Midrash sobre Isaías סו:14

כי יודע ה' דרך צדיקים. זה שאמר הכתוב (משלי טו ג) בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים. מנין (בראשית כט לא) וירא ה' כי שנואה לאה. ודרך רשעים תאבד. אמר רבי אליקים איבד הקב"ה דרכן של רשעים מפני הצדיקים שלא יטעו בה. אמר ר' אלעזר אף בתחלה אבד מן הרשעים וכיון שהטריחו בה נתנה להם שנאמר (משלי ג לד) אם ללצים הוא יליץ. תדע לך שכן הוא צא ולמד מבלעם הרשע בשעה ששלח לו בלק לקלל את ישראל מה הוא אומר לו (במדבר כב יח) אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב. ישן ונראה לו בחלום הקב"ה שנאמר (שם ט) ויבא אלקים אל בלעם. אמר לו אל תלך עמהם. מיד אמר בלעם בשביל שאני צדיק אינו מבקש להטריחני. אמר לו ואקלל אותו מכאן. אמר לו לא תאור את העם. אמר לו תאמר שאברכם. אמר לו אינן צריכין לברכתך כי ברוך הוא. אמר ר' תנחומא אומרין לזיבורא לא מדובשך ולא מעוקצך. אמר רבי ברכיה כשרצה הקב"ה וברוך שמו לבראת האדם ראה צדיקים ורשעים עומדין ממנו. אמר אם אני בורא אותו הרי הרשעים עומדין ממנו ואם איני בורא אותו היך צדיקים עומדים. מה עשה הקב"ה פילג דרכן של רשעים מנגד פניו ושיתף מדת רחמים ובראו. הדא הוא דכתיב כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים וגו'. איבדה ממנו. דבר אחר ודרך רשעים תאבד. את מוצא איבד לנמרוד מפני אברהם ואבימלך מפני יצחק עשו מפני יעקב. הוי אומר כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך וגו'. דבר אחר ודרך רשעים תאבד. שכן הוא אומר (ישעיה סו יד) ונודעה יד ה' את עבדיו. אימתי (שם) וזעם את אויביו. אמר רבי יוחנן עמד הקב"ה לישב בדין עם הצדיקים והרשעים והוא דן את הצדיקים ומזכן לגן עדן ודן את הרשעים ומחייבן לגיהנם הרשעים אומרים לא דן אותנו כראוי למי שביקש זכה ולמי שביקש חייב והקב"ה אומר אני לא בקשתי לפרסם אתכם. מה עושה הקב"ה קורא לאגלין שבהם והם יורדין לגיהנם. אמר ר' פנחס כל מי שהוא מוחלט בעבירות אינו יכול לחזור בו ואין לו מחילה עולמית. אומר הקב"ה לרשעים אתם הציתם אש של גיהנם (משלי כו כא) פחם לגחלים ועצים לאש ואני נוקם מכם דיני דינין. רבי הונא בשם רבי שמעון בן לקיש אמר (ישעיה סו כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות. שפשעו לא נאמר אלא הפושעים שעדיין הולכין ופושעין:

אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי (תהלים עז, ז), רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אַיְּבוּ וְרַבָּנָן אָמְרֵי, לְפִי שֶׁחָטְאוּ מֵאָלֶ"ף וְעַד תָּי"ו, מִתְנַחֲמִין מֵאָלֶ"ף וְעַד תָּי"ו. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁכָּל נְבוּאוֹת קָשׁוֹת שֶׁנִּתְנַבֵּא יִרְמְיָה עַל יִשְׂרָאֵל הִקְדִּים יְשַׁעְיָה וְרִפְּאָן, יִרְמְיָה אָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה מט, כא): וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וגו'. יִרְמְיָה אָמַר: בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה ל, יט): בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה חָנוֹן יָחְנְךָ וגו'. יִרְמְיָה אָמַר: גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה יא, יב): וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ וגו'. יִרְמְיָה אָמַר: דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה מ, ג): קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶרֶךְ ה'. יִרְמְיָה אָמַר: הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ. יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה ס, יד): וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ. יִרְמְיָה אָמַר: וַיֵּצֵא מִן בַּת צִיּוֹן וגו', יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה נט, כ): וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל. יִרְמְיָה אָמַר: זָכְרָה יְרוּשָׁלַיִם, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה סה, יז): כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב. יִרְמְיָה אָמַר: חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלָיִם, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה מד, כב): מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ. יִרְמְיָה אָמַר: טֻמְאָתָה בְּשׁוּלֶיהָ, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה ד, ד): אִם רָחַץ ה' אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן. יִרְמְיָה אָמַר: יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה יא, יא): יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ. יִרְמְיָה אָמַר: כָּל עַמָּה נֶאֱנָחִים וגו', יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה מט, י): לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ. יִרְמְיָה אָמַר: לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה לב, טו): עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם. יִרְמְיָה אָמַר: מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה נז, טו): מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וגו'. יִרְמְיָה אָמַר: נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה נב, ב): הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ, יִרְמְיָה אָמַר: סִלָּה כָל אַבִּירַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה סב, י): סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְלוּ מֵאֶבֶן. יִרְמְיָה אָמַר: עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה נב, ח): כִּי עַיִּן בְּעַיִן יִרְאוּ וגו'. יִרְמְיָה אָמַר: פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה נא, יב): אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם. יִרְמְיָה אָמַר: צַדִּיק הוּא ה', יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה ס, כא): וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים. יִרְמְיָה אָמַר: קָרָאתִי לַמְּאַהֲבַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה ס, יח): וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ. יִרְמְיָה אָמַר: רְאֵה ה' כִּי צַר לִי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה סו, יד): וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם. יִרְמְיָה אָמַר: שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה סו, א): נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי. יִרְמְיָה אָמַר: תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ, יְשַׁעְיָה אָמַר: (ישעיה נו, ז): וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי. דָּבָר אַחֵר, אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן, רַבִּי אַיְּבוּ אוֹמֵר אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְכֶּרֶת אֲנִי שֶׁבֶר שֶׁהָשְׁבַּרְתִּי לְפָנֶיךָ בְּלֵילָן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית יד, כ): וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נִזְכֶּרֶת אֲנִי שִׁירִין שֶׁשַּׁרְתִּי לְפָנֶיךָ בַּלֵּילוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה לח, כ): וּנְגִינוֹתַי נְנַגֵּן כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ. בַּלָּיְלָה, זֶה לֵילוֹ שֶׁל פַּרְעֹה, דִּכְתִיב (שמות יב, כט): וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וְלֵילוֹ שֶׁל גִּדְעוֹן שֶׁהִכָּה אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן וַעֲמָלֵק, דִּכְתִיב (שופטים ז, ט): וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וְלֵילוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב שֶׁכָּתוּב בּוֹ (מלכים ב יט, לה): וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה'. עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה, מִשְׁתָּעֵי אֲנָא עִם לִבִּי, וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי, וּמְפַשְׁפֵּשׁ בְּעוֹבָדַי, וְאוֹמֵר (תהלים עז, ח): הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח ה' וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד, חַס וְשָׁלוֹם לָא שְׁבַק וְלָא שָׁבֵיק, דִּכְתִיב (איכה ג, לא): כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה'. וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד, וְלֹא לֵירָצוֹת, לְשֶׁעָבַר הָיָה מְרַצֶּה לַאֲחֵרִים, משֶׁה כּוֹעֵס, וְאַתְּ אוֹמֵר (שמות לג, יא): וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה, קְרִי בֵיהּ וְשׁוּב. אֵלִיָּהוּ כּוֹעֵס, וְאַתְּ אוֹמֵר (מלכים א יט, טו): לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק. וְעַכְשָׁיו לֹא לְרַצּוֹת וְלֹא לֵירָצוֹת. הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ, מַהוּ הֶאָפֵס, אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן לָשׁוֹן יְוָנִי הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (עמוס ו, י): וְאָמַר אָפֶס. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְרַבִּי סִימוֹן, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר נִגְמַר אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות לג, יט): וְחַנֹּתִי אֵת אֲשֶׁר אָחֹן. רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר הָא חֲסִילָה וְהָא מְסַכְּמָא, עַל יְדֵי יִרְמְיָה שֶׁאָמַר (ירמיה טז, ה): כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי. הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל. הֲשָׁכַח חֲנוֹתוֹ אֵל (במדבר ט, כ): עַל פִּי ה' יַחֲנוּ. הֲשָׁכַח (שמות לד, ו): כִּי אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אִם קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה, אַף עַל גַּב דְּהוּא כָּעֵיס רַחֲמָיו קְרוֹבִין. וְצִיּוֹן אָמְרָה: עֲזָבַנִי ה' וַאֲדֹנָי שְׁכֵחָנִי, דִּכְתִיב (ישעיה מט, יד): וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וגו'. (תהלים עז, יא): וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא וגו'. אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרָאי עַל יְדֵי שֶׁלֹא חִלִּינוּ פָנֶיךָ בִּתְשׁוּבָה נִשְׁתַּנֵּית הַיָּמִין. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי נִתְחַלְּלָה אוֹתָהּ שְׁבוּעָה שֶׁכָּרַת עִמָּנוּ בְּחוֹרֵב וְנִשְׁתַּנֵּית הַיָּמִין. אָמַר רַבִּי סִימוֹן הֲשָׁמַעְתָּ מִיָּמֶיךָ גַּלְגַּל חַמָּה חוֹלֶה וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְשַׁמֵּשׁ, לְשַׁמָּשָׁיו אֵין חֳלָיִין וּלְפָנָיו יֵשׁ חֳלָיִין. אָמַר רַבִּי יִצְחָק לְגִבּוֹר שֶׁהָיָה שָׁם בַּמְּדִינָה וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה בּוֹטְחִים בּוֹ וְאוֹמְרִים לֹא יָבוֹאוּ גְּיָסוֹת לְכָאן, בָּאוּ הַגְּיָסוֹת לְעִירוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹצֵא וּמַרְאֶה לָהֶם פָּנִים מִיָּד הֵן בּוֹרְחִין. פַּעַם אַחַת בָּאוּ הַגְּיָסוֹת, אָמַר לָהֶם יְמִינִי חָשְׁשָׁה לִי, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אֶלָּא (ישעיה נט, א): הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ וגו'. שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אִם חֳלָיִין הֵן אִית סֵבֶר, דְּכָל דְּחָשַׁשׁ סוֹפֵיהּ מַבְרִיא, וְאִם שִׁנּוּי יָמִין לֵית סֵבֶר, וְהִיא דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁע בֶּן לֵוִי [דאמר כי אם מאס מאסתנו, אם מאיסה היא לית סבר, ואם קציפה היא אית סבר, דכל מאן דכעיס סופיה מתרצה]. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל תִּפְלוּת, סוֹפְכֶם לִהְיוֹת בּוֹכִים בְּכִיָּה שֶׁל מַמָּשׁ. וְהֵיכָן בָּכוּ יִשְׂרָאֵל בְּכִיָּה שֶׁל תִּפְלוּת (במדבר יא, י): וַיִּשְׁמַע משֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו. (במדבר יד, א): וַתִּשָֹּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם. וְהֵיכָן בָּכוּ יִשְׂרָאֵל בְּכִיָּה שֶׁל מַמָּשׁ, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן, רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר אֶחָד בְּרָמָה וְאֶחָד בְּבָבֶל. בְּרָמָה דִּכְתִיב (ירמיה לא, יד): קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים וגו'. בְּבָבֶל דִּכְתִיב (תהלים קלז, א): עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל וגו'. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר אֶחָד בִּיהוּד מְדִינְתָּא, וְאֶחָד בְּבָבֶל. בִּיהוּד מְדִינְתָּא, בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה. בְּבָבֶל, עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל. אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בִּשְׂכַר אוֹתָהּ הַבְּכִיָּה אֲנִי מַכְנִיס גָּלֻיּוֹתֵיכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, טו): כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וגו' וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה'. בָּכֹה תִבְכֶּה. בָּכֹה עַל עֵגֶל אֶחָד, תִבְכֶּה עַל שְׁנֵי עֲגָלִים. דָּבָר אַחֵר, עַל יְהוּדָה וְעַל צִיּוֹן וִירוּשָׁלָיִם. דָּבָר אַחֵר, בָּכֹה עַל גָּלוּת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, תִבְכֶּה עַל גָּלוּת שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין. דָּבָר אַחֵר, בּוֹכָה וּמְבַכָּה אֲחֵרִים עִמָּהּ. בּוֹכָה וּמְבַכָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהּ, דִּכְתִיב (ישעיה כב, יב): וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד. בּוֹכָה וּמְבַכָּה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עִמָּהּ, דִּכְתִיב (ישעיה לג, ז): הֵן אֶרְאֶלָם צָעֲקוּ חֻצָה, אָמַר רַבִּי זְעֵירָא חִיצָה כְּתִיב, חִיצָה הִיא גַּבֵּיהּ דְּנַכְסִינֵיהּ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית טו, ה): וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה. בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה שָׁמַיִם וָאָרֶץ עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יואל ב, י): שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ. בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה הָרִים וּגְבָעוֹת עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה ד, כד): רָאִיתִי אֶת הֶהָרִים וגו'. בָּכֹה בּוֹכָה וּמְבַכָּה שִׁבְעִים אֻמּוֹת עִמָּהּ. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס אוֹתָם שִׁבְעִים פָּרִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין בֶּחָג, כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת הֵם, כְּדֵי שֶׁלֹא יֵצָדֶה הָעוֹלָם מֵהֶם. בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר יד, א): וַתִּשָֹּׂא כָּל הָעֵדָה וגו'. רַבִּי חוּנְיָא מַתְנֵי לֵיהּ בְּשֵׁם רַבִּי נְחֶמְיָה וַתִּשָֹּׂא כְּתִיב, חוֹבֵי בִּישָׁא אוֹזְפִיתוּן לְדָרַיָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (דברים כד, י): כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ.

ישמור אדם את עצמו שלא ירבה שחוק שיחה ותיפלות אין שחוק אלא גילוי עריות שנאמר (בראשית לט) ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו בא אלי לשכב עמי וגו' ואמרו שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה ואין שחוק אלא ע"ז שנאמר (שמות לב) ויקומו לצחק ואין שחוק אלא שפיכת דמים שנאמר (שמואל ב ב) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו' ואין שחוק אלא ליצנות שנאמר (ישעיה כח) ועתה אל תתלוצצו וגו' שהיו מתלוצצים על דין של גיהנם שנאמר (ישעיה כח) לכן שמעו דבר ה' אנשי לצון וגו' כי אמרתם כרתנו ברית את מות ועם שאול עשינו חוזה וגו'. לכך אמר הקב"ה לישראל בני אני הוא שישבתי תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם ומיום שנברא העולם עד אותה השעה עד שדרשתי וחקרתי וצרפתי ובחנתי את כל דברי התורה כולה ומיום שבראתי את העולם וישבתי על כסא הכבוד שלי שליש היום אני קורא ושונה ושליש היום אני דן את הדין לכל העולם ושליש היום אני עושה צדקה ואני זן ומפרנס ומכלכל את כל העולם כולו ואת מעשי ידי שבראתי בעולם ואין לפני שחוק אלא שעה אחת בלבד. ואימתי יש לפני שחוק בשעה שעכו"ם אומרים בואו ונעשה עמו מלחמה ואומרים בכמה גבורים הוא בא עלינו יבא עלינו באלף אלפים גבורים בכמה פרשים בא עלינו באלף אלפי פרשים בכמה חרבות בא עלינו יבא עלינו באלף אלפים חרבות על אותו השעה אני משחק שנאמר (תהלים ב) למה רגשו גוים וגו' יושב בשמים ישחק וגו' אף במקום אחר יש לפניו שחוק ואינו שחוק ממש שנאמר (שמות ל) ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה וגו'. וחלבנה אינה נסרחת אלא אימתי יש שחוק ואינו שחוק ממש בשעה שפושעי ישראל מבקשים לבלעות את הכשרים שבהם שנאמר (תהלים י) זומם רשע לצדיק וגו' מה כתיב אחריו ה' ישחק לו כי ראה כי יבוא יומו אבל מצינו במקום אחר שנתחרט הקב"ה ביצה"ר שברא אותו ואומר מה שכר חדשתי ממנו ומה עשיתי שבראתי אותו בעולמי שנאמר (קהלת י) אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון באותה שעה נפתח להם פה לפושעי ישראל לבקש רחמים לקבלם בתשובה ולומר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך כי יצר הרע מגרה אותנו ברחמיך הרבים קבל אותנו בתשובה שלמה לפניך לפי שכל המרבה שיחה ותיפלות הם מלוין אותו עד אותה שעה שהוא נכנס לבית עולמו הקב"ה אומר לו בני למה לא למדת מאביך שבשמים שהוא יושב על כסא הכבוד שלו שליש יום הוא קורא ושונה ושליש היום הוא דן את הדין ושליש היום הוא עושה צדקה וזן ומפרנס ומכלכל לכל באי עולם ולכל מעשה ידיו שבעולם ואין לפניו שחוק אלא שעה אחת ואם אומר אדם להקב"ה הייתי לומד תורה מבן י"ג שנה ואילך א"ל הקב"ה מה תורה עשית ומה מעש"ט תפסת והלא עסקת בשיחה בטלה ודברים שאינן ראויין והגונים שנאמר (עמוס ד) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו מכאן אמרו שני בני אדם אחד עמל בד"ת ואחד עמל בדרך ארץ הרוצה לעמול בדרך ארץ נותנים לו שיעמול בדרך ארץ ועליו הכתוב אומר (איוב ה) כי אדם לעמל יולד למה"ד לנוד שנתמלא מים ונשפך והלך לו לאחר שעה אין בנאד כלום והרוצה לעמול בד"ת נותנין לו שיעמול בד"ת ועליו הכתוב אומר נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו למה"ד לאסקופה התחתונה שהכל דשין בה ולקורה שהכל עוברין עליה וכאילן שהכל יושבין בצלו וכנר שעושה מאור עינים לרבים: יודע אהרן בעצמו שבא דבר גדול לישראל על ידו והיה קושר חבל של ברזל במתניו ומחזיר על כל פתחי ישראל וכל מי שלא היה יודע לקרות קריאת שמע וכן מי שאינו יודע להתפלל היה מלמדו לקרות ק"ש ולהתפלל וכן מי שאינו יודע לכנוס בגופה של תורה היה מלמדו ולא אהרן בלבד אלא כל תלמיד חכם המלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים ואינו נושא פנים לעשיר ולעני אלא מקרא הוא מקריא את כולם כאחת ומשנה הוא שונה את כולם כאחת מתוך כך הקב"ה מרחם עליו ונותן בו חכמה דיעה בינה והשכל ונותן לו חלק עם הצדיקים אברהם יצחק ויעקב ועליו הכתוב אומר (ישעיה נג) מעמל נפשו יראה ישבע בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים וגו'. מכאן אמרו לעולם ינהג אדם בעצמו י"ח מדות. א' יהא אדם עניו בביתו. ב' חסיד בישיבה. ג' ערום ביראה. ד' חכם בתורה. ה' פיקח במעשים טובים. ו' נאה ומתקבל על הבריות. ז' מודה על האמת. ח' דובר אמת בלבבו. ט' מודה ועוזב. י' אוהב את המקום אהבה גמורה בין כשהוא טוב לו בין כשהוא רע לו. י"א מתאנח על כבוד הקב"ה ועל כבודם של ישראל כל ימיו. י"ב מחמד ומתאוה ומצפה לכבוד ירושלים ולכבוד ביהמ"ק ולישועה שתצמיח בקרוב ולקיבוץ גליות. אז זוכה לרוח הקודש בדבריו שנאמר (חבקוק ב) כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו וגו' ואומר (הושע יב) ואתה באלקיך תשוב חסד ומשפט שמור וקוה אל אלקיך תמיד. י"ג יהא נאה בביאתו לבית המדרש כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ומקובל בעיני הבריות כדי שימלא את ימיו. י"ד ירבה אדם ד"ת שאין לך שכר גדול מהם. ט"ו יהא אדם שואל ומשיב בישיבתו בבית המדרש כדי שירבה חכמתו בידו. ט"ז ישמור עצמו שלא יבא לידי תנומה שנאמר (משלי כג) וקרעים תלביש נומה לפי שאין לך מדה קשה בעולם כמתנמנם בבית הכנסת ובבית המדרש ולא זו בלבד שישמור עצמו מן התנומה אלא ישמור עצמו מאכילה ושתיה הרבה כי מתוך שהוא אוכל ושותה הרבה יבא לידי תנומה שנאמר (דברים ח) פן תאכל ושבעת וגו'. י"ז ישאל אדם את הפסוק ואת ההלכה אע"פ שהכל משחקים עליו שנאמר (משלי ל) אם נבלת בהתנשא אם נבלת בה תתנשא בה. י"ח יכניס אדם את עצמו לגופה של תורה אף על פי שאינו יודע ובקי בהלכה כלום אומרים לו לאדם עד שאתה מבקש רחמים שיכנסו דברי תורה בתוך מעיך תבקש רחמים על עבירות שעברת שימחול לך עליהם והזהר אחר כך מעשות שלא כהוגן ומתוך כך יהא אדם שומע וזוכרה ומתוך ארבע שלפניה וכל אותן שמונה עשרה מדות שכרן ועונשן בצדן ולא עוד אלא שכל המרבה בשחוק ובשיחה ותיפלות מביא חרון אף לעולם והפירות מתמעטין על ידו ורעות רבות באות על ידו וגזירות קשות מתחדשות ובחורי ישראל נהרגין ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענין שנאמר (ישעיה ט) על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כולו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה וגו'. ולא עוד אלא כל המרבה בשחוק ושיחה ותיפלות עליו כתיב (הושע ד) אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו וגו' וכאלו נשבע על שקר ומכחש ומכזב בדין ואם היה בתוך המשפחה ובני המשפחה שמחים בו לבסוף הוא מגלה את כל בני המשפחה ואם היה בתוך השכונה ובני השכונה שמחים בו לבסוף הוא מגלה את כל בני השכונה וכן אם היה בתוך בני החצר וכן אם היה בתוך בני המבוי וכן אם היה בתוך בני העיר לבסוף הוא מגלה את כל בני העיר שנאמר (הושע ד) על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה וגו' מפני מה מפני שלא היו מוכיחין את ישראל כלום שנאמר אך איש אל ירב ואל יוכח איש וגו' אפילו מוצאן כהן ושוחק עמהן חולק עמהם בפורעניות וכן נביא ונשיא שנאמר ועמך כמריבי כהן וכשלת היום וכשל גם נביא עמך וגו' וכן בין עכו"ם בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין שפחה מכאן אמרו כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וגם כבוד עצמו מתרבה וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו עומד וכבוד עצמו מתמעט: מעשה באדם אחד שהיה עומד הוא ובנו בבית הכנסת וכל העם היו עונין אמן והללויה אחר העובר לפני התיבה ובנו עונה דברים של תפלות ולא אמר לו אביו שום דבר ואמרו לו הבריות שימחה בבנו והשיב ואמר להם מה אעשה לו תינוק הוא ישחק. שוב למחר עשה כן כל אותן ימי החג ענה בנו דברים של תיפלות ולא אמר לו אביו שום דבר לא יצתה אותה שנה לא שניה ולא שלישית עד שמתו אשתו ובניו ובן בנו ויצאו לו חמש עשרה נפשות בתוך ביתו ולא נשתייר לו אלא שני בנים אחד חיגר וסומא ואחד שוטה ורשע. שוב מעשה באדם א' שהיה מתחרט בעצמו שלא קרא ולא שנה פעם אחד הייתי עומד אני והוא בבית הכנסת כיון שהגיע שליח צבור לקדושת השם הגביה אותו בן אדם את קולו וענה אחריו בקול רם קדושת השם ואמר ק' ק' ק' כו' אמרתי לו בני מה ראית שהגבהת את קולך עד מאוד ואמר לי לא די שלא קריתי ולא שניתי אלא עכשיו שניתן לי רשות אגביה את קולי ותנוח עלי נפשי אמרו לא יצתה אותה שנה ולא שניה ולא שלישית עד שעלה אותו איש מבבל לארץ ישראל עמדו ועשאוהו ממונה מבית קיסר ומינוהו על כל הבירניות שבארץ ישראל ונתנו לו מקום ובנה לו בית וישב בה כל ימי חייו והניח לבניו ולבני בניו ממון הרבה עד סוף כל הדורות. ושוב מעשה בכהן א' שהאכיל את בהמתו תרומה ונפלה אש עליו ואכלה מביתו שלשים זכרים וששים בגדים ועשרים וארבע כדים של יין ועשרה כדי שמן ושאר ממון הרבה והיה בא וישב לפני החכמים ואמר להן רבותי נפלה עלי אש ואכלה ממני כך וכך זכרים כך וכך יין וכך וכך שמן ושאר ממון שהיה לי הכניסו חכמים יגון ואנחה בלבם אמרו לא זזו משם עד שבא אדם אחד שאינו בקי בהלכה ואמר לו המאכיל את בהמתו תרומה מהו א"ל מותר אמר לו שמא אסור אמר לו לאו ואמר לו אני כהן והאכלתי את בהמתי תרומה וכששמעו החכמים בדבר ענו כולם כאחד ואמרו ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים וכי תרומה וקודש שאין להם אוכלים אינן הולכין אלא לשרפה אלא עשית שלא כדין אמר להן והלא תנן כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולין אמרו לו לא אמרו אלא כרשינין מפני שהן מאכל לבהמה רק בשני רעבון בני אדם אוכלין אותם לפיכך לא גזר דהמע"ה עליהן אלא בשני רעבון משום שהם מאכל אדם באותה שעה מכאן אמרו כל המאכיל לבהמתו תרומה בין תרומת הארץ בין תרומת חוץ לארץ עליו הכתיב אומר בוזה דרכיו ימות (משלי יט) ואומר (במדבר יח) ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו ואומר (קהלת י) חופר גומץ בו יפול. מכאן אמרו אל ילמוד אדם תורה ברבים אא"כ קרא תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש שנאמר (תהלים קו) מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. הרי הוא אומר ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעמת זה עשה האלקים על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה וכך אמר הקב"ה לאדם מיום שנתתיך על פני האדמה עשה מעשים טובים והצל עצמך מן הגזל ומן הדבר מכוער לכך נאמר ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה מה שעשית לפיכך באו עליך יסורין שאין יסורין באין על האדם אלא לטובתו להוציא מידו כל מה שחטא ועשה. ד"א ביום טובה וגו' שנו חכמים במשנה אל תתיאש מן הפורעניות לכך נאמר ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה בפורעניותן של הרשעים שהם היו מזלזלין בתורה ובמצות ויורדין לגיהנם שנאמר (ישעיה סו) וראיתם ושש לבבכם לכך נאמר וביום רעה ראה. הרי הוא אומר (ירמיה לא) כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו שני אחים שבבית אחד האחד קשה מחבירו הקשה נענש מפני חבירו לכך נאמר כי פדה וגו': ד"א כי פדה ה' את יעקב וגו' לשני ת"ח האחד קשה מחבירו כדאמרן ד"א לשני שותפין בעסק אחד בשדה ואחד במלאכה ואחד מהן קשה מחבירו הקשה נענש מפני חבירו לכך נאמר כי פדה וגו'. ד"א כי פדה ה' את יעקב מי שיש לו שתי נשים לאחת מקיים שארה כסותה ועונתה ולאחת אינו מקיים עונש גדול יש שם וכל מי שאינו מודה בדברים הללו ואינו רוצה בתוכחה עליו הכתוב אומר מסיר אזנו משמוע תורה וגו' (משלי כח) ושנו חכמים במשנה כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם כיוצא בדבר אתה אומר (תהלים קלג) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשדיבר הקב"ה עם משה אב לחכמים ואב לנביאים לגאול את ישראל לא היה לו לסרב בשליחות המקום אף על פי כן לא דבר הקב"ה עמו אלא בלשון שמחה שנאמר הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד) והלא הדברים קל וחומר ומה משה חכם החכמים הגדולים ואב לנביאים ולא היה לו לסרב בשליחות המקום אעפ"כ לא היה הקב"ה מדבר עמו אלא בשמחה אהרן אחיו שנתכוון ועשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין ישראל לישראל ובין ישראל לחכם ובין חכם לחכם ובין אדם לחבירו ובין איש לאשתו על אחת כמה וכמה שהיה מדבר הקב"ה עמו בשמחה עליהם הוא אומר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד וגו'. ד"א הנה מה טוב וגו' עשה אדם מעש"ט בילדותו והזקין וכופל את מעשיו לטובה עליו הוא אומר הנה מה טוב וגו'. ד"א קרא אדם תורה נביאים וכתובים בילדותו והזקין וכופל את מעשיו ושנה משנה ומדרש הלכות ואגדות עליו הוא אומר הנה מה טוב ומה נעים וגו'. ד"א אם האחד יושב ושונה עם חבירו עליהן הוא אומר הנה מה טוב וגו'. ד"א שני אחים בבית אחד וקורין ושונין זה עם זה ושמחים זה עם זה ואוכלין ושותין זה עם זה עליהן הוא אומר הנה מה טוב וגו'. ועתיד הקב"ה לישב בבית המדרש הגדול שלו וצדיקים יושבים לפניו ויאמר להם אני הוא שנמסרתם למיתה עלי ואני הוא שנהרגתם עלי לכן תהיו אתם כמוני מה אני חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך תהיו אתם חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים שנאמר (ישעיה לג) מלך ביפיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים מאי תראינה ארץ מרחקים אלו הלכות שהן היו בדעתו של הקב"ה תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם ואמר אותן להם לישראל ואומר (מלאכי א) ועיניכם תראינה ואתם תאמרו יגדל ה' מעל לגבול ישראל עיניכם תראינה זו מדת הדין בעכו"ם ואתם תאמרו יגדל ה' מעל לגבול ישראל כך אומר הקב"ה לישראל בני קראו את המקרא והרבו אותו ושנו את המשנה והרבו אותה עד שאני בעצמי אבוא ואומר לכם על הטמא טמא ועל הטהור טהור על הטהור במקומו ועל הטמא במקומו שנאמר (הושע ז) זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד וגו' עד יבא ויורה צדק לכם.

למ״ד - אל תקרי למד אלא ל'ב מ'בין ד'עת. מלמד ששקול הלב כנגד כל האברים, לאדם יש לו עינים - אף ללב יש לו עינים, לאדם יש לו אזנים - אף ללב יש לו אזנים, לאדם יש לו פה - אף ללב יש לו פה, לאדם יש לו דבור - אף ללב יש לו דבור, לאדם יש לו נהימה - אף ללב יש לו נהימה, לאדם יש לו צעקה -אף ללב יש לו צעקה, לאדם יש לו הליכה - אף ללב יש לו הליכה. כן כל המדות שיש להם לאיבריו של אדם יש ללב, עין רואה - אף הלב רואה, שנאמר ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (קהלת א׳:ט״ז), אוזן שומעת - אף הלב שומע, שנאמר לב שומע לשפוט (מלכים א ג׳:ט׳). דיבור מנין? שנאמר דברתי אני עם לבי (קהלת א׳:ט״ז), צפצוף הלשון מנין? שנאמר בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא זמותי בל יעבור פי (תהלים ח׳), צועק מנין? שנאמר צעק לבם אל ה׳ (איכה ג׳). מה אדם מתנחם - אף הלב מתנחם, שנאמר וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם (בראשית נ' כ"א), מה אדם מחוקק - אף הלב מחוקק, שנאמר לבי לחוקקי ישראל (שופטים ח׳). הליכה מנין? שנאמר עָשׁוּק אֶפְרַיִם רְצוּץ מִשְׁפָּט כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו (הושע ה׳ י"א). מנין שהלב כותב, שנאמר כתבם על לוח לבך (משלי ג׳:ג׳). אדם מרחיש - אף הלב כן, שנאמר רחש לבי דבר טוב (תהילים מ״ה:ב׳). אדם עולץ - אף הלב יעלוץ שנאמר עלץ לבי (שמואל א ב׳:א׳). אדם מטהר - אף הלב מטהר, שנאמר לב טהור ברא לי אלהים (תהלים ק״א). אדם מגיל - אף הלב כן, שנאמר יגל לבי (שם י״ג). אדם מתעצב - אף הלב כן, שנאמר ויתעצב אל לבו (פ׳ בראשית). אדם נוער - אף הלב נוער, שנאמר אני ישנה ולבי ער (שיר השירים ה׳:ב׳). מנין שהלב ישן באדם? שנאמר ישן לב ואין מבין. מה אדם חכם - אף הלב חכם, שנאמר חכם לב יקח מצות (משלי כ״ד). אדם מטפש - אף הלב כן, שנאמר כי בשרירות לבי אלך (פ׳ נצבים), ואין שרירות אלא טיפשות. אדם דורש - אף הלב כן, שנאמר ונתתי את לבי לדרוש (קהלת א׳:י״ג). אדם עוסק - אף הלב עוסק, שנאמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך (פ׳ עקב). אדם מרפא - אף הלב כן, שנאמר חיי בשרים לב מרפא (משלי י״ד:ל׳). אדם נשבר - אף הלב כן, שנאמר לב נשבר ונדכא (תהילים נ״א:י״ט). אדם רם רוח - אף הלב כן, שנאמר ורם לבבך (פ׳ עקב). אדם יש לו שכחה - אף הלב כן, שנאמר נשכחתי כמת מלב (תהילים ל״א:י״ג). אדם ישיש - אף הלב כן, שנאמר וראיתם ושש לבכם (ישעיהו ס״ו:י״ד). אדם שמח - אף הלב כן, שנאמר לב שמח ייטיב פנים (משלי י״ז:כ״ב), אדם טוב - אף הלב טוב, שנאמר שמח וטוב לב (אסתר ח׳). כל מה שיש באדם יש בלב, מכאן למדנו שהלב שקול כנגד רמ״ח איברים שבאדם. ולא עוד אלא שנים עשר דברים יש בו באדם ואלו הן: לב מבין דעת ותבונה, כליות יועצות עצות טובות ורעות, פה מחתך בכל מיני מאכלות, לשון גומר כל מיני שיחות, חיך טועם כל מטעמי מאכלות, קנה מושך ומוציא כל רוחות וקולות, ושט בולע כל מיני מאכל ומשקה, ריאה שואבת כל מיני משקין, כבד כועס ומרה זורקת בו טיפה ומניחתו, טחול שוחק כל מיני שחיקות, קורקבן שוחק כל מיני אכילות, קבה ישנה שנה מתוקה. ואין שנאה ואהבה אלא בלב, שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך (פ׳ קדושים), ונאמר ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך (פ׳ ואתחנן), ואין קנאה אלא בלב, שנאמר כי יום נקם בלבי (ישעיהו ס״ג:ד׳), ואין דאגה אלא בלב, שנאמר דאגה בלב איש ישחנה (משלי י״ב:כ״ה), ואין דיווי אלא בלב, שנאמר והסר כעס מלבך (קהלת י״א:י׳). לפיכך אין הקב״ה צופה אלא ללב, שנאמר כי האדם יראה לעינים וה׳ יראה ללבב (שמואל א ט״ז:ז׳).

תנן התם במסכת ברכות א״ר יהושע בן קרחה למה קדמה ק״ש לוהיה אם שמוע. כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות. והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום שמצות ציצית נוהג ביום ולא בלילה, ד״א וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאילו קיים כל התורה כולה. וכן מנין ציצית שש מאות וי״ג. ציצית. שש מאות. ושמונה חוטין וחמשה קשרים שבהן הרי שש מאות ושלש עשרה מנין תור״ה עם אנכי ולא יהיה לך וכן ברי״ת מנינו עם המילה. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. אחרי לבבכם זו מינות. וכן הוא אומר (קהלת ז:כו) ומוצא אני מר ממות את האשה זו דת מינות. אשיר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה. שמתעים את האדם כאשה זונה. וכן אמר שלמה (משלי ה:ח) הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה. ואחרי עיניכם. זו זנות. וכן שמשון אומר (שופטים י''ד:ג) אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. אשר אתם זונים אחריהם. זו ע״ז כענין שנא' (שם ח:לג) ויזנו אחרי הבעלים. ר' נתן אומר שלא יהא שותה בכוסו וחושב בכוס של חבירו. דבר אחר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. מלמד שעיניו של אדם הולכות אחר הלב. רבי ישמעאל אומר ולא תתורו אחרי לבבכם שנא' (קהלת יא) שמח בחור וגו' לכך נאמר אחרי לבבכם. ד״א אחרי לבבכם. מלמד ששני לבבות יש לאדם יצר טוב ויצר רע. אבל לעתיד לבוא לא יהא לאדם אלא יצר טוב בלבד שנא' (ישעיהו ס״ו:י״ד) וראיתם ושש לבכם כל מקום שנאמר כלפי מעלה אינו אלא לב אחד אבל בבני אדם שני לבבות: