Comentario sobre Isaías סו:25

השמים כסאי. איני צריך לבית המקדש שלכם:

כה אמר ה', באמצע דבריו על ירושלים אשר תבנה ותכונן לעתיד, משיב פניו לעומת בני דורו, אשר חשבו כי המקדש מכפר על עונותיהם, וכי הורשה להם לעשות כל התועבות בלבד שירצוהו בקרבן, ושמן הנמנע כלל שיוחרב המקדש אשר בו יקריבו לפניו חלב ודם משיב להם, דעו. כי המקדש כולו ואף כי הקרבנות שמקריבים בו לה' הם נגד שכל האדם, מצד שלשה טעמים א. כי מתנאי רוחניותו שלא יתקומם במקום ולא יוגבל בגבול. ואף כי שנאמר ששוכן בבית בנו לו בני האדם, ועז"א הנה השמים כסאי והארץ הדום רגלי, דמהו כמלך היושב על כסא שופט ומנהיג ומצוה, כך מניע השמים ומשפיע משם ברכתו עד סוף ההשתלשלות שהוא הארץ ששם תכלית מסובביו, וא"כ איזה בית אשר תבנו לי כענין שאמר שלמה הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית אשר בניתי ב. שישכן ה' בבית מורה שהוא מתנענע וחסר לו מנוחה וזה לא יצוייר בחק האלהית, ועז"א ואיזה מקום מנוחתי:

השמים כסאי. עתה שב להוכיחם ואמר הלא השמים הוא מקום המכון לשבתי והארץ היא הדום רגלי ואחז במשל מבן אדם היושב על הכסא ורגליו יורדות לנוח על השרפרף:

הדום. ענין שרפרף הכסא הנתון תחת רגלי האדם כשהוא יושב וכן והשתחוו להדום רגליו (תהילים צ״ט:ה׳):

מקום מנוחתי. אינו סמוך, ור''ל איזה מקום, איזה מנוחתי, כי לא יתקומם במקום, וגם לא ינוח כי לא ינוע :

כה אמר ה'. עתה חזר להוכיח בני דורו הרשעים והוכיחם על דברי הזבחים עם מעשים רעים כמו שהוכיחם בתחילת הספר גם כן למה לי רוב זבחיכם וגו', אמר השמים כסאי, כלומר וכי סבורים אתם שהבית שאתם מביאים שם הזבחים שאני שוכן בו ושיכילני הבית כמו שמכיל הגוף אין זה כי הנה השמים כסאי והארץ הדום רגלי, כמו שאמר שלמה הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי אלא אני לא צויתי על הבית שאשכון אני בו ולא על הזבחים שאוכלם לא צויתי אלא כדי שיכינו ישראל לבם אלי ויהיה להם מקום מיוחד לבא שם להתפלל ולהעלות עולות וזבחים לעורר לבם לבער המחשבות הרעות ולשרפם כדמות הדבר הנשרף על המזבח אם כן אם אתם עושים הרע ובאים לביתי וזובחים לפני הפסדתם הכונה ואין זה מצותי ואין אתם עושים בזה רצוני אלא ההפך ואתם מכעיסים אותי בזה לפיכך אמר השמים כסאי, ומה שאמר כסאי לא שיהיה הוא יתברך גוף שישב בכסא אלא דרך משל כמלך שיושב על הכסא ורגליו בשרפרף ומצוה על עמו מה יעשו, והכסא באמת מכובד משרפרף לפיכך דמה השמים לכסא והארץ להדום רגלים שהוא השרפרף, וכל מה שבשמים ובארץ הוא סבה לכל והכל נעשה במצותו ובגזרתו מן העליונים על התחתונים:

כה וגו'. שב הנביא להוכיח הרשעים:

כה אמר ה' השמים כסאי וגו' איזה בית וגו'. אפשר דרמז השני בתים שבנה שלמה וזרובבל ועל ידי שהיו מעשה ידי אדם נחרבו כמ"ש רז"ל וז"ש איזה בית אשר תבנו רמז לבנין שלמה הע"ה ואיזה וכו' רמז לבית שני. ואת כל אלה ידי עשתה רמז לבית שלישי שהוא מעשה ידי יוצ"ר כב יכול. ובית ג' הוא כדי שיבואו דור המדבר דכתיב אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת וכי תימא דיש סברא דאמר קונם לבית זה ונפל אסור לז"א ויהיו כל אלה נאם ה' ואני היה בדעתי שיבואו לבית ג'. ואל זה אביט אל עני זה דור המדבר עם עני שלא ירשו הארץ ונכה רוח והיו לאחדים כמש"ה ויחן שם ישראל בלב אחד. וחרד על דברי שחרדו לשמוע אנכי ואמרו אם יוספים אנחנו לשמוע וכו' וראוים הם להביאם לעת"ל. א"נ אפשר במ"ש אלו ואלו דברי אלהים חיים והוו בה קמאי איך אפשר הטמא והטהור יחדיו ואסור ומותר כשר וטרף זכאי וחייב שיהיה הכל אמת. ובספר מהררי נמרים תירץ דלא יובן הדעת האמיתי אלא מתוך הפכו ונמצא דיש בו תועלת מיהא לסברא שאינה אמת. ומדברי רש"י בכתובות דף נ"ז משמע שטעמי הסברא יהיו אמת בהשתנות הנדון והרב כנה"ג הביא בכללים זה בשם מצא כתוב ולא זכר שהם דברי רש"י ז"ל. ורבני צרפת הביאם הריטב"א ז"ל אמרו שהם אמת ממש ונאמרו הכל למשה מסיני וההכרעה ביד חכמי הדור וכתב הרב מהר"ש אלגאזי ז"ל ביבין שמועה דזהו בעצם מאי דפריך פ"ק דעירובין וכי מאחר דאלו ואלו דברי אלהים חיים מ"ט הלכה כב"ה ומשני מפני שהיו ענותנין. ואמרו דכל מנייניה דרבי מן הצד כב"ה ואע"ג דהיו ענוים במאי דנפק חורבא דלא יגלו דעתם מפני המורא והכבוד בזה לא שייך ענוה ובזה נבא אל הביאור ויהיו כל אלה פי' אלה החקים והמשפטים כמשז"ל והפי' כל אלה כל הסברות ידי עשתה לאפוקי סברת ס' מהררי נמרים דהאחת לבד אמת והאחרת מועילה להבין האמת לז"א ידי עשתה. וכדי שלא נאמר כמ"ש רש"י ז"ל שהטעמים אמת לנדון אחר לז"א ויהיו כל אלה כל הסברות נאם ה' כדעת רבני צרפת. והשתא יקשה מאי דפריך הש"ס וכי מאחר דאלו ואלו דא"ח מ"ט הלכה כב"ה לז"א ואל זה אביט אל עני ונכה רוח שהיו ענותנין. וכי תימא הרי מחזיק עצמו לגדול דכל מנייניה מן הצד לז"א וחרד על דברי דנפיק מינה חורבא:

הנבואה הששה ושלשים תחלתה כה אמר ה' השמים כסאי וכו' עד סוף הספר. ויש בה ד' פרשיות: הראשונה, כה אמר ה' השמים כסאי: השנית, שמע דבר ה' החרדים אל דברו: השלישית, שמחו את ירושלם: הרביעית, כי כה אמר ה' הנני נוטה אלהי כנהר שלום: וראיתי לשאול בה ששת השאלות.

איזה בית. אשר הוא כדאי לשכינתי:

אי זה בית. מהו הבית אשר תוכלו לבנות לי שיהיה הגון לי לפי רוב גדולתי:

ואי זה מקום. כפל ענין במלות שונות:

השמים כסאי. ידענו כי כבוד השם מלא השמים והארץ, והטעם כי מן השמים תבאנה הגזרות על כל העולם כולו, כאשר תצאנה מלפני המלך בשבתו על כסאו:

השאלה הראשונה מה ענין הבית במקום הזה שאמר אי זה בית אשר תבנו לי, האם היו שואלים ישראל ממנו יתברך לבנות לו בית כמו שעשה דוד כאשר אמר לנתן הנביא הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון ברית ה' בתוך היריעה לשישיבם ככה כמו שהשיב לדוד האתה תבנה בית לשמי, והנה בפרשה של מעלה ייעד הנביא בירושת הארץ וברכת התבואה ואורך הימים ורבוי השמחה והתמדת השלום השקט ובטח עד עולם אבל לא זכר דבר מהבית לשישיבם עליו.

ואי זה מקום מנוחתי. כפל הדבר במ״ש:

הדום רגלי. כי ברשותי הוא ושלי, ואחר שהכל שלי, אי זה בית:

השאלה השנית בסתירה שנראת בכתובים האלה כי הוא אמר בתחלת דבריו ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי וזה יורה שהיו צדיקים וטובים, עוד אמר ותאר אותו שוחט השור מכה איש זובח הזה עורף כלב מעלה מנחה דם חזיר, ואיך יאמר על העושה זה שהוא חרד על דברי, וכבר דרשו בתנחומא (מובא באגדת בראשית יט, א) שוחט השור זה אברהם שנאמר ואל הבקר רץ אברהם מכה איש שהרג את נמרוד הוא נמרוד הוא אמרפל זובח השה אימתי כשהקריב את יצחק בנו שנא' אלקים יראה לו השה, אבל הדרש הזה אין ראוי לקבלו בפשט הכתוב כי איך יסכים עמו עורף כלב מעלה מנחה דם חזיר מזכיר לבונה מברך און כי האל יתברך קרא כל הדברים האלה שקוצי' כמ"ש ובשקוציהם נפשם חפצה.

ואי זה מקום. כפול בטעם:

השאלה השלישית באמרו שמעו דבר ה' החרדים אל דברו אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם למען שמי יכבד ה', ולא ידענו מה המה אלה האחים מנדים ושונאים שזכר ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא לג, א) דרש רבי יהודה ב"ר אלעאי החרדים אל דברו אלו תלמידי חכמים אמרו אחיכם אלו בעלי מקרא שונאיכם אלו בעלי משנה מנדיכם אלו עמי הארץ שמא תאמר פסק סברן ואבד סכויין תלמוד לומר ונראה בשמחתכם, שמא תאמר ישראל יבשו תלמוד לומר והם יבשו אומות העולם יבשו וישראל ישמחו. ע"כ. וגם זה דרך דרש הוא וסוף הכתוב מוכיח שאמר והם יבשו שחוזר לנזכרים בכתוב והם עצמם ז"ל דרשוהו על אומות העולם.

השאלה הרביעית באומרו וגם מהם אקח לכהנים ללוים אמר ה', ואם אמר זה על האומות הבאים לחסות תחת כנפי השכינה שיקח מהם להיות כהנים ולוים בבית ה' כמו שפירשו המפרש' או על ישראל עצמם שיביאו מהגולה שמכל אחד מהשבטים יקח לכהנים ולוים, יהיה זה בלי ספק שנוי גדול בתורת האלקים אשר בחר בשבט לוי לשרתו ולברך בשמו והזר הקרב יומת, והנה ירמיהו אמר (ירמיה לג, יז) כי כה אמר ה' לא יכרת לדוד איש יושב על כסא בית ישראל ולכהנים הלוים לא יכרת איש מלפני מעלה עולה ומקטיר מנחה ועושה זבח כל הימים, ואמר עוד כה אמר ה' אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הליל' בעתם גם בריתי תופר את דוד עבדי מהיות לו בן מולך על כסאי ואת הלוים הכהנים משרתי אשר לא יספר צבא השמים ולא ימד חול הים כן ארבה זרע דוד עבדי ואת הלוים משרתי אותי, שכל זה יוכיח שלעתיד לבוא מבית לוי וזרע אהרן ישרתו בבית המקדש ולא מזרע אחר.

השאלה החמישית באומרו כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה, והוא כי איך יתכן שלעתיד לבוא השמים יתחדשו בהיותם נצחיים וקיימים באישיהם ובלתי משתנים במין ממיני השינוי כי אם במצב, וגם מה ענין אומרו אשר אני עושה בלשון הוה כ"א אמרו על הבריאה הראשונה היה לו לומר אשר עשיתי, ואם אמרו על חדוש אשר יעשה בהם לעתיד היה ראוי שיאמר אשר אעשה בלשון עתיד לא אשר אני עושה בלשון הווה כאלו בכל יום הוא עושה אותם.

השאלה הששית באומרו והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה', והיא כי איך יתכן שכל בשר שהם בני אדם השוכנים במרחקי ארץ ובקצוות העולם יבאו לירושלם בכל חדש וחדש ומדי שבת בשבתו להשתחוות למלך ה' צבאות כי הוא בלתי אפשר כפי המנהג הטבעי, אף כי זכריה אמר (זכריה יד, יז) והיה כל הנותר מכל הגוים הצובאים על ירושלם ולחוג את חג הסוכות ואיך אמר ישעיהו שיבואו כולם מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו. והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות האלה כולם.

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא כי מפני שזכר למעלה שני מיני תשלומים ודינים שיעשה הקב"ה בעולמו אחד בישראל שידינם בחרבן ארצם ובגלות וישלם פעולתם אל חיקם ושאחר כך לא יגיעו להשחתה כוללת וכליון נמרץ כי ישוב ה' לשוש עליהם לטוב ושבו בנים לגבולם ויגיעום הצלחות וטובות רבות, והדין השני הוא שיעשה באומות עד שישלמו את נשיים, לכן באתה הנבואה הזאת והודיע בראשונה שגאולת עם ישראל ותשועתם בבואם לארץ לא יעשה אותו השם מפני שיבנו בית לשמו כי הוא אינו צריך מקום ולא ישב בבית אבל יעשה גאולתם כדי לרחם על ישראל שהם עם עני ונכה רוח וחרד על דברו ולכן היה ראוי שיגאלהו מצרתו, וג"כ לתכלית אחר והוא להעניש את האומות ולהחריבם כפי רוע מחשבות' שזכר ומפני מה שהחריבו עיר ה' והיכלו ושתו בשמים פיהם, ולכן יקבץ נפוצות ישראל ויחיה מתיהם כדי שישמחו על ירושלם כמו שהתאבלו עליה ואמנם לאומות יהיה באש ה' נשפט ורבו חללי ה', וביאר מי המה האומות אשר יפלו בזה החרבן ואמר המתקדשים והמטהרים אל הגנות ושהם יתקבצו ותהיה חרב איש באחיו ואש וגפרית ורוח זלעפות מן השמים והפליטים מהם ישובו אל ארצותם הרחוקות ויגידו אשר ראו ואז הנשארים בהם יביאו את בני ישראל מכל הגוים מנחה לה', ומאותם המובאים לגולה יקח לכהנים ללוים ושזה יהיה על כל פנים בגלות אבל יעמוד זרעם ושמם עד שיגאל' ואחר גאולת' לא ישובו עוד לחטוא, אבל מדי חדש בחדשו ומדי שב' בשבתו יבאו להשתחוו' לפני אמר ה' אם על גאולתם ופדות נפשם ואם על שלקח נקמתם מאויביהם כי הם יראו בפגרי האנשים הפושעים וגודל ענשם.

כה אמר ה' השמים כסאי וגומר עד שמעו דבר ה' החרדים. כמה בעיני יפלא דברי החכמים אשר פירשו הנבואה הזאת שאמרו שבא הנביא להוכיחם בה את בני דורו על דברי הזבחים בהיות מעשים רעים בידיהם מסכים למה שאמר בתחלת הספר למה לי רוב זבחיכם כי הנה כל הנבואות האלה שזכר הנביא בסוף ספרו היו על הגאולה העתידה ולמה ישוב למה שאינו מענינה שכב' דבר עליו בתחלת ספרו אבל אמתת כונת הנבואה ועניניה כולם הם על דבר הגאולה העתידה כאותן הנבואות כלן אשר קדמו וקשורה עם שלמעל' הוא כי לפי שיעד טובות רבות בגאולה העתידה חשש אולי יחשבו חושב שהיה רצון הקב"ה לגאול את ישראל לצרכו כדי שיבנו לו בית המקדש ותהיה ירושלם ביד עבדיו לנוס שמה ולהסיר מלבם המחשבה הנפסדת הזאת אמר שהוא יתברך אינו צריך לדירה ומקום אשר ינוח בו לפי שאינו יתברך בעל שיעור כמשפט כל מקומם, וזהו אומרו השמים כסאי אשר אני יושב עליך כמלך על כסא מלכותו שאין ספק שהכסא נבדל ממנו אבל הוא כלי מכליו מורה על גדולתו כן השמים בתנועתם מורים על גדולת ממציאם ויכולת מניעם הראשון יתברך, וכ"כ הראב"ע ידענו כי כבוד ה' מלאה השמים הארץ כי מן השמים תבאנה הגזרות על כל העולם כמו שתצאנה מלפני המלך בשבתו על כסאו, ואומר אני כי לבעבור שהמשיל השמים בכסא המשיל הארץ בהדום רגליו באומרו הארץ הדום רגלי רוצה לומר שרפרף והוא מושב קטן שמנהג המלכים לשום עליו רגליהם כשהם יושבים על כסא מלכותם, ורמז בזה שהשמים משפיעים בעולם התחתון ושם יתראו סבותיו שהמשיל בשם רגלי', ואחר שאין בעולם כולו כ"א השמים שהוא המקיף והארץ שהיא המרכז והשמים בערכו כמו הכסא והארץ כשרפרף הדום רגליו, איזה בית אשר יבנו לי לשיקוף בו ולא לבד הבית אבל גם ירושלם או מקום אחר איך ישוער שיהיה מקום שינוח בו כיון שזהו כולו ממה שבארץ אשר היא כולה הדום רגליו ואיך יקיף השרפרף אשר תחת הרגלים את האדון היושב על הכסא המקיף בכל, וכבר אמר על זה שלמה המלך ע"ה (מלכים א' ח, כז) הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית אשר בניתי.

נשוב אל דברינו. השמים. אמר ר' יוסי בר חנינא. ששם מים. במתניתא תני. אש ומים. ועל שם המים יקראו בלשון רבים. ואת הארץ. תשהכל רצין אליה. שנאמר הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר (קהלת ג כ). אמר את השמים ואת הארץ הקדים שמים לארץ. תנו רבנן בית שמאי אומרים שמים נבראו תחלה. ואחר כך ארץ. שנאמר את השמים ואת הארץ. ובית הלל אומרים ארץ נבראת תחלה. שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. אמר להם בית הלל לבית שמאי לדבריכם אדם בונה עליה ואחר כך בונה בית. שנאמר הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט ו). אמר להם בית שמאי לבית הלל לדבריכם אדם עושה שרפרף ואח"כ עושה כסאו. דכתיב השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיה סו א). וחכמים אומרים זה וזה יחדיו נבראו. שנא' אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו (שם מח יג). ר' תנחומא ב"ר אבא אמר בבריאה השמים נבראו תחלה. אבל בעשיה הארץ קדמה לשמים. וכן הוא אומר לפנים הארץ יסדת ומעשה ידך שמים (תהלים קב כו). לפיכך מספר מעשה הארץ תחלה. שנא' והארץ היתה תוהו ובוהו. שבמה שפסק בו התחיל לפרש. אמר ואת הארץ. והתחיל להזכיר האיך היתה הארץ לאחר שנבראת. אמר והארץ היתה לאחר שנבראת תוהו ובוהו. תנא תוהו זה קו ירוק. פי' תכלת ירוק שמקיף את כל העולם כולו שממנו יוצא חושך. שנא' ישת חשך סתרו וגו' (שם יח יב). ופי' תוהו דבר שתוהה בני אדם. בוהו אבנים מפולמות המשוקעות בתהום שמהן יוצאין מים. שנא' ונטה עליו קו תהו ואבני בהו (ישעיה לד יא). והוא דבר המבעית את האדם. כי היו המים על כל הארץ והחשך עליהם. כי החשך מן הארץ יוצא. כי הארץ תחתיה כולה חשך. ועם הארץ נברא החשך והוא החושך את האדם מלכת.

א. כה אמר ה' השמים כסאי וגו' איזה בית וגו'. אפשר דרמז השני בתים שבנה שלמה וזרובבאל וע"י שהיו מעשה אדם נחרבו כמשז"ל וז"ש איזה בית אשר תבנו רמז לבנין שלמה הע"ה איזה מקום וכו' לבית שני. ואת כל אלה ידי עשתה רמז לבית ג' שהוא מעשה ידי יוצ"ר כב יכול. ובית ג' הוא כדי שיבואו דור המדבר דכתיב אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת וכ"ת הא יש סברא דאמר קונם לבית זה ונפל אסור לו"א ויהיו כל אלה נאם ה' ואני היה בדעתי שיבואו לבית ג' וכמ"ש בס' הקטן ראש דוד פ' ואתחנן ואל זה אביט אל עני ד"ל עם עני דור המדבר וחרד על דברי שקבלו התורה וחרדו שלא יוכלו לשמוע כל הדברות מפי כמ"ש אם יוספים אנחנו לשמוע וכו' וראוים הם להביאם לעת"ל כי הם דור דעה.

כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי. יובן בס"ד דידוע בענין פגם אותיות א"י משם אדני בסוד א"י הבל אחיך וכתב הרב גנזי יוסף ז"ל שאותיות ד"ן דשם אד"ני הם גבורות ואותיות א"י הם חסדים וצריך שלא יתפרדו כלל כדי שיתמתקו הגבורות בחסדים תמיד ובזה פי' הרב ז"ל שם מאמר התנא אל תהי דן יחידי וכו' ע"ש ונמצא שעיקר הבנין והתיקון הוא למעלה שיתחברו החסדים עם הגבורות וימתקום וז"ש כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי וא"כ איני צריך לשום בנין גשמי ואמנם עיקר הבנין שתבנו הוא בנין הרוחני והוא א"י רמז לאותיות א"י דשם אד"ני שנעשה בהם פגם שצריך לתקנם ולחברם בשם הנה זה הבית העיקרי אשר תבנו לי כי אלו הם הצריכים בנין שעל ידי הפגם נתפרדו וצריך לחברם תמיד חיבור עצמי ושלם ואמר עוד ואי זה מקום מנוחתי והוא כי בכל דבר קדושה יש בו ב' בחינות חיצוניות ופנימיות ולכן רמז הדבר בכפל א"י זה בית וכו' וא"י זה מקום וכו'. או יובן שאמר א"י זה מקום מנוחתי לרמוז בזה י"א סמני הקטורת שהם בחי' אורות נשגבים וצריכים תיקון ובירור ומיתוק כנודע וזהו וא"י רמז לי"א סמני הקטורת שאתם מבררים ומתקנים זה הוא מקום מנוחתי שיהיה בהם מנוחה:

ואת כל אלה. השמים והארץ ידי עשתה זאת אשר צימצמתי שכינתי בתוככם בהיותכם נשמעים לי לפי שכן דרכי להביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי אבל עתה אין לי חפץ בכם שהרי שוחט השור הכה את בעליו וגזלו ממנו לפיכך זובח השה דומה לפני כעורף את הכלב והמעלה את המנחה הרי הוא לפני כדם חזיר והמזכיר לבונה מקטיר לבונה כמו אזכרתה (ויקרא ה) והיתה ללחם לאזכרה (שם כד):

המתקדשים והמטהרים וכו' עיין מ"ש בעניותנו בספרי הקטן פני דוד פ' שמיני בס"ד ושם כתבתי אשר ביארו רבני קושטא בפ' זה ביאור יפה ע"ש ומשם באר"ה בא"ר מים חיים:

ואת, ג. שיבנו לו בית לשבתו מורה שחסר לו דבר עד שיבקש מיציר כפיו ימלאו חסרונו ואיך יצוייר זה אצל ה' הלא ואת כל אלה ידי עשתה ועי"כ ויהיו כל אלה, בין ראשית המעשה אנכי עשיתים, בין שיתקיימו סוגיהם ומיניהם הוא רק על ידי, שעל ידי הם היו ומתקיימים, נאם ה' ר"ל כל זאת אמר ה' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח מי שהוא עני בחיצוניותו ונכה רוח בפנימיותו שרוחו נשברה ובכ"ז הוא חרד על דברי לשמוע בקולי, זה היה תכלית המקדש והקרבנות שנחת רוח הוא לפני שאמרתי ונעשה רצוני, לא הקרבן עצמו הוא המבוקש רק מלאות רצוני וההכנעה שמראה האדם לפני במה ששומע אל דברי:

ואת כל אלה. אף השמים והארץ אינם קדומים כמוני כי ידי עשתה אותם:

ונכה. ענין שבור וכתות כמו ונכאה לבב (תהלים קט):

ואת כל אלה. ולא תחשבו לפי שאמרתי השמים כסאי והארץ הדום רגלי כי הם קדומים כמוני לא כן אלא אני הקדמון לבדי וחדשתי ועשיתי את כל אלה השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה:

ואת וגו'. והנה טעם אחר כי הוא ברשותי ושלי, כי זה הכסא וההדום אני עשיתים:

עוד אמר ואת כל אלה ידי עשתה רוצה לומר כ"ש שגם אותם השמים שהם כסאי והארץ שהיא הדום רגלי כל אלה ידי עשתה אותם והם נבראים אחר האפס המוחלט. וא"ת קודם בריאתה לא הייתי צריך אליהם אף כי לבית המקדש, ולפי שאמר בהם ידי עשתה ביאר שדבר בהם בלשון בני אדם אבל כפי האמת לא נעשו ביד כי אם במאמר הש"י כמו שאמר בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לג, ו), ועל זה אמר ויהיו כל אלה נאום ה' רוצה לומר כשהיו כולם בנאומו ובמאמרו לא ביד. ובפסיקתא רבתי (פ"ד, א) ואת כל אלה ידי עשתה אתה מוצא שנים עשר חודש בשנה י"ב מזלות ברקיע י"ב שעות ביום י"ב שעות בלילה בזכות מה בזכות כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, וכן אליהו כשבא להקריב את ישראל תחת כנפי השכינה נטל י"ב אבנים ובנה מזבח. ע"כ. והיוצא מזה כולו הוא שאי אפשר לומר שתהיה לצרכו כדי לבנות לי בית אבל היא באמת כדי לרחם את ישראל בגלות וזהו שאמר ואל זה אביט אל עני ונכה רוח שהוא ישרא' שבצרות הגלות הוא עני ונכה רוח ועכ"ז הוא חרד על דבר ה' שהיא התורה כדי לשמר' ושלא לעבור עליה, וגם כן אעשה זה כדי להנקם מתועבות הגוים ההם בכל פגוליהם שכל אחד מהם הוא (ג) שוחט השור לגנבו ומכה את בעליו כדי לגזלו ממנו, וכן זובח השה רוצה לו' שוחט השה ואכלו בגנבו אותו מן העדר ועורף הכלב ששומר העדר כדי שלא יחרץ לשונו נגדו, וכן מעלה מנחה דם חזיר רוצה לומר שמעלים אלו לאלו מנחה מדם החזיר כאלו היה דבר משובח והיה פגול מצד היותו דם ומצד היותו חזיר, וגם מזכיר לבונה בבית תפלותיהם בהיותו מברך און ומתפלל תפלת שוא, ואין ספק שכל זה על בני אדום נאמר שהם בבית תפלותיהם מקטרים לבונה לא ריח אחר, ומזכיר הוא מלשון אזכרתה וברכתו ותפלתו תהיה און שוא ודבר כזב.

ויהיו כל אלה. ואח״ז היו כל אלה אבל אינם קדומים כמוני:

וחרד. ענין מהירות רב וכן ויחרדו זקני העיר לקראתו (ש״א טו):

ויהיו כל אלה. אני עשיתים והיו כמו שצויתי ועם כל זה שאני רם על כל רמים אני מביט אל השפלים והענוים והחרדים אל דברי לקיים מצותי אף על פי שאין מקריבין קרבן מי שאינו חוטא אין צריך לקרבן אבל המקריבים קרבן ומעשיהם רעים אין קרבנם לרצון אבל הם לעון ועל זה אומר:

ויהיו כל אלה. דבק עם ידי עשתה:

ואפשר לפרש שסיפר בגוים שתי גנויות האחד אכזריותם על ישראל ועל זה אמר שוחט השור מכה איש, ומלכות יוסף נקראת שור כמו שאמר בכור שורו הדר לו (דברים לג, יז) ולכן עשה ירבעם העגלים, ולפי שהיה אומרו שוחט השור מאמר המשליי לכן ביארו באומרו מכה איש שהוא הנמשל בענין שוחט השור, וכן זובח השה הוא נאמר על שה פזורה ישראל שהיו מרבים חלליהם, ואחר שזכר הגנו' הזה זכר הגנו' השני והוא מטומאתם ומעשיהם הרעים. וזהו אומרו עורף כלב שהרצון בו שעורף הכלב לאכלו ומעל' מנח' דם חזיר כמו שפירשתי. והוא ע"ד אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר (לקמן יז), ולפי שיוכלו האומות לומר שאין עליהם חטא במה שהרעו לישראל לפי שהקב"ה הביאם בגלות וגם במאכליהם לא היו נזהרים ולא צוה אותם עליהם, לכן השיבם השם גם המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפצה רוצה לומר הנה מה שהרעו לא עשו אותו במצותי ובמאמרי אבל המה בבחינתם עשו אותו גם אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, ועל זה אמר גם המה בחרו בדרכיהם שמפני בחירתם הרעה עשוהו וכנגד הגנאי השני מגלוליהם אמר ובשקוציהם נפשם חפצה, אבל כמו שהם בחרו בדרכים הרעים ההם (ד) גם אני אבחר בתעלוליהם והוא רמז לנקמות ולחרב אשר יביא עליהם והוא מלשון אזכור מעללי יה (תהלים עז, יג), ורוצה לומר אבחר בעלילות שאעשה בהם ומגורותם אביא להם שהוא החרב והרעב שהם יראים מהם, ואמר שאין ראוי להם להתנצל באומרם שלא צוה להם הקב"ה תורה ולא אסר להם המאכלות האסורות לפי שכמו שאמרו חכמים ז"ל (עו"ז ב, ב) על ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו' (דברים לג, ב) שחזר על כל האומות שיקבלו את התורה ולא רצו לקבלה, ולכן זכר שעיר ופארן לפי שכל האומות כולן נכללות באדום וישמעאל, והענין שהם עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור ואפילו שבע מצות בני נח שנצטוו בהם לא קיימו אותם ועל זה אמר יען קראתי ואין עונה וגם אין להם להתנצל במה שעשו כנגד ישראל באומרם שמה' היתה זאת להענישם לפי שהם לא שמעו דבר ה' על ישראל והוא אומרו דברתי ולא שמעו, אבל בבחירתם הרעה כמו שאמר ויעשו הרע בעיני כלומר להכעיסני ולמרות עיני כבודי ובדברים ובשקוצים אשר לא חפצתי בחרו המה. ובזה הותרו השאלו' ראשונ' ושניי'. והר' רבי אברה' בן עזר' פירש שוחט השור על ישראל שהיו זריזין בקרבנות והיו עם עושין כל העבירות לכן אמר שהשוחט השור לקרבן לה' היה מכה איש וגו' ואין סגנון הפרשה סובלו.

ואל זה אביט. ועם שאני רם על רמים עכ״ז אביט ואשגיח בשפלים אל העני ואל מי שרוחו נשברת בעבור הצער והיגון ואל החרד על דברי לעשותם וכאומר אבל לא על המקריבים קרבנות ולבם רחוק ממני:

ואל זה אביט. הטעם אף על פי שהשמים כסאי, אביט אל עני ונכה רוח וטעם אביט אשים עיני עליו, והנה הפך אעלים עיני מכם (ישעיהו א' ט"ו):

ב. שוחט השור וגו'. יש מי שפירש במשז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר שצריך כח גדול להעלות ניצוצי הקדושה מחי למדבר. ואם יש נפש חוטא שם במקום תקון יעשה לו קלקול וז"ש שוחט השור והוא ע"ה ופושע הו"ל כאלו מכה איש המתגלגל בתוכו ועושה לו נזק במקום תקון.

כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי. יובן בהקדם מה שתמה חכם אחד מחכמי העולם על מרכז הארץ שהוא קטן לערך הבורא יתברך. היות דג' יסודות מקיפין את מרכז הארץ ולמעלה מהם מערכת המשרתים מתנועעין בשבעה גלגלים ומקיפין כל הד' יסודות. וחמה א' מז' המשרתים הוא גדול ק"ע פעמים ממרכז הארץ ולמעלה מהן גלגל המזלות וגלגל החוזר בכל כ"ד שעות. וכולם קבועים ברקיע השני ולמעלה מהן חמשה רקיעים רוחניים אשר אין סוף וחקר לגדולתם. והבורא ית' הוא עילת כל העילות ומלא כל הארץ כבודו ולמה ברא הקב"ה מרכז הארץ כ"כ קטנה. אמנם נראה דידוע דיותר נבחר מעשה אומן בעשותו כלי קטן ויש בו כל הצריך לו. מבעשותו כלי גדול והכין בו כל הצורך לו. ויותר מתפאר בעשותו כלי קטן. ולזאת הסיבה ברא הקב"ה את העולם השפל קטן ואעפ"כ הוא שלם בתכלית השלימות כדי להשתבח בו. ואולם צריך להבין איך השרה הקב"ה שכינתו בבהמ"ק שהיה כ"כ קטן. אמנם נראה היות דבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו שהוא מצמצם שכינתו במקדש. וכן אמר שלמה בתפלתו הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי בנה בניתי בית זבול לך למכון שבתך מטעם דבמקום גדולתו וכו' וכן אתה מוצא שהשכינה שורה באיש עני ונכה רוח. וכן הקב"ה חשק בישראל כי הם המעט מכל העמים וישראל לא תואר ולא הדר להם נבזים וחדל אישים המה ואפ"ה חשק הקב"ה בהם וכל זה לפי דבמקום גדולתו וכו'. וז"ש הנביא השמים כסאי והארץ הדום רגלי והיינו שמלא כל הארץ כבודו וא"כ איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי ואת כל אלה עשתה ידי והן השמים ושמי השמים לא יכלכלוני ועם כל זה צוה הקב"ה לבנות בית למכון שבתו לפי דבמקום גדולתו שם הוא ענותנותו וז"ש ואל זה אביט אל עני ונכה רוח כנ"ל וק"ל. באופן אחר נראה לפרש הפסוק דאי' במגילת איכה בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב הרס בעברתו מבצרי בית יהודה והנה למה שינה הנביא במאמרו כאן את כל נאות יעקב ואח"כ אמר מבצרי בית יהודה והענין הוא דאי' גדול יהיה כבוד הבית האחרון יותר מן הראשון והן כבר צווחו חלילה שזה יהיה הבית האחרון דהלא בית ג' שיבנה במהרה בימינו הוא בית אחרון. והנה באמת התי"ט משני דאחרון שייך לומר נמי אשני כמ"ש והיה אם לא יאמינו לקול האות וכו' ע"ש אבל כל הנ"ל איננו שוה מפני מה אמר הנביא בזה הלשון שיכולין ח"ו לבא לידי טעות. ואמ"ו זצלה"ה דהנה ידוע מ"ד דבבית שני לא שלטה יד האויב כדאי' במדרש שהיה אחוזת עינים שהיו סבורין שהם שרפוהו אבל באמת אינו כן אלא טבעו בארץ שעריה והנה כל דבר הבלוע יוצא וצומח ממקומו אחר כמה שנים ובאמת ה"נ כן שלעתיד לבא הבית השני שנטבע בארץ עתיד לצמוח וזה יהיה בית ג' ושייך שפיר לומר אחרון שזה הבית יהיה בית אחרון. וא"ש נמי מה שיש להקשות הלא בבית שני לא היתה השכינה שורה וכדאי' דהיה חסר ה' דברים ואיה מקום כבודו יותר מן הראשון. ולפי הנ"ל ניחא שזו היא כבודו שהוא עתיד לחזור משא"כ בית ראשון נשרף במקומו ואין רשומו ניכר והבית ראשון נקרא בית יהודה לפי דיסדוהו מלכי יהודה ומלכותם היה נכונה בימי בית ראשון. אבל בית שני יסדוהו כל ישראל כשעלו מן הגולה ולא היה מלך כלל לכן נקרא נאות יעקב זהו צפון עד ביאת הגואל ב"ב. וז"ש בלע ה' וכו' ר"ל שבלע הקב"ה את הבית שני הנקרא נאות יעקב והיינו לפי שעה ולא החריב ממש ועתיד לעלות. ואולם הרס בעברתו מבצרי בית יהודה היינו בית ראשון שנהרס ממש ונשרף וזהו נקרא בית יהודה. ואולם באמת למה יהיה כן היות לפי שהקב"ה מביט אל עני ונכה רוח וזה הבית שני היה עני בימי קיומו שלא היה בו השראת השכינה וגם לפי שבית הראשון אשר בנה שלמה היה מצופה בזהב ובעלי אלמוגוים וכל מיני יפוי מרוב עושר אשר אסף דוד. ואולם בית שני בנו ישראל כאשר עלו מן הגולה בעצי ארזים לבד והיו דלים ולכן עתיד הוא לחזור. וזהו מאמר הנביא כה אמר ה' השמים ר"ל הבית ראשון שהיה דומה לשמים שהיתה בו השכינה כסאי. והארץ היינו בית שני שלא היה בו אלא חומר הדום רגלי. ושואל הנביא איזה בית אשר תבנו לי כלומר מי הוא זה שעתיד לחזור לנו ואומר ואל זה אביט אל עני ונכה רוח דהיינו הבית שני כנ"ל וא"ש וק"ל. וצריך להבין איך אמרי' דהשכינה לא היתה שורה בבית שני לפי דהיה חסר ה"א אחרונה מן השם של ד' כידוע. הא כתיב מחוץ לפרוכת העדות יערוך לימד על נר מערבי שהיה עדות שהשכינה שורה בישראל. ואיתא ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק לא כבתה נר מערבי וא"כ עדות היא ששכינה שורה וא"כ איך אמרינן שאין השכינה שורה בבית שני. ונראה לומר דהנה מקום המקדש היה מיוחד להשראת שכינה וגם ישראל הם מוכנים להשראת שכינה בתוכם כי הם זרע בירך ה'. אמנם אם ישראל אינם טובים במעשיהם השכינה שורה במקום המקדש ובבית ראשון לא היו ישראל כשירים והשרה שכינתו במקדש אולם בבית שני היו ישראל כשירים וטובים במעשיהם השרה הקב"ה שכינתו ביניהם. וז"ש הגמ' שנר מערבי עדות הוא לישראל שהשכינה שורה בישראל דייקא אבל לא במקדש שהיה חסר ה"א כנ"ל וא"ש וק"ל. או יאמר עפ"י מ"ד דבקשו לבנות המקדש בראש ההר אמר להם דוד שיבנו אותו בשיפוע ההר דכתיב ובין כתפיו שכן ועל דבר זה נטרד דואג האדומי ותמוה ונראה דיש להבין איך נסתפקו חכמי ישראל אם יהיה בראש ההר או בשיפוע והלא מקדש שלמטה מכוון נגד מקדש שלמעלה. ובלי ספק שידעו חכמי ישראל לכוון נגד מקדש שלמעלה. ונראה דודאי מקדש שלמטה מכוון כנגד מקדש שלמעלה. אולם על זה נסתפקו דמקדש שלמעלה נקראת כסא ומקדש שלמטה נקראת הדום רגליו של שכינה. וידוע דמקום השרפרף תמיד מעט רחוק ממקום הכסא לכן נסתפקו. והשיב להם דוד בין כתפיו שכן דהיינו בשיפוע ההר. ועוד יש ליתן טעם לפי דבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותונו ואלו היה בראש ההר היה כעין גאוה. והקב"ה התורה על הר סיני הר נמוך מכל ההרים משום דבא גדולתו וכו'. ולכן אמר דוד שלא יבנו בראש ההר אלא בשיפוע להורות ענותנותו. וידוע דדואג היה מתגאה ומתהולל בדעתו והיה גדול דעה וכשראה שאין הקב"ה חפץ בגאוה נטרד מן העולם. ונוכל לומר דזהו כוונת הפסוק השמים כסאי הוא מקדש שלמעלה והארץ הדום רגלי הוא מקדש שלמטה אם כן איזה מקום מנוחתי ר"ל באיזה מקום בראש ההר או בשיפועו לזה אמר ואל זה אביט אל עני ונכה רוח לפי דבמקום גדולתו וכו' לכן נבנה בשיפועו לזה אמר ואל זה אביט אל עני ונכה רוח לפי דבמקום גדולתו וכו' לכן נבנה בשיפועו וק"ל:

ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה'. יובן בס"ד ר"ל שהגם שתמצא במקראות שאני אומר על כל אלה המה העולם ומילואו ידי עשתה שהוא לשון עשיה שנופל על דבר הנעשה בידים הנה אין זה כי אם לשכך את האוזן דבאמת לא ברא הקב"ה את העולם ומילואו במעשה כי אם בדבור דוקא וזהו ויהיו כל אלה נאם ה' ר"ל מה שנתהוו כל אלה הבריות בעולם הוא מכח נאם ה' כי בדבר ה' שמים נעשו והארץ וכל אשר עליה:

מברך און. מברך אותי בתשורת אונס מברך און מתשיר אונס זהו פירושו ולשון ברכה נופל בתשורה שהיא להקבלת פנים כמו קח נא את ברכתי (בראשית ל״ג:י״א) עשו אתי ברכה וצאו אלי:

שוחט, אמנם אתם שאתם מביאים קרבנות ועודכם ברשעכם ואינכם שבים לפני, דעו כי בין מי שהוא שוחט השור לקרבן, או מי שהוא מכה איש לרצוח נפש, בין מי שהוא זובח השה לקרבן ובין מי שהוא ערף כלב וכן בין מי שהוא מעלה מנחה לקרבן או כנגדו מי שהוא מעלה דם חזיר לע"ז, או מי שהוא מזכיר את ה' ע"י לבונה שמביא, או מי שמברך און את הע"ז דעו כי שני אלה הקצוות שוים בעיני, כי גם אלה הראשונים שהם שוחט השור, זובח השה, מעלה מנחה, מזכיר לבונה, הם בחרו בדרכיהם, הדרכים שהם חושבים לעבוד אותי בהם, אינם עושים מצד מצותי רק מצד בחירתם, כי אנכי איני רוצה בקרבנות כאלה בלא תשובה והכנעה לפני, וכן הצד השני שהם מכה איש עורף כלב וכו' בשקוציהם נפשם חפצה (וכבר באר החוקר שלא יתכן לאמר שהאדם בוחר ברע רק שחפץ בו, כי הבחירה הוא בעזרת השכל, ולכן אמר בחרו בדרכיהם הטובים ובשקוציהם נפשם חפצה לא בחירה)

שוחט השור. ר״ל כי קרבנות הרשעים אינם מקובלים לפני והשוחט את השור הרי הוא כאילו מכה איש כי דם יחשב ולא לרצון:

עורף. ר״ל כורת עוף והוא אחורי הצואר כמו ואם לא תפדה וערפתו (שמות י״ג:י״ג) מזכיר. כן נקרא הקטרת הלבונה כמ״ש והיתה ללחם לאזכרה (ויקרא כ״ד:ז׳):

בחרו, חפצה. בחירה מצד השכל, וחפץ מצד הרצון לבד :

מכה איש. הכ"ף בצירי לא בסגול:

שוחט השור. אמר מי שישחוט השור להקריבו לפני והוא ברשעו הרי אני חושב אותו בשחטו השור כאלו מכה איש ומת, וכן זובח השה להקריבו כאלו ערף כלב להקריבו לפני, וכן מעלה מנחה לפני כאלו מעלה דם חזיר לפני שהם כמו הכלב והחזיר טמאים, וכן מזכיר לבונה כאלו מברך און ודבר שוא לפני כלומר גזל שהוא און ושוא:

שוחט וגו'. הטעם כי אביט אל חרד אל דברי, לא אל המקריבים עולה, ומעשיהם רעים, והנה שוחט השור כאילו יכה איש, הטעם דם יחשב, כי אין העולה קרבן כהוגן, או יהיה מכה איש לא מכת מות רק מכת פצע וחבורה:

שוחט השור וכו'. יש מי שפירש במשז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר דצריך כח גדול להעלות ניצוצי הק' מחי למדבר ואם יש נפש חוטא שם במקום תקון יקלקל וז"ש שוחט השור והוא ע"ה ופושע הו"ל כאלו מכה איש המתגלגל בתוכו ועושה לו נזק במקום תקון:

גם המה בחרו בדרכיהם. הם חפצים בדרכים הללו הרעים וגם אני אבחר ואחפוץ בתעלוליה' וא"ת מהו גם כן דרך לשון עברי לומר שני גמין זה אצל זה כמו גם בחור גם בתולה (דברים ל״ב:כ״ה) גם לי גם לך (מלכים א ב) גם אהבה גם שנאה (קהלת ט׳:א׳) ל' ולא ימותו גם הם גם אתם (במדבר י״ח:ג׳) אף כאן גם הם בחרו וגם אני אבחר:

עורף כלב. נמאס בעיני כאילו ערף את הכלב:

מברך. הוא ענין תשורה הבאה להקבלת פנים וכן קח נא את ברכתי (בראשית לג):

ערף כלב. קריאתו בשני טעמים והוא פועל (עבר) כי השם הוא מלעיל ערף ולא פנים רד"ק ועיין מה שאכתוב ביחזקאל כ"ב על פסוק גדר גדר ומה שכתבתי בפרשת קרח על ויוצא פרח:

מזכיר. מקטיר כמו אזכרתה לה':

זובח השה. לפני, כאילו הורג כלב:

גם המה בחרו בדרכיהם. אפשר במה שפירש הרב משכנות יעקב ז"ל פ' הכרת פניהם ענתה בם לא כחדו דזמנין צורות בני אדם בשרטוטיהם מורים דיש להם מדות רעות ותכונות מגונות. אבל לפעמים על פי שכלם שולטים על טבעיהם ומהפכים הדברים למוטב. וז"ש הכרת פניהם ענתה בם המורה על תכונות רעות ולא תימא ששלטו ביצרם להטיב. דע לא כיחדו להכרת פניהם שקולא"י נינהו הכרת פניהם ומעשיהם שוים לרעה עכ"ד וז"ש גם המה בחרו בדרכיהם הנטבעים בהם ובצורתם ובשקוציהם נפשם חפצה ברצון טוב לא כחדו לצורתם:

דם חזיר. נתעב בעיני כאילו זרק דם חזיר:

און. ענין דבר שאינו ראוי והגון:

מברך און. בשני טעמים ועיין מה שכתבתי בישעיה מ"ט ובפרשת ואתחנן סימן ד' על השמע עם:

מברך. מביא מנחה כמו קח נא ברכתי שענינו כמו מנחתי, וכן קח נא ברכה מאת עבדך מנחה וכן לשאול לו בשלום ולברכו ולהביא לו מנחה, ומה שאמר עורף כלב לפי שאינו בן שחיטה אמר בו לשון עריפה כמו שאמר בפטר חמור וערפתו, וכן וערפו שם את העגלה שהיו מכין אותה בקופיץ ממול ערפה ופירושו כריתות הערף, וערף קריאתו בשני טעמים והוא פעל כי השם הוא מלעיל ערף ולא פנים, וזכר כלב וחזיר לפי שהכלב מפריס פרסה אף על פי שאינו שוסע שסע והחזיר מפריס פרסה ושוסע שסע, והנה שניהם יש בהם צד סימני טהרה והם טמאים, כך הם מראים בעצמם צד מעשה טוב בהקריבם הקרבן והם טמאים במעשיהם הרעים, ואמר גם המה, פירוש הם ששוחטים השור וזובחים השה גם המה הם כמו עורף כלב ומעלה דם חזיר למה לפי שבחרו בדרכיהם הרעים:

והנה עורף שהוא מלרע פועל, וטעם לכרות העורף וכן וערפו שם (דברים כ"א ד'), וכאשר הוא שם הנה [צ"ל הנו מלעיל]:

מזכיר לבונה. המקטיר לבונה הוא מביא תשורה דבר שאינו הגון וראוי:

ובשקוציהם. מלשון שקץ ותעוב:

ובשקוציהם נפשם חפצה. לא בדרכי ובמצותי שאמרתי להם אל תשקצו את נפשותיכם:

מעלה מנחה. כאילו העלה דם חזיר:

גם המה בחרו. רצה לומר הואיל והמה גם בחרו בדרכיהם ולא הלכו בהם כדרך קרי והזדמן ונפשם חפצה לעשות לשקוצים הנראה להם ולא בלא דעת ובלא לב יעשוה:

מזכיר לבונה. מגזרת אזכרה (ויקרא ב' ב'), כאלו מברך און:

וטעם גם המה, תחסר מלת אבותיכם וכן הוא, כי אבותיכם גם המה:

שוחט השור מכה איש. נראה לבאר הענין עפ"י מ"ד בגמרא דכבת האי מאן דבמאדים ר"ל שמקבל מקרה ממזל מאדים הוא ממהר לשפוך דם וכן הנולד בכל א' מז' כוכבי לכת ע"ש. ולפ"ז נוכל לומר דאין שכר ועונש כי זהו סיבת ההכרת ומונע סיבת הבחירה. אולם י"ל דבאמת אין זה טענה דודאי אדם מקבל מקרה מן המזל ואעפ"כ יש לו רשות בידו לבטל הטבע דהיינו אם מקבל מקרה ממאדים יוכל לתקן עצמו ולהיות תתן דמים למולות או להיות שוחט והוי דבר שיש לו מתירין וזהו רשות ביד כל אדם. ולתועלת הענין נבאר מ"ד בגמ' כשר שבטבחים שותפו של עמלק ותמוה למה יהא ישראל שותפו של אותו רשע. אולם הענין הוא דידוע דשוחט יוכל לתקן עצמו במלאכה נקיה להיות חתן דמים למולות וצריך לומר שאין זה נחשב בעיני ולכך שותפו של עמלק דעמלק זינב כל הנחשלים בעת צאתם ממצרים וביזה את המילה כידוע. ועי"ל דלפעמים איתרמי טרפות בבהמה וצריך להתירו מפני הפסד מרובה. ואולם מדת חסידות הוא לעשות שותפות עם העו"ג להוציא מלבו כל הספיקות. וז"ש כשר שבטבחים יהא שותפו של עמלק שאומר לו טול אתה טריפות ואני כשירות. ונחזור לענינינו דמי שהוא במזל מאדים או הוא טבחא או מוהלא או רצחנא. וז"ש שוחט השור הכוונה שיוכל לתקן עצמו במו רגלו והוא לא עשה כן אלא מכה איש וק"ל:

בתעלוליהם. להיות עולל בם לשון כי התעללת בי (שם כ):

גם, כמו שהם בחרו לעצמם מצות אשר לא בחרתי אנכי, כאילו הם באים רק להתלוצץ וכן גם אני אבחר בתעלוליהם להתלוצץ עליהם ונגד בשקוציהם נפשם חפצה מגורתם אביא להם, מדה כנגד מדה, יען קראתי ולא שמעו וגם דברתי וכו' ויעשו הרע בעיני במצוות ל"ת ובאשר לא חפצתי בחרו במ"ע שבדו לעצמם:

לכן גם אני אבחר. לכן גם אני אבחר להתעולל בהם בהבאת הרעות ולא אעזבם אל המקרה כ״א אבחר בהבאת הרעות:

בתעלוליהם. ענין לעג והתול כמו כי התעללת בי (במדבר כ״ב:כ״ט):

גם אני אבחר בתעלוליהם. כיון שהם משחיתים דרכיהם גם אני אבחר בהשחתת מעשיהם, וכן ובעלילותם הנשחתות, והדומים להם ענינם מעשה הרס והשחתה:

גם אני. בתעלוליהם מגזרת עלילות דברים (דברים כ"ב י"ז), והטעם בעלילו' שיבא עליהם, או מגזרת ויתעללו בה (שופטים י"ט כ"ה), להתעולל (שמואל א' ו' ו'):

ומגורותם. מה שהם יראים:

ומגורותם. מהדבר אשר הם יראים זה בעצמו אביא עליהם:

ומגורתם. ענין פחד כמו ויגר מואב (שם):

ומגורתם. מה שהם יראים ממנו והוא החרב והרעב אביא להם:

ומגורתם. יראת', כמו ויגר מואב (במדבר כ"ב ג'):

יען קראתי. שמעו שמוע ושובו אלי:

ד״א ואכבדה בפרעה], מגיד הכתוב כשהקב״ה פורע מן האומה שמו מתגדל בעולם, שנאמר ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פלטים אל הגוים (ישעיה סו יט), כה אמר ה׳ יגיע מצרים וסחר כוש (שם מה יד), ואחריו מה כתיב אכן אתה אל מסתתר (שם שם טו), ואומר ונשפטתי אותו בדבר ובדם (יחזקאל לח כב), וכתיב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי וגו׳ (שם שם כג), וכן דוד הוא אומר נודע ביהודה אלהים (תהלים עו ב).

יען. בעבור כי קראתי אליהם ע״י הנביאים להזהירם ליישר דרכם ואין מי משיב לומר איישר דרכי מעתה:

יען קראתי. להם על ידי הנביאים להשיבם לדרך הטובה:

ואין עונה. לאמר שמעתי:

דברתי וכו׳. כפל הדבר במ״ש:

ואין עונה. כלומר אין מקבל דברי:

הרע בעיני. הדבר הרע בעיני:

ובאשר. בהדבר אשר לא חפצתי אני בחרו הם:

ד. המתקדשים והמטהרים אל הגנות וגו' אוכלי בשר החזיר וגו'. שמעתי משם רבני קושט' יע"א במ"ש במדרש שוחר טוב מז' י"ח אליהו זכור לטוב שאל את רבי נהוראי מפני מה ברא הקב"ה שקצים ורמשים אמר לו לצורך נבראו שבשעה שהבריות חוטאים הוא מביט בהן ואומר מה אלו שאין בהם צורך אני מקיימם אלו שיש בהן צורך עאכ"ו ונמצא דהשקצי' והרמשים שאין הבריות אוכלים אותם יועילו לרחם על הבריות ולקיימם. ואם ח"ו אוכלים אותם א"כ סוברין שנבראו לצורך ואזדא ליה הק"ו וכשהבריות חוטאים אין להם קיום. וז"ש אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר וא"כ לדידהו הם לצורך ואין לדרוש ק"ו הנאמר. לכן יחדיו בין הם בין השקצים יחדיו יסופו דאין ק"ו מעתה ובקונטריס פני דוד פ' שמיני הארכתי בעניותי בזה בס"ד לך נא ראה.

זובח השה עורף כלב. הענין דאם אדם מקבל מקרה לחמוס ולגזול והוא גוזל אביונים ואביונים הם כמו השה שהוא נרדף מכל החיות והוא דל שבכולן בטבע לכן נקרא ישראל שם פזורה שהם נדחקים כמו השה ואולם יוכל לתקן עצמו ולערוף כלב דלית עניא מכלבא וז"ש זובח השה ויוכל לתקן עצמו ולערוף כלב:

החרדים אל דברו. הצדיקים הממהרים בחרדה להתקרב אל דבריו:

שמעו דבר ה' הצדיקים החרדים אל דבר ה', באמת, לא בהבאת קרבנות להתפאר במו כמו הצבועים, הנה אלה הצבועים שמתדמים שהם אחיכם במצות והם באמת שנאיכם ומנדים אתכם, כי בלבם ישימו ארבם על יראי ה' האמתיים, אלה אומרים לכם לאמר רק למען שמי יכבד ה' ע"י הקרבנות שמביא לכבוד ולשם בפרסום עי"ז יכבד ה', משיב להם הנביא ונראה ר"ל האמת יתראה בעת שמחתכם, שאז הם יבשו, ויראו כי לא ירצה ה' בחונף רק בעבודת הלב באמת:

שמעו וכו׳. אתם הצדיקים החרדים אל דבר ה׳ לעשותם שמעו דבר ה׳:

החרדים. הממהרים:

ונראה. נפעל הזה במקום עתיד, האמת יתראה, בעת שמחתכם והם יבושו בעת שאתם תשמחו והם יבושו, אז יתראה האמת :

שמעו. מנדיכם, מרחיקים אתכם בעבור שאתם חרדים לדבר ה' הם שונאים אתכם ומרחיקים אתכם והם אומרים למען שמי יכבד ה', כלומר כבד הוא עלינו במצותיו אשר צונו כמו ולא נכבד עליך, הם אמרו זה בעבור ה' אבל הוא האל יהיה נראה ונגלה בשמחתכם שתשמחו בישועתו והם יבשו ומתי יהיה זה כאשר יהיה קול שאון מעיר, ואם כנגד בני דורו החרדים אל דבר ה' אמר כמו שאמר וחרד על דברי יהיה פירושו ונראה בשמחתכם על שכר הנפשות כמו שפירשנו, או לפי שהם עתידים לחיות בתחית המתים לימות המשיח, ויתכן לפרש כי אמר זה כנגד עולי הגולה החרדים אל דבר ה':

מנדיכם. מרחיקים אתכם, ומתבל ינידוהו (איוב י"ח י"ח), ויש אומרים שאתם חשובים מנודים בעיניהם:

שמעו דבר ה' החרדים וכולי עד המתקדשים והמטהרים וגומר: נתקשה על המפר' פירוש הפסוק הזה כי יש בו דברים בלשון יחיד ודברים בלשון רבים דברים לנכח ודברים לנסתר, ומה שנראה לי אמתי כפי ענינו הוא שאמר השם אל הצדיקים מעמו החרדים על דברו ותורתו לשמרה, הלא ראיתם מה שאמרו אחיכם בני עשו ובני ישמעאל כי הם אחיכם לפי שהיה ישמעאל אח לעשו ואח עשו ליעק', ועם היותם אחיכם הם שונאיכם מנדיכם ואמר שונאיכם על הישמעאלים ומנדיכם על בני אדום, ומה שאמרו למען שמי יכבד ה' רוצה לומר שתמיד יאמרו שיתגדל ויתקדש ויתכבד שם האל כי הם בפיהם חולקים תמיד כבוד גדול לשמי ואינם מחללים אותו והוא על דרך העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני (לעיל כט, יג), ולכן אמר יתברך כמלעיג על זה הלא ראיתם מה שאתם אומרים למען שמי כלומר על דבר שמי שאומרים יכבד ה' ויתגדל שמו, ועוד אומרים כנגדכם ונראה בשמחתכם רוצה לומר שהנבואות והנחמות שנבאו הנביאים כולם לא יתקיימו בכם כי אם בהם ושעליהם נאמר ופדויי השם ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם (לעיל נא, יא) ויתר הייעודים וזהו נראה בשמחתכם שהם אומרי' אנחנו הם הרואי' בשמחה שדברו הנביאי' שאתם הייתם מקוים אותה, ואחרי שזכר מאמר השונאים ההם השיב על דבריהם באומרו והם יבושו רוצה לומר לא יהיה כמו שאמרו כי לא יראו בשמחתכם אבל יבשו בשת לפי שהנה כתובה לפני לא אחשה מה שעשו בחרבן ירושל' ובשריפת היכלי.

אמרו אחיכם. פושעי ישראל הנזכרים למעלה, ד"א אמרו אחיכם מנדיכם, אשר אמרו לכם סורו טמא (איכה ד):

אמרו וכו׳. פושעי ישראל:

מנדיכם. מל׳ הנדה והנעה:

וטעם אחיכם. שהוא יותר קשה:

שנאיכם מנדיכם. האומרים קרב אליך אל תגש בי (לעיל סה) למען שמי יכבד ה'. בגדולתנו הקב"ה מתכבד שאנו קרובים לו יותר מכם:

אחיכם. השונאים אתכם המנדים להרחיק אתכם כמ״ש האומרים קרב אליך וכו׳ (לעיל סה) הנה הם אמרו למען שמי יכבד ה׳ ר״ל בעבור פירסום שמי בא כבוד לה׳ כי אנו קרובים אליו ומתכבד הוא עמנו:

יכבד יי. אמר רבי משה הכהן כי הוא מלשון כבדות, והטעם כי הוא כבד עליו לזכרו ולשמר חוקיו, וראייתו כי לא ימצא מלשון כבוד כי אם מבנין נפעל, כמו נכבדת (ישעיהו נ"ו ט"ו), והנה שכח יכבדו בניו (איוב י"ד כ "א) והעד יצערו [שם], והנה על פירושו הטעם ידוע, ותחס' מלת זמן, כאילו אמר עוד אביא זמן שנראה בשמחתכם והם יבושו, דברי המנדים, וכן פירוש הפסוק, אמרו אחיכם למען שמי יכבד השם מי יתן ויכבד השם מגזרת כבוד ונראה בשמחתכם ונבוש אנחנו, וזה הוא טעם והם יבושו, והטעם שיאמרו שהשם לא יוכל להראות כבודו, והנה יהיה זה הכתוב דבק עם הבא אחריו, והמפרשים אמרו שאיננו לשון המנדים, ואמרו כי הוא דבר השם, כדרך נעשה אדם (בראשית א' כ"ו) ואחיכם אמרו השם והנביא:

ונראה בשמחתכם והם יבושו. הנביא אומר אבל לא כן הוא כדבריהם כי בשמחתכם נראה והם יבושו למה כי קול שאון שלהם בא לפני הקב"ה ממה שעשו בעירו וקול יוצא מהיכלו ומקטרג על מחריביו ואחרי כן קול ה' משלם גמול לאויביו:

ונראה. אבל לא כן הוא כדבריהם כי בעינינו נראה בשמחתכם והרשעים ההם יבושו על כי הלכו אחר ההבל:

שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה. יובן בס"ד ע"ד שפירשו ז"ל ע"פ יפה נוף משוש כל הארץ שטובת ירושלים היה טובה כללית ולא טוב מצד אחר דהיינו שיהיה טוב למוכר ורע ללוקח או להפך אלא יהיה הטוב לב' הצדדין כקונה כמוכר כי שניהם ירויחו וישמחו וכענין שנא' ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה והיינו שלא יסובב ע"י הטובה של זה הפסד לאיש אחר כלל ועיקר עכ"ד ז"ל וז"ש שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה כל דייקא שהכל ישמחו ביחד ולא שתמשך טובתו של זה מרעתו של זה כמו המוצא מציאה בדרך שבעל החפץ נעצב והמוצאו שמח וכן מי שמוכר שוה עשרה בעשרים שהמוכר שמח והלוקח עצב וכן להפך וכן כל כיוצא בזה אלא הש"ית ישפיע בתוכם שפע רב שהכל ירויחו והכל ישמחו ביחד וזהו וגילו בה כל אוהביה:

מעלה מנחה דם חזיר. הרצון בזה דמעלה מנחת עני ובאמת הוא עשיר ואינו מתקבל לרעוא וז"ש מעלה מנחה לומר שהוא עני ובאמת הוא עשיר ונקט חזיר דלית עתרא מחזיר':

קול, מצייר כי שומע קול שאון מן העיר שהוא מהמון העיר אשר בירושלים, שנית מצייר ששומע קול שאון מן ההיכל והמקדש, שלישית מצייר ששומע קול ה' שמשלם גמול לאויביו זה דרך כלל, עתה יתחיל לבאר שלשה הקולות האלה בפרטות:

קול שאון מעיר. אז יצא קול שאון מעיר ציון וחוזר ומפרש שיצא הקול מן היכל ה׳ העומד בציון ולתוספת ביאור אמר שזהו קול ה׳ היוצא לאיים על עכו״ם לשלם גמול לאויביו הם גוג ומגוג כמ״ש ויצא ה׳ ונלחם בגוים (זכריה י״ד:ג׳):

שאון. ענין המייה:

קול שאון מעיר. אז לימות המשיח יצאה קול שאון מעיר ירושלם על גוג ומגוג והם אויבי ה', וכן אמר בנבואת זכריה ויצא ה' ונלחם בגוים ההם:

קול שאון מעיר. ציון:

וכאלו קול שאון מעיר וקול מהיכל צועקים אלי מן האדמה ולכן קול ה' ורצונו הוא להיות משלם גמול לאויביו, גם יכוין בקול השם משלם גמול לאויביו שמלבד הנקמה שיעשה ה' באומות על מה שהחריבו את ירושלם ושרפו את בית קדשו עוד יחרימם על מה שדברו כזבים באלוקותו, ולכן זכר שלש קולות שעליהם הקדוש ברוך הוא משלם גמול לאויביו. ראשונה, קול שאון מעיר מהרוגי ירושלם. והשנייה, קול מהיכל משרפת בית ה'. והשלישית, קול ה' שרוצה לומר קול דברי העמים אשר דברו על ה' כמו שאמר בדניאל (ז, יא) חזה הוית באדין מן קול מליא רברבתא די קרנא ממללא חזה הוית עד די קטיל' חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקידת אשא, שביאר בזה שמפני קול הדברים שהחיה הרביעית מדברת בפנות האלקיות יהיה חרבנה. והותרה בזה השאלה השלישית.

קול מהיכל. השם, הוא בית השם, או השמים כי יקראו היכל הקודש, וטעם קול שישמע בכל העולם נקמת השם בהם:

לאויביו. הם המנדים:

שישו אתה משוש וכו'. יובן בס"ד כי הנה שמחת הארץ הוא בעת הגשמים כי היא צמאה אליו דכתיב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה והנה הגם שהעולם שמחים בגשמים עכ"ז בשעה שיורדים הם מצטערים מהם כי אינם יכולים ללכת ברחובות וכשוקים ובשיירות ונמצא כי שמחת הארץ ושמחת הבני אדם אינה שוה בכוון ואמנם כשיראה הש"ית להביא גשמי רצון בלילות ובבקר הרוח מנשבת ולא ישאר רפש וטיט וכאשר עשה כן בזמן בנין בית שני הנה בזה נמצא ששמחת הארץ ושמחת הבני אדם היא שוה וזהו שישו אתה משוש אתה דייקא שבעת שהיא ששה גם אתם ששים באותה שעה:

מזכיר לבונה מברך און. הענין הוא דלבונה היה בקטרת והטעם דלבונה נתגדל מהלבנה והלבנה מקבלת אור מהחמה וכן הוא לבונה המתייחס אליה שאין מקבל ריח אחר זולת אשר הושם בו מהטבע וכמו הלבנה אין מקבלת אור אחר וכן היה הקטורת מעשיר והענין הוא שלא לקבל יותר ממה שראוי לו. וז"ש מזכיר לבונה ר"ל דאם קבל מקרה שיהנה מן אחרים יוכל ליהנות מה שראוי לו ולא יותר ואולם הוא בוחר ליהנות יותר וגוזל אחרים וזהו מברך און וא"ש באופן אחר י"ל שוחט השור מכה איש. דהנה את זה לעומת זה עשה אלהים דכל מה שיש בקדושה יש בטומאה. והענין קסם הוא שקוסם לגרמיים השמים וזובח לאלקים אחרים כדי לקבל שפע מן המזלות להציל אותו מכל פגע רע והיו מקטרין שור כדי לקבל גבורות שור והם היו הגבורים אנשי השם אשר כחשו בה' ממעל. ולעומת זה צוה האל יתברך להקריב שור על גבי מזבח לה' לבדו להודיע שאין לשום מזל פעולה מיוחסת בבחינת עצמו כי הכל ברצון ה' אבר משגיח על השפלים ובזה הענין היו נוצחין הגבורים גבורי עשו הנקרא איש שדה וז"ש שוחט השור בזה מכניע כח עשו הנקרא איש שדה וזהו מכה איש דבזה יתבטלו כל כת דיליה. זובח השה עורף כלב. ידוע מאמר המד' ויבא עמלק להלחם עם ישראל ככלב נדמה להם ותמוה. ונראה דהנה אדה"ר קודם החטא היה מעולה בכל המעלות ולא היה נוטה אחר תאות הגופניות כי לבו היה שקט מכל עמל ורעות רוח. ולא היה עוסק אלא בענינים השכליים לדבק בשכליי' הנפרדים מן החומר. והיה נלבש כתנות אור באל"ף להורת על אמתת האחדות אשר היה תקוע בלבו כמ"ש בשיר השירים דודי לי ואני לו דהיה מושפע מן האל יתב' בלי אמצעי כלל. וכשחטא ונתגרש מגן עדן ולבש כתנות עור בעי"ן להורות התפשטות ששעים שרים אשר הסיך השם בעדו למשול בו יום ולילה. והגיע הענין הזה עד צאת ישראל ממצרים ובטלו הקליפות הסובבות את השושנה ותקנו את האלף והנה כתיב יכרסמנה חזיר מיער עי"ץ של יער תלוי דאם זכו ישראל נקרא עשו חזיר מיאור וכל מה שעולה מן הים ליבשה מיד מת ובאם לא זכו נקרא חזיר מיער וכשיצאו ישראל ממצרים תחנו את העי"ן כנ"ל. וא"כ באותו מעמד לא היה שום בריה יכול לקרב להם. ואולם עמלק אחיזתו היה בקדש מאיכות אשר לא ביקש יעקב לקבל תמנע והיתה פלגש לאליפז בו עשו ונולד עמלק והוא היה מיצר לישראל. וידוע דכל מה שעולה מן הים ליבשה מיד מת חוץ מכלב. וזהו דכל אומה ולשון לא היה יכול לקרב להם דהיה קרינן מיאור חוץ מעמלק דהיה לו אחיזה וז"ש המד' ככלב נדמה להם וא"ש. והואיל דאתא לידן נימא בה מלתא מענין חד גדיא בביאור מספיק איזה פסקות. דכבר כתבתי בביאור חד גדיא דמלה זו מורה על ישראל שהם נשפעין מאחדותו ולא מאמצעות מן המזל יזהו אשר הנחיל אברהם לבני ישראל עיין שם. ועת חל לבאר הצרות אשר עברו על ראשינו. ואמר ואתא שונרא ואכלה לגדיא. ידוע דחתול אינו מריד את קונו כדאמרי' שם ומה האוכל ממה שעכבר אוכל משכח תלמודו. עכבר עצמו לכ"ש. וזה מורה על פרעה מלך מצרים שאמר לא ידעתי את ה' ולא הכיר את קונו אשר בראו וכפר בהשגחת האל יתב' על השפלים וישראל נשתקעו שם במ"ט שערי טומאה. ואלו לא הוציא הקב"ה אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וכו' וכמעט נאבדו שם ויאכלו את ישראל בכל פה וזהו ואתא שונרא ואכלה לגדיא. והוסיף עוד ביאור איך שהודה פרעה באמיתת אחדות השם ושהוא משגיח בשפלים כמ"ה ה' הצדיק וידוע דמלת צדיק מורה על שופט צדק שיצא צדק מדינו ואין עולה לפניו והיה אז במדריגת כלב שמכיר את קונו במה שאמר ה' הצדיק וזהו ענין ואתא כלבא ונשך לשונרא ממה שהיה במדריגה תחילה. ובזה היה תועלת ישראל שלא נשתקעו שם בטומאת מצרים ואחר זאת יצאו ישראל משם ונצחו את מזל טלה אשר המצריים היו עובדים אותו ונשענים עליו וידוע דלעומת טלה הוא עומד כלב וכאשר ינוצח טלה וכשל עזור שהוא כלב. ולכך בעת צאת ישראל ממצרים ביד רמה שנצחו טלה כתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וקרבן השה תבטל כח הקליפה הנקרא כלב ולכן גבי שאול כשלחם עם עמלק הנקרא כלב כנ"ל כתיב ויפקדם בטלאים לבטל כחו. וז"ש זובח השה ר"ל דכאשר יביאו בני ישראל קרבן לה' מן הצאן להורות שאין לשום מזל פעולה מיוחסת. בזה עורף כלב כי עניניה אחד מעלה מנחה דם חזיר. ידוע דהתורה אסרה לנו כל בהמה אשר פרסה לא יפרוס וגרה לא יגר טמא הוא ואולם בטהורה צריך להיות שניהם כאחד טובים והחזיר אשר מפריס פרסה וגרה לא יגר טמא הוא. והענין אשר העירה לנו התורה בזה הוא דכל העובדי גילולים נקראים חית יער. ומפריס פרסה מורה על נאתו מעשיהם ומעלת גרה הוא מענין הקדושה שמתעורר מעצמה כמו הגרה. ולזאת הסיבה נקרא עשו חזיר ביער כמ"ד בגמ' כמה נאה מעשיהם של אומה זו תקנו שווקים תקנו מרחצאות והוא מפריס פרסה אמנם רשב"י לא חשב זה לכלום כי שבע תועבות בלבו וכל מה שתקנו לצורך עצמם תקנו וכזה הענין היה עשו אבי אדום ציד את אביו בפיו שהי' מראה פנים ולבו בל עמו והעירנו התורה שטמא הוא כי אם שניהם כאחד טובים ולא בענין אחר כמו עשו שהיה גוף בלא נשמה. ואולם כח המבטל לזה החזיר היא מנחת עני דאמרינן שויתר הקב"ה חלקו. והענין הוא לפי שאם יחטא האדם חוטא בחומר ורוחני ולכך צותה התורה שיביא קרבן לה' אשר בו רוח חיים וחומר לכפר על נפשו. ואולם מנחה הוא חסר מן רוח חיים ואין בה אלא חומר לבד והיא גוף בלא נשמה. וזהו שויתר הקב"ה חלקו דהיינו המיוחס יותר לאל ית' בענין אצילות נפש אדם השלם אעפ"י שהכל משלו. וז"ש מעלה מנחה זהו גוף בלא נשמה בזה ינוצח עשו שהוא גוף בלא נשמה כי הוא מפריס פרסה וגרה לא יגר בלי התעוררת לכוונת השם ית' ויתעלה והבן. מזכיר לבונה מברך און. ידוע דהלבונה היינו שנתגדל מן הלבנה ושקיבל שפע מהלבנה. והלבנה ממונה על הנואף אשת איש שעושה און וגם הוא ממונה על הגזילות ולזאת הסיבה היה בא לבונה במנחת עני להודיע שאינו בא מן הגזל כשהיו מקטירין במקדש ביטלו כח הממונה על הגזילות וזהו ענין מזכיר לבונה מברך און ובירך הוא מענין רודף וגידון שמחרף אותו ומבטלו וק"ל:

בטרם תחיל. ציון חיל היולדת ילדה את בניה כלומר יתקבצו בניה לתוכה אשר הית' שוממה מהם ושכולה והרי הוא כאילו ילדתן עכשיו בלא חבלי יולדה כי כל העכו"ם יביאום לתוכה:

בטרם, (מפרש מ"ש קול שאון מעיר) בטרם, נבא כי זמן רב לפני ביאת הגואל יתקבצו אנשים מועטים מבני הגולה ויקבעו דירתם בירושלים, ואחר שנים רבות שישבו שמה יבואו להם החבלי יולדה שהיא מלחמות גוג ומגוג ואז יתחיל הקיבוץ הגדול הכללי, אומר בטרם תחיל ילדה כבר יהיה לעיר ירושלים לידה קטנה בטרם תחיל, ולא לבד בטרם תחיל כי גם בטרם יבא חבל לה, שלא תהיה עוד העת כלל שיבא חבל לה שהם חבלי יולדה שהוא שנים רבות לפני זמן הגאולה, כבר המליטה זכר, כי עדן לא ילדה רבתי עם רק מתי מספר שיקבעו דירה שמה, לכן מצייר שילדה רק זכר אחד, ר"ל אנשים מתי מספר:

בטרם תחיל. על ציון יאמר בטרים תחיל חיל היולדה תלד ר״ל יתקבצו בניה לתוכה כאלו ילדה אותם עכשיו מבלי חיל וחבלי לידה:

תחיל. היא כאב הלידה וכן לא חלתי ולא ילדתי (לעיל כג):

חבל. הונח על קשר העובר בבטן המלאה ע''י קשרים ומוסרות, ובא על התקשר הולד, שמה חבלתך אמך, ועל הפרד הקשורים (ענטבונדן) טרם יבא חבל, ר''ל עת התפרד הקשורים :

חבל לה. החי"ת בצירי וכל שארא בסגול בכל לישן מסורת ורד"ק בשרשים ורב פעלים:

בטרם. ר"ל כי פתאום תבוא הישועה לישראל, והמשיל ירושלם לאם וישראל לבנים, ואמר זכר כי הוא טוב וחזק מן הנקבה ובו ישמחו יולדיו יותר מן הנקבה כן יהיה אותו הדור שתהיה להם הישועה, והנה אמר בטרם תחיל ילדה, ואמר אחר כן היוחל, ואמר כי חלה, הטעם כי הישועה תבא להם פתאם כמו אם תלד הנקבה בטרם יבא חבל לה, אבל קודם שתשלם הישועה וטרם שיקבצו כל ישראל בארצם ותשלם שלותם תהיה להם מעט זמן כמו חבלי יולדה כמו שאמר חבי כמעט רגע עד יעבור זעם כמו שפירשנו, וכן אמר בנבואת זכריהו ונלכדה העיר ונשסו הבתים וגו', ואחר החבלים האלה ויצא ה' ונלחם בגוים ההם, ואמר לעת ערב יהי אור, וזוהי הלידה אחר שחלה, ואמר וישבו בה וחרם לא יהיה עוד:

בטרם תחיל. מגזרת חיל כיולדה (תהלים מ"ח ז'), הטעם שיבואו בני ציון בלא טורח, כיולדה שילדה בנים בלי טורח:

ואמנם אומרו אחר כך בטרם תחיל ילדה ושאר הפסוקים הנמשכים פירשו אותם המפרשים על ירושלם העיר שזכר כאלו היא האם שילדה הבנים עולי הגולה, ולפי שפתאום תבא ישועת ה' לכן עשה משלו ביולדה באומרו בטרם תחיל ילדה רוצה לומר שבאת לדתה פתאומית קודם הצירים שהיא צירת גוג ומגוג, וכנגד עולי הגולה אמר והמליטה זכר לפי שבלדת הזכר תגדל השמחה בבית, ולפי שאחרי הגלות הישועה טרם יתקבצו כל ישראל בארצם יהיה להם זמן מועט כמו חבלי יולדה כמו שאמר זכריה (זכריה יד, ב) ונלכדה העיר ונשסו הבתים, ואחר החבלים האלה ויצא ה' ונלחם בגוים ההם לכן אמר בטרם יבא חבל לה והמליטה זכר כי אחר ההמלטה יבאו לה החבלים. ולהיות קבוץ הגליות פליאה גדולה אמר (ח) מי שמע כזאת מי ראה כאלה והוא היוכל ארץ ביום אחד אם יולד גוי פעם אחד כאלו ילדה ציון את בני כולם בבת אחת, והבטיח הנביא שינצלו מאותם חבלי משיח והוא אומרו (ט) האני אשביר ולא אוליד כלומר שמא אתחיל בדבר ולא אוכל לגומרו אם אביא האשה על המשבר רוצה לומר אם אביא ציון על המשבר במלחמת גוג ולא אוליד אותה בתשועה המוחלטת מאותה צרה, אם אני המוליד ארצות הגוים ומצליח אותם ועצרתי מלעשות כן לישראל, וזה כולו בתמיהה הוא, זהו דרכם בפירוש הפסוקים האלה. ואינו נכון אצלי כפי פשוטם.

והמליטה זכר. כל יציאת דבר בלוע קרוי המלטה והמליטה אישקמוציי"ר בלעז:

בטרם יבוא וכו׳. כפל הדבר במ״ש והמליטה זכר. ילדה זכר ולפי שתרבה השמחה בלידת זכר מלידת נקבה אמר והמליטה זכר לפי גודל השמחה:

חבל. צירים ומכאובי לידה כמו חבלי לידה (הושע יג):

והמליטה. הלידה נאמרה בזה הלשון, וכן שמה קננה קפוד ותמלט:

והמליטה. כטעם ילדה, וכמוהו שמה קננה קפוד ותמלט (ישעיהו ל"ד ט"ו), ואם הם שנים בנינים, והטעם שיבואו בני ציון בלי טורח מארבע רוחות פתאום, כאילו חלה וילדה בנים ביום אחד, והוא דבר פלא:

אבל אחשוב שהעיר הנביא בזה לתחיית המתים אשר תהיה באותו זמן ולכן אמר בטרם תחיל ילדה רוצה לומר בטרם תחיל העיר הנזכרת ירושלם תלד כלומר שמבלי חבלים תלד, והענין שיחיו המתים לא בהויה מודרגת אחרי הכנות טבעיות שהם כמדרגת הצירים הקודמים ללידה אמנם התחייה לא תהיה כן אלא שעל צד הפליאה יתהוו גופות האנשי' פתאום ויקומו בצביונם ובקומתם ועל זה אמר בטרם יבא חבל לה והמליטה זכר לא שיבאו החבלים האלה אחר הליד', אלא שתהי' הליד' מבלי חבלים כלל ולכן הית' התמיה' עצומ', מי שמע כזאת מי ראה כאלה וביאר מי שמע כזאת באומרו היוכל ארץ ביום א' שעל הארץ היולדת אותם היוצאים מקברי' אמר בל' נקבה מי שמע כזאת, וביאר מי ראה כאלה בל' רבים כאומרו אם יולד גוי פעם אחת והוא רמז לרבוי הנולדים הקמים בתחי' יחד, ואומרו כי חלה גם ילדה ציון את בניה סרסהו כאלו אמר כי גם חלה וילדה ציון את בני' כמו שאר האומות, והענין שיקומו בתחי' כל בנ"י שהם הנקראים בני' באמת, והנה פי' זה בציון לפי שבה היו הדברים מתיחסים אל תשועת', ולפי שהיתה פנת תחיית המתים קשה על השכל לצייר' לכן הוצרך לעשות עלי' טענה באומרו האני אשביר ולא אוליד והנ' אשביר אינה מלשון משבר כ"א מלשון שבר על שב' יאמ' האני אשביר את ישראל בגלות שמתו בו ובשמרם את תורתי קבלו צרות רבות ושבר עצום ולא אוליד ולא אחי' אותם בעת התשוע' והגאול', באמת מן הראוי הוא שיזכו בה ואם אני המוליד אדם הראשון מעפר האדמ' וכל בריות מראשית מלא דבר איך אהי' עצור ובלתי יכול להחיות את המתים והוא אומרו אם אני המוליד ועצרתי אמר אלקיך, וכן ת"י הפסו' הזה כפי מלותיו עם היות שכיוון בפי' לקבוץ גליות שתרגם אנא אלהא בריית עלמא מבראשית אמר ה' בדרית יתכון לביני עממיא אף אנא עתיד לאכנשא גלוותך אמר אלקיך, הנה פי' אשביר מענין שבר וחרבן הגלות ופיר' אני הוא המוליד על בריאת העולם כמו שפי', אבל אין ספק שעל הקמים בתחייה אמרו הנביא, ולכן ביאר הסבה למה יחיה מתי ישראל באומרו (י) שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה ר"ל ראוי הוא שכל אוהבי ירושלם וחסידי' שמתו בגלות מתאבלים עליה ישמחו וישישו עמה בגאולתה, (יא) כדי שכמו ששבעו מהצרות בחרבנה בגלותה כן יינקו וישבעו משוד תנחומיה שהוא מלשון ושוד מלכים תינקי וזה בדברים הגשמיים, וגם כן למעו ימוצו ויתענגו מזיו כבודה כשתשוב השכינה לתוכה והנבואה למקומה ושאר הדברים הרוחניים, (יב) לפי שכה אמר ה' להיות נוטה אל ירושלם השלום וכבוד הגוים כנהר וכנחל שוטף שיבא במרוצה הן יבא שלומם וכבודם פתאום יחד, ואותם הקמים בתחייה והעולים בגולה כולם יזכו ויינקו ממנו והוא אומרו על צד תנשאו ועל ברכי' תשעשעו שהוא כולו משל כאשר ישא האומן את היונק וישעשעהו, ואמר כבוד גוים להגיד שיזכו לכבוד הגוים ועשרם שלא יגעו בהם, (יג) וכאיש אשר אמו תנחמנו שתנחומיה הם בחמלה רבה כן אנכי אנחמכם, וזה אין ראוי שיהיה כי אם במקום הצער וזהו אומרו ובירושלם תנוחמו:

והמליטה. כן נקרא לידת הולד כמו ותמלט ובקעה (לעיל לד) (ח) היוחל. חלה. הם מלשון חיל:

וכנגד אותם הקמים בתחייה אמר (יד) וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה רוצה לומר שיראו התשועה בעיניהם הגשמיים, והעצמות היבשות תפרחנה כדשא ובאמצעות זה תודע יד ה' את עבדיו שידעו הכל כי יש אלקים בישראל, ומלבד זה הנה הש"י יקח נקמתו מן האומות והוא אומרו וזעם את אויביו, (טו) כי באש ה' יבא וכסופה מרכבותיו שהן גזרותיו היורדות מן השמים להשיב בחמה אפו וגערתו בלהבי אש רוצה לומר להשיב אפו שהיה על ישראל על האומות בחמתו עליהם והוא מלשון פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו (משלי כד, יט) וכמ"ש אם שנותי ברק חרבי אשיב נקם לצרי (דברים לב, מא), וה"ר יוסף קמחי פירש להשיב מלשון שביב כאלו אמר להבעיר בחמה אפו, ולפי שאמר כי באשר ה' יבא וגערתו בלהבי אש, ביאר הנביא שלא נאמר האש ההוא בדרך המשליי כי אם על פי פשוטו לפי שכאשר תהיה נקמת האומות יתחברו שני הדברים יחד חרב איש באחיו ביניהם ואש וגפרית ורוח זלעפות מאת ה' מן השמים, וכמו שאמר יחזקאל (יחזקאל לח, כא) חרב נאם ה' אלקים חרב איש באחיו ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו, וע"ז אמר כאן (טז) כי באש ה' נשפט רוצה לומר אש וגפרית מלמעלה ובחרבו את כל בשר שהיא חרב האומות איש ברעהו ובזה האופן ירבו חללי ה'.

למען תינקו ושבעתם משד תנחומיה. יובן בס"ד מה שהמשילם ליונק הוא לרמוז אל מ"ש רז"ל שעתידה א"י להוציא גלוסקאות וכלי מלת ונמצא לפ"ז אין צריכים לטרוח לא בתיקון המאכל ולא בתיקון המלבושים והם דומים ליונק היונק משדי אמו שתכף כשדוצה לינק ימצא הדד בפיו והוא מאכל מזומן בלתי צורך שום תיקון והזמנה והוא ניזון בנחת ובשלוה למען תמצו והתענגתם וכו' נקט לשון מציצה לרמוז על דשן הטובה ומתיקותה כאדם האוכל בשר שמן אשר לרוב שומנו וחשיבותו מוצץ גם העצמות:

גם המה בחרו בדרכיהם. יובן עפ"י מאמר הגמ' ר"א חלש על לגביה ר"י חזא דהוי גני בבית אפל גלי לדרעא ונפל נהורא חזיא דהוי קא בכי א"ל מ"ט בכית אי משום תורה דלא אפשת הא שנינו אחד המרבה וא' הממעיט וכו' ויש לתמוה דהלא באמת כתיב והגית בו יומם ולילה וגם המאמר עצמו בלתי הבנה. ונראה דהענין הוא דאם אדם מקבל מקרה בעת הלידה מן המזל שמזגו רע יוכל לתקן מזגו לטוב כנ"ל. ואולם צריך לחשוב מחשבות איך יוכל להלחם עם מזגו באופן היותר מועיל כל ימיו היא במכאובים. וע"ז שנינו אחד המרבה וא' הממעיט וכו' לפי שאין יוכל להרבות תורה כל כך כי הוא נגד טבעו ויש עוד מין אדם שמקבל מקרה מן מזל הטוב ועליו נאמר והגית בו יומם ולילה לפי שאין צריך להתגברות הטבע. וזהו שאמר והגית בו יומם ולילה. ונבא אל הביאור ר"א חלש על לגביה ר"י חזא דהוי גני בבית אפל הכוונה דמזגו הי' רע וזהו חושך ואפילה והי' צריך להכריח הטבע. גליא לדרעיה רמז לו כי בחוזק יד יכריע טבעו לעסוק בתורה וע"ז בכה שלא יוכל לעסוק כמי שמזגו שלם ולכך אמר לו אי משום תרה דלא אפשת שנינו א' המרבה וא' הממעיט וכו' כנ"ל. וז"ש כאן גם המה בחרו בדרכיהם הרצון שמושכים נפשם אחר מזגם ובחרו בדרך אשר הוטבעו בו וא"ש וק"ל:

היוחל ארץ ביום אחד. היבוא חיל ליולדת לילד מלא ארץ בנים ביום אחד:

מי שמע כזאת, מצייר כי אח"ז בבוא זמן הגאולה שאז תשב היולדת על המשבר ויגיעו לה חבלים וצירים שהוא מלחמת גוג, אז יהיה לידתה באופן מופלא, ומתמיה מאד משני פנים א. מצד החבלי יולדה שהתפשטו בפעם אחד על כל הארץ, כאילו כל נשי הארץ אחזתם חבלי יולדה ביום אחד, מי שמע כאלה היוחל ארץ ביום אחד (והנמשל שהחבלים של גוג התפשטו על כל הארץ מקצהו) ב. מצד הלידה בעצמה שבפעם אחד נולד הגוי כולו, ועז"א מי ראה כאלה היוחל ארץ ביום אחד (והנמשל שפתאום התקבצו הגליות מארבע רוחות) ומפרש כי חלה גם ילדה ציון את בניה, והפליאה בשתים א. כי חלה ביום אחד ב. כי ילדה בפעם אחד, משיב להם.

מי שמע כזאת. מי שמע פלא כזאת ומי ראה פלא כאלה האם מעולם בא חיל יולדה לכל נשי הארץ ביום אחד האם מעולם נולדה אומה שלימה בפעם אחת:

מי ראה כאלה. במקרא ישנה מויניציאה נדפס מבחוץ ומי בוא"ו ולא ידעתי מי הכניס בלב המדפיס זה הספק לולא שמצא בתרגום ומן חזא כאילין ולא שמעתי ולא ראיתי כן בשום ספר ובמקרא הנזכרת עצמה מתורגם מן הוא בלא וא"ו:

מי שמע. היוחל ארץ, בא בלשון זכר כמו ולא נשא אותם הארץ, והוא משלא נזכר שם פעלו מהנוסף, והנוסף ימצא כן פעל עומד ויוצא, העומד כמו יחילו עמים, ולאשה מה תחילין, והיוצא קול ה' יחיל מדבר, יחילו דרכיו בכל עת, ומלת היוחל פעול מהיוצא כי ממנו יבנה שלא נזכרו פועלו:

כי חלה. ר״ל כי זה הפלא נעשה בציון כי חלה מכל בניה וגם ילדתם בפעם אחת ר״ל כולם כאחד יצאו ממקום גלותם ובאו לציון באין שטן ובאין פגע רע:

אם יולד גוי. בשני טעמים והלמ"ד בצירי כן הוא בספרים כתובי יד מדוייקים ובספר הדפוס בטעם אחד לבד בוא"ו והלמ"ד בסגול:

על צד תנשאו ועל ברכים תשעושעו. יובן בס"ד על צד רמז לאות הצ"די דמנצ"פך אשר ממנה יצמח התשועה לעתיד כנודע וזהו על צד רמז לאות הצ"די שנשאו. או יובן על צ"ד ר"ת צפון דרום וידוע מ"ש רז"ל על פסוק עורי צפון וכו' עורי אומה שמעשיה בצפון ובואי אומה שמעשיה בצפון ובדרום ונמצא שישראל גברו ונתעלו על שהם מקריבים בצפון ובדרום ולז"א על צ"ד ר"ת צפון דרום תנשאו. או יובן בס"ד ע"ד שאמרו רז"ל הרוצה להחכים ידרים הרוצה להעשיר יצפין ונמצא שהעושר מן הצפון והחכמה מן הדרום וז"ש על צ"ד ר"ת צפון ודרום תנשאו שיהיה להם חכמה ועושר תורה וגדולה במקום אחד. או יובן בס"ד כי מספר שם ב"ן ושם מ"ב גי' צ"ד גם שם מנ"ד שהוא שם בן ע"ב הוא גי' צ"ד ולז"א על צ"ד רמז להאמור תנשאו ועל ברכים רמז לתיקון פגם הירך תשעשעו שיתוקן מדת היסוד ויאירו כל העולמות ויתייחדו כל השמות ביחודא שלים ויהיה השם שלם והכסא שלם לתקן עולם במלכות שדי ותגלה ותראה מלכותו עלינו בביאת הגואל במהרה בימינו אמן כן יהי רצון ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים אנא ה' תאיר עינינו בתורתך תורת חיים כי עמך מקור חיים אמן כן יהי רצון:

גם אני אבחר בתעלוליהם וכו' יען קראתי ואין עונה. מבאר הענין דאם אדם דבוק באלהיו במעשיו האל ית' סך בעדו ואין שום פגע רע שולט בו ממקרים המצוים בעולם. ואולם אם אינו עובד אלקים כראו הלא נמסר למזלות ומקבל מקרה מהם. וז"ש עונכם יהי' על אשר בחרו בדרכיהם בדרך הטבע גם אני אבחר בדרכיהם ואעזבם להמקריים כנ"ל וא"ש. ובאשר לא חפצתי בחרו. לתועלת הענין נר' להציע דרך משל דיש מין אדם שאם אומרים לו התנדב כל עושרך לס"ת הוא עושה ואם אומרים לו שיפרנס יתום או אלמנה ממאן בזה. והוא אינו שמוכרין ס"ת ליתום וז"ש ובאשר לא חפצתי בחרו וק"ל. או י"ל דישראל היו אומרים מתי יבא יום ה' שיחרב בהמ"ק ויתכפרו כל עונותיהם וזהו באשר לא חפצתי בחרו וק"ל:

האני אשביר ולא אוליד. האני אביא את האשה על המשבר ולא אפתח רחמה להוציא עוברה כלומר שמא אתחיל בדבר ולא אוכל לגמור והלא אני המוליד את כל היולדות ועכשיו שמא עצרתי בתמיה:

האני אשביר, נגד מה שיתפלאו אם יולד גוי פעם אחת משיב אחר שאני הושבתים על המשבר, ע"י החבלים שהבאתי עליהם שזה ההכנה אל הלידה, ואיך לא אוליד ובהכרח תהיה הלידה כללית, ונגד הפליאה היוחל ארץ ביום אחד משיב אחר שאני הוא המוליד איך ועצרתי מקצתם, ובהכרח אחר שאני אפתח רחם עקרות להולידם יהיה הדבר כללי ולכן יבואו החבלים לכלל העם כי אנכי לא אעשה מקצת הדבר רק כולו.

האני אשביר. האני אביא את אשה על המשבר ולא אפתח רחמה שתלד ר״ל שמא אתחיל בדבר ולא אוכל לגמור:

אשביר. מקום מושב היולדת נקרא משבר כמו לא יעמוד במשבר בנים (הושע י״ג:י״ג) ועצרתי. ענין עכוב ומניעה כמו עצרני ה׳ מלדת (בראשית יז):

האני אשביר. אחר שהמשיל ציון לאשה יולדת אמר האני אשביר ולא אוליד כלומר אם אביא האשה על המשבר ולא אוליד אותה כן זה לא יתכן, ואם אביא ציון על המשבר במלחמות גוג ומגוג באמת אוליד אותה, והלידה היא הישועה:

האני אשביר. מגזרת במשבר בנים (הושע י"ג י"ג), הטעם שיש לי כח לעשות כאלה, כאילו אני אגיע היולדה על המשבר ולא אוכל להוליד, או אני שהייתי מוליד כל העולם, ועצרתי:

כתוב במדרש שיר השירים על אשה אחת שהטמינה את בנה בראש הגג, ומפני שאמר משה ומת כל בכור, הסבירה היא שינצל על ראש הגג, הרגישו בו הכלבים ואכלוהו, עמדה בחצי הלילה לבקשו, והנה אכלוהו הכלבים, והיא הקיצה כל המצריים בקולה. כמו פורענות מצרים תהיה פורענות אדום, מצרים בדם, ואדום בדם, שנאמר ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש, השמש יהפך לחשך והירח לדם לפני בוא יום ה׳ (יואל ג ג ד), במצרים קול צפרדעים, ובאדום קול שאון, דכתיב קול שאון מעיר (ישעיה סו ו), במצרים נהפך עפרה לכנים, ובאדום לזפת, שנאמר [ונהפכו נחליה לזפת] והיתה ארצה לזפת בוערה (שם לד ט), במצרים [ערוב, ובאדום כתוב וירשוה קאת וקפוד וינשף ועורב ישכנו בה (ישעיה לד יא), במצרים] דגם בדבר, ובאדום כתיב ונשפטתי אתו בדבר ובדם (יחזקאל לח כב), במצרים לקו בשחין, ובאדום כתיב המק בשרו (זכריה יד יב), במצרים [לקו בברד, ובאדום כתיב וגשם שוטף ואבני אלגביש (יחזקאל לח כב), במצרים] לקו בארבה, ובאדום כתיב אמור לצפור כל כנף ולכל חית השדה (יחזקאל לט יז), במצרים לקו בחשך, ובאדום כתיב נטה עליה קו תוהו ואבני בוהו (ישעיה לד יב), ואומר כי הנה החשך יכסה ארץ (שם ס ב), וכשם שבמצרים הרג הבכורות, כך באדום כתיב נסיכי צפון כולם (יחזקאל לב ל), במצרים פרע מאלהיהם, ובאדום כתיב יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה (ישעיה כד כא), כך דרש ר׳ תנחומא במדרשו.

אם אני המוליד. אם אמנם אני הוא המוליד את כל היולדות ושמא עכשיו אעצור אותך בתמיה ר״ל הלא לכל האומות אני הוא הנותן כח בידם ואיך לא אתן הכח בידכם:

אם אני המוליד ועצרתי. אני הוא המוליד ארצות הגוים עד הזמן ההוא ואז אעצור אותם מלדת כי הגדולה והכבוד יהיה לישראל לבדם, וי"ת אנא אלהא ברית עלמא וגו':

שמעו דבר ה' החרדים אל דברו וכו'. עיין בפסוק ונר' לבאר דהנה יש ב' מדריגות במין הישראלי עמא דבר הם אומרים מה לנו ליסר נפשותינו ולעסוק בתשובה שיבא גואלנו הלא כבר נשבע לנו האל יתב' שיגאל אותנו דאין שמו שלם וכו' ואם כן למען שמו יגאל אותנו אבל הצדיקים שבדור אומרים ימהר יחיש מעשהו נא ועוסקים בתשובה כדי שיבא בזכיתם ובאמת באם לא יביא בזכותם הם אוכלים נהמא דכיסופא. אבל עמא דבר לא נחשב להם זה לכלום אם אוכלים נהמא דכיסופא או לא. וז"ש שמעו דבר ה' החרדים אל דברו הם הצדיקים. אמרו אחיכם שונאיכם הם עמא דבר למען שמי יכבד ה' ר"ל שכבר נשבע בשמו הגדול לגאלינו וע"ז אמר והם יבושו שיאכלו נהמא דכיסופא והצדיקים יראו וישמחו ויאכלו מעבור הארץ וא"ש. ואולם בגמ' אי' והם יבושו קאי על העכו"ם ונראה ליתן טעם לדבריהם דאי' בזוהר דיש לבר נש להשתדל ברזי דאוריתא בגין דיתבארו לו כל המצות שהם על דרך הסוד. ולא כמו שאומרין עמא דבר מה לנו לעסוק במופלא ממנו אלא הרי אנו עושין ככל הכתוב ואלהים הבין דרכה. אל תשים לבך לדברים האלה כי באמת צריך להשתדל בסודות התורה מפני העו"ג שלא יאמרו שהוא ספר דברי הימים ואין בו תועלת ולכך יש להבין עמקי סודות התורה על כל קוץ וקוץ תלי תלים הלכות ובזה יבושו העכו"ם על שלא הבינו רזי תורה וז"ש שמעו דבר ה' החרדים אל דברו הם שהבינו הסודות אמרו אחיכם וכו' שגם להם יש שכר בעמלם. ואולם העכו"ם יבושו על שהלעיגו על התורה ויהיו לדראון עולם וק"ל:

שמחו, (נגד קול מהיכל) קול יוצא מהיכל שישמחו את ירושלים ויגילו בה כל אוהביה, ויש הבדל בין שמחה גיל משוש, ששמחה וגיל מורים השמחה שבלב, לבד ששמחה מורה על שמחה תמידית וגיל מורה על השמחה הפתאומית אשר תפתח לב האדם עת יגיע לו בשורה טובה פתאום, ובזה אהבי ירושלים ישמחו בה שמחה תמידית על הצלחתה, גם יגילו בה מפקודה לפקודה גילה חדשה על הנסים שיתחדשו בה בכל עת אולם ששון מורה על המעשים החיצונים שיעשו השמחים לאות על שמחתם כמו לבישת בגדי ששון, משוש תופים משוש כנור וכדומה, עפ"ז אומר כי כל המתאבלים עליה שהם עשו אותות חיצונים להוראת האבל כמו לבישת שק ואפר ודומיהם, כן יעשו עתה אותות חיצונים להוראת הששון, כמו שאמר (למעלה ס"א) שמן ששון תחת אבל, וזה מדה כנגד מדה:

שמחו. אתם הבאים מן הגולה שמחו את ירושלים בבואכם אליה:

המתאבלים. מלשון אבלות וצער:

שמחו, גילו, משוש. בארתי הבדלם (לה א') ובכ''מ :

שמחו. כל אוהביה, בגלות על דרך כי רצו עבדיך את אבניה ואז בקבוץ גליות תשמחו בה ותשישו בתוכה שתראו בבנינה כמו שראיתם בחרבנה והתאבלתם עליה כן תשמחו בה ותשישו בתוכה:

שמחו וגו'. כל המתאבלים, בגלות, עליה:

כל אוהכיה. כל מי שאהב אותה ותאב לראותה בבניינה:

כל המתאבלים עליה. בעת חורבנה:

קול שאון מעיר. מבאר ענין סיבת חטא ישראל אשר נחרב הבית ונהרס העולם כמ"ד בגמ' ששפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים ובאותו יום נתכפרו עונותיהם של ישראל וז"ש קול שאון מעיר הכוונה על העיר הקודש אשר נחרבה. והקול ההוא משלם גמול לאויביו כי חטא ישראל יכופר כבר וא"ש. או יאמר קול מהיכל ה' קול ה' משלם גמול לאויביו דהנה ידוע לא ברעש ה'. אך קשה הא כתב יוסף בר גוריון הכהן קודם חורבן הבית היה רעש בהיכל. אלא דבאמת אם הקב"ה עושה דין ברשעים הוא ברעש וזהו נמי כאן שאמר מהיכל ה' אך קשה הלא לא ברעש ה' ולכן קאמר קול ה' משלם גמול לאויביו ושייך שפיר רעש כנ"ל וק"ל:

משד. ל' שדים:

למען תינקו, מדמה אותם לילדים על חיק אמותם, תחלה יינקו וישבעו מן שוד התנחומים, ואח"כ ימצו עוד במציצה, לא לשבעה רק להתענג מן זיז, שהוא עיגול של דבש, של הכבוד, כאילו אצל שוד התנחומין בולט עוד זיז קטן של הכבוד שיהיה אחר הגאולה כמו שמפרש, שזה לא יינקו רק שאחר שיינקו מהשד יתנו להם זיז ודבר בולט של דבש ומתיקה למוץ כדי להתענג ביתר שאת:

למען תינקו. התאבלתם עליה למען שתראו בשמחתה ותינקו ותשבעו משדי תנחומיה כי ידעתם אשר זה יהיה גמולכם:

תינקו. מלשון יניקה:

שד, זיז. זיז דבר קטן הבולט כמו רקיק קטן של מיני מתיקה שנותנים לתינוק לכן אמר תמצו :

מזיז כבודה. בזי"ן כמו מזיו לאפוקי מי שכתוב מזיו בוא"ו:

למען. התאבלתם עליה למען שתראו בשמחתה ותינקו ושבעתם משוד תנחומיה כי ידעתם כי זה יהיה גמולכם:

משוד. כמו ושוד מלכים תינקי (ישעיהו ס' ט"ז), והנה הטעם, שובע שמחות, כי התנחומים הפך האבלות:

תמוצו. שוציי"ר בלעז:

למען תמוצו. למען תהיו מוצצים ומתענגים מן הכבוד הזו והמשמש לבוא לה והוא כפל ענין במ״ש לומר שהרבה טובה תקבלו בבוא עת בניינה:

משד. כמו משד בפת״ח וכן ושד וכו׳ (לעיל ס):

משוד. כמו ושוד מלכים תינקי והוא כמו שד בפתח והוא על דרך משל ר"ל תענוג:

תמוצו. כמו מיץ חלב (משלי ל' ל"ג), ואם הם שנים שרשים:

מזיז כבודה. מכבוד גדול הזז וממשמש לבא לה:

תנחומיה. מלשון נחמה:

תמצו. ענין מציצה:

מזיז כבודה. אמר יונתן בן עוזיאל מחמד, אמר רבי משה הכהן כמו וזיז שדי (תהלים נ' י"א) והוא מעט רחוק, והנכון שאין רע לו:

זיז. אישמובימנ"ט בלעז:

תמצו. מלשון מציצה כמו שתית מצית (לעיל נא):

מזיז. ענינו לפי מקומו כמו זיו ויונתן תרגם מחמד יקריה:

והתענגתם. מלשון תענוג:

מזיז. מלשון הזזה ממקום למקום וכן וזיז שדי ירענה (תהילים פ׳:י״ד):

בטרם תחיל ילדה בטרם יבא חבל לה והמליטה זכר ידוע שמיד בו ביום שנחרב בהמ"ק נולד משיח ושאם היו נמולים היו נגאלים מיד וז"ש והמליטה זכר או יאמר דשירת הים היה נאמרה בל' נקבה את השירה הזאת ולע"ל נאמר בלשון זכר שיר חדש. ואמ"ו דהנה בימי בית ראשון היה השכינה כביכול כזכר שמשפיע הנקיבה היא המקבלת והיו ישראל כנקיבה שקבלו השפע מהקב"ה ולעומת זה היו הכרובים בקדשי קדשים כדמות זכר ונקיבה ואגב נתרץ קושית הריטב"א שמקשה על הא דאי' בגמ' בשעה שנכנסו שונאים להיכל מצאו הכרובים שהיו מעורין זה בזה ומק' הריטב"א הא אי' בגמרא כתיב ופניהם איש אל אחיו וכתיב ופניהם אל הבית הא כיצד כאן בזמן שישראל עושין רצונו ופניהם איש אל אחיו. כאן שאין עושין רצונו. והלא בזמן החורבן לא היו עושין רצונו ולמה היו פניהם איש אל אחיו אבל לפי הנ"ל ניחא שבו ביום נתכפרו עונותיהם לכן היו מעורין. והיות שהיו ערלים ושלא היו נימולים לא זכו ליגאל מיד כנ"ל וזהו נמי והמליטה זכר והבן:

וכנחל שוטף. אני נוטה אליה כבוד גוים:

כי כה אמר ה' הנני נוטה השלום והגאולה והמנוחה מן האויב יהיה דומה כנהר המתרבה מעצמו והולך בנחת, וזה הנמשל של שוד התנחומין שיתנחמו מכל צרתם הקודמת וישבעו בה מרעבונם ואח"כ הנני נוטה כנחל שוטף כבוד גוים, כנחל השוטף כל אשר ימצא בדרכו כן ישטף כבוד עכו"ם ועשרם להביאם לירושלים, וזה הנמשל של זיז הכבוד שימוצו רק להתענג וינקתם ר"ל מן השוד ומן הזיז שאצלה על צד תנשאו אחר שדמה אותם במליצתו לתינוק היונק, מדמה שישאו אותם על צד כיונק שנושאים אותו ממקום למקום שאינו יכול ללכת בעצמו כן יביאו אתכם מן הגלות וזה מגביל עם שוד תנחומיה, ועם כנהר שלום וגם על ברכים תשעשעו כילד שעשועים שמרוב האהבה משתעשעים עמו במה שמניחים אותו על ברכים, וזה מגביל עם זיז כבודה, ועם כנחל שוטף כבוד גוים:

נוטה אליה. אטה אל ירושלים שלום הרבה כמי נהר וכבוד הגוים ועשרם אטה לה לבוא במרוצה כנחל שוטף:

שוטף. ענין רדיפה ומהירות המשיכה:

כי כה אמר ה'. שלום. שלום הגוים שיבאו מכל פאה לשאול שלומם ומביאים להם מנחה, ומה שאמר כנחל שוטף, לא שיזיק כמו הנחל השוטף אלא כמו שהנחל השוטף יבא במרוצה כן יבא להם כבודם וממונם במרוצה, ועל הדרך הזה בא כוש תריץ ידיו לאלהים:

כי וגו'. כנהר אטה אל ציון שלום, וכנחל שוטף יבוא חיל גוים, כמו עשה לי את החיל הזה (דברים ח' י"ז):

על צד. על צדי אומניכם על גיססין:

וינקתם. אתם המתאבלים עליה תהיו יונקים את העושר הזה והוא דרך משל לומר כמו התינוק יונק חלב מאין עמל כן תאכלו כבוד העכו״ם אשר לא יגעתם בה:

כבוד. ענין עושר כמו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה (בראשית ל״א:א׳):

וינקתם. על דרך משל כמו שיונק התינוק החלב מאין עמל כן תאכלו כבוד העכו"ם שלא יגעתם בה, ואחר שהמשיל אותם לתינוק ביניקה המשיל אותם גם כן ליונק כמו שנושאת אותו האומנת על זרועיה והיא משעשעת אותו האומנת על ברכיה וכל זה ממיני גדול היונק כן תהיו אתם מנושאים בעכו"ם ומכובדים בכל מיני כבוד וגדולה:

על צד תנשאו. בעת בואכם מהגלות:

תשעשעו. תהיו משועשעין כדרך שמשעשעין את התינוק אישבניי"ר בלעז:

על צד תנשאו. ר״ל תהיו מכובדים מאד ולפי שהמשילם לתינוק היונק אמר לשון הנופל בתינוק היונק שנושאים אותו על הזרוע בצד הגוף ומשעשעים אותו על הברכים לשמחו:

תנשאו. מלשון משא וסבל:

תשעשעו. מבנין פעל שלא נזכר שם פועלו מבנין פועל שממנו יוצא זה, וכן ושעשע יונק:

תשעשעו. כמו ושעשע יונק (ישעיהו י"א ח'), ובא העין בקמץ חטף בעבור היותו סוף פסוק:

תשעשעו. ענין התעסקות לשמחה:

מי שמע כזאת וכו' עיין בפסוק מבאר אך ישתלשל הענין שיצאו ישראל מן הגולה דענין המעציר לישראל בגלותם כמ"ד בש"ס אין בא דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ופי' הר"י לוריא זצ"ל דהענין הוא דידוע דאדם הראשון קודם החטא היה קומתו מקצה הארץ ועד קצהו והוא היה מוגבל הנשמות וכאשר חטא נפלו ממנו איברים איברים והם הניצוצין ומהם אשר נתערבו בבהמות וחיות ומהם אשר הלכו בדרך למרחוק למקום המיוחד נתבצר להם עד עת קץ שיבא זמן שיצאו ומהם היו נשמות ישראל הטהורים וזהו עד שיכלו כל הנשמות שבגוף אדה"ר. וברית כרותה שאין הגואל יבא עד שיבראו כל הנשמות מששים רבוא שבישראל. וידוע דאין הקב"ה משנה מנהג הטבע ובאם קול התור ישמע בארצנו שילכו ישראל מן הגולה דהיינו שיחזרו בתשובה והיום אם בקולי תשמעו ועדיין עת הזמיר לא הגיע הכוונה דנשמות ישראל לא נולדו עדיין יתחברו כל הניצוצין בחומר א' דהיינו באיש אחד וכענין הזה היה במצרים דאי' בש"ס אשה אחת ילדה במצרים ששים רבוא בכרס אחד הכוונה על משה שהי' כולל כל הנשמות מן ישראל ובסיבת עבודה קשה אשר שיעבדו מצרים בישראל יצאו ישראל בחפזון ממצרים קודם הזמן וקול דודי הי' מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות וכן יהיה הגאולה העתידה שתלד אשה אחת ס' רבוא בכרס אחד היינו כלל ישראל וז"ש מי שמע כזאת מי ראה כאלה היוחל ארץ ביום אחד הכוונה איך יסתבב הדבר שיוחל ארץ ביום אחד אם יולד גוי בפעם אחת דהיינו שיהיו הניצוצין נכללין בחומר אחד ובפעם אחד יולד גוי מרום וקדוש ובזה יצאו ישראל מן הגולה ב"ב:

כאיש, כאיש המתאבל על אמו שהתרחקה ממנו וחשב שמתה, ואמו החיה עדיין שבה אליו והיא עצמה מנחמת אותו כן אנכי אנחמכם כי עלי התאבלתם, ובירושלים שגם עליה התאבלתם שם תנחמו, עד שהדברים שהתאבלתם עליהם הם עצמם ינחמו אתכם:

אשר אמו תנחמנו. דרך האם לנחם את בנה יותר מן האב:

כאיש אשר אמו תנחמנו. מצרה שעברה עליו כן אנכי אנחמכם מצרת הגלות:

כאיש וגו'. לאשה רחמנות על הבן:

ובירושלים תנוחמו. כל התנחומין שלכם תהיה בירושלים כי שם תקבלו הרבה טובה וזה יחשב לתנחומין על הצרות שעברו עליכם:

ובירושלם תנוחמו. כי שמה יראה כבודי עליכם, ומה שזכר האם ולא האב לפי שהאשה משדלת בדברים יותר מן האיש:

אם אני המוליד וכו'. נראה לבאר עפ"י מ"ד רני עקרה לא ילדה משום דלא ילדה רני ומסיק דלא ילדה בנים לגיהנם. ויובן בהקדם לבאר למה נולדו רשעים בישראל דהענין הוא דאם ישראל שרוין על אדמתן הם נשפעין מאת ה' כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו ונאצלו כל הניצוצין בקדושה. ואולם אם הם בגולה הם נמסרים תחת השרים שממונין על האומות והן מקבלין הניצוצין ומחלקין אותן לבני עמו דהיינו חסידי או"ה ומחליף עם ישראל בניצוצי טומאה והן הן רשעי הדור ופריצי בני עמינו בני תמורה אשר המיר טוב ברע השר הממונה על אותה אומה אשר ישראל שרוין בה ולזאת הסיבה ישראל הם עקרה בגלותם. וז"ש רני עקרה לא ילדה ומעורר הכוונה שלא ילדה בנים לגיהנם כפי אשר ביארנו וזהו שאמר הקב"ה אם אני המוליד ועצרתי בתמיה אם הניצוצין נאצלין בלי אמצעות השר למה יעצר להריק על הארץ טל ממעל והבן:

ונודעה יד ה'. בעשותו נקמותיו ונוראותיו ידעו עבדיו את כח גבורת ידו:

וראיתם, עד עתה הייתם מאמינים בתקוה העתידה אבל לא ראיתם אותה בעיניכם עתה וראיתם אותה בעיניכם

וראיתם. כאשר תראו ירושלים בבניינה ישיש לבכם:

כדשא. כעשב:

וראיתם. ועצמותיכם כדשא תפרחנה, הפך ורוח נכאה תיבש גרם כי כמו שהדאגה והיגון יבשו עצמותיכם בגלות כן כשתשובו לירושלים השמחה והששון יפריחו עצמותיכם:

וראיתם ושש לבבכם [צ"ל לבכם]. רמז לנשמה כי היא המרכבת הראשונה:

ולכן ושש לבכם, עד עתה ע"י הבטחון החזק היה רק שמחה צפונה בלבכם כמ"ש כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו, אבל עתה ישיש בששון גלוי (כי זה ההבדל בין ששון ושמחה) והשמחה תתפשט מן הלב אל האיברים החיצונים עד שעצמותיכם היבשות עתה כדשא תפרחנה מרב טוב ונודעה יד ה' עד עתה שלא שלם גמול לצדיקים ולא ענש לרשעים היו רבים מכחישים השכר והעונש, אבל עתה יודע יד ה' את עבדיו בשילום שכר הצדיקים וזעם את אויביו בעונש הרשעים:

כדשא תפרחנה. יפרחו כעשב השדה ר״ל יתחזקו בבריאות ולפי שהדאגה והיגון מייבשים העצמות כמ״ש ורוח נכאה תייבש גרם (משלי י״ז:כ״ב) אמר בעת השמחה יתחזקו העצמות:

תפרחנה. מל׳ הפרחה וגדול:

את עבדיו. כמו עם עבדיו שתהיה יד ה' עמהם לטובה ועם אויביו לרעה ולזעם וזה יהיה במלחמת גוג ומגוג:

[ועצמותיכם]. כי הם המוסדות:

ונודעה יד ה׳. אז ידעו עבדיו כח גבורת ה׳:

וזעם. ענין כעס:

וזעם. מלרע כי הוא פעל לפיכך חציו קמץ וחציו פתח, ויונתן תרגם ועצמותיכם כדשא תפרחנא וגויתכון כדתאין יזהירון:

וזעם. פועל, ולעולם הפ"א קמוץ והעי"ן פתוח, אם היה מלעיל הנו שם, ושניהם פתוחים:

וזעם. גם ידעו הזעם אשר זעם את אויביו:

שמחו את ירושלים וגילו וכו'. מבאר דישלם ה' לאיש כמעשהו כפי אשר ציערו עצמם בגולה כן יהי' שמחתם. דהענין הוא דאמרי' בגמ' מיום שחרב בהמ"ק דין הוא שנגזר על עצמינו שלא לאכל בשר ושלא לשתות יין אלא שאין גוזרין גזירה על הציבור שאין יכולין לעמוד בה. ואולם השרידים אשר ה' קורא אליהם הם נודרין עצמם מבשר ויין ומעלין אפר על ראשיהם ובחצות לילה המה מתעוררין על אבדת בית מקדשנו ותפארתנו אשר היה לשריפת אש ועל עם ה' אשר נפלו בחרב ולהם ישמחם ה' בענין אחר נוסף על הציבור. וז"ש שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה הם ההמוניים אשר לא שמו לב כ"כ על צער הגולה ועל עטרת ראשינו שנפלה. ואולם להשרידים אמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה שזה השמחה הוא המעולה וק"ל:

באש יבוא. בחמת אש יבוא על הרשעים:

כי הנה, (נגד קול ה' משלם גמול לאויביו) מצייר שה' יבא לשלם להרשעים באש, ויען שהאש תבער ויתלהב ויתפשט מהרה ע"י הסופה וסערה ומדליקה ברגע את כל סביבותיו, מצייר כי לא יהיה עוד כמו עתה שמאחר את העונש עד אחר המות, רק מרכבתיו מה שימהר להעניש ולרוץ במרכבתו יהיה כסופה המלהיבה את האש, להשיב בחמה אפו החמה הוא הכעס הפנימי, והאף הוא העונש, אומר כי ינשב ויפיח על אפו ועונשו בסערת החמה הפנימית שהחמה תהיה כרוח המנשב על האף ואש העונש וגערתו שהוא העונש ישוב ויפיח עליו בלהבי אש שיתפשטו בכל מחנה גוג:

באש יבוא. לאבד בו את חיל גוג ומגוג:

וכסופה. רוח סופה וסערה:

להשיב. כמו שביב אש, וההבדל בין אף וחמה (למעלה יב ובכ''מ) :

כי הנה ה' באש נשפט. כמו שאמר בנבואת יחזקאל אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו:

באש. [דרך משל] לחרות האף, והטעם הגזירות ההוות פתע פתאום:

להשיב. לצריו בחימה את אפו:

וכסופה. כרוח סופה יבוא מרכבותיו ר״ל יבוא בחימה שפוכה:

וגערתו. ענין צעקת נזיפה:

מרכבותיו. גזרותיו היורדות מן השמים להשיב בחמה אפו שלא היה עדין גדול על כל עכו"ם עתה ישיבנו בחימה, וחימה גדולה מאף, כי חימה לשון חמום כי כשיתחמם בעל הכעס בדבר שיכעס בו יהיה כעסו גדול, ועל הדרך הזה תרגם יונתן לאתבא בתקוף רוגזיה, ואדוני אבי ז"ל פירש להשיב להבעיר מן שביב אש, והוא על משקל להקל כל נכבדי ארץ, ואם זה בחיר"ק וזה בצר"י אחד הוא:

וכסופה מרכבותיו. על דרך מלך:

להשיב בחמה אפו. להשיב לצריו גמול אף בחימה רבה:

להשיב בחמה. כאשר יש תשובת חרון דבק עם מ"ם הוא לשבח, ועם בי"ת לגנאי:

וגערתו. הגערה אשר יגער עליהם תהיה בלהבות אש:

למען תינקו ושבעתם משד תנחמיה וכו'. יובן עפ"י מה דיסד הפייטן הלן בסתר בצל שדי וענינו עמוק וביאורו רחב. ונראה לבאר לפי הפשט דענין שין הימני אשר היא חקוקה בתפילין של ראש בתלת ראשין הוא מורה על תלת ענפין המה אבות העולם. והשמאל בד' ראשין הוא מורה על ענין האמהות ארבעה המה במספר והמה דבוקים יחד ועולין למספר שבע וזהו מורה על התפשטות השפע היוצאת לשפלים ע"י שבעה המשרתים כנודע לי"ח ואולם מין הישראלי המה נתעלו מגרמיים השמים וחלק ה' עמו והמה נשפעין מן היו"ד שהיא מורה על האחדות האמיתית כי למעלה הוא אחד ובהתפשטו הוא יו"ד ועשר הוא אחד במ"ק וזהו נקרא צל שדי. ושד האמור בבואה אית ליה ובבואה דבבואה לית ליה כמבואר בש"ס והם אשר נאחזים בגרמיים השמים וישראל הם למעלה מכל אומה ולשון ויונקים מן היו"ד. וזהו כוונת הש"ס משמרה אחרונה אשר מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו וכוונתם הוא דכנסת ישראל המה דבוקים עם אחדות האל יתברך כאשה לבעלה וזהו ענין שאשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו המה מעולם אנשי השם אשר עוסקין בתורת ה' תמימה תינוקות של בית רבן ויונק האמור כאן הוא מורה על השפעת משדי אמו היה יו"ד הנ"ל הנקרא צל שדי ובין שדי ילין. וזהו כוונת הפייטן הלן בסתר שהוא ענין התעלמות למעלה ונסתר מכל חי ומעוף השמים בצל שדי וזהו ענין יו"ד הנ"ל. וענין צל ידוע שהוא שם מושאל לרוחני כמו סר צלם מעליהם שכבר נסע מהם הרוחני. וגם זהו ענין יו"ד שביד נגד הלב שמשם התפשטות השכל ודי למבין. וזהו כוונת הנביא אשר ייעד לצדיקים שישעשעו בזה למען תינקו ושבעתם משד תנחומיה והתענגתם מזיו כבודה זהו ענין צל הנ"ל וזהו וזיז שדי עמדי הרמוז בקרא:

כי באש. של גיהנם ה' נשפט עם צריו ולפי שהוא בעל דין ודיין נופל בו ל' נשפט שאף הוא טוען טענותיו למצוא עוונם ופשעם וכן ונשפטתי אתו (יחזקאל ל״ח:כ״ב) הנני נשפט אותך (ירמיהו כ׳:ד׳) לשון וויכוח הוא דרישניי"ר בלעז, ופשוטו כי באש ה' וחרבו נשפט כל בשר וכן רבים מסורסים במקראות:

כי באש, מבואר ביחזקאל כי במלחמת גוג תהיה תחלה חרב איש באחיו ואח"כ ימטיר עליהם אש ואבני אלגביש, האש יהיה משפט ה' עונש שמיימי, עז"א כי באש ה' נשפט, והחרב יהיה מהומת איש באחיו, ועז"א ובחרבו את כל בשר, ועי"ז ורבו חללי ה':

נשפט. יהיה מתווכח עמהם בהבאת אש ובחרבו יהיה מתווכח את כל בשר ויתרבו החללים אשר יהרג ה׳ וזה יחשב לויכוח כי בזה יודיע שפשעו לו:

נשפט. ענין ויכוח וכן הנני נשפט אותך (ירמיהו ב׳:ל״ה):

כי באש ה' נשפט. נפעל עומד והוא קמוץ, ואמר כי יהיה נשפט עם גוג ומגוג באש כמו שאמר בנבואת יחזקאל ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגו' ובחרבו הוא מה שאמר שם חרב איש באחיו תהיה והוא חרבו ה' את כל בשר כמו שנאמר בנבואת זכריה ואספתי את כל הגוים אל ירושלם למלחמה:

כי וגו'. דרך משל, שיבוא במשפט עמם, או הוא כמו פועל, כדרך נשבע:

הנני נוטה אליה כנהר שלום. ידוע דהנהר פעולתו הוא שמביא האדם כשטובל בו לידי טהרה אבל המים בעצמם אינם חשובים. והנה כתיב ושמתי כדכד שמשותיך וכו' ויסדתיך בספירים וכהנה רבות יעודים טובים שיהיה הכל לעתיד והיינו שמכח הרחבת הלב שיהיה לנו יכולין אנו להשיג מעלת הקב"ה אבל בזאת לא נשים בטחונינו שנהיה עבור זה דוכסים ואפרכים ושרים ח"ו וזהו בחינת הנהר שמסבב אל האדם תועלת לגופו וז"ש הנני נוטה אליה כנהר שלום:

המתקדשים. המזדמנים אני ואתה נלך ליום פלוני לעבוד לעכו"ם פלונית:

המתקדשים הנראים כמתקדשים ומתטהרים ומתבודדים בגנות אחר אחת צורת עכו"ם העומדת בתוך אצלם, שהוא לדעתם אמצעות ממצעת באלהות:

המתקדשים. המזדמנים יחד ומטהרים עצמם ללכת אל העכו״ם העומדות בגנות:

המתקדשים. ענין הזמנה כמו קדשו עליה מלחמה (שם ו׳):

המטהרים. כמו מתטהרים נראים מתטהרים, כמו יש מתעשר ואין כל :

אחד בתוך. אחת ק':

המתקדשים. רוב המפרשים פירשו אלו שהם מתקדשים במעשה ידיהם שעושים וזה קוראים בזה הלשון בלע"ז סנטוג"ר :

המתקדשים. שיתקדשו ללכת לע"ז:

המתקדשים וכו' אוכלי בשר החזיר וכו'. שמעתי משם רבני קושטא יע"א במ"ש במדרש שוחר טוב מזמור י"ח אליהו זכור לטוב שאל לרבי נהוראי מפני מה ברא הקב"ה שקצים ורמשים אמר לו לצורך נבראו שבשעה שהבריות חוטאים הוא מביט בהן ואומר מה אלו שאין בהם צורך אני מקיימים אלו שיש בהם צורך עאכ"ו ונמצא דהשקצים והרמשים שאין הבריות אוכלים אותם יועילו לרחם על הבריות ולקיימם. ואם ח"ו אוכלים אותם א"כ סוברים שנבראו לצורך ואזדא ליה הק"ו וכשהבריות חוטאים אין להם קיום. והיינו דקאמר אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר ואם לדידהו הם צורך ואין לדרוש ק"ו האמור. לכן יחדיו בין הם בין השקצים יחדיו יסופו דאין ק"ו מעתה: , ] והיה מדי חדש וכו' יבא כל בשר. הרחוקים ומיעוט הקרובים שלא הזיקו לישראל להשתחוות לפני אמר ה' אלהים חיים:

המתקדשים והמטהרים אל הגנות וגומר עד סוף הספר. עתה יבאר מי המה האומות אשר תהיה הנקמה בהם וביארו באומרו המתקדשים והמטהרים אל הגנות, כי הנה אמר מתקדשים ומטהרים על הישמעאלים שהם מראים עצמם קדושים וטהורים ברוב רחיצתם ולכן לא אמר הקדושים והטהורים כי אם המתקדשים והמטהרים שאין המתקדש הוא הקדוש ואין המטהר הוא הטהור אבל המתקדש והמטהר הוא המראה עצמו כן ואינו קדוש ולא טהור באמת על דרך יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב (משלי יג, ז), וכן הישמעאלים הם מתקדשים והמטהרים ברחיצותיהם מחוללים וטמאי' במעשיהם, ולכן אמר אל הגנות אחר אחת בתוך לפי שהם עושים תמיד בתי תפלותיהם בתוך הגנות והגנות והפרדסים סובבין אותם וכאלו בתי תפלתם כל א' מהם הוא אחרי גנה אחת בתוכה לפי שהגנים יסובבוהו, ועל הנוצרים אמר אוכלי בשר החזיר השקץ והעכב' לפי שאוכלים כל בשר הטמא והטהור יחדו ועל שניהם רוצה לומר הישמעאלים והנוצרים אמר יחדו יסופו ויתמו מן בלהות. וראיתי בשרשים שעשה רבי יוסף אבן כספי אשר קרא שרשות כסף שכתב בשרש אחר שכב' תאמר על הזולתיות, וממנו והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו (בראשית כב, יג) כי וירא והנה איל היא גזרה אחת בעצמה ואמרו אחר נאחז בסבך בקרניו היא גזרה אחרת כלומר אחר כך ראהו נאחז בסבך בקרניו ולהראו' כן שמו געיא במלת אחר, וכן אחר אחת בתוך כלומר ואחר התקדשם והטהרם הם מטנפים עצמם עם הזונה שישימו נקבה אחת בתוך מעמדם ובא קרי וכתיב כתיב אחד וקרי אחת להגיד שהישמעאלים פעם ישימו קדש ופעם קדשה. וזכר עוד הנביא איך יהיה זה שיספו ויתמו כולם אם כל א' בארצו בדבר ובמגפה או באש וגפרית כמהפכת סדום ועמורה או באיזה אופן אחר באמרו (יח) ואנכי מעשיהם ומחשבותיהם באה כלומר אנכי ידעתי מעשיהם ומחשבותיהם ולכן הגזרה מלפני באה לקבץ את כל הגוים והלשונות, והקבוץ בארו יחזקאל שיהיה כולו על ירושלם כי הנה יעלו שמה הנוצרים בתחלה ויחריבו את ארץ מצרים במכת חרב והרג ואבדן גדול ואז יאספו עליהם הישמעאלים כל בני מזרח וצפון ותהיה מלחמה ביניהם קרוב לירושלם והיתה להם עת צרה אשר כמוה לא נהיתה כי תהיה חרב איש באחיו רבה מאד כמו שבארתי במעין י"א ממעיני הישועה, וע"ז נאמר כאן ואנכי מעשיהם ומחשבותיהם באה לקבץ את כל הגוים והלשונות, לפי שהכל יהיה בגזרת עירין לתת נקמת ה' באויביו, ועל אותה נקמה אמר ובאו וראו את כבודי כי היא תהיה כבוד ה' באמת כמו שאמר יחזקאל (יחזקאל לח, כג) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'. ולפי שבעצת ה' ימלטו מאותה מלחמה פלטים עם מומים רבים כמו שאמר זכריה (זכריה יד, יב) וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' את כל העמים אשר צבאו על ירושלם המק בשרו והוא עומד על רגליו ועיניו תמקנה בחוריה' ולשונו תמק בפיהם, לכן אמר (יט) ושמתי בהם אות שהם אותם המומים והנגעים ושלחתי מהם פליטים רוצה לומר שיסבב הש"י שימלטו במלחמה וילכו אל הגוים שזכר תרשיש פול ולוד ואל מושכי קשת שפירשו המפרשים שהם הטורקו"ס ואל בני תובל אשר באי אינגל"א טיר"א ואל יון שהיא ארץ היונים וגם כל ארץ איטליא, ובכלל לכל האיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמעי ולא ראו את כבודי ויגידו הפלטים ההם את כבודי שהיא המלחמה ונקמתה בגוים ההם. ואז גויי הארצות כשידעו זה הפלא הגדול שעשה השם (כ) יביאו את כל אחיכם והם בני ישראל שנשארו בארצות הגוים ולא עלו עדיין לירושלם יביאו אותם מנחה לה' בכבוד גדול בסוסים וברכב ובצבים שהם העגלות המכוסות ואהל בהם כמו שש עגלות צב, ובפרדים ובכרכרות שהם הגמלים הקלים שלרוב מרוצתם יראה כאלו מרקדים מלשון ודוד מכרכר (שמואל ב' ו, יד), וי"ת אותו מלשון שבח כלומר שיביאו אותם בשירים ובתושבחות, על הר קדשי ירושלם כמו שהיו מביאים בני ישראל את המנחה והבכורים בכלי טהור בית ה' בשמחה ובשירים בתוף ובכנור. ואמר שמאותם בני ישראל שיביאו מהארצות הרחוקות שהיו מעורבים בגוים ונשקעים בתוכם (כא) גם מהם יקח להיות כהנים ולוים וזה מאותם שהיו ממשפחת כהונה ולויה ולא יחושו אם נמכרו לעבדים ונעשו גוים ע"צ האונס, ואמנם איך יודע זה אין ספק שיהיה ברוח הקדש כמ"ש מלאכי (ג, ג) וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אותם כזהב וככסף והיו לה' מגישי מנחה בצדקה וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות, והוא המורה שלא יעבדו בכהונה ובלויה כי אם אותם שהיו ממשפחתם ומבית אבותם כשנים הקדמוניות. וה"ר יוסף קמחי פירש וגם מהם אקח לכהנים ללוים רוצה לומר לצרכם להיות להם חוטבי עצים ושואבי מים כי כן אמר זכריה (יד, כג) ולא יהיה כנעני עוד בבית ה' צבאות רוצה לומר שלא יהיו עוד שמה הכנענים חוטבי עצים ושואבי מים כי מגדולי הגוים יהיו עובדים את הכהנים ואת הלוים. והותרה בזה השאלה הרביעית.

אל הגנות. שזורעין שם ירק ושם היו מעמידין עכו"ם:

אחר אחת בתוך. סיעה אחר סיעה אחר שגמרה הראשונה את עבודתה נכנסת השניה באמצע הגנה מקום מעמד העכו״ם:

בתוך. באמצע וכן ויבתר אותם בתוך (בראשית ט״ו:י׳):

והמטהרים. דינו מתטהרים כי הוא מבנין התפעל כמו המתקדשים וכן הוא הענין בענין התפעל כמו והתברך בלבבו כי לא יהיה ברוך אלא מתברך הוא בעצמו שהוא חושב שיהיה ברוך, וכן מתכבד וחסר לחם הוא מראה עצמו נכבד ועשיר ואינו כי הוא חסר לחם, וכן המתקדשים מראים עצמם כקדושים והם טמאים, וכן המטהרים והם הפרסיים שהם מטהרים גופותם ורוחצים עצמם תמיד והם טמאים במעשיהם הרעים ומטונפים והנה הם מראים עצמם טהורים ואינם:

המטהרים. חסר תי"ו התפעל והוא מבלע בטי"ת:

ולפי שלא יאמרו ומה יועיל כל זה אם נשוב ללכת אחר כך לגלות אחר או איך יתקיימו הנבואות האלה אם יכלו האומות אותנו בגלות לכן בא להסיר הספיקות האלה בסוף נבואותיו לחזק עוד נצחיות האומה והתמדתה באומרו (כב) כי כאשר השמים החדשים וגומר, ופירושו שלא יחשבו שההקדמה הפלוסופית האומרת שכל הווה נפסד תצדק גם בדברים הנסיים כמו שהיא צודקת בדברים הטבעיים בהוייתם, כי הדברים אשר יהיו כפי הרצון האלהי כבר יהיו מחודשים ולא יבאו לידי הפסד כמו שזכר הרב המורה בענין העולם בפכ"ו ח"ב, וכן יהיה ענין ישראל שבהיותו מחודש ממנו יתברך לא יפסד וזהו אמרו כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה כשנתחדשו בבריאת העולם וזהו אשר אני עושה כלומר אשר אני עשיתי אותם, ואמר עושה בלשון הווה לפי שהאל יתברך הוא גם כן סבה שומרת לעולם ותמיד עושה אותו ופועלה, ואמר שעם היותם מחודשים הם עכ"ז עומדים לפני ובלתי נפסדים להיות בריאתם בדרך נס כן יעמוד זרעכם ושמכם רוצה לומר שזרע ישראל יהיה קיים עדי עד וגם לא יומר ולא יתחלף לעם אחר ולדת אחרת בכללו אבל תמיד יהיה זרעם קיים ושמם קיים וזהו כן יעמוד זרעכם ושמכם.

אחר. אחת כמה שת"י סיעה בתר סיעה מתקדשים ומטהרים לעבוד סיעה אחר, שגמרה חבירתה את עבודתה:

אוכלי. בני ישראל האוכלים בשר החזיר וכו׳:

והשקץ. ר״ל כל מין שקץ והוא שם כולל לכל השרצים:

אל הגנות. בברכות המים אשר בגנות:

אל הגנות. כמו האשרות:

ובב"ר (א, יג) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה א"ר יהודה בשם רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שמים חדשים וארץ החדשה אין כתיב כאן אלא השמים החדשים והארץ החדשה אף שמים וארץ העתידים להבראות כבר ברואי' הם מששת ימי בראשית הה"ד בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ את השמים שעלו במחשבה ואת הארץ שעלתה במחשבה. ואמנם אותם מבני ישראל אשר יקומו בתחייה לשוש עם ירושלם זכר מענינם שיהיו טובים וישרים בלבותם מבלי חטא ועל זה אמר (כג) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה' כי לא אמר כל בשר על כל האומות כי אם על צדיקי ישראל שישבו על הארץ והוא על דרך ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד (תהלים קמה, כא) והכוונה בכאן שיתמידו בזה מפני חסידותם ודבקותם בו יתברך, (כד) והם יצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים שהם אשר יקומו בתחייה לקבל ענשם בפני כל בשר שיראו אותם הצדיקים שתולעת הפושעים ההם לא תמות ואשם לא תכבה כי הם יהיו בעונש מתמיד בעמק ויהיו דראון ומיאוס לכל בשר, מסכים למ"ש בדניאל (יב, ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, וי"ת כי תולעתם לא תמות ארי נשמתהון לא ימותון ואשתהון לא תטפי ויהון רשיעיא מדנין בגיהנם עד דיימרון עליהון צדיקי' מסת חזינא עש' העונש הזה נפשיי לנשמות בגיהנם ותרגם דראון כמו שתי מלות די ראון מלשון ראייה, ואם נפרש יבא כל בשר על כל הקמים בתחייה הן מישראל הן משאר האומות אין ראוי לפרש מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו שבכל חדש ושבת יבאו כל בני עולם לירושלם כי זה בלתי אפשר, אבל ענין הכתוב שבשני זמנים מהשנה יבאו כל בשר לירושלם להשתחוות למלך ה' צבאות, האחד בחדש הז' ועל זה אמר מדי חדש בחדשו שהוא החדש שבו נברא העולם ונתחדש ואמר מדי חדש בחדשו להגיד שכל אותו חדש השביעי יהיה זמן הרגל שלהם וכאלו אמר בכל שנה באותו חדש בכל ימי אותו החדש הרשום, והעת השני הוא מפסח ועד עצרת שנאמר בו וספרתם לכם ממחרת השבת וגומר שבע שבתות תמימות תהיינ' (ויקרא כג, טו), ועל זה הרגל נאמר ומדי שבת בשבתו רוצה לומר באותו זמן שנמנה בשם שבועות ושבתות ואמר ומדי שבת בשבתו להגיד שבכל אותם שבע שבתות יהיה הרגל שלהם, וכפי מה שפירשתי למעלה בפסוק כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה על המחברת העצומה משבתאי וצדק שנעשתה בשנת רכ"ד לאלף הששי הזה ומורה על הגאולה העתידה, אפשר גם כן לפרש מ"ש כאן כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה שקרא השמים חדשים בבחינת אותה מחברת וקרא ארץ ישראל חדשה מפני שתתחדש כנשר נעוריה, ואמר הנביא שלא יחשבו שבעבור זמן המחברת העצומה הזא' תתחדשנה מחברות אחרות שיורו רעה והיזק לישראל ויתקיימו עליהם כמו שנתקיימו הקדמוניות, לכן אמר שלא יהיה כן אבל שכמו שהשמים ההם שנתחדשו באותה מחברת הם בכללותם מתנועעים מאתו יתברך כי הוא המניע הראשון לכללותם וכן הארץ המתחדשת עיני ה' בה והוא המשגיח עליה, ועל זה אמר עומדים לפני כלומר הם מתנועעים ומושגחים ממני ומתקיימים בדברי כן בזה האופן יעמוד ויתקיים זרעכם ושמכם ולא ישתנו בסבת מחברות אחרות כי אני אהיה מקיים אתכם במאמרי ורצוני המוחלט והשגחתי הפרטית כמו שאני מקיים ומניע השמים וארץ ישראל שלא עבר זר בהנהגתם, ומפני שתיוחד הנהגתם כולה להשגחתי ולא למערכות כמו שהיה מעשה בראשית מיוחד להשגחתי לכן מדי חדש בחדשו רוצה לומר באי זה חדוש שיהיה מהעליונים אם מהלבנה בחדושה ואם משאר הכוכבים לא יתנו בני אדם לב לפי שידעו שהשגחתי למעלה מהם ולכן יבא כל בשר להשתחוות לפני לא שיבאו לירושלם אלא שיתעורר ויתנועע מעצמו להשתחוות לפניו אשר בידו הכל כחומר ביד היוצר, וכן יעשו מדי שבת בשבתו של זכרון בריאת העולם כל בשר כאשר הוא שם ישתחוו לפניו יתברך יוצר הכל, גם כי יביאם לשלמות האמונה הזאת לפי שיצאו וראו בפגרי האנשים הקמים בתחייה שהיו בהם פושעים בי באמונתם שפגריהם תמיד בוערים באש שלא יכבה והם דראון וסרחון יהיו לכל בשר ומפני זה כל בני אדם ישתחוו לפני ה'. ונכון לפרש כפי זה הדרך והיו דראון כדברי המתרגם שיהיו די ראון ולמוד לכל בשר, ומצאתי בדברי חז"ל (פסיקתא רבתי פ"א, ב) זש"ה מתי אבא ואראה פני אלקים (תהלים מב, ג) אמרו ישראל רבש"ע אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד שהיינו עולים בשלש פעמי רגלים ורואים את פני השכינה, אמר להם הקב"ה בני בעולם הזה הייתם עולים בשנה שלשה פעמים כשיגיע הקץ אתם עתידין להיות עולים שם בכל חדש וחדש שנאמר והיה מדי חדש בחדשו. ע"כ. הרי שהבינו ז"ל מאמר יבא כל בשר על ישראל לבד כמו שפירשתי בראשונה.

בתוך. באמצע הגינה כן היה דרכם להעמיד':

יחדיו. כולם יחד יתמו מן העולם:

והעכבר. שם שרץ מה:

אחר אחד בתוך. אחר הבריכה הגדולה המיוחדת שהיא בתוך הגן, הולכים אחריה ושם רוחצים גופם ומעשיהם מכוערים שם בזנות, והכתיב אחד והקרי אחת כלומר יהיה מעין או בריכה, כי מעין לשון זכר ובריכה לשון נקבה, ויש מפרשים אחר אחת האשרות בתוך הגן, והנה אין עתה עובדי אשרה אולי יש בקצות הארץ:

אחר אחת/ אשרה אחת, וכתיב אחד והנה הוא עץ, כי כל אשרה עץ:

ובזה נשלם מה שראיתי לבאר בנבואות הספר הזה כמסת היד והמוסיף על דברים אלה דברים טובים דברים נכוחים ישא ברכה מאת השם וצדקה מאלהי ישעו. והיתה התחלת הפירוש הזה באי קורפ"ו בר"ח אב שנת רנ"ה מהאלף הששי ולפי שבוטלה המלאכה מפני חבורים אחרים אשר עשיתי הית' השלמתו בעיר מנופו"לי ממחוז מפול"יא ממלכות נאפו"לי ביום ר"ח אלול שנת כי ירח"ם ה' את יעקב, והתהלה לאל המהולל בתושבחות שעזרני עד כה ויתן בפי מענה לשון אמרי אמת: בנל"ך ואע"י: בילא"ו.

יסופו. ענין כליון כמו אסוף אסיפם (ירמיה ח׳):

והשקץ והעכבר. אלו הפרסיים שהם אוכלים השקץ והעכבר:

וטעם בתוך שהיו סובבים את האשרה מפה ומפה, והנה הוא בתוך, או בתוך הגן:

יחדיו יספו. במלחמת גוג ומגוג כי המלכיות אלה הגוברות בעולם הזה, והיא מלכות רביעית במראות דניאל ושתיהן למלכות אחת לפי שלא שלטה אחת לבדה בעולם, והמפרשים הפסוק על ישראל אינו נכון כי אינו ענין הפרשה אלא על העתיד בימי גוג ומגוג ואין עתה בישראל אוכלי בשר החזיר ועובדי אשרה, וי"ת דמזדמנין ודמדכן לגיני וגו':

ואוכלי בשר החזיר, הטעם שהן יקדשו, וגופם מלא טומאה:

וינקתם על צד תנשאו ועל ברכים תשעשעו. הרצון בזה כי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו והכא נמי אותם שכתוב בהם יפול מצדך אלף הם השדים ישלמו אתם וזהו על צד תנשאו. ועל ברכים תשעשעו ויובן במ"ד דרש רבא שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו אתא שטן ונשקיה אכרעיה. וענינו מורה על שלמד זכות שהוא לא פעל כלום אלא עשה עבודתו אשר נצטווה לו ובסיבה זו השלים השטן עמו. וצד השלמת השטן שימצא מרגוע לנפשו ואין מסית אותו וידוע דאחיזתו הוא על הכרכים כדאי' בגמ' הני ברכי דשלהי מנייהו ולכן כתיב וירא כי לא יכוללו ויגע בכף ירכו וסיבת החטא נתהוה כמו כן מן העקב כמש"ה עון עקבי יסובני. וחז"ל מצאו תרופה לבעל תשובה שילך יחף וזהו ענין שנשק לכרעיה. וז"ש ועל ברכים תשעשעו שיתבטל היצה"ר לעתיד וק"ל.

ואנכי מעשיהם ומחשבותיהם באה וגו'. ואנכי מה לי לעשות מעשיהם ומחשבותיהם באה אלי והיא תזקיקני לקבץ את כל הגוים ולהודיע שמעשיהם הבל ומחשבותם שהם חושבין למען (שמי) יכבד ה' יבינו שהוא שקר והיכן הוא אותו קיבוץ הוא האסיף שניבא זכריה ואספתי את כל הגוים אל ירושלים (זכריה י״ד:ב׳):

ואנכי, מעשי בעלי זאת האמונה ומחשבותיהם ואמונתם הנפסדת באה למען ע"י זה יתקבצו כל העכו"ם והלשונות ואז יראו את כבודי ויכירו אחדות ה' כי נשגב שמו לבדו:

ואנכי מעשיהם ומחשבותיהם. רצה לומר ואנכי עם מעשיהם ומחשבותיהם כלומר הן ידעתי כל מעשיהם ומחשבותיהם כאלו נמצאתי עמהם:

והלשונות. כן יקראו אומות חלוקות שיש לכל אחד שפת לשון בפני עצמו:

ואנכי מעשיהם. אנכי אהיה עם מעשיהם ומחשבותיהם של אלה העמים המתקדשים, אמר העת הבאה לקבץ את כל הגוים, כלומר אני אסבב שיבאו כל העמים עם גוג ומגוג כדי שיראו את כבודי שאכבד בהם כמו שאמר בנבואת יחזקאל ונתתי חחים בלחייך, והוצאתי אותך, ואמר והעלתיך והביאותך ואמר יעלו דברים על לבבך וחשבת מחשבה רעה כמו שאמר הנה ומחשבותיהם ואמר בנבואת זכריה ואספתי את כל הגוים אל ירושלם, נראה כי האל יסבב ויתן בלבבם, לפיכך אמר הנה ואנכי מעשיהם ומחשבותיהם, ואמר באה, על העת, כלומר העת ההיא העתידה, וכן אמר בנבואת זכריה הנה יום בא לה', וכמוהו בחסרון עת הנה באה ונהיתה שנאמר בזה הענין בנבואת יחזקאל:

ואנכי. כטעם על יי ועל משיחו (תהלים ב' ב'):

וראו את כבודי. בהלחמי בהם במכת המק בשרו ועיניו ולשונו (שם):

באה. ר״ל לכן באה העת לקבץ את כל העכו״ם והלשונות כלומר אני אסבב שיבואו כל העכו״ם עם גוג ומגוג למען יראו את כבודי שאתכבד בהם בעשות בהם נקם ויכירו שהבל נתלו:

באה. תחסר מלת עם [צ"ל עת] והטעם, כאשר יחשבו שיוסדו עלי, אז תבא עת לקבץ כל הגוים סביב ירושלם:

וראו את כבודי. שאעשה בהן דין עד שיראו כבודי בכל העולם, וזה מלחמת גוג ומגוג:

כאיש אשר אמו תנחמנו. יובן עפ"י הפסוק בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו לפי שעיקר תנועת הבן הוא בא מחמת אמו כדאי' בגמרא שאלו לקמחית במה זכתה ופי' המהרש"א אמאי לא שאלו לאביו מפני שעיקר הכל תלוי באמו אם היא צדקנית ולכן אמרה רבקה ליעקב עלי קללתך בני ר"ל אם יעשה דבר שלא כהוגן יאמרו שהיא גרמה לו וז"ש כאיש אשר אמו תנחמנו דתולין הכל באמו כן אנכי אנחמכם אף אם אתם עושין דבר שלא כהוגן בירושלים תנוחמו דיתלו במקום ויאמרו שהמקום גורם וק"ל:

ושמתי בהם אות וגו'. פליטים ינצלו מן המלחמה ואני אשאירם כדי לילך לבשר לאיים הרחוקים את כבודי אשר ראו במלחמה ואף באותם פליטים אשים אחת מן האותות שנידונו חביריהם בהם כדי להודיע לרחוקים במגפה זו נגפו הצובאים על ירושלים:

ושמתי בהם אות, במלחמת גוג כמ"ש בזכריה וזאת תהיה המגפה, ושלחתי מהם פליטים אל יתר הגוים וגם אל האיים הרחוקים אשר עוד עובדים ע"ז ולא שמעו את שמעי ואין יודעים מאלהי ישראל כלל וגם לא ראו את כבודי שלא היו במלחמת גוג והם יגידו את כבודי בעכו"ם, ועי"ז

ושמתי בהם אות. בכל הבאים אשים אות וזהו מ״ש ועיניו תמקנה בחוריהן וכו׳ (זכריה י״ד:י״ב):

אות. סימן:

תובל. במקצת ספרים תבל בשלש נקודות:

ושמתי בהם אות. זהו שאמר בנבואת זכריה ועיניו תמקנה בחוריהם והוא האות שישים האל, ואלה שילכו בגוים יהיו עדות על המעשה הגדול שעשה האל במחנה גוג ומגוג, וכן ושלחתי מהם פליטים אל הגוים הוא שנאמר שם והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלם ועלו מדי שנה בשנה וגו', כי האל יותירם להגיד כבודו בגוים שלא באו לירושלם והם איים רחוקים מירושלם שלא שמעו, ואלה הפלטים ובעלי האות ילכו בכל הארצות להגיד, ואומר מושכי קשת הם הטורק"ש :

ושמתי בהם אות. זה האות לגנאי בחסרון עין, והאות חדוש שלא נראה כמוהו:

ושלחתי מהם פליטים. כי רובם ימותו סביב ירושלים ופליטים מהם אשלח לנפשם ללכת אל העכו״ם היושבים בתרשיש וכו׳:

פליטים. ענין שארית כמו אל יהי לה פליטה (שם נ׳) תרשיש וגו׳. שמות ארצות:

תובל ויון. ואף על פי שכתוב כי גוג הוא נשיא משך ותובל אם כן יבאו עמו ואיך יאמר כי להם יגידו המגידים לא יתכן שלא ישארו בארצם רבים מן הגוים אלא בעלי מלחמה ילכו והמגידים יגידו לנשארים בארצות:

וטעם פלטים שימותתו רובם, כאשר הוא מפורש בספר יחזקאל (יחזקאל ל"ח, כ"א כ"ב, ל"ט, י"א וכולי) ובספר זכריה (זכריה י"ד י"ב י"ח):

מושכי קשת. המלומדים לירות חיצים בקשת ולפי שהדרך למשוך יתר הקשת למותחו לכן אמר מושכי קשת:

האיים הרחוקים. ואל היושבים בהאיים הרחוקים:

אשר לא שמעו. אשר לא שמעו מעולם שמועת ה׳ ומעולם לא ראו כבוד ה׳:

והגידו. אלה הפליטים אשר בהם האותות יבואו בכל המקומות ההם ויגידו את כבודי בין העכו״ם כי יראו את האותות ההושם בהם:

וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה. העיד הנביא כאן על הטוב הצפון אשר כל ישראל מיחלים אליו והיא תחיית המתים. ויובן עפ"י מ"ד בגמרא דכשאמר הקב"ה לאילנות שיצאו למיניהם נשאו דשאין ק"ו בעצמם ויצאו ג"כ למיניהם ולא בערבוביא. וידוע דכשהחיה יחזקאל המתים כתיב והנה רעש גדול וקרב עצם אל עצם דכל אחד התחבר למינו כאשר היה בתחלה. וז"ש הנביא לעת התחיה ועצמותיכם כדשא תפרחנה ר"ל שלא יצאו בערבוביא כי יקרב עצם אל עצם וק"ל:

ובצבים. הם עגלות מטוקסות במחיצות ואהל ודומה לו שש עגלות צב (במדבר ז׳:ג׳):

והביאו את כל אחיכם מנחה בצבים, בכבוד גדול וגם במהירות רב שז"א בסוסים ובכרכרות כאשר יביאו את המנחה, ר"ל שגם ישראל אשר באיים הרחוקים שנטמעו בין עכו"ם ולא ישובו בעצמם לירושלים יביאו אותם בטהרה כאשר יביאו את המנחה, וכן יביאו אותם עד ירושלים כאשר יביאו את המנחה עד בית ה':

והביאו את כל אחיכם. בני ישראל הרחוקים שלא עלו עם אחיהם אותם העכו״ם שישראל הם בתוכם כשישמעו הפלא הגדול שיעשה המקום במחנה גוג ומגוג יביאו את ישראל בסוסים וברכב וכו׳ למנחה לה׳:

ברכב. במרכבות:

על הר קדשי. כמו אל, וכן ותתפלל על ה' (ש''א א' ב') :

והביאו את כל אחיכם. (אמר רפאל חיים המגיה במקרא גדולה נמצא בפסוקא הדין תרי פסיקתא חד בתר תיבת הגוים וחד בתר מנחה ואילו בדפוסי ויניציאה נמצאו תלת תרי כמה דכתיבנא וחליתאה בחר תיבת אחיכם ולכאורה הוא אמינא דדילמא חדא מינייהו משבשתא היא אבל כדחזינא במסרא רבתא בערך אות פ"א בפסיקתא (נדפסה בשנת רכ"ו) אשכחנא דלא כנסחא דדין ולא כנסחא דדין דהרי התם ליתו אלא תרי חד בתר אחיכם וחד בתר מנחה ותו לא ע"כ):

והביאו ישראל. שהיו נשארים באיים הרחוקים שלא עלו עם אחיהם אותם הגוים אשר הם בתוכם כשישמעו זה הפלא הגדול שעשה האל במחנה גוג ומגוג יביאו ישראל בסוסים וברכב מנחה לה' ויביאו אותם מלובשים בגדי תפארת ורוכבים בסוסים וברכב כמו שמביאים ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה' כן יביאו הגוים את ישראל בבגדים טהורים ונאים ובמרכבות נאות ונכבדות, ופי' בצבים, כמו שש עגלות צב שתרגומו כד מחפיין, והם כלים מעצים מחוברים שנושאים בהם בני אדם על גבי בהמה ועושים אותם מבפנים בבגדים נאים:

והביאו. ליי, לכבוד יי שיפחדו:

ובכרכרות. בשיר משחקים ומכרכרים כמו ודוד מכרכר (שמואל ב ו׳:י״ד) טריפי"ר בלעז ומנחם פירשו לשון כבש כמו שלחו כר מושל ארץ (לעיל טז):

על הר קדשי. אל הר קדשי ולתוספות ביאור אמר ירושלים:

ובצבים. עגלות מכוסות וכן עגלות צב (במדבר ז׳):

ובכרכרות. הם הגמלים או שאר בהמה שהם קלים בהליכתם עד שמרוב מרוצתם ידמה שהם מרקדים לפיכך נקראו כרכרות, כמו ודוד מכרכר שפירושו מרקד, וי"ת מכרכר משבח, ובכרכרות ובתושבחן וגו':

ברכב. ברזל:

כאשר יביאו. מנחה בכלי טהור לרצון כן יביאו את אחיכם למנחת רצון:

כאשר יביאו וכו׳. בכלי טהור כמו שמביאים ישראל את המנחה בית ה׳ בכלי טהור כן יביאו העכו״ם את ישראל בבגדים טהורים ונאים ובמרכבות נאות ומכובדות:

ובפרדים. הם הנולדים מן הסוס והחמור:

על הר קדשי. כמו אל, וכן ותתפלל חנה על ה' כמו אל ה', וילך אלקנה הרמתה על ביתו כמו אל ביתו, והדומים להם:

בצבים. הם העגלות, שש עגלות (במדבר ז' ג') צב:

ובכרכרות. ברקודים של שמחה וכן ודוד מכרכר בכל עוז (שמואל ב׳ י):

ובכרכרות. כמו שלחו כר (ישעיהו ט"ז א'), והוא מין נכבד מהגמל, והמלה כפולה:

כאשר. היו מביאים ישראל את המנחה שלא תתגאל:

המתקדשים והמטהרים אל הגנות וכו' עיין בפסוק. מבאר ענין ישמעאל אשר מקדש ומטהר וטובל את עצמו קודם אכילה מטומאה קבורה שבקרבו והענין שאמר אחר אחד בתוך הוא דענין הגמול אשר מקוה אומה ישמעאל ומוליך יועצים שולל והוא נכתב בספר הנקרא אל קאהרא"ן בלע"ז שם מבאר יעוד הגמול הטיב באם ישמעו למצותיו שיזכו לישב בנועם בגן עדן שלהם. ונועם הגן לפי דעתם שישגל עם נערות בתולות אשר לא היו לאיש והם יפה מראות אשר לא יוכל האדם לצייר להתענוג ההוא. ולא יקרה לו חולשה מרוב המשגל לפי מנהג הטבע בזה העולם כי כאשר סר ממנו החום שמתעורר מן הלב שנותן כח לכלי ההולדה נתבטל הזרע ואז יחלש כחו ובגן ההוא לא יחלשו. ומביאין סעד למדות הפחותות האלה כי עץ הדעת הכת ישמעאל קוראין אתו עץ התאוה וכאשר אכל ממנו האדם התאוה למשגל ואולם הוא חטא ולהם יהיה לגמול וזהו יהיה עריבות גן באכילה ובשתייה ובמשגל עד כה ייעד דברו ואין ראוי להעלות על ספר שכל אנשי שכל קצו בהם וביאר כאן הנביא שיחדיו יספו וכל הנמשכים אחריהם וז"ש המטהרים אל הגנות הוא ג"ע. אחר אחד הכוונה אחר הנקיבה דאחד בפתח הוא בלשוננו לשון נקיבה. בתוך הוא האמורה אל עץ הדעת אשר עומד בתוך הגן. ומבאר דהם יספו ואין צריך לבטל דעותם כי הוא בטל בעצמו לפי עיון השכל שזהו גנות ושאין אחריה גנות:

וגם מהם אקח לכהנים ללוים. מן העמים המביאים אותם ומן המובאים אקח כהנים ולוים ולפני גלוים הכהנים והלוים שבהם ואברור אותן מתוכן ויהיו משמשין לפני:

וגם מהם אקח לכהנים, אף אלה שעבדו ע"ז והם מיחוסי כהונה ולויה לא יאבדו זכותם ויהיו כהנים ולוים אחר שהיה זה באונס:

וגם מהם. גם מהמובאים אקח להיות כהנים ולוים מאותם שיהיו ממשפחת כהונה ולויה עם כי נשכחת זכרם בהיותם בארץ רחוקה והיו מחזיקים עצמם בחזקת ישראל הנה לפני גלוי הכל:

וגם מהם. כלומר אפילו מאותם שהיו משוקעים בגוים באיים הרחוקים עד שלא נודע זכרם ולא עלו עם אחיהם בית ישראל מן הגולה, ואפשר ששנו קצת מן הדת אף על פי כן מהם אקח לכהנים ללוים אותם שהיו כבר ממשפחות כהונה ולויה אקח אותם הכהנים להיות כהנים משרתים לפני והלוים לשרת כמו הלוים לשוררים בשיר בכנורות ובנבלים, ובדברי רבותינו ז"ל וגם מהם אקח משהם מביאים אותם ומנחתם והם באים לילך והוא זה ישראל וזה כהן וזה לוי כגון שנמכרו לעבדים ונשתכחו ועל אונס נעשו גוים, אמר רבי אליעזר וגם מהם אקח שהם מביאים את ישראל למלך המשיח כל מי שיהיה בהן ישראל או כהן או לוי, גם מהם אקח מן המביאים ומן המובאים, וי"ת ואף מנהון וגו' ואדוני אבי ז"ל פירש וגם מהם אקח לכהנים ללוים לצורך הכהנים להיות להם חוטבי עצים ושואבי מים, וכן אמר בנבואת זכריה ולא יהיה כנעני עוד בבית ה', ר"ל הגבעונים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים כי מגדולי הגוים יהיו עובדים הכהנים:

וגם. אלה שיבואו, אקח להיות כהנים לפני ולוים:

אמר ה'. והיכן אמר הנסתרות לה' אלהינו (דברים כט) כך מפורש באגדת תהלים:

ואנכי מעשיהם וכו' ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פליטים. עתה מבאר קיבוץ ישראל קיבוץ האמת שלא ישאר שום שורש מישראל בין העמים אפי' אותם שהמירו דתם מאיכות אונס מיתה כולם ישובו ויתגיירו ואולם איך נודע הדבר לאותן אשר הם יהודים כי רבים המה אשר נתערבו ואין להם זכר כלל ששרשם מן כלל ישראל. ואמר דהיודע מחשבות יודע אותם כי בני ישראל המה. וידוע דעשר מכות היו במצרים וכן יהיו לע"ל ואותן אשר מבני ישראל המה יצולו מן המכות ובזה ידעו שמבני ישראל הם וז"ש ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פליטים וק"ל:

כי כאשר השמים החדשים שהזכיר בסימן הקודם הנני בורא שמים חדשים, שהנמצאות כולם לא יקבלו עוד שינוי והפסד, והם עמדים לפני שיהיו מתוקנים שיעמדו אישיהם ולא יופסדו, כן יעמד זרעכם ושמכם, זרעכם לא יכלה ע"י הריגות וחרב, ושמכם לא יכלה ע"י שינוי דת לעבודת עכו"ם, כי תשארו קיימים בין באושר הגוף בין באושר הנפש:

אשר אני עושה. בימים ההם:

כי כאשר השמים החדשים. קראם חדשים כי הם עומדים בחדושם ולא יבלו כמו שהיו ביום שנבראו כן הם היום, וכן יהיו, וכן הארץ עומדת בחדושה לא תבלה אלא שתולדותיה בלים, וכן אמר שלמה דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת, ופירוש לפני כי אני סבת קיומם ועמידתם, ופירוש אשר אני עושה שאני מעמידם בחדושם, וכן יעמד זרעכם ושמכם שלא תחשבו אתם שתהיה בימיכם הגאולה שמא זרעכם אחריכם יגלו מארצם ויאבד שמם בגלות לא יהיה זה כי באותה הטובה שתהיו אתם יעמד זרעכם אחריכם כל ימי עולם כימי השמים על הארץ כי לעולם לא יאבד שם ישראל ולא יגלו עוד מארצם כמו שחשבו אלו הגוים שבאו עם גוג ומגוג להלחם על ירושלם שחשבו להגלות את ישראל ולאבד שמם, לפיכך אמר כי כאשר לא יהיה כמו שהם חשבו כי לעולם יעמד זרעכם כעמוד השמים והארץ:

החדשים. פירשתיו (ישעיהו ס"ה י"ז):

עומדים לפני. אשר יהיו עומדים וקיימים לפני ר״ל שיהיה עמידתם לעולם על ידי ולא יכלו עוד כקדמונים:

עומדים לפני. שלא יבלו כקדמונים, וטעם לפני בעבור כי השם עיקר כל עמידה:

כן יעמוד. כן יתקיים לעולם זרעכם ושמכם כי לא ימחה שם ישראל עד עולם:

כן יעמד זרעכם ושמכם. שלא ימחה, או שמכם (שלא ימחה) כמו זרעכם, והטעם כפול והטעם [צ"ל וכמוהו] כעת יאמר ליעקב ולישראל (במדבר כ"ג כ"ג):

והביאו את כל אחיכם וכו' בצבים ובכרכרות וכו' כאשר יביאו ישראל את המנחה וכו'. ר"ל שיביאו אותם בצבים שלא יטמאו מן ארץ העו"ג באופן שיוכלו הכהנים שבהם לעשות עבודה. והנה תוס' בשם הירושלמי כתבו דרצועה הפסיק בין גליל ליהודה וכשהביאו ישראל את המנחה הביאו על גבי שידה תיבה ומגדל שלא יטמא מארץ העו"ג וז"ש גם כאן כאשר יביאנה בני ישראל את המנחה בכלי טהור כך יביאו העכו"ם לישראל כנ"ל ומבאר הטעם משום דוגם מהם אקח לכהנים וכו' ולכך צריכים להיות טהורים וק"ל:

והיה מידי חדש בחדשו, שבכל חדש ובכל שבת יבואו אנשים חדשים מן עכו"ם אשר ישתחוו לפני לקבל האמונה האמתיית ולהשליך את עצביהם:

והיה מידי חדש בחדשו. מתי שיהיה ראש חדש והוסיף לומר בחדשו ר״ל בראש חדש עצמו ולא יעבור הזמן וכן ומדי שבת בשבתו:

מדי. ענינו כמו מתי וכן מדי עברו (לעיל כ״ח):

יבא כל בשר להשתחות. במסורת סוף פרשת שמיני חשיב ליה עם י"ד דסבירין יבואו וקרינן יבוא ויונתן שתרגם ייתון הוא למאי דסבירין כפשטא דקרא וכן דרכו ברוב המקומות: ד' ספרים נגמרים בפסוק שלמעלן וסימנהון יתק"ק*): *)ועיין בבלי וירושלמי ריש פ' אין עומדין ויפה מראה שם ואגדת תילים מזמור ד' וסיפרי ריש פ' וזאת הברכה:

והיה מדי חדש בחדשו. כמו מחדש לחדשים, ומלת די מורה על התמדת הדבר בלא הפסק, וזכר שני זמנים הקרובים לקרובים והרחוקים לרחוקים כמו משנה לשנה או יותר לפי רחוק הארצות וקרבתם לירושלים:

והיה מדי. קרוב מטעם כל עת שיהיה החדש, וכמוהו, מדי עברו (מלכים ב' ד' ח'):

יבוא כל בשר. ר״ל כל בני אדם אפילו שאר העמים:

הדש. כן יקרא ראש החדש וכן מחר חדש (ש״א כ׳):

כל בשר. ר"ל כל בני אדם ואפילו שאר העמים, וכן ויברך כל בשר את שם קדשו, והנה ראינו בנבואת זכריה כי כל הנותר מכל הגוים הבאים אל ירושלם יעלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות, וטעם בחג הסכות כי מלחמת גוג ומגוג תהיה באותה הזמן:

וחדש בחדשו כמו דבר יום ביומו (שמות ה' י"ג), והטעם, כל יום ויום בעתו, ומזה הכתוב למדו הקדמונים ז"ל שמשפט רשעים בגיהנם י"ב חדש, וטעם מדי שנה (זכריה י"ד ט"ז), [וטעם מדי שבת בשבתו] בפרשת ז' שבתות (ויקרא כ"ג, ט' כ"ב, כ"ה, א' י"ג):

להשתחות לפני. בבית המקדש:

כי כאשר השמים החדשים וכו'. דהנה יש טענה לבעל הריב לומר דמן השקר שיתמידו ישראל בגדולתם דכל הוה מקבל הפסד ואיך יתכן שיתמיד הענין לזה אומר דכאשר השמים החדשים שהרי גם הם נתהוו ועומדים כן יעמוד זרעכם ושמכם וק"ל:

תולעתם. רמה האוכלת את בשרם:

ויצאו, אל עמק יהושפט, שם יראו פגרי מחנה גוג, איך תולעתם לא תמות הגם שאשם לא תכבה, ויתקיימו התולעים לאות ומופת לזכר רשעתם:והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר יהוה

ויצאו. העכו״ם הבאים להשתחות לפני ה׳ יצאו מירושלים לעמק יהושפט לראות בפגרי מחנה גוג ומגוג שפשעו באל יתברך וחשבו להגלות את ישראל וזה יהיה בתוך אותם שבעה חדשים בעוד שלא קברו אותם וכמ״ש וקברום וכו׳ שבעה חדשים (יחזקאל ל״ט:י״ב):

בפגרי. כן יקראו גופות ההרוגים וכן כפגר מובס (לעיל י״ד) תולעתם. מלשון תולעת ורימה:

ויצאו וראו. אותם הגוים שיבאו להשתחוות מחדש לחדש או משבת לשבת יצאו חוץ מירושלם לעמק יהושפט לראות בפגרי מחנה גוג ומגוג שפשעו באל וחשבו לעשות כנגדו להגלות ישראל מארצם, וזה יהיה קרוב ליום המשפט, ואף על פי שיקברום בית ישראל כמו שכתוב וקברום בית ישראל למען טהר את הארץ שבעה חדשים אפשר כי באותם שבעה חדשים יראו משפט הרשעים ההם:

ויצאו וגו'. סביב ירושלם כי שם תופת, וזה הכתוב למדו כל החכמים שיהיה יום דין בירושלם, ורבים אמרו כי ואשם לא תכבה רמז לנשמה בהפרדה מעל גוויתה, אם לא היתה זוכה לעלות אל מלאכי השם, תשאר אצל גלגל האש, והקדמונים אמרו כי זה אחר תחיית המתים, וראייתם שאמר דניאל על הרשעים אחר שיקיצו, שיהיו לדראון עולם, והכל אמת אמרו:

ואשם. בגיהנם:

כי תולעתם. הרימה האוכלת בשר ההרוגים ההם לא תמות והאש הבוער בהם לא תכבה:

ואשם. מלשון אש:

כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה. והאש תהיה לאות בהם, וכן התולעת תהיה גם כן אות שלא תמות מפני האש:

ומלת לדראון כמו גדוף, ויש אומרים שהם שתי מלות, ויפרשו ראון מגזרת הוי מראה ונגאלה [צפניה ג' א'], ומלת לדראון עולם (דניאל י"ב ב') יכחישם:

דראון. לשון בזיון, וי"ת כמין שתי תיבות די ראייה, עד דיימרון עליהון צדיקיא מיסת חזינא:

והיו דראון. פגרי מחנה גוג ומגוג יהיו לחרפה ולבזיון בעיני כל בשר הבאים להשתחות לפני ה׳:

תכבה. מלשון כבוי:

והיו דראון לכל בשר. לאותם שבאו להשתחוות להשם כמו שאמר יבא כל בשר להשתחוות לפני, וכשיצאו ויראו בהם משפט הנגזר להם ויראו פגריהם מלאים תולעים אוכלים אותם והאש הבוער בהם, יעלה באשם באפם ויהיה מאוס להם וילכו מפניהם אחר שראו משפטם לא יוכלו לעמוד שם שעה מרוב הסרחון, ומלת דראון ענין מאוס, וכן לדראון עולם, ועקר מלת דראון היא תולעת מלשון רבותינו ז"ל הדרא והכנה שבתבואה כשרץ מפני שאין בהם לחה, ויש מפרשים שזה יום הדין לפושעי ישראל ויצאו הצדיקים חוץ לירושלים בגיא בן הנום ושם יראו בפושעים זה המשפט, ויש מפרשים שזה יהיה אחר תחית המתים ויקוצו גם כן הרשעים ויהיו אחר שיקיצו לדראון עולם כמו שכתוב בדניאל, ואחרים אמרו כי ואשם לא תכבה, רמז לנשמה בהפרדה מעל גויתה אם לא היתה זוכה לעלות אל מלאכי האל תשאר אצל גלגלי האש:

נשלם ספר ישעיה הנביא / והודות לאין מספר לאלהי אבי / שלמדני ספר נביאו והחכים לבבי / יתמך ימיני להשלים מכתבי / באייר שנת ת'ת'ק'ה' לעולם בלוקא עיר מושבי:

דראון. ענין בזיון וכן לדראון עולם (דניאל י״ב):

ותולעתם לא תמות. אמר על הגוף שהרי אמר בפגרי האנשים, והנכון בעיני מה שפירשנו, ויונתן תרגם ויפקון ויחזון בפגרי גבריא וגומר:

לכל בשר. לכל אדם:

והיה מדי חדש בחדשו וכו' יבא כל בשר אפילו נשים וז"ש בגמ' מדוע את הולכת אליו לא חדש ולא שבת היום מכלל דבחדש ושבת איבעי ליה למיזל. אך קשה איך לא יתייראו מן היצה"ר לילך האנשים עם הנשים לעלות לרגל. ואין לומר דלע"ל יוסר כח היצה"ר הלא בדבר זה לא יוסר דהא אי' עתידה אשה שתלד בכל יום. וא"כ איך לא יתיראו מיצרא בישא לזה אמר ויצאו וראו בפגרי האנשים וכו' דכיון שרואים בניוולם אין כח ליצה"ר ויתבטל התאוה לפי ענין הטבעי וז"ש יבא כל בשר וכו' ויצאו וראו בפגרי האנשים וא"ש. והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו וכו' ידוע דמהלך הלבנה היא מקפת בכ"ט י"ב תשצ"ג כפי אשר חלקו חכמי התכונה ובו אנו מונים מועדי ה' מקראי קדש. ומהלך החמה היה מקפת בגלגל בכל שס"ה ימים. ולעתיד יהיה אור החמה שבעתים והענין דמה שהיא עתה מקפת בכל שס"ה ימים יהיה לעתיד בכל חודש ואור הלבנה כאור החמה דמה שהיא עתה מקפת בחדש יהיה לעתיד בכל שבת. ובענין זה יתבאר דכל ז' הוא קודש דהיינו שבת וכן לז' שבועות הוא חג עצרת ומפסח לסוכות הוא מז' חדשים לז' חדשים ולעתיד יהי' אור החמה שבעתים וא"כ בכל חדש יהיה חג ואור הלבנה כאור החמה וא"כ בכל שבת יהיה חג. וז"ש והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אל רם ונשא וכנף רננים נעלסה בעת הגאולה שיהיה ב"ב אמן סלה:

כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה'. והיינו אף שהשמים והארץ אין חקר והארץ הוא שרפרף רגלו ית' והם כולם מספרים כבוד אל וקדושתו, מכל מקום כתיב ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, שהשי"ת מביט להם ביחוד, ועני נקרא אברהם אבינו ע"ה שהיה ממאס תמיד בבצע כסף וכתיב בו (בראשית י"ד,כ"ג) ולא תאמר אני העשרתי את אברם, ונכה רוח נקרא יצחק אבינו כשאמר לו אבימלך לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד, אף שאמרו זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך כדאיתא במדרש (רבה תולדות ס"ד,ז') מכל מקום נכנע יצחק מפניו שהלך משם, ושמע לדבריו. וחרד על דברי נקרא יעקב אבינו שהיה מטתו שלימה והיה חרד על כל דקדוקי מצות מדברי סופרים שלא יעבור רצון השי"ת שצוה להזהר, ואמר כיון שהוא נגד רצונו ית' אין לי לחלק בין דקדוק קל מדברי סופרים ובין מצוה חמורה, ולאלו השי"ת מביט ביחוד לטוב להם, וזה שכתיב (ישעיה מ"ח,י"ז) אני ה' אלהיך מלמדך להועיל, פירוש אני המהוה אותך וחפץ אני בטובתך לכן מלמדך ובחרת בחיים ואף שנדמה שהמקבל עליו עול תורה יצומצמו אצלו כל הטובות על זה נאמר (משלי ח',י"ד) לי עצה ותושיה וכתיב (משלי כ"ב,י"ז) ולבך תשית לדעתי שהשי"ת מלמדך לטוב לך וזה נקרא מלמדך להועיל.

3585 / (ישעיה סו,ז) / והמליטה
אישמוציי"ר / esmucier / להוציא מהמחבוא
"כל יציאת דבר בלוע קרוי המלטה". כאן מדובר בהוצאת הוולד ממעי אמו.

3586 / (ישעיה סו,יא) / תינקו
שוציי"ר / sucier / למצוץ
יותר סביר אפוא לייחס הלעז ל"תמצו" כפי שמצוי בדפוסים.

3587 / (ישעיה סו,יא) / זיז
אישמובימינ"ט / esmovement / התנועעות
רש"י מסביר: "הזז וממשמש לבוא".

3588 / (ישעיה סו,יב) / תשעשעו
אישביניי"ר / esbaneier(אולי esbanier) / להתבדר
ר' אה"ל מס' 711.

3589 / (ישעיה סו,טז) / נשפט
דיריישניי"ר / dereisnier / להתווכח

3590 / (ישעיה סו,כ) / כרכרות
טריפי"ר / treper / לרקוד
רש"י מקשר את המלה עם הפועל "לכרכר" (שמואל ב' ו,יד וטז), ולא כמו רוב הפרשנים הרואים ב"כרכרות" סוג של גמלים או של עגלות.