Comentario sobre Isaías סו:3

ב. שוחט השור וגו'. יש מי שפירש במשז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר שצריך כח גדול להעלות ניצוצי הקדושה מחי למדבר. ואם יש נפש חוטא שם במקום תקון יעשה לו קלקול וז"ש שוחט השור והוא ע"ה ופושע הו"ל כאלו מכה איש המתגלגל בתוכו ועושה לו נזק במקום תקון.

מברך און. מברך אותי בתשורת אונס מברך און מתשיר אונס זהו פירושו ולשון ברכה נופל בתשורה שהיא להקבלת פנים כמו קח נא את ברכתי (בראשית ל״ג:י״א) עשו אתי ברכה וצאו אלי:

שוחט, אמנם אתם שאתם מביאים קרבנות ועודכם ברשעכם ואינכם שבים לפני, דעו כי בין מי שהוא שוחט השור לקרבן, או מי שהוא מכה איש לרצוח נפש, בין מי שהוא זובח השה לקרבן ובין מי שהוא ערף כלב וכן בין מי שהוא מעלה מנחה לקרבן או כנגדו מי שהוא מעלה דם חזיר לע"ז, או מי שהוא מזכיר את ה' ע"י לבונה שמביא, או מי שמברך און את הע"ז דעו כי שני אלה הקצוות שוים בעיני, כי גם אלה הראשונים שהם שוחט השור, זובח השה, מעלה מנחה, מזכיר לבונה, הם בחרו בדרכיהם, הדרכים שהם חושבים לעבוד אותי בהם, אינם עושים מצד מצותי רק מצד בחירתם, כי אנכי איני רוצה בקרבנות כאלה בלא תשובה והכנעה לפני, וכן הצד השני שהם מכה איש עורף כלב וכו' בשקוציהם נפשם חפצה (וכבר באר החוקר שלא יתכן לאמר שהאדם בוחר ברע רק שחפץ בו, כי הבחירה הוא בעזרת השכל, ולכן אמר בחרו בדרכיהם הטובים ובשקוציהם נפשם חפצה לא בחירה)

שוחט השור. ר״ל כי קרבנות הרשעים אינם מקובלים לפני והשוחט את השור הרי הוא כאילו מכה איש כי דם יחשב ולא לרצון:

עורף. ר״ל כורת עוף והוא אחורי הצואר כמו ואם לא תפדה וערפתו (שמות י״ג:י״ג) מזכיר. כן נקרא הקטרת הלבונה כמ״ש והיתה ללחם לאזכרה (ויקרא כ״ד:ז׳):

בחרו, חפצה. בחירה מצד השכל, וחפץ מצד הרצון לבד :

מכה איש. הכ"ף בצירי לא בסגול:

שוחט השור. אמר מי שישחוט השור להקריבו לפני והוא ברשעו הרי אני חושב אותו בשחטו השור כאלו מכה איש ומת, וכן זובח השה להקריבו כאלו ערף כלב להקריבו לפני, וכן מעלה מנחה לפני כאלו מעלה דם חזיר לפני שהם כמו הכלב והחזיר טמאים, וכן מזכיר לבונה כאלו מברך און ודבר שוא לפני כלומר גזל שהוא און ושוא:

שוחט וגו'. הטעם כי אביט אל חרד אל דברי, לא אל המקריבים עולה, ומעשיהם רעים, והנה שוחט השור כאילו יכה איש, הטעם דם יחשב, כי אין העולה קרבן כהוגן, או יהיה מכה איש לא מכת מות רק מכת פצע וחבורה:

שוחט השור וכו'. יש מי שפירש במשז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר דצריך כח גדול להעלות ניצוצי הק' מחי למדבר ואם יש נפש חוטא שם במקום תקון יקלקל וז"ש שוחט השור והוא ע"ה ופושע הו"ל כאלו מכה איש המתגלגל בתוכו ועושה לו נזק במקום תקון:

גם המה בחרו בדרכיהם. הם חפצים בדרכים הללו הרעים וגם אני אבחר ואחפוץ בתעלוליה' וא"ת מהו גם כן דרך לשון עברי לומר שני גמין זה אצל זה כמו גם בחור גם בתולה (דברים ל״ב:כ״ה) גם לי גם לך (מלכים א ב) גם אהבה גם שנאה (קהלת ט׳:א׳) ל' ולא ימותו גם הם גם אתם (במדבר י״ח:ג׳) אף כאן גם הם בחרו וגם אני אבחר:

עורף כלב. נמאס בעיני כאילו ערף את הכלב:

מברך. הוא ענין תשורה הבאה להקבלת פנים וכן קח נא את ברכתי (בראשית לג):

ערף כלב. קריאתו בשני טעמים והוא פועל (עבר) כי השם הוא מלעיל ערף ולא פנים רד"ק ועיין מה שאכתוב ביחזקאל כ"ב על פסוק גדר גדר ומה שכתבתי בפרשת קרח על ויוצא פרח:

מזכיר. מקטיר כמו אזכרתה לה':

זובח השה. לפני, כאילו הורג כלב:

גם המה בחרו בדרכיהם. אפשר במה שפירש הרב משכנות יעקב ז"ל פ' הכרת פניהם ענתה בם לא כחדו דזמנין צורות בני אדם בשרטוטיהם מורים דיש להם מדות רעות ותכונות מגונות. אבל לפעמים על פי שכלם שולטים על טבעיהם ומהפכים הדברים למוטב. וז"ש הכרת פניהם ענתה בם המורה על תכונות רעות ולא תימא ששלטו ביצרם להטיב. דע לא כיחדו להכרת פניהם שקולא"י נינהו הכרת פניהם ומעשיהם שוים לרעה עכ"ד וז"ש גם המה בחרו בדרכיהם הנטבעים בהם ובצורתם ובשקוציהם נפשם חפצה ברצון טוב לא כחדו לצורתם:

דם חזיר. נתעב בעיני כאילו זרק דם חזיר:

און. ענין דבר שאינו ראוי והגון:

מברך און. בשני טעמים ועיין מה שכתבתי בישעיה מ"ט ובפרשת ואתחנן סימן ד' על השמע עם:

מברך. מביא מנחה כמו קח נא ברכתי שענינו כמו מנחתי, וכן קח נא ברכה מאת עבדך מנחה וכן לשאול לו בשלום ולברכו ולהביא לו מנחה, ומה שאמר עורף כלב לפי שאינו בן שחיטה אמר בו לשון עריפה כמו שאמר בפטר חמור וערפתו, וכן וערפו שם את העגלה שהיו מכין אותה בקופיץ ממול ערפה ופירושו כריתות הערף, וערף קריאתו בשני טעמים והוא פעל כי השם הוא מלעיל ערף ולא פנים, וזכר כלב וחזיר לפי שהכלב מפריס פרסה אף על פי שאינו שוסע שסע והחזיר מפריס פרסה ושוסע שסע, והנה שניהם יש בהם צד סימני טהרה והם טמאים, כך הם מראים בעצמם צד מעשה טוב בהקריבם הקרבן והם טמאים במעשיהם הרעים, ואמר גם המה, פירוש הם ששוחטים השור וזובחים השה גם המה הם כמו עורף כלב ומעלה דם חזיר למה לפי שבחרו בדרכיהם הרעים:

והנה עורף שהוא מלרע פועל, וטעם לכרות העורף וכן וערפו שם (דברים כ"א ד'), וכאשר הוא שם הנה [צ"ל הנו מלעיל]:

מזכיר לבונה. המקטיר לבונה הוא מביא תשורה דבר שאינו הגון וראוי:

ובשקוציהם. מלשון שקץ ותעוב:

ובשקוציהם נפשם חפצה. לא בדרכי ובמצותי שאמרתי להם אל תשקצו את נפשותיכם:

מעלה מנחה. כאילו העלה דם חזיר:

גם המה בחרו. רצה לומר הואיל והמה גם בחרו בדרכיהם ולא הלכו בהם כדרך קרי והזדמן ונפשם חפצה לעשות לשקוצים הנראה להם ולא בלא דעת ובלא לב יעשוה:

מזכיר לבונה. מגזרת אזכרה (ויקרא ב' ב'), כאלו מברך און:

וטעם גם המה, תחסר מלת אבותיכם וכן הוא, כי אבותיכם גם המה:

שוחט השור מכה איש. נראה לבאר הענין עפ"י מ"ד בגמרא דכבת האי מאן דבמאדים ר"ל שמקבל מקרה ממזל מאדים הוא ממהר לשפוך דם וכן הנולד בכל א' מז' כוכבי לכת ע"ש. ולפ"ז נוכל לומר דאין שכר ועונש כי זהו סיבת ההכרת ומונע סיבת הבחירה. אולם י"ל דבאמת אין זה טענה דודאי אדם מקבל מקרה מן המזל ואעפ"כ יש לו רשות בידו לבטל הטבע דהיינו אם מקבל מקרה ממאדים יוכל לתקן עצמו ולהיות תתן דמים למולות או להיות שוחט והוי דבר שיש לו מתירין וזהו רשות ביד כל אדם. ולתועלת הענין נבאר מ"ד בגמ' כשר שבטבחים שותפו של עמלק ותמוה למה יהא ישראל שותפו של אותו רשע. אולם הענין הוא דידוע דשוחט יוכל לתקן עצמו במלאכה נקיה להיות חתן דמים למולות וצריך לומר שאין זה נחשב בעיני ולכך שותפו של עמלק דעמלק זינב כל הנחשלים בעת צאתם ממצרים וביזה את המילה כידוע. ועי"ל דלפעמים איתרמי טרפות בבהמה וצריך להתירו מפני הפסד מרובה. ואולם מדת חסידות הוא לעשות שותפות עם העו"ג להוציא מלבו כל הספיקות. וז"ש כשר שבטבחים יהא שותפו של עמלק שאומר לו טול אתה טריפות ואני כשירות. ונחזור לענינינו דמי שהוא במזל מאדים או הוא טבחא או מוהלא או רצחנא. וז"ש שוחט השור הכוונה שיוכל לתקן עצמו במו רגלו והוא לא עשה כן אלא מכה איש וק"ל:

זובח השה עורף כלב. הענין דאם אדם מקבל מקרה לחמוס ולגזול והוא גוזל אביונים ואביונים הם כמו השה שהוא נרדף מכל החיות והוא דל שבכולן בטבע לכן נקרא ישראל שם פזורה שהם נדחקים כמו השה ואולם יוכל לתקן עצמו ולערוף כלב דלית עניא מכלבא וז"ש זובח השה ויוכל לתקן עצמו ולערוף כלב:

מעלה מנחה דם חזיר. הרצון בזה דמעלה מנחת עני ובאמת הוא עשיר ואינו מתקבל לרעוא וז"ש מעלה מנחה לומר שהוא עני ובאמת הוא עשיר ונקט חזיר דלית עתרא מחזיר':

מזכיר לבונה מברך און. הענין הוא דלבונה היה בקטרת והטעם דלבונה נתגדל מהלבנה והלבנה מקבלת אור מהחמה וכן הוא לבונה המתייחס אליה שאין מקבל ריח אחר זולת אשר הושם בו מהטבע וכמו הלבנה אין מקבלת אור אחר וכן היה הקטורת מעשיר והענין הוא שלא לקבל יותר ממה שראוי לו. וז"ש מזכיר לבונה ר"ל דאם קבל מקרה שיהנה מן אחרים יוכל ליהנות מה שראוי לו ולא יותר ואולם הוא בוחר ליהנות יותר וגוזל אחרים וזהו מברך און וא"ש באופן אחר י"ל שוחט השור מכה איש. דהנה את זה לעומת זה עשה אלהים דכל מה שיש בקדושה יש בטומאה. והענין קסם הוא שקוסם לגרמיים השמים וזובח לאלקים אחרים כדי לקבל שפע מן המזלות להציל אותו מכל פגע רע והיו מקטרין שור כדי לקבל גבורות שור והם היו הגבורים אנשי השם אשר כחשו בה' ממעל. ולעומת זה צוה האל יתברך להקריב שור על גבי מזבח לה' לבדו להודיע שאין לשום מזל פעולה מיוחסת בבחינת עצמו כי הכל ברצון ה' אבר משגיח על השפלים ובזה הענין היו נוצחין הגבורים גבורי עשו הנקרא איש שדה וז"ש שוחט השור בזה מכניע כח עשו הנקרא איש שדה וזהו מכה איש דבזה יתבטלו כל כת דיליה. זובח השה עורף כלב. ידוע מאמר המד' ויבא עמלק להלחם עם ישראל ככלב נדמה להם ותמוה. ונראה דהנה אדה"ר קודם החטא היה מעולה בכל המעלות ולא היה נוטה אחר תאות הגופניות כי לבו היה שקט מכל עמל ורעות רוח. ולא היה עוסק אלא בענינים השכליים לדבק בשכליי' הנפרדים מן החומר. והיה נלבש כתנות אור באל"ף להורת על אמתת האחדות אשר היה תקוע בלבו כמ"ש בשיר השירים דודי לי ואני לו דהיה מושפע מן האל יתב' בלי אמצעי כלל. וכשחטא ונתגרש מגן עדן ולבש כתנות עור בעי"ן להורות התפשטות ששעים שרים אשר הסיך השם בעדו למשול בו יום ולילה. והגיע הענין הזה עד צאת ישראל ממצרים ובטלו הקליפות הסובבות את השושנה ותקנו את האלף והנה כתיב יכרסמנה חזיר מיער עי"ץ של יער תלוי דאם זכו ישראל נקרא עשו חזיר מיאור וכל מה שעולה מן הים ליבשה מיד מת ובאם לא זכו נקרא חזיר מיער וכשיצאו ישראל ממצרים תחנו את העי"ן כנ"ל. וא"כ באותו מעמד לא היה שום בריה יכול לקרב להם. ואולם עמלק אחיזתו היה בקדש מאיכות אשר לא ביקש יעקב לקבל תמנע והיתה פלגש לאליפז בו עשו ונולד עמלק והוא היה מיצר לישראל. וידוע דכל מה שעולה מן הים ליבשה מיד מת חוץ מכלב. וזהו דכל אומה ולשון לא היה יכול לקרב להם דהיה קרינן מיאור חוץ מעמלק דהיה לו אחיזה וז"ש המד' ככלב נדמה להם וא"ש. והואיל דאתא לידן נימא בה מלתא מענין חד גדיא בביאור מספיק איזה פסקות. דכבר כתבתי בביאור חד גדיא דמלה זו מורה על ישראל שהם נשפעין מאחדותו ולא מאמצעות מן המזל יזהו אשר הנחיל אברהם לבני ישראל עיין שם. ועת חל לבאר הצרות אשר עברו על ראשינו. ואמר ואתא שונרא ואכלה לגדיא. ידוע דחתול אינו מריד את קונו כדאמרי' שם ומה האוכל ממה שעכבר אוכל משכח תלמודו. עכבר עצמו לכ"ש. וזה מורה על פרעה מלך מצרים שאמר לא ידעתי את ה' ולא הכיר את קונו אשר בראו וכפר בהשגחת האל יתב' על השפלים וישראל נשתקעו שם במ"ט שערי טומאה. ואלו לא הוציא הקב"ה אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וכו' וכמעט נאבדו שם ויאכלו את ישראל בכל פה וזהו ואתא שונרא ואכלה לגדיא. והוסיף עוד ביאור איך שהודה פרעה באמיתת אחדות השם ושהוא משגיח בשפלים כמ"ה ה' הצדיק וידוע דמלת צדיק מורה על שופט צדק שיצא צדק מדינו ואין עולה לפניו והיה אז במדריגת כלב שמכיר את קונו במה שאמר ה' הצדיק וזהו ענין ואתא כלבא ונשך לשונרא ממה שהיה במדריגה תחילה. ובזה היה תועלת ישראל שלא נשתקעו שם בטומאת מצרים ואחר זאת יצאו ישראל משם ונצחו את מזל טלה אשר המצריים היו עובדים אותו ונשענים עליו וידוע דלעומת טלה הוא עומד כלב וכאשר ינוצח טלה וכשל עזור שהוא כלב. ולכך בעת צאת ישראל ממצרים ביד רמה שנצחו טלה כתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וקרבן השה תבטל כח הקליפה הנקרא כלב ולכן גבי שאול כשלחם עם עמלק הנקרא כלב כנ"ל כתיב ויפקדם בטלאים לבטל כחו. וז"ש זובח השה ר"ל דכאשר יביאו בני ישראל קרבן לה' מן הצאן להורות שאין לשום מזל פעולה מיוחסת. בזה עורף כלב כי עניניה אחד מעלה מנחה דם חזיר. ידוע דהתורה אסרה לנו כל בהמה אשר פרסה לא יפרוס וגרה לא יגר טמא הוא ואולם בטהורה צריך להיות שניהם כאחד טובים והחזיר אשר מפריס פרסה וגרה לא יגר טמא הוא. והענין אשר העירה לנו התורה בזה הוא דכל העובדי גילולים נקראים חית יער. ומפריס פרסה מורה על נאתו מעשיהם ומעלת גרה הוא מענין הקדושה שמתעורר מעצמה כמו הגרה. ולזאת הסיבה נקרא עשו חזיר ביער כמ"ד בגמ' כמה נאה מעשיהם של אומה זו תקנו שווקים תקנו מרחצאות והוא מפריס פרסה אמנם רשב"י לא חשב זה לכלום כי שבע תועבות בלבו וכל מה שתקנו לצורך עצמם תקנו וכזה הענין היה עשו אבי אדום ציד את אביו בפיו שהי' מראה פנים ולבו בל עמו והעירנו התורה שטמא הוא כי אם שניהם כאחד טובים ולא בענין אחר כמו עשו שהיה גוף בלא נשמה. ואולם כח המבטל לזה החזיר היא מנחת עני דאמרינן שויתר הקב"ה חלקו. והענין הוא לפי שאם יחטא האדם חוטא בחומר ורוחני ולכך צותה התורה שיביא קרבן לה' אשר בו רוח חיים וחומר לכפר על נפשו. ואולם מנחה הוא חסר מן רוח חיים ואין בה אלא חומר לבד והיא גוף בלא נשמה. וזהו שויתר הקב"ה חלקו דהיינו המיוחס יותר לאל ית' בענין אצילות נפש אדם השלם אעפ"י שהכל משלו. וז"ש מעלה מנחה זהו גוף בלא נשמה בזה ינוצח עשו שהוא גוף בלא נשמה כי הוא מפריס פרסה וגרה לא יגר בלי התעוררת לכוונת השם ית' ויתעלה והבן. מזכיר לבונה מברך און. ידוע דהלבונה היינו שנתגדל מן הלבנה ושקיבל שפע מהלבנה. והלבנה ממונה על הנואף אשת איש שעושה און וגם הוא ממונה על הגזילות ולזאת הסיבה היה בא לבונה במנחת עני להודיע שאינו בא מן הגזל כשהיו מקטירין במקדש ביטלו כח הממונה על הגזילות וזהו ענין מזכיר לבונה מברך און ובירך הוא מענין רודף וגידון שמחרף אותו ומבטלו וק"ל:

גם המה בחרו בדרכיהם. יובן עפ"י מאמר הגמ' ר"א חלש על לגביה ר"י חזא דהוי גני בבית אפל גלי לדרעא ונפל נהורא חזיא דהוי קא בכי א"ל מ"ט בכית אי משום תורה דלא אפשת הא שנינו אחד המרבה וא' הממעיט וכו' ויש לתמוה דהלא באמת כתיב והגית בו יומם ולילה וגם המאמר עצמו בלתי הבנה. ונראה דהענין הוא דאם אדם מקבל מקרה בעת הלידה מן המזל שמזגו רע יוכל לתקן מזגו לטוב כנ"ל. ואולם צריך לחשוב מחשבות איך יוכל להלחם עם מזגו באופן היותר מועיל כל ימיו היא במכאובים. וע"ז שנינו אחד המרבה וא' הממעיט וכו' לפי שאין יוכל להרבות תורה כל כך כי הוא נגד טבעו ויש עוד מין אדם שמקבל מקרה מן מזל הטוב ועליו נאמר והגית בו יומם ולילה לפי שאין צריך להתגברות הטבע. וזהו שאמר והגית בו יומם ולילה. ונבא אל הביאור ר"א חלש על לגביה ר"י חזא דהוי גני בבית אפל הכוונה דמזגו הי' רע וזהו חושך ואפילה והי' צריך להכריח הטבע. גליא לדרעיה רמז לו כי בחוזק יד יכריע טבעו לעסוק בתורה וע"ז בכה שלא יוכל לעסוק כמי שמזגו שלם ולכך אמר לו אי משום תרה דלא אפשת שנינו א' המרבה וא' הממעיט וכו' כנ"ל. וז"ש כאן גם המה בחרו בדרכיהם הרצון שמושכים נפשם אחר מזגם ובחרו בדרך אשר הוטבעו בו וא"ש וק"ל: