Musar sobre Números 26:9

בלילה ההוא נדדה שנת המלך. אחשורוש ממנו, כן פירשו בו רז"ל (מגילה דף טו ב) והוא פשוטו של מקרא נפל ליה מילתא בדעתיה אמר מאי דקמאי דקא אזמנתיה אסתר להמן דילמא עצה קא יעצו מליה דההוא גברא למיקטליה, הדר אמר אי הכי לא הוה אינש דרחים לי דהוה מודע לי, הדר אמר דילמא איכא איניש דעביד בי טיבותא ולא פרעתיה מיד, ויאמר להביא את ספר הזכרונות ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה וגו', יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך ואשר נתן כתר מלכות בראשו פירוש וכתר מלכות אשר נתן בראשו, והמן שאל שלשה דברים הלבוש והסוס והכתר וחרה לו למלך על הכתר ועל כן אמר ונתן הלבוש והסוס ולא הזכיר הכתר, או יאמר וסוס אשר רכב עליו המלך, אותו סוס אשר נתן כתר מלכות בראשו ומלת בראשו תחזור לסוס כי היה למלך סוס שישימו כתר מלכות בראשו כאשר ירכב עליו המלך ואין אחד מעבדיו רשאי לרכוב על אותו סוס וזה דבר ידוע, כן כתב ר' אברהם ז"ל. ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך וגו'. ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי וגו' והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי וגו', כלומר אם היה מזרע שאר האומות אפשר שישלים עמך אבל אם הוא מזרע היהודים לא תוכל לו ולא ישלים עמנו לפי שנצטוה מפי השי"ת תמחה את זכר עמלק ואיך יעבור על צוויו. עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן וגו' ויבא המלך והמן עם אסתר אל המשתה וגו' מה שאלתך אסתר המלכה ותנתן לך. ותען אסתר ותאמר תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי כי נמכרנו וגו' שכך כתוב בתורת משה בפרשת התוכחת (דברים כ״ח:ס״ח) והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה. אבל הריגה לא נזכרה בכל הפרשה ומזה אמרה אסתר יודעת אני שאין הענין גזירת שמים אלא גזירת המן ויכולה היא להתבטל זהו כי אין הצר שוה בנזק המלך. כלומר אין נזק המן הצר ראוי להשוותו לנזק הראוי לבא עלינו בשביל המלך שהמלכנו עלינו רמז למה שכתוב בפרשה (שם) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך וכו'. מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו וגו' איש צר ואויב וגו'. והמן נבעת מלפני המלך והמלכה. והמלך שב מגינת הביתן אל בית משתה היין והמן נופל על המטה, פשט הכתוב הזה כי היה מתחנן לאסתר ומתנפל לפני רגליה והיא על המטה שתתחנן אל המלך בעדו, ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית נראה שחשדו המלך באסתר, הדבר יצא מפי המלך וגו' ויאמר חרבונה גם הנה העץ וגו', ונקרא חרבונא שתי תיבות חרבו נא כלו' חרבו עתה לפי שהיה (עד) עתה חרבו של המן ומלאך המות שלו. וע"ז דרז"ל חרבונה זה אליהו והכונה שנדמה לו אליהו בדמות חרבונה א' מן הסריסים והיה אליהו למרדכי ומלאך המות להמן וזהו חרבו נא חרבו עתה כלומר זה היה סיבת מהירות מיתתו שאמר גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי ויאמר המלך תלוהו עליו. מיד ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי. ואחר שנתלה המן הוצרכה אסתר להעביר אגרות הראשונות שנשתלחו כבר, וזהו שכתוב ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך וכו'. כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר תמצא את עמי, והשיב לה המלך הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים. ואתם כתבו על היהודים וגו' אין להשיב. ויש לשאול והיאך שואל להשיב הראשונות, אבל תשובתו של מלך היתה כן מאחר שתלו את המן על העץ תוכלו לכתוב בשם המלך ותאמרו כי מה ששלח המן באגרות הראשונות שיהרגו האומות לישראל לא כך היתה כונת המלך אלא שיהרגו היהודים בשונאיהם והמן זייף את השטרות וחתם אותם בטבעת המלך אשר בידו הפך מכונת המלך ראיה לדבר שתלה אותו על העץ, שאם לא כן למה כתב מרדכי להרוג האומות ודי לו שינצלו ישראל אלא בהכרח הוצרך לעשות כן. ועל כן האמינו השניות ולא הראשונות, וע"כ אמר בשניות אין להשיב כי בבא השניות חשבו מיד שהראשונות מזוייפות ואז היתה שמחה וששון ליהודים: וע"ד המד' (מגילה א) ויהי בימי אחשורוש כ"מ שנאמר ויהי בימי לשון צער הוא, (בראשית י״ד:א׳) ויהי בימי אמרפל עשו מלחמה. (רות א׳:א׳) ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ. (ישעיהו ט׳:י״א) ויהי בימי אחז ארם מקדם ופלשתים מאחור. (ירמיהו א׳:ג׳) ויהי בימי יהויקים (שם ד) ראיתי את הארץ והנה תהו. ויהי בימי אחשורוש היה המן. הוא אחשורוש אמר רב אחיו של ראש ובן גילו של ראש. אחיו של ראש נבוכדנאצר שנקרא ראש שנאמר (דניאל ב׳:ל״ח) אנת הוא רישא די דהבא. ובן גילו של ראש נבוכד נאצר החריב והוא בקש להחריב דכתיב (עזרא ד׳:ו׳) ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה, ושמואל אמר שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדרה, רבי חנינא אומר שכל הזוכרו אומר אח לראשו, רבי יוחנן אומר שהכל נעשו רשים בימיו שנא' וישם המלך אחשורוש מס וגו', הוא אחשורוש הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו, (בראשית ל״ו:ט׳) הוא עשו אבי אדום. הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו. (במדבר כ״ו:ט׳) הוא דתן ואבירם הם ברשעם מתחלתן ועד סופן. המולך שמלך מעצמו שלא היה ראוי למלכות אלא ממון יתיר הוא דיהיב וקם, מהודו ועד כוש הודו בקצה העולם וכוש בסופו ומלך מסוף העולם ועד סופו. בשנת שלש למלכו עשה משתה בחצר גינת ביתן המלך. רב ושמואל חד אמר הראוי לגינה לגינה הראוי לחצר לתצר הראוי לביתן לביתן, וחד אמר הושיבן בחצר ולא החזיקתן הושיבן בגנה ולא החזיקתן עד שהכניס אותן לביתן. במתניתא תנא הושיבן בחצר ופתח להן שני פתחים אחד לגינה ואחד לביתן. חור כרפס ותכלת. חור רב ושמואל רב אומר חרי חרי, ושמואל אומר מילת לבנה הציע להם, כרפס כרים של פסים. מטות זהב וכסף, רבי יהודה אומר הראוי לכסף לכסף הראוי לזהב לזהב אמר לו רבי נחמיה אם כן אתה מטיל קנאה בסעודה אלא הן של כסף ורגליהן של זהב. ודר וסחרת דבי רבי ישמעאל תנא שקרא דרור לכל בעלי סחורה ועשה זה לכבוד המשתה, והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים, משונים מיבעי ליהי צאת ב"ק ואמרה ראשונים כלו מפני כלי ביהמ"ק ואתם שונים בהם. ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר רבא יום שביעי שבת היה מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטתן ערומות והיתה עושה בהן מלאכה בשבת לפיכך נגזר עליה שתהרג בשבת ערומה, והיינו דכתיב אחר הדברים האלה כשך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה, כשם שעשתה כך נגזר עליה. ותמאן המלכה ושתי מכדי פריצותא הואי מאי טעמא לא אתיא, מלמדש פרחה בה צרעת. במתניתא תנא בא גבריאל ועשה לה זנב, והוא יתרת בשר שנעשה בפניה לפי שעה בדרך הנס. ויאמר לחכמים מאן חכמים רבנן. יודעי העתים שיודעים לעבר השנים ולקבוע חדשים. כדת מה לעשות אמר להו דיינוה ניהלאי אמרי היכי נעביד נימא ליה קטלה למחר פקח ליה חמרא ותבע ליה מינן נימא ליה שבקה קא מזלזלינא במלכותא מוטב נסליק נפשין, אמרו לו מיום שחרב ביהמ"ק וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות, כלומר כי טלטול האדם ממקום למקום סבה שאי אפשר שתהיה חכמתו ודעתו על השלמות, ועל כן אמרו לו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יכולין לדון דיני נפשות אלא זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב אדורדיא וכתיב (ירמיהו מ״ח:י״א) שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא על שמריו וגו'. והקרוב אליו כרשנא שתר וגו'. פסוק זה כלו על שם קרבנות נאמר, והקרוב אליו מלשון קרבן. כרשנא אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כלום הקריבו לפניך פרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך. שתר כלום הקריבו לפניך שתי תורים כדרך שהקריבו ישראל. אדמתא כלום בנו מזבח אדמה כדרך שבנו ישראל לפניך. תרשיש כלום שמשו לפניך בבגדי כהונה שנא' בהם (שמות כ״ח:כ׳) תרשיש שהם וישפה כדרך שעשו ישראל. מרס כלום מרסו בדם. מרסנא כלום מרסו במנחות, מריסה לשון בלילה ותערובת. ממוכן כלום הכינו שלחן לחם הפנים לפניך. ויאמר ממוכן לפני המלך. ממוכן זה המן ולמה נקרא שמו ממוכן שהיה מוכן לפורענות ומכאן שהדיוט קופץ בראש. איש יהודי היה בשושן הבירה קרי ליה יהודי אלמא מיהודה קא אתי וקרי ליה ימיני אלמא מבנימין קא אתי. אמר ריב"ל אביו מבנימין ואמו מיהודה, ר' יוחנן אמר לעולם מבנימין קא אתי ואמאי קרי ליה יהודי על שם שכפר בע"ז וכל הכופר בע"ז נקרא יהודי שנא' (דניאל ג׳:י״ב) איתי גוברין יהודאין די מנית יתהון על עבידת מדינת בבל שדרך מישך ועבד נגו. רבי שמעון בן פזי אומר (ד"ה א ד) ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי סוכו וגו' וכי יהודיה שמה והלא בתיה שמה אלא נקרא שמה יהודיה על שכפרה בע"ז דכתיב (שמות ב׳:ה׳) ותרד בת פרעה לרחוץ וגו', ואמר רבי יוחנן שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה. ילדה והלא רבויי רביתיה אלא לומר לך כל המגדל יתום בביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ירד זה משה ולמה נקרא שמו ירד שירד לישראל מן בימיו. גדור שגדר פרצותיהן של ישראל. חבר שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים. סוכו שנעשה להם כסוכה לישראל. יקותיאל שקוו ישראל לאל בימיו. זנוח שהזניח עונותיהם של ישראל. אבי אבי אבי. אב בתורה אב בחכמה אב בנביאים. אלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח לו מרד וכי מרד שמו והלא כלב שמו אמר הקב"ה יבא כלב שמרד בעצת מרגלים וישא בתיה בת פרעה שמרדה בגלולי בית אביה, בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו. בן שמעי בן ששמע אל תפלתו. בן קיש בן שנקש על דלתי רחמים ונפתחו לו. ויהי בהשמע דבר המלך ודתו ותלקח אסתר וגו' הוא חדש טבת, ירח שהגוף נהנה מן הגוף, והכל סבות מאת השי"ת אשר לו נתכנו עלילות, וכתיב ויאהב המלך את אסתר וגו'. בימים ההם ומרדכי יושב וגו' הקציף הקדוש ב"ה אדון על עבדיו לעשות נס לצדיק ומנו יוסף והקציף הקב"ה עבדים על אדוניהם לעשות נס לצדיק ומנו מרדכי. ויודע הדבר למרדכי. בגתן ותרש שני טרסיים היו והיו מספרים בלשון טרסי זה לזה ואומרים מיום שבאת זו לא ראינו שינה בעינינו אלא בא ונטיל לו ארס בספל כדי שימות הוא והיא, והם לא ידעו שמרדכי מיושבי לשכת הגזית היה ויודע שבעים לשון, אמר לו והלא אין משמרתי ומשמרתך שוה אמר לו אני אשמור משמרתי ומשמרתך והיינו דכתיב ויבוקש הדבר וימצא שלא נמצאו במשמרתם ויתלו שניהם על עץ. אחר הדברים האלה אחר שברא הקב"ה רפואה למכה. והרפואה הזו היא שנלקחה אסתר אל בית המלך שעל ידה באה הגאולה לישראל, גידל המלך את המן בן המדתא וגו'. היו על בגדיו ועל מצנפתו צורת ע"ז ולכך היו כורעים ומשתחוים לו, ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי וגו' ואסור לו להשתחות לע"ז. ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו וגו' ויבקש המן להשמיד וגו' ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד וגו' אמר רבא ליכא אינש דידע לאשתעויי לה"ר כהמן, אמר ליה תא ניכלינהו אמר ליה מסתפינא מאלהייהו דילמא עביד בההוא גברא כמה דעביד בקמאי. אמר ישנו מן המצות אמר ליה אית בהו רבנן, אמר ליה עם אחד ושמא תאמר קרחה אתה עושה במלכותא תלמוד לומר מפוזר מפוזרים בין העמים ושמא תאמר איכא חדא מדינתא מינייהו תלמוד לומר בכל מדינות מלכותך. ודתיהם שונות מכל עם דלא אכלו מינן ולא שתו מינן ולא נסבי מינן ולא מינסבי לן מינייהו. ואת דתי המלך אינם עושים דמפקי לה לשתא בש"הי פ"הי. ולמלך אין שוה להניחם. דאכלו ושתו ורוו ויתבי ומבזו ליה למלכא. ד"א ולמלך אין שוה להניחם שאפילו זבוב נופל לתוך כוסו של אחד מהם זורקו ושותהו ואלו אדני המלך נוגע בו חובטו בקרקע ואינו שותהו. אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה. יש שפירש שנתכוין המן במנין עשרת אלפים ככר כסף לתת ערכם של ישראל כי ערכו של אדם נ' שקלים נמצא לכל היותר וישראל היו ס' רבוא והככר ק"כ מנים והמנה כ"ה שקלים נמצא שכל אדם צריך שני מנה והככר הוא ערך ששים בני אדם ועשרה אלפים ששים הם ששים רבוא. ויקראו סופרי המלך. ונשלוח ספרים ומרדכי ידע כל אשר נעשה ואז צותה אסתר להתענות ואמרה לך כנוס את כל היהודים וגו'. וטעם שלשה ימים לפי שאין הקב"ה מניח את הצדיקים בצרה יותר משלשה ימים שכן מצינו ברחב (יהושע ב׳:ט״ז) ונחבאתם שמה שלשת ימים וביונה (יונה ב׳:א׳) ויהי יונה במעי הדגה שלשה ימים וגו', וכן בגאולה העתידה כתיב (הושע ו׳:ב׳) יחיינו מיומים וגו'. ואז ותלבש אסתר מלכות שלבשתה רוה"ק כתיב הכא ותלבש אסתר וכתיב (דברי הימים א י״ב:י״ט) ורוח לבשה את עמשאי. ותעמוד בחצר בית המלך כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה אמרה (תהילים כ״ב:ב׳) אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון או שמא על שקראתיו כלב שנאמר (שם) הצילה מחרב נפש וגו'. וקראתו אריה שנאמר (שם) הושיעני מפי אריה. ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב. אמר ר' יוחנן שלשה מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה אחד שהגביה את צוארה ואחד שמשך עליה חוט של חסד ואחד שמתח שרביטו וכמה מתח שתי אמות היה והעמידו על שנים עשר אמר רבן גמליאל ששים וכן את מוצא בשני רשעים דכתיב (שם ג) שני רשעים שברת אל תקרי שברת אלא שרבבת. אם על המלך טוב יבא המלך והמן כיום. מה ראתה אסתר דזמינתיה להמן רבי אליעזר אומר פחים טמנה לו ללכדו שנא' (שם סט) יהי שלחנם לפניהם לפח, רבי יהודה אומר שלא יכירו בה שהיא יהודית, רבי נחמיה אומר כדי שלא יאמרו ישראל אחות לנו בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים. רבי יהושע בן קרחה אומר אמרה אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא. רבן גמליאל אומר עדיין צריכים אנו למודעי. רבי אלעזר המודעי אומר קנאתו במלך קנאתו בשרים. רבא אמר (משלי ט״ז:י״ח) לפני שבר גאון. אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו א"ל כמאן חזיא אסתר דעבדא משתיא להמן אמר ליה ככלהו תנאי וככלהו אמוראי. בלילה ההוא נדדה שנת המלך שנת מלכו של עולם זה משל ודברה תורה כלשון בני אדם. (תהילים קכ״א:ד׳) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ויאמר להביא את ספר הזכרונות וימצא כתוב כתב מיבעי ליה מלמד ששמשי מוחק וגבריאל כותב ומה כתב שלמטה שלזכותם של ישראל אינו נמחק כתב שלמעלה על אחת כמה וכמה. ופרש"י ז"ל כך כתוב בסדר עולם שמשי בנו של המן היה וסופר המלך היה, ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה וגו'. תנא לא מפני שאוהבין את מרדכי אלא מפני ששונאין להמן. ויאמר המלך מי בחצר והמן בא וגו' לאמר לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו. תנא לו הכין. ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך ויאמר המלך להמן מהר קח את הלבוש ואת הסוס וגו'. אמר ליה מאן הוא מרדכי אמר ליה היהודי. טובא מרדכי איכא ביהודאי. א"ל היושב בשער המלך. א"ל איהו סגי ליה בחדא דיסקורתא אי נמי בחד נהרא א"ל אל תפל דבר וגו'. ויקח המן את הלבוש ואת הסוס אזל ואשכחיה דיתיב וקא יתבי רבנן קמיה וקא מחוי להו הלכות קמיצה אמר להו במאי עסקיתו אמרי ליה כי הוה ביהמ"ק קיים אמר קוב"ה מאן דמנדב מנחה ליתי מליא קמצא דקמחא, אמר ליה אתי מליא קמצא דקימחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דההוא גברא. א"ל רשע עבדא דקני נכסי עבדא דמאן נכסי דמאן, א"ל קום לבוש הני מאני ורכיב האי סוסיא דקא בעי לך מלכא, א"ל לא יכילנא עד דעיילנא לבי בני ואשקול למיזאי דלאו אורח ארעא לאשתמושי במאני דמלכא הכי וכו' אסרתיהו לכלהו בי בני ולכלהו אומני. עייליה איהו לבי בני דידיה ואסחיה ואזל אייתי זוגא מביתיה וקא שקיל במזייה בהדי דקא שקיל איתנגיד ואיתנח, א"ל אמאי קא מתנחת א"ל גברא דהוה חשיב ליה למלכא מכולהו רברבניה השתא לישויי בנאי וספר, א"ל רשע ולאו ספר של כפר קרינוס היית, תנא המן ספר של כפר קרינוס היה כ"ב שנה, עד דשקיל ליה אלבשיה א"ל סלק רכיב א"ל לא יכילנא דכחיש תילאי מתעניתא גחין ליה וסליק רכיב כי קא סליק בעיט ביה וכו'. ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו וגו'. ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי וגו'. שתי נפילות הללו למה אמרו לו חכמיו אומה זו משולה כעפר ומשולה כככבים כשהם יורדין יורדין עד עפר וכשהם עולים עולים עד לככבים. עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו וגו' מלמד שהביאוהו בבהלה, ויבא המלך והמן לשתות עם אסתר המלכה ויאמר המלך לאסתר במשתה היין וגו' ותען אסתר המלכה ותאמר תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי וגו', אמרה לו צר זה איננו שוה בנזקו של מלך קטלה לה לושתי ואיקני בה בדידה ובעי למקטלה. ויאמר המלך אחשורוש ויאמר תרי ויאמר למה לי רבי אבהו אמר בתחלה על ידי תורגמן כיון שאמרה בת מלכים אני משאול קא אתינא מיד ויאמר לאסתר המלכה, ותאמר אסתר איש צר ואויב אמר ר' אלעזר מלמד שהיתה ידה מתוחה כלפי אחשורוש ובא מלאך וסטר את ידה כלפי המן. והמן נבעת מלפני המלך והמלכה. והמלך קם בחמתו ממשתה היין והמלך שב מגינת הביתן מקיש שיבה לקימה מה קימה בחמה אף שיבה בחמה כי אזל אשכחינהו למלאכי השרת דאידמו ליה כגברי דקא עקרי אילני אמר להו מאי עבידתיכו אמרו ליה דפקדינן המן אתא לביתיה והמן נופל על המטה נופל נפל מיבעי ליה מלמד שבא מלאך והפילו עליה אמר ווי מדברא ווי ממתא, ויתלו את המן וחמת המלך שככה שתי שכיכות אחת של מלכו של עולם ואחת של אחשורוש. ומרדכי יצא מלפני המלך וגו' ה' לבושי מלכות היו תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן וכנגדן נתן יוסף לבנימין אחיו ה' לבושים שנא' (בראשית מ״ה:כ״ח) וחמש חליפות שמלות. ורמז לו רמז בזה עתיד בן לצאת ממך שיצא בה' לבושו מלכות ומנו מרדכי שנא' ומרדכי יצא. ליהודים היתה אורה ושמחה וגו' אורה זו תורה שנאמר (משלי ו׳:כ״ג) ותורה אור. ושמחה זה יום טוב שנא' (דברים ו) ושמחת בחגך. וששון זו מילה וכן הוא אומר (תהילים קי״ט:קס״ב) שש אנכי על אמרתך. ויקר אלו תפילין שבראש, וענין המדרש הזה כי גזרו על מצות הללו ולא היו ישראל רשאין לקיימן ועתה נתבטלה הגזרה וחזרו. ואת פרשנדתא ואת דלפון ואת אספתא אמר רבי אחא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת בעי למימרינהו כולהו בנשימה אחת מאי טעמא דכלהו בהדי הדדי נפק נשמתייהו. אמר ר' זירא וא"ו דויזתא צריך לממתחיה בזקיפה מ"ט דכלהו בחדא זקיפא איזדקיפו, דרש רבי שילא איש כפר תמרתא כל השירות כלן אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח חוץ משירה זו שהיא אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה מ"ט אמר ר' אבהו כדי שלא תהא תקומה למפלתן של רשעים, והענין שכל זמן שהרשעים כלין ואובדין מן העולם הצדיקים מתעלין ומתרוממין, וכן אמר דוד ע"ה (שם ע"ה) וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק:

וחייב התלמיד להיות זהיר בכבוד רבו, ותהיה יראתו תמיד על פניו. דתנן ומורא רבך כמורא שמים. ויתכוין לשמוע מפי רבו, כדי שיבין מהרה, וכדי שלא יטריח את רבו לשנות לו פעמים רבות. ויהיה נכנע לפניו. ואמ' רב משרישיא לבניו, כד יתביתו גבי רבנן חזן לפומיה, שנא' (ישעיהו ל, כ) והיו עיניך רואות את מורך. וישמשנו תמיד, שמתוך השימוש יהי אצלו תמיד וילמד. כדגרסי' במ' מכות בפרק אלו הן הגולין, א"ר יוחנן משום ר' שמעון, גדולה שימושה יותר מלימודה, שנא' באלישע בן שפט (מלכים ב ג, יא) אשר יצק מים על ידי אליהו, למד לא נאמר אלא יצק, מלמד שגדולה שימושה מלימודה. וכשישמע הלכה ממנו אל יחלוק עליו, וכוונתו לקנטר את רבו, כי החולק על רבו כאלו חולק על השכינה, שנא' (במדבר כו, ט) אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על ה'. א"ר חמא בר חנינא, כל העושה מריבה עם רבו כאלו עושה עם השכינה, שנא' (במדבר כ, יג) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל על ה'. אמ' ר' חנינא בר פפא, כל המתרעם על רבו כאלו מתרעם על השכינה, שנא' (שמות טז, ח) לא עלינו תלונותיכם כי על ה'. אמ' ר' אבהו, כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר שכינה, שנאמר (במדבר כא, ה) וידבר העם באלהים ובמשה. וגרסי' בחופת אליהו לא יהא אדם קורה ושונה ומבעט ברבו, ולא יהא קורא ושונה בלא יראת שמים, שנא' (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה', ואומר סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.

עוד קשה, ר"ן איש, וכתב רש"י שהיו ביניהם הנשיאים אליצור בן שדיאור וחביריו. וכך כתב הבחיי וזה לשונו, ובכלל ר"ן אלו היו י"ב הנשיאים שהקריבו בחנוכת המזבח, וכן דרשו רז"ל מגזירה שוה קריאי, קריאי, כתיב הכא (במדבר טז, ב) נשיאי עדה קריאי מועד, וכתיב במדבר סיני (שם א, טז) אלה קריאי העדה נשיאי מטות אבותם, וכן פירש רש"י ז"ל אליצור בן שדיאור וחביריו, עד כאן לשונו. ויש לתמוה וכי ח"ו נשיאים כמותם אשר ראו עיניהם גדולות ונפלאות יהיו ח"ו נדחו מקדושתם. ובפרט נחשון בן עמינדב היתה יהודה לקדשו וכי ח"ו נדחה מהקדושה. ומצינו להיפך שהיתה זכותו קיים לזרעו אחריו, כמו שספרו רז"ל (ב"ב צא, א) שלא הועיל לו זכותו לאלימלך כשיצא מארץ ישראל, ש"מ דבענין אחר זכותו עמד להם:

עוֹד אָמְרִינַן (סנהדרין ק"י.): אָמַר רַב חִסְדָּא: כָּל הָעוֹשֶׂה מְרִיבָה עַל רַבּוֹ, (פֵּרוּשׁ: שֶׁגּוֹרֵם בְּהַמְשָׁכַת דְּבָרָיו, שֶׁגַּם אֲחֵרִים יַחְלְקוּ עַל רַבּוֹ) כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ"ו ט'): "בְּהַצֹּתָם עַל ה"'. אָמַר רַב חָמָא בַּר חֲנִינָא: כָּל הָעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם רַבּוֹ, כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה עִם הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ' י"ג): "הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה"'. עוֹד אִיתָא שָׁם בְּהַאי עִנְיָנָא, אָמַר ר' חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: כָּל הַמִּתְרַעֵם עַל רַבּוֹ, כְּאִלּוּ מִתְרַעֵם עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר וְגוֹ'. אָמַר רַב אַבָּהוּ: כָּל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ, כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר אַחַר הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְגוֹ'. וְד' מַדְרֵגוֹת דְּקָחָשִׁיב הַגְּמָרָא לְמַטָּה לְהוֹרוֹת לָנוּ, דַּאֲפִלּוּ הַהִרְהוּר לְבַד הוּא גַּם כֵּן אִסּוּר גָּדוֹל.