Responsa sobre Exodo 25:45

ואם יאמר מע"ל: שהדל"ת והיו"ד אין בהם קדושת השם- רק השי"ן- וכדעת התוס' במנחות דף הנ"ל, ד"ה: 'אלו תפילין וכו'²⁴⁸ תוספות מסכת מנחות דף לה: ד"ה אלו
אלו תפילין שבראש - פי' בקונטרס שכתוב עליהן רוב השם שי"ן ודלי"ת. ונראה, דדלי"ת ויו"ד שברצועות לאו אותיות גמורות הן ולא חשיבי מן השם של שדי, מדחשיב להו לעיל. ובריש פ' בתרא דמגילה (דף כו: ושם) תשמישי קדושה, ולא הן עצמן קדושין.
‘This refers to the Tefillin on the Head’. The Notator (Rashi) explained that this is because the majority of God’s name (Shaddai) is found, mainly the shin and the daled (see note 246). It seems that the letters daled and yod that are made from the tefillin straps are not ‘complete letters’, nor are they part of the appellation of God’s Shaddai name, as was just mentioned above. In the last chapter of tractate Megilla (26a) they are considered accoutrements of ‘holiness’ (uniqueness), but are not themselves sanctified.
ובשום דוכתא לא קרי להו כי אם 'קשר של תפילין'. עוד אמרינן בפ' במה מדליקין (שבת דף כח:) "לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. למאי הילכתא? אילימא כו' אלא, לעורות. והאמר אביי: שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני? פירוש, ופשיטא, דצריך בהמה טהורה- ומסיק- אלא לרצועות. משמע: דד' ויו"ד לא חשיבי אותיות.
In no place is it called anything but the ‘knot of the tefillin’. It was also said in tractate Shabbat in the chapter entitled ‘With What May One light?' (p. 28b): “The only thing permitted for ritual purpose (Lit. ‘heavenly work’) are things made from the hides of ritually pure animals. How does this apply in ritual law? If one supposes….” except for hides. Did not Abayay state: The shin of the tefillin is an ancient Mosaic tradition? Meaning, it is obvious that it necessitates the uswe of ritually pure animal hides?- and the Talmud concludes that this applies to the tefillin straps. This means that the daled and the yod are not considered ‘letters’ .
וה"ר יעקב דאורלינ"ש מסופק אם צריך לחלוץ תפילין של יד כשנכנס לבית הכסא, דשמא כיון דמחופות עור לא צריך, דלא אסרו אלא תפילין של ראש שכתוב שי"ן בעור.
Rabbi Yaakov of Orleans (Jacob of Orléans (died September 3, 1189) was a noted Jewish scholar. Jacob was a tosafist in Orléans, France, who studied under Rabbenu Tam. He remained in Orléans until at least 1171, leaving at a later date to go to London, most likely to become a teacher. Jacob was killed during the antisemitic riots that swept through London during the coronation of King Richard) was unsure if one needed to remove one’s arm tefillin when going to the bathroom, as they are covered with hides, they may not have to, however, the head tefillin is removed because of the shin written on to the hide.
ויש עוד לפרש, דלכך קאמר ,אלו תפילין שבראש, משום דנראין יותר משל יד, דעל של יד אמרינן לקמן: לך ‘לאות’ ולא לאחרים לאות, מ"ר.
One can also interpret that it was for this reason that the Talmud stated ‘This refers to the head tefillin’, as they are the ones that are seen more often than the arm tefillin; as for the arm tefillin, we stated previously (Deut 6:9): ‘it shall be for you as a sign’- and not a sign for others. – From the words of our rabbis.'. א"כ, אין כאן שום אות רק השי"ן לבד- פשיטא שאין כאן משום מוחק, כמבואר ביו"ד סי' רע"ו סעיף יו"ד "שד משדי או צב מצבאות נמחקים".

אחר הדברים האלה לך לדעת כי בפסוק (שמות כ"ה כ''ב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל ימצא בו כ''ב מלות שרמז בהם בעל ס' יצירה באומרו כ"ב אותיות חקוק לחצבן המירן צרפן וצר בהם כל היצור וכל הנפש העתיד לצור והם כ''ב אותיות פשוטות ורצה בו כי כל מה שברא מרוחניות המלאכים אל הנפשות החיצוניות יחקקו באלה הכ"ב מלות ויהיה לאדם דעה בעולם ויזכור מה ששכח בדברים האפשרים ודע כי משה רבינו ע"ה כוללי השגותיו היו בהודעת חכמים האלה מסודר מכלל שמות המלאכים בהוודעו עמהם תמיד ואל זה רמז באמרו בכל ביתי נאמן הוא ויצא מכלל הפסוק הזה שבעה שמות מן שבעה מלאכי השבעה רקיעים שהם שצ''ם חנכ''ל (שבתאי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה) וכנגדם בקרבנות ז' פרים וכנגדם במועדים כולם הולכים בדרך השביעית, גם בשבע שביעית בשני היובל שבע שני השמיטה, ומשבעה חדשי ראש השנה ומשבעה שבועות מתן תורה ומשבעה ימים שבת כנגד זה בנה בלק ז' מזבחות והזאת יום ז' לטמאים וכבר ידעת ממה שקראת עמי בחכמת התכונה כי הירח ישוב למזל הפכי לו ליום השביעי למאורע אל תשתנה השפעתה בעולם השפל וזה כולו רמז והערת אל מה שיושפע בכאן ממניעי אלו השבעה כוכבי לכת והנה לך סדור שבעה שמות מפסוק הנזכר ושורה ראשונה מראשי תיבותיו והשניה מסופי תיבותיו ונקודם כנקוד הכתוב לפנים ולאחור ואלו הם השמות:

א. מבואר בפירוש בנביאים, הן לגבי המקדש שבנה שלמה והן לגבי בית המקדש השלישי, שעל הקירות והדלתות היו ציורי כרובים¹לגבי בית ראשון: מלכים א' (ו, כט): "ואת כל קירות הבית מסב קלע פתוחי מקלעות כרובים ותמרת ופטורי צצים מלפנים ולחיצון". ומפרש רש"י: "ואת כל קירות הבית – קירות העץ. מסב קלע – מוקפות ציורין. פתוחי מקלעת כרובים – חקוקי צורת כרובים ודקלים וחבלים ופרחים. מלפנים ולחיצון – לבית הכפורת הפנימי ולהיכל החיצון". והרד"ק הדגיש שמדובר ב"ציורים כרובים מפותחים לא שהיו בולטין". בהמשך הפרק (פסוקים לא-לה) נאמר: "ואת פתח הדביר עשה דלתות עצי שמן... ושתי דלתות עצי שמן, וקלע עליהם מקלעות כרובים... וכן עשה לפתח ההיכל מזוזות עצי שמן... ושתי דלתות עצי ברושים... וקלע כרובים ותמרות ופטרי צצים".
לגבי הבית השלישי: יחזקאל (מא, יז-כ): "על מעל הפתח ועד הבית הפנימי ולחוץ ואל כל הקיר סביב סביב בפנימי ובחיצון מדות. ועשוי כרובים ותמרים ותמרה בין כרוב לכרוב ושנים פנים לכרוב... מהארץ עד מעל הפתח הכרובים והתמרים עשוים וקיר ההיכל". וראה עוד ברש"י (שם יט-כ): "עשוי אל כל הבית – לבית קדשי הקדשים. וקיר ההיכל – וכן לקיר ההיכל". וכן ברד"ק: "וקיר ההיכל – וכן לקיר ההיכל, ואני תמה למה הזכיר זה, שהרי אמר 'עשוי אל כל הבית סביב', אולי מה שזכר הבית הוא אומר על בית קדשי הקדשים, ואחר כך אמר 'וקיר ההיכל', אבל כיון שאמר 'כל הבית' – הכל בכלל, ולא היה צריך לשנות בפרט". על כך כותב ה"מצודת דוד": "וקיר ההיכל – וכן היה בכל קיר ההיכל, וכפל הדבר לומר שלא היה מקום פנוי מבלי ציורים". בהמשך הפרק (פסוק כה) נאמר שגם על דלתות הבית יהיו ציורים דומים: "ועשויה אליהן אל דלתות ההיכל כרובים ותמרים, כאשר עשוים לקירות, ועב עץ אל פני האולם מהחוץ".. לגבי בית שלישי מפורש שיהיו גם אריות, ובדומה למראה שבחזון המרכבה, מדובר בדמות שגופה כגוף אדם ופניה כפולים, פני אדם ופני אריה (כפיר)²יחזקאל (מא, יח-יט): "ועשוי כרובים ותמרים ותמרה בין כרוב לכרוב ושנים פנים לכרוב: ופני אדם אל התמרה מפו ופני כפיר אל התמרה מפו עשוי אל כל הבית סביב סביב". רש"י מפרש (שם יח): "ושנים פנים לכרוב – אחד פני כפיר ואחד פני אדם, זה פונה לכאן וזה פונה לכאן, כשהיתה התמורה בין כרוב לכרוב היה פני הכפיר לה מכאן ופני אדם מכאן, כמו שאמור בענין". הרד"ק מוסיף: "ועשוי כרובים ותמרים – הקיר עשוי בציור כרובים ותמורים, כמו שהיה בבנין שלמה, ותמורים כבר פירשנו שהוא צורת דקלים. ושנים פנים לכרוב – כמ"ש פני אדם ופני כפיר". וה"מצודת דוד" מוסיף: "ושנים פנים לכרוב – לכל כרוב היה שני פנים, האחד פני אדם והשני פני כפיר, והוא ארי בחור, ועל כי תמונת גופם היה כשל אדם קראם כרובים עם כי היה להם גם פני כפיר". ועיין ב"מורה נבוכים" (ג פרק א), שלדעתו העובדה שהפסוק קרא את כולם "אדם" אינה מרמזת רק לצורת גופם, אלא אף למראה פניהם, שלדעתו היו כולם פני אדם עם נטייה כלשהי למראה פני אריה, שור ונשר (והרביעי ללא נטייה כלשהי). עוד נוסיף כי גם ברלב"ג (מלכים א' ז, כח) משמע שגופם של הכרובים כולו כגוף אדם (ואין זה רק תיאור פניהם), שהרי כתב שם: "צורות כרובים – והם כמו צורות אדם, אלא שיש להם כנפים". משמע שהכנפיים הם החריגה היחידה מדמות אדם. כך גם מבואר בפירוש רבנו מיוחס (שמות פרק כה).
אולם הרה"ג ר' זלמן קורן (להלן: הרז"ק), שעוסק רבות בסוגיות המקדש והמשכן, סובר שמשמעות תיאורי הכרובים בחז"ל היא שמבנה גופם של הכרובים היה דומה לגופו של עוף, כך שרגליהם היו בשני קצות הכפורת (בכרובים שעשה משה) או משני צדי הארון (באלה שעשה שלמה), והגוף מוטה ונמשך לפנים – במאוזן (במקביל לכפורת) או מעט באלכסון, כאשר הראשים נפגשים זה בזה (וכך מתפרש "פניהם איש אל אחיו", ולא רק כהפניית הפנים זה לכיוון פניו של זה). הבנה זו מתבססת בין השאר על דברי הרשב"ם (שמות כה, יח): "כרובים – עופות... וחכמים פירשו פני תינוק" (ואין הכרח לראות בסיום הדברים "חכמים פירשו" ניגוד לכל האמור "עופות", אלא רק צמצום משמעות זו – להוציא את הפנים, שאינם כפני עוף); וכן על דברי ר' אברהם בן הרמב"ם (בפירושו שם), שכתב: "ראשם ופניהם כדמות ראש אדם ופניו וכנפיים ככנפי עופות... הקרוב בזה לדעתי שהיו כרגלי עופות, והיה הכרוב מראשו ועד כתפותיו כתבנית אדם, ומן כנפותיו עד תחתית גופו כתבנית עוף" (אגב, נעיר שתחילה נקט "עד כתפותיו" ואחר-כך שינה ונקט "ומן כנפותיו", וייתכן שישנה כאן טעות המעתיקים, וצריך להיות בשני המקומות "כתפותיו" או בשניהם "כנפותיו"; על כל פנים אין לכך משמעות רבה לעצם העניין, שהרי הכתפיים הן מקום חיבורן של הכנפיים). כמו כן יש לציין את דברי פילון האלכסנדרוני, שכתב (חיי משה ספר שלישי, סיפור ג – עמ' 93 במהדורת פלעש, פראג 1838): "על הכפורת... תמונת שתי ציפורים שנקראות בלשוננו כרובים" (וראה עוד בחומש "תורה שלמה" לרמ"מ כשר ב"נספח לפרשת תרומה" ז, שהביא את דבריו). עוד עיין ב"מרומי שדה" (לנצי"ב, סוכה ה ע"א) שמפרש שהייתה לגמרא הוא אמינא שפני כרובים הם פני עוף. מסתבר שהיא מבוססת על הבנה שזו צורתם הכללית של הכרובים. לפי זה ייתכן שאף למסקנה, שפניהם פני תינוק, אין הכרח לומר שגם ההבנה לגבי צורת הגוף נשתנתה. יש להוסיף ולהעיר שאף שבגמרא (סוכה ה הנ"ל) דרשו: "כרובים – כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא", ומשמע לכאורה שזו פרשנות המילה "כרובים" – אין בכך סתירה לפרשנות ש"כרובים" הם עופות (פילון, רשב"ם והסברה שההוא אמינא של הגמרא על-פי הנצי"ב נשארת גם למסקנה, למעט ביחס לפנים), שכן מסתבר שעיקר הפרשנות שהיו לכרובים פני תינוק היא קבלה שהייתה לחז"ל, אלא שבדרך אסמכתא הסמיכוה על דרשת המילה "כרובים" – "כרביא", ולא שזו אכן פרשנות המילה להבנתם (דברים אלה יפים להרבה דרשות אטימולוגיות של חז"ל, שחלקן נראות תמוהות ביותר אם נרצה לראות בהן דרשות גמורות, ואכמ"ל), ובהמשך נביא את דברי ר' אברהם אבן עזרא, שכתב כך בפירוש.
יש לציין גם את דברי (הפירוש המיוחס ל) רש"י (דברי הימים ב' ג, יא), שכתב לגבי הכרובים שעשה שלמה "לפי פשוטו נראה לי שהיה גופן בולט מהם, כעוף זה שפורש כנפיו בולט גופו מחוץ כנפיו", אך אין בכך ראיה גמורה לפרש שמדובר ממש במבנה דומה לעוף, שכן לפי ההקשר והעניין די שנאמר שחלקו העליון של הגוף מוטה מעט לפנים. כמו כן פירוש זה הוא כהדגשתו "לפי פשוטו", וההקשר הוא כפי שמפורש בדברים – כניגוד לדברי חז"ל ש"כרובים בנס היו עומדים".
עוד נציין שבמדרשים שונים נראה שיש דמיון בין הכרובים לעופות, עיין בבמדבר רבה (פרשה יב ד"ה ד"א את המשכן): "משכן שהוא שקול כנגד העולם... בחמישי ועוף יעופף על הארץ וגו' ובמשכן והיו הכרובים פורשי כנפים", וכעין זה במדרש תנחומא (פרשת פקודי סי' ב), בילקוט שמעוני (פרשת בראשית רמז יז ופרשת בהעלותך רמז תשיט), וכן בסגנון אחר במדרש אגדה (בובר שמות לח ד"ה [כא] אלה).
עם זאת, אין כאן ראיה גמורה להשוואת גוף הכרובים לעופות, שהרי ייתכן שמוקד ההשוואה הוא הכנפיים, שהן המאפיין העיקרי של העופות. ניתן לחזק טיעון זה במידה מסוימת, שכן המדרש אינו מביא את הפסוק "ועשית כרובים" אלא את הפסוק "והיו הכרובים פורשי כנפים". וראה עוד להלן, שנרחיב את הדיבור לגבי מבנה הכנפיים של הכרובים לשיטה זו.:

ג. כנפי הכרובים שבקודש הקדשים היו פרושות למעלה וסוככות על הכפורת (שהכרובים היו משני צדדיה, הן הכרובים שעשה משה על הכפורת עצמה⁹שמות כה, יט-כ: "ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה... והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת". והן אלה שעשה שלמה – שעמדו על הקרקע מצדי הארון¹⁰עיין במלכים א' ו, כג-כז, ובמפרשים (פסוק כז), ועוד שם (ח, ו-ז) ובדברי הימים ב' ג, י-יג; ה, ז-ח. ), כלומר הכנפיים מונפות למעלה וקדימה¹¹עיין בגמרא (סוכה ה ע"ב), ועל-פיה ברש"י (שמות כה, כ), שהכנפיים "פרושים וגבוהים למעלה אצל ראשיהם (=מהגמרא עולה שהכוונה ב'מעל הראשים' – בסמוך להם), שיהא עשרה טפחים בחלל בין הכנפים לכפרת". כמקור מפורש להבנה שצורת פרישת הכנפיים היא למעלה ולפנים יש לציין לדברי הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב שמות כה ד"ה והיו הכרובים): "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה. הכרובים האלה יהיו פורשים כנפים למעלה, ולא של בית עולמים, כי הכרובים שעשה שלמה היו פורשים כנפים מקיר הדביר לקיר הדביר, שנאמר 'כנף הכרוב האחד נוגע בקיר מזה', ואלו הכרובים 'סוככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו', כגון כפי הכהנים בשעה שעולין לברך את ישראל"..

ג. כנפי הכרובים שבקודש הקדשים היו פרושות למעלה וסוככות על הכפורת (שהכרובים היו משני צדדיה, הן הכרובים שעשה משה על הכפורת עצמה⁹שמות כה, יט-כ: "ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה... והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת". והן אלה שעשה שלמה – שעמדו על הקרקע מצדי הארון¹⁰עיין במלכים א' ו, כג-כז, ובמפרשים (פסוק כז), ועוד שם (ח, ו-ז) ובדברי הימים ב' ג, י-יג; ה, ז-ח. ), כלומר הכנפיים מונפות למעלה וקדימה¹¹עיין בגמרא (סוכה ה ע"ב), ועל-פיה ברש"י (שמות כה, כ), שהכנפיים "פרושים וגבוהים למעלה אצל ראשיהם (=מהגמרא עולה שהכוונה ב'מעל הראשים' – בסמוך להם), שיהא עשרה טפחים בחלל בין הכנפים לכפרת". כמקור מפורש להבנה שצורת פרישת הכנפיים היא למעלה ולפנים יש לציין לדברי הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב שמות כה ד"ה והיו הכרובים): "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה. הכרובים האלה יהיו פורשים כנפים למעלה, ולא של בית עולמים, כי הכרובים שעשה שלמה היו פורשים כנפים מקיר הדביר לקיר הדביר, שנאמר 'כנף הכרוב האחד נוגע בקיר מזה', ואלו הכרובים 'סוככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו', כגון כפי הכהנים בשעה שעולין לברך את ישראל"..

לחלופין, ייתכן שהכנפיים מופנות ופרושות לצדדים, במאוזן כמשטח רחב, וכך הן סוככות על הכפורת¹²זו שיטתו של הרז"ק (כפי שמסר לנו בעל-פה) ובהתאם לצורת הכרובים עצמם ואופן עמידתם לדעתו, כפי שתואר לעיל בהערה 2. יצוין שלהבנתנו את הדברים, צורה ואופן עמידה אלה עצמם קרובים לציור של "מכון המקדש", ואכן הרז"ק אישר לנו זאת בדבריו. עוד הוסיף שהתנשאות הכנפיים מעל לראשי הכרובים יכולה להתפרש בכך שהראש מורכן ומצוי בגובה אחד עם הכתף שממנה יוצאות הכנפיים, ונפרשות לצדדים וכלפי מעלה, או בחלוקת הכנף לשני משטחים (כפי שקיים במציאות אצל עופות, שיש להם בכנף פרק שמאפשר קיפול, בדומה לפרקי הידיים והרגליים אצל היונקים), כאשר המשטח הקרוב לגוף פרוש במאונך לצד הגוף ועולה אל מעל הראש, והמשטח השני מתקפל ופונה ממנו במאונך, כך שהוא פרוש במאוזן מעל הכפורת לרחבה.
לחיזוק דבריו ציין הרז"ק, שאם נתאר את הכרובים שעל הכפורת באופן זה, הדבר מוסיף לדמיון בינם לבין הכרובים שעשה שלמה, שלגביהם מפורש בכתוב שכנפיהם היו פרושות לצדדים, ולא מושטות לפנים (מלכים א' ו, כז): "ותגע כנף האחד בקיר וכנף הכרוב השני נגעת בקיר השני, וכנפיהם אל תוך הבית נגעת כנף אל כנף". וכן בדברי הימים ב' ג, יא-יב: "וכנפי הכרובים ארכם אמות עשרים כנף האחד לאמות חמש מגעת לקיר הבית והכנף האחרת אמות חמש מגיע לכנף הכרוב האחר. וכנף הכרוב האחד אמות חמש מגיע לקיר הבית והכנף האחרת אמות חמש דבקה לכנף הכרוב האחר". כלומר: כנף אחת של כל כרוב פונה לעבר הכרוב האחר ונוגעת בכנפו, והשנייה פונה אל קיר הבית, וכמבואר ברש"י (במלכים ובדברי הימים בפירוש המיוחס לרש"י) וברד"ק בשני המקומות. עם זאת, יש לציין שבפסיקתא זוטרתא שהובאה בהערה הקודמת, ולשיטתה הכרובים שעל הארון מושיטים כנפיהם לפנים, אכן הודגש: "האלה יהיו פורשים כנפים למעלה, ולא של בית עולמים, כי הכרובים שעשה שלמה היו פורשים כנפים מקיר הדביר לקיר הדביר").
כמו כן, אם נניח שהיחסים בין מוטת כנפי הכרובים לגובהם היו דומים אצל הכרובים של משה ואצל אלה של שלמה, נגיע למסקנה שאורך הכנף אצל הכרובים של משה היה חמישה טפחים (שכן הגמרא בסוכה ה ע"ב מסיקה שהכרובים היו גבוהים עשרה טפחים, ולגבי הכרובים שעשה שלמה נאמר במלכים א' ו, כג-כד שגובהם היה עשר אמות ואורך הכנף חמש; אם כן לפי אותו יחס אורך הכנף בכרובים של משה היה חמישה טפחים), ומאחר שרוחב הכפורת היה תשעה טפחים (שמות כה, יז: "אמה וחצי רחבה") נמצא ששתי כנפיים בנות חמישה טפחים כל אחת הפרושות לשני הצדדים סוככות מעל כולה ואף עודפות עליה).
יש להוסיף עוד, שהרלב"ג בפירושו (שמות כה, כ) אומר על פרישת כנפי הכרובים: "פורשי כנפיים למעלה – כאילו ירצו לעוף", ונראה מהדברים שגם הוא מפרש שהכנפיים היו פרושות לצדדים ככנפי העופות במעופם, ולא מושטות לפנים או לאחור. כך גם בפירוש רבנו מיוחס (שמות כה), "פורשי כנפיים" – "פרושים כמין עופות פורחות" (אך לגבי צורת הכרובים עצמם, דעתו שם שצורת אדם להם, כנ"ל בהערה 2). .

לחלופין, ייתכן שהכנפיים מופנות ופרושות לצדדים, במאוזן כמשטח רחב, וכך הן סוככות על הכפורת¹²זו שיטתו של הרז"ק (כפי שמסר לנו בעל-פה) ובהתאם לצורת הכרובים עצמם ואופן עמידתם לדעתו, כפי שתואר לעיל בהערה 2. יצוין שלהבנתנו את הדברים, צורה ואופן עמידה אלה עצמם קרובים לציור של "מכון המקדש", ואכן הרז"ק אישר לנו זאת בדבריו. עוד הוסיף שהתנשאות הכנפיים מעל לראשי הכרובים יכולה להתפרש בכך שהראש מורכן ומצוי בגובה אחד עם הכתף שממנה יוצאות הכנפיים, ונפרשות לצדדים וכלפי מעלה, או בחלוקת הכנף לשני משטחים (כפי שקיים במציאות אצל עופות, שיש להם בכנף פרק שמאפשר קיפול, בדומה לפרקי הידיים והרגליים אצל היונקים), כאשר המשטח הקרוב לגוף פרוש במאונך לצד הגוף ועולה אל מעל הראש, והמשטח השני מתקפל ופונה ממנו במאונך, כך שהוא פרוש במאוזן מעל הכפורת לרחבה.
לחיזוק דבריו ציין הרז"ק, שאם נתאר את הכרובים שעל הכפורת באופן זה, הדבר מוסיף לדמיון בינם לבין הכרובים שעשה שלמה, שלגביהם מפורש בכתוב שכנפיהם היו פרושות לצדדים, ולא מושטות לפנים (מלכים א' ו, כז): "ותגע כנף האחד בקיר וכנף הכרוב השני נגעת בקיר השני, וכנפיהם אל תוך הבית נגעת כנף אל כנף". וכן בדברי הימים ב' ג, יא-יב: "וכנפי הכרובים ארכם אמות עשרים כנף האחד לאמות חמש מגעת לקיר הבית והכנף האחרת אמות חמש מגיע לכנף הכרוב האחר. וכנף הכרוב האחד אמות חמש מגיע לקיר הבית והכנף האחרת אמות חמש דבקה לכנף הכרוב האחר". כלומר: כנף אחת של כל כרוב פונה לעבר הכרוב האחר ונוגעת בכנפו, והשנייה פונה אל קיר הבית, וכמבואר ברש"י (במלכים ובדברי הימים בפירוש המיוחס לרש"י) וברד"ק בשני המקומות. עם זאת, יש לציין שבפסיקתא זוטרתא שהובאה בהערה הקודמת, ולשיטתה הכרובים שעל הארון מושיטים כנפיהם לפנים, אכן הודגש: "האלה יהיו פורשים כנפים למעלה, ולא של בית עולמים, כי הכרובים שעשה שלמה היו פורשים כנפים מקיר הדביר לקיר הדביר").
כמו כן, אם נניח שהיחסים בין מוטת כנפי הכרובים לגובהם היו דומים אצל הכרובים של משה ואצל אלה של שלמה, נגיע למסקנה שאורך הכנף אצל הכרובים של משה היה חמישה טפחים (שכן הגמרא בסוכה ה ע"ב מסיקה שהכרובים היו גבוהים עשרה טפחים, ולגבי הכרובים שעשה שלמה נאמר במלכים א' ו, כג-כד שגובהם היה עשר אמות ואורך הכנף חמש; אם כן לפי אותו יחס אורך הכנף בכרובים של משה היה חמישה טפחים), ומאחר שרוחב הכפורת היה תשעה טפחים (שמות כה, יז: "אמה וחצי רחבה") נמצא ששתי כנפיים בנות חמישה טפחים כל אחת הפרושות לשני הצדדים סוככות מעל כולה ואף עודפות עליה).
יש להוסיף עוד, שהרלב"ג בפירושו (שמות כה, כ) אומר על פרישת כנפי הכרובים: "פורשי כנפיים למעלה – כאילו ירצו לעוף", ונראה מהדברים שגם הוא מפרש שהכנפיים היו פרושות לצדדים ככנפי העופות במעופם, ולא מושטות לפנים או לאחור. כך גם בפירוש רבנו מיוחס (שמות כה), "פורשי כנפיים" – "פרושים כמין עופות פורחות" (אך לגבי צורת הכרובים עצמם, דעתו שם שצורת אדם להם, כנ"ל בהערה 2). .

נראה שהרא"ם (שדבריו הוזכרו ב"משנה למלך") מקבל את העיקרון של רבנו אפרים, אלא שלדעתו אין צורך לומר שחז"ל קיבלו לעשות ביריעות המשכן דווקא צורת חיה ועוף (אריה ונשר), אלא שחיות אלה הוזכרו כדוגמה ²¹הרא"ם כתב: "האי דנקט ארי מצד זה ונשר מצד זה לאו דוקא, אלא צורות בעלמא נקט, משתנות זו מזו; וכן כתב בפסוק 'ועשית פרוכת'... ציורין של בריות... ושמא לזה כיון המתרגם שתרגם 'כרובים דפרוכת ודמשכן צורת כרובים יעשה בה ותרגם כרובים דכפרת כרובים לא צורת כרובים".²²גם המהר"ל ב"גור אריה" כתב דברים דומים לכך.. לעומתם, ה"שפתי חכמים" כתב: "ונ"ל שלא היו מצויירין ביריעות המשכן שום צורות, רק צורות המרכבה שהן ד'". ויש לציין את דברי ר' אברהם אבן עזרא²³שמות כה, יח. "אמרו קדמונינו, כי צורת כרובים כשני נערים, ופירשו כרוביא בלשון ארמי והכ"ף משרת. ונכון דברו, שהיו כצורת ילדים אם היא קבלה, ושמו המלה לזכר (=כלומר ניתן לקבל פרשנות זו בתנאי שההנחה שכרוב = תינוק היא מסורת שקבלו חז"ל בע"פ, ורק כסימן לכך אמרו כרוב = כרביא, היינו כתינוק), כמו מלת חנוכה (=שנתנו בה סימנים כרמז לחג החנוכה: חנוכה = חנו כ"ה, וודאי לא התכוונו לומר שזה מקורה של המילה חנוכה. כך גם לגבי כרובים), כי כ"ף כרוב שרש, והעד: 'והיו הכרובים' (שמות כה, כ), כי הה"א ה"א הדעת (=ה"א הידיעה)... וכאשר חפשתי על מלת כרובים, הנה הוא צורות, כמו 'את כרוב ממשח הסוכך' (יחזקאל כח, יד). אמר יחזקאל כי ראה ד' פנים לחיה ואחד מהם פני שור, ובמקום אחר על החיה בעצמה תחת שור פני הכרוב (שם י, יד). והטעם, הצורה שהזכיר בפעם הראשונה. ואמר באחרונה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר, ואדע כי כרובים המה (שם כ). וקרא כל הד' כרובים".
פרשני רש"י, ובראשם הרא"ם הנ"ל, טרחו להתמודד עם טענותיו של ר' אברהם אבן עזרא, אך הוויכוח על כך אינו חשוב לענייננו. לגבי טענת אבן עזרא בסוף דבריו על כך ש"קרא כל הד' כרובים", ואף לגבי כל עיקרו של הרעיון ש"כרובים" הוא כינוי כללי לבריות וכו', יש לציין שמדברי הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (הוזכרו לעיל בסוף הערה 2), נראה שאין הוא מקבל סברה זו, שהרי לדעתו אכן היו כל ארבע החיות בעלות פני אדם (אלא שלשלוש מהן היה בפנים אלה דמיון כלשהו לפני אריה, נשר ושור), ומשמע שזו לדעתו הסיבה לכינוין "כרובים". במידה מסוימת יש לראות בדברים אלה דחייה להצעתו של ה"משנה למלך", להבין גם את הרמב"ם על-פי הרעיון של ההבנה בדברי רש"י, ש"אף במקום שנאמר בו כרובים אין הכוונה צורת כרובים, אלא כל איזה צורה שירצה" (כאמור, אף ה"משנה למלך" עצמו רואה בהצעה זו פירוש דחוק)., שמדבריו כבר עולה רעיון שיש בו מקור לפרש "כרובים" ככינוי כללי לצורות שונות, או ככינוי מיוחד וכולל לצורות שבמרכבה.

עיין בספר "מעשה חושב"²⁴המקובל ר' עמנואל חי ריקי (א – המשכן וכליו, פרק ג – הפרוכת והמסך). מובא במלואו גם בתוך "אנציקלופדיה לענייני המשכן והמקדש" (ר' שאול שפר, עמ' 55-57)., שדן באריכות בצורת הכרובים שעל הפרוכת, בשיטת רש"י ובדברי הירושלמי. לדעתו, אכן היו על הפרוכת צורות אריה ונשר דווקא, והוא אף קושר זאת לחיות שבמרכבה. לדעתו, שני הכרובים שעל הכפורת מקבילים ל"פני אדם" ו"פני כרוב" שבמרכבה (ששניהם כדברי חז"ל "פני אדם", אלא ש"אדם" הוא "אפי רברבי" – פני אדם גדול, ו"כרוב" - "אפי זוטרי" – פני תינוק)²⁵רעיון זה עצמו – לקשור את הכרובים שעל הארון לחיות המרכבה, תוך הצעה לפרש שהכרובים היו "אפי רברבי" ו"אפי זוטרי" (אך בלי מציאת מקבילות לשאר החיות, וראה בהמשך ההערה), העלה כבר רבנו בחיי בפירושו (שמות כה, יח). עיין שם שהאריך בביאור משמעות הכרובים מחד גיסא וחזון המרכבה מאידך גיסא וקישר ביניהם, ולדעתו גם הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" כיוון לקשר זה. על כך יש להעיר (ואולי לכך כיוון בציינו לרמב"ם), שאם כל החיות שבמרכבה היו בעלות פני אדם – כדעת הרמב"ם הנ"ל (הערות 2 ו-16), ניתן להבין יותר את ה"הסתפקות" בשני הכרובים שעל הארון, גם אם נרצה לקשור ביניהם לבין חיות המרכבה., ופני האריה והנשר משלימים עם הכרובים שעל הפרוכת את ההקבלה למרכבה.