Chasidut sur La Genèse 17:14

"ואין "לית "ליה "מאן "דיגזור "וישתצי וכו'. לאפוקי מי שמלו אותם אחרים אפילו בעל כרחו, פטור מכרת, נ"ל. ועיין במתורגמן שפירש באופן אחר, ודייק זה מדכתב את "בשר "ערלתו (בראשית יז יד), להורות שעדיין בשר ערלתו עליו, לאפוקי כשהסירו ערלתו אפילו בעל כרחו, פטור מכרת, נ"ל והבוחר יבחר:

וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע וגו' (בראשית לח ט), וימת גם אותו (בראשית לח י). ודרשו רז"ל ביבמות (דף ל"ד ע"ב) שגם חטא ער היה בזה, ומקשין בשלמא אונן משום דלא לו יהיה הזרע, אלא ער מ"ט, ומשני כדי שלא תתעבר ותכחיש יפיה, עד כאן. והנה קשה להולמו. א', האיך נשמע מגם דכתיב גבי וימת, שאף אונן חטא בחטא זה שחטא ער, הלא לא במשמעו רק שגם הוא מת, רק אם בא להורות זה, היה לכתוב גם גבי החטא. ועוד קשה למה להתורה לאשמועינן זאת, בשלמא גבי חטא אונן בא ללמד לדורות הבאים, כמו דילפינן מזה במסכת נדה (דף י"ג ע"א) כל המוציא זרע לבטלה חייב מיתה, ואם כן בהמפורש סגי, ומה נלמד מהרמז טפי מהמפורש. ועוד קשה אמאי לא פירשה התורה החטא גבי ער הכתוב קודם (בראשית לח ז). ונ"ל לתרץ כל זה וקושיא חדא מתורצת בירך חברתה, דהא ודאי דחטא ער היה יותר רע ומר, שהיה רק למלא רסן תאותו שלא תכחיש יפיה, אבל אונן לא עשה למלא תאותו, רק שלא רצה ליתן זרעו לאחר, ולכך פירשה התורה באונן ללמד לנו רבותא טפי דאף בזה חייב מיתה. אך לולי הרמז שגם ער חטא בזה, לא היה נלמד מכאן, דאיתא בספר חות יאיר סי' קצ"ז דלפי הטעם שכתבו חכמי האמת ומקורו בזוהר בענין חשש קטלנית, לפי אותו הטעם יש סכנה יותר בנושא אלמנת גדול ומופלג בתורה או בחסידות, כי רוחו שהשאיר בקרבה ינצח ויגרש השני בלי ספק, וההיפך בהיפך דצדיק יכול ליקח אלמנת איש המוני. ולזה הטעם רק במת בעלה שני פעמים יש חשש קטלנית, דכיון דמת בעלה השני, אם כן בעלה הראשון הוא בחזקת מנצח, עד כאן דבריו בשינוי הלשון ובתוספת ביאור, (ועיין בתשובת חכם צבי סימן א' דשייך קטלנית אף ביבמה). אם כן לפי זה היה אפשר לומר באונן לא שחטא הזה חייבו מיתה, רק שלולי אשר חטא, היה טוב מער ולא היה מזיק לו רוח דער, אבל כיון שחטא מת מחמת רוח דער, ועיין בא"א ריש מגילת רות דבתמר היה רוחם דער ואונן, ורות גלגולה, עיין שם. ועל כן אמר גם אותו, ומשמעות גם בכל מקום כטפל, משמע שער היה חייב מיתה יותר ממנו שהוא הגם וק"ל, ואם כן אונן עדיין היה טוב ממנו, אם כן אין ראוי למות מחמת רוחא דער, אלא ודאי דחטא זה חייבו מיתה. ועכשיו דמוכח דער חטא בחטא יותר גרוע, קשה הלא מבואר באה"ע (סי' כ"ג סעיף א') בעון דמוציא זרע לבטלה חמור מכל העבירות שבתורה, וכן מבואר בזוהר הק' (ח"א ע"ג ע"א) דכמעט לית לית תשובה ח"ו, רק אי עביד תיובתא על כל עובדוי ואפרשנו במקום אחר, אלא צריך לומר דגם ער חטא בזה רק בחטא יותר גרוע, והבן. ואם תשאל הלא אי הוי אמרינן דמחמת רוחא דער מת, הוי מוכח דחטא זה מחייב מיתה, דהא לפי זה הוי צריך לומר דער חטא בחטא קל יותר, דאם לא כן לא הוי אונן מת מרוחא דער, ואם חטא קל ממנו מחייב מיתה, מכל שכן זה החמור ממנו. דזה אינו ראיה, דכל חטא וחטא יש לו סגולה מיוחדת, ועל פי זה תבין מה דקיימא לן (סנהדרין נ"ד ע"א) אין עונשין מן הדין. ועל פי הדרוש ההוא יתבאר לך מאמר יהודה שבי אלמנה וגו' עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות וגו' (בראשית לז יא), כי בקטנותו אין ידוע אם צדיק או רשע, כמ"ש רש"י בפסוק (בראשית כה כז) ויגדלו הנערים ודו"ק. ואף אם לא יהיה צדיק, מכל מקום הוא רוצה שיחיה, כי כל עוד בו נשמתו יקו תשובתו וכו'. ועוד דילמא נפיק מינה זרע מעליא, ודו"ק בכל זה כי הוא כפתור ופרח. ועל פי זה תבין דעת המאן דאמר ביבמות (דף ס"ד ע"ב) דסובר מעין גורם. דהוא תמוה מאד וזר ולא יודו בה כל חכמי הטבע והרופאים שמעיינה של אשה ימית, וכי ארס של נחש יש בה. אך דנראה ברור שמאן דאמר מעיין גורם, כיון לדעת הזוהר, ור"ל מעין גורם מבעל השני ואילך, ודו"ק כנ"ל ברור. ומיהו לפי זה הא לרבי לא אחזיק רק חדא זימנא, ולרבן שמעון בן גמליאל רק תרתי זימני ודו"ק, ואין לומר דלרבן שמעון בן גמליאל גם כן לא אחזיק רק חדא זימנא, דשמא בפעם השלישית רוחו של השני הוא דעביד, וכל אחד לא אתחזיק רק חדא זימנא. זה אינו דהא כבר נראה שהראשון תקיף מן השני, ואם כן אף אם יהבינן דהשני הוא דעביד, אם כן אחזיק הראשון עוד הפעם מכח כל שכן. ועוד דאם כן אין לדבר סוף, וכל הני נקטלי וניזל ודו"ק, אבל יותר מתרתי זמני ודאי לא אחזיק אף לרבן שמעון בן גמליאל לפי מה שפירשנו דעת המאן דאמר הנ"ל. ומיהו י"ל דהמאן דאמר הנ"ל סובר דרבי לא בעי חזקה, דבלאו הכי דעת הזוהר בכל אלמנה דאיכא חשש, והכי נמי כיון דאיכא רגלים לדבר, כ"ד סגי דחמירא סכנתא, דהא אף למאן דאמר מזל גורם, מכל מקום מודה רבי במועד דבעי חזקה ג' פעמים, ועיין שם ביבמות (דף ס"ה ע"א) תוספת ד"ה ושור המועד ובהר"א שם דחמירא סכנתא, ועיין בבית שמואל סי' ס' ס"ק ה'. ולרבן שמעון בן גמליאל י"ל דלא בעי רק תרתי זמני למאן דאמר הנ"ל מטעם הנ"ל, והא דבעי במילה תלתא זימני, י"ל דשאני מילה דנכרתו עליה שלש עשרה בריתות (ברכות מ"ח ע"ב) וענוש כרת (בראשית יז יד), לכך סובר רבן שמעון בן גמליאל דלא מפטר רק באתחזק ג' פעמים, וכן מטעם הנ"ל סובר רבי שם ב' פעמים, אף דכאן סובר פעם אחת לפי מ"ש. והחילוק הנ"ל לא נפלאת היא, דבלאו הכי צריך לחלק, דאם לא כן למה פליגו תרתי זימני, ובודאי דצריכות פשוט הוא דאם לא כן לא הוי שתיק הש"ס מלפרושי. ועוד י"ל דבנשואין החשש טפי והסכנה מצוי טפי כמו שמבואר בזוהר, ונמצא אחד להודיעך כחו דרבן שמעון בן גמליאל, ואחד להודיעך כחו דרבי, וכן משמע בגמרא להדיא דיש לחלק דהא אמר שם בנשואין מי פליגי וק"ל, ואם כן אתי שפיר אף למאן דאמר הנ"ל, ואין לומר דאדרבה בנשואין ראוי להקל טפי משום עיגון כמו שהקילו בעגונה, זה אינו דמה לו להנושא בעיגון שלה, וק"ל. ולפי זה מוכרח כדעת הרמב"ם והרמב"ן, והיא דעה הראשונה באה"ע סימן ט' דמזל גורם, ולא כהרא"ש שם בהג"ה, והוא מתשובת הרמב"ן בשם יש אומרים דמעיין גורם, והרמב"ן ז"ל חלק עליהם כמבואר שם בבית יוסף סימן הנ"ל, ומלבד הטעם שכתב שם הרמב"ן, וכן כתב הרב המגיד דקיימא לן כר' אשי דבתראה הוא, לבד זה לפי פירושי אם כן למאן דאמר מעיין גורם, ליכא כאן חזקה תרתי זימני לרבי ותלת זימני לרבן שמעון בן גמליאל, רק מהא דמילה שמעינן לדידי דרבי סובר חזקה בתרתי זמני, ולרבן שמעון בן גמליאל בתלת זימני, ואלו במסכת נדה דף ס"ד ע"א מביא שם הגמרא דלרבי בתרי זימני הוי חזקה, ולרבן שמעון בן גמליאל בתלת זימני, מרבי ורבן שמעון בן גמליאל דנשואין, אם כן שמע מינה דסתמא דגמרא כר' אשי ס"ל, ואם כן הכי קיימא לן.

ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך (בראשית כז ח). הנה הנהו תיבות לאשר אני מצוה אותך מיותרין הם. אך הוא דהנה כתיב לעיל (בראשית כז ה) ורבקה שומעת כו', (בראשית כז ו), ורבקה אמרה וכו'. דלפי שיעור הכתוב בסיפור המעשה היה לו לומר ותשמע רבקה, ותאמר רבקה וכו'. אך הוא דהכתוב בא לפרש שלא עשתה רבקה זה מדעתה, רק מדעת השכינה שהיתה היא מרכבה אליו, שגם השכינה נקראת רבקה כנודע מזוהר הק' (ח"א קל"ג ע"א). והנה רבקה לא היתה מתכוונת לשמוע, רק בפתע פתאום מאת י"י היתה זאת ששמעה, וגם כן לא היתה רצונה לומר הענין ליעקב, רק שהשכינה דברה מתוך גרונה שלא בכוונתה, ומ"ש ורבקה שומעת ורבקה אמרה, הכל בלא כוונתה. וז"ש לו רבקה באמצע דבריה בראותה כי מאת ה' הוא נסיבה, דברה על לב בנה לבל ירך לבבו על הענין, ואמרה אליו ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך, כבר ידעת השכינה נקראת אני כנודע, ושיעור מאמרה הלא חכם אתה להתבונן הענין, שמע נא היטב בעין השכל בקולי, ותראה לאשר "אני היא השכינה מצוה אותך על הענין, דוק היטב. ובזה תבין אחר כך שאמר ויאמר יעקב אל רבקה אמו (בראשית כז יא), למה אמר בכאן אמ"ו מה שאין כן קודם. אך הכוונה שאמר אל רבקה ואל אמו, היא האם העליונה השכינה, ואחר כך שוב אמר ותאמר לו אמו (בראשית כז יג) ולא זכר רבקה, כי הכוונה השכינה בלבד דברה אליו, "עלי "קללתך "בני, ר"ל לפי זה הלא ידוע כי קללתך ח"ו נוגע לי כי היא עמנו בגלות, על כן בודאי אין רצוני שיגיע לך ח"ו קללה, אך שמע בקולי ולך קח לי, שלא תהיה כוונתך בשבילך בשביל טובתך, רק ל"י להנוגע ל"י שיגיע לי טובה, והבן כי זה מגמת כל הצדיקים דלא עבדין חסד לגרמייהו, רק בשביל השכינה, ובזה יערב ויתקבל עשייתו לפני הבורא ית', וכן עשה :(בראשית יז יד) וילך ויקח ויבא לאמו אל השכינה, ותעש אמו מטעמים אמו דייקא, על כן טעם מכל המטעמים שבעולם דייקא, ושוב חזר ואמר ותקח רבקה, היא רבקה ממש והבן, ובזה יתורצו כמה ענינים: