Musar sobre Salmos 2:7

עוד שם (ברכות לה, ב) א"ר חנינא בר פפא, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח, כד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. ואין אביו אלא הקב"ה וכו', עד מאי חבר הוא לאיש משחית. א"ר חנינא בר פפא חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, ע"כ. פירש רש"י גוזל להקב"ה את ברכתו. ולכנסת ישראל, שכשחטאו הפירות לוקין^הגה"ההמאמר הזה צריך ביאור, מהו ענין הגזילה שגוזל מהקב"ה כשאינו מברך. על דרך הפשט יתבאר על פי הקדמה אחת, והיא זאת. ידוע כי המברך על הפירות או על אחת מהנאת העולם, כבר הודה בדעתו, כי הבורא יתברך אשר הוא מברך לו, הוא המשגיח והוא המנהיג הכל וסיבת הכל, ואע"פ שהגלגלים בסבותם והארץ בטבעה מצליחים ומגדילים, כאמרם ז"ל (בר"ר י) אין לך כל עשב ועשב למטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדול, ועל כל זה אין כח מצדם רק מצד השפע הנשפעת עליהם מן סבה עליונה המשגיח בכל ברוך הוא, כמו שפירש רבינו בחיי בפרשת בראשית על פסוק (א, יח) ולהבדיל בין האור ובין החושך, יעויין שם, דאם יודה על זה יצטרך לברך, וממילא נשמע מי שלא ברך, כופר בכל זה. וזה שאמרו כאלו גוזל להקב"ה, כי הרשעים הנהנים בלא ברכה גוזלים ושוללים ההשגחה מיוצר בראשית, ומוסרים הנהגת השפלים למזלות וכוכבים, כענין שנאמר (הושע ב, ז) אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי וגו', קראו הגלגלים המושלים בארץ בטבעם ורוחניות שהם נפש להם, מאהבי, ואמרו כי הם הנותנים להם מזונות ולא ה' פעל כל זאת, ועל כן נקרא מי שאינו מברך גוזל אביו, שהקב"ה הוא סיבה הראשונה כמו שהאב סיבה לבן, וגוזל אותו ששולל ממנו ההשגחה ממעשה התחתונים כנזכר:
ומה שאמר וכנסת ישראל, רצה לומר כי מי הנוהג כן, גורם למניעת הטוב מהאומה, כמו שפירש רש"י שם, ולכנסת ישראל, כשחטאו הפירות לוקים, וכמאמר הנביא (הושע ב, יא) לנותני הכחות לרוחניים, לכן אשיב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו, מדה כנגד מדה, מי שאינה מודה בטובת המטיב, ראוי שימנע ממנו המטיב את טובתו, כמו שהאריך בזה בעל העקידה שער נ"ב עיין שם, כן ביאור המאמר לפי פשיטות:
אמנם יש דרך אחר בביאור מאמר זה, והוא הדרך אשר ישכון בו אור הקבלה המסורה בידינו, ויהיה הגזילה הנזכר בזה המאמר הגוזל להקב"ה כפשוטה גזילה ממש, ויתבאר על פי הסוד הגדול המסור לחכמי האמת, כי הברכות הם צורך גבוה, לא צורך הדיוט בלבד כאשר חשבו רבים, כמבואר בזוהר בכמה מקומות, וכמה פסוקים ותילי תילים של הלכות מגלים הענין הזה באר היטב. וזהו מה שכתוב (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח ה' וגו', ופסוק (דברים לב, יח) צור ילדך תשי, ודרשו רז"ל (איכ"ר א, לג) כל זמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מתישין כח של מעלה וכו'. וזהו סוד (שבת פט, א) היה לך לעזרני, וסוד (ברכות ז, א) ישמעאל בני ברכני. וזהו ענין (יבמות סד, א) שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. וזהו סוד הקדיש, יתגדל ויתקדש וכו'. והרבה פסוקים ומאמרים כהנה וכהנה מורים על זה, והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים אלו איך יש זה ביכולת האדם, או אם יצדק מה יתן לו, ואיך יתורצו הפסוקים המנגדים לזה, יעיין בספר עבודת הקודש בחלק העבודה, ובהקדמתו, ובספר הפרדס שחיבר הגאון האלהי רבינו משה קארדווירא בשער מהות והנהגה פרק י"ז וי"ח וי"ט וכ' וכ"א, וימצא מרגוע לנפשו ומתוק לחכו. ואתה הקורא זיל קרי בהו אם בעל [נפש] משכלת אתה, כי דבריו הם דברי אלהים חיים, חיים הם למוצאיהם:
ועל פי הסוד הזה, יהיה דברי המאמר הנזכר בפנים שגוזל להקדוש ברוך הוא ולכנסת ישראל, היינו קודשא בריך הוא ושכינתיה, שמונע השפע הטהור הבא להם ממעלה ממלך עולם שהוא הבינ"ה עמ"ק ברכ"ה, כי שם צוה ה' את הברכה ג"כ כדאיתא בתיקונים, ונתנו סימן לדבר (משלי י, כב) ברכת ה' היא תעשיר, כי מעשרת כל הבנין בהשפעתם לשם. ומי שאינו מברך, הוא (משלי טז, כח) נרגן מפריד אלוף, במעילתו אשר מעל בקדשי שמים, והוא (משלי כח, כד) חבר לאיש משחית, דהיינו ירבעם בן נבט אשר הפריד בין הדבקים ועשה עגלי זהב. ומסיים הקרא (שם) אין פשע, פש"ע אותיות שפ"ע:
והנה אוסיף על הראשונות, לגלות טפח ולכסות טפחיים. הנה נוסח כל הברכות הם, ברוך אתה ה' אלהינו וכו', שאנו מזכירין ב' שמות, שם ידו"ד ושם אלהים, וזהו יחוד מדת הרחמים עם מדת הדין, כי אלהים עולה כמנין הטבע כדאיתא בזוהר, וזהו מדת הדין לעשות כפי טבע הענין, אבל שם ידו"ד שהוא מדת הרחמים גוף האילן גילוי של מלך מלכי המלכים ובאור פני מלך חיים, ואז נמצא תוספות ברכה בעולם ומשנה הטבע, דהיינו שם אלהים, כי נתהפך מדת הדין לרחמים, וזהו (שמות יח, יא) כי גדול ה' מכל אלהים. לכך בברכתינו שאנו רוצים להמשיך עלינו ברכה, צריכין אנו לחבר שני שמות הללו יחד, גם כי ב' שמות הללו דהיינו ידו"ד אלהים עולים במנין יב"ק שהוא ראשי תיבות "יחוד "ברכה "קדושה, שהן ג' קוין, קו החסד, קו הדין, קו הרחמים, שהוא כלל כל האצילות הקודש, כמבואר כל זה בזוהר ובפרדס. ואז כשפותח המקום עליון אלהים שהוא דין, נתהפך ונעשה י"ה מל"א שהם אותיות אלהים, רצה לומר שהשפעתו בכל, דהיינו שהאם רובצת על הבנים שהוא הבינה שהם ברכת ה' משפיע למרכבה העליונה לג' אבות שהן חס"ד די"ן רחמי"ם ג' קוין כלל כל אצילות. וזהו מ"י אל"ה אותיות אלהי"ם, שבינ"ה נקראת מ"י כמבואר בזוהר ובפרדס פרק ח' משער השמות, ומשפיע לאל"ה שהם סוד ג' אבות כמבואר הכל בפרדס במקום הנזכר, וכשבינ"ה שנקראת מ"י היא בחבור עם הג' אבות שנקראים אלה, אז נעשה משניהם חבור אחד תיבה אחת אלהים, כמבואר בפרדס באר היטב במקום הנזכר, והרוצה להבין דברי יעיין שם:
וכתב עוד שם, שכאשר חטאו ישראל בעגל, אז בפשעם שלחה האם דהיינו שאין בינ"ה משפעת למטה, ומה שהיה כבר מ"י אל"ה בחבור אחד בתיבה אחת אלהים, עתה נחלק לב' מ"י אל"ה, ומי פנה למעלה, ומאל"ה נעשה אלה בקמ"ץ שהוא סוד הקליפות. וזהו שאמרו ישראל (שמות לב, ד) אל"ה אלהיך ישראל, שהפרידו אל"ה מן מ"י, ואלהים שהוא בטבע מדת הדין פועל פעולתו וטבעו:
ונראה לי דזהו סוד מה שאמר הכתוב (תהלים פב, ו), אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, אכן כאדם תמותון. אמרתי שאתם מחברים מ"י עם אל"ה, שיהיה תיבה אחת אלהים, ואז הייתם בכלל ברכה, כי באור פני מלך ברכה, כמו שאנו מתפללין (בתפלת שמונה עשרה) ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך. אכן עתה שחטאתם ונפרד מ"י מן אל"ה, כענין (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר, ואלה נתהפך לאלה בקמ"ץ שהוא סוד הקללה והארור שאירע לאדם בסיבתו מאת הנחש שנאמר בה (בראשית ג, יד) ארור אתה וגו', וזהו (תהלים פב, ז) אכן כאדם תמותון:
וזה היה גם כן חטאת ירבעם בן נבט, שעשה ג"כ עגלי זהב (מל"א יב, כח), ואמר אלה אלהיך ישראל, שהפריד אל"ה מן מ"י. ולכן כשבא יוסף עם בניו ליעקב אבינו ע"ה שיברכם, ראה ברוח הקודש שיצא מהם ירבעם שהפריד מן מ"י אלה שאז הוא בכלל ארור ואינו בכלל ברוך כדפירשתי לעיל, על כן אמר יעקב (בראשית מח, ח) מי אלה שאינן ראויין לברכה (ע"ש ברש"י ד"ה ויאמר מי אלה), רצה לומר מאחר שאין אלהים בחיבור אצלם, אלא מ"י אל"ה, נמצא שאינם בכלל ברכה. והשיב יוסף לאביו (בראשית מח, ט), בני הם, ירצה בקדושתם, אשר נתן לי אלהים בזה, רצה לומר בבחינת אלהים ביחודו, וזהו שאמר בזה, רצה לומר בזה אלי ואנוהו, כי לעת עתה הם בבחינת אלהים ביחודו. ואז אמר (שם), קחם נא אלי ואברכם, ואז ברכם בשם אלהים, כמו שכתוב (בראשית מח, כ) ישימך אלהים וגו', וק"ל:
כלל העולה מכל זה, כי כל המברך על כל דבר, אז מתברך, כי פותח מקור העליון ומיחד שם ידו"ד עם אלהים, ואז מתחבר מ"י עם אל"ה, היפך ירבעם. ויבין את זאת המשכיל והפקח, וישמע חכם ויוסיף לקח::

ולכן בניי להשמר משתי חלקי עבירה זו צריך שתי סגולות לחלק ראשון קריאת שמע דהיינו למסור נפשו לה' ולהיות נהרג על קדושתו ולא יחוס על עצמו ובניו בשביל קדושת המקום וקדושת שמו יתברך וכאשר יהיה זה תמיד רגיל אצלו וחקוק במחשבתו לא יהיה כח ביד יצר הרע להתגבר עליו לפתותו לעבור רצון קונו לשום סיבה מה שתהיה שיתן בתוך לבו לפתות אותו כיון שחקוק בלבבו להיות מוסר כל נפשו וגופו וקניניו עבור השם ותורתו ואיך בשביל שום דבר יעשה הרע בעיני השם וזהו ענין שאמרו (ר"ה טז) לתקוע בשופר כדי לזכור עקידת יצחק ולכאורה קשה מה צריך לעשות דבר בפועל להזכיר לה' וכי יש שכחה לפני כסא כבודו ח"ו וכן אומרים בתפלה כי אין שכחה וכו' אבל הכונה לנו התוקעים והשומעים קול שופר שהוא כדי להזהיר אותם לבל יישנו בשינת אולת ויקיצו כמו שכתבו המחברים שיש לתקוע בשופר איל כדי שישמעו העם כי קול שופר איל משונה משאר קולות וכשמעם תקיעה ממנו יתנו אל לב עקידת יצחק וכמה מעלות טובות זכו אברהם ויצחק בשביל עקידה ואם כן כל אחד יתפוס המדה טובה זו למסור נפשו לה' ולהיות נעקד לרצון ה' הגדול והקדוש ומבלי לחוש על שום דבר מגדול ועד קטן ולהיות שלם עם ה' גופו ונפשו כקרבן עולה תמים יקריבנו לרצון לפני ה' ובזה יהיה נעקד יצרו הגדול ובזה יכניע אותו מכל צד וזוהיא תכלית זכירת עקידת יצחק ולא כאשר המוני עם עושים בשביל להנחיל טוב המדומה לבניהם עוברים על כמה איסורים וממרים פי קונם שוטים אלו ראויים לשחוט בניהם בשביל השם היתכן עושים ואיך תמרו פי ה' בשבילם ולו שהייתם מקריבים קרבן לה' וביחוד אם נאמר לאחד להשיא בתו לתלמיד חכם ישיב אין רצוני לשחוט בתי אי שוטים לו כדבריכם מה בכך ששחטתם בתכם לקרבן לה' וירצה לה' לאשה ריח ניחוח ואחרי ה' תלכו ובו תדבקו זה המשיא בתו לתלמיד חכם (כתובות קיא) וזוהיא תכלית הנרצה מקרבן להיות דבק בה' ותורתו וזוהיא הבטחה מה' במשיא בתו לתלמיד חכם ולכן יערב להשם מנחתכם אך לשקר נדברו כי היא חייתכם וחית בניכם אחריהם כי הון מהבל ימעט ואין קול וכסף והוא בהמה ובניהם אחריהם אין בו חיוני לא כן בבעל תורה כי עושר וכבוד אתו לעולם אבל על חלק שני לבטל חמדת התחדשות היצר הרע אמרו אין לזה תקנה אלא תורה ולכך אמרו שיהיו דברי תורה חביבים בעיניך כל יום כאילו היום ניתנו וזה לעומת זה שזה מתחדש עליו בכל יום ולכך תהיה התורה ג"כ כאילו היום ניתנה וחביבה לבטל התחדשות היצר הרע והעושה כן יצליח וע"ז נאמר (תהילים ב ז) ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך כי בשעת מתן תורה היו נקראים בנים וזהו שחביבה עליו התורה כאילו היום ניתנה והיום קיבלה מהר חורב אף הקב"ה מחבבו באמת כאילו היום קבלו התורה ואמר כאילו היום ילדתיך בני אתה וכאילו היום באמת קיבל התורה ולכן אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' והנה באמת בימים אלו כל יום מסוגל לתשובה על יום שפעל בו עבירות ויו"ד ימים כנגד יו"ד דברות יום ראשון כנגד אנכי והשני כנגד לא יהיה לך ובדיבור אחד נאמרו ולכך הם כיומא אריכתא (ביצה ד' ע"ב) ויום הכפור כנגד לא תחמוד ולכן אז בטלה החמדה ויש לאדם לפשפש במעשיו ולעשות הכל בפלס ומשקל כנגד החטא מצוה כנגדו וכן הקב"ה כביכול עושה בחודש זה שהוא מזל מאזנים לשקול מדה כנגד מדה ולשלם לאדם כפעלו ומכוון הן בעונש והן בשכר ואם ידקדק האדם במפעלו ימצא כן כי אין הדבר תלוי בקרי אם יצליח אדם ידקדק כי עשה בזה שום מצוה וכן להיפך אם יפסיד עשה בזה שום ענין עבירה והכל בפלס ומשפט ולכן בראש השנה יצא יוסף ועלה לגדולה ואמרו חז"ל (ויק"ר כג ט) פה שלא נשק לדבר עבירה על פיך ישק כל עמי וכן הכל היה כנגד מדה והכל בראש השנה כי שם מאזנים לשקול מדה כנגד מדה וכן פרעה אמר (שמות ט כז) מי ה' אשר אשמע בקולו נענש והוצרך לומר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים וזהו ג"כ בראש השנה כי בטלה העבודה מן ישראל (ר"ה יא) וכן הכל מדה כנגד מדה ולכך אמר הכתוב (תהלים פא ד) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב במדה כנגד מדה ואמר הראיה על זה עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שיהיה מדה כנגד מדה כהנ"ל ועוד מפרעה שפת לא ידעתי אשמע פירוש שאמר לא ידעתי ה' שאשמע קולו הסירותי מסבל שכמו פי' שאח"כ הוצרך להודות ולבטל העבודה מישראל ולומר ה' הצדיק ופה שאסר הוא הפה שהתיר ובזה יכירו וידעו כי הכל בהשגחה ומדה כנגד מדה ובזה אם יתן האדם ללבו יבין ויכיר גדולת חסדי הבורא וכמה רבים רחמיו וישוב אל ה' וירחמהו כי ירבה לסלוח והנה כבר נודע ענין שופר פעמים רבות אבל עוד יש בו כי העולם נברא בקול שופר כי קול ה' הוא כביכול כקול יוצא מגרון בלי דיבור ותנועות רק קול פשוט הוא קול שופר כי גרון הוא בחינת שופר כנודע ואז הוא פשוט בלי הרכבה של מלאך חיה ואופן ושרף כי אין בו הברת דיבור ותנועה וזהו בקול ה' באנכי ולא יהיה לך שהוא דיבור ה' בקול בעלמא יוצא מגרון וזהו מאמר ראשון שנבראו בו שמים וארץ ביום ראשון כי לא היה מלאך ושרף שלא יאמרו שותף היה להקב"ה ולכן לא דיבר ה' כי תיכף ע"פ דיבור נעשה מלאך רק היה קול בעלמא באותיות הגרון כביכול וזהו קול שופר שברא הקב"ה עולם ולכך בראשית מאמר ולא נאמר ויאמר או וידבר רק בראשית והוא מורה על תחילת הברת קול והוא רק קול שופר בעלמא והוא מה שמתרגם אמר בסכלנותא כי שופר חכמה ואינו מלאכה (שבת קז ע"ב) כי מה שהוא ע"י מלאך הוא מלאכה עיין בקונקארדאנצי"ש בשורש לאך והיה באותיות הגרון ולכך שם אהי"ה הוא שם ראשון בכתר עליון שהוא הבל אותיות הגרון שהוא שם של שופר שבו ברא ה' העולם ולכך בראש השנה שהוא התחלת עולם תוקעים בשופר ואומרים היום הרת עולם היינו התחלת עולם והנה ביום שני נתהוו מלאכים והיינו בדבר ה' ולכך שתי דברות ראשונות מורות על יחוד הוא בקול שופר ושארי מצות הם בדבור ותנועה ולכך שאר דברים נאמר (שמות יט יט) משה ידבר ואלהים יעננו בקול בעלמא כי שתים דבר אלהים ולכך קול שופר חזק מאוד שמורה על יחוד ולכך זהו ענין שופר בתקיעה להמליך לה' ביחודו בלי שותף מלאך ושרף ונשגב ה' לבדו ואנו בגולה רפו בידינו וממש אין מצוה כדקא יאות אבל עיקר מעמדנו שאנו מוסרים נפשנו כל רגע על יחוד שמו הקדוש ועליו הורגנו כל היום ולכן אין לנו דיבור נאלמנו דומיה רק צעקנו בקול שהוא הגרון וע"ז נאמר (בראשית כז כב) הקול קול יעקב וע"ז אמר (תהלים קמט ו) רוממות אל בגרונם והוא בגרון שמורה על יחוד וחרב פיפיות בידם ללחום נגד האויבים בקול שופר נגד צר הצורר ביחוד שמו שאין בו שיתוף וזהו בגרון כי הוא קול ולכך משה שאמר לו ה' (שמות ג יד) כה תאמר אהיה אשר אהיה כי משה שהיה כבד פה וכבד לשון לא יכול לדבר בגלות ישראל שום מוצא מה' מוצאות כי הכל סוגר בגולה רק הגרון המורה על יחוד ולכך נאמר לו אהיה כי הוא אותיות הגרון אבל שאר שמות אין אחד שאין בו אות משאר מוצאות וזה לא היה אפשר לו לדבר ולכך זהו השם העומד לנו בגולה ואמר אהיה עמם בגלות זו ואהיה עמם בגלות אחרת כי אין לנו דיבור ונאלמנו דומיה אבל גרון קורא בקול כי מורה על יחוד כמ"ש כאשר האר"י ז"ל האריך בזה למאוד ולכך שם זה שהוא גרוני עומד לנו בגולה כי הוא האחדות האמיתית וכאשר תשכיל בפיוט יום שני בשופרות תבין עי"כ דברים הרבה שנתכוין לו ר"א הגדול בחרוזיו וזהו כלל ענין שופר וכן שם מפורש אי אפשר להזכירו כי שם מפורש צריך להיות בלי תנועות כלל רק בקול וזהו אי אפשר לבני אדם לדבר רק ביום הכפור היה ע"פ נס והיה יוצא מפי כהן גדול בלי הזכרה כלל או נעות שפתיו של כהן רק מעצמו יוצא בלי תנועות פיו כלל ולכך היו חרדים וכורעים והתוי"ט (יומא פ"ו מ"ב) נתקשה דמה החרדה הא תמיד היו מזכירין במקדש השם ככתבו (ואני תירצתי שהיה לאחר שמעון הצדיק דלא היו מזכירין השם ככתבו ע"ש) אבל לפמ"ש ניחא כי יפה עשו שחרדו כי הוא קול ה' יחולל אילות והנה הדיבור היוצא מקול הן המלאכים והן בגדר חיות הקודש שהן בארבע מוצאות כי מוצא החמישי שהן אותיות הגרון הוא אותיות הקול ולכך ארבעה פנים לאחד והן תיכף העלולים הראשונים ומעילה הראשונה והן בגדר שברים כי הם נפסקים מקול תקיעה פשוט ותנועת אות הן מנהגי אותיות ותיבות שעל פיהן הולכים במבטא הן בגדר אופנים נושאי חיות הקודש והתנועות הן בגדר תרועה כנודע כי התנועה בפה מוליד תרועה וזוהיא תקיעה פשוטה שאנו עושים ושברים ותרועה הן בגדר אותיות ותנועות ואנו מסופקים אם אנחנו בגולה בגדר חיות או אופנים ולכך תוקעים שברים תרועה וחיות כנגד בנים לה' שהם עלולים ראשונים ואופנים כנגד עבדים נושאי כסא ולכך אנו אומרים היום הרת עולם אחר תקיעה אם כבנים אם כעבדים והנה ראוי לעורר עצמו בשופר ובפרט בעלי תורה אשר יודעים טיב שופר הלא כל מלאכי מעלה חיל יאחזון ואיך לא נירא אנן וכל שעה ורגע פסידא דלא הדר אשר לא נשוב לה' ואמרו (סנהדרין קב) בגמרא דתפס הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן ושאל מי בראש ואמר בן ישי אמר אי הכי לא בעינא והדבר תמוה אבל כבר אמרנו בפעם אחרת כי ידוע (יומא פז) כל המחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה דגרם קלקול לרבים ואם כן לפ"ז שורת הדין היתה לנעול דלת תשובה בפני ירבעם רק אילו שב היה נותן יד לפושעים לשוב וא"כ היה תקונו עדיף מקלקולו ולכך היה מועיל תשובה אבל לכאורה אין צריך לזה כי כבר למדנו שיש תקוה לבעל תשובה מדוד כמאמרם (ע"ז ד ע"ב) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה אך אם ירבעם גדול מדוד א"כ עדיין צריך להורות לתשובה אפילו על חטא גדול כירבעם ואמרו בגמרא (יומא פו ע"ב) גדולה תשובה שזדונות נעשו כזכיות וא"כ מי שחטא ביותר ועשה תשובה זכיות שלו ביותר כי העונות נעשו זכיות וא"כ אם ירבעם היה חוטא ביותר מדוד ועשה תשובה אף הוא חשוב בתשובתו יותר מדוד כי נעשה הכל זכיות וזהו כוונת מאמר ירבעם אם בן ישי בראש א"כ שמע מינה דעונו היה גדול כי הוא חשוב ביותר וא"כ כל המחטיא רבים אין מספיקים בידו לתשובה וא"כ אי אפשר לשוב בתשובה ולכך אמר לא בעינא אבל להבין מאמרו מי בראש הא הקב"ה א"ל הסדר אני ואתה ובן ישי אבל ידוע מ"ש בזוהר כי מי שאינו תמים הולך לפני השכינה שלא יסתכל בשכינה והשכינה אחריו כדכתיב התהלך לפני אבל מי שהוא צדיק גמור השכינה הולכת ראשונה והוא אחריה להנות מאור שכינה והנה כאן בזה הספק היה ירבעם אם הכונה שהקדוש ברוך הוא ילך בראשון ואחר כך ירבעם ואחר כך בן ישי או להיפך אני ר"ל הקב"ה האחרון ואח"כ אתה לפניו ולפניו בן ישי והסדר להיפך וא"כ אין התשובה מועילה כ"כ שלא יהיה מועיל להסתכל בשכינה ואמר לו ה' שכן הוא שבן ישי בראש ואח"כ הוא ואח"כ השכינה שלא יזכה לראות פני שכינה ואמר אי הכי לא בעינא כי רואה אני שאין תשובתי שלימה כ"כ וכן כשאדם שב בתשובה בבחרותו שאז כחו חזק אז זוכה לתשובה שלימה והולך לאחר השכינה אבל מי שעושה תשובה בזקנותו שאז כחו חלוש ואין לו כ"כ יצר הרע אז אין התשובה שלו כ"כ חזקה ומועילה שילך לאחר השכינה רק לפני שכינה מבלי להביט אל שכינה וכבר נודע כי חילקו ימים של אדם לשלשה ימים ימי בחרות וימי עמידה וימי זקנה וזהו מאמר הפסוק (הושע ו א ב) לכו ונשובה וכו' יחיינו מיומים היינו בימי בחרות וימי עמידה אז התשובה מועילה בתכלית הטוב אבל ביום השלישי שהוא ימי זקנה אינה מועילה כ"כ רק יקימנו ונחיה לפניו דייקא שהולך לפני שכינה ולא לאחר השכינה להסתכל בשכינה ולהנות ממנה וא"ש ודו"ק: