Chasidut sur La Genèse 6:9

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח (בראשית ו ט). יש לדקדק (א), מה ענין צדיק לתולדות, לא היה לו לומר אלא אלה תולדות נח שם חם ויפת, ודברי רש"י (ד"ה אלה) ידועים. (ב), בדורותיו למה. (ג), כאן נאמר צדיק תמים, ולהלן (בראשית ז א) נאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני, ולא נאמר תמים. (ד), דכאן נאמר בדורותיו, ולהלן (שם) בדור הזה, ודברי רז"ל ידועים (עירובין י"ח ע"ב). (ה), את האלקים התהלך נח, עיין רש"י (ד"ה את) שצריך סעד לתומכו, ומה ענינו לכאן בהודעת תולדותיו. והנ"ל לישב הכל, על פי מה שדרשו חז"ל במדרש בב"ר סוף פרשה כ"ט (ב"ר כ"ט ב') ונח מצא חן (בראשית ו ח), בזכות תולדותיו. ונראה שדורש מהפסוק ונח מצא חן וגו' אלה תולדות נח, ר"ל שהתולדות גרמו לו זאת שמצא חן. ועל פי דרך זה אפרש הכל כיד ה' הטובה עלי, בהקדים לבאר אמרם ז"ל במסכת שבת (דף נ"ה ע"א) שם אמר לו הקב"ה לגבריאל לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהן מלאכי חבלה, ועל מצחן של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה, אמרה מדת הדין לפני הקב"ה מה נשתנו אלו מאלו, אמר לו הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים, אמרה לפניו רבונו של עולם היה להם למחות ולא מיחו, עכ"ל הגמרא הצריך לענינינו פה. ויש לדקדק בזה טובא. (א), שאלה הראשונה של מדת הדין מה נשתנו אלו מאלו אין לה הבנה כלל, הרי בפירוש אמר השי"ת על מצחן של צדיקים וכו', ועל מצחן של רשעים וכו'. (ב), בתשובת השי"ת דמדייק לומר צדיקים גמורים רשעים גמורים, הלא דבר הוא. (ג), השאלה השניה של מדת הדין היה להם למחות וכו', שאלה זו היה לה לשאול תיכף כשאמר השי"ת לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, מפני מה הלא היה להם למחות וכו', ואיך נמשך טענה זו דוקא לתשובת השי"ת שהשיב הללו צדיקים גמורים וכו'. ונראה לי דהנה הנזר הקודש כתב (בב"ר פרשה מ"ט סי' י"ד) על הא דגרסינן בפרק ג' דתענית (דף כ"א ע"ב) בסורא הוית דברתא, ובשבוביתא דרב לא הוית דברתא, סבור מניה משום דזכותיה דרב הוא דלא הוית דברתא, אתחזי בחלמא רב נפיש זכותיה טובא, והא מילתא זוטרתא היא לרב, אלא משום האי גברא דקא משייל מרא וזבורא לבי קבורא, עד כאן. והקשה מהרש"א מאי קאמר רב נפיש זכותיה, אדרבה כי נפיש זכותיה פשיטא דראוי להגן דבכלל מאתים מנה (ב"ק ע"ד ע"א). ותירץ הרב הנ"ל ותורף דבריו, דיש שני מיני הגנה, א' שהצדיק מגין בזכותו על הרשעים, ב' שהקב"ה מציל הרשעים כדי שלא יספה גם הצדיק, דכיון שנתן רשות למשחית אין מבחין בין טוב לרע (ב"ק ס' ע"א). והנה הבחינה הראשונה יתכן לצדיקים גמורים דזכותם מגין, אבל רק לאותן שלא נתמלא סאתם, אבל אם כבר נתמלא סאתם אין מועיל להם זכות הצדיק. ובחינה השנית היא דוקא לצדיקים שאינם גמורים, דשייך בהו הך דמשניתן רשות למשחית אינו מבחין, אבל בצדיקים גמורים דלא שייך בהו הך דמשניתן רשות וכו', כדגרסינן בפרק קמא דע"א (ע"ז ד' ע"א) כתיב (בראשית יח כה) חלילה לך להמית צדיק עם רשע, וכתיב (יחזקאל כא ט) והכרתי צדיק ורשע, לא קשיא כאן בצדיק גמור, כאן בצדיק שאינו גמור, כלומר בצדיק גמור אף משניתן רשות למשחית הוא מבחין בו, אם כן לפי זה לא שייך בו בחינה השנית. ולפי זה במקום שנתמלא סאתם שאין זכות הצדיק מועיל להם, ואינם נצולים אלא עבור הצלת הצדיק עצמו לבל יספה גם הוא בעונם, ממילא הא ליתא אלא בצדיק שאינו גמור ולא בצדיק גמור, דאיהו בלאו הכי ניצל, והיינו דקא מתחזי בחלמא דהא מילתא לא הוי משום דרב נפיש זכותיה, ולא שייך גבי הך משניתן רשות וכו', ואי משום הגנת זכות, הא מילתא זוטרתי היא לגבי דרב להגן על השכונה דהיה מגין על כל העיר, אלא ודאי דנתמלא סאתם ולא מהני הגנת זכות, אלא הא מילתא הוי משום צדיק אחרינא דלא נפיש זכותיה, דבצדיק שאינו גמור אמרינן משניתן רשות למשחית וכו', ומהאי טעמא מגין עליהם מפני הצלת עצמו, עד כאן דבריו ושפתים ישק משיב דברים נכוחים.

או יאמר, על פי מ"ש הכלי יקר דבר אחר כי מתחלה נגלה ה' אליו מצד היותו אברם אב לרם, מצד שהכניסם תחת כנפי השכינה, ודימה כאלו ילדם (עיין סנהדרין צ"ט ע"ב), ומצד שהיה אב לכולם נגלה אליו ה', אבל מצד עצמותו לא היה ראוי עדיין לראות פני השכינה לפי שהיה ערל ובעל מום, אבל עכשיו שנימול נראה אליו ה' אפילו מצד עצמותו, עכ"ל. ונ"ל שזה הוא הטעם דקודם המילה כתיב (בראשית יז ג) ויפול אברהם על פניו, מה שאין כן אחר שנימול כתיב (בראשית יח א) וירא אליו ה', כי מצינו מה דנעשה להאדם בזכות עצמו יראה בעיניו, אבל הנעשה לו בזכות אחרים אינו כדאי לראות, וכמו דאשכחן בענין סדום גבי לוט דכתיב (בראשית יט יז) אל תביט אחריך, וכפירוש רש"י (ד"ה אל) בזכות אברהם אתה ניצול, אינך כדאי לראות בפרעניותם, עיין שם. ולכך קודם המילה שהיה ערל ופסול בגופו, והתגלות הנבואה לא היה מכח עצמותו רק בשביל שהיה מזכה רבים, לא היה כדאי לראות מראות אלקים, לכך נפל על פניו, מה שאין כן אחר שנימול שהיה לו התגלות אלקים מכח עצמותו בזכות המילה, לכך כתיב וירא אליו ה' והוא יושב. וזה שאמר המדרש שהיה יושב והשכינה עומדת ולא נפל על פניו, הדא הוא דכתיב וירא אליו ה', כלומר שהיה נראה לו מכח זכות עצמו וכאמור. עוד נ"ל ליתן טעם ולפרש מה דכתיב וירא אליו ה' והוא יושב וגו'. כי הצדיקים שקדמוהו וגם כן היו נביאים, היה רק בהתבודדות ולכך נאמר (בראשית ו ט) את האלקים התהלך נח, דהיינו בהתבודדות רק עם אלקים והבן, אבל מכיון שעסק בעולם נעשה חולין, כמו שנאמר (בראשית ט כ) ויחל נח איש האדמה (ב"ר ל"ו ג'). אבל אברהם התבודד אף בתוך ריבוי עם, לכן נאמר (בראשית כד מ) אשר התהלכתי לפניו, ר"ל בכל מקום שהתהלכתי הכל לפניו, על כן וירא אליו ה' והוא יושב פתח האוהל, מה שאין כן להקודמים (וזה שמדייק לומר אליו למעט הקודמים, עיין רש"י פרשת ויקרא (א א) אליו, למעט את אהרן, ועיין שם במפרשים) והבן.

או יאמר בסמיכות הפרשיות, על פי מה דאיתא במדרש (ב"ר כ"ח ט') ונח מצא חן וגו' (בראשית ו ח), אף הוא לא היה כדאי אלא שמצא חן. ועל זה מפרש הטעם שלא היה כדאי, דהרי באמת היה צדיק גמור, על זה אמר אלה (בראשית ו ט), דהיינו המבול האמור בפרשת תולדות נח שהוא הוליד וגרם כי צדיק תמים היה בדורותיו שעברו, והיה יכול לבטל הגזירה, ועתה את האלקים התהלך נח והסכים עם מדת הדין ולא התפלל עליהן, לכך הוכרח למציאת חן. ועיין במסכת ע"א (דף ו' ע"א ודף נ"א.) שדרש מתמים שלא היה טריפה), ועיין שם בתוספת ד"ה תמים כתיב ביה, שתמים נדרש תמים ולא בעל מום, עיין שם. והנה אף אנו נאמר שגם כאן נדרש שהיה תמים ולא בעל מום, אך מפני שלא התפלל על בני דורו, היה רצון השי"ת שלא יקריב כדין כהן שהרג את הנפש (ברכות ל"ב ע"ב), כי העומד על דם רעהו שיכול להציל ולא הצילו, כשופך דמים יחשב כמו שאמרו רז"ל (כתובות ס"ח ע"א) במעלים עיניו מן הצדקה, שהוא כאלו שופך דמים, וכדי שלא יקריב, על כן הכישו ארי ועשאו בעל מום ושם בנו הקריב, כמבואר בבראשית רבה (ב"ר ל' ו'), ושם שהקריב, קלקולו זהו תיקונו, כי לא היה אז עדיין במדריגת שיוכל להתפלל על בני דורו, והבן. ועל כן נאמר (בראשית ז א) כי אותך ראיתי צדיק וגו', ולא שיהיה תמים ראוי להקריב מטעם הנ"ל. והנה דעת רז"ל שדרשו מתמים שלא היה טריפה, ולא דרשו שלא היה בעל מום, נ"ל דהיינו טעמא דהא שלא היה טריפה שייך לענין שניצל מהמבול גם הוא, דהא כבר כתבנו לעיל בשם המדרש (ב"ר כ"ט ה') שניצל בזכות תולדותיו שיעמדו ממנו, ואם כן בשלמא בניו עדיין לא הולידו, ואם הם יאבדו לא יבא זרעם לעולם, אבל נח כבר הוליד ואחר כך שוב לא הוליד, אם כן למה ניצל. אך מפני שלא היה טריפה והיה ראוי להוליד לכך ניצל, אף שחם בנו סרסו אחר כך, אין השי"ת מזדקק לבחירה, אבל בעל מום מה ענינו לכאן, כך נראה לדעת רז"ל. אבל לפי מ"ש אתי שפיר דגם הא דלא הוי בעל מום ענינו לכאן, להורות כי אז לא היה בעל מום ונאמר בו תמים, רק משום שלא התפלל נפסל והכישו ארי כדי שלא יקריב, ולכך לא נאמר אחר כך תמים כנ"ל. ומיהו גם לדרך רז"ל אפשר לישב מה דלא נאמר באמירת השי"ת כי אותך ראיתי צדיק תמים וכו', דהא הידיעה אינו מכריח ואינו מבטל הבחירה, אבל האמירה מכריח, וכמו שפירשו בהא דאמרו רז"ל (נדה ט"ז ע"ב) ואלו צדיק ורשע לא קאמר, ואם כן אם היה אמר השי"ת תמים, והיה פירושו שמשום זה דלאו טריפה הוא וראוי להוליד עוד, הצילו בשביל תולדותיו שיצאו ממנו, אם כן יבוטל בחירת חם בנו, ואין השי"ת רוצה לבטל שום בחירה כנ"ל. והנה לדרכי נראה לפרשת הפסוקים שהביא הב"ר (פ"ל ו') (משלי יא ל) ולוקח נפשות חכם, (משלי יא לא) הן צדיק בארץ ישולם (משלי יא ל-לא), ודרשו על נח עיין שם, אף אנו נאמר ולוקח נפשות שמציל בתפילתו נפשות חכם, והן צדיק זה נח שלא התחכם ליקח נפשות בתפילתו, בארץ ישולם שהכישו ארי וכנ"ל.