Chasidut sur La Genèse 37:14

(ז) יתבאר בהקדים הא דכתיב להלן (שמות יא ב) דבר נא באזני העם וישאלו ממצרים וגו'. להבין ענין זה. גם להבין דברי רז"ל (ברכות דף ט' ע"א) א"ל בבקשה מכם שאלו ממצרים וכו', כדי שלא יאמר אותו צדיק (בראשית טו יג-יד) ועבדום וענו אותם קיים בהם, (בראשית טו יד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. וליישב הדקדוק שמדקדק בשפת אמת בהם למה, קיים ולא קיים הוי ליה לומר. גם להבין הא גופא שנאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך וגו' ועבדום וענו אותם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, מה החשיבות של הרכוש גדול בעיני אברהם. והנה על הגירות נאמר שם (בראשית טו טז) הטעם כי לא שלם עון האמורי עד הנה, אבל על העינוי והעבודה לא נתפרש הטעם, והדרשה תדרש וגם יש בו רזי דרזין. ואף אני אענה חלקי על פי מ"ש בפרשת תולדות (בפסוק ויהי עשו וגו') ובפרשת וארא, על פי תשובת מהרי"ט דעשו אין לו זרע לירש אותו, דבנך הבא מן הנכרית קרוי בנה (יבמות י"ז ע"א), אבל אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב, זוכים בארץ מכח ירושת אבותינו, עיין שם. והנה השבטים גיירו הנשים שנשאו, והנה אחר כך כשנתרחקו מן השורש ונתרבו הימים והם בארץ לא להם, היו נטמעין בין האומות בחיתון בלי גירות, וח"ו היה נאבד זרע ישראל לגמרי דבנך הבא מן הנכרית הוא, לכך העבודה והעינוי היה בהכרח באופן שלא היה האחד מהאומות רוצה להתחתן בהם, והתחתנו זה בזה, כנ"ל לטעם נכון מאד. שוב ראיתי שכיוונתי לדעת רבי אלעזר ב"ר שמעון שאמר בפירוש טעם זה כמבואר בזוהר הקדוש פרשת שמות (ח"ב י"ד ע"ב) ד"ה פתח רבי שמעון פומיה וכו', עיין שם ותה"ל נחני בדרך אמת. ועל פי זה מבואר וישלחהו מעמק חברון (בראשית לז יד) ואמרו רז"ל (סוטה י"א ע"א) מאותה עצה עמוקה, ר"ל כדי שלא יתערבו וישתקעו בין האומות בארץ כנען. ועל ידי זה נבון מה שנאמר לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, כי מה לו בבצע כסף. אלא דזה להורות שלא יטמעו בין האומות ויהיו נחשבין על שם אבותיהם, שלא יחשוש אברהם דאלו שיצאו יהיו אחרים ולא בניו, דידוע (עיין סנהדרין צ"א ע"א) דזה היה שכר העבודה, דאם לא כן האיך יצוה הקב"ה לגזול, ואם נטמעו אם כן אין לו ליטול שכר בשביל אביו, ודוק דמבואר בריש בכורות (ה' ע"ב) מה נשתנו פטרן חמורן, מפני שסייעו את ישראל שאין לך שום אחד ואחד שאין לו תשעים חמורים טעונים מכספם וזהבם של מצרים, ובודאי שכר עבודתו של כל אחד לבד לא יעלה להון רב כזה, אם לא בהצטרף שכר עבודת אבותיו גם כן. והיינו דבר נא וישאלו וגו', הכל להורות זה לבני העולם שהם מתייחסים אחר אבותיהם ולא נטמעו ח"ו, וזהו כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, היינו בזרעו שנאמר בהם כי גר יהיה זרעך, ואחרי כן יצאו וגו' לא קיים בהם, דאלו אינם זרעו לכך אין להם רכוש גדול, ועל כן ביקש מהם שישאלו וגו', ואז ידע אותו צדיק שגם אלו הם זרעו, ודוק.

ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך וכו' ויאמר לו הנני (בראשית לז יג). לפי פשוטו צריך לדקדק דסיבת הנני רק כשהקורא עדיין אינו מספר הענין הנרצה, רק קורא להנרצה אליו בשמו שיבא ויאזין אליו, והנקרא משיבו הנני לשמוע ולהאזין מה שתאמר לי, כדאשכחן באברהם בעקידה (בראשית כב א) ויאמר אליו אברהם, (קרא רק בשמו ולא אמר לו הנרצה עדיין, אז) ויאמר הנני (לשמוע מה שתאמר), אבל בכאן כפי הנראה יוסף היה בסמוך אצלו, שמובן מהתחלת הפסוק דאמר ויאמר ישראל אל יוסף, ולא סגיא ליה לומר ויאמר ישראל "אליו, כיון דעליה קאי עד כאן דבפסוק הקודם (בראשית לז יב) אמר וילכו אחיו, והבן. אך בא להורות דהיה בסמוך אליו ולא הוצרך לקראו בשם, ועל כן סיפר לו ענין הנרצה שילך לשכם אל אחיו, ואם כן לא יתכן להשיב הנני. וביותר תיבת "לו מיותר, היה לו לומר סתם הנני כדאשכחן באברהם. אך הוא לפי הפשט משמיענו איך המסבב סיבות פועל כרצונו, ומשיב חכמים אחור לפעול בעולמו כרצונו, ומשמיענו גם כן צדקת יוסף, דהנה יוסף ידע ושיער בדעתו שהוא סכנה, ולא רצה לסרב על דעת אביו, וגם כן לא רצה להודיע לו בפירוש איך שחושד את אחיו בדבר לא טוב, אך השמיע לו הענין ברמז כדי שיבין ממילא, ועם כל זה להיות הענין סיבה מאת הש"י, לא הרגיש יעקב בדבר הגם שחכמת אלקים בקרבו, כי הגוזר ומקיים הוצרך לקיים את גזירתו ואין להשיב. וזה שמשמיענו הכתוב ויאמר ישראל אל יוסף, ולא קאמר אליו, להורות שהיה בסמוך אליו ולא הוצרך לקראו בשמו, רק אמר לו ענין הנרצה לכה ואשלחך וכו', והנה יוסף בהיות שידע שהענין הציווי הלזו היא סכנה מופלגת, לא רצה לסרב על דעת אביו ולא רצה לצערו, ושיאמר לו שאחיו חשודים על דבר לא טוב, רק אמר לו הנני. ורצה בתיבת "לו, שרצה לרמוז לו שהלא חכם הוא יבין וישכיל על פי תשובתו את אשר בלבבו, ואמר "לו הנני, ור"ל הנני מוכרח שלא להשיב על דבריך רק לשמוע בקולך, והיתה סברתו שממילא יבין יעקב שהדבר הוא בהכרח גדול אליו, רק שאין להשיב על גזירת אביו, וממילא ישאל את פיו מה זה ועל מה זה, או יחזור בו בעצמו. והמסבב סיבות פעל ועשה שלא הרגיש יעקב, רק חזר ואמר לו לך נא ראה וכו' (בראשית לז יד), ומשמיענו התורה שאין חכמה ואין תבונה וכו', ואין מנוס מגזירתו דום לי"י והתחולל לו:

ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר (בראשית לז יד). כבר אמרנו שזה אי אפשר שדבורו של צדיק לא יתקיים, ואפילו הדבר שיוצא ממנו כשגגה שיוצא מלפני השליט מוכרח שיתקיים, כי שכינה מדברת מתוך גרונו דברים אמיתיים, מחמת ששמר את עצמו מדברים בטלים ואסורים, כנודע הדבר להבאים בסוד ה' ובפרט יעקב האמיתי, וכי סלקא דעתך שיהיה ח"ו דיבורו לריק בעל כרחך הוא שיתקיים, והנה בכאן תיוהא קא חזינא, שצוהו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן, והנה לא ראה כי תיכף כאשר בא אל אחיו ויפשיטו את יוסף וכו' (בראשית לז כג), והיאך היה יכול לדרוש שלומם וטובתם. וביותר יקשה "והשיבני "דבר ולא נתקיים, כי תיכף שנכסה ממנו שוב לא חזר אליו. אך הוא כי באמת שכינה דברה מתוך גרונו דברים אמיתיים לאשורן, אך הנה ידוע ענין גליות ישראל, הוא עבור לברר מהקליפות ניצוצים הנדחים שנפלו בקליפות בעת השבירה, והניצוצין שנפלו בקליפות על ידי הדורות שחטאו ועברו את פי י"י, כגון דור המבול ודור הפלגה ודור אנוש ואנשי סדום, וכן הניצוצות שנופלים בכל דור על ידי מעשה הרשעים, כי על ידי מה שישראל נתונים תחת יד איזה אומה שמענים אותם בעינוים, והם מחזיקים באמונתם ותורתם, על ידי זה מוציאים בלעם מפיהם היינו הניצוצות שבהם, וכאשר משתלמים הניצוצים אז יוצאין לחירות מתחת ידי האומה, והאומה נשארת שפילה ובזויה מחמת שהוציאו חיותה, וכאשר ישתלמו הניצוצין מכל העולם, אז יתעלה משיח צדקנו ויהיה החירות העליון המופלג לעולמי עד כנודע. והנה מצרים היה המקום העכור שבכל העולם שהיה נקרא ערות הארץ, ונודע כל מה שיש באדם ישנו בארץ, ומצרים היא מקום הערוה ושם היו משוקעין לרוב הניצוצין הנדחים, על דרך שאמרו רז"ל שמרפ"ח ניצוצין שנפלו בשבירה, היו במצרים ר"ב ניצוצין, בסוד ויצבר יוסף "בר (בראשית מא מט). לזה הוצרך ראשית הבירור להיות במצרים, כי הך הכפתור וירעשו הספים (עמוס ט א), ממילא על כן היו המצרים שטופים בזמה ובעלי כשפים, כי המקום של הקליפה גורם ערות הארץ. והנה הוצרך יוסף הצדיק לירד בתחילה למצרים, מפני שהוא היה בקדושה מדריגת אות ברית קודש, והקליפה ערות הארץ רצתה להחטיאו בדבר ערוה, ואז היו ח"ו נשארים ישראל משוקעים בערות הארץ. אך להיות שיוסף הצדיק שמר מדריגתו ועמד בנסיון וגדר עצמו ממנה, עשה הכנה לכל ישראל שיגדרו עצמם מן הערוה, ונשארו נקיים ואחת היה ופרסמה הכתוב. ועל כן יוסף הצדיק מבית האסורים יצא למלוך, כי עמד בתקפו נגד הקליפה של הארץ ומשל עליה, והתחיל תיכף לברר הניצוצין בסוד ויצבר יוסף בר, והתיש כח ערות הארץ מה שצוה להם לגזור בשר ערלתם כנודע (ב"ר פ"צ ו'), וכבר ידעת שמדת יוסף הוא יסוד עולם המברר ניצוצין ומשים שלום בבית (עיין שבת קנ"ב ע"א), בסוד את ברית שלום (במדבר כה יב). ונקדים עוד מה שכתבו המקובלים שהניצוצין הנדחים מארבעה דורות החטאים הנ"ל, היו משוקעים בצאנו של לבן, וזה היה כל מגמת יעקב שהביאם אל הקדושה לצאנו צאן קדשים, על כן היו השבטים נקראו רעי צאן (בראשית מו לב), ובאו עמהם למצרים ונגמר בירורם ממדריגת חי למדריגת מדבר, ועל ידי זה ובני ישראל פרו וישרצו (שמות א ז). ובזה תבין כי רוח י"י דבר בו ביעקב ואמר ליוסף לך "נא (כעת שכבר הגיע הזמן, כי מיום הזה עד שיצאו ממצרים היה רל"ב שנה, מנין ד' מילואי שם הויה הנשפעים ליוסף סוד הברית, והבן). ראה את שלום אחיך, (מוכרח אתה מקודם לכולם לראות ולתקן את מדת השלום, דרגא דברית שלום של כל אחיך, במה שאתה תגדור עצמך מן ערות הארץ תעשה הכנה לבירור, ואחריך כל אדם יטו, וגם) את שלום הצאן (אשר עדיין הם מגולגלין בצאן, ויזכו אחר כך במצרים לעלות למדריגות מדבר, גם יהיו במדריגות השלום שיהיו גדורים מן הערוה), והשיבני דבר ר"ל שישיבהו לסימן אותו הדבר שמצוהו, ור"ל בעת שיתגלה לאחיו במצרים ויגיע העת שירד יעקב עם בניו למצרים, ישלח לו סימן אותו הדיבור בעצמו שמצוהו שילך לראות את שלום אחיו, דהיינו שישמור בריתו לשם ויהיה במדריגת השלום לאחיו. והנה תראה בפרשת ויגש (בראשית מה ט) שאמר לאחיו עלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלקים לאדון לכל מצרים. דלפי פשוטו קשה מאוד למה צוה להם שיאמרו כן בשמו, ולא צוה להם כפשוטו עלו אל אבי ואמרתם אליו כי שמני וכו'. ולפי מ"ש יומתק הדבר מדבש ונופת צופים, דהנה בעת שאמר יעקב הלשון הזה היה מתנבא ואינו יודע מה מתנבא, ואחר כך בבוא הענין הנרצה הבין יוסף שרוח ה' דיבר באביו אז, והבין שמה שצוהו והשיבני דבר, הוא שישלח לו לסימן הענין הנרצה, בכדי שיהיה לבו בטוח בירידתו למצרים שלא ישתקעו בניו ח"ו שם בערות הארץ, על כן קיים הדבר וצוה לאחיו לאמר כה אמר בנך יוסף, שהיה כעת מקיים דיבורך מה שצוית אותו והשבני דבר, והוא הסימן שמני אלקים לאדון לכל מצרים, וממילא תבין שהנני רואה את שלום אחי ואת שלום הצאן, כי לא נשתעבדתי לכח ערות הארץ, ואדרבה נתגברתי עליו, על כן זכיתי לממשלה ולאדנות עליהם, כי לולא נתפתיתי לערות הארץ ח"ו, לא הייתי זוכה לממשלה והבן, ובזה הבין תיכף יעקב למפרע מה שרוח י"י דבר בו מאז. ובזה תבין מ"ש אחר כך (בראשית מה כז) וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם. דלכאורה הוא יתור דברים, דהיה לו לומר בקיצור וידברו את אשר דבר אליהם יוסף, מהו "כל "דברי "יוסף. אך הוא לרבות שאמרו הדברים ככתבו, היינו "כה "אמר "יוסף, ואז הבין יעקב הענין הנרצה. וזהו "ותחי "רוח "יעקב "אביהם, שרוח ה' אשר דיבר בו מאז לא היה במדריגת חי, כי לא נתוודע עניינו לו, וכאשר התבונן הדבר אז ותחי רוח יעקב, שידע הדברים על בוריים כי דבריו חיים וקיימים. ובזה תבין כי מתחילה במאמר הא' לא אמר לו יעקב רק סתם לכה ואשלחך אליהם (בראשית לז יג), ולמה לא סיים המאמר כולו לומר וראה את שלום וכו' והשבני דבר, כיון שאצלו בסמוך היה כמ"ש לעיל. אך הוא כי מתחילה נאמר ויאמר ישראל אל יוסף, שזה מאמר ישראל בלבד ולא הוצרכה השכינה לדבר עמו מתוך גרונו, כי היה יכול הדבר להתקיים, אך בסיום המאמר לא הניחו הש"י לומר בעצמו, כי לא היה באפשרי להתקיים, ונאמר מאמר בפני עצמו ונכתב אצלו ויאמר לו סתם, ולא נכתב יעקב או ישראל, כי השכינה דיברה מתוך גרונו הלשון הנרצה להתקיים לאחר זמן, והבן מאד ומאד כי הדברים עמוקים ומתוקים מדבש. והנה תראה עוד איך דיבורו של יעקב הוכרח להתקיים והתורה משמיענו זה בלשונה, כי הנה תראה בדיבורו של יעקב שאמר לו הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם. דלכאורה הלא אחיך רועים בשכם מיותר, דיורה כאילו הוא הודעה מחדש היכן הם רועים, דכפי הנראה היה הדבר ידוע לכל בני הבית, כי נאמר מקודם (בראשית לז יב) וילכו אחיו לרעות צאן אביהם בשכם, דהיינו שהודיעו הדבר לבני הבית שילכו לשכם, ובודאי גם יוסף ידע, ואם כן לא הוצרך יעקב לומר לו רק בקיצור לכה ואשלחך אל אחיך, או אפילו לא ידע, היה לו לומר לכה ואשלחך לאחיך לשכם. אך הוא שדיבורו של יעקב הוכרח להתקיים, ושם הש"י דברים שאפשר להתקיים, כי גלוי וידוע לפני ית' שהם ילכו לדתן, ועל כן אמר יעקב דברים אמיתיים הלא כעת אחיך רועים בשכם, לכה ואשלחך אליהם יהיה במקום שיהיה, מה שאין כן אילו אמר לו שילך לשכם ששם הם רועים לא היה מתקיים הדבר, וגם כן לא היה יוסף מוכרח לילך רק עד לשכם, מה שאין כן כעת נאמר ויבא "שכמה ולא מצאם, ואז דרש מאמר אביו שמוכרח לילך באשר ימצאם, ותראה איך המסבב סיבות פעל ועשה כדי שיתקיימו גזירותיו. ובזה תבין אחר כך כל הענין שאמר (בראשית לז טו) וימצאהו איש והנה תעה בשדה, למה לנו להשמיענו שהיה תעה, וגם הלא הכל בהשגחה למה היתה כזאת שהיה תועה. וישאלהו האיש לאמר, מהו הלאמר. (בראשית לז טז) ויאמר את אחי אנכי מבקש הגידה נא וכו', היה לו לומר בקיצור הגידה לי איפה אחי רועים. (בראשית לז יז) ויאמר האיש נסעו מזה, מה צורך להודעתו שנסעו מזה, הלא בעיניו ראה שאינם בכאן, לא היה לו לומר שמעתי אומרים נלכה וכו'. אך לפי הדברים הנ"ל יובן הענין, כי הנה יוסף כשראה שאינם בשכם, דרש מאמר אביו שילך באשר ימצאם, אך דהוקשה לו מה שאמר הלא אחיך רועים בשכם, והנה אינם רועים בכאן, על כן שפט באפשר הם רועים בשדות ובגבולים השייכים לשכם, ויקויים בזה מאמר אביו. ובזה יוצדק אומרו "ויבא "שכמה ולא אמר לשכם, להורות שבא בתוך העיר, וכשראה שאינם הלך בגבולים ובשדות, וכשלא מצאם בשדה גם כן היה תעה, ר"ל נבוך בחקירתו בעת היותו בשדה, לומר הנה סוף המאמר יורה לילך באשר ימצאם, והתחלת המאמר יורה שהם רועים בשכם, ואפשר היה לתרץ שהם בגבולי שכם, וכהיום שאינם גם בגבולים ובשדה, אז היה תעה ונבוך בחקירתו מאמרי אביו שבודאי הם אמתיים. וזהו וימצאהו איש והנה תעה בשדה, ר"ל שהיה תועה ומחשב בעת היותו בשדה, וישאלהו האיש "לאמר "מה "תבקש, ר"ל מה תבקש עוד לאמירת אביך, הלא כבר קיימת המאמר שבאת לשכם, ויאמר את אחי אנכי מבקש, כי על כל פנים סיים המאמר כפשוטו לכה ואשלחך אליהם דייקא ולא אמר לשכם, על כרחך בשיעור המאמר יהיה איך שיהיה, והנה אף על פי כן התחיל מאמרו שרועים בשכם ואינם, על כן הגידה נא לי איפה הם רועים, שאפשר יש עוד גבול השייך לשכם ושם הם רועים. ויאמר האיש אל תקשה לך, כי בעת שאמר לך אביך מאמרו היו עדיין בשכם ואמת אמר, רק כעת נסעו מזה, וכיון ששמע כזאת הוצרך לקיים סוף המאמר לילך באשר ימצאם. וזהו וילך יוסף אחר "אחיו, שתיבות אחר אחיו מיותרין, אך הוא להורות שהוצרך לקיים המאמר לילך אחר אחיו, והבן. ובאלו הדברים יתיישב מה שתמהו העולם איך יוסף לא הודיעו לאביו עניינו כל ימי היותו בבית פוטיפר מושל ושליט בביתו, ובודאי היה פודהו מיד פוטיפר בכסף מלא, ובפרט באותן הט' שנים שהיה מלך במצרים קודם ביאת אביו למה לא הודיעו, (והנה הגם שלפי האמת אין זה קושיא, כי הוא גם כן ידע ברוח הקודש מהחרם שהחרימו (תנחומא וישב סי' ב'), ולא הותר לו להתוודע עד שהתירו אחיו את החרם, על כן לא עמד איש אתו בהתוודע (בראשית מה א) רק הם, כדי שלא יעבור על החרם, אבל לפי פשוטו טעמא בעי). ועל פי הדברים הנ"ל היה במוכרח לקיים ציווי אביו שאמר ברוח הקודש והשבני דבר, שישיבוהו לסימן דבר שיראה ממנו שבודאי דרש שלום אחיו ושלום הצאן, והוא הדבר אשר שלח לסימן שמני אלקים לאדון לכל מצרים, שמשל על ערות הארץ בכח מדתו ששמר בריתו, ועל כן התיש כח ערות הארץ במה שמל ערותם ונעשה אדון להם, וזהו היה בשנה השנית לשני הרעב, ועל כן לא היה לו באפשר להתוודע מקודם, והבן: