Comentario sobre Job 30:32

ועתה. כאומר אבל לא כן הוא כי עתה נהפך עוד הדבר כי שחקו עלי אף אנשים צעירים ממני לימים ומבוז משפחות אשר מאסתי את אבותם לשום אותם עם הכלבים שומרי צאני להיות גם הם לשומרים עם הכלבים:

שחקו. לעגו:

ועתה, נהפך הכל מהפך אל הפך, ומתחיל מן הכבוד שהיה לו שעתה נהפך לקלון, שתחת שתחלה ישישים קמו עמדו, עתה שחקו עלי צעירים ממני הם שוחקים עלי על הימים אשר מאסתי את אבותם אף לשיהיו שומרי צאני עם הכלבים:

ועתה שחקו וכו'. ראו עתה איך נהפך עלי מזלי כי אחר כל הכבוד הגדול אשר ספרתי שהיו אילי הארץ נכנעים אלי ועתה אל תתמהו על מורת נפשי כי הייתי כל כך לבוז כי עתה שחקו עלי קלי הכמות והאיכות קלי הכמות כי הם צעירים ממני לימים והאיכות אשר מאסתי אבותם כו':

צעירים. ענין מיעוט כמו ולא יצערו (ירמיהו ל׳:י״ט):

גם כח ידיהם למה. היה לי באותן הימים רשעים היו ולא תועלת בהם כי פורענות בא על ידם:

גם כח ידיהם. לא בלבד על שהיו פחותים במעלה מאסתים כי גם בעבור כי אמרתי למה לי כח ידיהם כי הלא מעט היא ואין בו די להציל הצאן מן הבא לטרפה:

כלח. זקנה כמו תבוא בכלח אלי קבר (לעיל ה):

כלח. זמן:

(ב-ג) גם מאסתי כח ידיהם, הגם שהם צעירים ויכולים לעבוד בכח ידיהם, בכ"ז אמרתי למה לי ולא רציתי לקחת אותם לשמור צאני, אחר שעלימו אבד כלח בחסר ובכפן גלמוד, שע"י שהיה להם מחסור וכפן וישבו תמיד גלמוד נפרדים מבני אדם, אבד כלחם וכחם, העורקים ציה שסבבו תמיד בציה במקום אמש שואה ומשואה במדבריות השוממות:

כלח לחלוחית הבשר וכחו כמו ולא נס ליחה:

כלח - ימי הזקנה והעניין שהיו בתחלה בצער, עד שנס לחם ולא יודע מתי יזקנו.

עלימו יאבד כלח. אפשר לפרש במה שפירשו המפרשים מאמרם ז"ל ואברהם זקן בא בימים יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים ויש לך אדם שהוא בימים ואינו בזקנה אבל כאן זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה דהכונה במה דאמרו בזהר הקדוש על פסוק ויקרבו ימי ישראל דכל הימים שהאדם מסגל בהם תורה ומצות נתקנים הימים ובעת פטירתו נאספים הימים שתקנם ובלכתם ילכו עמו לאור באור החיים. והרשעים כל הימים שעשו בהם עבירות נפגמו ונדחו ונותן עליהם את הדין וז"ש יש לך אדם שהוא בזקנה שחי שנים רבות ואינו בימים שפגם ימיו ונדחו. ויש לך אדם שהוא בימים שתקן בכל יום משני חייו בתורה ובמצות אבל לא הגיע לזקנה ומת בקצרות שנים. אבל אברהם אבינו ע"ה היה זקן וכל ימיו מתוקנים וקדושים וזהו זקנה כנגד ימים והכל מתוקן ועל זה אמר ואברהם זקן בא בימים עכ"ד ועתה איוב מדבר כנגד הרשעים דפגמו כל ימיהם ונדחו וז"ש עלימו אבד כלח בשבילם מכח מעשיהם הרעים אבד כלח אבדה זקנה ובצרי להם הימים ואין לקרותם זקנים כי אין להם ימים ואבד שם זקנה מהם:

ושמא תאמרו אולי אני צריך להם ועל כן עלי הגדילו גם זה לא כן הוא כי גם כח ידיהם למה לי ואדרבה הם כל כך גרועים כמתים בחייהם ואיך ייטיבו לזולת כי הלא עלימו אבד כלח כי הלחות שורשי שלהם אינו הולך ומתמעט כדרך אנשים עד עת למות כי אם נאבד הכלח בהיותי עלימו בימים מועטים וזהו עלימו אבד כלח כי בהיות עלימו אבד הכלח:

עלימו אבד כלח. זקנה:

עלימו אבד כלח. הזקנה שהיתה בהם היא היתה אבודה כי מה תועלת היתה בהזדקנם הואיל והיו פחותים במעלה וחלושי הכח:

בחסר ובכפן. היו גלמוד:

בחסר. בסבת חסרון העושר ובסבת הרעב ישבו גלמוד מבלי חברת אנשים כי נכלמו לשבת בין אנשים:

ובכפן. ענין רעבון כמו לשוד ולכפן (, שם):

בחסר ובכפן גלמוד. בסבת חסרונ' והרעב אשר הם יהיו יחידי' בלי חברה:

העורקים. הסובבים, כמו ועורקי לא ישכבון על מרוצת הדם בהגידין סביב סביב:

בחסר ובכפן - תרגום רעב.

ופירש איך הוא הענין ואמר בחוסר כו'. ולבא אל הענין נשים לב אל מאמרם ז"ל הקוטפים מלוח כו' כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רחמים שנאמר ושורש רחמים לחמם עד כאן. וראוי לשים לב מה ענין זה פה ואיך משנה משורש לגחלים והנה על היות ענשו יתכן כי הנה הפוסק מהקדושה של תורה ומכניס טומאת שיחה ראוי יכוה באש הבלתי פוסק הוא גחלי רתמים והוא מאמרם ז"ל על פסוק עם גחלי רתמים שפעם אחת אחזה אש ברותם א' ואחר י"ב חדש בדקו ומצאו שרשי בוער באש ועל כן יהיה כי היותו נדון במשפט אש בלתי פוסק כי אם בזמן רב ייחסו אותו אל גחלי רתמים וזה יאמר הקוטפים כו' ושורש רתמים הבלתי כבה הוא לחמם שמאכילין אותו בגיהנם. עוד ידענו מרז"ל כי נפשות הרשעים הן הם המזיקים ונמצאים במדברות כי נעשו שדים ומזיקים בני אדם ובכללם יהיו מואסי התורה ונבא אל הענין והוא כי אמר ראו נא כי כח ידי אלו אין לעלות על לב שיהנה איש ממנו כי הלא אפילו לחותם השרשי איננו עלימו כי אלה הם בני אדם שבשביל חוסר לחם או בכפן ממש לבדו מבלי הצטרף צרה אחרת עמה כצרותי רק על זה בלבד גלמוד הספיק להם להיותם עורקים ציה הוא מדבר שמם ובעוד שהיה יום לא הכירו רעתם עד חשך היום ואמש שהיו שם בלילה ראו שואה מחודשת על הכפן שהוא חוסר מים וגם ומשואה כי בלילה שדים ולילין ושעירים ירקדו שם:

העורקים ציה. שמבריחין אותן בימיו מקרב בני אדם לילך בחושך:

העורקים. היו נסים לארץ ציה ושממה:

גלמוד. יחידי כמו הלילה ההוא יהי גלמוד (לעיל ג):

העורקים ציה אמש ומשואה. הרודפים ארץ ציה ובאים אליה ורודפים מקום החשך והוא שקראו אמש ורודפי' המקומות השוממים ר''ל מקום המדבר והם שקראם שואה ומשואה:

גלמוד - מקום בלא יישוב.

אמש שואה ומשואה. ברואינ"א בלע"ז:

אמש וגו׳. המקום שאין אנשים מצוים להסתיר קלונם:

העורקים. הבורחים וכן אנכי בורחת (בראשית ט״ז:ח׳) ת״א ערקת:

העורקים - הנסים אל צייה תרגום וינס וערק ובלילה הם במקום שואה.

אמש. ר״ל חושך בחשכת הלילה כמו ויוכח אמש (שם לא):

שואה ומשואה. ענין חשך ושממון כמו יום שואה ומשואה (צפניה א׳:ט״ו) וכפל הדבר לרוב השממון:

הקוטפים מלוח עלי שיח. בהיותם במדברות היו קוטפים להם מלוחים על אילנות היערים ואכולי', מלוח שם עשב הוא ובל' ארמי נקרא קקו"לין ובל' משנה מלוחים מצו"ש בלע"ז כאותה ששנינו (קדושין סו ע"א) העלו מלוחים על שלחנות של זהב:

הקוטפים. היו תולשים למאכלם עשב מלוח ועלי אילן ושורש רתמים היה לחמם ומזונם עם כי הדברים האלה אינם נאותים למזון האדם:

הקוטפים. ענין תלישה כמו וקטפת מלילות (דברים כג):

הקוטפים מלוח עלי שיח. מרוב חסרונם הם כורתים עשב נקרא שמו מלוח על האילן לאכול העשב ההוא אע''פ שאין העשב ההוא נאות לאכילה:

הקוטפים, ומאכלים שלהם היה שהיו קוטפים מלוח ותערובת, של עלי שיחים ושרשי רתמים, שהיו מערבים עלים ושרשים פראיים, וזה היה לחמם:

מלוח. דבר מעורב כמו ממולח טהור קדש, ומזה נקראו מנהיגי האניה מלחים על שמערבים את המים, ועלי. מן עלה זית, עלים של שיחים ושרשים של רתמים שגדלים במדבר:

הקוטפים - מן וקטפת מלילות.

כי הקוטפים מלוח כו' שמאכילים אותם שורש רתמים הם הרשעים פוסקים מהתורה על שיחה שהם נדונים זמן רב מאד כי שורש רתמים לחמם:

שיח. אילן כמו אחד השיחים (בראשית כא):

מלוח. שם עשב מה ובדרז״ל אבותינו היו אוכלין מלוחין וכו׳ (קדושין סו):

ושורש רתמים לחמם. הוא מזונם ולחמם להעדר המזון שם מה מהם והנה הרתמים הו' עשב נקרא כך או יהיה לחמם מקור ותהיה הלמד משמשת ויהיה עניינו לחמם עצמם כי יצטרך להם מה שיחממם בעבור עמד' במקומות הקרי' באין מחסה:

מלוח - מן לחים.

עלי שיח. עלי אילן כמו תחת אחד השיחים (בראשית כ״א:ט״ו):

עלי שיח - אפילו עלי השיח שהוא האילן וכמוהו: לשוח בשדה, ללכת בין שיחי השדה.

רתמים. שם אילן מה כמו רותם אחד (מ״א יט):

מן גו. מן קרב עיר היו נגרשין:

מן גו. מן תוך העיר היו נגרשים והבריות היו מריעים עליהם בקול לאמר גרשו גרשו כאשר יריעו על הגנב בעת יגורש:

גו. הוא התרגום של תוך:

מן גו יגורשו. מתוך העיר יגורשו:

מן גו, כי היו מגורשים מן גו העיר על ידי פחיתות מעשיהם, שעת באו אל העיר היו מריעים עליהם כמו על הגנבים, ובני העיר היו צועקים לאמר:

מן גו - תרגום תוך ועניינו מתוך בני אדם יגורשו, בעבור חסרונם ויריעו בני אדם עלימו, כמו לגנב.

ואותם נפשות של רשעים הן הם המזיקים הולכים בציה במדברות ומבעיתים הנמצאים שם ועליהם אמר מן גו יגורשו שהם אותם בנין הגו יגורשו שהם נפשות הרשעים שלא יניחום בגוף כי אם נדונים תמיד אותם יריעו עלימו את העורקים ציה להבעיתם ולא יתראו בפירוש כי לרבים הם בלתי מתראים רק כגנב בהחבא שמבעיתים ובלתי נראים:

יריעו. ענין הרמת קול:

בערוץ נחלים. יש ארץ מלוחה מתבקעת ששם היו שוכבים בחורי העפר וחורי נקיקי הסלעים:

בערוץ. למען ירוחקו מבני אדם לשכון בחריצי העמקים ובנקבי העפר והסלעים:

בערוץ. ענין שבר וחריץ והוא מלשון לערוץ הארץ (ישעיה ב):

בערוץ נחלים. הוא הנקיק שעושה הנחל סביבותיו:

בערוץ נחלים. עלה עשן באפי וא שמפי תאכל על בערו גחלים שהדפיס המדפיס בעשרים וארבע קטן מויניציאה שנת שע"ט במקום בערוץ נחלים ומכותלי ביתו ניכר כי פחמי הוא ויש ספרים שהרי"ש בחולם וטעות הוא כי הוא בשורק וכ"כ רד"ק בשרשו שהוא שם בשקל גבול זבול:

(ו-ז) בערוץ נחלים לשכן, שלא יכנסו אל העיר רק ישכנו בפרצות הנחל, בין חורי עפר וכפים, ושינהקו בין שיחים ושכלם יספחו תחת החרולים, כן היו מריעים עליהם, כי ע"י שהיו.

בערוץ - במקום שיפחד אדם לרדת אליו.

ועל ידי כן ניתש כח העורקים ההם ומיד יבחרו בערוץ נחלים הוא הנכנע וגרוע מכל הנחלים לשכון שם בחורי עפר וכפים:

וכפים. תרגום של סלעים (ד"א בערוץ נחלים. הוא הנקיק שעושה הנחל סביבותיו):

חורי. נקבים כמו חור פתן (שם יא):

חורי עפר וכיפים. מחילות עפר ונקרות הסלעים:

חרי. במדוייקים חסר וא"ו:

וכפים. תרגום של סלע כיפא וכן ובכפים עלו (ירמיה ד):

חרול יסופחו. אורשיא"ש בלע"ז היו נאספים כמו ונספחו על בית יעקב (ישעיהו י״ד:א׳):

בין שיחים. בין האילנות יצעקו ויהמו כפראים בעבור הרעב ותחת עצי הקוצים יתקבצו ויתאספו:

ינהקו. הוא מושאל מצעקת הפרא כמ״ש הינהק פרא (לעיל ו):

בין שיחים ינהקו. בין האילנות יצעקו:

בערוץ נחלים. מקום שנעשה שם שבר ע"י הנחלים, או בנקיקי הנחלים ובסעיפי הסלעים:

שיחים - אילנים.

והמהלכים בין שיחים הם אילנות צל נואקים לבקש עשבים לחים לאכול כל אחד מקצהו לבקש ובהזדמן להם חרול הוא מין קוץ ודרדר הנאכל שם יסופחו ויתחברו שם לאוכלו הנה אנשים כאלה שכל זה אמש עבר עליהם אין ספק שעלימו אבד כלח והם כמתים בחייהם וכח ידי אלו למה לי ועם כל פחיתותם שחקו עלי כמדובר:

חרול. מין קוצים וכן ממשק חרול (צפניה ב׳:ט׳):

תחת חרול יסופחו. תחת הקוצים יתנגעו ויתנגפו להכנס הקוצים בבשר' ויהיה יסופחו מענין ספחת או יהיה ביאור יסופח יתאספו ויתחברו מגזירת ספחני נא:

יספחו. יתחברו, ויל"פ שהם כספיחי החרול כאלו גדלים עם החרולים:

ינהקו - כמו הפראים.

יסופחו יתחברו ויתאספו כמו ספחני נא (ש״א ב):

חרול - מן: כסו פניו חרולים והוא רוח.

יסופחו - מן: ונספחו על בית יעקב, יתקבצו ויאספו.

נכאו. בימי מן הארץ שהייתי משפילם ל' נכה רוח:

בני נבל. והנה בניהם השוחקים עלי אשר יקראו בני נבל גם בני בלי שם על כי לא היה לאביהם שם על פני חוץ הנה מאז נשברו ונדכאו גם המה מן הארץ כי בעבור פחיתת אביהם לא מצאו מי יחננם:

נבל. כן יקרא אדם פחות ונבזה:

נכאו. הוא מעניין נכה רוח ומבנין נפעל והרצון שהם שפלים ונכנעים יותר מהארץ:

בני נבל. הבי"ת בגעיא:

בני נבל גם בני בלי שם, לכן נכאו מן הארץ, ולא הניחום להתחבר עם קיבוץ האנשים:

נכאו - יותר נכאים ושפלים מן הארץ, או מאנשי הארץ, כמו: וכל הארץ באו מצרימה.

בני נבל כו'. הנה ידוע מספר הזוהר כי הרשעים אחר מותם נאבד שמם שכחת עולם והנה לא יבצר מאנשי ריק מזולזלים ביותר שגם פה הם בני בלי שם לרוב זלזולם בעיני כל ההמון. ונבא אל הענין אמר בני נבל וגם הם בני בלי שם לא מאותם שאובדים שמם אחר מותם כי אם אשר הם בני בלי שם מעתה בחייהם שנכאו עד גדר זה מן הארץ כל כך היו נכאים ומזולזלים מכל שוכני ארץ:

נכאו. נדכאו ונשברו כמו תהגו אך נכאים (ישעיהו ט״ז:ז׳):

ועתה. והנה עתה יתגדלו עלי ואני להם לנגון כי ינגנו בדברי המקרים אשר באו עלי ואני אהיה להם למלה כי כל ספורי שיחתם המה בי:

נגינתם הייתי. ללעג הייתי להם כמו אני מנגינתם:

ועתה נגינתם הייתי, שהם עושים ממני נגינות לצחק עלי, ואהי להם למלה, שעד עתה לא היה מלה בלשונם כי רחקו מב"א, עתה אנכי המלה שלהם:

ועתה נגינתם הייתי וכו' כי יתרי פתח ויענני וכו'. הנה הרב הגדול עיר וקדיש מהר"ר חיים ויטאל זצ"ל בדרשותיו כ"י בתוך דבריו כתב כי יתרו היה אחד מיועצי פרעה והוא אשר יעצו להשתעבד בישראל ואח"ך חזר בו ממה שעשה והלך למדין טרם שישתעבד בהם אבל איוב היה שם ושתק ונדון ביסורים וע"ז היה איוב מתרעם כי יתרו פתח ויענני כי יתרו פתח תחילה בעצה זו ואח"כ בעת השעבוד ברח ואיוב ששתק נדון ביסורין וזהו ויענני עכ"ל ומה טוב ומה נעים פירוש הרב ז"ל בקראין וא"ש לפי זה דכתיב יתרו וקרי יתרי שהוא היה שמו יתר וכשנתגייר הוסיפו לו וי"ו ונקרא יתרו כמ"ש רז"ל ולכך כתיב יתרו וקרי יתרי ר"ל יתר שלי אהובי ורעי וכתיב יתרו לומר שנתגייר ונקרא יתרו. והקרי הוא כמו שהיה אומר איוב על שם יתר מוסב אליו יתרי על שקל בכורי. ואפשר לפרש המשך הכתובים באופן זה. ועתה נגינתם הייתי וכו' תעבוני רחקו מני וכו' כי יתרי וכו' דהוא ידע בעצמו שהיה צדיק גמור ודן בדעתו כי שמא היסורין הם על ששתק בעצת פרעה ולא מיחה. אך העולם היו אומרים דאין האמת כן דודאי יש לו עונות גדולות והראיה כי יתרו פתח ולא נדון ביסורין ואיך אפשר דעל ששתק יתיסר ביסורין חזקים אין זה כי אם רוע מעלליו וז"ש תעבוני וכו' בטענה דעין רואה כי יתרי פתח ויענני כי הוא שלו ושקט ואני ביסורין כאלה ומוכח שהוא מעונות אחרים. ורסן מפני שלחו שפרקו עול ומכריעים חובתי על מגן בדברי נרגן שאני יודע בעצמי כי אין בי עון על ימין פרחח יקומו כלומר על הסברא המיומנת והישרה דידע אינש בנפשיה אם צדיק גמור פרחח יקומו בחרי חמר שהתחילו לפרוח זקנם חולקים על האמת. א"נ אפשר על ימין פרחח יקומו על דרך מ"ש המהלך לימין רבו הרי זה בור שאפילו בדרך ארץ אינו בקי כמו שפירש"י ביומא ל"ז וזה מהלך בימיני. א"נ אפשר פרחח יקומו דהם שנים ושניהם עומדים לימיני ונמצא דהשנים לימיני ואני גרוע משניהם דג' המהלכין בדרך הרב באמצע והגדול בימין והקטן בשמאל כמ"ש שם ביומא:

ועתה נגינתם הייתי משתעשעים בשירי זלזולי ואחר כך בזו בעיניהם אהיה נגינה להם וישאר רק שאהי להם למלה לשנינה מרגלא בפומייהו:

למלה. שלא ידברו כי אם בי:

(ח) או יאמר כי הנה בעלי הדקדוק גבלו חלקי התיבות לשלשה פועל שם מלה והנה הפועל לו חשיבות בעצמו וכן השם אך המלה חסרה מצד עצמה אם לא שהיא משמשת אל חברתה. ובזה יאמר דרך משל כי יש אדם חשוב מצד הפועל טוב שהוא איש פעלים ויש חשוב מצד כי שם לו בין אנשי היחס ויש ידמה אל גדר מלה חסרה מכל וזה יאמר הנה בני נבל משולל פועל טוב וגם הם בני בלי שם שמשולל שם מחמת שנכאו ונתבזו מן הארץ רק ידמו לתואר מלה:

(ח) או יאמר כי הנה בעלי הדקדוק גבלו חלקי התיבות לשלשה פועל שם מלה והנה הפועל לו חשיבות בעצמו וכן השם אך המלה חסרה מצד עצמה אם לא שהיא משמשת אל חברתה. ובזה יאמר דרך משל כי יש אדם חשוב מצד הפועל טוב שהוא איש פעלים ויש חשוב מצד כי שם לו בין אנשי היחס ויש ידמה אל גדר מלה חסרה מכל וזה יאמר הנה בני נבל משולל פועל טוב וגם הם בני בלי שם שמשולל שם מחמת שנכאו ונתבזו מן הארץ רק ידמו לתואר מלה:

(ט) והנה עתה נגינתם הייתי ומה שאני מנגינתם הוא שאהי אני להם למלה כי יהפכו ויאמרו כי אני כתואר מלה בערכם והם כתואר פועל ושם:

(ח) או יאמר בני נבל כו'. נכאו מן הארץ לרשעתם:

(ח) או יאמר בני נבל כו'. נכאו מן הארץ לרשעתם:

(ט) ועתה כי נפלתי קמו באמרם כי מי ידכאם אחרי נפלי ונגינתם הייתי ובדברי שירותיהם ואהי להם למלה כי בהזכירם שמי לא ישתמשו בו בבחינת שם כי אם בבחינת מלה הסובלת פירוש שהוא איוב לשון איוב כלומר כי אויב הייתי למו ונכאו מן הארץ בכחי הגדול ועתה שבת נוגש:

תעבוני. מאסו אותי ורחקו עצמם ממני ולא מנעו מלרוק לפני ודבר בזיון הוא לרוק בפני האדם:

לא חשכו רוק. לא נמנעו לרוק כשראו אותי מרוב בזותם אותי:

והנה אלה רשעים תעבוני רחקו מני ולא ימצאו אצלי ומי יתן לא יעשו רק התרחק ממני כי אם בנסעם מאתי להתרחק מפני לא חשכו רוק וירחקו מני:

כי יתרי. פתח יתר קשתי פתח (כמו שאמרתי למעלה וקשתי תחליף) כלומר כחי התיש מי שבידו לעשות:

כי יתרי. פתח מי שבידו לפתוח פתח יתר קשתי לבל אוכל לירות עוד מעתה ובזה עינה כחי כי הנני מסור בידם ולא אוכל להלחם למולם ור״ל המקום התיש כחי:

יתרי. הוא חבל הקשת כמו כוננו חצם על יתר (תהילים י״א:ב׳):

כי יתרי. מענין מתריה':

יתרו. יתרי קרי:

כי יתרי, וקשרי שאני אסור בהם ביסורים, פתח וחקק עלי בחוזק, אבל הרסן שהיה עליהם מפני, מה שהם היו קשורים ברסן מפני יראתי, שלחו עתה, באופן תחת שתחלה הייתי חפשי והם אסורים ברסן, נהיה עתה בהפך:

יתרי, כמו בשבעה יתרים לחים, ופתח כמו פתוחי חותם שנחקק בבשר:

כי יתרי פתח - הפך קשתי בידי.

כי יתרי פתח כו'. אחרי אומרו כי זולת כל הצרות הגדולות ותכופות שבאו עליו גם נתפקרו לשחוק עליו צעירים ממנו ובני נבל גם בני בלי שם מפניו לא חשכו רוק אמר שמא תאמרו איך נפלת משמים ואיה אפוא צלם אלהים על פניך להטיל מורא כמשפט לאשר נאמר עליו יותר ממה שנאמר באברהם איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע וכמאז"ל שאפילו כשהצדיק מהלך מלאכי השרת מכריזין לפניו פנו מקום לדיוקנו של מלך ואם כן אפוא ירשיעך פיך כי לולא געל בך הוא יתברך לא היית כל כך לבוז בעיני הכל הנני משיב על זה ואומר שאל תתמהו על החפץ כי הלא מאשר הוא יתברך יתרי פתח כי היתרון שהיה לי פתח בו והוא כי הנה אמרו רז"ל כי כל מה שהתריס השטן נגדו לומר החנם ירא איוב כו' שהיה הקנאה על שיותר אמר הוא יתברך על איוב מאשר אמר על אברהם והוא יתברך עשה כדי שיקנא להביא על איוב הצרה הגדולה ההיא כמו שאמרו ז"ל משל לרועה שראה זאב כו' גירה אותו על התיש כו' ובזה יאמר הנה היתרון שלי על אברהם פתח הוא יתברך לומר איש תם וישר כו' וזה היה סיבה שויענני כי קנא השטן בי ועל כן מאחר שהראה הוא יתברך בזה שדעתו לענותני שעל כן פתח ביתרון לתת פתחון פה לשטן ואז ורסן מעני שלחו כי לא היו יכולים כל כחות השטן לפגוע בי עד הסיר צלם אלהים מעל פני בל יוטל מצדו מורא עליהם ע"כ כיון כי זה רצונו אותו הרסן המעכב ליגע בי שהוא צלם אלהים שהיה בפני שלחו אותו ממני כחות הרוגז כלומר שעל כן נתפקרו עליו:

ורסן מפני שלחו. רסני שהיו מרוסנים בו שלחוהו מפני כי אינם יראים מעתה ממני:

ורסן. החוזק שהיה לי עליהם להטותם לכל אשר אחפוץ כאדם האוחז ברסן הסוס ולהטותה הדרך הנה עתה שלחו וגרשו מפני את הרסן ר״ל פרקו העול ויצאו מתחת ידי:

פתח. ענין ההתרה כמו פתחת למוסרי (שם קטז):

פתח. התיר:

ורסן מפני שלחו - בתחלה היה רסן להם, כמו לבהמות מפני פחדי ועתה שלחו רסן מפני. ויש אומרים: כי הסוס הזקן יסירו הרסן ממנו ויעזבוהו וישחקו בני אדם והנערים ממנו. וכן: ורסן מפני שלחו, והוא רחוק.

ורסן. הוא ההושם בפי הסוס להטותו בו אל הדרך כמו במתג ורסן (שם לב):

ורסן מפני שלחו. רסן היראה אשר היה להם ממני קודם שקראוני אלה הצרות שלחו והסירו מפני:

על ימין. על ימיני עומדים פרחים קטנים כשאר הדיוטים שאיני חשוב בעיניהם להכנע מפני:

על ימין. ערבה לב הנערים לגשת לעמוד על ימיני וכשצר להם המקום שלחו וגרשו רגלי לדחפם להלאה והוא דרך בזיון:

פרחח. ענינו מי שהתחיל לצמוח ולהפריח שער זקנו ובדרז״ל פרחי כהונה (מדות פ״ה) ונכפל הלמ״ד הפעל כמו ביום סגריר (משלי כז):

על ימין פרחח יקומו. על ימיני יקומו הילדים והנה נקראו הילדים כן להמצא הפרח בתחלת הווית הפרי וכזה אמרו חז''ל פרחי כהונה:

על ימין, בענין שעתה יעמדו על ימיני פרחח ונערים מצורעים, אשר עד עתה רגלי שלחו אותם מן הישוב, ויסלו עלי ארחות אידם האורח של האיד שהיה להם שהיו מגורשים ומתועבים לבני אדם סללו עלי עשו ממני מסילה כבושה עלי, שעתה אני מרוחק מבני אדם חתתם:

פרחח. כמו פרח ואפרוח, ר"ל קטנים, או כמו פרוח תפרח הצרעת, מצורעים, ונכפלה למ"ד הפעל כמו סגריר עבטיט. רגלי שלחו, יל"פ שדוקרים את רגלי בשלח וחרב:

פרחח - קטנים, כאשר הם פורחים.

ואם תאמרו אולי אין זה כי אם שכאשר ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' שהיה כמו שאמרו ז"ל שהיה ראש השנה ובני האלהים הם מימינים ומשמאילים אז רבו משמאילים כחות טומאה חזקים אשר פעלת בעוניך וגברו על המימינים ויביאו עליך כל הרעות האלה הנה זה אי אפשר כי הנה אפילו אם על ימין שהוא על אשר בימין המלמדים זכות פרחח הם כחות חזקים כבחורים היו קמים נגדם לקטרג שחזקו המשמאילים כי כחות שהפרחתי בעונותי קמו ורבו על צד הימין עם כל זה לא יתכן שגברו עליהם עד גדר זה כי הנה היה כל כחם עד שרגלי שלחו שהוא לחייבני גלות כי עיקר האפשר ימצא בי הוא שוגג ואם יונח שגדלו מגדר זה יהיה כי ויסולו עלי כו' שהיו מביאים עלי מה שהוא ארחות אידם כענין חלאים וכיוצא או יאמר על ימין במה שידענו מספר הזוהר על פסוק יפול מצדך אלף כו' כי בשמאל האדם ידבקו אלף כחות הטומאה ובימין רבבה וכאשר תגבר יד הצדיק יפול מצדו אותם האלף ורבבה שמצד הימין ועל זה יאמר על דרך הקודם לומר אם לא שיתרי פתח כו' כמפורש כי ממנו יתברך היה מה שהתפקרו נגדי שאם לא כן אפילו אם על הימין שהם הרבבה שבימין ובהנחה שהיו פרחח הם כחות חזקים המתייחסים לבחורים יקומו שיהיו כולם קמים לקטרג נגדי לא היו מספיקים רק עד שלוח רגלי בגלות או מה שהן אורחות אידם כמדובר בקודם:

רגלי שלחו. אם המקום צר להם דוחפים אותי הלאה:

ויסילו. הדרכים אשר ילכו בהם לצער ולשבר אותי עשו אותם עלי מסילה ודרך כבושה לרוב התמדתם ללכת בהם:

שלחו. דחו:

רגלי שלחו - הם נתנו חוחים בדרך.

ויסולו עלי אורחות אידם. כל דרך נבלה שיש להם לעשות עושים מסילתן לפני ואצלי ולא ייראו:

ויסלו. וידריכו:

ויסולו - מן סלון ממאיר.

נתסו נתיבתי. הטוב' ואין חוששין לה, נתסו כמו נתצו וסמ"ך מתחלפ' בצד"י:

נתסו. הנתיב אשר אני אלך בה נתצו והרסו ר״ל מונעים אותי לעשות חפצי:

נתסו. כמו נפצו בצד״י כי זסשר״ץ מתחלף והוא ענין שבירה:

ולהוותי יועילו. לשברי יעזרו:

נתיבתי. הנו"ן בגעיא:

נתסו, גם אלה אשר להיתי יועילו, היינו חברי שחשבתי שהם יהיו לי לתועלת נגד היותי, והם יעזרו לי בצרה, הם בעצמם נתצו את נתיבתי הטובה דהיינו מה שהרשיעו אותו והסירו ממנו צדקתו וכבודו ולא עזר למו לא נמצא להם עוזר אותי, כי בהפך נהפכו לי לאויבים:

להותי יועלו. יל"פ ג"כ שהם רק מועילים להותי ושברי לא לעצמם, שדדבר זה אינו עוזר למו, ואין להם מזה תועלת רק להועיל אל הוותי ולהרבות את שברי:

והוא כי נתסו נתיבתי כו' לומר כי הנה אשר יקטרגו עליו מצד עון אחד בלבד יפתח עויל נתיב צר לבא בו עליו צרה אך אשר רבו עונותיו במאד מאד נעשה עליו פרץ רחב לבא עליו צרות רבות יחד עד אין מספר והנה אמר אם היה שעל ימין פרחח יקומו לא יהיה כל כחם כי אם שיהיו נותסים נתיבתי שהוא נתיב צר ולא יועילו להביא עלי הוות רבות כי אם אתד על הרוב וזהו להותי יועילו שהוא א' בלבד כי הלא לא עוזר למו כי לא ימצאו עוזר להפליג ברעות כי לא כל כך ירבו אשמותי:

להוותי יועילו. להקניטני מוסיפין:

להותי יועילו. המה מועילים להגביר הותי ושברי עם כי אין להם בזה עזר ותועלת מה עכ״ז יעשוהו משנאתם אותי:

להותי. לשברי כמו יעוז בהותו (תהלים נב):

להיתי. להותי קרי:

יועילו. מל׳ תועלת:

כפרץ רחב. שבגדר שהכל באים ועוברים שם כן יאתיו יחד עלי להכלימני:

כפרץ רחב. כמו פרצה רחבה אשר יבוא בה המים בשטף רב כן יתאספו רבים יחד לבוא אלי לצערני ובמקום חשך יקיפו ויסבבו לבוא אלי שלא ארגיש בהם להשמט מהם עד לא יבואו:

יאתיו. יבואו כמו אתא בקר (ישעיה כא):

כפרץ רחב יאתיו. כפרץ רחב שיבאו בו המי' בשטף יבאו עלי:

כפרץ, הם באו עלי כפרץ מים שהוא המים הנפרצים ברחבה מן הבקעת העננים (וואלקען ברוך), ובבוא שואת הענן וחשכו התגלגלו מן הענין עם פרצת המים לשטפני והיא מליצה על שטף דבריהם הרעים אשר היו כענן לכסות שמשו, ויעברו על ראשו המים הזדונים:

כפרץ. כמו פרץ ה' את אויבי כפרץ מים.

כפרץ רחב יאתיו - התלאות והם ארחות אידם והתגלגלו עלי במקום שואה, והענין שאין עוזר לי.

אך הנה כפרץ רחב יאתיו צרות רבות כאמר שבא וכשדים אש מן השמים רוח מעבר המדבר על הנערים וימותו והוכיתי בשחין רע מר ממות איך היה כל זה אם לא שתחת שואס שהוא שהעלה השי"ת לשמים שיאי באומרו תם וישר וכו' שהוא כי יתרי פתח כו' כי על ידי כן מצא פתחון פה השטן ועל ידי שהכירו כי היה הוא יתברך גם כן מסכים אז התגלגלו כל אלה על ידי שרסן שמפני שלחו שע"י כן נתפקרו הכל כמדובר:

תחת שואה התגלגלו. כלומר מתגלגלים ובאין בסתר עד שמגיעין אצלי להקניטני כדי שלא אשמט מהם:

שואה, חשכת העננים:

ההפך עלי. נהפך עלי:

ההפך עלי. קבוצת בהלות הפכה עצמה לבוא עלי ותרדוף נפשי כרוח הרודף מוץ הרים והישועה הרגילה לבוא עלי מאז הנה עתה עברה מהר כעב הזה הממהר לעבור ממקומו:

נדיבתי. כן תקרא הנפש על כי היא בעלת הנדיבות וכן נאמר ורוח נדיבה תסמכני (תהילים נ״א:י״ד):

נדיבתי. נפשי וכן ישועתי וקרא הנפש נדיבה כי יגיע מנדיבות' עד שתגיע חקו כל א' מהאברים וקראה ג''כ ישועה לפי שהיא מושיע' הגוף ושומר' אותו מדת ימיו כמו שהתבאר בטבעיות:

ההפך עלי בלהות, תחת שהמליץ ביאת הצרה כביאת העב השופך מים, שהעב בא ונשא ע"י הרוח שמביא העננים, לענין התרחקות התקוה והישועה היה ההפך, שהרוח שנשא את העב אלי ירדף את נדיבתי ונשמתי לצד האחר להרחיקה מעלי, ותחת עב הצרה שעומד על ראשי, תדמה ישועתי כעב עברה שאין גשמי ישועות ורוח נדיבה:

נדיבתי. כמו ורוח נדיבה תסמכני, והרוח נדיבה תרדוף כרוח את ישועתי, והוא כעב עברה מפני הרוח. והמליצה שרוחי בעצמי מתיאש מן הישועה ורוצה במות:

ההפך עלי - יש אומרים: כי בימים הקדמונים, אם באו עלי בלהות - תרדף נדיבתי פירש מזלי, ועניינו מזלי תרדפם כרוח הבלהות ותדחפם ותעבור ישועתי לבוא אלי, כעב במהירות.

ההפך עלי כו'. אמר מתחלה כשהיה נהפך עלי בלהות היה רודף כרוח נדיבתי ועושה צדקה ועל ידי כן וכעב עברה תיכף היתה ישועתי כי הנדיבות היה רודף עב ענן הצרות ותיכף היתה לי ישועתי:

בלהות. שדים:

תרדוף כרוח. רעה:

את נדיבתי. רוח נדיבה שהיה שורה עלי מתחלה:

ועתה. אל הצרה הזאת תשתפך נפשי כאדם שתתפעם רוחו כי יאחזוני וכופין אותי להשתפל נפשי:

ועתה. הואיל ועברה הישועה תשתפך נפשי אשר עלי ורוצה לצאת כי ימי העוני יאחזו אותי ואין הישועה באה להוציאני מידם:

עוני. מל׳ עינוי ויסורין:

תשתפך נפשי. ישתפכו חיי:

ההפך. מהפעל הנוסף:

(טז-יז) ועתה עלי תשתפך נפשי כשפיכת המים מן העבים, יאחזוני ימליץ שהימים יאחזו אותו, והלילה מנקר את עצמותיו, כמשל שאדם אחד אוחז והשני מנקרו, שהיום אוחז בי בל אברח והלילה מייסרני ביסורים, (והנמשל שאם היה תמיד לילה היה מת ע"י יסוריו, אבל היום נותן לו כח חדש ואוחזו בל ימות כדי שיהיה מוכן ליסורי הלילה), ועורקי הם הגידים שהדם סובב בהם לא ישכבון וינוחו כי מפני הקדחת הדם סובב במרוצה רבה:

ועתה עלי תשתפך נפשי - והקרוב אלי: כי ההפך על כל בלהות וכל בלהות תרדף כרוח נדיבתי - והיא נפשי, כעניין: ורוח נדיבה תסמכני.

אך עתה עלי תשתפך נפשי שלא יכולתי לעשות כן כי מיד יאחזוני ימי עוני כי תחלת צרותי היה העוני כי לוקח ממני עושר בקר ואתונות וצאן וגמלים ונערים ועל ידי כן לא שמתי לב אל הצדקה כי היתה קדימת המארה בממון:

ימי עוני. שאני בהם:

וכעב שעברה – כך עברה ישועתי ועתה על כן תשתפך עלי נפשי, כי יאחזוני ימי עוני.

ניקר. כמו העיני האנשי' ההם תנקר (מדבר טז) ניקר פוריי"ר בלע"ז התולעים מנקרין בשרי מעל עצמי:

לילה. בלילה תכבד חליי עד כי נקר ונשבר עצמי מעלי ואף גידי לא ישכבון ר״ל אף בעת משכב השינה לא ינוחו מתנועתם כי דופקים והולכים בעבור החום הנכרי אשר בהם מרוב החלי:

נקר. ענין נקיבה ושבירה כמו יקרוה עורבי נחל (משלי ל׳:י״ז):

נקר. נקב:

נקר. כמו יקרוהו עורבי נחל.

לילה עצמי נקר - ישוב אל עוני.

ועוד כי מיד נתיאשתי מחיי כי ראיתי כליון חרוץ ועל כן רפו ידי מלתקן על ידי צדקה כי אם תציל מן המות לא תחיה את המת והוא כי מיד בלילה אחר הכאת השחין הרגשתי כי עצמי נקר מעלי כאלו נקרו והופשטו מכל הבשר שעליהם וגם העורקים המקשרים הורמו מתכונותם ולא ישכבון הרי לקות בבשר וגידים ועצמות:

ועורקי. גידי אין להם מנוח' גיד בלשון ערבי עורק, כך פי' דונש לשון אחר עורקי רודפי המבריחין אותי:

ועורקי. כן יקראו הגידים בל׳ ערבי:

ועורקי לא ישכבון. ועורקי הדופקי' לא ינוחו ר''ל שלא תשקוט תנועתם כלל עם השינה לחוזק המכאוב ורוב החום הנכרי אשר בי:

ועורקי. גידים הדופקים:

ועורקי - בלשון קדר גידי.

יתחפש לבושי. משתנה לבושי גלד אחר גלד כשאדם פושט את בגדיו ולובש בגדים אחרים משונים מראשונים קורא אותם בגדי חופש כמו (מלכים א כב) התחפש ובא במלחמ' ומתורגם אישתני:

ברב כח. בעבור רוב כח החלי ישתנה לבושי בכל עת כי מסבת לכלוך הזיעה והליחה המעופשת הזלה מהשחין יתטנף המלבוש ובע״כ יחליפנה באחרת:

יתחפש. ענינו חליפות והשתנות הכסות באחר׳ כמו התחפש ובוא במלחמה (מ״א כב):

יתחפש. ישתנה:

ברב, ר"ל לבושי אשר יאזרני סביב כפי כתנתי, דהיינו העפר ואפר שהוא לבושו עתה, שגופו לבוש בעפר ואפר, והוא אוזר את גופו כפי כתנתו, שהוא דבוק בגופו כמו הכתונת, לבושי זה יתחפש וישתנה תמיד ברב כח, שפעם יהיה לבושו עפר ופעם יהיה לבושו אפר, ומפרש מה הוא הלבוש, כי.

יתחפש. הם השתנות המלבוש, כמו התחפש ובא במלחמה:

ברב כח - העוני והכאב.

וגם עורי נתעפש ונתקלקל כי מאשר רגע וימאס מאותן הליחות סרוחות ועבות נדבק לבושי לעורי עד גדר שכאשר חגרתי אזורי במתני על לבושי עברה הליחה עובי הלבוש עד האזור מדוחק החגירה עד שאם לא אפשוט לבושי לאט לאט כי אם ברב כח בבת אחת ישאר מלבושי דבוק בעור כשיעור אזור ויקרע מלמעלה ומלמטה וכאבר פי כתנתי שהוא בי החלוק שאני קושרו בידים כן כקשור בידים יאזרני לבושי וז"א ברב כח כו' כפי כתנתי יאזרני:

כפי כתנתי יאזרני. שאוזר ומעניק צוארי כן יאזרני אותי לבושי כל סביבי:

כפי כתנתי. כשעור כתנתי המסבבת כל גופי מסביב כן יחזרני החלי בכל סביבי:

כפי. כשעור כמו איש כפי אכלו (שמות ט״ז:כ״א):

כפי כתנתי יאזרני. כמו שיסוב פי הכתונ' את הצואר כן יסובבני חליי:

יתחפש לבושי - כלומר שלא אזכירנו, בעבור שיצר עלי.

יאזרני. יחגור אותי כמו אזור מתניו (ישעיה יא):

הורני לחומר. הורני ילמדני השחין הזה לישב כמו בחומר, כמו שאמרנו (למעלה ב) והוא יושב בתוך האפר ד"א הורני לחומר פי' השליכני לשון ירה בים (שמות טו):

הורני לחומר. החלי הזה השליך אותי אל הטיט לצנן בה חום השחין ואני נמשל ודומה כעפר ואפר להיות מושלך ארצה כמוהם:

הורני. השליך אותי כמו ירה בים (שמות טז):

הורני לחומר. תשליכני אל הטיט ואל העפר:

הורני, שה' השליך אותי לחמר, שאני יושב על חומר האדמה, ועי"כ אתמשל פעמים לעפר ופעמים לאפר, והוא לבושי וכתנת גופי המשתנה ומתחפש בכל פעם:

הורני. מענין השלכה:

הורני לחומר - השליכני ונמשלתי לעפר ואפר.

הרגי לחומר כו'. הנה אמרו רז"ל בשמות רבה פרשת כי תשא כי כשהיה אדם הראשון מוטל גולם הראה לו הקב"ה דור דור וחכמיו כו' ובזה יאמר קובלני כי הנה כאשר הורני הוא יתברך לחומר הוא אדם כשהיה עדיין מוטל גולם שהוא החומר הראשון הידוע ואז שהראה דור דור ודורשיו הראה אותי לחומר הוא לאדם כשהיה גולם בשווי אל אברהם וזהו ואתמשל כעפר ואפר הוא אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר:

ואתמשל. נדמיתי ובמדרש רבי תנחומא אמר ר' ברכיה סרס את המקרא אני נמשלתי לאברהם בצדקתי שקרא עצמו עפר ואפר (בראשית יא) והוא דנני כרשעי דור הפלגה (שמרדו בו בבנין המגדל) שכתוב בהם והחמר היה להם לחומר (שם יא):

עמדתי. לראות לשתוק ולהבין כמו ובפתחו עמדו כל העם ולא ענו עוד (נחמיה ח׳:ה׳):

אשוע. הן אם אצעק אליך ולא תענה לי או אם עמדתי ושתקתי ולא תתבונן בי להציל אותי מן הרעה ומלת לא משמשת בשנים וכאילו אמר ולא תתבונן בי, או ר״ל תתבונן בי להחליף נגעי המכאוב:

עמדתי. ענין שתיקה כמו עמדו לא ענו עוד (לקמן לב):

עמדתי. שתקתי:

(כ-כא) אשוע אליך תהפך לאכזר לי, ר"ל אני אשוע לישועה ותפלתי הוא שתהפך לאכזר לי ותמיתני, למען אפטר מן היסורים ולא תענני, למלאת שאלתי, רק בהפך כשעמדתי תתבונן בי, ותשגיח עלי שלא אמות, כדי שיארכו ימי יסורי, והנה אשוע אליך שתהפך לאכזר לי ושתשטמני בעוצם ידך במה,

ואוי לי כי אברהם היה הוא יתברך מתאוה לתפלתו וענה אותו בכל מה שהיה שואל ממנו ומה גם במקום שאמר ואנכי עפר ואפר שירד מחמשים לעשרה ועתה אשוע אליך ולא תענני ולא עוד אלא שעמדתי להתפלל ובמקום התבונן להשיבני תתבונן בי לבקש בי עון לאחוז בי לענותני כי תבקר פנקסי:

ותתבונן בי. מחשב עלי לשנות את נגעי:

ותתבונן בי. ולא תתבונן בי:

תהפך. הלא אתה רחום ותהפך להיות עלי לאכזר:

תשטמני. ענין נטירת האיבה כמו לו ישטמנו (בראשית נ):

בעוצם ידך תשטמני. בתוקף כחך תשנאני:

תהפך לאכזר לי כו'. הלא אמרתי כי נפשי מרה לי שאשוע ולא תענני והנני מפרש על מה שאשוע ולא תענני הלא הוא כי תהפך כו' והוא ב' דברים א' שמסרו לשטן שנית שעשה שפטים בגוף ולא בנפש כאשר קרא על זה תגר למעלה פעמים שלש כי אפילו אודה שיש בי שמרי איזה עון למרק יהיה על ידך הרחמנות וגם לא הכל אל הגוף כי אם אל הנפש וז"א הנה תחלה אמר לך השטן ועתה שלח נא וגע אל עצמו ואל בשרו ואתה נהפכת אליו לאמר הנו בידך וז"א תהפך לאכזר לי כלומר תהפך פניך למי שהוא אכזר לי הוא השטן ולא על ידך שהיית מרחם כי ידעתי מרוב רחמיך והבחנתך בין צדיק לרשע כי אפילו אם ברב כח בעוצם ידך תשטמני שהיית משטים ומפחיד מרוב כעס היית מביט במעשים ומשקיע הכעס ע"י מה שהשטמתני:

בעוצם. בחוזק ידך תראה בי נטירת איבה:

תשאני אל רוח. שדים:

תשאני. נשאת אותי למעלה אל מקום אשר ישלוט שם חוזק הרוח ושמה הרכבתני שיניעני הנעות חזקות ובזה תמוגג אותי בתשות כח והוא למשל על פלאי היסורים:

ותמוגגני. מל׳ המגה והמסה:

ותמוגגני תושיה. אתה תמוג ותסיר ממני התושי' והנימוס אשר הייתי מתנהג בו:

תשוה. תשיה קרי:

שתשאני אל רוח, שיתפרדו חלקי גופי ואנשא מן העולם אל הרוח ששם תרכיבני לעלות ברכב וסוסי רוח השמימה, ותמוגגני תושיה, שע"י החולשה יתמוגג וימס גופי ויתפרדו חלקי הרכבתי אל יסודותיו:

תרכיבני. כמו והנה רכב אש ויעל אליהו בסערה.

תשאני אל רוח - במחשבות כל הלילה תרכיב בנפשי דברים והתושיה שהיא כעין החכמה, תמוגגני כמו הגבעות תתמוגגנה, ופ"א אתה נשאתני ברוח והרכבתני ואדע באמת, כי תמוגגני הפך תרכיבני:

ושב ומרחם עלי עד גדר שתעלני למעלה אתך כי תשאני אל רוח תרכיבני כאשר באליהו על רוח סערה וכאשר בחנוך כי לקח אותו אלהים וכמאמרם על רבי ישמעאל שלקחו אלהים למעלה ובשרו ועצמותיו ניתכו ונעשו לפידי אש וכו' כן אמר ותמוגגני תושיה כי התורה שלמד היתה ממוגגת חומרו ומתיכו ליעשות זיקים וכיוצא:

תרכיבני ותמוגגני תושיה. חלשות ותשות כח היה ממוגגני:

תושיה. החולשה, וכן בכל תושיה יתגלע לפירושי תשות כח:

ותמוגגני תושיה. לשון נקבה ועל תושיה עומד ואין תי"ו זו כתי"ו של תשאני:

כי ידעתי. כי יודע הייתי אשר למות תשיבני, מקום שהוא מועד לכל חי בקבר:

כי ידעתי. אשר לפי גודל התשות ידעתי שחיש מהר תשיבני אל המות לבוא אל הקבר מקום מיועד לכל חי:

מועד. מיועד ומזומן:

ובית מועד לכל חי. הבית אשר הוא נועד לכל חי והוא הקבר:

כי, אחר שידעתי שהתושיה והחולשה מות תשיבני, שהסוף יהיה שעל ידי החולשה אשוב אל המות, אשר הוא בית מועד לכל חי, שכולם מזומנים למות:

תשיבני. נסתר לנקבה, ומוסב על התושיה:

כי ידעתי מות תשיבני ובית מועד - בית מזומן.

אך לא כאשר ביד השטן שהוא אכזר לי שימוגנני ברעה ורק את נפשי שומר והוא בלתי ראוי שיסבול גופי יסורין הרעים האלה למען זכות את הנפש שתתענג בדשן למעלה על ידי יסורי הגוף הנרקב בקבר וז"א כי ידעתי מות תשיבני אל עפרי שהוא עפר מות שעל כן איך על חטאת נפשי תסבול הגוף היסורין ואחר ימות כפגר מובס בקבר והנפש תלעג לרש ותלך צהלה ושמחה לחוג את חג אורות אשר עשה בחברת הגוף כנכנסת לחופה לפניו יתברך כי על כן קראו בספר הזוהר אל פטירת נפש צדיק הלולא וז"א כי ידעתי מות תשיבני לגוף אך בית מועד והלולא לא לגוף המת כי אם לכל חי הן נפש ורוח ונשמה הנשארים חיים מה שאין כן לחומר שאחר שנשבר ונדכא הוא מת באופן כי שתים הנה תלונותי א' היות על יד השטן ב' היות לגוף ולא לנפש כי זה היה טוב מאשר צוית לשטן הנו בידך רק את נפשו שמור כי לא זו הדרך:

אך לא בעי. ובהשחת' היה רגיל השופט לשלוח יד כמו לעי השדה:

אך לא בעי. אך נחמתי כי לא ישלח מכת יד בקבר אשר בשברון הקבר תהיה ישועה להיסורין כי אז ילכו להם אבל לא אקוה עוד לחזור לקדמותי:

בעי. בקבר העשוי כתל ודגור והוא מל׳ לעי השדה (מיכה א):

בעי. שרשו בעה ובא בשקל מרי ועניינו תפלה או תהיה הבית משמשת ועניינו בשממון:

אך, ר"ל רק לא בקבר ישלח המות עוד את ידו, שאחר שנקבר האדם אז הוא בטוח מיד המות ומכותיו, שאחרי שמת ונקבר לא ימות עוד שנית.

בעי, בקבר. כמו עיי השדה.

בעי - כמו מעי מפלה והוא הקבר, והעניין כי אין מי ישלח ידו לעזרו בקבר, ובשעת הפיד הוא השבר לא יועיל השוע לנפשות, והוא הנדיבות והעניין: הממון ובעל השוע יקרא שוע בחולם, כמו: לא נכר שוע.

כי אם בהפך שהיית מצער את נפשי אך לא בעי הוא הגוף שהוא תל עפר ישלח יד האכזר הנז' כאשר מסרת הגוף בידו אם בפידו של הגוף להן שוע הם כל חי הנז' כי בפורענות הגוף תושע הנפש והרוח ונשמה מחלאת אשמותיה להתענג בדשן והוא כרקב יבלה באופן שבצרתו להן הוא השוע שיושעו ולא לו כי למה ילקה הגוף שהוא תל עפר בלתי חוטא מצד עצמו להיטיב את הנפש ורוח ומה גם במה שאמר למעלה שאם הנפש חטאה בהיותה בגוף אחר למה ילקה גוף זה וזה יורה כפירוש באומרו להן בנו"ן ולא במ"ם כי חוזר אל נפש ורוח שהן נקבות:

אם בפידו. אם היה שולח פיד שהוא שבר על בריותיו:

בפידו. ענין שבר כמו ופיד שניהם (משלי כד):

בפידו. באידו:

אם בפידו להן שוע, אם בא ישועה (לכל חי) ע"י פידו ושברו, מי שנשבר ע"י פיד המות ועי"כ נושע מן החיים המרים למצוא מנוחה בעי הקבר, אך אז הם בטוחים מיד המות ומכתו, אבל כ"ז שהם חיים בהכרח תשיגם יד המות:

בפידו, מענין שבר.

להן שוע. היה משעשען תנחומין במקצת וכן פירשו רבותינו אין הקב"ה מכה אומה ומושיב' צדו אלא מביא פיד לזו ומשעשע' בחברתה שלקתה כבר ומתנחמת בה הביא פיד לאשור ושעשע במצרי' שנא' התיטבי מנא אמון (נחום ג׳:ח׳) הביא פיד למצרי' ושעשע באשור שנא' הנה אשור בלבנון (יחזק' לא) ועוד יפתר להן שוע תפלה ותחינה מועלת בהם:

שוע. מלשון ישועה ונפלה היו״ד וכאשר יאמר בול הרים (לקמן מ) מן יבול:

שוע. צעקה תפלה או יהיה מענין נדיבות:

שוע, תשועה, כי נחי פ"י ונחי ע"ו משתתפים:

אם לא בכיתי לקשה יום. יודע ומכיר אם לא הייתי רחמני ובוכה על עניים קשי יום ועגמה נפשי לאביונים כי על כל אלה באתני זאת:

אם לא בכיתי. האם לא בכיתי בעבור צרות מי שיומו קשה עליו שיש לו קושי המזל האם לא עגמה נפשי בעבור עוני האביון להיות מיצר בצרתו:

עגמה. דאבה ובדרז״ל עגמת נפש (מגילה כח):

עגמה. דאגה:

עגמה. במקצת ספרים העי"ן במאריך:

(כה-כו) אם, שואל וכי לא בכיתי לקשה יום, וכי לא עגמה נפשי אל האביון הכי לא הצטערתי בצרתם, אשר לכן נענשתי במה שקויתי טוב ויבא רע, הלא הייתי מצטער תמיד עם רועי המזל והעניים, ולמה הגיעני הצרה הזאת:

לקשה יום - מי שהיה יומו קשה עליו.

והנה היה אפשר לומר כי אין זה כי אם שנפשי עגמה לאביון או קשה יום אך בגופי לא הטבתי לו ועל כן לקיתי בגופי מה שאין כן בנפש שעגמה לו והוא כענין נחום איש גם זו שקלל כל אברי גופו על שלא מהרו להיטיב לעני אמר הנה נהפוך הוא כי אם לא בכיתי לקשה יום כו' כי אדרבה יותר הייתי מראה כי בכל צרתו לי צר בגופי שהייתי בוכה מבנפשי שלא היה רק שעגמה נפשי לאביון. או יאמר אם לא בכיתי כו' נמשך אל שני כתובים הבאים אחריו לומר אם לא היה שלא בכיתי לקשה יום כו' וכן לא עגמה נפשי לאביון:

עגמה - דאגה כפי העניין ואין לו חבר.

אח הייתי לתנים - כענין אעשה מספד כתנים והם חיות, יש להם קול משומם.

כי טוב קויתי וגו'. כלומר כי הגמול הזה ראוי לי:

כי טוב קויתי. כי בא עלי עונש מר אשר קויתי לטוב ויבא רע וכו׳ כאלו היה בידי עון זה:

ואיחלה. מל׳ תוחלת:

ויבא אפל. ברוב ספרים הטעם ביו"ד:

קויתי, ואיחלה. המקוה מקוה על דבר בלתי ברור, והמייחל ממתין על דבר ברור שיבוא, וע"ז מוסיף ואיחלה לאור, כי ביאת האור הוא דבר ברור, וכמ"ש ישעי' (נ"א ה'):

היה ראוי שטוב קויתי ויבא רע כו' אך ואיחלה לאור כו' והוא כי המפייס את העני מתברך בי"א ברכות והראשונה היא זריחת אור כמאמר הכתוב ותפק לרעב נפשך כו' וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים והנה נהפך לי כי אחר הפיוס שהייתי מצטער עמו על צערו בכיתי לקשה יום ועגמה נפשי לאביון איחלה לאור להיות כי ברכת המפיק לרעב נפשו יזרח בחשך אורו ואפלתו כצהרים אדרבה ויבא אופל כי לא בלבד זרח לי בחשך כי אם שהיה לי אור ויבא אופל:

ולא דמו. אין יכולין לידום ולהחריש:

מעי רתחו. הלא מעי רתחו כי המו מעי לו לחמול עליו ולא שתקו מן הרתיחה ועכ״ז קדמוני ימי עוני:

רותחו. נתחממו כמו רתח רתחיה (יחזקאל כ״ד:ה׳) והוא מענין חמלה וכאשר יאמר נכמרו רחמיו (בראשית מ״ג:ל׳) אשר גם הוא ענין חמום כמו כתנור נכמרו (איכה ה):

רתחו. מענין רתיחה:

ולא דמו. בס"א מטוליטולא הוא"ו בגעיא:

מעי רתחו, ע"י הקדחת הפנימי ואש החולי הבוער בקרבי בלי הפסק, וגם קדמוני ימי עני שהיום מבחוץ בוער ג"כ כתנור מרוב העוני והצרה:

רתחו, כמו רתח רתחיה.

ועוד לי כי הנה המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה שמקדימין לו הטובה ואני מעי רותחו ולא דמו מהצטער ובקש עליו רחמים באופן שאפילו היה לי עוני כמוהו היה ראוי יקדים לי העושר ואדרבה קדמוני ימי עוני:

דמו. שתקו כמו וידמו למו עצתי (לעיל כט):

ולא דמו. ולא נחו מהרתיחה:

ולא דמו, מעינן שתיקה או הפסק, כמו עיני נגרה ולא תדמה:

קדמוני. באו לפני וכן מדוע קדמוני ברכים (לעיל ג):

בלא חמה. לא שזפתני השמש והנני קודר:

קודר וגו׳. ר״ל כמו הנשחר מעצמו ולא שזפתו השמש שאז הולך הוא בשחרותו כי לא תלך השחרות בעמדו בצל כדרך השחרות הבאה מן השמש כן לא אקוה שילכו היסורים ממני כי באו עלי בלא עון ופשע לשאחשב שימרקו העון וילכו להם ולכן קמתי בקהל רב ואצעק הואיל ובין כך ובין כך לא ילכו היסורים:

קודר. ענין שחרות כמו שמש וירח קדרו (יואל ב):

בלא חמה. בלא שמש והרצון שאין היותי קודר מפני ששזפתני השמש:

קמתי בקהל. עיין מ"ש בפתיחת כתובים שהבי"ת רפויה ומ"ש בסוף סדר שופטים ובאלפ"א בית"א. קדמאה דאיכה ד' דגשין על הקו"ף נאמר:

קדר, עד שהלכתי קדר בלא חמה, שאני שחור מן הצרות לא ששזפתני השמש, ועת אשר קמתי ואשוע בקהל רב, אז.

קדר. חשך ושחרות:

קדר כו'. הנה מי שרואיו מצטערים בצערו מוצא נחת רוח באומרו שיבקשו עליו רחמים אמר הנה קודר הלכתי בלא חמה שכל הרואים היה ראוי יצטערו עליו באמרם איך קדרת בלא שזיפת חמה שבזה ניכר צערי הגדול ובראות כי אין זה שוה לי קמתי בקהל אשוע לו יתברך אולי גם הקהל ישועו עלי אליו יתברך עמי:

אח הייתי לתנים וגו'. תנים ובנות יענה עסוקים בבכי כל ימיה':

אח הייתי. אני דומה לתנים ובנות יענה כי המה ישוועו ויצעקו תמיד מבלי הפסק וכמו כן גם אני:

לתנים. מין נחש:

לתנים. שקולם קול נהי וכן קול בנות יענה:

אח הייתי לתנים, נדמה בעיניהם כאלו אני תנים ובנות יענה שטבעם לקונן ולצעוק תמיד, ואין איש משים לב לרחם על שועתי:

אך לא הייתי אח רק לתנים ורע לבנות יענה שישועו תמיד ומה גם כי לקול נאקת אחד מהן ישועו כולם אך הקהל אין שום אחד משוע עמי:

ורע. וחבר:

שחר. מענין שחרות:

לבנות יענה. מין עוף:

חרה. לשון דבר הנחרה ומתייבש מפני חום האש כמו נחר מפוח (ירמיהו ו׳:כ״ט) ותוכו ניחר (יחזקאל ט״ו:ד׳):

עורי שחר מעלי. נשחר עורי אשר ממעל ועצמי נתבייש מן חום החלי:

חרה. ענין יובש כמו נחר מפוח (ירמיה ו):

חרה. נתיבשה:

שחר מעלי. לית מלרע:

עורי, דלתות הכתובים מקבילים, אח הייתי תנים, שהתנים מקונן וגם עורו שחור, וכן עורי שחר מעלי כעור התנים, וריע לבנות יענה, שהם מקוננים ושוכנים במדברות החמים כן עצמי חרה מני חורב:

שחר - מן שחור.

ועל זה הוספתי להתפעל עד גדר שעורי שחר מעלי ועד עצמי שבפנים הגיע חורב מאש קנאתי עד שחרה מני חורב:

חורב. ענין חמימות כמו ביום אכלני חורב (בראשית לד):

ועצמי חרה. לית מלעיל:

ויהי לאבל כנורי. מה שהורגלתי מאז לשמוע קול כנור ועוגב נהפך עתה לעסוק באבל וקול בוכים:

כנורי ועוגבי. שמות כלי נגון:

ועגבי. חסר וא"ו אחר עי"ן והגימ"ל רפויה ועיין מכלל יופי:

ויהי לאבל כנורי, וגם דמיתי כתנים ובנות יענה במה שהיה לאבל כנורי כמוהם:

ולא כחורב בלתי עצמיי כאשר בהיות מחמת דאגה שהיה אפשר ליתקן על יד שמחה כשמוע קול כנור תדוץ דאבה ותשוב לחותו אליו אך זה כל כך הוא עצמיי שויהי לאבל כנורי כו' שנסיתי בכנור ולא נתק ויהי לי לאבל כי בו התאבלתי בראות כי הוא משולל תיקון והוספתי גם עוגב ויהי לקול בוכים שכל בני ביתי בכו בראות שגם בזה אין תיקון:

או יאמר כי דרך קדמון היה שכשם שהיו מזמרים בשמחה על פי הנבל סך היו מקוננים גם כן שעל כן אמרו שאפילו עני שבישראל לא יפחות לאשתו מב' חלילין ומקוננת. ובזה יאמר הכנור שהיה בביתי לשמחה הנה עתה משמש לאבל ומפני שזמן האבל הוא אחר זמן הבכי על כן בראות שכשעבר הבכי והיה אבל לא היו בוכים לקול כנורי הייתי מוסיף גם עוגבי להיות על ידו קול בוכים:

4239 / (איוב ל,ג) / שואה
ברואינ"א / bruine / ערפל
זה הלעז המקובל לתרגום "שואה". אולם נשאלת השאלה, אם אין כאן (ובמקומות האחרים הדומים) טעות, והמלה הנכונה היא רואינ"א ruine ("התמוטטות, הרס").

4240 / (איוב ל,ד) / מלוח
קקול"י / /
"בל' ארמי". נחשב בטעות ללעז (ר' אה"ל מס' 522א).

4241 / (איוב ל,ד) / מלוח
מוש"א / mose / טחב
הלעז משובש בדפוסים (מצו"ש). אחד מכתבי-היד גורס נייבר"א, כפי הנראה במקום יינייבר"א jeneivre ("ערער"), שבגלוסר של פריז הוא התרגום של "רתמים" בהמשך הפסוק.

4242 / (איוב ל,ו) / נחלים
פרייטייניי"ש / freiteinies / חורים, שברים
חסר בדפוסים. ר' לעיל מס' 3969. ברוב כתבי-היד יש סיומת שונה, משהו כמו פרייטיצי"ש freitices, כפי הנראה באותה משמעות.

4243 / (איוב ל,ו) / נחלים
ולידי"ש / waledes / גאיות
חסר בדפוסים.

4244 / (איוב ל ,ז) / חרול
אורטיא"ש / orties / סרפדים

4245 / (איוב ל,יז) / נקר
פוריי"ר / forjier / לנקב

4246 / (איוב ל,ל) / חרה
איישר"ש / eisars / שרוף לגמרי
חסר בדפוסים. מכתבי-יד השונים קשה להסיק, איזו צורה של הפועל כתב כאן רש"י.