Pensamiento judío sobre Josué 1:17

אמנם, העם שחטאו במחשבתן ואמרו אלה אלהיך ישראל היה קרבנו שעיר ככל חטאת עבודה זרה שהיה שעיר, וכבר נתבאר מדברינו הקודמין ששעיר מורה על דבר רוחני, ולזה הוא בא על ענין עבודה זרה כי זה אסור שעיקרו תולה במחשבתו של אדם והרהורי לבו, שבו תלויים אמונת עבודה זרה או אמונת אלהות, ועל כן קרבנו שעיר. אמנם, שאר פרטי הקרבנות צריכים ביאור כי בוודאי לא לחנם כוונה התורה בפרטי קרבנות אלו שאהרן הקריב שני קרבנות עגל ואיל וישראל הקריבו חמשה קרבנות שעיר ועגל וכבש ושור ואילף והלוים הקריבו שני קרבנות שני פרים, ונתבאר בו סמיכה, ונראה כי הפרט הזה מורה לנו על ענין דעתן במעשה העגל, וכפי מחשבתן הביאו קרבנות אלו לכפר עליהם. וזה כי נפלו כמה דעות בענין במעשה העגל וכוונתן, וראיתי לכתוב פירוש הפרשה לפי הנראה לי, ומתוכה נעמוד על כוונת הקרבנות הנזכרים, אמר (שם) וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו ממצרים לא ידענו מה היה לו, ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב וגו', ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו', ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה וגו', וירא אהרן ויבן מזבח לפניו וגו' וישכימו ממחרת ויעלו עולות ויגשו שלמים וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק ואמרו רבותינו ז”ל פרק קמא דעבודה זרה, לא עשו ישראל העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר (דברים ה׳:כ״ו) מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים והיינו דאמר רבי יוחנן לא היו ישראל ראויין לאותו מעשה ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה כו', אלא מפני מה עשו שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד חטא ועשה תשובה, ואם צבור חטאו אומרים להו כלך אצל רבים שעשו תשובה, והנה בעל העקידה פרשת כי תשא האריך בפירוש מאמר זה לקרבו אל השכל ודחק שישראל ודוד לא חטאו אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, וקבלו עונשים גדולים כל כך כמו שעשה במעשה העגל ובמעשה דוד, ועוד האריך בקושיות על מאמר זה אם הוא כפי מה שנראה ממנו בתחלת העיון, והנראה לי שכוונו בזה המאמר להורות לנו מחשבת ישראל במעשה העגל, וזה כי ישראל לא בקשו מעולום לעשות להם לא עגל ולא שאר פסל ומסכה רק אמרו עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו וגו', ר”ל בקשו מאהרן שהוא ימלא מקום משה, ויעשה בזכיותיו שאלקים ילכו לפנינו, וכוונו אל דביקת השם יתעלה אליהם באמצעות אהרן ושילך לפניהם, וכמו שנאמר בימי משה והשם הולך לפניהם יומם וגו', ולזה אמרו לאהרן כי מאחר שזה משה האיש לא ידענו מה היה לו, עשה לנו אתה שבזכותך ילך אלקים לפנינו, ואמרו בלשון רבים אלקים ילכו לפנינו על דרך שנאמר אלקים קדושים, אלקים חיים, אשר התעו אותי אלקים, וכמו שפירש רש”י התם, ואמר לאהרן בלשון עשייה, כי עיקר הדביקות תלוי במעשה באדם ומצד מעשיו יושגח מלמעלה וכל אשר ברגליו, וכמו שאמרו בני ראובן וגד ליהושע (יהושע א׳:י״ז) ככל אשר שמענו כן נשמע אליך, רק יהיה השם אלקיך עמך כאשר היה עם משה ואולי כוונו דבר יותר עמוק במלת עשה לנו אלהים, על דרך שנקראו גדולי ישראל וחסידיהם אנשי מעשה ע”ד המקובל, והנה לא חטאו ישראל בזה כלל, אלא שהצליחו מעשי שטן כמדרשם ז”ל, ושאהרן לא הבין כוונתן ועשה מה שעשה ויצא העגל הזה, כמדרשם ז”ל שמיכה השליך לאש השם שכתב משה עלה שור להעלות ארונו של יוסף, או כדעת הזוהר שהמכשפים שבדור עשו שיצא העגל, ונוכל עוד לומר שהבין אהרן כוונתן, אלא שכיוון גם כן לענין אחר במה שאמר להם פרקו נזמי הזהס אשר באזני נשיכם ובניכם וגו', להיות כי מאחר שחפצו בו למנהיג ולפטרון, אמר שיביאו אליו נזמי הזהב להעשירו, כי אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, כדאיתא פרק רביעי דנדרים ואמרינן שם, אמר רבי יוחנן כל הנביאים עשירים היו ועוד דרשו ז”ל (ויקרא כ״א:י׳) והכהן הגדול מאחיו שהיה גדול בחמשה דברים בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים, בעושר מניין שאם לא היה לו, אחיו הכהנים מחוייבים להעשירו, מעשה בפנחס הסתת שמנו אותו כהן גדול, ויצאו אחיו הכהנים וראו אותו חוצב אבנים ומלאו המחצב זהב, שאם אין לו מגדלין אותו שנאמר והכהן הגדול מאחיו, והטעם כי חכמת המסכן בזויה ואין דבריו נשמעים, ולכן היה אהרן צריך לנזמי הזהב לענין ההנהגה או שרצה לעשות מטה כמו שיתבאר, ואולי חשק בנזמי זהב יותר מבשאר כלי זהב כי הוא כלי השמיעה, להורות כי על ידי זה הזהב דבריו נשמעין, ואמר להם באזני נשיכם ובניכם, ולא בקש הנזמים אשר באזני העם בעצמו, מטעם שאמרו רבותינו ז”ל שכוונתו היתה לעשות עכוב בדבר ולכן אמר חג להשם מחר, וכן היה בעניין זה, כי לא רצה ליטול העטרה ועשה עכוב בדבר, או שעיקר הצריכים לזה הם הנשים והטף, אבל האנשים החכמים שבעם בלעדי זה שמעו אליו, אך העם ברוב חשקם בו התפרקו נזמי אזנם, להורות כי הטו אזנם אליו לשמוע אל דבריו שיהיה במקום משה. והנה אהרן לקח מידם ויצר בחרט וישליכו באש, להתיך הזהב ולהניח בגנזיו כדרך המלכים או שכיוון בו לעשות שרביט הזהב ושבט מושלים אשר ביד המלכים, וחשב ששרביט זו תהיה בידו במקום מטה של משה, שאמרו עליו שהיה של סנפירים, אך שיצא העגל מעצמו על ידי שם של מיכה, או של כישוף כמו שנתבאר, וכמו שאמר למשה ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, ולזה אמרו סוף פרק שלישי מגילה דמעשה עגל שני נקרא ולא מתרגם, ואמרו שם דמתשובתו של אהרן למדו המינים לכפור והנה ישראל לא חטאו בתחלה גם אהרן לא חטא כלל, אלא שנתגלגל חטא גדול על ידו במה שראו ישראל העגל שיצא, ואמרו אלה אלהיך ישראל וגו', והנה נראה שטעו ישראל בזה, כי לפי מה שראו שמשה נתגדל במדין אצל יתרו, שדרשו ז”ל באלעזר שלקח לו מבנות פוטיאל מבנות יתרו שפטם עגלים לעבודה זרה, ויש לדקדק למה נקטו עגלים יותר משאר בהמות, אלא שלמדו כן מענין מעשה העגל ולכן נכנס בתוכן רוח רע לחשוב כי גדולת משה היה מצד העגלים שפיטם חותנו ועל ידי זה זכה יתרו שמשה חתנו היה גאל ישראל ממצרים גם משה עצמו היה רועה צאן, ובוודאי הוא היה המפטם עגלים לדעתם, כדרך העבד בבית אדונו שצריך לעשות מלאכת רבו, ולזה אירע גם כן לאהרן שיצא העגל וחשבו כי כל זה הוא להיות כי כחן ברקיע הוא כח חשור, הוא המוציאן ממצרים, ולזה אמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים וראה כי מזה מצה משה רבינו מקום להמליץ על ישראל באמרו בתפילתו (שמות ל״ב:י״א) למה השם יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים. הנה עשה מעצמות המרי הסיניגוריא, באשר כי מכח שהוציאם מארץ מצרים והם פשעו בו היה לחרות אף השם בם, אלא שענין יציאת מצרים גרם להם הטעות, כמו שנתבאר וזה היה חטאת ירבעם בן נבט שעשה שני עגלים נגד משה ואהרן, כי אמר שכחן היו אלו העגלים וכיון בזה להורות שלא יצטרכו למלכות בית דוד, שהרי מצינו גואלים ומנהיגים אחרים שלא משבט יודא, ולכן גם כן יבחרו ישראל בו ולא במלכות בית דוד, ולזה נאמר כאן וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, וכבר כתבתי למעלה כי בכל מקום שנאמר ויבן מזבח בלא הקרבת קרבן, נאמר על התבוננות דבר המזבח, וכן דרשו ז”ל כאן במלת ויבן המזבח, שאינו רצה לומר בניין מזבח, אלא שהבין מן הזבוח לפניו והוא חור, ולזה נאמר גם כן כי אהרן ראה והבין המזבח של מעלה שבנאו האבות, ולא רצה לטעות במה שטעו ישראל, וקרא בשם השם עולם, כמו שנאמר באבות (בראשית י״ב:ח׳) ויבן מזבח ויקרא בשם השם, כן עשה אהרן וקרא חג להשם מחר, ולזה דרשו ויבן מזבח שהבין מחור, רצונו כי הבין מחור שמסר נפשו על קדוש השם, וכן עשה בעצמו, ולזה קרא חג להשם.