגבהתי אתכם למעלה ולגדולה גדולה שהוצאתי אתכם מעבדות עבדים ואוליך אתכם אלי להיות עובדים אותי שאני מלך מלכי המלכים וכמה הגבהה גדולה היא לכם כאילו נשאתי והגבהתי אתכם על כנפי נשרים שפורחין למעלה מכל העופות וי"ל על כנפי נשרים שהנשר נושא גוזליו על כנפיו ואינם יראים כלום לא מחץ מלמטה ולא מעוף מלמעלה לפי שהוא מגביה לעוף משאר עוף וכן עשה הק' לישראל עמוד האש לפניהם וענן לאחריהם והמים להם חומה מימינם ומשמאלם ואינם יראים כלום משום צר הגה"ה:

ואשא אתכם על כנפי נשרים פרש״‎י זה יום בואם לרעמסס. וא״‎ת הרי למעלה בפרשת בא פרש״‎י דהוא יום שבאו בו מרעמסס לסכות, אלא י״‎ל דואשא אתכם קאי אהא וקאי אהא.

אתם ראיתם אשר עשיתי וגו'. הנה נודע אשר בכל דבר שבקדושה מוכרח להיות שלושה בחינות, כי בתחילה לא יתחיל האדם ליכנס בשום עבודה אליו יתברך עד אשר יקבל איזה סיוע ואור אלהי יתברך מלמעלה לסייעו קצת שיתחיל הוא על ידי זה בחינת אתערותא דלתתא להתעורר לחשוק ולחפוץ להתקרב אל מלך המלכים ברוך הוא באהבה או ביראה או באחד משארי המדות הנכללים בהם, ואחר כך כשיהיה לו האתערותא הלז בטוב יקבל על זה בחינת אתערותא דלעילא מאור בהיר בשחקים ואז יפיץ עליו ענן אורו בהילו נרו עלי ראשו לקדשו ולטהרו בקדושת ה' ונמשך לו מוחין קדישין וחיות אלהות ומגלין לו רזי תורה ונתלבש בענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות וכל המעלות שמנה שם רבי מאיר במשנתינו (אבות ו', א') הכל לפי מה שהוא וערך הכנתו וְזַכּוּת גופו ותשוקתו בהתדבקות אלהי עולם ה' לעשות נחת רוח לפניו. וכבר כתבנו שכל התורה והעבודה הכל בשלוש בחינות אוריאן תליתאי בחינת נפש רוח נשמה, ולזה פרט הכתוב כאן שלושה בחינות של שלוש שלוש, ופתח ואמר אתם ראיתם וגו' כלומר הנה אני עשיתי את שלי לפתוח לכם אורות הקדושה במעט, בראשון וראשונה לקדש אתכם בקדושתי בכדי שתוכלו על ידי זה לבוא לבחינת אתערותא דלתתא, ופתחתי אליכם להאיר לכם בשלושה בחינות נפש רוח נשמה הכוללים כל העבודה וכל האורות הקדושה, והם: אחד, אשר עשיתי למצרים כלומר שהאבדתי והסרתי את המצרים ממך והוא טומאת קליפת מצרים שהיו ישראל נשקעים בהם בהיותם שם והוא בחינת הקוצים והברקנים שאדם נכשל בהן כשהולך באישון לילה ואפילה, (ואפשר על כן אמר הכתוב למעלה בפרשת שמות ויקוצו מפני בני ישראל ואמרו חז"ל (סוטה י"א.) שהיו דומין בעיניהם כקוצים כי המצרים היו לקוצים בעיני ישראל שנכשלו מאוד בהם כקוצים וסירים) והוא בחינה התחתונה המורה על נפש דקדושה שאם האדם חסר גם ממנה ח"ו הרי הוא נכשל יומם ולילה בפחתים וקוצים הכל כמבואר למעלה, ועשיתי לך זה לאבד המצרים להסירם ממך בגשמי וברוחני שהוא קליפת מצרים בכדי לזכותך בבחינת נפש דקדושה. והשנית, ואשא אתכם על כנפי נשרים, כי הנה נודע המבואר בזוה"ק (יתרו פ':) אשר נשר באתרא דיעקב שריא וכו' והוא בחינת הרוח הקדושה כנודע וזה היה על הים שהענן היה מקבל החצים ובליסטראות, כנשר המקבל חִצֵי האדם בשביל בניו כפירוש רש"י, כי הגם שנזדמנה להם אבוקה של אור והוא בחינת נפש דקדושה עדיין היו יראים מחיות רעות ומלסטים כמאמרם ז"ל (מובא ברש"י שיר השירים ב', י"ד יונתי בחגוי הסלע) והכל רומז על כוחות היצר הרע וכת דיליה שעמד הס"מ שהוא היצר הרע לקטרגן כאומרם, והכל כי לא נשלמו בנפשם לצאת מבחינת היצר הרע ועל כן עמד עליהם למעלה לקטרגן ולמטה העמיד חיות היער וליסטים הם רוכבי מצרים ופרשיהם שבאו עליהם כליסטים על הדרך בכלי קרב לא כמו במצרים שהיו כקוצים והכל כמו בגשמיות כן ברוחניות והבן. ושמו יתברך ויתעלה הגין עליהם מכל זה והעמיד ענן לקבל החצים ופלטם מחיות רעות, והכל כי זיכם אז בבחינת הרוח דקדושה שבזה ניצולו מכל זה שעל כן זכו אז לומר שירה שהוא סוד מט"ט שביצירה בחינת הרוח. והשלישית, ואביא אתכם אלי, הוא בחינת נשמה דקדושה שכאשר האדם זוכה אליה כבר בטוח הוא שלא יצא חוצה מאור קדושתו יתברך, ושום רעה לא תאונה אליו ונגע לא יקרב באהלו הכל כנזכר למעלה. ולזה אמר ואביא אתכם אלי כלומר אלי לבד להתקרב ולהתדבק בי בכל עוז בלי שום מחשבת חוץ. גם, אלי, הוא חושבן אֵם שהוא בבינה בחינת הנשמה וזה ואביא אתכם אלי, וזה היה בעת בואם למדבר סיני בחודש השלישי שהוא בחינה השלישית כנאמר למעלה. ולזה,

רש"י ד"ה ואשא אתכם, זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת, נקבצו כולם לרעמסס וכו'. והרי זה מנסי יציאת מצרים שאין מרבים לדבר בו - מיליוני אנשים נתקבצו ביום אחד, בלא אמצעי תקשורת שיזעיקום. מסתבר שזהו הדבר הגדול שרש"י רוצה להסביר כאן, ולא זכור לי שמצאתי שימת לב לנקודה זו אצל פרשן אחר. (פ' יתרו תשמ"ח) כמו שכתבתי למעלה (יב, לז). וראה חזקוני על אתר.

ואשא אתכם. זֶה הַיּוֹם שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לְרַעְמְסֵס, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְפֻזָּרִין בְּכָל אֶרֶץ גֹּשֶׁן, וּלְשָׁעָה קַלָּה כְּשֶׁבָּאוּ לִסַּע וְלָצֵאת, נִקְבְּצוּ כֻּלָּם לְרַעְמְסֵס, וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם וָאֶשָּׂא כְּמוֹ וָאַסִּיעַ אֶתְכֶם – "וְאַטֵּלִית יָתְכוֹן", תִּקֵּן אֶת הַדָּבָר דֶּרֶךְ כָּבוֹד לְמַעְלָה:

כי עלית משכבי אביך. כדי לבלבל יצועי. שכיון שמתה רחל הביא יעקב אבינו את בלהה והושיבה על יצועה. אמר ראובן לא די שאחות אמי היתה צרה לאמי. אלא גם שפחתה תהא צרה לאמי. עמד ובלבל יצועה. לפיכך אמר לו אז חללת שלשה כתרים הללו על עסקי יצועה עלה. עליתה לא נאמר אלא עלה. ואין לו רפואה עד שיבא משה רבינו. שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים (שמות יט ג). שכיון שכתוב אלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד ואשר (דברים כז יג). ואמרו ארור שוכב עם אשת אביו (שם שם כ). ידעו הכל כי ראובן אביהם של שבט. לא שכב את בלהה פילגש אביו [אלא מפני שבלבל מצעה כתב הכתוב וישכב את בלהה פילגש אביו] וישמע ישראל (בראשית לה כב). ולא עשה בו נקודות כדרך כל הפסוקין. אלא צורף הענין עם ויהיו בני יעקב שנים עשר (שם). ללמדך שנקי היה אותו צדיק מאותו עון.

וכפי הנראה שמדרש זה לא אמר סדר המדריגות, כי מתחילה בת, ואח"כ הוסיף לחבבה וקראה אחותי, והוספה זו גרעון היא כי בלי ספק שיותר האדם מחבב את בתו מאחותו ובלי ספק שמדרש זה מדבר במדריגות הממשלה שיש לזה על זה כי האב מושל על הבת וכן האם אבל אח ואחות שוין המה כך מתחילה קרא הקב"ה לישראל בת מצד אהבתו לישראל ואך לו ית' המלוכה למשול על ישראל כממשלת האב על בתו וזה היה בימי אברהם כי פסוק שמעי בת וראי נדרש על אברהם (בר"ר לט א) וזו היא המדריגה האמורה כאן ראשונה ואשא אתכם על כנפי נשרים ונשיאה זו היא כאשר ישא האומן את היונק. ואח"כ העלה אותם הקב"ה למדריגה גדולה מזו לקרא אותם אחותי, לומר שהם שוים אליו ית' והשוה הקב"ה כבודו ומוראו ית' לכבודם וכארז"ל שהצדיקים דומים כאילו נעשו שותפים למקום ברוך הוא וזה היה בימי יצחק שאמר לו הקב"ה גור בארץ הזאת ואהיה עמך (בראשית כו ג) היינו בשוה לך כי נתוסף לו זכותו על זכות אברהם אביו ע"כ לא נאמר לשון ואהיה עמך לאברהם כמו ליצחק וזו היא המדריגה השניה האמורה כאן ואביא אתכם אלי, כי זה דומה למאמר ואהיה עמך, ואח"כ כשבא יעקב חבל נחלתו חוט המשולש העלה אותו ה' למדריגה גדולה מזו לקרא אותו אם כמו שהאם מושלת על הבת כך צדיק מושל ביראת ה' כמו שדרז"ל (מו"ק טז:) וז"ש ביעקב כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל. אע"פ שגם ליעקב נאמר (בראשית לא ג) ואהיה עמך. מ"מ אח"כ הועלה למדריגה שלישית כשישר אל אל ויוכל וז"ש (מגילה יח.) הקב"ה קראו ליעקב אל ר"ל מושל עליו כביכול, וזהו שנאמר כאן ואתם תהיו לי ממלכת מלכים לי כביכול אני גוזר גזירה והצדיק מבטלה וזכו למעלה זו מצד היותם בני ישראל כמו שמתחיל הענין כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל וגו'.

ואשא אתכם על כנפי נשרים. דרך לא עבר בה איש, כמו הנשר המוליך את בניו ברום האויר, אשר לא ילך בו שום מין עוף אחר, וזה להבדיל אתכם מכל העמים ועסקיהם להיות לי:

ואביא אתכם אלי מה אשה נקנית בכסף ובשטר ובביאה אף ישראל כן. בכסף זו ביזת מצרים. בשטר זו התורה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורשה. בביאה זהו שנא' ואפרוש כנפי עליך וגו' ואבא בברית אתך לכן אמר הושע ג''פ וארשתיך לי: ואביא בגימ' בביאה:

ואבא אתכם אלי - להיות אני לכם לאלהים.

ואשא אתכם. פרנסת האדם ומלוי צרכיו נקרא נשיאה כאשר ישא האומן את היונק. אמנם יש שני אופני נשיאה. א׳ כל זמן שהתינוק אינו יכול להלוך כלל. רק האדם נושאו על זרועיו. ב׳ שהתינוק הולך ברגליו רק שאינו יכול לפסוע על המפתן ואבן אז אוחזו האדם בכפיו ומגביהו על המפתן ואינו לוקחו על זרועותיו כך פרנסת הקב״ה לישראל לדורות הוא בדרך עמל האדם שהולכים בעצמם בעסק פרנסה. ורק הקב״ה משגיח על הליכות עולמם. וזה נמשל לאופן השני. ובזה כתיב על כפים ישאונך. נו״ן הנוסף ללמד שאינו נשיאה לגמרי אלא כמו על כפים ולא על הזרוע. ומפרש שההשגחה באה פן תגוף באבן רגלך היינו עת צרה. אבל בעת שהקב״ה מפרנס בלי שום עמל האדם מיקרי נשיאה ממש. והיא הנשיאה שבמדבר וכתיב ואשא אתכם. ופי׳ עוד. על כנפי נשרים. שהיה הפרנסה באופן גבוה מדרך הטבע וזהו משל לכנפי נשרים:

ואביא אתכם אלי: הוצאתי אתכם מרשות מצרים, והבאתי אתכם ברשותי, במקום שאין עליכם אדונים אלא אני; ואין הכוונה אל ההר הזה שבו שכינתי (כדעת ראב"ע), כי עיקר יציאת מצרים לא היה לבוא אל המדבר, ומה שבח הוא זה שהביאם אל הר סיני? וכל תוחלתם ותאותם היה לבוא לרשת את הארץ, הן אמת כי קבלת התורה הוא ענין נכבד יותר מירושת הארץ, אבל עדיין לא הגיד להם כי על ההר ההוא ישמיעם את תורתו.

ואבא אתכם אלי. ב' חסר יו"ד ועיין מ"ש בירמיה סימן ל"ה:

ואשא אתכם. זה יום רעמסס שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גשן ולשעה קלה כשבאו ליסע נתקבצו כלם לרעמסס. במכילתא אבל בפרשת בא בפסוק ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה אמרו במכילתא והביאו רש"י בפרושיו ק"כ מיל היו ובאו שם לפי שעה שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ושמא יש לומר שקול הוא ויבואו שניהם דתרויהו משתמעי מהאי קרא:

נקבצו כלם לרעמסס. אע"פ דבפרשת בא (לעיל יב, לז) בפסוק ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה, פי' רש"י מאה ועשרים מיל היו ובאו שם לפי שעה, הוא שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים. וכאן פי', שכולם נקבצו לרעמסס כו' דהא והא איתא:

והנה לפי מה שפירשנו כי יכוין ה' לב' דברים שהם בחינת האהבה ובחינת היראה לזה רשם ה' שניהם במאמר. זה, היראה באומרו אשר עשיתי למצרים פירוש אשר יסרתי יסורי נקמה לממאן עשות מאמרי כמה מכות רעות באין מספר על אשר מאן עשות מצותי לשלוח אתכם, והיה הדבר הזה לכם לאות לעובר על מצותי כי אתנקם ממנו ביסורי נקמה וצרות רבות כאשר ראיתם וקחו מוסר, ונתכוין ה' לרמוז להם שהם בגדר זה עצמו של המצרים אם ימאנו לשמוע אל התורה ואל המצות וזו בחינת היראה יראת העונש, גם יש בנשמע מאמר אשר עשיתי יראת הרוממות בכל הנפלאות והאותות והמופתים אשר עשה למצרים. גם בזה הראה בחינת האהבה והחיבה שכל זה עשה בשבילנו הרעיש כל הבריאה ואבד אומה אחת בשבילנו, ולצד זה יתלהב אדם בחיבת הבורא אשר הפליא חסדו להם, והנה היא בחינת האהבה לה' אלהינו, והם ב' דברים הרמוזים באומרו תאמר לבית יעקב שלא תספיק היראה וצריך גם האהבה ותגיד לבני ישראל שלא תספיק בחינת האהבה וצריך גם היראה והטעם כמו שכתבנו:

נתקבצו כולם לרעמסס. ואף על גב דלעיל פירש (רש"י יב, לז) "ואשא אתכם על כנפי נשרים" על ק"ך מילין שהלכו ביום אחד מרעמסס לסוכות, הא והא איתא, דכולם נתקבצו לרעמסס מארץ גושן כדי שיהיו יוצאים ממצרים, ומרעמסס לסוכות ק"ך מילין כדי שיתקרבו לים סוף, וירדוף פרעה אחריהם וימצא אותם חונים על הים (לעיל יד, יט). ולפיכך כאן דכתיב "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי", אין לפרש על שהלכו מרעמסס לסוכות, דלא שייך "ואביא אתכם אלי", דלא היה זה רק לקרב אותם אל הים כדלעיל, אבל שנתקבצו לרעמסס ביום אחד – שייך בזה "ואביא אתכם אלי", כדי שיוציאם ממצרים:

אשר עשיתי למצרים, זו נקמה שעשה באלהיהם, שנאמר ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים (במדבר לג ד).

ואבא אתכם אלי שכבודו ירד בהר הזה והוא הר הקדש. והנה אמר משה תעבדון את האלהים על ההר הזה. והוא נוה קדשך.

על כנפי נשרים בים. כעוף הפורח ונושא את גוזליו על גבי הנהר דרך פריחה.

אך יש כאן גם התייחסות לשאלה, אם במגובש או במפוזר בין המצרים גרו בני ישראל במצרים, והנוסחה - מפוזרים בכל ארץ גושן - היא אולי הפתרון, פשרה בין שתי הדעות הקיצוניות. (פ' יתרו תש"ן)

על כנפי נשרים. כַּנֶּשֶׁר הַנּוֹשֵׂא גּוֹזָלָיו עַל כְּנָפָיו, שֶׁכָּל שְׁאָר הָעוֹפוֹת נוֹתְנִים אֶת בְּנֵיהֶם בֵּין רַגְלֵיהֶם, לְפִי שֶׁמִּתְיָרְאִין מֵעוֹף אַחֵר שֶׁפּוֹרֵחַ עַל גַּבֵּיהֶם, אֲבָל הַנֶּשֶׁר הַזֶּה אֵינוֹ מִתְיָרֵא אֶלָּא מִן הָאָדָם שֶׁמָּא יִזְרֹק בּוֹ חֵץ, לְפִי שֶׁאֵין עוֹף פּוֹרֵחַ עַל גַּבָּיו, לְכָךְ נוֹתְנוֹ עַל כְּנָפָיו, אוֹמֵר מוּטָב יִכָּנֵס הַחֵץ בִּי וְלֹא בִּבְנִי, אַף אֲנִי עָשִׂיתִי כֵן: "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וְגוֹ', וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וְגוֹ'" (שמות י"ד), וְהָיוּ מִצְרַיִם זוֹרְקִים חִצִּים וְאַבְנֵי בָּלִיסְטְרָאוֹת וְהֶעָנָן מְקַבְּלָם:

ביום השלישי וישא אברהם את עיניו. אין הקב"ה מניח את הצדיקים בצער יותר משלשת ימים. כיוצא בו ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי (בראשית מב יח). במתן תורה ויהי ביום השלישי (שמות יט טז). ביונה כתיב ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים (יונה ב א). ביום השלישי לאסתר (אסתר ה א). ולעתיד לבא יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו (הושע ו ג).

ונוכל לפרש פסוק ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. מלכים על הכהנים כי ע"י קבלת התורה יש ללומדיה יתרון על הכהנים כי אפילו ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ (הוריות יג) וי"א אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים היינו המכות כי בזמן שבאו המכות מן הארץ דם כינים וכיוצא בהם אז ואשא אתכם על כנפי נשרים, שלא תנזקו בהם כאילו הגבהתי אתכם מן הארץ, ואח"כ כשבאו המכות מן השמים אש וברד אז ואביא אתכם אלי, להגביה אתכם למעלה מן המערכה. וי"א שהגביה אותם למעלה מן המלאכים שנקראו בעלי כנפים ועל זה אמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ר"ל נשאתי אתכם במעלה שהיא למעלה מן כנפי נשרים.

ואביא אתכם אלי. אל הר האלהים המוכן לנבואה:

ואביא אתכם אלי. שתים שמענו מזה. א׳. להמון העם משמעו שהביאם לו לעם. ב׳. לגדולי ישראל משמעו שהגביה דעתם להשיג רוה״ק וכח אלהי. והקדים הקב״ה מה שעשה כבר לדברי התנאים להראות לנו שכדאי לנו להתקשר עמו ית׳. שהרי יכלתו מאד נעלה כאשר ראינו:

על כנפי נשרים כנשר הנושא גוזליו על כנפיו כו'. נראה לי שהנוסחא הזאת משובשת וצריך להיות ד"א על כנפי נשרים כו' וכך היא במכילת' שהלשון הראשון פירש דמיון כנפי הנשרים על הקלות והמהירו' שכמו שהנשר מהיר בהליכתו כן ישראל בשעה קלה נתקבצו לרעמסס מכל ארץ גשן שהיו מפוזרין בה ובשעה קלה נסעו מרעמסס לסוכות שהיה ביניהם מהלך של ק"כ מיל והלשון השני פירש דמיון כנפי הנשרים בחבתו על גוזליו שכמו שהנשר בוחר שיכנס בו החץ ולא בבניו ככה הש"י בחר שיקבל הוא החצים והבליסטראות כדי שלא יבאו על ישראל:

כנשר הנושא כו'. הרא"ם גורס דבר אחר כנשר וכו'. וכך הוא במכילתא. והם ב' פירושים, הראשון פי' על הקלות והמהירות, והשנייה כנשר הנושא וכו'. ע"ש:

ואשא אתכם. הנה האריך האדון בבחינת האהבה כי הוא העיקר במצוה להרויח כפל השכר, וצריך התעצמות גדול להשיגה, לזה אמר ראו חיבתי בכם כרחם אב על בנים חביבין שאפילו מדרך כף רגליכם חסתי עליו ונשאתי אתכם על כנפי נשרים פירוש ענני כבוד היו ממוצעים תחתם, וכן הוא אומר (דברים ח ד) ורגלך לא בצקה, ועוד יש לאלוה מילין לעורר האהבה מה שאין כן היראה שבנקל תכנס בלב האדם לזה הספיק לו ברמיזתו במאמר אשר עשיתי למצרים כמו שפירשתי:

כנשר הנושא וכו'. ואף על גב דקרא דכתיב "ואשא אתכם" הוא על יום שנתקבצו לרעמסס, ובאותו נשיאה לא היו "כנפי נשרים", אין זה קשיא, דהכל נקרא נשיאה אחת – ממקום שלקח אותם עד המקום הזה שבאו להר סיני, והרי נשיאה זאת על כנפי נשרים, שגם הנשר אינו הולך תמיד במהירות, וכשצריך – הולך במהירות, וכשאין צריך – אינו הולך במהירות, הכל כפי שהוא צריך. ומאחר שהיה בנשיאה זו בסופה "כנפי נשרים", שהיה המלאך מקבל החיצים (רש"י כאן ולעיל יד, יט), יאמר שהיה בנשיאה שהביאם להר סיני 'נשיאה על כנפי נשרים'. ומה שפירש "ואשא אתכם על כנפי נשרים" שהמלאך היה מקבל החיצים, והיה לפרש גם כן על יום שבאו לרעמסס, דאם כן לא הוי למכתב "ואשא אתכם על כנפי נשרים", אלא 'ואשא אתכם כנשר גוזליו', מאי "על כנפי נשרים", ועל כרחך תרתי שמעינן; שאם כתב "ואשא אתכם כנשר" לא הוי שמעינן רק שנשא אותם במהירות כנשר, שהביאם מרעמסס לסוכות, אבל מדכתיב "על כנפים" לומר שהיה אומר מוטב שיכנס החץ בי. ולהא לחוד לא אתא, דאם כן לכתוב 'ואשא אתכם על כנפים', אלא שבא לומר שנשאם במהירות כמו הנשר:

ד״א אלה המכות, שנאמר כל נפלאותי אשר אעשה בקרבו (שמות ג כ).

וראה מה שכתבתי על זה בכמה מקומות למעלה (ג, כב; ח, יח; יב, יג), ובוודאי אין בנוסחה זו פתרון הולם, שהרי לא רק משכניהם שבארץ גושן שאלו כלי כסף וכו', שהרי נצלו את מצרים ולא את ארץ גושן בלבד. (פ' יתרו תשנ"ח)

ואבא אתכם אלי. כְּתַרְגּוּמוֹ:

ואבא אתכם אלי. ירצה כי לא קדם הקרבתם אל ה' כמשפט כל הקרב הקרב למשכן ה' שיקדים הוא לעורר חבתו כידוע שאין אלהי עולם מקדים לקרב עד שיעורר המתקרב את האהבה, וכן הוא מהמוסר כי ההדיוטות והקלים הם המשתדלים להתקרב לגדולים ונכבדים מהם ומכל שכן עם עבד מושלים, ואף על פי כן אמר ה' כי לא כן עשה אלא הגם שהיו גוי מקרב גוי ערום ועריה בלא שום התעוררות אף על פי כן אני הבאתי אתכם אלי ולא אתם התקרבתם אלי:

והענן מקבלם. ולעיל פירש בפרשת בשלח (רש"י יד, יט) שהמלאך היה מקבל אותם, כבר מבואר למעלה (שם אות כא) כי המלאך היה מקבל החיצים על ידי הענן, עיין שם:

ואשא אתכם על כנפי נשרים. ר׳ אליעזר אומר זה יום רעמסס, לפי שנתקבצו כולם ובאו לרעמסס בשעה קלה.

רש"י ד"ה על כנפי נשרים, כנשר וכו'. רש"י מאריך במשל זה שוב בספר דברים (לב, יא). (פ' יתרו תשס"ו)

עוד ירצה לומר שאחר שהוציאם ממצרים היו חוזרים מאחרי השכינה כמו שמצינו להם שהמרו אמרי אל בים סוף במן ובשליו וכדומה אף על פי כן היה ה' מושכם אליו בכל עת שהיו חוזרים לאחוריהם ומביאן ומקרבן אליו יתברך:

ואבא אתכם אלי. לפני הר סיני, לפי שהוא חסר יו״ד ואבא לקבל עשרת הדברים.

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (הגדה) אלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים מיד כו', והטעם כדי שלא ישתקעו בבחינת הרע בטומאת מצרים ולא תהיה חס ושלום עוד תקומה לשונאיהם של ישראל לזה מיהר להוציאם כדי שיעמדו במקום קדוש, והוא אומרו ואביא אתכם אלי דייק תיבת אלי לשלול השתקעות בחלק הרע רחמנא ליצלן והבן:

[ד״א] ואשא אתכם על כנפי נשרים. מה הנשר הזה אינו מתיירא מכל עוף בעולם, ונושא את גוזליו על אברתו, שנאמר ישאהו על אברתו (דברי׳ לב יא), ואינו מתפחד אלא מן האדם, שלא יזרוק בו חצים, מוטב שיזרק בגופו ולא בגוזליו, וכה״א כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו (זכריה ב יב), לכך נאמר על כנפי נשרים שכל העופות נושאין את בניהן בין רגליהן.

עוד ירצה לשלול טענת הטוען כי הלא מצינו לו (ספרי ברכה) שהלך לשעיר ופארן לישמעאל ועשו והזמינם לקבל תורה ולא קבלו לטעם שאמרו ואם כן מה מעלה זו שמרומם לעם ישראל, לזה אמר ואבא וגו' פירוש על דרך אומרם ז''ל (ילקוט הראובני ר''פ בלק) בפסוק (במדבר כג ד) ויקר אלהים אל בלעם וגו' משל למלך שבא אוהבו לדבר עמו וכו' עד כאן, פירוש כי אתם הבאתי אתכם אלי מה שאין כן הם ששלחתי להם למקומם לשעיר ולפארן ואין זה אלא לדחותם לעתיד לבא ולחייבם בדין מה שאין כן אתם כי דעתי ורצוני לקרבכם אלי ואין לדמות מעשה ישראל למעשה אדום וישמעאל:

ויהי קול השפר וכו', משה ידבר והאלקים יעננו בקול. ונלמד מזה במס' ברכות [מ"ה.] מכאן שלא יגביה המתורגמן את קולו יותר מהמברך שנאמר והאלקים וכו'. והוא תמוה עיין תוספות ורי"ף שהקשו כי מזה נראה להיפך. והענין בזה כי באמת משה היה אומר עשרת הדברות לישראל אך בשורש הדבר שיוחקקו הד"ת בלבות ישראל זה היה מאת הש"י שהיה חוקק בלב כל אחד ואחד כפי רצונו ית'. וזה הענין אשר הש"י כביכול נקרא מתורגמן, היינו אחר שיצאו עשרת הדברות מפי משה לישראל חזר הקב"ה וחקק אותם בלבם, וזהו שלא יגביה המתורגמן את קולו וכו', כי באמת היה ביכולת הקב"ה לחקוק הד"ת בלבם כפי כחו ית', יותר מכח מרע"ה, אך כתיב ולא קם עוד נביא בישראל כמשה, והוא שלא האיר הש"י לשום נפש יותר מלמשה רבינו ע"ה. וזהו שלא יגביה המתורגמן את קולו יותר וכו' היינו יותר ממדרגות מרע"ה.

בחודש השלישי כו' י"ל ביום הזה כי לפירוש רש"י אין תורה נזכר כאן עדיין וגם קודם אומר באו מדבר סיני ואח"כ ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני אח"כ ויחנו במדבר כו' הנ"ל ויסעו מרפידים ויתנו במדבר סיני בקיצור פרשנו בעזרתו ית' בקיצור כי תחלת העבדות ית' צריך לתקן מדותיו כדאיתא בספר שערי קדושה ושם מפרש על פי היסודות וי"ל פשוט כמו המדותיו ית' בלך ה' הגדולה כו' כדכתיב הדבק במדותיו וכבר כתבתי ענינם ה"כ איני חוזר אותם והנה כולל המדות להיות שכל בעיניו [ושלא] להיות לו שום התפארות כלל להשיג שפלותו וחסרונו ולפאר ליוצרינו וזה ישראל אשר בך [יתפאר] ית' ע"כ יעקב מובחר שבאבות וזה הוא אמת כי כל גאוה שקר וזה תתן אמת ליעקב והנה ידוע שישראל במצרים לא היו כראוי והי' צריך תשובה ולחדש מדותיו לטובה וזה בחודש השלישי לצאת ב"י ממצרים כי יציאת מצרים הי' מתשובה כדאיתא במדרש על וירא אלקים את ב"י וידע אלקים ששבו בסתר וזה פרשנו אהי' עמך אהי' אשר אהי' שהודיע לו שבתשובה יצאו משם ששורשו אהי' פי' אהי' טוב הגם שלא הייתי וע"י זה אהי' כטל לישראל וזה אהי' אשר אהי': וזה אומרו כה תאמר כו' אהי' שלחני אליכם כי ראוי לומר אהי' שני שלא תהי' התשובה בשביל זה ודו"ק וידוע [שהתשובה] הוא מבינה כמו שכתיב ולבבו יבין ושב וכתיב עולם חסד יבנה והתפארת נקרא שלישי מחסד וזה בחודש השלישי לצאת כו'. ביום הזה פי' בכל עת ששב אדם בתשובה בזה באו מדבר סיני פי' אפילו מי שהוא שטוף בזימה שהקב"ה שונא זימה וזה סיני לשון שנאה כדאיתא בגמרא. כי יש מדבר טוב כי מזל נקרא מדבר כנ"ל בפ' בשלח וכן בעל צדקה כמו ביואב בביתו במדבר משא"כ מדבר סיני פי' אפילו נואף אם נעשה שפל שלא תהי' לו שום התפארות להיות נכנע ומתבייש מוחלין לו. ומה שכתיב לשון עבר י"ל גם אז הי' ביניהם כן וגם דבר ההוה שייך לשון עבר ועתיד כדאיתא בפי' רש"י ז"ל. ויסעו מרפידים פי' מעצלות ומרפיון ידים ויבואו מדבר סיני כי' להמדרגה שגם הם ישנאו זימה כי דבקו בו ית' והשיגו והריחו הזוהמא מנואפים. ויחנו במדבר שיכלו להמשיך חנינה ממזל הנקרא מדבר כנ"ל בפ' בשלח. ויחן שם ישראל כו' ג"כ בא מהכנעה שהי' באחדות כי רק מגאוה פירוד לבבות ומריבה כאשר נכתוב אי"ה בפ' משפטים על וכי יריבון אנשים. ומשה שהי' כבר עניו ושפל בעיניו השיג יותר שעלה אל האלקים:

או יאמר וישמע יתרו וכו' את כל אשר עשה אלקי' למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים: ע"ד דאיתא במדרש כי במצרים היה חידוש בריאת העולם עי"ש והנה בבריאות העולם כתיב בראשית ברא אלקים וכו' וירא אלקים הכל בחי' אלקים ואיתא בראשית היינו בשביל ישראל שנקראו ראשית נברא העולם ובשביל התורה שנקרא ראשית וכו' עי"ש: והנה משה הוא סוד התורה כדכתיב ותרא אותו כי שוב הוא ואין טוב אלא תורה: וזהו וישמע יתרו היינו שהבין את כל אשר עשה אלקים היינו כל הבריאה שברא הקב"ה בעולמו הוא למשה והיינו בשביל משה שהוא ממש התורה כנ"ל ולישראל עמו שנקראים ראשית ומהיכן הבין זה כי הוציא ה' את ישראל ממצרים וראה חיבת ואהבת הקב"ה לישראל ששידד ושיבר כל המערכות והמזלות בשביל ישראל ע"י משה ושם היה חידוש העולם ומזה הסתכל והבין שכל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל ובשביל התורה שקבלו ישראל והבן כי זה היה תכלית יציאת מצרים כדי שיקבלו ישראל את התורה שזה היה הדיבור הראשון בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלקים על ההר הזה שהוא קבלת התורה על הר סיני כמו שנתבאר לעיל והבן:

ועתה. אִם עַתָּה תְקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם, יֶעֱרַב לָכֶם מִכָּאן וָאֵילָךְ, שֶׁכָּל הַתְחָלוֹת קָשׁוֹת (מכילתא):

וטעם ושמרתם את בריתי הברית אשר כרתי את אבותיכם להיות להם לאלהים ולזרעם אחריהם (בראשית יז ז). ור''א אמר (אבן עזרא על שמות י״ט:ה׳) הברית שיכרות משה עם ישראל אחר מתן תורה, כמו שאמר (שמות כ״ד:ח׳) הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה: ועל דרך האמת, שתשמרו את בריתי לדבקה בי (שמות כ״ג:כ״ב), כי אם שמוע תשמע בקולי ועשית כל אשר אדבר:

ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. לעשות מצותי. ושמרתם את הברית שאכרות עמכם. והוא הברית שכרת משה עם ישראל אחר מתן תורה בבנותו המזבח כאשר אפרש במקומו בראיה גמורה:

ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. לקבל עליכם התורה והמצוה:

והייתם לי סגולה מכל העמים ס''ת מילה:

ועתה אם וגו'. אומרו ועתה, על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פכ''א) אין ועתה אלא תשובה, כי לצד שהיו ישראל מלוכלכים בחרמי העונות אשר קדמו להם וגם החדשים מקרוב באו בהמראתם ככתוב בתורה כמה פרטי חטאים במן בשליו בשבת במים וכאשר רצה אל עליון לתת התורה זכה וברה יסוד הקדושה והטהרה ורוחניות הרוחניות צוה להם שיחזרו בתשובה אפילו מחטא קל, וכבר קדם לנו מאמרם ז''ל (קידושין מ''ט:) בדין המקדש את האשה על מנת שהוא צדיק גמור ונמצא רשע שקידושיו קידושין כי חיישינן שמא עשה תשובה ובאמצעות תשובתו יקרא צדיק. עוד יתבאר בסמוך:

כי לי כל הארץ - וכל העמים שלי ולא בחרתי כי אם אתכם לבדכם.

ועתה וגו׳. המשך שני הכתובים עד וגוי קדוש. המה תנאי ומסובב אם יעשו כך וכך יהיה לכם כך וכך. אבל בביאור הדברים בפרטות יש שני אופנים. א׳. אם שמוע וגו׳ ושמרתם וגו׳ אזי והייתם לי וגו׳. ולזה האופן מתפרש ואתם תהיו לי וגו׳ לא לתנאי ולא למסובב. אלא צווי בפ״ע הוא כאשר יבואר. ב׳. אם שמוע וגו׳ ושמרתם וגו׳ והייתם לי וגו׳ אז ואתם תהיו לי וגו׳. ושני הפירושים מוכרחים בסדר הלשון. דלפי׳ הא׳ היה ראוי לכתוב תהיו לי סגלה וגו׳ ולפי הב׳ תיבת ואתם מיותר אלא שני אופנים שמענו מדבר אלהים. א׳ להמון העם ויהי פירושו. ועתה. מעתה ואילך אם שמוע תשמעו בקלי היינו ת״ת להבין ולדייק בדברי כמש״כ כ״פ דמשמעות בקול הוא דיוק להתבונן ובא זה התנאי נגד מה שדבר בהקדמה אשר עשיתי למצרים. ואז היה בחנם בלי גמול. ומעתה תלוי אם תשמעו בקלי. אז אלחום מלחמותיכם כידוע דת״ת הוא חרבם של ישראל:

סגולה: כקנין החביב לאדם מכל שאר קניניו.

ושמרתם את בריתי. פי' ר' אברהם על הברית שיכרות משה עמהם אחר מתן תורה כמו שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם. והרמב"ן פי' על הברית אשר כרת את אבותיהם להיות להם לאלהים ולזרעם אחריהם:

ועתה אם שמוע. בהעתק הללי שמוע ירושלמי שמע עכ"ל ובכל הספרים מלא וכן משמע ממסורת הרמ"ה ז"ל. ויאמר אם שמוע תשמע דמרה מלא וא"ו כתיב וכל אורייתא דכותיה מלא בר מן ג' חסרים וא"ו וסימן שמע אשמע צעקתו דאם ענה תענה. שמע בין אחיכם. והיה אם שמע דקרית שמע ושאר אורייתא מלאים וא"ו כולהון שמוע דקרי שי"ן דידיה בקמץ עכ"ל וכן נמסר במסרה גדולה פרשת משפטים:

אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך שכל התחלות קשות. ובמכילתא ועתה קבלו עליכם שכל ההתחלות קשות אם שמוע תשמעו מכאן אמרו שמע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצות הרבה שנאמר אם שמוע תשמע שכח מצוה אחת משכחין אותו מצות רבות שנאמר אם שכוח תשכח וה"פ ועתה אם שמוע פירש אם תקבלו עתה עליכם עול המצות אף על פי שעתה הוא קשה בעיניכם תשמעו פירש מכאן ואילך תשמעו בקלות שלא יקשה עליכם לקבל כמו שיקשה עליכם עתה מפני שכל התחלות קשות ומה שהקדים מלת אם למלת עתה הוא מפני שהמלה התנאיית מורה על הזמן ופירושו אם עתה בזמן ההוה תקבלו עול התורה יערב לכם בעתיד דהיינו מכאן ולהבא ואלו לפי מצב הכתוב שהמלה התנאיית היא על קבלת המצוות יהיה פירושו אם תקבלו ולא יובן ממנו שיערב לכם מכאן ולהבא המורה על הזמן העתיד:

והייתם לי סגולה. המטמון המוצנע והסמוי מן העין יקרא סגולה והוא מיוחד וחביב אצל המלך ותחת ידו לא יפקיד עליו פקיד ולא ימנה עליו שוטר ומושל כענין שכתוב (קהלת ב׳:ח׳) וסגולת מלכים והמדינות. ומטעם זה אמר מכל העמים כלומר שאין מעלה זו לשאר העמים, כי הם היו תחת ממשלת פקידי המלך ושוטריו, ומפורש אמר הכתוב (דברים ד׳:י״ט) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים ואתכם לקח ה' כי ישראל לקוחים לחלקו יתברך וסגולה תחת ידו ביחוד.

ועתה אם שמע תשמעו. לשון המכילתא ועתה קבלו עליכם. מדבריהם יראה שאין מפרשים מלת אם לתנאי, כמו אם יעברו בני גד דא"כ ייעץ לשמור ברית התורה כדי לקבל השכר האמור אחריו והייתם לי סגלה וכדומה, ובאמת אין העבודה ע"מ לקבל פרס חביבה כ"כ לפני המקום, לכן ביארו מלת אם לענין תקוה ובקשה (וואונשפארטיקעל), כמו אם תקטל אלה רשע, ישראל אם תשמע לי, אם ישך נא מצליח דרכי, שפירושם כמלת הלואי, וכן כאן אם שמע תשמעו פי' הלואי שתשמעו, וכאילו הוא ית' משתוקק ומתאוה להשלים מעשי ידיו, ורצונו שישמרו בריתו מצד השלמות בעצמותה, אמנם השכר והברכה מאליו בא. דומה לזה אם בחקותי תלכו וכמש"ש:

אם עתה תקבלו עליכם כו'. מה שהוסיף רש"י מלת אם, שכתב אם עתה, מפני שכל מלה שהוא תנאי, כמו מלת אם שכתוב בקרא, מורה על הזמן. לכן נקט רש"י אם עתה, כאילו הכתוב הוא מסורס. ופירושו, אם עתה בזמן ההיא תקבלו עול התורה, יערב לכם לעתיד. ואילו לפי משמעות הקרא יהיה מלת אם, שהיא מלה תנאית, קאי על קבלת המצות. ויהיה פי' אם תקבלו, ולא יובן ממנו שיערב לכם מכאן ולהבא המורה לזמן העתיד. [עכ"ל רא"ם]:

ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. לקיים מצותי ושמרתם בריתי אשר אני כורת עמכם להיות לי לעם ולקיי' דברי התורות בכללם והוא הברית הנזכר בסוף פרשת ואלה המשפטים הנה תהיו לי סגולה מכל העמים לשמר אתכם ולהשגיח בכם כי לי כל הארץ לעשות בה כחפצי ולזה אוכל לשמור אתכם מכל רע מצד יתרון השגחתי בכם ויהיה אמרו כי לי כל הארץ על דרך אמרו למען תדע כי ליי' הארץ ולא תחשבו שיהיו דברי תורותי אשר אצוה אתכם עומסים עליכם מעמס כבד ומנהיגים אתכם בשפלות ובבוז פי לא אעביד אתכם בעבודה קשה אבל אשים אתכם בני חורין ונכבדים בדרך שתהיו ממלכת כהנים ושרים וגוי קדוש לבלתי התגאל בפעולות המגונות אשר יתנהגו בהם שאר האומות כמו שאמר ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה:

ועתה אם שמוע תשמעו בקולי לקבל את התורה, ושמרתם את בריתי שהוא הברית שכרת ה' עמם על שמירת התורה והמצות, והייתה לי סגלה מכל העמים, יש הבדל בין עם סגולה ובין עם קדוש, שסגולה היא דבר שחשוב מצד הבחירה דבר שיקר בעיני בעליו מצד החן והיופי וישים אותו באוצר מיוחד כמו סגולת מלכים והמדינות, ונקראו עם סגולה מצד שבחר ה' בהם אף שאינם עבדי ה' וגוי קדוש, אבל עם קדוש נקראו בעת יתקדשו ויתרוממו מצד קדושת מעשיהם, כמ"ש (דברים ז' ו ושם יד ב) כי עם קדוש אתה לה' אלהיך בך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים, שעם קדוש מציין מעלתם מצד קדושת מעשיהם, ועם סגולה מציין מה שבחרם ה' בלא שום הכנה מצדם, ולכן לבית יעקב שהוא ההמון אמר שיהיו סגולה אף שאינם גוי קדוש, והגם שלי כל הארץ, תהיו אתם הסגולה כמ"ש להיות לו לעם סגלה מכל העמים:

ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי וגו'. במכילתא רבי אליעזר אומר זו ברית שבת רבי עקיבא אומר זו ברית מילה וע"ז. ואפשר לפרש כמ"ש הרב המוכיח בספר דעת חכמה כי החוטא מגרש הקדושה שבו ובאה במקומה הסט"א. וע"י העבירות קונה קטיגורים וסובבים אותו וצריך לעשות מצות כנגד האברים שחטא. ואי אפשר. אך בשמירת שבת דהוי כאלו קיים כל התורה כלה נבראים מלאכים ומתגלה ניצוץ שכינה בפנימיותו ודוחה הסט"א. והמלאכים דוחים מלאכי חבלה מבחוץ והיה קדש זהו תורף דבריו בקצור אמיץ. ואפשר ועתה אם שמוע תשמעו. אין ועתה אלא תשובה כמשז"ל על כמה פסוקים כלומר אם תעשו תשובה אם שמוע תשמעו בקולי אם לשון חן כמשז"ל פ"ק דע"ז כלומר אפריון נמטייה אשר שמוע בהוה הבא מידכם וכונתכם. תשמעו כל מצוה שתבא לידכם והעיקר הוא ושמרתם בריתי שבת כי בזה יהיה מקום לתשובה לדחות הסט"א והמלאכי חבלה מבית ומבחוץ ורבי עקיבא סבר זו ברית מילה וע"ז שעיקר הכל לשמור אות ברית מכל רע כי אם ח"ו פוגם בברית הוא עע"ז כמ"ש בזהר הקדוש ע"פ ובעל בת אל נכר. ואפי' על הסתכלות אמרו בזהר הקדוש אל תפנו אל האלילים וז"ש מילה וע"ז ודוק כי קצרתי:

אם עתה תקבלו וגומר. פירוש, מה שהוצרך הכתוב לומר "ועתה", והוי ליה לומר "אם שמוע תשמעו", הכי פירושו, אם עתה תקבלו עליכם עול המצוות, אף על גב שהוא כבד עליכם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות. ואין "אם שמוע תשמעו" דבר הקב"ה, שמבטיח אותם שיערב להם מכאן ואילך, אלא הכל נרמז בלשון "ועתה", שפירושו הכל תולה בזמן עתה, שאם תקבלו עתה – יערב לכם מכאן ואילך. ואחר כך הוא אומר "אם שמוע תשמעו והייתם לי סגולה" מלתא בפני עצמו. אבל מכפל לשון "שמוע תשמעו" דרשו במכילתא (כאן) 'שמע אחת משמיעים לו מצות הרבה', וכן "והיה אם שכח תשכח" (דברים ח, יט) כמו שפירש רש"י בפרשת והיה עקב (שם יא, יג):

ועתה אם שמוע תשמעו בקלי. אמד להם כל התחלות קשות, ועתה קבלו עליכם.

אם שמוע תשמעו בקולי. לשמור מצותי ולעשות עבודתי הרי אתם נשואים וגדולים מכל העמים שהם כולם שלי ואני אגדיל אתכם על כולם:

ושמרתם את בריתי היא ברית הדם אשר כרת את בנ״‎י כדכתיב בפרשת משפטים.

ועתה אם שמוע וגו'. כלומר הנה אני פתחתי לכם פתח להאיר לכם בשלושה בחינות הנזכרים ומעתה צריכים אתם לעשות זאת בבחינת אתערותא דלתתא בשלוש בחינות אלו כנאמר, ולזה אם שמוע תשמעו, כלל בזה שני בחינות (כי לפי הפשט היה די בשמיעה אחת) והוא על דרך אומרם ז"ל (סוכה מ"ו:) בפסוק (דברים י"א, י"ג) והיה אם שמוע תשמע, אם שמוע בישן תשמע בחדש. וכתבנו בפירושו במקום אחר שזו היא השמועה החדשה שאדם זוכה לשמוע בתורה בחינות אור הגנוז עריבות נועם מתיקות אורו יתברך הנעלם בה ופליאת נפלאותיה ודרך החיים ויחודי המדות וקישורי המראות וזיווגי שמות אלהינו יתברך וחיבורי המאורות העליונים הנעלמים בה שאין שיעור וערך וקץ ותקוה וסוף ומספר לנופת צוף ידידות חשקות טעם הזה אשרי עין ראתה כל אלה והכל כאשר כתבנו שם וכאשר כתבנו למעלה והוא בחינת נשמת התורה כמו שכתבנו שם. ולזה אמר אם שמוע תשמעו בקולי ב' שמיעות שמיעה בישן והוא בחינת הרוח בחינת לימוד התורה כנודע ושמיעה בחדש הוא נשמת התורה כאשר כתבנו. ועוד בה שלישית ושמרתם את בריתי הוא בחינת הנפש המשמרת את האדם על כל פנים שלא יהיה בכלל מיעוטן בעריות כאמור למעלה והוא פגם הברית (גם בחינת המלכות שהוא בחינת הנפש נקראת לפעמים על שם הברית כאמור ואזכור את בריתי וכדומה), ונגד ג' אלו אומר הכתוב כי אם אתם תעירו ותעוררו בשלושה בחינות אלו באתערותא דלתתא גם אני אתעורר למולכם להאיר לכם בשלושה דברים אחר כך בשלימות נפלא על אופן היותר גבוה שזה תכלית כל המאורות וקץ כל השמחות. האחת,

רש"י ד"ה סגולה, ...והם בעיני ולפני לכלום. ע"כ. והרי "כלום" הוא ממש, משהו, וצריך לומר 'לא כלום'. אך כך כבר בדפו"ר והרי זה תימה, כי בכל הש"ס פירוש "כלום" כנ"ל. (פ' יתרו תשס"ד, תשס"ו) גם ברש"י מוצאים אנו שימוש במלה "כלום" במשמעות של 'דבר מועט'. ראה בראשית (ל, לג) - "אם תחשדני שאני נוטל משלך כלום", ושם (לא, יד) - "כלום אנו מיחלות לירש בנכסי אבינו כלום בין הזכרים". ואכן בדפוס רומי הגירסה היא: ולא כלום. ור' אברהם ברלינר גרס: אינן כלום. (הערת ר' חזקי פוקס שי')

ושמרתם את בריתי. שֶׁאֶכְרֹת עִמָּכֶם עַל שְׁמִירַת הַתּוֹרָה:

ומלת סגולה. דבר נכבד ונחמד ולא ימצא אחר כמוהו.

והייתם לי סגולה מכל העמים שתהיו בידי סגולה, כדבר נחמד לא ימסרנו המלך ביד אחר, כמו וסגולת מלכים והמדינות (קהלת ב ח): ואמר כי לי כל הארץ כטעם אשר חלק ה' אותם לכל העמים, ואתכם לקח ה' (דברים ד יט כ). וכך אמר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ כז): או יהיה ''סגולה'' דבקות, כי לי הארץ הנקראת כל, כמו שפירשתי בפסוק וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד א) והמשכיל יבין: וכן ואתם תהיו לי (שמות י״ט:ו׳), שתהיו אתם לי ביחוד, ולא כשאר העמים וכך אמרו במכילתא (שם) ואתם תהיו לי, כביכול איני מעמיד ואיני משליט עליכם אלא אני, וכן הוא אומר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכא ד):

ושמרתם את בריתי. הברית שאכרות על קבלתכם, והוא הברית שכרת אחר שאמרו נעשה ונשמע כאמרו הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה באופן שלא אצטרך לעשות לכם כמו שעשיתי למצרים:

ושמרתם את בריתי. הוא עבודה ברית קרבנות שהיה ברית בה״ב עם א״א. ותשמרו להקריב במועדם. ובא זה התנאי נגד ואשא אתכם על כנפי נשרים. דעד כה היה בחנם ומעתה תלוי אם תשמרו את בריתי. אמנם על דבר גמ״ח לא דבר מאומה שהרי גם או״ה נתחייבו בכך ועולם חסד יבנה. וסדום נחרבה על שלא החזיקה יד עני ואביון וגם ידוע טבע בני אברהם יצחק ויעקב רחמנים וגומלי חסדים מש״ה לא התנה ה׳ כ״א על תורה ועבודה ובא המסובב לבד מלחמה ופרנסה שהקדים:

כי לי כל הארץ: וכל העמים לי הם, וכל המין האנושי יקר אצלי, ואמנם אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (רע"ס).

והייתם לי סגולה וגו' כי לי כל הארץ. פי' כל הארץ שלי ובחרתי בכם ואתם לבדכם שלי ואיני מעמיד ומשליט בכם אלא אני לא כשאר האומות שממונים עליהם צבא השמים כענין שנאמר אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים ואתכם לקח ה' וגו':

ושמרתם את בריתי שאכרות עמכם על שמירת התורה. פירש הברית שאני עתיד לכרות עמכם על התורה לא הברית שכרתי כבר כפי המובן ממלת את בריתי שהיא מורה על הברית הידועה אבל במכילתא נחלקו בו רבי אליעזר ורבי עקיבא רבי אליעזר אומר זו ברית שבת ורבי עקיבא אומר זו ברית מילה ועבודת כוכבים שכבר נצטוו בהן ורש"י ז"ל רדף אחרי הפשט המורה על ברית התורה שעתיד לצוות בה שבה עקר הכוונה במקום הזה וכן כתב החכם ראב"ע הברית שאכרות עמכם והיא הברית שכרת משה עם ישראל אחר מתן תורה בבנותו המזבח כאשר אפרש במקומה בראיה גמורה:

כי לי כל הארץ. ולא בחרתי באומה ולשון כי אם בכם.
וע"ד הקבלה כי לי כל הארץ כבר רמזתי ענין הארץ הנקראת כל בפסוק בראשית.

והייתם לי סגולה. מלת סגולה לרש"י אוצר חביב, ולרמב"ן ענינו דבקות, ודומה לזה בשפתי מערב (כפי עדות בעל אלה"ק), ומובנו העיקרי הסגירה והחתימה מכל צד (אומשליעסען), והושאל על רכישת הממון ואצירתו, להיות העושר שמור באוצר בעליו (איינשליעסען, אנאייגנען), ופה עיקר המכוון במלת סגולה, דבקות האהבה והחביבות (ליעבענד פערבונדען). - והנה לכל המפרשים ענין מאמר זה תשובת התנאי, והוא הגעת השכר על שמעם בקול ה' ולשמרם את בריתו, שיהי' אהובים וחביבים בעיניו ית', ויתנהג עמהם באהבה וחבה; אמנם לפי דבריהם מאמר כי לי כל הארץ הוא רק למותר ואינו מתחבר יפה עם מה שקדם עליו. ונ"ל שאין המכוון במאמר זה התנהגותו ית' עמהם בדבקות האהבה, אבל המכוון בו שהם יתנהגו בדבקות אהבה עמו ית', ומאמר והייתם לי סגולה, הוא מחלק התנאי, וטעמו אם תשמעו בקולי ותשמרו בריתי ותהיו בדבקות אהבה עמדי יותר מכל העמים, וכנתינת טעם על והייתם לי סגלה, אמר, כי לי כל הארץ ומלואה ויש ביכלתי למלא כל חפציכם, וכל עניני העולם הגשמי ותנועותיו הוא ממני, וכל שנעשה בו איננו רק מרצוני לבד בחפצי ובגזרתי; ובמכילתא אמרו והייתם לי סגלה, שתהיו קנויין לי ועוסקין בתורה ולא תהיו עוסקים בדברים אחרים, יכול כשם שהאשה מסגלת אחרי בעלה והבן מאחר אביו והעבד מאחר רבו והשפחה מאחר גברתה יכול אף אתם מסגלין לי מאחרי ת"ל כי לי כל הארץ, ע"כ. מבואר מדבריהם שמאמר זה ידבר מענין אהבת ישראל להש"י וכדברינו. ויותר יתכן דמאמר כי לי כל הארץ מבאר איכות הסגולה כלומר במה ישיג הישראלי לדבקות אהבה אליו ית', אמר כי לי כל הארץ כלומר אם ייחד כל חומריותו אליו ית', שבהיותו עוסק בענינים המוכרחים לחלק חומרית גופו לא יכוין בו להנאת גופו כ"א לקיים רצון הבורא ית' אשר צוה עליו לעסוק בפעולה זו, עד"מ בעת זווגו אף שפעולתו באיברים גשמים חומרים לא ישתף בדעתו שום ערבות חומרית והנאה גשמית כ"א למלאות המצווה עליו לקיום המין והאיש. וכן בכל שאר המעשים אשר יעשה לא יתעורר אליו למלאות תאות חומריותו, כ"א אמנם ייחד כל תנועה מאיבריו לעשות רצון קונו, ובזה ראיי' גדולה לאיש המעלה שהוא איש סגולה כלומר איש הדבוק באהבת השם באמת. וכמאמר רבנו הקדוש, שלא נהנה מן עה"ז אפי' באצבע קטנה. מלת כי הוא לביאור משפט הקדום כמו וישמע אברם כי נשבה אחיו, השביה היא פעול השמיעה (דאס) כן כאן מלת כי הוא לבאר איכות הסגולה. מלת הארץ לא הונח בכ"מ על כדור הארץ לבד, כי גם האדם יכונה בשם ארץ כשם אדם, להיות עיקר הויתו מן האדמה (ערדענזאָהן) אמר (מלאכי ג) ואתם תהיו ארץ חפץ, כלומר אף שמצד חומרית גופכם אתם ראויים להיות מרוחקים ממני, בכל זה תתעלו אל מדרגה מעליתית עד שחפצי ורצוני בכם יהי' (ווינשענסווערטהע ערדענזאֶהנע) וכן תארו רבותינו את הגוף בשם ארץ (סנהנדרין צ"א ב') ואל הארץ זה הגוף. וטעם כי לי כל הארץ, כל חלק החומרי והארצי יהי' מיוחד לי (דאס מיר געווייהעט ווירד דאס אירדישע) עמ"ש (ראה י"ב א') על האדמה:

על שמירת התורה. פי' לא אותו הברית שכרתי כבר דהיינו ברית שבת וברית מילה, כי פשט הכתוב מורה על ברית התורה שעתיד לצוות בה, שזה עיקר הכוונה במקום הזה:

אם שמוע תשמעו וגו'. צריך לדקדק טעם כפל שמוע תשמעו, ואולי יכוין ה' לצוותם על קבלת ב' תורות אחת אשר ישמיעם באותו מצב, ואחת היא תורה שבעל פה ודקדוקי סופרים וספרים וגדרי חכמים ותקנותם וגזירתם אשר יורו כרמוז במצות (דברים יז יא) לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ולזה אמר כנגד מה שמשמיעם מהמצות אז אמר אם שמוע, וכנגד תורות העתידים מפי חכמי ישראל אמר תשמעו לעתיד. ולדרך זה ידוייק על נכון אומרו ועתה אם שמוע, כי להיות שמצוה באומרו תשמעו על העתיד לזה סמך ועתה אם שמוע לומר אם שמוע עתה ותשמעו לעתיד כנזכר.

אם שמוע תשמעו. מיכן אמרו אם שמע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצות הרבה.

כי לי כל הארץ. ובידי להגדיל אתכם על כולם:

סגלה מכל העמים שהרי בידי לגדל אתכם על כולם כי לי כל הארץ. ד״‎א כי לי כל הארץ אעפ״‎י שיש לי כל הארץ, אתם תהיו לי חביבים מכולם. כי במקום אעפ״‎י, כמו כי מנשה הבכור. כי קרוב הוא. [כי לי כל הארץ כל בריות הארץ].

והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. כי הנה נודע לחכמי תעודה בסוד עיקר עבודת האדם בעולם הזה שהוא לקרב העולם ומלואו לאלהי עולם ברוך הוא, כי זאת עיקר תיקון השלימות שיהיה לעתיד אם ירצה ה' אשר וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו וגו' כי עיקר כוונת הבריאה היה במה שהאל הטוב ברוך הוא הרחיק הארץ וצבאיה מאוד מאוד מאור פניו יתברך ולקח סוד שמותיו יתברך אורות נפלאין מוחין קדישין נפשין ורוחין ונשמתין והעטיפם והלבישם בלבושים עבים מאוד בגשמיות עפר הארץ וצבאיה בארבע יסודותיה שהם אש רוח מים עפר, וארבעה מינים כוללים שבה דומם צומח חי מדבר, וכולם נשרשין ונמשכין מארבע אותיות שם הוי"ה ברוך הוא, וברא האדם אשר על הארץ וצבר גופו מכללות ארבע יסודות הנזכרים הכוללים לכל צבא הארץ בכל פרטיהם, ויפח באפו נשמת חיים נשמה עליונה גבוה מעל גבוה, בכדי שהוא בכוחו ישפיל ויכניע ויבטל כל בחינות הגשמיות אשר בכל הארץ הסובבים לאור הקדושה העליונה, וכל בחינת חיות הקדושה אשר בתוכם יתעלה ויתקדש ויתגבר בכוחו להשיג עילתו בוראו יוצרו אף עשאו כל בחינה ובחינה לפי מדריגתו ומעלתו למען ידעו כי ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה ואין דבר בעולם כי אם אחדותו יתברך לא זולת, לאפוקי כאשר מתגבר הגשמיות ח"ו בכל דבר שהוא בבחינת הקליפה שאומרת אני ואפסי עוד ונעשה (משלי ל', כ"ב) עבד כי ימלוך וגו' והוא עיקר העבודה לבטל ולהכניע כל גשמיות הארץ ולהרים ולהגביה חיות הקדושה שבהם שידע כל פעול כי אתה פעלתו וגו', כמו שנאמר לעתיד (ישעיה י"א, ט') כי מלאה הארץ דעה את ה' שאף עפר הארץ תשיג לפי בחינתה לדעת את בוראה ואז (זכריה י"ד, ט') והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, כי זה כל בחינת יחוד שמו ליחדו בכל דבר ודבר שבעולם מחוט ועד שרוך לידע ולהודיע ולהוודע שאין דבר יוצא מאחדותו וכל בחינות אלהים אחרים כולם בטילין מבוטלין שאין בכל העולמות כי אם ה' אחד לא זולת, (ואולם אופני עבודה זו איך זוכה האדם אליה ביארנו במקום אחר בכמה וכמה בחינות והיא ארוכה מארץ מדה ולא נאריך עתה ועיקרה הוא על ידי ביטול התאוה באמת לאמיתו בכל הבחינות בכל עת השתמשותו בכל בחינות הארציות כמו באכילה ושתיה וזיווג וישיבת בית ולבושי בגדים וכדומה להשגת החכמה להשיג בכל הארץ וצבאיה כי כולם סוד שמותיו יתברך המה אורות אלהים רק שנתעטפו בהעלם גדול בלבושים עבים, וזאת היא עבודתו להסיר הלבושים ולהגביר הפנימיות כנודע לחכם לב) וזאת היא עבודה חשובה לפניו מאוד מאוד אחרי שזה עיקר תיקון השלימות ובלתי זה לא יהיה השלימות בשום אופן, ועוד כי יותר ויותר מה שנתרחק חיות הקדושה מאור פניו יתברך בלבושים שונים כן יגדל ויתרבה החדוה והשמחה בהתקרבותו למלך עולמים ברוך הוא כדמיון בן המלך שנתרחק מאביו ונפל לשביה לבית האסורים והיה שם ימים כבירים, ואחר כך ברבות הימים כאשר יבוא אחד וימסור נפשו ויפיל עצמו לבור השביה ויקח משם את בן המלך ויביאהו לבית אביו, האם ישוער ויוערך עוצם השמחה הגדולה ורבות החדוה העמוסה והתענוג והשעשועים ואהבה והחיבה בגילה ורנה ודיצה וחדוה שיגיע אז אל האב והבן כאשר יחזו פנימו זה לזה בתשוקה גדולה ונפלאה שהיה להם זה על זה כל הימים שלא היו יחד. והנה, סגולה פירש רש"י אוצר חביב כמו סגולת מלכים כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם, והוא הרומז אל חיוּת הקדושה אשר ביארנו שהמה אוצר חביב כלי יקר שמלך המלכים ברוך הוא גנזם והצניעם בתוך כל צבא הארץ. אשר על כן זה אשר הבטיח בוראינו ברוך הוא לסייע לישראל באתערותא דלעילא שהם יהיו הסגולה מכל העמים שלא יהיה בכח שום בריה להוציא את הסגולה הלז כי אם עם קדוש ישראל שנשמתם גבוה מעל גבוה והם דמיון אבן השואבת, שכל רואה אותם מחיות הקדושה שבכל הדברים, יציצו ויפריחו ויעלו מעיר כעשב הארץ להתקרב על ידו לבוראנו ברוך הוא. וגם כי הם יעשוהו לסגולה שבכוחם יגדלו ויעלו את כל חיות ההוא להאיר עליו באורות הקדושה שלא יבוטל ח"ו בלבושי הגשמיות שעליו, וזה והייתם מלשון הוי"ה והבן. וזה אומרו כי לי כל הארץ, כלומר שאתם תהיו להשריש ולהודיע שכל הארץ שלי היא ואין דבר יוצא מאחדותי ולבטל ולהכניע גשמיות כל דבר ודבר ולהגביר החיות הרוחניות שתשיג לדעת את בוראה לפי בחינתה כאשר יהיה לעתיד כאמור, וזה הוא בחינת הנפש מקדושה השלימה שבשלימות כי כל הארץ הלזו וצבאיה מכונים על שם הנפש כנודע. והשנית הבטיח להם בוראם אשר,

"...כי לי כל הארץ". מלת 'כי' שכאן מתפרשת על־ידי רש"י בד"ה סגולה, ושיעור הכתוב הוא: אילו היינו אנו עם יחידו שלו יתברך, לא היינו סגולה, ורק משום שכל העמים שלו הם, נוצרת לנו האפשרות להיות עם סגולתו. (פ' יתרו תשנ"ו)

סגלה. אוֹצָר חָבִיב, כְּמוֹ "וּסְגֻלַּת מְלָכִים" (קהלת ב') – כְּלֵי יְקָר וַאֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהַמְּלָכִים גּוֹנְזִים אוֹתָם, כָּךְ אַתֶּם תִּהְיוּ לִי סְגֻלָּה מִשְּׁאָר אֻמּוֹת; וְלֹא תֹאמְרוּ אַתֶּם לְבַדְּכֶם שֶׁלִּי וְאֵין לִי אֲחֵרִים עִמָּכֶם וּמַה יֵּשׁ לִי עוֹד שֶׁתְּהֵא חִבַּתְכֶם נִכֶּרֶת:

והייתם לי סגלה מכל העמים. אף על פי שכל המין האנושי יקר אצלי מכל יתר הנמצאים השפלים, כי הוא לבדו המכוון בהם, כאמרם ז"ל (אבות) חביב אדם שנברא בצלם מכל מקום אתם תהיו לי סגולה מכלם:

והייתם לי סגלה מכל העמים. מי שירצה לעבוד את ה׳ ולהיות נבדל מטומאות גויי הארץ. א״א להיות גר אלא א״כ נאסף לעדת ישראל ולתורתכם. וזהו סגולה דמשמעו אוצר מכניס לתוכו מכל העמים:

ודקדק לומר בקולי, על דרך אומרם ז''ל (במד''ר פי''ד) שומע מפי חכם וכו' כשומע מפי הגבורה, והוא אומרו כי מצוה זו שאני אומר לכם שתקבלו תקנת חכם צריך שתהיה לכם שוה כאלו אם השמעתיה והגדתיה לכם.

ושמרתם את בריתי. ר׳ אליעזר אומר זה ברית שבת. ר׳ עקיבא אומר זה ברית מילה.

וטעם כי לי כל הארץ. דבק עם מכל העמים כמו כי לי כל עמי הארץ. וזהו ואבדיל אתכם מכל העמים להיות לי. ור' מרינוס אמר. כי פי' כי לי כל הארץ אע"פ כי שלי כל הארץ. וכמוהו לפי דעתי. כי עם קשה עורף הוא. רפאה נפשי כי חטאתי לך:

סגולה. לשון יוקר וחביבות וכמו (קהלת ב׳:ח׳) סגולת המלכים והמדינות:

כי לי כל הארץ וְהֵם בְּעֵינַי וּלְפָנַי לִכְלוּם:

כי לי כל הארץ. וההבדל ביניכם בפחות ויתר הוא, כי אמנם לי כל הארץ וחסידי אומות העולם יקרים אצלי בלי ספק:

כי לי כל הארץ. ויש באו״ה כמה אנשים ראוים להתגייר ולעבוד את ה׳. וכמאמר משה בברכתו אף חבב עמים וגו׳. ויבואר שם ברצות ה׳. ועד מ״ת היו כל אחד לפי דרכו ודעותיו עובד את ה׳. אבל מעתה לא יוכלו לעבוד את ה׳ אם לא שיכנס לסגלת ישראל ויקבל כל התורה כמו כל ישראל ונגד הבטחה זו הקדים. ואביא אתכם אלי. דמש״ה א״א להיות גר אם לא יהי׳ עמכם:

ואולי כי בזה יתיישב מאמרם ז''ל (במס' שבת פ''ח.) שדרשו בפסוק (יז) ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים וכו' ואם לאו שם תהא קבורתכם, וקשה והלא הם אמרו (לקמן כ''ד ז') כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ומה מקום לכפייה זו, והתוס' תרצו שם שמא היו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצתה נשמתן עד כאן, ואין דבריהם נראים כי אדרבא יוסיפו פחד ופחת ויראו יראת הרוממות. ולפי מה שפירשתי כי ה' אמר להם ב' תורות אחת מפיו אז ואחת לעתיד מפי חכמים כנזכר נוכל לפרש תשובתם שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע שכוונתם היא על זה האופן כל אשר דבר ה' חלק ממנו שהוא מה שאמר ועתה אם שמוע שהוא ענין הנאמר מפי הגבורה אז נעשה אנו מקבלין עלינו לעשות מעתה קודם שנשמעהו, וחלק ממנו שהוא מה שאמר תשמעו לעתיד שהוא תורת חכם ונשמע פירוש לא קבלו ולא מאנו אלא תלו הדבר עד שישמעו לדעת מה יעשה ישראל, כי הם דברים שאין להם שיעור ואין גבול לקבלה זו כי בכל דור ודור יחדשו דינים וגדרים וסייגים ותקנות ומי יכלכל תורה שאין לה שיעור כזו, לזה תלו שיהיה הדבר ברשותם עד שישמעו ויבחנו בכל דבר אם יוכלו קבל, ומעתה לא קבלו עליהם אלא תורה שבכתב אבל תורה שבעל פה הדבר תלוי ועומד, ועל זה כפה ה' עליהם ההר כגיגית עד שקבלו עליהם תורת חכם, ובאונס היה עד ימי מרדכי שראו פעולת חכם לחיים אשר עשו להם מרדכי ואסתר חזרו לקבל ברצון לקיים כל דבר אשר יחדשו ויתקנו עליהם חכמיהם אחר אשר ראו מה גדלו מעשה הצדיקים שזולתם לא היה נשאר רושם משונאיהם של ישראל. והגם שרבותינו ז''ל (שם) דרשו אומרם נעשה ונשמע באופן אחר לשבח שדמו למלאכים שקדמו לומר המעשה קודם השמיעה כמלאכים שמקדימין (תהלים קג) עושי דברו קודם לשמוע בקול דברו, זה דרך דרש. וגם לדרכנו הרי אמרו נעשה קודם שישמעו ולא הקדימו השמיעה אלא בתורת חכם. או אפשר שהכתוב נתכוון לב' הפירושים אחד בצדיקים ואחד בשאר העם כי פשיטא שמן הסתם לא ישוו הדרגות ישראל יחד בצדקות:

והייתם לי סגולה מכל העמים, שתהיו פנויים לי ועוסקים בדברי תורה, ולא בדברים אחרים.

עוד ירמוז בכפל שמוע תשמעו מה שהיה אחר האמת בקבלת התורה על פי דבריהם ז''ל (הוריות ח'.) כי ב' דברות שמעום מפי הגבורה וח' מפי המלאך שנברא מדיבורו יתברך לזה אמר אם שמוע תשמעו ב' הדרגות השמיעה, ודקדק לומר כנגד שמיעה שישמעו ממש מהגבורה תשמעו בקולי ולא אמר לקולי והבן:

ד״א סגולה. מה סגולה חביבה עליו לאדם כך תהיו חביבין עלי, שמא תאמר כשם שהאשה מסגלת אחר בעלה, ועבד אחר אדונו, והבן אחר אביו, יכול אף אתם כן מסוגלים לי מאחרים, ת״ל כי לי כל הארץ, וכתיב ומבלעדי אין אלהים (ישעיה מד ו).

עוד ירצה לומר כי אם יתחיל לשמוע התורה משם ואילך הוא יתאוה לשמוע עוד, והוא אומרו אם שמוע עתה אני מבטיחכם כי תשמעו מעצמכם כשתטעמו טעמה, כאומרו (תהלים לד) טעמו וראו כי טוב ה'.

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (סוטה כ''א:) תורה בין וכו' מגנא ומצלא, והוא אומרו אם שמוע פירוש אם תהיה השמיעה זה יהיה לכם לב' תועליות הא' שאתם שומעים קולו יתברך דברי אלהים שיש בהם החיים ותחיו כאומרו (ישעי' נה) שמעו ותחי נפשכם, והב' ושמרתם את בריתי פירוש שיגן עליכם מיצר הרע, ולדרך זה הרווחנו גזירת הדבור שמקומו הוא תשמעו וגו' שעיקר המצוה הוא שמיעת התורה וממנה נמשכים כל התועליות, הא' שהם נהנים מקול אלהים חיים, ב' יהיו שומרים המצות ולא ישלוט בהם יצר הרע, ג' והייתם לי סגולה וגו'. ולפי מה שפירשתי למעלה כי אומרו תשמעו הוא לתורה שבעל פה, תהיה גזרת הכתוב ושמרתם וגו' כי באמצעות התורה תצילהו מיצר הרע המחטיאו, ואומרו בתוספת וא''ו, לומר מלבד שתהיה לכם ידיעה ממנה להבחין בין טוב לרע עוד לכם שתשיגו השמירה ולא ישלוט בכם השטן:

עוד יכוין הכתוב על זה הדרך ועתה אם שמוע פירוש תכינו עצמיכם לשמוע אני אשמיעכם את קולי פירוש שלא אדבר עמכם על ידי שליח, גם רמז כי באמצעות שישמעו הדברים ממנו יתברך משמיעה אחת ישמעו עוד שמיעות רבות, על דרך אומרו (תהלים סח) ה' יתן אומר המבשרות צבא רב ותדלה נפשם מים חיים חכמה ותבונה, וזה שיעור הכתוב אם שמוע פירוש שמיעה שממנה תשמעו עוד שמיעות רבות היא שמיעה בקולי, והוא אומרו תשמעו בקולי, עוד יש לכם תועלת בזה ושמרתם את בריתי על דרך אומרם ז''ל (שהש''ר פ''א בפסוק ישקני) כי השומע תורה מפי אדם היא עומדת לישכח ממנו מה שאין כן השומע מפי עליון שמורה לעד ולעולמים, והוא אומרו ושמרתם את בריתי.

גם ירצה על דרך אומרם ז''ל (שבת קמ''ו.) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, והכוונה היא כי באמצעות דבור ה' להם בכח בגדי מלכות שנתן להם שהיא נפש אדם ובאמצעות כן תתרצה הנפש למאוס בגעולי גוים המתאוים הרע, והוא אומרו ושמרתם את בריתי:

והייתם לי וגו'. הכוונה בזה היא כי כשם שהסגולה הוא דבר שאינו כפי הטבע כי הלא תמצא כי יש עשב שטבעו קר וסגולתו לרפאות חולי הקרירות, וכן יש עשב חם וכו', וזה אינו כפי הטבע אלא דבר סגולה, וכמו כן מבטיחם ה' שיהיו סגולה גם שלא כפי המשוער.

ויש הרבה ענפים בהבטחה זו, ראשונה על דרך אומרם ז''ל (שבת ס''ג) חשב אדם מישראל לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה נותנים לו שכר כאלו עשאה, ולא כן בעבירה, ובאומות אינו כן אלא להיפך, ואין זה מהנשער כפי השכל ממה נפשך אם המחשבה תעשה דבר אם כן תעשה בחושב רע ואם לא תעשה אלא בבחינת הטוב ולא בבחינת הרע אם כן באומות למה בהפך. עוד תמצא (סנהדרין נ''ט.) כותי שעוסק בתורה או ששבת חייב מיתה, ואפילו שאר מצות אין לו לעשות, ולמה אם הפעולה מצד עצמה פעולה טובה כל העושה הרי זה עושה דבר טוב, לזה אמר הכתוב והייתם לי סגולה מכל העמים כי אין פעולה טובה יוצאה אלא מידכם שאין סגולת התורה והמצות אלא מכם. ואומרו כי לי כל הארץ, פירוש כי יאמר האומר כי הבטחה זו שיהיו סגולה לא תוצדק אלא כשיהיו האומות חפצים ללמוד ולעשות וגו' בזה יוצדק לומר שעשנו סגולה, אבל רואני (ספרי ברכה) כי אדרבה מאנו העמים לקבל תורה ומצות כשדבר ה' לפארן ושעיר ומעתה במה יוכר טוביות הבטחת המעלה, לזה אמר כי לי כל הארץ, כאן הודיע ה' כי אין לך אומה ואומה שאין בה מכירי אלהותו יתברך, וכן הוא אומר (מלאכי א') מוקטר מוגש לשמי וגו' הרי כי כל הגוים לו יכרעו ואף על פי כן לא יטלו שכר על הדבר ולא יעשה מעשיהם רושם, וזו היא סגולתם של ישראל:

עוד ירצה שיהיו סגולה והסגולה היא שיהיו מיוחדים לו ביחוד לעבוד אלהי עולם מכל העמים כי גם כל העמים לי הם פירוש עבודתם לי הוא כי אינם עובדים אלא למשרתיו הא כיצד עובדים לשמש ולירח ולצבא השמים הלא כולם משמשיו יתברך ונמצאים עובדים לעבדיו כאומרו (דברים ד') אשר חלק ה' וגו' לכל העמים:

ומה שמצינו שמרד פרעה וסנחריב וכו' הוא בדרך טעות ושגיון, הא למה הדבר דומה למלך שנחבא ויצא לפני שאינם מכירים אותו הרי הוא כהדיוט ולפעמים עבדיו עצמם יזלזלו בו כפחות הפחותים כמו כן פרעה לא ידע כי הוא זה האדון השליט על מי שחושב שהוא אלוהו, נמצאת אומר כי כל הארץ למשרתי מלכותו ישתחוו ובחר לו לישראל שיעבדוהו לו ביחוד ועשאם סגולה:

והצצתי בהשכלת דבר זה שאמרו ז''ל בספרי בפרשת וזאת הברכה וזה לשונם כשנגלה ה' על ישראל לתת התורה הלך אצל בני עשו אמר להם מקבלים אתם התורה אמרו לו מה כתוב בה ואמר להם לא תרצח אמרו לפניו רבונו של עולם כל עצמו של אותו אביהם רוצח היה ועל כך הבטיחו אביו ועל חרבך תחיה הלך אצל עמון ומואב וכו' אמרו לו מה כתוב בה לא תנאף וגו' אמרו לו כל עצמה של ערוה להם היא הלך ומצא בני ישמעאל אמר להם וכו' לא תגנוב וכו' רבונו של עולם כל עצמו של אביהם לסטים היה וכו' עד כאן. הנה מאמר זה תמוה הוא כי מה יצדק אנוש עם אל ומה טענה פחותה זו וכי בשביל שאביהם רשע היא טענה הנשמעת, ועוד מי שאכל שום וריחו וכו', ותגדל הקושיא איך קבל ה' את טענתם כנשמע שיש בה ממש:

אכן אשכילך כי כל אשר עיניך תחזינה בתורתינו בין במצות עשה בין במצות לא תעשה טעם הדברים הוא כי ה' בחן במה שברא והכיר בחינת הרע והבדילנו ממנו ובחן בחינת הטוב וקדשנו בו, והוא מאמר הזוהר (תקו''ז תיקון כ''א) בפסוק ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי ממצות עשה ולא כאשר שנאתי ממצות לא תעשה, וכן הוא מאמר רבותינו ז''ל בספרא (מכילתא פס' כי אני ה' רופאך) אמר ה' למשה אמור להם לישראל דברי תורה שאני נותן לכם רפואה הם לכם חיים הם לכם עד כאן, כפל לומר רפואה וחיים כנגד מצות לא תעשה ומצות עשה, רפואה לבל תחלו באכלכם או בעשותכם מהמעשים הרעים, וחיים הם בעשותכם מעשים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ותמצא כי בעת צוות ה' על דברים האסורים יאמר (ויקרא יא מג) אל תשקצו את נפשותיכם, אל תטמאו וגו' (ויקרא יח כד), גם יזכיר העריות בשם תועבה וכדומה לזה, להגיד בא האלהים כי כל מחשבותיו הם לשמור אותנו להיות בבחינת הקדושה וצונו להיות קדושים.

ויש לך לדעת כי כל בחינת מעשה הרע יש לה שורש בבחינת רוח הטומאה, וכל בחינת מעשה הטוב היא בחינת שורש הקדושה והטהרה, והנה כל מצוה שצונו ה' עליה לבל עשותה שמה הוא שם בחינת הרע שממנו הוא, כמו שתאמר שיקוץ הניאוף שורש בחינת הרע כך שמו, הגזל כמו כן כך שם שורש בחינת הרע, ובעת עשות האדם מפעל הרע הנה הוא מחזיק שורשו הרע, ובעת שיהיה נזהר מעשותו הנה הוא ביטולו, וכמו שפירשו במאמרם ז''ל (מדרש תהלים פצ''ב) בפסוק הנה אויביך ה' וגו'.

ודע כי מעשה האדם יגיד על שורש נפשו אם שורש ראש ולענה שהוא בחינת הרע או אם שורש המתוק והערב שהוא בחינת הקדושה, וכבר כתבתי ענף מזה בפרשת ויחי בפסוק ראובן בכורי וגו'. ובזה מצאנו מאור הברייתא שבאנו עליה. כי טענה נצחת טענו ג' הכתות עשו ישמעאל עמון ומואב כל אחד למה שנגע לו, עשו אמר כי שורש נפשותם הוא מבחינת הרע ההוא ששמו רציחה ממנו הוא כמעשהו ובעת קבלתם הדבר זה הוא שלילת הוייתם, וכמו כן עמון ומואב וישמעאל, וזה הוא שדקדק כל אחד ואמר כל עצמו של אביהם וכו' פירוש כל הווייתו הוא בנוי מבחינת הרע ששמה רוצח, וכמו כן אמרו מואב וכו' עצמה של ערוה פירוש שאתה מצוה עליה להם היא פירוש הם בחינתה ואיך יקבלו ההפכיות אם כן זה הוא ביטולם, וכן ישמעאל אמר כל עצמו של אביהם לסטים היה פירוש בחינת הרע הנקראת לסטים, ומעשיהם היה מגיד על בחינת נפשם מאיזה מקום באה. והנה עמון ומואב הוכיחו בטענתם מעיקר הוויתם שהיתה מבחינת הניאוף, אבל אדום וישמעאל לא הוכר הדבר מעיקר הבנין אלא ישמעאל על פי מלאך שאמר (בראשית טז יב) והוא יהיה פרא אדם ידו בכל הרי כי מגיד לה שורשו כי הוא זה, ועשו על פי יצחק כאומרו (בראשית כז מ) ועל חרבך פירוש שאתה מאותה בחינה.

ואשא עיני ואראה חיבת הקודש הוא אדון ישראל אשר התנהג עם העמים בסדר זה להקדים לכל אחד מהם מצוה שיש להם טענה כנגדה, כי אולי שידע שיקבלו כיון שאין להם טענה כנגדה, ונתחכם ברוך הוא כדי שלא יטלו שכר על קבלת מצוה ראשונה שאין להם עליה מענה, ופתח דבריו להם רוממות אל להשמידם מנחלת שדי ובחר לו יה לעמו סגולה. והנה דרך זה אומרו והייתם לי סגולה הוא גזרת הפסוק, וכפי זה טעם אומרו בתוס' וא''ו, לתוספת שכר מלבד שאר פרטי המושג מהמעלות עוד לכם שתהיו סגולה כנזכר, ולא הוצרך להזכירם כי מובנים ממשמעות תוס' וא''ו של והייתם וגו'. עוד ירצה בתוס' וא''ו לרמוז ענין אחר, והוא כי לא יטעה לבבם לחשוב כי הוא האדון ברוך הוא חס ושלום צריך להם לשום דבר לא כן הוא אלא סגולה כמלכים שחפצים בדבר סגולה שהוא כלי יקר הגם שאין להם צורך בו, גם אתם תהיו לי אבן יקרה בערך כל העמים ולא שהדבר הוא אצלי לצורך כי לי כל הארץ פירוש ומעתה לא יוצדק לומר שיש לי צורך בדבר וכאומרו (איוב לה) אם צדקת מה תתן לו כי הכל שלו יתברך:

עוד ירמוז למה שאמרו ז''ל (שבת קמ''ו.) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, וזו היא סגולתן מכל העמים שלא פסקה זוהמתן.

עוד ירמוז סתר עליון לפי מה שקדם לנו כי ענפי הקדושה נתפזרו בעולם ואין מציאות להם להתברר זולת באמצעות ישראל וביותר באמצעות עסק התורה שהיא כאבן השואבת ניצוציה במקום שהם, ואותם נצוצי הקדושה גם להם יקרא סגולה, והוא אומרו והייתם קרינן ביה והויתם פירוש בה''א מלאפו''ם כי הם יהיו הוית סגולה מכל העמים אשר נפוצו שם באמצעות התורה כמאמרם ז''ל וכמו שכתבנו כמה פעמים הדברים במעשה מצרים. ואומרו כי לי כל הארץ כאן רמז שיש לו סגולה מפוזרת בכל הארץ, וזה טעם פיזור ישראל בד' רוחות העולם לחזר אחר הסגולה שהיא אבידתם. והנה זולת עונם של ישראל היו יכולים השגת הדבר בלא פיזור בעולם אלא בכח עוצם תורתם היו מולכים בכל העולם ושואבים כל בחינות הקדושות מכל מקום שהם, ובאמצעות החטא תש כוחם וצריכין לרדת שמה לברר הטוב ההוא:

או יאמר וישמע יתרו וכו ולישראל עמו וכו': י"ל שמונה ב' מעלות שהקב"ה נתן למשה רבינו ע"ה א' הוא אשר עשה אלקי' למשה היינו שעשה הש"י למשה בחי' אלקים כמ"ש ראה נתתיך אלקים והב' שעשה לישראל שיהיו עמו של משה וכול' ניצוציו וחלקיו של משה והוא הכולל כולם וראש ומנהיג שלהם וזהו וישמע יתרו והבן:

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. שָׂרִים, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר "וּבְנֵי דָּוִד כֹּהֲנִים" (שמואל ב ח'):

ממלכת כהנים ותהיו ממלכת משרתי:

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. ובזה תהיו סגולה מכלם כי תהיו ממלכת כהנים להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כלם בשם ה', ולעבדו שכם אחד, כמו שיהיה ענין ישראל לעתיד לבא, כאמרו ואתם כהני ה' תקראו וכאמרו כי מציון תצא תורה:

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים אלו זכו ישראל היו כולם כהנים גדולים ולע''ל תחזור להם שנא' ואתם כהני ה' תקראו:

ואתם תהיו לי וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר ואתם כיון שעד עתה להם היה מדבר. ואולי כי על משה ואהרן חוזרים הדברים, ולהיות שעד עתה היה מדבר על כל ישראל ועשאם סגולה אם כן יאמר משה כי אין הפרש עוד בינם לבין ישראל, לזה אמר ואתם פירוש אתה ואחיך תהיו לי ממלכת כהנים כנגד אהרן, וגוי קדוש כנגד משה ומשפחתו על דרך אומרו הקדשתי אתם [לי ואקח את] הלוים [וגו']:

ממלכת כהנים - שרים כמו: ובני דוד כהנים היו.

ואתם תהיו לי וגו׳. לבד התנאי שמירת תורה ועבודה. דבל״ז א״א להיות ישראל. עוד תוסיפו להיות לי. ממלכת כהנים. היינו הנהגה בין אדם לחבירו בדרך הישר והטוב כמו בני אדם אפרתים. ובאשר זה אינו תורה לפרש מהו הישר והטוב. וגם אין כל ענין ואין כל מקום וזמן שוים. ע״כ אין בזה תנאי ליהדות כיון שאין בזה חק קבוע. אבל רצון ה׳ בכך:

ממלכת כהנים וגוי קדוש: מפני שהיו הגוים מאמינים שכהנים קרובים וחביבים לאלהיהם ושאלהיהם עושים להם כל חפצם, אמר כי האומה כלה תהיה קרובה אל האל, שיהיה האל קרוב אליה בכל קראה אליו ומשגיח על כל ענינה, כאילו כל העדה כלם קדושים וכהנים, וזה רק ע"י שמירת מצותיו.

ממלכת כהנים וגוי קדוש. פי' הרמב"ן ממלכת כהנים שתהיו ממלכת משמרתי וגוי קדוש לדבקה באל הקדוש כמו שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם הנה שהבטיחם בעולם הזה ובעולם הבא:

ממלכת כהנים. ת"א מלכות כהנין, לדעתו ממלכת נסמך לכהנים, והוא שם מופשט, ופי' ממלכה של כהנים, אמנם יבע"ת מלכין קטירי כלילא וכהנין משמשין, וכן בת"י מלכין וכהנין, לדעתם ממלכת שם נפרד כמו ממלכת לבת ירושלים (מיכה ד׳:ח׳), והוא כאן שם תאר, כשם מלכות, שהוא פעם שם מופשט כמו הגעת למלכות, ופעם שם תאר כמו ארבע מלכיות (דניאל ח׳:כ״ב), והוא נופל על הממשלה ועל המושל; וישנם לפי"ז כאן שלשה ענינים ויבוא הוי"ו בשלישי כראובן שמעון ולוי:

ממלכת כהנים. אמר הונא בר נתן, זימנא חדא הוי קאימנא קמיה דאיזגדר מלכא והוי מידלי המיינאי ותתייה ניהלי' ^יאפירש"י אבנטו היה גבוה חגור מלמעלה מכנגד אצילי ידיו והפשיט למטה [נראה דצ"ל והשפיל] כדי לנאותו. , ואמר לי, ממלכת כהנים וגוי קדוש כתיב בכו ^יבר"ל צריכים אתם לנהוג עצמכם בתפארת של כהנים דכתיב בהו לא יחגרו ביזע, וילפינן מפסוק זה דלא יחגרו הכהנים את האבנט במקום שמזיעין, והיינו לא למעלה מאציליהם ולא למטה ממתניהם אלא כנגד אצילי ידיהם. .
(זבחים י"ט א׳)

אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. כי בזה בלי ספק ראוי שיסכימו לקבל התורה ר"ל מפני התועלת הנפלא שיגיע ממנה להם עם זה שלא יכבד להם עניינה אבל יערב להם והנה בא משה מן ההר אל המחנה וקרא לישראל ואמר להם הדברים האלה אשר צוהו יי' והם הגישו הדברים לכל העם וענו כל העם יחדיו כל אשר דבר יי' נעשה:

ואתם. זה יגיד לבני ישראל הגדולים, אולם אתם בני ישראל [שכנוי הגוף הנוסף על הפעל בא תמיד לדיוק] אתם גדולי האומה וזקניה, לכם אני מצוה שתהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהכהנים הם המיוחדים לעבודת ה' וכן תהיו כהני ה' עובדים עבודתו, ותהיו גוי קדוש מתקדשים במעשים נפלאים בקדושה יתרה ובקורבה לאלהים, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, ר"ל בדברים האחרונים שיהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש לא תאמר אל בית יעקב רק אל בני ישראל, כי כמו שא"א שכל האילן יהיה פרי, וכל הגוף יהיה לב ומוח, שבהכרח ימצא בהאילן שרשים וקליפה ועץ ועלים שהם טפלים אל הפרי ושומרים את הפרי, וכן ימצא בגוף עצמות ובשר ידים ורגלים שכלם טפלים אל הלב והמות ששם משכן הנפשות, כן ימצאו בהאומה אנשים המונים שהם במדרגת העץ והעלים או הבשר והעצמות, ואנשים אלהיים יחידי סגולה שהם במדרגת הלב והפרי, והבטיח להם שגם בית יעקב ההמונים יהיו סגולה כשישמרו תורת ה', ושהגדולים שבהם יהיו קדושים וכהני ה' נעלים מעניני הטבע מושלים על כל המעשים, שעז"א ממלכת כהנים, וזה הגדה מיוחדת חדשה לבני ישראל גדולי האומה:

לא פחות ולא יותר. ואם תאמר, ואיך סלקא דעתך שיהיה מוסיף משה על דברי ה', ונאמר (משלי ל, ו) "אל תוסיף על דבריו", ויש לומר דסלקא דעתך שמשה יהיה מפתה אותם מעצמו, לא שיוסיף על דבר ה', רק יהיה מוסיף עליהם דברי ריצוי מעצמו, ויאמר להם שאלו דברי עצמו, גם זה אסור. וטעמא דמלתא, שלא יאמרו אחר כך כי נתפתו יותר מדי לקבל התורה:

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. כלומר אני אשלוט בכם ולא אחר.

ואתם תהיו לי. כביכול איני מעמיד ואיני משליט עליכם אחרים אלא אני, וכה"א (תהלים קכא) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. – ממלכת, איני ממליך עליכם מאומות העולם אלא מכם, וכה"א (שה"ש ו) אחת היא יונתי תמתי וגו'. ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, מנין אתה אומר, שכל אחד ואחד מישראל עתיד להיות לו בנים כיוצאי מצרים, שנאמר (תהלים מה) תחת אבותיך יהיו בניך. אי בנים, יכול יהו דווים וסגופים, ת"ל תשיתמו לשרים בכל הארץ; אי שרים יכול פרגמיטיוטין, ת"ל ממלכת; אי מלך יכול יהא חוזר ומכבש, ת"ל כהנים; אי כהנים יכול בטלנין, כענין שנאמר (שמו"ב ח) ובני דוד כהנים היו, ת"ל וגוי קדוש. מכאן אמרו, ראויין היו כל ישראל לאכל בקדשים עד שלא עשו העגל, משעשו העגל נטלו מהם ונתנו לכהנים. – שנאמר (ירמיה נ) שה פזורה ישראל אריות וגו', נבוכד נצר מלך בבל המשילן כשה, מה שה זו כשהיא לוקה מאחת מאבריה כל איבריה מרגישין, כך ישראל, אם נהרג אחד מהן כלן מרגישין ומצטערין, אבל אומות העולם אינן כן, אלא אם נהרג אחד מהם כולם שמחים במפלתו. – וגוי, קראן גוי, שנאמר (שמו"ב ז) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וגו'. – קדוש, קדושים ומקודשים, פרושים מאומות העולם ומשקוציהם. – אלה הדברים, שלא תפחות ולא תוסיף. – אשר תדבר אל בני ישראל, כסדר הזה.

אלה הדברים לא פחות ולא יותר איצטריך למימר ליה הכי משום דלכאורה היה מקום לפחו׳ ולהוסיף שהרי הקב״ה א״ל ועתה אם שמע תשמעו וכו׳ דאיכא למשמע עתה דוקא חייבים אתם לשמו׳ ולא לעתיד ואין זו הכוונה אלא כדפירש״י לעיל אם עתה תקבלו יערב לכם וכו׳ ופי׳ הרא״ם ז״ל שהוא כמו מקרא מסורס וה״פ ואם עתה שמע לעתיד תשמעו ע״ש טעמו וא״כ ה״ז נדרש כדאמרן בעלמא גורעין ומוסיפין ודורשין לכך הקפיד הקב״ה שיאמר להם הדברים כהווייתן ולא יחוש שמא יטעו בהבנתם שהיה גלוי לפניו ית׳ שלא יטעו ורצה שיהיה להם שכר כמה שהם מעצמ׳ ידרשו ויפרשו צווי השי״ת ולכך מה עשה משה הואיל ונצטווה לומר להם דברים ככתבן קרא לזקני העם כדי שאם יהיה ביניהם מי שלא יבין שהזקנים יפרשו להם והיינו במכילתא על ויקרא לזקני העם וישם לפניהם האיר עיניהם כלו׳ במה שקרא לזקני העם נתכוון להאיר עיניהם בפירוש דברי ה׳ וכתיב בתריה ויענו כל העם יחדו וכו׳ ואמור רבנן במכילתא לא ענו בחנופה ולא קבלו זה מזה אלא השוו כולם לב א׳ ואמרו כל אשר דבר וכו׳ פי׳ לא ענו בחנופה דרך חנופה מלתא דמשתמע דהשתא ישמעו ולא לעתיד אלא נעשה לעולם אף לעתיד ולא הוצרכו לקבל זה מזה כלו׳ מהזקנים שבהם ביאור הדברים אלא השוו כול׳ לב א׳ וכיונו לאמיתות כוונת הקב״ה:

ממלכת כהנים. כלו' ממלכה של שרים וסגנים כמו (ש"ב ח') ובני דוד כהנים היו שרים וסגנים:

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים מאחר שאני נותן לכם אהבתי ושלי כל הארץ.

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'. ולכאורה לפי פשט המקרא יקשה למה הבדיל הבטחה הזו מהראשונה באומרו ואתם תהיו וגו' והיה לו לכוללה יחד לומר והייתם לי סגולה וממלכת כהנים וגו', ואמנם לדברינו יובן כי הבטחה הראשונה הוא שישיגו בחינת הנפש על צד היותר מובחר לקרב הארץ וצבאיה לאל עליון, וכאן הבטיחם ואתם תהיו לי, כלומר אתם בעצמכם תזכו לאור עליון להאיר עליכם בבחינת הרוח והוא אומרו ממלכת כהנים. כהן נודע שהוא בסוד החסד הכולל כל בחינת ששה קצוות כי הוא יומא דאזיל עם כולא יומין וכליל עם כולא יומין כנודע, והוא בחינת הרוח בשלימות הגמור עד שיקרא כהן לאל עליון והבן. והשלישית הכי נכבד באומרו וגוי קדוש הוא בחינת אור הנשמה אור הבינה ששם כל בחינת הקדושה וגבוה מעל גבוה שומר כי קדוש הוא ת"י עלמין דכסופין הנמשכין מרישא דאריך אנפין המכונה על שם בינה, וכל אלה אני עתיד להשרות עליכם ולהאיר ולהופיע לכם באורות הללו בשלימות שאין ערוך אליהם לא שזפתו עין רואה ולא חמי נבואן חזוותא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

אלה הדברים לא פחות ולא יותר פי' שהכתו' בא למעט כלומ' את הדברים האלה ממש תדבר אליהם ולא תוסיף להן יעודין טובים כדי שלא יקבלו המצות על מנת לקבל פרס. וגם לא תפחות מהם שמא יתיראו מעונש ויבואו לקבל המצות מיראה. ונפקא מינה לדורות כשיבא הגר להתגייר ולחסות תחת כנפי השכינה אין להרבות לו ביעודין טובים וגם לא באזהרות ועונשים לסבה זו:

רש"י ד"ה אלה הדברים, לא פחות ולא יותר. ע"כ. ובמכילתא דרבי ישמעאל: "שלא תפחות ולא תוסיף". ולא ידעתי למה רש"י משנה הלשון. (פ' וארא תשנ"ג)

אלה הדברים. לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר (מכילתא):

וגוי קדוש לדבקה באל הקדוש, כמו שאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ה' (ויקרא יט ב). והנה הבטיחם בעולם הזה ובעולם הבא:

וגוי קדוש. בלתי נפסדים, אבל תהיו קיימים לעד באיש, כמו שיהיה הענין לעתיד לבא, כאמרו והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו ואז"ל (סנהדרין פרק חלק) מה קדוש לעולם קיים, אף הם לעולם קיימים. וזה כי אמנם היתה כונת האל יתברך במתן תורה לתת להם אז כל הטוב העתיד, לולי השחיתו דרכם בעגל, כאמרו אז ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב:

וגוי ד' וגוי קדוש וגוי לא ידעוך אליך ירוצו ושנים בירמיה על חורבן הבית וגוי גרול יעור מירכתי ארץ וגוי גדול ומלכים רבים יערו מירכתי ארץ אם תהיו גוי קדוש גוי לא ידעוך אליך ירוצו, ואם לאו גוי גדול יעור:

וגוי קדוש. הוא הנהגה בין אדם לשמים להתקדש במותר לו כדכתיב קדושים תהיו וכמש״כ הרמב״ן שם. שמצוה שלא להיות זולל בשר אפילו בהיתר. וגם זה אינו תורה לפרש מהו קדושה ואין כל האדם שוין בזה ע״כ אינו עיקר ותנאי ליהדות כיון שאין בזה חק קבוע אבל רצון ה׳ בכך. זהו פי׳ הא׳. אבל לראשי ישראל יש פי׳ שני. היינו והייתם לי וגו׳ הוא ג״כ בתנאי והיינו גמ״ח שתעשו לא יהיה בטבע האדם ודעת אנושי אלא יהיה הכל לש״ש. והיינו משמעות והייתם לי סגלה מכל העמים שכל הנהגתכם תסגלו לי לשמי ולזה הפי׳ כוון במכילתא ריבק״א כשם שהאשה מסגלת אחר בעלה והבן מאחר אביו והעבד מאחר רבו והשפחה מאחר גברתה אף אתם מסגלין לי מאחרי שנאמר כי לי כל הארץ (כצ״ל). והכונה כמו האשה והבן הסמוך על שלחן אביו ועבד ושפחה דכל מה שהם עושים ומרויחים הוא רק לטובת אדוניהם. ולא כמו שכיר שאינו עושה לבעליו אלא במה ששכרו אבל מה שמרויח מן הצד הוא לעצמו. משא״כ אשה ועבד ובן הסמוך על שולחן אביו דאפילו הרוחה מן הצד אינם עושים לעצמם. כך כל מה שתעשו אפי׳ מה שהטבע נותן יהא הכל לשמי ולכבודי וזהו מכל העמים שבזה תהיו משונים ונעלים מהם במה שתעשו לשמי. דבתורה ועבודה לא שייך לומר מכל העמים אחר שאינן בני תורה ועבודה כלל. משא״כ בגמ״ח שגם המה בני גמ״ח והיינו שמסיים המקרא. כי לי כל הארץ. גם המה שלי הם ובזכות גמ״ח הם עומדים אבל אתם תהיו לי מצוינים מהם במה שתעשו הכל לשמי. ובא זה התנאי נגד מה שהקדים ואביא אתכם אלי שהגביה דעתם לרוה״ק עד כה בחנם. ומעתה ואילך יהיה בתנאי שתהיו מצוינים במעלה זו שתעשו הכל לש״ש אז תזכו למעלת רוה״ק וידיעת אלהים. ואחר התנאי בא המסובב ואתם תהיו לי וגו׳ לזה הפי׳ ע״כ אינו בקשה וצווי שהרי כבר בא בתנאי שיהא כל מעשיהם לש״ש ממילא יתנהגו בדרך בני אפרתים ובדרך קדושה. אלא בא זה המקרא למסובב והיינו שתהיו מושגחים ממני בשני אופנים. ממלכת כהנים. היינו במדת מלכות שהוא בדרך הטבע אלא שהיה הטבע מצוין וניכר שהמה מושגחים ביחוד וזהו לשון ממלכת כהנים הנהגת הטבע של ב״א אפרתים. וגוי קדוש. בנס נגלה ופרוש מבני אדם ואמר בלשון ואתם תהיו לי היינו ששתי מדות הללו היינו מלכות ומדת תפארת יהיה לפי מה שאתם תתנהגו עמדי אם יהיו מתנהגים לש״ש בדרך הטבע אזי תהא ההשגחה עליהם ג״כ רק בטבע ואם יהיו פרושים ומובדלים למעלה מטבע אנושי אזי תהא ההשגחה עליהם ג״כ פרוש ומובדל מהליכות הטבע והיא מדת תפארת. וכמו שביארנו בס׳ דברים מאמר משה פנים בפנים דבר ה׳ עמכם בהר מתוך האש וגו׳:

או ירצה לומר להם כי מעתה יהיו הם בבחינת פמליא של מעלה, כי למעלה יש להאדון משרתיו ומשמשים לפניו במרום ולהם יקרא כהנים גם יש לפניו צבא רב הנקרא קדוש דכתיב (דניאל ח') אחד קדוש, ואמר ה' כי אותם יעשה ה' במקום כהנים וקדושים העליונים, וכן היה שצוה לעשות לו בית לשכון בתוכנו ובחר ממנו כהנים וצוה לנו (ויקרא יא מד) והייתם קדושים, וכפי זה אומרו ואתם חוזר הדבר לכללות ישראל, והוצרך לומר תיבת ואתם, לבל יחשבו כי דבריו להם על העתיד לבא בעלות הנפש אחר הפרדה מהגוף ישיג הרוחניות מעלות הסדורות אבל בחיים חיותו תרחיק הדעת השגה זו, לזה אמר ואתם פירוש אתם בעצמיכם בעלי גויה תשיגו מעלה זו. ומצינו שהצדיקים השיגו מעלה זו שנקראים מלאכים וקדושים כי באמצעות התורה תגדל ותעלה מעלת האדם עד אין קץ למעלה מהמלאכים (סנהדרין צ''ג.), וזה לך האות כי ה' בחר ליותר מעלה לקדושת מקום כבודו עם ישראל הא למדת כי הם למעלה מהם כי מעלין בקודש וכו':

ממלכת כהנים, איני ממליך עליכם מעובדי כוכבים אלא מכם, וכה״א אחת היא יונתי תמתי (שה״ש ו ט).

אלה הדברים וגו׳. תניא במכילתא שלא תפחות ושלא תוסיף. פי׳ לבד ההסבר שיהיה לכל א׳ לפי כחו כמו שהקדים כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אבל דבר ה׳ כאשר המה תדבר לבני ישראל היינו לכולם בשוה בלי גרעון והוספה וכך היה הצווי בכל פרשיות התורה. דכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. וביארנו ריש ס׳ ויקרא דבר אל בני ישראל הוא הפרשה כאשר הוא דבר ה׳. ואח״כ ואמרת אליהם היינו הביאור בתורה שבע״פ כמבואר שם הוכחה לזה הפירוש. אלא שנשתנה סדר הצווי בפרשה זו מבכל הפרשיות. דבכל הפרשיות שאחר מ״ת כתיב תחלה דבר ואח״כ ואמרת. וכאן כתיב להיפך. וטעמו של דבר הוא ע״פ שיבואר לפנינו שקודם מ״ת היה דבר ה׳ השכינה מדברת מגרונו של משה ונשמע לכל ישראל משא״כ ביאור הפ׳ שהוא דבר משה לא היה נשמע לכל ישראל אלא מדבר לזקנים והמה לישראל. ואחר מ״ת אפילו דבר משה הגיע לכל ישראל. מש״ה בפ׳ זו לא היה אפשר לומר הפ׳ כאשר היא תחלה ולא ידעו הפי׳ עד אחר כמה שעות שילמדו הזקנים ויאמר להם. ובין כה יוכל להיות שיסברו איזה שבוש. מש״ה היה משה תחלה מדבר לזקנים הפ׳ עם הפי׳ ואח״כ היה אומר הפרשה לכל ישראל. ותומ״י היו הזקנים מפרשים לישראל. משא״כ אחר מ״ת היה משה מדבר הפרשה לכל ישראל ותומ״י היה מפרש להם. וכיב״ז ביארנו בשירת האזינו כמש״כ בספר דברים ל״א כ״ב:

עוד ירמוז לפי מה שפירשתי בפסוק והייתם לי סגולה שירמוז לבירורי ניצוצות הקדושה אומרו ואתם וגו' להגדיל מעלת המברר מהמתברר כי המברר יהיה ממלכת של כהנים ושל גוי קדוש שהם ב' הדרגות הקדושה המתבררים כנזכר, וחלקם לב' חלקים כי יש בנבררים הדרגות עליונים והדרגות קטנים כפי בחינת הקדושה, והכוונה בזה כי בחינת מלכות יש להם על המתבררים, וצא ולמד ממשה כי לצד שהוציא ישראל ממצרים קנה מלכות עליהם:

כהנים. יכול כהנים מבטלנים, כענין שנאמר ובני דוד כהנים היו (ש״ב ח יח), ת״ל וגוי קדוש.

אלה הדברים וגו'. כוונת הכתוב לפי מה שפירשנו בסמוך בפסוק ואתם תהיו לי על ישראל ידוייק הכתוב על זה הדרך שלא תחשוב כי אמירתי ואתם תהיו לי וגו' חוזרת עליכם משה ואהרן לא כן הוא אלא אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל כי המעלות להם הנה, ולפי מה שפירשתי שחוזר על משה יכוין באומרו אלה הדברים וגו' שלא יוסיף עליהם. ואם תאמר פשיטא שלא יוסיף עליהם ואם יש לחושדו חס ושלום למה לא צוה לו בשאר המצות ששלחו עד עתה:

ד״א וגוי קדוש. קראם גוי, שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דה״א יז כא).

אכן הכוונה היא שצוה לו שלא יפרש דברי ה' לישראל אלא יאמר הדברים כמות שהם, וטעם הבורא להיות שדקדק בדבריו ענין היראה וענין האהבה וכמו שפירשנום בפסוק (ג') כה תאמר וחש הבורא למשה שאחר שידבר דברי ה' להם יבא לבאר הדברים להוסיף זירוז מעצמו להכניס מוראו בלב ישראל או להפליג באהבת הבורא, לזה אמר אליו אל תדבר עוד בדבר הזה זולת אלה הדברים כי אם יאמר משה דברי יראה יבואו לעשות מצד היראה וה' לא כן יעץ ולא הזכיר היראה אלא כמי שמוסיף תבלין בתבשיל להוסיף בו טעם ערב וכמו שכתבתי שם שהוא לבל יזלזל אדם באיזה זמן באיזה פרט באומרו כי לא יקפיד האוהב אבל כל עיקר העבודה צריכה באהבה ונמצא דברי משה מפסיד חס ושלום הכוונה.

קדוש. שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלהיכם (ויקרא יט ב), שהם מוקדשים ומופרשים מעובדי כוכבים ומשקוציהם.

עוד נראה כי רצה ה' לנסותם ושיער דברים המספיקים להם מהמוסר ומהאהבה לצורך קבלת התורה ואם לא תרוץ נפשם בשומעם דברים אלו זה יגיד כי רחוקים הם מטוהר לב, לזה אם יוסיף משה לדבר דברים רבים בין בבחינת היראה בין בבחינת האהבה הגם שיאמר בפירוש שהם דברי עצמו הרי הוא מפסיד כוונת הבורא בנסיונו הגם שיקבלו יש מקום לומר כי רצויו של משה הוא הסובב. גם יש בזה פחיתות חיבת התורה ושבח בית אביה האל הגדול, אשר על כן צוה ה' לבל יוסיף לדבר אפילו מפי עצמו דבר והבן:

אלה הדברים. שלא תפחות ולא תוסיף.

אשר תדבר אל בני ישראל. כסדר הזה.

ושמרתם את בריתי. הנה בכמה מקומות מצינו דנאמר אצל התורה לשון שמירה, כאן נאמר ושמרתם את בריתי וכן כתוב שמר לך את הדברים האלה, בא הכתוב לומר דדברי תורה צריכין שימור. וכמו דמצינו דחולין אינן נפסלין רק אם ידוע שנטמאו וכל זמן דלא ידוע בהם שנטמאו הרי הם בחזקת טהרה דאין צריכין שימור בטהרה. משא"כ תרומה וקודש נפסלין בהסח הדעת ואע"פ שאין יודע להם שום טומאה מ"מ כיון דלא שמרם והסיח דעתו משמירתם נפסלין בהסה"ד ונפקא לן מקרא דכתיב משמרת תרומותי דלענין קדושת תרומה צריך שיהיה משומר דוקא ולא מהני מה דאינו יודע בהם קלקול רק צריך שיהיה יודע שהם טהורים. וכן בתורה מוכרח האדם לשומרם בטהרה ומיד שיסיח דעתו מעבודתו ומשמירתו נפסל ואע"ג שאינו יודע בעצמו שום קלקול כל שלא נזהר להשמר בטהרה וקדושה נפסל. ובזה יבואר הפסוק שמח זבולון בצאתך וישכר באהליך, והוא דלכאורה היאך אפשר להאדם לבל יסיח דעתו מתורתו והרי מוכרח ליצא לשוק ולעסוק בפרנסה וכמו שאמרו במס' ברכות (דף ל"ה) הנהג בהם מנהג דרך ארץ, רק דאיתא בפסחים (דף ק"א) בני חבורה שהיו מסובין לשתות ויצאו לקראת חתן כשהם חוזרים טעונים ברכה, דהיציאה חשיבא הסה"ד, בד"א שלא הניחו שם מקצת חברים אבל הניחו מקצת חברים כשהם חוזרים אין טעונים ברכה, דכיון דמקצתן נשארו במקומן גם לגבי היוצא לא מקרי הסה"ד דלקיבעא קמא הדר, וכן הוא בעסק התורה אם עוסקים בכנופיא ובקיבוץ אז גם כשמקצתן יוצאין לפרנסתן הרי הניח מקצת חברים בבהמ"ד, ובפרט אם העוסק הוא מהמחזיקין ידי העוסקים בתורה כמו זבולון וישכר גם לגבי היוצאין לא מקרי יציאתן הסה"ד, וזהו שאה"כ שמח זבולון בצאתך אחרי שישכר באוהליך כיון דהוא נשאר בעבודתו בבהמ"ד:

וישב משה את דברי העם כו' פרש"י ז"ל למדך תורה ד"א שלא יאמר הואיל ויודע מי ששלחני כו' נ"ל פי' דרך ארץ קדמה לתורה הפי' ד"א הוא איתערותא דלתתא שנקרא ארץ כידוע כמו שאחכז"ל שרצתה לעשות רצון קונה שמקדים מ"נ ואח"כ מ"ד כסידור הראוי להוליד בן כידוע מדברי הזוה"ק תזריע וזה שיהי' צריך לימוד קודם לקבה"ת ולכך השיב אף שיודע השי"ת מ"מ ע"י התשובה הי' מ"נ כנודע שכן הוא הבריאה להיות נ"ר מזה אף שהכל מד' והכל לד' מ"מ כן הי' רצונו ית' כידוע. ולכך השיב אל יהרסו וכפל ושנה בתורה זה נראה שהוא לברר בישראל שאינם ראויים לקבה"ת רק שהשי"ת חונן ברחמי' וחסדי' המרובים שאם יעלו מעצמם ע"י שיסברו שראויים לכך שאם ברור בעיני האדם שרק מהשי"ת אינו קופץ לעלות ממה שנותנים לו וזה פי' יהרסו אל ד' לעלות ולראות שעי"ז מהרסין אל ד' שאין אני והוא יכולין לדור. ונפל ממנו רב שהוא משפיל גאים ומגביה שפלים כנודע:

וישם לפניהם את כל הדברים האלה טעמו שאמר להם הנה נתתי לפניכם הדברים, בחרו לכם היום אם תעשון כן, ולכן ענו אותו כל אשר דבר ה' נעשה (שמות י״ט:ח׳), כטעם ראה נתתי לפניכם היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע (דברים ל טו) וכן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כ״א:א׳), שיאמרו שאם יבחרו ויקבלו עליהם לעשותם. ועל כן אמר שם (כד ג) ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה. וכן וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (דברים ד מד), שאמר לדור הבא בארץ אם יקבלו עליהם את התורה, כי בא לכרות עמהם ברית בערבות מואב כאשר כרת עם אבותיהם בחורב:
והגאון רב סעדיה אמר כי וישם לפניהם כמו שימה בפיהם (דברים לא יט) ואיננו אלא כמו שפירשתי. וכן טעם ויענו כל העם יחדיו, כי משה קרא לזקני העם שהם חכמיהם ושופטיהם, כי להם הבחירה, ושם לפניהם כל הדברים האלה במעמד כל העדה, כי על כלם צוה כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות י״ט:ג׳), והם לא המתינו לעצה ובחירה, ויענו כל העם יחדו ויאמרו למקטון ועד גדול כל אשר דבר ה' נעשה, וכן אמר עוד (שמות כ״ד:ג׳) ויען כל העם קול אחד ויאמרו:

ויבא משה. אל מחנה ישראל. ואין צורך להזכיר כי ירד:

ויקרא לזקני העם. הנה נתחכם משה רבינו עליו השלום בשליחותו לעשותה בהתבוננות, כי ירא ופחד לבבו דלמא תארע תקלה בדבר שהוא תכלית הכל ועיקר העולם, וכבר אחזו חבלים לארץ שמא חם ושלום לא יקבלו ישראל את התורה, ונתחכם עליו השלום ולא דיבר לכללות העם עד שקרא לזקנים והושיבם לפניו וכל ישראל יחד שומעים דברי משה אלא שהקביל הדברים לפני הזקנים, והועיל בזה כדי שלא יתחילו להשיב למשה אלא הזקנים ולא כללות העם כי חש דלמא חם ושלום יענו מהעם תשובה שלא כהוגן מה שאין כן הזקנים מובטח הוא בהם שתשובתם תהיה כהוגן ואחר שישיבו הזקנים כהוגן העם יטו אחריהם, ולו יהיה כי יקהו שיניהם חס ושלום, כל זקן וזקן ידבר לבני משפחתו. ואולי כי בני אל חי נודעה להם התחכמות משה כי חש למיאון חם ושלום והוציאו עצמם מהחשד ולא הניחו לזקנים להשיב תחלה וענו כל העם יחדו כל אשר דבר ה' נעשה מדעתנו השלמה וברצוננו הפשוט ולא קדמה תשובת הזקנים לתשובת כל עם ה', והנה הראו בני ישראל עוצם אחדותם והשואת רצונם באלהינו כי ס' רבוא אמרו בהשואה דיבור אחד כאומרו יחדו ולא נתאחר אחד מהם ולא קדם אחד לחבירו ולא שינה אחד מהם להשיב בנוסח אחר אשרי עולם שאומה זו בתוכו. ובזה ידויק מאמר הנביא (ירמי' ב') כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך פירוש אומרו כלולותיך הוא תשובתם שענו כל העם יחדו שעשו ב' כלליות באהבה, הא' תשובה כהוגן מכולם ואין גם א' שלא נתרצה בדבר. ב' שהושוו יחד בקול התשובה ובלשון התשובה על דרך שכתבנו:

וישם לפניהם את כל הדברים האלה וגו׳. א״א לפרש שאמר הדברים כהוייתן דא״כ לא נצרך הכתוב להודיע שעשה משה כמו שדבר לו ה׳ והרי בכל הפרשיות לא כתיב הכי אם לא שבא לאיזה למוד ותו למאי כתיב וישם ולא ויאמר אלא פי׳ וישם הוא פי׳ הדברים כדאיתא בעירובין פ״ה אשר תשים לפניהם כשלחן ערוך. וכ״כ הגאון רב סעדיה ולא כהרמב״ן שהשיג עליו. והודיע הכתוב שהביאור שהוא תורה שבע״פ לא היה בכח משה לדבר לכל ישראל אלא קרא להזקנים והם דברו לישראל דרק הפרשה שהוא דבר ה׳ ממש היתה השכינה מדברת מתוך גרונו של משה. וכ״ה במכילתא פ׳ בא ריש פ׳ משכו. שכה״ת נאמרה מפי משה לישראל ועי׳ מש״כ עוד בס׳ דברים פ׳ וילך. אבל דברים שבע״פ שהן דברי משה היה נצרך לזקנים. ובלא ספק שכך היה בכל הפרשיות עד כה וכמו שכתבנו לעיל ט״ז ט״ו בדיוק המקרא כך היה שונה משה תורה שבע״פ לזקנים ומהם הגיע לישראל. אלא שפי׳ הכתוב כאן משום שחזר ופי׳ להלן י״ט סמוך למ״ת שמאז והלאה לא היה כן אלא אפילו מה שדבר משה תורה שבע״פ היה ג״כ לכל ישראל כאשר יבואר. מש״ה כתיב דלע״ע קרא לזקנים ופירש להם דבר ה׳ והמה דברו לישראל:

וישם לפניהם וגו': ידוע כי בנוהג שבעולם כל דבר שאדם רוצה להשתמש בו להנאתו ולטובתו, יעמידהו תחלה לפניו (וזה מפני שהעינים רואות לפנים ולא לאחור, והאכילה ודבר אחר לא יעשה אותם האדם אלא מצד פנים), ומה שהוא לפני האדם, הוא ברשותו ותחת ידו ליהנות בו כחפצו ולעשות בו כטוב בעיניו, והבא לעכב על ידו יקחהו תחלה מלפניו; ולפיכך הושאלה מלת לִפְנֵי להורות שהדבר הוא ברשות פלוני ליהנות בו כרצונו, כגון הנה ארצי לפניך (בראשית כ' ט"ו), והארץ תהיה לפניכם (שם ל"ד י'), ארץ מצרים לפניך היא (שם מ"ז ו'), יהושע בן נון העומד לפניך (דברים א' ל"ח) כלומר המשרת אותך, אמור נא אדונינו עבדיך לפניך (ש"א י"ו י"ו) כלומר הנה אנחנו מוכנים לעשות את אשר תצוה, כאשר עבדתי לפני אביך כן אהיה לפניך (ש"ב י"ו י"ט), וזולתם, ומזה גם כן בל' ארמית מליצת קדם מלכא, שאומרים דרך כבוד במקום למלכה (עיין אוהב גר, עמוד י"ג) תחלת הנחתה היתה להורות שעבוד והכנעות, שהמדבר עם המלך עושה עצמו כמוכן תמיד לעשות כל אשר יצוהו. והנה מליצת שם לפני מצאנוה במשמעותה הראשונה, כגון ויושם לפניו לאכול (בראשית כ"ד ל"ג), וישם לפני שאול (ש"א ט' כ"ד), ואשימה לפניך פת לחם ואכול (שם כ"ח כ"ב), וזה אינו צריך פירוש; ומצאנוה ג"כ בלשון מושאל, וזה בשלשה מקומות, האחד כאן, והשני למטה (כ"א א') ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, והשלישי במשנה תורה (ד' מ"ד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, ושלשתם ענין אחד להם, והוא כי משה הגיד לישראל את דברי ה', והניח הענין ברשותם לקבל ושלא לקבל, כי תחלת נתינת התורה לישראל לא היתה דרך צווי והכרח, אלא ברצונם ובנפש חפצה באו בברית את ה' אלהיהם, כמו שכתוב כאן ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, וכן לענין המשפטים כתוב (למטה כ"ד ג') ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, ואח"כ כתוב ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ואז לקח את הדם וזרק על העם והביא אותם בברית; וכמו שעשה עם האבות בצאתם ממצרים, כן עשה עם הבנים בשנת הארבעים, וזה טעם וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, והתורה ההיא היא הברית אשר כרת אתם בערבות מואב (מסימן ה' עד סוף סימן כ"ח מס' הדברים). ומה שלא ענו גם בפעם ההיא כל אשר דבר ה' נעשה, הוא כי כבר היו מורגלים לקבל עליהם דבר ה' ביד משה מארבעים שנה ולמעלה, ולא היו צריכים לומר בפיהם נעשה ונשמע, ושתיקתם היתה כהודאה; לא כן כאן שהיה משה עומד בתחל שליחותו, הוצרכו לגלות דעתם בפירוש ולומר כל אשר דבר ה' נעשה, והנה המשכיל יבין כי באמת לא הניח ה' ברשות ישראל לקבל ושלא לקבל תורתו, כי הנה קודם לכן כבר אמר להם (למעלה י"ו כ"ח) עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי, אך אמתת הענין היא כי גלוי היה לפניו ית' כי אז תכף ליציאתם משעבוד לגאולה אם היה שואל אותם אם רצונם לקבל תורתו ולבוא אתו בברית להיות לו לעם והוא יהיה להם לאלהים, ודאי לא יסרבו ואחור לא יסוגו, על כן שם הדבר לפניהם שיבחרו כרצונם. וכן בשנת הארבעים אחרי אשר הכה לפניהם שני מלכי האמורי סיחון ועוג ונתן להם את ארצם, ודאי היה שבנפש חפצה יבאו אתו בברית. וכיוצא בזה עשה יהושע בזקנתו ואמר לישראל (כ"ד ט"ו) ואם רע בעיניכם לעבוד את ה' בחרו לכם היום את מי תעבודון; לא שהיו רשאים לעזוב את תורת ה', אך יודע היה יהושע שמאהבתם שאהבו אותו ואת אלהיו ומשמחתם ששמחו בו ובאלהיו, אשר הביאם אל המנוחה ואל הנחלה ודאי יענו (כמו שענו) חלילה לנו מעזוב את ה', ועי"כ גם אחר זמן יהיו יותר זהירים בשמירת מצותיו, מאחר שברצונם קבלו אותם עליהם. וכן מליצת נתן לפני מצאנוה במשמעותה הראשונה, כגון ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם (בראשית י"ח ח'), מה אתן זה לפני מאה איש (מ"ב ד' מ"ג), ואתן לפני בני בית הרכבים גביעים מלאים יין (ירמיה ל"ה ה'), ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י"ט י"ד), וגם זה איננו צריך פירוש, ואין אני רואה חלוק בין נתן לפני ושם לפני כשהלשון בהוראתו הראשונה הפשוטה ובלתי מושאלת, אבל מצאנו נתן לפני בלשון מושאל, כגון ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום (דברים ד' ח'), ושמרתם לעשות את כל החקים ואת המשפטים אשר אנכי נותן לפניכם היום (שם י"א ל"ב), על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם (ירמיה ט' י"ב), ואלה לדעתי ענין אחר להם, כי הנה ושמרתם לעשות הוא צווי מוחלט, ואיך יאמר אחר זה אשר אנכי נותן לפניכם היום, אם הכוונה אשר אנכי מניח ברשותכם לקבל ושלא לקבל? וכן מה טעם על מה אבדה הארץ, על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם? והנה העיקר חסר, והיל"ל אשר נתתי לפניהם, והם קבלוה, ועיין עוד מלכים א' ט' ו', וירמיה כ"ו ד', ומ"ד י'. לכך אומר אני כי לשון שם לִפְנֵי כשהוא נאמר בהשאלה, הוא בכוונה שתכף ומיד יבחר האיש אם לקבל ואם שלא לקבל, כמו כאן וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה', ומיד ויענו כל העם יחדו ויאמרו; אבל נתן לפני הוא בכוונה שאימתי שירצה יבחר, כגון ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (דברים י"א כ"ו), והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך (שם ל' א'), החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה (שם שם י"ט) בכל אלה אין הכוונה שיבחרו מיד, אלא גם מיד וגם לדורות בכל זמן שירצו יבחרו להם הברכה או הקללה. וכן התורה הניח ה' אותה לפנינו שנדבק בה או נתרחק ממנה כל זמן שנרצה. אמנם מה שכתוב בירמיה (כ"א ח') הנני נותן לפניכם את דרך החיים ואת דרך המות, היושב בעיר הזאת ימות וגו' שלא היה הענין לדורות אלא לשעה אין הלשון מדוייק, והיה לו לומר הנני שם, או הנני משים, לא הנני נותן, אלא שרצה ירמיה לאחוז בלשון הכתוב בתורה החיים והמות נתתי לפניך, גם כי שם הכוונה לדורות וכאן לשעה; וידוע כי כן היה דרך ירמיה לקחת מליצותיו ממליצות הנביאים אשר היו לפניו.

וישם לפניהם. כתב ר' אברהם בפה. וי"א בספר. ורבינו סעדי' פי' כמו שימה בפיהם. והרמב"ן פי' שאמר להם הנה נתתי לפניכם הדברים בחרו לכם אם תעשו כן ולכן ענוהו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע כענין שנאמר הנה נתתי לפניכם החיים והמות וכן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם שיאמרו אם יבחרו עליהם לעשותם:

את כל הדברים האלה. פרש"י מלמד שאמר הקב"ה י' דברות וכו' א"כ מה ת"ל עוד ל' אנכי ולא יהיה לך שחזר ופירש כל דבור ודבור בפני עצמו. אומר הרר"א שכך פי' על כן אנכי ולא יהיה לך שאמרו ב' פעמים פעם אח' כשאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד. ופעם שני כשנאמרו על סדר המקרא שבסדר המקרא אנכי ולא יהיה לך לבד כתובים בשם הקב"ה שלא נאמר לא תשא את שמי לשוא וכן כולם. וזהו שפרש"י א"כ שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד מה ת"ל עוד אנכי ולא יהיה לך משמע שאלו לבדם שמעו מפי הקב"ה כמו שפי' ומתרץ רש"י שחזר ופירש כל דבור ודבור בפני עצמו פי' חזקוני חזר המפרש ופירש כל דבור ודבור וכו'. וקאי להקב"ה וקאי אמשה שבתחלה אמר הקב"ה כל הדברות בדבור אחד ולא הבינום וחזר ואמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך כל אחד בפני עצמו כדי שיבינום ולא יכלו לשמוע יותר מפי הקב"ה כמו שנאמר דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות ובא משה ואמר להם שאר הדברות כל אחד ואחד בפני עצמה. וכן אמרו רבותינו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. ותדע שהרי אנכי ולא יהיה לך כתובים בשם הקב"ה מה שאין כן בשאר הדברות שנאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וגו' ולא אמר את שמי לשוא. וכן כלם ע"כ דעת חזקוני:

ויבא משה ויקרא לזקני העם, אחר שנצטוה לחלק את העם לשתי מפלגות, ההמון לבד ויחידי סגולה לבד, ואל הזקנים נצטוה צווי מיוחד שצווי של ההמון נכלל בהם, והם העיקר, ע"כ יחד דברו אל הזקנים כי לפניהם שם כל הדברים, מפא"פ לבית יעקב לא הוצרך לשום לפניהם רק מקצת מן הדברים:

ויבא משה ויקרא לזקני ישראל. מגיד שחלק כבוד לזקנים.

ויבא משה ויקרא לזקני העם. מגיד, שמשה חלק כבוד לזקנים. – וישם לפניהם, האיר עיניהם. – את כל הדברים, ראשון ראשון, אחרון אחרון. – אשר צוהו ה', אף לנערים ולנשים אמור.

ויבא משה באותו יום ויקרא לזקני העם לבא עמו.

ויבוא משה ויקרא לזקני העם וגו'. הנה נשאתי את עיני ואראה כי מכאן עד סוף הפרשה הזו והלאה עד גמר כל הענין השייך לקבלת התורה לא נזכר מלה אחת בכינוי שם עם ישראל כי אם במלת העם והרבה הרבה נזכרו בפרשה זו ולא נזכר אף פעם אחד לכנותו בשם ישראל או בית יעקב לפחות רק העם, ולכאורה לפי ערך קבלת התורה הכתובה מהר סיני היה ראוי לכנותן בשם ישראל שהוא החשוב שבשמות המורה על שלימות ישראל ואין לך שלימות יותר מובחר מאשר היה במעמד הקדוש, מה שאין כן מתחילת הפרשה עד הנה לא נזכר שם העם כלל רק בני ישראל וכדומה הלא דבר הוא, ודברי תורתנו הקדושה גם אותיותיה ניתן ספורות למו ומכל שכן תיבותיה.

"...וישם לפניהם את כל הדברים האלה". כלומר פסוקים ד-ו. (פ' יתרו תשנ"ז)

וישם לפניהם. כמו וזאת התורה אשר שם משה ואמר הגאון כי הוא על דרך שימה בפיהם. והטעם תורה שבעל פה שהוא פי' התורה שבכתב:

את כל וגו'. נתכוון באומרו את כל שלא שינה מהודעת כל בלא מגרעת, ואומרו האלה שלא הוסיף לדבר דבר כמאמר ה' אליו (פסוק ו') אלא הדברים:

וישם לפניהם. האיר את עיניהם ביחודו של מקום, וקרבם אל יחודו של מלכו של עולם.

ואמנם הנה מודעת לכל משכיל המבואר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל בליקוטי תורה כמה וכמה פעמים שמשה רבינו קיבל הערב רב מדעתו שלא מדעת קונו ברוך הוא והיה זה לצד שכולם היו אחוזים קצת בשורש נשמתו וחישב להעלותן ולתקנן וכאשר בהכרח יהיה נעשה זאת באחרית הימים אחרי שכבר נתערבו בזרע ישראל ומשפחה שנטמעה נטמעה וצריך בירור אחר בירור וזיכוך אחר זיכוך עד אשר יתוקנו על נכון, וכן אמרו מפורש במדרש חז"ל (שמות רבה מ"ב, ו') בפסוק כי שחת עמך וגו' אמר לו הקב"ה עמך הם שעד שהיו במצרים אמרתי לך והוצאתי את צבאותי את עמי לא אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב אתה שהיית עניו וכשר אמרת לי לעולם מקבלים השבים, ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות אמרתי לך לאו ועשית רצונך וכו' עד כאן. וגם הנה נודע המבואר בזוה"ק (תשא קצ"א. ושאר מקומות ובדברי הרב ז"ל) שבכל מקום שנאמר העם קאי על הערב רב שהם נקראו כך עיין שם, ולפעמים יאמר העם על כללות ישראל לפי שהם מעורבים עם הערב רב כמו שאיתא מפורש בזוה"ק (בריש פרשת בשלח מ"ה:) רק כשרוצה לדבר עם בני ישראל לבד יאמר מפורש אל בני ישראל ובכללותם יקראו על שם העם עבור תערובת הערב רב. ועל כן הנה זה היה מעשה בקבלת התורה שהקב"ה צוה מפורש לומר כל הדברים רק לבני ישראל לבד כמו שאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, להם ולא לזולתם, וסיים דבריו אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל שנה לעכב לומר רק לבני ישראל, כי היה גלוי וידוע לפניו שקבלת התורה בשלימות לא יהיה רק בבני ישראל לבד והם ישיגו כל שלושה בחינות הנזכרים בכח קדושתם וטהרתם שזכותם וזכות אבותם מסייעתם להתגבר נגד תאותם ויצרם ולקיים התורה בכל בחינותיה, וביותר במה שכתבנו שהיה צריך להיות בקבלת התורה התיחדות נפלא בבני ישראל והתקשרותם עם פרנס הדור משה רבינו ע"ה ושם נאמר ביחוד ויחן שם ישראל נגד ההר, ישראל לבד לא זולתם, ועל כן לא צוה לדבר רק אל בני ישראל, ואמנם משה רבינו שהיה רוצה לקרב גם הערב רב כנזכר אמר בלבו אני אעשה את שלי לדבר אל כולם גם אל הערב רב ואם ירצו לקבל גם המה, הרי טוב, ואם לאו אהפך פני נגד ישראל לבד. ועל כן,

"ויבא משה ויקרא לזקני העם... ויענו כל העם" וגו'. תמהתי על כך שמובאת כאן תשובת "כל העם", והם כלל לא נשאלו. ושמא זהו הדבר המכונה דמוקרטיה - כשנציגות העם עונה, כאילו ענה העם כולו. וכך תשובתו של "אור החיים" הק': משה רבנו חשש שמא תארע תקלה והעם חלילה לא יחפוץ לקבל את התורה, לכן מסר לזקנים תחילה, והנה לא הספיקו הזקנים להשיב וכבר "וענו כל העם יחדו 'כל אשר דבר ה' נעשה' מדעתנו השלמה וברצוננו הפשוט... והנה הראו בני ישראל עוצם אחדותם והשוואת רצונם באלהינו, כי ס' רבוא אמרו בהשוואה דיבור אחד, כאומרו 'יחדו', ולא נתאחר אחד מהם ולא קדם אחד לחבירו ולא שינה אחד מהם להשיב בנוסח אחר - אשרי עולם שאומה זו בתוכו!". (פ' יתרו תשמ"ז)

את כל הדברים האלה. ראשון ראשון ואחרון אחרון.

ויבוא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם וגו'. כלל גם הערב רב ואמר לכולם ובחר לומר לזקניהם שהם היותר מוכנים לקבל הקדושה ועול המצוות לצד התקררות חמימות נפש הבהמיות והתאוות השולט בימי הבחרות, ועל כן סידר לפניהם את הדברים אשר צוהו ה' לראות מה יהיה בפיהם, ואמנם אז גם הערב רב היו מזוככים לפי דרגתם במקצת. ולזה,

ויבא משה ויקרא לזקני העם. והלא השם לא צוה לדבר אל הזקנים. אבל הם החכמים שקנו החכמה. הכלולים בכלל ותגד לבני ישראל. וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוה ה' לאמר להם ולכלל העם. וזהו את כל הדברים. ולא הדברים. והעם לחושק תאותם וגודל אהבתם. ויענו כל העם יחדיו קודם זמנם. כי ראוי היה להמתין לדבר הזקנים והחכמים. והם ענו בפחז ותאוה. ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה. כי אנו אין אנו יודעים דבר אחר. אלא המצות המעשיות הראויות לנו. כי הידיעה וההשכלה. ראויה לגדולים ולזקנים. ולא לנו. ובכאן ידוע שנכללה בכאן תשובת הזקנים והחכמים הראויה להם. והיא ההשכלה וההבנה והידיעה הנכללת במלת ונשמע. וא"כ עכשיו נשארו למשה להשיב להש"י ב' תשובות. תשובת כלל העם. ותשובת החכמים והזקנים. ולפי שהעם השיבו בחפזה. ובכלל דבריהם אמרו שמה שידבר משה לא יעשו. כי כן אמרו כל אשר דבר ה' נעשה. ולא מה שידבר משה. השיב משה את דברי העם אל ה'. ולכן הוצרך הש"י לומר לקרר דעתו של משה. הנה אנכי בא אליך בעב הענן לא בעבורם. אלא בעבור ישמע העם בדברי עמך. אחר שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה. ולא תחשוב כי בעבור זה שאמרו אינם רוצים לשמוע דבריך ולהאמין בדברך. כי גם בך יאמינו לעולם וישמעו דבריך ויעשום. ע"כ היא כלל תשובת העם. ועכשיו בא להשיב תשובת הזקנים. הרמוזים באומרו ותגד לבני ישראל. שהיא תשובה עמוקה נמשכת משפע חכמה. והבנה הנכללת בכלל ונשמע. הראויה לזקנים ולחכמים. וכנגד זה אמר ויגד משה את דברי העם אל ה'. ולפי שהם דברי חכמה. אמר בהם ויגד משה. ולא אמר וישב. ואמר דברי העם. ולא דברי הזקנים או דברי בני ישראל. לפי שנכללו למעלה כאומרו ויענו כל העם יחדיו. הרי כאן תשובה נכונה למה הוצרך לומר בכאן ויגד משה אחר וישב משה. ולפי שבזה נראה שאני כמתנבא ואיני יודע. ואני בודה מלבי דברים והעקר חסר מן הספר. שהיא תשובת הזקנים של נעשה ונשמע. בא ואראך את הרשום בכתב אמת. כי הנה בשמים עדי לאותם שעל עקלקלותם מטים. וסהדי במרומים בסוף פרשת משפטים כאומרו ואל משה אמר עלה אל ה' וגו'. ושם כתיב ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה'. ויען העם קול אחד ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה. הרי זו תשובת העם הראויה להם. שהיא העשיה פשוטה בלי שמיעה. אח"כ אמר ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר וכו'. כי בראשונה אמר ויספר לעם דברי ספור ואגדה. אבל עכשיו שהיה מדבר לחכמים ולזקנים. אמר ויקח ספר הברית הוא מסורת הברית וסודות התורה. כאומרו סוד ה' ליריאיו. ובריתו להודיעם. ולכן אמר ויקרא באזני העם. ולא אמר לפני העם אלא באזני העם. שהם דברי חכמה הרמוזים באמרו ותגד לבני ישראל. והם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. כי זאת תשובה ראויה להם לפי חכמתם והשכלתם. שהם פועלי אמת מצד השמיעה וההבנה. שיש להם תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ואם כן הרי לך ב' החלוקות בפירוש ובהכרח. שיש לנו לומר שנכללה זאת התשובה באומרו ויגד משה וכו'. ויאמר מה שחיסר זה גילה לנו זה. וכבר כתבתי לך מה שאז"ל שד"ת רשות במקום אחד ועשירות במקום אחר. זהו מה שעלה בדעתי לפרש בהתרת זה הספק בלי ספר ובלי מלמד. והוא כפתור ופרח. אח"כ צוה להכינם ולהזהירם. בענין שיהיו נכונים בדעותיהם ובמלבושיהם שהם המדות. כאומרו ביהושע הסירו הבגדים הצואים. וכן בכל עת יהיו בגדיך לבנים וטהורים. בבחינת היות פך שמן מלאה על ראשך. וכמעט נטותך אנה ואנה תשחית בגדיך ומדותיך הלבנים:

אשר צוהו ה׳. אף לנשים אמר.

ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד משה ידבר והאלהים וגו'. הפסוק הזה בא להורות לנו עיקר נבואתו של משה וההבדל שבינו ובין שאר הנביאים ורמז זה באמרו והאלהים יעננו בקול כי לפי הפשט מלת בקול יתירה. אמנם רמז על אומרו בקול בקולו של משה ובמדתו וכן היתה כוונת רז"ל בספר הזוהר [ואתחנן רס"ה א'] אמרו שם תא חזי כתיב משה ידבר והאלהים יעננו בקול. <תרגום - בוא וראה כתוב "משה ידבר והאלהים יעננו בקול">. תנינן מאי בקול בקולו של משה. <ולמדנו מהו בקול בקולו של משה>. ושפיר הוא בקולו של משה דייקא בההוא קול דאיהו אחיד ביה. <ויפה הוא בקולו של משה דוקא באותו קול שהוא אוחז בו>. על כל שאר נביאי. <שהוא עולה בו על כל שאר הנביאים>. ומתמן משה איתזן על כלהו. <ומשם משה מזין את כולם>. ובגין דאיהו אתאחד על כולהו. <ומשום שהוא נאחז בקול הזה יותר מכולם>. בההוא קול דרגא עילאה. <הנה הקול הזה שהוא מדרגה עליונה>. הוה אמר להו לישראל יי' אלהינו דאיהו דרגא דאיקרי שכינתא. <היה אומר לישראל יי' אלהינו שהיא המדרגה הנקראת שכינה>. דשריא בגווייהו. <השורה בתוך ישראל>. זכאה חולקיה. <אשרי חלקו>. ורז"ל סמכו מכאן להעמיד התורגמן שהיה הרב לוחש אליו והתורגמן משמיע דבריו לרבים וכן הוא אומר הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים. דע כי כל זה היה לענין מוכרח דוגמת השתלשלות הנבואה והבן זה:

אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. היינו מה שנענשו מצרים הכל הוא מחמת אהבתכם כי קודם שנבחרו ישראל נענשו העכו"ם על חטא עצמם, כמו בדור המבול שכתיב (בראשית ו',י"ב) והנה נשחתה, וכן דור הפלגה ואנשי סדום, אבל מפני שאומה אחת משלה על חברתה לא נענשו, אבל משנבחרו ישראל נענשו כל מי שמעיק להם בפרט, וכן כל פרטי מעשיות כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו, וכמו אבימלך שנענש על מה שהעיק לאברהם, וכן פרעה על ששיעבד בישראל.

בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני ויסעו מרפדים ויבואו מדבר סיני י"ל מאחר דאמר ביום הזה באו מדבר איך חוזר ואומר ויסעו מרפדים ויבואו מדבר סיני ונ"ל בס"ד שהיה לישראל ב' בחינות ביאה למדבר סיני הא' במחשבה כי מעת יציאתם ממצרים היו משתוקקים למדבר סיני כדי לקבל התורה העלה להם המחשבה כאלו באו מדבר סיני ועל זו הביאה שהיא מצד המחשבה קאמר לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר כאלו בעת היציאה באו מדבר סיני ואח"כ פירש הכתוב הביאה שהיתה בפועל ועל זה אמר ויסעו מרפדים ויבואו מדבר סיני בפועל:

וישב משה את דברי העם וגו'. בְּיוֹם הַמָּחֳרָת, שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי, שֶׁהֲרֵי בְּהַשְׁכָּמָה עָלָה; וְכִי צָרִיךְ הָיָה מֹשֶׁה לְהָשִׁיב? אֶלָּא בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִמֹּשֶׁה, שֶׁלֹּא אָמַר הוֹאִיל וְיוֹדֵעַ מִי שֶׁשְּׁלָחַנִי אֵינִי צָרִיךְ לְהָשִׁיב (שבת פ"ז):

וישב משה את דברי העם אל ה' ששב לפניו אל ההר עם מענה העם. והנה הכל גלוי לפניו ולא שאלו מה ענה לך העם הזה, וכענין שכתוב וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי. ובבאו לפניו אמר ה' יתברך הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, ואז הגיד לפניו ואמר רבונו של עולם בניך מאמינים הם ומקבלין עליהם כל אשר תדבר, וכן וישיבו אותם דבר ויראום את פרי הארץ (במדבר יג כו), שובם אליהם עם הדברים שראו, כי אח''כ אמר ויספרו לו ויאמרו ואין צורך לדברי ר''א בזה:

יחדו. היא מלה יחידה במקרא בדקדוק. בעבור תוספת הוי"ו. ויפת אמר כאדם יחיד לבדו לא יהי' משנה שם.

וישב משה את דברי העם. השיב מה שהבין מדבריהם להשיב שולחו, והוא שלא הבין מדבריהם זולתי שקבלו עליהם לעשות:

וישב משה. פירוש לשון חזרה כי מלבד מה שקדמה הידיעה לבורא מתשובת ישראל כי הוא יודע נסתרות בכליות האדם ומכל שכן הנגלות עוד החזיר הדברים פעם ב', והטעם הוא לשבח התשובה כאשר אבאר בסמוך. או ירצה על דרך אומרם ז''ל (מכילתא) שאמר ה' למשה החזר לי תשובה, לזה אמר וישב פירוש כי לצד התשובה שאמר לו ה' השיבני וכו' הוא שעשה, כי זולת זה מי יגיד לפני יודע כל ברוך הוא:

וישב משה את דברי העם אל ה' - למחר כמו שמפרש והולך: ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו'.

כל העם יחדו. להלן כ״ד ו׳ בפ׳ ואל משה אמר שהיה ג״כ לפני מ״ת וסמוך לה כתיב כל העם קול אחד ויש משמעות אחרת בזה. דכאן לא היה כל אחד מישראל עונה בדעת עצמו. אלא נתאספו כולם באגודה אחת ונתיישבו איך לענות ולהשיב דבר שיהא נכלל בזה כונה עמוקה ובקיצור כראוי להשיב שיגיע לאזני ה׳ כ״י. ובאה התשובה ע״י שלוחם בשם כולם וע״ז מורה לשון יחדו בזה הלשון בדיוק כל אשר דבר ה׳ נעשה. ולא השיבו כל הדברים אשר דבר ה׳ כמו שהשיבו אח״כ קול אחד בזה הלשון כל הדברים וגו׳. דכל הדברים משמעו דמה שצוה הרבה דברים היינו אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וגם אז קרא לפניהם כל פ׳ משפטים ועוד כמו שיבואר שם. ועכ״ז השיבו שהכל יעשו. אבל כל אשר דבר וגו׳ משמעו מה שנכלל בדבור אחד היינו אם שמע תשמעו בקלי נכלל גם שמיעה כמשמעו באזניהם בקול ה׳. גם הבנה ודיוק בדבריו. ע״כ אמרו דשתי הכוונות יעשו וא״כ רמזו בזה שרצונם לשמוע באזניהם קול ה׳ וזהו המרומז בלשון שדקדקו להשיב בקצרה כדי לכוין גם זאת:

וישב משה את דברי העם אל ה': שב לפניו אל ההר עם תשובת העם; והנה הכל גלוי לפניו, ולא שאלו מה ענה לך העם, אך מיד בבוא משה לפני ה' אמר לו ה' הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו', ואז הגיד משה דברי העם אל ה', ואמר לפניו רבש"ע בניך מאמינים הם ומקבלים עליהם כל אשר תדבר (הרמב"ן), וכבר גלו דעתם שהם מאמינים, שהדברים שאני מדבר להם בשמך, דבריך הם, שאם היו מסופקים שמא מלבי אני בודה, לא היו אומרים כל אשר דבר ה' נעשה, א"כ אין צורך שישמעו קולך למען יאמינו בי, כי כבר הם מאמינים בי.

ויענו כל העם יחדו. כי משה קרא לזקני העם חכמיהם ושוטריהם ושם לפניהם הבחירה שיבחרו והיה זה במעמד כל העם כי על כולם נצטוה כה תאמר לבית יעקב והם לא המתינו לעצה ובחירה ויענו כל העם למקטן ועד גדול כל אשר דבר ה' נעשה:

כל אשר דבר ה' נעשה. הודו וקבלו עליהם עול התורה והמצות ועשו כן ברצונם. ומה שדרשו רז"ל כפה עליהם ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם על התורה שבעל פה היה שיש בה אזהרות ועונשים וכמה סייגים וגדרים אבל התורה שבכתב הכל הודו מדעתם בחפץ גדול בשמחה ובטוב לבב ולא הוצרכו כפיה אלא בתורה שבעל פה.

ויענו כל העם. עיין לקמן בפסוק וכל העם רואים (כ׳ ט"ו).

וישב משה את דברי העם אל יי'. ראוי שתדע כי הידיעות כלם הם אצל השם יתע' וישפיע לנביא אחת מהם זולת האחרת מצד הנביא כי מצד השם יתע' ישפיע לו יחד כלם אם היה אפשר זה במקבל ואולם תתיחד הידיעה בקצת הענינים מקצת מצד מה שתשוטט בו מחשבת הנביא כמו שביארנו בשני ממ"י ולזה מפני שהיה יחוד ההודעה מצד הנביא היה ראוי שיגיד הנביא מה ששוטטה מחשבתו בו וזה כלו במראה הנבואה כי ידמה לנביא ענין הגעת ענין הנבואה לו כאלו ישאל ויענה וזה אמנם יהיה באמצעות הדמיון וכבר תעמוד על אמתת זה מההשפעה אשר תהיה בחלומות הצודקים כי כבר תמצא פעמים רבות בזה האופן והנה מה שאמרו ישראל כל אשר דברר יי' נעשה היה אפשר שיובן על שני פנים. האחד שיהיה להם אות כי השם יתע' מדבר עמו אלו הדברים אשר יצוה אותם עליהם ויהיה הרצון מאמרו כל אשר דבר יי' נעשה אבל רצונינו שיתברר לנו שדבר יי' לך. והשני הוא שיהיה הדבור דבור השם יתע' לא דבור משה וזה כי אע"פ שיתברר להם שהשם מדבר עמו לא יתברר להם שיהיה הדבור אשר ידבר להם משה הוא הדבור אשר דבר אליו השם יתעלה והנה לא היו ישראל סכלים שירצו שידבר להם השם יתעלה בעצמו כי זה בלתי אפשר להם אבל רצו שיתחדש על דרך מופת מהשם יתע' מה שיודיע להם רצון השם יתעלה מזולת שישמעו זה מפי משה כמו שהכירו ענין מצות שבת מפני דמן קודם שישמעו זה מפי משה והנה השיב משה דברי העם אל יי' והבין אותם משה אז לפי האופן הראשון רוצה לומר שהם רצו שיהיה להם אות יעוד להם כי השם יתע' מדבר עמו ואז יעשו כל אשר דבר יי' לו ובאתהו התשובה מהשם יתע' לפי מה שהבין אותו משה מדבריהם לסבה שזכרנו במה שקדם ואמר אליו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור יראה העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם במה שתדבר להם בשמי אחר שכבר יתפרסם להם שאנכי מדבר עמך והנה פירשנו ישמע יראה לפי שהחושים יבואו קצם תחת קצת לפעמים אמר ראה ריח בני:

ויענו כל העם יחדו. אמנם העם שהם ההמון לא רצו בזה שיהיו ביניהם מדרגות חלוקות, כי רצו שיהיה כמו לעת"ל שכולם יהיו במדרגה וגדולה, אם בענין הנבואה כמ"ש ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו, אם בענין הלמוד כמ"ש ולא ילמדו עוד איש את אחיו לדעת את ה', אם בענין שיקראו כהני ה' וגוי קדוש כמ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם ואתם כהני ה' תקראו (ישעיהו ס״א:ה׳), וכן רצו שיהיה עתה שכלם יהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש ויהיו כולם שוים, וז"ש ויענו כל העם יחדו, שכבר בארתי בכ"מ ההבדל בין יחד ובין יחדו, שמלת יחדו מורה על השווי שחשבו א"ע כולם שוים, ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ר"ל גם מה שדבר אל הגדולים ושיהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש נעשה כולנו, באין הבדל, כמ"ש ועמך כלם צדיקים (שם ס), ומבואר ממילא פלפי תשובתם לא רצו שמשה ואהרן וכ"ש הזקנים יהיו אמצעיים בינם ובין ה', ולא רצו שיקבלו התורה ע"י משה, רק שכלם יתעלו למדרגת הנבואה ויקבלו התורה מה' בעצמו בלי אמצעי כמ"ש חז"ל שאמרו רצוננו לראות את מלכנו, וזה היה טעות קרח שאמר כי כל העדה כלם גדושים:

ויענו כל העם יחדו ויאמרו. לא ענו בחנופה, זה בשביל זה, אלא יחדו השוו כולן לב אחד.

ויענו כל העם יחדיו, לא ענו בחנופה ולא קבלו זה מזה, אלא השוו כלם לב אחד ואמרו, כל אשר דבר ה' נעשה. – וישב משה את דברי העם אל ה'. וכי צריך היה משה להשיב, אלא למדה תורה דרך ארץ; בא משה והשיב תשובה לשולחו, שכן אמר משה, אף על פי שהוא יודע ועד, אשיב תשובה לשולחני. דבר אחר כדי ליתן שכר למשה על כל עליה ועליה ועל כל ירידה וירידה.

וישב משה וכו׳ ביום המחרת וכו׳ אפשר דק״ל אמאי כתיב העם יתירא דהוה סגי למכתב את דבריה׳ ומהדר וכתב את דברי העם ש״מ כאילו הוא ענין מופלג לומר שלא היה בו ביום ובכה״ג נמי דייק לקמן בסמוך ויגד משה וכו׳ ביום המחרת וכו׳:

וישב משה את דברי העם וכו'. שב אל הקב"ה לומר לפניו דברי העם. והיה ירא לפתוח פה לדבר לפני המלך עד אשר הקב"ה פתח לדבר עמו. כי אין דרך תלמיד לדבר בפני רבו עד שידבר רבו תחלה כמו שאז"ל השואל בשלום רבו הרי זה בור. ופתח הקב"ה ואמר הנה אנכי בא אליך וכו' כדי שיאמינו בך שאתה שלוחי. ואז הגיד משה את דברי העם ואמר לו כבר הם מאמינים. ולכך כתב מתחלה וישב משה ואח"כ ויגד וכו'. ג"ן:

וישב משה. פשט למה נאמר וישב ואחר ויגד לפי שמתחלה בא משה להשיב דברי ישראל להקב"ה ואמר לו הקב"ה המתן שאני רוצה לדבר עמך ודבר עמו הדבור והנה אנכי בא אליך ואחר כך כשגמר הקב"ה הדבור ויגד משה את דברי העם אל ה'. ובמסכת שבת פרק אמר רבי עקיבא מסיק דהאי וישב משה ויגד משה מצות הגבלה היה דברי ר' יוסי בר יהודה ורבי אומר דמתחלה אמר מתן שכרה והיינו וישב משה דברים המיושבים ללב ולבסוף פי' עונשה דכתיב ויגד משה דברים הקשים כגידים שהוא ירק מר ויום שבת היה כשנתנה תורה כדמוכח פרק רבי עקיבא וזש"ה בשובה ונחת תושעון זה התורה שנתנה בראשונה בשבת שהוא יום מנוחה ולוחות האחרונות שהוריד משה ביום הכפורים שהוא יום תשובה:

כל אשר דבר ה' נעשה. הננו מזומנים לכל אשר יצוה ויגזור עלינו:

וישב משה למחר ביום ג׳‎ לחדש שהוא יום רביעי בשבת, למחרת ביום ד׳‎ לחדש ואל משה אמר וגו׳‎ עד לא יעלה עמך. מיד ויאמר אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו׳‎ כדי שישמעו ויאמינו בך שאתה שלוחי. אבל אם לא ישמעו יאמרו לאחר זמן בשלחי אותך אליהם לא נראה אליך ה׳‎ היינו וגם בך יאמינו לעולם בו ביום ד׳‎ לחדש בפרשת משפטים: ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה'. שאמר: הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו׳‎ עד, יאמינו לעולם. ואת כל המשפטים שנתנו במרה כדכתיב שם שם לו חק ומשפט, ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל אשר דבר ה׳‎ נעשה מיד כאן בפרשת יתרו ויגד משה את דברי העם אל ה'. שאמרו, כל הדברים אשר דבר ה׳‎ נעשה. כאן פרש״‎י תשובה על דבר זה שמעתי מהם וכו'. מהיכן פרש״‎י כן אלא מתוך תשובתו של הקב״‎ה שאמר כי ביום השלישי ירד ה', נמצאת למד שבקשו לשמוע מפיו ומתוך שכתוב לעיני כל העם, אתה למד שאמרו רצוננו לראות מלכנו. ובו ביום בעצמו ביום רביעי לחדש נאמר ויאמר ה׳‎ אל משה לך אל העם וקדשתם וגו׳‎ מאחר שאומר כך לך אל העם וקדשתם היום וגו׳‎ עד אל תגשו אל אשה, יום ד׳‎ ויום ה׳‎ לחדש שהוא יום ה׳‎ ויום ו׳‎ בשבת. וקדשתם שירחצו במים והראיה מוכבסו שמלותם כדכתיב ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ובכך יהיו קדושים. דוגמא והיא מתקדשת מטומאתה ועל ידי כך יהיו נכונים וטהורים מאשה ילמד סתום מן המפורש.

ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה. לא עצרו כח להמתין לתשובת זקניהם שישיבו, רק כל העם יחד פתחו פיהם באהבה ואמרו כל אשר דיבר וגו' כי לפי שעתם אז היו רוצים באמת לקבל התורה בשמחה, וכששמע משה את הדבר הזה שבאו כולם בברית יחד ואמרו כאחד כל אשר דבר וגו' נתמלא שמחה ונחת ואמר בלבו אפשר והיה לבבם זה להם לעולם לעשות כדבר ה', ולזה וישב משה את דברי העם אל ה' דברי העם דייקא לומר הנה הם ענו כך וכך, והנה נודע אשר אי אפשר לדחות הגרים אשר רוצים לספח אל בני ישראל. ועל כן,

אז - ויגד משה את דברי העם אל ה'.

וישב משה את דברי העם אל ה׳. כאשר המה. ואע״ג שהקב״ה יודע מה שהשיבו וגם מחשבות לבבם מכל מקום מלכותא דרקיע כמלכותא דארעא. שהמלך כששואל דבר מן העם והם ישיבו לו אחר הסכמת כולם או רובם השליח צריך להגיד תשובת העם אע״ג שהמלך יודע כל חקירות האסיפה ע״י אנשי רז שלו מ״מ השליח צריך לומר לשון תשובת העם בדיוק מה שיצא מדעת הרוב ודעת המיעוט מתבטל ודומה כאלו השיבו כולם. כך מלכותא דרקיע דרך להשיב דבר כפרש״י בשם המכילתא. והתשובה באה ע״פ דעת הרוב ואע״ג שאפשר שהיו אז איזה אנשים שרוח אחרת אתם. וכדאיתא במ״ר שהיו אז אנשים שלבם לא נכון עמו מ״מ התשובה הלך כדעת הרוב ודומה כאלו ענו כולם יחדו:

וישב משה. יש שפירשו שהביא בידו התשובה ולא הספיק להגידה עד שנגלה עליו דבורו של מקום שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' ואז הגידה וזהו ויגד משה. ואפשר לפרש כי וישב משה הוא שאמרו נעשה ויגד משה הוא שתבעו שהיו רוצים לשמוע מפיו יתברך, ויהיה באור יחדו שני דברים יחדו האחד נתפרש בכתוב והשני לא נתפרש, וישראל שתבעו כן מצאו פתח מדבריו של מקום שאמר אם שמוע תשמעו בקולי, ולפיכך כשהשיב משה נעשה אמר לו השי"ת בעבור ישמע העם, ואז ויגד משה שהשמיעה מפיו היו תובעין, וכן מצינו במדרש בתחלת שיר השירים רבה ויגד משה את דברי העם אל ה' שאמרו רוצים אנו לשמוע מפיו רצוננו לראות את מלכנו.

וישב משה. למדה תורה דרך ארץ, שישיב אדם תשובה לשולחו, שכן אמר משה אע"פ שהוא יודע אשיב תשובה ^יגואע"פ דהו"ל להודיע שקיים שליחותו צ"ל משום דקיי"ל בעלמא חזקה שליח עושה שליחותו, וא"כ עיקר הדבר מה ששליח צריך להודיע הוא כדי להודיע מתכלית שליחותו להמשלח, והנה זה שייך בבשר ודם שאם לא יודיעוהו לא ידע משא"כ הקב"ה א"צ לזה, וא"כ למה הודיעו משה אלא להורות מדת דרך ארץ, כמבואר. .
(מכילתא)

את דברי העם וגו'. אין הכוונה שהשיב שקבלו לעשות אלא השיב לה' אופן סדר התשובה שענו כולם יחדיו על דרך שפירשתי, ולא להודעה אלא נתכוין בזה לפאר לרומם עם בני ישראל על כמה בחינות טובות אשר תגיד אופן התשובה, ולזה החזיר משה הדברים לפני ה' על דרך אומרו (ד''ה א' י''ז) ומי כעמך ישראל גוי אחד:

וישב משה את דברי העם אל ה', יש הבדל בין וישב משה ובין מ"ש אח"כ ויגד משה את דברי העם אל ה', כי השבה הוא תשובה ומענה על מה שנשלח, והגדה הוא אם מרד דבר חדש מוסיף על מה שנשלח, כי במ"ש העם כל אשר דבר ה' נעשה יש תשובה על דברי ה' שיעשה כמו שמבקש מאתם שישמעו בקולו וישמרו בריתו, שזה קבלו ג"כ עליהם, כי יש בכלל מאתים מנה, אולם יש בזה גם הגדת דבר חדש שרוצים שיהיו כלם ממלכת כהנים וגוי קדוש נביאים וחוזים ולמודי ה' שע"ז לא נשלח משה אל העם ההמון, ותחלה השיב תשובה על מה שנשלח לאמר שהעם מקבלים את דברי ה', ולא הזכיר מן הדבר החדש שבקשו, ועז"א וישב משה:

כל אשר דבר ה׳ נעשה. אע״פ שלא שמענו הדברים נעשה אותן.

והזכיר וישב. ואין צורך להזכיר ויעל. כי הכתוב אחז דרך קצרה:

וישב משה את דברי העם אל ה'. שב אל הק' לומר דברי העם לפניו אלא שהיה ירא לפתוח ולדבר לפני המלך עד שפתח הק' לדבר עמו דאין דרך התלמיד לפתוח פיו לפני רבו עד שיפתח הרב תחלה:

זהו - וישב משה וגו' - כולל. ואח"כ מפרש, כך אמר לו משה להקב"ה: כבר מאתמול קבלו עליהם לעשות מה שתצום. וכמוהו: ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה ובתוך כך, ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא וגו' ותצא אש מלפני ה' מצא נדב ואביהוא לפני מזבח הזהב שבהיכל בהקריבם עליו אש זרה ושרפם ויצא לחוץ ואכל את העולה על מזבח הנחושת שבעזרה חוץ להיכל. וכן בספר שופטים בפ' מיכה: וישב את אלף ומאה הכסף לאמו ותאמר אמו הקדיש הקדשתי את הכסף לה' וגו' וישב את הכסף לאמו. בתחלה אמר הפסוק: וישב את הכסף לאמו. ופירש אח"כ כיצד ותאמר אמו וגו', וישב הכסף לאמו.

וישב משה את דברי העם אל ה׳. וכי מה צורך היה למשה להשיב דברי העם אל ה', לא בא הכתוב אלא ללמדך דרך ארץ ממשה רבינו שלא יאמר אדם הואיל ויודע מי ששלחני מה עשיתי, איני צריך להשיב לו תשובה, אלא צריך להשיבו.

{ט{

ד״א וישב משה. כדי ליתן שכר למשה על כל עלייה ועלייה ועל כל ירידה וירידה.

אמר הנה אנכי בא אליך כדי שיאמינו בך לעולם וידעו שאתה שלוחי ואז הגיד משה את דברי העם אל ה' ואמר כבר הם מאמינים ואומרים כל אשר דבר ה' נעשה ואז אמר הק' מאחר שהודו לעשות לך וקדש אותם הזמין שיהיו מזומנים לשמוע דברי ולקבלם:

בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר ופרש"י ז"ל למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו והלא כבר כתיב שברפידים היו חונים אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתם למדבר סיני מה ביאתם בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתערומות ובמחלוקת ומשה עלה אל אלהים וכו' ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כו' יש לדקדק מה בא רש"י ז"ל להשמיענו בזה שהחניה זו היה באחדות עוד יש לדקדק מה זה שהכפיל הפסוק אם שמוע תשמעו בקולי עוד קשה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וכי כל ישראל כהנים היו ונראה לי לפרש עפ"י הגמרא דרש ההוא גלילאה עלי' דר' חסדא ברוך רחמנא דיהב אוראין תליתאי לעם תליתאי ע"י תליתאי ביום תליתאי בירח תליתאי וקשה מה משמיעני האי גלילאה בזה מעליותה שהכל היה תליתאי וכי מאי איכפת לנו שניתנה התורה הקדושה בחודש השלישי או באיזה חדשים משאר חדשי שנה ומאי מעליותא בחודש סיון טפי משאר חדשים שבירך האי גלילאה לרחמנא על שנתן בו את התורה ומאי איכפת לנו ע"י מי ניתנה לנו התורה גם צריך להבין מה שחשב ה' פעמים תליתאי ונראה בזה דהנה י"ב מזלות יש לי"ב חדשים וחודש ניסן אייר סיון הן כנגד אברהם יצחק ויעקב וסיון הוא כנגד יעקב ומזל סיון הוא תאומים שהוא כנגד יעקב שהוא מחבר הקצוות וכובש הגבורות תחת החסדים שבכל ספירה יש ה"ח וה"ג והוא מחבר אותם יחד וכובש הגבורות תחת החסדים ונעשה כולו חסד וממשיך החסדים העליונים על כנ"י דהנה בכל ספירה וספירה יש ה' הויות של רחמים שהן ה' חסדים הנ"ל ויש ה' גבורות ג"כ כנגדן ובעולם העליון שם יש ה' ה' הויות של רחמים ואין שם שום דין כלל רק כולו רחמים ואין שייך שם המתקות הדינין כי אין שם שום דין כלל רק כולו חסד ואיש אשר הוא עובד את השי"ת באמת לאמיתו הוא הולך באור פני מלך חיים יוכל לכבוש הגבורות תחת החסדים וממתיק הגבורות בשרשם ויוכל להמשיך החסדים העליונים על כנ"י וזה היה יעקב אבינו ע"ה שהיה מחבר הקצוות וכובש הגבורות תחת החסדים והביא הכל אל האחדות והיינו תאומים א' תמים שהכל בא אל האחדות ונתחברו יחד ויעקב יש לו ג' חדשים שלימים ניסן אייר סיון וגבי רבקה כתיב והנה תומים בבטנה חסר א' מפני שעשיו היה רשע ואינו רוצה בהאחדות ואין לו כי אם ב' חדשים תמוז ואב ואף הם אינם שלימים כי בחודש אב אין לו כי אם ט' ימים וגבי מתן תורה מאס הקב"ה בעשיו ובחר ביעקב כדכתיב הופיע מהר פארן וזרח משעיר למו ואתא מרבבות קודש שעשיו לא היה רוצה בהאחדות לכן מאס הקב"ה בעשיו ובחר ביעקב לכן ניתנה התורה בסיון שהוא מזל תאומים ששאר כוכבי לכת אין להם דיבר ולשון ומזל תאומים הוא צורת אדם ויש לו דיבר ולשון והוא יעקב שהוא מחבר הקצוות וכובש הגבורות תחת החסדים וממתיק הגבורות בשרשם וניתנה התורה בזה החודש שאז נתגלו החסדים העליונים ע"י יעקב אבינו וחמשה חומשי תורה הן כנגד ה' הויות של רחמים לכן כתיב ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים כו' כתיב קלת חסר וי"ו שרומז על ה' הויות של רחמים שהן בגימטריא ק"ל שאז נכללו הגבורות בהחסדים ונמתק הגבורות בשרשם ע"י יעקב שהוא מחבר הקצוות והוא מחבר הדינים עם החסדים ונקרא תליתאי ונתגלו החסדים העליונים על כנ"י בשעת מ"ת ע"י יעקב וזהו פי' הגמרא הנ"ל דרש ההוא גלילאה עלי' דרב חסדא יש לרמוז בזה כי גלילאה בגימ' ע"ט וג' הויות עולים ע"ח והם י"ב אותיות נמצא תיבת גלילאה בלא א' בגימטריא ג' הויות שהן י"ב אותיות ועם א' של גלילאה הוא י"ג אותיות רומז לי"ג מכילין דרחמין וזהו דרש ההוא גלילאה עלי' דרב חסדא כי' שאז במתן תורה נמשך ע"י הי"ג מדות של רחמין הרב חסד ברוך רחמנא דיהיב אוראין תליתאי לעם תליתאי ע"י תליתאי ביום תליתאי בירח תליתאי כי אז בחודש תליתאי שהוא מזל תאומים נכבשו הגבורות תחת החסדים ונתגלו החסדים העליונים וניתנה התורה הקדושה בו ביום ברב חסד וזאת הי' ע"י יעקב שהוא מחבר הקצוות ונקרא תליתאי שהוא השלישי שמחבר את הגבורות עם החסדים ועי"ז בא הכל אל האחדות ונתגלו החסדים הגדולים על כנ"י וזהו שחישב ה' פעמים תליתאי שרומז על ה' הויות של רחמים שאז נתגלו ה' ההויות של רחמים וכל המדות נכללו בהחסדים ע"י יעקב שהוא תליתאי וזהו שפרש"י ז"ל שאז היו חונים כולם כאיש אחד בלב אחד כי אז בא הכל אל האחדות ע"י יעקב שהוא מחבר הקצוות. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים פי' אם תקבלו תורה שבע"פ ג"כ כי תורה שבע"פ היא עיקר כי תורה שבכתב יש להם לאו"ה ג"כ שהתורה נכתבה בעי"ן לשון ותורה שבע"פ עליו נאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים שאסור ללמוד תורה שבע"פ לעכו"ם כמו שדרשו חז"ל על פסוק לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום שאסור ללמוד לעכו"ם תורה שבע"פ ואי אפשר להיות תורה שבכתב בלא תורה שבע"פ רק שניהם יחד בהתחברות והן ג"כ תאומים ואמר הפסוק אם תקבלו תורה שבע"פ ג"כ והייתם לי סגולה מכל העמים כלומר ע"י שתקבלו תורה שבע"פ תהיו אתם חביבים לפני מכל העמים כי על תורה שבע"פ נאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים כנ"ל וגמר אומר הכתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים פי' שבעולם העליון יש כהן גדול והוא חסד עליון ובעולם התחתון ממנו שם מיכאל כהן גדול אפוטרופס דישראל והוא ג"כ חסד ואמר הכתוב אם תקבלו תורה שבכתב עם תורה שבע"פ תהיו ממלכת כהנים כלומר שתהיו מלכים על הכהנים העליונים שתהיו מושלים בהן להמשיך חסדים העליונים על כנסת ישראל והבן.

ואשא אתכם על כנפי נשרים. הענין שנאמר נשרים לשון רבים, כמו שכתיב (שמואל ב' כ"ג,ג') מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים, וכמו שנתבאר בחלק ראשון (פרשת ויגש) שנמצא תקופות בלב הבעל תשובה, אף שעבר על דברי סופרים שזה נקרא אדם צדיק, ואף שעבר על דברי תורה שזה נקרא יראת אלקים, מ"מ יש לו תקופות והתנשאות, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, ולכן גם בכאן נאמר נשרים לשון רבים שהשי"ת נותן התנשאות להבעל תשובה על אלו השנים, נגד מושל באדם צדיק הוא דברי סופרים ונגד מושל יראת אלקים הוא דברי תורה, וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קל"ח,א') לדוד אודך בכל לבי נגד אלקים אזמרך, היינו נגד התורה והמצות, וזה שמסיים שם כי הגדלת על כל שמך אמרתך, שמך נקרא התורה שהוא שמותיו של הקב"ה, ואמרתך מורה על מה שכתיב (תהלים ל"ה,ג') אמר לנפשי ישועתך אני, והיינו שהשי"ת הגדיל על ד"ת את אמרתו, שאמירה הוא בלחישה שהשי"ת לוחש באזני הבעל תשובה שישועתך אני, שאף שעבר על דברי תורה מ"מ אין לך דבר שעומד בפני התשובה והשי"ת מאיר לו אחר כן שמעולם לא יצא מרצונו כלל, וכענין מעשה דבת שבע שאיתא בזה"ק (הקדמה ח':) דאזדמנת ליה בת שבע מיומא דאתברי עלמא, וזהו כי הגדלת על כל שמך אמרתך, שזה התקופות היה לדוד המלך ע"ה.

או יאמר ואתה תחזה מכל עם י"ל ע"ד איזהו חכם הלומד מכל אדם וזהו החילוק שבין תואר חכם לתלמיד חכם והנה מרע"ה היה חכם ורבן של כל ישראל והם היו בחי' ת"ח והוא שרימז ואתה שחכם אתה תחזה מכל העם היינו תוכל לראות ולחזות ולהשכיל מכל העם כתואר חכם הנזכר בגמרא שלומד מכל אדם:

ויחן שם ישראל נגד ההר נ"ל בס"ד לפני אותיות הר מצד אחד יש אותיות ק"ד ומצד אחד יש אותיות ו"ש וצירוף ארבעתם הוא קדו"ש והכונה כיון שחנו במדבר סיני מקום קבלת התורה קנו להם תואר קדוש ששרתה עליהם קדושה והקב"ה ג"כ קראם באותו מקום בתואר קדוש דכתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש:

בעב הענן. בְּמַעֲבֵה הֶעָנָן וְזֶהוּ עֲרָפֶל:

בעב הענן הוא הערפל אשר שם האלהים (שמות כ׳:כ״א), והכל רואין ומכירין כן, כמו שאמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל (שמות כ״ד:י״ז):

ויאמר. אחר שאמר וישב משה מה טעם לומר ויגד משה את דברי העם אל ה'. דע כי יש פסוקים רבים בתורה שהיו ראויים להיותם מוקדמים. והנה פירושם וכבר היה כך וכך. כמו וייצר ה' אלהים וכבר יצר. ויצמח ה' אלהים וכבר הצמיח. ויאמר בת מי את וכבר אמר. וכן כתוב ואשאל אותה ואומר. ואחר כך ואשים הנזם על אפה. ותאמר אל העבד וכבר אמרה אל העבד. אז ותפול מעל הגמל ואין צורך להאריך. והנה זה ויגד משה וכבר הגיד ולא הזכיר הכתוב מה הגיד. ומלת הגיד לעולם על דבר חדש שלא הזכירו. והנה איננו דבק עם וישב משה. ומתשובת השם שאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן למדנו מה הגיד. ועוד מצאנו זה הדבר מפורש בדברי משה כאשר אפרש. דע כי מצרים והודו הם מבני חם ואלה סומכין על אלה. ואנשי הודו אינם אוכלים בשר וכך היו עושים המצרים ולא נשתנו מזה המנהג. רק בעבור שהתגבר עליהם מלכות ישמעאל ושבו לדתו. וחכמי הודו נותנין ראיות כפי מחשבתם כי לא יתכן שידבר השם עם האדם וחי. וישראל היו במצרים והיו בהם אנשים על דעת האמונה הזאת. והיתה נבואת משה בספק אצלם ואין טענה ממלת ויאמינו בה' ובמשה עבדו. כי כתוב וירא ישראל ולא כל ישראל. ואילו היה כתוב כל ישראל ידבר על הרוב כמשפט הלשון. כמו וימת כל מקנה מצרים. ואחר כך כתוב שלח העז את מקנך.

ויגד משה את דברי העם אל ה'. פסוק זה כולו מיותר כי כבר נאמר וישב משה את דברי העם אל ה' ורש"י פירש שהגיד להקב"ה איך אמרו ישראל רצוננו לראות מלכנו, ודבר זה אינו מפורש במקרא. ואולי קשה לרש"י שתיבות אל ה' נראין מיותרים כי היה לו לומר ויגד משה את דברי העם אליו שהרי עם ה' הוא מדבר אלא לפי שזה תשובה על מה שאמר לו הקב"ה בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. והם אמרו נשמע אל ה' ולא אל משה ז"ש ויגד משה את דברי העם ומה הם דבריהם ע"ז אמר אל ה' כי אמרו אל ה' נשמע ולא אליך, ועדיין לא פירש במקרא היכן שמע משה מהם שאמרו זה, ועו"ק למה נאמר למעלה וישב משה וכאן נאמר ויגד משה.

בעב הענן. אף על פי שכל נבואותיו של משה מעת מתן תורה והלאה היו באספקלריא המאירה, כאמרו ותמונת ה' יביט מכל מקום נבואתו זאת היתה בעב הענן:

לעול ם. ב' מלאים הכא ואידך לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם וכן יש במדרש לימות המשיח יבא משה ויוליך עמו דור המדבר, וכן בא להזהיר בעמוני ומואבי שלא נדרוש שלומם וטובתם לעולם:

הנה אנכי בא אליך וגו'. אולי שיכוין לומר לו כי לצד שהיה ה' רגיל לדבר עמו פנים בפנים לזה אמר אליו שידבר עמו באופן אחר דהיינו בעב הענן ולא יהיה הדיבור כל כך רוחני כרגילות הקודם, ונתן הטעם בעבור ישמע העם כשידבר עם משה ואם ידבר כסדר הראשון באספקלריא המאירה אין כח בישראל לשמוע הדברים לעוצם רוחניותם, וה' חפץ שישמיע המאמרים לישראל, ואמר לו שמלבד תכלית זה שישמע העם המצוה מפי הבורא ויש בזה חיזוק האמונה בלבם עוד יש תועלת שיאמינו במשה לעולם בשאר מצות כשיצוה אותם על פי ה'. ונתכוין ה' בזה גם כן לרצות משה שלא יקפיד על המעטת כבודו מאופן הדיבור הרגיל:

בעב הענן - עב וחשך שלא להסתכל בשכינה.

הנה אנכי בא וגו׳ בעבור ישמע העם בדברי עמך. זה הלשון יש לפרשו בשני אופנים. א׳ שישמעו קול מדבר למשה אבל המה לא ישמעו מאומה מה המה הדברים. ב׳ שישמעו גם המה מה המה הדברים אבל מ״מ ידעו שמדבר הקב״ה עם משה ביחוד ג״כ מה שהמה אינם שומעים. ואמר ה׳ למען ישמע העם. ומובן שבזה תהיה תועלת שיאמינו בנבואה מה שאין דעת אנושי נותנת שיהא הקב״ה מדבר עם אדם. ומחשבים גבוהה גבוהה. היינו שהקב״ה רם ומתנשא מבריותיו. ועי׳ מש״כ בשירת האזינו בפסוק הצור תמים פעלו. ואחר שישמעו כולם יאמינו בנבואה. ובמה שישמעו בדברי עמך יהי׳ וגם בך יאמינו לעולם. שאתה מופרש ומובדל מהם למעלה. והוא ג״כ הכרח שכן הוא לעולם. שלא רק בדור הזה לבדו היה משה גדול ונעלה מכל הנביאים אלא לעולם כך הוא במה שישכילו שאפילו בדור דעה ובמעמד הנבחר לא הגיע אחד מהם למעלת משה. מכש״כ בשארי דורות. ומזה ידעו שא״א להחליף דת אש שניתנה על יד משה לעולמים:

הנה אנכי בא אליך בעב הענן: הנה עד עתה הייתי משמיעך את דברי בלא שום מחזה, כי אינך צריך לראות מראות נפלאות, למען דעת גדולתי; אבל בפעם הזאת רוצה אני לבוא אליך בעב הענן ולדבר אתך מתך האש הענן והערפל, כדי שכל העם יראו המראה הגדול וישמעו את קולי בדברי עמך, ויקנו אמונה קיימת לעולם גם בי וגם בך. והנה כאן רמז לו ענין מעמד הר סיני, אך לא פירש לו כל הענין בפעם אחת, כי לא אמר בדברי עמהם, כמו שהיה מן הראוי אם היתה הכוונה (כדעת ראב"ע והרמב"ם) על עשרת הדברות, אבל אמר בדברי עמך, והכוונה (כדעת רבנו סעדיה גאון ואחרים) על מה שהיה קודם מתן תורה, משה ידבר והאלהים יעננו בקול, ואז הגיד משה לפניו תשובת העם, לומר שאין צורך לכך, כי אמנם לא ידע משה שכוונת האל להשמיע התורה לכל העם, ואז אמר לו ה' לך אל העם וקדשתם וכו' כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני, ובזה רמז לו כי ביאתו בעב הענן לא תהיה לתכלית הנזכרת בלבד, כלומר כדי שיאמינו במשה, אבל שרצה הקב"ה לזכות את ישראל לענין אחר גדול ונכבד מאד, שבעבורו ראוי שיתקדשו שני ימים, והוא שישמעו התורה מפיו ית'.

הנה אנכי בא אליך בעב הענן. כתב ר' אברהם כי' הי' בישראל שהיו מסתפקין בנבואה אע"פ שכתוב ויאמינו בה' ובמשה עבדו שם אומר וירא ישראל ולא אמר כל ישראל וזהו שאמרו היום ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי כי לא היו מאמינים בו תחלה ואמר גם בך יאמינו לעולם שאתה נביאי כי מעתה יתאמת אצלם ענין הנבואה. וכתב הרמב"ן שאינו נכון כי לא הסתפקו כלל בנבואה כי האמינו בה מאבותיהם אלא אמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן שתגש אתה אל הערפל בעבור שישמעו דברי ויהיו הם בעצמם נביאים ולא שיאמינו מפי אחרים כמו שנאמר הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי למען ישמעו וילמדו ליראה אותי כל הימים וגם בך יאמינו לעולם בכל הדורות ואם יקום חולם חלום או נביא וירצה להכחיש דברי שיכחישוהו לאמר שכבר ראו בעיניהם שהגעת למעלה עליונה בנבואה ולכן אמר בעבור שישמע העם בדברי עמך כי ישמעו דברי מתוך האש וידעו כי אני ה' מדבר עמך ויאמינו בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם וזהו שאמרו היום ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי כלומר שנתקיים הדבר אצלינו בראיית עינינו כאשר היה חפץ האלהים ומעתה שידענו בך שהגעת למעלה העליונה קרב ושמע כל אשר יאמר השם ושמענו מפיך ועשינו שכבר נאמנה נבואתך שהיא עליונה על כל הנביאים:

בעב הענן במעבה הענן. פירש בעובי הענן שהוא שם לא תואר כפי המובן ממלת עב שאם כן היה לו לומר בענן העב כמשפט ואמר וזהו ערפל שאם הוא מורה על הענן עצמו מאי בעב הענן כל ענן עב הוא אלא עכ"ל שהוא מורה על הערפל שהוא עב יותר מן הענן וכן הוא אומר ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים וכן אמרו במכילתא בעב הענן בענן עבה ואי זה זה ערפל שנאמר ומשה נגש אל הערפל:

בעב הענן. כתב הרמב"ן הוא הערפל אשר שם האלהים והכל רואים ומכירים כמ"ש ומראה כבוד ה' כאש אוכלת וגו', ויאמר הכתוב הנה אנכי בא אליך בעב הענן שתגש אתה אל הערפל בעבור ישמע העם דברי ויהיו הם עצמם נביאים בדברי לא שיאמינו מפי אחרים, שנאמר (דברים ד י) באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים וגו' ובך יאמינו לנצח בכל הדורות ואם יקום בקרבם נביא או חולם חלום נגד דבריך יכחישוהו מיד שכבר ראו בעיניהם ושמעו באזניהם שהגעת למעלה העליונה בנבואה יתברר להם ממך מה שכתוב (במדבר י״ב:ו׳-ז׳) אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה וגו' פה אל פה אדבר בו, ולכך אמר בעבור ישמע העם בדברי עמך כי ישמעו דברי מתוך האש וידעו שאני ה' מדבר עמך ויאמינו בדברי וגם בך יאמינו לעולם. וכן מה שאמרו היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי לומר הנה נתקיים אצלנו הדבור בראית עינינו כאשר היה חפץ האלהים ומעתה קרב אתה שידענו בך שהגעת למעלה העליונה על כל הנביאים.

בא אליך. כאן אצלו ית' המרוחק מכל מושגי הגשמיים אין לשון בא ענין קרבת עצם לעצם כמו בא יוסף אל אחיו, אבל ענינו כמו ועד השלשה לא בא (שמואל ב כ״ג:י״ט) שר"ל לא השיג מעלת השלשה, וכענין באה השמועה, כי יבא דברך וכבדנוך, ולזה ת"א אתגלי, וכן בל"א (קאָממען) אחת היא עם (ערשיינען). והנה מאמר זה בא אליך בעב הענן, שהוא הערפל נתקיים בשמונה דברות אחרונות שנאמרו ע"י משה ועליו אה"כ ומשה נגש אל הערפל (לקמן כ' י"ח):

ויאמר ה' וגו'. אמר רב אחא בר אדא, במערבא פסקי להדין פסוקא לתלתא פסוקין, ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן ^ידפי' מהרש"א בקדושין ל' א' משום דבעבור ישמע העם לפי פשוטו אינו טעם על אנכי בא אליך בעב הענן, ולכן אמרו במערבא שהוא פסוק אחר, ור"ל בעבור שישמע העם בדברי עמך יאמינו גם בך לעולם כענין שנאמר בים סוף ויאמינו בה' ובמשה, ואח"כ ויגד את דברי העם אל ה' משמע להו לפי ענינו פסוק אחר, דלא מצינו בכל הענין דברי השם יתברך למשה, ושוב דברי משה לישראל. .
(נדרים ל"ח א׳)

ויגד משה את דברי העם אל ה'. פרש"י תשובה על זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה שומע מפי שליח לשומע מפי המלך רצוננו לראות מלכנו וק' מנין לו לרש"י לפרש כן אלא משום תשובתו של מקום שאמר כי ביום השלישי ירד ה' וגו' אנו למדין שאמרו רצוננו לראות את מלכנו כפ"ח ובמס' שבת אמרי' פ' ר' עקיבא פרש"י ויגד משה את דברי העם אל ה' הוא שקיבלו עליהם ישראל מצות הגבלה. וזה לשונו הדברי' שנאמרו לו בשני ירד ואמרן לישראל ויבא משה ויקרא לזקני העם ולמחרת השכים ועלה. וישב משה את דברי העם אל ה' והוא ככל אשר דבר ה' נעשה ובו ביום נאמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן ומצות הגבלה דהשמרו לכם לעלות בהר ואע"פ שהיא כתובה אחר וקדשתם היום ומחר שהוא מצות פרישה קודם לכן נאמרה דכתיב בההיא עלייה שעל' בשלישי להשיב להקב"ה דבר העם כאשר דבר ה' נעשה ונשמע הנה אנכי בא אליך בעב הענן וסיפיה דקרא ויגד משה את דברי העם אל ה' וכי מה דברי העם יש כאן אלא מצות הגבלה נאמרה לו בו ביום ולערב אמרה לישראל ולמחרת השכים ועלה והגיד שקיבלו עליהם ונאמרה לו מצות פרישה עכ"ל ובפרק ר' עקיבא פירשו התוספות בענין אחר דהגבלה קדמה לפרישה מטעם אחר וז"ל לכן נרא' דהגבלה קדמה לפרישות דתלתא ויאמר כתיבי וסברא הוא שכל אחד נאמר ביומו. לקמן כתו' ואתם תהיו לי ולבת' כתוב מצות פרישה ומצות הגבלה ובאמצעי לא כתו' מידי שיעשה משה שום שליחות ואית לן למישדי מצות הגבלה אההיא אמירה ולא ממצות פרישה שהרי מיד אחר אמירה אחרונה כתיבה מצות פרישה. שיטת תו"ך. וי"מ המקראות בע"א לכך וישב ואחר ויגד לפי שמתחלה בא משה להשיב דברי העם להקב"ה ואמר לו הקב"ה המתן כי אני רוצה לדבר ואמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן וכשגמר הקב"ה דבורו השיב משה דברי העם והוא כל אשר דבר ה' נעשה:

במעבה הענן וזהו ערפל. דקשה לרש"י, למה לי כפל לשון, דהא עב נמי שם ענן הוא, כמו דכתיב (ישעיה יט, א) הנה ה' רוכב על עב קל, (מ"א יח, מד) והנה עב קטנה ככף איש וגו'. ועל זה פי' שמלת עב דהכא לשון עובי הענן, וזהו ערפל, שהוא עב יותר מענן:

ויאמר ה' אל משה. עפ"ז הודיעו ה' שיבא אליו בעב הענן, ר"ל באשר רצה ה' שלא יהיה שום ספק על נתינת התורה לא עתה ולא לדור דורים, רצה שכל העם יגיעו עתה למדרגת הנבואה וישמעו איך ה' מדבר עם משה, ויודיע אל העם כי משה הוא שליח מאתו לתת להם תורה מאתו קיימת לעולמי עולמים, ובאשר מדרגת משה בנבואה היתה גבוהה ונשאה מאד, שהשפע עליו היה מהא"ס בלי אמצעי ולא עבר דרך כח המדמה וכחות הבשר רק על שכלו לבד, וא"א שישמע העם בדברו עמו במדרגה זאת, אחר שהם קשורים עם החומר וא"א שישיגו השפעה על שכל הנפרד מחומר, לכן אמר שיבא אל משה בעב הענן ובנבואה נמוכה עוברת דרך עבי החומר וענן המדמה כדי שישמע העם, וזה מפני חמשה פעמים: א] כמ"ש הראב"ע שרוב האומות היו מכחישים את הנביאים, ואמרו שמן הנמנע שבורא כל יהיה לו קשר עם בריאה שפלה שוכנת בית חומר לשפוך רוחו עליה, ב] שהגם שישראל ידעו מאבותיהם שהנבואה אפשריית, חשבו שאפשר שידבק רוח ה' אל המתהלכים לפנים בחלום ובחזון, לא שינבא בהקיץ בעודו מלובש בבשר ומשתמש בחושיו וחי כאחד האדם, ג] עדן יהיו מסופקים אם משה הוא השליח לתת להם תורה ומצות, בפרט שרוב המצות טעמם נעלם, ולכן צריך שישמע העם בדברי עמך וידעו שהנבואה אפשריית בעודו משתמש בחושיו, וה' יודיעם אז כי משה הוא השליח מאתו לתת להם תורה מורשה קהלת יעקב, כמ"ש וגם בך יאמינו, ד] אמרו חז"ל במכילתא א"ר יהודה מנין אתה אומר שא"ל הקב"ה למשה הריני אומר לו דבר ואתה מחזירני ואני מודה לך שיהיו ישראל אומרים גדול משה שהודה לו המקום שנאמר בדברי עמך, וכבר פרשתי בס' התו"ה (ויקרא סי' ג), שדבור הנקשר עם מלת את או עם מורה ששני המדברים מחליפים דברים זה עם זה, וגם בזה יש הבדל בין את ובין עם, שכבר התבאר אצלי שמלת עם מורה על השווי, וא"כ מורה ששני המדברים שוים, וע"כ עמ"ש ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו אמרו ברבה (תשא פ' מ"א) שבסוף ארבעים יום א"ל הקב"ה בוא ונאמר אני ואתה, כי מלת אתו מורה ששניהם מדברים ובכ"ז אחד הוא העקר, משא"כ מלת עמו שמורה על השווי, א"כ במ"ש בעבור ישמע העם בדברי עמך, מציין החלפת הדבור בין שנים שוים שכ"א יכול לסתור דברי חברו, וכמו שיתבאר (בפסוק כג) שמשה השיב על דברי ה' וה' הודה לו, ורצה ללמד בזה שהתורה נמסרה אל שכל האדם, ושה' מסכים עם מה שיסכימו המעיינים בשכלם, כמ"ש הר"ן בדרשותיו עמ"ש נצחוני בני, ה] כדי שלא יעמדו אנשים מתפארים בנבואה ויאמרו שה' שלחם לשנות את דברי התורה או להחליף אותה באחרת, לכן בא ה' וכל קדושיו עמו ודבר עם כל העם פנים בפנים, ועשה את משה שליח תורה במעמד כולם, שבזה א"א שישנה איש תורת ה' לעולם, ועז"א וגם בך יאמינו לעולם.

וגם בך יאמינו לעולם יש להקשות כבר האמינו במשה שנאמר ויאמן העם ועוד ויאמינו בה' ובמשה. והתשובה בשנקדים שיש לכל אדם שתי כוחות במוח אחד הכח השכלי שני כח המדמה והכח המדמה כוזב והוא המרכיב הדברים ראה זהב וראה הר הרכיב הר זהב והקב"ה נותן הנבואה בכח שכלי לבד ואומר לו האמת והמדמה מעתיק הדברים שמראהו השם יתברך לענינים אחרים ואלו הם המשלים שרואים הנביאים שהם מכח המדמה וזהו שאמר ודברתי על הנביאים לא אמר אל הנביאים אלא על פירוש על הכח השכלי שהוא בראש והוא עליון על המדמה ואנכי חזון אמיתי הרביתי ריבוי אמת אמרתי להם כלומר הכל אמת אבל ביד הנביאים נהפך לדמיון וזה הוא שאמר אדמה ולכן תקנו אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת וכי נאמרים דברים לנביאים שאינם אמת אלא אלו המשלים שאינם אמת שהם מכח המדמה אבל הנמשל הוא האמתי ובזה הותרה הקושיא שהקשיתי בסדר ויהי מקץ מדוע פרעה האמין לפתרונו של יוסף ולא לפתרון החרטומים והטעם שהחולם חלום נבואיי האמת עצמו רואה ופרעה שבעה שנים שובע ושבעה שנים רעב ממש ראה אלא שהמדמה העתיקו לשבעה פרות ושבעה שבלים שהם דומים לשובע ורעב. ודע שיש חלוקות בענין הדמיון בנביא יש נביא שכח שכלי שלו גובר על הכח המדמה שלו ויש נביא שכח המדמה שלו גובר על הכח השכלי ואם גובר המדמה רואה דמיונות כוזבים כמו בזכריה ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגו' וכן ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה אחריו סוסים אדומים שרוקים ולבנים וכן ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהנה כנפים ככנפי החסידה וכן רבים ואם שכלו גובר על המדמה רואה דמיונות אבל הם אמתיים כיחזקאל שראה מעשה מרכבה ושלשה עולמות מלאכים גלגלים ויסודות וזה הוא וארא שלשה פעמים אבל משה לא ראה שום דמיון לא כוזב ולא אמיתי וזה הוא שאמר ומראה ולא בחידות שהחידה הוא משל שנאמר חוד חידה ומשול משל ובזה הותרה הקושיא שכשאמר הפסוק ויאמן העם הוא שהאמינו שמשה נביא שדמיונו גובר על שכלו ושהוא נביא אמת ולפי האמת מראה הסנה כן היתה שהסנה אינו בוער באש גופני ואיני אוכל אלא היה דמיון כוזב והנמשל אמת ואחר כך על הים ראו ישראל דמיונות אמתיים כיחזקאל כאמרם ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וישראל חשבו אז שראה משה דמיונות אמתיים כהם ושנבואתו היתה כנבואת יחזקאל וזה הוא שאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו ותרגם אונקלוס ובנבואת משה עבדיה פירוש נבואה כעבד אהוב שמראה לו אדון שלו כל בית נכאתו והוא המלאכים והגלגלים וזה העולם כולו והכל דמיונים אמיתיי' אבל במעמד הר סיני אמר הקב"ה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך ויראו שאני בעצמי מדבר עמך בלא תמונה כלל שאף ישראל לא ראו תמונה ולא משל לזאת הסבה שלא יחשבו שמשה נבואתו בדמיונות אמתיות שאם יחשבו כן לא יאמינו במשה לעולם שאם יבא אח"כ נביא כיחזקאל ויאמר אני נביא כמשה ואני יכול לסתור נבואתו לא יאמינו במשה לעולם אבל כשראו נבואת משה פנים בפנים בלא תמונה אלא אמיתות הדברים יאמרו משה גדול מכל הנביאים וזה נראה הפך ממה שאמרו רבותינו ז"ל גם בך גם בנביאים העתידים ולפי פירושי גם מרבה ריבוי אמונה שהוא אמונה על אמונה שאתה נביא גדול מכולן וא"כ ירצה בך ולא בנביאים העתידים אבל אומר שגם אני מסכים עם חכמינו ז"ל שיאמינו בנביאים העתידים כמו תלמידים של משה ולא יאמינו בנביא שיאמר שאינו תלמיד של משה והוא הרוצה לסתור נבואת משה ואמת מה שאמרו חכמינו ז"ל גם בנביאים העתידים פירוש האמתיים שהאמתיים אינם סותרים דברי משה ולא יאמינו במי שיבוא לסתור דבריו כמו שאמרתי זהו דעתי בתשובת זאת הקושיא והוא ענין חשוב מאד לא ראיתי דבר שיתיישב דעתי בו אלא זה:

במעבה הענן. מפני שמצאנו לשון "עב" הוא על הענן, כמו "אם ימלאו העבים גשם" (קהלת יא, ג), והיה עולה על הדעת לפרש "עב" מלשון ענן, וזה לא יתכן, שהרי כתוב אחריו "ענן", ולפיכך פירש שהוא במעבה הענן, וזהו ערפל, שהוא עב יותר משאר ענן:

ויאמר ה׳ אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן. זה הערפל, שנאמר ומשה נגש אל הערפל (שמות ב כא).

את דברי וכו׳ אינו דומה השומע וכו׳ רצוננו לראות וכו׳ ז״ל המכילתא אמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו לא דומה שומע מפי פדגוג לשומע מפי המלך וכו׳ דבר אחר אמרו רצוננו לראות את מלכנו אינו דומה שומע לרואה וכו׳ נמצא לפ״ז שרש״י ז״ל הרכיב ב׳ פירושים כא׳ ולא ידעתי למה לא העיר הרא״ם ז״ל בזה:

ויגד משה לעיל שייך לומר וישב לפי שהוא תשובת דברים למה ששאל מהם אם שמוע תשמעו וגו׳‎ אבל כאן נאמר ויגד לפי שהוא תחלת דברים, כמו שפרש״‎י שאמרו רצוננו לראות מלכנו, שכן כל לשון אגדה נופל על דבר שלא הוזכר לשומע.

"וגם בך יאמינו לעולם". אף־על־פי שכבר האמינו במשה, שכבר נאמר (יד, לא) "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". הרי יש כאן הבטחה לאמונת עולם. (פ' יתרו תשנ"ח)

וגם בך. גַּם בַּנְּבִיאִים הַבָּאִים אַחֲרֶיךָ (מכילתא):

והנה טעם אנכי בא אליך. תשובה על דברי משה שהגיד לו כן.

בעבור ישמע העם בדברי עמך אמר ר''א כי היו בישראל אנשים שהיתה להם הנבואה בספק, ואע''פ שכתוב (שמות י״ד:ל״א) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, שם אמר וירא ישראל, ולא כל ישראל, וזהו שאמרו אליו היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה כא), כי לא היו מאמינים כן מתחלה. וזה טעם בעבור ישמע העם בדברי עמך, עשרת הדברים, וגם בך יאמינו, שאתה נביאי, כי מעתה יתאמת אצלם ענין הנבואה ואיננו נכון, כי זרע אברהם לא יסתפקו בנבואה, כי האמינו בה מאבותם. וכבר אמר עוד ויאמן העם וישמעו (שמות ד׳:ל״א), ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות י״ד:ל״א), ואם לא אמר שם כל העם וכל ישראל, אף כאן לא נאמר בעבור ישמע כל העם:
והנכון בעיני שאמר, אני בא אליך בעב הענן, שתגש אתה אל הערפל בעבור ישמע העם דברי, ויהיו הם עצמם נביאים בדברי, לא שיאמינו מפי אחרים, כמו שנאמר באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי למען ילמדון ליראה אותי כל הימים (דברים ד י), וגם בך יאמינו לנצח בכל הדורות, ואם יקום בקרבם נביא או חולם חלום כנגד דברך יכחישוהו מיד, שכבר ראו בעיניהם ושמעו באזניהם שהגעת למעלה העליונה בנבואה, יתברר להם ממך מה שכתוב (במדבר יב ו-ח) אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו, ולכך אמר בעבור ישמע העם בדברי עמך, כי ישמע דברי מתוך האש וידעו שאני ה' מדבר עמך ויאמינו בדברי וגם בך לעולם וכן מה שאמרו היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה כא), לומר הנה נתקיים הדבר אצלינו בראיית עינינו כאשר היה חפץ אלהים, ומעתה קרב אתה שידענו בך שהגעת למעלה הגדולה ושמע כל אשר אמר ה' אלהינו ושמענו מפיך ועשינו, שכבר נאמנה נבואתך כי היא העליונה על כל הנביאים:
ובמכילתא (כאן) ראיתי בעבור ישמע העם בדברי עמך, מלמד שאמר הקב''ה למשה, הרי אני קורא לך מראש ההר ואתה עולה, שנאמר (שמות י״ט:כ׳) ויקרא ה' למשה, וגם בך יאמינו לעולם, גם בך גם בנביאים העתידים לעמוד אחריך מטין דבריהם לדעת ר''א:

אלא כך פירושו, לפי שנאמר ויבא משה ויקרא לזקני העם וגו' ויענו כל העם כל אשר דבר ה' נעשה והלא עדיין לא אמרו להם הזקנים כלום ואיך ענו תיכף, אלא ודאי שמיד כאשר ראו שמשה דבר דבריו אל הזקנים אז מיד הבינו שכל הדברים יהיו דרך סרסרות שהקב"ה ידבר למשה ומשה לזקנים וזקנים לישראל, מיד קפצו ישראל לענות למשה והורו בזה שאין להם חפץ בסרסרות של הזקנים, ובאמרם כל אשר דבר ה' נעשה הורו שאינן חפצים גם בסרסרות של משה, ואמרו שנעשה כל אשר ידבר ה' אלינו ולא מה שתדבר אתה אלינו וטעמם ונימוקם עמם כי רצונם לראות מלכם, כי היה להם לומר סתם כן נעשה אלא שאמרו כל אשר דבר ה' למעט דברי משה, גם רמזו באמרם כל אשר דבר ה' נעשה. והקב"ה דבר ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. ש"מ שרצה ה' שהמה ישמעו קול ה' מדבר עמהם ולא ע"י סרסרות. ואמר לו הקב"ה אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל אתה בעצמך לא ע"י שום סרסרות ומשה הלך והגיד אל הזקנים תחילה והיה חרה לישראל היטב על שידבר עמהם ה' ע"י ב' סרסורים ע"כ אמרו כל אשר דבר ה' נעשה לשמוע בקול ה' ממש. לפיכך בפעם ראשון לא השיב משה אל ה' כ"א הדבר אשר עיקר השליחות תלוי בו והוא מ"ש נעשה כל דברי ה' ושייך בזה לשון וישב ועדיין לא אמר משה אל ה' כלום ממה שהבין מהם שרצונם לראות מלכם, כי חשב משה ודאי אלהים הבין דרכם ומחשבתם ויעשה כרצונם וכשחזר ואמר לו הקב"ה הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וגם בך יאמינו לעולם אז הבין שעדיין הקב"ה רוצה לדבר עמהם על ידי סרסרות, אז ויגד משה את דברי העם אל ה' הגיד לו מה שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ושייך בזה לשון הגדה ולא לשון תשובה כי דבר זה אינו תשובה על עיקר השליחות אלא הגדת דברים בעלמא את כל אשר קרהו עמהם. ואמר לו הקב"ה א"כ איפא זאת עשה, לך אל העם וקדשתם היום ומחר כי לראיית פני מלכם הם צריכין להיות קדושים כי קדוש אני וביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם, ואז יראו פני מלכם ובאמת שהתחיל לדבר עמהם בעצמו שהרי ב' דברות ראשונות מפי הגבורה שמעו עד שהיו יראים מן האש והקולות אז חזרו ממשאלותם ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה.

בעבור ישמע העם. וגם בך יאמינו לעולם. יאמינו אפשרות נבואתך שתהיה פנים אל פנים, כי אמנם אדבר עמהם פנים בפנים, בלתי שום חלום, כאמרו פנים בפנים דבר ה' עמכם והוא היות האדם מתנבא בעודו משתמש בחושיו, וזה חשבו לנמנע. עתה יאמינו גם בך שתהיה נבואתך באופן זה, כאמרו ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ולכן אמרו היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי כי אמנם לא היה ספק אצלם על אפשרות הנבואה, והיו יודעים שהאבות ומשה ואהרן ומרים כבר התנבאו, אבל לא היתה נבואת שום נביא עד הנה כי אם במראה ובחלום, כמו שבאר הוא יתברך באמרו במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. אמנם בנבואת משה בעודו משתמש בחושיו היה ספק אצלם לולא התנבאו גם הם באופן זה עד הנה, ובזה יאמינו בדברי משה, ולא יוכל שום נביא לקום נגדם, כי לא תהיה נבואתם בזאת המדרגה:

ויגד משה וגו׳. כפרש״י שרצונם לשמוע ממך ולא שהגיד דברים אחרים אלא הגיד כונה שניה ומסותרת שהיה בדיוק לשון התשובה כל אשר דבר ה׳ שתהיה הכונה כך. וכמש״כ לעיל. וזהו משמעות לשון הגדה כמש״כ לעיל ג׳. ואם שהקב״ה יודע מחשבות העם מ״מ למדנו דכך המדה. אשר דבר הנביא העומד לפניו ית׳ מועיל הרבה הן בביאור דבר האדם כמש״כ בספר בראשית ט״ו ג׳ הן בביאור דבר ה׳ כמש״כ שם ל״ב י׳ וכן בפ׳ זו להלן ט״ו:

ויגד משה את דברי העם אל ה'. פי' רבינו אברהם וכבר הגיד. והרמב"ן פי' מתחלה שאמר וישב משה דברי העם אל ה' לא שאמר לו מיד תשובתם אלא ששב לפניו אל ההר עם מענה העם שבידו לאמרם והנה הכל גלוי לפניו ולא שאלו מה ענה לך העם אלא אמר לו מיד הנה אנכי בא אליך בעב הענן ואז הגיד משה דברי העם ואמר רבונו של עולם בניך הם מאמינים ויקבלו עליהם את אשר תאמר. ורבותינו דרשו אותו על מצות הגבלה שכשעלה בשלישי ואמר דברי העם אל ה' שאמרו נעשה ונשמע אז אמר לו מצות הגבלה וירד בו ביום ואמרה לעם ועלה ביום הרביעי והגיד לה' תשובת העם על מצות הגבלה ואע"פ שהיא כתובה אחר כן אין מוקדם ומאוחר. וי"מ שמתחלה אמר לשם דברי העם שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה והקב"ה שהוא מבין סתרים הבין שהי' דעתו של משה לומר שלא יאמינו אלא מה שישמעו דברי השם בעצמו ולא שישמעו מזולתו ועל כן אמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן כדי שישמעו ממני ואז הגיד משה דברי העם כי כן הי' דעתם תחלה אלא שלא רצה הוא לפרש:

ביום המחרת שהוא רביעי לחדש. שהרי כל עליותיו של משה בהשכמה היו:

בעבור ישמע העם. ישמעו דברי מתוך האש וידעו שאני ה' מדבר עמך ויאמינו בדברי, ויהיו הם בעצמם נביאים בדברי, לא שיאמינו מפי אחרים, כמשא"ה הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי:

ויגד משה. וכי מה הגיד להם משה לישראל שהגיד דבריהם להקב"ה, אלא בתחלה פירש מתן שכרה, דכתיב (פ׳ ח') וישב משה, דברים שמשיבין דעתו של אדם, ולבסוף פירש עונשה, דכתיב ויגד משה, דברים שקשים לאדם כגידין ^טוואע"פ דהלשון ויגד מוסב על דברי משה להקב"ה ולא לישראל, אך מדלא מצינו דברים חדשים שאמר משה לישראל נוסף על הדברים הקודמים שבפסוק ז', לכן דרשו דמה דכתיב בפסוק ח' וישב משה ובפסוק ט' ויגד משה הכל תשובה אחת היא, ומדכתיב פעם לשון וישב ופעם ויגד דרשו שבא לרמז שפעמים הסביר להם דברי ה', פעם בדברים שמשיבין דעתו של אדם ופעם בדברים קשים כגידים, והוא ע"ד לשון הכתוב (זכריה י"א ז') ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים וארעה וגו'.
והנה בגמרא איתא עוד שתי דרשות על שנוי הלשונות וישב ויגד, והעתקנו את זו שלפנינו מפני שבאה באחרונה, וכמו במה שנוגע להלכה תופסים כלישנא בתרא לעיקר כך בדברי אגדה תפסנו את זו שהיא אחרונה, וגם רש"י לעיל בפסוק ג' הביא דרשה זו. .
(שבת פ"ז א׳)

ביום המחרת כו'. שהרי כל עליותיו בהשכמה היו:

יאמינו לעולם. פירוש לעולם לדורות הבאים יאמינו באמצעותך בכל הנביאים על דרך שכתב רמב''ם בפ''ח מה' יסודי התורה וזה לשונו כל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות וכו' אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון עד כאן. וכתב עוד שם כי אמונת משה לא היתה לצד המופתים וכו' אלא לצד ששמעו בדבר ה' עמו והם עדים באמיתות נבואתו. ועל פי הדברים יכולנו לפרש וגם בך יאמינו לעולם טעם אומרו לעולם רמז גם על שאר נביאים הבאים אחריו לעולם כשיבא גם כן נביא להם שלוח ממני יצדיקו נבואתו. כי האותות שיעשו לא יאמתו הנבואה אלא במצות ה' על אמונתם וזולת הבחנה זו גם המצוה במצוה זו יש בו פקפוק כשתהיה אמונתו על פי האותות זולת כשישמע העם בדברו עמו.

תורה אור:
[א] הנה הרמב"ם במו"נ (ח"ב פל"ב) כתב, שכמו שיש ג' דעות בקדמות העוצם וחדושו, כן יש ג' דעות בנבואה, שכמו שבחדוש העולם, דעה א"] הוא דעת אריסטו שהעולם קדמון, ב] דעת אפלטון שהעולם מחודש רק שנברא מחומר קדום, ג] דעת תורתנו שהעולם נברא יש מאין, כן בנבואה: דעה א' הוא דעת הפתאים, שהש"ת יבחר מי שירצה מבני אדם וישרה בו הנבואה וישלחהו אעפ"י שאינו מוכן לזה, דעה ב' דעת הפילוסופים שהנבואה שלמות מיוחדת לאדם, וא"א שינבא רק מי שמוכן לזה, אמנם מי שיש בו השלמות הזה מוכרח שינבא, דעה ג' דעת תורתנו שאפשר שיהיה איש מוכן לנבואה ויכין א"ע לזה ולא יתנבא, כי זה תלוי ברצון הבורא ולפי מה שתלה הדעות בנבואה בהדעות בקדמות העולם וחדושו דבריו נפלאו מאד, והוא סותר א"ע, שלפ"ז מבואר שלפי דעת אריסטו שהעולם הקדמון ואינו תלוי ברצון הבורא, כן הנבואה מחויבת למי שיש לו ההכנה לזה ואז א"א שלא ינבא, ולדעת אפלטון שהעולם מחודש רק שנברא מחומר קדום, יחויב שגם הנבואה תלוי ברצון הבורא, ובכ"ז צריך שיהיה מוכן לכך שזה כעין החומר לנבואה, ואז תלוי ברצון הבורא אם ירצה ינבא אותו, ולדעת תורתנו שהעולם נברא יש מאין ברצון הבורא, כן יוכל להיות חלות הנבואה יש מאין ואף שאינו מוכן לכך ינבאהו אם ירצה, כמו שברח העולם יש מאין, ואיך יסכימו דבריו עם דבריו, אחר שאנחנו מאמינים בבריאת עולם יש מאין, ראוי שגם הנבואה תחול ברצון הבורא גם על הבלתי מוכן לזה. אמנם עם העיון דבריו נכונים, שכבר בארתי בפי' מעשה בראשית, שבריאת יש מאין לא היה רק ביום הראשון, וכל מה שעשה בששת הימים הכל היה יש מיש, וכן ינהג תמיד, כמ"ש בנדרים (דף ל) עמ"ש אם בריאה יברא ה' אם בריאה מששת ימי בראשית מוטב ואם לאו יברא ה', מקשה והא אין כל חדש תחת השמש, כי אחר הבריאה הראשונה לא תצויר בריאה יש מאין, ואיך אמר יברא ה' שבריאה הוא יש מאין. אולם במתן תורה שדבר ה' אל כל העם פנים אל פנים וכולם זכו לנבואה אעפ"י שרוב העם לא היו מוכנים לכך, הרי היה זה כבריאה יש מאין, וע"ז אמרו חז"ל גדול יום מ"ת כיום שנברא בו שמים וארץ, ר"ל כי באותו היום היה בריאה יש מאין, כמו בבריאה הראשונה שברא שמים וארץ שהיה בריאה יש מאין. אולם למה היה צריך הנס הנפלא הזה אשר לא היה כמוהו למן הבריאה הראשונה, זה באר היטב בעקרים מאמר הראשון, שחקר באשר נמצאו דתות רבות נקראות אלהיות והקבלה נמשכת בכל אחת לבעלי הדת ההוא, במה יודע אפוא ההבדל בין הדת האלהית האמתית ובין המזויפת מתדמה באלהית ואיננה אלהית, ויאמר כי אמות הדבר על שני פנים, אם אמות עצמי ואם אמות בלתי עצמי, והאמות העצמי הוא שיתאמת הדבר, אם מצד סבותיו, אם מצד סגולותיו העצמיות, והאמות הבלתי עצמי הוא בשיתאמת הדבר העצמי אמות מקרי, לא מצד סבותיו ולא מצד סגולותיו העצמיות, והמשל בזה שני רוקחים שהובאו לפני חכמי הרפואה לעשות מרקחת התריא"ק הגדול, ואמר האחד כי הוא ירקח התריא"ק רקוח יפה מציל מכל מיני סמי המות ומכל הארסיים בראיה שהוא יראה לפניהם בשר האפעת וכל הסמים הראויה לכנס בהתריא"ק וינסה סגולות כל הסמים הפשוטים והוכרו כולם שאין בהם חשש זיוף, שאין ספק שהתריא"ק שרעשה על זה הדרך אין בו חשש זיוף, וכן אם יברר שהתריא"ק הוא טוב בראיה שהוא ירפא כל החולים שראוי לרפאם בתריא"ק, שזה ברר הדבר מצד סגולותיו העצמיות אעפ"י שאינו ברור חזק שהראשון, והרוקח השני יאמר כי הוא יברר שהתריא"ק שעשה הוא טוב ע"י שיעשה אותות ומופתים שילך במו אש ולא יכוה וכדומה, וזה אינה ראיה עצמית על טובת התריא"ק, וכן הנביא שרוצה לברר שנבואתו אמת ע"י שיתן אותות ומופתים אינו ברור עצמי, וכ"ש אם ירצה לברר עי"ז שהוא שליח מאת ה' להנתן תורה על ידו, וע"כ הגם שנצטוינו לשמוע אל הנביא אשר יתן אות ומופת כ"ז שלא יכזב, בכ"ז לא יהיה זה אם רוצה שיהיה שליח תורה, וכמ"ש הרמב"ם בה' יסודי התורה שמרע"ה לא האמינו בו ישראל מפני האותות והמופתים עד מעמד הר סיני, שאז עינינו ראו את האש ואת הלפידים וצפו במראה בנבואה ונתברר להם אמיתת מציאות הנבואה, כמ"ש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ושמעו שאלהים אמר למשה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה, ועל כן רצה ה' שתנתן התורה בפרסום גדול ורבוי עצום של ששים רבוא, והם הנחילו הקבלה הזאת אשר ראו בעיניהם לבניהם אחריהם לדור אחרון, וע"כ כל מי שיקום לאמר שהוא שליח מה' ליתן תורה לעם, נשיב אליו שתורה שלא תנתן מאת האלהים בפרסום גדול כזה אינה אלהית, וכ"ש כשבא לבטל התורה הנתונה ממשה, שישיבו לו שאז צריך שיתראה ה' בעצמו לפני ששים רבוא בפרסום גדול והתגלה בעת נתינתה, כי הדבר המצטוה לנביא בינו לבין עצמו יש חשש וספק בדבריו אף בדורו וכ"ש בדורות הבאים:

רצוננו לראות את מלכינו. והא דלא כתב תשובה זאת בתורה, מפני שהקב"ה אמר להם "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן וגומר", ואם כן אמר להם שיבוא וידבר עמהם, ולא היה תשובתם רק הסכמה 'רצוננו לראות את מלכינו'. ולא דמיא לתשובה דלעיל (פסוק ח), דהיה הקב"ה שואל אותם אם יקבלו התורה אם לאו (פסוק ה), והוצרכו להשיב "נעשה ונשמע, אבל כאן לא היה צריך רק שלא ימאנו ויאמרו שאל ידבר הקב"ה עמהם, ואין כאן שום חידוש, לכך לא נכתב תשובתן:

בעבור ישמע העם בדברי עמך. מלמד שאמר לו הקב״ה למשה הריני קורא לך מראש ההר ואתה עולה, שנאמר ויקרא ה׳ למשה (פסוק כ).

רש"י ד"ה וגם בך, גם בנביאים הבאים אחריך. ע"כ. קצת תמוה שבמשפט שכל כולו בא להוסיף - לא רק בי אלא גם בך יאמינו - נדרשת תיבת גם לרבות. (פ' יתרו תשנ"ד) וכך כתב "אור החיים" הק' על אתר: פירוש "לעולם", לדורות הבאים... הבאים אחריו לעולם. וראה "באר מים חיים" שדרשה זו באה בשל הכפילות, שהרי במשה כבר נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (יד, לא).

ויגד משה את דברי וגו'. בְּיוֹם הַמָּחֳרָת, שֶׁהוּא רְבִיעִי לַחֹדֶשׁ:

ומ"ש הנה אנכי בא אליך בעב הענן. לפי שלעולם אין האדם יכול להשתמש בב' חושים בשוה כאחד לראות ולשמוע כאחד, ע"כ אמר הקב"ה אם אראה להם בגלוי יתנו לבם ודעתם על הראיה לראות מלכם ולא יתנו לבם על השמיעה לפיכך אבא בעב הענן עד שלא יכלו לראות כדי לחזק חוש השמע זה שאמר בעבור ישמע העם.

ויגד משה את דברי העם אל ה'. כאשר שמע תקנת קונו למען יאמינו במין נבואתו, הרגיש בספק העם והגיד דבריהם, בחשבו שהטעם שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, ולא אמרו כן נעשה בלבד, היה מפני שהיו מסופקים אם היתה נבואת משה באופן זה דברי ה' או על ידי מלאך, ושאולי אם יקבלו עליהם דברי מלאך ידקדק עליהם כחוט השערה, ולא יסלח, כאמרו כי לא ישא לפשעכם ובכן אמרו שלא יעשו זולתי דברי ה' בלבד:

את דברי העם וגו'. תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונ' לשמוע ממך אינו דומה שומע מפי שליח לשומע מפי המלך. ובמכילתא ויגד משה את דברי העם רבי אומר וכי מה אמר המקום למשה לאמר לישראל או מה אמרו ישראל למשה לאמר למקום אלא אמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו לא דומה שומע מפי פרגוד לשומע מפי המלך:

וגם בך יאמינו. ואם יקום בקרבם נביא כנגד דבריך, יכחישוהו מיד, כי אחרי שזכו כולם למעלת הנבואה לא נשאר בהם צד פקפוק בענין, וידעו בבירור כי הכל נעשה במצות אדון העולם ומידו הגיע אליהם הכל. ולולי שזכו לנבואה, בכל האותות שעשה משה לעיני פרעה ולעיניהם הי' מקום לבעל דין לחלוק ולומר, מי יודע, אם לא נעשה בתחבולת חכמת השדים או בכח שמות המלאכים. (רמב"ן ורב"ח ועיקרים מ"א פי"ח, והחינוך בהקדמתו):

לשומע מפי המלך כו'. מתשובתו של הקב"ה שהשיב למשה, אנו למידין שמשה אמר לו כך. שהרי השיב למשה (פסוק יא) כי ביום השלישי ירד ה' וגו', על כרחך צ"ל שהם בקשו ממנו. והרא"ם פי' בשם המכילתא, דאם לא כן מה אמרו ישראל למשה לאמר למקום:

אלא שיש לתת לב בדברי הרמב''ם איך יצדק לומר שלא האמינו במשה והלא כבר נאמר (לעיל י''ד ל''א) ויאמינו בה' ובמשה וגו' כי מופתיו ואותותיו מופלאים הם ומה גם מעשה קריעת ים סוף הוא דבר מבהיל ובו יצדיקו ויכריחו האמונה, הן אמת כי בשאר נביאים לצד שאין צריכין לעשות אותות חזקים וגדולים כאותות משה לזה צריכין אנו לחזק אמונת נבואתם על פי מאמר ה' אשר צוה לשמוע לו מה שאין כן משה. ומה שכתב רמב''ם שם כי אותות שעשה משה לא היו כדי שיאמינו בו אלא לצורכי ישראל וכו' כאמור שם, סוף כל סוף ישתמע האמת מעצמו כי משה אמת:

וכן שעי"ז נשתל בהם טבע הנבואה ונתברר להם מציאותה, ועז"א חז"ל וגם בך יאמינו שכן יאמינו גם בנביאים, ובכ"ז לא יאמינו רק בנביאים שינבאו על שמירת תורת משה והנביא שיאמר ששלחו ה' לשנות דבר מה"ת יומת, כמ"ש בתורה אור בארך. ויגד משה את דברי העם אל ה', אז תגיד משה לה' דבר חדש, מה שלא נשלח עליו, חוץ ממה שהשיב תשובת על הדבר שנשלח עליו, והוא מה שהוסיפו העם לבקש שלא יהיה ביניתם חלוף מדרגות ושרוצים שכולם יהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש, וזה כולל ג"כ שאין רוצים שיהיה אמצעי בינם לבין ה' ושיגיע להם התורה ע"י משה, ואחריו ע"י הזקנים כמ"ש כיצד סדר משנה שלמדו התורה ע"י משה ואהרן ונו"א והזקנים כמ"ש בעירובין (דף סד), רק רצו שה' ידבר עם כולם פנים בפנים ויתן להם את התורה כולה בעצמו בלא שליח, ובאמת מבואר בדברי חז"ל שאם היו זוכים לזה אז ולא היו מתיראים מן האש, היו כולם עולים בהר ה' והיו מקבלים כל התורה מפי הקב"ה בעצמו והיו למדין ולא שכחין, ואמר במכילתא רבי אומר וכי מה אמרו ישראל לאמר למקום אמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו לא דומה שומע מפי פרגוד לשומע מפי מלך אמר המקום תן להם מה שבקשו:

וגם בך יאמינו לעולם. גם בך לרבות הנביאים העתידים לעמוד אחריך.

וטעם בעב הענן. ברדת השם על ההר.

רש"י ד"ה את דברי העם וגו', תשובה על דבר זה, שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך. אינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי המלך. רצוננו לראות את מלכנו. ע"כ. כך צריך לפסק. רש"י מבקש לגלות את מה שהכתוב העלים, שכן נאמר "ויגד משה את דברי העם אל ה'", ולא נאמר מה היו דברי העם. וקשה לי, מה ראה הכתוב להעלים את דברי העם, ואחר שהעלים, מדוע מבקש רש"י לגלות? (פ' יתרו תשנ"ח) על שאלה זו השיב הרב איתן שנדורפי שי' על־פי דברי המהר"ל בספרו נצח ישראל (פרק יא). שם מבאר המהר"ל מדוע העלימה התורה את מעשי צדקותו של אברהם אבינו בשלבי חייו המוקדמים, לפני התגלות ה' אליו, ואילו חז"ל סיפרו באריכות - על חקירתו את העולם, על השגתו את ה' ועל מסירות נפשו למען ה' כשהסכים להיות מושלך לכבשן האש על אמונתו בה' - מדוע אין הדברים כתובים בתורה? מבאר המהר"ל שהתורה רצתה להדגיש שבחירת ה' באברהם אבינו היתה לא בגלל מעשיו הטובים של אברהם אבינו, אלא מצד רצון ה', וגם כאשר בני ישראל אינם בשיא המעלה, הם חביבים בעיני ה'. נמצא שישנם מעשים שלא נכתבו בתורה למרות חשיבותם כדי ללמדנו כי הבחירה האלקית בעם ישראל איננה תלויה במעשים ועל כן אינה בטלה לעולם.

את דברי העם וגו'. תְּשׁוּבָה עַל דָּבָר זֶה; שָׁמַעְתִּי מֵהֶם שֶׁרְצוֹנָם לִשְׁמֹעַ מִמְּךָ, אֵינוֹ דּוֹמֶה הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי שָׁלִיחַ לַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הַמֶּלֶךְ, רְצוֹנֵנוּ לִרְאוֹת אֶת מַלְכֵּנוּ (מכילתא):

ויגד. אחר שאמר מקודם וישב משה חזר ואמר כאן ויגד משה, כי הי' למשה לקיים שני צוויים, אמירה והגדה, כה תאמר ותגיד, ולא קיים זה ביום אחד רק בזא"ז, ואחר שהשיב תשובתם על האמירה שהיא רכה, חזר והציע לפניהם ענין ההגדה הם העונשין בעברם על המצות כמבואר (משפטים כ"ד ג') ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים וע"ז השיבו שם כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה. הנה תשובתם זו השני' על קבלתם עונשי התורה בעברם עלי', השיב משה אל ה', ועז"א כאן ויגד, והכי איתא (שבת דפ"ז) בתחלה פי' מתן שכרן דכתיב וישב משה, דברים שמשיבין דעתו ש"א, ולבסוף פי' עונשה דכתיב ויגד משה דברים שקשין לאדם כגידין, וכן מבואר במכילתא וכי מה אמר המקום לאמר לישראל או מה אמרו ישראל למקום לאמר אלא מתוך שנאמר ויבא משה ויספר לעם אמר להם אם מקבלין אתם עליכם עונשין וקבלו עונשין בשמחה:

ונראה לומר כי האמונה שהאמינו ישראל במשה היתה שהוא עבד ה' וה' חפץ בו ועושה תפלתו ורצונו אך לא האמינו שהיה ה' מדבר עמו, כי יש סברא מחכמי אומות שמוכיחים בהרבה הוכחות כפי פילוספיותם כי מן האי אפשריות שידבר ה' עם אדם וחי, ואלה יצדיקו כי ה' ישמע ויענה ויאהב לחביביו ויעשה רצונם, ולצד שיש סברא זו בעולם נוכל לומר כי הגם שהאמינו ישראל במשה עבדו פירוש שהוא עבד ה' וישמע ה' תפלתו ויעשה חפצו ורצונו אבל לא מפני זה יצדיקו כי ידבר ה', וישנה עדיין לחששת פילוסופי האומות, לזה אמר ה' אליו בעבור ישמע העם בדברי עמך ובזה יצדיקו כי ידבר ה' עם האדם וחי.

ויגד משה את דברי העם אל ה׳. וכי מה אמר לו הקב״ה למשה לאמר לישראל, ומה דברו ישראל להגיד לפני הגבורה, ר׳ יוסי הגלילי אומר מצות הגבלה אמר להם, והם קבלו עליהם. ר׳ אלעזר בן פרטה אומר, אמר להם משה רבינו אם תקבלו עליכם עונשים בשמחה, הרי אתם מקבלים שכר, ואם לאו אתם מקבלים פורעניות, וקבלו עליהם עונשים בשמחה, לכך נאמר ויגד משה. רבי אומר אמרו לו רצוננו לשמוע מפי מלכנו, לא דומה שומע מפי הפרגוד, כשומע מפי המלך, לכך נאמר ויגד משה.

ובדברי עמך. עשרת הדברים. אז יאמינו כי נכון הוא שידבר השם עם אדם וחי:

בדרך זו ניתן להבין גם מדוע העלימה התורה את דברי בני ישראל: "רצוננו לראות את מלכנו". בכך רצה הכתוב ללמד כי גם בלא שהיו אומרים זאת היו מקבלים את התורה. יתרה מזאת - ניתן לומר כי מסיבה זו נדחו הפסוקים הראשונים שבפרק כד השייכים לסדר ההתרחשויות שקדמו למתן תורה ונכתבו מאוחר יותר, לאחר פרשת משפטים (כך שיטת רש"י. ראה מש"כ למעלה בפסוק א). פסוקים אלו שבתחילת פרק כד מספרים על הברית שכרת ה' עם ישראל למרגלות הר סיני ערב מתן תורה, ובהזדמנות זו אמרו ישראל כאחד "נעשה ונשמע!" על מעמד זה מספרת התורה רק לאחר מתן תורה לאמור - מתן תורה אינו מותנה בכך שבני ישראל ייענו לברית האלקית עמהם ויאמרו "נעשה ונשמע", אדרבה! הפרשה שבאה לפני מתן תורה - פרשת בשלח - מספרת דווקא על תלונות בני ישראל על חוסר לחם וחוסר מים, להראות שגם ממצב נמוך זה יכלו ישראל להתעלות ולקבל את התורה. (וראה עוד במאמרו של הרב איתן שנדורפי שי' "נעשה ונשמע" ו"רצוננו לראות את מלכנו" בספרו "הדר התורה" על ספר שמות).

ואומרו וגם בך יאמינו פירוש באמצעותך יאמינו בנביא אשר אקים להם תחתיך בכל דור ודור לעולם כי תפקע מהם טענת סברא זו. או ירצה אומרו בך באמצעות נבואתך כשיצדיקוה כשתצוה להם שישמעון לנביא על פי אות יאמינו לעולם לכל נביא ונביא אבל זולת הצדקת נבואתך לא יועיל האות להאמין בנביא כמו שכתב הרמב''ם. אחר שכתבתי זה מצאתי ברייתא במכילתא וזה לשונם גם בך גם בנביאים שאחריך עד כאן, והם דברינו עצמם ובמה שפירשתי תבין כוונת דבריהם.

ד״א אמרו רצוננו לראות מלכנו, לא דומה שומע לרואה, ולכך נאמר ויגד משה את דברי העם, מה הגיד, הגיד מה שאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה, ואם תאמר כבר כתוב בפסוק של מעלה וישב משה, הבן וישב כתוב ולא ויגד, מלמד שבא משה להשיב תשובה להניד דברי העם, וקודם שדבר משה לפניו אמר לו הקב״ה הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ואחר דברו אמר ויגד משה, הדברים שהשיב להגיד ולא הספיק להגידם מקודם והגידם אחר כך, אבל הן הן הדברים הראשונים.

וטעם וגם בך יאמינו. שאתה נביא ויוסר הספק ממחשבותם. והנה כתוב מפורש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ועוד כתוב שם כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמוני ויחי ושם כתוב קרב אתה ושמע וזהו וגם בך יאמינו לעולם:

והנה בשמוע העם דברי ה' הצדיקו כולם יחד כי ידבר ה' עם האדם וחי וכמו שהגידו בפיהם ואמרו (דברים ה' כ''א) היום הזה ראינו כי ידבר ה' עם האדם וחי והם עדי ה' בדבר ונכזבה דעת הפילוסופים בראיה ברורה, וגם הכירו מעלת הנביא משה במשה שנשאהו ה' בנבואתו דכתיב (פסוק י''ט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול וכמו שדרשו ז''ל בכתוב (מכילתא) יעויין שם דבריהם:

ויגד משה וגו'. אולי שהגיד שהסכימו לשמוע דברי ה' מפיו כמאמר ה' בעבור ישמע העם וגו', או שאין צריך עוד אות להאמין במשה שכבר האמינו במשה כי הוא נביא. ומכוון ההגדה היא, לימוד זכות על ישראל לבד, ולדבריהם ז''ל (מכילתא) שאמרו שההגדה היא שאמרו ישראל רצוננו לשמוע מפי ה', ולמאן דאמר לראות את מלכנו ידוייק לשון הגדה שהם דברים קשים שיבקש עבד לשמוע קול אלוהו או לראות כבודו יתברך. והגם כי מצינו שאמר ה' בעבור ישמע העם לא אמר שידבר עמהם אעל בדברו עם משה ישמעו הם ובקשתם היתה שידבר ה' עמהם, וטעם ההגדה הגם שלא יכחד ממנו דבר הוא להשיבו על שאלתם. ומצינו לו שהשיב תכף ומיד לך אל העם וקדשתם וגו':

ואשא אתכם על כנפי נשרים. זה מורה על התנשאות שאין לשער בתפיסת האדם, ואבא אתכם אלי תרגומו וקריבית יתכון לפולחני כענין שכתיב (ירמיה י"ג,י"א) כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל וגו', היינו שעבודת השי"ת יהיה דרך ישראל. ועתה אם שמוע תשמעו בקלי, היינו שיעבדו את השי"ת בשמחה ובאמונה לכוון עומק רצונו ית'. ושמרתם את בריתי, שתזהרו מאוד במצות לא תעשה, כי במצות עשה יש קדושה מאוד בעשיתו לכן בזה נתראה השמחה והתקופות שיש בעומק, אבל במצות לא תעשה שרומז על יראה, וביראה כתיב ובעבור תהיה יראתו על פניכם, היינו שעל הגוון לא נתראה בזה השמחה רק היראה, לזה כתיב ושמרתם את בריתי כיון שישמרו ויצמצמו עצמם על כל גווני לבושים יראו שגם בזה תוכו רצוף אהבה. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, היינו שושלת יחוס, ויחוסם יתחיל מהשי"ת בעצמו, כי השי"ת הוא אביהם, ומהשי"ת ישתלשל הקדושה דרך האבות עד לנו, וכן בפרט כל נפש מישראל מקבל מהשי"ת קדושה המיוחדת לנפשו בפרט. וגוי קדוש, שגם על הגוון יהיו ישראל מפוארים בגדרים שיתגדרו כרצון השי"ת. אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, היינו שאלו הדברים כוללים דברים הרבה.

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש נ"ל בס"ד שבח האדם שבחר בו השי"ת יותר מן המלאך היינו מפני דמלאך אין חידוש ופלא בקדושתו כי הוא רוחני ומושלל מן החומר ולמה לא יהיה קדוש אך האדם שיש לו גוף חומר עכור ועכ"ז יהיה קדוש זה פלא משל לאחד שהלך בשוק ומצא בחנות אחת צורת עוף עשוי מעץ ואבן אך היה עשוי בחכמה שנראה לעיני כל שהוא עוף הפורח ממש בלתי הפרש כלל ויתאוו לקנותו ויאמר לבעל החנות בכמה תמכור זה א"ל בעשרה זהובים א"ל שוטה עוף הפורח כזה הוא נמכר בעשרה פרוטות ואיך תרצה בזה עשרה זהובים א"ל זה עוף הפורח הוא מעשה שמים יש כמוהו לאלפים ורבבות לכך נמכר בזול דמצוי הרבה אך זה עשוי בחכמת אדם מעץ ואבן שהתחכם לעשוה העץ עוף ממש והוא דבר פלא אינו בנמצא לכך מחירו יקר וכן הדבר הזה המלאך אין לו חומר לכך קדושתו אינה פלא ויש אלפים ורבבות מלאכים שהם כולם קדושים אך האדם שהוא בעל גויה חמריי אם יהיה קדוש דומה למלאך זה פלא וחידוש שאינו מצוי לכך הוא חביב לפני הקב"ה ביותר ולז"א ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ולא מלאכי מרום אע"ג שהם קדושים יותר מכם יען כי נמצא בכם חידוש תרתי דסתרי שאתם גוי ר"ל בעלי גוי וגוף חמריי ועכ"ז הוא קדוש לכן נבחרתם אצלי:

ויאמר ה' אל משה. אם כן שמזקיקין לְדַבֵּר עמם, לך אל העם:

וקדשתם היום ומחר פירש רש''י וזמנתם. וכן דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות י״ט:י׳). וכמהו אני צויתי למקודשי (ישעיה יג ג), וכן התקדשו למחר (במדבר יא יח). ור''א אמר (אבן עזרא על שמות י״ט:י׳) שירחצו במים. ומה טעם היום ומחר, ואין צריך לרחוץ אלא פעם אחת והנכון שיהיו קדושים, שלא יגשו אל אשה ואל כל טומאה, כי הנשמר מן הטומאה יקרא מקודש, כמו שאמר בכהנים לנפש לא יטמא (ויקרא כא א), קדושים יהיו לאלהיהם (שם ו), וכתיב כי הכהנים לא התקדשו (דהי''ב ל ג), ר''ל לא הטהרו, וכן כי אם אשה עצורה לנו ויהיו כלי הנערים קדש (שמואל א כ״א:ו׳). ובידוע כי ירחצו במים, והוא נלמד מכבוס הבגדים. וכך אמרו במכילתא (כאן) אין כבוס בגדים בתורה שאין טעון טבילה:

ויאמר. וקדשתם היום ומחר. הנה הרחיב להם זמן להתקדש שאר זה היום ומחר:

וקדשתם - לשון הזמנה, כמו: התקדשו למחר ואכלתם בשר.

לך אל העם. כפרש״י דאחר שמבקשים לשמוע ממש נדרשים להכנה רבה זו. ולא שחזר הקב״ה מדבורו הראשון ח״ו שאמר שרק ישמעו בדברו עם משה. אלא שנתבארו באופן השני שישמעו שיש עוד דבור למשה בפ״ע מה שלא שמעו הם. והיינו כמו שביארנו בס׳ דברים י׳ ד׳. דעל דברות הראשונות כתיב דבר ה׳ עמכם. ועל דברות האחרונות כתיב דבר ה׳ אליכם. ללמדנו דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האזנים יכולין לשמוע. והיה כל העם שומעים זכור לבד. ושמעו ג״כ שיש עוד דבור למשה ואין יודעים מה. ומשה שמע גם דבור שמור ונמצא דברות הראשונות היה דבר ה׳ עמהם ממש ודברות האחרונות היה דבר ה׳ אליהם. היינו ע״י משה אליהם:

לך אל העם: לא שמע אליו וצוהו שיזמין את העם לקבל התורה.

וקדשתם. פירש"י וזמנתם. ור' אברהם פי' שירחצו במים. והרמב"ן פי' שיהיו קדושים ולא יגשו אל אשה ואל כל טומאה כי הנשמר מכל טומאה נקרא קדוש:

וקדשתם היום ומחר. קדושה זו היא שלא יגש אל אשה גם להפריש עצמן מכל טומאה כי הנשמר מן הטומאה נקרא קדוש.

וקדשתם. מלת וקדשתם פירש"י וזמנתם, והרמב"ן רפי"ג מא"ב כתב טבילה היתה במדבר קודם מ"ת שנאמר וקדשתם, והראב"ע פי' שירחצו במים, ושפיר השיב עליו הרמב"ן כי מה טעם היום ומחר וא"צ לרחוץ אלא פעם אחת, והוא פי' שיהיו קדושים שלא יגשו אל אשה ואל כל טומאה, יעו"ש. ול"נ שבמלת וקדשתם נכלל ענין גדול, כי מלת קדושה בכ"מ ענינו הפרישה והבדלה התעלות והתרוממות מכל עניני פחותי הערך, הנזור מתאות הזימה וממאכלות אסורות נקרא קדוש, לכן בסוף פ' עריות ומאכלות אסורות נאמר (קדושים כ') והייתם לי קדושים, וכן יש מעלות רבות בקדושה המקדש ופורש עצמו מדבר המותר לו, שאינו שטוף בביאת נשיו המותרות ומתרחק מלהיות מסובאי יין ומזוללי בשר ומלדבר דברי נבלה, ויש מתקדש עוד יותר שלא יוציא זמנו בדברי חול באסיפת ממון, והוגה בתורה ומחשבות אמת תמיד ולא יחוש לכל מקרי העולם, כי לבו קדוש ומתרומם על הכל, ודבוק באלהיו, וכמ"ש התורה אצל השבת אני ה' מקדישכם אני מבדיל ומפריש ומרומם אתכם מכל זולתכם (ובריש פ' קדושים הועתקו דברים גדולי הערך הנכנסים תחת סוג הקדושה). הנה אמר ה' א"מ מאמר כולל, וקדשתם היום ומחר ר"ל שבאותן שני הימים ישתדל עמהם עד שכל אחד כפי כח נפשו יהי' פרוש ונבדל מפחיתיות יצרו הרע בטבעו, ויתגדל ויתרומם עליו, והוא יסוד כל התורה כולה, והעד על פירוש זה היא דעת רז"ל במכילתא שהודיעונו שבאותן שני ימים קרא משה לעיני כל ישראל מתחלת בראשית, עד כאן, שממנו יראו דורות הראשונים כשעברו על מצות ה' שנענשו, וכן השכר שנתן ה' לעושי רצונו והציל חסידיו מכמה מאורעות, שעי"כ יתנו לב ללכת בדרכי ה' ולשמור מצותיו, והודיען מצות שנצטוו בני נח ומצות שנצטוו במרה ובמצרים ושאר כל המצות כולן, ועז"א התורה (בחקותי כ"ו) ואלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה, יעו"ש במכילתא; כל זה הודיע משה לישראל באותן שני ימים קודם מ"ת כדמפורש בקרא (משפטים כ"ד) ויבא משה ויספר לעם את כל דבר' ה' ואת כל המשפטים, ונאמר עוד שם, ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם. ואף שפ' זו כתובה לפנינו במשפטים, מקומה כאן קודם מ"ת ואין מוקדם ומאוחר בתורה, כדאיתא (בואתחנן רבה) ודבריהם אמת; ושם במקומו יבואר לשון המקרא שיורה בביאור דעתם האמיתית בזה, כל אלה הדברים כלל הוא ית' למשה ואמרו אליו וקדשתם היום ומחר, ר"ל שישתדל לסדר לפניהם ענינים אלה אשר על ידם יחנך אדם את נפשו להתעלות אל מדרגות הקדושה ולהיות מופרש ומובדל מהבלי העולם ופחיתיותיו, ותרגום וקדשתם (זיא צור הייליגקייט איינווייהען):

וקדשתם היום ומחר. היום ומחר שני ימים, ומשה אמר (פ' ט"ו) היו נכונים לשלשת ימים, לפי שהוסיף יום אחד מדעתו, שהיה דורש היום ומחר – היום כמחר, מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו, ולילה דהאידנא נפיק ליה, ש"מ תרי יומי לבר מהאידנא ^טזר"ל וזה אי אפשר שיהיה היום ולילו עמו דהא צוה ביום ולכן הוסיף יום אחד שלם. וכתבו התוס' שאין זה דרשה גמורה, דבפשטות משמע היום ממש, וגם אם נימא דדרשה גמורה היא הלא לא שייך שהוסיף מדעתו אלא מחיוב הדרשה. .
(שם שם)

ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם. אז הסכים ה' לזה עפ"י שאלתם שינסה דבר זה בעשרת הדברות לדבר עמהם פנים אל פנים שלא באמצעות משה ויראה אם יהיו נכונים לזה ואז יקבלו כל התורה מפי הקב"ה בעצמו, וע"ז צריך קדושה וטהרה והכנה יתירה, ואמר למשה שיקדש אותם בקדושה הצפונה בדעות ובמדות ובטהרת הגוף, ובקדושה הגלויה שיכבסו שמלותם, גם י"ל שרמז בכבוס השמלות גם על טהרת הגוף שהוא שמלת הנפש, ובמ"ש וקדשתם הוא קדושה הפנימית של הדעות והמדות:

וקדשתם היא טבילה ובמכילתא אין כבוס בגדים שלא יהא צריך טבילה:

ז״ל הרמב״ן וְקִדַּשְׁתָּם פירש״י וזמנתם וכן דעת אונקלוס וּתְזַמְנִנוּן וכמוהו אני צויתי למקודשי וכן התקדשו למחר וכו׳ עכ״ל:

ויאמר ה׳ אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר. זה יום רביעי לחדש, ומחר זה יום חמישי לחדש, ובהשכמת יום ששי בנה מזבח, זו דברי המכילתא, ועיינתי אני במס׳ שבת בפ׳ אמר ר׳ עקיבא בברייתא תנו רבנן בששי בחודש ניתנו עשרת הדברים לישראל, ר׳ יוסי אומר בשבעה בו, אמר רבא דכולי עלמא בראש חדש אתו למדבר סיני כתוב הכא ביום הזה, וכתיב החדש הזה לכם (שמות יב ב), מה להלן ראש חדש, אף כאן ראש חדש, ודכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל, כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), וכתיב התם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שם יג ג), מה להלן בעיצומו של יום, אף כאן נמי בעיצומו של יום, כי פליגי בקביעא דירחא, ר׳ יוסי סבר בחד בשבא איקבע ירחא, ורבנן סברי בתרי בשבא איקבע ירחי, ואע״פ שר' יוסי נימוקו עמו, ואמר יום אחד הוסיף משה מדעתו, לא עמדה הלכה כמותו, אלא לפי שאמר בשבעה בו והוצרך לומר יום אחד הוסיף, וקרא לא דייק כוותיה, מ״מ נראין הדברים כרבנן שאמרו בשני בשבת הוקבע ראש חדש סיון כמו שכתבנו למעלה, שר״ח ניסן הוקבע יום ו׳, ור״ח אייר יום ז׳ ויום א׳, וביום ראשון באו למדבר סיני, ואכלו את המן חמשה ימים קודם לשבת, שנאמר ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות טז כו), לפי שהיה מדבר אליהם ביום ראשון על ירידת המן, אמר להם ששת ימים, כלומר ששת ימי שבת, אבל הוא עד הבקר לא נמצא שנאמר ובקר וראיתם את כבוד ה׳ (שם שם ז), וראש חודש סיון הוקבע בשני בשבת כרבנן, ובו ביום באו במדבר סיני, אותו היום היו טרודים מן הדרך ולא אמר להם כלום, ביום שני שהוא שלישי בשבת אמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, ברביעי בשבת אמר להם מצות הגבלה, בחמישי עשו פרישה שהוא רביעי בחדש, שנאמר וקדשתם היום, זה יום רביעי בחדש, ומחר זה יום חמישי בחדש, שהוא ששי בשבת, וביום השבת שהוא ששי בחדש, קבלו עשרת הדברות והוא יום חג השבועות, יום מתן תורה, יום חמשים ליציאת מצרים, לכך נאמר תחת התפוח עוררתיך (שה״ש ח ה), ואומר בתפוח בעצי היער (שם ב ג), מה תפוח זה מוציא פירות לחמשים יום משתפרח, כך התורה נתנה לחמשים יום לגאולת ישראל, ונתנה תורה לסוף שבעה דורות, אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, ומשה, שהן סוף שבעה שבועות לגאולתן, שהוא יום שביעי המקודש, כי בו שבת מכל מלאכתו.

ויאמר ה׳ אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וגו׳.
מכילתא, מסכתא דבחדש פ״ג: ומה עשה משה בחמישי השכים בבקר ובנה מזבח, שנאמר: וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר, העמיד שתים עשרה מצבות לשנים עשר שבטי ישראל, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים שתים עשרה מצבה על כל שבט ושבט.
קי״ל בהוריות דף ד׳ גבי העלם דבר דכל שבט ושבט צריך להביא פר בפ״ע או פר ושעיר בע״ז, אם זה דוקא שיביאו כולם או כל א׳ וא׳ לעצמו, ועי׳ בדברי רבינו בהל׳ שגגות פי״ב הל׳ א׳, מוכח שם מלשונו דגבי ע״ז צריך דוקא שיביאו כל השבטים ובשאר דברים כל שבט בפ״ע, ועי׳ בספרי פ׳ שלח, מבואר שם דגבי ע״ז כפרת שבט א׳ מעכבת על כולם ובשאר דברים משמע דלא … ובזה י״ל כונת המכילתא פרשת יתרו גבי בנין המזבח שבנה קודם מתן תורה אם היו י״ב אבנים או כל מזבח היה מי״ב אבנים, ור״ל דגם דשבט א׳ הוא קהל בפ״ע מ״מ מעכבים זה את זה. עכ״פ יש חילוק בין ע״ז דמפי הגבורה שמעו כולם הוי אז ישראל בגדר הרכבה מזגיית אף דכל שבט ושבט היה מציאות בפ״ע ומעכבים זא״ז משא״כ בשאר מצות.

וכבסו שמלותם. לבא לפני בטהרה ובנקיות, ויהיו מזומנים ליום הג', נתן להם זמן כדי שיהיה להם שהות לטהר עצמם:

ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם וגו' והיו נכונים ליום השלישי וגו'. הכל רמז לו לפי שהם בחינת העם, והם עם אשר לא מבני ישראל המה מנעוריהם צריכים שמירה יתירה וקידושא רבא, ועל כן וקדשתם וגו' והיו נכונים ליום השלישי, בכדי שבשלושת ימים יקבלו אור השלוש בחינות שהזכרנו וכאשר כתבנו למעלה, גם במצות הגבלה הזכיר לו הכל בחינת והגבלת את העם וגו' כי הם צריכין שמירה ואזהרה יתירה.

"...וכבסו שמלתם". הרבה תמהתי, היכן יכבסו - וכמו כן היכן יטבלו מטומאתם אחרי הפרישה מן הנשים - הכל בבארה של מרים? ולא ראיתי מי שהעיר על זה. (פ' יתרו תשנ"ח)

וקדשתם. וְזִמַּנְתָּם, שֶׁיָּכִינוּ עַצְמָם הַיּוֹם וּמָחָר:

וטעם וקדשתם. שירחצו במים. ויורה על זה וכבסו שמלותם. כדרך ואם לא יכבם ובשרו לא ירחץ. על כן אמר משה אל תגשו אל אשה מעתה שיהיו קדושים ולא טמאים. ומי שנגש אל אשה יתקדש. כדרך והיא מתקדשת מטומאתה:

וקדשתם היום ומחר. לא פירש הקב״ה במה יתקדשו אלא שהדבר ידוע דסתם קדושה הוא פרישות מן האשה. וכדאיתא ברבה ר״פ קדושים כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש ריב״ל מייתי לה מן שונמית שאמרה כי איש אלהים קדוש הוא ר״א אמר מלמד שלא הביט בה מימיו ורבנן אמרי שלא ראתה טפח קרי על סדינו. וזהו דעת רבי במכילתא דתניא לא שמענו שאמר המקום לפרוש מן האשה אלא היו נכונים והיו נכונים לג״ש מה נכונים כאן לפרוש מן האשה אף והיו נכונים לפרוש מן האשה רבי א׳ ממקומו הוא מוכרע וקדשתם היום ומחר אם על ענין טבילה יטבלו בחמישי ויהיו טהורים בהערב שמש מה ת״ל וקדשתם היום ומחר אלא שאמר המקום למשה לפרוש מן האשה וע״ע בפי׳ מקרא ט״ו:

וקדשתם: שלא יגשו אל אשה ושירחצו בשרם במים, וכל זה דרך כבוד כלפי מעלה, וכדי שיתרשם הענין ויוחק בלבם יותר.

וכבסו שמלותם. מכבוס הבגדים למדנו טבילת הגוף, וכן דרשו רז"ל במכילתא אין לך כבוס בגדים שלא יהא טעון טבילה.

וכבסו. וממילא ידעינן מזה שטעונין טבילת הגוף, כי אין כבוס בגדים בתורה שאינו טעון טבילה (מכילתא), והטיב במ"ב לאמר שהוא כנ"י לתקון המדות, ע"ד שאה"כ בכל עת יהיו בגדיך לבנים:

וכבסו שמלותם. מלמד שטבילה נמי היו טעונין, דהא אם במקום שאין טעון כבוס בגדים טעון טבילה ^יזכגון בסתם בעל קרי דכתיב ביה (פ' מצורע) ורחץ במים ולא כתיב כבוס בגדים. , מקום שטעון כבוס בגדים אינו דין שטעון טבילה, ומכאן לגר שצריך טבילה ^יחועיין ביו"ד סי' רס"ח ובשו"ת רדב"ז החדשות סי' תל"ד. .
(יבמות מ"ו ב׳)

דרש האי גלילאה עליה דר׳ חסדא, בריך רחמנא דיהב לן אוריין תליתאי, ביום תליתאי, על ידי תליתאי, לעם תליתאי, בירח תליתאי, כמאן כרבנן שאמרו בשני בשבת הוקבע החדש ובחמישי עבוד פרישה.

וכבסו שמלתם. ת״א ויחורון לבושיהון. וביאורו כביסה לנקיות כמו שתרגם עה״פ וכבס שנית וטהר ויחוור. ולא משמעות טבילה דתרגומו ויצבע :

וקדשתם היום ומחר. יום חמישי ויום ששי וביום השביעי המקודש, שבת קבלו עשרת הדברות, שהוא יום שלישי להפרשה, והשכים משה בבקר, ובנה מזבח ולקח הדם ושם באגנות, והזה על ישראל, שלא קיבלו ישראל את התורה, אלא על ידי טבילה והזאה, ולפי שהענין הזה כתוב בפ׳ אלה המשפטים, ואין אומרים בתורה מה שהוקדם מוקדם ומה שהאחיר מאוחר, אלא אעפ״י שמאוחר, המבין יכול להבין ענינו, כי כלם נכוחים למבין, והט אזנך לשמוע, שפרשת אלה המשפטים, וכל ספר הברית כתב לו משה רבינו קודם לעשרת הדברות, שנאמר ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כד ז), ואח״כ קבלו עשרת הדברות, וכל אלו המעשים בו ביום נעשו, ולפי שרציתי להביא מדרש כל פסוק בענינו, הנחתי שלא לפרש פה פרשת ואל משה אמר עלה אל ה׳ (שמות כד א), כי כל אותה הפרשה היתה בין שלשת ימי הפרשה, בזמן שאמר וקדשתם היום ומחר. מהו וקדשתם. הפרישה מן האשה, שהפולטת שכבת זרע בתוך שלשה ימים טמאה, שעדיין לא הסריח, אבל ביום השלישי טהורה, שכבר יוצאת מתורת שכבת זרע ואינה ראויה להזריע, לפיכך לא הפרישם אלא שני ימים בלבד.

וכבסו שמלותם. ומנין לטבילה שהיו צריכין, שבכל התורה אין כיבוס בגדים בלא טבילה, שנאמר וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים (ויקרא טו יג).

ואבא אתכם אלי ועתה אם שמוע תשמעו בקלי וגו'. בפסוק הזה מראה השי"ת לישראל גודל אהבתו, ונותן להם עוז ותעצומות בקרבם להשי"ת. אם מלך בשר ודם יזמין למקוראיו איש אחד הלא לא ישוה לו כל תענוגי העולם בהיותו נחשב ונקרא לבוא לפני המלך, מכל שכן שהשי"ת הזמין את ישראל במאמר ואבא אתכם אלי, הלא כל חמדת תבל כאין נגד זה בראותינו אהבת ה' אותנו, ומכל מקום נאמר אחר כן ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, כענין שאיתא במדרש (רבה קדושים כ"ה,א') בני אם תקח אמרי (משלי ב',א') אם יש לך זכות קח אמרי כי תיבת אם רומז על זה, וזה ועתה, אף שעתה יש לך תקופות מאוד מזה שכתיב ואבא אתכם אלי, מכל מקום צריך אתה לרחמים, אם שמוע תשמעו היינו כשיהיה לך זכות תשמע בקולי, ולשמור את בריתי, ותמיד אתה צריך להתפלל לפני השי"ת ליישר אורחותיך כמו שכתיב (מלכים א' ח',נ"ה) אל יעזבנו ואל יטשנו להטות לבבנו אליו וגו' והיה לבבכם שלם עם ה' אלהינו.

אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים כו' להבין זה מה זה על כנפי נשרים עיין בפרש"י ומפרשים ונראה לי דאיתא במדרשים שיש כמה נובלות עיין שם ונובלות חכמה של מעלה תורה וכו' ונשרים הוא מלשון פירות הנושרים מלשון המשנה בסוכה או תחתי' מפני הנשר שהוא לשון נובלות. והנה על הים באו לידי השגות גדולות וראתה שפחה על הים כו' ואמרו זה אלי אפילו עוברות שבמעי אמם אמרו זה אלי כדאיתא בגמרא במדרשים וגם איתא בזו"הק ויצאו אל מדבר שור שראו שם מראות נכלאות ובאו לידי השגה למעלה מנובלות שלמעלה וזהו ואשא אתכם על כנפי נשרים ודו"ק.

והייתם לי סגולה י"ל הרמז בזה שיהיה ישראל נאחזים באגודה אחת ויהיה להם אחדות זע"ז כי יש ב' בחינות סגול וסגולתא והחילוק הוא ביניהם סגול הוא כך וסגולתא הוא כך ובין כך ובין כך צריך כ"א לחבירו אף שנכתב למטה הימנו ומשל ע"ז הוא מחשבונם שיש נקודה הנקרא נול שהוא בעצמו אינו מראה על שום חשבון כלל רק שהוא מועיל להורות על חשבון אות שאחריה שעולה לחשבון יותר כידוע נמצא שבהוספה נקודה א' אף שאינו כלום בעצמו עכ"ז מועיל לכל הבא אחריו לתוספת מרובה למאות ולאלפים ולרבבות כן הוא בנמשל עם בני ישראל שטוב להם שיהיה נאחדים תמיד יחד בחבורה א' ואז אף אותם שהם פחותים במעלה מועילים לחבריה' להתקד' בקדושה יתירה ולהשיג יותר במושכלו' בתוספת מרובה כמשל הנ"ל וכשהם מתאחדים למטה אז גורמים שיתאחד שירשם ג"כ למעלה והוא שמרמז והייתם לי סגולה היינו שתהיו בבחי' סגול וסגולתא שהעליון צריך לתחתון ממנו והתחתון צריך לעליון ממנו כן אתם תהיו נאגדים תמיד באגודה אחת ואז יתאחדו ג"כ שורשכם וזהו והייתם לי דייקא סגולה היינו שגם בעולם העליון תהיו סגולה כשתהיו למטה באחדות אחד והבן:

והיו נכנים. מֻבְדָּלִים מֵאִשָּׁה (שבת פ"ז):

ירד ה' לעיני כל העם שכלם יראו ברדתו שם, כי יראו מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר. לא שיראו את השם, דכתיב (שמות ל״ג:כ׳) כי לא יראני האדם וחי:

והיו נכנים. אולי לא יישן אדם בהם בלילה. שישמעו קול ה' בבקר. כדרך כהן גדול ביום הכפורים:

והיו נכונים. שיהיה גם הגוף טהור ומוכן לנבואה, לא הנפש בלבד, וזה בהיות מדרגת הנבואה העתידה אז להם פנים בפנים, בעוד היותם משתמשים בחושיהם. ולזה נאסרה האשה למשה מאז שהגיע לזאת המדרגה, שתהיה כל נבואתו מעת מתן תורה והלאה פנים אל פנים, כאמרו לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמוד עמדי כמו שבארוהו רבותינו ז"ל:

ירד ה' לעיני כל העם - יש לומר ויאמר ה', של תחלת הפסוק ע"י מלאך. לכן אמר: ירד ה'. ולא הקב"ה בעצמו מדלא כתיב ארד. כמו שפירשתי: וה' המטיר על סדום וגו' מאת ה' מן השמים. וגם בהגדות ראשון שבפסוק גבריאל והשני הקב"ה.

והיו נכונים ליום השלישי. לפי דברינו דבכלל וקדשתם הוא פרישות מן האשה א״כ פי׳ והיו נכונים היינו שיכינו עצמם לראות ולשמוע פלאות כדי שלא יצאו מדעתם במראה נפלא ובקול נפלא פתאום. עוד בכלל זה הכנה למחשבה והתבודדות כל א׳ לפי כחו. ואין שיעור להכנה זו שהרי הקב״ה אמר למשה להלן ל״ד ב׳ והיה נכון לבוקר. ואין לך פרוש ומוכן לנבואה יותר ממנו. אלא בשביל שרצה הקב״ה להראות באותה שעה מראה נפלא מכבוד ה׳ כמו שיבואר שם. הזהירו להכנה יתירה ממה שהוא רגיל ומכש״כ לכל ב״א איש לפי כחו:

ירד ה' לעיני כל העם. פי' שכלם יראו ברדתו שם בראותם כאש אוכלת בראש ההר ולא שיראו את ה' דכתיב כי לא יראני האדם וחי:

כי ביום השלישי. חסר יו"ד עפ"י המסורת וכ"כ הרמ"ה ז"ל ויהי בקר יום שלישי כל לישנא דשלישי באורייתא מלא יו"ד כתיב בר מן א' חסר וסימן כי ביום השלשי ירד:

והיו נכונים מאשה. דילפינן לה מג"ש דנכונים נכונים כתיב הכא והיו נכונים וכתיב התם היו נכונים מה להלן מאשה אף כאן מאשה כדאיתא במכילתא:

היו נכונים ליום השלישי. פרש"י הוא יום ד' כלומר היינו שנכנס לסוף ג' ימים מיום רביעי בשבת שהיה משה עומד בו כפ"ח. עו' פי' כאן שהוסיף משה יום אחד מדעתו לא שסתר משה דברי המקום אלא הקב"ה אומר לו ברביעי בשבת וקדשתם היום ומחר והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' והוא הבין מדעתו בשלישי לימים שלמים קאמ' ואין יום רביעי בשבת מן המנין לפי שלא היה שלם שכבר מקצתו עברה ולא תוספת ממש קאמר כ"פ התוס' בפר' ר' עקיבא. וא"ת מאי קאמ' דהוסיף מדעתו דאורייתא הוא דדריש ק"ו כדאי' פר' ר' עקיבא הוסיף יום אחד מאי דרש ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהם אלא שעה אחת וקבע להם זמן אמרה תורה והיו נכונים ליום השלישי אני שכל שעה ושעה מדברת עמי ולא קבע לי זמן על אחת כמה וכמה. וק"ו ניתן לידרש. וי"ל דלא הוי ק"ו גמור דשאני סתם משום עשרת הדברות. שיטת תו"ך:

מובדלים מאשה. דילפינן גזירה שוה נכונים נכונים, כתיב הכא והיו נכונים, וכתיב התם (להלן פסוק טו) היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה:

ואמר והיו נכונים לשלשת ימים וכן ביום השלישי. לרמוז שהיה בכאן זכות אבות. כנגד אברהם דכתיב ביה וישכם אברהם בבקר. כתב כאן בהיות הבקר. וכנגד יצחק אמר וקול שופר חזק מאד. הוא שופר אילו של יצחק. וכנגד זכות יעקב. אמר ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה. כנגד והיה המחנה הנשאר לפליטה שאמר יעקב. ויהי קול השופר הולך וכו'. רוצה לומר בקולו של שם הוא קולו של רם. לפי שמשה היה מכחיש כחו והוצרך השם יתברך לסייעו בדבר הקול. ועוד אפרש זה בסוף הפרשה בעז"ה. (ולפי שכתר תורה היא מונחת לכל באי העולם. וכל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול. ועוד אפרש זה בפסוק בסוף הפרשה בעז"ה). ולפי שכתר תורה היא מונחת לכל. לכן רצה הש"י שיהיו הכל שוין בה. ולכן אמרו במדרש למשה לך רד ועלית אתה ואהרן עמך. בענין שאיש לא יהיה למעלה ואפי' משה. ולכן וירד משה אל העם ויאמר אליהם. ובעוד שהוא היה למטה וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. למשה ולישראל בשוה אנכי ה' אלהיך. וזהו שאמרו כתר מלכות לקחו דוד. כתר כהונה לקחו אהרן. כתר תורה לא זכה להם בייחוד. אלא כל מי שרוצה ליטול יבא ויטול וזהו ועשו ארון. ולא אמר ועשית כבשאר מקומות:

והיו נכונים ליום השלישי. כי מדרגה זו א"א בלא הכנה, כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם, מבלי הבדל מדרגות רק כולם ישיגו השגה הנבואיית בשוה, ובאשר א"א שתהיה נבואה זו במדרגה גבוהה כמדרגת משה כי העם אין מוכנים למדרגה זו, וצריך שיהיה השפע האלהית ע"י מחיצות ומסכים ובאמצעות כח המדמה, לכן אמר ירד שזה מכונה בירידה, ויהיה לעיני כל העם, אם לעינים החיצונים שיראו בעיני בשר תמונות מבהילות אש ועשן והר בוער, אם לעינים הפנימים שיחזו מחזות מתיחסים עם עניני הנבואה כדרך הנבואה הנמוכה שחלה על כח הדמיון:

והיו נכונים כתב ר"א אולי לא יישן אדם מהם בלילה שישמעו קול השם בבקר ככהן גדול בליל כיפורים ע"כ:

והיו נכונים ליום השלישי. זה יום ששי שבו נתנה התורה ביום השבת.

והיו נכונים ליום השלישי. זה יום ששי שבו נתנה תורה, שנאמר, (שמות י״ט:י״א) כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני, זו אחת מעשר ירידות שכתובות בתורה. – לעיני כל העם. מלמד שלא היו בהם סומים. ד"א לעיני כל העם, מלמד שראו באותה שעה, מה שלא ראה ישעיה ויחזקאל, שנאמר (הושע יב) וביד הנביאים אדמה. דבר אחר לעיני כל העם, מלמד שאם היו חסרים עד אחד, אינו כדאי לקבל. רבי יוסי אומר, אפילו יש שם שני אלפים ושני רבבות הם כדי לקבל, שנאמר (במדבר י) ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל.

לעיני כל העם מלמד וכו׳ דאל״כ לכתוב קרא לעיניהם כל העם למה לי:

ליום השלישי הוא יום שבת יום מתן תורה שלישי ליום זה שהוא ד׳‎ לחדש וה׳‎ בשבת כי באותו יום שלשי ירד וגו'. לפי שלא פי׳‎ לך כאן זמן באזהרה זו פירשה להם במקום אחר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. וי״‎מ ויגד משה היינו וישב משה דלעיל, אבל אין סדר הימים מיושב אחר המקראות לא אליבא דרבנן ולא אליבא דר׳‎ יוסי.

רש"י ד"ה והיו נכנים, מובדלים מאשה (מכילתא). ע"כ. אין זה שפירוש המלה, נכונים - מובדלים, אבל תוכן הנכונות הוא להיות מובדלים מאשה. (פ' יתרו תשנ"ח)

ליום השלישי. שֶׁהוּא שִׁשָּׁה בַחֹדֶשׁ, וּבַחֲמִישִׁי בָּנָה מֹשֶׁה אֶת הַמִּזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה – כָּל הָעִנְיָן הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים – וְאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה:

ליום השלישי שהוא ששה לחדש. כאן הכריע כרבנן דאמרי בששה בחדש נתנו עשר' הדברות לישראל ולא כרבי יוסי דאמר בשבע' בו דאס"ד לכ"ע יום ב' לפרישתן בשש' בחדש הוה ולא פליגי אלא באי זה יום מימי השבוע הוה רבי יוסי סבר בחד בשבת איקבע ירחא וששי לחודש הוא ששי בשבת ורבנן סברי בתרי בשבא איקבע ירחא וששי בחדש הוא יום שבת ה"ל לפרושי דאליבא דרבי יוסי דאמר בשבת נתנה תורה הוא משום דמשה הוסיף יום א' מדעתו והסכים השם על ידו א"ק אם כן לקמן גבי היו נכונים לשלשת ימים לא היה לו לפרש אותו אליבא דתרוייהו כיון שכבר הכריע כרבנן לכן היותר נכון לומר שלא הכריע והאי דלא פירש כאן דאליבא דרבי יוסי לא אתא שכינה עד יומא דשבתא הוא מפני שהוסיף יום א' מדעתו והסכים השם על ידו הוא משום דסמך על מה שפירש בפסוק היו נכונים לג' ימים אבל במכילתא אמרו ליום השלישי זה יום ששי שבו נתנה תורה ובחמשי בנה משה את המזבח וזה לשון רש"י עצמו אלא שקצר בלשונו:

ירד ה'. לשון ירידה בהקב"ה בכ"מ הוא ענין הרָאותו וגלויו בהשגת השכל, והוא כלשון וירא אליו ה' האמור באברהם, לכן ת"א ויב"ע וירד ואיתגלי כתרגו' וירא, אבל אחז הכתוב לשון ירידה, כי גלוי שכינה אל התחתוני' ירידה היא אצל מעלת הגבוה (כ"כ הרב"ח), ול"נ בכוונת המתרגמים שתרגמו וירד לשון התגלות, כי לדעתם וירד הוא לשון שטיחה פשיטה (אויסדעהנען), כענין וירד על הכרובים (מלכים א ו׳:ל״ב) על רדידת הזהב לטסין דקין, וכן ויט שמים וירד (תהלים ח"י) לפירש"י, הוא משרש רדד על ההתפשטות והמתיחות, והרי"ש פתוחה כמו ותקל גברתה (לך לך) ששרשו קלל, והנח הנעלם הנמשך מן הצר"י הוא במקום הדגש הראוי להיות לחסרון אות הכפל, ולר"י הוא מן הקל, ואף שבכאן הה"א בסגול, הנה כמהו ויצר לו (ר"פ וישלח) ששרשו צרר לרשב"ם מגזרת צרור את המדינים, והצד"י צרוי', והכלל שבקומות אין מספר גזרות נחי פ"י ע"ו וכפוליים משתתפים ויבאו זו תמורת זו כמוזכר בספרי בעלי לשון. ואם תבחין תמצא כי פעל ירד רדד ורדה משותפים במובנם, כי יסוד שרש כלם שתי אותיות רד לכן הם מתאחדים בעיקר הוראתם, תדע שישמש לשון ירידה על חיל היוצא למלחמה (כבשמואל א כ״ו:י׳) במלחמה ירד, ולא ירד עמנו במלחמה, אף שאין בזה ירידה ממעלה למטה, אבל להיות שאנשי חיל אף שבלכתם למלחמה ילכו בקבוץ יחד כיון שבעת הצורך יתפשטו ויתפרדו זה מזה וירחיבו שורותיהם לכן נופל ע"ז לשון ירידה, ענין פשיטה והתרחבות, ובשאר מקומות ישמש באמת לשון פשיטה על החיל היוצא למלחמה, פשט גדוד בחוץ (הושע ז׳:א׳), ופשטת על העיר (שופטים ט׳:ל״ג). ולזה ישמש שרש ירד גם על האבל ההספד והאנינות (טרויערן, קלאגען), כמו וירדתי על ההרים (שופטים י״א:ל״ז), יורד בבכי (ישעיהו ט״ו:ג׳), שהוא זר מאד למחברים שזה מנע"ו, אמנם למ"ש שעיקר הוראת ירד הוא על ההתפשטות והתרחבות יתכן מאד, כי כל המצטער בצרתו רוחו ונשמתו קצרה עליו ואינו יכול להאריך בנשמתו, כי גודל הצרה תחמם לבו בקרבו ותסבב לו מצוקת החזה, ולכן נקרא מעמד כזה צרה, לשון מצר וצמצום כי נתמעט בקרבו מקום ונעשה צר מלהכיל הענין הרע המצער אותו, וכאשר תשתפך עליו נפשו להוציא בשפתיו דברי אנינות וצערו, בזה יקל עליו משאת צערו, ויסור ממנו צרת כאב החזה, ורוח לבו בקרבו, ככתוב (איוב ל״ב:י״ח) הציקתני רוח בטני, אדברה וירוח לי, ואחרי כי מאמרי הקינות ודבורי היללה היוצאים מפי המשוקע במצר יקילו עליו צערו, וימעיטו צרת הלב, וגורמים לו הרוחה ושיוכל רוחו בקרבו להתפשט ולהרחיב כראוי לכן הונח על דברי האנינות לשון ירידה וענינו התפשטות; ולהיות כי כל בנין העומד על האדמה הוא קטן מאד בכמותו בערך כל פני שטח הארץ, שבזה האדם מצומצם בלתי יוכל להתפשט בתנועתו רק בכמות הבנין, ובזה כל הארץ לפניו להתפשט ולהתרחב בתנועותיו לכל רוח אשר ירצה לפנות, לכן העוזב ישיבתו בבנין שממעל לארץ ויתנועע לשוט למטה לשבת בארץ, תקרא תנועתו זאת ממעלה למטה ירידה, ע"ש מציאת ההתפשטות; ומה שהונח על הממשלה לשון רדי' וירד מיעקב, הוא רודה מעבר הנהר, נ"ל שהוא ג"כ מענין התפשטות כי המושל בעם ומנהיג המדינה דעתו מפוזרת על כל פרטי עניני העם ועל כל חלק קטן שבמדינה לתקן הכל לפי טובת הכללי, לכן נופל על פזור נפשו והתפשטות מחשבתו לשון רדי'; ומענין זה שלח אש בעצמותי וירדנה, כי האש תפריד חלקי העצם זה מזה אף שהם אדוקים יחד באומץ היותר אפשרי בטבע, מ"מ האש תשלוט בו להפרידו לחלקים היותר קטנים כאבק מעפר, ויתורגם וירדנה (צערשטרייעט, צערשפליטטערט); ובזה נכונים דברי המתרגמי' ענין ירידה לשון התגלות, כי ההתפשטות וההתגלות מתאחדים זה עם זה, והאחד תלוי בחברו, הלא תראה אור הנר וכדומה מדברים המאירים, המוקפים במחיצה המונעת התפשטות האויר מחוץ למחיצה, כשנעשה נקב מעט במחיצה זו יתילדו שני דברים, האחד מצד עצם האור, נצוצי האור שהיו עד הנה מצומצמים תוך ההיקף כעת יתפשטו ויתרבו דרך נקב המחיצה החוצה, והשני מצד המקבל העומד חוץ למחיצה ההיא, כי מה שהיה עד הנה מחשך לפניהם עתה נראה אור להם ונתגלה לעיניהם, ככה הוא הענין בהתגלות השכינה ית"ש, כי אף שאדון יחיד א"ס ב"ה ממלא כל עלמין, בכל זה צמצם והסתיר כביכול את כבודו ית' לעינינו, כמו שדימוהו קדמונינו כענין הנשמה אל הגוף, שהוא ית' נשמתא דכל עלמין, כמו שהנשמה מלאה את כל הגוף מ"מ היא מתצמצמת ומסתתרת בפנימיות כל פרטי חלקי האיברים להחיותם, ולא נגלית לעיני בשר, ככה היה רצונו ית' להסתיר ולצמצם אור אחדות עצמותו ית' בעמידת העולמות והבריות צמצום והסתר עצום, עד שלא יתראה לעינינו רק מציאות עולמות וכחות אין מספר, והנה כשרצונו ית' לגלות מעט מאור שכינתו שהיה עד הנה מצומצם ומוסתר מהשגתינו, בזה יתחדשו שני ענינים, הא' התפשטות אור כבודו ית' שהיה עד הנה לעיני כל בשר מצומצם בענינו, והב' התגלות האור שהיה מסתתר עד כעת. ושפיר יתורגם וירד ואתגלי (פעראָפפענבארט), כי התפשטות האור הוא בעצמו התגלותו:

מלמד שלא היו בהם סומא כו'. וזה הי' תשובה על מה שאמרו רצונינו לראות מלכינו:

כי ביום השלישי ירד ה׳ לעיני כל העם. זו אחת מעשר ירידות שבתורה, כדכתיב לעיל.

לא שלח ידו. לא היה בהן היזק, כענין שנאמר פן יהרסו אל ה׳ לראות ונפל ממנו רב (שמות יט כא). ויש אומרים לא שלח ידו. לא חלה עליהם עדיין נבואה.

לעיני כל העם. מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶם סוּמָא, שֶׁנִּתְרַפְּאוּ כֻלָּם (מכילתא):

לעיני כל העם. שכולם יראו ברדתו שם, כי יראו מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, לא שיראו את ה', כדכתיב לא יראני האדם וחי (רמב"ן), וכ"כ הרב"ח השם המיוחד כל ישראל שמעו קולו מתוך האש אבל לא ראו אותו אפילו אצילי בנ"י, ומ"ש לעיני כל העם הכוונה בזה כי בראות ישראל הכבוד הזה כאש אוכלת בראש ההר יתבוננו כל ישראל ויכירו כי בקרבו השם המיוחד, אמנם יראו הכבוד הנקרא אלהים, כי כן ראוהו אצילי בנ"י שנאמר ויראו את אלהי ישראל, וכתיב ויחזו את אלהי' וא"כ ענין הירידה שבכתוב אין לך להאמין אותו כ"א לכבודו אבל השם המיוחד בשמים ומשם בא הדבור אל הכבוד שירד בהר סיני שממנו היה נשמע לאזנינו, וכן כתיב מן השמים השמיעך ה' את קולו. וכן נחמיה אמר (ט' י"ג) ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם משמים, ויש לך להתבונן מעתה כי מאחר שהשם המיוחד הוא המדבר, היה ראוי הכתוב לומר וידבר השם את כל הדברים האלה, כענין שכתוב את הדברי' האלה דבר השם אל כל קהלכם בהר מתוך האש וכתיב וידבר ה' אליכם מתוך האש, אבל מפני שאמר כאן אשר ירד ה' עליו באש, וביאר בזה ששמו הגדול הוא השם המיוחד שכן באש, לכן הוצרך להזכיר וידבר אלהי', כי וידבר אלקי' הוא ביאור למתוך האש, כי ישראל מתוך האש שמעו הקול, וכן הכתוב אומר הן הראנו ה' אלקינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש, לכן כשהזכיר וידבר השם אליכם הזכיר מיד מתוך האש, וכן את כל הדברים האלה דיבר השם, יזכור מיד מתוך האש, ולא תמצא בשום מקום במ"ת דבור השם המיוחד אלא אם כן יזכיר בו מתוך האש, עכ"ד. והדברים סתומים, ואם תשכיל ע"ד אמת שבפי הר"ח בס' נפש החיים שער ג', בחילוק שבין שני השמות הוי' ואלקי', ששם העצם הוי' ב"ה מורה על הבחינה והענין כפי מה שהוא מצדו ית' שהוא בבחינת ממלא כל עלמין, ואין מחמת עמידת העולמות והברואים שום חציצה בעצמות אחדותו הפשוט, ובבחינה זו הוא כבוד א' הסתר דבר מצדינו, ובבחינת עצמותו לא יצדק ענין מעלה ומטה כי הוא נעלה מכל עניני חילוקים ושנויים רק הכל מלא אחדות גמור לבד בהשוואה גמורה; אמנם שם אלקי' הוא כפי מה שהוא מצדינו בענין השגתנו, שהוא ית' בבחינת סובב כל עלמין, שיש במציאות גמור עולמות וכחות מחודשים מרצונו הפשוט ית', שצמצם כבודו והניח מקום כביכול למציאות עולמות וברואים רק שהוא ית' נשמתם ומקור שרש כח חיותם המתצמצם ומסתתר בתוכם כענין התפשטות הנשמה בגוף אדם שמתפשטת בכל חלק ונקודה פרטית שבו והגוף ישנו במציאות ואינו מתבטל נגדה, ככה העולמות והברואים ישנם במציאות. ורק בבחינה זו יצדק מעלה ומטה, וחילוקי מקומות ובחינות שונות וכן ענין המקראות אלהי עליון יושב בשמים והרבה כיוצא. ובזה יאורו עיניך בדברי הרב"ח הנ"ל:

לעיני כל העם. מלמד שלא היה בהם סומין.

ד״א לעיני כל העם. מלמד שראו באותה שעה מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל, שנאמר וביד הנביאים אדמה (הושע יב יא).

ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כו' הענין הוא שישראל המה פנימיות של כל העולמות לא מבעי' בזה העולם בוודאי שהגוים הם קליפות סביב הפירי כל גוים סבבוני זאת ירושלים בתוך הגוים כו' אלא אפילו בהעולמות העליונים ג"כ ישראל המה הפנימיות של כל העולמות והשפע הולך דרך ישראל כידוע מספרים הקדושים והנה סגולה פרש"י אוצר חביב והנה מדרך האוצר להיו' גנוז בחדרי' הפנימים בפנימיות הבית וזהו והייתם לי סגולה מכל העמים שאתם תהיו הפנימיות של העולם וק"ל.

והגבלת. קְבַע לָהֶם תְּחוּמִין לְסִימָן, שֶׁלֹּא יִקְרְבוּ מִן הַגְּבוּל וָהָלְאָה:

והגבלת. שים גבול בהר. ע"כ כמוהו הגבל את ההר וקדשתו לשום גבול בהר. והארכתי כל כך בעבור שאמר המשוגע שהפך בספרו דברי אלהים חיים אמר כי רצה משה לומר הגבל את העם. ויצא מפיו ההר במקום העם:

כל הנוגע בהר מות יומת. פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב ויערבבו שמחת האל בטמאם את המקום בפגריהם, ובהטילם אבל על קרוביהם, ולא תשרה שכינה עליהם:

והגבלת וגו'. נראה שאין מצות הגבלה זו אלא ליום הג' ואף על פי כן הקדימה מעתה כדי שינהגו בו כבוד מעכשיו, גם ירגילו עצמם להתרחק ממנו בג' ימים, ואין לומר שינהוג חיוב הנגיעה בהר מיום צוותו, זה אינו כי הוא דבר רחוק שיתקדש ההר ויתחייבו עליו קודם רדת שכינתו ית'. וכן משמע ממתניתא בספרי (מכילתא כ''ד) כי לא התחיל החיוב אלא מיום ג':

והגבלת - הראה להם ועשה להם סימני גבול עד היכן יכולין לקרב.

והגבלת את העם סביב. לא אמר והגבלת את ההר כלשון המקרא כ״ג. אלא הוא דבר בפ״ע שהוא גבולות לעם במעמדם סביבות ההר אהרן בראש והכהנים לפי ערכם אחוריו וגדולי ישראל אחריהם ובינונים אחריהם ונשים וטף אחריהם:

והגבלת את העם וגו': כי היה הר סיני באותה שעה כמקדש ה', כי היה ה' עתיד להגלות עליו, ומקדושת המקדשים הוא שלא יכנסו בהם העם לפנים מגבול מיוחד (ראז').

לאמר הגבול אומר להם השמרו מעלות מכאן ולהלן ואתה תזהירם על כך. ונ"ל שמה שהכריחו לפרש שמלת לאמר דבקה עם הגבול ולא עם משה הוא מפני שלא יתכן בלשון לומר והגבלת את העם סביב שתאמר השמרו כי ההגבלה המקומיית לחוד והאזהרה לחוד ומה שאמר ואתה הזהירם על כך ששם גם משה באזהרת השמרו הוא מפני עונש כל הנוגע בהר מות יומת וכל הנמשכים אחריו שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר והיה פירושו כאילו אמר והגבלת את העם בגבול שיהיה רומז בו השמרו לכם עלות מכאן ולהבא וגם אתה הזהירם על מה שרמוז הגבול ואמרת להם השמרו לכם עלות בהר כו' כי כל הנוגע כו' ואע"פ שאין בפסוק רמז על אזהרת משה שהרי כל המאמר הזה אינו כי אם על הגבול ולא יתכן שתשוב מלת לאמר לכאן ולכאן גם א"א לשוב על משה כמו שקדם מ"מ כיון שהעונש הכתוב בה מורה על אזהרת משה הנה בהכרח שנפרש מלת לאמר שהיא שבה אל הגבול ואל משה כאלו אמר לאמר הגבול השמרו ולאמר משה השמרו:

והגבלת את העם. אי אפשר לומר הדברים כפשטן שיגביל את העם ממש, כי מה לשון סביב שייך בזה, כי לשון סביב אינו סובל כ"א שיהיה מקיף את מחנה ישראל מכל הרוחות סביב, וזה לא היה מן הצורך. כי האחרונים שלא היו סמוכים אל ההר אינם צריכים הגבלה ועשיית תחום, גם לא היה נאסר להם לצאת מן המחנה אל מן הצד, אמנם באמת ענין והגבלת את העם הוא בעצמו הגבלת תחום ההר, וכמ"ש רש"פ, כי שם גבול נופל בב"א על סוף רשות זה ותחלת רשות זה, שהוא סוף בבחינת האחד ותחלה בבחינת השני, ולזה מה שאמר משה (לקמן כ"ג) הגבל את ההר הוא ג"כ המובן האמתי במאמר והגבלת את העם, כי הגבלת ההר הוא בעצמו הגבלת העם ותחום אחד לשניהם, רק סוף תחום ההר הוא בעצמו תחלת גבול ישראל, וישמש שם גבול כאן על סוף ההר להוראת תחלת גבול של ישראל. ומה שאמר הש"י והגבלת את העם ולא אמר והגבלת את ההר, כי מצות ההגבלה לא חלה על ההר רק על ישראל המצווים שלא לעלות, לכן הסב מצות ההגבלה אל העם:

הגבול אומר להם וכו'. הרא"ם פי' שלא יתכן לומר והגבלת את העם שתאמר השמרו, כי ההגבלה המקומיית לחוד והאזהרה לחוד. לכן לאמר מחובר עם הגבול, לא עם משה. ומפני שלא ענש אלא א"כ הזהיר, לכן הוסיף רש"י ואתה תזהירם על כך, שגם משה אמר להם השמרו. ואע"פ שאין לאמר דבוק עם משה, מכל מקום כיון שהעונש הכתוב מורה על אזהרת משה, א"כ בהכרח שמלת לאמר תשוב על הגבול, וגם על משה:

והגבלת את העם. בזה רמז ג"כ שלא יהרוס אדם להעפיל לעלות הר העיון בעניני האלהות שהם למעלה מהשגתו, כי יש לשכל האנושי ולכחותיו גבול ששם יעמוד ולא יעבור הגבול, וכמו שהיה בארבעה שנכנסו לפרדס שאחד עלה בהר והציון ונפגע ואחד מת, כי לא יכול לסבול האור הגדול, כמי שיטריח עירו לראות באור השמש שיכהו עיניו, או היטריח שכלו על דבר שלמעלה מהשגתו שימצא פגע או בטול לגמרי או שיצא לתרבות רעה, וזה הנמשל מ"ש כל הנוגע בהר מות יומת:

כל הנוגע בהר מות יומת לא תגע בו יד. וא"ת מה היה צריך עוד להזהיר לא תגע שכבר כתי' מות יומת וידוע הוא שהנוגע חייב מיתה. ושמעתי מפי ה"ר ברוך דה"פ כל הנוגע בהר מות יומת וא"ת כיון שנתחייב מיתה ניתן רשות לכל אדם ללכת שמה ולהביאו להמיתו לא תעשה כן לא תגע בו יד אל אותו המחוייב מיתה כי סקול יסקל או ירה יירה מרחוק הן באבנים והן בחיצים ובליסטראות הן ברמחים ובכידונים ועתה ניחא דהנוגע קאי להר ולא תגע בו יד קאי אל הנוגע בהר:

הגבול אומר להם. ואין לפרש שמשה היה אומר להם "השמרו לכם" (קושית הרא"ם), דלמה הוצרך להאריך ולמכתב "והגבלת את העם סביב לאמר", וכך הוי ליה למכתב 'והגבלת את העם סביב וישמרו מעלות בהר ונגוע בקצהו', כי בודאי אחר שכתב "והגבלת את העם" יאמר משה דבר זה לישראל, ולמה הוצרך להאריך שיגביל את העם לאמר להם השמרו, אלא "לאמר" דכתיב אגבול קאי, שהגבול היה מזהיר אותם. ומה שהוצרך להוסיף 'ואתה הזהירם על כך', דאם לא כן מה היה צריך לומר למשה שהגבול יאמר להם "השמרו לכם עלות בהר", דמה צריך לומר למשה דבר זה, אלא שילמד משה קל וחומר, אם הגבול מזהיר אותם, כל שכן שיש לך להזהיר אותם:

והגבלת את העם. שומעני למזרחו, ת״ל סביב.

השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו. הנה כאן לא נקט אל מול ההר ושם לא תגע לא כתיב (ונגיעה), וצ״ל כך דיש ב׳ גדרים, עי׳ במה דפליגי ב״ש וב״ה בעדיות אם אדם הוא צמות לדבר אחד לא גדר הצטרפות או מחובר ע״י גדר הצטרפות, ועמ״ש בפסחים דף כ״ז ע״ב ודף כ״ד, מ״ש גבי חלב שור הנסקל, ורש״י קדושין דף כ״ד ע״ש. והנה יש מעלה בשניהם דבר שזה כלי יש בו אחורו ותוכו … ומטה ואויר כלי, עי׳ זבחים דף כ״ה ודף פ״ח ע״ב ושבועות דף י״ז ופסחים דף מ״ג … דבר גדר כלי שייך בו אויר, ולא דבר עצם הפשוט, ולהפך עצם הפשוט לא שייך בו אחורו … דכל מציאות אחת ולכך כאן ליכא אויר ולא תוכו [הלוחות שניות] ליכא נגוע בקצה וזה גופא נשתנה.

והגבלת את העם. שומע אני למזרחו, ת"ל סביב. – לאמר. מלמד, שהותרו ה /זה/ בזה. – השמרו לכם, בלא תעשה. – עלות בהר. יכול לא יעלה אבל יגע, ת"ל ונגוע בקצהו. יכול לא יעלה ולא יגע אבל יכנס בלקטקא, ת"ל עלות בהר ונגוע בקצהו. כל הנוגע בהר מות יומת, הרי זה עונש.

לאמר הגבול אומר וכו׳ אין הכוונה שהגבול עצמו מדבר דרך נס דמ״נל הא הרי במכילתא לא דרשו הכי אלא רש״י מדידיה מפ׳ כן ע״פ פשוטו משום דק״ל מאי לאמר הול״ל לשון ציווי ואמרת השמרו וכולי שכך כתיב בכל מקום דבר ואמרת ואחר כך כתיב לאמר כמו דבר אל בני ישראל לאמר אבל לאמר לבד לא משתמע ציווי ולכך מפ׳ דה״ק והגבלת וכולי כלומר קבע להם גבול דבהכי הוי כאילו הגבול מזהירם ואומר להם השמרו מלעלות שע״י הגבול זוכרי׳ אבל מ״מ צריך אתה להזהירם תחלה על כך ובזה הגבול יהיה להם לזכר על האזהרה. א״נ יש לפ׳ הן אמת שהגבול מזהיר אותם שלא לעלות מ״מ אתה הזהירם ונגוע בקצהו אפילו בקצהו וכו׳ וגם העונש כי סקול יסקל וכולי דלהא לא מהני הגבול בעצמו רק לסימן שלא יעלו אמנם במכילתא דרשו לאמר מלמד שהתרו זה בזה ואפי׳ דלא משמע ליה לרש״י הכי ע״פ הפשט:

והגבלת את העם. עשה להם גבול ואמור להם שלא יעברו את הגבול:

והגבלת את העם שומע אני למזרחו, לאותו רוח ששכינה באה כנגדם והוא מזרח, כדכתיב וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וגו', ת״‎ל סביב.

ונגוע בקצהו קשה מאי קאמ' ומאי קמ"ל. י"ל לפי שכל לשון קץ סוף הוא והייתי יכול לפרש בקצהו בראש גבנוניתו של הר וכן הסברא נוטה לומ' שהרי שם קדושה כדכתי' וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר וג"כ בשולי ההר כלומ' בתחתיתו יהיו מותרים לכך כתב רש"י אפי' בקצהו כלומ' אפי' בשוליו אסורים:

לאמר. הַגְּבוּל אוֹמֵר לָהֶם הִשָּׁמְרוּ מֵעֲלוֹת מִכָּאן וּלְהָלְאָה, וְאַתָּה הַזְהִירֵם עַל כָּךְ:

כל הנוגע בהר בגופו:

לאמר השמרו לכם. אזהרה יתירה בלאו ועונש מיתה הוא לכולם בשוה שלא יעלו בהר. אבל גם במרחקם מן ההר אע״ג שלא נזהרו בלאו מ״מ היה גבולות לעם. ועי׳ להלן כ״א וכ״ב:

ונגוע בקצהו אפילו בקצהו. דאל"כ עלות בהר למה לי אם בקצהו לא בהר לכ"ש. ולשון מכילתא עלות בהר יכול לא יעלה אבל יגע ת"ל ונגוע יכול לא יעלה ולא יגע אבל יכנס בלקטטא פירש שאינו מגוף ההר עצמו שהוא בשפולו שהוא המקום שממנו מתלקט והולך גובהו מעט מעט כדפרש"י בפרק הזורק גבי תל המתלקט י' מתוך ד' ת"ל ונגוע בקצהו:

אפילו בקצהו. דאם לא כן עלות בהר למה לי, דהא א"א לעלות אם לא יגע בקצהו. [רא"ם]: שמעתי מחכם אחד שרצונו לומר, שלא תפרש עלות בהר ונגוע בקצהו, שלא תעלה ותגיע למעלה בקצהו, לכן פי' אפילו בקצהו. אי נמי נראה לי דכונתו לומר, דכתיב השמרו לכם עלות, משמע לא תעלו, אבל לעמוד ברחוק וליגע בו על זה לא הזהיר, לכן פי' ונגע בקצהו, אפי' לעמוד מרחוק וליגע בקצהו. [עכ"ל מהרש"ל]:

ונגוע בקצהו אפילו [בקצהו]. ואין פירושו דווקא "בקצהו" הוא אסור, אבל אם דלג ולא נגע בקצהו מותר, דאין זה שום סברא:

לאמר. מאי לאמר, מלמד שהתרו זה בזה.

ונגע בקצהו, כל הנגע בהר מות יומת.
מכילתא פ״ג: הרי זה עונש. לא תגע בו יד לא בשילה ולא באהל מועד ולא בבית עולמים.
הא דטמא שנגע בקודש לוקה, זה לא מחמת שמטמא, רק זה דין. ועי׳ מ״ש התוס׳ יומא דמ״ד ע״א, דעצי משכן לאחר שנתפרקו אסור לטמא ליגע בהן מחמת שנמשחו בשמן המשחה. וזה ר״ל הך דיומא דע״כ ע״א, לא בטלה סכוים, ר״ל המשיחה שלהם. ובאמת כן ר״ל המכילתא פ׳ יתרו, גבי הך דנוגע בקצהו דממעט שם לגי׳ רבינו ז״ל בה׳ בימ״ק פ״ג הי״א, גבי נגע בעזרה מאחוריה דפטור, וכן בת״כ תזריע. אך י״ל דרק פטור ממיתה או ממלקות אבל איסור יש. וגם י״ל דבאוהל מועד אסור לכ״ע מחמת דהם נמשחו בשמן המשחה וכמ״ש התוס׳.

מוצב ארצה. כענין שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט יז).

לאמר שהתרו זה בזה.

ונגע בקצהו. אֲפִלּוּ בְקָצֵהוּ:

עלות בהר. אפילו בלי נגיעה בבשר האדם:

השמרו לכם. בלא תעשה, (נו) כדר׳ אבין א״ר אלעאי כל מקום שאתה מוצא השמר פן ואל, אינו אלא לא תעשה.

ונגוע בקצהו. אע״ג שאינו עולה:

עלות בהר. יכול לא יעלה אבל יגע, ת״ל ונגוע בקצהו, השמרו לכם שלא לעלות ושלא ליגע, כמו ותהלתי לפסילים (ישעיה מב ח), כמו ובחמתך תיסרני (תהלים לח ב).

כל הנוגע בהר מות יומת. הרי זו עונש.

עולים ויורדים. כענין שנא' ומשה עלה אל האלהים (שמות יט ג). וכתיב וירד משה (שם שם יד). וכתיב ויעל משה וגו' ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה (שם כד יד).

ירה יירה. מִכָּאן לַנִּסְקָלִין שֶׁהֵם נִדְחִין לְמַטָּה מִבֵּית הַסְּקִילָה שֶׁהָיָה גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת (סנהדרין מ"ה):

במשוך היובל המה יעלו בהר הוא שופר של איל, ושופר אילו של יצחק היה (פדר''א לה). לשון רש''י. (רש"י על שמות י״ט:י״ג) ולא הבינותי זה, כי אילו של יצחק עולה הקריב אותו, והקרנים והטלפים הכל נשרף בעולות (זבחים פה:). אולי גבל הקב''ה עפר קרנו והחזירו למה שהיה:
אבל לפי דעתי האגדה הזו יש לה סוד, ואמרו שזה הקול הוא פחד יצחק, ולכך אמר (שמות י״ט:ט״ז) ויחרד כל העם אשר במחנה, ולא השיגו דבור בגבורה הזאת זולתי קול (דברים ד יב):

לא תגע בו. מלת בו שבה אל האדם הנוגע בהר. והטעם לא יכנס אדם אחריו לתפשו. רק יסקלוהו הרואים ממקום מעמדם מיד. ואם רחוק יורוהו בחצים:

סקול יסקל ב' במסו' הכא, ואידך סקול יסקל השור, דילפינן לדורות מכאן, מה כאן בדחייה ובסקילה אף לדורות דחייה וסקילה. אם בהמה אם איש לא יחיה. בקללה מתחילין מן הקטן:

לא תגע בו יד - הנוגע בהר שאמרתי. מות יומת - מרחוק ימיתוהו שלא יקרבו אל ההר להמיתו ויתחייבו גם הם מיתה. לכן לא תגע בו יד להימתו אלא יורוהו בחצים מרחוק, או ישליכו עליו אבנים לסקלו.

לא תגע בו יד. במי שעולה או נוגע כדי להרגו. שהרי יהיה בזה גם השני נוגע בחיבורין אלא כי סקול יסקל מרחוק יורו בו אבנים עד שימות:

לא תגע בו יד: הנוגע בהר מות יומת, אך לא ילכו אחריו להמיתו, רק ימיתוהו מרחוק על ידי סקילה באבנים או ביריית חצים (רשב"ם וראב"ע).

לא תגע בו יד. י"מ דאונוגע בהר קאי שאם יגע בהר וחייב מיתה לא תגע בו יד לומר אלך אחריו ואמיתהו אלא לא תגע בו יד רק ישליך לו אבנים ויסקל ואם יברח עוד אל ההר ירה יירה יורוהו המורים בחצים:

מכאן לנסקלין שהן נדחין למטה מבית הסקילה שהיה גבוה שתי קומות. במכילתא ומייתי לה בסנהדרין פרק נגמר הדין ואע"ג דאיכא למימר סיני שאני אפי' למאן דיליף דורות משעה בריש הקומץ רבה מ"מ מדכתב קרא יסקל ויירה לשון עתיד ש"מ דאף לדורות קאמר והכי תניא בהדיא בפ' נגמר הדין מניין שאף לדורות כן ת"ל סקול יסקל ופר"י לשון עתיד ולא כתב סקול סקל או ירה ירה וא"ת כיון שכל הנסקלין נדחין ה"ל למכתב סקול יסקל וירה יירה בוי"ו דלשתמע מיניה דאין סקילה בלא דחייה י"ל דאי כתב ויירה בוי"ו ה"א אפילו מת בדחיי' לא יצא   עד שיסקל משום הכי כתב בדחייה יצא והכי תני' התם מנין שאם מת בדחייה יצא תלמוד לומר או ירה יירה ופי' רש"י או לחלק משמע וליכא למימר כיון דאו לחלק משמע לומר דבדחייה לחודה סגי נימא נמי דבדחייה לחודה סגי אפילו דחפוהו ולא מת דא"כ סקול ויירה למה לי הל"ל יסקל או יירה השתא דכתיבי הני לא כתבינהו אלא לרבוייא לומר לך דתרויהו בעינן סקילה ודחייה ואהני או לחלק ולומר לך דביריי' לחודיה סגי להיכא דמת בה ואהני רבוייא דסקל וירה לומר דביריי' לחודיה לא סגי להיכ' דלא מת בה והכי תני' התם מניין שבדחיה תלמוד לומר סקול מניין שבסקילה ובדחייה תלמוד לומר סקול יסקל או ירה יירה ופירש רש"י מניין שבדחייה נדונו הנוגעים בהר תלמוד לומר ירה לא תגע בו יד וגומר ירייה לשון השלכה כמו ירה בים ומשמעות' דריש ולא רבוייא מניין שסקילת אבנים הוזכרה שם ת"ל סקול והוא לשון אבנים כדכתיב וסקלוה כל אנשי עירה באבנים מניין שבסקילה ובדחייה אם הוצרך לשתיהן כגון שדחפוהו ולא מת ת"ל סקול הרי רבויא הוא דאי חדא מיניהו סגי או הא או הא לכתוב יסקל או יירה מדכתיב הני אינו אלא לרבוייא אבל סקילה לחודיה בלא מיתה לא משכחת לה דהא כתיב קרא בהדיא יד העדים תהיה בו בראשנה להמיתו ויד כל העם באחרונה ותניא נמי ר' שמעון בן אלעזר אומר אבן היתה שם משאוי שני בני אדם נוטלה ונותנה על לבו אם מת בה יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל ואם כן לא צריך קרא לרבויי דחייה וא"ת כיון דאו לחלק משמע או הא או הא נימא נמי דהיכא דנסקל ומת יצא ולא בעינן דחייה ואמאי קאמרי כל הנסקלין נדחין דמשמע דלא סגי בלא דחייה י"ל עליך אמר קרא או ירה יירה דלא סגי בלא דחיה דאל"כ במאי מוקמינ' להאי בשנסקל ולא מת הא לא משכחת לה דהא כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה כו' אלא עכ"ל דאפילו בנסקל ומת קמיירי דלא סגי בלא דחייה וא"ת כיון שהדחייה קודמת לסקילה לא ה"ל למכתב סקילה ברישא י"ל משום דעקר מיתת הנסקלין היא הסקילה ולא הדחייה שרוב הפעמים לא היו מתים בדחייה והיו צריכין סקילה נקט סקילה ברישא:

אם בהמה אם איש לא יחיה. אין להבין בהמה ממש דוקא אבל הוא כנוי אל הרשעים הנמשלים לבהמה. יאמר בין שיהיה רשע או צדיק לא יחיה הנוגע בו וכן אמר קהלת (קהלת ג׳:כ״א) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה וגו', המשיל נפש הרשע לבהמה ואמר כי רוח הצדיק שהיא בודאי עולה למעלה ורוח הרשע שהיא בודאי יורדת למטה מי יודע אותם כלומר מי מכיר בהם בעוה"ז לומר זו תעלה וזו תרד, ובא ולמד כי בעוה"ז מקרה אחד לכל לצדיק ולרשע כמות זה כן מות זה והוא דבק בפסוק שלפניו כי הכל שב אל העפר ובעוה"ז כלם שוים משא"כ בעוה"ב שמדרגותיהם חלוקות, וכן אמר בכאן לא יחיה עשה את כלם שוים בין צדיק בין רשע שלא יחיה בעולם הזה, ומזה אתה למד שמדרגותיהם חלוקות לעוה"ב כלומר לא יחיה הרשע בעולם הזה ובעוה"ב ולא יחיה הצדיק בעוה"ז אבל יחיה בעוה"ב והראיה נדב ואביהוא שמתו בעוה"ז לפי שנגעו בהר שהוזהרו עליו וזכו לחיי העוה"ב כי על כן נזכרה מיתתם ביום הכפורים.

סקל וגו' או ירה. הראב"ע פי' יורו עליו בחצים להמיתו, ויבע"ת יתרגם באבני ברדא או גירין דחלא יזרקון בי', ואונקלס ורש"י פי' ע"ד רבותינו, לפי שהסקילה היתה בשני פנים אם שישליכו המודח על האבנים ממקום גבוה אל מקום שפל, והוא מלשון פרעה וחילו ירה בים דהיינו הזריקה והרדיה ממעלה למטה, ולזה אמרו (סנהדרין מ"ה) שיהיה הנסקל נדחף תחלה ממקום גבוה ואם לא מת בדחיפה אז יסקלוהו באבנים (עי' רא"ם כאן) ונראין דבריהם, כמ"ש הרש"פ כי מלת וירה שהוא מבנין נפעל אפשר בו ב' מובנים, הא' שיהיה הנפעל שבו נפעל מפועל יוצא לשני פועלים, שהמורה בחצים הוא הפועל והחץ הוא הנפעל ראשון והאדם המקבל יהיה הנפעל השני, ואפשר ג"כ, שלא יהיה שם כ"א נפעל מפועל יוצא לאחד והיינו שיוזרק האדם מבית הסקילה מגבוה לנמוך, ואחר שהיסוד המאומת בכל מקום שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, מזה מוכח שאין במשמע הענין כ"א המובן הפשוט המצוי בכל נפעל שהוא נפעל מפועל יוצא לאחד והיא הדחיפה ממעלה למטה, האמנם שבמלת יסקל שהוא ג"כ מבנין נפעל א"א בענין אחר כ"א בהפעלה מפועל יוצא לשנים אחר שלא יפול שם סקל על האדם עצמו כ"א ע"י קבלתו אבני הסקילה, הפעולים מן הסוקל ובזה דבר הכתוב מפורש בענינו, משא"כ במלת יירה שהוא סובל ב' מובנים, בהכרח כדברי רבותינו שכל דבריהם אמת, וגם יפול על הענין היטב שם ירה, כי הדבר הכבד שנדחף ממקום גבוה הבלתי משופע הוא נופל תמיד על קו ישר בנפילתו הטבעית שהוא מה שתמשכנו אליו חומר הארץ:

כי סקול יסקל וגו'. ת"ר, מניין שבדחיה ת"ל או ירה, ומניין שבסקילה ת"ל כי סקול, ומניין שבסקילה ובדחיה ^יטאם הוצרך לזה כגון אם דחפוהו ולא מת. ת"ל סקול יסקל או ירה יירה ^כפירש"י רבויא הוא, ולולא דבריו י"ל דדריש או כמו אם, וכמו או נודע כי שור נגח הוא (פ' משפטים), או הודע אליו חטאתו (פ' ויקרא) שפירושם – אם, והכא הכי הוי פורושו, סקול יסקל – אם ירה יירה, והיינו שאם לא די לו ביריה אז גם יסקל. , ומניין שאם מת בדחיה יצא ת"ל או ירה יירה, ומניין שאף לדורות כן ת"ל סקול יסקל ^כאר"ל גם לדורות בכל חייבי סקילה יהיה מקודם דחיה. .
(סנהדרין מ"ה א')

כי סקול יסקל. פרש"י מכאן לנסקלים שהם נדחים וקשי' א"כ היה לו לכתוב כי סקל יסקל וירה יירה שאין זה בלא זה. וי"ל דאו זה משמע בלשון אשר וחבירו תרגמי' והגישו אל הדלת או אל המזוזה כתרגום ירושלמי ויקרביניה לות דשא די לות מזוזתא וכך פי' כי סקול יסקל אשר ירה יירה. כפ"ח והקשה ר"ת מאורליינא"ש דבפ"ק דפסחים אמרינן אין מוקדם ומאוחר בתורה וקאמר הני מילי בתרי עניני אבל בחד ענינא מאי דמוקדם מוקד' ומאי דמאוח' וכו' ובפרק נגמר הדין אמרינן דדחי' קודם סקילה אע"ג דכתיב כי סקול יסקל או ירה יירה אלמא בחד ענינ' נמי אין מוקדם ומאוחר בתורה. והוא תירץ הא דאמרינ' דבחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם וכו' היינו היכא דליכא טעמא אבל היכא דאיכא טעמא שהרי במקום אחד כתוב וסקלתם באבנים ומתו אלמא סקילה בגמר מיתה היא אפי' בחד ענינא כי הכא אין מוקדם ומאוחר כך פירשו התוספות בפ"ק דפסחי' והרב ר' מאיר כוכבי ז"ל פי' דע"כ צריך לכתו' או סקל יסקל או ירה יירה אע"ג דדחיה קודם סקילה דאמרי' פר' נגמר הדין מנין שאם מת בדחיה יצא ת"ל או ירה בלא סקילה ואי כתו' ירה יירה או סקל תו לא ידעינן שאם מת בדחיה יצא למבין והא לא אצטריך למבין למדרש דאם מת בסקילה יצא דפשיטא דבתר סקילה ליכא מידי דדחיה קודמתה עכ"ל:

מכאן לנסקלין כו'. מדכתיב ירה יירה שני פעמים:

לא תגע בו יד. רוצה לומר בהר סיני כי לכבוד שם יתע' יחוייב שייראו מגעת בו כלל לא ביד ולא ברגל והנה מי שלא ישמר מזה יהיה נסקל על יד בית דין או יהיה מושלך ממקום גבוה אם בהמה אם איש שיגע בהר לא יחיה אבל יהיה נסקל על יד בית דין והנה הבהמה כוללת בהמה וחיה כמו שנבאר ברשת שמיני. וראוי שתדע כי גם האשה היתה בכלל כמו שאמרו במכילתא כי מן השקר שינהג זה הדין באיש ובבהמה ולא ינהג באשה ולזה כי האשה לחסרונה הוא יותר ראוי שתרחק מההר אשר ירד השם בו מה שהתמידה השכינה להראות מהאיש ולזה תמצא כי משה ואהרן לשלמותם עלו אל ההר כי הם היו קרובים מהש' יתע' ומזה המקום למדנו שההשלכה ממקום גבוה דינה כדין הסקילה בשוה והטעם כי בסקילה הוא שיוכה האדם באבנים או במה שידמה להם וזאת ההכאה כבר תהיה בשני פנים אם שיעתיקו האבנים וישליכום על המוכה או שישליכו אותו עליהם או על מה שינהג מנהגם כי באלו השני פנים תגיע לו ההכאה ולפי שראוי שנבחר לדון במיתה הקלה שבמיתות אשר בסוג ההוא כמו שנבאר בג"ה במה שיבא הנה ראוי שננהג בנסקלים זה המנהג רוצה לומר שנשליכם ממקום גבוה בדרך שימותו ולה היו דנין הנסקלים בזה האופן כמו שנתבאר בסנהדרין:

שאלות:
מ"ש במשוך היובל הטה יעלו בהר סותר למ"ש בסוף פ' משפטים שהעם לא עלו למ"ד שזה היה אחר עשרת הדברות. למה כפל והר סיני עשן כלו, ויעל עשנו, ולמה אמר שנית וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר, וגם שתחלה אמר שירד על כל ההר, ולמה צוה רד העד בעם שכבר הגביל את העם סביב והזהירם ע"ז, ומה היתה תשובת משה לא יוכל העם לעלות, ולמה הזהיר שנית והכהנים והעם אל יהרסו:

מכאן שכל הנסקלין נדחין. ואף על גב שדבר זה דווקא לשעה היה כך, ולא ילפינן דורות משעה, תנא בגמרא בפרק נגמר הדין (סנהדרין סוף מה.) 'מנין דאף לדורות כן, תלמוד לומר "או סקול יסקל"'. ולפי הנראה דמרבוי פירושו, ד"סקול יסקל" דריש, דאף לדורות כך. ורש"י פירש ד"דסקול יסקל" משמע לעתיד, ללמוד דאף לדורות כך הוא. ולא ידעתי להבין זה, דודאי לשון עתיד הוא זה, לומר כשיעשה מעשה זה יסקל, ולא מצי למכתב לשון אחר. ורש"י פירש כך, מפני שרבוי של כפל לשון "סקול יסקל" מפיק ליה לאידך מילתא דסמוך. ואם תאמר, ומנא לן לומר דכל הנסקלין נדחין למטה, שמא כל חדא וחדא באנפיה נפשיה הוא, או יירה או יסקל, ובפרק נגמר הדין (שם) קאמר, מנין שבסקילה ובדחיה, תלמוד לומר "סקול יסקל או ירה יירה", עד כאן, ופירש רש"י (שם ד"ה ת"ל) ד"סקול יסקל" רבוי הוא, ומרבה לך דתרוייהו בעינן. ולפי פירושו הוצרך לפרש דלעיל דמייתי ליה לדורות – מן "יסקל" שהוא לשון עתיד. אבל אם נפרש כדלעיל, דילפינן לדורות מן רבוי "סקול יסקל או ירה יירה", הכי פירושו כאן, תלמוד לומר "או סקול יסקל או ירה יירה", והרי כיון דחד מינייהו חמור, או ירה או סקול, ואם כן איך אמר 'ירה או סקול', הרי הדין הוא מי שנתחייב שתים בבית דין דנין אותו בחמורה (סנהדרין פא.), ואם כן אם ירה חמור – יהיה נדון בדחייה, ואם סקילה חמור – יהיה נדון בסקילה, ואיך אמר הכתוב "או ירה יירה או סקול יסקל". ואין לומר דשניהם שוים, דאיך יתכן שיהיו שתי מיתות שאין זו כזו יהיו שוים לגמרי בלי תוספות וחסרון, ופשוט הוא דסקילה חמורה מכל. ואפילו אם תאמר שהם שוים, שאין אחד חמור מחבירו, הוי ליה לדונו במיתה שאין מתנוול בה יותר, משום "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), כדאיתא בפרק נגמר הדין (סנהדרין מה.). וידוע כי בדחיה מתנוול יותר, כי בני מעיים יוצאים על ידי נפילה כדאיתא התם (שם). ולפיכך צריך לומר על כרחך שניהם צריך, דחייה ואף סקילה, ולכך אין לומר הא או הא. ואם תאמר, למה כתב "סקול יסקל או ירה יירה", והוי למכתב 'יירה ויסקל', ומפרש בפרק נגמר הדין (שם) שאם מת בדחייה שאין צריך סקילה, והכי קאמר "ירה יירה" אם מת בה, "או סקול יסקל" גם כן אם לא מת בדחייה. ומה שמקדים הכתוב סקילה, מפני שזהו עיקר המיתה, וצריך להזהיר את המתחייב במיתה שהוא מתחייב בה, ואין צריך להזהיר רק על סקילה, לא על דחייה:

כי סקול יסקל. וכי מאחר שאמר כל הנוגע בהר מות יומת למה לי לא תגע בו יד, אלא זה שאמר לא תגע בו יד עונה על הנוגע בהר מות יומת, שהוא חייב מיתה, אבל לא תגע בו יד בהר לא תגע בו, אלא סקול יסקל באבנים מתחתית ההר, או ירה יירה מתחתית ההר. שאם תבא להביאו ולהמיתו הנה גם המביאו נוגע בהר ויהא חייב מיתה, אלא יסקל או ירה יירה מרחוק.

אם בהמה אם איש כו׳. עי׳ סנהדרין דף ט״ו ע״ב, דמקיש בהמה לאיש. אך זה נ״מ למ״ד שם דף ט״ז בהמה של כה״ג צריך ע״א, גם בהמה של סיני של משה או של אהרן מותרת במחיצה פנימית.

ירה יירה מכאן וכולי ואם לא מת בדחייה אז סקול יסקל ע״י האבן על לבו כדאי׳ בפ׳ נגמר הדין והק׳ הרא״ם ז״ל דכיון דדחייה קודמת הול״ל דחייה ברישא ולכתוב כי ירה יירה או סקל יסקל. ולעד״ן דאי הוה כתיב הכי הוה משמע דכי היכי דירייה לחוד סגי ה״נ סקילה לחוד סגיא דאו לחלק אתא ודינא לאו הכי אלא דחייה דוקא בעי׳ מש״ה שינה הכתוב וכתב סקילה ברישא וכאילו כתיב ירייה לפניה וה״ק כי גם סקול יסקל לבד מן הירייה אם לא מת בה או ידה ידה לחוד אם מת בה. והרא״ם תירץ דרוב פעמים לא היו מתים בדחייה והיו צריכים סקילה לכך נקט ברישא ע״כ ולא ידענא מנ״ל אדרבא נר׳ מהש״ס דהתם דודאי רוב פעמים מתים בירייה מיד דהא פריך מההיא דבור דבעשרה עומק סגי להמית ומשני דהכא בעי ב׳ קומות גבוה לבד מקומתו דה״ול ג׳ קומות כדי שימות מהר מיד מד״רנ דאמר ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה:

לא תגע בו יד וגו'. למה נאמר והלא כבר כתיב כל הנוגע בהר מות יומת. ואומר הר"י דקאי אקרא דלעיל דכל הנוגע בהר וכו'. וה"ק כשאתה בא להרג הנוגע בהר לא תגע בו יד להורגם לנוגעים ולא תלך למקום שהם חונים כדי להורגם דא"כ אתה עולה כמותם ומתחייב הריגה. אלא סקול יסקל מרחוק:

לא תגע בו יד. למה נאמר והלא כבר נאמר כל הנוגע שמעתי מפי רבי יצחק דהאי קרא קאי אדלעיל דכתיב כל הנוגע בהר. וה"ק כשאתה בא להרוג את הנוגע לא תגע בו יד אלא סקול יסקל סקלהו מרחוק שאם אתה הולך למקום שהוא שם להרגו נמצא אתה עובר התחום ותתחייב. ולי נראה שבא להודיענו באיזו מיתה תהרגנו לומר שנדון בסקילה דלא תימא מיתתו בחנק כסתם מיתה האמורה בתורה קמ"ל

לא תגע בו יד. לעולה בהר שהרוצה לתופסו יעלה אחריו ויעלה גם הוא אלא כיצד יומת כי סקול יסקל או ירה יירה ישליכו אחריו אבנים או יורו אחריו חצים להמיתו:

לא תגע בו יד שלא יעלה איש להורידו מן ההר שהרי עולה שני מוזהר כעולה ראשון, אלא שליח ב״‎ד יעמוד ברגל ההר והעולה סקול יסקל באבנים אם הוא קרוב, או ירה יירה אם הוא רחוק. וא״‎ת למה עלייתו בהר חמורה מסקילתו הרי סקילתו מטמאה את מקומו, כלומר אם הקפיד הכתוב על בעלי חיים שלא יעלו בהר דין הוא שיקפיד יותר שלא ימיתו איש בהר לטמא את ההר. תשובה לדבר כיוצא בדבר זה מצינו בקדושה חמורה הוא אהל מועד שלא נכנס בו זר וכשהקריבו בו נדב ואביהוא קטורת זרה יצאה אש ותאכל אותם וימותו לפני ה׳‎ אע״‎פ שטמאו את מקומם. וגם בבית עולמים כשנכנס עוזיה בבית קדש הקדשים להקטיר קטרת הצרעת זרחה לו במצחו אע״‎פ שהיה עומד במקום קדושה חמורה. ד״‎א כי סקול יסקל באבנים או בברד או ירה יירה בחצי אש.. ולפרש״‎י היה לו לומר כי ירה יירה או סקול יסקל בלי דחיה. דדחיה קודמת לסקילה כדתנן התם אחד מן העדים דוחפו על מתניו אם מת בה יצא ואם לאו נוטל האבן ונותנה על לבו וכו'. אלא או דהכא פי׳‎ אשר, כמו והגישו אל הדלת או אל המזוזה דמתרגם בירושלמי ויקרביניה לות דשא דלות מזוזתא. וכן הפי׳‎ כי סקול יסקל אשר ירה יירה בתחלה.

במשוך היובל. דעת הרב דשופר שהיה בהר לא היה מקרן כבש. ונעלם ממנו מה היה. כי על צד הפלא היה. ופסוק במשוך היובל קאי על שופר אחר הנעשה מקרן כבש לאסוף את העם כמו חצוצרות. אולם המפרשים לא אבו בדרכיו הלוך. ועיין בפרשת בהר בפסוק יובל היא:

ירה יירה מכאן לנסקלים שהן נדחין למטה צריך לישב שא"כ הל"ל כי ירה יירה או סקול יסקל שהרי היו משל כין אותו מבית הסקילה ולמטה ואם מת מוטב ואם לאו היו סוקלין אותו וי"ל דאי הוה כתו' הכי הוה אמינא כי ירה יירה או סקול יסקל או זה או זה שירצה אבל לא שניהם ואם לא מת בירייה לא היו סוקלים אותו אבל השתא דכתב כי סקול או יירה דרשינן ליה הכי כי סקול יסקל אם ירה יירה דאז נמי משמע אם כדכתי' או נודע כי שור נגח הוא כמו אם והכי פי' סקול יסקל אם לא מת בירייה ושמעינן נמי דסגי ליה בירייה לחודה מדלא כתיב סקול ויירה. ומריבוייא דסקול או יירה דרשינן לדורות בסנהדרין. מהר"ר:

"לא תגע בו יד". ראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" על אתר שכתב: למה נאמר, והלא כבר נאמר: "כל הנגע..."? שמעתי מפי רבי יצחק דהאי קרא קאי אדלעיל דכתיב "כל הנגע בהר", והכי קאמר: כשאתה בא להרוג את הנוגע, לא תגע בו יד, אלא סקול יסקל - מרחוק סקלהו, שאם אתה הולך למקום שהוא שם להורגו, נמצא אתה עובר התחום ותתחייב. ע"כ. וראה גם רשב"ם, ראב"ע וחזקוני.

יירה. יֻשְׁלַךְ לְמַטָּה לָאָרֶץ, כְּמוֹ "יָרָה בַיָּם":

ומלת יירה משונה מרעותיה. כי משפט בעלי היו"ד להתחלף בוי"ו בעתיד. בנין נפעל. כמו ולא יודע השבע יסרתני ואוסר אולי עשו כך שלא תתערב עם גזרת למען תורא. כי האל"ף והה"א נחים בסוף המלה. אין הפרש ביניהם במבטא:

במשך ב' במסורה. הכא ואידך במשוך בקרן היובל שגם לשם נזדמן להם שופר מאילו של יצחק ובזכות זה השופר של מתן תורה נפלה חומת יריחו:

במשוך היובל - בהסתלק שכינה ויפסקו קול השופרות והלפידים.

או ירה יירה. מרחוק ימשיכוהו במוטות עד שיפול מן ההר ואחר כך אם בהמה אם איש לא יחיה. אלא יהרגוהו:

במשוך היובל וגו': אמר הגאון, כאשר יתקע משה בשופר אז נתן להם רשות לעלות, וזה היה אחר רדת משה ביום הכפורים וצוה לעשות המשכן, ואמר רב שמואל בר חפני כי טעם המה, אהרן ובניו ושבעים זקנים, שכתוב עליהם עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ולשאר ישראל לא נתן להם רשות לעולם לעלות אל הר סיני, ודבריו טובים בעיני (ראב"ע). ולדעתי אין צורך לפרש המה על האנשים ההם לבדם, אך נ"ל כי המה הוא כמשמעו, העם סתם, ובשעת מעשה פירש מי הם אשר יעלו, ואצילי העם עומדים במקום העם כלו; וכמה דברים נאמרו תחלה דרך כלל, ואח"כ נתפרשו דרך פרט, והפרט הוא העיקר ולא הכלל, כגון ועבדו לעולם (למטה כ"א ו').

במשוך היובל. פי' ר' אברהם שופר שיתרעו בו בשנת היובל. והמעתיקים אמרו שפי' יובל כבש. ומה שהביא רש"י הדרש שדרשו בו שהוא מאילו של יצחק כתב הרמב"ן לא הבנתי והלא אותו הי' עולה ונשרף קרניו והכל וכתב ואולי צבר את עפרו והחזירו למה שהי':

כשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן סלוק שכינה והפסקת הקול וכיון שמסתלקין הם רשאין לעלות. הודיענו בזה שני עניינים הא' שהפעול של משוך הוא הקול כאילו אמר במשוך היובל את קולו והשני שפירוש יעלו יהיו רשאין לעלות לא שהוא חובה לעלות וכן תרגם אנקלוס אינון מרשן למיסק בטורא אבל מה שהוסיף לומר הוא סימן סילוק שכינה והפסקת הקול וכיון שמסתלקין הם רשאים לעלות הוא מפני שאין המשכת הקול סימן לנתינת הרשות לעלות בהר כמובן מן הכתוב דמה הוראה יש לזה על זה לפיכך אמר שמפני שהמשכת הקול הארוך היא הוראה על הפסקת הקול שכן דרך המנגנים אם בפה אם בכלי שיאריכו הקול וימשיכוהו בעת ההפסקה והפסקת הקול היא הוראה על סילוק השכינה שהרי לא באה אלא בקולות וברקים וקול שופר ונתינת הרשות לעלות היא אחר סילוק השכינה לפיכך אמר הכתוב שכשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן שהכל רשאין לעלות על דרך ההתחייבות:

או ירה יירה. ת"ר, מניין שהנהרג בב"ד טעון שתי דחיות, ת"ל או ירה יירה ^כבסמיך על המשנה כאן, בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, אחד מן העדים דוחפו על מתניו, נהפך על לבו הופכו על מתניו, משום דכשהוא שכוב פרקדן הוא מגונה ביותר ועל זה דריש כאן מניין לנו שאם נהפך על לבו הופכו על מתניו, והיינו שתי דחיות, ומסמיך זה על הלשון יירה, כמבואר. ובספר מראה הפנים הקשה הא איצטריך יירה לדרשה הקודמת דאף לדורות כן, והאריך בזה, ולדעתי הנה בודאי עיקר הטעם דהופכו על מתניו [היינו דחיפה שניה] הוא כדי שלא ישכב באופן מגונה, פרקדן, כמש"כ, וכעין מש"כ לא תלין נבלתו וגו', דהוא ג"כ כדי שלא יהיה גוף האדם בבזיון, כמש"כ שם. ורק מסמיך זה על לשון יירה כדרך חז"ל להסמיך כל ענין ומנהג יפה בלשונות הכתובים, וא"כ לא שייך להקשות הא איצטריך יירה לדרשה אחריתא, אחרי דמה שדריש כאן הוא רמז ואסמכתא בעלמא, ואין קפידא לתלות רמז בעלמא על לשון התורה אף כי כבר נדרש אותו הלשון למילתא אחריתא כנודע בדחז"ל. .
(ירושלמי סנהדרין פ"ו ה"ה)

הוא סימן סילוק. שכן דרך המנגנים אם בפה אם בכלי, שיאריכו הקול וימשיכו בעת ההפסקה. והפסקת הקול היא הוראה על סילוק שכינה, שהרי לא באה אלא בקולות וברקים וקול שופר, ונתינת הרשות לעלות היה אחר סילוק השכינה. [הרא"ם]:

במשוך היובל המה יעלו בהר. הנה היובל הוא השופר שהוא מקרן הכבש כי היובל הוא כבש כמו שנתבאר במסכת ר"ה והנה הרצון באמרו במשוך היובל כאשר יתקע משה בשופר ואז יוכלו ישראל לעלות בהר וידמה שכבר תקע משה בשופר כשנסתלקה השכינה משם כמו שפירש הגאון לפי מה שכר ממנו החכם אבן עזרא וכן תמצא שאמר בספר יהושע במשוך בקרן היובל כשמעכם את קול השופר:

לא תגע בו יד. לפי הפשט יל"פ שר"ל מה שאמרתי מות יומת אינו שיעלו אחריו להורידו מן ההר ולהמיתו כי לא תגע בו יד בהעולה בהר, ר"ל אין צריך שיד אדם תגע בו להמיתו, כי סקול יסקל שההר שרעש ביום ההוא ישליך עליו אבנים גדולות ויסקל עי"כ, או ירה יירה שההר יקיא אותו וישליכנו אל העמק, אולם חז"ל פי' שיסקל ע"י הב"ד כי למדו מכאן לדיני סקילה, הגם שנוכל להסב כונתם שלמדו ממה שינהג בו ההר אל מה שצריכים הב"ד לנהוג עם הנסקל, דברינו בטלים נגד דעת פשטות דברי חז"ל. במשוך היובל, התנה תנאי שזה יהיה רק בתחלה שלא הוכשרו עדיין לעלות בהר כי יראו מפר האש והלפידים וקול השופר, כמ"ש אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר, שאם היו מתחזקים ולא היו מתיראים מפני האש ולא היו חרדים מפני קול השופר שהפחיד אותם, אז היה קול השופר נמשך ומאריך ולא היה נפסק ואז היה להם יובל וחרות לעלות בהר כמו שעלה אח"כ משה ואהרן ושבעים מזקני ישראל, רק שהם השתחוו מרחוק. אבל ישראל אם היו זוכים עד שהיה קול השופר נמשך היו עולים בשוה עם משה והיו מקבלים כל התורה מפי הקב"ה בעצמו, רק ע"י שהתיראו וינועו ויעמדו מרחוק ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה לא עלו בהר ולא יכלו לקבל התורה מה' בעצמו רק ע"י משה, וז"ש במשוך היובל אם יאריך תקיעת השופר וימשך זמן רב ויוכלו לסבלו אז המה בעצמם יעלו בהר לקבל שם רל התורה כפי שאלתם:

ושופר אילו של יצחק היה. פירוש, שאין השם יתברך משתמש בשופר של איל שהוא לבני אדם, ולכך אמר שהוא שופר של אילו של יצחק, וזה השופר הוא קדוש מפני קדושת האיל, שנקרב תחת יצחק. והרמב"ן הקשה על אגדה זאת (פרקי דר"א פל"א) כי שופר של אילו של יצחק קרב על גבי המזבח, וצריך לומר שחזר הקב"ה וגבל את עפרו. אבל לפי דעתו אגדה יש לה סוד וכו'. והרא"ם פירש דברי אגדה זאת שפירש הקרן ממקום חבורו, ששוב אין ראוי להקטרה:
ולא הועיל כלום, שאם פירש מחיים, ולא היה ראוי להקטרה, אם כן לא היה נקרב תחת יצחק, ומאי חשיבות זה השופר של אילו של יצחק, כיון דפירש מן האיל. ועוד, וכי לא ראו הם דברי פרקי ר"א (פל"א) דקאמר שם איל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה; גידין של איל – נעשו ממנו עשרה נימין של כינור דוד, שהיה מנגן בהם. עורו של איל – אזור מתניו של אליהו זכור לטוב. קרנו של שמאל שתקע בו בהר סיני, שנאמר (פסוק יט) "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד". קרנו של ימין, שהוא גדול משל שמאל, יתקע בו לעתיד, שנאמר (ישעיה כז, יג) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", עד כאן. פירוש הדבר, מפני שקרב אברהם האיל תחת יצחק בנו, גרם זכות לבניו שכל דבר אשר היה באיל קנו כנגדו מעלה עליונה אלקית. לכך כל הדברים שזכר, שופר של שמאל ושל ימין, וגידיו, ועורו, כנגדו קנו ישראל מעלה עליונה באלו דברים. ודבר זה נקרא שהיה 'אילו של יצחק', שהרי בשבילו נעשה, ותמונתו היה תחתיו. שאם היה הבדל ביניהם, כגון שבזכות שנקרב האיל נתן להם עושר, אף על גב שבשבילו נעשה, לא יאמר שהעושר הוא 'אילו של יצחק', כיון שאינם שוים. אבל דבר שנעשה בשבילו ודוגמתו, ותמונתו נעשה תחתיו, הרי הוא לגמרי אותו דבר, וכמו שפירש רש"י למעלה (בראשית כד, סז) אצל "האהלה שרה אמו", כי הדבר שהוא דומה לגמרי, זה תחת זה, יאמר שהוא [ה]דבר בעצמו:
ואני תמה על הרמב"ן ז"ל, וכי אדם בעולם שסובר שהיה השופר הזה, שיוצא ממנו הקול במתן תורה, שופר טבעי, שמקשה על המדרש (ז"ל) שהקרנים של איל שהקריב אברהם נשרף, לא עלה על דעת אחד מעולם. ולפיכך אף אם נשרף האיל, לא נשרף רק מה שראוי לשריפה, אבל שאינו ראוי לשריפה – לא נשרף. ומפני כי האיל הזה הוא דבר שאינו בטבע במה שהוא נברא בין השמשות (אבות פ"ה מ"ו), והוא בלתי טבעי, שאילו היה דבר טבעי היה נברא בששת ימי בראשית בטבע, ומפני שההפסד על ידי הקרבה ראוי לדברים הטבעים, והוא להם בטבע, וכאשר מגיע הפסד להם אין לומר שהיו אותם הנבראים לבטלה, כי לכך נבראו, והגיע להם הפסד. אבל דבר שאינו בטבע, היה לבטלה אם היה להם הפסד, לפי שאין הפסד כזה, על ידי הקרבה, לדבר שהוא שלא בטבע, [ו]אם היה מגיע הפסד לדבר שהוא שלא בטבע – היה לבטלה, אחר שאין מטבעם הפסד. לכך אמר (פרקי דר"א פל"א) 'האיל שנברא בין השמשות' שהוא שלא בטבע, 'לא יצא מאתו דבר לבטלה'. שהרי השופר של מתן תורה לא היה דבר טבעי, וכן השופר שהוא לעתיד, וכן הכינור של דוד. ולא היה כנור כמו שאר כנור, שאם היה כמו שאר כנור מאי רבותא, אבל כנור זה היה מיוחד לדוד, שהיה לו הכנור למעלה עליונה, מורה על עצם מעלתו. לכך אמר בו שהוא יודע נגן, ומאחר שהיה לו הכנור למעלה אלקית, היה הכנור של דוד דבר שלא בטבע. ומכל שכן אזור מתניו של אליהו זכור לטוב, שאין ספק שהאזור שהיה במתניו היה מורה על ענינו ועל תארו, כי המלבושים הם שמורים על תאר שלו, ומכל שכן כאשר הכתוב מתאר אותו במלבוש מיוחד:
ומעתה, כאשר היה בעולם דברים בלתי טבעיים המתיחסים אל הדברים שנבראו בין השמשות – לא היו לבטלה, וכמו אילו היה קרב יצחק על המזבח, שהיה הגוף נשרף והרוח שב אל אשר נתן אותו, לפי שהוא בלתי טבעי, כך באיל הזה – נשרף מה שראוי להיות נשרף, ואם בשביל שהיה בלתי טבעי, ואין ראוי בו הפסד, כיון שבעולם דברים מתייחסים אל הדבר שהוא בלתי טבעי שנברא בין השמשות, הרי לא היה לבטלה. הלכך אמר שהיה שופר אילו של יצחק. שכשם שהוא היה בלתי טבעי, כך שופר זה בלתי טבעי. ומאחר כי (ש)היה שם שופר במתן תורה, והוא היה שופר שאינו טבעי, ואיל שנברא בין השמשות גם כן היה שלא בטבע, לכך אמר שופר של מתן תורה – שופר של אילו של יצחק, שלא יהיה לבטלה. נמצא כי היה שופר של מתן תורה שופר אילו של יצחק. אמנם עיקר דבר האיל שנברא בין השמשות, ואיך היה בא תמורת יצחק, ואיך הדברים מקושרים ומסודרים, אין כאן מקום להאריך, רק שתבין דברי חכמים שאמרו שהיה שופר אילו של יצחק. אך קשה מאד הבנה שלימה בכתב לכמו אלו הדברים העמוקים, רק יוסיף חכמה ודעת:

אם בהמה. לרבות חיה.

כי סקול יסקל או ירה יירה. או זה לשון אם כלומר סקול יסקל אם ירה יירה קודם לכן. שכן דרך נסקלין נדחפין קודם ואח"כ נסקלין מיהו יש ליישבו כפשוטו. סקול יסקל כשאינו מת בדחייה. או ירה יירה בלבד אם ימות בדחייה. ותרגום ירוש' ארי אתרגמא אתרגם באבני ברדא או אשתדאה אשתדי באבני אישתא:

או ירה יירה או זה לשון אם הוא כלו' אם סקול יסקל ירה יירה קודם לכן שכן דרך הנסקלין שדוחפן קודם והדר נסקלין. ומיהו יש לפרש כפשטו סקל יסקל כשאינו מת בדחייה או ירה יירה אם מת בדחייה לבדה ותרגומו ארי אתרגמא יתרגם או אישתדאה אישתדי:

במשוך היובל. אך במשוך קרן היובל שימשוך קול השופר ולא יהיה עוד אז יוכלו לעלות בהר:

אם בהמה אם איש לא הזכיר עוף כי לא יוכלו לו כי מיד יעוף למעלה.

רש"י ד"ה ירה יירה, מכאן לנסקלין שהם נדחין למטה מבית הסקילה וכו'. מקורו של רש"י הוא בגמרא (סנהדרין מה ע"א), וכך לשון הגמרא שם: תנו רבנן: מנין שבדחייה? תלמוד לומר "ירה". ומנין שבסקילה? תלמוד לומר "סקל יסקל או ירה יירה". ומנין שאם מת בדחייה - יצא? תלמוד לומר "או ירה יירה". מנין שאף לדורות כן? תלמוד לומר "סקל יסקל". ע"כ. על דרשת הגמרא שם קשה לי, שהרי כאן כתוב "או", כלומר או זה או זה. ותשובה לשאלה זו מצאתי בדברי "דעת זקנים מבעלי התוספות" על אתר: או זה הוא לשון אם, כלומר אם סקול יסקל - ירה יירה קודם לכן, שכן דרך הנסקלין שדוחפין קודם והדר נסקלין וכו'. (פ' יתרו תשמ"ז) וראה רש"י שם (סנהדרין מה ע"א) ד"ה תלמוד לומר כי סקל יסקל או ירה יירה, שהמקור לכך שסקילה נעשית גם בדחייה (אם לא הועילה דחייה באה סקילה) ולא או בסקילה או בדחייה, הוא מכפילות הלשון - לא נאמר רק "סקל או ירה", אלא "סקל יסקל או ירה יירה", ומכאן שצריך גם סקילה וגם דחייה (אם הוצרך לכך).

במשך היבל. כְּשֶׁיִּמְשֹׁךְ הַיּוֹבֵל קוֹל אָרֹךְ, הוּא סִימָן סִלּוּק שְׁכִינָה וְהַפְסָקַת הַקּוֹל, וְכֵיוָן שֶׁאֶסְתַּלֵּק, הֵם רַשָּׁאִין לַעֲלוֹת:

אם בהמה אם איש לא יחיה. ולא העוף כי לא יוכלו לקחתו כי יעוף מיד:

המה יעלו בהר. כתב ר' אברהם על זקנים ולא אחרים ולא ידעתי למה לא יעלו כלם כיון שניתנה רשות ונסתלקה שכינה:

ושופר של אילו של יצחק היה. כתב הרמב"ן ז"ל ולא הבינותי זה כי אילו של יצחק עולה הקריב אותו והקרנים והטלפים כלם נשרפין בעולות אולי גבל הקב"ה עפר קרנו והחזירו למה שהיה. ולא ידעתי מי הכריחו לזה הפירש שיותר נכון היה לו לפרש האגדה הזאת כשפירש ממקום חבורו ששובאינו ראוי להקטרה כמו ששנינו בזבחים פרק תשיעי צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן התישים והעצמו' והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהן מחוברין מקטירין את הכל ואם פירשו לא יעלו דבהכי איתוקמא נמי ההיא דרב יהודה דפ' ראוהו ב"ד דאמר רב יהודה שופר של עולם לא יתקע בו ואם תקע יצא ופירש רש"י בשתלשו מחיים קמיירי דאילו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרי' במנחות ובזבחים נאמר לו יהיה בעולה ונאמר לו יהיה באשם מה אשם עצמותיו מותרין אף עולה עצמותיו מותרין הרי לך בפי' דכשפירשו ממקום חבורן לאחר זריקה הן לכהנים כעור העולה דכתיב ביה עור העולה לכהן לו יהיה וכשפירשו מחיים אית בהו מעילה אבל לאו בני הקטר' נינהו:

אם בהמה. אחד שור ואחד כל בהמה להפרשת הר סיני, דכתיב אם בהמה, וחיה בכלל בהמה ^כגכדכתיב בפ' שמיני זאת החיה אשר תאכלו וכתיב בתריה מכל הבהמה. , אם – לרבות את העופות ^כדדהלשון אם אם משמע דהקפידא היא שלא לגעת בהר, וא"כ אין נ"מ מי ומי הנוגע, ורק תפס מין אחד לדוגמא, אבל אין ה"נ שגם עופות בכלל האיסור. .
(ב"ק נ"ד ב׳)

אילו של יצחק היה. מדכתיב במשוך היובל, משמע שופר המיוחד, והיינו שופר של אילו של יצחק, דכתיב ביה (ישעיה כז, יג) ביום ההוא יתקע בשופר גדול. [מהרש"ל]: ומה שהקשה הרמב"ן והא אילו של יצחק עולה הקריבו אותו, והקרנים והטלפים נשרפו. תירץ הרא"ם די"ל דמחיים פירשו, דלאו בני הקטרה נינהו אף שיש בו מעילה, או לאחר זריקת דמו דלית ביה משום מעילה:

אם איש, לרבות את האשה, ולמה הקדים בהמה לאיש, לפי שאינה מצווה על הגבלה ואפ״ה לא יחיה.

במשך היבל האמת שהוא קרן איל אבל אינו שופר של מתן תורה, וזה במשך היובל היה לאחר שהוקם המשכן ואז תקע משה בשופר ונתן רשות לעם לעלות. רב סעדיה גאון. ד״‎א במשך היבל בפסוק השופר, כמו משך ידו את לוצצים. וסימן הוא לסלוק השכינה.

ועתה לא ידעתי, האיך אפשר ללמוד מכאן על דחיפה, לכאורה מדובר כאן ביריית חץ וכדו'. וכדברי רשב"ם - "יורוהו בחיצים מרחוק". (פ' יתרו תש"ן)

היבל. הוּא שׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, שֶׁכֵּן בַּעֲרַבְיָא קוֹרִין לְדִכְרָא יוּבְלָא, וְשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל שֶׁל יִצְחָק הָיָה (פרקי דרבי אליעזר ל"א):

במשוך היובל. פי' כבש. ונקרא היובל כן. בעבור והעברת שופר תרועה. כי שופר הוא מקרני הכבש. וכן כתוב במשוך בקרן היובל כשמעכם את קול השופר והתימה על האומרים כי על קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר במשוך היובל כי קול השופר הוא פלא גדול אין במעמד הר סיני גדול ממנו. כי קולות וברקים וענן כבד גם הם נראים בעולם. וקול שופר לא נשמע עד יום עשרת הדברים. והנה לא הי' מקרן כבש.

והגבלת את העם. תן גבול לעם כשעור אלפים אמה הן חסר הן יתיר כדי שלא יעלו בהר וכדי שלא יגעו בקצהו.

אם בהמה אם איש. תנא רמי בר יחזקאל, אם בהמה אם איש לא יחיה, מה איש היה נידון בכ"ג דיינים ^כהדכבר הקבעו סנהדראות לישראל מיתרו ואילך, וקיי"ל שדיני נפשות נדונים בכ"ג סנהדרין כפי שיתבאר אי"ה בפ' משפטים. אף בהמה היתה נדונית בכ"ג דיינים ^כור"ל אף בהמה שקרבה להר סיני נידונית כן, וכתבו התוס' אע"פ דאין נ"מ במאי דהוי הוי, אך נ"מ לאסברי קראי, ונראה כינתם להסביר הלשון אם שלכאורה הוא מיותר.
ודע דמדרשה זו יש להעיר במש"כ התוס' כאן בסיגיא בדיבור הקודם לענין הפסוק והרגת את האשה ואת הבהמה דצריך לאקשויי שני שבקרא לראשון שבו, דהיינו בהמה לאשה, יעו"ש. והרי כאן מקשינן בהמה לאיש והיינו ראשון לשני, וע' במכות ה' ב' במשנה ובגליון הש"ס ותוי"ט שם וצ"ע. .
(סנהדרין ט"ו ב׳)

במשוך היובל. זה קרן השופר שהוא מוביל הקול כשימשוך היובל את קולו הכל רשאי לעלות בהר, מיכן א״ר יוסי לא מקומו של אדם מכבדו אלא האדם מכבד את מקומו, כל זמן שהשכינה בהר כל הנוגע בהר מות יומת, נסתלקה שכינה הכל רשאין לעלות.

אלא צריך לומר שלפי רש"י (גמרא) לשון יר"ה שבכאן אינו במשמע המקובל היום כי אם כדברי רש"י בד"ה הבא - "יושלך למטה, כמו 'ירה בים' (טו, ד)". (ויש כאן קצת קושי, שכן נוהגו של רש"י לאחֵר - לרוב - את באורה של מלה קשה אחר פירושו את הענין). (פ' יתרו תשנ"ו)

אמר הגאון כאשר יתקע משה בשופר אז נתן להם רשות לעלות. וזה היה אחר רדת משה ביום הכפורים וצוה לעשות המשכן:

כל הנוגע בהר מות יומת. וכל שכן העולה. לא תגע בו יד. והלא כבר נאמר כל הנוגע בהר אבל באורו לא תגע בו יד לא תהא מיתתו בנגיעת יד כגון חנק ושרפה וכיוצא בהן כי אם מרחוק כגון סקילה או בחצים זהו שאמר כי סקול יסקל או ירה יירה.

במשוך היובל וגו׳. מכדי כתיב (פ׳ תשא) גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא, מה ת"ל במשוך היובל המה יעלו בהר ^כזוהלשון אל מול ההר ההוא משמע ליה כל זמן שהוא בקדושתי' כשהשכינה עליו וכשנסתלקה שכינה מותר, ואע"פ דזה הפסוק כתיב בדברות האחרונות (פ' תשא) אך עיקר ענין זה נפקא ליה מסברא דאחרי סלוק שכינה אין בו קדושה, ורק מסמיך זה על לשון ההוא. , ללמד שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ^כחר"ל דאע"פ שנאסרו לעלות בהר רק כל זמן שהשכינה שם אשמעינן דבכ"ז לאחר שעבר אותו הזמן והמאורע צריך להתיר מחדש אותו הדבר שנאסר. וע"ע לפנינו בפ' ואתחנן בפסוק לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, ופרטי דין זה ברמב"ם פ"ב מממרים. –
והנה באור הלשון במשוך היובל מורה על הפסק הקדושה שתשרה בהר, כלומר כשתהיה סלוק שכינה, וכ"מ בדרשה שבסמוך, ואינו מבואר איך מובן ענין זה בלשון במשוך היובל. ובמכילתא איתא במשוך היובל – כשימשוך היובל את קולו, ונראה הכונה על פי הנהוג אצלנו בסדר תקיעות דר"ה, דכשמשלימין לתקוע תוקעין תקיעה אחת ממושכה והכל יודעין שהוא גמר התקיעות, ואנו קוראין אותה תקיעה גדולה [ובאמת היה יותר נאות לקראה תקיעה ארוכה או ממושכה דגדולה משמע בקול ולא בזמן], וכן הנהוג בכל מיני קריאות השיר בפה ובכלי להאריך הברת השיר בהגמרו, ועל זה אמר כאן לסימן מתי ידעו שמותר לעלות בהר, אז במשוך היובל את קולו לכשיתקעו תקיעה ארוכה וממושכה, ויובל היינו שופר [ע' ר"ה כ"ו א'] כי אז ידעו שנפסק ונגמר הענין, ודו"ק. .
(ביצה ה׳ ב׳)

רש"י ד"ה היובל, ...ושופר של אילו של יצחק היה (פרקי דרבי אליעזר ל). ע"כ. וראה קושיית רמב"ן שאילו של יצחק עולה היה, כלומר שנשרף על קרניו, וראה תירוצו. וראה תירוצו היפה של רא"ם המובא ב"שפתי חכמים" (אות ק). (פ' יתרו תשנ"ו)

במשוך היובל וגו'. תניא, ר׳ יוסי אומר, לא המקום מכבד את האדם אלא האדם מכבד את המקום, שכן מצינו בהר סיני, שכל זמן שהיתה השכינה שרויה עליו אמרה תורה (פ׳ תשא) גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא, וכשנסתלקה שכינה ממנו אמרה תורה במשוך היובל המה יעלו בהר ^כטעיין מש"כ בדרשה הקודמת, ודרשה זו הובאה בגמרא לענין מעשה בשני חכמים, רב נחמן בר רב חסדא ורב נחמן בר יצחק, שר"נ בר"ח אמר לר"נ בר"י ליקום מר ליתוב לגבן, ר"ל שבקשו לישב במקום מכובד והשיב לו בדרשה זו לא המקום מכבד וכו', כלומר שא"צ לזה, ושוב אמר ליה ר"נ בר"ח אי הכי איזול אנא לגביה דמר, אמר ליה רנב"י, מוטב שיבא מנה בן פרס אצל מנה בן מנה ואל יבא מנה בן מנה אצל מנה בן פרס, ופירש"י ותוס' שכוון בזה דאביו [של רנב"י] הוא לגבי אביו של ר"נ בר"ח כהדיוט, והוא כשיעור פרס למנה, ואינו ראוי שילך הוא לגביה, יעו"ש.
ואני תמה מי נתן רשות לרב נחמן בר יצחק להשתמש במליצתו בבזיון אביו ולכנותו בשם הדיוט [כמש"כ התוס' דבן פרס פירושו הדיוט], ואף קשה מניין להם שאביו של רנב"י היה הדיוט, ואי משום דלא נקרא בשם רב, אך הלא כמה וכמה חכמים שנקראו בשם העצמי לבד, כמו אביי, אילפא, עולא, שמואל, והרבה מאד, וגם אמרו גדול מרבן שמו, ואף גם יש סמך נאמן שאביו של רנב"י היה ת"ח, לפי פירש"י בגיטין ל"א ב' דסתם רב נחמן שבש"ס הוא רב נחמן בר יצחק, ומצינו שהיה אביו של רב נחמן סתם ספרא דדייני דמר שמואל (ב"מ ט"ז ב'), וסתם ספרי דדייני מגמר גמירי (גיטין ב' ב') ולספרי דדייני שאלו דינים וידעו (סנהדרין כ"ט ב'), וא"כ הלא לא היה הדיוט בודאי. ועוד יותר מזה פלא שאותו בעצמו חשב רב נחמן ליותר מכובד מאביו, שהרי את עצמו כינה בשם מנה ואת אביו בשם בן פרס, ואיה איפה הכיבוד אב.
אבל לולא פירש"י ותוס' נראה ברור דהלשון בן מנה ובן פרס אינו במובן בן תולדי כמו יצחק בן אברהם, אלא שם תאר, כמו בן חכם, בן כסיל, בן פורת, בן אוני, בן הבקר, בן יונה, וכדומה הרבה מאד, וגם כאן הכונה מנה בן מנה – חכם גדול וחשוב, ומנה בן פרס – חכם שאינו שלם, כמו פרס הוי חצי מנה, וכונת רנב"י היתה לשבח ולרומם את מעלת ר"נ בר"ח כנגדו, וקורא לר"נ בר"ח מנה בן מנה, כלומר חכם שלם ומעולה, ואת עצמו קורא מנה בן פרס, היינו שחכמתו אינה שלמה וחשובה, ולפי"ז לא דברו כאן במעלת אבותיהם רק בערכי עצמם [ובארנו זה כאן אע"פ שאין זה שייך לגוף הדרשה שבכאן אך מפני מעלת באור אגדה זו]. .
(תענית כ"א ב׳)

המה יעלו בהר. אמר רבי שמואל בן חפני כי טעם המה אהרן ובניו ושבעים זקנים. שכתוב עליהם ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל. ולשאר ישראל לא נתן רשות לעלות אל הר סיני. על כן אמר המה ולא אחרים. ודבריו טובים בעיני כי הכבוד היה תמיד על ההר עד שנעשה המשכן דכתיב וכבוד ה' מלא את המשכן. אז דבר עם משה באהל מועד. אולי אז תקע משה בשופר ונתן לו רשות לעלות בהסתלק הכבוד:

ויוצא משה את העם לקראת האלהים ויתיצבו בתחתית ההר לקראת האלקי' פרש"י מגיד שהשכינה יצאה לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן כעשן הכבשן פרש"י לשבר האוזן נכתב עיי"ש ויחרד כל ההר מאד. והנה הגם שנכתבו תיבת אלו לשבר את האוזן מ"מ יש בהם רמז מה והענין הוא כי כתבנו למעלה בפ' בשלח והובא בספרי' שע"י אתערותא דלתתא הוא מעלה מ"נ ומתגלין כנגדן מ"ד והנה כבר אמרנו והובא בכתבים שלי ע"פ ואד יעלה מן הארץ והשקה את פני האדמה ר"ל שע"י שהאדם מתעורר עצמו בעת התפלה ובלימוד התורה ההבל היוצא אז מפיו אנו רואים בחוש כמו ענן והענן ההוא מעלה מן הארץ ומעלה מ"נ ועי"ז והשקה את פני האדמה ר"ל שנתגלה כנגדן מ"ד ומוריד השפעות טובות ואיתא בזוה"ק בהקרבת הקרבנות בהקטר האברים אם העשן העולה למעלה הי' לבן כולו בידוע שהקרבן הוא מרוצה ועתה בעו"ה חרב בה"מ התפלה היא במקום קרבן ובהקבץ הציבור יחד ומתפללין ומתעוררין את עצמן בתשוקה גדול' הן מעלין מ"נ ע"י הבל שיוצא מפיהם וכנ"ל שאנו רואים בחוש שמהבל פיהם עולה ענן עב כמו עשן. והנה כתיב אף חובב עמים כל קדשיו בידך והם תכו לרגליך וכו' ונוכל לפרש דאית' בזוה"ק ע"פ ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וכו' קרא הקב"ה לס"ם ואמר לי' תבעו אורייתא דולי אמר מה כתיב בה אמר לא תרצח וכו' (ואתחנן קמי') אמר מרא דעלמא כולו אי אתייהב לי כל שולטני דילי אתעבר דהא שולטני דילי על קטלא איהו וכו' אי ניחא קמך הא עמא בנוי דיעקב להון אתחזי למהיב אורייתא וכו' וכולהו יהיבו לי' נבזבזין הה"ד לקחת מתנות בני אדם עיי"ש וזהו אף חובב עמים ור"ל גם בשעה שחובב העמים ורצה ליתן להם את התורה נתגלה להם באף ר"ל שלא גלה להם מה שכת' בתורה אלא לא תרצח לא תגנוב לא תנאף שהם אף ועברה ולא רצו לקבלה ועי"ז כל קדושיו בידך ר"ל שנתן להם התורה והם תכו לרגליך פי' שהם תכו עצמם בתחתית ההר והנה אמרנו על סיום מסכת פי' על תיבת מסכת והובא בכתבים שלי דידוע באורייתא ברא קב"ה עלמא היינו שאותיות התורה עלו ונצטרפו ברל"א שערים אלפא ביתא והצירוף הראשון הוא א"ל ב"ם וסוף הצירוף של א"ל ב"ם הוא כ"ת והוא שורש המקור לשאר הצירופים ומ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין וזהו מס"כת ועיקר השגות התורה הוא ע"י אחדות כמאמר הכתוב ויחן שם ישראל נגד ההר בלב אחד כאיש אחד ושם נפסק זהומתן וכל שבט ושבט תיקן צירף הוי' שלו ואמרו נ"ונ בתשוקה גדולה מקירות לבם והעלו מ"נ ונתגלה כנגדן מ"ד שירד הקב"ה בשמי מרום ליתן להם התורה ושבו להשגו' התורה עד צירוף הראשון שהוא שורש המקור לשאר הצירופים ועל פי דרכינו זה נבאר הפסוקי' ויוצא משה את העם לקראת האלהים פי' רש"י מגיד שהשכינה יצאה לקראתן כחתן היוצא לקראת כלה פי' שע"י אמירתן נ"ונ היו מעלין מ"נ ונתגלה כנגדן מ"ד ויצאה שכינה לקראתן כחתן היוצא לקראת כלה פי' הכלה מעלת מ"נ ומקבלת שפע מן החתן כן היו מעלין בני ישראל המ"נ ויצאה שכינה לקראתן וקבלו את התורה ויתיצבו בתחתית ההר ר"ל שאז הי' מצבם בהאותיות שאחר ההר דהיינו אחר הה' הוא וי"ו ואחר הה' השני' ג"כ וי"ו ואחר רי"ש שי"ן שהן שי"ב בגימטריא כמנין י"ב צירופי הויות ופי' שאז נפסק זהומתן וכל שבט ושבט תיקן צירוף הוי' שלו. והר סיני עשן כולו ר"ל ע"י אתערותם שאמרו נ"ונ בתשוקה רבה העלו מ"נ בהבל פיהם שעלה כעשן וע"י זה נתעוררו מ"ד וירד הקדוש ב"ה על הר סיני וזכו ישראל להשגות התורה עד צירוף ראשון שסוף הצירוף ההוא הוא כ"ת כנ"ל ועשן בגי' כ"ת וזהו עשן כולו שע"י ההבל פיהם שעלה כעשן זכו לכל השגות התורה עד אותו צירוף שסופו הוא כ"ת והוא שורש המקור לכל הצירופים גם כ"ת הוא לשון כיתה ור"ל שע"י האחדות שהיה אז ביניהם כנ"ל זכו לכל אלו השגות הגדולות והנפלאות ויעל עשנו כעשן הכבשן פי' עשנו בגימ' תכ"ו ופי' ע"י שתכו עצמן לרגלי ההר ברשפי שלהבת אהבה ואמרו נ"ונ היו מעלין בהבל פיהם כמו אברהם אבינו כשעמד בניסיון למען אהבתו יתברך והושלך לכבשן האש וזהו ויעל עשנו היינו המ"נ של ישראל כנ"ל כעשן הכבשן ר"ל כהמ"נ שהעלה אברהם אבינו כשהושלך לכבשן האש ובתיבת כבשן מרומז ג"כ שם נג"ב כי כנ"ב עולה בגי' ע"ב ושי"ן מרמז לשלשת האבות והבן.

או יאמר וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים וכו' וינועו ויעמדו מרחוק ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו וכו' ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם וכו' יש בזה דברים עמוקים לפע"ד מה שחנני ה' ברחמיו וברו"ח ואבאר בקיצור כי ידוע אם לא היו ישראל אומרים אל משה דבר אתה עמנו רק היו שומעים כל הדברים מפי הקב"ה בעצמו אז היה ביטול היצה"ר ולא היו באים לכלל חטא לעולם אך הם גרמו בדבריהם שאמרו למשה דבר אתה עמנו וחז"ל דרשו מלמד שתשש כוחו של משה כנקבה והיינו כי זה גלוי מאא"ז זללה"ה כי הלומד מצדיק הוא דבר גדול ומכ"ש מהבורא ב"ה בעצמו בוודאי היה כח רבם בתלמידים מה הוא חי ודבריו חיים וקיימים כן היה אצל התלמידים והיו חיים וקיימים לעולמים ולא היה בא הדבר לכלל בישול לעולם משא"כ כששמעו מפי בשר ודם אך צריך להבין הא שמעו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה עצמה לזה תירץ הכתוב מאין היה להם זה לומר דבר אתה עמנו וכו' שלא ישמעו מפי הקב"ה כי וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת ההר עשן היינו כדאיתא בזוהר חדש כי אית מהן שהיו מסתכלין בקולות ואית מהן שהיו מסתכלין בלפידים וזעירין אינון דהוו מסתכלין בדבור אנכי ממש ומזה היה נולד ונעשה מסך המבדיל בינם לבין אנכי ועי"ז וינועו ויעמדו מרחוק היינו שנעשה מסך ומבדיל רחוק בינם לבורא ב"ה וזה גרם להם שאמרו למשה דבר אתה עמנו היינו ע"י מסך המבדיל והוא שאמר להם מרע"ה אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים נסות לשון הרמה כמו הרימו נס והיינו שהקב"ה רוצה להרים אתכם למדריגה גדולה לבלתי תחטאו היינו כמו שהוא נצחי וקיים תמיד כן אתם תהיו כולכם שלמים וקיימים לעולם ברמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות ל"ת בלי חסרון הנקרא חטא והבן כל זה:

ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר נ"ל בס"ד דידוע לכ"ע בשבת נתנה תורה וידוע דהשבת הוא מעין עוה"ב וידוע דעוה"ב נקרא בוקר וז"ש ויהי ביום השלישי בהיות הבקר שהיה אותו היום שבת שהוא מעין עוה"ב הנקרא בוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר הרי שלשה דברים נעשו על ההר שנתנה התורה עליו בו ביום דר"ת שלהם קב"ע קולות ברקים ענן לרמוז להם עשה תורתך קבע ולכן גם עשרת הדברות יש בהם קב"ע תיבות וקול שופר חזק מאד ארז"ל שהיה מתגבר והולך לרמוז בזה על בעלי תורה כל זמן שמזקינין דעתם מתוספת עליהם ויחרד כל העם אשר במחנה דאחזתם אחילו מרוב הפחד וארכבותן דא לדא נקשן:

מן ההר אל העם. מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הָיָה מֹשֶׁה פוֹנֶה לַעֲסָקָיו, אֶלָּא מִן הָהָר – אֶל הָעָם (מכילתא):

וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם לימד כאן שגם הדבור הזה שאמר בו ויאמר ה' אל משה לך אל העם, היה בהר, שהיה משה עולה שם בכל פעם לדבר אתו ובמכילתא (כאן) דרשו בו מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו ולא היה הולך לביתו כלל אלא מן ההר אל העם:

וירד ויקדש. כאשר פירשתי:

אל העם. משמעו תומ״י מן ההר אל העם. שהיו כל העם עומדין בסמוך להר ומצפין לשמוע מה ידבר להם משה:

וירד משה מן ההר. לומר שגם הדבור שאמר לו השם לך אל העם וקדשתם היום הי' בהר שהי' משה עולה בכל פעם לדבר אתו:

ויקדש את העם. הודיענו בזה בדרך כלל שהשתדל משה עמהם עד שהתרצו לקבל עליהם להתעלות ולהתרומם בקבלת קדושת התורה והמצוה, ופרטי קבלת הקדושה הזאת הודיענו (משפטים כ"ד) כי שם אמר, ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' (מצות פרישה והגבלה) ואת כל המשפטים (מצות שנצטוו בני נח ושבת כבוד אב ואם פרה אדומה ודינים שנתנו במרה) ופי' עוד (שם פסוק ז') לאמר ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם (שהוא מבראשית עד מ"ת ופרשיות בהר ובחקותי עם הברכות והקללות האמורות שם, ותרגום ויקדש את העם (ער ווייהעטע איין צור הייליגקייט):

וירד משה מן ההר אל העם. מלמד שלא היה משה רבינו פונה לעסקיו, ולא היה יורד לתוך ביתו אלא מן ההר אל העם, ולא היה בו עסק אלא סרסור בין הקב״ה לישראל, אין לי אלא בהר סיני שלא היה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, מנין שאף באהל מועד כן, ת״ל ויצא ודבר אל בני ישראל (שמות לד לד).

וירד משה מן ההר אל העם. מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו ולא היה יורד לביתו, אלא מן ההר אל העם; יכול לדיבור זה בלבד, ושאר כל הדברות מניין, ת"ל וירד ה' על הר סיני. כבר זה אמור, ומה ת"ל וירד משה מן ההר אל העם, מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו ולא יורד לתוך ביתו, אלא מן ההר אל העם. אין לי אלא דברות הר סיני, דברות אוהל מועד מנין, ת"ל (שם לד) ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה. ומנין שכל העליות שהיה עולה, בבקר היה עולה, ת"ל (שם) והיה נכון לבקר ואיש לא יעלה עמך ויפסול שני לוחות אבנים וגו'; שאין ת"ל כאשר צוה ה' אותו, אלא זה בניין אב, כל זמן שהיה עולה, בבקר היה עולה. – ויקדש את העם, זמנן וכבסו בגדיהם והטהרו.

וירד משה באותו יום עצמו שהוא ד׳‎ לחדש ויום ה׳‎ בשבת.

ויקדש את העם. במה שאמר משה דבר ה׳ בלי שום שינוי נתקדשו להיות מאותה שעה פרושים מן האשה:

ויקדש את העם, זימן ליום שלישי.

ויקדש את העם מאותו יום עד יום ג׳‎ אע״‎ג שדי להם ברחיצת הערב, לפי שהם ערב רב נתן להם זמן רב.

ויכבסו שמלתם. נתעסקו בנקיון בגדיהם ולא פירש הכתוב שהוגבלו העם כדבר ה׳ אשר דבר משה. שזה הדבר לא היה מיד אלא ביום השלישי בעת אשר ירד ה׳. אבל דברים הללו החל מיד. וביאר הכתוב שמשה קידש את העם ולא כתיב ויתקדשו העם. באשר שמלבד פרישות בפועל נכלל בזה פרישות מהרהורי אשה כמש״כ בשם מ״ר שנקרא אלישע קדוש שלא ראתה טיפת קרי כו׳ ובזה היה משה מועיל בדברים החוצבים להבות אש הקדושה וטהרה עד שנכנס בלבבם ונתקדשו:

ויכבסו שמלותם. וטבילה בכלל כיבוס בגדים והזאה אחר טבילה, וכה״א בפרשת ואל משה אמר עלה אל ה׳, ויקח מן הדם ויזרוק על העם (שם כד ח), זו הזאה.

והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד ה' עליו באש ויעל עשנו כעשן הכבשן וצריך להבין איך שייך אצל השכינה הקדושה הענין עשן וכי אש השכינה אש גשמיי גם מה שאמר הכתוב ויעל עשנו כעשן הכבשן צריך להבין למה כעשן הכבשן הגם שרש"י פי' שהוא רק למשל לשבר את האוזן מ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו ונראה לרמוז בזה דהנה איתא בזו"הק פ' שמות פתח ואמר דודי לי ואני לו הרועה בשושנים מי גרם לי שאני לדודי ודודי לי מפני שהוא מנהיג עולמו בשושני' מה שושן יש בו ריח והוא אדום מוצק' אותו והוא מתהפך ללבן ולעולם ריחו לא זז כך הקב"ה מנהיג עולמו בדרך זה שאלמלא כן לא יתקיים העולם בשביל האדם החוטא והחטא נקרא אדום כד"א אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו מקריב קרבנו לאש שהוא אדום וזורק הדם סביב למזבח שהוא אדום מדת הדין אדום מוצקין אותו ועולה העשן כולו לבן ואז האדם נהפך ללבן נהפך מד"הד למד"הר ותא חזי וכו' וכתיב להקריב לי חלב ודם כנגד זה אדם מקריב חלבו ודמו ומתכפר לו זה אדום וזה לבן מה השושן שהוא אדום והוא לבן אין מוצקין אותו לחזור כולו לבן אלא באש כך הקרבן אין מוצקין אותו לחזור כולו לבן אלא באש וכו' א"ר יוסי כשהיה בהמ"ק קיים אדם מקריב קרבנו בענין זה ומתכפר לו עכשיו תפלתו של אדם מכפר לו במקום הקרבן כי האי גוונא עכ"ל ולהבין ענין זה כשהקרבן נקרב ע"ג המזבח והעשן עולה כולו לבן יתכפר לחוטא האדמימות של החטא הענין הוא כי ע"י שהאדם מתחרט על שעבר על רצון הבורא ב"ה ותבער בו אש התשובה כיקוד אש ומגודל תבערת יקוד אש התשובה אשר בוער בקרבו אם היה אפשר לעשות בעצמו מה שעושין בקרבן ממש הי' עושה ומי שתבער בו אש התשובה כל כך מגודל החמימות אשר בקרבו כתגבר בתוכו כח האש ונתמעט דמו שהוא אדום שתשריפהו האש ונהפך ללבן ע"כ אח"כ כשמקריב הקרבן על גב המזבח ונקרב הדם שהוא אדום ונהפך ללבן באש והעשן עולה לבן עולה עם העשן האתערותא דילי' עד הכסא כבוד ועל כן הי' שם דבר המעלה עשן כדי שיעלה עד לשמים וע"י שעם העשן שהוא לבן עולה הלבנינות של אדם שנהפך מאדום ללבן ע"י אתערותא דילי' מעורר העשן האש שלמעלה ויורד על המזבח האש שלמעלה ותאכל את העולה כמו למשל אם תכבה נר ובעוד שחומו בהפתילה והעשן שלו נמשך ועולה למעלה דק ולבן מאד אם תאחז אותו נר אז תחת נר הדולק ירד השלהבת עליו ודולק כן ע"י שהעשן עולה לבן ע"י אתערותא דלתתת מתעורר אתערותא דלעילא וירד ארי' של אש ע"ג המזבח ועתה התפלה היא במקום קרבן והנה אם האדם מתפלל בהתלהבות גדול ובתשוקה גדולה ורשפי שלהבת י"ה תבער בו נתגבר בקרבו כח האש ותשרף את חלבו ודמו ונהפך האדום ללבן וההבל היוצא מפיו נראה בחוש שהוא כמו עשן והבל ההוא עולה עד כסא כבוד ובעשן הזה הוא כל המחשבות והיראה והאהבה של התפלה והעשן הזה תעלה לריח ניחוח לפני ה' ועי"ז מעורר מ"ד כמו המשל שהבאתי לעיל והנה עינינו רואות כשמבעירין עצים לחים השלהבת אינו עולה כי אם מעט שאין בו חמימות כל כך והעשן הוא עב מאד ומראהו שחור אבל בכבשן שמבעירין בו ח' או ט' ימים מחמת שהחמימות הוא גדול מאד אין נראה העשן כי אם מעט והוא דק מאד עד שכמעט שאין העין קלטתו ומראהו לבן מאד ולראש שלהבת יתדמה מפני לבנונותיו והנה כשאמרו ישראל נעשה ונשמע אמרו בהתלהבת גדול ובתשוקה עזה ותבער בם רשפי שלהבת יה כנ"ל ומגודל החמימות תשוקתם נתמעט דמם ונשרף ונתהפך האדמימות שלהם ללבן ומהבל פיהם נעשה עשן והעשן ההוא הי' כולו לבן מפני גודל חמימות האש אשר הי' בוער בקרבם והעשן ההוא עלה עד הכ"כ והי' מעורר אתערות' דלעילא ונגלה עליהם הקב"ה וירד באש ליתן להם התורה וזהו פי' הפסוק והר סיני עשן כולו פי' שהם התיצבו בתחתית ההר וע"י שאמרו נו"נ בתשוקה גדולה עד שתבער תשוקתם כלפיד אש ההבל פיהם עלה על הר סיני כעשן מפני אשר ירד עליו ה' באש פירוש קודם אשר ירד עליו ה' באש וע"י אתערותא דלתתא היו מעוררין אתערותא דלעילא כנ"ל וא"ת שאתערותם לא היתה בתשוקה גדולה ובחמימות רב רק כמו עצים לחים שאין בהם חמימות אלא מעט והעשן שלו עב ומראהו שחור ת"ל ויעל עשנו כעשן הכבשן שיש בו חמימות גדול מאוד והעשן העולה ממנו דק ולבן מאוד כנ"ל וכמו כן העלו עשן בהבל פיהם מחמת גודל חמימות תשוקתם שהי' בקרבם ונתעורר על ידי הבל פיהם אתערותא דלעילא וירד הקדוש ברוך הוא באש משמי מרום ונתן להם התורה הקדושה.

ויצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה י"ל דהול"ל ויוצא משה את העם מן המחנה לקראת האלהים ולמה נקיט הפך משפט הלשון הראוי להכתב ונ"ל בס"ד דארז"ל דכל השמות שהיו קודם ואשר יבואו אח"כ ע"ס כל הדורות כולם נתעברו באותם הגופים של ישראל וכמ"ש אשר ישנו פה עמנו היום ואשר אינינו פה עמנו היום ולכן אמר ישעיה הע"ה מאת היותה שם אני שכולנו היינו בסיני נמצא ישראל שעמדו על הר סיני היה בהם שני חלקים הא' אנשי הדור ההוא אשר היו ובאו בעוה"ז בגופים שלהם והם הנראין לעיני הכל וגלויים וידועים לכל וחלק הב' הם אותם שכבר נפטרו מעוה"ז ואשר עתידין לבא וחלק זה אינו גלוי ונראה אלא לאלהים כי אלו הם נשמות בלבד אשר נתעברו בגופים של אותו הדור והוא יתברך היודע מי הם וכמה הם ונמצא בעת שהוציא מרע"ה את העם מן המחנה הוציא עמהם גם אותו החלק אשר אינו גלוי ונראה אלא לקראת האלהים וז"ש ויוצא משה את העם ר"ל עם העם את אותו החלק שהוא נראה לקראת האלהים לבדו ויתייצבו בתחתית ההר אותיות שתחת ההר הם אותיות ש"ו ועם אותוית הר שאצלם נעשה צירוף שור"ה וידוע דארז"ל אין שורה פחות משלשה וישראל באותו מעמד שרתה עליהם ג' קדושות שהוא קדושת כהנים וקדושת לויים וקדושת ישראלים דלכך נקראו עם תליתאי כמ"ש בגמרא בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי לעם תלתאי ולז"א ויתייצבו בתחתית ההר שרמוז בזה אותיות שורה לומר שזכו עתה למדרגת שורה שנעשו עם תלתאי ששרתה עלהם שלשה קדושות:

היו נכנים לשלשת ימים. לְסוֹף ג' יָמִים, הוּא יוֹם רְבִיעִי, שֶׁהוֹסִיף מֹשֶׁה יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ כְּדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי, וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר בְּשִׁשָּׁה בַחֹדֶשׁ נִתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, לֹא הוֹסִיף מֹשֶׁה כְלוּם, וְלִשְׁלֹשֶׁת יָמִים כְּמוֹ לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי:

היו נכונים לשלשת ימים. טעמו ליום השלישי. ולפי הפשט לא הוסיף יום א' מדעתו. ובזה אתן לך שני עדים נאמנים ושניהם בספר הזה הנה כתיב ויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים. ושם כתוב ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי וכתיב בעוד שלשת ימים ישא פרעה. ושם כתוב ויהי ביום השלישי יום הלדת. וכן זה היו נכונים לשלשת ימים:

ויאמר אל העם. מלבד שאמר דבר ה׳ כהויתו. הוסיף לומר מדעתו עוד מאמר היו נכונים לשלשת ימים. לשון לשלשת אינו מדויק כלל בזה הענין. דאם הפי׳ שיכינו עצמם שלשה ימים. היה ראוי לומר שלשה ימים. ואם הפי׳ שני ימים למה שיהיה פלאות ביום השלישי היה ראוי לומר ליום השלישי. וגם א״כ ק׳ מה זה הוסיף בזה המאמר על אשר כבר דבר בשם ה׳. אלא מזה העלו חז״ל דמשה הוסיף יום א׳ מדעתו. ופירשו דדרש היום ומחר. היום כמחר דלילו עמו. ולא אמרו דמשה דרש שכך הוא דעת ה׳ אלא הוסיף מדעתו שכך היה רצונו בשביל איזה טעם אי משום כבוד שבת דיום השלישי היה בעש״ק ולא יוכלו העם להתעסק בכ״ש. או הבין דלא יספיק העת הקצר להכין דעת העם כראוי. והיה משה נצרך לזה שני דברים. חדא שיהא הקב״ה מסכים לדעתו. שנית שיהא נכלל בדבר ה׳ הקודמים דעת משה גם כן. שהרי א״א להפוך דברי אלהים חיים ח״ו. ע״כ לא היה יכול להחליט דעתו ולהגיד לעם כי תהיה הכנה כל שלשה ימים. שאולי לא יסכים הקב״ה לדעתו. מש״ה אמר להם לשון דמשתמע לתרי אפי. כדי שאם לא יהא הקב״ה מסכים לדעתו לא יהיו דבריו נסתרים לגמרי. אמנם הקב״ה הסכים לדעת משה. ואמר משה אל תגשו אל אשה. לא שבא משה לפרש בזה מהו קדושה והכנה. [וכ״כ הרא״ש ביצה פ״א ס״ג. והא דכתיב היו נכונים לשלשת ימים לא קאי על מה דכתיב בתריה אל תגשו אל אשה אלא ה״פ היו נכונים לשלשת ימים לקבל התורה. ואל תגשו אל אשה] אלא בא להזכיר אזהרה זו כדי להראות שאפשר להוסיף יום א׳. ויהא נכלל בדבר ה׳ וקדשתם היום ומחר הוספה זו ג״כ. ויהי הפי׳ היום ומחר. היום כמחר. מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו. אע״ג דבאמת אין מקום לזה הדיוק בכ״מ שנאמר בזה הלשון כמו ביום ההוא יאכל וממחרת ודומה לו. אלא מ״מ כאן יש הוכחה לזה מדהזהיר אל תגשו אל אשה הרי בפי׳ וקדשתם היינו פרישות מן האשה וישראל קדושים הם אין משמשין מטותיהם ביום. וא״כ למאי אמר ה׳ היום. הרי מופרשין הם גם בל״ז. אלא היום כמחר שלילו עמו . [ואמר בלשון הגשה אל תגשו. ולא בלשון אל תבואו אל אשה. ללמד שבאם לא יסכים הקב״ה להצעת משה. אזי תהיה אזהרת אל תגשו אל אשה שייך להכנה. ותהי הכונה אל תגשו כלל. שלא תהא מרבה שיחה עם אשה. לפי שהוא מבטל הכנה לדבר שבקדושה]. ומ״מ אמרו שהוסיף משה מדעתו משום דבאמת אין הכרח כ״כ לפרש כן שהרי בכלל קדושה הוא הרהורי אשה כמש״כ לעיל אבל מ״מ לצורך השעה יש מקום לפרש דבר ה׳ בזה האופן והוא מחוקי התלמוד והפלפול להעלות מדאיצטריך חדשות והקב״ה הסכים על ידו שכך רצון ה׳ לדרוש בדבריו לצורך כמש״כ בס׳ בראשית ל״ב י׳:

לשלשת ימים: כמו ליום השלישי, ע"ד בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך (ברא' מ' י"ט) ושם כתוב ויהי ביום השלישי, וכן ויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים (שם מ"ב ז') ואח"כ כתוב ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי (ראב"ע), ולא הוסיף משה יום אחד מדעתו, ועיין שבת דף פ"ו ע"ב.

תגשו. הגימ"ל דגושה:

שהוסיף משה יום אחד מדעתו. כדברי רבי יוסי בשבת פרק ר' עקיבא שהשם אמר לו והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד השם ומשה הוסיף יום אחד מדעתו ואמר לישראל היו נכונים לשלשת ימים דהיינו לסוף ג' ימים וביום הרביעי ירד השם והסכים השם על ידו ולא ירדה שכינה עד צפרא דשבתא שהוא יום רביעי ליום הפרישה שהרי אליבא דכ"ע ברביעי לחדש עבוד פרישה ולא פליגי אלא בקביעא דירחא וא"כ לרבי יוסי דס"ל בחד בשבא איקבע ירחא הוה ליה יום ד' בשבת יום הפרישה ורביעי לפריש' יומא דשבתא וקרא דכתיב ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר כו' דמשמע דביום השלישי ליום הפריש' ירדה שכינה שלישי לימים ולילו עמו קאמר כדפרש"י שם והא דקאמרו בגמ' הוסיף יום אחד מדעתו מאי דרוש היום ומחר היום כמח' מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו וליל' דהאידנא נפק ליה שמע מינה תרי יומי לבר מהאידנא אין זו דרשא גמורה אלא משמע דהיום היום ממש דאי לאו הכי אין זה מדעתו כדפירשו התוספות:

לשלשת ימים. מניין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טהורה, שנאמר היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה ^לוהפי' לשלשת ימים היינו ליום השלישי, דביום השלישי להפרשה נתנה תורה, ויש נוסחאות שונות בדרשה זו, ועיין בסוגיא כאן ובמשנה ג' פ"ח דמקואות. .
(שבת פ"ו א׳)

אל תגשו אל אשה. איתא בפר' ר' עקיבא שמשה פירש מדעתו מן האשה. והקשה ר"ת מאי מדעתו איכא הכא והלא הוא היה גם בכלל הפרישה וכשחזר ואמר לכלם שובו לכם לאהליכם עכבו הקב"ה ואמר לו ואתה פה עמד עמדי. ותירץ דמיד אמר לו אל תגשו אל אשה עמד משה וגרש אשתו לגמרי וזה עשה משה מדעתו והיינו דכתו' ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח ומתרגמי' ארי אתתא שפירתא דנסיב רחיק ואף על פי שהסכימה דעתו לדעת המקום מכל מקום דברו בו ר"ל אהרן ומרים דברו במשה שאמ' אלמלא גירשה מדעתו לא היה הקב"ה מצוהו לגרשה שהרי כמה ימים דבר עמו ולא צוהו לגרשה ומיהו משנתבקש בנבואה פירש ממנה כדתניא בספרי אמרה צפורה למרים אוי להן לנשותיהן של אלו שמיום שנתבקש אחיך לנבואה פירש ממני אך במתן תורה גירשה לגמרי על ידי הק"ו. והא דכתי' אחר שלוחיה ומתרגמי' בתר דפטרה היינו דאמרי' יתרו לאחר מתן תורה הוה שאז גרשה. ואי מתרגמי' אחר דשלחה ניחא טפי שעדין לא גרשה אלא פירש ממנה. ובמכילתא תניא אחר שלוחיה ר' יהושע אומ' אחר שפטרה בגט נאמ' כאן שלוח וכו' ר' אליעזר או' אחר שפטרה במאמר שבשעה שאמר לו הקב"ה הוצא ישראל מארץ מצרים וגו' כמו שפרש"י בתחלת הסדר. כך פי' התוספ' במסכת שבת פרק ר' עקיבא. ור"מ מקוצי תירץ שלא היה משה יודע אם ואתה פה עמוד עמדי מוסב על שובו לכם לאהליכם דלעיל מניה ויהיה משמע שצוהו המקום לפרוש מן האשה. או אם היה מוסב על ואדברה אליך את כל המצוה וגו' דבתריה. ויהיה משמ' שעכבו המקום כדי לדבר אליו בלבד ולא שיפרוש מן האש' ובכך ניח' מה שפרש"י בפרשת בהעלותך גבי פה אל פה וגו' אמרתי לו לפרוש מן האשה והיכן אמר לו בסיני שנא' לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואין להקשות הרי מדעתו פי' מן האשה. והר"א תירץ שע"כ פירש מדעתו מן האשה דאי ס"ד שגם הוא היה בכלל הפרש' למה לי ואתה פה עמוד עמדי לאסור לו תשמיש הרי כבר נאסר לו עם ישראל במתן תורה וכשהתירו המקום לישראל לא התיר לו עמהם שנא' אמור להם שובו משמע להם ולא לך ועדין היה באסורו הראשון אלא ע"כ פירש מדעתו מן האשה והוצרך ואתה פה עמוד עמדי ללמד שהסכים לו המקום שאין מלות אמור להם משמע להם ולא לך שמאחר שלא היה בכלל הפרישה עם ישראל לא הוצרך הכתוב להתיר לו תשמיש עם ישראל:

לסוף ג' ימים כו'. מדלא כתיב ליום השלישי כמו שצוה לו הקב"ה, אלא לשלשת ימים, משמע לסוף שלשת ימים:

היו נכונים לשלשת ימים. הוא לפי הפשט מה שאמר לו השם יתעלה היו נכונים ליום השלישי כמו שפירש החכם אבן עזרא. ולזה אמר אחר זה ויהי ביום השלישי להורו' כי מה שאמר להם היו נכונים לשלשת ימים הרצון בו ליום השלישי וכזה תמצא שאמר ויאסוף אום אל משמ' שלשת ימי' ואחר כך זכר כי ביום השלישי התירם ממאסרם ואסר שמעון לעיניהם וכבר הביא זה הענין החכם אבן עזרא לראיה על פירושו ובכלל הנה יום מתן תצורה היה מוגבל מהשם יתע' שיהיה ביום החמישים אחר יום ראשון של פסח כי בזה היום צוה השם שיהיה חג שבועות ולה לא יתכן שיכוין השם יתעלה אל יום אחד ויוסיף משה מדעתו וישנה העניין ליום אחר ואולם אמרו זה רז"ל על צד הדרש להוציא מזה המקום דין פולטת שכבת זרע כמו שנזכר במסכת שבת:

אל תגשו אל אשה. בארו חז"ל בשבת שהיה צריך פרישת שלשה ימים מפני הנשים, שהפולטת ש"ז ביום השלישי טמאה והוא מבואר ממה שבא פה אצל קריבה אל אשה לשון הגשה שלא בא כן בשום מקום שתמיד בא ע"ז לשון קריבה, ומבואר אצלנו ההבדל בין קרב ובין נגש, שקריבה הוא בששניהם שוים וקל לקרב אליו והגשה הוא בשיש קושי לגשת אל הדבר, לכן בא תמיד לשון קריבה אל אשה, כי גם מ"ש לא תקרבו לגלות ערוה, כי האשה מוזהרת כמו האיש ושניהם קרבים בשוה, משא"כ פה שהעכוב הוא רק מצדה לא מצדו כי הוא יכול לטבול ולטהר, רק הוא לא תתרצה כי הפולטת ש"ז עד ג"י טמאה, תפס לשון הגשה:

לסוף ג' ימים כו'. ומה שלא פירש רש"י למעלה (ר' פסוק יא) "ביום השלישי" לסוף יום הג', מפני ש"יום השלישי" בודאי משמע יום ג' כמשמעו, ולא לסוף יום הג', אבל "לשלשת ימים" משמע שיהיו נכונים אחר שיעברו ג' ימים, וזהו יום שהוסיף משה מדעתו. אבל רבנן דאמרו (שבת פו ע"ב) שלא הוסיף משה יום, הוי "לשלשת ימים" כמו "ליום השלישי". והא דלא קאמר "ליום השלישי", מפני שבא לומר להם הטעם שלמה לא נתן התורה מיד, שצריך שלשה ימים פרישה מאשה, שלא תפלוט שכבת זרע, ואילו אמר "ליום השלישי", הוי משמע שתולה ביום שלישי דוקא, וזה אינו, שתולה בימים כלל, ולפיכך אמר "לשלשת":
ומדברי רש"י משמע כי "ליום השלישי" משמע ליום הג' בודאי, דהיינו ששי בחדש, ואם כן קשיא הא דקאמר בפרק רבי עקיבא (שבת פז.) אהא דקאמר דהוסיף משה יום אחד מדעתו, וקאמר מאי דריש, ומתרץ שדרש "לך אל העם וקדשתם היום ומחר" (פסוק יא), מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו, ומאי מהני ליה הך דרשה, כיון דכתיב בפירוש "והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד", דמשמע יום ששי בלבד, ומדברי רש"י דפירש למעלה (פסוק יא) שהוא ששי בחדש, משמע דאליבא דתרוייהו יום ג' דכתיב בקרא הוא יום ששי בחדש, מדלא פירש למעלה 'יום ששי לחדש לרבנן', ומשמע דאף אליבא דרבי יוסי פירש דהוא ששי בחדש, אלא שהוסיף משה יום אחד על ששי בחדש, ויראה לתרץ דאף לרבי יוסי פשט הכתוב "ליום השלישי" הוא ששי סיון, רק שמכח דרש (ש)דרש משה "היום ומחר" 'מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו', ולפיכך פירש (רש"י פסוק יא) פשט הכתוב אף לרבי יוסי, אף על גב דאתא הדרשה ואפקא לקרא, (ו)מכל מקום פירש פשט הכתוב כדרכו:

ויאמר אל העם היו נכונים לשלשת ימים. ולמעלה אמר והיו נכונים ליום השלישי (פסוק יא), ולא שמענו שאמר לו הקב״ה לפרוש מן האשה, [אלא היו נכונים לגזירה שוה, מה כאן מן האשה אף כאן מן האשה], רבי אומר מענינו הוא נלמד, וקדשם היום ומחר (שם), אי לענין טבילה דיים בהערב שמש, אלא להפרישם מן האשה.

אל תגשו אל אשה. משמע לפי שלא פירש זמן באל תגשו. הוצרך לומר שובו לכם לאהליכם. אבל אם פירש זמן קצוב לא הוצרכנו להיתר. ולכך כשגוזרים חרם לזמן כשהגיע זמן החרם נתבטלה מאיליה. ולא מילתא היא דאמרינן שאפי' פירש להם זמן מפורש ג' ימים. הוצרך לומר להם שובו לכם לאהליכם. דאע"פ שנתבטל הדבר צריך היתר כדאמרינן בביצה. כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו:

היו נכונים לג' ימים. לקבל התורה ולשמוע הק' שידבר עמכם ומעתה אל תגשו אל אשה כדי שיהיו טהורים לשמוע את קול הק' וכ"ש שיהיו נזהרים מטומאה חמורה ולפי שלא פי' זמן באל תגשו אל אשה הוצרך לומר שובו לכם לאהליכם אבל אם פי' להם זמן קצוב לא הוצרכו להיתר ולכך כל חרם וגזירה ששמין הקה' לזמן כיון שהגיע הזמן אינה צריכה היתר אבל אם נגזרה בלא זמן בשביל שום דבר אע"ג שנתבטל הדבר כיון שלא פי' בהדיא צריכה היתר כי דהכא דאנן סהדי שלא נאמר אל תגשו אלא כדי לקבל התורה ואע"ג שנתקבלה הוצרכו היתר וכן מצינו שתקנו רבות' כרם רביעי עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ולאחר חרבן רצה ר' אליעזר להפקיר כרם רביעי שהיה לו במזרח לוד עד שאמרו לו כבר נמנו חבירך והתירוהו ואע"ג שלא לחוש לשוקי ירושלים לאחר חרבן הוצרך היתר כיון שלא פי' זמן בהדיא הגה"ה:

ויאמר אל העם באותו יום היו נכנים לצורך יום שלישי. ויום זה שיהיה מתן תורה ובאיזה ענין אל תגשו אל אשה מכאן עד לאחר מתן תורה.

אל תגשו אל אשה. כָּל ג' יָמִים הַלָּלוּ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַנָּשִׁים טוֹבְלוֹת לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְתִהְיֶינָה טְהוֹרוֹת לְקַבֵּל תּוֹרָה, שֶׁאִם יְשַׁמְּשׁוּ תּוֹךְ ג' יָמִים שֶׁמָּא תִפְלֹט הָאִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע לְאַחַר טְבִילָתָהּ וְתַחֲזֹר וְתִטַּמֵּא, אֲבָל מִשֶּׁשָּׁהֲתָה ג' יָמִים, כְּבָר הַזֶּרַע מַסְרִיחַ וְאֵינוֹ רָאוּי לְהַזְרִיעַ, וְטָהוֹר מִלְּטַמֵּא אֶת הַפּוֹלֶטֶת (שבת פ"ו):

ולשלשת ימים כמו ליום השלישי. דאינו מחויב שיהיה לסוף ג' ימים דאם לא כן אמאי לא פריך הגמרא לרבנן מהאי קרא כי היכי דפריך לרבי יוסי מקרא דהיום ומחר ומקרא דוהיו נכונים ליום השלישי והראיה על זה ויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים ושם כתוב ויאמר אליהם ביום השלישי וכתוב בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך ושם כתוב ויהי ביום הג' וום הלדת את פרעה:

לשלשת ימים. היה משה דן ק"ו בעצמו, ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהם אלא שעה אחת ואף קבע להם זמן אמרה תורה היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ואינה קובעת לי זמן על אחת כמה וכמה, לפיכך פירש מן האשה ^לאעיקר הדרשה שפירש משה ילפינן מן מה דכתיב בפ' ואתחנן אשר לאחר מתן תורה אמר ליה הקב"ה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי, ודרשינן לאהליכם זו פו"ר ע"פ הדרשה אין אהלו אלא אשתו כמ"ש בשבת ל' א' עה"פ (מ"א ח') וילכו לאהליהם שמצאו נשותיהם בטהרה, וכן ביבמות ס"ב ב' דרשו הפסוק דאיוב וידעת כי שלום אהלך מענין זה והוא מלשון הכתוב בר"פ וירא הנה באהל כמבואר לפנינו שם, ועיין במו"ק ט"ו ב', ומדאמר לו אח"כ ואתה פה עמוד עמדי ש"מ שהסכים לו הקב"ה שפירש.
אך אינו מבואר לפי"ז מניין שמשה הפריש מעצמו ודילמא ע"פ צווי מהקב"ה, וצ"ל דאם מהקב"ה היה צווי זה, לא היה מצוה אותו על פרישה מוחלטת ונצחית, שאין דרכי הקב"ה על שנויי גבולי הטבע. אלא היה מזהירו על זהירות וטהרה יתרה, אך מכיון שמשה מעצמו קיבל עליו פרישה כזו הסכים לו גם הקב"ה.
וגם יש ראיה שפירש מרצון עצמי ולא מצווי הקב"ה ממה דמצינו שמרים ואהרן דברו בו במשה על שפירש מן האשה שחשבו זה ליוהרא, כמבואר בס"פ בהעלתך, יעו"ש ברש"י, ואם מה' היתה שומה זאת, לא היו מהרהרים אחר צווי ה'. .
(שם פ"ז א׳)

אל תגשו אל אשה. פרש"י כל ג' ימים הללו שאם ישמשו תוך ג' ימים שמא תפלוט האשה שכב' זרע לאחר טבילתה ותחזור ותטמא אבל וכו' ואעפ"י שלא נתנה עדין התורה מ"מ מסתמ' הקפידה תורה על מה שעתיד להיות טמא אחר מתן תורה. ואע"ג דלא הקפידה על זבין ומצורעין ובועלי נדות היינו משום טעמא דתניא בפרק מי שמתו כתו' והודעתם לבניך ולבני בניך וכתוב יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב וגו' מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע וכו' מכאן אמרו זבין ומצורעין וכו' ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה ובנביאים ולשנות במשנה ובתלמוד ובהלכות ובאגדות ובעלי קרין אסורין. פי' דבעלי קריין אינם ביראה דמחמת קלות ראש הוא בא. שיטת חו"ך פר"ע:

שמא תפלוט האשה כו'. וא"ת מאי שנא דהקפידה התורה על טומאת קרי יותר מבזב ומצורע ובועלי נדות. כבר תירצו התוספות (שבת פו. ד"ה מנין) ע"ש:

יום אחד הוסיף משה [מדעתו]. הך 'מדעתו' פירושו מדעתו וחכמתו שהוציא מכח דרש ד"היום ומחר" (פסוק יא), 'מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו'. שכל דרש שהוציאו רבנן מכח יתור נקרא 'דברי סופרים', דסוף סוף לא נכתב זה בפירוש בכתוב, ואי משום הדרש – זה הדרש הוא מדברי סופרים, שיש להם רמז בקרא, ובשביל כך יקרא 'דברי סופרים'. [ו]בפרק הנחנקין (סנהדרין פח ע"ב) (ו)קאמר שם חומר בדברי סופרים משל תורה, דאין חייב זקן ממרא אלא בדבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, כגון תפילין שאסור לעשות חמש טוטפות. ואף על גב דילפינן ארבע בתים מדברי תורה 'ט"ט בכתפי שתים, פ"ת באפריקי שתים' (סנהדרין ד ע"ב), כל זה אינו אלא מדברי סופרים. וראיה לזה שכל דבר שבא מכח דרש אינו כמו מן התורה, דהא כמה דברים שהם בודאי מדרבנן ואסמכוה אקרא:
ואל תטעה לומר כי בכל מקום שאמרו ז"ל אסמכתא הוא שמשה רבינו כאשר כתב התורה לא כתב אותו בשביל אותה אסמכתא, רק הם ז"ל אסמכוה אותה מדעתם, אומר אני האומר כן טועה בדברי חכמים, שאם כן יהיה דברי חכמים רק עמל ויגיעה ואין בו ממש, שלפעמים מוציאים דבר מן המקרא על ידי למוד דרשות, ולא יהיה זה רק ליפות הדברים או לגנוב דעת הבריות כאילו הוא דרשה מן התורה, ולא נאה זהו לחכם, שהרי אין להם שום חלק ונחלה בתורה, אלא הם ז"ל אסמכוה אותם מדעתם אקרא. אבל כך פירושו, שיש לדבריהם אסמכתא, שדבריהם נסמכים אקרא, ונקרא זה 'אסמכתא', כלומר שאין זה גוף המקרא, אלא שנסמך דבריהם עליהם על דברי תורה, ומחובר אל דברי התורה, ולעולם בתורה יש להם חלק, והיינו אסמכתא גופיה:
והשתא כל הדרשות שדרשו חכמים ז"ל הם שפיר לסמוך דבריהם על הכתוב; לפעמים הוא פירוש הכתוב, כמו גבי תפילין, שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ואין זה אסמכתא אלא פירוש דברי תורה, והפירוש הוא מדברי סופרים, וכן הרבה למאד. כי מאחר שהדרשה בעצמה – חכמים דרשוה, נקרא זה 'דברי סופרים', כל דבר הבא מדעתם ושכלם, וזה הדבר יש לו דין דברי תורה. אבל לפעמים אין הגוף דברי תורה רק נסמך לדברי תורה, ומצטרף אל דברי תורה, וכיון שלא הוי רק שנסמך על דברי תורה יש לו דין אחר – דהוי מדרבנן לגמרי. ומפני²¹⁶ כי משה רבינו עליו השלום הוציא דין זה מדעתו ומשכלו, ודרש הכתוב, אמרו (שבת פז.) ש'הוסיף משה יום אחד מדעתו':
והתוספות (שם ד"ה היום) פירשו דהך דרשה דכתיב "היום ומחר" לאו דרשה גמורה, שאם דרשה גמורה – לא הוסיף משה מדעתו. ולפי דבריהם לא נקרא 'מדעתו' עד שיהיה כולו מדעתו. ולא ידעתי ליישב 'מאי דריש' דקאמר, הא מדעתו הוסיף, ומאי שואל תלמודא מאי דרשא. ועוד, אם זה דרשה לאו גמורה, למה הוסיף משה יום אחד. וכל זה מפני שהוקשה לתוספות דממה נפשך, אם דברי תורה הוא הדרש שדרש "היום ומחר" – לא הוסיף משה מדעתו, ואם לאו דברי תורה הוא – אם כן אינו נרמז בתורה. וכל זה פלא בעיני, כי נראה לי כל הדרשות שדרשו חכמים כלם הם מן התורה, ולא שהם גוף התורה, רק הם יוצאים מן התורה. דמיון זה, הבנאי בונה בית והשלימו, והניח מקום להעמיד שם דברים הצריכים אל הבית. ובא אחר כך חכם אחד ומתבונן בבית למה בנה הבית בצורה זאת, רק להוסיף דבר זה, ועוד בנאו בצורה זאת – להוסיף דבר זה. הנה כל התוספות הוסיף האיש החכם, אבל הוא לקח אותם מבנין הבית. ובשביל זה כאשר הוסיף אותו החכם אותן הדברים – בשביל זה לא יאמר שהם מבנין הבית, רק מה שהוסיף החכם בהתבוננות הבית. ולפעמים החכם מבאר ומפרש איזה דבר נקרא בית ואיזה חדר, ואין זה תוספת, רק פירוש וביאור. כך הוא התורה, ניתנה בלא תוספות ובלא מגרעת, והניחה מקום לחכמים לבנות, והם הרמזים בתורה. ומכל מקום מאחר שלא כתב זה בפירוש, כאילו אמרה תורה אתם החכמים יש לכם במקום הזה להוסיף, והוא דעתכם, אבל אין כל כך דבר פשוט [ו]הכרחי כמו דעת בתורה, שזה החלוק בין הדברים שהם אסמכתא, שאין כל כך הכרחי, כמו דברי תורה:
אך עתה עמדו דרשנים דורשים דברים אשר לא כן, כל העולה על רוחם ודעתם, ואין ספק אלי שהתורה חוגרת שק עליהם לפרש התורה כרצונם, וזהו מעשה האומות שמפרשים כרצונם, ובזה האמת נעדרת תחת אשר נקראת "תורת אמת" (מלאכי ב, ו):
ואף על גב דעדיין לא נתנה [תורה] שיהיה שכבת זרע מטמא, אין זה קשיא, שאף על גב דאדם אינו מוזהר עליו, מכל מקום אין שכינתו שורה במקום טומאה, ועכשיו בא לשכון כבוד ה' עליהם, הזהיר אותם על הטומאה. אף על גב דבלאו הכי היו טמאי מתים וטמאי שרץ ונבלה ומצורע וכל הטומאות, לא הקפידה תורה על זה רק על טומאת קרי הבא מקלות ראש, ואין השם יתברך שוכן כבודו עמהם, אבל שאר הטומאות, שאינם באים מחמת קלות ראש, לא:

אל תגשו אל אשה. מיכן אמרו מנין לפולט׳ שכבת זרע ביום השלישי שהיא טהורה, ראיה לדבר מסיני, מיכן למד משה רבינו ק״ו לעצמו ופירש מן האשה, אמר ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהם אלא לפי השעה, הפרישם מן האשה, אני שבכל שעה מדבר עמו על אחת כמה וכמה, והקב״ה הסכים על ידו, דכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה כז כח).

לשלשת ימים לפי פשוטו ליום השלישי ולא הוסיף משה יום אחד מדעתו. דוגמא ויאסף אותם אל משמר שלשת ימים ושם נאמר ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי, ואומר בעוד שלשת ימים וכתוב שם ביום השלישי יום הולדת את פרעה. לאחר שהיה יום ה׳‎ לחדש ויום ששי בשבת עשה מה שכ׳‎ בפ׳‎ משפטים וישכם בבקר וגו׳‎ עד שבטי ישראל.

כל ג' ימי הללו. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולא בסוף הזמן הזה קאמר שהקפידה התורה על טהרת הנשים שאם תשמשנה תוך ג' ימים שמא תפלוטנה הזרע לאחר טבילתן ותחזורנה להטמאת דאכתי לא מסרחא שכבת זרע וראוי לקלוט ולהיות ממנה ולד וקרינן ביה שכבת זרע הראוי להזריע ואעפ"י שבאותה שעה עדיין לא נתנה תורה מ"מ הקפידה על דבר שעתיד להיות טומאה אחר מתן תורה אבל אם תפלוטנה לאחר שלשת ימים לתשמישן כבר הסריח הזרע ואינו ראוי להזריע והוא טהור מלטמא והא דלא הקפידה על זבין ומצורעין ובועלי נדות משום הא דתניא בפ' מי שמתו והודעת' לבניך ולבני בניך וכתיב יום אשר עמדת לפני יי' אלהיך בחורב מה להלן באימה ובירא' ברתת ובזיע כו' מכאן אמרו זבין ומצורעין ובועלי נדות מותרין לקרוא בתורה ובנביאים ולשנות במשנה ובגמרא בהלכות ובאגדות ובעלי קריין אסורין משום דבעל קרי אינו באימה וביראה דמחמת קלות ראש הוא בא כדכתבו התוספות:

לשלשת ימים. תמן אמרין אפילו לשמוע דברי תורה אסור לבעל קרי, מאי טעמא, א"ר אחא בשם ר' אלעזר, כתחילה, היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה ^לבר"ל כדאשכחן בהתחלת קבלת התורה בסיני שלא הי' שם אלא שמיעה וכתיב היו נכונים וגו', שלא יהיו בעלי קרי, ואמנם אין דרשה זו גמורה רק רמז בעלמא, יען כי מן הדין אין דברי תורה מקבלין טומאה, ורק עזרא ובית דינו תקנו שבעל קרי לא יהיה קורא מפני איזו טעמים, ולתקנה זו סמכו רמז בתורה, והנה גם תקנה זו לא נתפשטה בכל ישראל ולא הי' כח ברוב הצבור לעמוד בה ולכן בטלוה, ועיין ברמב"ם פ"ג ה"ח מק"ש. .
(ירושלמי ברכות פ"ג ה"ד)

ויקרא ה' אל משה אל ראש ההר ויעל משה נ"ל בס"ד אותיות הר עם אותיות הקודם הם צירוף קדרה לרמוז דהיה ההר לישראל דוגמת קדרה שמבשלת הבשר וממתקת המרירות כן ישראל כיון שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם וכל זה לעמא דישראל אבל במרע"ה לא היה זוהמה וסיגים כלל דלכך שרתה עליו רוה"ק מעת שנולד ולא נראה בו סרחון כלל נמצא הוא אינו תוך ההר שהוא הקדרה דאינו צריך בישול ותיקון כדי שיתייחס לדבר המונח תוך הקדרה לבשלו ולתקנו אלא הוא למעלה מן ההר שהוא הקדרה ואומרו משה ידבר והאלהים יעננו בקול נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל כי מדרגת מרע"ה בנבואה היתה גדולה שהיה מתלבש קול בקול ושניהם שלו ולז"א יעננו בקול ב' קול ולז"א כאן ויעל משה במעלה על כל הנביאים:

בהית הבקר. מְלַמֵּד שֶׁהִקְדִּים עַל יָדָם, מַה שֶּׁאֵין דֶּרֶךְ בָּשָׂר וָדָם לַעֲשׂוֹת כֵּן – שֶיְּהֵא הָרַב מַמְתִּין לַתַּלְמִיד; וְכֵן מָצִינוּ "קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה, וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה' עֹמֵד" (יחזקאל ג'):

וענן כבד על ההר. לבדו היה. וככה הקולות והברקים:

ויהי קולות וברקים. מקצת מפרשי התורה רצו ליתן טעם על מה זה היו קולות אלו וקול השופר, וכל אחד עושה רמזים על דרך הדרש כפי שכלו והקרוב אלי להוסיף דמיון בזה מאחר שאנו רואין שהקולות וברקים הם הפכים אל קול השופר כי קולות של רעם היוצאים מתוך הענן הוא קלא דפסק מהרה, והברק יצא חצו כרגע נראה וכרגע ספו תמו, אבל קול השופר היה הולך וחזק. ע"כ קרוב לומר שרמז זה הוא לשני כתות המקבלים התורה זקני ת"ח וזקני עם הארץ כי אלו מוסיפין חכמה ואלו מטפשין והולכים. כך שופר זה שהיה מן אילו של יצחק ומתיחס אחר הצדיק קולו הולך וחזק כי זקני ת"ח מוסיפין חכמה תמיד, אבל הענן הגס והעב המתיחס אחר זקני עם הארץ בעלי חומר הנה קולם וניצוץ אורם אינו כי אם לפי שעה. ומלת שופר דרשו (ויק"ר כט ו) מלשון שפרו מעשיכם וזה מסכים לדברינו, ורמז ג"כ לזכותו של יצחק שהולך וחזק ונשמע קולו בכל דור ודור הולך וחזק.

ויהי קולות וברקים. כענין והנה ורוח גדולה וחזק ואחר הרוח רעש ואחר הרעש אש וכן העיד באמרו ארץ רעשה, אף שמים נטפו כו':

בהית הבקר חסר וי''ו שאז שלמו ו' עונות:

ויהי ביום השלישי. לבד יום הראשון שלא היה לילו עמו:

ויהי קולות וברקים: התבות האלה בקדמא ואזלא, מפסיק פחות מהפשטא שעל ענן כבד, להודיע שהקולות והברקים לא היו אלא על ההר ולא על המחנה.

ויהי קלת. חד מן ד' חסרים דחסרים ועיין בספר הזוהר דף פ"א:

ויהי ביום השלישי בהיות הבקר. הוא ג' לקדוש וששי לחדש.
ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר. הקולות היו קולות המלאכים שמקלסים להקב"ה בכל בקר ובקר, שנאמר (איוב ל״ח:ז׳) ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים, והברקים הם מלאכים ג"כ שנאמר (תהילים ק״ד:ד׳) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, וכתיב (יחזקאל א׳:י״ג) ונוגה כאש ומן האש יוצא ברק. וענן כבד, כדי להפריש בין ישראל ובין המלאכים שאם היו ישראל רואים אותם היו נרעדים בראייתם, וכן כתוב ביחזקאל (שם) ענן גדול ואש מתלקחת ומתוכה דמות ארבע חיות, זה כתב רבינו חננאל, עם היות שהפשט אמת ויציב והוא הראשון משבעים פנים כי יום מתן תורה היה כמין יום המעונן בקולות והם הרעמים כמנהגו של עולם והברקים וקצת גשמים, והוא שכתוב (שופטים ה׳:ד׳) ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים, והיה תחלה הענן ואח"כ הברקים ואח"כ הקולות. והאחרון בכתוב היה ראשון שכן מנהג לראות הברק ואחריו הרעם, ומה שהזכיר הכתוב שלא כסדר נראה לי בטעם הדבר כי עשה כן לעלוי קול השופר שאילו הזכיר כסדר שהיו היה סומך הקולות אל קול השופר והיה נראה כי היו שוים או קרובים זה לזה במעלה ולכך רצה להקדים הקולות כדי להרחיקם מקול השופר ולבאר כי יש רחוק גדול והפרש ביניהם כהפרש שיש בין דבר גופני לדבר שכלי.

ויהי קולות. מדעת רבותינו מבואר שאין קולות אלה קול רעמים כדעת המפרשים, כ"א קול דבור של עשרת הדברות, כאמרם במכילתא רואים את הקולות רואים את הנשמע, וכפירש"י שם קולות היוצאים מפי הגבורה. ואמרו עוד במכילתא ויהי קולות, קולות משונים זה מזה, שהיו משמיעים את האדם לפי כחו שכשעמדו לפני הר סיני לקבל את התורה היו שומעים הדבור ומפרשים אותו. ומהלך דרכי הלשון מסכים לזה, כי בכל מקום שהוזכר לשון קול על הרעם מבואר בצדו לשון רעם, כמו קול רעמך בגלגל, מן קול רעמך יחפזון, וירעם בקולו נפלאות, בקול כמהו תרעם (עמ"ש פ' בא ויהי קולות וברד), אמנם כשלא הוזכר מלת רעם אין לשון קול כ"א קול הדבור (וואָרטשטיממע) כמו כי שמעת לקול אשתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, וישמע אברם לקול שרי. תדע שכן הוא, כי בפ' ואתחנן לא הוזכרו במקרא הקולות והברקים כ"א קול הדבור של עשרת הדברות, וכתיב שם אם יוספים אנחנו לשמוע את קול. מבואר מזה שהדבור של עשרת הדברות נקרא בענין קול, וכדעת רבותינו:

ויהי קולות וגו׳. א"ר יהושע בן לוי כל הנהנה מסעודת חתן ומשמחו זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר ויהי ביום השלישי וגו׳ ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר וגו' ויהי קול השופר וגו' והאלהים יעננו בקול ^לגטעם הדמיון י"ל יען כי גם בשמחת חתן נאמרו חמשה קולות קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' (ירמיה ל"ג), וכמו דתכלית הנשואין הוא לקיום העולם כך תכלית התורה לקיום העולם שאלמלא תורה לא הוו מתקיימי שמים וארץ (מגילה ל"א ב') ותנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלים את התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר את העולם לתהו ובהו (שבת פ"ח א'), ולכן זה המשמח חתן וכלה נראה שתכלית קיום העולם חשוב בעיניו, ולכן זוכה לתורה שתכליתה ג"כ לזה, ולרמז וסימן לזה נתנו חז"ל שווי הלשונות חמש פעמים קול דכתיבי בזה ובזה. .
(ברכות ו' ב׳)

ויהי ביום השלישי בהיות הבקר. המציא השם יתע' על הר סיני בדרך המופת קולות וברקים נפלאים וכבר תמצא בזה האופן ענן כבד היה בו איד קטורי בדרך שחדש קולות מרעידים וברקים נפלאים וחדש גם כן שם ע"ד המופת קול דומה לקול שופר והיה חזק מאד וזה בתכלית הפלא רוצה לומר שיתחדש קול השופר מזולת שופר אלא שמציאות קול השופר אינו נמנע מצד עצמותו ואולם מה שהוא בלתי אפשר אצל הטבע הוא שיתחדש קול שופר מזולת שופר או מה שיאות לו וה הוא המופת אשר היה בזה והוא אצלנו במדרגת התחדש הנחש מהמטה שהוא נמנע אצל הטבע אלא שמציאות הנחש אינו נמנע בעצמותו והנה חרד כל העם אשר במחנה מאלו הקולות הנפלאים:

ויהי קולות וברקים. עוד טרם שירד ה' על ההר חרדו לקראתו שלשה האיתנים הקלים שהם יסוד המים והרוח והאש, שיסוד הרוח הוציא קולות ויסוד האש הוציא ברקים, ויסוד המים הוציאה ענן כבד ומעט מטר כמ"ש חז"ל שהיה מטר בעת ההיא, רק שלא היו טבעיים רק נסיים, שלפי הטבע יהיה תחלה הענן ואחריו הברקים ואחריו הקולות, ופה היה תחלה קולות בלא ענן וברקים ואחריו ברקים בלא ענן ואחריו ענן כבד, ואחריו היה קול שופר חזק נסיי, כי עבר קול השופר שלא ע"י שופר, וכן הזדעזעו כתות הגוף של העם המתיחסים ליסודות השלשה הקלים, אבל יסוד העפר לא קם ולא זע עוד, וכן יסוד העפר של העם לא התפעל עוד כי לא הסירו כובד העפר של גופם ללכת בחפזון ולדאות על כנפי רוח לקראת האלהים רק ויחרד כל העם אשר במחנה שהגם שחרדו והתעוררו יסודותיהם הקלים נשאר במחנה ולא זעו ממקומם. והנה הרוח של התוקע כשיעבור במקום צר ומוגבל דרך השופר וקרן היובל ישמיע קול תקיעה, והוא משל אל רוח ה' הנופח רוח חיים וקדושה בקרב העם והוא מתעכב מן החומר המונע ומעכב דרכו, עי"כ נשמע קול חזק כקול השופר ומזה חרדו כל העם, כי לא הוכנו לשמוע קול ה' בלא חרדה, שזה היה התנאי שיוכלו לקבל כל התורה מפי הקב"ה, אבל הם חרדו ונשארו במחנה ולא יצאו לקראת האלהים:

ויהי קולות הם קולות המלאכים שמקלסים לה' בכל בקר שנאמר ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלים והברקים גם כן מלאכים שנאמר משרתיו אש לוהט וענן כבד לשלא יבהלו ישראל בראייתם ופשוטו שהיה יום מעונן ברעמים וברקים וגשמים שנאמר ארץ רעשה גם שמים נטפו:

ויהי קולות וברקים. הקולות היו קולות המלאכים שמקלסים להקדוש ברוך הוא בכל בקר ובקר שנאמר (איוב ל"ח) ברן יחד כבבי בקר ויריעו כל בני אלהים. והברקים הן מלאכים גם כן שנאמר (תהלים ק"ד ) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט וכתיב (יחזקאל א') ונגה כאש ומן האש יוצא ברק.

ויהי ביום השלישי בהיות הבקר. מלמד שהקדימה שכינה.

בהיות הבקר מלמד וכו׳ דק״ל מאי בהיות בבקר מיבעי ליה:

ויהי ביום השלישי יום שבת ומתן תורה היה ושלישי לאותו יום שהוא רביעי לחדש ויום ה׳‎ בשבת. הא לך פי׳‎ ששת הימים שמראש חדש סיון עד ו׳‎ בו שבו נתנה תורה על פי סדר המקראות אליבא דרבנן דסברי שבששה בסיון נתנה. ועתה אפרש לך שטת ר׳‎ יוסי דסבירא ליה שבשבעה בסיון נתנה התורה. ביום הזה בראש חדש סיון שהיה ביום ראשון בשבת דקים לן דראש חדש ניסן שבו יצאו ממצרים יום ה׳‎ בשבת היה, א״‎כ ר״‎ח סיון הסמוך לו איקלע ביום ראשון בשבת, בו ביום באו מדבר סיני ובאותו יום לא אמר להו ולא מידי מפני טורח הדרך. ומשה עלה ביום השני ויקרא אליו וגו׳‎ על הסדר עד כל אשר דבר ה׳‎ נעשה. למחר ביום השלישי וישב משה את דברי העם שאמרו כל אשר דבר ה׳‎ נעשה. ובו ביום נאמר הנה אנכי בא אליך וגו׳‎ עד יאמינו לעולם. למחר ביום רביעי ויגד משה את דברי העם וגו'. ובו ביום נאמר ואל משה אמר וגו'. שפי׳‎ למעלה וקדשתם היום ומחר יום ד׳‎ ויום ה׳‎ והיו נכונים ליום הג׳‎ ומחר הג׳‎ שלו יהיה יום ז׳‎ לחדש יום שבת שבו נתנה התורה לדברי הכל, כי באותו יום שלישי ירד וגו׳‎ על הסדר עד יעלו בהר וירד משה. באותו יום ויאמר אל העם באותו יום רביעי היו נכונים לשלשת ימים שהם שש עונות מעלות השחר של יום רביעי שבו היה עומד עד עלות השחר של יום שבת שהרי משה הוסיף מדעתו להיות פרושים יום אחד על מה שצוה לו הקב״‎ה, שהקב״‎ה אמר היום ומחר משמע יום רביעי ויום חמישי והוא הוסיף יום ששי. ולמ״‎ד דלשלשת יתירה היא כמו למ״‎ד דלכל חיל פרעה, לכל כליו תעשה נחשת. כלומר היו נכונים ופרושים שלשת ימים שלמים שהם שש עונות. כדפרש״‎י. ומה שפרש״‎י לשלשת ימים לסוף שלשת ימים הוא יום רביעי, היינו שבת שהוא נכנס לסוף יום שלישי ליום רביעי בשבת, והוא רביעי ליום ד׳‎ בשבת שהיה משה עומד בו.

ויהי ביום השלישי וגו' ויהי קולות וברקים וענן כבד וגו' וקול שופר וגו'. הנראה ששלושה דברים הללו האמורים בענין גם זה ירמוז אל השלוש בחינות שביארנום עד עתה בבחינת נפש רוח נשמה, ומודיע הכתוב שהקב"ה האיר על עמו ישראל בשלושה בחינות הללו במתן תורה וכאשר הבטיחם והוא אומרו ויהי קולות וברקים, ק'ולות ב'רקים ראשי תיבות ק"ב והוא סוד קב ישן וקב חדש שהמלכות נקראת כן על שם שהיא מקבלת לתוכה מג' מילואי ע"ב ס"ג מ"ה גימטריא ק"ב והוא בחינת נפש דקדושה, ע'נן כ'בד ראשי תיבות גימטריא צ' סוד הברית וגוף וברית חשבינן חד והוא בחינת הרוח, וקול שופר ידוע שהוא בבחינת הבינה אור הנשמה, אשר בשלוש אלה קידשם הקב"ה וטיהרם מטומאתם בכדי לקבל התורה מן השמים.

וטעם חזק מאד. יותר מכל קול השופר ששמעו:

ורמז עוד למ"ש (בפרקי ר"א לא) אילו של יצחק לא היה בו דבר לבטלה קרנו של שמאל הוא שתקע בו בהר סיני, קרנו של ימין יתקע בו לעתיד שנאמר (ישעיה כז יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. וטעם לגדלו כי בעה"ז אין קול התורה נשמע בארצנו כי אם ביעודי שכר העולם הזה כעושר וכבוד שבשמאלה, ושכר הרוחני לא רצתה התורה לפרש לנעדרי ההשגה כי בעוד היות האדם מסובך בחומר אין בו כח להבין מהות השכר הרוחני, אבל לעתיד מלאה הארץ דעה ואז ישמיע ה' לגאולי ה' השכר הרוחני ואורך ימים בימינה בעולם שכולו ארוך וזהו קול נוסף וחזק על קולו של מתן תורה ע"כ נאמר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד.

ויהי קולות וגו׳. עוד לא ירד ה׳ אלא באו כדי ויחרד כל העם אשר במחנה. להחריד לבבם. היינו כדי למרק טבע גופם. ועי׳ ספר דברים ד׳ ל״ו:

וברקים. גם בזה אין אנו מוכרחים לפרשו על הברקים הנראים אחר הרעם (בליטץ), כי בכל מקום שיובן עד"ז אינו רק כשהוזכר אצל הרעם או אצל הגשם, כמו קול רעמך בגלגל האירו ברקים, ברקים למטר עשה, אבל בכל שאר מקומות אין פירושו כ"א זהר וצחצוח (גלאֶנצענד, שטראהלענדע) כמו אם שנותי ברק חרבי, לנוגה ברק חניתך, חרב הוחדה וגו' למען היה לה ברק, פירש"י זהרורית, וכן חרב מרוטה למען ברק מתורגם צחצוח. והענין בזה, כי לרבותינו היו עשרת הדברות נראה לעיני כל ישראל בשעת מ"ת, כמ"ש קול ה' חוצב להבות אש פירש"י שהיה הדבור של עשרת הדברות יוצא בלהבות אש ונחקק על הלוחות כתבניתם, ובתיב"ע דבורא הוה נפיק כשלהובין דנורא ומתחמי על משריתהון דישראל ומתחקק על לוחי קיימא, ובמכדרשב"י אינון קלין הוו מתגלפי בהאי חשוכא עננא וקבלא ומתחזיין בהו כמו דאתחזי גופא; וע"ז הענין אמרה תורה מלת ברקים, שעשרת הדברות היו מזהירים באור מצוחצח בלוחות עד שהיו נראים לעיני כל ישראל. ונ"ל לתת טעם לדבר זה שהיו הדברות נראות לעיניהם חוץ ממה שנשמעו לאזניהם כי לשונות הדבור והאמירה הנאמרים אצלו ית' בכל המקומות הוא בעצמו דבר קשה מאד לקרבו אל הדעת, כי לא יצוייר דבור רק מגרון ולשון וכלי דבור, ואין מקום לכל אלה אצלו ית' המרוחק מכל מיני גשמיות תכלית הריחוק, ואין לנו מקום להנצל ממוקש הטעות בזה רק לומר שהוא קול נברא לשעתו, ובדרך פלא התגשם רצונו ית' ונתהוה ממנו קול דבור עד שיהא נשמע לאוזן השומע; והנה במעמד מקבלי התורה, שהאזהרה הראשונה בו היא לא תעשה לך פסל וכל תמונה, שנכלל בו גם אזהרה לבלי הגשימו ושאין בו ממאורעות הגופות, א"כ איך ישמיע לאזניהם קול עשרת הדברות האלה, והדבר סותר את עצמו, ומשמיעתם הדברות בנקל יוכלו אנשי המעמד הנכבד להטעות ולדמות בנפשם דלא יצוייר קול הדבור בלתי כלי דבור גשמיים מוחשים, ולתקן הטעות הזה הראה לעיניהם אותן הדברות עצמן בלהבות אש, ממנו ילמדו לדעת, כמו שהדברות הנראות הוא בלי ספק דבר נברא, ככה קול הדברות איננו בקול דבור האדם שהמלות נחתכות בשפה ולשון וגרון, אבל הוא קול נברא לשעתו (עי' רמב"ם פ"א מיסודי תורה הי"א, ובדברי המפרש שם, ובדברי החבר לכוזרי במאמר ראשון סי' פ"ט צ"א):

וענן כבד על ההר כדי להפריש בין ישראל ובין מלאכים. שאם היו ישראל רואים אותם נרעדים בראייתם וכן כתוב (שם) ענן גדול ואש מתלקחת ומתוכה דמות ארבע החיות:

זה היה אחר שבנה מזבח ושתים עשרה מצבה.

בהית הבקר פרש״‎י מלמד שהקדים על ידם וכו׳‎ פירוש בשבילם.

ויחרד כל העם אשר במחנה. בעבור קול השופר:

וקול שופר. איתא במכדרשב"י (יתרו ד' פ"א) קול שופר כד"א שפר קדם דריוש, מלכי ישפר עלך. ותו איתא התם (ויקרא ו' ב') קול שופר קול דאקרי שופר. למדנו מדבריהם שאינם מפרשים שופר כאן על הכלי שתוקעים בו, כי לא יתכן שישמשו למעלה בכלים גשמיים מוחשים (ועי' דברי רמב"ן כאן על מ"ש רש"י שהיה שופר של איל יצחק), לכן פירשו שהקול בעצמו נקרא שופר; ואם נלך אחר עיקר הוראת שם שופר, דעת רבותינו בזה מכוונת גם עם משפטי הלשון, כי שם שופר מסתעף מענין ברוחו שמים שפרה (איוב כ״ו:י״ג) שפירשוהו השמים הם יפים במראה צהיר ובהיר (הייטער, קלאר), ומזה הונח שם שופר על הכלי המשמיע קול צלול וברור (העללטאֶנענדעס אינסטרומענט), וממשפטי הלשון לשמש בשם אחד על הפועל ועל הפעולה, כמו לשון ושפה המורים על המבטא (שפראכע), ועל כלי המבטא (צונגע, ליפפע), וכן פי ישמש על המבטא (אויסשפרוך) על פי פרעה, ועל אבר המדבר (מונד), וכן הרבה שמות ישמשו על הכלי הפועל ועל הפעולה, ככה שם שופר ישמש גם על הכלי גם על הקול בעצמו, הקול הצלול והברור (העללער קלארער טאן) נקרא שופר, וכן הכלי המשמיע קול צלול וברור נקרא שופר. ובזה יתיישב היטב לשון המקרא (פ' בהר) והעברתם שופר תרועה, שאם נפרש שם שופר על הכלי היה מן הראוי לומר תרועת שופר, קול התרועה נסמך אל כלי השופר, וכמ"ש הללוהו בתקע שופר, וכמו שלא יסמך שופר אל קול, ולא נאמר שופר קול כ"א קול שופר, כן ראוי לומר תרועת שופר לא בהפך, ולזה נדחקו המפרשים שם לשנות פת"ח הפ"א לקמ"ץ ולהוסיף אות ב', כאילו כתיב והעברתם בשופר תרועה, אמנם אם שופר הונח גם על הקול בעצמו שפיר נסמך שופר אל תרועה, וטעם והעברתם שופר תרועה (איהר זאללט ערגעהען לאססען איינען העללען טאָן דער תרועה) תשמיעו קול צלול וברור, ומפרש איזה קול צלול וברור ישמיעו ע"ז אמר תרועה, הקול הצלול והברור יהיה קול תרועה, לא תקיעה או שברים וכדומה משאר הקולות; וכן הנאמר שם תעבירו שופר בכל ארצכם, יוסיפו המפרשים מלת קול, ואין צריכים להוספה זו אם נפרש שופר על הקול בעצמו; וטעם קול שופר כאן, שהיה קול הדברות קול צלול וברור, עד שהיו כלם יורדים לתוכן ועומק המושג המכוון בדברות, וכמ"ש כאן במכילתא שהיו שומעים את הדבור ומפרשים אותו, ואמרו (בספרי האזינו) יסובבנהו ויבוננהו, יסובבנהו לפני הר סיני שנא' והגבלת את העם סביב, יבוננהו בעשרת הדברות מלמד שהיה הדבור יוצא מפי הקב"ה והיו ישראל מסתכלין בו ויודעים כמה מדרשים יש בו כמה הלכות יש בו כמה קלים וחמורים יש בו וכמה גז"ש יש בו, ואמרו במס' סופרים, פנים אל פנים דבר ה' אל כל קהלכם, פנים תרין אל פנים תרין הא ארבעה פנים, פנים למקרא פנים למשנה פנים לתלמוד פנים לאגדה, ובשבת (דפ"ח) כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה היה יוצא בשבעים לשון כלומר לשבעים פנים, וכ"א בתיקונים (תיקון כ"ב דס"ב ב') ומתרין דבורין נפק קלא ואתפלג לשבעין קלין לקבל שבעין אנפין. ובמכדרשב"י לא הוי קלא דלא הוה נהיר בנהירו עלאה ומסתכלין בי' בחכמתא עלאה רזין עלאין וגנזין טמירין. גם כבר ידענו שבעשרת הדברות נכללין כל התרי"ג מצות, כמבואר היטב בפי' הרמב"ן לשיר השירים, ובמאמר השכל לראב"ן שמפרשים כמה פרטי מצות הנכללים בכל אחד מן הדברות, עד שמכלל עשרת הדברות יוצאים באר היטב כל התרי"ג מצות, וכבר הזכיר רש"י מזה ס"פ משפטים בשם רבינו סעדיה. הנה על כל אלה יאמר כאן וקול שופר:

ויהי קולות וברקים. משונים זה מזה.

ביום השביעי מתוך הענן. זה שאמר לו הנני אנכי בא אליך בעב הענן (שמות יט ט).

ויחרד כל העם אינו לשון פחד אלא לשון שאון והנעה כמו והמצב חרדו וכל העם חרדו אחריו פי׳‎ שמעו את הקולות ועדיין היו על מטותם והרגישו ששכינה ממתנת להם על ההר לכך חרדו ונעו.

חזק מאד. מלת חזק כאן הוא כלשון מיעוט מחזיק את המרובה, כלי מחזיק ארבעים סאה (ובדברי הימים ב ד׳:ה׳) מחזיק בתים שלשת אלפים, ר"ל בית קבול המחזיק ותופס דבר הנכנס בו (עי' במכדרשב"י ויקרא ו' ב'), וטעמו כאן, שהיו קול הדברות מחזיק ומכיל בתוך פנימיותו כוונות עמוקות מאד (זעהר אומפאססענד, פיעל ענטהאלטענד, אינהאלטרייך); והדעת נותנת שלא היה קול הדברות רק לכוונה הפשוטה המובנת מהם בהשקפה ראשונה, דלפי"ז לא היו צריכים אל המראה הגדולה הזאת, כי לפי הכוונה החיצונה הפשוטה, אין בדברות רק מצות שכליות מובנות לכל אדם מדעת עצמו, ומה צורך אל ההכנה הגדולה וגלוי השכינה. והאמת בפי רבותינו שהיה מודיע להם כל הכוונות הפנימיות והעמוקות שבעשרת הדברות, ואין זה דבר תימה, כי אנו רואים מדרכי החכמה העליונה לכוין בפעולה אחת תכליות רבות, כי כן הוא גדרה בכלל, כמו שאנו רואים במעשה היצירה ובפרט באיברי בעלי חיים, שתכוין באבר אחד אל כוונות שונות, האף להריח ולנשימה ולדחות הליחה העודפת ולייפות תאר הפנים, הרי אלו תועליות רבות במצוע אחד, וכן רבות ביצירה לאין מספר, א"כ אינו רחוק שתכוין החכמה העליונה בדבור אחד אל כוונות מתחלפות וכולן אמת אחת. וכבר צודע שמקור עליון של התורה ושרשה הנעלם נעלה מאד, היא ראשית ושרש אצילות קדשו ית' סוד המלבוש העליון, אמנם טח עינינו מלראות בעוצם קדושתה עומק מושגה ואורה הפנימי, ואף כשהיא מדברת בעניני זה העולם התחתון היא רומזת בהם ענינים פנימים וגבוהים מאד למעלה לאין תכלית, ויש בה סודות נפלאות ענינים נשגבים ונפלאים בסוד ה' ודרכיו, ועליהם ביקש המלך האלהי גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. היוצא מכלל הדברים שבמקרא זה יודיענו איכות הדברות עצמם ובאיזה אופן נתודעו לעם עשרת הדברות. ולפי"ז שהקולות והברקים הם הדברות עצמם, א"כ מה שאמר אח"ז ויוצא משה את העם, אין פי' שאחר שנשמעו הקולות הוציאם משה, כי אמנם פי' אחר שהוציאם משה נשמעו הקולות, כמו וירם תולעים ויבאש, שפי' אחר שהבאיש, כי יש הרבה ווי"ן יורו על התיחסות שני משפטים המצטרפים זה אחר זה בבחינת הזמן:

וענן כבד על ההר. זה ערפל, שנאמר ומשה נגש אל הערפל (שמות כ כא).

ויחרד כל העם. אין הכוונה בזה חרדה הטבעית שיפחד האדם מדבר אשר יגרום לו רעה וצרה או שימות פתאום וכיוצא באלה מדמיונות המחרידות לב האדם מחצי הזמן אשר תחת השמש, כי למה יחרידם ויבהילם ויפילם בפחד פתאום המבלבל דעת האדם עד שאינו מיושב בדעתו, והוא ית' התכוון להשמיעם את דבריו במעמד הנכבד הלזה, ואיך יבינו וישכילו אם נפלה עליהם אימתה ופחד ואין דעתם פנוי', אבל המכוון בו חרדה שכלית, בהשיגם הענינים האלקיים והביטם הנוראות והנפלאות האל המראים רוממות ה' וגדולתו המסבבים לנפש אדם חרדת הרוממות ויראת הכבוד העליון, כדרך תמימי ה' אשר נגעה יראת ה' בלבבם במדה גדולה, שיחרד הלב מפני רוממות כבוד יוצרו המצוייר בו באמת; ויחרד. לשון תימה והשתוממות כפירש"י על ויחרד יצחק חרדה, וכת"א שם ותוה יצחק תיוהא. ויותר נ"ל כי ענין ויחרד העם הוא ענין חרדת הנבואה, כי כל הנביאים אינם רואים מראה הנבואה רק אחרי שהם יראים ונבהלים ומתמוגגים שאיבריהם מזדעזעים וכח גופם כשל ועשתנותיהם מתטרפות כדי שיתבטלו הרגשות הגוף ולא תהיה בהם מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, ותתפשט הנפש מן הגוף ותהיה פנוי' להבין בצורות הקדושות הטהורות, כמ"ש (דניאל י׳:ח׳) ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא נשאר בי כח, והודי נהפך עלי למשחית וכשמעי ואני הייתי נרדם (מרוב פחד) על פני ובדברו אני עמדתי מרעיד, ונאמר באברהם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו; ובחרדה זו אשר בלעדה בלתי אפשרי לזכות למראה הנבואה הוא שנפלו בה העם מקבלי התורה, כי כולם בשעה זו זכו אל הנבואה בשמעם קול ה' אלקים מדבר מתוך האש עשרת הדברים, כמבואר במאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך, ולהיות שכולם זכו להיות נביאים באותה שעה, לכן הוצרכו לבוא תחלה אל הכנת הנבואה מצד גופם, והוא החרדה וההרעדה (וענין חרדה זו היא הנקרא במקום אחר מיתה באמרם ועתה למה נמות וכמ"ש שם), ובמכדרשב"י צ"ד, בההוא יומא דקיימו ישראל על טורא דסיני אעבר זוהמא מנייהו ואשתארו ישראל גופין מצוחצחין בלא טנופא כלל:

וקול שופר חזק מאד. מנהג הדיוט כל שהוא הולך קולו עמה, אבל כאן כל שהוא הולך קולו מגביר, ולמה רק בתחלה, כדי לשבר את האוזן, שתהא יכולה לשמוע.

ויחרד כל העם אשר במחנה, מלמד שנזדעזעו.

לקראת האלהים. מַגִּיד שֶׁהַשְּׁכִינָה יָצְאָה לִקְרָאתָם כְּחָתָן הַיּוֹצֵא לִקְרַאת כַּלָּה, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר ה' מִסִּינַי בָּא (דברים ל"ג), וְלֹא נֶאֱמַר לְסִינַי בָּא (מכילתא):

מכשפה לא תחיה. אחד האיש ואחד האשה, אם כן למה נאמר מכשפה, מפני שהנשים מצויות בכשפים יותר מן האנשים, ואין אנו יודעין מה עונש המכשף, אלא א״ר ישמעאל נאמר כאן לא תחיה, ונאמר להלן לא תחיה כל נשמה (דברים כ טז), מה להלן בסייף, אף כאן בסייף, ר׳ עקיבא אומר נאמר כאן לא תחיה, ונאמר להלן אם בהמה אם איש לא יחיה (שמות יט יג), מה להלן בסקילה, אף כאן בסקילה, ר׳ אליעזר אומר נאמר מכשפה לא תחיה, וסמוך ליה כל שוכב עם בהמה מות יומת, מה זה בסקילה, אף זה בסקילה, וכן הלכה שהמכשף בסקילה, דכתיב ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם (ויקרא כ כז).

ויוצא משה. טעם ויוצא מאהליהם. לקראת האלהים שיקבלו להיות השם היורד על הר סיני להם לאלהים:

ויוצא משה את העם לקראת האלהים. משמע דשכינתא קדמא ואזלא לקראתם וכן פירש"י, מסכים למה שמסיק בילקוט בירמיה (ל שיב) בפסוק מי זה ערב לגשת אמר רבה בר רב הונא זו מעלה יתירה לישראל מבגרים דאילו בישראל כתיב (ירמיה לא לב) והייתי להם לאלהים ואח"כ והמה יהיו לי לעם. ואילו בגרים כתיב (שם ל כא) מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי ואח"כ והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים. ורש"י פירש כחתן היוצא לקראת כלה כו' כי מי מחזר אחר מי בעל האבידה מחזר אחר אבידתו, כך הקב"ה מחזר אחר ישראל אשר היו כצאן אובדות בגוים וכמ"ש (הושע ט י) כענבים במדבר מצאתי אבותיכם וגו'.

לקראת האלהים. לקראת פמליא של מעלה דחלפי קמיה דקודשא בריך הוא כאמרו אחר כך וירד ה' על הר סיני:

בתחתית ההר, והר סיני מלמד שנתלש ההר ממקומו ונעשה כהר על גבי הר:

ויוצא משה וגו'. אולי שלצד חרדתם פחדו מן ההר והוציאם משה והעמידם בתחתית ההר לקבל התורה מעומד:

לקראת האלהים מן המחנה. כך היה ראוי לכתוב את העם מן המחנה לקראת האלהים. אלא בא ללמד שהאלהים היה שורה במחנה ישראל. אלא שלא היה בגלוי שכינה. ועתה יצא האלהים כ״י מן המחנה לההר. ומשה הוציא את העם ג״כ מן המחנה. לקראת האלהים שיצא מהם:

ויתיצבו בתחתית ההר. מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואע"פ שמעצמם נתרצו ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע י"מ שלא נתרצו אלא על תורה שבכתב ולא על תורה שבעל פה מדכתיב כל אשר דבר ה' ולא כתיב כל אשר ידבר ה'. ור' יוסף קמחי פי' ודאי כבר נתרצו ואמרו נעשה ונשמע ואחר כך כפה עליהם ההר להראות חיבתו ואמר להם בטוב עשיתם שנתרציתם שאם היית' מסרבים לא הייתי מניחכם כאשר הנחתי לשאר האומות:

בתחתית. בספרים כ"י מדוייקים החי"ת בשוא לבדו ודגשות החי"ו הבא אחריו מוכיח כן. וכן נראה מלשון הרמ"ה ז"ל שכתב ויתיצבו בתחתית ההר מלא יו"ד כתיב ודכותיה ותיקד עד שאול תחתית:

לקראת האלהים מגיד שהשכינה יצא לקראתם. במכילתא ובברכות פ"ק דלשון לקראת לעולם נאמר על ההולכים זה כנגד זה כמו הנה הוא יוצא לקראתך:

ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה. זה מחנה ישראל שהיו ששים רבוא. לקראת האלהים. שיעורו לקראת מחנה האלהים הם מלאכי השרת שירדו שם, ודרשו רז"ל ששים רבוא מלאכי השרת ירדו שם כנגד ששים רבוא ישראל ועליהם רמז יעקב (בראשית ל״ב:ג׳) שם המקום ההוא מחנים כי היו שתי המחנות זה לעומת זה, ועל זה אמר שלמה ע"ה כמחולת המחנים. ולפי שהיו ישראל משועבדים בשעבוד ד' מלכיות וכל אחת מהם אומרת לישראל שישובו לאמונתם ויאמינו בהם לכך הזכיר ד' פעמים שובי, ואנחנו היום בשעבוד המלכות הרביעית האומרת שובי ונחזה בך כלומר נעשה מכם שלטונין ונתן לכם כל מיני ממשלה והוא מלשון ואתה תחזה מכל העם. ודרשו רז"ל השולמית, אומה ששלום העולמים דר בתוכה, והיא משיבה מה תחזו בשולמית מה אתם יכולים לתת ממשלה ומעלה וכבוד לשולמית שמא אתם יכולים למצוא בדמיון שמחת מעמד הר סיני זהו כמחולת המחנים שתי המחנות שהיו יוצאין זה לקראת זה. והמשיל תענוג ההשגה שהשיגו באותו מעמד למחול וכענין שדרשו רז"ל עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן ולכך אין לי לשוב לאמונתכם כי זכורה אני אותו המחול כלומר מעמד הר סיני. ועוד דרשו רז"ל שהיו שם במעמד הקדוש הזה כ"ב אלף מלאכי השרת שנאמר (תהילים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן והם היו הקרובים לשכינה יותר משאר המלאכים, והיו כנגד כ"ב אלף הלוים שהיו סמוכים לאהל מועד ששם הארון, ואשרי העם שככה לו כי ראו ארבע חיות מרכבה הרשומות במלת שנאן וראו ד' מחנות שכינה הרשומות במלת ארגמן כי ממה שהזכיר שלמה בחכמתו (שיר השירים ג׳:י׳) מרכבו ארגמן יתבאר למשכיל סוד האחד הרוכב על ארבע מחנות שכינה של כבוד ארגמן, וידוע כי משם התאוו לדגלים, ואמרו במדרש כי ביום הזה של מתן תורה היתה עמידת חמה ותחית המתים כמו שכתוב (שם ה) נפשי יצאה בדברו, וכן דרשו באלה הדברים רבה ה' פעמים עמדה חמה למשה, יום של יציאת מצרים, ויום של ים, ויום של עמלק, ויום של מתן תורה, ויום של נחלי ארנון ע"כ.

ויוצא משה את העם. א"ר יהודה בן פזי בשם רבי, הן נקרא ולא נבעת ^לדמלשון בעתה ופחד, ור"ל היאך נקרא ולא תאחזנו פחד, כדמפרש, ויש גורסין ולא נבהת והוא מלשון בזיון כתרגום והחזיקה במבושיו – בבית בהתתי', ור"ל היאך נקרא ולא נבוש, וכדמפרש. , לטובה – ויוצא משה את העם, לרעה – ותקרבון אלי כלכם (פ׳ דברים) ^להר"ל לרעה במעשה מרגלים קרבו מעצמם, ולטובה במתן חורה הוציאם משה אל ההר. .
(ירושלמי שקלים פ"א ה"א)

ויתיצבו בתחתית ההר. פרש"י שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית. וא"ת הרי אמרו נעשה ונשמע. וי"ל דאית' במדרש כשרצה הקב"ה לתת תורה לישראל אמרו כמה תורות יש לך אמר להם אחד בכתב ואחד בעל פה אמרו אין אנו מקבלים אלא אותה שבכתב מיד כפה עליהם ההר כגיגית ובפר' ר' עקיבא פרשו התוספו' בע"א דגבי כפה עליהם ההר כגיגית קאמ' וזה לשונו אע"פ שהקדימו כבר נעשה ונשמע שמא היו חוזרין כשראו האש הגדולה שיצתה נשמתן. שיטת תו"ך. ואמנם למדרש הזה הקש' ר"ת מאורלי"י דאמרי' בפ"ק דע"ז עתידין אומות העולם לומר כלום כפית עלינו הר כגיגית ואי ס"ד שלא היתה הכפייה רק לתורה שבעל פה לבד. א"כ מה תשובה זאת לאומות העולם היה להם לקבל תורה שבכתב בלא כפייה כמו שעשו ישראל. ותירץ הרר"א שיהיו אומות העולם סבורים לקבל שכר מתורה שבכתב שבידם ומה שהם עתידין לומ' כלום כפית וכו' היינו לתורה שבעל פה שאינה בידם. וכן משמע בפר' ר' אליעזר דקאמ' התם לכך כתב הקב"ה זכרון מצות בקוצר בתורה שבכתב ופתרונם ודקדוקיהם בתורה שבעל פה לפי שראה הקב"ה שעתידין אומות העולם לכתוב כ"ד ספרים שיש בתורה בנביאים וכתובים ולהפכן למינות ולרעה מסר למשה סמנים בעל פה ולא הסכימו מן השמים שיכתבו עד שיעמדו אמונת ארם וישמעאל פן יעתיקום העכו"ם ויהפכום לרעה כמו שעשו בתורה שבכתב ולעתיד לבא ישאלו להקב"ה מי הם בניו בני ישראל מביאין ספר תורה אלו אומרים שהם בניו ואלו אומרי' שהם בניו והקב"ה אומר מי שיש לו הסימנים האלו שמסרתי למשה על פה בסיני ואין אומה יודעת כי אם ישראל. ע"כ דעתו. משמ' שיהיו האומות סבורות לקבל שכר על תורה שבכתב שבידם הילכך מה שהם עתידים לומר כלום כפית עלינו הר כגיגית על תורה שבעל פה שאינה בידם אמרו כן:

מגיד שהשכינה יצאה כו'. פי' דלשון לקראת, לעולם לא נאמר אלא על ההולכים זה כנגד זה, כמו (לעיל ד, יד) הנה יוצא לקראתך:

ויוצא משה את העם מן המחנה. והושיבם בתחתית ההר ר"ל אצל תחתית ההר כדי שיראו אלו הנפלאות וישמעו דברי השם יתע' מתוך דברי האש והנה אמר לקראת האלהים לפי ששם נראה כבודו במה שחדש שם מהנפלאות העצומות והנה עלה עשן נפלא מכל הר סיני לפי שכבר ירד עליו כבוד השם יתעלה באש ונתחדש בהר בדמות רעש וחרדה בדומיון מה שיתחדש בארץ אשר נסגר בה איד קטורי וזה כלו חדש השם יתע' אז על דרך המופת:

ויוצא משה את העם לקראת האלהים. ועי"ז הוצרך משה להוציאם בעל כרחם ע"י כחו ודבורו וזכותו, וכבר היתה ההוצאה לקראת האלהים, שהשכינה כבר התחילה לרדת משמי מרומים והם יצאו לקראתו, לא כפי שהיה ראוי שהם יקדימו לצאת טרם יחל ה' לפעמם ולצאת לקראתם, ובזה התברר שאינם ראויה להיות כולם ממלכת כהנים וגוי קדוש ע"י הכנת עצמם מלב ונפש ואתערותא דלתתא, כי הוצרך אתערותא דלעילא שהחל ה' לצאת, וכחו של משה שהוציא אותם בעל כרחם, ויתיצבו בתחתית ההר מבואר אצלנו שיש הבדל בין נצב ובין עומד שההתיצבות הוא במקום שצריך חזוק רב לעמוד במקום ההוא, וי"ל שהגם שעמדו בתחתית ההר, לא עמדו שם הכן בלא פחד, כי היו נרתעים ופוחדים והוצרכו חזוק ועצמה להשאר במקום ההוא:

ויתיצבו בתחתית ההר. אמרו רז"ל שכפה עליהם את ההר כגיגית. וכתבו המפרשים דכיון דדמי לאנוסה א"כ לא יוכל לשלחה כל ימיו. וז"ש ויתיצבו היה לישראל עמידה ומצב על שהיו אנוסים בתחתית ההר ועל זה קמה וגם נצבה עדת ישראל ואנחנו עמו ולא יטוש ה' עמו וזש"ה ה' ברצונך כלומר ולא ברצוני העמדת להררי עז כפית ההר בשביל עז וא"כ היינו אנוסים. על כן הסתרת פניך הייתי נבהל דאנוסה לא יוכל לשלחה כל ימיו:

בד"ה ומדרשו כו' כשיראו כו' פי' אבל לעולם לא חזרו ומורי מהר"ל שי' מפראג היתה לו נוסחא אחריתי בתוס' שהיה כתוב בהן כשראו האש הגדולה וא"כ משמע שהיו חוזרין כשראו האש הגדולה ולכן תמה דא"כ היה ח"ו בעל השכר הגדול של נעשה ונשמע כמו שהאריך ע"ז בספרו אור חדש ע"ש:

ויתיצבו בתחתית ההר ארז"ל שכפה עליהם ההר כגיגית וכו' הכוונה על תורה שבעל פה אבל תורה שבכתב אמרו ברצון כל אשר דבר ה' נעשה:

שהשכינה יצא לקראתם. דלשון "לקראת" לא שייך אלא בשנים ההולכים לקראת זה כנגד זה:

ויוצא משה את העם לקראת האלהים. כחתן זה שהוא יוצא לקראת כלה, וכה״א ה' מסיני בא (דברים לג ב), לסיני בא מבעי׳ ליה, אלא בא לקבל את ישראל, לכך נאמר לקראת האלהים מן המחנה.

ויתיצבו בתחתית ההר. אמרינן במ' שבת כפה עליהם ההר כגיגית. ואמר אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. וקשה והלא אמרו נעשה ונשמע לכך יש לפרש כדאית' במדרש. כשרצה הקב"ה ליתן את התורה. אמרו לו כמה תורות יש לך. אמר להם ב' תורות. א' בכתב וא' בעל פה. אמרו אין אנחנו מקבלים אלא אותה שבכתב מיד כפה עליהם הר כגיגית:

ויתיצבו. מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. וקשיא דהא אמרו מיד נעשה ונשמע. וי"ל כי כשרצה הקב"ה ליתן תורה לישראל אמרו כמה תורות יש לך אמר להם אחת בכתב ואחת על פה. אמרו לו שבכתב אנו מקבלין שבעל פה אין אנו מקבלין מיד כפה עליהם ההר כגיגית ואתמר במסכת שבת מכאן מודעא רבא לאורייתא וכו' כדאית' התם. ועוד איתא במדרש כי כשנתן הקב"ה תורה לישראל עטף ונתן חרב בתוך התורה ואמר להם אם אתם מקבלין התורה מוטב ואם לאו תהרגו בחרב זה הה"ד אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו וגו' ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו וגו' כי פי ה' דבר והיכן דבר בשעת מתן תורה התנה עמהן כן וזהו שיסד הפייט באזהרות ראשית עטיפת הזיין צהלה ורנה:

ויוצא משה את העם. כי היו חרידים ויראים לצאת:

ויוצא משה את העם י״‎מ לפי שהיו חרדים ויראים לצאת.

בתחתית ההר ומדרשו שנתלש ההר ונכפה עליהם כגיגית קשה למה היה צריך לכפות עליהם ההר הרי כבר אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ולמה הוצרך עוד ליראם י"ל שלא אמרו כל אשר דבר ה' נעשה במדת רחמים כלומ' המצות שאין בהם עונשים מיתות ולא אמרו כל אשר דבר אלהים במדת הדין וכדי שיקבלו האזהרות והעונשים הוצרך לכפות עליהם ההר כגיגית:

רש"י ד"ה לקראת האלהים, מגיד שהשכינה יצאה לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה וכו' (מכילתא). ולא ידעתי, כיצד זה משתמע מכאן, שהרי הכתוב רק אומר שמשה רבנו ע"ה נהג את העם לקראת ה', כלומר העם נע, ואילו הקב"ה כביכול עמד. (פ' יתרו תשס"א) ורא"ם כתב שלשון "לקראת" נאמר תמיד על ההולכים זה כנגד זה. כמו "הנה הוא יֹצא לקראתך" (ד, יד).

בתחתית ההר. לְפִי פְשׁוּטוֹ בְּרַגְלֵי הָהָר; וּמִדְרָשׁוֹ שֶׁנִּתְלַשׁ הָהָר מִמְּקוֹמוֹ וְנִכְפָּה עֲלֵיהֶם כְּגִיגִית (שבת פ"ח):

ויתיצבו בתחתית ההר. מחוץ לגבול שהגבילם משה. והנה היו במעמד הר סיני כדרך שהציב משה בניהם בשנת הארבעים בכרתו ברית עמהם. כי בתחלה היו הבכורים הנגשים אל ה'. ואחריהם ראשי שבטים הם הנשיאים. ואחריהם הזקנים. ואחריהם השוטרים. ואחריהם כל איש ישראל. ואחריהם הטף. ואחריהם הנשים ואחריהם הגרים. ומשה ואהרן עברו הגבול והיו בהר קרובים אל הכהנים. אע"פ שלא דבר הכתוב זה מפורש כי הכתוב אחז דרך קצרה. כי ידענו כי הם לא מרו פי השם. כי הנה כתוב לך רד ועלית אתה ואהרן עמך. ואמר משה אנכי עומד בין ה' וביניכם:

ויתיצבו בתחתית ההר. מכאן למדו רז"ל (שבת פח) שכפה עליהם ההר כגיגית לומר שאם לא תקבלו התורה שם תהא קבורתכם ורב אחא בר יעקב אמר מכאן מודעא רבא לאורייתא שיכולין ישראל לומר אנוסים היינו. אין הפירוש שרצה ה' לאנסם כדי שיהיה להם פתחון פה דא"כ כשחזר על כל האומות ולא רצו לקבל התורה למה לא הכריחם, ועוד הרי כבר קבלו ישראל מרצון טוב ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה, ועוד בימי יחזקאל כשרצו לפרוק מעליהם עול מלכות שמים ואמרו נהיה ככל הגוים, והשיב להם ה' כי בחימה שפוכה אמלוך עליכם. (יחזקאל כ לב–לג) ואילו היו אנוסים בקבלת התורה איך היה יכול להכריחם. אלא ודאי שלטובתם כפה עליהם ההר לומר ראו שכל זמן שאין אתם מקבלים התורה הרי אתם חשובים כמתים גם בחייכם ובמותכם אין לכם שום השארות אלא שמה תהא קבורתכם ומתים בל יחיו רפאים בל יקומו, וע"י התורה יהיו חייכם חיים בזה ובבא. ורב אחא בר יעקב אמר אע"פ שלא רצה לאנסם על קבלת התורה מ"מ נמשך נזק מזה אל הדורות הבאים שיטעו לומר אנוסים היינו, וזה היה טענתם בימי יחזקאל, ובימי אחשורוש קבלו מה שכבר קיימו ר"ל קבלו עליהם שלא לטעון עוד טענת אונס כי טענה בטעות היא.

ומדרשו שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית. בשבת פרק רב. עקיבא אמר רבי אבדימי ב"ר חמא מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית פי' רש"י קובא שמטילין בה שכר ואמר להן אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם ואי קשיא והלא כבר הקדימו נעשה לנשמע כבר תרצו התוספו' שמא היו חוזרין כשראו האש הגדולה שיצתה נשמתן וא"ת אם כן מצינו מודעא רבה לאורית' שאם יזמן השם את ישראל לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם יש להם להשיב שקבלום באונס כבר תרגמו בגמרא אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש כדכתיב קיימו וקבלו היהודים קיימו מה שקבלו כבר אבל אין לתרץ שכבר חזרו וקבלוה אח"כ כשכרת ברית משה עם ישראל על התורה והמצות והשביע' על כך כדאיתא בנדרים ולא כשקבלו כל התורה בהר גריזים ובהר עיבל כדאית' בפ' אלו נאמרין דהתם ע"פ הדברות הוה כדפי' ר"ת והרי הוא כבעל כרחם אבל בימי אחשורוש קבלו מדעתם מאהבת הנס וכן מהברית שכרת עמהם יהושע אין לומר שחזרו וקבלו עליהם דהתם לא קבלו אלא שלא לעבוד ע"א כדכתיב חלילה לנו מעזוב את יי' כדכתבו התוספות.

ויתיצבו. ע׳ לקמן בפסוק וכל העם רואים וגו׳ (כ׳ ט"ו).

ונכפה עליהם כגיגית. וא"ת הא כבר אמרו נעשה ונשמע. כבר תרצו התוס' (שבת פח. ד"ה כפה) דשמא היו חוזרין כשיראו האש הגדול שיצאתה נשמתן. ועי"ל דמה שאמרו נעשה ונשמע היינו על התורה שבכתב, ומה שכפה עליהן הר כגיגית כדי לקבל תורה שבעל פה: והא דאנסן הקב"ה, היינו לטובתן, כדי שלא יסתלק שכינה מעליהם, ולא יכול לשלחם, כמו אנוסה דכתיב ולו תהיה לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו. [מהרא"י]:

שנתלש ההר וכו'. בפרק רבי עקיבא (שבת פח.) הקשו התוספות (ד"ה כפה) הרי כבר אמרו "נעשה ונשמע" (להלן כד, ז), ולמה הוצרך לזה, ותרצו התוספות דשמא היו חוזרים בהם כשראו האש הגדולה, שיצאתה נשמתם (שבת פח ע"ב). ואין דעתי נוחה בפירוש זה לעשות כל זכות ישראל שהקדימו נעשה לנשמע – לאין, שיחזרו מזכותם הגדול, שהוא לדורי דורות, ואולי התוספות סבירא להו דכיון דמחמת יראה חזרו להם, לא נחשב לחזרה למעט זכותם:
אבל העיקר הפירוש אשר נראה פשוט, כי כפה עליהם ההר כגיגית לומר 'אם לא תקבלו התורה, שם תהא קבורתכם' (שבת פח.) לומר כי התורה היא הכרחית לקבלה, ואם לא יקבלו התורה – שמה תהא קבורתם. וידוע, כי דברים המוכרחים להיות הם חשובים במעלה יותר, שאי אפשר מבלעדם, ואין קיום לנמצא בזולתם. לכך כפה עליהם ההר כגיגית להודיע מעלת התורה, שאי אפשר מבלעדה כלל. ואם לא היה עושה זה, היו אומרים כי התורה אין הכרחית לעולם, רק ברצון קבלו עליהם, ואם לא קבלו – לא היו צריכין. לכך היה השם יתברך מפתה ומרצה אותם קודם, וכאשר ראו שעיקר נתינתה על ידי כפיית ההר, היו מוכרחים לומר כי נתינתה מוכרחת, שאין להם קיום זולתה. ולכך הביא שם (שבת פח.) על המאמר זה "ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי" (בראשית א, לא), ה"א יתרה למה לי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, שאם לא יקבלו ישראל את התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו. וזה המאמר בא לפרש למה כפה עליהם הר כגיגית, לומר כי נתינת התורה היא מוכרחת:
ואפילו הכי קאמר רבא שם (שבת פח.) 'מכאן מודעה רבה לאורייתא', פירוש שהיה מכריח אותם לקבל התורה, אף על גב דלפי זה לא חזרו מן "נעשה ונשמע", סוף סוף בשעה שקבלו התורה היו מוכרחים, וכיון שהיתה קבלתם בהכרח, יש כאן מודעה רבה לאורייתא:
וקאמר ד'הדר קבלו עליהם בימי אחשורוש', דכתיב (אסתר ט, כז) "קיימו וקבלו", 'קיימו מה שקבלו כבר'. פירוש, שהיו מקבלים עליהם מצוה אחת ממצות התורה, דהיא קריאת מגילה, ואף על גב דאין כאן אונס, והם מעצמם קבלו עליהם, וכיון דהם מעצמם הסכימו לעשות מצוה זאת, (ו)זהו קבלת כל התורה, שאיך יוסיפו עוד מצוה – אם הראשונים הם מוכרחים עליהם, לפיכך קבלת קריאת המגילה הוא קבלת התורה ברצון:
ואם לא היה זה, היה מודעה רבא לומר כי קבלת התורה בהכרח, והדברים המוכרחים אינם בעצם. ולפיכך אם היו עוברים התורה יוכלו לומר כי אין התורה ראוי להיות לישראל בעצם, כי הדברים המוכרחים אינם בעצם, ואחר שהתורה אינה בעצם להם, אם כן אין התורה ראוי להם מצד עצמם. ואין חדוש אם יעברו התורה, שאם אין האבן עומד באויר – אין חדוש, מפני שאין טבעו לעמוד שם, והוא עומד לשם בכח ההכרח. וכאשר חדשו ישראל מצוה אחת מן המצות, אז נראה כי התורה לא היה באונס כלל ודבר הכרחי, רק כי התורה להם בעצם גם כן. ואף על גב שהיו מוכרחים תחלה, זה כמו שאמרנו למעלה, כי אי אפשר זולת זה, אבל התורה גם כן מצד שישראל ראוי להם התורה מצד עצמם, הרי התורה לישראל מצד הנותן שרוצה בזה, ומצד המקבל שהם ישראל. וזה נראה כאשר קבלו עליהם מקרא מגילה, הנה התורה להם מצד עצמם, ואין לומר שהתורה הוא אינו לישראל רק מצד הכרחי, והבן זה. כך פירוש דברי חכמים:
ואף על גב דגם מגילת אסתר ברוח הקדש נאמרה, ואין שייך בזה דהם קבלו מעצמם, פירושו, דברוח הקדש נאמרה שהוא יתברך מסכים על ידי קבלתם, שאם יקבלו הם – הוא יסכים עמהם, אבל סוף סוף התחלה לקבלה הוא מעצמם. וכן דרש התם (מגילה ז.) "קיימו וקבלו" (אסתר ט, כז) קיימו למעלה מה שקבלו למטה, נמצא כי התחלת המצווה הוא בידם היה. ובמדרש רות, ג' דברים עשו בית דין של מטה והסכימו עמהם בית דין של מעלה; שאילת שלום בשם, ומגילת אסתר, ומעשרות. וכאשר קבלו עליהם מגילת אסתר, שגם מגילת אסתר מן הכתוב כמו שדרשו ז"ל, היו הם מקבלים את התורה מדעתם. ורש"י פירש שם (שבת פח.) מפני אהבת הנס קבלו עליהם את התורה. קשה מאד פירושו, והלא נסים הרבה נעשו לישראל, וזהו הפירוש האמיתי:
ובמדרש מצאתי כיון שבא הקב"ה ליתן התורה לישראל, כפה עליהם הר כגיגית, עד שהיו אנוסים לקבל בריתו של הקב"ה, וכתיב אצל אונס (ר' דברים כב, כט) "ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו", ובזה שהיה הקב"ה מאנס אותם, נשארו להקב"ה עד שלא יוכל לשלח אותם לעולם. גם מדרש זה נפלא נרמז בו האונס הזה, ולא שבא לומר כי יהיה כאן דין המאנס את הנערה שלא יוכל לשלחה כל ימיו, דאין ללמוד מדין בשר ודם המאנס את האשה, שזה פועל שעשה בחטאו, אבל הפירוש כך, התורה נתנה למאנס [עונש] "לא יוכל לשלחה כל ימיו", ולא נתן לו עונש אחר, מפני זה כי הגון וראוי לו מצד מעשיו, כי כל מעשה הכרחי הוא פועל יותר, ולא כן הפועל שנעשה ברצון המקבל, שזה אינו פועל כל כך. ומי שמאנס את האשה בהכרח, עשה כאן חבור מוכרחי, וכיון שעשה חבור מוכרח – אין כאן גירושין. כי דבר המוכרח כך צריך שיהיה, אחר שעשה חבור הכרחי. וכך נאמר עשה הקב"ה חבור מוכרחי, שהרי היה מכריח אותם, וכל דבר שהוא מוכרח לא יסולק, אחר שכך מוכרח. ובשביל שלקח הקב"ה ישראל לעולם בברית אשר לא תופר, מן הדין שהיה כאן חבור מוכרח לפי ענין החבור, לא רצוני שהוא יסולק ויוסר. ואף על גב דהקדימו נעשה לנשמע, עיקור החבור הוא מוכרח, ובזה יהיה כאן חבור מוכרח. ודברים נאמנים הם אלו:

ויתיצבו בתחתית ההר. מלמד שנתלש ההר ממקומו וקרבו ועמדו תחתיו, שנאמר ותקרבון ותעמדון תחת ההר (שם ד יא), עליהם מפורש בקבלה, יונתי בחגוי הסלע וגו׳ (שה״ש ב יד), וכן אמר רמי בר חמי מלמד שכפה הקב״ה ההר כגיגית על ישראל, ואמר להם, אם אתם מקבלין את התורה מוטב, ואם לא שם תהא קבורתכם, שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר.

בתחתית ההר. שלא היו קרבים אצל שיפוע ההר:

ויתיצבו בתחתית ההר מפני פחד הקולות והברקים. כאן פרש״‎י שכפה עליהם הר כגיגית וא״‎ת הרי כבר אמרו נעשה ונשמע אלא י״‎ל תורה שבעל פה לא קבלו עדיין.

וי"ל עוד שם תהא קבורתכם, שלא תזכו להכנס לא"י כי הובטחו על נחלת גוים בתנאי אם ישמרו חקיו, ונקט דווקא הקבורה לפי שמתי א"י חיין תחילה ואמר להם אם לא תקבלו התורה אז ודאי אין לכם בתחיית המתים חלק לעה"ב ואז אין חילוק בין קבורת א"י לחו"ל על כן במדבר תמותו ושם תקברו, כי למנ"מ ישאו גם עצמותיכם להקבר שמה אם אין לכם חלק לעה"ב.

ויתיצבו בתחתית ההר. א"ר אבדימא בר חמא, מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם, אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם ^לויתכן דמדייק מלשון ויתיצבו ע"פ מש"כ בעלי הגיון בחלוק השמות נרדפים נצב ועמד, דנצב ענינו שעומד במקום שצריך חיזוק והתאמצות לעמוד מחמת אימה ופחד, וכאן דכתיב ויתיצבו דריש שפחדו מחמת כפיית ההר. –
גם י"ל דמפרש השם תחתית כהוראתו ברוב המקומות – המקום אשר מתחת להדבר ממש, ובנדון זה מפרש שהיה ההר כפוי ממש עליהם.
ומבואר בגמרא אמר רב נחמן בר יעקב מכאן מודעא רבא לאורייתא, כלומר שאם יזמינם לדין על שלא קיימו את התורה יאמרו שאנוסים היו על ידי כפיית ההר, ומסיק בגמרא אעפ"כ הדר קבלוה בימי אחשורוש ברצון דכתיב (אסתר ט׳:כ״ז) קימו וקבלו היהודים, קימו מה שקבלו כבר, ולא נתבאר טעם הראיה מניין דריש כן ממשמעת לשון זה, ונראה דנפקא ליה זה מדיוק הלשון קימו וקבלו דלפי טבע הענין הול"ל מקודם קבלו ואח"כ קימו, שהרי קודם הקיום בהכרח לקבל וא"א לקים קודם שמקבלים, ולכן דריש דקבלו קאי על הקבלה שמכבר וקימו עתה, ודו"ק. .
(שבת פ"ח א׳)

באו מדבר סיני, מה שלא נתנה התורה בא"י הקדושה, שלא יהא פתחון פה לאומות לומר לא נתנה לנו, ועוד שבא"י הי' זה רץ לשדהו וזה לכרמו והיתה התורה בטלה, לכן נתנה במדבר מקום שהיו כולם פנוים ובטלים וזה שאמרו לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן:

עשן כלו. אֵין עָשַׁן זֶה שֵׁם דָּבָר, שֶׁהֲרֵי נָקוּד הַשִּׁי"ן פַּתָּח, אֶלָּא לְשׁוֹן פָּעַל כְּמוֹ אָמַר, שָׁמַר, שָׁמַע, לְכָךְ תַּרְגּוּמוֹ תְּנַן כֻּלֵּהּ, וְלֹא תִרְגֵּם תְּנָנָא, וְכָל עָשָׁן שֶׁבַּמִּקְרָא נְקוּדִים קָמָץ מִפְּנֵי שֶׁהֵם שֵׁם דָּבָר:

והר סיני עשן כלו. שי"ן עשן בפתח גדול כי הוא פועל עבר. ואל תתמה בעבור מלת עשן שיאמר כעשן הכבשן והנה הזכיר ויעל עשנו שהוא על משקל שללו זהבו. כי שמות משקלי השמות משתנים. ואמר שגר אלפיך וכל פטר שגר בהמה ואמר ואת הבשם ואת השמן וקנמן בשם. ועוד אמר אריתי מורי עם בשמי. ואלו היה מגזרת בשם היה ראוי להיותו בקמץ חטף תחת הבי"ת בשמי כמו מקדש קדשי ואילו היה מגזרת וקנמן בשם. היה ראוי להיות בפתח הבי"ת כמו משמן. שמני וקטרתי. או בחירק כמו מצדק צדקי. והנה עם בשמי בלא תוספת יו"ד הוא בשם בשני קמצין כמו שלל זהב:

עשן כולו. פירוש ששלט האש בגופו של הר ונשרפו אבניו כמשפט הכבשן אשר ישרפו בו האבנים לעשות סיד, ומעתה אבני סיני נעשו סיד, ואומרו ויחרד כל ההר כי כן דרך האבנים כששולט בהם אש בכבשן יתזעזעו וישמיעו קול חרדה:

עשן כלו - חציו קמץ וחציו פתח כי לשון פעל הוא. העשין כולו. אבל עָשָׁן שהוא שם דבר כולו קמץ. [כְּעֶשֶׁן] כעישון פומיאה בלע"ז. ואילו היה שם דבר היה לו לומר כַּעֲשַׁן הכבשן כאשר יאמר מן דבר. דבר השמיטה. מן בקר בְּקַר זבח השלמים. כן יאמר מן הבית ימלא עשן. עשן הכבשן כשהוא דבוק.

והר סיני עשן כלו מפני וגו׳. ת״א מן קדם די אתגלי עלוהי ה׳ וכו׳ פי׳ לפני ירידת ה׳ באש היה ההר עשן. ולא פי׳ מפני לטעם. שהרי עוד לא ירד ה׳ על הר סיני עד אחר קול השופר משה ידבר וגו׳ מש״ה פי׳ מפני קודם. כמו לפני. וביאר הכתוב זה שלא נימא שהעשן בא מאש של שכינה מש״ה הקדים הכתוב דאחר קולות וברקים וענן וקול שופר שלא היה בהם ירידת ה׳ היה עוד עשן כבד וקול שופר משה ידבר וגו׳ ואח״כ ירד ה׳. וכ״ז גונדי דשכינה כעין שהיה באליהו במלכים א׳ י״ט אלא שהיה שם בא״א לפי צורך הענין:

לפיכך תרגמו תנן. ולא תרגמו תננא כתרגום כעשן הכבשן: