Chasidut sur L’Exode 28:49

עוד יש לפרש ואתה תצוה וגו' (שמות כז כ). בהקדים לפרש הפסוק (תהלים קפיטל ל"א פסוק כ') מה רב טובך וגו' (תהלים לא כא) תסתירם בסתר פניך וגו'. ונראה לפרש על פי מ"ש בשבילי אמונה (נתיב תשיעי), בענין הגן עדן במה שעמד חנוך על ענינו, והנה הפנימי שבכולן הוא לצדיקים גמורים יראים האמיתים. והנה אותן הלומדים ומקיימין שלא לשמה, יושבין ברחוק כמה מחיצות וכיתות, ושכרן במה שאף על פי כן למדו תורה וקיימו מצות אין הקב"ה מקפח, הוא במה שנהנין מרחוק על ידי מחיצות מזיו וזוהר הצדיקים האמיתים, אבל של עצמן אין להם, עיין שם. ונראה דזה הוא ההפרש בין חלק לעולם הבא (סנהדרין צ' ע"א), ובין בן עולם הבא (ברכות ד' ע"ב), והבן. והנה מהמבואר כי של אלו אינו טמון וצפון, כי הם מבחוץ, אבל של האמיתים הוא צפון וטמון, והבן. והנה הצדיקים הגמורים הם הנהנים מטובו ית' לבד, מה שאין כן אלו הן הנהנים מטובת הצדיקים, והנה משכרן של אלו יובן כמה הוא עצם השכר הצפון. והנה הצדיקים הם החוסים בצילו, וזה שאמרו מה רב טובך דייקא, דהיינו טובה אשר צפנת ליראך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, דהיינו שאינו אמת רק נגד בני אדם, והבן. והנה נקט החוסים, לפי שהבוטח האמיתי לא יעבוד עבודת החונף כמבואר בחובת הלבבות, ושער יחוד המעשה תולה בשער הבטחון, ועל פי זה תבין מה שאנחנו אומרים בתפלת שמונה עשרה ושים חלקנו עמהם דייקא, לעולם היינו להנצחי והבן, ולא נבוש היינו לישב חוץ כמ"ש שם והם מתבוששים, כי בך בטחנו, והבן. והנה ידוע דהצדיק נקרא איש, והנה הצדיק הוא הדבק בה' כמבואר שם, ומפרש מה הוא השכר של אלו, היינו תסתירם בסתר פניך היינו השראת שכינה, כי יאר ה' פניו (במדבר ו כה), פירש התרגום יזהר ה' שכינתיה לוותך, אשר הוא מרוכסי איש, היינו הדבקות של הצדיק כמ"ש המפרשים שהוא מגיזרת וירכסו את החשן (שמות כח כח). ומזה יובן מה רב טובך וגו'. ואמר לפעמים תצפנם היינו לאינם ראוים, בסוכה היינו במדור הצדיקים, כי הוא סוכה והוא החופה שכתב שם שעושין לצדיקים, כי סוכך וחופף הכל אחד והבן, מריב לשונות כי החיים והמות ביד הלשון (משלי יח כא), וכמ"ש במסכת אבות (פ"ה מ"כ) על המאמר בושת פנים לגן עדן בארוכה, והבן זה כי נכון הוא מאד. ועל פי זה יש להמשיך עוד על פי מ"ש (בפרשת בראשית (א ג) ד"ה ויאמר אלקים יהי אור), לפרש הפסוק (ירמיה ח' י"ד) ונבא אל ערי המבצר. וכן בפסוק (ישעיהו נ״ד:ג׳ בהפטורת תצא עיין שם) כי ימין ושמאל תפרוצו וגו', כי באותן עירות אשר סובבים בשוק בדברים בטלים, וברוב דברים לא יחדל פשע באים לידי מריבה ולשון הרע ורכילות ושקר וליצנות והלבנת פנים וכדומה, מה שאין כן בעירות היושבים בהם הוגים ומשנים אין בה מריבה, והנה הראשונה עיר פרוצה והשנית עיר מבצר.

ב וְאֵשׁ הַמַּלְאָךְ הַזֶּה נַעֲשֶׂה מִבְּחִינַת מִשְׁפָּט, שֶׁמְּכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט, שֶׁאָדָם שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ. וְזֶהוּ בְּחִינַת (ישעיהו ס״ו:ט״ז): כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט. וְהַמִּשְׁפָּט הוּא בַּלֵּב, בִּבְחִינַת (שמות כ״ח:ל׳): וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ תָּמִיד;

וּמִמֵּילָא כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עַיִן כָּזֶה, כְּשֶׁמִּסְתַּכֵּל בְּדָבָר מֵהָעוֹלָם, בְּוַדַּאי נִתְעַלִּין הַנִּיצוֹצוֹת. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות כח): וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר, צִיץ – מִלְּשׁוֹן הִסְתַּכְּלוּת, כְּשֶׁהוּא טָהוֹר כַּנַּ"ל, בֶּאֱמוּנָה וּבְחָכְמָה, אָז: וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חוֹתָם; הַיְנוּ שֶׁתִּפְתַּח עַל־יְדֵי עַיִן כָּזֶה הַנִּיצוֹצוֹת הַחֲתוּמִים בְּכָל הַדְּבָרִים, וְתַעֲלֶה אוֹתָם קֹדֶשׁ לַה'.

וקדושי התנאים והאמוראים בתלמוד שאמרה הגמרא עליהם אע״פ שבטלה הנבואה מהנביאים, מהחכמים לא בטלה, ולבעלי הקבלה בקבלה שאמר רש״י כנ״ל מן ראיתו והשגת קדשו, להם נתגלה מראות ההתגלויות בתוך השגת חכמתם, בנפש המחשבה היינו המשגת שלמעלה מנפש המציירת, לא למטה בנפש המציירת כבנביאים, רק בהשגת חכמת קדשם, ולא בדברי עולם המתדמין רק בשכל התורה והשגותי׳ בגמרא ובקבלה בספירות, הן קשה לנו להבין איך זאת השגת השכל והתגלות הנבואה עולות בקנה אחד, אבל גם התגלות נבואה בדמיון הנביאים בחי׳ ״וביד הנביאים אדמה, קשה לנו להבין, רק שכבר הרגלנו בזה מנעורנו שלהנביאים התגלו התגלויות במראה בדמיון נבואי, משא״כ כששומעין שלקדושי התנאים ובעלי קבלה נתגלה מראותם במרכבת השכל מתפלאים לשאל מה ענין שכל להתגלות, אבל מה פליאתנו, הלא כל ענין שכל והתגלות שלהם, דבר שלמעלה מהשגת האיש הוא, וכמו שאין משיגים את מראות הנביאים בדמיון כן גם ההתגלות שבהשגה המפורשת בדברי קדשם א״א להשיג בשכלנו, אולם איזה קוצה של קוצה וכו׳ של השערה אשר גם לכל איש בן תורה עובר, נביא בזה, אף שאין זה לא מיני׳ ולא מקצתי׳ של התגלות קדושינו שבהשגה, יש אשר האיש מעיין בתורה בענין עמוק ומסתפק אם כך הפירוש או כך הכוונה ויש לו ראיות לצד זה שא״א להכחישם וגם לצד השני יש לו ראיות ואז יושב ודומם כשעתא חדא ואומר כך היא הכוונה, לבי אומר לי כך, ומה היא אמירת הלב הזאת, התנוצצות נפשו והסתכלותה בתורה למעלה מן הראיות וההוכחות, שמתגלה בשכלו, עוד זאת, איתא בספ״ק [כמדומני שבמאור עינים] שיש שהאיש לומד ובאה בקרבו הרגשה שכאן בפסוק הזה או בגמרא בענין הזה יש לו לחדש דבר, ובשכלו אינו יודע עוד מאומה מה לחדש, רק אחר שהרגיש מקודם, מעיין, ואז גם בשכלו בא לו החידוש, הרגשה הקודמת ניצוץ רוה״ק הוא, זאת אומרת שניצוץ רוה״ק נתגלה גם לשכל ואילולי חשב אח״כ בשכלו לא נתגלה רוה״ק ונתגלה ע״י שכלו,

במדרש (שמו"ר ל"ז ד') כשאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך (שמות כח א), הרע למשה, אמר לו הקב"ה תורה שלי היתה ונתתיה לך, ונתקררה דעתו של משה, ונ"ל דאיתא משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע (אבות פ"א מ"א). ופירשו דמשה קבל התורה בכחו, שלא היה שום אדם בעולם שיהיה ראוי לקבל התורה רק משה לבדו, והוא מסרה בכחו ליהושע. והענין הוא כמו שפירשו על אמרם (שבת פ"ח ע"א) בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תלתאה על יד תליתאי, כי אורייתא וקב"ה כולא חד (זוהר ח"ג ע"ג ע"א), הוא רצונו ורצונו הוא, והוא שכל ומשכיל ומושכל אחד, וכן היה משה בהשאלה ממש עצם התורה, על כן נקרא איש האלקים (דברי הימים א' כג יד), ואיתא במסכת זבחים (דף ק"א (ע"ב) ושם (זבחים) דף (כ"ב) [ק"ב] ע"א) משה כהן גדול היה, רק בניו יקראו על שבט הלוי, עיין שם. ולפי זה מה שנתקרב אהרן, הוא שיהיה הכהונה לו ולזרעו. והנה איתא בספר עיר בנימין בשם חכם אחד, דלכך לא נתייחסו בניו של משה אחריו, משום שהיה איש האלקים ואין כבוד כלפי מעלה להתייחס בניו הגשמיים אחריו, ואמר שזה הוא הפירוש של הפסוק בדברי הימים ומשה איש האלקים, לכך ובניו יקראו על שבט הלוי, עד כאן דבריו. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל כשאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, והיינו שיהיה הכהונה לו ולזרעו ולא לזרעו של משה, דהא משה בעצמו היה כהן כמו אהרן, הרע למשה, אמר לו הקב"ה תורה שלי היתה ונתתיה לך ולא לאחר, והיינו משום שאתה איש האלקים, ואם כן משום הא גופא אין זרעך מתייחסים אחריך ונתקררה דעתו, והוא פירוש נכון בס"ד.

עִגּוּלָא – בְּחִינַת כִּסֵּא כָבוֹד הַנַּ"ל, בְּחִינַת: וְרֹאשׁ עָגֹל לַכִּסֵּא; וְרִבּוּעָא דָּא מִשְׁפָּט, בִּבְחִינַת (שמות כ״ח:ט״ז): רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל, הַנֶּאֱמָר בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט.

ג. פָּרָשַׁת חֹשֶׁן – תִּקּוּן לְדִינִים.

ג. פָּרָשַׁת חֹשֶׁן – תִּקּוּן לְדִינִים.

וזה שנאמר וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כו' על כל הגוים אשר עשה, אם תאמר למה ברא אותם, לזה אמר שברא את הגוים לשם ולתפארת ולתהלה שיוכל להתפאר בישראל. והנה התפארות הוא לבוש שהשם יתברך ברוך הוא מתלבש בתפארת ונתכנה התפארת בשם לבוש כמו שנאמר (שמות כח, ב) ועשית בגדי קודש לשם ולתפארת. וזהו יכבוש עונותינו (מיכה ז, יט) רוצה לומר, מלשון כבשים ללבושיך, דהיינו תפארת, פירוש שמתפאר עם עונות לאמר איש עון כזה יעבוד אותי נמצא מתפאר הקדוש ברוך הוא עם העונות. וזהו יכבוש עונותינו, שהתפארת מכונה בשם לבוש שהקדוש ברוך הוא מתלבש בתפארת ההוא. וזהו מעביר ראשון ראשון, פירוש של חוטא הזה הקדוש ברוך הוא מעביר ראשון ראשון העונות. והטעם דכך הוא המדה, פירוש לבוש, דהיינו התפארות שמתפאר הקדוש ברוך הוא עם עונותינו, רוצה לומר וכן הוא המדת תפארת שהקדוש ברוך הוא מתפאר עם עונותינו ולכן מעביר ראשון ראשון אמן:

ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח וגו' (ויקרא ט ז). בתורת כהנים זה שאמר הכתוב (תהלים צט ו) משה ואהרן בכהניו וגו'. בהקדים לבאר הא דפירש רש"י (ד"ה קרב) שהיה אהרן בוש, ואמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, עד כאן. ויש לדקדק דלמה באמת היה אהרן בוש. ועוד דודאי כיון דהיה בוש, היה טעם גדול בדבר, ואם כן במאי דחה אותו משה. והנ"ל על פי החן טוב פרשת תצוה על המדרש (שמו"ר ל"ז ד') כשאמר לו הש"י למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך (שמות כח א), הרע למשה, אמר לו הקב"ה תורה שלי היתה ונתתיה לך. ותורף הדברים שהרע למשה, כי דעתו היה כי לו נאה להיות כהן גדול, יען כי קדוש הוא לאלקיו ופרוש מאשה וכמלאך משרת. והשיב לו הקב"ה שמאותו טעם שנתתי התורה לישראל ולא למלאכים, מכח טענת כלום יצר הרע יש בכם וכו' (שבת פ"ח ע"ב), מאותו טעם נבחר אהרן לכהן לה' ולא משה, כי משה היה בחינת מלאך משולל מגשם, ויותר כבוד שמים מתרבה על ידי שעובד מי שהוא בעל גשם, עד כאן דבריו ודפח"ח. והנה איתא במדרש (סדר זה, ויק"ר פי"א ו') אמר ר' חלבו כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה, כסבור ששלו הוא, ביום השביעי אמר לו הקב"ה לא שלך היא אלא של אהרן אחיך, הדה"ד (ויקרא ט א) ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו וגו', עד כאן. והנה דעת לנבון נקל אם דעתו של משה היה שיותר טוב ונאה לעבודה בשלילות הגשם, עד שהודיע לו השי"ת כי לא כמחשבותיו מחשבתו יתברך, אם כן יתכן לומר דגם דעת אהרן היה כמו דעת משה. והנה לפי זה כיון שהיה משה עובד כל שבעת הימים, היה אהרן בוש לגשת אחריו, בהעריך עצמו מלובש בגשם לנגד משה משולל הגשם ופרוש. ואמר לו משה למה אתה בוש, ר"ל בשביל זה עצמו שאתה בוש, לכך נבחרת כדברי החן הטוב, וכשם שהשי"ת הודיע למשה, ככה הודיע משה לאהרן כנ"ל. ועיין בפרשת תצוה מה שפירשתי אני המדרש הנ"ל, כי משה בעצמו כהן היה, רק דפסקה כהונה מזרעו, וזה שהרע למשה מדוע פסקה כהונה מזרעו, אמר לו השי"ת תורה וכו' ונתתיה לך ולא על ידי אחר מפני שאתה איש האלקים, לכך מהאי טעמא אין בניך מתייחסים אחריך דאינו כבוד כלפי מעלה, כדכתיב (דברי הימים א' כג יד) משה איש האלקים, לכך בניו יקראו על שבט הלוי, עיין שם. והנה פירושי ופירוש החן טוב בקנה אחד עולה, דהיינו לפי שלא היה במשה שום אנושיית, ראוי היה לקבל התורה ולא נתייחסו בניו אחריו, וממילא לכך נבחר אהרן לכהונה הוא ובניו, כי הוא היה בו אנושיית ויכולו בניו להתייחס אחריו, ועל פי פירושו אתיין גם כן דברי רש"י הנ"ל שפיר, והבן. והנה שם בזבחים (דף ק"א ע"א) הוכיח דמשה כהן היה, דכתיב ומשה איש האלקים וגו', ואומר משה ואהרן בכהניו, ומקשה מאי ואומר, ומשני אי מהתם הוה אמינא האי לדורות וכו', עיין שם. נמצא עיקר הוכחה דמשה כהן היה מפסוק משה ואהרן בכהניו, ועל פי זה מבואר התורת כהנים ויאמר משה וגו', דהיינו הא דאמרן דאהרן היה בוש מפני שיש בו אנושית, ואמר לו משה לכך נבחרת, דאני שאין בי אנושית לא יוכלו בני להתייחס אחרי. ועל זה אמר זה שאמר הכתוב משה ואהרן וגו', שמע מינה דמשה כהן היה, אם כן אמאי נפסק מזרעו, אלא ודאי שמע מינה כטעם הנ"ל, כנ"ל נכון בס"ד.

ולא יזח החשן מעל האפוד (שמות כח כו). הנה הרמב"ם בספר המצות בלא תעשין (מצות לא תעשה פ"ז) כתב וז"ל: הזהרנו מהסיר החושן מעל האפוד, אבל יהיה החושן דבק בו. ובסוף מכות (כ"ג ע"א) אמרו עם זכרון מחוייבי מלקות, והא איכא מזיח החושן, הנה כבר נתבאר שהמזיח לוקה, עכ"ל. והנה קשה לי למה לו להוכיח ממסכת מכות משקליא וטריא מהא דמקשה והא איכא מזיח עיין שם דף (כ"ג) [כ"ב] ע"א, והלא הדין מפורש במסכתא יומא (דף (ע"ז) [ע"ב] ע"א). ונ"ל משום דשם ביומא איתא מתקיף לה ר' אחא בר יעקב וכו', והוה אמינא דלית הלכתא כרבי אלעזר, רק כר' אחא בר יעקב דאתקף עליה, ואף על גב דמשני מי כתיב שלא יזח, הוה אמינא אנן אשינוי ניקום ונסמוך, דמכל מקום פשוטו של מקרא הוא לנתינת טעם כמו שפירש רש"י בנימוקי החומש פרשה זו אצל ולא יקרע הנאמר במעיל (שמות כח לב, ד"ה לא), וכן מבואר גם כן בדברי הרמב"ם בפ"ט מהלכות כלי המקדש הלכה יו"ד, שהוא נתינת טעם גם כן, ועיין בשורש החמישי של רבינו הרמב"ם בספר המצות, ועיין מ"ש הרמב"ן ז"ל שם באות ד', ומהר"י דיליאן ז"ל שם, לכך מביא מהא דמסכתא מכות דמהא דמקשה סתמא דגמרא כן, שמע מינה דהלכה כותיה דרבי אלעזר, וכן למד מפי השמועה, עכ"ל.

ולא יזח החשן מעל האפוד (שמות כח כו). הנה הרמב"ם בספר המצות בלא תעשין (מצות לא תעשה פ"ז) כתב וז"ל: הזהרנו מהסיר החושן מעל האפוד, אבל יהיה החושן דבק בו. ובסוף מכות (כ"ג ע"א) אמרו עם זכרון מחוייבי מלקות, והא איכא מזיח החושן, הנה כבר נתבאר שהמזיח לוקה, עכ"ל. והנה קשה לי למה לו להוכיח ממסכת מכות משקליא וטריא מהא דמקשה והא איכא מזיח עיין שם דף (כ"ג) [כ"ב] ע"א, והלא הדין מפורש במסכתא יומא (דף (ע"ז) [ע"ב] ע"א). ונ"ל משום דשם ביומא איתא מתקיף לה ר' אחא בר יעקב וכו', והוה אמינא דלית הלכתא כרבי אלעזר, רק כר' אחא בר יעקב דאתקף עליה, ואף על גב דמשני מי כתיב שלא יזח, הוה אמינא אנן אשינוי ניקום ונסמוך, דמכל מקום פשוטו של מקרא הוא לנתינת טעם כמו שפירש רש"י בנימוקי החומש פרשה זו אצל ולא יקרע הנאמר במעיל (שמות כח לב, ד"ה לא), וכן מבואר גם כן בדברי הרמב"ם בפ"ט מהלכות כלי המקדש הלכה יו"ד, שהוא נתינת טעם גם כן, ועיין בשורש החמישי של רבינו הרמב"ם בספר המצות, ועיין מ"ש הרמב"ן ז"ל שם באות ד', ומהר"י דיליאן ז"ל שם, לכך מביא מהא דמסכתא מכות דמהא דמקשה סתמא דגמרא כן, שמע מינה דהלכה כותיה דרבי אלעזר, וכן למד מפי השמועה, עכ"ל.

וילך ויפגשהו בהר האלקים וישק לו. במדרש (בראשית רבה פרשה ח',ה') חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, חסד זה אהרן ואמת זה משה, צדק זה משה ושלום זה אהרן. והנה איתא במדרש (תנחומא שמות כ״ח:א׳) בבריאת העולם שאל הקב"ה לחסד ואמר יברא שהעולם מלא חסדים, אמת אומר לא יברא שהעולם מלא שקרים, צדק אומר יברא שהעולם מלא צדקות, שלום אומר אל יברא שהעולם מלא קטטות. מה עשה הקב"ה השליך אמת ארצה וברא את העולם וכו'. והקושיא מפורסמת מה עשה עם שלום, הלא לא מצינו שהשליך גם את שלום ארצה, וגם כי משה היה אמת וצדק איך מצד אחד אומר יברא ומצד השני אמר אל יברא. והענין בזה, אמת אומר אל יברא וגם משה שהיה מדתו אמת מאוד הרעים בנפשו מדוע דרך רשעים צלחה, ואיך יוכל פרעה לעבוד עם ישראל וישראל יהיו נכנעים מפניו הלא הוא בשקר כי באמת פרעה הוא רשע גמור, וזאת הרעים בלב משה. ואהרן אחיו היה מדתו מדת חסד והוא למד תמיד דעת לסבול הכל ולקבל באהבה בלי שום טענה נגד הש"י. וזה ביאר (תנחומא שמות י׳:י״א) מי שם פה לאדם אמר ר' יוחנן מי נתן עצה לברוח מפני פרעה, היינו שאמר הקב"ה למשה מי שלח בלבך לברוח, הלא זאת היא מדות אהרן והיא נגד מדתך, כי מדתך היא אמת ולפי מדתך לא צרכת לברוח מפני פרעה הרשע, רק אני למדתי אותך אז מדת סבלנות, והנה מרע"ה אחרי שברח מפני פרעה למד דעת להיות סבלן, וזה הענין שנראה אליו הקב"ה בסנה ללמדו זאת המדה והראה לו שהוא שוכן בסנה היינו סבלן גדול כי עמו אנכי בצרה והוא סבלן נגד פרעה. וזה הענין שברך מרע"ה את יוסף (דברים ל"ג,ט"ז) ורצון שוכני סנה, כי מרע"ה היה רוצה להכניס מדות סבלנות לתוך מידתו של יוסף הצדיק, כדי שיהיה מלא רצון על ישראל שלא יהיה לו שום תרעומות על נפש מישראל, כי משבט הזה מתעורר דין על ישראל בעת שנוטים מרצון הש"י. כמו שמצינו שהנביא הזהיר את ישראל אמר להם, (עמוס ה',ו') פן יצלח כאש בית יוסף, והיינו שמדתו לא תכעוס ויהיה ברצון על ישראל, ע"כ אמר ורצון שוכני סנה, היינו שהש"י ילמוד אותך מדות סבלנות כמו שלמד אותי בסנה. וכאשר נשתוה בלב משה זאת המדה, נעשה שלום לגאול את ישראל, וזה פי' חסד ואמת נפגשו, פגישה היינו שהיו מתנגדים זה לזה, כי אהרן היה מדות חסד ואמר יברא ומשה היה מדות אמת ואמר אל יברא, והנה כאשר הוצרך משה לנוס מפרעה אז נקרא (דניאל ח',י"ב) ותשלך אמת ארצה, ואז נשתווה מדת האמת לחסד ונעשה ממדות אמת צדק היינו כאהרן ואמר ג"כ יברא, ואז כשנשתוו, אז צדק ושלום נשקו, היינו כי אז גם שלום אמר יברא, כי מה ששלום אמר תחילה אל יברא היה רוצה להיות במחלוקת נגד מדות האמת, כי מדתו הוא שלום, אבל עתה שנעשה מאמת צדק ואומר יברא אז לא היה שלום אומר אל יברא, ואז צדק ושלום נשקו אתדבקותא רוחא ברוחא.

גם יתבאר כפל אומרו ואת הקדוש והקריב וגו' ואת אשר יבחר בו יקריב וגו'. כי אמר משה בלבו אולי נדמה להם כי זה שנתתי גדולה לאהרן אחי הוא טעות בידי כי הקב"ה אמר אלי שאקריב אליו את הקדוש בישראל ולפי שכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ונגעי קרוביו על כן נדמה אלי שהוא הקדוש בישראל ועבור זה נתתי הגדולה לו. ובאמת לא כן הוא כי כולם קדושים ויכולתי לתתו לאחר. ולזה אמר להם הנה ודאי זה אמת אשר ואת הקדוש והקריב אליו, שלא יקריב הקב"ה לעסק זה כי אם הקדוש בישראל. כי כהונה גדולה הוא ושושבינא דמטרוניתא. ואולם כי לא כל הקדוש ראוי לזה כי אם ואת אשר יבחר בו יקריב אליו פירוש מי שיבחר בו ה' ביחוד בשמו, הוא שיקריב אליו ולא אחר אשר לא בחר בו ה'. כי הוא הבוחן ובודק גנזי נסתרות וכל קדושיו בידו לידע ולהודיע, ולכולם בשם יקרא. ולא יעשה זאת הקב"ה בכללות לומר כי אתה תבחר ולא אני כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב. ומפיו יקרא אלי בשם לבחור באהרן ולא באחר כמה שנאמר (שמות כ"ח, א') ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו'. ועל כן בכתוב השני לא נאמר בו רק והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש כי שם דיבר עמהם לנוכח ואמר כי זה שיחיה מכל מקריבי הקטורת הוא הקדוש כי זה נבחר ביחוד אשר ישאר בחיים והוא רב לכם בני לוי כי הוא הראש בית אבותם והכהן הגדול נקרא ראש לבית לוי. הוא ולא אחר.

ועשית בגדי קד"ש לאהרן אחיך וכו' (שמות כח ב). הנה אומרו בגדי קדש משעת עשיה. וגם אומרו לאהרן אחיך, ולא אמר ולבניו. אך ידוע דכהן גדול מורה על בחינת חכמ"ה, וחכמה נקרא קד"ש. על כן אמר בגדי קד"ש, ודוקא לאהרן אחיך כהן גדול:

ז וְהַכְנָעָתָם שֶׁל אֵלּוּ הַחַיּוֹת רָעוֹת, חַכְמֵי הַטֶּבַע, הוּא עַל־יְדֵי חָכָם גָּדוֹל שֶׁבִּקְּדֻשָּׁה, שֶׁיָּכוֹל לְקַשֵּׁר כָּל הָרְצוֹנוֹת בְּשֹׁרֶשׁ הָרָצוֹן, שֶׁשָּׁם הוּא בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת מֹשֶׁה, כַּיָּדוּעַ (זוהר פ' יתרו פח: וע' זוהר נשא קכ"ט). וְהוּא בְּחִינַת מֵצַח הָרָצוֹן, בְּחִינַת (שמות כ״ח:ל״ח): וְהָיָה עַל מִצְחוֹ לְרָצוֹן. וְצָרִיךְ לְקַשֵּׁר כָּל הָרְצוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם לְשֹׁרֶשׁ הָרָצוֹן, וְעַל־יְדֵי־זֶה הוּא מִתְגַּבֵּר וּמַכְנִיעַ וְסוֹתֵר דֵּעוֹת חַכְמֵי הַטֶּבַע, שֶׁכּוֹפְרִים בְּרָצוֹן.

ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת ואתה תדבר אל כל חכמי לב ועשו בגדי אהרן לקדשו גו'(שמות כח, ב). נראה, כי משה קדש את אהרן שיהא אהרן לבוש לקודשא בריך הוא ושכינתיה, כי נשמת הצדיקים המה כלים למדת עליונים. וזהו ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך, שיהא מנשמת אהרן בגדי קודש. ופירוש לכבוד ולתפארת, היינו קודשא בריך הוא ושכינתיה וחכמי לב יעשו מלבושים של אהרן בעצמו לכן לעיל כתיב לאהרן ובחכמי לב כתיב אהרן:

לכבוד ולתפאר"ת (שמות כח ב). ידוע (זוהר ח"ג נ"ג ע"ב) אהרן נקרא שושבינא דמטרוניתא, והתעסקות השושבין הוא לעייל המטרוניתא למלכא שיהיה ביחוד. והנה בבוא השושבין עם המלכה לפני המלך, מוכרח הוא שיהיה לבוש בגדים כאלו שיהיו לכבוד המלכה ולכבוד המלך. וז"ש הכתוב לכבו"ד הוא כבוד י"י כבוד מלכים, ולתפאר"ת היינו המשובח והמפואר י"י אלקי ישראל מלך וכו':

היוצא מדבריו שם דאם הוי הבדלה ממש, אם כן נדרש לי קיים לעולם, ואי קאי על גניזת אור, אם כן נדרש לי לשמי, עיין שם. ועל פי זה מבואר כאן אם תוכלו להפוך וכו', אם כן ממילא לא יתפרש הבדלה ממש על גבולות שחלק, רק על גניזת האור, אם כן הפסוק (שמות כח מא) וכהנו לי, גם כן לא יתפרש קיום לעולם, אם כן תוכלו לשנות. אבל כיון שאין אתם יכולים להפוך, אם כן על כרחך הוי הבדלה ממש, אם כן כך ויבדל אהרן אין אתם יכולים לשנות, דלפי זה וכהנו לי הוי פירושו קיים לעולם, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל פי זה יתבאר גם כן מה שאמר (במדבר טז ט) המעט מכם וגו', כי נ"ל לפרש הפסוק (מלכים א' ח' יג) בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים, על פי דברי העיר בנימין הנ"ל במה שפירש דלדעת מי שדרשו לי לשמי, קשה הלא כל המצות צריכין להיות נעשים לשמה, ולמה פרט הכתוב במקדש דוקא ועשו לי מקדש. ופירש על פי הגמרא (פסחים נו"ן ע"ב) רבא רמי, כתיב (תהלים קח ה) מעל שמים חסדך, וכתיב (תהלים נז יא) עד שחקים אמיתך. ומשני כאן בעושין לשמה, וכאן בעושין שלא לשמה וכו'. ופירש הגאון בח"א, שכל העושה מצוה שלא לשמה, אינו זוכה רק לרקיע שחקים שבו טוחנין מן לצדיקים (חגיגה י"ב ע"ב), והיינו עד שחקים וגו', אבל העושה לשמה זוכה למעלה משחקים. ולכך כאן במקדש ומשכן דאמרו רז"ל (במ"ר פ"ד י"ג) מקדש שלמטה מכוון כנגד מקדש שלמעלה, ומקדש שלמעלה הוא בזבול שהוא למעלה משחקים, הזהירה התורה כאן בפרטיות שיעשו לשמה, כדי שיגיע הזכות עד זבול שהוא למעלה משחקים, עכ"ל. ולדעתי אדרבה מכאן מוכח דלי, הוי פירושו קיים לעולם, דעל לשמי אין צריך קרא כלל, דבזבול אין מבוא כלל לשלא לשמו. ונ"ל דזה שאמר שלמה בנה בניתי בית זבול לך, בית זבול דוקא, אם כן הוא ודאי מכון לשבתך עולמים, דעל כרחך לי הוי קיים לעולם, דעל לשמי אין צריך קרא כיון שהוא בית זבול כנ"ל, והוא נכון בס"ד. והיינו דברי משה המעט מכם וגו' להקריב אתכם אליו דייקא, כי כל ישראל יש מבוא לעבודתם גם שלא לשמו, אבל אתכם הבדיל אליו דוקא, כי הוא לעבוד את משכן ה' כנ"ל ושם אין מבוא לשלא לשמה, ובקשתם גם כהונה וכיון שאתם מבקשים בלא ציווי, אם כן אין זה לשמה, והבן.

בְּנֶאֶמְנֵי – זֶה בְּחִינַת אַהֲרֹן, כַּמּוּבָא בְּמִדְרַשׁ "שׁוֹחֵר טוֹב", וְאַהֲרֹן הוּא בְּחִינַת מִשְׁפָּט, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות כ״ח:ל׳): וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם קדש לי"י (שמות לט ל). הנה בפרשת תצוה (שמות כח לו) תירגם אונקלוס כתב מפרש קדש לי"י, וכאן תירגם קודשא לי"י. ונ"ל דהנה התרגום הוא אשר מתרגמין בו להמון, להבינם מצות התורה בלשון שמדברים. והנה ציווי העשיה היא גם לדורות, והנה על הציץ היה מוכרח להיות חקוק דוקא בלשון הקודש, על כן הניח כפשוטו, מה שאין כן כאן בעשייה לא נפקא מינה לדינא, תירגם הדבר, והבן:

והלבשת אותם וכו' "ומלאת "את "ידם (שמות כח מא). מתרגמינן ותקרב ית קורבניהון. אפשר דרש תיבת י"ד מלא כזה יו"ד דל"ת, בגימטריא "חסד "דין "ורחמים, ונשאר מספר דו"ד רגל רביעי. והנה י"ד דרגא דדוד מתמלא "מחסד "דין "ורחמים, וזה קרבן להויה בהקריב ד' אותיות הויה ביחד, ועל ידי זה מתהוים ברכות בעולם, על כן י"ד מלא, בגימטריא ב' פעמים ברכ"ה, וזה מלא ידינו מברכותיך:

אַהֲרֹן – בְּחִינַת מִשְׁפָּט, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות כ״ח:ל׳): וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; כִּי צָרִיךְ לְהָבִיא כָּל הַתְּפִלּוֹת לִבְחִינַת מֹשֶׁה מָשִׁיחַ, וְהוּא יָקִים*) אֶת הַמִּשְׁכָּן.

והם יקחו את הזהב ואת התכלת (שמות כח, ה). עיין פירוש רש"י שפירש החכמי לב יקחו מן המתנדבים את הזהב. ויש ליתן טעם על שהיו עושין בגדי כהן משל צבור. דהנה הכהן אף שהיה עושה עבודה ומקריב קרבנות לא היה עבודתו שלימה אם לא התלבש את עצמו באהבת ישראל, כי כל כהן דלא רחים לעמא לאו פולחניה כלום, כי הקדוש ברוך הוא בעבור אהבת ישראל כתיב אשר בחר בנו מכל העמים, שאומה הישראלית אשר נבחרה מכל האומות ואז כיון שבחר בנו אז הוא שונא לשונאינו רק את זרע ישראל הוא אוהב אבל אצל הכהנים אשר נבחרו מישראל כתיב מתוך גו', אף שבחר הכהן מכל ישראל נשאר האהבה על ישראל ומתוך אהבתינו בחר בכהן לו לעמוד לשרת לפניו לכפר על ישראל (חסר):

והם יקחו את הזהב ואת התכלת (שמות כח, ה). עיין פירוש רש"י שפירש החכמי לב יקחו מן המתנדבים את הזהב. ויש ליתן טעם על שהיו עושין בגדי כהן משל צבור. דהנה הכהן אף שהיה עושה עבודה ומקריב קרבנות לא היה עבודתו שלימה אם לא התלבש את עצמו באהבת ישראל, כי כל כהן דלא רחים לעמא לאו פולחניה כלום, כי הקדוש ברוך הוא בעבור אהבת ישראל כתיב אשר בחר בנו מכל העמים, שאומה הישראלית אשר נבחרה מכל האומות ואז כיון שבחר בנו אז הוא שונא לשונאינו רק את זרע ישראל הוא אוהב אבל אצל הכהנים אשר נבחרו מישראל כתיב מתוך גו', אף שבחר הכהן מכל ישראל נשאר האהבה על ישראל ומתוך אהבתינו בחר בכהן לו לעמוד לשרת לפניו לכפר על ישראל (חסר):

ושמת את שתי האבנים על כתפות האפד אבני זכרון לבני ישראל וכו' (שמות כח יב). הנה לפי הנראה לא יתכן לפרש הכוונה שיהיה הדבר לזכרון לפני ד', דהרי זה נאמר אחר כך ונשא אהרן וכו' לפני ד' לזכרון. והנראה על פי מה דאמרו בתקו"ז (הקדמה י' ע"א) כל אבן דגוון דיליה חיוור מושפע מחסד, והנה סגולתו לעורר אהבה, וכל אבן שהוא אדום הוא מושפע מגבורה וסגולתו ליראה, וכן שאר האבנים. והנה מאי נפקא מינה מזה. אך הוא להורות כל גוון שיראה האדם, יתבונן איזה מדה הראוהו מן השמים, ויתאמץ בזה אז בדרך עבודתו. והנה לפי זה הפשט הוא בכאן אבני זכרון לבני ישראל, שיראו בני ישראל את האבנים ויזכרו את חובותם המוטל עליהם יראה ואהבה וכיוצא, המשכיל יתבונן:

ונשא אהרן את שמותם על לבו (שמות כח, כט). יש לדקדק למה נשא אהרן שמות השבטים ובכל מקום מצינו שמוזכר זכות אבות אברהם יצחק ויעקב. והנה אף על פי שרבותינו ז"ל דרשו שגם שמות האבות היה שם אף על פי כן לא מצינו זה בפירוש בכתוב רק שמות השבטים היו חקוקים על האבנים. ויבואר, דהנה כתיב באהרן כי בו בחר ה' מתוך בני ישראל. והנה בבחירת אחד מתוך הכלל מוכרחים אנו לומר כי הבחירה היה בזה האיש הפרטי עבור שאוהב אותו אבל הכלל הוא שונא. וכן היינו רוצים לומר, כי הבחירה באהרן מתוך בני ישראל היה על זה הדרך לכן היו חקוקים שמות השבטים להראות שגם בהם חפץ ה' ואוהב אותם:

ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חותם קודש לה' (שמות כח. לו) ואמר בזוהר הקדוש ציץ לכהנא ציצית לשאר בני נשא ויובן ע"פ פשוטו כי הציץ מכפר על עזות מצח דאתמר ביה ומצח אשה זונה היה לך וגו' וכבר ידוע מאמרם ז"ל (מנחות מד א) בענין ההוא גברא דשמע שיש זונה בכרכי הים וכו' ובאו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו וכו' וזה נמשך מזה שע"י הציץ דכהנא שמכפר על מצח אשה זונה נמשך הכח אל הציצית דשאר בני נשא להצילם מיד אשה זונה וכמעשה שהיה ועוד יבואר ע"פ דרך הנעלם כי ידוע גודל מעלת שויתי ה' לנגדי תמיד זהו כלל גדול בתורה וכו' וכ"ש כשיבין האדם שמלך מלכי המלכים הקב"ה מלך גדול ונורא עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה כו' כמבואר בשלחן ערוך א"ח סימן א' הרי האדם המבין שהקב"ה רואה כל מעשיו תמיד ומציץ עליו הוא בטוח שלא ימרה פיו ולא יזוז מעבודתו כי יראתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שורה עליו ויודע שמלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה וזהו ועשית ציץ לשון הסתכלות שתעשה לך מדריגת ציץ שתדע ותבין שהקב"ה מציץ מן החרכים עליך ואין דבר נסתר מנגד עיניו אז יהיה זהב טהור זהב היראה תהיה טהורה ונקיה בלי שום תערובות כמ"ש (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה אמנם לא כל אדם יוכל לאחוז בזה כי אם בני עלייה והמה מועטים וא"א להיות תמיד בדביקות הנפלא הזה ונופל האדם ממדריגתו ושוכח בו חלילה אך כי שבע יפול צדיק וקם כמבואר למעלה וחוזר ומדבק אל ה' כי אפילו הרשעים מלאים הרהורי תשובה ומתחרטים (עירובין יט א) אף כי איש ישר הנופל ממדריגה תיכף שב אל ה' וממליך הקב"ה על ידי זה במדריגות תחתונות וזהו כבודו יתברך ועל זה נאמר (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת וגו' ר"ל שתמליכו אותי על כל דרגין כמבואר למעלה וזהו נקרא ציצית על שם ויאחזני בציצית ראשי (יחזקאל ח, ג) כמי שאוחז בציצית ראשו ומעלהו ממטה למעלה ולכן נקרא נתן דצוציתא (שבת נו ב) על ידי התשובה ששב הוא כמי שאוחז בציצית ראשו ומעלהו ולכן ציץ לכהנא שהוא כה"ג המחשבה העליונה הזכה ודבוקה בשורשה ביראת ה' שעומד עליו ורואה ומציץ נקרא ציץ ולשאר בני נשא ציצית נמשך למטה למדריגתם בחינת ציצית ר"ל לאחוז בציצית ראשם לעלות משם ולהעלות עמהם המדריגות שלמטה ולהמליך הקב"ה בכל אתר כמו שאמר הבעל שם טוב נבג"מ ובקשתם משם את ה' וגו' ומצאת (דברים ד, כט) משם דייקא במקום שהוא באיזה מדריגה שיהיה משם תמצא את ה' אלהיך ויוכל להתדבק בה' ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוכה ה א) בציץ היה כתוב קודש לה' בשני שיטין ואמר רבי יהושע בן לוי אני ראיתי ברומי וכתוב קודש לה' בשיטה אחת ובודאי לא יתכן שהברייתא יחלוק על האמת אך שניהם אמת ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כי האדם אשר נפל למדריגות תחתונים ואח"כ שב אל ה' הוא נרמז קודש לה' בשני שיטין אמת כי קודש הוא לה' אך בשני שיטין היה כי בתחלה היה הקודש למטה ואח"כ העלהו למעלה לה' ולכן אמרו קודש למ"ד למטה כי סוד למ"ד מורה ע"ז וד"ל ולכן אמר אני ראיתי ברומי ר"ל אותו שמבני עלייה ברום המעלות במחשבה העליונה שאינו זז מדביקות השם כתוב בו קודש לה' בשיטה אחת שלא היה הקודש למטה רק דבוק תמיד לה' באמת ועלתה לו והנה איש כזה אשר תמיד דבוק בה' כל מעשיו עושין רושם למעלה כי אמנם כל אדם בכל תנועותיו ועסקיו מעורר איזו כח אם לטוב מעורר למעלה ואם ח"ו להיפך מעורר להיפך וכל דבר נחקק אין לך מעשה קטן וגדול ודבור קל שלא יהא נחקק במקום הראוי לו והאדם הנקרא כהן גדול האוחז במדריגות ציץ זהב טהור ולא סר מה' אז כל מעשיו נחקקים בעולמות העליונים ודבוקים בה' וזהו ופתחת עליו פתוחי חותם שיעשה חקיקה כדבר הנחקק בחותם ובאיזו מקום יהיה החקיקה אמר קודש לה' הקדושה העליונה הדבוקה בה' והבן.

"לכהנו "לי (שמות כח ג) ג' בענין. נקרא העובד לי"י אחד כה"ן, אלו התלת אתוון הם ג' אותיות המיוחדים באטב"ח בלא בן זוג, אם כן הם מורים על האחדות במחשבה דיבור ומעשה, יחידית עשירית מאות, בהשתעבד שלשתם לי"י אחד, על כן נכתב ג' פעמים "לכהנו "לי דייקא, הבן הדבר:

ושבצת הכתונ"ת שש (שמות כח לט). תרין במסורה. דין. ואידך "הכתנת "בנך (בראשית לז לב). עיין בתרגום יונתן ובפירוש המתרגם, הכתנת מכפר על מכירת יוסף:

ולכן דרשו עליו המקרא הזה אחות לנו קטנה כזה שהוא מאחה את הקרע, היינו שמתחלה היתה שלמה ונתקרע ונתאחה עוד הפעם, כן מתחלת הבריאה היה חיבור ובבא רשע בא גם בוז, ששכינת עוזו ית' עלתה השמימה עד הרקיע השביעי ע"י חטאותם. ובבא אברהם אבינו התחיל להוריד ולהשכין שכינת ה', וכדאיתא במדרש רבה (נשא מג)^עגעיין לעיל פרשה זו אות ב ד"ה והנה ובהערה כ שם.. אך עוד היתה קטנה, מפני שלא עשה לו עוד הקב"ה שום נס, ולא היה לו שום ניצוח שיוכל לטעון טענתו להשי"ת מה תעשה לשמך הגדול איך יחולל. כי אם השי"ת מראה מטובו וחסדו להושיע להבריאה פעם אחת, אזי יוכל אדם לבא בטענה נוצחת להשי"ת לצעוק הושיעה ה', כי פן מה תעשה לשמך הגדול, וזה הוא עיקר הניצוח שיש לאדם. וכענין דאיתא בש"ס (סנהדרין מד.) עשיר יענה עזות זה יהושע, והוא בהלחמו על עי ולא הצליח בפעם ראשון אז אמר מה תעשה לשמך הגדול, מאחר שהתחלת להושיע מקודם וישראל גברו חיל, ועתה אם תעזוב אותם מלהושיעם יהיה ח"ו חילול ה' בזה. אבל לאברהם אבינו לא נעשה לו עוד שום נס אז שיקרא עליו שם ה' שיוכל לבוא בטענה ומה תעשה לשמך הגדול. ושדים אין לה, שלא היו לו עוד בנים שיוכר על ידם תעלומות ומעמקי לבו של אאע"ה, כי בנים רומזים על פנימיות ומעמקי לבו של אדם ותעלומותיו, לכן לא היה ניכר עוד אז עומק היקרות הצפון בלב אברהם אבינו^עדכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת ויחי ד"ה ויחי: כי תעלומות לב האדם נתראה ביוצאי חלציו שעל ידם נתגלה מחשבותיו. וכן מבואר בח"א עדויות (ד.) ד"ה במשנה, והובא גם בדובר צדק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע דף צד: וז"ל: וכן שמעתי דהבנים נקראים תעלומות לב, כי גלוי שורש הנפש דאב הוא דרך הלב. וכן הוא בפרי צדיק פרשת בא אות ב ד"ה והנה, תקנת השבים דף כח.. והענין שלפעמים צדיק מוליד רשע זה נצמח מפני שנמצא רע בעומק לבו שאינו מבורר עוד. והוא כי כל הברואים נבראו עם חסרון, אכן האדם מצדו יראה שעכ"פ לא יתפשט החסרון יותר מכפי שהיה ביציאתו מרחם אמו, רק יכסה אותו לבל יתראה החוצה, וכדכתיב (שמות כ״ח:מ״ב) ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. כי להעביר את החטא ולמחותו לגמרי זאת אין ביד האדם, רק שצריך תמיד להרבות בעבודה ותפלה שיעזור לו השי"ת שימחה החסרון בשורש, והאדם מצדו יעשה לפי כחו ויתאמץ לכסות הרע שנמצא בו מהתולדה, ויעמיק את הרע בתוך הגוף שלא תתפשט כלל. והמדה טובה שנמצא בו יפשטה וירחיבה שתתראה גם למעלה על הלבוש. וזהו עיקר עבודת האדם, ועל ידי הרבה עבודה ותפלה יתרפא החסרון בשרשו:

כִּי עַל־יְדֵי קִלְקוּל הַמִּשְׁפָּט, שֶׁמִּזֶּה נוֹפְלִין אֲהָבוֹת נְפוּלוֹת כַּנַּ"ל, וְעַל־יְדֵי־זֶה הֵם מְחַמְּמִין הַלֵּב וּמְטַמְּאִין, חַס וְשָׁלוֹם, כַּנַּ"ל, כִּי הַלֵּב הוּא מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות כ״ח:ל׳): וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ. וּכְשֶׁיֵּשׁ קִלְקוּל הַמִּשְׁפָּט, הֵם מְחַמְּמִין הַלֵּב עַל־יְדֵי הָאֲהָבוֹת הַנְּפוּלוֹת, וְעַל כֵּן צָרִיךְ לְהַשְׁקוֹת אֶת הַלֵּב, לְכַבּוֹת חִמּוּם הַנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת שְׁבָרִים, בְּחִינַת לֵב נִשְׁבָּר, בְּחִינַת: יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם, דְּהַיְנוּ שֶׁהַלֵּב נִשְׁקֶה, וְנִכְבֶּה חִמּוּם הַנַּ"ל, שֶׁזֶּה בְּחִינַת תִּקּוּן הַמִּשְׁפָּט:

והיה על מצח אהרן (שמות כח לח). מתרגמינן באונקלוס על בית עינוהי דאהרן. הוא מקום הנחת תפילין למעלה בגובה הרא"ש, כן הוא הקבלה. והנה המצח הוא "בית "עין, והנה השבירה שהיתה בבחינת עינים, ניתקנה באור המצ"ח כנודע, על כן נקרא מצ"ח בי"ת עי"ן, וצריך להתבונן בזה:

ומלאת בו מלאת אבן ארבעה טורים אבן (שמות כח יז). לכאורה לא הוה ליה למימר רק ומלאת בו ארבעה טורי אבן. וי"ל שבא לרמז שבעשייתו ימלאו תיבת אב"ן כזה ל"ף י"ת ו"ן, בגימטריא תקע"ו, הוא בגימטריא ל"ב פעמים ח"י. לרמז שעל ידי שישא אהרן זאת על לבו לזכרון (שמות כח כט), יזכו להסרת ל"ב האבן, להתהוות בתוכם ל"ב ח"י: או על פי הנ"ל על ידי המעשה הזה יגרמו למלאות מילוי אב"ן בגימטריא תקע"ו, גימטריא "יסוד "מלכות. היינו יגרמו היחוד העליון: או על פי הנ"ל תקע"ו בריתות נכרתו על התורה, ומה שחסרו ח"ו מהתורה, ימלאו בזה: או ירמזו ומלאת בו מלאת אב"ן ארבעה וכו'. ר"ל על ידי שאתה תמלא החשן באבנים, על ידי זה יושפע שפע הד' טורים מאבן שלמעלה מלכות שמים, אב"ן מאסו הבונים אשר היתה לראש פנה (תהלים קיח כב), ראש לשועלים לכל עולמות בריאה יצירה עשיה, ויש בה י"ב גבולי אלכסון מי"ב צירופי הויה, אשר הי"ב שבטי ישורון רומזים אליהם:

ומלאת בו מלאת אבן ארבעה טורים אבן (שמות כח יז). לכאורה לא הוה ליה למימר רק ומלאת בו ארבעה טורי אבן. וי"ל שבא לרמז שבעשייתו ימלאו תיבת אב"ן כזה ל"ף י"ת ו"ן, בגימטריא תקע"ו, הוא בגימטריא ל"ב פעמים ח"י. לרמז שעל ידי שישא אהרן זאת על לבו לזכרון (שמות כח כט), יזכו להסרת ל"ב האבן, להתהוות בתוכם ל"ב ח"י: או על פי הנ"ל על ידי המעשה הזה יגרמו למלאות מילוי אב"ן בגימטריא תקע"ו, גימטריא "יסוד "מלכות. היינו יגרמו היחוד העליון: או על פי הנ"ל תקע"ו בריתות נכרתו על התורה, ומה שחסרו ח"ו מהתורה, ימלאו בזה: או ירמזו ומלאת בו מלאת אב"ן ארבעה וכו'. ר"ל על ידי שאתה תמלא החשן באבנים, על ידי זה יושפע שפע הד' טורים מאבן שלמעלה מלכות שמים, אב"ן מאסו הבונים אשר היתה לראש פנה (תהלים קיח כב), ראש לשועלים לכל עולמות בריאה יצירה עשיה, ויש בה י"ב גבולי אלכסון מי"ב צירופי הויה, אשר הי"ב שבטי ישורון רומזים אליהם:

וּפָתְחִינָן – הַיְנוּ שֶׁתִּקַּנְנוּ בְּחִינַת הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ, וְנַעֲשָׂה בְּחִינַת חוֹתָם דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת (שמות כ״ח:ל״ו): פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה', הַיְנוּ בְּחִינַת תִּקּוּן הַמֹּחִין כַּנַּ"ל.

והיו על אהרן לשרת (שמות כח לה). לכאורה הוה ליה למימר ויהיו על אהרן וכו', כיון דהוא ציווי שיהיה אחר כך. והנראה דמרמז מה דידוע דאדם הראשון כהן היה דלבש בגדי כהונה כנודע מרז"ל (במ"ר פ"ד ח'), והן הם כתנות אור שהיו להם קודם החטא (עיין זוהר ח"א ל"ו ע"ב), ואחר כך על ידי החטא וידעו כי עירומים (בראשית ג ז) שנשאר ערטילאי מבגדי כהונה, ואחר כך נתבסם העולם כעת במשכן כנודע, והנה תיקן אהרן בבגדי כהונה דמיון כתנות אור של אדם הראשון. וזהו והיו על אהרן לשרת, ר"ל והיה חוק קבוע מוטל על אהרן לשרת, לשר"ת בגימטריא תתק"ל מנין שנותיו של אדם הראשון. וזהו ונשמע קל"ו, ר"ל נתקבלה תשובתו של אדם הראשון שעשה בק"ל שנה (במ"ר פי"ד י"ב), והוא רמז:

והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל וכו' (שמות כח כא). לכאורה הרבה יתורים בפסוק, דהוה סגי למימר והאבנים תהיינה י"ב פתוחי חותם י"ב שבט. ויראה לי דהנה ידוע די"ב שבטי ישורון מרמזים לי"ב צירופי הויה, המתהפך בצירופים כל צירוף לפעולה והויה מיוחדת כפי הזמן והשעה. ולכן אלו הי"ב אבנים לכל אחד גוון מיוחד, להורות על השפעת הצירוף הנשפע בו מצירופי הויה, כי אם כפי הצירוף שמקבל. ולזה יאמר והאבנים תהיין משתנים בגווניהם, כי המה מרמזים על שמות בני ישראל שתים עשרה על שמותם, ר"ל כפי אותן הי"ב אשר על שמותם למעלה, היינו י"ב צירופי הויה, ויהיו פתוחי איש על שמו לי"ב שבט, ר"ל איש על שמו דייקא, ולא יהיו מנשה ואפרים במקום לוי ויוסף, רק כל אחד על שמו:

חש"ן המשפ"ט (שמות כח ל). בגימטריא "עזרא הכהן "ושמואל "הלוי. הם הם תרין גלגולין דאהרן כנודע. וזה ברמז והיו על לב אהר"ן:

ועל פי זה נ"ל לבאר הפסוק הנאמר בציץ הקודש ופתחת עליו (מכתב) פתוחי חותם קודש לה' (פרשת תצוה (שמות כח לו) ופרשת פקודי). דהנך שלשה תיבות מכתב פתוחי חותם הוא שפת יתר, דבאמרו ופתחת עליו קדש לה', היה די. ונ"ל שהחוקק היה צריך להשרות עליו בכוונתו השלשה בחינות אהיה הנ"ל, שהוא החותם הקדש שלא ישלטו בו החיצונים בקנאתם בו. והיינו ופתחת עליו מכתב שהוא פתוחי, ר"ל מפתח של חותם, דהיינו שיהיה נפתח מקור קדושת החותם, כדי שישאר קדש לה' ולא ישלטו בו ידי זרים. וגם הפשוט הוא אמת, שיחקוק עליו השני תיבות קדש לה' כאמרם ז"ל במסכת יבמות (דף י"א ע"ב), אף על גב דדרשינן אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והבן. היוצא מזה דללשון הקודש יש טעמים וסודות על כל ענין למה נקרא, ומזה יובן כמה גדלה חכמתו של אדם הראשון שהיה יכול לקרא שמות לכל (בראשית ב יט-כ), והבן. והנה קרב בלשון הקודש הוא לשון התקרבות, כמו קרב אל המזבח (ויקרא ט ז), ולשון מלחמה כמו המלמד ידי לקרב (תהלים קמד א), והטעם כי לשון הקודש עקרו בענינים גבוהים ורמים, והנה מבואר בספרי חכמים כמה גדלה מלחמת היצר הרע, כמו שדרשו רז"ל בפסוק (תהלים ד ה) רגזו ואל תחטאו (ברכות דף ה' ע"א) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, וכמו שדרשו בפסוק (תהלים לז לג) ה' לא יעזבנו בידו, אלמלא הקב"ה עזרו וכו' (סוכה דף נ"ב:). והנה באמת היצר הרע הפשוט שמסית לעשות עבירות, בקל הוא לנצחו, כי מי פתי יסיר הנה לשמוע לו נגד מלך גדול וקדוש רם על כל רמים ונשא על כל נשאים, והבחירה בידו חפשית שלא לשמוע להיצר ולא לעשות אשר מצוה היצר, רק אשר מצוה היוצר ב"ה וב"ש. רק עיקר המלחמה היא כשרוצה להתקרב לאיזה מדריגה של קדושה, אז המנגד מאמץ בכל כחו ומערבב המוח והשכל בקושיות וספיקות מנין לך ומנא לך, ומקטין האמונה, ולית אינש על יבשתא די יכול למיקם קמיה אלולי סייעתא דשמיא. ועל זה אמרו רז"ל אלמלא הקב"ה עזרו וכו', ועזר השי"ת בא אחר שמאמץ בכל כחו האדם לנגד המנגדו, ואז כאשר קרב לגדר שיופסק כח האנושי, אז הביט ה' וראה כי הוא עושה כל מה שבכחו, אז שולח לו עזרו מקדש ומבטל היצר מכל וכל. ועל כן קרב הוא התקרבות והוא מלחמה, כי בכל התקרבות יש מלחמה, ואין התקרבות בלא מלחמה גדולה וחזקה. והנה אמרו רז"ל במסכת ב"ב (דף ע"ה ע"ב) עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה, שנאמר (ישעיה מג ז) כל הנקרא בשמי וגו', ושם אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן שלשה נקראו על שמו של הקב"ה, צדיקים, ומשיח, וירושלים וכו', עיין שם. והנה גם במט"ט מצינו שדרשו רז"ל (סנהדרין דף ל"ח ע"ב) ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד א), עלה אלי מבעי ליה, אלא זה מט"ט ששמו כשם רבו. ומובן דהוראת שם הויה בעצם, לא יתכן רק על עילת כל העילות, היה הוה ויהיה, בלי ראשית ובלי תכלית ואחרית, מהות כל הויות, מאציל כל הנאצלים, בורא כל הנבראים, ויוצר כל היצורים, ועושה כל המעשים, ולא על זולתו, רק הדבקים בו ית"ש ויתעלה בתכלית הדבקות ומבטלים עצמם בביטול גמור נגד אורו ית"ש, כהטיפה שאין לה מציאות כלל בפני עצמה בעודה מחוברת בים הגדול, וקל וחומר אין סוף ב"ה דלית אתר פנוי מיניה, אז כבוד ה' חופף עליו, ונקרא בשמו על שם דבקותו הטהור, מה שאין כן כשהוא נפרד ויש ישות בפני עצמו. ומט"ט הוא חנוך שנאמר בו (בראשית (ה כד) פ"ה כ"ד) ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים. דהיה ראוי לומר ולקח אותו אלקים, או ויקח אותו אלקים, והנך שני תיבות ואיננו כי, הוא שפת יתר. רק דהכי פירושו ואיננו, שהיה לו ביטול המציאות מדריגת משה ואנחנו מה (שמות טז ז), לכך משה ר"ת מ"ט"ט ש"ר ה"פנים, ומביא לנו הפסוק ראיה כי לקח אותו אלקים למעלה עם גופו וכו', ואם היה דבר נפרד לא יתכן להיות נלקח בשר גשמי למעלה, והבן זה. ולכך נקרא בשם ה', כי כבוד ה' חופף עליו ונקרא עליו אף שבעצם לא יתכן עליו, והיינו ששמו כשם רבו, כשם רבו דייקא, אבל בעצמותו לא יתכן. ועל פי זה מבואר הפסוק (ישעיה (מב ח) מב ח') אני ה' בעצם ולא זולתי, הוא שמי, וכבודי לאחר לא אתן, מי שהוא אחר ר"ל נפרד ממני, ותהלתי לפסילים. אבל להדבקים בו ית"ש, חולק ומשפיע מכבודו להם ועליהם, והיינו (דברים (כח י) כ"ח י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' דייקא נקרא עליך, שכבוד השי"ת חופף עליך, אבל בעצם לא יתכן על זולתך. והנה איש פירושו לשון אדון, כמו אשי כהן גדול (יומא י"ח ע"א), וזה פירוש הפסוק ה', ר"ל ה' המהוה כל הויות היה הוה ויהיה בלי ראשית ובלי תכלית, הוא מי שהוא ה' ולא יתכן על זולתו. אבל איש מלחמה, ר"ל אדון המלחמה, דהיינו מי שמנצח המלחמה ומתקרב ומתדבק אליו ית"ש, ה' שמו ונקרא בשמו על שם הדבקות הטהור, וביאר התרגום מרי נצחן קרביא, דהיינו שמנצח ההתקרבות שמשיג אותו וגם נוצח המלחמה, ה' שמו, והבן.

כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד ז). במסורה נעשה ונשמע. ונשמע קולו בבואו אל הקדש (שמות כח לה). ונשמע פתגם המלך (אסתר א כ). יתבאר על פי מ"ש בעל מעשה ה' במעשה תורה (פרק יו"ד) לפרש הנה אנכי שולח מלאך וגו' (שמות כג כ), היינו כהן או נביא ומורה צדק הנקרא מלאך, כמ"ש (מלאכי ב ז) כי שפתי כהן וגו' כי מלאך ה' צבאות הוא, על כן הזהירם שמע בקולו אל תמר בו בעת שיוכיחם, והיינו כי לא ישא לפשעכם כדכתיב (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח ולא תשא עליו חטא, והטעם על זה אמר כי שמי בקרבו, ר"ל שכל מה שהוא מוכיח ומורה צדק לעדתו, בשמי הוא מדבר. ועל כן כתיב בתריה ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם, היינו שקרא לפניהם מצות המעשיות, וגם אמר להם שישמעו לדברי המורה אשר בשם ה' שקראו מלאך, ועל זה הוצרכו לתת תשובה על שני דברים, שכנגד מצות עשה ולא תעשה אמרו נעשה, וכנגד לשמוע דברי המוכיח לעתיד אמרו ונשמע, ובזה יובן פשט הכתוב שהקדימו עשיה לשמיעה. ועל זה אמר (שמות כד ח) הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה, ר"ל על שני הדברים הנזכרים, עד כאן דבריו. ועל פי זה מבואר המסורה נעשה ונשמע, וקשה למה הקדימו עשיה לשמיעה, לזה אמר שפירוש ונשמע, היינו ונשמע קולו של כל תלמיד חכם בבואו אל הקדש, ושמא תאמר למה נשמע לו מה גבר בגוברין, לזה אמר ונשמע פתגם המלך, דהיינו כי דבר ה' הוא, והיינו כי שמי בקרבו, והבן. ועל פי זה אמרתי הטעם על מה שאמרו (סנהדרין דף ק"י.) כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, וק"ל, ובזה נ"ל לתת טעם לפי מ"ש רז"ל (קה"ר פ"ט ט"ו) בשעה שהחכם יושב ודורש, הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל. כי על פי האמור בספר מעשה ה', מבואר כי כל התורה חלק אחד, והשמיעה לדברי חכם הוא חלק אחד, ואם כן לפי זה בעת ששומעין דברי החכם, הרי מקיימין חצי התורה, ואם כן רב חסד מטה כלפי חסד כי על כל פנים בינונים הם באותה שעה, וגם מהרהרין בתשובה אז, וזה די לבינונים כי מצפצפים ועולים (ר"ה ט"ז ע"ב). ועוד נ"ל כי קשות מיושב כמו שאמרו רז"ל (מגילה כ"א ע"ב), והנה באגדה אמרו רז"ל (חגיגה י"ד ע"א) שמושך וכו' כמים, אבל הלכות לא כן ואפילו הכי שומעין, ולכך הקב"ה מוחל דלפום צערא אגרא, והבן.

וזה הדבר אשר וכו' לקד"ש אותם לכה"ן לי (שמות כט א). הנה מתחלה אמר הש"י ואתה הקרב וכו' לכהנ"ו לי (שמות כח א), ולא אמר לקדש"ו. והנראה דהנה בעבודתו ית"ש הנה עבודת העובדים יש נקרא עבודת משא, ויש נקרא עבודת מתנה. דהנה האיש אשר לא נבדל לגמרי מחומריות עולם הזה, הנה עבודתו עבודת משא נקרא, כי העבודה עליו עדיין למשא, אבל עובד בעבור כי צוהו השי"ת. אבל מי שנבדל לגמרי מן העולם הזה, הנה גם בעולם הזה מטעימו הש"י מעין עולם הבא, זה סוד עולמך תראה בחייך (ברכות י"ז ע"א), והתענוג הגדול שבכל התענוגים הוא לו העבודה בתורה ומצות כמו בגן עדן, וזהו נקרא עבודת מתנה אתן את כהונתכם (במדבר יח ז). ונאמר לי משם דודי זקני סבא קדישא מהרמ"ז זצוק"ל שאמר שאינו מצפה לתשלום שכר על עבודתו ית"ש מעת שנתוודע לו וכו', רק עיקר קיווי השכר בעת שעבד כעבד נאמן אמונת אומן וזה כל האדם, הבן הדבר. והנה קד"ש הוא נבדל, והנה הש"י אמר למשה הקרב אליך את אהרן אחיך רק לכהנו, כי אין עליו מוטל לבקש קידוש, אבל הש"י הבטיח למשה וזה הדבר וכו' לקדשו גם כן, כי עבודת מתנה אתן וכו', הבן כי קצרתי:

ובא"א עפימ"ש (ב"ב צח.) האי מאן דיהיר אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל ופירש"י אינשי ביתו אשתו, וי"ל טעם הדבר דבין איש לאשתו יש השראת שכינה השם הידוע, וכל המתגאה דוחק רגלי השכינה וע"כ אין לו שלום בית ויש קול דברים מצה ומריבה ביניהם, וזש"ה כי תבנה בית חדש ביתו זו אשתו אז ועשית מעקה לגגך כנ"ל שלא יתגאה דאל"כ לא תשים דמים בביתך לשון דומיה שתהיה צעקה ומריבה ומחלוקת, וע"כ אדה"ר בתחלה קרא אותה אדם שהיו באחדות גמור קודם הנסירה, ואח"כ כשנפרדה ממנו קראה אשה שעדיין השם שרוי ביניהם, ואח"כ ע"י החטא לא היה שלום בית קראה חוה לשון דבור כמו יחוה דעת וכמ"ש במדרש זאת הפעם כד"א פעמון זהב כו' שעתידה ליילל כו', ובפרט בזיווג שני שאחז"ל (סוטה ב.) שהוא לפי מעשיו, והיינו משם דבזיוג ראשון א"א להיות לפי מעשיו דקודם יצירת הולד אין ידוע מה יהיה דצדיק ורשע לא קאמר (נדה טז:), אבל בז"ש מזווגין לו לפי מעשיו וע"כ צריך לתקן כל מעשיו לש"ש כדי שיהיה זיווגו עולה יפה.

או יאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב ז). על פי דברי אור פני משה בפרשת מצורע, עיין שם מה שפירש על הפסוק הנ"ל דקאי על משה. ולי נראה כדבריו ובאופן אחר, על פי הגמרא זבחים (ק"ב ע"א) לא פסקה הכהונה אלא מזרעו של משה, שנאמר (דברי הימים א' כג יד) ומשה איש אלהים בניו יקראו על שבט הלוי, אבל משה בעצמו כהן גדול היה, עיין שם. והנה ידוע מה שפירש בחן טוב פרשת תצוה על המדרש (שמו"ר ל"ז ד') כשאמר השי"ת למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך (שמות כח א), הרע למשה, אמר לו הקב"ה משה תורה שלי היתה ונתתיה לך. ור"ל שהיה דן משה לכהן לה' יען כי קדוש הוא לאלקיו פרוש מאשה והוא כמלאך משרת, ולא נאה הכהונה לזולתו כי אם לו. והשיב לו השי"ת מה טעם לא ניתנה התורה כי אם לך ולא למלאכים, הוא רק בטענה זו כלום יצר הרע יש בכם וכו', וזה הטעם הוא בעצמו לקדש את אהרן לכהן לה', עיין שם. ואני פירשתי המדרש הנ"ל, על פי הגמרא הנ"ל דמשה בעצמו כהן היה, רק דפסקה הכהונה מזרעו. ולפי זה מה שנתקרב אהרן, הוא שיהיה הכהונה לו ולזרעו אחריו, ואיתא בספר עיר בנימין דלכך לא נתייחסו בניו של משה אחריו, משום שהיה איש האלקים ואין כבוד כלפי מעלה להתייחס בניו הגשמיים אחריו, וזה שאמר הכתוב ומשה איש האלקים, לכך בניו יקראו על שבט הלוי, עד כאן דבריו. והן דברי המדרש כשאמר לו הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו וגו', הרע למשה היינו מה שזרעו יקראו על שבט הלוי, ואמר לו הקב"ה תורה שלי היתה ונתתיה לך ולא לאחר מפני שאתה איש האלקים, ואם כן משום הא גופיה אין זרעך מתייחסים אחריך, וכמו שיבואר בפרשת תצוה באורך. והנה פירושי ופירוש של החן טוב בקנה אחד עולה, דהיינו לפי שלא היה במשה שום אנושיית, על כן ראוי היה לקבל התורה, ומשום זה לא נתייחסו בניו אחריו.

כי מלאה צבאה (ישעיה מ ב). נראה לפרש כי נתמלא הצבא שלה היינו אותיותיה, שעד הנה היתה ירושלים בלא יוד והיתה חסרה בצבאותיה, והן היום תתמלא ביוד, ונרמז בתורה (שמות כח כד) אל קצוות החשן, ירושלים במלואה ביו"ד בגימטריא קצות, חש"ן בגימטריא משיח, יראתי להרחיב הדבור:

תרגום יונתן בפסוק ויירא ויאמר (בראשית כח יז). מה דחיל ומשבח. הנה בפסוק לא נאמר רק מה נורא. והנה הוסיף ומשבח כי נורא הוא מדת תפארת, והנה משבח הוא "תרגום של תפארת, לכבוד ולתפארת (שמות כח ב) מתרגמינן ליקר "ולתושבחא. ושפט לה גם כן מן מה נורא שהוא במקף, להסמיך נורא לתיבת מ"ה רמז לתפארת, כתפארת "אדם בגימטריא מ"ה, לשבת בית (ישעיה מד יג):