Chasidut sur Les Psaumes 62:10

ועוד בד"א נסביר, דלא יתכן שביעה בשום שמחה רק בשמחה השגה, דאיך יתכן שביעה בהשמחה בדברים גופנים, דמתי יהיה השביעה, אם תאמר קודם שישיגה על מתכונתה שאז עדיין כוספו חזק, הלא אדרבה אז דרך עוצב בו כמ"ש. ואם אחר שישיגנו על שלמותה, הלא כשישיגנו יכלה הכוסף ותעמוד השמחה ותפסוק. מה שאין כן בשמחת השגה, כמ"ש העקרים במאמר שני פרק ט"ו הנ"ל, וז"ל שם הצריך לענינינו פה: שכל מבקש איזה דבר, כפי ערך הדבר ההוא המבוקש ומדרגתו, יהיה הכוסף אליו והשמחה בהשגתו, וכשיהיה הדבר הנכסף או המבוקש בעל תכלית, יכלה הכוסף כשישיגנו ותעמוד השמחה אז תפסוק, (אף דאמרו רז"ל (קה"ר פ"א י"ג) אין אדם מה וחצי תאותו בידו, ואם כן אין קץ לתאות אדם וכמ"ש לעיל, היינו שבכל פעם שמשיג המבוקש, עיניו לא תשבענה והנפש לא תמלא כי מתחדש תאוה חדשה, אבל מכל מקום בכל פעם עצם המבוקש היא בעל תכלית ויכלה הכוסף כשישיגנו ויפסוק השמחה, ואדרבה נהפך לאבל כשיתחדש התאוה כנ"ל). אבל כשיהיה הדבר הנכסף או המבוקש בלתי בעל תכלית, אי אפשר שיכלה הכוסף ולא שתפסוק השגה, ולזה תתמיד השמחה אף שהשגה מוגבלת תמיד, ובעבור זה אמר הכתוב (תהלים קה ג) ישמח לב מבקשי ה', כי להיות השי"ת ושלמותו בלתי בעל תכלית, כל מבקש ה' אף על פי שישיג ממנו מה שישיג, לעולם תשאר התשוקה ותתמיד השמחה ולא תפסוק, אבל תגדל תמיד כשתגדל ההשגה, ובעבור זה אמר המשורר (תהלים קה ד) דרשו ד' ועזו בקשו פניו תמיד וגו'. ועל זה הדרך יתפרש ישישו וישמחו בך כל מבקשך (תהלים ע ה), ר"ל כי מצד היותו ית' בלתי בעל תכלית, תהיה השמחה מתמדת ונוספת תמיד, וזהו שאמר ויאמרו תמיד יגדל ד', כלומר כי כל מה שישיגו יותר, יכירו כביכול כי הוא יותר גדול במעלה תמיד יכירו כי הוא בלתי בעל תכלית ויאמרו תמיד יגדל ד' ותגדל השמחה יותר, עכ"ל הצריך לענינינו פה. וחדאי נפשי חדאי, כי מ"ש לעיל בסברת עצמי דבשמחת השגת הנמצאים הרוחנים המורים על גדולתו ית' וקדושתו, יש בו תענוג אף כי לא ימצא את המעשה אשר עשה אלקים מראש עד סוף, וכפי אשר ביארתי וגם פירשתי על פי זה הפסוק מה יפית ומה נעמת, הנה מצאתי בעקרים מאמר ג' פרק ל"ו ממש כדברים האלה, רק שממתיק בטעם אחר, וגם פירש על הפסוק הנ"ל קצת בדרך אחר וזה לשונו שם: האהבה של השי"ת תענג הנפש ותשמח, ואף על פי שהאהבה אל הדבר הבלתי מושג או קשה השגה, תטריד הנפש ותבלבל אותה לחשוב מחשבות להשיג הדבר הנאהב, ולזה יהיו החושקים תמיד בצער ובדאגה עד שישיג דבר הנאהב, מכל מקום האהבה של השי"ת אף אם הוא דבר בלתי מושג, לא תטריד הנפש ולא תבלבל אותה, כי במעט המושג ממנו אל האדם, תשמח הנפשות ותגיל ותתענג תענוג נפלא, כי כן דרך האוהב שהמעט המושג אצלו מהדבר הנאהב, יותר ערב אצלו מהרבה מזולתו. ולזה מה ששבח שלמה בשיר השירים זה המין מן האהבה מזולתה מן האהבות, ואמר עליה מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, כלומר כמה רב יופי ונעימות שיש לאהבת השי"ת על זולתה, כי זאת האהבה היא בתענוגים, ר"ל שיתענג בה האדם תענוג נפלא וכו'. ושאר מיני אהבות יצערו האדם צער נפלא קודם השגת הדבר הנאהב, וכשישיגו ממנו מעט ישמח בו, אלא שיכפל בו הצער עד שישיגהו כולו אחר שהוא אפשרי השגה אליו, וכשיושג כולו תפסוק האהבה ותשקוט החשק. אבל אהבת השי"ת ישמח במעט המושג, להיותו משער גודל מעלת הדבר המושג ומתענג בלי צער, אחר שיודע שזה נמנעת השגה, על כן במעט המושג מתענג תענוג נפלא, ואי אפשר שתפסק ותשקוט להיות הדבר הנאהב בלתי בעל תכלית, עד כאן דבריו שם הצריך לענינינו פה. ונמצא מבואר ודעת לנבון נקל, דלא יתכן שביעה בהשמחה דהיינו שמחה בשלמות, רק בשמחת השגת החכמה כנ"ל. והנה כעת השגתינו רק בהנמצאים, ואם היינו משיגים על דרך משל מהות מלאכי השרת על בוריו, ודאי דהיינו מתענגים מאד בשעשוע השגה זו, אבל לעתיד כבר אמרו רז"ל (ירושלמי שבת פ"ו ה"ט) עתידין צדיקים שתהיה מחיצתן לפנים ממלאכי השרת, שנאמר (במדבר כג כג) כעת יאמר ליעקב וגו', ועיין ברש"י פרשת בלק על הפסוק הנ"ל (ד"ה כעת), ובגמרא דנדרים (דף ל"ב ע"א) עיין שם. ונמצא לפי זה נהיה אז אנחנו למעלה מן הנמצאים העליונים, וזהו רק בימות המשיח, ועדיין איננו התכלית האחרון שהוא העולם הבא אחר התחיה, דהא אמרו רז"ל (ברכות ל"ד ע"ב) אבל לעולם הבא עין לא ראתה וכו', וכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, והלא זה מבואר בתורה הקדושה בנבואת בלעם ובדברי רז"ל, ומוכח דזה עדיין לא הוי התכלית האחרון, ועיין באבות דרבי נתן פרק כ"א (א'), דמבואר שם להדיא דהאי כעת יאמר ליעקב, היינו כעת שתהיה הגאולה לישראל, והיינו לימות המשיח, אלא ודאי דהתכלית האחרון הוא ענין יותר דק ויותר נעלם, והיינו נחל עדניו הנעלם מהותו מכל הנמצאים, והא אמרו רז"ל (סנהדרין ל"ח ע"ב) דבשעת בריאת האדם קטרגו מלאכי השרת ואמרו מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח ה), וכן בשעת מתן תורה (שבת פ"ח ע"ב) תנה הודך על השמים (תהלים ח ב), ואם כן מבואר דמלאכי השרת מתווכחין באמרם אך הבל בני אדם (תהלים סב י). והנה דעת לנבון נקל דלימות המשיח במהרה בימינו שנהיה גדולים מהם, אז דידן נצח. והנה נחל עדניו הוא תאריו הקדושים, והם כלם בעולם האצילות כמבואר בספרי חכמי האמת, והם עשר ספירין קדישין וכל אחת כלולה מעשר, כי כל נקודה עשר, ראש תוך סוף הרי ט', ועם המקום הסובל הרי עשר, וכמ"ש על הפסוק (במדבר ז פו) עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, ר"ל שכל מה שיש איזה השג יד לשקול בדעת וחכמה אשר יתן ד' מפיו בעניני הקדש, הכל במדרגת עשר, ולכך כל הקדושות בעשרה, דכל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה (ברכות כ"א ע"ב), ועל כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל"ט ע"א), ומעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה (סוכה ה' ע"א), והמשכיל יבין.

והנה מורי ורבותי, העיקר תשובה בלב החרטה והעזיבת החטא שיעיד עלינו באמת מי שאמר והיה העולם שלא נשוב עוד כל אחד למעשיו הרעים הידועים לו. והנה תשובת הרבים אין לשער ולהעריך, שכל מה שיוכל היחיד לתקן בעידן עידנים וזמן זמנים טובא, יוכלו הרבים לתקן ברגע אחד, כי אל כביר לא ימאס (איוב לו ה), ואכל בי' עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל"ט ע"א). ועל פי זה ביארתי הפסוק (תהלים סב י) אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד, וגם הפסוק (איוב יד ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד. כי ידוע אמרם (אבות פ"ד מי"א) כל העושה עבירה, קונה לו קטיגור אחד. וכבר פרשו כמו קונה שמים וארץ (בראשית יד יט). ר"ל שמהעבירה נברא משחית ומזיק, והוא הקטיגור. והנה בעת תשובה שלימה דהוא תשובה מאהבה, זדונות נעשו לו כזכיות, כמו שידוע אמרם ז"ל בגמרא מסכת יומא (דף פ"ו ע"ב) לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה. וכבר פרשו דזדונות נעשו לו כזכיות, היינו דאלו אשר נבראו, נתעלו אל הקדושה ונעשו מלאכים קדושים כמו ממצות. והנה כתיב (הושע י"ד ה') ארפא משובתם אוהבם נדבה, ובתשובת הרבים מדבר, דהא כתיב הכל לשון רבים. ויש לדקדק דמה הוא ארפא משובתם, וכי משובתם נרפא, הם נרפאים ממשובתם. ועוד מה זה אוהבם נדבה, ואיך נמשך לכאן. והנ"ל בזה, דהא יש להבין איך מזדונות נעשו זכיות, הלא די לפטור בלא כלום, ולמה עוד יהיה חוטא נשכר. אבל נ"ל דהנה ה' צלך כתיב (תהלים קכא ה), ופי' שהצל עושה כל מה שהאדם עושה, כך כביכול עושה מה שהאדם עושה, במדה שהאדם מודד כך מודדין לו (מגילה י"ב ע"ב), אם הוא אוהב השי"ת, השי"ת אוהבו. ועל פי זה תבין, כי בזמן שעובד מאהבה ואוהב את השי"ת בכל לב ובכל נפש, אם כן השי"ת אוהבו אהבה עזה ומראה לנגדו פניו שוחקות כדרך אוהב לאהוב. והנה כתיב (משלי טז טו) באור פני מלך חיים, אם כן אז נמשך חיות רוחניות ממקור החיות, ובו נעשו מלאכים קדושים כי נמשך להם חיות ממקור הקדושה, והבן זה כי הוא נכון ואמת בס"ד. והנה מדריגה זו של תשובה מאהבה, לאו כל אדם זוכה לה, והוא קושי המציאות, וסתם תשובה הוא מיראה. והנה לפי שורת הדין השב מאהבה, מגיע לו במדה כנגד מדה שיאהבנו הבורא יתברך, ועל ידי זה הזדונות נעשו לו כזכיות. מה שאין כן השב מיראה, אין מגיע לו אהבה זו בדין, ולכך אין הזדונות נעשו זכיות. והנה רבים ששבו הוא כמעט מן הנמנע שישובו כולם מאהבה, דלזה צריך אור שכל רב, ואי אפשר שיהיו כולם במדרגה זו, ומסתמא תשובת רבים הוא מיראה. והנה נחזי אנן, דבעושה תשובה מיראה לא נרפא העבירה, רק הוא נרפא מן העבירה, דהזדון נעשה שוגג ואינו נענש על הזדון, וגם העבירה נעשה גוף מת בלא חיות כנודע, אבל לא נרפא. אבל בעושה תשובה מאהבה, הרי נרפא העבירה, כי הזדון נעשה זכות והרע נעשה טוב. והיינו אמרו ית' בתשובת הרבים ארפא משובתם דייקא, כי נעשו זכיות, ואף ששבים רק מיראה ואינם מגיעים אהבת הבורא מן הדין לעשות הזדונות כזכיות כנ"ל, מכל מקום אוהבם נדבה אף שאין מגיע להם, כי נפישי זכותיה דרבים, והוא נכון בס"ד.