Musar sobre Números 15:38

גדולה ענוה שבה נתגדל שאול. שהרי כשאמ' לו שמואל ע"ה, ולמי כל חמדת ישראל [הלא לך] ולכל בית אביך, הקטין את עצמו מפני ענותנותו ואמ' לו, הלא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצעירה וגו', ובשעה שבקשו למשחו למלך הלך לו והטמין את עצמו עד שהפילו גורלות, שנאמר (שמואל א י, כב) ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים. ר' ינאי אומר, שלשה עשר מדות טובות הכתוב מפרש בשאול. א' ענו, שנא’ (שמואל א ט, כא) הלא בן ימיני אנכי וגו'. ב' שהיה שומע חרפתו ושותק, שנא’ (שמואל א י, כז) ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויהי כמחריש, כמי שלא ידע. ג' שהיה מוחל על עלבונו, שנא’ (שמואל א יא, יב) מי האומר שאול ימלוך עלינו תנו האנשים ונמיתם, וכתי’ (שמואל א יא, יג) ויאמר שאול לא יומת איש היום וגו'. ד' שהיה זהיר במצות ציצית, שנאמר (שמואל א כד, ד) ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט. כנף, זה ציצית, שנא’ (במדבר טו, לח) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ה' שהיה משיא לבנות ישראל, כל מי שאין לה נדוניא היה נותן לה, שנא’ (שמואל ב א, כד) בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן. ו' שהיה נח לעשות תשובה. שבעה פעמים אמ' לו שמואל לא אשוב עמך, והוא היה אומר שא נא חטאתי ושוב עמי ואשתחוה לה'. ז' שהיה צנוע, שנא’ (שמואל א כד, ג) ויבא אל גדרות הצאן אל הדרך ושם מערה ויבא שם שאול להסך את רגליו. שתי גדרות ומערה, ואפי' הכי הרי סכך על עצמו, ובשביל אותה צניעות ניצל ממיתה משונה, כדגרסי' במ' ברכות ואמר להרוגך ותחס עליך, ואמר, ואמרתי מיבעי ליה, ותחס, וחסתי מיבעי ליה. א"ר אלעזר, אמ' דוד לשאול, מדין תורה מותר להורגך, מאי טעמא, רודף אתה, והתורה אמרה, הבא להורגך השכם להורגו, אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך. ומאי צניעות היתה בו בשאול, דכתי’ (שמואל א כד, ג) ויבא אל גדרות הצאן אל הדרך ושם מערה. תאנא גדר לפנים מגדר ומערה לפנים ממערה להסך. אמ' ר' אלעזר, מלמד שסיכך על עצמו כסוכה. ח' שהיה מבזבז ממונו וחס על ממונן של ישראל, שנא’ (שמואל א יא, ו) ותצלח רוח אלהים על שאול בשמעו, ויקח צמד בקר וינתחהו וגו'. ט' שהיה אוכל חוליו בטהרה, שנא’ (שמואל א כ, כו) ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור, ללמדך שאלו היה מקרה, פי' טמא, מקרה לילה, לא היה בא אל שולחנו. י' שהיה מקדיש הקדשות, שנא’ (דברי הימים א כו, כח) וכל ההקדש שמואל ושאול בן קיש. י"א שהשוה כבודו לכבוד עבדו, שנא’ (שמואל א כ, כה) וישב המלך על מושבו כפעם בפעם וגו'. י"ב שהיה נוח לרצות. אתה מוצא כיון שפייסו דוד במערה נתפייס מיד, שנא’ (שמואל א כו, כא) ויאמר שאול חטאתי שוב בני דוד וגו'. י"ג שידע שעתיד דוד למלוך ובקש ממנו עזר, שנא’ (שמואל א כד, כ) ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל ועתה השבעה לי וגו'.

אמר זכריה הנביא ע"ה קפיטל ח' (פסוק ג)^*ענין יקר למה קרא הנביא ירושלים עיר האמת., כה אמר י"י שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים ונקראתי ירושלים עיר האמת. וקשה לי מה ענין השם הזה שקראה עיר האמת ולא עיר הצדק או עיר המשפט וכיוצא. הגם לכאורה בדרך הלצה יש ליישב כמו על דרך שפירשתי במקום אחר בפסוק (תהלים קכח, ה) וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך מלת בטוב ירושלים צריך ביאור ופירשתי ע"ד המשנה דערכין פרק ט' משנה ו' עיר שגגותיה חומתה ושאינה מוקפת חומה ימות יהושע בן נון אינן כבתי ערי חומה ואלו הן בתי ערי חומה ג' חצירות של ב' בתים מוקפת חומה ימות יהושע בן נון כגון קצרה הישנה של צפורי ותקרה של גוש חלב ויורפת הישנה וגמלה וגדוד וחדיד ואונו וירושלים ופירש הרב ברטנורי וירושלים דקא תשיב במתניתא קיימא לן דאין בית מלוט בירושלים הלכך איכא למ"ד בגמרא דתרתי ירושלים הוו ואין זה ירושלים הקדושה שאין הבת חלוט בה אלא ירושלים אחרת היה בארץ ישראל וגם הוא מוקפת חומה ימות יהושע בן נון וזה רמז המקרא וראה בטוב ירושלים בטוב דייקא לאפוקי ירושלים אחרת בארץ ישראל לא קרוי בשם טוב ואפשר לעתיד לבוא כדי להוציא מן הטעות קרא לירושלים עיר בשם אמת ולא בשם אחר לבאר זה אקדים^*ביאור על פסוק בדניאל ועו' אני מדבר ומתפלל וגו'. ביאור פסוק בדניאל כתיב (ט, כ) ועוד אני מדבר ומתפלל ומודה וגו' ויבין וידבר עמו ויאמר דניאל עתה יציאתי להשכילך בינה בתחלת תחנוניך יצא הדבר ואני באתי להגיד לך כי חמודות אתה ובין בדבר והבין וראה וגו' וקשה לי כי בכל הנביאים שנתנבאו לישראל לא מצינו תואר הזה לאמר אליהם בשם חמודות כמו לדניאל ואגב יתבאר ענין שאמר כי בתחלת תחנוניך יצא הדבר למה תלה הדבר שהיה בתחלה^*תוספת' דברכות ויהי בשלם סוכו וגו'. ויתבאר הענין ע"ד מה שמסיק בתוספתא פ"ק דברכות (א, טז) כיוצא בו (תהילים עו, ג) ויהי בשלם סוכו וכי מה ראה הקב"ה להחזיר להש' הראשון לפי שהוא אומר (ירמיהו לב, לא) על אפי היתה לי עיר הזאת ומן היום אשר בנו אותה עד היום הזה להסירה מעל פני יכול אף עכשיו כן הרי הוא בחמה תלמוד לומר ההר חמד אלהים לשבתו הרי הוא בחמדה בתאוה מלמד שכיפר לה חורבנה שאין כינה חוזרת עד שתעשה הר שנאמר (דברים ג, כה) ההר הטוב הזה והלבנון כו' ע"ש. הרי לך לפניך מתוך שמצאנו שקראה הכתוב (תהלים סח, יז) ההר הזה חמד אלהים על ידי החמדה יראה שיסולק האף והחמה מה שהיה בתחלה והנה מצינו בתפלה ראשונה בדניאל (ט, טז) אדני בכל צדקותיך ישוב נא אפך וחמתך מעירך ירושלים הר קדשיך כי בחטאינו וגו' ועתה שמע אלהינו וגו' האר פניך על מקדשך השמם וגו' א"כ עין בעין יראה שדניאל התחיל להתפלל על שאמר הקב"ה כי על אפי ועל חמתי היתה עיר הזאת ביקש הוא רחמים והתפלל ואמר ישוב נא אפך וחמתך וגו' וקשה מאין התבונן דניאל וראה להתפלל כך ואין זה אלא שראה המקרא זה ההר חמד אלהים לשבתו א"כ נראה שעדיין הוא בחמדה ובתאוה ומזה מצא מקום להתפלל שוב מחרון אפך וחמתך וזה הענין רמז לו בנבואה בתחלת תחנוניך יצא הדבר במה שביקש רחמים שישוב מאף וחמה על זה אמר ואני באתי הגיד לך כי חמודות אתה חמודות דייק מכח שמצאת מקום להתפלל מן הפסוק ההר חמד אלהים לשבתו לכן אמר לו כי איש חמודות אתה^*טעם על התפלה שאנחנו מתפללים ותבנה חומות ירושלים מה לנו בבנין חומות. ועל ידי זה ראיתי ליישב במה שאנו אומרים אב הרחמים הטיבה ברצונך את ציון ותבנה חומות ירושלים וקשה מה נפקא לן בחומות ירושלים כי כל מגמתינו לבנין בית המקדש ולהביא קרבנות לכפר על כל עונותינו אך החומות לאו תכלית הן אלא הוא הדבר אשר דברתי כי מצינו במאמר רז"ל (מכילתא בשלח פרשה ו' פסקא ד) גבי (בשלח יד, כט) והמים היו לחומה אל תקרי חומה אלא חימה ומקטרגים מפני מה אלו נצולים ואלו נטבעים הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז כו' א"כ נראה שרז"ל דרשו ממלת והמים היו לחומה למלת חימה ע"ז אנחנו מבקשים רחמים ותחנונים אחר שנאמר כי על אפי' ועל חמתי היתה עיר הזאת מבקשים אנחנו ג"כ רחמים להפוך ממלת חימה לחומה ומתפללים ותבנה חומות ירושלים להפוך מן חימה לחומה נגד מה שמלפנים רצה להפוך מלת חומה לחימה ולפי זה נבוא לביאור הפסוק שבתי לירושלים וגו' ונקראה ירושלים עיר האמת והוא על דרך גמרא דתענית (ה, א) אמר ליה רב נחמן לר' יצחק מה דכתיב (הושע יא, ט) בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר משום דבקרבך קדוש לא אבוא בעיר אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה כו' וכתבו התוספת פי' בעיר ממש ויש מפרשים פשטא דקרא בעיר בשנאה כלומר לא אבוא בעיר בשנאה ועיר לשון שנאה הוא כמו (ישעיה יד, כא) ומלאו פני תבל ערים וכמו (שמואל א' כח, טז) ויהי עריך וכמו (דניאל ד, טז) חלמא לשנאך ופשריה לערך ומשום הכי יובן שפיר הפסוק ונקראה ירושלים עיר ובא הכתוב לגלות דילמא ח"ו שם עיר מורה על שנאה כמו שנאמר במקום אחר על אפי ועל חמתי וגו' כאשר נחרבה בעו"ה עז"א ונקראה עיר האמת שתהיה קיימת לעולם כי מקרא מלא הוא במשלי (יב, יט) שפת אמת תכון לעד א"כ העיר שיקרא אמת על שם שפת אמת שיהיה בתוכה יקויים בה תכון לעד ולא ימוש ולא ימוט לעולם וא"כ עיר ממש הוא ולא לשון שנאה^*טעם אחר על מה שנקרא ירושלים עיר האמת ועל דרך הטור והמדרש. פירוש אחר על מה שיקרא ירושלים עיר האמת וצריך אני להקדים מה שהובא בטור א"ה ובבית יוסף סימן קכ"ח שצריך לכתוב שם העיר בגט ויש דעות שאם היא עיר גדולה כותבין במדינה פלונית וכן אמרינן במדרש מגילה (אס"ר א, ח) אמר רבי לוי כל מקום שנאמר שדה הוא עיר עיר מדינה מדינה אפרכיא שדה עיר מנין שנאמר (מ"א ב, כו) ענתות לך על שדך עיר מדינה מנין שנאמר (יחזקאל ט, ד) עבור בתוך העיר בתוך ירושלים א"כ ירושלים מדינה ונקראת עיר וצריך ביאור למה באמת הוא וכן וצריך אני להקדים ביאור פסוק בפרשת שמיני (ויקרא ט, ד-ז) במה שאמר משה קמו שעיר עזים וגו' ושור ואיל וגו' כי היום יי' נראה אליכם ויקחו את אשר צוה משה אל פני אוהל מועד ויקרבו ויעמדו לפני יי' ויאמר משה זה הדבר אשר צוה יי' תעשו וירא אליכם כבוד יי' ומפרשים הרבה מקשים עצמן לדעת כי בתחלה נאמר ושור ואיל וגו' כי היום יי' נראה אליכם והא תו למה לי זה הדבר וגו' וירא אליכם כבוד יי' כי הוא כפל לשון. ביאור הדבר על דרך מדרש רבה סוף פרשת צו (ויק"ר י, ט) אמר רבי אליעזר כל ישראל ס' רבוא הן ואת אמרת אל פתח אוהל מועד אלא זה אחד מן המקומות שמקום מועט מחזיק את המרובה. ודכוותיה (בראשית א, ט) יקוו המים אל מקום אחד כו' זה אחד מן המקומות כו' ודכוותיה (יהושע ג, ט) ויאמר יהושע אל בני ישראל גושו הנה רבי הונא אמר זקפין בין שני בדי ארון רבי תמא בר חנינא אמר שמון בין שני בדי ארון ורבא אמר צמצמן בין שני בדי ארון הדא הא דכתיב (שם י) ויאמר יהושע בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם מתוך שהחזיקו אתכם שני בדי הארון יודע אני ששכינתו ביניכם אף בבית המקדש כן עומדים צפופים ומשתחווים רווחים רבי שמואל בר איני בשם רבי אחא אמר ריוח ארבע אמות היה ביניהם כו' אף לעתיד לבוא כן שנאמר (ירמיה ג, יז) בעת ההיא יקראו לירושלים כסא יי' ונקוו אליו כל הגוים ובזה יובן המקראות תחלה אמר ושור ואיל וגו' כי היום יי' נראה אליכם וישראל לא רצו להאמינו מכח שדבר הזה ביום השמיני למלואים ועדיין לא שרתה השכינה ביניהם ורצו לבחנו באם דבריו כנסדים ואמתיים הן מ"ה כתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני יי' ר"ל שכולם כאחד עמדו יחד במקום צר לפני יי' והמקום מועט החזיק המרובה וכאשר ראה משה כן חזר ואמר שנית מזה תראו שכל אשר צוה יי' תעשו וירא אליכם כבוד יי' שישרה שכינתו ביניכם כאשר אמר יהושע גושו בין שני בדי ארון בזאת תדעו כי אל חי בקרבכם ובזה יובן המקרא שהתחלתי כה אמר יי' שבתי לירושלים ושכנתי וגו' ונקרא' ירושלים עיר האמת אףש באמת היא מדינה ויקויים בה המקרא ונקוו אליה כל הגוים מכל מקום היא עיר באמת כי באמת לאו מדינה היא בערך כל הגוים רק עיר ממש אך על ידי השראת השכינה כמו שאמר הכתוב ושכנתי בתוך ירושלים והקדושה גורם שמקום מועט מחזיק המרובה ואמר הכתוב אף לפי ערך הנכנסים והיוצאים מדינה היא מכל מקום עיר האמת ר"ל באמת אינה כי אם עיר ומה שנקוו אליה כל הגוים הווא מכח השראת שכינה שגרמה שמקום מועט מחזיק המרובה. או יאמר שמלת ונקראה ירושלים עיר האמת בענין זה רק אקדים ביאור פסוק במשלי סימן כ' (יב, יח) יש בוטה כמדקרת חרב ולשון חכמים מרפא שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר וקשה מה חידש שלמה המלך ע"ה בזה בודאי יש דברים רעים ומרים שקשים לאדם כחרבות גם לדקדק בקשור הפסוק לאחריו שפת אמת וגו'. ויתבאר על דרך הזוהר פרשת כי תשא עמוד שכ"ט (קפח א) וז"ל אדכרנא חדא זימנא דהוינא אזיל בתריה דרבי אליעזר פגע ביה בנכרי חדא א"ל לרבי אליעזר אנת ידעת מאורייתא יהודאי אמר ליה ידעינא א"ל לית אתון אמריתו דמהנן דלכון קשוט ואורייתכון קשוט ואנן דמהמנותא דילן ואורייתא דילן שקר והא כתיב (משלי יב, יט) שפת אמת תכון לעד אנן מיומא דעלמין וקיימין דמלכותא לא אעדי מינן לעלמין דרא בתר דרא תכון לעד ודאי ואתון זעיר הוי לכי מלכותא ומיד אעד מנכון וקרא אתקיים בכון ועד ארגיע לשון שקר. א"ל תמינא בך דאנת חכים באורייתא תפח רוחא דההוא גברא אלו אמר קרא שפת אמת כוננת הוית כדקאמרת אבל לא כתיב אלא תכון זמינא שפת אמת דתכון מה דלאו הכי השתא דהשתא שפת שקר קיימא ושפת אמת שכיב לעפרה ובההוא זימנא דאמת יקום על קיומו ומנו ארץ תצמח כדין שפת אמת תכון לעד א"ל ההוא גברא זכאה אנת בתר יומן שמענא דאתגייר. ועל דרך זה יתבאר הפסוק ועל דרך מאמר רבותינו ז"ל (עי' סנהדרין לח, ב) כל מקום שיש מקום למינים לטעות תשובתן בצדו. ואת זה רמז שלמה המלך ע"ה באמרו יש בוטה כמדקרות חרב ובאותו מלה בעצמו לשון חכמים מרפא מוצאים רפואה לתשובת המינים ולכן מרמז מיד המקרא ללמוד מזה כי הפסוק שפת אמת תכון לעד וגו' הוא כמדקרות חרב לנו בגלות המר הזה שהוסר מעלינו מלכותינו ומקויים בנו ועד ארגיעה לשון שקר ורמז לנו מיד בתוך כדי דבור ל' חכמים מרפא ר"ל מי שחכמתו בקרבו יודע לדייק ממל' תכין ולא אמר כוננת וזה רפואה גדולה עלש אלה זו. וזהו כוונת הפסוק שהתחלתי בתחלה אמר (זכריה ז, יד) ואסערה על כל הגוי' אשר לא ידעום וגו' ואח"כ התחיל ואמר (שם ח, ב) כה אמר יי' קנאתי לציון קנאה גדולה וגו' שבתי אל ציון וגו' ופירש"י שזה קאי על מלחמת גוג ומגוג וזכריה הוא מתנבא על בית שני וראה בנבואתו שיחזרו ומתנבא על מקדש ג' שיבנה במהרה בימינו ורמז לנו כי בחורבן יאמרו אומות עולם שמקוים בנו בעו"ה שפת אמת תכון לעד וגו' ולכן רמז תשובת רבי אליעזר כה אמר יי שבתי אל ציון וגו' ונקראה ירושלים עיר האמת לעתיד שיקויים המקרא בנו שפת אמת תכון לעד^*טעם אחר למה נקרא ירושלים עיר האמת והוא ע"ד הגמרא פרק הזהב. פי' אחר למה נקרא ירושלים עיר האמת ואגב יתבאר מה מורה ענין ונקראה עיר האמת והר ציון קודש מה ענין שני תוארים אלו ויתבאר על דרך הגמרא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ח) (ע"א) יש שם ברייתא ר"ש אומר אעפ"י שאמרו טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית מכל מקום כך הלכה אבל אמרו מי שפרע מדור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו והנושא ונותן בדברים לא קנה והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ואמר רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו והקשו בתוספת ואמר רבא וכו' וא"ת מה קמל"ן רבא בברייתא נמי הכי קתני כל החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו וי"ל דאשמעינן דאין רוח חכמים נוחה הימנו לאו היינו מי שפרע דקתני ברישא ולי נראה לתרץ על דרך הגמרא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ט) (ע"א) רב כהנא יהיב זוזא אכתנא לסוף אייקר כתנא אתא לקמיה דרב אמר ליה כמה דנקיטת לי זוזא הב להו ואידך דברים נינהו ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ורבי יוחנן אמר יש בו משום מחוסרי אמנה איתביה רבי יוסי בר יודא אומר מה ת"ל (ויקרא יט, לו) איפת צדק והין צדק והלא הין בכלל איפה היא אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק אמר אביי היינו שלא יהא אחד בפה ואחד בלב ופירש"י בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא דעתו לשנות אבל אם נשתנה השער לאחר זמן והוא חוזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה ע"כ וזהו אליבא דרב מה שאין כן לרבי יוחנן מפרש הברייתא כפשוטה שלא יכול לחזור משום מחוסרי אמנה גם בנשתנה השער ורב ר' יוחנן הוכה כרבי יוחנן וזה יהיה מתורץ שפיר מה שחדש רבא ביותר ממה שמוזכר בברייתא כי מצינו בסוף שביעית (י, ט) במתניתין כל המטלטלין קונים זה את זה וכל המקיים דבריו רוח חכמים נוחה הימנו ורמז רבא פה שלא תימא שלא בדיוק נקיט הברייתא פה בלשון שלילה כל החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ובמשנה נקיט בלשון חיוב וקמ"לן רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים ורמז לנו בזה כי מצינו בכמה מקומות בתלמוד גבי (דברים כה, ה) איש כי ימות ובין אין לו דרשו רז"ל (יבמות כד, ב) עיין עליו וכן גבי (ויקרא כב, ג) וזרע אין לה (קידושין ד, ב), וכן גבי (דברים כה, ז) מאין יבמי (שם), מכח שלא נקיט מאן יבמי בלא יו"ד אלא מלת מאין מורה על עיין עליו וה"ה פה נקיט בברייתא לשון שלילה החוזר אין רוח חכמים נוחה לפרש לנו האי אין לעיין עליו דהיינו שלא תימא דוקא החוזר מדבריו איירי שמחליף דבריו בשאט נפש וזה כאלו עובד ע"ז אלא אפילו שאינו אומר אמת מה שהוא מדברי חכמים כגון שנשתנה השער זהו רק מדרבנן גם אין רוח חכמים נוחה הימנו וזה שחידש רבא שגירסא נכונה היא בלשון שלילה באופן שלא יחזור מדיבורו אפילו מה שהוא מד"ס פירוש אחר ויתבאר ע"ד מ"ש הב"י בטור א"ח בסימן תנ"ה בפיסקא ואם עברה ולשה כו' כתב שמה ובלישנא דרבי יודא משמע דקאמר לא תלוש אלא במים שלנו ולא קאמר לא תלוש במים שלא לנו דהוה משמע לא תלוש בהם כלל אפילו בדיעבד היה אסור לכן אמר לא תלוש אלא במים שלנו משמע לכתחלה אבל בדיעבד שרי וה"ה גם פה אמר אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו. ודייק מלשון ברייתא שאין התיר כלל לחזור^*ביאור על המקרא שנקרא ירושלים עיר האמת והר ציון קודש. ויתורץ המקרא ונקראה ירושלים עיר האמת והר ציון קודש כי מכח שיהיו אנשי אמת שלא יחזרו מדבריהם אף במה שמותר להם להחזיר רק נאסר מדרבנן ובכל זאת כך יהיה האמת אתם שלא יחזרו וידוע משנה דיבמות (כ, א) איסור קדושה שניות (לפנינו איתא איסור מצוה שניות איסור קדושה) ואמרינן בגמרא אמאי קרוי להו איסור קדושה אלא כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש וזה הענין כל כך תהיה ירושלים עיר האמת ויקיימו דברי חכמים עד שיקראו בשם קודש.^*טעם אחר נכון על מה שחידש לנו רבא יותר מברייתא והוא על דרך גמרא בבבא בתרא. פירוש אחר על מה חידש לנו רבא והוא ע"ד גמרא פ' מי שמת בבבא בתרא דף קמ"ט במאמר רבא בענין איסור גיורא רבא אמר קמגמרו טענתא לאינשי ומפסדי לי וכתבו התוספות ואם תאמר מאי שנא מהא דאמר בפ"ק דקידושין (יז, ב) הלוה מעות מן הגוי שנתגיירו בניו לא יחזור לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו והתניא רוח חכמים נוחה הימנו ל"ק כאן הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה וכאן הורתו ולידתו שלא בקדושה וא"כ היה לי לרבא להחזיר ותירץ ר"ת דהתם כיון שעשה לו הגוי חסד וכו' והר"ר יצחק בר מאיר פי' דכיון דלא קתני בהדיא בברייתא ואם לא החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו לא הוי חייש לה רבא כו' ע"ש. ולפי זה הכא והתם הכל דברי רבא ואזיל רבא לשטתיה וזהו חידש רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו דאלו לא נאמר בברייתא והוי סמיך אמתניתין דשביעית אמרתי לא הוי חש ולכן מסיק בברייתא החוזר אין רוח חכמים נוחה הימנו ומפרש רבא תנא דברייתא שסובר ממש כמתני' דשביעית וזה חידוש לנו^*טעם אחר על שנקרא ירושלים עיר האמת על דרך ענין גדול בגמרא דברכות. ענין אחר למה נקרא ירושלים עיר האמת ומתחלה צריך לבאר גמרא פרק היה קורא (ברכות יד, א) אמר רבי אבהו א"ר יוחנן הלכה כרבי יודא דחמר בין אלהיכם לאמת ויציב לא יפסיק אר"י מ"ט דרבי יודא דכתיב (ירמיה י, י) ויי' אלהים אמת ופירש"י לכך אין מפסיקין בין אני יי' אלהיכם לאמת וקבעי בגמרא חוזר ואומר אמת או לא אמר ר' אבהו אר"י חוזר ואומר אמת רבה אמר אינו חוזר ואומר אמת אמר רב יוסף כמה מעליא הא שמעתתא דכי אתא רב שמואל בר יודא אמר אמרי במערבא ערבית (במדבר טו, לח) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני יי' אלהיכם אמת אמר ליה אביי מאי מעליותא והאמר רב כהנא אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר וכ"ת ואמרת אליהם לא הוי התחלה והאמר רב שמואל בר יצחק א"ר דבר אל בני ישראל לא הוי התחלה ואמרת אליהם הוי התחלה א"ר פפא קסברי במערבא ואמרת אליהם נמי לא הוי התחלה עד דאמר ועשו להם ציצית. ופירש"י ערבית ק"ש של ערבית אין קורין בה פרשת ציצית לפי שאין מצות ציצית בלילה אבל מתחילין אותה ומפסיקין בה ומדלגים ואומרים אני יי' אלהיכם אמת. לא יתחיל א"צ להתחיל ויאמר ערבית. וק' במאי פליגי במערבא דס"ל ואמרת אליהם לא הוי התחלה ובין רב דס"ל ואמרת הוי התחלה וביותר יש לתמוה איך מתורץ מה יש מעליותא כי הקושיא זו במקומה עומדת ואין לה תירוץ וכי משום דס"ל ואמרת אליהם לא הוי התחלה הלזה יקרא מעליותא כאשר יותר מסתברא דהוי התחלה כי האמירה קאי על פרשת ציצית. ולדרכי יהיה מתורץ מה שהקשה הרשב"א בחידושיו במסכת ברכות על רב פפא דס"ל במערבא ואמרת לא הוי התחלה תיפוק דכל פרשה דלא פסקיה משה לא פסקינן לה וכדאמרינן לעיל גבי פ' בלעם וא"כ היאך אנו מפסיקין ואומרים אני יי' אלהיכם אמת ותירץ דכמו שאין דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם התחלה כיון שלא התחיל בעיקר מצוה ה"נ אני יי' אלהיכם לא חשבינן ליה הפסק פרשה כיון דלא אמר מעיקר המצוה כלומר ובהכי נמי ניחא הא דפסקינן ליה לקרא אני יי' אלהיכם ולא אמרינן ליה כולא ואע"ג דק"ל כל דלא פסקה משה לא פסקינן ע"כ תירוצו. ולדרכי יהיה מתורץ בע"א ואגב אבאר הקושיא חוזר או אינו חוזר מהיכי תיתי שלא לחזור הלא מצינו בפסוק ב"פ אמן ואמן ואפשר קושיא זו יש ליישב כי מצינו שיש ט"ו ווי"ן באמת ויציב עולין כמנין השם ב"ה ככתיבתו וקריאתו כידוע ולזה היה אבעיא מאחר שרבי יודא אומר בין אלהיכם ובין אמת לא יפסיק אבל אחר מלת אמת דשרי להפסיק א"כ כשחוזר ואומר ויציב לא נכון להתחיל בוי"ו כי אין נופל וי"ו על התחלת הענין כאשר מצינו במפרשים גבי ויקחו אליך פרשה אדומה הקשו איך יצדק וי"ו בתחלת הענין וכמו שנקשה אח"כ בעניינינו גבי ועשו להם ציצית א"כ הוכרח להתחיל ולומר יציב ונכון וקיים כו' וא"כ לא יהיה השם כי יחסר וי"ו אחת ולכן שפיר קמבעיא חוזר ואומר אמת ויאמר אחריו ויציב בוי"ו להשלים הווי"ן כמספרם במנין השמות ב"ה או אינו חוזר ואפ"ה אחר שהפסיק יתחיל ויאמר ויציב לכבוד השם הנכבד ב"ה ובסברא זו קמיפלגי. חד אמר חוזר מטעמו וחד אמר אינו חוזר מטעמו אמנם הקושיותל אחרות במקומם עומדים ואגב יתבאר כל הני רבוי אמירות בפרשה שאמר ויאמר יי' אל משה לאמר וכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. גם קשה מלת אליהם למה לי מה היה חסרון המקרא באם אמר דבר אל בני ישראל. ליישב כל זה אבאר ספרי (שלח קטו) והובא בילקוט פרשת שלח (רמז תשנ), דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם (במדבר טו, לח) אף נשים במשמע רבי שמעון פוטר הנשים מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא אינה נוהגת בנשים כו' וקשה במאי פליגי או איך הבין הת"ק שהנשים תהינה חייבות והלא כלל גדול הוא בכל הש"ס שדבר שהזמן גרמא נשים פטורות למה יצא מצות ציצית מחוץ לכלל. ויראה לי לתרץ אליבא דתנא קמא ואגב אבאר מדרש ספרי (שם), רשב"א אומר למה נקרא שמו תכלת על שם שנתכלו המצריים בבכוריהם שנאמר (שמות יב, כט) ויהי בחצי הלילה רבי אומר למה נקרא שמה ציצית על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים שנאמר (שה"ש ה, ב) קול דודי וכו' וקשה מה הוקשה להם בפרשה ששמו להם שמות הללו שדרשו אחריהם למה נקרא כך וכה"ג מצינו בגיטין (ז, א) אטו מתוות' דא"י קחשיב אלא הענין הוא כי אלו סוברים הדין כתנא קמא הנשים חייבות בציצית וקשה להם מאי נשתנה מצות עשה זו שזמן גרמא ונשים חייבות מכל המצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ונראה להם דזה טעמו של התנא קמא והוא על דרך מה שכתב הטור אורח חיים בסימן ת"ע גרסינן במס' סופרים (כא, ג) הבכורות מתענין בערב פסח והטעם זכר לנס שניצולו ממכת בכורות וכתב הב"י בשם אגודה דנקיבה שהיא בכורה דצריכה להתענות וראיה מבתיה בת פרעה אבל האחרונים חולקין ועל דרך זה שאלו למה שמם תכלת או למה שמם ציצית לדרוש ולתור אחר הטעם לידע מזה למה חייבות הנשים בציצית כי לשון ציצית מורה שהציץ המקום על בתינן במצרים וזה היה גם לנשים א"כ השם יורה שהנשים חייבות בציצית מה שאין כן ר' שמעון דסבירא ליה דלא שייך מכח בכורות בנקיבות ומשום הכי סבירא ליה לר"ש דנשים פטורות מכח מצות עשה שזמן גרמה^*פירוש אחר על הפלוגתא אם נשים חייבות בציצית ועל דרך הגמרא במנחות. אז נוכל לפרש בדרך אחר ואגב יתבאר גמרא במנחות פרק התכלת (מב, א) אמר רב מניין לציצית בגוי שהיא פסולה שנאמר (במדבר טו, לח) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית בני ישראל ועשו להם ציצית ואין הגוים ועשו. אמר ליה רב מרדכי לרב אפי אתון הכי מתניתו לה אנן הכי מתנינן לה אמר רב יודא מנין לציצית בגוי שהיא כשירה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית יעשו להם אחרים. והנה גם פה קשה במאי דמיפלגי ויראה לי דפליגי בענין אם ואמרת אליהם התחלת הפרשה הוא או לא. והנה למאן דאמר ציצית בגוי פסולה סבירא ליה ואמרת אליהם הוא התחלת הפרשה והוקשה לו מלת אליהם למה לי דהא כבר כתיב דבר אל בני ישראל. ואמרת אליהם למה לי אלא בא לרמז שלא תימא שבא ללמוד מזה שציצית בגוי כשירה מ"ה דייק ואמר לשון אליהם לדייק מזה אליהם לבני ישראל אמור שיעשו להם ציצית ולא לגוים. ומ"ם ואמרת אליהם לאו התחלה הוא ובמלת וי"ו של ועשו מורה שגם יש היתר לגוי לעשות ציצית ובסברא זו פליגי. ובזה יתבאר פלוגתא הנ"ל ג"כ אם ואמרת אליהם הוא התחלת הפרשה מ"ה דורש אף הנשים כי מלת אליהם מיותר הוא לדרוש לאמר גם לנשים ולהזהירם על מצות ציצית. ומ"ם שאין זה התחלת הפרשה ואין לו שייכות למטה וסומך על הכלל כל מצות עשה שזמן גרמא נשים פטורות. ומהשתא נבוא לבאר כל הני רבוי אמירות גם מה כוונתו באמרו כמה מעליותא הא שמעתתא כדפרכינן לעיל ומה טעם דמ"ד דס"ל ואמרת אליהם לא הוי התחלה לפרשת ציצית א"כ על מה קאי כל הני אמירות^*תנא דבי אליהו למה נסמך פרשת ציצית לפרשת מקושש. ע"כ נ"ל לתרץ ע"ד מה שמסיק בתנא דבי אליהו (רבא כו) למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית אלא אמר הקב"ה למשה מפני מה חילל זה השבת אמר לפניו רבש"ע אתה יודע אמר לו הקב"ה אני אומר לך כי בכל יום תפילין בראשו תפילין בזרועו ורואה אותן וחוזר בו ועכשיו שאין עליו תפילין חילל זה השבת. א"ל הקב"ה צא וברור להם דבר שינהגו בהם בשבת שנאמר ועשו להם ציצית וגו' והשתא א"ש האי ויאמר יי' אל משה לאמר אף שהוא אין התחלה לציווי פרשת ציצית מ"מ תשובה הוא על דבר המקושש שאין לו סי' בשבת להרחיק עצמו מעבירה ובעבור זה כתיב ויאמר יי' אל משה לאמר כלומר לאותו אמירה שכבר אמר בדבר המקושש אמר לו הקב"ה והשיב לו. ותכף אחר אמירה זו הזהיר הציווי על הציצית ככתוב בפרשה ויאמר דבר אל בני ישראל על פרשת ציצית ובא להזהיר בק"ש של ערבית שלא יזכירו פרשת ציצית כי אין ציצית בלילה. ובא להורות לנו להזכיר פרשת ציצית בק"ש. דהיינו ביום מחויב לומר פרשת ציצית כולה אך בערבית אל יאמר פרשת ציצית רק ידלג ויאמר אני יי' אליהכם ודבר אל בני ישראל ואמרת קאי על רבית כאשר ידוע שדרך הפסוקים להזכיר ק"ש של ערבית ברישא כענין (ברכות ב, א) מאימתי קורין את שמע בערבית וכו' ופריך בגמרא תנא אהיכא קאי דתני ערבית ברישא לתני שחרית ברישא ומשני תנא אקר' קאי דכתי' בשכבך ובקומך ואבעי' אימא יליף מבריאת עולם דכתיב (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בוקר ולכן מאחר שהזהיר להזכיר פרשת ציצית בפרשת קריאת שמע ובערבית אל יזכר פרשת ציצית רק ידלג אותה ויאמר אני יי' אלהיכם לכן הוצרך הכתוב להקדים דין ערבית ברישא כדרך המקראות ולכן ס"ל במערבא האי דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קאי על אני יי' אלהיכם ר"ל בתחלה דבר אל בני ישראל מענין אני יי' אלהיכם ר"ל שיאמרו תכף אני יי' אלהיכם ולא פרשת ציצית וזה הוא בערבית כדרך המקראות להתחיל בערבית ברישא אח"כ תאמר להם פרשת ציצית האמור ביום כאשר חוב להזכיר פרשת ציצית ביום. ופסוק עצמו העמיד פרשת ציצית כסדר איך לאמרו ביום אבל בהגדת משה לישראל שהוצרך להקדים דין ערבית באמירה בראשונה אמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ר"ל שיאמר אני יי' אלהיכם ואפשר לתרץ מלת אליהם ע"ד זה כאשר כפול הוא בפסוק דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי מצינו רז"ל (ילק"ש ב, קו) דרשו על פסוק (ש"ב כ, א) בשבע בן בכרי אין לנו חלק בדוד ובבן ישי איש לאוהליו ואמרו רבותינו ז"ל שכפרו בג' דברים בדוד ובמשיח ובאלהים שנאמר איש לאוהליו אל תיקרי לאוהליו אלא לאלהיו כן נ"ל פה ואמרת אליהם ר"ל אמור להם שיאמרו אני יי' אלהיכם הנרמז במלת אליהם שהוא אותיות אלהים. וא"כ סדר המקראות הכי הוא ויאמר יי' אל משה לאמר ר"ל שאמר לו תשובה על ענין המקוש' ואח"כ אמר באזהרה דבר אל בני ישראל פרשת ציצית ושוב אמר ואמרת אליהם אותיות אלהים ר"ל שיאמרו בערבית אני יי' אלהיכם ולא פרשת ק"ש כדרך המקראות שמזכירין ערבית ברישא. ואח"כ מזכיר פרשת ציצית להורות לנו שחוב לנו להזכיר ציצית ביום. וזהו כוונת בני מערבא דאמרו בערבית דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני יי' אלהיכם וס"ל שלאו התחלה הוא המקרא של ואמרת אליהם כאשר באמת כן הוא כי ואמרת אליהם קאי על אני יי' אלהיכם להורות שלא יאמר פרשת ציצית בערבית והקדים ערבית ברישא כדרך המקראות. ובזה יובן שפיר מימרא דרב יוסף כמה מעליותא האשמעתתא במה שאמר ואמרת אליהם לאו התחלה כי קאטי על אני יי' אלהיכם במה ששייך לערבית ובאמת ואמרת אליהם לא קאי על פרשת ציצית לאפוקי לרב דאמר דבר אל בני ישראל לאו התחלה הוא ומלת ואמרת אליהם הוי התחלה א"כ קשה על מה קאי דבר אל בני ישראל משא"כ לבני מערבא אתי שפיר ובזה מתורץ מה שהקשה בחדושי רשב"א כי מנין לעשות פסקא במקום שמשה לא פסקה ונ"ל כי ירא מרע"ה מפני הטועה אלו הוי פסקה הפסוק כמקראות אחרים הוי מקום לטעות שאין לומר אני יי' אלהיכם רק בערבית ולא בשחרית ולכן כלל הכל בפסוק אחד להורות שביום צריך לגמור כולן ובלילה מדלג כדלעיל. ובזה יובן המקרא שהתחלנו ונקראה ירושלים עיר האמת כי אמרינן בגמרא אמר רב כל מי שלא אמר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ופירש רש"י אמת ויציב תקנו על גאולת מצרים ואמת ואמונה על גאולה העתידה שאנו מצפים כו'. והנה זכריה הנביא עליו השלום רמז על אמת ויציב ותקנו חמשה עשר ווי"ן ובזה יזהרו מה שאין כן באמת ואמונה לא ידעו להזהר. לכן התנבא הנביא זכריה עליו השלום שבתי לירושלים ברחמים ונקראה עיר האמת ולמה בזה השם דוקא אלא שיהיה לזכרון עולם שיהיה נזהרים באמת ובפסוק ויי' אלהים אמת שלמדו שלא להפסיק אמרתי לבאר ענין אחד^*טעם נכון על הקושיא שהקשה האלשיך למה אמר והייתם קדושים לאלהיכם. ויהיה מתורץ מה שהקשה הרב רבי משה אלשיך בפסוק (במדבר טו, מ) והייתם קדושים לאלהיכם שמלת לאלהיכם צריך ביאור.^*הוא על דרך מדרש רבה פרשת בראשית. ולדרכי יהיה נכון כי מצינו במדרש רבה פרשת בראשית (ב"ר ח, י) שאלו המינים מה דכתיב (יהושע כב, כב) אל אלהים יי' הוא יודע אמר להם הם יודעים אין כתיב כאן. אמרו תלמידיו לנו מה אתה משיב. אמר להם שלשתן שם אלהות הן כו'. חזרו ושאלו מהו דין דכתיב (יהושע כד, יט) כי אלהים קדושים הוא אמר להו קדושים המה אין כתיב כאן כו'. והקשה במתנות כהונה למה לא אמרו התלמידים בשאלה זו להם דחית בקנה ולנו מה אתה משיב משום שהיה להם תירץ לפרש הפסוק אלהים קדושים אלהי' על ישראל שהם קדושים וזה הוא והייתם קדושים לאלהיכם ר"ל קדושתכם תהיה לאלהיכם ובזה תסלקו שאלת המינים. וכן שאלה שנייה רמז ג"כ כי ידוע הפייטן בר"ה מביא חותמו אמת להודיע כי הוא אחד ופי' המפרש אל"ף ברא"ש מ"ם באמצע תי"ו בסוף מורה על ענין היה הוה ויהיה וכענין נפל פתקא מן שמיא כתוב בו אמת. ועוד מפרש פירוש אחר מן אל"ף עם מ"ם י"ג אותיות כמנין אחד. ומן מ"ם עם תי"ו עם אותיות מנצפ"ך ג"כ י"ג אותיות כמנין אחד. ואני באתי להוסיף מה תורה אלו שני רמזים על מלת אחד להורות (זכריה יד, ט) כי ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד שכל השמות הכל אחד וכעין התירוץ במדרש שלשתן שם אחד^*ענין נכבד על סמיכת אמת ויציב למלת אני יי' אלהיכם. וכן רמז דבר אל בני ישראל ואמרת וגו' אני יי' אלהיכם ושמא יאמרו חס ושלום שני רשויות לכן צוה לסמוך לאלו ב' שמות מלת אמת נודע כי הוא אחד ואין שני לו ונכון הוא:

זה לשון הבית יוסף סימן סימן י"א דף ט"ו, כתב בכלבו ובאורחות חיים, וצריך לתלות הציצית באורך הטלית ולא ברחבו, וכן כתב הרוקח. ובהגהות מיימון כתב וזה לשונו, כתב רא"ם, וצריך לתת הציצית לאורך הטלית ולא לרחבו, דבעינן שתהא נוטפת על הכנף, פירוש תלוי על הקרן, ואי הוה ברחבו לא הוה נוטף, שהרי כלפי הקרקע הוא תלוי. וכן הנהיג מהר"ם לדקדק בו בטלית שיהא הציצית נוטף על הכנף בשעה שמעוטף בו האדם, ויש כנף שהוא תולה הציצית בארכו, ויש ברחבו, הכל לפי מה שמתעטפים בו. ושוב חזר בו ואמר, דהכל נקרא נוטף על הכנף, ולא אמעיט אלא שלא יהא הציצית תלוי באלכסון קרן זויות. ורש"י (מנחות מב, א ד"ה שתהא נוטפת) פירש, הא שתהא נוטפת על הקרן, שתהא תולה ומכה על הקרן, פירוש שיגביה למעלה מן השפה כדי שתהא תלויה ונוגעת התלויה בקרן, עד כאן לשונו. אמנם גם מהר"י סג"ל כתב דאין לתלות הציצית למטה לצד הארץ, אלא על צד הכנף, שנאמר (במדבר טו, לח) על כנפי בגדיהם, ואין לשנות: