Musar sobre Salmos 49:6

כל מי שהולך אחר לבו ועיניו בענין האיסור יקראנו הכתוב זונה כי הוא מגביר את יצרו וחוטא כבא אל אשה זונה. ומזה אמר איוב (איוב לא) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן וגו'. אפי' בהבנת לב כלומר אפי' במחשבה, ומה שהזכיר בתולה ק"ו לאשת איש ומזה אמר (ישעיה לג) ועוצם עיניו מראות ברע. ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי ד) עיניך לנכח יביטו וגו'. וחוש השמע מתחלק גם כן לב' חלקים טוב ורע, החלק הטוב נצטוינו לשמוע דברי תורה ולשמוע מוסר החכמים וזהו שאמר שלמה (שם כב) הט אזנך ושמע דברי חכמים וכתיב (שם טו) אוזן שומעת תוכחת חיים, החלק הרע שמיעת דברי רכילות ולשון הרע ומזה אמר ישעיה (ישעיה לג) אוטם אזנו משמוע דמים, והוא הדין שאסור לשמוע מיני הזמר והניגון והשחוק שכל זה אסור מדין התורה מפני שטבע הבשר קל להתפתות בענינים אלו ומטרידים האדם מן התורה והמצות ומלעשות הפעולות הרצויות והנבחרות. חוש הריח ג"כ שני חלקים טוב ורע. החלק הטוב הריח הטוב בענין המצוה, וכמו שתקנו רבותינו ז"ל בענין הבדלה בורא עצי בשמים, וכענין שאמרו לברך על המוגמר שהיה מנהגם לדשן עצמם על השלחן בריח הטוב בענין המצוה. וכמו שתקנו רז"ל כדי שיברך המברך את השי"ת מתוך הנאת הריח שהנפש נהנית ממנו, וכן דרשו ז"ל (ברכות פ"ח דף נג ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן ערב אני ה' אלהיכם זו ברכה. החלק הרע הריח הטוב בעבירה כגון ריח של ע"ז שהוזהרנו ליהנות ממנו. חוש הטעם ג"כ שני חלקים טוב ורע. החלק הטוב הוא שנצטוינו לאכול מצה בליל הפסח ולברך עליה, וכן בליל סוכות לאכול כזית בסוכה בלילה הראשון מגזירה שוה חמשה עשר חמשה עשר. ונכלל בחוש זה שיאכל אדם מה שיתאוה מן המותר לקיים גופו וכענין שכתוב (משלי יג) צדיק אוכל לשובע נפשו, והחלק הרע שהוזהרנו מלאכול המאכלים האסורים, ונוסף גם הוא עוד על האסורים שלא נמשך אחר המותר ביתרונות מחריב גופו ונפשו ואיהו דאפסיד אנפשיה, וכן אמר שלמה (שם ו) משחית נפשו הוא יעשנה, והזהיר עוד (שם כג) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו, ואמר עוד (שם כ) לץ היין הומה שכר כל שוגה בו לא יחכם, ביאר הכתוב כי היין מוליד שלשה עניינים, דברי ליצנות זה לץ היין כלומר איש היין ואף אם לא ידבר ליצנות יהיה הומה כלומר ירבה לדבר ריבוי דברים וכל שכן שאי אפשר לקבל חכמה לעולם, ודרשו רז"ל שלשה דברים הן מעוטן יפה ורובן קשה ואלו הן יין תשמיש ושינה, חוש המישוש גם כן שני חלקים טוב ורע והחוש הזה מיוחס לידים, החלק הטוב שישתמש בהן במלאכתו וכן דרשו ז"ל (ברכות פ"ק דף ח) גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דבירא שמים כתיב (תהלים קיב) אשרי איש ירא את ה' ובנהנה מיגיעו כתיב (שם קכח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ונצטוינו מן התורה שיפתח אדם את ידיו במתן הצדקה לעני שנאמר (דברים טו) פתוח תפתח את ידך לו, וכן אמר שלמה (שם לא) כפה פרשה לעני, ואמר עוד (משלי כא) מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק חמה עזה, ביאר הכתוב כי הנותן בסתר זה מבטל האף וזה מביא חמה, והחלק הרע שהוזהרנו לאסור הידים שלא יגע אדם בדבר אסור כגון באשתו נדה אפילו באצבע קטנה, וכן שלא יגע במה שאינו שלו, ושימנע עצמו מן האונאה והגזל ומליקח שוחד, וכן אמר הנביא (ישעיה לג) נוער כפיו מתמוך בשחד, בכלל חוש המישוש המיוחס לידים, הרגלים, והוא גם כן שני חלקים, החלק הטוב הוא שנצטוינו לרוץ לדבר מצוה שנאמר (הושע יא) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וכתיב (שם ו) ונדעה נרדפה, נתחייב אדם מן הכתובים הללו שירוץ לכל דבר מצוה לבית הכנסת, לבית המדרש, ללוות את המת, לבית הקברות, לחברת החכמים, וכענין שאמר הכתוב (משלי יג) הולך את חכמים יחכם, לכל דברים אלו יתחייב לרוץ וללכת אפילו למרחוק ואין צריך לומר אל מקום קרוב, וכענין שכתוב (תהלים לד) בקש שלום ורדפהו פירוש בקש שלום בתוך העיר ורדפהו מחוץ לעיר אפי' למרחוק, והחלק הרע הוא שהוזהרנו שלא ילך לדבר עבירה שכל מי שמשתמש ברגליו לדבר עבירה עליו הכתוב אומר (משלי יט) ואץ ברגלים חוטא וכתיב (שם ח) רגליה יורדות מות, ולכן הוזהרנו בפעולת הרגלים שלא ללכת בחברת הרשעים, ולכן אמר דוד (תהלים א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ואמר שלמה (משלי א) בני אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבתם, וכ"כ על פעולת הרגלים (תהלים מט) עון עקבי יסבני, הא למדת שחייב אדם להשתמש בחושיו במעשה המצות ולאסור ולקשור אותם במעשה העבירות שהרי קיום התורה כלה וביטולה תלויין בחמשה חושין הללו, כי ע"כ היו חמשה כנגד חמשה חומשי תורה וכנגד חמשה פעמים אור שבפ' בראשית, כי תבנית האדם וצלמו בכל האיברים שבו המיוחדים והכפולים ובכללם השערים אשר נתמנו עליהם השוערים הכל דוגמא וציור לענין מכוון של מעלה, ומפני שחמשת חושין הללו הנמצאים בראש הם שלמות הגוף שהוא ההיכל לנפש ותכלית מעלתו והם כנגד חמשה אורים של מעלה ע"כ גינה הכתוב לע"ז בחסרונן כי כיון שהיא חסרה ממעלת החושים ומשלמותה מה כחה וגבורתה להושיע ומה יאמרו לאלהיהם בעת צרתם קומה והושיענו, והוא שהזכיר משה רבינו הארבעה ואמר (דברים ד) אשר לא ישמעון ולא יראון ולא יאכלון ולא יריחון, ובא דוד והזכיר הה' ואמר (תהלים קטו) ידיהם ולא ימישון:

ארבע ברכות של בהמ"ז הן, ברכת הזן וברכת הארץ ובונה ירושלים ושלש ברכות אלו מן התורה. משה תקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כשנכנסו ישראל לארץ, דוד ושלמה בונה ירושלים, דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, והרביעית שהיא מדרבנן היא הטוב והמטיב וביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שזבלו האומות כרמיהם מדמם ועשו מהם גדר לשדותיהם וכרמיהם ולא הסריחו. הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה, ומזה אמרו ז"ל הטוב והמטיב לאו דאורייתא ולכך פותח בה בברוך וחותם בברוך שאינה כמו השאר שכל אחת מהן סמוכה לחברתה, ולכך מפסיקין באמן אחר בונה ירושלים כדי להודיע שיש הפרש ביניהם שהג' מן התורה והד' מדרבנן. וברכה זו של הטוב והמטיב תקנוה ז"ל לברך אותה על שינוי יין ולא תקנו לברך על שינוי לחם אם הביאו לפניו לחם יפה מן הראשון. והטעם מפני ב' דברים, האחד מפני רבוי שמחה שהרי במקום סעודה יהיו מרבין שם יין ואין ספק שיש שם רבוי שמחה ולפי שאסור לו להרבות שמחה בעוה"ז כענין שכתוב (תהילים ב׳:י״א) וגילו ברעדה על כן תקנו בשינוי יין ברכת הטוב והמטיב שהיא ברכת האבל שאומרים אותה בבית האבל, והשני מפני שהפורענות אירע ביין שזבלו האומות כרמיהם וכשהוא מרבה השמחה מעציב את עצמו ותחזור שמחתו בדרך מיצוע תקנו לברך כן. ודרשו רז"ל (ברכות פרק ז') מאי דכתי' (דברים ח׳:י׳) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה, וברכת זו ברכת הזן, על הארץ זו ברכת הארץ, הטובה זו בונה ירושלים דכתי' (שם ה) ההר הטוב הזה והלבנון, על היין לפניו ולאחריו שתי ברכות הרי לך שמנה ברכות שחייב אדם לברך על השלחן. ודרשו ז"ל (ברכות פ"ו דף נ"א) עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ואלו הן, עיטור, עיטוף, אוחז בימין, מגביהו מן הקרקע טפח, נוטלו בשתי ידיו, נותן עיניו בו, הדחה, שטיפה, חי, מלא. עיטור מעטרו בתלמידים סביב. עיטוף שיהיה המברך מעוטף. מגביהו טפח דכתיב (תהילים קט״ז:י״ג) כוס ישועות אשא. בשתי ידיו דכתי' (שם קלד) שאו ידיכם קדש. נותן עיניו בו דלא מסח דעתיה מיניה. הדחה מבפנים, שטיפה מבחוץ. חי עד ברכת הארץ. ובברכת הארץ נותן לתוכו מים דמודים חכמים לר"א שאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים. מלא דא"ר יוחנן (ברכות שם) כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלא מצרים דכתיב (דברים לב) ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה, א"ר יוחנן אנו אין לנו אלא ארבעה וסימניך חמשה נוטריקון של חמש"ה חי מלא שטיפה הדחה. עשרה דברים אלו שנאמרו בכוס של ברכה עיקר גדול הוא ואז"ל יצתה ב"ק ואמרה כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים ששכר כל ברכה שוה עשרה, ובזה יש לנו אסמכתא דכתי' (בראשית כ״ד:מ״ח) ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה' וסמיך ליה עשרה זהב משקלם. והענין כי המברך על מזונו ממשיך כח העושר אל הנפרדים ומשם אל העולם השפל ועם זה יהיה העולם שבע רצון ומלא ברכת ה'. ומי שאוכל ואינו מברך על מזונו הרי זה שוכח את השם הוא שנאמר (דברים ח׳:י״א) ואכלת ושבעת וברכת וסמיך ליה (שם) השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך, ועליו נאמר (תהילים י״ד:ד׳) אוכלי עמי אכלו לחם ה' לא קראו. ולכך חייב אדם להזהר שלא יהנה מן העוה"ז בלא ברכה, ויזהר ביותר בברכת השולחן שהם שמונה ושיתבונן בכל הברכות כשיזכור את השי"ת ויזכרנו באימה וביראה ואם אינו עושה כן ואינו זהיר בהן עליו הכתוב אומר (ישעיהו א׳:ג׳) ישראל לא ידע עמי לא התבונן: אסור להתעצל מלהשלים בכל הברכות וצריך שיזהר שלא יקלו בעיניו, כי מן הדברים שהם קלים בעיני אדם יגיע אליו העונש לפי שעובר עליהם תמיד והרי הוא נענש בחטא הקל שהוא חוזר לחמור והוא שאמר דוד ע"ה (תהילים מ״ט:ו׳) עון עקבי יסבני עון שדשתי בעקבי יסובני. ועל כן צריך אדם לכוין בברכותיו בכל מאמצי כחו הן בברכות השלחן הן בברכות התפלה כי הם בין כלם מאה ברכות שחייב האדם לברך אותם בכל יום, ודבר זה מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים. מן התורה דכתיב (דברים י׳:י״ב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. ואמרו ז"ל אל תיקרי מה אלא מאה, ועוד תמצא בפסוק צ"ט אותיות ועם תוספת אל"ף במה יעלו מאה. מן הנביאים שכן מצינו בדוד דכתיב (שמואל ב כ״ג:א׳) נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על על בגימטריא מאה. מן הכתובים דכתיב (תהלים קלא) הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' כי כן בגימטריא מאה, ומה שהיו מאה ברכות בכל יום אמרו במדרש כלפי שהודיעו לדוד שהיו מתים בירושלים מאה אנשים בכל יום עמד ותקן להם מאה ברכות. ונראה מכל זה כי משה רבינו ע"ה יסדם תחלה ואחר כך שכחום וחזר דוד ויסדן ואחר זמנו של דוד שכחום וחזרו חכמי התלמוד ויסדום. ועוד יש לך להתבונן כי היו מאה ברכות בכל יום בחשבון אות ראשונה שבשם הגדול בחשבון המרובע וכן השם בחשבון הזה קו"ף שלימה. ועל כן מצינו באלפ"א בית"א דר' עקיבא קו"ף זה הבורא ומפני שבעשרה מאמרות נברא העולם אנו מברכין עשר ברכות כנגד כל מאמר ומאמר וזה מבואר, ואלו הן מאה ברכות על פי מה שסדרום הגאונים נוחי נפש. שמונה עשרה ברכות לפני ברוך שאמר וברוך שאמר וישתבח שהם שנים פתיחה וחתימה הרי עשרים. שלשה ברכות של שחרית של קריאת שמע שתים לפניה ואחת לאחריה וד' ברכות של קריאת שמע של ערבית שתים לפניה ושתים לאחריה הרי עשרים ושבעה. שלשה תפלות ערבית ושחרית ומנחה כל אחת תשעה עשר ברכות עם ברכת המינים שהם שבעה וחמשים הרי ארבעה ושמונים ברכות. שתי סעודות אחת ביום ואחת בלילה בכל סעודה וסעודה שמונה ברכות הרי לך מאה, שהן עיקר היסוד והאמונה שעליה נקרא האדם צדיק ומי שהוא זהיר בצ' אמנים וד' קדושות ביום ועשרה דברים שבקריאת שמע ומאה ברכות בכל יום הוא נקרא צדיק ועז"א הנביא (ישעיהו כ״ו:ב׳) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, אל תקרי אמונים אלא אמנים אלו שעונין אמן:

המלך דוד פתח ואמר (תהלים כז א) ה' אורי וישעי ממי אירא וממי אפחד וכו' ודרש במדרש (שוח"ט מזמור כז) ה' אורי בראש השנה וישעי ביום הכפור ולהבין דברי המדרש אשר דבריו סתומים מה הוא שמייחס האור לר"ה וישעי ליה"כ יובן מ"ש בגמרא דיומא (דף כ) השטן בגימטריא שס"ד דאית ליה רשות וביום הכפור שהוא יום שס"ה לית ליה רשות ולהבין למה על שס"ד יש לו ולא על שס"ה ומה ענין יש בו אבל יובן גם המקרא דפעם אחת אומר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש ופעם אחת אומר בעשירי לחדש וחז"ל אמרו (ברכות ה ע"ב) כל האוכל ושותה וכו' ולהבין כל הענין הוא משאחז"ל (ביצה ה) ב' יומא דריש שתא כיומא אריכתא דמי והטעם משום דאדם הראשון נברא בערב שבת באחד בתשרי ומבואר ברבה פרשת בראשית (ב"ר יב ו) דלא שקעה אורה כל יום שבת עד מוצאי שבת ואז חשב אדם עולם חשך ולכך יום א' ויום ב' תשרי כיום אחד דמי וא"כ אז בשנת הבריאה היה יום הכפור במנין החמה ט' לחדש כי החמה לא שקעה ביום א' וזהו ועניתם בט' לחדש אמנם למהלך לבנה היה בעשירי כי במהלך לבנה לב' ימים יחשב וזהו בעשירי לחדש וכן הענין כי ט' סוף הנפרדים ובצירוף עם א' נעשה יו"ד שהוא תחלת אחדים בעשירי וכן יום כפור בצירוף ראש השנה נעשה יו"ד ובתחלת הבריאה ניתן לשטן בחטא אדם הראשון לשלוט בכל ימי שנה לא נכחד יום אחד והיינו למהלך החמה כי אומות העולם מונים חמה (סוכה כט) ובמהלך החמה היה רק שס"ד ולכך השטן בגימטריא שס"ד אבל יום הכפור הוא היום אשר נתבצר כי נחלק יום ראש השנה לשנים ומזה נצמח יום הכפור שהוא עשירי והוא היום אשר לא יחד לו בימי שנה כי לא היה בשנה ראשונה רק שס"ד ימים ולכך ביום הכפור שהוא יום עשירי אין לשטן רשות וחלק בו ולכך הוא יום הכפור יום אחד ודרשינן במדרש (ב"ר פב ג) שיום הכפור יום מיוחד והיינו כנ"ל כי עשירי התחלת עשיריות והוא אחד באמת והוא מיוחד נבדל מכל ימות השנה כנ"ל ולכך בתשיעי יש לאכול כי בתשיעי יש לשטן רשות בו יש ליתן לו חלק באכילה אשר יש לשטן בו חלק כנודע אך לא בעשירי והוא קודש לה' ולכך הוא היום אשר יש בו ישע ועזר כי לית לשטן רשות בו אך זהו היה הכל הואיל והיה בר"ה אור כיום אריכתא ב' ימים כא' אבל לולי זאת גם ביוכ"פ היה לשטן רשות ולא היה מקום ח"ו לכפרה לרוב קטרוג השטן וזהו אמרם ה' אורי וישעי אורי בר"ה שהיה אור מאריך ומאיר ב' ימים כיומא אריכתא ועל ידי כך ה' ישעי ביוכ"פ כי על ידי כך ביום הכפור אין לו לשטן לקטרג וה' ישענו כי אין קטרוג והנה אמר ממי אירא וממי אפחד וכו' אמנם אסף אמר (תהילים מ״ט:ב׳-ג׳) שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד גם בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון אטה למשל אזני אפתח בכנור חידתי למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני וכו' יש להבין מה ביקש מיושבי חלד ולא אמר מיושבי ארץ ולא צריך למליצה שהחולדה לבדו בקשה ויתר דברים גם בני אדם וכו' אין צריך לדקדק כלל כי כל הרואה יבין כי הדברים נראים כפולים ומיותרים וביחוד צריך ביאור לאמרו אטה למשל אזני כי בכל דברים אין אומר דבר במשל רק פשוט למה אירא וכו' ואין בזה כלל מהחידה ומשל כלל כי אם דברים פשוטים כהווייתם ומה זה שדייק אטה למשל אזני ולא סתם אשמע משל אבל ענין אמרו למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני אמרו חז"ל (יל"ש ח"ב רמז תשכ"ח) עבירות שאדם דש בעקביו או שכרוך בעקב והכל הענין מה שהביאני להרבות לדרוש בתוכחת מוסר כפעם בפעם מאין דומיה לי וידעתי כי יצחקו עלי צעירים ויאמרו מי זה ירבה מילין ללא עצה לרוב דברו לא יחדל פשע ומה אהני וכדומה מדברים אבל אמרו חז"ל (שבת צז) החושד בכשרים לוקה בגופו מנא ליה ממשה דאמר והן לא יאמינו לי אמר ה' ישראל הם מאמינים בני מאמינים הם ולכך נלקה בצרעת ויש להבין מה זה לוקה בגופו הוי ליה למימר סתם לוקה וגם מה זה דנענש בצרעת ולמה היה זה האות דוקא ולמה אמר הבא ידך בחיקך ויוציאה והנה מצורעת כשלג למה הוצרך דוקא להכנסת יד לחיק וגם פעם שנית שנתרפא אמר גם כן להכניס ידו לחיקו הלא דבר הוא וכי הקב"ה עושה דבר במקרה ח"ו וגם סירוב שליחותו של משה באמרו והן לא יאמינו לי יש להבין מאי איכפת ליה עכ"פ יעשה מאמר השם ואם לא יאמינו הוא עשה את שלו והרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ד ה"ד) כתב דברים רבים שחזקתם שאינם שבים היותם חושבים שאינם חוטאים כלל ואחד מהם החושד בכשרים אומר בלבו שאין חטא כי מה עשיתי לו שמא עשה או לא עשה אין כאן אלא חשד והוא אינו יודע שהוא עון עכ"ל וכבר אמרו (ויק"ר יז ד) אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה כי אם על שאר דברים ואם לא ישוב לבסוף בא על גופו אך זהו בדבר שאדם נותן על לבו חטאתי ופעלתי עון א"כ בבוא פורענות על מקנתו וקנינו תיכף שב ומתחרט אבל בדבר שחושב חף אני מפשע יעבור על קניניו ושאר עסקיו כזאת וכזאת בשביל כך לא ישים ללב לשוב כגון על חשדו בכשרים כי אין זה בגדר עון אצלו לפשפש ביה לזכרו ומכ"ש לשוב בתשובה עליו וא"כ תיכף נענש בגופו וזהו מאמר (שבת צז) החושד בכשרים לוקה בגופו דייקא תיכף פוגע בנפשו כי למה לחנם ילקה בשאר דברים מבלי מועיל והנה כבר אמרו חז"ל (ערכין טז ע"ב) תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח א"ר טרפון עד שאתה אומר תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה ויש להבין וכי בשביל שאינם מקבלים תוכחה לא יוכל לומר אם יש מי שיודע להוכיח אדרבה בדור שאינם מצייתים למוכיח צריך התבוננות רבה למוכיח איך יתחכם בלשונו ומליצתו להטות אוזן אנשים לשמוע בקול דברו אבל הענין כבר אמרו חז"ל (יבמות סה ע"ב) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך אין לומר דבר שלא נשמע והטעם הנח לישראל מוטב שיהיו שוגגים (ביצה ל) אבל כבר כתבו הפוסקים (עיי"ש בתוספות) כי לא בכל דברים אמרינן כן בדברים שיש עיקר בתורה לא אמרינן הנה וכו' וא"כ המוכיח לרבים צריך דעת וחכמה מה שסופו להשמע יש לו לומר ודברים שאין להשמע יפה שתיקתו לבל יהיו מזידין וגם איזה שישנו בגדר הנח לישראל או לא זו הידיעה שצריך להמוכיח ועל זה אמר תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח ובודאי מי לא יכול להוכיח סור מרע ועשה טוב ואין בי רוח יתירה מה שאני מוכיח וידעתי כי כולם כדאים לכך אמנם הבחנתו הוא להבדיל בין דברים הנשמעים לבלתי נשמעים וע"ז השיב שפיר מה צורך בדור הזה מי שיודע להוכיח הלא בדור הזה אין מי שיקבל תוכחה הן דברים נשמעים הן אינם נשמעים אין שייך כאן להבחין כי הכל חדא בעו"ה בלתי נשמע כללו של דבר תקנתו של מוכיח קלקלתו של הדור כי על ידי כך נעשו מזידין וזוהיא טענת האשה הצרפית לאליהו (מ"א יז יח) כי באת אלי לפקוד עוני והוא הטעם כי ע"י רוב תוכחות אליהו הכל נעשו מזידין אמנם אמת אם המוכיח יוכיח רק פעם אחת וכדומה ודאי שהפסדו מרובה משכרו אבל אם יוכיח כפעם בפעם מבלי הרף ודאי דבריו יעשו פירות בשקידה תמידית וכאשר יפעלו מים בזולפם תמיד עלי חלמיש צור אשר יעשו בו חריטה איך לא יפעל בלבות שלומי אמוני ישראל אשר מצבתם ויסודתם בקודש וכבר כתב ר"י אברבנאל בפסוק באמרו (שמות ד ו) לשים ידו לתוך חיקו שיקרב אליו ישראל בחיקו ישאם וילמדם דעת ומוסר כי זה היה עיקר שליחות משה לישראל לבשר הישועה למען ישובו כדאמרינן (מכילתא בא י"ב כ"א) משכו ידיכם מן העבירות וקחו לכם מצות וזה היה טעם משה שסירב בשליחות כי היה רועה נאמן לישראל כי חשב שיקלקל שהן לא יאמינו לו ולא ישובו וא"כ יהיו מזידין והשיב לו השם אמת כן דברת בתוכחה פעם אחת ולכך הבא ידך אל חיקך והיינו כנ"ל להוכיחם וללמדם דרך ישרה והנה היה מצורע כי זה מורה על עון ופשע כדדרשינן (ילק"ש ח"א רמז תקנז) מצורע מוציא רע ובעגל כתיב (שמות ל"ב כה) כי פרוע העם ודרשינן (ויק"ר יז ג) כי נצטרעו ואף כך הוא בישראל כי בתוכחה ראשונה יהיה נגלה עונם ויגדל עון בית יעקב שיהיו נחשבים כמזידין כאשה צרפית הנ"ל ולכך היה מצורע אמנם השב נא עוד ידך אל חיקך הרצון הוסיף להוכיח כדכתיב הוכח תוכיח ואז יהיו שומעים בקולך כי דור דעה הם ובני אל חי ולכך סופם לשמוע ויכופר עונם כי ילמדו דעת ומוסר וכן היה בפעם שניה והנה שבה כבשרו כי נרפא עונם ונסלח פשעם ונרפא נגע הצרעת ממארת ולכך אמר השם (שמות ד ח) אם לא יאמינו לקול אות הראשון וכו' כי כך דרכו של מוכיח להוכיח תמיד ולא ילאה לא יתן מחסום לפיו אולי ירצה ה' ולכך אל תתמהו בניי על חפצי תמיד להוכיח ובאמונה אני אומר לכם כי בכל ימי ושנותי עלי ארץ לא נבחר ולא היטיב לבי שעה אחת אפס שעה זו אשר אני עומד להוכיח ולהשיב רבים מעון וגם לכם שעה זו נבחרת מכל ימיכם עלי ארץ כי זהו תכלית חיים וקיום גויתינו לשמוע בקול מוכיח וליתן אל לבבנו לאהבה וליראה את שם ה' הנכבד והנורא והוא עיקר וכאשר יתרגל בעבירות כלא יחשב אצלו וימות בארץ גזעו ולא ישוב לה' כל ימי חלדו חושד בכשרים מתכבד בקלון חבירו אוי ווי שעון הזה מרקד בנו גדולים וקטנים ישישו כמשוש על כל הון כאשר ימצא גלוי קלון וערות רעהו ויחפשהו כמטמונים לפרסם הקלון אם אמת ואם שקר ואם ישמע איש על חבירו קלון יתגדר בו למאוד וזהו רגיל אצלינו בבקר וערב בשכבנו ובקומנו מבלי הרף וגם הסתכלות בנשים ושיחתן ועסק עם נשים לא יאומן כי יסופר כמה רבתה פירצה זו אשר איש אין נקי ואיש אשר יסתיר פניו ויבלום פיו לדבר עם נשים לשוטה ופתי יחשב וכהנה רבים נגעי אדם מבלי שום לב לדבר עבירה ותכלית דבורי בזה היום הוא להקיץ אתכם לומר הנה יום פקודה קרבה ואמשול לכם משל לתוכחתי יריד לייפציג שבו מקיפים לכל סוחרים הדרים במקום אחר ובזמן יריד שני צריכים הם לפרוע והיתה עיר אחת והיו בה כמה סוחרים שהיו בעלי חובות למקיפים הנ"ל ואחד היה שלא היה סיפק בידו לשלם ליריד המוגבל ומה עשה היה נוגש ומזכיר לכל שאר סוחרים שיזכרו יום יריד הנ"ל וצריכים לעמוד בפרוע פרעות כי השעה צריכה לכך לא ישקוט ולא ינוח עד אשר הסוחרים באים ליריד הנ"ל איש צרור כספו בידו והוא לא נסע ואמר אמתלא שיבוא לשם אחר איזה ימים כי מצפה להשיג עוד מעות ובבואם לחנוני המקיף ההוא ושאל הסוחר אותם איה פלוני זה המה הגידו לו בוא יבוא לכאן וסיפרו לו כמה הזכרות וזירוזים עשה לנו איש פלוני ההוא לפרוע לך בזמנו ממש יום ולילה לא נתן לנו מנוחה ויתמה החנוני ההוא למאוד ובבוא האיש הזה להחנוני ביקש ממנו הרחבת זמן כי כעת הזמן בגד בו ואין בידו עתה המעות עד פעם אחרת והפציר בו לבל ישים עליו עון כי לא במרד הוא כי לא היה באפשרותו לאסוף כעת הון בחפזו והגיד לו אדרבה אני זרזתי לכל הסוחרים באזהרה אחר אזהרה לבל יעבור זמן ואף אני אוחיל לצאת בפרעון כסף כאשר יעבור מועד והחנוני רואה כי באמונה אתו וכי הוא שוקד למשמרתו ואין ברוחו רמיה נכמרו רחמיו עליו וימתין לו עוד זמן זמנים טובא עד כי פרע אחת לאחת הקפותיו וכן הנמשל אני יודע במך ערכי כי דל אני ממעשים טובים ורוב הקפותי ומה אעשה ליום המוגבל ויום זכרון לכל נפש אני מזכיר כל איש שיהיה זריז ליום פקודה אשר יקום ה' לפקוד מצעדי ופרי עלילות איש ויפשפש במעשיו בכל אופן אולי יחוס ביום הדין בגשתי לפני אדון העולם וידי ריקות מן המצות שיביט בעניי ויכמרו רחמים עלי ליתן לי זמן לתקן עונותי וה' לא יחשוב לי עוני כי אין ברוחי רמיה היותי מזכיר לכל לשוב מעון ואולי אבנה גם אנכי ממנו ולכן נא אל יהיה לטורח ועומס דברי הללו ובאמת עון עקב למה אמר עון עקבי (תהלים מט ו) יש בו בחינות רבות אחד כי יש להבין בגמרא דב"ק (דף נט ע"ב) אלעזר זעירא מסיים מסאני אוכמא אשכחיה דבי ריש גלות א"ל מאי טעמא סיים מסאני אוכמא א"ל דאביל על חורבן ירושלים א"ל חשוב אתה להתאבל על חורבן ירושלים וכו' תפסוהו א"ל האי מאן דקץ כופרא מאי משלם וכו' א"ל תמרי א"ל הלא תמרי לא הוי א"ל אמור את א"ל בששים וכו' ושבקוהו וכו' עכ"ל ע"ש ויש להבין למה היה מתאבל במסאני על החורבן ולא בשאר לבושים ושינה מנהג של ישראל במנעליו שהיה דרכם להיות לבנים כמ"ש תוספות שם ולמה תפשוהו על התאבלו על חורבן בית המקדש הלא אבילות לכל מסורה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה ואם אשכחך ירושלים תשכח ימיני כתיב ושאלת האי דקץ כופרא דאין ענינו כלל להא דנתפס היותו מתאבל על חרבן ותמוה לכל וגם יש להבין למה דוקא בששים אבל יובן כי נודע כי כח התאוה תלוי בעקבים וכאשר יצונן העקב אז תבטל התאוה וזהו הטעם שביום הכפור אסור בנעילת סנדל וכן בכל תענית ציבור כנזכר בדברי חז"ל כדי לבטל התאוה ולכך הסנדל חופף העקב כי זהו עיקר יהיה מגולה לבטל כח התאוה ולכך במקדש וכל מקום מקודש היו צריכים לילך בגילוי כדי שיבטל כח התאוה ותהיה מחשבתו נקיה להשגה שכלית ולקבל כח שפעת אלהים וזהו (שמות ג ד) של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש וכן זהו הטעם בחליצה כי לא אבה יבמי כי נתאוה לשאר נשים כח התאוה ובוז יבוז בדבר מצוה ליקח ולבנות בית אחיו לכך (דברים כה ט) וחלצה נעלו מעל רגלו והנה יוסף בן גוריון בקינה שלו על בית המקדש שנחרב אמר כי הדורכים על רצפת בית המקדש היו משיגים חכמה והיתה רצפה מחכמת והוא כי המקום היה אדמת קדש והדורכים עליה השיגו חכמה ונתדבקה בהם רוח הקדש ולכך הוצרכו לילך בלי סנדל שלא יהיה דבר חוצץ בינם לבין האדמה אשר דורכים עליה כדי שישיגו שפעת קדש מהאדמה וזהו של נעליך כו' כי המקום וכו' אדמת קדש ואין ראוי להפסיק ולבטל בהשגת קדושה ומזה הטעם היה חסידא ופרישא אליעזר הנ"ל סיים מסאני אוכמי להיות כי בחרבן בית המקדש ראוי ממש לבטל כל התאוה כמו שאמרו (ב"ב ס ע"ב) נשים לא נקח יין לא נשתה בשר לא נאכל ולכך שם אות אבילות במסאני המעוררים תאוה לזכור תמיד בחרבן בית המקדש אבל עיקר טעם כי לולי שנחרב המקדש היו דורכים על אדמת קדש והיו הולכים יחף להשיג מדרגת קדושה וכעת בעו"ה אשר חרב אנו לובשים מנעלים כי בטלה קדושה בעו"ה ולכך מסאני דהיה לבוש היה אוכמי על אבילות כי ע"י החרבן הגיע ללבוש נעלים ואילו היה קיים היו הולכים יחף והיו מגיעים לכמה מעלות קדושה אך כל זה להשיג ע"י דריכת קרקע הקדש ולהדביק מקדש לקודש לאו כל אדם זוכה לכך ורבים מהמונים אשר ידרכו ולא ישיגו דבר רק מי ששכלם טהור וזך וקרובים למדרגת רוח הקדש להתדבק בשכל אלוה הם המקבלים תועלת בדרכם על אדמת קודש והם העולים בסולם בית ה' כי אין מסך מבדיל בין שכלם לשכל הנבדל משא"כ המוני עם גדר דרכם בגוית חומר וכי ידרכו לא ירגישו ולא יקבלו שום השגה כלל ואין זה אלא לבני עליה המועטים ולכך כאשר ראו כי זהו לבוש מסאני אוכמא על אבילות ביטול השגה כנ"ל חשבוהו ליוהרא היותו מבני עליה שמשיגים ומוסיפים אומץ בדרכם עלי אדמת קודש כי לשאר בני אדם אין כאן העדר תועלת בזה כמאמר אסף (תהלים עט ב) נתנו נבלת עבדיך וכו' בשר חסידך וכו' קרי ליה עבדיך היינו רשעים וקרי ליה חסידך וכו' וע"ש בסנהדרין (דף מז) מ"ש ע"ז אבל יובן ג"כ במה שדרשו דאומות העולם צריכים לשלם כל מה שהרגו מישראל במיטב וכמו שאמרו חז"ל (ר"ה כג) תחת הנחשת אביא זהב תחת רבי עקיבא וחבריו מה תמורה יש וידוע דכל איש מישראל יכול להשיג השגות מבחר שבנביאים עד משה ע"ה ואפילו רשע יכול לשוב להגיע למדרגה גדולה מאוד ולכך האומות שהורגים רשעים שבישראל לעת יום נקם ושלם צריכים לשלם כאלו הרגו צדיקים דאילו היו חיים היו יכולים לשוב ולהגיע למדרגה גדולה ולכך אמר אסף אע"פ שהרגו לעבדים יש להם לחשוב כאילו הרגו לחסידים כי היו יכולים להגיע לכך ועליהם לשלם באופן זה וכן הדברים אם הורגים לפרחי ישראל יענשו כאילו כבר הגיעו למדרגת נביאים כי אילו היו קיימים כנ"ל וכבר נודע במדרש (ויק"ר פ"ל) בכפות תמרים כי תמר מורה על נביאים כדכתיב צדיק כתמר יפרח אמנם ידוע בבית שני אף שהיו בני אדם אשר מפאת מעלתם היו ראוים לנבואה אבל כבר נחתמה הנבואה ולא היתה נבואה בבית שני וכמ"ש בהלל (סוטה מח ע"ב) ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רק אין הדור זכאי לכך אך היתה השגה ע"י חלום כי בלילה עלתה נשמתם למרום עליון כמ"ש על האר"י ז"ל ורשב"י ומכ"ש בדורות שקדמוהו וזהו אמרם בבית שני בחלום אדבר בו ובזה תובן שאלתו של אליעזר האי מאן דקץ כופרא הרצון אומות העולם שהרגו אילנות קטנים הם פרחי ישראל ואפילו פושעי ישראל בכינוי כופרי וכשיגיע יום חשבון ותשלומין מאי משלמי ואמר תמרי דאילו היו חיים היו יכולים להגיע למדרגת נביאים הנקראים תמרים כנ"ל ושאל הא לא הוי תמרי הא בבית שני לא היה אפשר להשיג מדרגת הנביאים וא"ל שישלם כופרי הא יכולים ליעשות מצד עצמם תמרים חכמים גדולים כנ"ל אמר להו שמשלם כאילו הגיעו למדריגת חכמים שהשגתם היא ע"י חלום וזהו אמרו בס' כידוע (ברכות נז ע"ב) כי החלום אחד מששים בנבואה וזו היתה תכלית ההשגה בבית שני ובזה הורה לנו אליעזר שאפי' שהוא בעיניהם מעט בערך מ"מ אילו לא נחרב הבית היה יכול לעלות מדרגה מדרגה עד הגיעו למעלות השלימות אשר קנו שלימות ותופס הארה בדורכם על הרצפה יחפים וא"כ שפיר יש לו להתאונן על ביטול מקום השגה ושלימות אף שהוא כעת במדרגה זו ומשום הכי שבקוהו וא"ש ומזה יובן כי כל התאוה תלויה בעקב ולכך אמרו על תאוות שאדם להוט ורודף אחריהם בלשון עבירות הכרוכות בעקב או דש בעקב וזהו שיש לאדם לירא בימי רע כאשר ריבוי תאוה רודפים לאדם לסור מדרכי ה' והנה גדר התאוה באדם הוא בשני מינים אחד ריבוי אכילה ומשגל וכדומה שהוא ג"כ תאוה לבהמה והוא מטבע עפר שנולדות תאוות כאלו אמנם יש תאוות מיוחדות באדם משא"כ בבהמה דהיינו להתגאות וכדומה להרחיב גבולו בבתים וחצירות וסגולת מלכים ומדבר לשון הרע וכדומה מהרבה תאוות המיוחדות לאדם במה שהוא אדם וזהו מוליד כמו גלי ים שעולה תמיד במעלות רוממות גאוה וחימה כדכתיב (תהלים קז כה) יהמו גליו יעלו שמים וכו' אמנם יש באדם רוח נשמת חיים שהוא חלק שמים וזהו בראשי תיבות אי"ש א'דמה י'ם ש'מים אמנם אשר כרוכים אחר תאות בהמה למלאות נפשם כי יערב המה בני אדם כי מאדמה לקחו והנה אותם שאין להם חלק שמים כלל כל עשרם ורוב קנינם הם לרוע ואין בהם דבר טוב כלל יצבור מאין פוסק ולא יראה טוב בעולמו וע"ז נאמר כי הוא עני בדעת וכי לא ישבע לנפשו ולנשמתו טובה וזה נמשל לחולדה כי כל מה שיש בים יש ביבשה (חולין קכז) וידוע כל מה שביבשה טמא בים טהור וכן להיפך (כלים יז יג) וא"כ אין לך מכל מיני טומאה שאינם טהורים ג"כ והם מתהפכים טמא וטהור וזהו אנשים שיש להם חלק שמימי ג"כ עשרם לפעמים לטוב ולפעמים לרע כי עושה צדקה וכהנה והוא לטוב והם בזה בגדר עשירים והולכים אחר שרירות לבם הרע ג"כ ובזה הם עניים והם בגדר שאר עופות ומינים טמאים שיש לעומתם בים טהורים אמנם אלה שאין להם חלק שמימי המה עניים בתכלית כמ"ש ואין להם בשום אופן סימן טהרה וזהו חולדה כי החולדה רק ביבשה וביבשה הוא משרצים טמאים א"כ אין כאן טהרה כלל וזהו מאמר בני קרח (תהלים מט ב) האזינו זאת כל יושבי חלד היינו אותם שאינם בשום אופן בגדר טהרה כלל ואמר בני אדם והם בתורת אדמה גם בני איש והיינו כמ"ש שיש בהם ג"כ אדמה ים שמים והם יחד עשיר ואביון שהם כלולים משנים עשיר ואביון כי מצד אחד הם עשירים ומצד אחד הם עניים שני הפכים בנושא אחד והנה באמת כל תוקף קיום התורה אשר יזכה הנער את אורחו הוא בכלל אחד שיעשה אדם המצות בשמחה זו תכלית שלימות האדם כאשר יעשה עבודת ה' שיהיה בעיניו כמשוש להון רב והוא המביא אדם ליראה ואהבה את ה' וזהו ממש כלל כל תורת האדם השלם כי בזה יתדבק בה' ויטה אהבתו ויתלהב בתורתו ללמוד תורה ויראת ה' כל הימים וכן חילופו מי שאינו עושה בשמחה ללמוד תורה ויראת ה' כל הימים נענש הרבה וירחק למאוד משלימות כדכתיב תחת אשר לא עבדת וכו' בשמחה וטוב לבב וכך כתב האר"י ז"ל דצריך לעשות כל המצות בשמחה ושמחת מצוה תהיה בהתבונן אדם בתכלית שפלותו טיפה סרוחה כלי מלא בושה ומלך מלכי המלכים צוה לעשות דבר ליקח ענף לולב ואתרוג ובו יעשה רצונו ויהיה לרצון לה' איך לא ישמח ואילו יגיע לאיש אחד מכאן כתב מהמלך לילך בשליחותו איזה ימים ובזה ימצא חן בעיניו הלא ידלג שור באהבת עשות רצון מושל ארץ ואם ילך בדרך ויצטרך לפסוע עלי קמשונים ולדלג פחתים והרים אשר במעדר יעדרון לא ידאג ולא יפסק חוכא מפומא וכן יפה לעשות כי כולנו חייבים בכבודה של מלכות ואיך לא נשמח בשמחה שלימה שאין בה עצב בעשיית מצות ה' אשר לא נפלאת היא וקשה ונוח לעשותה כי לא הטריח ה' על ברואיו בשום דבר ובזה זכינו למצוא חן בעיני ה' ולהיות דבקים בו כל הימים ואיך לא נגיל ולא נשמח בכל לבבנו ובפרט כי ע"י מצוה בעשותה בשמחה נזכה להשגת חכמה והשגת רוח הקדש כמבואר בגמרא (שבת פח) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע יצאה בת קול מי גילה רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו וכו' עושי רצונו והדר לשמוע בקול דברו ויש להבין מה הרז הזה ומה שמשתמשים בו מלאכי השרת אבל הענין כי מחלוקת יש בין הפילוסופים ובין התורניים וביחוד המקובלים כי דעת פילוסופים להשיג השגת אלהות ואין צריך לומר דברי נבואה צריך הכנה בהתחכמות בחכמות ומושכלות בטבעים לימודים וכהנה להתדבק שכלו בדברים שכליים עד שיוכל להפשיט הצורות מן החומר בשכלו וישב ויתחכם עד הדבקו בשכל הפועל ומשם בשכלים הנבדלים ומשם בשכל אלוה ולכך אריסט"ו וחביריו כפרו בנבואה שאמרו למי יאות הנבואה יותר מהם שהשכילו לדעתם ביותר וכילו כל ימיהם בהסתכלות בעומק החכמות וחקירות אבל התורניים ומקובלים חלקו על זה ואמרו לא זה המביא לרוח הקדש כי אם בעשות מצוות בשלימות וכונה רצויה אם ירצה אלהים את פעלו ויאיר לנו באורו לזרוח עליו כבוד ה' והעושה סוכה לשמה בשמחה ובדקא יאות יוכל לזכות יותר לשלמות שכלים נבדלים ושכל אלוה מכל חכמות אריסט"ו וכת הפילסופים כל ימיהם ולכך אחז"ל (סנהדרין נט ע"ב) מפני מה זכה זה לנבואה מפני שעשה כך וזה מפני שעשה כך תלוי הכל בקנין המצות והעבודות אשר בעבורן זכה לא בעוסקם במושכלות ולכך אמרו (סוכה נא) שמחת בית השואבה שהיו מרקדים וחוגגים בשמחה של מצוה ובפרט בירח איתנים שהיו שואבים רוח הקדש ולא כאשר יאמרו הפילוסופים שצריך הכל התבודדות בעיון החכמה וכדומה וזהו כי ישראל במצרים היו גם כן נפתים בקול כלדים ופילוסופים אשר חשבו השגת רוח הקדש ע"י התחכמות בחכמה רק בבואם למדבר וכבר ראו בים מה שראו הבינו האמת כי שקר נחלו חכמי מצרים ועיקר השגת רוח הקדש ונבואה תלויה בקיום המצות וזהו אומרם (שמות כד ז) נעשה ונשמע דהיינו ע"י עשיית מצוה נזכה לנבואה וקול אלהים ולא ע"י התחכמות וזהו שאמרה הבת קול מי גילה רז זה לישראל דיזכו לנבואה ע"י עשיית המצות והוא כמלאכי השרת שאין זוכה מלאך לקול אלהים שהוא עיקר שלימותו ואושר האחרון אם לא שיעשה ראשון מצות ה' ואילו היה תלוי במושכלות הלא הם בעצם שכלים נבדלים וכל עצמותם להשיג עלולים ולכך אמרם בראשון עושי רצונו והדר לשמוע בקול דברו וטרם שיעשו מצות ה' אשר אליהם יזכה לקול ה' וא"ש הביטו וראו כמה כוחה של מצוה וכמה יש לנו לשוש ולשמוח בקיומה והלואי שיהיה לנו חלק אחד מחלק אלפים שמחה מה שיש למלאכי השרת למעלה בעשותם מצות ה' והאיש השמח בזכרו מצות ה' ישכח כל צערו ויגונו ותוגתו בזה העולם כי במה נחשב נגד קיום מצות ה' אשר זוכה לעתיד לבא למראה הנבואה ומחזה שדי יחזה ולמה זה אדם הבל יגע וישמח במצאו הבל מדומה כאשר ימצא אדם אלף תגרים וכדומה אם ישתכר מה הוי מהרבה השמחות והגדולה ואם יקרא ק"ש ויניח תפילין וכדומה כדקא יאות אשר לא יערכנה כל הון לא ישמח אדרבה הכל עליו למשא וימים אלו הבאים הם מלאים מצות שופר יום הכפור סוכה לולב ושאר מיני סוכה ושותא בפי הבריות מי יתן שכבר יעברו הימים אלו אין בהם חפץ לעשות דבר הוי המחליפים עולם קיים בעולם עובר בלי טעם כלל הלא כוכבי שמים אינם מקבלים שפע כי אם ראשון בעשות רצון ה' ולכך ששים ושמחים לעשות רצון קונם ולכן אנשי לבב שמעו אלי ועבדו את ה' בכל לבבכם באהבה ובשמחה ובשנה זו יותר מוטל עלינו תפלה וצדקה לה' כי בעו"ה חרון אף ה' היה בישראל בשנה שעברה ונגדע קרן ישראל בחורבן עיר ואם בישראל בלע ה' ולא חמל נאות יעקב הם בית הכנסת ובית המדרש בפראג אשר כמוהו לא יהיה בכל תפוצות ישראל ומתו כמה נפשות מישראל רבים נהרגו על קדוש השם הי"ד וקצתם שמתו על מטתם שהיה ג"כ לרוב צער ויגון ומבת ציון יצא כל הדרה בעלי תורה וחכמה ובעו"ה עוד היום חרון אף ה' אשר ימים אלו שמענו ותרגז בטני אשר מתו שני בעלי תורה המופלאים אחד חכם וסופר מופלא בדורו כמוה"ר אברהם אויש זצ"ל ושני יניק וחכים צנוע ומעלי ממש מת בלי חטא ופשע כי מנעוריו היה עולה תמימה לה' כמוה"ר אהרן ז"ל ווי ווי מישראל חסרו גבורי כח איך אבדו גבורים ויאבדו כלי מלחמה לכן עלינו לבקש רחמים ולשפוך שיחה לפני ה' שיסיר כעסו ושבטו ואל תאמרו מה לנו ולהם הלא למעלה אין הבדל בין עיירות וכל ישראל בכלל בסקירה אחת נסקרים ועונותינו הטו זאת ואילו היינו אנו זכאים היינו מגינים שלא קרה להם כן והלא איש אחד אנחנו וכשלו איש באחיו: