Chasidut sur Les Psaumes 90:10

ויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז כט), בב"ר (פצ"ו ב') הדה"ד (דברי הימים א' כט טו) כצל ימינו עלי ארץ, הלואי כצילו של כותל או כצילו של אילן, אלא כצילו של עוף בשעה שהוא עף, עד כאן. ויש להבין למה נסמך זה המאמר להפסוק ויקרבו ימי ישראל למות דוקא. וגם להבין איך יתכן להדמות ימינו עלי ארץ, לצילו של עוף בשעה שהוא עף, הלא ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ י). אך כשנעמיק קצת יתראה ויתגלה צדקת המאמר הזה, כי באמת העבר אין, ואם כן על דרך משל כששואלין על אדם כמה הוא חי, אם נשוב על דרך האמת ראוי לחשוב רגע אחת, כי מה שהיה חי עד הנה כבר הוא אפס ואין כי כבר חלף הלך לו, ומה בצע לו עתה במה שכבר היה ואיננו עתה. והעתיד אשר יהיה עוד, מי יודע כי האדם אינו בטוח בחייו. ואין לו רק הרגע של עתה, והיא אינה עומדת רק מועף ביעף, כי אחר כל רגע מת רגע אחד מזמן אשר הוקצב לו, והזמן פורח תמיד ואינו עומד במקום אחד, ואם כן תמיד אינו חי רק הרגע של עתה, והיא כצילו של עוף הפורח. והוא מוסר גדול לאדם שיהיה תמיד לנגד עיניו כי אין לו חיות רק עתה, ואם כן מי פתי יסיר לבלותו בהבל על כל פנים הרגע שיש לו עתה, אך ידביקהו בחי וקיים ית"ש. והנה זה שאמרנו כי מה שעבר כבר הוא אפס ואין, אינו בצדיקים, כי כל יום שעבר ממנו חי וקיים לעד, וגם בעתיד בודאי כי יחיה לנצח ולא ימות, כי גם במותו הוא חי באמת (ברכות י"ח ע"ב), רק הימים שעל פני הארץ מתים ממנו כי לא יתלבש בהן הצדיק. והיינו ויקרבו ימי ישראל למות, והיינו הדה"ד כצל ימינו וכו', ומזה ניכר שבח הצדיקים דבצדיקים אינו כן כנ"ל.

והנמשל מובן כי בהיות בעולם הבא אין שם רק מה שהאדם מכין ומאסף ומביא לשם, ולצורך זה בא לעולם הזה רק שגם ימי חלדו שהוא כאן צריך לו הצטרכות הגוף, אבל על כל פנים אינו צריך לאסוף ביחד שיהיה די לו כל ימי חייו ולהיות אץ להעשיר, זה אינו, חדא שאין צריך זאת לאורך ימים, וימי שנותינו בהם שבעים שנה כו' (תהילים צ, י), שנית, שכל ימי חיותו כאן הלא תמיד עולם כמנהגו נוהג ויום ויום יזמין לו הש"י מה שצריך, משא"כ הצטרכות הנפש לעולם הבא ארז"ל (כתובות ס"ז:) ארחיה רחיקא וזוודין קלילא, ר"ל כל מה שיזמין הכל מועט לפי אורך הזמן שהוא עולמית, ושם אין שום דבר רק מה שמביא.

והנה על פי זה עניתי ואמרתי לפרש הגמרא במסכת ברכות (דף כ"ט ע"א), דאיתא שם (ברכות) בדף כ"ח ע"ב תנו רבנן שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות על הסדר, אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים, עמד שמואל הקטן ותקנה, לשנה האחרת שכחה, והשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו, ושם דף כ"ט ע"א מקשה אמאי לא העלוהו, והאמר רב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו, בברכת הצדוקים מעלין אותו חיישינן שמא מין הוא. ומשני שאני שמואל הקטן דאיהו תקנה, וניחוש דלמא הדר ביה. אמר אביי גמירי טבא לא הוי בישא. ומקשה ולא, והכתוב ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול. ומשני ההוא רשע מעיקרו. פירש רש"י (ד"ה) רשע מעיקרו, ושב מרשעתו פעמים שחוזר ונעשה רשע, אבל צדיק מעיקרו לא. ומקשה ולא, והתנן (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי. ומשני אמר אביי הוא ינאי הוא יוחנן. פירוש רש"י (ד"ה) הוא ינאי, שהרג חכמי ישראל, ינאי רשע מעיקרו, ונעשה צדיק וחזר לרשעתו. רבא אמר ינאי לחוד ויוחנן לחוד, ינאי רשע מעיקרו ויוחנן צדיק מעיקרו. ומקשה הניחא לאביי, אלא לרבא קשיא. ומשני אמר לך רבא צדיק מעיקרו נמי דלמא הדר ביה. ומקשה אי הכי אמאי לא אסקוהו. ומשני שאני שמואל הקטן דאתחיל בה, דאמר רב יהודה אמר רב ואי תימא ר' יהושע בן לוי לא שנו אלא שלא התחיל בה, אבל התחיל בה, גומרה, עכ"ל הגמרא שם. והנה התירוץ הנ"ל אמר לך רבא צדיק מעיקרו נמי כו', הוא תמוה מאד דאיזה תירוץ יש בזה, דאדרבה על ידי זה נצמח הקושיא, והוא הקושיא ראשונה אלא לרבא קשיא, דכיון דרבא אמר דיוחנן צדיק מעיקרו ואף על פי כן נעשה צדוקי, אם כן קשה אמאי לא אסקוהו לשמואל הקטן דדילמא הדר ביה, אם כן מאי משני על זה ומקשה על זה אי הכי, הא הוא גופא הקושיא הראשונה, והיה לו לתרץ תיכף שאני שמואל הקטן דאתחיל בה. לכך נ"ל דקושיא הראשונה אלא לרבא קשיא הוא קושיא אחרת, והיא באמת מתורצת במה דמשני אמר לך רבא כו' כמו שאבאר, והוא דכונת המקשן הוא להקשות על רבא מגמירי דאמר אביי, דודאי לא יחלוק רבא על מה דגמירי בקבלה, דהא אביי לא מדעתו אמרה כדי לתרץ הקושיא, דהוה ליה למימר שמע מינה טבא לא הוי בישא, ומדאמר גמירי, שמע מינה דכן קבלה בידן איש מפי איש וזה ברור, ואיך יחלוק רבא על זה. ולדעתי נראה דהגמירי הנ"ל הוא המימרא כיון שעברו רוב שנותיו כו', דקודם שעברו הרוב בטוב, עדיין אינו מוחזק בחזקת טבא וזה ברור לדעתי, דאם לא כן יסתור הגמירי הנ"ל להמימרא הנ"ל דעברו רוב שנותיו, ודו"ק. ורוב שנותיו היינו על דרך ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ י), ועל זה משני שפיר, דהא הטעם הנ"ל שמה שעבר בטובה משמרו לעתיד, וזה אינו רק אם רוצה לחטא לעתיד ולהיות שומע ליצרו הרע, אבל אינו תוהא על הראשונות לחזור בו מהטוב שעשה שאינו נעשה צדוקי, רק שתקפו יצרו, ועתה על זה גמירי דטבא לא הוי בישא, דהטוב שמעבר משמרו כיון שאינו נעקר, מה שאין כן אם נעשה צדוקי ומין דאז תוהא על הראשונות דאז נעקרו הראשונות בבחירתו, אם כן אין כאן שמירה. ולכך על יוחנן דנעשה צדוקי אמר רבא שפיר דהיה צדיק מעיקרו, ופירושו דאל תאמין, היינו שמא יחזור בו ויתהא על הראשונות. וזה הוא תירוץ הגמרא אמר לך רבא צדיק מעיקרו נמי יש לחוש דלמא הדר ביה דייקא, דהיינו שמא יתהא על הראשונות ולא קשיא עליו מגמירי הנ"ל, ועכשיו מקשה אי הכי אמאי לא אסקוהו לשמואל הקטן, דהא גם כן יש לחוש כנ"ל. ועל זה משני שפיר שאני הכא דהתחיל בה, כנ"ל ברור בפירוש דברי הגמרא הנ"ל דבהא פליגי אביי ורבא, דאביי אינו מחלק בין (טובא) [טבא] לא הוי בישא ובין הדר (בין) [ביה], ורבא מחלק ביניהם, והוא נכון בס"ד.