Musar sobre Isaías 45:18

ובמדרש פחדו בציון חטאים וכו'. אמר ר' יהודה בר סימון משל למה הדבר דומה לליסטים שמרד במלך אמר המלך כל מי שתופסו הריני נותן לו פרקופי עמד אחד ותפסו אמר המלך ישמרו שניהם עד הבקר, והיה זה מתפחד וזה מתפחד זה מתפחד ואומר באי זה דין דן אותי המלך וזה מתפחד ואומר איזה פרקופי יתן לי המלך. כך לעתיד לבא ישראל מתפחדים ואומות העולם מתפחדים. או"ה מתפחדים פחדו בציון חטאים. ישראל מתפחדים (הושע ג) ופחדו אל ה' ואל טובו. מי יגור לנו אש אוכלה זה הקב"ה, מוקדי עולם אלו המלאכים והשרפים. אמר רבי יהודה בר סימון למה הוא קורא אותם מוקדי עולם שאילו ניתן להם רשות היו שורפין כל העולם כולו על יושביו בשעה קלה. הולך צדקות זה אברהם שנאמר (בראשית יח) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה וגו'. ודובר מישרים (שיר השירים א) מישרים אהבוך. מואס בבצע מעשקות (בראשית יד) אם מחוט ועד שרוך נעל. נוער כפיו מתמוך בשחד (שם) הרמותי ידי אל ה'. הוא מרומים ישכון ר' יהודה בר' סימון אומר העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע ואמר לו הבט נא השמימה אין אומרים הבט אלא מלמעלה למטה. מצדות סלעים משגבו אלו ענני כבוד. לחמו נתן (שם יח) ואקחה פת לחם. מימיו נאמנים (שם) יוקח נא מעט מים. מלך ביפיו וגו'. (שם) וירא אליו ה'. דעת המפרשים שהפרשה הזאת עתידה והכתוב הזה נאמר על המלך המשיח. והאמנם שיש בכתוב הזה רמז לכל משכיל בלשון מלך וארץ שהפרשה הזאת עתידה ולא נתקיימה לעולם לא בבית ראשון ולא בבית שני, לא נתקיימה בבית ראשון שאע"פ ששרתה שם שכינה הרי הוסעו יתדותיו וניתקו כל חבליו בל ינתקו, ואין צריך לומר בבית שני שלא שרתה שם שכינה ולא נתקיים בו פסוק זה. וכבר ידעת כי ישעיה המתנבא נבואה זו לעתיד בדורו של חזקיה היה בבית ראשון וה' שם היה והנה הוא מתנבא לעתיד על כן הענין מוכרח שהפרשה הזו היא נבואה שלא עברה והיא עתידה. והמלך והארץ שהזכיר הוא האור והכבוד שהתנבא בסוף ספרו שאמר (ישעיה ס) קומי אורי כי בא אורך, ולכך הזכיר בכתוב שאחריו כי אם שם אדיר ה' לנו. רמז על מה שאמר הוא ובית דינו. ופירש עוד בכתוב שאחריו כי ה' שופטנו ה' מחוקקנו ה' מלכנו הוא יושיענו. ומה שאמר בפרשה הסמוכה לה יותר הוא שאמר כי נטשו חבליך זה נאמר על ארם הרשעה וכן בפרשה שלאחריה הוא שאמר (שם) כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום. ואמר וירדו ראמים עמם ודרשם רז"ל אלו ארמיים. ובסוף הפרשה הזכיר לא יהיה שם אריה ופריץ חיות. וכן פירש רש"י. ולפי קשור הכתובים מעלה ומטה תהיה מלת מלך כוללת להקב"ה ומלך המשיח. ויאמר מלך ביפיו תחזינה על מלך המשיח שיראו אותו הקרובים. תראינה ארץ מרחקים שיראו אותו גם כן אותן שגלו לארץ מרחקים כי אליו יבאו כלם ולו יקהת עמים. והזכיר אחריו לבך יהגה אימה איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים, יאמר גם כשתהיה בירושלים בזמן המשיח שם יהגה לבך אימת הגלות ותאמר איה סופר המלך איה שוקל המס מישראל, כלומר שיהיה מצדיק אותם על כך והוא כלשון (איוב כא) כי תאמרו איה בית נדיב. או כלשון (ישעיה נח) ותפחד תמיד כל היום וגו'. כלומר שיכלה ויאבד עד שתצטרך לומר איו. איה סופר את המגדלים זהו מלשון מנין שהיה מונה המגדלים והוא מינוי הממשלה מצד המלכות מי שהיה ממונה על כך למנות המגדלים שהיו צריכה לכל עיר ועיר כענין שכתוב (תהלים מח) סבו ציון והקיפוה וגו'. את עם נועז לא תראה כלומר מכאן ואילך לא תלך בגלות עוד. ואמר עם נועז כי ישראל בכל הגליות שגלו בין האומות לא היו מבינים לשונם, ולשון נועז כמו לועז בחלוף נו"ן בלמ"ד כענין שנא' (שם קיד) בית יעקב מעם לועז, וכן נשכה כמו לשכה, וזהו שאמר את עם נועז לא תראה ואת מי תראה את ציון שהיא קרית מועדנו זהו שאמר חזה ציון קרית מועדנו וגו' אהל בל יצען אהל שלא יסח, מן (שופטים ד) אילון בצעננים, וי"ת אהל בל יצען כמשכנא דלא מתפריק ולא מישתלפין סיכוהי לעלם וכל אטונוהי לא יתפסקון, עשאו מן (שמות לב) פרקו נזמי הזהב. נמצאת למד שכל הפרשה כלה עתידה, וכשהזכיר מלך ביפיו נאמר על מלך המשיח כי בזמנו נזכה לראות מלך ביפיו הוא הקב"ה שתחזור השכינה לבית קדשי הקדשים ושבו בנים לגבולם. ואז תרבה ההשגה והידיעה בהם יותר מהשגת דור המדבר שקבלו את התורה ואותו זמן יהיה שלמות העולם ויהיו ישראל עם הקב"ה בדרך נישואין כי בזמן הזה אינם עמו אלא בדרך אירוסין. וכן במדרש משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא לנשאה כותב לה מתנות מרובות כך בעולם הזה הקב"ה אירס את ישראל שנאמר (הושע ג) וארשתיך לי לעולם ולא מסר להם אלא לבנה בלבד שנאמר (שמות יב) החדש הזה לכם. אבל לימות המשיח יהיו נשואין שנא' (ישעיה נד) כי בועליך עושיך וגו'. ובאותה שעה הקב"ה מוסר להם את הכל שנאמר (דניאל יב) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו', ובמקום אחר דרשו משל למלך שקדש אשה בה' טבעות שנא' (הושע ב) וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'. ואמרו כן על חמשה חומשי תורה שכנגדם המדות הללו כשם שאין שלימות העולם אלא בזמן הנישואין והוא ימות המשיח כך אין שלימות האדם אלא עם הנשואים, שכן תמצא באדם הראשון כשנברא יחידי הזכיר בו הכתוב (בראשית ב) לא טוב והדבר שאין בו טוב אין לו שלמות ולכך נצטוה אדם לקחת אשה שיהיה דבק בה כדי שימציא תולדות לעבוד השם יתברך ועם זה יהיה ענינו שלם, וזהו שכתוב (שם) על כן יעזב וגו' הודיענו הכתב הזה עיקר הכונה בנישואין מה היא, וידוע כי הנשואין על ב' חלקים. האחד להמשיך התולדות ולהרבותם מפני יישוב העולם, וכענין שכתוב (ישעיה מה) לא תהו בראה וגו' וכונה זו היא באומות העולם. והשנית לכוין תולדות לעבודת השם יתברך ולדעת אותו ולהכירו ואין כונה זו כי אם בישראל והוא מאמר הנביא (יחזקאל כג) וגם את בניהם אשר ילדו לי וכן הזכיר עוד (ישעי' מג) עם זו כו' תהלתי יספרו. ביאורו למען שיספרו תהלתי. ויראה לי כי הכונה זו השנית רמוזה בכתוב הזה שאמר (בראשית ב) ודבק באשתו כי לפי הכונה הראשונה היה ראוי לומר ודבק באשה וכשאמר באשתו כלומר הראויה לו ממינו חשובה כמותו להעמיד בנים כיוצא בו, ומזה הזכיר איש שהוא לשון חשיבות ומעלה ולא אמר ע"כ יעזב אדם, וידוע כי הבנים נמשכים במדותיהם אחר משפחת האם. ומפני זה יצטרך אדם שיזהר בנישואין שלא יקא אשה לשם יופי שהרי כתיב (משלי לא) שקר החן והבל היופי. ולא לשם ממון כי כן כתוב (שם כג) כי עשה יעשה לו כנפים וגו' אלא שתהיה כל מחשבתו וכונתו לשמים:

טעם מצוה זו כדי שיהיה העולם מיושב, שהש"י חפץ בישובו כדכתיב (ישעיה מה, יח) לא לתהו בראה אלא לשבת יצרה, והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימת כל המצות בעולם, כי התורה נתנה לבני אדם ולא למלאכי השרת, על כן צריך להשאיר אחריו מי שיקיים תורה והמצות ויכיר שיש בורא משגיח ויכול, ולא ימחה מישראל דבר זה. וזהו כוונת רז"ל במה שאמרו (בר"ר ט, ו), עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, רצו לומר עיקר הכוונה של צדיקים במה שמעמידים תולדות הוא להמציא ברואים שיקיימו המצות ויתעסקו במעשים טובים:

הכוונה הנכונה בחבור האדם אל אשתו, כפי מה שחיבר הראב"ד בספר הקדושה, עם מקצת דעות אחרות. הב"ה יתברך ויתעלה ברא עולמו כרצונו, וברא את האדם הראשון, וממנו עשה לו עזר כנגדו, והטיל עליהם אהבת עולם ותאותו, כמו שאמר הכתוב גם את העולם נתן בלבם. וצוה עליהם פריה ורביה, כדי להשיב את עולמו, דכתי' (ישעיהו מה, יח) לא תוהו בראה לשבת יצרה. והזהיר על אדם שידבק באשתו ולא באשת חבירו, והזהיר כמה אזהרות וכמה עונשין על העריות. לפי' אנו צריכין לברר את המותר מתוך האסור, וקבול שכר מתוך שילום העון. הבורא יתברך ויתעלה צוה לאדם על המצוה הזאת, שנא' (בראשית א, כח) ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו וגו', וצוה לבני נח על מצוה זו פעם אחרת, ואמ' ואתם פרו ורבו שרצו בארץ וגו', ועוד הזהיר את ישראל ואמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע. הרי המקיים מצות פריה מקיים שתי מצות עשה ואחת בלא תעשה. ויש שכר הרבה בדבר, והמפסיד שכרו בקלקול ובגועל מחשבתו ראוי להקרא בער, סכל, פתי. ועתה יש לנו לדעת ולהבין אי זו היא המחשבה הנכונה באותו מעשה, ואי זו המקלקלת אותו והמביאה עליו רעה תחת טובה. ונחלקו המחשבות של מעשה זה על ארבע כוונות, והן נכוחות ומעולות. ומהן מצאו השלשה מהן עיקר קיבול שכר, והרביעית מהן שכר מעט מהשלשה. והריני מפרש את הדברים על אופניהם.