וְהַגּ֗וֹי אֲשֶׁ֨ר יָבִ֧יא אֶת־צַוָּאר֛וֹ בְּעֹ֥ל מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֖ל וַֽעֲבָד֑וֹ וְהִנַּחְתִּ֤יו עַל־אַדְמָתוֹ֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וַֽעֲבָדָ֖הּ וְיָ֥שַׁב בָּֽהּ׃
Mas la gente que sometiere su cuello al yugo del rey de Babilonia, y le sirviere, haréla dejar en su tierra, dice SEÑOR, y labrarála, y morará en ella.
אליה רבה
[יב] בקמ"ץ וכו'. בספר מצות שמורים דף ס"ד [ד"ה ואח"כ] בשם המעריך [בס' הערוך ערך תפלין] כתב דהש"ע שפסק לומר בקמ"ץ טעה דהוא לשון מנוחה, וכאן צריך לומר בפת"ח ודג"ש לשום תפלין, כמו נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו עכ"ל. ותימא עליו שמלאו לבו לחלוק על ש"ע, והוא מאגור [סי' לז], גם לזו לא ראה דברי לבוש שדחה זה מפסוקי דאורייתא. ומלשון הש"ס אין ראיה, ואפשר דגם בחנוכה בש"ס צ"ל בקמ"ץ, וכן בתשב"ץ [קטן סי' רעא] מבואר כדברי ש"ע. גם אישתמיטתיה דברי הרד"ק [בספר השרשים] שהביאם בשני שרשים מחולקים, הקמ"ץ בשורש נו"ח, ופת"ח בשורש ינ"ח עי"ש. עוד ראיה מפסוק חבור אפרים עצבים הנח לו [הושע ד, יז], ועתה הניחה לי [שמות לב, י], והנחתיו על אדמתו [ירמיה כז, יא], להניחו במדבר [במדבר לב, טו], שענין כולם העזיבה. עוד ראיתי בספר עולת תמיד [סק"ט] שכתב זה לשונו, ובלבוש ובלחם חמודות פליגי על הש"ע ודבריהם נראין לברך בפתח עכ"ל. ותימא גדולה דאדרבה הלבוש החזיק לברך בקמ"ץ, וכן פסק לחם חמודות דף צ"ד [שם אות נד], וכן פסק מלבושי יו"ט [סק"ד]. אלא דהקשו על ב"י שכתב שאין חילוק במשמעות, על זה יש חילוק גדול ושיש לברך דווקא בקמ"ץ וכן עיקר. ומצאתי בפסקי תוס' מנחות סימן (קנ"ב) [קל"א] זה לשונו, יברך להניח ברפ"ה ולא להני"ח בדג"ש ע"כ. נראה פירושו דיברך בקמ"ץ כי בפת"ח הוא בדג"ש. כתב לחם חמודות שם [אות נה] על מצות יש לברך בחול"ם על הוי"ו או בפת"ח תחת הוי"ו, והבורר יברור. ואני רגיל לומר בפת"ח דשניהם כחדא חשיבי ע"כ. וכתב שיירי כנסת הגדולה [הגהות טור אות ב] שכן מנהג העולם, וכ"כ אור חדש [בברכות התפילין], ודלא כט"ז [סק"י]. אם אין לו אלא של ראש לבד לכו"ע מברך בפת"ח: