Chasidut sur Le Lévitique 25:6

וְזֶה תְּרֵין יָנְקִין לְחַד, שֶׁבְּחִינַת שַׁבָּת מְקַבֵּל מִיּוֹסֵף לֶחֶם מִשְׁנֶה, הַיְנוּ מִשְׁנֵה תוֹרָה, בְּחִינַת (משלי ח׳:ל׳): וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם. וּבְחִינַת שַׁבָּת מַשְׁפִּיעַ לִשְׁאָר הָעוֹלָמוֹת, בִּבְחִינַת (ויקרא כח): וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה. וְזֶה: חַד יָנִיק לְכַמָּה סִטְרִין:

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (ויקרא כה ו). יש לפרש שהשבת בעצמו יהיה לכם לאכלה, שעל ידי השבת תאכלו את תבואתכם כל השנה, כי יתברך מעשה ידיכם:

לא תאכל וגומר (דברים יד ג). קיימא לן (פסחים כ"ד ע"ב) דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך אכילה, ושלא כדרך אכילה פטור. והנה המשנה למלך נסתפק בפרק ה' מהלכות יסודי תורה, בקיום עשה אם יוצאין שלא כדרך אכילה. והנה מה שפשט הוא מסברא, יש לפקפק בו דשאני לא תעשה דמחייב' ליה, דקפדה תורה על הנאת מעיו או גרונו, ואין זה דרך הנאה. אבל בעשה דודאי אין המצוה שיהיה להנאת עצמו רק לקיים המצוה, אימא דיוצא אפילו שלא כדרך אכילה. ולי נראה דיש לפשוט הספק הנ"ל, מהא דכתב החרדים בסוף פרק א' ממצות התלויות בארץ ישראל בשם הרשב"ץ, דהא אמרינן במסכת סוטה (יומא פ"ו ע"ב) ואחת לוקה משום דקאכלה פגי שביעית. היינו משום דאכילת פגין הם שלא כדרך אכילה, אם כן עברה על העשה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (ויקרא כה ו), דאין זה אכילה, עד כאן דבריו. אלמא דעשה דאכילה לא נתקיים שלא כדרך אכילת, ודו"ק.