Comentario sobre Génesis 9:23

ויקח שם ויפת. אֵין כְּתִיב וַיִּקְחוּ, אֶלָּא וַיִּקַּח – לִמֵּד עַל שֵׁם שֶׁנִּתְאַמֵּץ בַּמִּצְוָה יוֹתֵר מִיֶּפֶת, לְכָךְ זָכוּ בָנָיו לְטַלִּית שֶׁל צִיצִית, וְיֶפֶת זָכָה לִקְבוּרָה לְבָנָיו, שֶׁנֶאֱמַר אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר (יחזקאל ל"ט), וְחָם שֶׁבִּזָּה אֶת אָבִיו נֶאֱמַר בְּזַרְעוֹ כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת וְגוֹ' (ישעיהו כ'):

על שכם שניהם. כל אחד שם קצת השמלה על שכמו. ומלת שכם לא תתחבר:

ויקח שם ויפת את השמלה. פירש״י משם זכה לטלית של ציצית, והקשה הרא״ם ממה שארז״ל (סוטה יז) שבזכות אם מחוט ועד שרוך נעל זכו לחוט של תכלת ונראה שלא קשה מידי כי בזכות כסוי שמלה זה זכו לשמלה ובזכות חוט זכו לחוט. כי אין האדם יכול לקיים מצות ציצית עד שיתן לו הקב״ה תחלה שמלה כדאיתא במדרש תנחומא והילקוט הביאו סוף ספר איוב על פסוק מי הקדימני ואשלם (מא ג) מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית זהו פשוטו. ועל צד הרמז נ״ל לפי שידוע שמצות ציצית מצילין את האדם מן הזנות כדאיתא במנחות (מד.) בההוא ששכר הזונה בעד ארבע מאות זוז ולסוף ניצול מן העבירה ע״י הציצית והניצול מן הזנות ניצול גם מן העניות כי רועה זונות יאבד הון וכאמרז״ל (סוטה ד:) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא. ואם כן הציצית מצילין מן שני דברים מן חטא הזנות ומן העניות, וזכו ישראל לשני דברים אלו בזכות שני דברים, כי בזכות ויקח שם ויפת את השמלה לכסות ערות אביהם זכו לציצית המצילין מן העריות. ובזכות אם מחוט ועד שרוך נעל שלא חמד ממון אחרים זכה לשכר שני הנמשך מחוט של ציצית והוא ההצלה מן העניות, כי איזהו עשיר השמח בחלקו. ובפ' שלח לך (טו לח) יתבאר בע״ה פעם לארז״ל (מנחות מג:) תכלת דומה לים וים דומה לרקיע כו' ע״ד המדרש שמסיק בילקוט פרשת האזינו הסתכלו בשמים שמא שינו מדתם כו' וכן הסתכלו בהים שאינו יוצא מגדר המדה כו' ועל ידי מראה התכלת יזכור הרקיע והים, ומהם יראה וכן יעשה שלא לצאת מן הגדר המדה אפילו כמלא חוט וזכו לזה בזכות אם מחוט וגו', שלא יצא אברהם מן גדר ההסתפקות אפילו כמלא חוט וזה רמז נכון.

ופניהם אחרנית. גם בפעלת הכסוי שהיה קצת הכרח לפנות אליו לא פנו שלא לראות ויהיה נוסף עליהם עצבון:

ויקח שם ויפת, כמו "ויבא משה ואהרן" (שמות ד׳:כ״ט) היו זריזים לכבוד אביהם לכסות ערותו, ועוד עשו בענין שלא יראוהו כלל:

ויקח שם ויפת. כבר פרש״י בשם חז״ל שהתאמץ שם במצוה יותר מיפת. אמנם לא נתבאר סיבת ההתאמצות היתירה ובמה ניכרת ההתאמצות. אבל נראה דלכן לקחו שניהם. משום דלא היה אפשר לכסותו בכבוד אם לא שיעשו שניהם. ואם היה אפשר לעשות ביחיד לא היו עושים שניהם אלא שם לבדו. ולא משום שהרגשו של שם היה חזק יותר אלא משום דשם היה הרגשו משום מצוה. והכלל במצוה שטוב לעסוק בעצמו יותר מבשלוחו. משא״כ יפת שהרגשו היה מצד שכל אנושי. שלא יהי׳ האב מוטל בבזיון ע״כ אין שום שכל אנושי נותן לעשות בעצמו. ומה לנו אם ע״י עצמו או ע״י אחר. והיינו דכתיב ויקח שם. מתחלה נסה שם בעצמו ליקח אולי יוכל לכסות וכאשר ראה שלא יהא נעשה יפה הצטרף יפת ג״כ:

ויקח שם ויפת. פירש"י בשביל שנתאמץ במצוה זכו בניו לטלית של מצוה. ולקמן בפ' לך לך פי' על פסוק אם מחוט ועד שרוך נעל שבזכות זה זכו בניו לתפילין וציצית. ויש לתרץ בודאי שם זכה לבניו ציצית בשביל השמלה ואינו יודע לאיזה מבניו תהיה וכשבא אברהם זכה בה לבניו בזכות אם מחוט ועד שרוך נעל:

אחרנית. הנו"ן דגושה בשניהם:

אין כתיב ויקחו אלא ויקח. בבראשית רבה אמר ר' יוחנן שם התחיל במצוה תחלה ובא יפת ונשמע לו פי' מדלא כתיב ויקחו אבל גבי ותדבר מרים ואהרן פירש היא פתחה בדבר תתלה לפיכך הקדימה הכתוב תחלה ולא מדכתיב ותדבר ולא וידברו משום דעדיפא מיניה דיותר יש לדרוש מדהקדים מרים לאהרן ממה שיש לדרוש מדכתיב ותדבר ולא וידברו וגבי ויושב את משה ואת אהרן פירש הושבו על ידי שליח ולא חשש לדרוש ויושבו אין כתיב כאן אלא ויושב מפני שההשבה לא היתה רק למשה שהוא העיקר:

ויקח. אחר שספר תועבת חם שבחר בתועבות הכנעני והיה כבהמה, אמר ששם התחיל במצוה תחלה, כי הוא מן אנשים האלהיים, ואחריו נמשך יפת, כי גם מצד הנימוס המדיני צריך לשמור כבוד אביו והם כסו ערות אביהם:

השמלה. שמלה בלה"ק איננה כמו שלמה, כי שלמה שם פרט והיא שיכסה בה האדם כמו עוטה אור כשלמה, אבל שמלה היא כמו בגד כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו, הנה שמלה כפל לשון של כסותו ומזה כל שלמה שמלה ואין כל שמלה שלמה (רוו"ה):

וערות אביהם. אמר רב יהודה, עובד כוכבים ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו, ס"ד אמינא כיון דכתיב בהו (יחזקאל כ"ג) אשר בשר הטורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא, קמ"ל דאנהו נמי אקרו ערוה, דכתיב וערות אביהם לא ראו ^כהטעם בזה משום דכתיב (פ' תצא) ולא יראה בך ערות דבר, ויתבאר אי"ה ענין זה לפנינו שם. וכלל הענין והצריכותא יפלא ודורשים באור של טעם, ויתכן לומר דאיירי באלה האומות הפראים הדרים בין הרי אפריקא ועוד במקומות שאינן מיושבים כראוי שדרכם לילך ערומים, כמובא בספרי ידיעות העולם, והו"א כיון שדרכם בכך הרי הם כבהמות וחיות אשר מכיון שרגילים לילך כמו שנבראו אין חשובין איסורי ערוה, קמ"ל כיון דעכ"פ הם מין אנושי הרי הם ככל אדם לענין זה, ומביא לסמך ראי' מפסוק שלפנינו דאע"פ שב"נ התנהגו בכמה ענינים מנהגים בהמיים, בכ"ז השתדלו להרחיק ראיתם מגנות אביהם, הרי דחשיבא זאת לתרפה למין אדם. –
ודע דאיתא בחולין י' ב' דיציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה, עיי"ש במה שנוגע לדינא, ולכאורה צ"ע, דהכא משמע דהליכה אחורנית נקראת הליכה, כדכתיב בפסוק זה וילכו אחורנית, וא"כ גם יציאה כזו צריכה להיות שמה יציאה. וי"ל ע"פ המבואר בגמרא שם דהכהן גדול ביוהכ"פ הי' יוצא ובא דרך כניסתו, ואמרו בגמרא דיציאה כזו נקראת יציאה משום שהלך כן לכבוד המקום כתלמיד הנפטר מרבו, וא"כ ה"נ בשם ויפת שהלכו כן במכוון לכבוד אביהם שלא יראו בגנותו נקראת הליכה זו הליכה, משום דלתכלית זו הוי דרכו בכך ואין ראי' לדעלמא. .
(שם כ"ה א')

ויקח שם ויפת. פרש"י לפי שנתאמץ שם במצוה זכו בניו לטלית של ציצית. וק' לר"ת מאורלינס דאמרינן במסכת סוטה בזכות שאמ' אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לציצית. ותירץ הר"ר אליקים דמה שפירש"י לטלית ציצית אינו רוצה לומ' למצות ציצית אלא ר"ל לבגד נאה מציצית כלומ' מפתיל נאה. ותדע מדקאמ' רש"י לטלית ציצית ולא אמ' לציצית כדקאמ' התם וראיה מב"ר דקאמר התם אמר הקב"ה לשם אתה כסית ערות אביך חייך אני פורע לך שנ' בדין גובריא אלין כפיתו בסרבליהון וגו' עכ"ל. ולא הזכיר ציצית כלל. וי"מ דמה שפי' רש"י זכו לטלית ציצית ר"ל זכו אחד מבניו ועדיין לא נודע לאיזה מבניו ובזכות שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לציצית יותר משאר בניו של שם:

וחשופי שת. וחשופי לשון גילוי שת לשון ערוה כלומר בגילוי ערוה שיהיו ערומים ולא יהיה להם בגד לכסות ערותן אבל יפת שכסה זכה גם כן לכיסוי דהיינו קבורה ושם שנתאמץ במצוה יותר וכסה בשמלה זכה לטלית של ציצית והא דאמר בגמרא במסכת סוטה (יז.) בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשני מצות לחוטין של תכלת ולרצועות של תפילין דמשמע דמצות ציצית לא זכו בה אלא מדבור מחוט ולא משום כיסוי של שם ויש לומר דטלית של ציצית לחוד ותכלת לחוד דמשום כיסוי של שם זכו לטלית עם ציצית של לבן ומשום דבורו של אברהם זכו לתכלת. [רא"ם]:

לכך זכו וכו'. בב"ר (לו, ו). פירוש לפי שאלו שני אחים היו נוהגים כבוד לכסות את אביהם, לפיכך זכו לכבוד, זה – לקבור את הגוף שלא יהיה מוטל בבזיון, וזה – לטלית של ציצית, דטלית הוא כבוד לגוף, וכדר' יוחנן דקרא למאני – מכבדותי (שבת דף קיג.). ובודאי כבוד ציצית שהיא מצוה – הוא יותר מקבורה, ומפני ששם נתאמץ במצוה יותר – זכה לכבוד הזה, שיהיו מלבושיו – שהוא כבוד האדם כאשר הוא עם נשמתו – דרך כבוד, מה שאין כך ביפת, שלא זכה לכבוד רק הגוף בלבד, וגם לא זכה לדבר מצוה:
והא דאמרינן בפרק כיסוי הדם (חולין ריש פט.) דבשביל שאמר אברהם "אם מחוט ועד שרוך נעל" (להלן יד, כג) זכו בניו לטלית של ציצית (קושית הרא"ם), ויש לומר דזכות שניהם גרם מצוה זאת שהיא טלית של ציצית, דאם לא היה זכותו של שם, אף על גב שאמר אברהם "מחוט ועד שרוך" – בשביל זה אין סברא שיהיה בבגדיהם ציצית, דמה ענין "מחוט ועד שרוך" לבגד, שהחוט אינו בבגד, ולפיכך צריך לזכותו של שם שזכו לטלית של מצוה, ומכל מקום צריך גם כן זכות אברהם, דלמה יזכו לציצית, דאין ענין זכות של שם שיזכו למצות ציצית, והשתא על ידי שם זכו שיהיה מצוה בטלית שלהם, ואברהם שאמר "מחוט ועד שרוך" על ידו זכו לציצית, ולפיכך שניהם גרמו מצות ציצית בטלית, ופשוט הוא:

ויקח שם ויפת את השמלה. מלמד ששם היה העיקר הלקיחה.

ויקח שם וכו׳ אין כתוב וכו׳ אע״ג דמשתעי קרא הכי כמו ויקח קרח וכו׳. ודתן ואבירם וכו׳. ותדבר מרים ואהרן ומה גם כמה זימני דכתיב ויאמר משה ואהרן ויעש משה ואהרן והו״מ רש״י למדרש בהו הכי ולא עשה כן אלא הכא משום דאנסיה יתורא דקרא דהול״ל וישימו שם ויפת את השמלה על שכם שניהם וכו׳ א״ו ה״ק ברישא ויקח שם לחודיה ולבתר גם יפת סייעו:

ויקח שם ויפת. אע"פ שיפת גדול שם נזדהר במצוה יותר מכולם ולכך נתברך יותר מכולם:

ויקח שם ויפת פירש רש״‎י לכך זכו בניו של שם לטלית של ציצית. חז״‎ק הא אמרינן בעלמא בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לחוטין של ציצית.

ויקח שם ויפת כו'. הנה אומר ופניהם אחורנית הוא מיותר. וגם אומר וערות אביהם לא ראו. מי לא ידע שאם הלכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם. שערות אביהם לא ראו. אך הנה אחרי אומרו וילכו אחורנית כו'. הוצרך לתת טעם למה זה הפכו פניהם אחורנית. ולא הלכו דרך פנים ויסתמו עיניהם לבלתי ראות ערותו. לז"א תדע למה ופניהם אחורנית. ולא בדרך ישרה בעינים אטומות. הלא הוא כי עתה בלכתם אחורנית נמשך כי וערות אביהם לא ראו. כי אצ"ל עיניהם כ"א גם פניהם הנזכר לא ראו ערות אביהם. שאומר ראו. חוזר אל פניהם הנזכר. ותצדק בהם ראייה כד"א בלשון רז"ל (ברכות דף כ"ה) לבו רואה את הערוה. והוא כי הלא צדיקים היו וצלם אלהים על פניהם. ולא רצו שפניהם אשר בם קדושת צלם אלהים. יראו את הערוה גם שיטמטמו עיניהם. וק"ו הדברים מאשר הקפידו ז"ל על אשר לבו רואה את הערוה בעת תפלה. וכ"ש פני אדם אשר צלם אלהים נוססה בם:

ויקח שם ויפת את השמלה. ויקח ולא ויקחו כי שם לקח תחילה כאמור למעלה, כי שם הוא היה מחבב המצוה באהבת נפשו ומאודו, ומצוה הבאה לידו עשאה תיכף ולא רצה להחמיצה על כן תיכף ומיד ויקח, ואמנם בתוך זה עשה גם כן מצוה בבחינה אחרת גדולה למאוד, והוא כי הנה ידוע אשר מצות הטלית של מצוה הוא האור המקיף מאחוריו לבחינת זעיר אנפין כמו שהוא בפרי עץ חיים (פרק ג' משער הציצית) ושם בגודל צדקתו ראה מעשה ונזכר הלכה, וראה מצוה זו שתלויה בה עוד מצוה אחרת ואיזו היא זו ציצית שעדיין לא זכה אליה ועל כן שם את השמלה על שכמו מאחוריו כי רצה לתקן זה אור המקיף, לזעיר אנפין המאיר מאחוריו דוקא, כנודע שמצות ציצית דוקא להשליך שתי כנפות לאחוריו וכאשר אמרו חז"ל (עיין ילקוט רמז רל"ד בסופו) שאמר הקב"ה לים הזהר בבניי שעתידים להשליך כנף של ציצית לאחוריהם וכן המצוה על פי הסוד כמו שמובא בפרי עץ חיים שם.

ופניהם אחורנית. לָמָּה נֶאֱמַר פַּעַם שְׁנִיָּה? מְלַמֵּד שֶׁכְּשֶׁקָּרְבוּ אֶצְלוֹ וְהֻצְרְכוּ לַהֲפֹךְ עַצְמָם לְכַסּוֹתוֹ הָפְכוּ פְנֵיהֶם אֲחוֹרַנִּית:

אחרנית. הפך הלוך האדם כי כל תנועתו לפנים:

וישימו על שכם שניהם. כל אחד השתדל שתהיה השמלה על שכמו ועל שכם אחיו משום שבאופן אחר לא היה נעשה הענין יפה:

לכך זכו בניו לטלית של ציצית. מדה כנגד מדה הוא כסה את ערות אביו והשם כסהו בטלית של ציצית וכן יפת מפני שכסה גם הוא זכו בניו לכסוי גופם לקבורה בימי גוג ומגוג וחם שלא חשש לגלוי ערות אביו והנית ערותו ערומה נפרעו בניו בימי מלך אשור שנשבו חשופי שת שפירושו גלויי הערוה כל זה בב"ר וההיא דסוטה פ' היה מביא ומייתי לה בשילהי כסוי הדם דאמר רבא בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצות לחוטין של תכלת ולרצועות של תפילין דמשמע דמצות ציצית לא זכו בה אלא מדבור החוט ולא משום כסויו של שם יש לומר דטלית של ציצית לחוד ותכלת לחוד דמשום כסויו של שם זכו ישראל לטלית של ציצית לבן ומשום דיבורו של אברהם זכו ישראל לחוט של תכלת דהכי משמע ממילתיה דרבא דקאמר זכו בניו לחוטין של תכלת ולבן ותכלת הם שני צוויים אע"פ ששתיהן מצוה אחת ואע"ג דמדיבור מחוט אין לזכות אלא בחוטי ציצית מדה כנגד מדה ולא לצבעם של תכלת מ"מ כיון דמדיבור מחוט זכו לחוט אין חוט של מצוה אלא חוט של תכלת שכורכו על הלבן דכה"ג גבי טלית שזכו בה משום כסויו של שם אמרו שהוא טלית של מצוה ולא טלית סתם וליכא למימר שבחוטי לבן קמיירי שגם הם מצוה כחוטי התכלת מפני שחוטי הלבן כבר נכללו בטלית של ציצית שזכו בו מפני כסויו של שם:

וחם שבזה וכו'. דע כי יש דבר נפלא במדרש (ב"ר לו, ו), כי התולדות נמשכים אחר היסודות – כמו שהאילן-ענפיו נמשכים אחר העיקר והיסודות. ואשמועינן הכתוב כי חם היה גלוי ערוה ובזוי הגוף בחלקו, שהיה מבזה את אביו, לכך נמשכו אחריו תולדותיו, והוא אשר הכתוב אומר (ר' ישעיה כ, ד), "כך ינהג שבי מצרים וגלות כוש וגומר", אמנם שם ויפת היו דבקים בכבוד, ומזה בניהם נמשכים אחר הכבוד. ובני שם זכו לטלית של ציצית, כי כבוד השם יתעלה (חופה) [חופף] אותם, וכבוד ה' עליהם. והפרש גדול יש בין שם ובין יפת, כי שם היה מכובד במצות ציצית – מפני שנתאמץ במצוה יותר זכה גופו ונפשו לכבוד, אבל יפת שלא נתאמץ ולא עשה בכוונת נפשו – זכה גופו לבד לכבוד, וחם שביזה יתבזה כל גופו ונפשו:
ודבר מופלא הוא בסוד המדרש הזה, ואם תדע שלשה בנים אלו ומדריגתם; כי שם הוא הנכבד הוא המובחר, ויפת הוא הגדול, וחם הוא הקטון, תבין כל הדברים באמיתתם למה לא נתאמץ יפת במצוה הזאת כמו שם, כי יפת דומה לגוף אשר אין פעולתו בזריזות, ולפיכך לא זכה רק הגוף לקבורה, ובשביל זה נקרא "יפת", כי יופי שייך בגוף דוקא. וחם הוא כח הנפש, ונושא כח הנפש החיוני – הוא חום טבעי בלב אדם, לכך נקרא "חם". אבל שם הוא עיקר, והוא כמו עצם הצורה של אדם, לכך נקרא "שם", כי השם בא על העיקר ועל עצם הדבר. ומזה תבין סוד אלו ג' בנים – שהיו נגד חלקי האדם; יפת נגד הגוף, וכל ענין הגוף הוא בעצלות, וחם נגד הנפש החיוני, אבל שם הוא על דבר שהוא עצם ועיקר. ומפני כי נפש החיוני הזה הוא גופני, ולפיכך הוא ארור שיהיה עבד (פסוק כה), כמו דאת אמרת "שבו לכם פה עם החמור" (להלן כב, ה), 'עם הדומה לחמור' (יבמות סב.). אבל יפת אף על גב שהוא נגד הגוף אין בזה חסרון, כי דבר שהוא כח והוא גופני זהו קללה וארור, כי תמצא כח שאינו גופני והוא נבדל, אבל דבר שהוא גוף אין בזה קללה, שכן ראוי להיות גוף. ויש בזה דבר מופלג, ואין כאן מקומו:
ותמצא כי אלו ג' בנים הם כנגד ג' בני אדם, שכמו שאותם השלשה כוללים כל העולם, כן אלו ג' כוללים כל העולם. והנה יפת כנגד הבל, כי "שקר החן והבל היופי" (משלי לא, ל), ושניהם ענין גוף, ולכך הם הבל. וחם שהיה ארור – כנגד קין שהיה ארור (לעיל ד, יא). ושם שהוא עיקר כמו שנתבאר – כנגד שת שהוא יסוד ועיקר, ולכך נקראת "שת" שממנו הושתת העולם (במדב"ר יד, יב). ואין כאן מקום זה, רק היה הכוונה פה להודיע הדבר הנפלא אשר אמרו חכמים ז"ל (ב"ר לו, ו) כי יפת זכה לקבורה, כי כוונתם כי היה מעלת יפת דומה כבאדם הגוף, אשר ראוי לו הקבורה, שהוא ישוב אל העפר (לעיל ג, יט) ויתכסה בעפר. ושם זכה להיות עליו מלבוש מן המצות, שהיא כבוד ה', ובזה יהיה כבוד ה' חופף עליו כל היום (עפ"י דברים לג, יב):

וישימו על שכם שניהם. שוים היו בכיסוי.

ופניהם אחורנית למה נאמר וכולי ההרגש שמבחוץ דברישא הול״ל ופניהם אחורנית ולבתר ויכסו את ערות וכולי א״ו ה״ק בשעת שכיסו את ערות אביהם שהוכרחו להפוך גופם כדי לכסותו מ״מ הפכו פניהם אחורנית:

והנה ידוע אשר הציצית נקראו תשמישי מצוה כי עיקרם הוא לצורך המלכות הנקראת מצוה והיא הלוקחת ת"ר אורות כמנין ציצית ועל כן אמרה התורה ויקח שם וגו', ולכאורה לא היה צריך להזכיר שמותם כיון שאמר למעלה ויגד לשני אחיו בחוץ היה צריך לומר ויקחו אחיו את השמלה, ואולם דבר זה רמזה התורה אשר ויקח ש"ם כי המלכות נקראת שם כנודע מכוונת קריאת שמע בש' מ' של שמ"ע, ובזה הקיחה שלקח שם לקח עצמו לצד אחר לתקן הש' מ' שהיא המלכות על ידי מצות הטלית כעין (שמואל-ב ח', י"ג) ויעש דוד שֵם (גם גזירה שוה מויקח קרח שאמרו ז"ל (במדבר רבה י"ח, ג') שלקח טלית וגו') אבל ויפת את השמלה כי יפת לא נתכוון כי אם לפשוט לקחת את השמלה המגושמה בכדי לכסות בשר ערות אביו שלא יתבזה. אבל שם, קיחה אחרת היה לו שלקח בדעתו לתקן המצוה בשרשה, ועל כן אמר הכתוב וישימו על שכם שניהם, ולכאורה היה להכתוב לומר וישימו על שכמם אכן לצד שהיה מחולק מאוד השימה על שכמם זה מזה, שם, כיוון להשימו על שכמו בכדי להיות הטלית מאחוריו להיות שם אור מקיף, לזעיר אנפין ומשם יאיר למלכות העומדת מאחורי זעיר אנפין, ויפת עשה בפשטות שלא יראה בבושת אביו. וישימו על שכם שניהם, כלומר השימה על שכם היה בו בחינת שניהם כי שם לפי בחינתו הגדולה ודרכו והילוכו בקדושה כיוון לתקן על ידי זה בשמי מרום, ויפת למטה למטה ועל כן כל אחד נטל את שלו ממש, כי כשם שנתכוון שם לטלית של מצוה ולזרוק אותו דוקא לאחוריו לתקן את שורשו במקום עליון בשיעור קומה זכו בניו גם כן לטלית של מצוה לזכותם בזה להשליך כנף של ציצית לאחוריהם, ויפת שכיוון בפשטות לכסות בושת אביו שלא יתבזה, על כן זכו בניו לקבורה לכסותן בעפר שלא להראות בושתן לכל עובר ויתבזו, וגמר אומר ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו, אף שכבר נאמר למעלה וילכו אחורנית אמנם כאן בא הכתוב לומר שבעת כיסוי השמלה על הערוה הפכו פניהם לאחוריהם ואמנם ערות אביהם לא ראו אף אחר הכיסוי בשמלה כי הנה הערוה המגולה אין דרך הטובים להסתכל אפילו בשלו כאומרם ז"ל (שבת קי"ח:) בשלי לא נסתכלתי כל שכן באחרים, ואך במכוסה ששרי אפילו לקרות קריאת שמע כנגדה אך באביו יש להזהר יותר כי לזה אמרו חז"ל (פסחים נ"א.) שלא יבוא לידי הרהור, אף שעם אחרים שרי לרחוץ ואין צריך לכסות הערוה שם, אדרבא אמרו כאילו כפר בבריתו של אברהם ולא כן באביו לצד חומרת המקום שיצא משם ועל כן גם דרך כיסוי לא רצו להסתכל, מה שהיפך מזה עשה חם הרשע כי דוקא וירא חם את ערות אביו כלומר גם ערות אביו שראוי להתרחק יותר לא שם על לבו לשמור עצמו שלא להרהר בעבירה ואדרבה עוד עשה מה שעשה וכל זה מספר הקרא אשר משלושה אלה נפצה כל הארץ בבחינת צדיקים ורשעים ובינונים כי שֵם הלך בבחינת הצדיק, ויפת בינוני, וחם הוא הרשע ככל הנאמר.

וילכו אחורנית. אע״ג שהיה אפשר לכסות פניהם בשמלה מבלי ראות גם בהליכה כראוי כאשר כן עשו לבסוף אשר הפכו בע״כ פניהם אחורנית ובכ״ז לא ראו משום שצדדו השמלה באופן שלא יראו במקום שאין ראוי. מ״מ הלכו אחורנית להראות שעיקר הכניסה והביאה באוהל הוא בע״כ:

למה נאמר פעם שניה. אבל בב"ר אמרו ממשמע שנאמר וילכו אחורנית איני יודע שערות אביהם לא ראו ומה תלמוד לומר וערות אביהם לא ראו מלמד שנתנו ידיהם על פניהם ונהגו בו כבוד כמורא האב על הבן ורש"י ז"ל שינה בזה מפני שאין הפרש בין שתהיה הקושיא ממה שכתב ופניהם אחורנית שלא היה צריך לו שכבר כתב וילכו אחורנית וההולך אחורנית פניו אחורנית ובין שתהיה הקושיא מן וערות אביהם לא ראו שלא היה צריך לו שהוא מובן מוילכו אחורנית שההולך אחורנית אינו רואה מה שאחריו רק שפירש כן כדי להרויח בזה שהפכו פניהם אחורנית פעם שנית כשקרבו אצלו והוצרכו להפך עצמם לכסותו שזהו קרוב לפשוטו של מקרא אבל מהקושיא של וערות אביהם לא ראו של ב"ר אי אפשר לתרץ אלא שנתנו ידיהם על פניהם אפילו בהיות פניהם אחורנית כדי לנהוג כבוד לאביהם כמורא האב על הבן ואין זה קרוב לפשוטו של מקרא:

אחורנית. אחורנית. שני פעמים. אחד בהליכה. ואחד בחזרה. ששמו ידיהם על פניהם. וכשם שבהליכה לא ראו ערות אביהם. כך בחזרה לא ראו. נתן להם הקב"ה שכרם. לבני שם נתן הטלית. אלו ישראל שיתכסו בה תחת השמלה. ולבני יפת בזמן שעלה חיל סנחרב על ירושלים. כתוב ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה ושמנים וחמשה אלף (מ"ב יט לה). וכתיב ותחת כבודו יקד כיקוד אש (ישעיה י טז). מלמד שגופן נשרפו ובגדיהם קיימין. כי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותא. כיוצא בו שלם לבני שם. אלו בני אהרן. דכתיב וישאום בכתנותם (ויקרא י ה). שלא נשרפו בגדיהן. שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אפילו לכמה דורות. אבל לבני חם תחת שלא כסה חם את ערות אביו כתיב כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת ערות מצרים (ישעיה כ ד).

ופניהם אחרנית. לצד אביהם דבא״א לא היו רואין מקומו של האב:

הלכו אחורנית וכן ופניהם אחרונית מאחזרין (לסבונא וקוסטנטינא) באל"ף הבנין, כמו מהחתין שהבאתי למעלה.

ויקח שם ויפת, פירש"י בזכות שנתאמץ שם במצוה יותר מיפת כלשון ויקח לשון יחיד זכו בניו לטלית של ציצית וקשה הלא לקמן פירש"י באברהם שבזכות מחוט ועד שרוך זכו לציצית, וכן איתא בגמ' וי"ל דכאן בזכות שמלה זכו בניו של שם לציצית אבל אין ידוע איזה מבניו יזכה עד שבא אברהם וזכו בהם ממצות מחוט, ר"י:

(ול"נ דע"י מצות שם בשמלה זכו לטלית ועדיין לא נודע לענין ציצית דוקא דהי' אפשר מצוה אחרת בטלית וכשבא אברהם בזכות מחוט זכו לציצית בטלית וזה דקדוק לשון רש"י כאן באמרו לטלית של ציצית ולא אמר לציצית אלא כלומר לטלית שבו זכו אח"כ באברהם לציצית: