Halakhah sobre Salmos 3:40

ובזה יובן בסיעתא דשמיא "לה' הישועה על עמך ברכתך סלה" (תהלים ג, ט), דידוע הגאולה תהיה בזכות התפילות, וזה שכתוב "לה' הישועה" בגאולה העתידה, יען "כי על עמך ברכתך סלה", מספר "סלה" הוא צ"ה, רמז לצ"ה ברכות של שלש תפילות עם החזרה של שליח ציבור ואמר "על עמך" כי יהיו עטרות בראש ישראל וגם עוד "חוט חסד" עולה צ"ה כמנין צ"ה הנזכר שימשך עליהם חוט חסד, ובזה יובן "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים קה, ב) אותיות בשמחה הם חמשה תפילות הנזכרות, דאמרו רבותינו ז"ל אין עבודה אלא תפלה, ובזה יובן בסיעתא דשמיא "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תהלים צז יא), והוא כי ידוע דהחזן הוא בחינת יסוד הנקרא "צדיק". והוא יש לו "אור זרוע", הוא אור תפילת העמידה. וקרי ליה "אור זרוע" - לשון זרועות; כי הלחש בנצח הוד יסוד, והחזרה בחסד גבורה תפארת, לכך אומרים אותה בקול רם בלי פחד שם. "ולישרי לב" הם הצבור שמשימים לבם על החזרה שלו לצאת ידי חובה, אז בזה הם שלמים בשמחה אותיות חמשה, שנמצא גם הם מתפללים חמשה תפילות, מה שאין כן אותם שאין משימים לבם לשמוע החזרה, אין להם חמשה תפילות בכל יום, על כן צריך להזהר מאד על זה:

ואולי בני תקשה עלי בהא דגרסינן בשבועות בפרק ידיעות הטמאה (שבועות טו, ב) שיר של פגעים בכנורות ובנבלים ואומר ישב בסתר עליון עד כי אתה יי מחסי (תהלים צא, א ט), ואומר יי מה רבו צרי עד ליי הישועה (שם ג, ב ט), ופרוש פגעים, כלומר שאמירת אלו המזמורים תועיל לשמר מן הנזיקין. ואמרו בברכות רבי יהושע בן לוי מסדר להו להני קראי וגני? ואין הדבר חלילה דומה לענין חבר חבר שזכרנו, וכבר אמרו זכרונם לברכה על זה (שבועות שם), אסור להתרפאות בדברי תורה, אבל הזכירו לומר מזמורים אלו, שיש בהם דברים יעוררו נפש היודע אותם, לחסות בשם יתברך ולהשים בו כל מבטחו, ולקבע בלבבו יראתו ולסמך על חסדו וטובו, ומתוך התעוררות על זה יהיה נשמר בלי ספק מכל נזק. וזהו שהשיבו בגמרא בענין זה דקא פריך התם, והיכי עביד רבי יהושע כן והאמר רבי יהושע, אסור להתרפאות בדברי תורה ואמרו להגן שאני כלומר, לא אסרה תורה? שיאמר אדם, דברי תורה לעורר נפשו לטובה, כדי שיגן עליו אותו הזכות לשמרו.

יזהר החזן שלא יקרא מי שעינו האחת עורת או שבור או מי שבראשו נתק לקרותו בפרשת נתקים והתגלח ואת הנתק וגומר מפני שמביישו ואם ידבר אדם עם חבירו אל יביט אליו במקום שיש לו בו מום ולא ידבר לפניו מענין אותו מום שבחבירו בפני חבריו ולא יתכן שחזן יקרא בפרשת עריות אדם שחשוד עליהם ועל כל דבר שאדם חשוד לא יתכן שיקרא אותו החזן שאי אפשר שראובן יעמוד ויאמר ארור שוכב עם אשת אביו אם חטא ש"מ שלא חטא ועוד שלא ילבין פניו והקורא בבית הכנסת ויעבור בקריאת התורה אין לחשוב לבו לשון רחמים אלא קורא לפניו אבל הצבור אומר לשון רחמנות כאדם שמתפלל בלא ש"צ וכן כשקורא החזן הברכות הכתובים לפני התוכחות אין לקורא לחשוב לברך את חבירו וכשהוא קורא הקללות אין לחשוב בשעת הקריאה על אותם נכרים וכן כשקורא את שמע לא יחשוב על אוהביו למען ירבו ימיכם ולא על אויביו ואבדתם מהרה אלא לא יחשוב דבר אלא כשמתפלל יכול לחשוב כגון ברכת רפאנו יחשוב על אותו חולה שיש לו בבי' או יוסיף אותו חולה שירפא. מי שקולו נעים ואין הקב"ה נהנה מקולו ראוי לו שלא בא לעולם ואם הקב"ה נהנה עליו נאמר (שיר השירים ב יד) השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה וכתיב (שמואל ב' כג א) ונעים זמירות ישראל וכתיב (תהלים ג ה) קולי אל ה' אקרא ויזהר מי שיש לו קול נעים שלא יזמר נגונים עגבים כי עבירה הוא ולכך נברא קולו נעים לשבח בוראו ולא לעבירה ואדם יפה ישמור נפשו מניאוף כי לא לכך נברא יפה כשהיו אומרים ברכות ושבחות אמר לאחד שהיה מרים קולו תאמר בקול נמוך כמו קולנו השוה קולך לקולנו אם אני מרים קולי כדי לכוין כי אני יודע לכוין כשאני מרים קולי ובטוב היה עושה כך מה שאדם עוסק להרים קולו. כדי שיאמר בכוונה רק שמונה עשרה כשמתפללין בלחש אינו רשאי להרים קולו כדי שלא יבטלו כוונתם: