Midrash sobre Job 5:5

[ב] אשר קצירו רעב יאכל ואל מצנים יקחהו ושאף צמים חילם (איוב ה:ה). אשר קצירו, זה נמרוד. רעב יאכל, זה אבינו אברהם. ואל מצנים יקחהו, לא בזיין ולא במגן אלא בתפילה ובתחנונים, וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק וג' (בראשית יד:יד). ר' שמע' בן לקיש בשם בר קפרא אליע' לבדו, ושמו של אליע' שמנה עשר ושלש מאות (שם). ושאף צמים חילם (איוב שם), מי דחק לממונו של נמרוד, אברהם וכל המצומתים לו. ד"א אשר קצירו (איוב שם), זה פרעה. רעב יאכל (שם), זה משה ואהרן. ואל מצנים יקחהו (שם), לא בזיין ולא במגן אלא בתפילה ובתחנונים, ויאמר י"י אל משה מה תצעק אלי וג' (שמות יד:טו). ושאף צמים חילם (איוב שם), מי דחק לממונו של פרעה, משה ואהרן וכל המצומתים להם. ד"א אשר קצירו (שם), זה סיחן ועוג. רעב יאכל (שם), זה משה ואהרן. ואל מצנים יקחהו (שם), לא בזיין ולא במגן אלא בתפיל' ובתחנונים, ויאמר י"י אל משה אל תירא אותו כי בידך וג' (במדבר כא:לד). ושאף צמים חילם (איוב שם), מי דחק לממונם של סיחון, משה ואהרן וכל המצומ' להם. ד"א אשר קצירו (שם), זה סיסרא. רעב יאכל (שם), זה דבורה וברק. ואל מצנים יקחהו (שם), לא בזיין ולא במגן אלא בתפילה ובתחנונים, מן שמים נלחמו וג' (שופטים ה:כ). ושאף צמים חילם (איוב שם), מי דחק לממונו של סיסרא, דבורה וברק וכל המצומתים להם. ד"א אשר קצירו רעב (שם), זה סנחריב. רעב יאכל (שם), זה ישעיה וחזקיהו. ואל מצנים יקחהו (שם), לא בזיין ולא במגן אלא בתפילה ובתחנונים, הד"ה דכ' ויתפלל חזקיהו המלך וישעיהו בן אמוץ הנביא וגו' (ד"ה ב' לב:כ). ושאף צמים חילם (איוב שם), מי דחק לממונו של סנחריב, חזקיהו ויש' וכל המצומ' להם. ד"א אשר קצירו (שם), זה המן. רעב יאכל (שם), זה מרדכי ואסתר. ואל מצנים יקחהו (שם), לא בזיין ולא במגן אלא בתפילה ובתחנונים, שק ואפר יוצע לרבים (אסתר ד:ג). ושאף צמים חילם (איוב שם), מי דחק לממונו של המן, מרדכי ואסתר וכל המצומתים להם. ד"א אשר קצירו (איוב ה:ה), אילו שלשים ואחד מלך. רעב יאכל (שם), זה יהושע וכלב. ואל מצנים יקחהו (שם), לא בזיין ולא במגן אלא בתפילה ובתחנונים, ויאמ' י"י אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך (יהושע ז:י). ושאף צמים חילם (איוב שם), מי דחק לממונם של שלשים ואחד מלך, יהושע וכלב וכל המצומתים להם. וכי באיזו זכות זכו ישר' לירש את ארץ כנען, הוי אומר זו מצות העומר. לפיכך משה מזהיר את ישר' ואו' והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (ויקרא כג:י).

וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן (אסתר ז, ז), מֶה עָשָׂה מִיכָאֵל הַמַּלְאָךְ הִתְחִיל מְקַצֵּץ אֶת הַנְּטִיעוֹת לְפָנָיו, וְהוֹסִיף חֵמָה עַל חֲמָתוֹ, וְשָׁב אֶל מִשְׁתֵּה הַיַּיִן, וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ, מֶה עָשָׂה מִיכָאֵל דְּחָפוֹ עַל אֶסְתֵּר, וְהָיְתָה מְצַעֶקֶת אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ הֲרֵי הוּא כֹּבְשֵׁנִי לְפָנֶיךָ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת. וְשָׁמַע הָמָן הַדָּבָר הַזֶּה וְנָפְלוּ פָנָיו. מֶה עָשָׂה אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, נִדְמָה לְחַרְבוֹנָה וְאָמַר לוֹ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי וגו'. דְּאָמַר רַבִּי פִּנְחָס צָרִיךְ לוֹמַר חַרְבוֹנָה זָכוּר לַטּוֹב. וְאָמַר רַב צָרִיךְ לוֹמַר אָרוּר הָמָן, אֲרוּרִים בָּנָיו, אֲרוּרָה זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ, כְּדִכְתִיב (משלי י, ז): וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב. מִיָּד צִוָּה הַמֶּלֶךְ לִתְלוֹתוֹ עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי, וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (משלי י, ז יא, ח): צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו. שֶׁהִשְׁכִּים הָמָן לִתְלוֹת אֶת מָרְדֳּכַי וְנִתְלָה הוּא עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכַי, וְנָתַן אֶת כָּל אֲשֶׁר לְהָמָן לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וְאֶסְתֵּר נָתְנָה לְמָרְדֳּכַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְּהוּדִים וגו', וּכְתִיב (איוב ה, ה): אֲשֶׁר קְצִירוֹ רָעֵב יֹאכֵל וְאֶל מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם. אֲשֶׁר קְצִירוֹ, זֶה הָמָן. רָעֵב יֹאכֵל, זֶה מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר. וְאֶל מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ, לֹא בְזַיִין וְלֹא בְצִנָּה אֶלָּא בִּתְפִלָּה וּבְתַחֲנוּנִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים צא, ד): צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ, זוֹ הִיא הַתְּפִלָּה הַמְּגִנָּה עַל הַצָּרָה כַּצִּנָּה שֶׁמְּגִנָּה עַל הָאָדָם בַּמִּלְחָמָה, וּבִזְכוּת הַתְּפִלָּה שֶׁנִּתְכַּנָּה לַצִּנָּה יִקָּחֵהוּ לְהָמָן. וּמִנַּיִן שֶׁעָשׂוּ תְּפִלָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים, וּמַה תַּקָּנָה לְשַׂק וָאֵפֶר בְּלֹא תְּפִלָּה. וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם, וּמִי דָחַק לְמָמוֹנוֹ שֶׁל הָמָן, מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר וְהַמְצֻמָּתִים לָהֶם.

לעת צאת השואבות. הנשים הממלאות מים ומוליכות לצורך סעודת ערבית ולא נודע לי דמיון לתיבת השואבות, זולת מעיקר עניינה, כגון ותשאב (בראשית כד כ), שואב מימיך (דברים כט י), ושואבי מים (יהושע ט כא), והיה לי לדמותו לשאף, כדכתיב ושאף צמים (איוב ה ה), שאפה רוח (ירמיה ב כד), וכל דומיהן, ופירושו שקולט דבר ותפסו, אלא שאין דרך לפנינו להמיר אות באות ולדרוש ולא לעקם התיבה ולדרשה, זולתי בשמות: