Midrash sobre Isaías סו:20

פס'. ויביאו את קרבנם לפני ה' בנראה הביאום. שש עגלות צב. ר' אומר אין צב אלא מחופין, וכן הוא אומר (ישעיהו ס״ו:כ׳) והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ונו'. שש עגלות צב שמא תאמר עגלה לנשיא ת״ל עגלה על שני הנשיאים. ושור לאחד. שני שוורים לעגלה:

תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, אָמַר רַבִּי חוּנְיָא בְּשֵׁם רַבִּי יוּסְטָא, עֲתִידוֹת הַגָּלֻיּוֹת מַגִּיעוֹת עַד טִיוְרוּס מוֹנוּס, וְאוֹמְרִים שִׁירָה, וַעֲתִידִים אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהָבִיא אוֹתָהּ סַרְדְּיוֹטוֹת לְמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, מַה טַּעַם תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, אֵין לְשׁוֹן תָּשׁוּרִי אֶלָּא לְשׁוֹן קָרְבָּן, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמואל א ט, ז): וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ, רְאוּיָה הִיא וַאֲנָא לָא רְאוּיָה, לֹא כְבָר עָשִׂיתִי לָכֶם בִּימֵי חֲזָאֵל (מלכים ב ח, ט): וַיֵּלֶךְ חֲזָאֵל לִקְרָאתוֹ וַיִּקַּח מִנְחָה בְיָדוֹ וְכָל טוּב דַּמֶּשֶׂק מַשָֹּׂא אַרְבָּעִים גָּמָל, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה וְכִי כָּל טוּב דַּמֶּשֶׂק מַשָֹּׂא אַרְבָּעִים גָּמָל הָיָה, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁהָיְתָה בְּיָדוֹ אֶבֶן טוֹבָה וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁהָיָה רָאוּי לִתֵּן בִּדְמֵיהֶן כָּל טוּב דַּמֶּשֶׂק, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ: וַיִּקַּח מִנְחָה בְיָדוֹ וְכָל טוּב דַּמֶּשֶׂק, אֶלָּא הֵן עַצְמָן עֲתִידִין לְהָבִיא דּוֹרוֹנוֹת לְמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, מַה טַּעַם (ישעיה סו, כ): וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה' בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת, מַהוּ וּבַכִּרְכָּרוֹת, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה אָמַר כְּאִילֵּין סָבַיָּא דְּלֵית אִינוּן יְכוֹלִין מַטְעֲנִין בִּכְלַקְדִיקָה, וְאִינּוּן מַטְעֲנִין לְהוֹן בְּבוּרְתֵּידָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים צו, ז): הָבוּ לַה' מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים, אָמַר רַבִּי אַחָא עַמִּים הָבוּ לַה' מִשְׁפָּחוֹת, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז, כְּשֶׁתִּהְיוּ מְבִיאִין אוֹתָם לֹא תִהְיוּ מְבִיאִין דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן אֶלָּא בְּכָבוֹד וָעֹז, בְּאֵיזוֹ זְכוּת, בִּזְכוּת שֶׁאָמְרוּ שִׁירָה עַל הַיָּם. רַב נַחְמָן אָמַר בִּזְכוּת אֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִין אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, ו): וְהֶאֱמִן בַּה'. רַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כְּתִיב (שמות יד, לא): וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה, דֶּאֱדַיִן אֱדַדֵּם וְאֵינָם מַאֲמִינִים, אִית בַּר נָשׁ דְּחָמֵי וְלָא מְהֵימָן, הֱוֵי בִּזְכוּת הָאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִינוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד, לא): וַיַּאֲמֵן הָעָם.

וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וגו' (במדבר ז, ג), שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה. שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד אִמָּהוֹת, אֵלּוּ הֵן: שָׂרָה וְרִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה, בִּלְהָה, זִלְפָּה. שֵׁשׁ, אָמַר רַב הוּנָא כְּנֶגֶד שֵׁשׁ מִצְווֹת שֶׁהַמֶּלֶךְ מְצֻוֶּה עֲלֵיהֶם בְּכָל יוֹם, אֵלּוּ הֵן (דברים יז, יז): לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים, (דברים יז, טז): רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, (דברים יז, יז): וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד, (דברים טז, יט): לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד. שֵׁשׁ, כְּנֶגֶד שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא (דברי הימים ב ט, יח): וְשֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא, בְּאֵי זֶה צַד, בַּצַּד שֶׁהָיָה עוֹלֶה וְיוֹשֵׁב, עָלָה לֵישֵׁב עַל מַעֲלָה הָרִאשׁוֹנָה הַכָּרוֹז יוֹצֵא וְאוֹמֵר לוֹ: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים. עָלָה לֵישֵׁב עַל מַעֲלָה שְׁנִיָה, הַכָּרוֹז יוֹצֵא וְאוֹמֵר לוֹ: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים. עָלָה לֵישֵׁב עַל מַעֲלָה שְׁלִישִׁית, הַכָּרוֹז יוֹצֵא וְאוֹמֵר: וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. עָלָה לֵישֵׁב עַל מַעֲלָה רְבִיעִית, הַכָּרוֹז יוֹצֵא וְאוֹמֵר: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט. עָלָה לֵישֵׁב עַל מַעֲלָה חֲמִישִׁית, הַכָּרוֹז יוֹצֵא וְאוֹמֵר: לֹא תַכִּיר פָּנִים. עָלָה לֵישֵׁב עַל מַעֲלָה שִׁשִּׁית, הַכָּרוֹז יוֹצֵא וְאוֹמֵר: לֹא תִקַּח שֹׁחַד. בָּא לֵישֵׁב עַל כִּסְאוֹ (דברי הימים ב ט, יח): וְיָדוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה עַל מְקוֹם הַשָּׁבֶת, כֵּיצַד שַׁרְבִיט שֶׁל זָהָב נָתוּן נִתְלָה מֵאַחֲרָיו וְיוֹנָה בְּרֹאשׁוֹ, וַעֲטָרָה שֶׁל זָהָב בְּפִי יוֹנָה, וְיוֹשֵׁב תַּחְתֶּיהָ בַּשָּׁבֶת, נוֹגַעַת וְאֵינָהּ נוֹגַעַת. שֵׁשׁ עֶגְלֹת, כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה רְקִיעִים. וְלֹא שִׁבְעָה הֵם, אָמַר רַבִּי אָבִין הָן דְּמַלְכָּא שָׁרֵי טִימֵיקוֹן. שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב, מַהוּ צָב, דּוֹמוֹת לְקֶלְיָינִין. צָב רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אֵין צָב אֶלָּא מְצֻיָּרוֹת. צָב, אֵין צָב אֶלָּא מְטֻּקָּסוֹת, שֶׁלֹא הָיוּ מְחֻסָּרוֹת כְּלוּם. צָב, רַבִּי אוֹמֵר אֵין צָב אֶלָּא קְמִירוֹת וּכְמַנְסַקֵּי פִּסְקָאוֹת הָיוּ מְחֻפּוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר, (ישעיה סו, כ): וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה' וגו'. צָב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֵין צָב אֶלָּא צְמוּדוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מט, כב): וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וגו', תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי נְחֶמְיָה כְּמִין כָּמָרוּסָא הָיוּ כִּפִּין עֲשׂוּיוֹת. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר הָיוּ כְּצִבְעוֹ שֶׁל רָקִיעַ, (במדבר ז, ג): וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר, כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים וּכְנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת. שׁוֹמֵעַ אֲנִי עֲגָלָה עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ז, ג): עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים. שׁוֹמֵעַ אֲנִי שְׁנֵי שְׁוָרִים לְנָשִׂיא אֶחָד, תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ז, ג): וְשׁוֹר לְאֶחָד, מִפְּנֵי מָה לֹא הֵבִיאוּ חֶצְיָן עֲגָלוֹת וְחֶצְיָן שְׁוָרִים, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ יְרֵאִים שֶׁמָּא יָמוּת שׁוֹרוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם אוֹ שֶׁמָּא תִּשָּׁבֵר עֲגָלָה שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, וְנִמְצָא אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט אֵין לוֹ חֵלֶק בַּמִּשְׁכָּן.

פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים ובא תלמיד אחד ושאל אותי דבר כמו בן ששואל את אביו ואמר לי מפני מה נשתנו דורות הראשונים מכל הדורות כולם שרבו ימיהם והאריכו ימים ושנים אמרתי לו בני בשביל כך האריכו שנים כדי שיוכלו לעשות גמילות חסדים זה עם זה. מנין תדע לך שכך הוא צא ולמד מעשרה דורות ראשונים אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלח למך נח. אדם בא לעולם בא שת בנו אחריו אמרו לו לשת עבוד את אביך היה זנו ומפרנסו ומכלכלו. בא שת לעולם בא אנוש בנו אחריו אמרו לו לאנוש עבוד את אביך היה זנו ומפרנסו ומכלכלו. אמרו לאנוש עבוד את אבי אביך אמר להם אנוש אין אני חייב בו. בא אנוש לעולם בא קינן בנו אחריו אמרו לו לקינן עבוד את אביך היה זנו ומפרנסו ומכלכלו אמרו לו לקינן עבוד את אבי אביך א"ל קינן אין אני חייב בו. וכן עד נח בא נח לעולם אמרו לו עבוד את אביך היה זנו ומפרנסו ומכלכלו אמרו לו לנח עבוד את אבי אביך קיבל עליו והיה זן את אבי אביו וכל אבותיו שהיו באותה שעה ולא עוד אלא היה יוצא וממחה בדברים כל אותן מאה ועשרים שנה עד שלא בא המבול לפיכך בא הכתוב והגיד עליו לדורות שהוא היה צדיק שנאמר (בראשית ו׳:ט׳) כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו' (נ"א נח איש צדיק תמים וגו') (בראשית ו׳:ט׳) מכאן אמרו מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב וכן במדה הזאת לכל משפחות האדמה בין לישראל בין לעכו"ם מכאן אמרו בחרותו של אדם מאה ועשרים שנה ואח"כ יבא לעוה"ב בשמחה גדולה וכן אמרו יום שמת אדם הראשון עשאוהו יום טוב ויום משתה ושמחה וכן היתה שמחה בעולם לשלשה דברים למלאך המות וליצר הרע ולישיבת בית הכסא ואמר לי רבי מפני מה אתה משמח במלאך המות אמרתי לו בני אלמלא מ"ה אנחנו עושין לאבינו שבשמים צא ולמד מעשרה דורות הראשונים שהקב"ה השפיע להן טובה מעין עוה"ב והם עמדו להחריב את כל העולם. ואמר לי רבי מפני מה אתה משמח ביצה"ר אמרתי לו בני אלמלא יצה"ר לא היה כל אותו הכבוד לישראל. מנין כשיעלו לירושלים ברגלים שנאמר (שמות כ״ג:י״ז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו' כשם שאנו עתידין לעלות ולהשתחות שלש פעמים בשנה לממ"ה הקב"ה שנאמר (זכריה י״ד:ט״ז) והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים ועלו מידי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות וגו'. וכשיהיו הולכין בדרך יאמרו איש אל אחיו מה מנחה עלינו להעלות בידינו והלא הכסף והזהב שלו הוא האבנים טובות ומרגליות שלו הן. ומה מנחה עלינו להעלות בידינו מיד הולכין ומביאין את בני ישראל בכבוד גדול שנאמר (ישעיהו ס״ו:כ׳) והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות על הר קדשי ירושלים אמר ה' כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה'. ואם ימצאו מבני ישראל בן שנה אחד או בן שתי שנים השרות מיניקות אותו. ואם בן עשר שנים או בן חמשה עשר שנים המלכים מגדלים אותן שנאמר (ישעיהו מ״ט:כ״ב) כה אמר ה' הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו וגו'. וכשהן מהלכין בדרך יהיו מגפפין ומחבקין ומנשקין אותן ומלחכין עפר רגליהם שנאמר ועפר רגליך ילחכו. ואז יהיו כל ישראל צדיקים והקב"ה נוטל יצה"ר מהן ויבואו למקרא ולמשנה וללימוד ודרך ארץ ולעשות רצון אביהם שבשמים אמר לי רבי ישיבת בית הכסא מה ענין ואמרתי לו בני עתיד הקב"ה לפדות את ישראל מבין העכו"ם ויביא להן ימות בן דוד והגאולה ויהיו שלשה דברים הללו נטולין מהן לעולם שנאמר (שיר השירים א׳:י״ג) צרור המור דודי לי בין שדי ילין. וכשאנו זוכרין שלשה דברים הללו אנו מברכין ומשבחין ומגדלין ומקדשין לאבינו שבשמים. ואמר לי רבי אמור לי כמה נביאים היו מתנבאים להם לישראל אמרתי לו בני ארבעים ושמונה נביאים היו מתנבאים לישראל. ואמר לי רבי ומה נשתנה ארבעים ושמונה מארבעים וחמשה או מחמשים. אמרתי לו בני כנגד ארבעים ושמונה ערי מקלט שנתנו ללוים. ואמר חכמים שלא פחתו הנביאים כלום ממה שכתוב בתורה ולא הוסיפו כלום על מה שכתוב בתורה אלא כולם נכוחין למבין וישרים למוצאי דעת: ולמה בית ישראל דומין בעוה"ז אצל אביהם שבשמים למלך בשר ודם שיש לו בנים ועבדים הרבה עמד ובנה בתים הרבה ופלטרין הרבה ומישרים הרבה שאין להם סוף העלה המלך דבר על דעתו ואמר אצרוף את עבדי ואת בני מי הוא שאוהבני וירא ממני ומי שירא ממני ואינו אוהב אותי מה עושה המלך עומד ובונה מבוי שהוא ד' אמות על ד' אמות ועושה בתוכו חצר שהוא ד' טפחים על ד' טפחים ועושה בתוכו פשפש קטן שהוא יוצא למישרים גדולים להקביל מתוך הפשפש קטן פניו של המלך ובני המלך ועבדיו באים ועומדים בחצר ובמבוי. והמלך יודע בדעתו מי אוהבו וירא ממנו ומי שירא ממנו ואינו אוהבו. האוהב והירא מן המלך מצער גופו ונכנס בפשפש קטן שהוא יוצא למישרים גדולים להקביל פני המלך והירא מן המלך ואינו אוהבו עומד בחצר ובמבוי ואינו מצער גופו לכנוס בפשפש קטן וכך אמר להם הקב"ה לישראל בני מה עשיתם באתי אני להקביל פניכם ואתם לא באתם להקביל פני שנאמר היושבת בגנים וגו' ואומר (ישעיהו מ״ג:ח׳) הוציא עם עור ועינים יש וחרשים ואזנים למו. הוציא עם עור ועינים יש אלו עמי הארץ שיש בהם דרך ארץ ושאר מצות ומרחיקין א"ע מן הגזל ומן כל דבר מכוער. וחרשים ואזנים למו אלו ת"ח שמסרו את עצמן למקרא למשנה להלכות ולאגדות ועל אלו הוא נאמר לפקוח עינים עורות להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חשך (ישעיהו מ״ב:ז׳) ואמר לי רבי מה נשתנה ישעיהו בן אמוץ מכל הנביאים שהוא היה מתנבא כל הטובות וכל הנחמות לישראל יותר מכל הנביאים אמרתי לו בני מפני שהוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה יותר משאר כל הנביאים שנאמר (ישעיה ז) ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני וכתיב בתריה ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו ואומר עד מתי ה' ויאמר עד אשר אם שאו ערים מאין יושב וגו'. ועלה על דעתו של ישעיהו שאין הקב"ה רוצה בתשובתן של ישראל ח"ו משל למלך שהיה לו בן יחיד במדינה שיגר לו שליח ואומר לו לשליח שחוט לי לבני שורים הרבה וצאן הרבה והאכיל לבני בשר הרבה והשקה לבני יין ישן הרבה ותתעצל במלאכת השדה ובמלאכת בית השלחין וכל כך למה כדי שלא יצא בן המלך עמך לעשות במלאכה ויבא אביו המלך ולא ימצא ממנו קורת רוח. אלא המלך הקב"ה יודע שלא השיב ישעיהו תשובה במקומה בודאי מי שאמר פרזות תשב ירושלים מרוב אדם ובהמה בתוכה ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה (זכריה ב׳:ח׳-ט׳) וכן אמר (זכריה ח׳:ד׳) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה יאמר לישעיה (ישעיהו ו׳:י״א) עד אשר אם שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם וגו' בודאי יהא אדם יודע לפני מי עומד ולפני מי הוא מדבר וידע מה מדבר וידע מה הוא הדבר שהוא מדבר כשהוא עומד ומדבר לפני מי שהוא גדול ממנו ושנו חכמים אל תרצה את חבירך בשעת כעסו ואמר לי רבי בכמה שנים נתנבא ישעיה כל אותן הטובות והנחמות שהתנבא לישראל אמרתי לו בני אלו עשו ישראל תשובה מחיבתן היה הקב"ה בונה להם בית האחרון מיד באותה שעה. ועאכ"ו שהקב"ה היה מגפפן ומחבקן ומנשקן ומיישבן בחיקו לעולם ולעולמי עולמים.

והיה כי תבואו אל הארץ תלה הכתוב לעבודה זו מביאתן לארץ ולהלן. כאשר דבר והיכן דבר? והבאתי אתכם אל הארץ וגו' (שמות ו׳:ח׳). כיוצא בדבר אתה אומר, הוא אשר דבר ה' שבתון (שמות ט״ז:ה׳) והיכן דבר – והיה ביום הששי וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר, הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש וגו' (ויקרא ט) והיכן דבר – ונועדתי שמה לבני ישראל וגו' (שמות כ״א:ל״ג). כיוצא בדבר אתה אומר, פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו' כאשר דבר (דברים יא) והיכן דבר – את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם וגו' (שמות כג). כיוצא בדבר אתה אומר, כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' כאשר דבר לך (דברים יב) והיכן דבר – כי אוריש גוים מפניך וגו' (שמות לד) ושתי את גבולך מים סוף וגו' (שמות כג), כיוצא בדבר, כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך (דברים טו) והיכן דבר – ברוך תהיה מכל העמים (שם ז), כיוצא בדבר אתה אומר, וה' האמירך היום (וגו' שם) והיכן דבר – את ה' האמרת היום). כיוצא בדבר אתה אומר, ולתתך עליון וגו' והיכן דבר – ונתנך ה' לראש ולא לזנב (שם כח) (ואומר) [כיוצא בדבר אתה אומר, ולהיותך עם קדוש וגו' כאשר דבר והיכן דבר – ] והייתם לי קדושים וגו' (ויקרא י). כיוצא בדבר אתה אומר, שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר (ישעיה א) והיכן דבר – האזינו השמים ואדברה (דברים לב). כיוצא בדבר אתה אומר, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר (ישעיה א) והיכן דבר – ראו עתה כי אני הוא (דברים לב). כיוצא בדבר אתה אומר, ואם תמאנו ומריתם וגו' והיכן דבר – והבאתי עליכם חרב נוקמת וגו' (ויקרא כו). כיוצא בדבר אתה אומר, בלע המות לנצח וגו' (ישעיה כה) והיכן דבר – אני אמית ואחיה וגו' (דברים לב). כיוצא בדבר אתה אומר, אז תתענג על ה' וגו' (ישעיה נב) והיכן דבר – ירכיבהו על במותי ארץ וגו' (דברים לב). כיוצא בדבר, הנה באה ונהיתה נאם ה' הוא היום אשר וגו' (יחזקאל לב) והיכן דבר – אשכיר חצי מדם (דברים לב). כיוצא בדבר אתה אומר, וישבו איש תחת גפנו וגו' (מיכה ד׳:ד׳). והיכן דבר – ונתתי שלום בארץ (ויקרא כו). כיוצא בדבר אתה אומר, ולא יהיה שריד וגו' (עובדיה א) והיכן דבר – וירד מיעקב והאביד שריד וגו' (במדבר כ״ו:ס״ג). כיוצא בדבר אתה אומר, וה' פקד את שרה וגו' (בראשית כא), והיכן דבר – אבל שרה אשתך וגו' (שם יז) כיוצא בדבר אתה אומר, ויעש ה' לשרה וגו' (שם כא) והיכן דבר – (ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו'). כיוצא בדבר אתה אומר, ומכרתי את בניכם ואת בנותיכם וגו' (יואל ד) והיכן דבר – ויאמר ארור כנען וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר, וה' אמר לכם לא תספון וגו' (דברים יז) והיכן דבר – כי אשר ראיתם וגו' (שמות יד). כיוצא בדבר אתה אומר, זאב וטלה ירעו כאחד וגו' (ישעיה סה). והיכן דבר – והשבתי חיה רעה מן הארץ (ויקרא כו). כיוצא בדבר אתה אומר, מן הגוים אשר אמר ה' (מלכים א' יא) והיכן דבר – לא תתחתן בם (דברים ז). כיוצא בדבר אתה אומר, אז אמר שלמה ה' אמר וגו' (מלכים א' ח) והיכן דבר – כי בענן אראה על הכפרת (ויקרא טז). כיוצא בדבר אתה אומר, והיו לי אמר ה' (מלאכי ג) והיכן דבר – והייתםם לי סגלה (שמות יח). כיוצא בדבר אתה אומר, והיה כל אשר יקרא ביום וגו' (יואל ג) והיכן דבר – וראו כל עמי הארץ (דברים כח). כיוצא בו, וגם מהם אקח לכהנים ללוים אמר ה', והיכן אמר – הנסתרות לה' אלהינו וגו' (דברים כח) (אף כאן אתה אומר, והיה כי תבואו אל הארץ וגו' תלה הכתוב לעבודה הזאת מביאתן לארץ ולהלן). והיה כי יאמרו אליכם בניכם בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה, שסוף התורה עתידה להשתכח. ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה, שהן עתידין לראות בנים ובני בנים להם. (שנאמר) ויקד העם וישתחוו וגו' למה השתחוו – משום שנאמר וחמושים עלו בני ישראל, אחד מחמשה ויש אומרים אחד מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות עלו. ר' נהוראי אומר, העבודה, ולא אחד מחמש מאות עלו, שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך וגו' (יחזקאל כו). וכתיב ובני ישראל פרו וישרצו (שמות א), שהיתה אשה אחת יולדת ששה בנים בכרס אחד – ואתה אומר אחד מחמש מאות עלו. ואימתי מתו? בשלשת ימי אפלה, כתיב לא ראו איש את אחיו, שהיו קוברין מתיהן והודו ושבחו שלא ראו אויבים ושמחו במפלתם. ואמרתם זבח פסח הוא לה' רבי יוסי הגלילי אומר, ראויין היו שונאיהם של ישראל כליה במצרים, עד שגמר (אחד מהם) את פסחו. (ואמרתם זבח פסח הוא) ללמדך שכל מי ששומע הנסים האלו שעשה הקב"ה לישראל במצרים, צריך לשבח (וגומר), ואומר ויספר משה לחותנו וגומר, ויחד יתרו (וגו'). וילכו ויעשו ליתן שכר להליכה ושכר לעשיה. ויעשו, וכי כבר עשו – אלא משקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם כאלו עשו (וגומר). כאשר צוה ה', להודיעך שבחן שכשם (שאמרו להם משה) ואהרן כן עשו. (דבר אחר) מה תלמוד לומר כן, אלא אף משה ואהרן עשו כן.

ויקריבו נשיאי ישראל שומע אני שהיו הדיוטות ונתמנו תלמוד לומר ראשי בית אבותם. ולא ראשי בית אבותם לבד אלא אף נשיאי שבטים, נשיאים בני נשיאים הם (נשיאי המטות) [העומדים על הפקודים] הם שהיו ממונים עליהם במצרים, שנאמר ויכו שוטרי בני ישראל. שש עגלות צב אין צב אלא מטוקסים שלא היו מחוסרים כלום, רבי אומר אין צב אלא מחופים (וכמנקסי פסקאות] [וכמין גלוסקאות] היו מחופים. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר (ישעיה סו) והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות. שש עגלות צב שומע אני עגלה על כל אחד ואחד תלמוד לומר עגלה על שני הנשיאים. שומע אני שור על שני הנשיאים תלמוד לומר ושור לאחד. ויקריבו אותם לפני המשכן באו ועמדו לפני המשכן ולא קבל משה מהם עד שנאמר לו מפי הקב"ה קח מאתם הא הסכימה דעתם לדעת עליונה. ר' נתן אומר וכי מה ראו נשיאים להתנדב בתחילה ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה, אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו ישראל מה שמתנדבים ומה שמחסרים אנו משלימים. כיון שראו נשיאים שהשלימו ישראל את הכל שנאמר והמלאכה היתה דים, אמרו הנשיאים מה עלינו לעשות שנאמר והנשיאים הביאו את אבני השהם לכך התנדבו (בו בתחלה) בתחלה: