Midrash sobre Génesis 2:12

וְאָדָם נִבְרָא בַשִּׁשִּׁי וַעֲלִילָה נִתְלָה בוֹ שֶׁהוּא הֵבִיא אֶת הַמִּיתָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב, יז). מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לֵילֵךְ לְבֵיתוֹ כָּתַב גֵּט, נִכְנַס לְבֵיתוֹ וְהַגֵּט בְּיָדוֹ, מְבַקֵּשׁ עֲלִילָה לִתְּנוֹ לָהּ. אָמַר לָהּ: מִזְגִי לִי אֶת הַכּוֹס שֶׁאֶשְׁתֶּה. מָזְגָה לוֹ. כֵּיוָן שֶׁנָּטַל הַכּוֹס מִיָּדָהּ, אָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ. אָמְרָה לוֹ: מַה פִּשְׁעִי. אָמַר לָהּ: צְאִי מִבֵּיתִי שֶׁמָּזַגְתְּ לִי כּוֹס פָּשׁוּר. אָמְרָה לוֹ: כְּבָר הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי עֲתִידָה לִמְזֹג לְךָ כּוֹס פָּשׁוּר, שֶׁכָּתַבְתָּ הַגֵּט וַהֲבֵאתוֹ בְּיָדֶךָ. אַף כָּךְ, אָמַר אָדָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַל שֶׁלֹּא בָרָאתָ עוֹלָמְךָ קֹדֶם שְׁנֵי אֲלָפִים שָׁנָה, הָיְתָה תוֹרָה אֶצְלְךָ אָמוֹן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם (משלי ח, ל), שְׁנֵי אֲלָפִים שָׁנָה, וּכְתִיב בָּהּ, זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (במדבר יט, יד). אִלּוּלֵי שֶׁהִתְקַנְתָּ מָוֶת לַבְּרִיּוֹת, הָיִיתָ כּוֹתֵב בָּהּ כָּךְ. אֶלָּא בָּאתָ לִתְלוֹת בִּי אֶת הָעֲלִילָה. הֱוֵי, נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם.

דָּבָר אַחֵר, אַפִּרְיוֹן, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, שְׁלֹמֹה וַדַּאי. מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ב, טו): וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן הַלְּבָנוֹן. עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ז, כא): וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל. רְפִידָתוֹ זָהָב, כְּהַהִיא דִּתְנֵינַן שֶׁכָּל הַבַּיִת נִטּוֹחַ בְּזָהָב חוּץ מֵאֲחוֹרֵי הַדְּלָתוֹת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק הֲדָא מַתְנִיתָא דִּתְנֵינַן לַבִּנְיַן הַשֵּׁנִי, אֲבָל לַבִּנְיַן הָרִאשׁוֹן אֲפִלּוּ אֲחוֹרֵי הַדְּלָתוֹת הָיָה מְחֻפֶּה בְּזָהָב. תְּנֵינַן שִׁבְעָה מִינֵי זְהָבִים הֵם שֶׁהָיוּ בוֹ, זָהָב טוֹב, זָהָב טָהוֹר, זָהָב סָגוּר, זָהָב שָׁחוּט, זָהָב מוּפָז, זָהָב מְזֻקָּק, זְהַב פַּרְוָיִם. זָהָב טוֹב, כְּמַשְׁמָעוֹ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית ב, יב): וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב, אָמַר רַבִּי יִצְחָק טוֹבוֹי דְּהוּא בְּבֵיתָה טוֹבוֹי דְּהוּא בַּת בְּלִוְיָיתֵיהּ. זָהָב טָהוֹר, שֶׁהָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לַכּוּר וְאֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם. רַבִּי יוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי אַמֵּי אֶלֶף כִּכָּרִים זָהָב הִכְנִיס שְׁלֹמֹה לָאוּר אֶלֶף פְּעָמִים עַד שֶׁהֶעֱמִידוֹ עַל כִּכָּר אֶחָד, וְהָא תָּנֵי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי יְהוּדָה מַעֲשֶׂה בִּמְנוֹרַת הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהָיְתָה יְתֵרָה עַל מְנוֹרַת הַמִּדְבָּר מִשְׁקַל גּוֹרְדִּינוֹן, הִכְנִיסוּהָ לָאוּר שְׁמוֹנִים פְּעָמִים עַד שֶׁחָסְרָה, אֶלָּא מִן קָדְמַיי הֲוַת חָסְרָה סַגִּין, בְּרַם מִן הָכָא וּלְהַלָּן לָא הֲוַת חָסְרָה אֶלָּא צִבְחַר צִבְחַר. זָהָב שָׁחוּט, שֶׁנִּמְשַׁךְ כְּשַׁעֲוָה. אַדְרִיָּינוּס הָיָה לוֹ מִשְׁקַל בֵּיצָה, דּוּקְלִיטִיאַנוֹס הָיָה לוֹ מִשְׁקַל דִּינָר גּוֹרְדִיַינִי, הֲדָא מַלְכוּתָא לֵית לָהּ מִינֵיהּ וְלָא הֲוֵי לֵיהּ מִינֵיהּ. זָהָב סָגוּר, שֶׁהָיָה סוֹגֵר בְּעַד כָּל בַּעֲלֵי זְהָבִים, וְהָא כְתִיב (דברי הימים א כט, ד): וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף מְזֻקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים, וְכִי כֶּסֶף הָיָה וַהֲלֹא זָהָב הָיָה, וְלָמָּה קוֹרִין אוֹתוֹ כֶּסֶף, שֶׁהָיָה מַכְסִיף בְּעַד כָּל בַּעֲלֵי זְהָבִים, וּמִמֶּנּוּ הָיוּ נַעֲשִׂים כָּל הַכֵּלִים הַסִּפִּים וְהַסִּירוֹת וְהַיָּעִים וְהַמְּזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַמִּזְלָגוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת וְהַפּוֹתוֹת. רַבִּי יִצְחָק מִגְדְּלָאָה אָמַר אֵלּוּ חֲפִיפוֹת, רַבִּי סִימָאי אָמַר זֶה פּוֹתָה שֶׁתַּחַת הַצִּיר, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֲפִלּוּ דָּבָר קַל לֹא הָיָה הַמִּקְדָּשׁ חָסֵר. זָהָב מוּפָּז, רַבִּי פַּטְרִיקִי אֲחוּי דְּרַבִּי דְרוֹסָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בְּרַבִּי בּוּנָא אָמַר דּוֹמֶה לַגָּפְרִית הַזֶּה שֶׁמּוֹצֶצֶת בָּאֵשׁ. רַבִּי אָבוּן אָמַר עַל שֵׁם מְדִינָתוֹ נִקְרָא מֵאוּפָז. זָהָב מְזֻקָּק, דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי וּדְבֵי רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרֵי שֶׁמְחַתְּכִין אוֹתוֹ כְּזֵיתִים וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ לְנָעֳמִיּוֹת וְהוּא יוֹצֵא מְזֻקָּק, דְּבֵי רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמְרֵי שֶׁמַּטְמִינִין אוֹתוֹ בַּזֶּבֶל שֶׁבַע שָׁנִים וְיוֹצֵא מְזֻקָּק. זְהַב פַּרְוָיִם, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אָדֹם דּוֹמֶה לְדַם הַפָּר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוֹת, שֶׁכְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ צָר בּוֹ כָּל מִינֵי אִילָנוֹת, וּבְשָׁעָה שֶׁאִילָנוֹת שֶׁבַּשָֹּׂדֶה עוֹשִׂים פֵּרוֹת אֵלּוּ שֶׁבַּבַּיִת עוֹשִׂים פֵּרוֹת וְהָיוּ מַשִּׁירִים פֵּרוֹתָם וּמְלַקְּטִין אוֹתָם וּמַנִּיחִים אוֹתָם לְבֶדֶק הַבַּיִת, וּבְשָׁעָה שֶׁהֶעֱמִיד מְנַשֶּׁה צֶלֶם בַּהֵיכָל יָבְשׁוּ כָּל אוֹתָם הָאִילָנוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (נחום א, ד): וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹזֵר אוֹתָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה לה, ב): פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן. מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (דברי הימים ב ג, יד): וַיַּעַשׂ אֶת הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְכַרְמִיל וּבוּץ. תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה, רַבִּי יוּדָן אָמַר זוֹ זְכוּת הַתּוֹרָה וּזְכוּת צַדִּיקִים הָעוֹסְקִין בָּהּ. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר זוֹ הַשְּׁכִינָה.

ותצא דינה בת לאה (בראשית לד א), ילמדנו רבינו מהו שתצא אשה בתכשיטיה בשבת לרשות הרבים, כך שנו רבותינו, לא תצא אשה לרשות הרבים בשבת בתכשיטיה, ולא בכבול ולא בעיר של זהב ולא בקטלא (מין תכשיט הוא) ולא בנזמים ולא בטבעת שאין עליה חותם, ולא במחט שאינה נקובה, ואם יצתה אינה חייבת [חטאת], בזמן שיצתה בהן בתוך הבית, אבל לא תצא באחד מן התכשיטין לרשות הרבים, ורבותינו אומרים אפילו בחול אינה צריכה לצאת לרשות הרבים, למה שהעם מסתכלין בה, שלא נתן הקב"ה תכשיטין לאשה, אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה, שאין נותנין פירצה לפני הכשר, וביותר לפני הגנב, וכך איוב אמר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה (איוב לא א), בוא וראה צדקו של איוב, ומה אם הבתולה שכל אדם רשאי להסתכל בה, שמא ישא אותה, או שמא ישאנה לבנו, או לאחד מקרוביו, לא היה איוב נסתכל בה, על אחת כמה וכמה על אשת איש שאינו רשאי להסתכל בה, לפיכך כתיב כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה יד), ואם עשתה והצניעה עצמה וזכתה, ממשבצות זהב לבושה (שם), אמר ר' לוי זכתה שתעמיד כהנים שהם לובשים בגדי כהונה גדולה, ואין משבצות אלא בגדי כהונה, שנאמר ועשית משבצות זהב (שמות כח יג), וכבר נאמר מן הדבר הזה רמז בתורה שלא תהא אשה מהלכת בשוק הרבה, מנין, שכן כתיב ויברך אותם אלהים וגו' וכבשוה (בראשית א כח), [וכבשה כתיב] האיש כובש את האשה ואן האשה כובשת את האיש אבל אם הרבתה רגל והיתה יוצאה לשוק, סוף באה לידי קלקל, לידי זנות, וכך אתה מוצא בדינה בת יעקב, כל זמן שהיתה יושבת בבית לא נתקלקלה בעבירה, אבל כיון שיצאה לשוק גרמה לעצמה לבא לידי קלקלה.