Chasidut sur Le Deutéronome 14:26

לכו נא הגברים ועבוד את ה' כי אותה אתם מבקשים (שמות י יא). נתגלה לי בחלום פירוש על זה, כי דרך המלך לדבר בלשון חכמה וברמז, והענין כי באמת האנשים נבראו רק להדמות לעליונים, כמו שנאמר (בראשית א כו) בצלמנו כדמותינו, והוא על ידי עבודת השי"ת, מה שאין כן הנשים עיקר בריאתן רק לצורך האנשים להיות להם לעיזר, כמו שנאמר (בראשית ב יח) אעשה לו עזר וגו', לכך לא נצטוו כל כך במצות רק בלא תעשין שלא תתקלקל, ובמצות חלה נדה הדלקה על דרך העזר, וכן אמרו רז"ל (ברכות י"ז ע"א) הני נשי במאי זכיין, ומפרש באמתוני וכו', והוא הכל על דרך העזר כי הוא תכלית בריאתן ושלמותן. וזה אומרו לכו נא הגברים ועבדו את ה', אבל לא הנשים, כי אותה ר"ל האשה אתם מבקשים, ר"ל רק אתם צריכים להם ולזה נבראו, אבל לא לעבוד להשי"ת ולאו בת עבודה היא כי לא נבראת לכך. אבל משה הקדים לו כי חג ה' לנו וראוי לשמוח באשתו, כן הוא מדרך השכל וכן גם כן מצד התורה ושמחת אתה וביתך (דברים יד כו), וכן קיימא לן דאף דאשה פטורה מן הראיה, מכל מקום מחוייבת לעלות לרגל כדי לשמוח עם בעלה, כמבואר בחגיגה (דף וא"ו ע"א) אימיה דמחייבא בשמחה אייתיתיה, ועיין שם פירוש רש"י (ד"ה מחייבא) והבן.

ומעתה ניישב גם קושיא ה', דהא מבואר במסכת ברכות (דף ל"ה ע"ב) דמשני מעיקרא דאכל ליה על ידי פת, ולסוף משני דשתי' ליה על ידי אנגרין, אם כן לפי זה דאנגרין הוי שתיה, אם כן אינו מובן קושית הגמרא כאן, ועל כרחך צריך לומר דעל כל פנים אף על פי כן מקרי מאכל, כמו שפירש רש"י שם ברכות (ד"ה ע"י אניגרון) ובשבועות שם כ"ד עיין שם, רק דלא הוי מאכל גמור כמו פת, דלגבי פת מקרי שתיה. אם כן קשה דיותר הוה ליה להקשות דלמא דקאכול על ידי פת, וכדאמרינן בנזיר ששרה פתו ביין, אלא ודאי צריך לומר דכיון דהוי פת עיקר, זו מקרי האכילה על שם היין, אם כן קשה לפי זה לא הקשה באנגרין ולא כלום, דהא אמר שם ברכות (דף ל"ה) גם באנגרין כן, אם כן הוי אנגרין עיקר. וצריך לומר דמכל מקום מיירי הכתוב בנותן יין הרבה, דלא הוי אנגרין עיקר כמו דמסיק שם בברכות גבי שמן, עיין שם. ואם כן כיון דאתינא להכי, לא יוכל רש"י לפרש כנ"ל כמ"ש, דהא מסקינין דביין יותר מרביעית, לית לן בתערובות מים כלל ולא מידי, ואם כן כיון דבלא זה מוקי בנותן יין הרבה, בודאי דיש לומר דאיירי ביותר מרביעית, ולכך צריך רש"י לחדש פירושו כנ"ל, אבל באמת הכל מיירי אליבא דריש לקיש אבל לא לר"י. ומעתה ניישב גם השאר קושיות, דודאי מסברא דשבועות לא ידעינן רק דלשון בני אדם היא כך, ואם כן לא ידעינן רק לענין שבועה ונדר, ועיקר מילתא ודאי איתמר לדברים אחרים, רק ממילא הוי סעד גם לשבועות, ולכך הביאו הש"ס שם, ואם כן מיושב גם קושיא הח'. וגם אין לומר דרק מסברה נפיק כמ"ש התוספת כאן לרבי יהודה, דאם כן לא ידעינן רק לשבועה, רק דקושית התוספת לרבי יהודה מעיקרא ליתא לפי מ"ש, דהא יש להבין הא דהקשו התוספת בפשיטות לרבי יהודה, נימא דרבי יהודה סובר דשתיה לא הוי מכלל אכילה, רק דאנן לא קיימא לן כוותיה רק כרבי אליעזר בכריתות שם, רק דדעת לנבון נקל דעיקר קושיא היה ראוי להתיר אחת מהעינוי של יום הכיפורים ואין חולק בהם, ואם כן לפי מ"ש לא קשה מידי, דעל כרחך מוכרח דאנן לא חשבינן ליה, כיון דלדידן מוכח מקרא (דברים יד כו) דונתת הכסף דשתיה בכלל אכילה, אם כן לא הוי אלא חמשה עינוין והבן. ואם כן מיושב גם קושיא הז'. אבל אין לתרץ כמו שתירצו התוספת בשבועות דף כ"ג ע"א בד"ה גמר שכר, דרבי יהודה יליף מוכל דם לא תאכלו (ויקרא ג יז), דהא רבי יהודה לשיטתו ודאי לא סבר האי הכרח כלל, דהא לכאורה אין מקום להאי הכרח כלל, דקיימא לן בדם אברים שפירשו ממקום למקום ונבלע בבשר, דעובר כמבואר ביו"ד סימן ס"ז סעיף א', אם כן מקרי שפיר אכילה, אך מכל מקום הכריח התוספות שפיר, דהא בכרת דדם נמי כתיב אכילה, אף דקיימא לן דאין איסור כרת רק בדם הנפש, ואין לומר דגם בדם הנפש יש לומר כן, כגון בשחט ולא יצא מהן דם כלל דכשרה הבהמה כמבואר במשנה חולין (דף ל"ג.), וי"ל דחייב באוכל מבשרה עם דם הנפש הנבלע בה. זה אינו, דהא מבואר בכריתות (דף כ"ב.) דאינו חייב רק בדם הנפש היוצא, כן משמע שם משום דכמותו ראוי לזריקה וכו', ואם כן לפי זה דרבי יהודה פליג ומחייב גם בדם התמצית אף שאין כמותו נזרק, אם כן אזדי לה הוכחה זו דמשכחת שפיר כהנ"ל שכתבתי. ומעתה ניישב גם קושיא ט"י, דעיין ברמב"ם פ"א מביאת מקדש הלכה ב', ובכסף משנה שם ובזבחי שלמים סימן מ', ושם ברמב"ם הלכה ט"ו, ובמרכבת המשנה שם בשני מקומות הנ"ל. והנה מה נעמו דברי הזבחי שלמים שהסכים על ידו, אבל קשה אם כן למה מוקי בכריתות (דף י"ג) שם להברייתא דדבילה קעילית כרבי יהודה, הא לא נזכר בה רק לוקה, והבן כי הוא קושיא עצומה מאד. אבל נ"ל דלא קשה מידי, כי מהמבואר שם בכסף משנה ובמרכבת המשנה אין ראוי ללקות שם משום שתויי יין רק על הכניסה, רק באם שימש, וכן מבואר בכריתות שם בתוספת ד"ה ונכנס למקדש, דכן מפורש בתוספת רק משום שוטה דהוי רק לתא בעלמא דבעל מום, ראוי ללקות על הכניסה בלבד כמבואר שם במרכבת המשנה. והנה מבואר ביו"ד סימן א' סעיף ח', דשכור לא הוי כשוטה, רק באם הגיע לשכרותו של לוט. ואם כן לפי זה אתי שפיר הכל, דהברייתא דמייתי בכריתות דקתני ששימש, דמשמע דעל הכניסה לבד לא מחייב, אם כן על כרחך לא איירי בהגיע לשכרותו של לוט, דאם כן היה מחייב על הכניסה לבד, ואף על פי כן מחייב בשימש אף בשאר משקין ובדבילה קעילית, אם כן מוקים שפיר כרבי יהודה. אבל כאן מייתי ברייתא אחרת דלא קתני ושימש, ושפיר מתרץ על הברייתא אלא יליף וכו', דאתיא אליבא דהלכתא איירי בהגיע לשכרתו של לוט, וחייב משום לתא דשוטה, ולכך חייב על הכניסה בלבד, והבן כי נכון הוא מאד בס"ד ומיושב קושיות ט"י. והנה בבכורות דף מ"ה ע"ב שם בגמרא דלא (פי') (כרבי יהודה), דתניא אכל דבילה קעילית, לכאורה הך דתניא סותר כל מה שכתבתי, והבן. אך כדמעיינת היטב, אדרבה משם ראיה לדברי, דקשה בגוף הגמרא עצמה דסותר תוך כדי דיבור, כיון דאמר להחולקים על רבי יהודה הוי שכור מום על כל פנים, אם כן ממילא דחייב מלקות כמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות ביאת מקדש הלכה א', ואם כן מהך ברייתא דדבילה קעילית דתני רק חייב, ודאי דלא מוכח כלל לאפוקי ממתניתין. ב', דקשה אף אי נימא דהך ברייתא אתיא כרבי יהודה, מכל מקום הוי ליה לאתויי הא דרבי יהודה גופא, ואין זו סוגית הש"ס בשום מקום היכא שרוצה להביא דעת תנא אחד שסובר כן, יביא רק ברייתא דאתני' כוותיה, ולא נזכר בו שם התנא, ושביק דברי התנא גופא. אלא ודאי כמ"ש, והפירוש בגמרא דבכורות דף הנ"ל, דהא סברת חוץ הוא דליכא שום חיוב בשאר משכרין, רק לרבי יהודה דמרבה מושכר, אבל להחולקים עליו לא. וכאן חידש הש"ס דמתניתין בשאר משקין משכרין ודלא כרבי יהודה, רק דגם לרבנן דרבי יהודה לוקה מטעם בעל מום, ועל זה מייתי ראיה דתניא אכל דבילה קעילית וכו', והכא על כרחך לא שתיית יין קאמר וכרבי יהודה, דאם כן לא מחייב על הכניסה לבד, והוה ליה למתני ושימש, או דמטעם בעל מום הוא, ולכך חייב על הכניסה לבד, ואם כן אף רבנן מודים בזה, ואם כן אתי המתניתין דלא כרבי יהודה, והבן כי נכון הוא בס"ד.