Chasidut sur La Genèse 22:13

ועדיין קשה במה נברר חלקם, הא קיימא לן (עירובין ל"ז ע"ב) בדאורייתא אין ברירה, ואם כן בשעת עבודות חלקם חל על הכל, וגם אחר כך מהיכי תיתי נימא שזה חלקם דבמה נברר חלקם. אך לא קשה מידי, דהנה כבר פירשתי (לעיל פרשת וירא) בפסוק (בראשית כב ח) אלקים יראה לו השה לעולה בני. דכל ענין הקרבנות שיועיל הקרבת הבהמה, נצמח מהענין של יצחק שהאבות הן היו פועל דמיוני בכל הדברים. והנה במדרש תנחומא פרשת צו (סי' י"ג) נתבאר זה, וז"ל: ויקח את האיל וגו' (בראשית כב יג), שם הבטיחו הקב"ה שבעת שיעלו בניו עולות, שיקבלם מיד, עד כאן. והנה היה יצחק פועל דמיוני, כשם שנשמתו נכנס באילו והיה נחשב כאלו הוא נקרב, ככה בכל מקריב קרבן, והיינו טעמא דסמיכה בכל כחו בעינן (חגיגה ט"ז ע"ב), והבן. והנה בקרבנות צבור נכנסו ניצוצין מכל נשמות ישראל להקרבן והבן, והנה כל ניצוץ יש לו אחוזה לפי מדריגתו באבר היותר חשוב או היותר שפל. והנה הרשעים בחייהם קרוים מתים (ברכות י"ח ע"ב), כי נעדר מהם נשמה הקדושה, ואלו אין אחיזתם מרושם החיות שבהם רק בדבר שאין הנשמה תלויה, דנפש משיב נפש וכל עוף למינו ישכון (בן סירא י"ג, עיין ב"ק צ"ב ע"ב) והבן. אם כן לא שייך בזה אין ברירה, דקמיה שמיא גליא איזה מקום אחיזתם, והבן. והנה מזה מבואר דאינו בכלל כל מי שחבירו נענש על ידו והבן, ושמא תאמר שהוא הגורם לרשעתם שהיא מה שחלקו עליו, לזה אמר לא חמור אחד מהם נשאתי שאהיה אני הגורם בהתרעומות, לכך ולא הרעותי את אחד מהם, כמו שפירש בשל"ה על וירעו אותנו המצרים ויענונו (דברים כו ו), והבן. עוד י"ל לא חמור אחד מהם נשאתי, כי שונא מתנות אני, ואם כן גם בגדולה איני רוצה, כמ"ש בפרשת שלח על התרגום כד חמא משה ענותנותו דיהושע, רק הכל במצות השי"ת, והבן.

באופן אחר אמרתי על הפייט הנ"ל, ויתפרש על פי זה גם כן מה שאנחנו אומרים בתוך התפילה ותתן לנו באהבה את יום השבת הזה ואת יום הזכרון הזה זכרון תרועה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים. כי סתם זכר ליציאת מצרים הנאמר בראש השנה של חול שאומרים יום תרועה, כבר פירשתי בדרושים אחרים שעיקר יציאת מצרים, היא יציאת הנשמות מהטומאה העמוקה מ"ט שערי טומאה אל הקדושה. הכי נמי בראש השנה השופר מחיה מתים הרשעים שבחייהם קרויים מתים (ברכות י"ח ע"ב), ומתטהרין על ידי טל של תחיה כעין שופר הגדול של תחיית המתים, לאלו הבאים לטהר בלב נשבר ונדכה וברוח נמוכה. אבל בשבת שאין שופר, נודע מספרי קודש כי זכרון, הוא זכר נון, כי בהצטרף שני הקדושות שבת שהוא זכור, כמו שנאמר (שמות כ ח) זכור את יום השבת לקדשו, וקדושת ראש השנה יום הזכרון, מתעוררין ומתפתחין חמשין תרעין דחירותא דחמשים שערי בינה. והיינו זכר נו"ן, והוא שופר גדול, כי שופר מרמז על חירות כנודע משופר דיובל עד כאן דבריהם, והבן כי על כן נסתם שופר גדול שלמטה, כי שרגא בטיהרא מאי אהני, וידוע דשערי בינה הם נקראים שערי קדושה, דהם זה לעומת זה של נו"ן שערי טומאה, ועיין בספר ברית שלום (בדרוש לפסח) מ"ש על הפסוק (שיר השירים א ד) משכני אחריך נרוצה, דעל ידי האמונה ובטחון בה', נקראו קדש, כדכתיב (ירמיה ב ב-ג) זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו', (ירמיה ב ג) קודש ישראל לה', והקדש מוציא מידי שיעבוד (יבמות מ"ו ע"א), עיין שם. ועל ידי זה יובן דעל ידי שקדושת שבת חופף על ישראל, כאמרם (ב"ר י"א ח') כנסת ישראל יהיה בן זוגך, וכדאמרינן מקדש השבת וישראל, על כן ראוי לפתוח תרעין דחירותא דהקדש מוציא מידי שיעבוד. וכן יש לומר בהיפך דעל ידי כך נקראו תרעין דחירותא, כדאיתא בתרגום יונתן דחמשין זמנין נזכר יציאת מצרים בהתורה, נגד חמשין תרעין דחרותא, לפי שכשהן מתפתחין שהן שערי קדושה, הקדושה נשפעת על ישראל הרוצים להתקדש ונקראו קדושים, והקדש מוציא מידי שיעבוד. והיינו דברי הפייטן יום זה אם יקרה בשבת קדש זכרון תרועה וגו', זכור נו"ן תרועה של שופר הגדול מקרא קדש וכו', והיינו שיסדו אנשי כנסת הגדולה זכרון תרועה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים, כמו דשם נפקעו מהשיעבוד על ידי שנקראו קדש, הכי נמי כן יהיה. אחינו בני ישראל בידינו הוא מי שרוצה לשוב, הרי שערי תשובה פתוחים, מי שרוצה להתקדש, הרי שערי קדושה פתוחים, מי שרוצה להוציא ממסגר הסט"א נפשו ולצאת חפשי משלטנותו, הרי תרעין דחירותא אתפתחו. ועוד יש לפרש זכר ליציאת מצרים, דהנה מבואר בספרים דהקב"ה אומר לבית דין של מעלה אם אתם דנין אותן, הא כאיבא דלהון גבאי, ועלי דידי הדר בכל צרתם לו צר (ישעיה סג ט), וכמו דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג רל"א ע"א) על הפסוק (איוב א ו) להתיצב על ה', וכי על ה' קיימו, אלא כיון דקיימי על ישראל, הרי כאלו קיימו על ה' ממש, דאמר הא כאיבא דלהון גבאי. הרי במאי דמשתף עצמו עמהם נושעים, וכן היה ביציאת מצרים שצירף נפשו עמהם, כמבואר בפרקי דרבי אליעזר פרק י' (פרקי דר"א פ"י) והבן. ונחזור לענינינו, דעל פי פירושי הראשון יתפרש כמעט כל דברי הפייטן, דידוע דעקדת יצחק היה כדי שיצאו כל ישראל מתחות שלטנותא דמדת הדין הקשה, דידוע מילקוט חדש דכל נשמת ישראל כלולין ביצחק, והנה כשנקדש לגמרי על ידי כונה הרצויה מאברהם ויצחק, אז ההקדש הוציא מידי שיעבוד, והבן. והנה שופר מרמז על חירות שופר דיובל וקראתם דרור (ויקרא כה י), והנה בחדש תשרי שהוא מזל מאזנים מאזני משפט לה' צבאות, ציוה לתקוע בשופר דמרמז על חירות מדין הקשה, והנה אם יקרה בשבת קודש ואין שופר, אז זכרון תרועה כנ"ל זכור נו"ן, דאתפתחו תרעין דקדושה נ' שערי בינה, והיינו תרועה דנקרא שופר גדול כנודע. והיינו תקע בשופר גדול לחירותינו דבה הם התרעון דחירותא, ואז מקרא קדש כנ"ל והקדש מוציא מידי שיעבוד, והיינו ממש פעולת העקדה. ועל פי זה יתבאר דברי הפייטן זבח קדש כהוכשר אז בעיניו, שראה יתברך שנתקדש בקדושה גמורה על ידי מחשבתן, אז רגל איל וכו', כי לא נצטרך שוב לשחטו כי ההקדש מוציא מידי שיעבוד, והאיל היה רק להפיס דעתו של אברהם שיעשה איזה דבר בפועל, ועל כן לא נצטוה על לקיחת האיל, ורק רצון יראיו עשה לשלוח לו איל, והיינו תמורתו לפניו, והבן. וכן עתה כי חכם חנטיו לתקוע בזה חודש אשר מאזני משפט לה' צבאות, על כן חיכה לתקוע שיצאו לחירות מדין הקשה, והוא ממש כמו כונת העקדה, יום זה אם יקרה בשבת קודש ואין שופר, אז זכרון תרועה כנ"ל, ועל ידי כך מקרא קודש וההקדש מוציא מידי שיעבוד כמו שהיה הגמר בהעקדה, וענין החירות של השופר הוא משום שמרמז על השופר של איל, דאז היה חירות מעורר אותו חירות. טבעו, ר"ל וגם בחול הוא טבעו המטבע של העקדה, על כן אם בחול יבואכם ואין קדש כל כך מעצמו, ציוה לתקוע בכל גבולכם, ועל ידי כך נתעורר אותה הקדושה של אז ומוציא מידי שיעבוד, והיינו החירות של השופר, והיינו יום תרועה של ראש השנה דימות החול, והבן. ועל פי זה יתפרש פרשת העקדה, דאחר שנאמר (בראשית כב יג) ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו, נאמר (בראשית כב יד) ויקרא אברהם שם המקום ההוא, כתרגומו וצלי אברהם באתרא ההוא ד' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה. דאין לו ביאור. וגם כן קשה מאד איך נמשך תפילה זו אחר הקרבת איל דוקא. ולפי מ"ש אתי שפיר, דיובן מזה דכונת אברהם היה בלקיחת האיל משום זה, כדי שביום הדין בראש השנה יזכור עקדתו על ידי תקיעת שופר שרומז לשופר של איל, אבל אם לא היה איל, לא היה התקיעה מעורר העקדה, והבן. ועל ידי זה יובן יותר דברי הפייטן קצת באופן אחר, שמה שאמר רגל איל וכו', ר"ל אף שזבח קודש הוכשר ולא היה צריך לכלום, מכל מקום רגל איל מהאי טעמא דיום זה אם יקרה בשבת קדש, ר"ל אם לא היה איל, הא תינח אם יקרה בששת קודש וכו', אז היה נזכר העקדה דמצא מין את מינו דקודש מעורר קדש. אבל טבעו המטבע של העקדה שיהיה נזכר אם בחול יבואכם, הוא רק משום שציוה לתקוע וכו', ואם לא היה איל, לא היו נזכר על ידי תקיעה, והבן זה. (ומה שמסיים הפייטן יום תרועה יהיה לכם, יתבאר לקמן). והנה בשבת נאמר יום, זכור את יום השבת, ולא היום בכל מקום שנזכר כמו ביום השביעי (בראשית ב ב), אבל ראש השנה עצם היום נקרא היום, כמו שדרשו (זוהר ח"ג רל"א ע"א) ויהי היום, דא ראש השנה וגו', וכמוהם הרבה, (ומה שנאמר יום תרועה, היינו הפעולה, אבל שם עצם היום הוא היום), וצריך הוא להבין למה, ואי משום שהוא יום מיוחד, שבת נמי הוי יום מיוחד. ונ"ל בזה שני טעמים (א), כי העולם הזה נקרא היום, ועולם הבא נקרא יום מחר, כמו שדרשו רז"ל (עירובין כ"ב ע"א) בפסוק (דברים ז יא) היום לעשותם וכו'. והנה כל חיי עולם הזה תולה בדין ראש השנה מי יחיה וכו', אבל דין עולם הבא הוא אחר הפטירה וביום הדין הגדול אחר הפטירה, כמו שדרשו בפסוק (הושע ו ב) יחיינו מיומים וגו', על כן נקרא ראש השנה היום לפי שבו דנין על חיי עולם הזה, ושבת נקרא יום לפי שהוא מעין עולם הבא כמו שאמרו רז"ל (ברכות נ"ז ע"ב), ועל כן לא נקרא היום רק יום, לפי שעולם הבא כולו יום, כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית מג ט) וחטאתי לאבי כל הימים, ובמדרש איתא שהוא עולם הבא שכולו יום כנ"ל. וטעם (הב'), משום דשבת הוא מעולם הבא, ועולם הבא נברא ביו"ד (עיין מנחות כ"ט ע"ב), לכך לא נזכר ה"א בעצם היום. אבל בראש השנה שהוא ביום החול דלאו מעין עולם הבא הוא, נזכר ה"א, ולכך נקרא היום. ועל פי זה יתבאר מאמר אברהם, בהקדים עוד דלא נזכר שם הויה בכל מעשה בראשית, ומבואר במדרש (ב"ר י"ג ג') דאינו מזכיר שם רק על עולם מלא, דהיינו אחר שנזכר יום השבת. ולפי זה מובן דעצם חלות שם הויה על עצם היום, הוא רק בשבת. וזה אצלי ביאור הפסוק (שמות כ י) ויום השביעי שבת לה' אלקיך, כי כן נאמר אחר שנזכר שבת ביום עשות ה' אלקים (בראשית ב ד), וזה שאמר אברהם אחר שהקריב האיל תחת בנו ה' יראה, ר"ל בעת חלות שם הויה דהיינו בשבת קדש, ודאי דמצא מין את מינו וניעור, דקודש מעורר קדש דמוציא מידי שיעבוד, ועל כן במצרים לא עבדו בשבת כנ"ל. אבל אני מבקש על ידי שהקרבתי את האיל את אשר יאמר עליו היום, דהיינו ראש השנה שחל להיות בחול, בהר ה' יראה אז מה שנעשה בו במעשה העקדה על ידי התקיעה בשופר של איל, כנ"ל ביאור נכון בס"ד.

ויאמר אברהם אלקים יראה לו השה לעולה בני (בראשית כב ח). ויל"ד דהוא שני הפכים אם השה לאו בני, ואם בני לאו השה. ועוד קשה מה יראה לשון עתיד, אלקים ראה לעולה בני ראוי לומר, ולפירוש רש"י (ד"ה יראה) נחסר שני תיבות ואם לאו, והבן. ועוד קשה הא באמת ידע שכבר נבחר יצחק, וכי ח"ו שקר ידבר. והנ"ל על פי התנחומא ריש פרשת צו (סי' י"ג) זאת תורת העולה (ויקרא ו ב), מה עולה, שהוא עולה לפני הקב"ה ומכפרת עונותיהם של ישראל, כי בעת שעשה אברהם עולת האיל שנאמר (בראשית כב יג) וירא והנה איל אחר, ומהו אחר, אחר שראה הקב"ה כי בכל לבבו ובכל נפשו בא להעלות את יצחק בנו לעולה וכו', שם הבטיחו הקב"ה שבעת שיעלו בניו עולות שיקבלם מיד, עד כאן לשונו עיין שם. וביאור הדברים, דמאז נצמח דקרבן בהמה מכפרת על אדם, דאבות היו פועל דמיוני כמ"ש הרמב"ן בפרשת לך. והנה אז היה ממש יצחק לעולה, ואף באיל נכנס נשמתו כנודע, לכך מן אז חשוב הקרבת בהמה כאלו הקריב את עצמו, והבן. והיינו מאמר אברהם אלקים יראה לו השה בעתיד, כשיהיה (קודש) [קודם] לעולה בנו, והבן זה.