Comentario sobre Números 19:2

זאת חקת התורה כו' בחולין י"א יליף דאזלינן בתר רובא מפרה קשה לר' מאיר דאית ליה רובא וחזקה הוה ספק מן התורה ומטהר בתינוק בצד העיסה אפילו לקולא ברה"ר קשה מפרה אדומה הא אית חזקה העמד טמא כו' וגם משחיטה עצמה דלמא במקום נקב שחיט והוה חזקה דשאין זבוח ול"ש היכא דלא אפשר סמכינן ארובא זה ברוב שאין חזקה מתנגד דהוה רק מדרבנן משא"כ בחזקה עם המיעוט אפילו לא אפשר אזלינן לקולא לדידיה כ"ש לחומרא וכ"ת מיעוט טריפות הוה מיעוטא דמיעוטא לא אמרינן סמוך א"כ היכא יליף לרבנן דאזלינן בתר רובא ודוחק לומר דלר"מ חזקה שלא נתבררה הוה חזקה ועוד פסח וקדשים בכור תוך שנה מא"ל ואפשר שחיטה הרי איתרע קצת ושחוטה לפניך ופרה אדומה אין אומרים סמוך כה"ג שהרוב בפרה והחזקה בטמא אין דומה לבצק ביד התינוק כי החזקה מנגד לרוב בענין אחד ומיהו לרבנן דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מדרבנן משמע אף שהם בתרי עניני אמרינן כן ועיין יבמות קי"ט רוב נשים יע"ש ובס' ג"ו כתבנו מזה ואי"ה בס' ש"ה אבאר עוד.

זאת חקת התורה אשר צוה י"י לאמר. דע כי סוד פרה אדומה נעלם מאד ואמרו רבותינו ז"ל לא נגלה אלא למשה רבינו ע"ה שנאמר ויקחו אליך לך לבד אני מגלה טעם פרה. ואין כוונת המאמר הזה שלא יהיה נודע מטעם המצווה כלל רק ענין אחד יש בו שלא נגלה רק למשה רבינו ע"ה והוא מה שאמרו רבותינו ז"ל מזה ומזין עליו טהורין ונוגע טמא ועל זה אמרו רבותינו ז"ל על כולם אמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג) אך בסוד הפרה באדמומיתה בתמימותה ובשריפתה בחוץ וסוד המים הנתנין באפרה וטעם טהרתה את הטמאין בכולם נבאר טעמם כמו שאמרו רבותינו ז"ל בספר הזוהר. וכתב הרב הגדול ז"ל כי מפני היותה נעשית בחוץ יראה לאומות העולם כאילו היא נזבחת לשעירים על פני השדה והאמת שהיא להעביר רוח הטומאה ושריפתה כריח ניחוח בחוץ ולכך אמר זאת חקת התורה כלומר נחקקת מן התורה והיא תורה שבעל פה על כן פרה אדומה ממדת הדין:

ובעזר מי יתן מטומאה טהרה, נתחיל סדר זאת חקת התורה:

זאת חקת התורה. במדרש איתא לפי שאוה"ע מונין את ישראל וכו', הענין בזה כי שלמה המלך ע"ה התפאר בחיים של ישראל נגד חיים של אוה"ע כמ"ש (שיר השירים ה',ט') מה דודך מדוד וכו', דודי צח ואדום וכו', היינו שהש"י מתנהג עם ישראל לא כדרך שמתנהג עם אוה"ע, והוא שאין שום רע מגיע עד עומק חיים של ישראל. הן העדר ומיתה לא יאונה להם, כי מיתת ישראל אינה כמיתת אוה"ע, כי מיתת אוה"ע הוא ככלי שנשבר ואין לה עוד תיקון, ומיתת ישראל אינה רק ככלי של חוליות שנפרק. והן בגלות מתפארים ישראל נגד אוה"ע שלא היה להם שום עול תחתם בשום פעם, כי יבינו שהכל מיד הש"י. וגם בחכמתם מתפארים ישראל נגד האו"ה שאין לשום אומה תפיסה והשגה בהש"י כמו ישראל. ובאלו הג' דברים מונין האומות את ישראל שעל הגוון נראה שאין ח"ו שום חילוק ביניהם, וע"ז נצטוו ויקחו אליך היינו למדרגות משה רבינו ע"ה הנמצא בכל ישראל, כי מרע"ה הוא שורש החכמה של כל ישראל, ולו נתברר טעם פרה אדומה כי פרה רומז על חיים מבוררים. אדומה מורה על תקופות. תמימה היינו תמימה באדמימות היינו שלא נחלש שום אבר מכח התקופות שיש בה. אשר אין בה מום, היינו שאין בחכמת ישראל שום חסרון רק היא חכמה מבוררת. אשר לא עלה עליה עול, היינו שמעולם לא היו תחת שום שעבוד רק הש"י מושל עליהם לבדו, וכמ"ש [זכריה י',ו'] והיו כאשר לא זנחתים. וזה יתברר כמשל יוסף עם האחים אף שהיה להם צער ואח"כ נודע להם שהיה אחיהם ונתברר להם שלא היו בצער לעולם אך להם היה צער לפי שעה, ולעתיד יברר הקב"ה שגם לפי שעה לא היה צער לשום נפש מישראל. וזה שאמר שלמה הע"ה (קהלת ז',כ"ג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה, אף שהבין כל זאת בברור, אך חכמת שהע"ה היה לברר לעין כל וזה שאמר אחכמה היינו שאחכים את הכל שיבינו זאת וע"ז אמר כי רחוקה ממני, ולמשה נאמר (מדרש תנחומא חקת ח') ולך אני מגלה, כי חכמת מרע"ה היה רק להבין ולא להחכים לזולתו, ובזה החכמה שהיה שהע"ה ג"כ מבין, ולא בחכמתו, כי חכמתו היתה להבין לזולתו וזה שאמר והיא רחוקה ממני היינו מגבול חכמתי. וע"ז נאמר פרשת פרה קודם מיתת שלשה רועים, כדי להבין בזה לישראל שלא יצטערו, כי הזאת מי חטאת רומז על עתיד כי הכל יחזיר להם.

זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר נ"ל בס"ד עיקר שלימות המצות יהיה ע"י הקריאה והלימוד כי במעשה ממש א"א לקיים כל רמ"ח עשה וז"ש זאת חוקת התורה אשר צוה ה' הוא לאמר באמירה תלייא מלתא או יובן בס"ד ע"פ משארז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא יאמר אפשי ואפשי אלא שאבי שבשמים גזר עלי וז"ש זאת חוקת התורה שלא תאמר אי אפשי בשקצים ורמשים ובשר חזיר אי אפשי בשפיכות דמים וכיוצא אלא תאמר שאני מקיים כאשר צוה ה':

ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול. יובן בס"ד לרמוז כי כל דברים האמורי' בפרה הם רמז לתשובה כי כמו שהפרה אדומה היא מטהרת האדם שהוא טמא מת כן התשובה היא מטהרת האדם שנטמא בעונותיו בכחות הטומאה שנקראי' מתים הנדבקים בו וכמ"ש הכתוב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו וז"ש ויקחו אליך פרה ארומה רמז לתשובה שהיא ג"כ מטהרת הטמא כמו פרה אדומה. גם אפשר לפרש פרה אדומה רמז לתשובה והוא מלשון פור התפוררה ארץ וכן אתה פוררת בעזך ים שפירושו הוא רצוץ ושבירה וכן הוא הענין בפירוש פורה דרכתי לבדי שהגת נק' פורה לפי שמפררים ומרצצים בתוכה הענבים כשדורכים אותם וכמ"ש הרד"ק ז"ל שם ע"ש. והנה ידוע שהאודם רמז לעונות ע"ד אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ולכן התשובה נק' פרה אדומה ר"ל שהיא מרצצת ומשברת כח העונות שע"י התשובה ימחה המשחית שנברא מן העון ולא יכול לקטרג עוד ולכן שפיר נקראת פרה אדומה ואמר תמימה רמז שהתשובה צריכה להיות תמימה כלומר שאין ראוי להיות שב על מקצת עונות ומניח מקצתם בלתי תשובה אלא צריך להיות חוזר בתשובה שלימה על כל עונותיו וכמ"ש והחזירנו בתשובה שלימה לפניך ולז"א כאן תמימה ר"ל שלימה. גם אמר אשר אין בה מום רמז שלא יעשה תשובה כמו מצוה הבאה בעבירה דרך משל הוא מתענה על כפרת עונותיו ובתוך התענית יתגבר עליו הכעס ותכף ומיד הוא מתכעס עם אנשי ביתו ומתקוטט על דבר כל דהו וגם אפשר לבא מזה עוד לידי איסורים שמתוך כעסו הוא נוגע בכבוד אביו ואמו או שמתוך כעסו יבא לידי קללות או נדרים ואם כן נמצא שזה התיקון שעושה אותו היום נהפך לקלקול ח"ו והגם שטבע המתענה שיהיה קרוב לבוא לידי כעס אפ"ה הוא צריך לשמור עצמו בתכלית השמירה ולהתנהג בהכנעה ובשפלות ביום תעניתו אפילו לגבי אנשי ביתו כדי שאז גם אם יעשו דבר שאינו כפי רצונו לא יבא לחוש מזה וממילא לא יבא לידי כעס כלל וכן צריך נמי החוטא ליזהר בכל דרכי וענייני התשובה שעושה שלא יכשל מחמת זה בדבר איסור כדי שלא תהיה מצוה הבאה בעבירה ולז"א אשר אין בה מום שיזהר לעשות התשובה נקיה זכה וברה. גם אמר אשר לא עלה עליה עול לרמוז שאם יראה שיש לו טורח גדול בענייני התשובה הן בתעניות הן בגדרי' וסייגים שעושה לא יחשוב אותם עליו כאלו היא עול ומשא כבד ויהיה קץ בה אלא ישמח ויגיל במעשה התשו' כאדם שהוא מרויח ממון רב כי בזה הוא מתקן נפשו למעלה ומביאה לחיי עולם הבא ומציל עצמו ממות לחיים להדבק בשכינה ומה יש שמחה בעולם יותר מזאת ומה לו לאדם בחיי עו"הז בלתי זאת ולז"א אשר לאעלה עליה עול כלומר לא עלה בשכלו עליה מחשבת עול שאין חושב אותה כמו עול ומשא אלא אדרבה כל מה שיטרח יחשוב כאלו אינו טורח כלום:

זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמור, י"ל דאמרינן סוף פרק ג' דמגילה פ' עגל נקרא ומתרגם מהו דתימא ניחוש ליקרא דישראל קמ"ל ניחא להו דליביישו כי היכי דניהוי להו כפרה ואמרו חז"ל אי ס"ד ראובן חטא לא העמידו הקב"ה על הר עיבל לומר ארור שוכב עם אשת אביו וכדי דלא לסתרו המאמרים נ"ל פ' עגל לא ציוה הקב"ה לבייש ברבים ולקרי ברבים ואם ירצו לא יקראו ולא יתרגמו אך הם בעצמם רוצים בכפרה משא"כ בהר עיבל שציווי ה' היא ואין מדרכו של הקב"ה לבייש אפי' עכן (שמעל בחרם לא בייש כדאיתא במדרש) והנהפ' פרה מצוה לקרותה ברבים דאפי' בזמן שבהמ"ק קיים נעשית פרה אחת למאה שנה ע"כ מצוה לקרותה בכל שנה ע"ד ונשלמה פרים שפתינו (ואתיא שפיר יותר לפסקי תוספות מגלה ובשו"ע או"ח פרה מדאורייתא היא מצוה לקרותה) והנה פשטיות דקרא משמע כר"מ הדרשן שפורט בו כל מעשה עגל ויהי' גנאי לישראל ע"כ כ' בו חוקה לומר שאיננו מטעם עגל אלא חק בלי טעם כדי שלא יתביישו הקוראים והיינו וידבר ה' אל משה ואל אהרן דבר אל ב"י לאמר זאת חוקת התורה שיאמרו הפרה היא חוקה בלי טעם ומ"מ אני מצוה זאת והטעם לזה אשר ציוה ה' לאמר ברבים פ' פרה ויהי' גנאי לישראל ע"כ אני מצוה שיאמרו בראשונה זאת חוקת חוקה היא:

זאת חוקת התורה ותרגומו דא גזירת אורייתא י"ל בזה לפענ"ד בדרך רמז ע"ד שאמר התייר הגדול הרב המגיד מוה' דוב בער זללה"ה על פסוק ותגזור אומר ויקם כי האמירה של הצדיק הוא כורת ומכרית כל הקליפות ותגזור לשון כריתה כמו לגוזר ים סוף לגזרים ויקם הוא ע"ד שאמר הכה"ג הרב מוה' יעקב יוסף הכהן ז"ל כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש וביאר כי הנחש היה לה ב' בחינות לאחד היה נושך ולאחד כשהיה מביט בה נתרפא וחי וכן ת"ח צריך שהיה לו ב' בחי' אלו לאחד הוא נושך ולאחד הוא נוטר לשון שמירה מכל דבר רע ויוכל לרפאות ולהחיות למי שהוא נושך והוא ע"ד שאמרתי ע"פ ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע עיין שם במקומו כי בהם בחר ה' לשרתו ולברך בשם ה' והוי ותגזור אומר ויקם היינו נוקם ונוטר תגזור בחי' נוקם ויקם הוא בחי' נוטר ששומר ומקים אותו מנפילתו. וזה י"ל הרמז במה שת"א זאת חוקת התורה דא גזירת אורייתא פי' הכריתה והמלחמה היא התורה שע"י התורה נכרתו כל הקליפות בשמים ובארץ והמשכיל יבין:

זאת חקת התורה. לְפִי שֶׁהַשָּׂטָן וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל, לוֹמַר מַה הַמִּצְוָה הַזֹּאת וּמַה טַּעַם יֵשׁ בָּהּ? לְפִיכָךְ כָּתַב בָּהּ חֻקָּה — גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, אֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ (יומא ס"ז):

זאת חקת התורה לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת לפיכך כתב בה חקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה לשון רש"י (רש"י על במדבר י״ט:ב׳) מדברי רבותינו (יומא סז) וכבר כתבתי בענין שעיר המשתלח (ויקרא טז ח) מה טעם לאומות שיהיו מונין אותנו בזאת יותר משאר הקרבנות שיכפרו ויש מהם שיטהרו כקרבנות הזב והיולדת כי מפני היותה נעשית בחוץ יראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה והאמת שהיא להעביר רוח טומאה ושריפתה כריח ניחוח בחוץ וטעם טומאת המת בעטיו של נחש כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין ולכך אמר הכתוב זאת חקת התורה כלומר הנחקקת מן התורה והיא תורה שבע"פ על כן היא פרה והיא אדומה ממדת הדין ונתנה לאלעזר להעשות לפניו אפילו על ידי זר אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כוונתו שלא יחשבו בה מחשבה רעה כאומות והשטן והפרשה הזאת תשלום תורת הכהנים ונכתבה כאן אחר מתנות כהונה לומר שגם טהרתן של ישראל על ידי כהן תהיה וטעם זאת חקת התורה אשר צוה ה' כטעם ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד א) או הוא כמו מסורס דבר אל בני ישראל זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר:

זאת חקת התורה אשר צוה ה'. באמרו הזה עליהם מי חטאת. והנה כבר אמרו ז"ל לכך כתב בה חוקה גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה וששלמה אמר עליה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ומעיקרי ההעלם בזה הוא שהיא מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים. אמנם בהביננו אל כל המצוה אולי דבר יגונב ונקח שמץ מנהו. וזה כי מצאנו ראשונה שכל העוסקים בה מעת שריפתה ואילך טמאים והם השורף והמשליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בשרפתה והאוסף והנוגע והנושא. אמנם המזה והמקדש הם טהורים. שנית שמעקרי הפרה הוא שתהיה אדומה בשלמות. וכבר ביאר הנביא שהחטא נמשל לאדום באמרו אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ולכן אמרו ז"ל (יומא סז, א) שהיו קושרים לשון זהורית על פתחו של היכל הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים. שלישית ראוי להתבונן שבהיות כל אמרת אלוה צרופה היא בלי ספק מישרת המעשים אל המצוע כי כל אחד משני הקצוות נמאס כאמרו ונעקש דרכים יפול באחת. רביעית ראוי להתבונן שאין דרך נאות להישיר את הנעקש דרכים ולהשיבו אל המצוע זולתי בהטותו אל קצה הפכו כמו שיקרה בחליי הגוף כאמרו חבורות פצע תמרוק ברע אף על פי שאותה ההטיה אל הקצה היא בעצמה נמאסת ותשחית ענין מי שתהיה דרכו ממוצעת כענין התרופה המשלשלת שתועיל לחולה ותזיק לבריא. חמשית ראוי להתבונן שאין ענין לאפר הפרה בטהרת שום מין ממיני הטומאות זולתי בטהרה מטומאת מת. וכבר נודע שענין התורה והמצות חיים הם למוצאיהם (שם ד, כב) ולעוסקים בם כאמרו כי היא חייכם והנוטה מהם אל הבלי הנפסדות הולך למות או הוא מת גמור, כאמרם (ברכות פרק מי שמתו) רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים. ששית ראוי להתבונן מה שאמרו ז"ל שעץ ארז יורה על הגאוה והאזוב יורה על הפכה ובהיות שני התולעת עם שניהם יורה ששניהם חטא כאמרם בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה בפרט למי שיצטרך לנהוג נשיאות לתועלת הרבים. וכבר אמרו ז"ל (פרק קמא דיומא) שנענש שאול על שלא הקפיד על כבודו כאמרו ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש וכן תפש עליו הנביא באמרו הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה. נאמר אם כן שעם היות המצוה חוקה ואין להרהר אחריה ולא להיות מסופק אם היא הגונה ואם לאו כי כל אמרת אלוה צרופה ולה טעם נשגב בלי ספק נודע למלך שצוה אותה ואולי גם למשה רבינו והדומים לו. הנה יש בה איזה רמז לדרך התשובה הצריכה לכל חוטא שהיא אמנם שיטה אל קצה הפך מעשיו המטמאים כל לב טהור למען ישיג דרך המצוע ויטהר וזה הדרך עם היותו טוב ומטהר לחוטא הוא אמנם מגונה ורע ומטמא כל לב טהור כאמרם וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין. אמנם מי חטאת המורכבים מעפר שרפה וממים שהם שני קצוות אשר מהם יתחדש מצוע יורה שבמצוע תהיה תקנת החוטא הנקראת טהרה כאמרו מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו וממה שראוי להתבונן מה שגזר אומר שהנוגע במת מטמא את משכן ה' והבא אל האוהל מטמא את מקדש ה' וזה כי אמנם כל הקרב הקרב אל הבלי הנפסדות אין ספק שהוא מטמא לב טהור שהוא משכנו של מקדש ה' שהוא הנקרא צלם אלהים ותהיה טומאתו בטעות העדרי. והבא אל אהל המת כענין שוכני בתי חומר אשר אין לפניהם בלתי אם גוייתם לחיי שעה רעועה רגליה יורדות מות הוא בלי ספק מטמא את מקדש ה' הנזכר אשר בו יהיה העם והאיש קדוש לאלהיו כאמרו ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך ואז מטמא בטעות קניני הפכי למכוון. ולזה אין ראוי שיטמא באוהל זולתי המת הישראלי כי אמנם חומרו בלבד הוא הנבחר ומוכן מכל זולתו לעבודת האל יתברך הוא לבדו החוטא בנכבד. אמנם החכמים המורים חטאים בדרך שהם כמו המזה והמקדש לא תחול עליהם בזה טומאה כלל. ובכן יהיה בפרטי שמירת המצוה הזאת בכתבה וכמו שבא בקבלה רמז לכל אלה שהם מכונות התורה בלי ספק:

זאת חקת התורה. צריך לדעת למה כינה למצוה זו שם כללות התורה, שהיה לו לומר זאת חקה וגו' או זאת חקת הטומאה או חקת הטהרה כדרך אומרו (שמות יב) זאת חקת הפסח, ואין לומר שנתכוון להצריך טהרת אפר פרה לעסוק בתורה, כי לא כן מצינו לרז''ל שאמרו (ברכות כב.) שאדרבא אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולכל סברות רז''ל (שם) אפילו להמחמירים בבעלי קריין מטעם שצריך באימה וביראה וכו' מודים בטמאי מת שמותרים בעסק התורה:

זאת חקת התורה - ולפנינו יפרש באיזו תורה הוא מדבר, דכתיב: זאת התורה אדם כי ימות באהל - כלומר: חקת התורה שאמר למשה זאת התורה.

ויקחו אליך: כמו קחם נא אלי, אקחך אל מקום אחר, שלח וקח אותו אלי.

זאת חקת התורה. פי' רש"י שנאמר בה חוקה לפי שאומות העולם מונין בה את ישראל וכו'. וכתב הרמב"ן ומה שמונין יותר בפרה מבשאר קרבנות שמכפרים ויש מהם שמטהרים כקרבנות הזב והיולדת לפי שהיא נעשה בחוץ ונראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה. והפרשה הזאת תשלים בתורת כהנים ונכתבה כאן אחר מתנות כהונה לומר שטהרתן של ישראל תהי' ע"י הכהנים. ופי':

זאת חקת. שלש מינין ושבע הזאות שבפרה מעכבין זה את זה, מאי טעמא, חקה כתיב בה ^אידוע הוא בקדשים דהלשון חקה מורה שכן יהיה בלא ישונה, ולכן אם חסר פרט אחד מעכב כל הסדר. והשלש מינין הם עץ ארז ואזוב ושני תולעת. .
(מנחות כ"ז א׳)

זאת חקת. אדומה תמימה. פרש"י שתהא אדומה בתמימות שאם היו בה ב' שערות שחורות פסולה עכ"ל. הקשה ר"ת מאורליי' הא למה לי קרא הלא ב' שערות פוסלו' ולא שער אחד הלכה למשה מסיני ומאחר דהלכתא קרא למה לי דבכמה מקומות בתלמוד קאמר הכי צ"ע:

לפי שהשטן. דק"ל למה כתיב מלת חקת ומלת התורה שניהם, דודאי חקת או התורה אחד לחוד לא קשה לרש"י, דהא הרבה פעמים כתיב בתורה כמו זאת חקת הפסח, וכמו אם בחקותי וגם מלת התורה, כמו זאת התורה לעולה ולחטאת, וזאת תורה העולה. אבל כאן כתיב זאת חקת התורה קשה למל"ל תרווייהו. ועוד שהסמיך חקת לתורה, ע"כ צ"ל שהאחד הוא פירוש לשני כאלו אמר שהתורה הזאת של פרה הוא חקה, ולא הוה דומיא דחקותי ותורותי דהתם אינו סומך חקים לתורת. ואע"ג דכל התורה כולה הוא גזירת המלך. הכא בא להודיע שאין בזה טעם כלל רק הגזירה וראוי לקבלה אף שאין טעם כלל נודע לישראל, וזה שפירש"י ומתרץ לפי שהשטן כו'. וא"ת גבי כלי מדין נמי כתיב זאת חקת התורה. וי"ל דהתם נמי קאי אאפר פרה דכתיב אך במי נדה יתחטא ולפי מדרש רז"ל דקאי קרא אך במי נדה יתחטא אטבילה שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות, צ"ל דגם הטבילה עצמה היא מאותן שאין בהם טעם למה לא יועיל אלף סאה שלא במקום טבילה כארבעים סאה דמי מקוה. רא"ם:

דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה. למד מזה שמשל צבור היתה באה והנה הרצון באמרו אדומה תמימה הוא שתהיה תמימה ושלמה באודם ומפני זה למדנו שאם היה בה שער לבן או שחור שהיא פסולה וכבר התבאר מהשרשים הכוללים שלא יפסול בה פחות משתי שערות כי החלק הראשון בשער הוא שתי שערות ואי אפשר שנא' שיהיה הרצון באמרו תמימה שלא יהיה בה מום שהרי אמר אחר זה אשר אין בה מום ויהיה אם כן אמרו תמימה לבטלה ולזה הוא מבואר שאמרו תמימה שב אל האדמימות והנה נתבאר מצד הוראת הגדר כי פרה תקרא כשהיא בת ג' שנים וראוי שתהיה פרה כשיקנו אותה שנאמר ויקח אליך פרה:

מדרש ילמדנו זאת חקת התורה . זש"ה מי יתן טהור מטמא לא א' כגון אברהם מתרח חזקיהו מאחז יאשיהו מאמון מרדכי משמעי ישראל מאו"ה עוה"ב מהעוה"ז מי גזר כן מעשה קול יחידו של עולם יען לא האמנתם בי ולפי' לא תביאו את הקהל הזה משל לשתי נשים שלוקות בב"ד אחת קלקלה וא' אכלה פירות שביעית אמרה להם בבקשה מכם הודיעו לבריות על מה אני לוקה שלא יאמרו אף זו קלקלה היו מכריזים זו קלקלה ולקתה וזו אכלה פירות שביעית אף כן משה אמר הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הרע הזה שהכעיסו שנאמר כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו וכו' ועכשיו יאמרו הדורות אני שוה להם יכתב להם מה שעשיתי ולפי' כתב יען לא האמנתם בי להקדישני:

בד"ה אדומה כו' קרי להו שחורים כו' א"נ שחורות לרבותא נקט שלא תימא כל מראה שחור אדום הוא אלא שנלקה כנ"ל:

זאת חקת התורה וגו׳.
ספרי, פיסקא קכג: זאת חקת התורה כלל וכו׳.
הנה כתבתי במקום אחר גבי כל קרבנות אם מה דרק כהנים זה גדר אחד דהתורה אמרה דקרבנות שצריך ליקרב במקדש רק בכהן, או זה נפרד אי צריך ליקרב קרבן ועל זה אמרה תורה שזר פסול, וזה הגדר דשלוחי דידן או דרחמנא, וכן מה שדוחה שבת אם זה כמו דאמר….

זאת חקת. גם זאת הפרשה במדבר סיני נאמרה כאשר צוה השם וישלחו מן המחנה ובפסח היו טמאי מתים. ונסמכה זאת הפרשה בעבור שהיא לכהן:

זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר. תרתי לאמר למה לי כי כבר נאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר ונראה לפי שהאומות מונין את ישראל במצוה זו דווקא שטעמה נעלם מעין כל חי ואומרים מה העבודה הזאת לכם, ואמרה תורה ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו ויטיל דופי בכל התורה, וזה"ש אשר צוה ה' לאמר שאתה צריך לאמר ולהשיב למין הנמהר שזאת המצוה חקת התורה ר"ל חק המלך ית' שמו עלינו ואין לנו רשות להרהר אחריה, כדרך שפירש"י התירוץ לנו כך לפירוש זה יהיה נוסח תירוץ זה אל המין המלעיג, לכך נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר זאת חקת הפרה לפי שנוסח זה הוא תשובה למינים המונים את ישראל לומר להם חק המלך ית' הוא כי התורה במקום תיבת המלך כי מאתו ית' תצא תורה שלא יאמרו שאין מצוה זו מכלל מצות התורה.

זאת חקת התורה סמך חוקת התורה לבהרימכם את חלבו ממנו רמז לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שנייה לה לאוכלי תרומה ועוד רמז שהמחזיקים בתורת ה' יש להם מנות שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ:

זאת חקת התורה וגו׳ דבר אל ב״י. כתב הרמב״ן שהוא מסורס כמו דבר אל ב״י זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר ויקחו וגו׳. ואין דבר ריק בתורה. והיינו שלפנינו יתבאר שהיה משונה פרת משה משארי פרות לדורות בכמה משמעות באותה פרשה. וא״כ ה״ז מתפרש מקרא זה לשני זמנים. זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר ויקחו וגו׳ היינו לדורות. דבר אל ב״י ויקחו אליך וגו׳ לשעה זו. וכבר נתבאר כ״פ דלשון צוה משמעו כ״פ קבלה ומשנה תורה שבע״פ. ודבר הוא דברים כמשמען. עיין מש״כ לעיל ה׳ מקרא ד׳ ואלו היה כתיב דבר אל ב״י זאת חקת התורה לא היינו מפרשים הכי:

זאת חקת התורה. חוק של הוראה:

זאת חקת התורה חוק של הוריות טומאה ובאחד בניסן ביום שהוקם המשכן נאמרה לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרים לפסחיהם וקודם לכן לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נכח פני אהל מועד וליכא. ואע״‎פ כן נכתב בה כאן לפי שהיו מהם טמאי מתים ממחלוקתו של קרח.

ויקחו אליך פרה. הפ"א רפויה שהתרסא שבסוף התיבה אעפ"י שנגינתה קרובה לתלשא אין לה דין מפסיק:

לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת לפיכך כתב בה חוקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. ואע"פ שיש בכמה מקומו' חוקה ולא שייך בהן גזירה הוא מלפני וכו' כמו זאת חוקת הפסח שהרי טעם הפסח מבואר הוא לעתיקי משדים שאני הכא דכתי' תורה וחוקה והיה די בא' כמו זאת התורה אדם כי ימות באהל זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם זאת חוקת הפסח שאז מורה על צוויו ית' כי צוויו פעם נקרא מצות מגזרת צווי ופעם נקראת תורה מגזרת הוראה כי צוויו היא הוראתו ופעם נקרא חקה מל' גזרה כי ציוויו היא גזרתו ופעם נקרא משפט משפטי יי' אמת כי צוויו הוא המשפט ששפט במחשבתו ולכן כונו מצותיו ית' פעם בשם מצות אלה המצות אשר צוה יי' אל בני ישר' שכל המצות נכללין בם כדתניא בת"כ אלה המצות שאין נביא עתיד לחדש דבר מעתה ופעם בשם משפטי' ואת משפטי תגעל נפשכם שכל המצות נכללות בם כדתניא בת"כ כי יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרי' אבל אינו שונא את החכמים ת"ל ואם את משפטי תגעל נפשכם הם החכמים העוסקים במצותיו ית' ופעם בשם חוקי' אם בחוקותי תמאסו שכל המצות נכללות בם כדתניא בת"כ יש לך אדם שאינו לומד ואינו עושה אבל אינו מואס באחרי' ת"ל אם בחוקותי תמאסו שהוא המצות כאילו אמר אם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה ואם בהם תמאסו ואם אותם תגעל נפשכם ופעם בשם תורה תורת יי' תמימה משיבת נפש שכל המצות נכללות בהן אבל היכא דכתיבי תרתי כמו חוקותי ותורותי על כרחינו לומר שחוקותי מורה על ענין מיוחד ותורותי על ענין מיוחד והכא אע"ג דכתיב תרתי חוקה ותורה כיון דלא כתיבי אהדדי דומיא דחוקות ותורותי אלא חוקת התורה שם חוקה סמוכה לתורה הוכרחו לדרוש שהאחד הוא פי' האחר כאילו אמר שהתורה הזאת של פרה היא חקה ולא היה צריך לזה כי התורה והמצוה כלם גזירה אלא שבא להודיע שאין במצוה הזאת טעם כלל אלא הגזרה שכך גזרה חכמתו ית' וראוי לקבל אותה אע"פ שלא מצאנו בה טעם כלל וא"ת גבי בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו למה לא דרשו החוקי' על המצות שאין בהם טעם והמצות באותן שיש בהן טעם כמו שדרשו גבי חוקותי ותורותי י"ל משום דגבי חוקותי ותורותי הפועל הנופל בם הוא א' והיא השמירה הוכרחו לשום הבדל בין שתים ואמרו חוקותי אלו המצות שיצה"ר משיבה עליהם ותורותי הם שאר כל המצות שיש בהם טעם דאל"כ למה נכתבו שתיהן אבל גבי אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו שהפועל הנופל על חוקותי היא ההליכה המורה על העמלי' בתורה והפועל הנופל על מצותי היא השמיר' המורה על קיום המצות ומצינן לפרושי תרווייהו על המצות שהוא השם הנאמר בכלל למה נפרש אותה בשם הנאמר בייחוד עד שיהיה שם החקים לענין אחד ושם המצוה לענין אחר אבל לגבי את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו שבפרשת אחרי מות שיש בהן פעולת שונות שגבי משפטי כתוב עשייה וגבי חקותי כתוב שמירה הוצרכו לפרש המשפטים מענין אחד והחוקים מענין אחר אע"פ שיש הבדל ביניה' מצד הפעולה מפני שהשמירה והעשייה שתיהן מורות על קיום המצות כדכתיב תשמרו ועשיתם אותם וכתיב ושמרתם לעשותם אך קשה מהל' האחרון שאמרו שם ד"א ושמרתם את חקותי ואת משפטי ליתן שמירה ועשייה למשפטי לפי שלא נתן אלא עשייה למשפטים ושמירה לחוקים אלמא שמירה לחוד ועשייה לחוד ושמא י"ל דאף לפי הל' האחרון כיון שבא הכתוב של ושמרת' ליתן שמירה ועשייה לכל אחד לא היה לו לכתוב שניהם לפיכך דרשום כל אחד בשם הייחוד וא"ת א"ה בפרשת מטות דכתיב ביה זאת חוקת התורה אשר צוה יי' אך את הזהב ואת הכסף וגו' למה לא דרשו מה שדרשו כאן י"ל דהתם נמי באפר פרה קא מיירי דפי' אך במי נדה יתחטא לטהרו מטומאת מת קא מיירי שאמר להם צריכין הכלים גיעול לטהרה מן האסור וחטוי לטהרם מן הטומאה אך קשה שזה אינו אלא לפי פשוטו כדפרש"י ז"ל שם בהדיא אבל לפי מדרש רז"ל אינו אלא לטביל' שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות ושמא י"ל שגם הטבילה עצמה מאותן שאין בהם טעם היא דמה טעם בטבילת ארבעים סאה ישוב טהור מטומאתו וברחיצת אלף סאה שלא במקום טבילתו לא ישוב טהור וא"ת איך אמרו מפני שאין טעם לכפרה והלא אמרו משמיה דר"י בר חנינא שיש בה טעם אלא שלא גלהו הקב"ה אלא למשה לבדו י"ל שמה שבקריאת חוקה אינו אלא לישראל שלא נודע להם טעמה והיינו דאמר ר"י בר חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם הפרה אבל לאחרי' חוקה וא"ת אכתי היכי משתמע ממלת חוקה דהכא שהיא גזרה שאין בה טעם והלא כל המצות כולן נקראו בשם גזרות כדמשמע ממה שאמרו משל למלך הנכנס למדינ' שאמרו לו עבדיו גזור עלינו גזרות אמר להם כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות כך אמר הקב"ה לישראל קבלת' עליכם מלכותי אנכי יי' אלהיך קבלו גזרותי לא יהיה לך אלהים אחרי' על פני משמע שהמצות כלם נקראות בשם גזרות ומכאן הוכיח הרמב"ן ז"ל שהגזרה נאמרת על כל המצות ולא על המצות שאין בהן טעם בלבד וטען מזה להרמב"ם ז"ל על מה שפי' בברכות גבי האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזרות שאין בם אלא גזרות הבורא י"ת בלבד בלתי שום טעם י"ל ששם גזרה היא מהשמות הנאמרי' בכלל ייחוד כשם התפלה הנאמרת בכלל על כל מיני הבקשות תפלה למשה תפנה לעני ובייחוד על נוסח הי"ח ברכות בלבד כמא שאמרו ה' דברים מעכבין את התפלה תפלת השחר זמנה מהנץ החמה עד ארבע שעות ותפלת המנחה מז' שעות ומשמנה וכן הגזרה נאמרת בכלל על כל אחת מהמצות מפני שצוויו יתב' היא גזרה ומזה המין היא מה שאמרו קבלת' מלכותי' אנכי יי' אלהיך קבלו גזרותי לא יהיה לך אלהים אחרי' על פני ונאמרת בייחוד על המצוה שאין לה סבה ועילה אלא גזרת מלך בלבד ומזה המין הוא מה שאמרו בברכות לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות וכן מה שאמרו כאן לפי שהשטן ואומות העול' מונין את ישר' וכו' לפיכך כתיב בה חוקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה אינו אלא מזה המין:

אדמה תמימה. שתהא תמימה באדמות (רש"י), וכ"א בספרי פרה שומע אני שחורה או לבנה ת"ל תמימה לאדמות, או תמימה למומים ? כשהוא אומר אשר אין בה מום הרי מומים אמורים האמה ת"ל תמימה ? שתהא תמימה לאדמות, עכ"ל. וכוונתו כמ"ש הרוו"ה ששתי תיבות האלה אדמה תמימה שתיהם שמות תארים, ואפשר נמי לפרש שניהם נפרדים כל אחד לעצמו תאר לפרה, שתהא אדומה ושתהא תמימה בלי מום, לזה אמר כשהוא אומר אשר אין בה מום הרי מומים אמורים הא מת"ל תמימה לאדמות, וא"כ תמימה איננה תאר לפרה מצד עצמה כ"א מצד תארה אדומה שתהא תמימה לאדמות, ולזאת גם בעל הטעמים הטעים תמימה ברביע אחר הטרס, וככה הטעים נח איש צדיק תמים הי' בתביר וטפחא שהם אדוקים לעולם:

זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר. פירוש שיאמר שהיא חקה אבל למשה רבינו ע״ה נגלה הטעם. ואמרו במדרש הביאו הרב כלי יקר דהפרה בת שבע אם שלמה מתקריא ע״ש ואפשר דלכך בקש מאד שלמה הע״ה להבין טעמה וירא כי לא יכול ואמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני והיינו תמיהתו בהיות שהפרה נקראת בת שבע אם שלמה וחשב דודאי ישיג טעמה דעל דרך השאלה היא אמו וז״ש אמרתי דודאי אתחמה והי״א גם שהיא בחינת בת שבע אם שלמה רחוקה ממני שאני שלמה בן בת שבע:

זאת חקת לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל וכו'. פי' מונין מלשון ולא תונו אונאת דברים כלומ' מקנטרין אותן והאונאה הזאת היא לפי שיש במצוה הזאת דבר והפכו שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים כדכתיב:

זאת חקת התורה. לפי דכתי' והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי יכול דווקא הזאה ביום. שחיטתה וקבלת דמה הזאת דמה שריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת שהם דווקא ביום מניין ת״ל חקת התורה כל הפרשה א'. ודווקא אילו ה' דברים לפי ששוו להזאה כמו שהזאה פסול באשה כך הם פסולי' באשה ולכך הם פסולי' גם בלילה אבל לא שאר דברים כמו שיתבאר:

זאת חקת התורה. הוא ציון על כלל המאמר שמציינו במלת זה זאת אלה כמו זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה, זאת תורת החטאת, ולפעמים יבא הציון בסוף המאמר כמו זאת תורת הקנאות זאת תורת הנזיר, זאת תורת היולדת, זאת התורה לעולה למנחה שבא בסוף המאמר, וכן אלה הדברים אשר תדבר, בא מאמר זה במכלתא בא (סי' פ"ז), ובספרי קרח (סי' מ"ג) חשב גם מה שבא ציון הכלל כפול בתחלת ובסוף המאמר [ומשם נשתרבב הלשון לכאן בטעות מ"ש וזו כללה בתחלה וכללה בסוף ומחקו הגר"א] ודעת המכלתא והספרי שציון הכלל אינו מוסיף שום דבר על הפרט כי אין בכלל אלא מה שבפרט, [ועי' מ"ש בזה בפי' הספרא ט סי' כג] וה"ה אם בא ציון הכלל בסוף או באמצע ובסוף, וזה קרוב יותר לדברי ר' יונתן שכתבתי בפ' בא (סי' פז), שהלשון שתפס כלל ופרט ר"ל ציון של כלל המאמר ופרטי המאמר ואין לו ענין עם הכלל ופרט של הי"ג מדות שיש שם הבדל בין כלל ופרט ופרט וכלל, ובזה נשברו רשפי קשת והפלפולים שהעריכו המפ' ע"ז מן י"ג מדות דר"י:

רש"י ד"ה זאת חקת התורה, ...ואומות העולם מונין את ישראל וכו'. כלומר מקניטים את ישראל. כמו "וגר לא תונה" (שמות כב, כ). ראה רש"י בספר ישעיה (מט, כו). (פ' חקת תשנ"ו)

זאת חקת התורה. מה שהפרה מטמאה את הטהורים היינו שהפרה רמז לחומר והיו העוסקים בה טמאים הורה שהנמשך אחר החומר יטמא. אפרה היה מטהר את הטמאים הורה שהמכניע החומר ושורפו אז ישאר טהור ונקי כי החומר מטמא כח השכלי לפי רוע מזגו ומטהר כח השכלי לפי תכנתו וטוב מזגו. ואולי בעבור לא יחשבו שיהיה לאפרה איזה סגולה ודבר עצמיי לטהרם לזה היתה מטמאה הטהורים ולזה נקראת חקה להעיר כי הטהרה והטומאה לפי המקבל בדבר ה'. הקדוש ר' שלמה אסתרוק ז"ל:

לפי שהשטן ואומות העולם כו'. מדברי רבותינו ז"ל (יומא סז ע"ב). וכך פירושו, שלא היה לו לכתוב "חקת התורה". אף על גב דמצאנו במקומות הרבה לשון "חקה", כמו "חקת הפסח" (שמות יב, מג), "ושמרתם את חקותי ותורתי" (ר' ויקרא יח, ה) בהרבה מקומות, מכל מקום לא מצאנו לשון "חקה" בתורה, רק כאן שכתב "חקת התורה". שבכל מקום שנאמר "חקה" באה המלה על המצוה. והטעם הוא, כי המצות – בעשית המצוה אין צריך אדם לדעת טעם המצוה כלל, רק עשייתה בלבד. ואין תולה המצוה רק בעשייתה בלבד, ואין בו שום למוד, רק עשיה גרידא (כ)שעושה המצוה. אף על גב דלא ידע שום דבר, המצוה נעשה שפיר. אבל בתורה לא שייך לשון "חקה", כי בתורה שייך למוד, ואם כן למה כתב "זאת חקת התורה":
‎לפיכך תירץ 'לפי שהשטן ואומות העולם כו'', לכך כתב בתורה לשון "חקת" ללמוד לך שאף בתורה יהא חקה, ואל יהרהר אחר התורה של פרה אדומה. והא דכתיב בפרשת מטות (להלן לא, כא) "זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה" אצל כלי מדין, מפני שאלעזר לא בא ללמד תורה לישראל, רק להורות על המעשה שהיה לפי שעה. [ו]מפני שהיה לענין הוראה, ולענין הוראה אין צריך טעם, לכך כתב "חקת התורה", כלומר כך יעשו, ואין צריך טעם. אי נמי, התם דברי אלעזר, ובודאי אצל אלעזר שייך "חקה", שאין אדם צריך לדעת התורה בטעם שלה, ולפיכך כתיב "חקת התורה". אבל אצל השם יתברך לא שייך "חקת התורה", אלא לדרשא אתא. ואף על גב דאמרינן במדרש (במד"ר יט, ו) כי למשה רבינו עליו השלום היה הקדוש ברוך הוא מגלה טעם פרה אדומה, מכל מקום כיון שלא נתן טעם זה לכל ישראל, והתורה לישראל ניתנה, דכתיב (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה", ונאמר (ר' דברים ד, מד) "וזאת התורה אשר שם לפני בני ישראל", שייך שפיר "חקת התורה":
‎ואם תאמר, למה כתב בפרה אדומה לשון 'גזרה היא מלפני', והלא כל המצות גזרות מלפני הקדוש ברוך הוא, כדאמרינן בפרק הרואה האומר 'על קן צפור יגיעו רחמיך' משתקין אותו, מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזרות. ואם כן כולם גזרות הם מלפני הקדוש ברוך הוא (קושית הרא"ם). אין הפירוש שיהיו גזרות בלי טעם כמו שסובר הרמב"ם ז"ל (מו"נ ג, מח) , דזה אינו, אלא הם גזרות שיש בהם טעם. ומה שנקראו 'גזרות' אחר שיש לכל אחת טעם, היינו שלא יאמר האדם שהם של רחמים, שהקדוש ברוך הוא מרחם על הבריות ועושה דבר לרחמים, וזה אינו, שהתורה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא כל דבר במדת הדין, שכך נותן הדין לעשות, ואינו משום רחמנות. ואפילו מה שאמרה התורה לאדם ליתן צדקה (דברים טו, יא) ומעשר (לעיל יח, כא), וכל הדברים אשר הם מגמילות חסד, כל המצות כולם הם גזרות במדת הדין, ואינם רחמים. כי מה שחייבה התורה בצדקה ובמעשר, שכן האדם מצד שהוא אדם חייב שיתן מעשר, כדי שיהיה האדם נפש טוב, ולא יהיה נפש רע. ואם כן, מה שצותה התורה היא בגזרתו של הקדוש ברוך הוא על המקיים המצוה, ולא יביט אל העני ונכה רוח – שיהיה מצווה על נתינת הצדקה כדי שיהיה מתפרנס העני, זה אינו, שאין המצוה אלא לעושה המצוה. אבל המצות אשר נתן לנו הקדוש ברוך הוא כולם הם לתועלת המקיים המצוה. ולפיכך הם כולם גזרות, אף אותם שהם רחמים. וזהו שאמר 'מפני שעושה מדות הקדוש ברוך הוא רחמים ואינם אלא גזירות', כלומר שכך גזר הקדוש ברוך הוא במדת הדין, ואינם רחמים:
‎ומה שתמצא שהקדוש ברוך הוא אמר "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח" (ישעיה סו, ב), שהקדוש ברוך הוא עוזר דלים, אין הענין שיהיה בשביל כך מצוה לאדם לפרנס אותם בשביל שרחם על העני, שאין זה כן, אלא מה שהוא עוזר דלים ומרחם – הקדוש ברוך הוא בעצמו עושה זה לדלים ולאביונים במדת רחמים, וצוה הקדוש ברוך הוא במדת הדין לאדם שילך בדרכיו (דברים כח, ט). וזהו מגזרתו על האדם, ולא נתן הקדוש ברוך הוא המצות לישראל על צד הרחמים על הבריות, רק מפני גזירות. ובודאי טעם יש בכל מצוה ומצוה. וזהו פירוש נכון במאמר הזה, וכבר כתב זה הרמב"ן בפרשת תצא (דברים כב, ו) עיין שם, רק שהוא שינה בקצת פירושו, ופירוש זה נכון למשכיל:

פס'. זאת חוקת התורה. שאלו תלמידי ואת רבן יוחנן בן זכאי. באיזו בגדים פרה נעשית. אמר להם בבגדי זהב. אמרו לו והלא למדתנו רבינו בבגדי לבן אמר להם בני ומה אם שראו עיני שכחתי מה ששרתו ידי שכחתי קל וחומר למה שלמדתי וכל כך למה כדי לחדד את התלמידים. רבי אליעזר אומר נאמר כאן חוקה ונאמד להלן חוקת (ויקרא ט״ז:ל״ד) והיתה זאת לכם לחוקת עולם. מה להלן בבגדי לבן אף כאן בבגדי לבן. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש כי הוו עסקי בפרה לא הוו מסקי מיניה אלא כמא דמסקי תעלה מבי כרבא. לכך אמר דוד (תהילים קי״ט:ס״ח) טוב אתה ומטיב למדני חוקיך שדברי תורה צריכין לימוד כל שכן חוקת הפרה שיש בה הלכות עמוקות שהיא מטהרת את הטמאים ומטמא את הטהורים. כיצד מי שהוא אוסף את אפר הפרה מטמא שנאמר וכבס האוסף את אפר הפרה. והמזה הימנה צריך כיבוס שנאמר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב. לכך נאמר זאת חוקת התורה. חוקה חקק הקב״ה ואין אתה יכול להרהר עליה מפני מה זה ועל מה זה אלא מדרשות תוכל לדרוש בה כפי שהדעת מכילה. וכן אמר להם רבי יוחנן בן זכאי בני לא המת מטמא ולא אפר הפרה מטהר אלא חוקה גזר הקב״ה כדי לטהר את ישראל. תניא בסדר עולם באחד לחדש הראשון בשנה השנית הוקם המשכן. ובו ביום מתו נדב ואביהוא. ביום השני נשרפה פרה אדומה ובו נטהרו הלוים שנאמר (במדבר ח׳:ט׳) והקרבת את הלוים לפני (ה') וכתיב הזה עליהם מי חטאת וכו'. ולמה נאמר אחר מחלוקת של קרח לפי שהקהתים הטהרו לשאת את ארון ברית ה' שנא' (במדבר ז) בכתף ישאו. אמר קרח לא דיי שהוציאני מכלל הכהונה והמתנות אלא שגילחו את ראשו ועשאו סבל. מיד נתקנא למשה להרהר ריב והוא לא ידע שחוק פרה אדומה כפרה גדולה היתה על ישראל הם חטאו בעגל תבוא פרה אדומה תהיה להם למי נדה חטאת היא. תבוא פרה אדומה ותכפר על הזב שהוא אדום. תמימה. תבוא תמימה ותכפר על אומה שהיא תמימה. אשר אין בה מום. תבוא אשר אין בה מום ותכפר על אומה אשר אין בה מום. אשר לא עלה עליה עול. ותכפר על שפרקו עול:

פירש״י ז״ל זאת וכו׳ לפי שהשטן וכו׳ אע״ג דבכמה דוכתי כתיב חקה ולא פירש״י בהם כך כמו זאת חקת הפסח. מ״מ שאני הכא דבעלמא דרשי׳ כל מקום דכתיב חקה הוא לעכב אבל הכא הא כתיב בסוף הפ׳ והיתה להם לחקת עולם ומההוא ילפי׳ עיכובא דההוא משמע טפי לישנא דעכובא וחקה דהכא מאי דרשת ביה. ע״כ לדרשה זו. וכן בכל דוכתא דחקה יתירה הוא פירש״י הכי כגון בפ׳ בשלח והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו ובפ׳ אחרי מות את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו. והא דלא דרשי׳ הכי גבי אם בחקתי תלכו אלא שתהיו עמלים בתורה כדפירש״י שם ה״ט משום דבכל דוכתא כתיב ל׳ שמירה אצל חקים א״נ ל׳ עשייה אבל בל׳ הליכ׳ לא מצינו והתם כתיב תלכו ושינה מהאחרים. ומ״ש רש״י מה המצוה הזאת ומה טעם וכו׳ היינו שהשטן בא בטענה חזקה לומר מה המצוה הזאת כלומר מה זאת שיש להק׳ עליה קושיא חזקה שכל העוסקים בה טמאים והיא גופה מטהרת אבל א״ה שאינם יודעים דינה אין אומרים אלא מה טעם יש בה דהיכי מיטהרים בהזאת אפרה:

זאת חקת התורה. זאת התורה על מצות פרטיות מצינו רק זאת חקת התורה נראה יותר כולל, ואיני יודע לישבו על מצוה פרטית ואפשר שלפי שהיו אומות העולם נוהגים גם הם בקרבן פרה אדומה כמו שמפורסם בעם הודו וכמעט חקותיה ומשפטיה דומים לתורתינו, על כן אמר זאת חקת התורה כלומר מה שצוה ה' בענין פרה אדומה הוא זה ואם יש כיוצא בה בתורות אחרים.

זאת חקת התורה. זאת התורה על מצות פרטיות מצינו רק זאת חקת התורה נראה יותר כולל, ואיני יודע לישבו על מצוה פרטית ואפשר שלפי שהיו אומות העולם נוהגים גם הם בקרבן פרה אדומה כמו שמפורסם בעם הודו וכמעט חקותיה ומשפטיה דומים לתורתינו, על כן אמר זאת חקת התורה כלומר מה שצוה ה' בענין פרה אדומה הוא זה ואם יש כיוצא בה בתורות אחרים.

ויקחו אליך. לְעוֹלָם הִיא נִקְרֵאת עַל שִׁמְךָ — פָּרָה שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה בַּמִּדְבָּר:

דבר ולא דברו כי משה הוא העיקר:

פרה אדומה - צוה לקחת לעשות תורת טהרתו של אדם כי ימות באהל - להטהר בו, נוגע ונושא ומאהיל.

תמימה אשר אין בה מום: כפל לשון, כמו תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו (ויקרא כ"ב כ"א).

זאת חוקת התורה אשר צוה ה'. אשר צויתי כמו ואל משה אמר עלה אל ה' וכמו נשי למך. אי נמי מקרא מסורס הוא דבר אל בני ישראל זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר:

זאת חקת. תניא, ר' אליעזר אומר, נאמר כאן חקת ונאמר להלן (פ׳ אחרי) והיתה זאת לכם לחקת עולם, מה להלן בבגדי לבן אף כאן בבגדי לבן ^בואמנם לענין שתהא עבודתה צריכה כהן גדול דוקא לא ילפינן מחוקה דיוהכ"פ, משום דבפסוק הסמוך יתבאר רבוי מיוחד דעבודת הפרה לדורות כשרה גם בכהן הדיוט, יעו"ש.
והנה בדרשה הקודמת דרשינן חקה לדרשה אחרת, אך הנה עוד פעמים נזכר חקה בפרשה זו, בפ' י' והיתה לבני ישראל לחקת עולם ובפ' כ"א והיתה לכם לחקת עולם, וא"כ אפשר למילף תרתי, ובאמת היה נראה דדרשה זו שלפנינו יותר נאות ללמוד מחקה שבפסוקים הנ"ל, אחרי שבהם כתיב הלשון לחקת עולם כמו ביוהכ"פ, משא"כ כאן לפנינו כתיב חקת התורה, ויותר נכון ללמוד לשון דומה מלשון דומה, וכמ"ש בשבת ק"ח א' דנין ערלתו מערלתו וכו', יעו"ש. ולכן נראה דבאמת עיקר כונת הדרשה שלפנינו להפסוקים הנ"ל, ורק מפני שפסוק זה הוא תחלת הפרשה וכתיב ביה ג"כ הלשון חוקת לא חשש לקבוע הדרשה כאן. [ספרי]

ומה טעם כו'. וא"ת ולמה נקט רש"י כפל ל' מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, וע"ק למה מונין את ישראל במצוה זו יותר מבשאר מצות, שהרי כמה מצות ישנן שאין בהם טעם, כגון כלאים או שאר דברים וכיוצא בזה, וע"ק למה במצוה זו השטן וא"ה מונין את ישראל. ונראה דיש ג' מיני מצות, א' נימוסים כגון גזל רציחה ודומיהם לקיום והנהגת העולם. ויש עוד מצות שהם להסיר ולבטל הקליפות והקטרוג כגון שופר ומצות ומ"מ יש בהן טעם ואין הא"ה מונין ישראל עליהם כיון שיש טעם בהם זכרון הנס אבל השטן הוא היצה"ר מחשב לבטלן למה היה זה נחשב למצוה לתקוע דוקא בשופר ותשר"ת או לאכול דוקא מצה ולשרוף החמץ וכדומיהן. ויש מצות שאין טעמם נגלה וא"ה אין מונין את ישראל כגון לולב או ציצית או מאכלות אסורות. אבל מצוה זו אין בה הזכרת נס ויש בה השבתת הטומאה, ועוד שהוא דומה לכישוף במעשיה ושריפתה לכך השטן וא"ה מונין לומר מה מצוה זה שהוא דומה לכישוף, ועוד מ"ט יש במצוה זה שהרי היא עצמה סתרי אהדדי דאפר פרה מטהר הטמאים וטהור שנושא אפר פרה מטמאו, ועוד מ"ט יש בה שיכולה לטהר טמאים נלי"ט:

אשר לא עלה עליה עול. ביאר בזה שאף על פי שלא משכה בעול כיון שעלה עול עליה נפסלה מה שאין כן בעגלה ערופה שנאמר בה אשר לא עבד בה ולא משכה בעל ולזה היתה פרה אדומה בזה יותר חמור' מעגלה ערופה וראוי שתדע שהמלאכה פוסלת בה גם כן כמו הענין בעגלה ערופה אך שתקה התורה מזה כי כבר הגידה שאף על פי שעלה עליה עול בזולת שמשכה בו היא נפסלת כ"ש אם נעשה בה מלאכה ועוד שהמום פוסל בה שאין כן בעגלה ערופה ולזה ראוי שינהג בה כי אם מה שהוא להנאת הבעלים כמו העניין במשיכת העול ויתר העבודות אשר יעשו בו דומות לזה שהם שלא לצרכה וברצון הבעלים אבל מה שהוא לצרכה לבד כשרה ולזה אם עלה עליה זכר פסולה שתכלית זה הפועל הוא שלא לצרכה והיא היותה מתעברת:

ויתבאר הענין על פי מה שאמרו בפרק בתרא דנזיר (סא:) ופסקו רמב''ם בפרק א' מהלכות טומאת מת שאין הכותי נעשה טמא מת, וזה לשונו שאם נגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמו שלא נגע הא למה זה דומה לבהמה שנגעה וכו' עד כאן. והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל, ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי אל במה שאמר זאת חקת התורה פירוש חקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה תסובב מהתורה, כי על ידי שקבלו התורה נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם גם במותם, בחייהם שבנוגע במת או יאהילו עליו וכדומה תדבק בהם הטומאה שבמת ולא תחפוץ להפרד אם לא בכח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בענין של פרה אדומה, ובמותם גם כן תתרבה הטומאה כאומרם ז''ל (ב''מ קיד:) בפסוק אדם כי ימות וגו' ישראל מטמאים באהל ואין אומות מטמאין באהל:

פרה אדומה. תמימה תמימה באדמימות שאפי' שתי שערות שחורות או לבנות פוסלות בה אשר אין בה מום כל מום כמו קרבן דהא חטאת קרייה רחמנא:

שם. ויקחו אליך פרה אדומה.
ספרי שם: אליך שתהא גזבר לדבר, וכשם שהיה משה גזבר לדבר כך היה אהרן גזבר לדבר.
ר״ל משום דמבואר בתוספתא פ״ג דסנהדרין דלפרה אדומה צריך ב״ד של ע״א, ומשה במקום ע״א כמבואר.

פרה אדמה תמימה. שלא תהיה קטנה. אמר הגאון כי מי נדה כמו הדבש שיזיק לבעל המרה האדומה ויועיל לבעל הלחה ואין צורך:

ומ"ש בפר' ואתחנן (ד ו) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה. וכאן משמע אדרבה שמונין על החקים תשובה לדבר כי יש חוקים שיכול השכל האנושי להשיג טעמם זולת שטעמם נסתר מכלל ההמון ונגלה הוא ליחידי שרידי הדור, ופרה זו טעמה נסתר מכל אדם שהרי שלמה ע"ה השיג הכל חוץ מן הפרה שאמר עליה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג) לפיכך האומות ששומעים חק הפרה לבד ודאי מונין עליה, ולהלן נאמר את כל החקים האלה כי השומעים כל החקים בכלל ויש בהם חקים שיש בהם טעם נגלה אזי המה יעידון יגידון גם על חק הנעלם כי יש בו סוד ויתלו החסרון בקוצר דעת המשיג.

לא תחללו וסמיך ליה חוקת התורה שת''ח שחוטא הוא חילול השם:

ויקחו אליך. כפרש״י שתקרא על שמו. והוא משום שיש במעשה פרה זו יתרון גם במעשיה שהיא דוקא בסגן. ולדורות קיי״ל שכשרה גם בהדיוט. ועוד יש מקראות שהיה מתפרש באותה שעה באופן אחר מלדורות כאשר יבואר. וכיב״ז הוא פ׳ שחוטי חוץ ופ׳ אחרי מות ופ׳ שלוח מחנות כמו שכתבנו שם :

ויקחו אליך פרה אדמה. [לפי שלא יהו בני אדם מצויין אצל מיתיהם מתוך חיבתם ויצערו יותר מדאי, אי נמי שלא דורשין אל המתים ובעלי אוב, החמיר הכתוב בטומאת מת יותר מכל טומאות שבעולם לעשותו אבי אבות הטומאה] שמטמא אדם וכלים ואף מטמא באהל ועושה חרב כחלל [ואף מפני כבוד הבריות שלא יעשו מעורם נודות, ושטיחין מעצמותיהן כלים להשתמש בהם כמו בעור בהמות ועצמות וזהו גנאי לבריות וכן אמרו רבותינו מפני מה עור אדם טמא שלא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין, מפני מה [עצם אדם טמא שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודין, ולפי חיבתן טומאתן] כמו שאמרו רבותינו לצדוקים שאמרו קובלני עליכם פרושים שאתם אומרים ספר תורה מטמא ידים וספרי מרון אינם מטמאין הידים וענו להם קובלני עליכם צדוקים שאתם אומרים עצמות יוחנן כהן גדול מטמאין - לכך לקח יוחנן שהוא חשוב בעיניהם על שנעשה צדוקי - ועצמות חמור טהורים אלא לפי חיבתן של אדם טמאים יותר מן החמור שלא יזלזלו בהם, הכי נמי לפי חיבתן טומאתן שלא יתנום עם תרומה ויאכלו העכברים אבל מרון יאכלום ויאכלום. וכן לעניין טהרתם החמירו עליהם לבקש אפר פרה שהיא יקרה בדמים, וגם בשביל להרחיקם מן המת אסר מת בהנאה. מיהו אי לא שהחמירו בטומאתו ובטהרתו לא יניחו בשביל שהוא אסור בהנאה מלהשתמש בו דליכשירגישו שהוא משתמש באיסורי הנאה לא יפסיד בכך אלא שיאסרו עליו מכאן ולהבא, אבל כשמטמא והוא משתמש בכלים טמאים, יטמאו כל אשר בביתו, ולכך ימנעו מלשמש בעור המת ובעצמותיו:

אשר צוה ה' לא מצינו היכן נתפרשה מצוה זו במקום אחר כמו שפי׳‎ למעלה בפרשת בא.

אין בה מום. במאריך ובמקף:

ויקחו אליך לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר. אמר זה מפני שכל מלאכת הפרה על ידי אלעזר בן אהרן היא עשוייה כדכתיב ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה וגו' ומשה לא נתעסק בה כלל אבל גבי ויקחו אליך שמן זית זך שלא באר בו הכתוב מי היה המתעסק בו אמר ויקחו אליך אזהרה למשה על שמן המנורה שהוא עצמו היה מהמתעסקי' בו ועוד שא"א לומר שם שנקרא על שמו מאחר שאין השמן מהדברי' הקיימים העומדי' למשמרת אלא הוא כלה מה שאין כן אפר הפרה שהיתה לעדת בני ישראל למשמרת:

לא עלה עלי' על. עול פוסל אפי' לא יעשה עם ההעלאה שום מלאכה ועבודה רק כשהעלה העול לבדה פסולה (הגר"א מגמ' דסוטה מ"ו ע"א):

ויקחו אליך לעולם היא נקראת על שמך וכו' פי' לפי שלא היה לו למשה שום עבודה בפר' זו שהרי נתנה לאלעזר וא"כ מהו ויקחו אליך אלא לעולם היא נקראת על שמך כפי' רש"י:

זאת. למעט אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש הואיל וכשרים באשה כשרים ג״כ בלילה:

זאת חקת התורה. הנה מלת חוקה בא לעכובא כמ"ש במנחות (דף כז) ז' הזאות שבפרה מעכבים חוקה אולם הלא נזכר עוד בפ' חקה (בפ' י' ובפ' כ"א) ופי' ר"א שמ"ש זאת חוקת מיותר לגז"ש להקיש למ"ש בפ' אחרי (טז לד) והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר אחת בשנה, שגם שם חוקה מיותר שכבר נז' חוקה שם (בפ' כט) ובא להקיש שכמו שמ"ש שם חוקה מדבר בבגדי לבן שנעשית פעם א' בשנה (כמ"ש ביומא דף ס' בין לר"י בין לר"נ שעז"א אחת בשנה), כן חוקה דפה מדבר מבגדי לבן. והנה מזה משמע שצריך דוקא בגדי לבן של כ"ג ביוהכ"פ שהי' האבנט של בוץ שמזה מדבר בחוקה של יוהכ"פ. אולם לפ"ז למה דקיי"ל דכשרה בכהן הדיוט והאבנט של כ"ה הוא של כלאים ואיך ילבש אבנט של בוץ. וע"כ פסק הרמב"ם (פ"א ה' יב) שלובש בגדי לבן של כ"ה, וכ"ה בתוספתא (פ"ג דפרה) עי' במ"ל שם, ומ"ש ריב"ז מה שעשו ידי שכחתי, פרש"י בשבת (דף לד) שריב"ז הי' כהן, אמנם בתוס' מנחות (דף כא ע"ב) כתבו שריב"ז לא הי' כהן ומ"ש ששרתו ידי ר"ל שנעשה פרה בימיו עפ"י הוראתו ובימי הלל לא נעשית פרה, וענין זה דריב"ז מובא בתוספתא (פ"ג דפרה ופי"ז דאהלות):

ובדפו"ר הגירסא היא: ...משיבין וכו'. (פ' חקת תשס"ו)

אשר צוה ה' לאמר וגו' ויקחו אליך וגו'. אפשר לרמוז במ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל כי הדיבור הוא חלק מהנשמה וכל דיבור מפסיד דבר מה מהנשמה כי ההבל מהנשמה והוא חיותו ועל זה נצטוינו שלא לדבר דברים בטלים שמפסיד בהם חלק נשמתו וחיותו עכ"ד. וכתבנו בעניותנו בדרושים דהוה ס"ד דגם כשלומד בתורה ע"י אותו ההבל מפסיד דבר מה מחיותו ועל כן כתיב כי חיים הם למוצאיהם למוציאם בפה דאדרבה זו סגולת התורה להוסיף חיים. והנה הפסוקים האלו דרשום כלם על התורה. ולדרכנו א"ש זאת חקת התורה דלכאורה נראה רחוק דכיון דאמרת כי כל דיבור הוא הבל והן מחסור מחייו איך בלימוד התורה מוסיף חיים והוא פלא לא סגי דאינו מפסיד דבר מה מהחיות אלא שמוסיף וזהו חקת התורה שהדיבור בעלמא גורע החיות ודיבור התורה מוסיף. אשר ציוה ה' לאמר דשאני הכא דהקב"ה ציוה ללמוד וזהו אשר ציוה לאמר כלומר לאמר בתורה והוא היוצר הוא הבורא וכך רצה שבלמוד התורה יוסיפו חיים. ואפשר לרמוז צוה ה' לאמר צוה גימטריא ק"א שם רמז לשנות פרקו ק"א פעמים כמשז"ל וכתבו המפרשים דבכל פעם נברא מלאך רוחני יותר. וכבר נודע מזהר הקדוש דכל מה שאדם עוסק בתורה ומצות לשמן זוכה לעלות יותר בשרשי נשמתו על דרך שאמרו זכה יתיר יהבין ליה וכו' ובזה ניחא תיבת ויקחו ביו"ו בראש אמי"ר דהול"ל דבר אל בני ישראל יקחו אליך אמנם הוי"ו מולדת תיבה כיוצא בה ע"ד שאמרו ז"ל ויתן לך יתן ויחזור ויתן. גם כאן רמז יקחו ויקחו כי ע"י התורה יקחו שפע ויחזרו ויקחו שפע יותר עד שיזכו לניצוץ משה רבינו ע"ה וז"ש ויקחו אלי"ך ואז החומר שרמוז הפרה כמש"ל והיתה אדומה חומר עכור בחלאת ד' יסודות שמהם באים כל הרעות כגון גאוה ותאוה ולה"ר ועצבות ואביזרייהו ד' אבות נזיקין עתה תהיה פרה שהוא החומר תמימה אשר אין בה מום כי החומר נעשה צורה ויחי מחוליו:

לעולם היא נקראת על שמך. דאם לא כן, "אליך" למה לי, הוי למכתב 'ויקחו להם פרה אדומה'. והא דכתיב בפרשת אמור (ויקרא כד, ב) "ויקחו אליך שמן זית", לא קשיא, דהתם כך פירושו, שיקחו הם שמן זית לך, והם אינם צריכים לעשות שום דבר, רק שיקחו שמן זית, ואתה תהיה גומר את מצותו ליתן אותו לאהרן הכהן, ולצוות לו שיערוך אותו אהרן (שם שם ג). אבל כאן דכתיב בתריה (פסוק ג) "ונתתם אותה אל אלעזר הכהן", אם כן היו ישראל מתעסקין בנתינה לאלעזר, אם כן למה כתב "ויקחו אליך", והרי אלעזר שליח ישראל היה, כדכתיב "ונתתם אותה לאלעזר הכהן", ולמה כתב "אליך":

פס'. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. יבוא מעשה אלעזר ויכפר על מעשה אהרן שעשה את העגל:

אדומה וכו׳ תמימה באדמימות וכו׳ דאי ממום הא כתיב אשר אין בה מום. וליכא למימר דכלהו במום ולעבור עליה בעשה ולא תעשה דלשון אשר אין בה לא משמע ל׳ לאו מדלא כתיב לא יהיה בה מום. ותו דכל היכא דאיכא למדרש דרשי׳ ולא מוקמו׳ ללאוי יתירי. ומ״ש רש״י ב׳ שערות ה״ט דפחות מב׳ שערות בשום דוכתא לאו כלום הוא דגבי שער לבן דטומאה נמי אע״ג דכתיב שער דרשי׳ שנים. ומאי דנקט שחורות דבר פשוט דלרבותא נקטיה. דאף על גב דאמרי׳ האי שחור אדום הוא אלא שלקה. אפ״ה אמרי׳ דפסולה וכ״ש לבנות. וא״צ למ״ש הרא״ם ז״ל דשחורות לאו דוקא דה״ה לבנות אלא דכל שאינם אדומות שחורות קרי להו. ולעד״ן ברור כדכתיבנא. ומיהו ק׳ הוא גופה מנ״ל דילמא אה״נ דלא מיעוט הכתוב אלא לבנות. וי״ל דא״כ לכתוב קרא אדומה כולה. מאי תמימה שיהא האדמומית שבה תמים ולא לקוי ואפשר שלזה כיוון רש״י במ״ש תמימה שתהא תמימה באדמומית דאל״כ לישנא יתורא הוא והוה סגי לומר תמימה באדמימות:

אדמה תמימה. שֶׁתְּהֵא תְמִימָה בְּאַדְמִימוּת, שֶׁאִם הָיוּ בָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שְׁחֹרוֹת פְּסוּלָה (פרה פ"ב):

וטעם אליך שיעשו כן במדבר לשעתם ואחרי כן (במדבר י״ט:י׳) יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחקת עולם שיעשו כן לדורותם וכן ויקחו אליך שמן זית זך וגו' (שמות כז כ) ואחרי כן חקת עולם לדורותם (שם פסוק כא) ואמר ונתתם ולא ונתת להכניס אהרן עמו לכבודו כי שניהם יצוו לאלעזר לשחוט לפניו או אמר ונתתם לרבים עכשיו ולדורות והטעם כי אלעזר השוחט מיד ב"ד יקחנה שיתנוה לו שתעשה בהכשר ועל דעתם כענין ששנינו (פרה פ"ג מ"ה) ומי עשאן הראשונה עשה משה רבינו והשניה עשה עזרא שבע מעזרא ואילך ומי עשאן שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתים שתים וכו':

דבר אל בני ישראל. ולא אמר דברו כי משה הוא העיקר. וטעם:

זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו'. נסמכה פרשה זו לפרשת מתנות כהונה, לפי שפרה אדומה היא טהרתן של ישראל ללמדך שאף טהרתן של ישראל על ידי כהן.

זאת חקת התורה. תניא, מניין ששחיטת פרה וקבלת דמה והזאת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת אינן כשרות אלא ביום, ת"ל תורה ^גמשמע תורה אחת לכל עבודותיה, וכמו דמצינו בעבודה אחת, והיא הזאה, שאינה כשרה אלא ביום, כמש"כ בפ' י"ט והזה ביום השלישי, כך כל העבודות. , יכול שאני מרבה אף אסיפת אפרה ומלוי מים וקידוש, ת"ל זאת ^דמשמע את הכתוב כאן תקיים ואל תוסיף, וענין קידוש הוא הטלת האפר לתוך המים, ונבאר זה לקמן ר"פ י"ז. ובגמרא מפרש מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שריבה הכתוב ומיעט, ולא פירש מה ריבה ומה מיעט, אמרת, הרי אנו למדין כולן מהזאות מימיה, מה הזאת מימיה שיש לה מעלה שאין כשרה רק באיש ולא באשה, דכתיב בה (פ' ד') אלעזר הכהן אף אני אביא שחיטתה וקבלת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת הואיל ואין כשרין באשה [דבכולהו כתיב או אלעזר או כהן] אין כשרים אלא ביום, ומוציא אני אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש, הואיל וכשרים גם באשה כפי שיתבאר בפ' ט', כשרים נמי בלילה. .
(יומא מ"ב ב׳)

לעולם היא. רצונו לתרץ למה כתיב אליך דאליך משמע שמשה יתעסק בפרה ובסמוך כתיב ונתתם אותה לאלעזר. אבל גבי ויקחו אליך שמן זית שלא ביאר הכתוב מי הי' מתעסק י"ל שמשה היה מתעסק בו לכך כתיב ויקחו אליך שמן זית:

וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה לב' כלים שהיו אצל בעל הבית אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש, כמו כן אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל ואפילו אלף בתים מקורים ואחת פתוחה לחברתה הטומאה תמלא כל החלל המקורה, מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל להיותו מושלל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף, ואשר יסובב הכל היא התורה:

שם.
באמת כך דגבי פר של כהן גדול ופרה אדומה אף דעצם השחיטה כשירה בזר לדידן או בשאר כהנים, מ״מ צריך לדעת כהן גדול בגדר שליחות לא כמו שאר שחיטות שא״צ דעת בעלים כמבואר בירושלמי ריש פ״ב דקידושין, ועיין רש״י פסחים דף ז׳ ע״ב וכו׳. אבל גבי פר כה״ג צריך דעת של כה״ג אף דשחיטה כשרה בזר או בשאר כהנים וכו׳, וזה ר״ל התוס׳ קידושין דמ״א ע״ב ע״ש, וכן גבי פרה אדומה מבואר בתמורה דף כ׳ דכה״ג נקרא בעלים דפרה, ועיין בספרי פרשת חקת דאהרן היה גזבר בפרה, רק אז הוי הדין בסגן, וזה ר״ל ביומא דמ״ב אלעזר רואה ולדורות הוי כה״ג בעלים, ועיין בתו״י רפ״א דיומא ע״ש, ובזה א״ש הך דבכורות דכ״ה במאי דאמר שם דגם גבי פרה שייך גדר הקדש ששוה מנה שחיללו על שו״פ ע״ש, אף דהתוס׳ כ׳ במנחות דע״א ע״ב ובתמורה דכ״ז ע״ב דזה שייך רק בבעלים, וצ״ל דכהן גדול הוי כמו בעלים דפרה כמבואר בתמורה הנ״ל.

ויקחו אליך פרה וגו'. פירש"י לעולם היא נקראת על שמך כו' מה יקר וגדולה נתן למשה בזה שתקרא הפרה על שמו, והקרוב אלי לומר בזה שאין מצוה נקראת כ"א על שם הגומרה ולדעת רז"ל (במד"ר יט ח) הפרה כפרה על עון העגל תבא האם ותקנח צואת בנה, וכשם שמשה התחיל בכפרה זו כששרף העגל ויטחון אותו דק לעפר כך יגמור הכפרה שגם הגמר יקרא על שמו. וזה טעם ארז"ל (ילק"ש יתרו רס ח) כששמע משה שהקב"ה אמר הלכה בשם אליעזר פרה בת שתים עגלה בת שנתה, אמר יהי רצון שיהא אליעזר זה מיוצאי חלצי שנאמר ושם האחד אליעזר. (שמות יח ד) ומה ראה משה על ככה לבקש על דין זה שיצא מיוצאי חלציו יותר מכל סתרי תורה הנאמרים באמת מכל דור ודור ודורשיו דור דור וחכמיו, אלא לפי שבמעשה העגל מסר משה נפשו על ישראל שנאמר מחני נא מספרך (שמות לב לב) ונקראו על שמו שנאמר (ישעיה סג יא) ויזכור ימי עולם משה עמו, ע"כ רצה שגם בפרה זו מראש ועד סוף תקרא על שמו כי פרה טעמה לשרש אחר הע"ז וכן העגלה ערופה כפרה על ש"ד כי במעשה העגל עברו גם על ש"ד בהריגת חור, לכך נאמר ויקחו אליך שגמר מצוה זו תקרא על שמך.

ולא תמותו וסמיך ליה חקת התורה דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה:

ויקחו אליך לפי שנאמר אתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם מגיד הכתוב שבגללן היא באה משלהם וכן כתיב ונתתם אתה אל אלעזר הכהן מתנה היא לו משל צבור.

לא עלה עליה על. חסר וא"ו ועיין בספר הזוהר ובפסיקתא דר' טוביהו אשר לא עלה עליה על חסר וא"ו על כתיב ומכאן אמרו לא עול ממש אלא אפילו כל שהו כדתנן פ' ב' דפרה רכב עליה נשען עליה נתלה בזנבה עבר בה את הנהר קיפל עליה את המוסרה נתן טליתו עליה פסולה ועיין בס' פענח רזא:

אדומה תמימה שתהא תמימה באדמימות. לא תמימה ממום כפי' תמים בכ"מ שהרי כתיב בה אשר אין בה מום ולא תמימת הקומה שאף אם היתה ננסת כשרה היא כשאר כל הקדשי' כדתנן בפ"ב דפרה אלא תמימה באדמימות פי' שלימות האדמימות שלא יהיה בה שערות בלתי אדומות והאי דקאמר שחורות לאו דוקא אלא כל שאינם אדומות קרי להו שחורות וכן שנינו בפ"ב דמס' פרה היו בה שתי שערות שחורות או לבנות פסולה ואע"ג דמתמימה באדמומות משמע שאם היה בה אפי' שער אחד שחור או לבן פסולה אתא הלכתא ואוקמה אשתי שערות דכל השיעורין הלכה למשה מסיני הם כדאמר רב חייא בר אשי א' רב בפ"ק דסוכה שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני הן והא דכתיב בארץ חטה ושעורה וגומר ואמר רב חנן כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר אינו אלא דרך אסמכתא והא דקאמר שאם היו בה שתי שערות שחורות פסולה דמשמע לא שנא בגומא אחת לא שנא בשתי גומות ואלו במתניתין קתני היו לה שתי שערות שחורות או לבנות בתוך גומא אחת פסולה דמשמע אבל בתוך שתי גומות כשר' שמא הוא סובר כב"ב דפליג על דברי ת"ק ואמר אפי' אחת בראש' ואחת בזנבה פסולה:

אדומה תמימה שתהא תמימה באדמות שאם היו בה ב' שערות שחורות פסולה. קשה מאי איריא שחורות יותר משאר גווניו הלא אף אם היו לבנות או ירקות כמו כן היא פסולה וי"ל דלרבותא נקט רש"י שערות שחורות משום דאמרינן (במס' נדה וגם הובא בגמ' במס' חולין פרק אלו טריפות) האי שחור אדום הוא אלא שלקה ואם כן הייתי סבור שאם היו שחורות תהיה כשרה שהרי עקרן ותחלתן היו אדומות לכך אמר שחורות ומה שאמ' שתי דוקא הוא דבפחות מכאן לא מפסלא לפי שאין שער אחד נכר וכן אמ' גבי מצורע מעוט שער שנים:

חקת. ג״ש מיו״כ מה יו״כ בכ״ג ובכלי לבן אף פרה כן (ועיין הכל ביומא מ״ב ע״ב והוא שלא כדעת הרמב״ם הלכות פרה אדומה פ״א הל' י״א י״ב וע״ש בכ״מ דאף בכהן הדיוט כשר):

ויקחו אליך. כבר אמר ביומא (דף ג') שכ"מ דכתיב ויקחו אליך הוא משל צבור והוא מתרומת הלשכה (כמ"ש בפ"ד דשקלים) ורק מ"ש שיקחו אליך ומ"ש ונתתם אותה שאמר בל"ר למשה ואהרן. מפני ששניהם היו גזברים על הקופה, אמנם מ"ש וכן בשמן המשחה משמע שאתיא כר' יונתן (שם) שאמר קח לך משל צבור לא כר' יאשיה שס"ל דקח לך משלך, ובספרי בהעלותך (על עשה לך שתי חצוצרות) מביא גם דברי ר' יאשיה. ונראה שבשמן המשחה יודה גם ר' יאשיה שהי' משל צבור, דהא בין נדבת המשכן חשב בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים הרי הביאוהו הצבור. וא"כ הגם שבקטורת שאמר קח לך יצויר בקטורת שנעשה אחר שכלתה הקטורת של נדבת צבור שמאז עשה משה משלו, אבל שמן המשחה לא נעשה רק פעם א' וכולו קיים לעת"ל ומבואר שנעשה משל צבור רק משה היה הגזבר:

בעקבות דברי רש"י - "לפי שהשטן ואומות העולם מונין (מקטרגים) את ישראל, לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה. לפיכך כתב בה חוקה - גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה" - שמעתי פעם מפי הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, שהסביר כי לפני כל עשיית מצוה ישנה התלבטות וצריך להתגבר על יצר הרע. אך גם אחרי עשיית המצוה אין זה פשוט. העושה נוטה להתנשאות - הנה עשיתי, התגברתי וצדיק אני, וגם התלבטות זו - שאחרי - עניין של יצר הרע היא. והוא שאנו מתפללים כל ערב "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו". כדי להנצל מהתלבטויות מעין אלו, העצה היא - "גזירה היא מלפני" - לעשות משום שהוא יתברך ציוה.

לעולם היא נקראת על שמך. וקשיא, מה מעלה יש בזה שהפרה היתה נקראת על שמו. ונראה, מפני שסוד פרה אדומה לא נגלה רק למשה (במדב"ר יט, ו), ולפיכך תלה פרה אדומה במשה שהוא עשאה, כי המצווה לעשות דבר ומבין ענין המעשה, אף על גב שהוא לא עשאה רק שנעשה על ידי אחר, נתלה במצווה היודע דבר אל אמתתו. ומזה הטעם נראה שהיתה פרה אדומה שעשה משה דוקא למשמרת לדורות (רש"י פסוק ט), ולא פרה אחרת, כי כל דבר שכלי יש לו קיום, וכן כל דבר הקרוב אל השכל, לאפוקי דבר שאינו שכלי – אין לו קיום. ולפיכך היה קיום לפרה שעשה משה, כי הוא נעשה על פי השכל והדעת, וכל דבר הנמשך אחר השכל יש לו קיום. ולפיכך פרה שעשה משה, כיון שעשה אותה על פי הדעת והשכל, יש לה קיום. וזה שיסד הפייט 'שכל הפרות כלות, ושלך עומדת' מזה הטעם, וכל זה שנעשית הפרה בהשגת השכל, שהוא דבר מקוים:

פס'. זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר. ציווי לדורות. מיכן אמרו תשעה פרות נעשו אחת שעשה משה ואחת שעשה עזרא. ושתים שעשה שמעון הצדיק ושתים שעשה יוחנן כהן גדול. אליועיני בן הקייף וחנמאל המצרי וישמעאל בן פיאבי עשו אחת אחת:

אליך. שיעשו כן במדבר לשעתם ואחר כן יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחוקת עולם לדורותם. ואמר ונתתם ולא ונתת להכניס אהרן עמו לכבודו כי שניהם יצוו לאלעזר לשחוט לפניו. או ונתתם לרבים עכשיו ולדורות כי אלעזר השוחט מיד ב"ד יקחנה שיתנוה לו שתעשה בהכשר ועל דעתם:

אשר צוה ה׳. תנן התם, שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורפה מביתו, מנה"מ, כתיב הכא אשר צוה ה׳ וכתיב התם (ס"פ צו) כאשר עשה ביום הזה צוה ה׳ לעשות, מה להלן פרישה אף כאן פרישה ^הטעם הפרישה מביתו זו אשתו, שמא יהיה עמה ותמצא נדה והבועל נדה טמא שבעת ימים ולא יוכל להתעסק בשריפת הפרה.
ודע דמ"ש היו מפרישין כהן ולא אמר כהן גדול כמו ביוהכ"פ, הוא ע"פ דעת ר' יהודה במשנה א' פ"ד דפרה דעבודת הפרה לדורות כשרה גם בכהן הדיוט, ולא כדעת חכמים שם דצריכה כהן גדול דוקא, ורמב"ם פ"א הי"א מפרה פסק כר"י נגד חכמים, ומלשון משנה זו ראיה לדבריו, וע"ע מענין זה בתו"י כאן בד"ה מפרישין קמא ותנינא. –
ולא נתבאר אם גם יתר הכהנים העוסקים במעשה הפרה, כמו מקבל ומזה, היו מפרישין, א' רק הכהן השורף, ואע"פ שאמר מפורש היו מפרישין כהן השורף, אך לפי הדרשה שם בפ' צו לעשות – אלו מעשה פרה, משמע כל העשיות, והא דנקט כהן השורף הוא מפני דעיקר ותכלית הענין הוא השריפה לתכלית האפר טהרה כנודע, וצ"ע. .
(שם ב׳ א׳)

פרה שעשה משה במדבר. לפי שכשעשה משה פרה זו במדבר היו מניחין ממנה להר המשחה לכהנים גדולים לפרות אחרות שמקדשים ממנה כדפירש רש"י בסמוך, ר"ל בכל פרות היו צריכין לערב מפרה של משה ובזה מקדשין ואי לאו הכי פסולה לאפר פרה לכך נקראין כולן של משה:

ובזה מצאתי נחת רוח למה כשצוה ה' פסח במצרים הקפיד ה' על ב' דברים, הא' דין ערל וצוה למול כאומרם ז''ל (שמו''ר פי''ז) בפסוק ואעבור עליך וגו' דם פסח ודם מילה, והב' על דין בן נכר שאמרו ז''ל (שם פט''ז) בפסוק משכו וקחו לכם וגו' משכו ידיכם מעבודה זרה שבזה יצאו מכלל בן נכר, ועל דין ג' שהוא הטומאה לא מצינו שהקפיד ה', והגם שמצינו (פסחים עז.) שהפסח בא בטומאה בנטמא ציבור, עם כל זה היה ה' יכול לצוות קודם שיזהרו מטומאת מת ולעשות משה אפר פרה ואין מעצור לה' לעשות רצונו יתברך, והגם שיש לומר בזה דחיות אף על פי כן לפי מה שכתבנו יש טעם נכון לשבח, כי ישראל לא היו טמאי מת הגם שנגעו והאהילו על המת כי עדיין לא קבלו התורה ודנו בהם אז דין גר שנתגייר ביום י''ד ששוחטין עליו ואין חוששין לטומאה שנטמא קודם שנתגייר, ותמצא שאמרו בפסחים (צב.) וכתבו הרמב''ם בפרק ו' מהלכות פסח וזה לשונו גר שנתגייר ביום י''ד ומל וטבל אין שוחטין עליו את הפסח גזירה דלשנה הבאה יהיה טמא מת ויטבול לערב ויאמר אשתקד מי לא טבלתי וכו' עד כאן לשונו, ממה שנתן הטעם משום גזירה דלשנה הבאה מזה אתה למד כי זולת גזירה זו אין חוששין לטומאת מת, וכמו כן ישראל כשעשו פסח מצרים אין בהם דין טומאת מת, והוא מאמר ה' זאת חקת התורה:

שם. אשר אין בה מום.
ספרי, שם: תאמר בפרה שעשית בטומאה לפיכך לא יהיה מום פוסל בה וכו׳.
עיין לעיל פ׳ בהעלתך, ומ״ש בזה בח״א בהל׳ שבת.

ויען כי נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר חקת הפרה, ש"מ שהתורה והפרה ענין אחד להם כמו שהתורה נקראת על שמו של משה שנאמר (מלאכי ג כב) זכרו תורת משה עבדי, כך הפרה תקרא על שמו וטעם שניהם אחד הוא כי נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חסר אחת (נדרים לח.) וע"י מ"ט שערי בינה שהשיג היה לו מבוא לבוא בסוד ה' לדרוש התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, כמ"ש (משלי ב ד) וכמטמונים תחפשנה מונים היינו ב"פ מ"ט כי ע"י זה אמרות ה' אמרות טהורות מזוקקות שבעתים (תהלים יב ז) היינו ז' על ז'. וכן טעם הפרה נעלם מעין כל חי אפילו משלמה שנאמר בו ויחכם מכל האדם (מלכים א' ה יא) ולא נגלית כ"א למשה ע"י מ"ט שערי בינה שהשיג כדמסיק בילקו"ש (תהלים יב תרנח) כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים ר' שמעון בן פזי פתר קרא בפר' פרה שיש בה ז' פעם ז'. ז' פרות, ז' הזיות, ז' שריפות, ז' כבוסים, ז' טמאים, ז' טהורים, ז' כהנים, אם יאמר לך אדם חסרים הם אמור לו אף משה ואהרן היו בכלל עכ"ל. ויש לדקדק מה נפקותא יש לן במספר זה עד שדרש עליו פסוק מזוקק שבעתים, אלא ודאי דעת בעל מדרש זה ליתן טעם על מ"ש במדרש (ילק"ש חקת יט תשנט) ויקחו אליך פרה לך אני מגלה סוד פרה ולאחרים היא חקה, ולמה נעלמה מעין כל חי אלא לפי שיש בה מספר מ"ט וזה רמז שאין לזקק ולצרף כל ענינה כ"א ע"י מ"ט שערי בינה שלא נגלו כ"א למשה ע"כ היא לאחרים חקה ואפילו לשלמה.

פרה אדומה בגימטריא זה על עון עגל:

אם נאמר מקדש למה נאמר משכן וכו'. כדאיתא בשבועות בפ' ב' דשבועות תניא ר"א אומר אם נאמר משכן למה נאמר מקדש ואם נאמר מקדש למה נאמר משכן אילו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על משכן יהא חייב שהרי נמשח בשמן המשחה ועל מקדש לא יהא חייב ואם נאמר מקדש ולא נאמר משכן הייתי אומר על מקדש יהא חייב שהרי קדושתו קדוש' עולם ועל משכן לא יהא חייב לכך נאמר משכן ונאמר מקדש ואע"פ שקדושתו של מקדש אינה קדושת עולם שהרי חרב הבית בראשונ' ובשנייה כבר פרש"י קדושת עולם לענין שאין אחריה התר במות והתוספות פירשו קדושת עולם שהאריכו בקדושה יותר אי נמי לפי' שאין ראוי לחזור ולקדש אלא באותו מקום קרי ליה קדושת עולם:

אשר צוה ה'. שטעון פרישה ז' ימים כמו ביו״כ ודרשינן מדכתיב כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם ודרשינן לעשות זה מעשה פרה לכפר זה מעשה יו״כ וכן כאן כתיב ג״כ צוה ה' כמו דכתיב שם צוה ה':

פרה שם עגל פר נקראו ע"ש שנותם, ופליגי באיזה זמן יוגבל שם כל אחד מאלו השמות, (ומובא בפ"א דפרה ובר"ה דף יו"ד) ואנכי כבר הארכתי בזה בהתוה"מ ויקרא (סי' ר"ח) עמ"ש ועי' במ"ל (פ"א דפרה):

בעל הטורים ד"ה זאת חקת התורה, סמך חקת התורה ל"בהרימכם את חלבו ממנו" (יח, לב), רמז - לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן (מכילתא פ' בשלח טז, ד) וכו'. ואמר לי שכני ר' יהודה גרינשפן פתרונו - הסר גימטריא "חלבו" (=46) מן "ממנו" (=136), וישאר "מן". (פ' חקת תשנ"ט)

שתהא תמימה באדמימות. דאי תמימה ממום, הא כתיב אחריו "אשר אין בה מום" (כ"ה ברא"ם):

תנן התם שבעה ימים קודם לשריפת הפרה מפרישן כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה צפונה ומזרחה. ובית אבן היתה נקראת ככה שכל מעשיה בכלי אבנים ומזין עליו כל שבעת הימים מכל החטאות שהיו שם. רבי יוסי אומר לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד. רבי חנינא סגן הכהנים אומר הכהן שהיה שורף את הפרה היו מזין עליו כל שבעת הימים ואמרינן במסכת יומא מתקיף לה רבי יוסי ברבי חנינא בשלמא ראשון שמא הוא שלישי (שמא שלישי שני), שלישי שמא שלישי. חמישי שמא שביעי. שביעי שמא שביעי. אלא רביעי למה ליה הזאה לא בשביעי איכא לספוקא. ולא בשלישי איכא לספוקא:

לא עלה עליה על. כתיב חסר לומר אפילו לא משכה בעול אלא עלה עליה לבד פסולה:

ויקחו אליך. ויקחו – מתרומת הלשכה, אליך – שתהא גזבר לדבר ^וע' יומא ג' ב' דריש בכלל כ"מ שנאמר ויקחו אליך הוא משל צבור, והיינו הא דמתרומת הלשכה, דכן מבואר בפ"ד דשקלים דכל דבר של צבור בא מתרומת הלשכה, ומוסיף כאן עוד לדרוש אליך שתהא גזבר לדבר זה. ועוד דריש בספרי כשם שהיה משה גיזבר לדבר כך היה אהרן, ואולי למד כן מלשון פסוק הסמוך ונתתם אותה, ודבור זה נתיחד למשה ולאהרן כמבואר בפ' הקודם. [ספרי]

תמימה באדמימות. ר"ל למה כתיב תמימה, א"ל שתהא תמימה בלא מום הא בהדיא כתיב אשר אין בה מום:

ובדרך רמז ירצה באומרו חקת התורה שאם יקיימו מצוה זו הגם היותה חוקה בלא טעם מעלה עליהם הכתוב כאלו קיימו התורה אשר צוה ה' לאמר, כי קיום המצוה בלא טעם יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצות הבורא וזה לך האות, ואולי כי לטעם זה רצה ה' שתתמסר להם המצוה בדרך חקה:

ספרי, שם: אשר אין בה מום, בה אין מום הא אם יש בעובדיה הרי זו כשרה, א״ר יאשיה נאמתי לפני ר׳ יהודה בן בתירה כיצד המום בעובדיה, והראני בין ב׳ אצבעותיו יוצא ולו ב׳ זנבות.
… וקמ״ל אף דבשאר קרבנות יש פסוק למום עובר שאם עבר…, אך באמת גבי פרה אדומה י״ל דאף מום עובר פסול כמ״ש התוס׳ ב״מ דף ל׳ גבי פרה, וכן הוא שיטת הרמב״ם בפ״א מהל׳ פרה … דבעינן בשעת לקיחה פרה, וה״נ ג״כ תמימה, משא״כ בזה, ר״ל אם יש לו ב׳ זנבות דיכולני לחתוך כל הזנב, ועיין בבכורות דף ל״ט ע״ב ודף מ׳ ע״ב, ועיין חולין דף כ״ז ע״ש.

ובעקידה הביא מדרש, האומר שהפרה בת שבע אם שלמה מתקריא ופירש בזה מה שפירש ואומר אני כשם שהאם מושלת על הבן כך הפרה משלה בכל חכמות שלמה כי לא יוכל לבא בסודה, ובזה מיושב מה שלא נאמר חקת התורה כ"א כאן ובפר' מטות בהלכות גיעולי כלים במי נדה לפי שטהרת הפרה בכללה, נמשלה לתורה בכללה ע"י תעלומות חכמה שבה.

לא עלה עליה על על כתיב חסר שאפי' לא משכה בעול אלא עלה עליה לבד פסולה:

דבר אל בני ישראל. שיהא ג״כ לדורות לפי שכתוב ויקחו אליך יכול שאין פרה אלא שעשה משה וכל הדורות יהיו מזים מאותה פרה ת״ל בני ישראל שתהא נוהגת לדורות שיעשו פרה בעת שיהיו צריכין:

פרה אדומה תמימה. ר"ל תמימה באדמימות ששתי שערות שחורות פוסלים בה כמ"ש בסוף פ"ב ותמימה אינו תואר לפרה רק תואר לאדומה דא"ל תמימה ממום דהא אמר אשר אין בה מום:

"...ויקחו אליך פרה אדֻמה תמימה". צריך לבדוק מדוע הפ"ה רפה. (פ' חקת תש"ס) לפי מש"כ למעלה (יד, יג) אין כל קושי.

שאם היו בה ב' שערות וכו'. דאי לאו "תמימה" הוה אמינא אי איכא רוב שערות שלה אדומות – סגי, לפיכך כתב "תמימה". ומיהא דוקא שתי שערות, אבל פחות מב' שערות – שאם היה בה שער אחד – כשרה, דהלכתא גמירא לה דאין שער אחד כלום, לא לענין שתי שערות באיש (נידה מו. ), ובאשה (שם), ופרה אדומה (פרה פ"ב מ"ה):
‎אמנם לי נראה שאין פחות משתי שערות נקרא שעירות, וכבר פרשנו זה בפרשת תזריע (ויקרא יג, ג, אות ג) אצל "ושער אין בו". כללא דמילתא, שהגוף של בעל השער אינו נושא לשער אחד, אלא לשעירות. ולפיכך פרה שיש בה שער שחור, כיון שכל פרה יש לה שעירות, אין פוסל בה אלא אם כן יש בה שעירות שאינו אדום. ומפני זה מחלוקת תנא קמא עם רבי יהודה בן בתירה (פרה פ"ב מ"ה), דלתנא קמא דוקא שתי שערות בגומא אחת פוסלת, ולרבי יהודה בן בתירא אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה. והיינו טעמא, דלתנא קמא כיון דרחמנא אמר שלא יהא שעירות של שחור, דוקא כששניהם בגומא אחת, שאז נקרא שעירות של שחור ביחד, אבל כשאינם ביחד, אין זה שעירות. ולרבי יהודה בן בתירא, אפילו בכל מקום, כיון שהפרה גוף אחד, אם יש ב' שערות שאינם אדומות הפרה פסולה, שיש בה שעירות שאינו אדום:

פירוש אתקפתא דרבי יוסי בר חנינא אליבא דמאן דאמר מזין עליו כל שבעה והיכי אתקיף בשלמא יום ראשון מזין עליו שמא הוא שלישי לטומאת מת או לטומאת ביתו. וכן יום שני ויום שלישי להפרשה חיישינן שמא הוא שלישי לטומאה. וצריך הזאה באלו שלשת הימים מן הספק. וכן בחמישי להפרשה. מזין עליו שמא הוא שביעי לטומאה וצריך הזאה וכן בששי ובשביעי. אלא רביעי להפרשה למה לי הזאה לא איכא לספוקא. דהא מדאיתפריש זה שלשה ימים ודאי לא נטמא ובשביעי ליכא לספוקא לפי שלא הוזה בשלישי אין הזאת שביעי מועלת כלום. וכבר אם יום רביעי להפרשה יום שביעי לטומאה. אם כן קודם הפרשתו חל יום שלישי לטומאתו והואיל ולא הזה בשלישי אין יום רביעי שהוא שביעי עולה לו הזאתו. ומסקנא דשמעתא מפרישין ליה לכהן השורף את הפרה ברביעי בשבת כי היכי דמתרמי רביעי שלו בשבת יום שאין בו הזאה מחמת שבת ומחמת שהוא יום רביעי להפרשה ואין צריך בו הזאה וכולהו הלכות פרה במתניתין דמסכת פרה:

אשר צוה ה'. היה לו לומר אשר צויתי, אבל הוא כלשון (שם כד) ואל משה אמר עלה אל ה'.

פרה. פרה ולא עגלה, לפיכך אין לוקחין עגלה ומגדלין אותה ^זר"ל דבעינן שבשעת לקיחה תהא פרה, והיינו בת שלש או ארבע שנים, וע' ברמב"ם פ"א ה"א מפרה. .
(ספרי זוטא)

שתי שערות שחורות פסולה. וא"ת דלמא אפילו שער אחד נמי. וי"ל דהא אף כשלא הוה כתיב תמימה אלא אדומה בלבד הוה ידענא דצריך שתהא כולה אדומה, ואפילו אם לא היה בה אלא שער אחד שחור היתה פסולה וחזר הכתוב וכתב תמימה ללמד שתהא כולה תמימה באדמימות דמשמע הא אם יש בה אפי' שער אחד שחור פסולה הוה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שנים פסולה ואחד כשירה. אבל הרא"ם פי' שתי שערות הלל"מ:

אשר צוה ה' לאמר. צריך לדעת למה הוצרך לומר מאמר זה והלא רואני כי ה' הוא המצוה לאמר שכן אמר וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל, עוד אומרו לשון נסתר אשר צוה ופי ה' הוא המדבר והיה לו לומר אשר אנכי מצוך לאמר, עוד למה לא הספיק במה שאמר לאמר בפסוק ראשון וחזר לומר פעם ב' לאמר, עוד צריך לדעת למה לא הקדים מאמר דבר אל בני ישראל קודם מאמר זאת חקת התורה על זה הדרך דבר וגו' זאת חקת התורה.

ספרי שם.
גבי מום לשיטת הרא״ש בנדרים דף ס״ו לר״י כיון שבידו לתקנו לא מיקרי מום כלל, וראיה לזה מהא דמבואר בירושלמי פ״י דעירובין גבי הך דחותכין יבלת דס״ל דקאי אכהן, וכן פי׳ רבינו שם בפיה״מ ע״ש, והטעם אמר שם בירושלמי מפני קלקול פייסות, וזה דוחק לאמר דמיירי דנולדה היבלת לאחר הפייס, וכן מוכח בירושלמי פסחים פ״ו דפריך שם הגע עצמך שנולדה יבלת בשבת, חזינן דלא מיירי בכה״ג, ואמאי לא נימא דהוי פייס בטעות כיון דלא היה ראוי כלל, וע״כ צ״ל דכיון דבידו לתקנו לא הוי בכלל טעות, ועיין כתובות דף ע״ה ע״א גבי זיעה עוברת ובתוס׳ שם גבי שומא ותוס׳ בכורות דף ל״ח ע״ב וכו׳, והנה התוס׳ בכורות דף ל״ח ע״ב הנ״ל כתבו לחלק בין מום עובר ע״י רפואה או רק שע״י איזו פעולה מתברר דלא הוי מום מעולם,. ובפרה פ״ב גבי היתה בה יבלת וחתכה במה דפליגי שם, ובדברי רבינו בהל׳ פרה אדומה פ״א ה״ו וע״ש בהשגות, וי״ל דהטעם דמאן דפסיל דכמו דבעינן שתהא פרה משעת לקיחה, ע״ש בה״א ובדברי הר״א ז״ל ובתוס׳ ב״מ דף ל׳ ע״א, כן צריך שתהי׳ תמימה בשעת לקיחה, והך דהיתה בה יבלת ר״ל דנחתכה אחר הלקיחה, ובספרי פ׳ חקת פסקא קכ״ג מרבה שם מקרא דמום עובר כשר בפרה ורק כגון שני זנבות דבידו להעבירו ע״ש.

פרה אדומה תמימה. משל לבן שפחה שטינף פלטין המלך אמרו תבא האם ותקנח צואת בנה (תנחומא חקת ח) לפי שכל הרוצה לבטל איזו גידול רע אין די בשיכרות הענפים כל זמן שבארץ לא ימות גזעו שורש פורה ראש ולענה כי סופה לחזור ולצמוח אבל בביטול השורש יפלו גם הענפים כמ"ש (עמוס ב ט) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, ש"מ שלא די בהשמדת הפרי לבד לכך ארז"ל (ע"ז מה:) העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה, ר"ל צריך לחקור איזו סבה גרמה להם לעבוד ע"ז כי הסבה הוא השורש פורה ראש ולענה ובביטול הסבה יפול המסובב דהיינו התולדה, והסבה נמשלה לאם המולדת התולדה ע"כ צוה ה' על שריפת הפרה אם של העגל, כדי שנלמוד מזה דין העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה ואז לא ישובו לכסלה ובפר' כי תשא (ל יג) הארכנו לדבר מזה ושם מבואר שעיקר הסבה היתה רוב כסף וזהב שהשפיע להם הקב"ה כארז"ל (ברכות לב.) אתה גרמת להם כו', ולפי שהזהב האדום האדום הזה הביאם לידי מעשה זה על כן יקחו פרה אדומה לשרוף ולבטל מראה האדום הזה וזהב לא ירבה להם עוד ואז לא יבואו לידי מעשה כזה.

ויקחו. משל צבור מתרומת הלשכה. (פ״ד דשקלים משנה ב') אליך. שתהא אתה הגזבר על המעות:

אשר אין בה מום ת"ק סבר דצריך קרא לגופי' שאין ללמוד שמום פוסל בפרה מק"ו מקדשים שאין מלאכה פוסלת בהם דשאני קדשים שעשייתם בטהרה, ואף שנמצא קדשים שעשייתם בטומאה שהם ק"צ וכן פסח, שם שאני דיש להם זמן קבוע ונדחית טומאה כדי שלא יעבור הזמן, אבל פרה נעשית בטומאה לכתחלה, ואיסי בן עקביא ס"ל כמ"ד דטומאה הותרה בצמר וא"כ א"א לדחות דמה למוקדשים שעשייתם בטהרה, ובכ"ז לא רצה ללמוד הק"ו ממה שפרה מלאכה פוסלת בה, כי ע"ז יש להשיב עגלה ערופה יוכיח שמלאכה פוסל בה ואין מום פוסל בה, ע"כ עשה הק"ו משחור ולבן שע"ז א"ל ע"ע תוכיח ולא דחה הק"ו ממה שמוקדשים עשייתם בטהרה, כי ת"ק ס"ל שטומאה דחוי' בצבור ואיסי ס"ל שטומאה הותרה בצבור וא"כ גם קדשים עשייתם בטומאה לכתחלה, והוא ס"ל שמ"ש אשר אין בה מום בא למעט ע"ע שיש ללמוד מק"ו מקדשים שמום פוסל בה, ולשטתו אין לדחות הק"ו דמה לקדשים שעשייתם בטהרה דס"ל טומאה הותרה בצבור ובסוטה (דף מ"ז) אמר שיהא מום פוסל בעגלה מק"ו מפרה שאין השנים פוסלים בה וי"ל למ"ש הר"ש ריש פרה לחד תירוצא דלר"א גם פרה פסולה בשנים, י"ל דכן ס"ל לאיסי (ועי' במ"ל פ"א מה' פרה) והגמ' לא תפס הק"ו ממוקדשין, דס"ל כת"ק דפה ויש לדחות לא א"א במוקדשין שעשייתם בטהרה וריב"ב ס"ל שצריך אשר אין בה מום לגופי' דנוכל ללמוד מחטאת העוף שמום אין פוסל, וממ"ש אשר אין בה מום מבואר שאם העביר את המום כשרה כמ"ש בספרא אמור (סי' נה) מום בו פרט לשעבר מומו. ובגי' הגר"א לא א"א בחטאת העוף שכן כשר בה זכר ונקבה משא"כ בפרה א"כ מה ת"ל אשר אין בה מום כשהמום בה הא אם העביר כשרה וכו' וכפי הנוסחא שהעתקתי כי נוסחא הישנה אין לה טעם.

משל לבן שפחה וכו'. ואם תאמר, דמה ענין פרה אדומה – שהיא מטהרת טומאת מת – לכפר על מעשה העגל. ויש לתרץ, דאילו לא חטאו בעגל היו חיים לעולם, כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה (ה. ), אמר רבי יוסי, לא קבלו ישראל את התורה אלא שלא ישלוט בהם מלאך המות, דכתיב (ר' דברים ה, כו) "למען ייטב לך ולבניך עד עולם", וכשחטאו בעגל אמר הקדוש ברוך הוא חבלתם מעשיכם – "אכן כאדם תמותון" (תהלים פב, ז), ולפיכך המיתה היא חטא העגל בעצמו. לכך אמר הקדוש ברוך הוא 'תבא אמו ותקנח וכו'', ולפיכך מטהרין טומאת מת בה:
‎אמנם מה שאמרו (תנחומא כאן, ח) 'תבא אמו ותכפר על מעשה עגל', רמזו בזה רמז מופלג בחכמה מאד, כי כאשר חטאו ועשו העגל סבה והתחלה, מה שאינו התחלה, הוצרכו כפרה להורות כי אין העגל סבה והתחלה, רק שיש סבה והתחלה לעגל, והיא האם. ואין להקשות, דיאמרו שהאם התחלה, זה אינו, כי אין נקבה התחלה, שהיא עלולה, ואינה עלה, הנה הכל עלול ואינו עלה. ובזה האם מקנחת טינוף העגל בנה. ואף כי גם כן בעלי עבודה זרה אומרים כי העגל הוא עלול, מכל מקום היו אומרים שהאדם יש לעשות אותו התחלה אליו. וזהו כל הטועים אחר עבודה זרה, שמודים שהוא יתברך התחלת הכל, רק שאומרים שיש לעשות התחלה אל האדם. והנה כפרתם שהיו מודים שאין לעשות התחלה לאדם, רק העגל נחשב עלול אל האדם, ואין התחלה לאדם רק השם יתברך. ולפיכך כאשר הודו שהעגל נחשב עלול מן הפרה, זהו כפרה על חטאם שעשו העגל התחלה, ולפיכך האם מקנח טינוף העגל:
‎ועוד יש בזה דברי חכמה, כי כאשר חטאו בעגל ועשו להם התחלה, והיא אינה התחלה, היה כפרתם להורות כי דבר זה שעשו אינו התחלה, אבל יש לו דבר שנתהווה ממנו, ולאותו דבר שנתהווה ממנו יש לו דבר גם כן שנתהווה, עד שחוזר אל יסוד הפשוט. וכאשר חוזר אל יסוד הפשוט, הנה אינו נמצא לגמרי. ולפיכך כפרת חטא העגל כאשר לקחו פרה, שממנו נתהוה הדבר ששמו הם התחלה, ושרפו אותה עד ששב לאפר, שהוא עפר, יסוד פשוט. בזה נראה שמה ששמו הם התחלה אינו התחלה, רק סופו חוזר אל הדבר שממנו נתהוה, וחוזר אל יסוד פשוט, ואין לשום אותו התחלה. ואולי תשאל, שהיה לשרוף העגל עד שיחזור ליסוד העפר, אין זה קשיא, כי מפני שהנקבה יותר יש בה יסוד עפר, וקרובה אל יסוד הפשוט, לכך עליה בפרט נאמר שנתהוה מן יסוד העפר, ושב אליו גם כן. אבל בעגל, אין עיקר שלו יסוד העפר, לכך אין חזרת העגל – ששמו אותו התחלה – לשוב אל יסוד הפשוט, רק על ידי אמצעי, שהעגל נתהוה מן הפרה, והיא קרובה אל יסוד עפר – שבה ליסוד הפשוט:
‎וראוי שתטהר טומאת מת, [ד]אין ספק כי אין דבר שיש בו ענין עבודה זרה כמו העגל, שהוא מוכן לעבודה זרה ביותר, ראש לכל העבודה זרה, לכך בחרו אותו לעבודה זרה בפרט. לכך הפרה הזאת היא הסתלקות עבודה זרה מן העולם. והעבודה זרה והמת ענין אחד, שהרי תיקרא עבודה זרה 'מת', "ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח) . וכמו שהפרה הסתלקות עבודה זרה, היא הסתלקות טומאת המת גם כן. כלל הדבר, שהפרה – אפרה הסתלקות רוח הטומאה, שהרי חזר ליסוד הפשוט. ומפני שאפר הפרה היא הסתלקות העבודה זרה, שהרי כאשר יחזור אל האפר הזה הוא הסתלקות העגל לגמרי, וחזר אל דבר הפשוט, ולפיכך אפר הזה מסלק טומאת המת כאשר יזרוק עליו, כי האפר הזה הוא יסוד פשוט, אשר שבה אליו הפרה שממנו נתהוה העגל, ראש לכל עבודה זרה. ודבר זה ידוע לחכמים. והדברים האלו דברי חכמה מאוד, כתבנו אלו דברים, מפני שבעל המדרש (תנחומא כאן אות ח) אשר אמר 'תבא הפרה ותקנח טינוף הבן', נתן מקום לנו שהוצרכנו לפרש דברים אלו. והם דברים ברורים מאוד בסוד הפרה, ודי בזה:

פס'. דבר אל בני ישראל ויקחו אליך. בני ישראל יקחו ואין הכנענים יקחו שהכנענים חשודין על הרביעה ועל העלת עליה עול. פעם אחת הוצרכו ישראל לפרה אדומה ומצאוה אצל כנעני אחד הכיר בהם שהם צריכין לה הרבה והעלה בדמים מרובים. נתנו לו כל מה שביקש מהם. אמר להם הניחוה עד למחר ולמחר תקחוה. מה עשה אותו הטמא העלה עליה עול. ומנין ידעו. שתי שערות יש לה על צוארה כיון שעולה עליה עול מיד נופלות. אמר לו קח את שלך ותן לנו הממון שלנו שכבר נפסלה הימנו הלך אותו הכנעני וחנק את עצמו מחמת צער לכך נאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה, מתרומת הלשכה. אליך. שתהא גזבר לדבר. פרה. רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וכו' מתניתין. אמר אדומה תמימה לאדומות מפני ששתי שערות פוסלות בה. כדתנן היו בה שתי שערות לבנות או שחורות בתוך גומה אחת פסולה וכו' מתני'. אשר אין בה מום. בה מום פוסל. ואין מום פוסל בעגלה ערופה. אשר לא עלה עליה על. חסר וא״ו על כתיב מיכן אמרו לא עול ממש אלא אפי' כל שהו כמו עול כדתנן רכב עליה נשען עליה נתלה בזנבה עבר בה את הנהר קבל עליה את המוסרה נתן עליה פסולה וכו' מתני':

דבר אל בני ישראל. ולא אמר דברו, לפי שמשה הוא העיקר.

אדמה תמימה. תמימה באדמימות. או אינו אלא תמימה במומים, הרי כבר נאמר אשר אין בה מום ^חודריש שהתואר תמימה אינו מוסב על הפרה רק על אדומה. וכתבו המפרשים במשנה ה' פ"ב דפרה דהכונה היא ששתי שערות שחורות פוסלות בה, יעו"ש. ולדעתי אם זו היתה כונת הכתוב הול"ל אדומה כולה, שכן רגילין אנו בכל התורה למעט מקצת או כל שהוא מרבוי מלת כל, כנודע, אבל ממלת תמימה כמדומה לי שלא מצינו דוגמתו.
ולי נראה דכונת הדרשה תמימה באדמימות למעט הכשר שתורה בכלל, והוא ע"פ מ"ד בעלמא דמתכונת מראה שחור שיסודה היא מראה אדום אלא שהמראה האדום לקתה ונעשית שחורה, וכמ"ש בנדה י"ט א' האי שחור אדום הוא אלא שלקה וכן אמרו כזה בסוכה ל"ג ב' לענין הדס ובחולין מ"ז ב' לענין ריאה, וא"כ הו"א דגם פרה שחורה כשרה, כיון דבעיקרה ותולדתה היא אדומה, קמ"ל שתהא תמימה באדמימות, כלומר שתהא האדמימות נכרת ונראית ולא בלקותא ע"פ מראה שחור, ודו"ק. .
(שם)

אכן לצד שכל מצות התורה הם שכליות ושמעיות, שכליות שהשכל מחייבם כגון כבוד אב ואם גניבה גזילה אונאה רציחה וכדומה, שמעיות שבת כי בו שבת הבורא, יום טוב על הנס שנעשה לנו בהם, עבודה זרה שלא לעבוד זולת אלהינו כי הוא המוציא אותנו וגו' וכדומה לזה, וזה הוא טעם הנגלה, ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה ולאדם ראוי המשיג לקנות קנין התורה במ''ח דברים השנויים במשנת חסידים (אבות פ''ו) שאז מגלין לו רזי התורה שגילה ה' למשה בסיני, ומשה גם כן גילה לישראל בני דורו סודות הנסתרים וטעמי המצות ויסוד כל דבר:

זאת חקת וגו׳ ויקחו אליך פרה אדומה וגו׳.
ספרי פיסקא קכג: אליך שתהא גזבר לדבר וכשם שהיה משה גזבר לדבר כך היה אהרן גזבר לדבר.
ועיין בהך דתמורה דף כ׳ ע״א כה״ג שהפריש פרה וכו׳ ע״ש, חזינן דיש עליו גדר בעלים וכשיטת הירושלמי תרומות פ״א ומעשרות דגזבר כבעלים, ועיין בהך דבכורות דף כ״ה ע״א גבי הקדש וכו׳ ותוס׳ מנחות דף ע״א ע״ב ותמורה דף כ״ז ע״ב ע״ש בזה.

וענין עמוק זה והמשל ושוברו הראה ה' במעשה העגל, כי הוא גרם טומאת המת לפי שבמ"ת נעשו ישראל חירות על הלוחות חירות ממלאך המות (שמו"ר מא ז) ואין הפירוש שהיתה הכוונה לבטל המות לגמרי, אלא ענין חירות זה הוא דווקא ממה"מ, שלא ימותו כ"א בנשיקה ע"פ ה' ואז לא היו המתים טמאים כי כל עיקר הטומאה של המתים באה ממיתה שהיא ע"י מה"מ הבא מסטרא דמסאבא אבל המתים בנשיקה אין בהם שום צד טומאה שהרי ביום שמת רבינו הקדוש אמרו שבו ביום בטלה הכהונה (כתובות קג:, ועיי"ש בתוספות) כי לא היה שם טומאה על כן התירו לכהנים להתעסק בו, נמצא שבקבלת התורה נעשו בני חורין ממה"מ ובטלה הטומאה וע"י העגל שעשו חזרו לקלקולם והשליטו עליהם המה"מ ואם כן העגל גרם טומאת המת ע"כ תבא האם ותקנח צואת בנה להסיר הטומאה ע"י אפר הפרה וזה פירוש יקר.

ויקחו אליך. ללמד שפרה שעשה משה צריכה שיהיה אפרה בכל הפרות שיעשו לדורות ויהיה מעט אפר מפרה של משה:

אשר לא עלה עליה עול. אף עול שלא לעבודה כי עול של עבודה אצ"ל דידעינן בק"ו מעגלה. ושאר עבודות למד מק"ו ועי' בסוטה שם שטה אחרת כמש"ש דפליגי תנאי בזה:

ויקחו אליך. טעם אליך, שיעשה כן במדבר לשעה. ואחרי כן יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחקת עולם שיעשו כן לדורות, וכן (שם כז) ויקחו אליך שמן זית זך, וכמו שכתבתי שם.

אשר אין בה מום. בה מום פוסל ואין מום פוסל בעגלה ערופה ^טמפרש בגמרא דאצטריכא דרשה זו דלא נילף לעגלה ערופה בק"ו מפרה דאע"פ שאין השנים פוסלין בה מום פוסל בה, עגלה ערופה דשנים פוסלין בה שאינה כשרה רק בת שנתה כמבואר במקומו, אינו דין שיהא מום פוסל בה, קמ"ל. וע"ע בדרשה הבאה.
ודע דמבואר בע"ז כ"ג ב' דלפרה אדומה פסולה גם נרבעת ומוקצה לע"ז, ואע"פ דלא נתפרשו בפרשה. וטעם הדבר משום דמצינו שקורא הכתוב לפסולים אלו מום, בפ' אמור כי משחתם בהם מום בם, וכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים, יעו"ש (כ"ב כ"ה), ומכיון דכתיב כאן אשר אין בה מום ממילא כולל גם פסולים אלו, ודו"ק. .
(סוטה מ"ו א׳)

ובמה שלפנינו צוה ה' אליו שיסתום הדברים ויאמר להם הדבר בחוקה בלא טעם, והוא מה שהעיר אותנו באומרו וידבר ה' אל משה לאמר לישראל פירוש ומה הוא המאמר שצוה לו לומר להם, זאת חקת התורה פירוש מצוה זו היא חקת התורה כן צוה ה' לאמר לכם, וכאילו אמר הכתוב אשר צוה ה' לאמר לכם הוא זאת חקת התורה, ומתוך הדברים אתה למד שנאמר למשה דברים מוטעמים במצוה זו אלא שמה שצוה עליו לאמר הוא חוקה, ובזה לא יתבעוהו ישראל לומר להם טעם הדבר כיון שה' צוה עליו לומר הדבר בחוקה:

פרה. בת שלש (ועיין ברמב״ם פ״א מהלכות פרה ושם פסק כחכמים דאף בת ד' כשירה) וכל מקום שנאמר פר או פרים בני שלש הם:

אשר לא עלה עליה על. תניא, אין לי אלא עול, שאר עבודות מניין, ת"ל אשר לא עלה עליה עול – מכל מקום ^יעול ענינו עול לעבודה מיוחדה כגון לחרוש ולזרוע, ושאר עבודות הם סתם משאות, ואמר ת"ל אשר לא עלה עליה עול מכל מקום, ולא נתבאר ענינו היכי משמע מלשון זה הכל. ויתכן לומר ע"פ מ"ד בעלמא אשר רבויא הוא, כמו הכא בסוגיא, ובזבחים י"ח ב' ואידך נפקא ליה מאשר, ושם מ' א' דרשו רבוי מאשר, ובמנחות מ"ג ב' ור' שמעון מאשר נפקא, ועיין לפנינו בפ' תצא בפסוק אשר תכסה בה, וכן צ"ל כאן דמרבה מלשון אשר, ואף כי לא נתברר לנו טעם רבוי מלשון אשר, אבל הן כן הוא דעת חז"ל, והם היו בקיאים בשימוש הלשון והגיון המלות, ואנו בהמשך גלותנו הארוך והמטולטל נאבדו מאתנו הרבה מנעימות הטעם וההרגש הדק והיפה בלשון הקודש. , א"כ מה ת"ל עול – עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת עבודה ^יאר"ל עול פוסל בה אפילו הניח עליה באקראי בעלמא כגון להקל המשא מידו ולא לעבוד בה, ושאר משאות אין פוסלות בה אלא אם הניח עליה לעבוד בה, אבל באקראי בעלמא לא נפסלה. –
ובגמרא כאן איתא בענין למוד זה שתי דרשות, האחת היא זו שלפנינו, והשנית יליף בגז"ש עול עול מעגלה ערופה, מה התם פוסלות בה גם שאר עבודות דכתיב שם אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול, אף כאן שאר עבודות פוסלות בה, ומפרש שם למ"ד זה דגם לענין זה ילפינן מעגלה ערופה, מה התם אינה נפסלת עד שתמשוך כדכתיב שם אשר לא משכה אף כאן עד שתמשוך, ואנחנו העתקנו דרשה שלפנינו מפני שהיא נלמדת מגוף הלשון שבענין פרה, וגם מטעם שנבאר בהמשך דברינו כאן.
כי מבואר בסוגיא כאן, אמר רב יהודה אמר רב הניח עליה עודה [אוכף] של שקין פסולה, ובעגלה ערופה אינו פסול עד שתמשוך, ופריך מהא דתניא, עול, אין לי אלא עול, שאר עבודות מניין, נאמר כאן עול ונאמר להלן בע"ע עול, מה להלן שאר עבודות אף כאן שאר עבודות, וממקום שבאת, מה להלן עד שתמשוך אף כאן עד שתמשוך [ר"ל וקשה על רב דמחלק לענין משיכה בין פרה ובין ע"ע, והלא כיון דילפינן מע"ע לענין שאר עבודות דין הוא דנליף גם לענין משיכה שיהיה שוה בשניהם], ומשני, תנאי היא, איכא דמייתי לה לשאר עבודות בגז"ש מע"ע, ואיכא דמייתי מגופה דפרה, ומביא על זה הדרשה שלפנינו, וכונתו ליישב דרב דס"ל דבפרה לא בעינן משיכה לא ס"ל הגז"ש מע"ע לענין שאר עבודות, ורק יליף מהדרשה מגופה דפרה כמבואר לפנינו.
והנה כי כן אנו דקיי"ל דבפרה א"צ משיכה, בהכרח שעיקר הוא דלמודיה דרב לענין שאר עבודות הוא מגופה דפרה, כמו הדרשה שלפנינו, יען כי אם מגז"ש מע"ע הלא יתחייב להצריך גם משיכה, ולכן העתקנו אנו הדרשה שלפנינו ולא הגז"ש עול עול, כדי שלא תסתור הדרשה את הדין, כמבואר.
ואתה תחזה כמה קשים דברי הרמב"ם בפ"א ה"ז מפרה שפסק דבפרה לא בעינן עד שתמשוך, ועם זה הביא למקור הלמוד לענין שאר עבודות הגז"ש עול עול מעגלה ערופה, בעוד שכפי שבארנו אי הא לא קיימא הא, וצע"ג. ובתוי"ט פ"ב מ"ג דפרה הרכיב שתי הדרשות שבגמרא לאחת, בעוד שחלוקות ונפרדות הן, כמש"כ.
והנה איתא במשנה ד' פ"ב דפרה, עלה עליה זכר פסולה, ופי' הרע"ב דילפינן מעגלה ערופה דכתיב בה אשר לא עובד בה, כמבואר לפנינו שם ס"פ שופטים, יעו"ש. וכ"כ הרמב"ם בפ"א ה"ז מפרה, אלא שלשונו צריך תקון קצת, דמש"כ דכתיב אשר לא עובד בה, דמשטחות הלשון משמע דבפרה כתיב כן, וזה אינו כן, אלא בעגלה ערופה כתיב וילפינן לפרה מינה, וטעם למוד הפסול עלית זכר מלשון אשר לא עובד בה נבאר אי"ה בפ' שופטים.
ורש"י בב"מ ל' א' פירש וז"ל, עלה עליה זכר פסולה דכתיב אשר לא עלה עליה עול וכו', עכ"ל, ולא נתבאר איפה מצא למוד זה, וגם אין מבואר אם זה נקרא עלית עול, ולבד זה דברי רש"י שם אינם קשורים ודבוקים, כפי שיתבאר להמעין, וקרוב בעיני לודאי שיש איזה ט"ס בדבריו ואין להאריך כאן. .
(סוטה מ"ו א׳)

ובזה נתישבו הדקדוקים, גם נתישב למה לא הקדים מאמר דבר וגו' למאמר זאת חקת וגו' כי מאמר זאת חקת התורה היא מצות ה' על מצוה שיאמר לישראל שה' צוה לו שיאמר להם מצוה זו בחוקה, ומאמר דבר בא על עיקר המצוה מצות ה' לישראל, ולצד שיאמרו ישראל הרי העושה מצוה בלא ידיעת טעמה וסודה נחשבת המצוה כגוף בלא נשמה, לזה גמר אומר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה וגו' פירוש יקחו למה שאתה יודע ומכוין בדבר להיותך יודע סוד הענין ופלאיו ובזה תהיה המצוה נעשית שלימה במעשה ובמחשבה הצריכה, וכפי זה ידויק על נכון אומרו ויקחו בתוספת וא''ו בתחילת הציווי להם, שנתכוון לומר שמלבד הלקיחה עצמה שיקחו הפרה עוד יוסיפו שיכוונו בלקיחתה למה שאליך כאמור:

אדומה. דווקא וכל שאר המראות פסולות:

ואם תאמר תינח אותה פרה של אותו דור פרה שיעשו בכל דור ודור מה תהא עליה, אפשר שלא מכולן העלים ה' סודה אלא מכללות ישראל אבל למיוחדים שהם אהרן וכיוצא בו נמסרו סודותיה והם ימסרו למיוחדים הבאים אחריהם, או אפשר שבכל דור ודור יכוונו למה שידע משה, ומצאתי שאמרו במדרש (רבה כאן) וזה לשונם ויקחו אליך ללמד שכל הפרות שנעשו יהיו נקראים על משה, וצריך לדעת למה עשה ה' שינוי במצוה זו מכל המצות שתקרא על שמו, ולדברינו יש טעם נכון בדבר כמו שפירשתי:

תמימה. לפי שנאמר למטה אשר אין בה מום מה ת״ל תמימה אלא ללמד שתהא תמימה באדמימות ואפילו רק שתי שערות שחורות פסולה:

או יאמר על פי דבריהם ז''ל (שם) שאמרו שאומות העולם מונים את ישראל מה מצוה היא זו וכו', לזה בא מאמר הכתוב כאן ואמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר פירוש שיאמרו ישראל לאומות כשהן מקנטרים אותם ואומרים להם מה מצוה היא זאת וכו' יאמרו להם חקה חקק ה' עלינו לעשות ואין אנו מהרהרין אחריו, ולפי זה אפשר שהורשה משה לומר להם טעם המצוה וסודה אלא שלא יאמרו הטעם לאומות כשידחקו אותם בדברי קנטור מה מצוה היא זאת ומה טעם יש בה:

אין בה מום. למדין ג״ש מקדשי' דכתי' כל מום לא יהי' וכל המומין הפוסלים בקדשים פוסלים בפרה (משנה ג' פ״ב דפרה):

פרה אדומה וגו'. רואה אני כי כל סימניה מוכיחים על הדינים, אדומה כי הוא זה סימן תגבורת הדינים, תמימה באין שער שחור, וכן אמרו ז''ל (פרה פ''ב) ב' שערות שחורות פוסלות אותה, ולא שערותיה לבד אלא אפילו קרניה וטלפיה צריכים להיות אדומים, אבל שחורות ואין צריך לומר לבנות פוסלות, אשר לא עלה עליה עול כי העול ימתק הדינים בסוד מאמרם (ברכות ה.) יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם שהם בחינת הדינים, גם שריפתה באש הוא בחינת הדינים, ובהתקבצות הדינים באפר יעשו הברחה לטומאה הדבוקה באדם מהמת שגם היא אינה אלא רצועה רעה מצד יסורי המשפט:

ולזה אמר הכתוב זאת חקת התורה אשר צוה ה' וגו' ותרגומו דא גזירת אורייתא וכו'. כלומר כי גם החוקים והמשפטים הנאמר בתורה הנקראים גזירת אורייתא הנה כולם המה אשר צוה ה', הוי"ה הרחמים. שכל הדינים הם רחמים גמורים חסדים אמיתיים מהאל הטוב. ועל כן דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה וגו' להראות כי הדינים המה הטובים למאוד תכלית ההטבה עד שהיא מטהרת הטמאים. כי המקבלן באהבה ושב על ידיהם לבורא עולם יוטהר נפשו מכל וכל, יראה זרע יאריך ימים וגו' ויגיע לו כל הטובות. ואמנם זה שהיא מטמא את הטהורים גם כן מרמז על הנזכר. והיא כי האדם שמדמה בנפשו כי הוא טהור מכל וכל ואין עליו נידנוד עבירה מעודו. כשרואה שיסורין באין עליו אז ח"ו ידבר דברים אשר לא כן וידמה כי ח"ו הקב"ה עובר עליו הדין להענישו בחנם בלא דבר כי בא לו זה ממקרה טבע העולם ופגעיו. או על ידי רעת מזלו שנולד בו ממערכת השמים והכוכבים. כמו שמצינו באיוב בבוא אליו היסורין לא עצר כח לקבלן באהבה ולהאמין כי הכל בא מהשגחתו יתברך והצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה וגו' (דברים ל"ב, ד'). רק מאחר שהיה צדיק בנפשו מאוד, הכחיש ההשגחת אלהות להכנס תחת דעת אלו הפתאים פעם אחת כל ימי חייו לא יאמר זה כי מי המתפלספים לדבר סרה על ה' לומר כי מסר העולם תחת ממשלת המזל ומאורעותיו ומקרה פגעי העולם. ופתח לקלל יום הלידה וליל הריון כי אמר שלידתו והריונו במזל רעה גרם לו זה. עד שהוכיחו לו ריעיו כי האל לא יעות משפט וגו' אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם (איוב ח', ג'-ד') (וזה לא הועיל לו לגמרי כי הוא היה באמת צדיק גמור מעודו וידע שלא פגם כלל. עד שבא אליהו בן ברכאל הבוזי והגיד לו האמת שגלגולו גרם לו זה שהיה גלגול תרח ונתחייב ביסורין מאז כנודע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל. ועיין בזוה"ק פרשת פינחס שהאריך בזה כי כל מאורעות האדם כולם באין בהשגחה מלובש במקרה טבע העולם והכל לפי דעת תמים דעות ברוך הוא בערך האדם בגלגול זה או בגלגולים אחרים שעברו עליו עיין שם היטב ותבין). ובזה הם מטמאים הטהורים, אלו הטהורים בעצמם נטמאים מהדינים לחשוב דברים אשר לא כן, על ה' ח"ו. אבל מי שטעם טעם יראת בוראו יאמר זכיתי לבי וגו' ואיזה עבודה די לפני מלך גדול ונורא בזה כידוע. או כה יאמר הכתוב זאת חקת התורה דא גזירת אורייתא כנאמר כאשר ויקחו אליך שיקבלו דבריך שהודעת להם כאומרו והודעתי את חקי האלהים כנזכר אז הנה פרה אדומה שכל בחינת הדינים הנרמזים בפרה כולם תמימים הם וטובים אשר אין בה מום ודין כלל. כי מום הוא מספר אלהים כידוע אבל באמת שאין בהם בחינת הדין כלל כי אם הכל טובה וחסד כדבר האמור.

אשר. ריבוי לרבות כל דברים הפוסל בקדשים כגון יוצא דופן אתנן ומחיר. ובקדשים אתרבו כל הני מכל דבר רע פ' שפטים ובפרה פסוליה מריבוי דאשר:

וראיתי בספרי זוטא ופסקו רמב''ם בפרק א' מהלכות פרה אדומה אין לוקחין עגלה ומגדלין אותה שנאמר ויקחו וגו' פרה ולא עגלה עד כאן, ולפי מה שאמרנו שכל מעשיה הם בחינת המשפט יש טעם בדבר, כי שם פרה יגיד מספר הידוע למספר בחינת הדינים כידוע ליודעי חן, לזה צוה ה' שיקנו אותה כשיש בבחינת מספרה מספר אשר תכוון אליו, אבל אם יקנו עגלה קונים דבר שאין בו המספר אשר אנו צריכין לו, והגם שמגדלין אותה עד שנקראת פרה, אף על פי כן יקפיד ה' על שעת הקנין כדי שיהיו קונים דבר שהכוונה בו שהם רפ''ה דינים:

אין בה מום. פרט לעגלה ערופה שאין פוסל בה מום לפי ששוו שלא יעלה עליהם עול יכול אף במומים ישוו שניהם ת״ל אין בה. בפרה פסול מום ולא בעגלה ערופה:

אשר לא עלה עליה על. לפי שנאמר גבי עגלה ערופה אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל מניין לרבות אף בפרה פוסל שאר עבודות ת״ל אשר לרבות שאר עבודות א״כ מה ת״ל עול דווקא עול פסול אפילו לא עשה עם ההעלאה שום מלאכה ועבודה רק כשהעלה העול פסולה אבל בשאר עבודות אין פסול אלא כשעבד בה עבודה שלא לצרכה (עיין בסוטה דף מ״ו ע״א):

עלה עליה. לפי שבעגלה ערופה אין פסול עד שתמשוך בעול כמו שכתוב אשר לא משכה בעל יכול אף בפרה ת״ל עלה אפי' בהעלאה פסולה. עליה. למעט קדשים שאין פוסל בהם עבודה אפי' שכבר הם קדש ואעפ״י ששוין במומין:

זאת חקת התורה וסמיך ליה לעיל לא תחללו ולא תמותו לומר הא אם תחללו התורה תמותו, ד"א דכל בעל תורה העובר איזה עבירה הוי חילול השם, (ד"א לא תחללו ולא תמותו וסמיך לי' זאת חקת וגו' דבר אל ב"י וגו' לומר כי אם שמצות פרה הוא חקה שחקק הוא ית' וגזירה הוא מלפניו נעו מעגלותי' לא תדע ועמוקה משאול מה תדע, מ"מ אין זה חילול מאתכם ולא תמותו בו במה שאתם מדברים בה לב"י לדרוש בה טעמים ודברים דומים ומקובלים על הדעת קרובים אל השכל, וכאשר נהגו באמת כל המדרשים והפייט בעצמם שכל עוד שהפריזו מאד בהמנע ידיעתם והשגתה לעמוד על תכליתה, בו בפרק ובו במקום, הוציאו תיכף כמה מלין תילי תילין לצד עילאה ימללו ליתן בכל ענינים טוב טעם ודעת, משום דרוש וקבל שכר, ובפסיקתא איתא הכי, לכן נאמר זאת חקת התורה, חקה חקק הקב"ה ואין אתה יכול להרהר וכו', אלא מדרשות תוכל לדרוש בה כפי שהדעת סבולה עכ"ל, ואולי זה להם מסמיכות הזה כנז' או ביותר הניאות ממה דכתיב לאמר מיותר דכתיב שנית אשר צוה ה' לאמר, אלא לרמוז שהרשות נתונה לאמר בה טעמים ודרשים, ולכן האי לאמר בא בטעם אתנחתא לומר שמותר לומר בה מה שהדעת נוחה בה ומה שינוח בדעתו שהדעת סובלתו ומקבלתו):

ויקחו אליך פרה אדומה תמימה. כי לעתיד יגלה הש"י את כבודו לישראל בלי שום לבוש, כי עכשיו ג"כ נמצא זה החיים בעומק ישראל אך אינו בהתגלות רק בלבושים, והלבושים הם התורה והמצות שאין יכולים לבוא לעומק רצון השם יתברך רק ע"י התורה והמצות. וזה ויקחו אליך פרה הוא החיים כידוע, ולעת עתה נצטוו שהחיים יהיו בתוך לבושים היינו התורה והמצוות. אדומה תמימה, היינו תקופות מפורש בלי הפסק ובלי פגם, אשר אין בה מום היינו שטות שלא ימצא בשום מעשה, אשר לא עלה עליה עול, שלא היה שום יגיעה לישראל מעולם כמ"ש בזכריה [זכריה ד'] שני זתים מצוקים בלי שום יגיעה, וכ"ז הוא עתה כמוס בהתורה ומצות אבל לעתיד יראה הש"י זאת מבלי לבוש, כמו דאיתא (במדרש) [גמ' נדה ס"א:] מצות בטילות לעתיד לבא, ויראה הש"י שלא היה להם שום עול מאחר שהוא יתברך מנהיג אותם, אך שהיה בהסתר, וזהו פירוש שלא עלה עליה עול.

זאת חקת התורה בקיצור גדול דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים כו' ומכל גילוליכם אטהר אתכם. צריך ביאור י"ל דהנה הצמצום ית' שורש כל הגבורות והכוונה לצורך חסד להיות יכולים לקבל חסדו הגדול וגם שתהי' בחירה ע"כ לטהר מכל טומאה צריך לעורר מקור הגבורות שהוא להטיב במים חיים ע"י הזאה בורחים התפשטות שמשם בא הטומאה. וכן פרה כי פני שור מהשמאל. וכן פרה ע"י שריפה ואפרה ומים חיים מעורר המקור ונופל פחד על הסט"א ונטהר אדם ומהמקור הזה נטהר ג"כ האדם מכל חטא וסט"א בשורש מצוה זו. ע"כ בכל זמן קודם פסח קורים זה כי מתנוצץ אור יציאת מצרים תמיד לכל א' לפי מדרגתו לצאת מטומאה לטהרה ומי שהוא טהור (עולה) לעולם עליון יותר. ע"כ צריך קודם ברוחניות טהרת פרה בקריאת פ' פרה וכן בפ' חודש קרבן פסח. וזרקתי עליכם כו' כי מים טהורים הוא מקור התשובה ומחילת העוונות שהוא מהמקור הנ"ל של הבחירה הוא הצמצום כדי להטיב וזה וטהרתם כו' ומכל גילוליכם כו' כי כתיב עיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל כי [יש] קצת עבירות שמרגלים בהם ואין ניכר שהוא עבירה כי עבר ושנה נעשה לו כהיתר וכשבא מקור הטהרה משיגים גם זה שהוא עבירה דהיינו הסתכלות בנשים הוא עון פלילה וצדיק גדול החרים התלמוד וקרא אותו רשע על זה. וזה ומכל גלוליכם אטהר שלא לישא עיניו אל גלולי בית ישראל. וזה חקת התורה חוקה חקקתי הוא הצמצום ע"י זה גזירה גזרתי על שונאי ישראל וכן על הסט"א לבער כי הי' רק לצורך החסד והטבה להעיקר הוא אנחנו עמו אין לך רשות להרהר אחרי' פי' כי אין אדם ניצול מזה כ"א הגדולים כמו יחזקאל וכשבא המים טהורים ממנו ית' פסקה טומאה גם מה שנעשה כהיתר כבר שעבר ושנה כמו הרהור עבירה משיג ע"י זה שהוא אסור וזה אין לך רשות להרהר אחרי' פי' אחר מעשה פרה אתה יודע שאסור להרהר גם שמקודם הי' אצלך היתר וצריך להבין דברים אלו מאוד כי קצרתי מאוד והם עמוקים מאוד מאוד:

ויקחו אליך כי עתה אחר שנטמאו במתים הוצרכו לטהרה:

פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול. פרה היא נקודת החיים שמפרה ומרבה, אדומה היא גבורה ושמחה, תמימה היא באדמימות, שלא יהיה שום שטות במעשי ישראל כי כל שוטה הוא בעל מום, אשר לא עלה עליה עול, היא חרות מכל עול.

פר"ה אדמ"ה בגימט' הי"א רחוק"ה כמאמר שלמה ע"ה אמרתי אחכמה והיא רחוקה וגו' ובגימט' לכפר"ה:

אשר לא עלה עליה ע"ל, חסר ו' כתיב. על ו' דברים שפוסלין בה ומחסרין אותה מכשרותה דהיינו הניח עליה אפי' עור של סכין, עלה עליה זכר, דש בה, ומום, וב' שערות לבנות או שחורות, (ול"נ דחסר כתיב כדי שיוכל לקרותו על, לומר דלאו דוקא עול פוסל בה אלא כל שעל גבה לרצון בעלים):

ויקחו אליך פרה אדומה תמימה נ"ל בס"ד דאיתא בילקוט ראובני דתשעה פרות נעשו ממרע"ה ועד עתה והעשירית עתיד לשרוף אותה מלך המשיח בב"א יע"ש ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בישעיה וא"ו ורחק ה' את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ ועוד בה עשריה ושבה והיתה לבער והוא כי הטומאה מרחקת את האדם והטהרה מקרבת ומעת שפסק אפר פרה נתרחק האדם מפני שעובדים עבודת הקודש בטומאה שכולם טמאי מת הם וגם אין יכולים לעשות פלאות ע"י שמות הקודש מפני שאין משתמשין בשמות הקודש אם הם טמאים וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל לרבינו מהרח"ו ז"ל ולז"א ורחק ה' את האדם מחמת הטומאה הדבוקה באדם ואין נטהר ממנה ולכן ורבה העזובה בקרב הארץ דאין יכולים להשתמש בשמות הקודש כדי לתקן דבר זה אך הרחקה זו לא תהיה לנצח אלא ועוד בה עשריה שתעשה פרה העשירית ושבה והיתה לבער ע"י מלך המשיח בב"א נמצא עם זאת של מלך המשיח יהיו עשרה פרות לכך קראה כאן אדומה תמימה שהם עשרה אותיות כנגד עשרה הנז' אך כאן יש עשרה כפי המקרא שקורין אדומה מלאה בוא"ו אבל כפי מה שכתוב בס"ת אדמה בלא וא"ו הם תשעה כי באמת הם תשעה בכל זמן הרב הזה והעשירית נעלמת לכך אות וא"ו דאדומה ג"כ נעלם בכתיבה:

ויקחו אליך. מִשֶּׁלָּהֶם, כְּשֵׁם שֶׁהֵם פֵּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב לָעֵגֶל מִשֶּׁלָּהֶם, כָּךְ יָבִיאוּ זוֹ לְכַפָּרָה מִשֶּׁלָּהֶם: [רש"י בשם ר' משה הדרשן]

פרה אדמה. מָשָׁל לְבֶן שִׁפְחָה שֶׁטִּנֵּף פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמְרוּ תָּבֹא אִמּוֹ וּתְקַנֵּחַ הַצּוֹאָה, כָּךְ תָּבֹא פָרָה וּתְכַפֵּר עַל הָעֵגֶל (תנחומא): [רש"י בשם ר' משה הדרשן]

תמימה. עַל שֵׁם יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ תְמִימִים, וְנַעֲשׂוּ בוֹ בַּעֲלֵי מוּמִין, תָּבֹא זוֹ וּתְכַפֵּר עֲלֵיהֶם וְיַחְזְרוּ לְתַמּוּתָם: [רש"י בשם ר' משה הדרשן]

אדמה. עַל שֵׁם "אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע" (ישעיהו א'), שֶׁהַחֵטְא קָרוּי אָדֹם: [רש"י בשם ר' משה הדרשן]

לא עלה עליה על. כְּשֵׁם שֶׁפָּרְקוּ מֵעֲלֵיהֶם עֹל שָׁמַיִם: [רש"י בשם ר' משה הדרשן]

*זאת חוקת התורה ויקחו אליך אחז"ל אליך משל ציבור מ"מ בשלך אני רוצה יותר מבשלהם ונראה דהיינו חוקה כיון דבשלך אני רוצה א"כ ע"כ איננו כטעמו של ר"מ הדרשן לכפר על מעשה העגל דא"כ משה מאי עבודתי' אע"כ חוקה היא:

זאת חוקת מתרגם דא גזירת ועמג"א סוף הלכות תענית עיי"ש שהוא לשון גזירה וצער נראה למרע"ה הי' צער שהקב"ה גילה לו הסוד וכדכתיב ויקחו אליך לך אני מגלה ולאחרים חוקה ונוח הי' לו שלא ידע ממה שידע ולא לגלות לאחרים:

חוקת התורה בפייט דפ' פרה איתא אין להרהר על מה נחקקה כי כולם ניתנה בנשיקה ומייתי תוס' בפ"ב דע"ז דף ל"ד ע"א ע"ש ונ"ל ל"ד רמ"ד טעם פרה פשוט ומבואר יותר משאר חוקים שבתורה אלא שמצוה עלינו שיהי' המשפטים כחוקים וחוקים כמשפט בלי להרהר ולבקש טעם כי מאהבתינו את ה' אנו שומרים מצותיו והיינו שם שם לו חוק ומשפט והיינו זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמור שהיא חק אעפ"י שאינה חוקה ואו"ה מבקשים טעם למצות והיינו דכתיב ישקני מנשיקות פיהו ודרש שם פ"ב דע"ז חשוק פיך מלהרהר כי טובים דודיך מיין שהשתיקה יפה ליין (כדאיתא במתני' מנחות בשעה שהי' מוציאים מחביות יין לנסכים הי' הגזבר מקשקש לו ולא מדבר שהשתיקה יפה ליין) אמנם שמן תורק שמך כצלוחית של פלייטון שמתפרסם ע"י הורקה מכלי אל כלי ע"כ עלמות היינו או"ה אהבוך ע"י טעמי המצות לא כן אנחנו גם בלי התגלות טעמי מצות אנו אוהבים להקב"ה ומצוותיו והיינו אין להרהר על מה נחקקה הלא טעם יש בה ואינה חוקה כי כולם ניתנה בנשיקה לחשוק שפתיים ולא לשאול טעם:

זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמור יל"ד האי לאמור מיותר שכבר נאמר לאמור לפני זה ואחריו נאמר עוד דבר אל ב"י הנה רש"י פירש שטן ואו"ה מונין ע"כ כתיב חוקה גזירה היא וכו' וקשה מה תשובה היא זו הרי על זה יהי' מונין אמנם אין ספק כי כל המצות הם חוקים אפי' אותם שהם עדות וזכרון מ"מ נעו מעגלותיה לא תדע ומ"מ מצוה יש להסביר טעם לכל מצוה ומצוה לפי הפשוט הנראה ומ"מ נדע שיש גבוה על גבוה ומי בא בסוד ה' ועוד דע מה שתשיב לאפקורוס לדחותו בקש בכל האפשרי כדריב"ז שהשיב לצדוקי שאמר מרע"ה אוהב ישראל הי' וכו' ואמר לאויבי דחיתי בקש ופרה אדומה כיוצא בה שיש להסביר טעמו כטעם ר"מ הדרשן ושארי טעמים ואעפ"י שאינם מספיקים הרי הוא ככל התורה כולה וכשאו"ה מונין יש לדחותם בקש ואפשר בטעמים יותר מקובלים ממה שאנו יודעים בב"ח וכלאים אלא גז"ה בפרה אדומה שלא נדחה או"ה בקש ובשום טעם אלא נאמר לו שהיא חוקה ואין רשות להרהר ואעפ"י שהי' יותר טוב להסיר האונאה שלהם בטעם כ"ש מ"מ זה גופי' חק חקוק מלפניו שלא נאמר להם טעם אלא נאמר חוקה היא והיינו זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמור לאו"ה שהיא חוקה ואין רשות להרהר:

זאת חוקת התורה איתא במדרש הה"ד אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני וכשהיא רחוקה אז רחוקה ממני ונ"ל לבאר דהנה מצינו דפרה אדומה חק נפלא שהוא מטהר טמאים ומטמא טהורים והקשה תוס' מאי חוק הוא זה דלמא כך טבעתה של פרה אדומה לטהרה אלא עד הערב עדיין זה שהזה עליו הוא טמא והמטהר ונטהר שניהם טמאים עד הערב ונ"ל לתרץ קושיית תוס' דהרמב"ם פסק דאם אין לו ביום השביעי אפר פרה טובל בו ביום ואם יארע אפר פרה ביום ח' או ט' מזה וטהר מיד ואין צריך להמתין עד הערב אבל המזה טמא עד הערב והוא חק לפ"ז כשיש לו אפר פרה ביום ז' אין כאן חק כקושיית תוס' דשניהם טמאים עד הערב זולת כשאין כאן אפר פרה ביום ז' והזה ביום ח' או ט' אז הוא חק וזהו שאמר המדרש אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני וכשהיא רחוקה ממני היינו שאין כאן אפר בו ביום אלא רחוק ממנו האפר אז רחוקה ממני הטעם של פרה אדומה:

זאת חוקת התורה וגו' ולהלן הוא אומר זאת התורה אדם וגו' ויש לומר רש"י פי' דהאו"ה מונין את ישראל לאמר מה טעם יש בה יש לפרש דאדרבה הם סוברים כר"מ הדרשן דבא לכפר על חטא העגל ובזה מונין או"ה לישראל כדכתיב לשמצה בקמיהם וזה שמונין אותם מה טעם יש בה חטא העגל ולכאורה יש לדחות דברי ר"מ הדרשן איך אפשר לומר דפרה מכפר על חטא עגל הלא כבר במרה נאמרה פ' זו ואז לא הי' עדיין העגל אמנם גם בהיפך קשה איך אפשר שנאמרה קודם העגל הא קודם העגל לא מת שום אחד מיהו י"ל אם נגעו במתי גוים אלא דלקמן דכתיב זאת התורה אדם כי ימות באהל ובאהל אין הגוי מטמא דקיי"ל כר"ש לכצ"ל דבאמת פ' שניי' דזאת התורה באמת לאחר עגל נאמרה ויש לה טעם וא"כ א"ש זאת חוקת התורה באדם הנוגע די"ל דמיירי במתי עוע"ז וקודם העגל וממרה ניתן א"כ עכ"ח היא חוק בלי טעם אבל לקמן דמיירי בטומאת אוהל דשייך רק בישראל ולאחר העגל שייך למימר טעם הר"מ הדרשן ולכך אמר זאת התורה:

פרשת חקת
בפסוק זאת חקת התורה וגו'. ויש לדקדק הלא מצינן במה מצות שבתורה שגם בהם לא נתפרש הטעם ולא קרא אותם חקה ומה נשתנה מצוה זו. ויש לומר דאיתא דפרה היא לכפר על חטא העגל תבא אמו ותקנח וכו'. והנה איתא בדברי רבותינו ז"ל על הפסוק שם שם לו חוק ומשפט דמצות פרה אדומה במרה נצטוו. והנה בהיותם במרה עדיין לא חטאו בעגל ולא היה יכול לומר הטעם זה לכן קראה חוקה:

איתא במדרש על כל דבר היה שלמה המלך עליו השלום אמר טעמים כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ויש לפרש על זה האופן דודאי מצינו טעמים הרבה אף על מצות פרה אדומה כמו תבא אמו וכו' ועוד טעמים. רק שעיקר סוד טעמיה הפנימיים נעלם ולא נגלו רק למשה. אם כן נראה ששלמה המלך עליו השלום ודאי ידע כמה טעמים על מצות פרה אדומה אלא שסודה נעלם ממנו. והנה מכח שכתוב ויקחו אליך דרשו חכמינו ז"ל לך אני מגלה טעמה. מזה ידע שלמה שלא עמד עדיין בסודה משום דכתיב אליך דוקא למשה וכו'. והנה אחר שאמר טעמים בכל התורה כולה חשב שכבר עמד על אמיתיות הטעמים וכשהגיע לפרשת פרה אדומה אמר גם כן טעמים. והנה אחר שידע ששם גבי פרה אדומה לא עמד על הטעם הפנימי אם כן אף בכל התורה גם כן אפשר שעדיין לא עמד על פנימיות הטעמים. ואף שאמר כמה טעמים. הרי גם במצות פרה אדומה מצא ידו לדרוש כמה טעמים ועל הטעם הפנימי לא עמד. אם כן גם בכל התורה כולה אפשר שעדיין לא עמד בסודם רק שנדמה לו שעמד על סוד הטעמים כמו שנדמה לו גם כן שכבר עמד על סוד הטעמים של פרה אדומה. לכן אמר אמרתי אחכמה בכל התורה כולה. דהיינו שהייתי סבור שכבר עמדתי על סוד הטעמים. אבל כשהגעתי לפרשת פרה אדומה נודעתי שהיא רחוקה ממני. שגם טעמים של כל התורה הוא רחוק ממני. שלא עמדתי על סודן האמתיים. וזה שאמר כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה רצה לומר שמכאן נולד לו הספק:

במדרש ובילקוט כשעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שהיה יושב ואומר אליעזר בני אומר פרה בת שתים וכו'. ויש לדקדק מה הלשון של יושב ואומר. ויש לפרש על פי מה דאיתא בגמרא קשות בישיבה רכות בעמידה וכו'. אם כן יש לומר דהכי פירושו שמע קולו של הקב"ה אם כן כיון ששמע קולו היינו שלמד קשות ואם כן בודאי שהיה בישיבה דהא קשות בישיבה: