Commentaire sur La Genèse 21:38

וה' פקד את שרה וגו'. סָמַך פָּרָשָׁה זוֹ לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ וְהוּא צָרִיךְ לְאוֹתוֹ דָבָר, הוּא נַעֲנֶה תְחִלָּה (בבא קמא צ"ב), שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּתְפַּלֵּל וְגוֹ', וּסְמִיךְ לֵיהּ וה' פָּקַד אֶת שָׂרָה, שֶׁפְּקָדָהּ כְּבָר קֹדֶם שֶׁרִפֵּא אֶת אֲבִימֶלֶךְ:

וה' פקד את שרה כאשר אמר בהריון כאשר דבר בלידה לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״א:א׳) ואין "פקידה" אלא לשון זכירה והשגחה על הנפקד כגון פקוד יפקוד אלהים אתכם (בראשית נ׳:כ״ה) פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם (שמות ג טז) ויפקוד שמשון את אשתו בגדי עזים (שופטים טו א) אף כאן וה' פקד את שרה זכר את שרה ועשה לה כאשר דבר וכן הלשון בכל העקרות היולדות ברחל ויזכור אלהים את רחל (בראשית ל׳:כ״ב) ובחנה ויזכרה (אלהים) ה' (שמואל א א יט) וכך אמרו פקדונות הרי הן כזכרונות (ר"ה לב):

וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר יש הפרש בין לשון פקידה ללשון עשיה כי הפקידה אינה כי אם זכירה בעלמא, והעשיה היא פעולה ממשית כמ״ש ואעשך לגוי גדול ומסיק (ב״ר לט יא) שלשון דבור מורה יותר חבה מן לשון אמירה, לפי שהדבור מורה על בירור הדברים בפירוש בחיתוך הלשון וזה מתייחס אל לשון עשייה.

וה' פקד. אברהם התפלל בעד אבימלך וה' פקד את שרה כאמרו וה' השיב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו:

וה' פקד כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו שלמדו עליה סנגוריא ואמרו אם לא תתן לה עתה בן א''כ תאחר את הקץ שגזרת וענו אותם ת' שנה משיהיה לו זרע והוא בן מאה עתה וצריך שיתחיל מעתה. ד''א שאמרו בנות לוט נתעברו מביאת איסור מאביהן ושרה לא תתעבר מאברהם. ד''א שאמרו נסתרה עם אבימלך וכתיב ואם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע. ומה שלא נפקדה אחר סתירת פרעה לפי שכאן היה משמוש ידים ולא היה חסר כי אם ביאה:

וה' פקד וגו' כאשר אמר. פי' לא לצד שהתפלל על אבימלך ומטעם כל המתפלל על חבירו וכו' וזולת זה לא היה נפקד וזה ימעיט ח"ו ההבטחה שאמורה בתחיילת הפרשה אלא כאשר אמר:

ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר. כפל המאמר הוא תמוה. ופירש״י בזה אינו מרווח דבאמת במאמר ה׳ כבר נאמר לידה ג״כ. ולהיפך בדבר ה׳ לא נזכר שרה מאומה. והיה אפשר לפרש דעל ישמעאל דבר ה׳ אלא הוא הדבר אשר פירשנו שהקב״ה התרעם על שרה במה שצחקה והסתפקה במה שלא ראתה שנוי בפני אברהם כאשר מצאה א״ע בעדנה של ילדות ובשביל זה נענשה במעשה אבימלך וכאשר יבואר עוד שנולד לבריות ספק בעיקר הלידה אם אינו מאבימלך. באשר עליה לא היה עוד פלא כי הכל ראו אותה ילדה. משא״כ באברהם שהיה עדיין ניכר לבן מאה שנה. וזהו ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר ודבור הוא לשון עז כידוע היינו במה שרגז עליה. כן עשה לה. ומסיים ותהר ותלד לאברהם בן לזקניו ולא כתיב לזקניה שהרי היא נעשית ילדה. אבל אברהם לא נשתנה מטבע גופו ומכל מקום ילדה ממנו בן:

וה' פקד את שרה כאשר אמר, שהרתה וילדה למועד ההוא כאשר אמר, ולפי שהיה פלא שנה הענין ושלש. ומנהג הכתוב בכפל הענין ושנה המלות וכן אמר תחלה פקד ואחר כן כאשר דבר:

וה' פקד את שרה וגו'. פירש"י כאשר אמר בהריון ודבר בלידה. וכתב הרמב"ן אין פקידה אלא לשון זכירה והשגחה על הנפקד כמו פקד יפקד אלקים אתכם אלא פי' פקד זכר את שרה ועשה לה כאשר דבר וכן דרך הלשון בכל העקרות היולדות ברחל ויזכור אלקים את רחל ובחנה ויזכרה אלקים. ופי' ר' יוסף היינו טעמא דגבי שרה כתיב פקידה וברחל זכירה ובחנה פעמים פקידה ופעמים זכירה לפי ששרה היתה זקנה והיתה צריכה שתחזיר לה דם נדות אמר לשון פקידה כמו מפקידה לפקידה אבל רחל היתה בחורה ולא היתה צריכה פקידה אמר זכירה ובחנה מתחלה על שמואל שהיתה עדיין בחורה אמר זכירה ולבסוף כשהזקינה אמר בה פקידה:

סמך פרשה זו ללמדך כו' תימה דמהכא משמע שאין כאן מקומו דאם לא כן מאי סמך פרשה זו דקאמ' ואין הדבר כן שהרי בט"ו בניסן בשר המלאך את שרה ובי"ו בו נהפכה סדום ונוצל לוט עם שתי בנותיו באותו הר שהיה אברהם אבינו יושב בו וכשנעשה מעשה לוט עם בנותיו מיד נסע משם אברה' וישב לו בגרר בארץ פלשתי' כדפרש"י ושם לוקחה שרה ועצר השם בעד כל רחם לבית אבימלך והתפלל אברהם עליהם ונתרפאו ובראש השנה נפקדה שרה כדאיתא בפרק קמא דראש השנה הרי שכל הספורים הללו נמשכים זה אחר זה על הסדר ומהו זה שאמר סמך פרשה זו כו'. ושמא י"ל דמדלא קאמר ויפקד ה' את שרה אלא וה' פקד דמשמע שכבר פקד את שרה קוד' שרפא את אבימלך כדפרש"י צ"ל שרפואתו של אבימלך שהיא וירפא וילדו אחר ר"ה היתה ולא היה ראוי לכתבה קודם פקידת שרה אלא ללמדנו שמפני שבקש רחמים על אבימלך ועל ביתו שיפתח השם את רחמן קודם ר"ה כפי סדר הנחתו והוא היה צריך לאותו דבר ולא התפלל על עצמו נענה הוא תחלה ונתרפא ועדיין אבימלך לא נתרפא עד אחר ר"ה ויש לתמוה שכבר בשר השם לאברה' והמלאך לשרה שבניסן הבא תלד שרה ובהכרח היה שיפקדנה בר"ה אף אם לא היה מבקש רחמים על אבימלך דאם לא יפקדנה עכשו בר"ה אימתי והלא בגמ' פריך עלה ובשיתא ירחי מי קא ילדה ומשני אותה שנה מעוברת היתה והדר פריך סוף סוף כי מידלי מר ימי טומאת נדה בצרי להו ומשני ביולדת לשבעה יולדת למקוטעין ואם כן איך אפשר לפקד את שרה אחר ר"ה אבל בפרק ת' דב"ק מייתי לה להא דרשא ואינו מזכיר שם סמיכות כלל אלא מנא הא מילתא דאמור רבנן כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה דכתיב ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא וגו' וכתיב וה' פקד את שרה כאשר אמר וגו' וכתב רש"י מדלא כתיב ויפקוד את שרה וכתיב וה' פקד משמע פקד כבר תחלה מאבימלך:

וה' פקד. בראש השנה נפקדה שרה, דכתיב הכא וה' פקד את שרה וכתיב התם (שמואל א ב׳:כ״א) כי פקד ה' את חנה, מה חנה נפקדה בר"ה אף שרה נפקדה בר"ה ^אר"ל הרי דחזיק דגם פקידת הריון הוי בכלל פקידות ודינים שאדם נדון בר"ה, וא"כ כמו בחנה כן בשרה שבשתיהן היתה פקידה מיוחדה לעקרות שתלדנה נפקדו בר"ה, והיינו שבר"ה נגזר עליה הריון. אבל אין לפרש שבר"ה הרתה, שהרי מבואר בריש פרשה זו שבפסח ילדה, וע' בחא"ג. ובחנה יש דרשא מיוחדת בגמרא. .
(ר"ה י"א א')

וה' פקד את שרה פרש"י בהריון. ויעש ה' לשרה כאשר דבר בלידה. וק' שהיה לו לפרש ההפך דגבי לידה נאמרה האמירה וגבי הריון נאמר דבור ושמא דחק לפרש בסדר המקרא ההריון קודם הלידה:

ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו כו'. וא"ת מה הוכחה יש מכאן דלמא מה שפקדה עתה לפי שעתה היה המועד שקבע לו הקב"ה דאם לא עכשיו אימתי דהא לפסח צריך לילד ובראש השנה היתה הפקידה וי"ל דרש"י בעצמו תירץ זה במה שכתב פקד כבר קודם שריפא את אבימלך וקשה מה בא להשמיענו שקודם שריפא את אבימלך ריפא את שרה אלא ודאי שבא להשמיענו כל המבקש כו'. [רא"ם]: כתב הרא"ם תימא דמהכא משמע שאין כאן מקומו דאל"כ מאי סמך פרשה זו דקאמר ואין הדבר כן שהרי בט"ו בניסן בשר המלאך את שרה ובט"ז בו נהפכה סדום וניצול לוט עם בנותיו וכשנעשה מעשה לוט עם בנותיו מיד נסע אברהם וישב לו בגרר ושם נלקחה שרה ועצר השם בעד כל רחם לבית אבימלך והתפלל אברהם עליהם ונתרפאו ובראש השנה נפקדה שרה הרי כל הסיפורים האלו נמשכים זה אחר זה על הסדר ומה זה שאמר סמך פרשה זו וכו' ותירץ דהא כתיב וה' פקד את שרה דמשמע שפקד אותה קודם שריפא את אבימלך אם כן לא היה להקדים אלא ללמדך וכו':

וה' פקד את שרה כאשר אמר. סמך פרשת זו לכאן להודיענו שכבר נפקדה שרה בהריון קודם ענין אבימלך. בענין שזה אות כי הולד הוא של אברהם ולא של אבימלך. וזהו ותלד שרה לאברהם בן לזקניו ע"ד פלא בהיותו זקן מאד. וכן שרה היתה זקינה מאוד. וזהו ותלד שרה בן לאברהם. ועוד שהי' לזקוניו כמאמרם ז"ל שהיה זיו איקונין שלו דומה לאברהם. למועד אשר דבר אתו אלהים בשנה האחרת. ולא למועד אבימלך כי זו אי איפשר להתעבר ולילד מיד אבימלך. ואמר שקרא שמו יצחק כמו שאמר לו השם בזמן העבר ואת בריתי אקים את יצחק. וזה להורות שהיה מעשה נס לקיים השם מאמרו. כי מצד אברהם ושרה לא היו ראויים. וזהו ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו. אף על פי שהיה זקן וכן אשר ילדה לו שרה שהיתה זקנה יצחק. וזה שאמר ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו שלא בדרך העולם:

בד"ה סמך פרש"י כולו תימה דמהא כו' נ"ב ואני אומר שהויו מורה על הסמיכות ולמידרש הכי דלא שייך למידרש כאן הוא ובית דינו ודוק מהרש"ל:

וה' פקד את שרה וגו' היה מספיק שיאמר וה' פקד את שרה כאשר אמר מה צורך לומר ויעש ה' לשרה כאשר דבר והתשובה שנמנע הוא שאשה זקנה תתעבר מזקן ואלו הונח שיהיה איפשר אבל נמנע הוא שתלד לפי שזרע הזקן והזקנה חלושים מאד ולחולשתם ולמיעוט דמיה שהוא מזון הולד ימות במעיה לזה אמר אע"פ שהוא נמנע להריון עכ"ז דרך נס ה' פקד אותה בהריון וגם הנמנע שני הקב"ה עשאו דרך נס ויעש ה' לשרה שתלד כאשר דבר והם שתי נסים וזהו שאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כלומר ג' נסים עשה הקב"ה אחד שנתעברה שנית שילדה שלישית שאע"פ שילדה ראוי שלא תניק ודרך נס הניקה ולא עוד אלא שהחלב היה בהשפעה מאד עד שהניקה בנים רבים:

וה' פקד את שרה. א"ר יהודה בר סימון אע"ג דאמר רב הונא מלאך הוא הממונה על התאוה ועל ההריון, אבל שרה לא נפקדה ע"י המלאך כי אם על ידי הקב"ה בעצמו, שנא' וה' פקד את שרה. ופקידה זאת היתה בר"ה ולמחר פירסה שרה נדה, שנאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה (בראשית יח יב), ושהתה בנדתה ב' ימים ומינה ה' ימים על הב' הרי ז', כי כן הי' דרך הראשונים, ובליל שמיני טבלה שהיא תשיעי לראש השנה נותרו כ"ב ימים לתשרי, וכ"ט למרחשון, ול' לכסליו, וכ"ט לטבת, ול' לשבט, כ"ט לאדר, וכ"ט לאדר שני, כי אותה שנה מעוברת היתה, ובי"ד בניסן ילדה בחצי היום, זמן שחיטת הפסח, והן שבעה חדשים מנין הרב"ה ארבה עצבונך, רי"ב יום הם שבעה חדשים, חוץ מיום שנולד בו, וחוץ מיום שנתעברה בו, ומניין שבזמן שחיטת הפסח נולד יצחק, א"ר הונא בשם חזקיה, כתיב הכא למועד אשר דבר אתו, וכתיב התם מועד צאתך (מארץ מצרים) [ממצרים], לג"ש:

סמך פרשה זו ללמדך כו'. הקשה הרא"ם דהא כאן מקומה ואין לה מקום אחר להסמך רק אחר פרשה זו, שהרי המלאכים בשרו את שרה בפסח (רש"י לעיל יח, י), ואחר כך נהפכו הכרכים (רש"י לעיל יט, א), ואחר כך נתעברו בנות לוט מאביהם, ואז נסע אברהם משם בשביל לוט שיצא עליו שם רע (רש"י לעיל כ, א), ולפיכך נלקחה שרה, ואחר כך זכר "וה' פקד את שרה וגו'", אם כן כאן מקומו הוא, ונראה כי אין הפירוש שרש"י למד מן סמיכות הפרשיות, שהרי לא אמר 'סמך פרשה זו לפרשה של מעלה', רק אמר 'סמך פרשה זו', שסמך אותה בלשון "וה' פקד", והוי למכתב 'ויפקוד ה' את שרה', אבל "וה'" משמע בענין של מעלה הכתוב לפני זה – פקד ה' את שרה. וחלוק גדול יש בין 'ויפקוד' ובין "וה' פקד", כי 'ויפקוד' אף על גב שגם יש כאן וי"ו החיבור, הוי"ו מחבר זמן הפקידה אל זמן מעשה אבימלך, וזה כאשר יבא הוי"ו על פעל שהוא 'פקד' אז הוא מחבר מעשה זה אל זמן מעשה הראשון. אבל כאשר הוי"ו בא על השם – לא יתכן לפרש כמו וי"ו החבור, רק מדבר בענין של מעלה עצמו "וה' פקד את שרה", והיינו כמו שמפרש כי המתפלל על חבירו והוא צריך לו – נענה תחילה. ומה שאמר 'סמך פרשה זו' רוצה לומר שסמך עם ענין של מעלה כאילו הוא דבר אחד:
ובבבא קמא בפרק החובל (בבא קמא צב.) פירש רש"י דהוי למכתב 'ויפקוד את שרה', "וה' פקד את שרה" משמע כבר, וכאן משמע שמן סמיכות הפרשה למד זה, ושניהם אתנהו, דנוכל ללמוד גם כן ממה שסמך אותה עם ענין של מעלה – לומר שהוא דבר אחד, שכל המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה, וגם לשון "פקד" משמע כבר פקד, דאחר דהוי"ו הוא מחבר אותו עם לפני זה, ואמר אחריו "פקד" שהוא לשון עבר, משמע נפקד כבר, כי כן משמע – באותו ענין של מעלה כבר פקד את שרה, וכן פרשנו למעלה "וה' המטיר" (יט, כד, אות ל):
והקשה הרא"ם עוד, דהרי כבר בשרה הקב"ה שתלד (לעיל יח, י), ואם כן בלאו הכי היתה יולדת, ואין לומר דלזה מהני שהיתה מתעברת מיד, אבל אם לא היה מתפלל על אבימלך היה עוד ממתין לה זמן מה, ואפשר לקיים ההבטחה אחר כך, אין זה כן, דהא בפסח נולד יצחק (רש"י לעיל יח, י), ואי אפשר להיות ממשיך הזמן, דהא כבר הבטיחו הקב"ה "למועד הזה בשנה האחרת" (לעיל יז, כא), ואין זה קשיא, דאף על גב שבפסח נולד יצחק כמו שהבטיח, מכל מקום העבור היה אפשר לאחר יותר, ובשביל שהתפלל על אבימלך נענה תחלה ונתעברה קודם. ובלאו הכי נמי לא קשיא, שהשם יתברך סבב ענין זה של אבימלך כדי שיתפלל אברהם על אבימלך ויהיה נענה תחלה, ואם לא כן יקשה שראוי שלא יהיה אירע מעשה אבימלך לשרה, שהרי ליצני הדור היו אומרים מאבימלך נתעברה (רש"י להלן כה, יט), ולמה נתן הוא יתברך פתחון פה לחוטאים, אלא השם יתברך היה מסבב זה כדי שיתפלל אברהם על אבימלך, ויהיה נענה תחילה. והשתא לא קשיא, דזה בעצמו הוא ההבטחה. אמנם אין כל כך ראיה מה שאירע מעשה זה לאבימלך, שהיה זה להראות לבריות כי ענין אברהם ושרה על פי ה', ולא יתמהו כאשר יראו שתלד שרה לזקנתה ויאמרו שמא אינו מאברהם (ר' רש"י להלן כה, יט), או גם כן אינו משרה – שמא אסופי מן השוק הביאו (ר' רש"י פסוק ז), וכאשר ראו שאירע לאבימלך – ידעו כי ענין אברהם ושרה זיווגם על ידי השגחת השם:

וה' פקד את שרה. לפי שיצאה אמנו שרה מביתו של פרעה ומאבימלך טהורה פקדה הקב"ה. דכתיב ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע (במדבר ה כח). לכך הוסמכה פרשה זו לזו.

וה׳ פקד וכו׳ סמך פרשה זו וכו׳ הרגשו הוא דהיל״ל ויפקוד ה׳ ומדכתיב וה׳ פקד מוכח דר״ל פקד כבר קודם זה וא״כ ק׳ אמאי סמכה כאן ולא כתבה קודם ומשני דאי כתבה מקמי הכי הוה מפרשי׳ שהיה זה זמן הרבה קודם רפואת אבימלך וקודם שיתפלל עליו ולא הוה מוכח מזה הך מלתא דכל המתפלל וכו׳ אבל השתא אשמועי׳ דמיד שהתפלל אברהם בעד אבימלך נפקדה שרה מיד ותכף אח״כ נרפא אבימלך ללמד הך מלתא דכל המתפלל וכו׳:

ואחר כך אמר: ויי (תרגום פרק כ"א).

וה׳‎ פקד את שרה כל מקום שנאמר וה׳‎ הוא ובית דינו. ישב עליו בדין, כתיב אם לא נטמאה וגו׳‎ וטהורה היא ונקתה זרע וגם יולדת זכר, ושרה נסתרה ולא נטמאה. ואין להקשות מן וה׳‎ שמים עשה שהרי כן פירושו הוא הבעל רחמים עם מדת דינו שמים עשה. כמו שפירשתי גבי ביום עשות ה׳‎ א׳‎ ארץ ושמים.

כאשר אמר. פירוש כמו שאמר לאברהם אבל שרה אשתך יולדת וגו' שזכותה מועיל לזה כנאמר. ועוד אומר הכתוב,

וה' פקד את שרה סמך פרשה זו לכאן וכו' צריך לישב מה קשה לו על הסמיכות הזה הלא היה באותו הזמן ונ"ל דדורש דבר זה מן הוי"ו דוה' פקד דוי"ו מוסף על ענין ראשון להורות הסמיכות ולכך לא דרש כאן הוא ובית דינו דאצטריך ליה בעבור הסמיכות:

"וה' פקד את שרה" וגו'. ודאי שצריך לומר "פקד" - זכר, וכדברי אונקלוס ורמב"ן על אתר. והנה לדברי הגמרא (ראש השנה יא ע"א) נפקדה שרה, כמו חנה אם שמואל, בראש השנה, וצריך לומר שהכוונה היא שביום הזכרון הופיע דיוקן של שתיהן להיכנס להריון. ולפי זה קשה, והרי דינו של כל אחד, ולא רק של שתיים אלה, מוכרע ביום זה, ומאי רבותא איכא. (פ' וירא תשמ"ט) ור' בראשית רבה (ז, ג-ח) שבראש השנה בו נפקדה שרה, נפקדו הרבה עקרות והרבה חרשים וסומים נרפאו.

פקד את שרה כאשר אמר. בְּהֵרָיוֹן:

וביאור הענין הוא, שכאשר נפקדה שרה נפקדו כל העקרות עמה, כמו שפרשתי פר' לך לך על פסוק והיתה לגוים (יז טז) ואע״פ שנפקדו עמה מ״מ לא היו שוים לשרה כי פקידת שרה בלשון עשייה ממש בפועל ידי הש״י כמ״ש (מדרש תהלים קלט ה) גדולים צדיקים ממעשה שמים וארץ כי הצדיקים נבראו בשתי ידים כו' דהיינו עשייה ממש ובלשון דבור המורה על חבה כמ״ש (בראשית טו ז) והנה דבר ה' אליו לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך וגו'. אבל שאר העקרות בלשון פקידה לבד ובלשון אמירה שאין בו חבה כל כך, כי פר' לך לך מתחיל בלשון אמירה, ושם נאמר (יז טז) וברכתיה והיתה לגוים, רצה לומר שתהיה לעזר לכל הגוים כי יפקדו עקרות של גויי הארצות עמה. זה״ש וה' פקד את שרה, כאלו אמר עם שרה, פי' את משמש לשון עם, כמו הבאים מצרימה את יעקב (שמות א א) שאותן העקרות שנפקדו עם שרה לא נפקדו כ״א בלשון פקידה ובלשון אמירה, אמנם ויעש ה' לשרה פי' לשרה עצמה בלשון דבור כאשר דבר ועשיה ממש. דרך משל מי שאינו אוהב גדול לחבירו אף על פי שלפעמים הוא זוכרו מ״מ אינו עושה כל כך בעבורו, אבל בשביל אוהבו הוא נכנס בעובי הקורה ועושה בעבורו. ומה שנאמר וה' בוי״ו רז״ל אמרו (בר״ר נא ב) כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, סמך מכאן לדברי רז״ל (ר״ה יא.) שפקידה זו היתה בראש השנה אשר בו הקב״ה יושב בדין עם כל בית דינו שלמעלה לכך קורין פרשה זו בראש השנה.

כאשר אמר. באמרו וברכתי אותה וזה היה שהסיר ממנה קללת חוה בעיבור ובלידה ובגידול כאמרו הרבה ארבה עצבונך והרונך:

פקד את שרה בגימטריא אף כל העקרות פקד:

כאשר אמר בהריון כאשר דבר בלידה. פירוש הפקידה בהריון והעשייה בלידה לפי סדר העניינים כי בתחלה פקד ההריון ואח"כ הליד'. ומה שטען הרמב"ן ז"ל ואין לשו' פקיד' אלא לשון זכיר' והשגחה על הנפקד אינ' טענ' כי הרב ז"ל לא פי' פקד מלשון הריון אלא שזכר אות' בהריון וזכירתו זו היא השגחתו שהשגיח עליה ונתן לה כח על ההריון ונשאר ויעש ה' לשרה כאשר דבר על הלידה לא שזכירתה היא שעשה לה כאשר דבר כמו שפירש הרמב"ן ז"ל דא"כ הוה ליה למכתב וה' פקד את שרה ויעש ה' לשרה כאשר דבר מהו כאשר אמר ומהו כאשר דבר:

כאשר אמר. אמר לי' רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמור רבנן בל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, דכתיב (כ' י"ז) ויתפלל אברהם [על אבימלך] וכתיב בתרי' וה' פקד את שרה כאשר אמר, כאשר אמר אברהם על אבימלך ^במה שהכריח לו להוציא המלות כאשר אמר מפשטן דקאי על הקב"ה, משום דיש בפסוק זה כפל לשון, וה' פקד את שרה כאשר אמר, ויעש כאשר דבר, ולכן דריש ע"ד אסמכתא דלשון אחד מוסב על אברהם וכדמפרש. –
וע' בברכות נ"ה א', האי מאן דחזי חלמא יאמר וכו' בין שחלמתי על עצמי ובין שחלמתי על אחרים, וכתב המג"א בסי' ק"ל ס"ב דצ"ל מקודם בין שחלמתי על אחרים, יען כי המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה, ע"כ, ותימה בעיני שמהפך נוסחא קבועה בגמרא בשביל ראי' שאינה מכרחת כלל, כי לא אמרו בגמרא רק שאם מתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר והוא אינו מתפלל אז על עצמו הוא נענה תחלה, אבל בודאי כשמתפלל בנוסח תפלה כללית, בודאי צריך מקודם לבקש על עצמו, כי אדם קרוב לעצמו וחייך קודמין, וראי' לזה מתפלת רבי נחוניא בן הקנה (ברכות כ"ז ב') יהי רצון שלא אכשל בדבר הלכה ולא יכשלו חברי בדבר הלכה, הרי שביקש מקודם על עצמו. [ב"ק צ"ב א']

לאברהם. ולא לשרה כי לא מצינו דיבור ה' לשרה. הקשה מהרא"ם אבל יש לתמוה למה לא פירש גבי כאשר אמר לאברהם ולא לשרה ותירץ ואפשר מפני שאמר אמירה ויאמר אבל שרה וגו' (לעיל יז יט) שזו האמירה לאברהם נאמרה לא רצה לפרש וגבי כאשר דבר נמי לא היה צריך לפרש מכיון שאמר גבי דבר ה' היה אל אברם (לעיל טו א) אלא כדי להודיע ההפרש שבין ויעש ה' לשרה כאשר דבר ובין למועד אשר דבר שהראשון שב לאברהם והשני למועד כמו שכתב אחר זה. וא"ת ל"ל לרש"י לפרש זה וי"ל ר"ל אע"פ שלא אמר הקב"ה לא יירשך זה וגו' (שם שם ד) אלא לאברהם אבל לא הבטיחו שיהי' היורש משרה מ"מ ויעש ה' לשרה אע"פ שלא דבר אלא לאברהם. [מהרש"ל]:

עוד לעולם כי תפלתו על אבימלך הוא דבר המעמיד לפקידת שרה והבטחתו יתברך היתה שיתן לו בן והזמין לו ה' מצוה שסגולתה שיפקד ובזה נתקיימה הבטחתו והוא אומרו כאשר אמר פירוש ולצד האמירה שאמר ה' הוא שנזדמן לו הדבר ונפקדה, כי כשירצה ה' להיטיב יזמין המצוה שסגולתה היא הטובה המבוקשת. ותמצא שקודם הבטחת הפקידה כבר נזדמן לאברהם מעשה פרעה שהוא בדומה למעשה אבימלך ולא עצרו ה' לפרעה כדי שיתפלל עליו אברהם וזה לך האות למה שפירשנו:

בד"ה והביא היורש כו' העתידה להיות נ"ב ופי' לידה הוא שיהא נולד ממך בן קיימא שיהא ראוי לירש אותך ולא בסתם לידה ודוק מהרש"ל:

ומהו האמירה וכו'. ואם תאמר למה הוצרך להזכיר הדבור והאמירה, כיון דהרתה בודאי תלד, ועוד דקרא דכתיב ביה אמירה (לעיל יז, יט) לא נזכר הריון, רק לידה ולא הריון, אלא יש לומר דנקרא הריון מה שהרתה לזקנתה, שזה הוא ההבטחה אחת, ואותה הבטחה שאמר "אבל שרה אשתך תלד" רוצה לומר אף על גב שהיא אינה ראויה ללדת – וזה מפני שאינה ראויה להריון, לכך נקרא זה הריון. אבל אצל הדבור נאמר "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי" (לעיל טו, ב), וזה מה שלא זכה לבנים. והנה אף על גב שהרתה, שמא לא יזכה לבן קיימא, שהרי האצטגנינות מורה כי אברהם אינו מוליד (רש"י לעיל טו, ה). ואצל הריון כתיב לשון 'אמירה', ואצל הלידה לשון 'דבור', הדבור הוא קשה, והלידה הוא במדה זאת, כמו שזכרו מפתח הלידה בברכת אתה גבור, והבן זה:

וה' פקד את שרה. אע"פ שמלאך ממונה על הריון. כאן וה' פקד את שרה כאשר אמר. ההוא אמר ולא יעשה (שם כג יט).

כאשר דבר וכו׳ אמירה ויאמר וכו׳ ומפ׳ ליה לההוא קרא על ההריון משום דכתיב יולדת לך ולא כתיב תלד כדכתיב בתר הכי באותו פרק אשר תלד לך שרה למועד הזה ומזה דרשו דיולדת לך מיירי על ההריון שבו בפרק נתעברה וקרי ליה יולדת דעיבור תחילת לידה הוא:

הזכירה הראשונה הנאמרת בלשון פקידה, עניינה רחמים וברכה מאת אלהים, כאשר אמר, הוא מה שאמר לאברהם: 'אבל שרה אשתך', כאשר דבר, מה שאמר המלאך: 'למועד אשוב אליך' וג'. ודברי שרה: 'צחוק עשה לי' הוא טעם שלישי לקריאת הילד בשם יצחק; הטעם הראשון – צחוקם של אברהם ושרה, הנזכר קודם, השני – הצווי האלהי 'וקראת' וגו', השלישי – מה שאמרה שרה 'צחוק עשה לי'. וההוספה 'כל השומע' מורה על בטחונה באהבת האנשים אליה ואל אברהם, בגלל צדקתם וחסדם עם הבריות, הכל משתתפים בכל מצב שלהם. ואומרה: 'מי מלל' סובל שני פירושים: א. מי היה אומר כזאת ביחס אליה, אם לא ה' שהוא כל יכול, והב'. לשון גדולה ורוממות: "מי פעל ועשה כזאת". משתה גדול, סעודה לחבורה של חסידים, חכמים וצדיקים וכיוצא בהם. וכמו זה אצל אחשורוש, משתה גדול, לכבודה של אסתר. 'מצחק', לפי פשוטו, שהיה ישמעאל לועג ליצחק, ואומר עליו שלא יחיה, כעין מה שאמר: "ויהי כמצחק בעיני חתניו"; והסיבה לכך – חולשתו של יצחק. ויש שטופלים (על ישמעאל) העוונות החמורים שנופל עליהם לשון צחוק: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ואין זה נראה לי, שהרי כתוב כי שמע ה' אל קול הנער, ואמרו הקדמונים: "אין הקב"ה דן את האדם אלא לפי שעתו, שנאמר: באשר הוא שם". 'לא ירש' תרגמתי: "לא יסכן" (לא יגור), כעין מה שכתוב: "וירשוה קאת וקפוד". רשאית היתה שרה להרחיקו מהישיבה בבית, אבל לא להעבירו מן הנחלה. ותרגמתי 'כי ביצחק' – 'מן יצחק' כי הכוונה לזרעו, כמו שאמר ה' ליעקב: "יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם" ואילו ישמעאל הוא לבדו יקרא 'זרע אברהם', שכן אמר בו: "כי זרעך הוא", ולא בניו. ואף על פי שהם נקראים כך מצד הטבע, מנע זאת מהם מבחינת הגדולה והכבוד.

את שרה לרבות כל העקרות.

ויעש ה' לשרה כאשר דבר. (שלכאורה זה מיותר כולו אחר אומרו וה' פקד את שרה כידוע) ואכן פירושו אפילו זה שדיבר ה' לאברהם אבינו בברית בין הבתרים שנאמר שם (לך לך ט"ו, ד') והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, לא כיוון כי אם על זה הבן הנולד משרה ולא על ישמעאל שאינו נקרא בנו כלל כי בן הבא מן השפחה אינו נקרא בנו כי אם בנה, ועל כן אמרה שרה אל אברהם גרש האמה הזאת ואת בנה וגמרה אומר כי לא יירש בן האמה הזאת וגו', כלומר כי זה רק בן האמה נקרא ולא בנך והוא כמו יליד בית שנולד בביתך ועל כן לא ירש עם בני עם יצחק שהוא בנך ולא אחר כאשר נאמר לך כי ביצחק יקרא לך זרע, זה הזרע יהיה לך שלך הוא ולא ישמעאל (ועיין למטה כתבנו עוד פירוש נכון בכפל לשון הכתוב) ולזה,

רש"י ד"ה וה' פקד את שרה וגו', ...ללמדך שכל המבקש רחמים... הוא נענה תחילה. ע"כ. והוא גמרא בבא קמא (צב ע"א). וא"ת, מה נענה תחילה יש כאן, והרי על אשתו ואמהותיו של אבימלך כבר כתוב "וילדו" (כ, יז). על כן מפרש רש"י: "וה' פקד את שרה - לפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך". (פ' וירא תש"ן) ור' רש"י למעלה (ד, א) שכאשר יזכיר הכתוב את עושה הפעולה קודם שיספר עשיית הפעולה, משמע שדבר זה היה מוקדם לעניין האמור קודם לו.

כאשר דבר. בְּלֵדָה. וְהֵיכָן הִיא אֲמִירָה, וְהֵיכָן הוּא דִּבּוּר? אֲמִירָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ וְגוֹ '(בראשית י"ז), דִּבּוּר הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, וְשָׁם נֶאֱמַר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה וְגוֹ' (שם ט"ו), וְהֵבִיא הַיּוֹרֵשׁ מִשָּׂרָה:

ויעש ה' לשרה כאשר דבר. כאמרו וגם נתתי ממנה לך בן שלא כמנהג המולידי' בעת זקנה שיולידו על הרוב נקבה:

אמירה ויאמר אלהים אבל שרה אשתך. ואע"פ שאין שם הריון אלא לידה כדכתיב יולדת לך בן פירושו אבל שרה אשתך תהיה הרה בהריון שתלד לך בן דמכיון דכתיב הכא פקידה ועשייה שפירושה פקידה להריון ועשייה ללידה דאל"כ מאי כאשר אמר ומאי כאשר דבר ואמר בפקידה כאשר אמר שמורה בהכרח על מאמר אבל שרה אשתך יולדת לך בן צריך לפרשו בהריון:

ב ואם תאמר למה ליה לרש"י לפרש זה, ויש לומר דרצה לומר אף על פי שלא אמר הקב"ה לא יירשך זה וגו' אלא לאברהם, אבל לא הבטיחו שיהיה היורש משרה מכל מקום ויעש ה' לשרה אף על פי שלא דבר אלא לאברהם, (מהרש"ל):

ויעש ה' וגו' כאשר דבר. טעם שכפל לומר ויעש וגו', יכוין לפי דבריהם ז"ל (תנחומא) בפסוק כעת חיה ששרט לה המלאך שריטה בכותל כשיגיע השמש למקום זה ולשרה בן, והוא שהודיע הכתוב שנתקיים מאמר המלאך הדובר אליה בדקדוק הזמן:

בד"ה כאשר כו' אמר לאברהם נ"ב ונ"ל דצריך לפרש דבשלמא גבי כאשר אמר לא צריך לפרש לאברהם כי לשרה אמר אעפ"י שלא דיבר הקב"ה עמה מ"מ עליה אמר כאשר יאמר אמרי לי דהוא לשון עלי וק"ל אבל מה שדיבר דהיינו לא ירשך זה לא מורה על שרה כלום ונוכל לומר שעל ישמעאל קאי רק שהקב"ה הביא היורש משרה א"כ מפרש רש"י כאשר דיבר לאברהם והבטיח אותו שלא ירשנו אלא מיוצאי חלציו ואותה הברכה נתן לשרה ודוק מהרש"ל:

כאשר דבר לאברהם. כי לפי משמעות הכתוב שאמר "ויעש ה' לשרה כאשר דבר" משמע שעשה וקיים ההבטחה אשר דבר, ודרך לומר שקיים ההבטחה שהבטיח אותו, ואין דרך לומר שקיים לו ההבטחה שהבטיח אחר, ולכך הייתי מפרש "ויעש ה' לשרה כאשר דבר" – 'לה', הוצרך לומר שאין זה כך, אלא שדבר לאברהם, שלא הבטיח הקב"ה רק אברהם:

ויעש ה' לשרה כאשר דבר. ודבר לא יקימנה (שם).

ויעש וכו׳ לאברהם אידך נמי דהריון לאברהם אמר אלא כוונתו דהתם קא״ל להדיא שרה אשתך יולדת וכו׳ אבל הדיבור דבין הבתרים לא נזכרה שרה רק אמר ליה ליתן לו בן והוה מצי נמי לקיימו בבנו מהגר אלא השתא קאמר ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר לאברהם:

כאשר אמר שוב אשוב.

ויעש ה' לשרה כאשר דבר. לְאַבְרָהָם:

והביא היורש משרה. כלומר אף על פי שאין זה מחוייב מכח הכתוב שהרי אין כתוב שם אלא אשר יצא ממעיך הוא יירשך ואפשר שיהיה על ישמעאל מכל מקום כיון שמצינו באחרונה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק והסכים השם ואמר כי ביצחק יקרא לך זרע למדנו שמאמר אשר יצא ממעיך הוא יירשך מורה על יצחק ואע"פ שבאותו זמן עדיין לא היה יצחק לא בהריון ולא בלידה שהרי זה הדבור היה בברית בין הבתרים שאז היה אברה' בן ע' שנה. י"ל שעל הלידה העתידה להיות דבר לו השם שאותו שיצא ממעיך הוא יירשך ויציאת הבן מן המעיים היא הלידה:

עוד יכוין הכתוב ע"פ מה שפירשתי בפסוק (לעיל י"ח י') בן לשרה אשתך שבא מצד הנקובא ולסיב' זו הוצרך לעקידה, וידוע הוא כי זו היא סיבת מיתת שרה, ולפי מה שכתבתי כי הקפיד ה' על צחיקת שרה וקיים הגזירה שלא תלד שרה אלא בן מסטרא דנוקבא כאומרו (לד י"ז י"ט) אבל שרה אשתך יולדת, לזה אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר וידוע הוא כי הדיבור קשה והוא שלא ילדתו שלם בשלימות הצריך ונתגלגלו הדברים ונפטרה שרה מסיבה זו. ולדרך זה קיום ההבטחה על השריטה ששרט לה המלאך נרמזה בפסוק שאחרי זה דכתיב למועד אשר דבר אתו וגו':

ד"א כאשר אמר. ע"י המלאך ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה.

כאשר דבר ביום ההוא כרת ה׳‎ ברית את אברהם וגו'.

כאשר דבר לאברהם. לא לשרה שלא מצינו שדבר השם עמה על זה ואף המלאך לא בשר את שרה אלא על ידי אברהם. אבל יש לתמוה למה לא פירש גבי כאשר אמר לאברהם ולא לשרה ושמא מפני שאמר אמירה ויאמר אבל שרה כו' שזו האמירה לאברהם נאמרה לא רצה לפרש וגבי כאשר דבר נמי לא היה צריך לפרש מכיון שאמר גבי דבר היה דבר ה' אל אברהם אלא כדי להודיע ההפרש שבין ויעש ה' לשרה כאשר דבר ובין למועד אשר דבר שהראשון שב לאברהם והשני למועד כמו שכתב אחר זה:

כאשר דבר. ע"י שכינה. וידבר אתו אלהים (בראשית יז ג).

ר' יהודה אומר כאשר אמר ליתן לה בן. ויעש ה' לשרה כאשר דבר. לברכה בחלב.

וי"י פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו למועד כו' וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים וכו' ואברהם בן מאת שנה כו' ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים כו' ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה וכו'. הנה יראה לרמוז בכתובים אלו על תוכן ענינינו בר"ה ואשר ע"י השופר ממתקים כל הגבורות ונכללים בהחסדים וידוע אשר אברהם הוא מדת חסד ויצחק הוא מדת גבורה ויש לרמוז בתפלתינו בר"ה ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור שיש לפרש שתעקוד מדת גבורה ומסטין בכבל יאסר ויתכללו הגבורות בהחסדים ומפני זה אנו תוקעין מאה קולות למנין העשר ספירות שכל אחת כלולה מעשרה. וזהו אמרו וה' פקד את שרה ביאורו שהש"י פקד וצוה אותנו שנתקע בשופר כי שר"ה נוטריקון "שופר "ראש "השנה כאשר אמר יום תרועה יהי' לכם ויעש ה' לשרה כאשר דבר פי' עשי' הוא לשון תיקון כאשר דבר רומז שכאשר מתעוררין הדינין מתתקנים ומתמתקין ע"י שופר ראש השנה שדבר הוא קשות (כמו דבר אדוני הארץ אתנו קשות) ותהר רומז שע"י השופר הם באים לבחי' הרת עולם וכנסין מן המקטריגים כעובר זה המכוסה בבטן אמו ותלד שרה לאברהם פי' שהתולדה משופר ר"ה היא מדת אברהם שהיא מדת החסד בן לזקניו רומז שיורדין השפעות טובות לישראל ובני חיי ומזוני מי"ג תיקוני דיקנא עלאה למועד אשר דבר אתו אלהים פי' למועד הזה שהוא ר"ה אשר דבר אלקים וצוה לתקוע שגם מדת אלקים מסמכת שישובו ישראל בתשובה ויתהפכו הגבורו' לחסדים וימל אברהם את יצחק רומז שמדת אברהם בטלה את מדת יצחק (ולשון וימל לשון וקטפת מלילות שנקראים כן מפני שאדם מוללן ושוחקן בין אצבעותיו) בן שמונת ימים רומז לשמונה ספירות ממלכות עד החכמה שכולן נמתקו ויורד לתוכן מוח החכמה עלאה ואברהם בן מאת שנה רומז שמדת הרחמים מתעורר ע"י המאה קולות שעולין אל העשר ספירות שכל אחת כלולה מהעשר ("שנה גימטריא ספירה) בהולד לו את יצחק רומז שעי"ז נולד שמחה וחדוה בעולמות (ל' ויפול אברהם על פניו ויצחק).

ותלד שרה לאברהם בן לזקניו וכו'. ומילת לזקוניו ביאר אאזמו"ר הגה"ק זצללה"ה לעצמות קו הסתכלותו, כלומר לאותו הציפוי שהיה בו תמיד מלפנים, כי זקן הוא זה שקנה חכמה, וזהו לזקוניו שקנה הכרה בעת הישועה אשר מעולם לא אתמנע מיניה תקוותו, כי תמיד היה מייחל ומצפה לזאת הישועה.
(סוד ישרים ראש השנה ס"א,ס"ב,ס"ד)

וי"י פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו למועד כו' וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים וכו' ואברהם בן מאת שנה כו' ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים כו' ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה וכו'. הנה יראה לרמוז בכתובים אלו על תוכן ענינינו בר"ה ואשר ע"י השופר ממתקים כל הגבורות ונכללים בהחסדים וידוע אשר אברהם הוא מדת חסד ויצחק הוא מדת גבורה ויש לרמוז בתפלתינו בר"ה ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור שיש לפרש שתעקוד מדת גבורה ומסטין בכבל יאסר ויתכללו הגבורות בהחסדים ומפני זה אנו תוקעין מאה קולות למנין העשר ספירות שכל אחת כלולה מעשרה. וזהו אמרו וה' פקד את שרה ביאורו שהש"י פקד וצוה אותנו שנתקע בשופר כי שר"ה נוטריקון "שופר "ראש "השנה כאשר אמר יום תרועה יהי' לכם ויעש ה' לשרה כאשר דבר פי' עשי' הוא לשון תיקון כאשר דבר רומז שכאשר מתעוררין הדינין מתתקנים ומתמתקין ע"י שופר ראש השנה שדבר הוא קשות (כמו דבר אדוני הארץ אתנו קשות) ותהר רומז שע"י השופר הם באים לבחי' הרת עולם וכנסין מן המקטריגים כעובר זה המכוסה בבטן אמו ותלד שרה לאברהם פי' שהתולדה משופר ר"ה היא מדת אברהם שהיא מדת החסד בן לזקניו רומז שיורדין השפעות טובות לישראל ובני חיי ומזוני מי"ג תיקוני דיקנא עלאה למועד אשר דבר אתו אלהים פי' למועד הזה שהוא ר"ה אשר דבר אלקים וצוה לתקוע שגם מדת אלקים מסמכת שישובו ישראל בתשובה ויתהפכו הגבורו' לחסדים וימל אברהם את יצחק רומז שמדת אברהם בטלה את מדת יצחק (ולשון וימל לשון וקטפת מלילות שנקראים כן מפני שאדם מוללן ושוחקן בין אצבעותיו) בן שמונת ימים רומז לשמונה ספירות ממלכות עד החכמה שכולן נמתקו ויורד לתוכן מוח החכמה עלאה ואברהם בן מאת שנה רומז שמדת הרחמים מתעורר ע"י המאה קולות שעולין אל העשר ספירות שכל אחת כלולה מהעשר ("שנה גימטריא ספירה) בהולד לו את יצחק רומז שעי"ז נולד שמחה וחדוה בעולמות (ל' ויפול אברהם על פניו ויצחק).

וי"י פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו למועד כו' וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים וכו' ואברהם בן מאת שנה כו' ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים כו' ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה וכו'. הנה יראה לרמוז בכתובים אלו על תוכן ענינינו בר"ה ואשר ע"י השופר ממתקים כל הגבורות ונכללים בהחסדים וידוע אשר אברהם הוא מדת חסד ויצחק הוא מדת גבורה ויש לרמוז בתפלתינו בר"ה ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור שיש לפרש שתעקוד מדת גבורה ומסטין בכבל יאסר ויתכללו הגבורות בהחסדים ומפני זה אנו תוקעין מאה קולות למנין העשר ספירות שכל אחת כלולה מעשרה. וזהו אמרו וה' פקד את שרה ביאורו שהש"י פקד וצוה אותנו שנתקע בשופר כי שר"ה נוטריקון "שופר "ראש "השנה כאשר אמר יום תרועה יהי' לכם ויעש ה' לשרה כאשר דבר פי' עשי' הוא לשון תיקון כאשר דבר רומז שכאשר מתעוררין הדינין מתתקנים ומתמתקין ע"י שופר ראש השנה שדבר הוא קשות (כמו דבר אדוני הארץ אתנו קשות) ותהר רומז שע"י השופר הם באים לבחי' הרת עולם וכנסין מן המקטריגים כעובר זה המכוסה בבטן אמו ותלד שרה לאברהם פי' שהתולדה משופר ר"ה היא מדת אברהם שהיא מדת החסד בן לזקניו רומז שיורדין השפעות טובות לישראל ובני חיי ומזוני מי"ג תיקוני דיקנא עלאה למועד אשר דבר אתו אלהים פי' למועד הזה שהוא ר"ה אשר דבר אלקים וצוה לתקוע שגם מדת אלקים מסמכת שישובו ישראל בתשובה ויתהפכו הגבורו' לחסדים וימל אברהם את יצחק רומז שמדת אברהם בטלה את מדת יצחק (ולשון וימל לשון וקטפת מלילות שנקראים כן מפני שאדם מוללן ושוחקן בין אצבעותיו) בן שמונת ימים רומז לשמונה ספירות ממלכות עד החכמה שכולן נמתקו ויורד לתוכן מוח החכמה עלאה ואברהם בן מאת שנה רומז שמדת הרחמים מתעורר ע"י המאה קולות שעולין אל העשר ספירות שכל אחת כלולה מהעשר ("שנה גימטריא ספירה) בהולד לו את יצחק רומז שעי"ז נולד שמחה וחדוה בעולמות (ל' ויפול אברהם על פניו ויצחק).

למועד אשר דבר אתו. דִּי מַלִּיל יָתֵהּ, אֶת הַמּוֹעֵד דִּבֵּר וְקָבַע כְּשֶׁאָמַר לוֹ לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ (שם י"ח), שָׂרַט לוֹ שְׂרִיטָה בַּכֹּתֶל, אָמַר לוֹ כְּשֶׁתַּגִּיעַ חַמָּה לִשְׂרִיטָה זוֹ בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת, תֵּלֵד:

למועד אשר דבר אתו. המלאך ששאל איה שרה אשתך גם שב אליו כי כן אמר לו.

ותהר ותלד שרה לאברהם בן. אמר ותהר יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פנ"ג) בית מטרון לא היה לה, לזה מודיע כי היה נס גם בהריון. ואומרו לאברהם רמז בן זה לאברהם ולא ישמעאל לאברהם כי לא יקרא שמו בן אברהם דכתיב (כ"א י"ב) כי ביצחק יקרא לך זרע. והגם שמצינו שאמר הכתוב (ט"ז ט"ו) ותלד הגר לאברם בן, שם נקרא שמו אברם אבל אחר שנעקר שם אברם שלא יזכר עוד שם זה עליו אלא אברהם ישמעאל אין לו ליקרא בן אברהם. ואולי כי לזה הקורא לאברהם אברם עובר בעשה (ברכות יג) טעם הקפדתו יתברך כי כשיקרא לו אברם מיחס אליו ישמעאל לבן וה' אמר כי ביצחק יקרא לך זרע ואין זה אלא כשיעקר שם אברם, וטעם זה אינו ביעקב לזה הגם שנקרא ישראל אין קפידא שיקרא יעקב. ועיין מה שכתבתי בפסוק (לקמ' לה) לא יקרא וגו' ותמצא טעם אחר:

ותהר, לפי שלא זכר ההריון תחלה אמר כאחד ותהר ותלד, וכן ותהר ותלד את קין.

למועד אשר דבר וגו׳. גם זה הוא בכלל הדבור שבא לעונש דטוב היה לפניה שלא תלד עד שנה אחרת ותצא מכלל הספק אבל מחמת העונש ילדה לאותו מועד אשר דבר:

ותהר ותלד: שניהם נקשרים למילת לאברהם, כמו (למטה ל"ח כ"ה) לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, ולפיכך ותהר בטעם משרת ולא נכתב ותהר שרה ותלד לאברהם (כמו ותהר בלהה ותלד ליעקב גן, למטה ל' ה') שלא לתת פתחון לליצני הדור לומר מאבימלך נתעברה שרה.

דמליל יתיה את המועד דבר. פי' המועד הוא הפעול של המדבר שאלו היתה מלת אותו שבה לאברהם היה מתרגמו דמליל עמיה מכיון שהפעול של המדבר הוא הדבור דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר לא המקבל הדבור ומה שהאריך לומר את המועד דבר וקבע ולא הספיק לו לומר את המועד דבר הוא מפני שאין המועד במה הוא מועד פעול של המדבר אלא במה הוא דבור ולכך הוצרך להוסיף מלת וקבע כדי שיהיה המועד פעול מצד הקביעות של שריטה שעם הדבור לבדו אינו פעול עד שיעשה בו מעשה ורז"ל עצמם לא הוציאו השריטה אלא ממלת אותו שאינו פעול אלא בידים אך מפני שעל ידי הדבור שאמר לו למועד הזה שרט לו השריטה בכותל תלה אותו הכתוב בדבור ואמר אשר דבר אותו כאלו הוא פעול מהמדבר:

למועד אשר דבר אותו אלהים. זה הקב"ה, ויזכיר זה על מה שכתוב למעלה למועד הזה בשנה האחרת שתחלת הפרשה ויאמר אלהים לאברהם שרי אשתך וגו'.

ותהר. פסוק זה מפרש את הפסוק הקודם, מ"ש וה' פקד את שרה כאשר אמר, כי ותהר ותלד שרה, ומ"ש ויעש ה' לשרה כאשר דבר, כי היה למועד אשר דבר אותו אלהים, וכן אמר במד' אני ה' דברתי ועשיתי היכן דבר למועד אשוב אליך, ועשיתי הה"ד ויעש ה' לשרה כאשר דבר, ואתיא כר"י וה' פקד את שרה כאשר אמר, מה שאמר לה הוא באמירה, ויעש ה' לשרה כאשר דבר, מה שדבר לה ע"י מלאך:

למועד אשר דבר אתו אלהים. פרש"י תרגום אונקלוס דמליל יתיה את המועד דבר וקבע כשאמר למועד אשוב שרט לו שריטה בכותל וכו' אומר הר"ר אליקים שלכך הביא רש"י תרגום דמליל יתיה כדי לדרוש הדרשה דשרטט ולומר שדבר אתו קאי למועד דאי קאי לאברהם תרגומו דמליל עמיה. עוד פרש"י שרט לו שריטה בכות' ואמ' לו כשיגיע חמה לשריטה זו בשנה האחרת שרה תלד. וק' דהא אמרי' בפ"ק דר"ה דהוה קאי בתשרי וקים לן שבפסח נולד יצחק ותירץ חזקו' דמ"מ השריטה שוה בתשרי כמו בניסן לפי שהימים והלילות שוים בהם וחמה זורחת בהם בחלון אחד וג"כ פירש רבינו אלחנן בנו של ריב"ש בסוד העבור שיסד ומפרש שלענין הרבה דברים השנה קרויה שנה שיש בה זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף וגם לאורך וקוצר הימים וגם לענין שחוזר חלילה מקום זריחת השמש ברקיע. בתקופת תמוז חמה זורחת בבקר בתחלת המזרח והולכת לד' רוחות מזרח צפון דרום מערב ושוקעת בסוף המערב ובלילה שלאחריו סובבת כל הצפון ומעט מן המערב ושם מתחלת לזרוח שחרית ושוקעת במערב קרוב לסופו חלון אחד ובכל יום מרחק' מעט מעט והולכת מתחלת מזרח במזרחיתה ומסוף המערב בשקיעתה עד שבתקופת תשרי הולכת חצי המזרח וכל הדרום וחצי המערב ועוד ממעטת והולכת בכל יום ויום עד שבתקופת טבת הולכת כל הדרום לבדו ובלילה שלאחריו סובבת כל המערב וכל הצפון וכל המזרח פחות מעט ובשחרית שאחריו זורחת במזרח באותו קצה המזרח ששיירה אמש לסבוב. והולכת כל הדרום ומעט מן המערב ומתוספת עוד והולכת עד שבתקופת תמוז הולכת שלש רוחות עכ"ל. וזה סדר הלוך הלבנה בתחלת החדש הלבנה משמשת בתחלת הלילה מעט ושוקעת בליל שני משמשת מעט יותר ושוקעת וכן בכל לילה ולילה מוספת שמושה ברקיע והולכת עד כי בסוף ו' משמש מראש הלילה עד סופה מכאן ואילך מאחרת מעט ובאה בתחלת הלילה ומשמשת עד עלות השחר בליל שני מאחרת מעט יותר וכן בכל לילה ולילה מאחרת עד כי בסוף כ"א יום משמשת מחצי הלילה עד סופו. וכן לעולם מאחרת יבא והולכת עד כי בסוף החדש משמשת מעט בסוף הלילה ושוקעת כללו של דבר מתחלת החדש עד מלוי הלבנה תחלת שמושה בתחלת הלילה ומוספת והולכת מכאן ואילך סוף שמושה בסוף הלילה ומתמעטת שמושה ברקיע:

את המועד אשר דבר כו'. דק"ל למה כתיב אתו בחול"ם היה לו לנקוד בחיר"ק תחת האל"ף. דהא עם אברהם היה הדיבור. ועל זה פירש דאתו קאי אמועד. ולפי שאין נופל לשון דבור על המועד משום הכי הוצרך להוסיף אשר קבע וכו' כדי שיפול הדבור על קביעת המקום וק"ל:

וקבע. הוצרך להוסיף 'וקבע' משום דהוי למכתב 'למועד אשר דבר', מאי "אותו", ד"אותו" הוא (הפועל) [הפעול] ואין המועד הוא הפעול, שהרי אין הפעול מן הדבור – רק הדבור לא המועד, שאינו מקבל שום פעולה מן המדבר, וזה ידוע, לכך צריך לומר וקבע אותו, ובזה היה מקבל הפעולה מן הפועל. ומפני שקשה לפרש כן, שהרי כתיב "כאשר דבר אותו", ויעלה על הדעת לפרש אשר דבר אותו כלומר דבר אתו, וקאי על אברהם, לכך הביא ראיה מן התרגום 'אשר דבר יתיה', ולא אמר 'אשר דבר עמיה', ולפיכך צריכין לומר "אשר דבר אותו" קאי על המועד, ששרט לו שריטה וכו':

ותהר ותלד שרה לאברהם בן. דכתיב אלה תולדות יצחק בן אברהם (שם כה יט).

למועד וכו׳ שרט לו׳ וכו׳ רבנו נסיב ליה אליבא דמ״ד דבפסח באו המלאכים ויום א׳ קודם שבאו המלאכים א״ל השי״ת אשר תלד לך שרה למועד הזה כדפירש״י התם למועד שקבעתי לך אתמול א״כ משעת בשורה עד שעת לידה עבר שנה א׳ ואם מוכרח שיודה לההי׳ דבר״ה נפקדה שרה נאמר דאע״ג שנתבשר ובא לה האור מ״מ לא נתעברה מיד עד ר״ה ושוב ילדה בניסן דלכ״ע בפסח נולד יצחק וילדה לז׳ חדשים מקוטעים דהשנה מעוברת היתה כדאי׳ בפ״ק דר״ה ואם נוכל לומר להך שיטתא דנתעבר׳ מיד צריך לומר שילדה לזמן י״ב חודש שיש עיבור די״ב חודש כנ׳ מהש״ס דיבמות גבי רבה תוספאה. איך שיהיה מצי׳ למימר דטעמא דשרט לו בכותל כדי שלא יחשוב שנים עשר חדשים מזמן הבשורה דאותו שנה מעוברת היתה כדלעיל וידוע שעיבור השנה הוא מפני תקופ׳ החמה כדי שיבא פסח בזמן האביב וא״ל דכשיגיע החמה וכו׳ כלו׳ לתקופת החמה:

ותהר. מה עיבורה בלא צער אף לידתה בלא צער:

למועד אשר דבר פרש״‎י כשאמר לו למועד אשוב אליך כעת חיה שרט לו שריטה בכותל. וא״‎ת הא אמרינן לעיל דהוה קאי בתשרי כדאמרינן למועד אשוב אליך וקים לן דבפסח נולד יצחק. אלא י״‎ל דבניסן ובתשרי לילות וימים שוים וזורחת בהן החמה בחלון אחר.

ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו וגו'. פירוש כי זה הוא לאברהם בן, הוא ולא אחר. והנה נודע אומרם ז"ל (בבא מציעא פ"ז.) שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה על כן צר הקב"ה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והיו הכל אומרין ומודים אברהם הוליד את יצחק. ואני אמרתי טעם בזה כי הנה לכאורה הלא נודע אומרם ז"ל (עיין סוטה ל"ה.) כל דבר שקר שאין בו אמת בתחילתו אינו מתקיים בסופו וכו', וכאן הלא שקר גמור הוא מתחילה ועד סוף לומר שמאבימלך נתעברה ולמה הוצרך הקב"ה לצייר פני יצחק כפני אביו אברהם, ואמנם כי חז"ל אמרו (בבראשית רבה נ"ג, ו') אמר רבי יצחק כתיב (במדבר ה', כ"ח) ואם לא נטמאה האשה וגו' ונקתה ונזרעה וגו' זו שנכנסה לביתו של אבימלך ויצתה טהורה אינו דין שתפקד וכו' עד כאן, ולזה היו ליצני הדור מכוונים שהיו אומרים מאבימלך נתעברה וכיוונו לדבר אמת בתחילתו שבאמת על ידו נתעברה לפי שיצתה טהורה ממנו ואז ונקתה ונזרעה, ואפשר שלחכמיהם היו אומרים כי הכוונה על שם זה. ואכן תוכן כוונתם לשם ליצנות אולי השומע ישמע ויטעה לומר כפשוטו שנתעברה ממנו ממש ויבוזה אברהם ובנו. ובכדי לבטל השקר הזה מכל וכל צר קלסתר פניו וכו' עד שכולם הודו ואמרו אברהם הוליד וכו'. והנה אמרו ז"ל (בראשית רבה פ"ד, ח') בפסוק (בראשית ל"ז, ג') כי בן זקונים הוא לו שהיה זיו אקונין של יוסף דומה ליעקב וכו'. וזה שכתב הראיה שזה הוא לאברהם בן, שמאברהם הוא, ולו הרתה ולא מאבימלך, כי היה לזקוניו שהיה זיו אקונין של יצחק דומה לו ובזה ידעו כולם שהוא לאברהם בן. (אחר כותבי זה מצאתי כן מפורש (שם נ"ג, ו') בזה הלשון: בן לזקוניו מלמד שהיה זיו אקונין שלו דומה לו עד כאן) וזה שאמרו חז"ל (שם) בפסוק הזה בן לזקוניו מלמד שלא גנבה זרע ממקום אחר ולכאורה אין כאן מקומו, ואכן כי הוא רמז אל הנזכר כי הוצרך הקב"ה לבטל לשון רמיה עבור קצת האמת שבו, על ידי הבן שהיה לזקוניו שהיה זיו אקונין דומה לו להורות שאברהם בעצמו הוליד גם בלי זרע ממקום אחר. וכל הדברים הללו האמורים כאן שרק זה בן לאברהם ושהיה זיו אקונין דומה לו הכל דיבר אתו אלהים מקודם במה שאמר לו אבל שרה אשתך יולדת לך בן לך דייקא שזה הוא לך, וגם לך שיהיה קלסתר פניו דומה לך וזה שאמר למועד אשר דיבר אתו אלהים כל הג' דברים האמורים בענין, שני דברים הנאמרים ומועד הזמן הכל כאשר דיבר אתו אלהים קודם כנאמר.

רש"י ד"ה למועד אשר דבר אתו, ...שרט לו שריטה בכותל ואמר לו, כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה האחרת, תלד (תנחומא יג). ע"כ. אין זה, כמובן, סימן ליום השנה כי אם לשעה המדויקת שבה תלד שרה, ולא ידעתי מה חשיבותה של השעה יותר מאשר ליום השנה. ועוד קשה לי, והרי אברהם באוהל ישב באותה השעה, והיכן יש כותל לשרוט בו שריטה? (פ' וירא תשמ"ז, תשמ"ח, תשנ"ה)

לזקניו. היה זיו איקונין שלו דומה לו:

לאברהם. כמו שאמר אשר תלד לך שרה, וכן דרך הלשון כמו ותלד הגר לאברהם בן, וזולתם רבים. כי האשה כמו האדמה שנותנת פרי לבעליה אחר שזרעה, והילוד נקרא על שם אביו.

לזקניו טעם ההודעה גם אומרו לזקוניו ולא אמר לזקנתו, למה שכתבנו כי היה חסר בעת הלידה נפש מעולם העליון להוליד ולא היתה לו אלא מעלמא דנוקבא יכוין הכתוב כי ילדה אז וגם ילדה בו הכנת לידה אחרת לזקנה שנית של אברהם כי יש לך לדעת כי מן ההחלט הוא להשיג אדם בעולם הזה דבר חדש אם לא יקדים הכנת המקבל כידוע לחכמי אמת ואם לא היתה ליצחק אלא הנפש שמעלמא דנוקבא והיה חסר הכנת הקבלת נפש מעלמא דדכורא לא תועיל לו העקידה וזה הוא שדקדק לומר ותלד וגו' הודיע שילדה לב' זמני זקנתו הא' הוא עת לידתו והב' היא הכנה לעת זקנה אחרת של אברהם שהוא זמן העקידה.

בן לזקוניו. שתי מלות הן זיו איקונין. מלמד שהיה זיו איקונין שלו דומה לאביו. וכה"א ביוסף כי בן זקונים הוא לו (שם לז ג).

גם יתבארו הכתובים האלה על דרך מה שכתבתי למעלה (בפסוק היפלא מה' דבר) כי לולי שליגלגה שרה בדבר ה' בעת צחקה לומר אחרי בלותי וגו' היתה ראויה להוליד את יצחק בלי שום צער עיבור ולידה כמו אדם וחוה קודם הקללה שעלו למטה שנים וירדו ארבעה שעל כן לא הזכיר המלאך לומר למועד אשוב רק שוב אשוב בלי קביעות זמן, ובזה שצחקה אבדה זאת ואמר לה הקב"ה למועד אשוב ולא עתה כי סביביו נשערה מאוד ועל חסרון אמונתה בו גרם הדין למנוע זאת ממנה. והוא אומרו וה' פקד את שרה כאשר אמר הוא הפקידה בעצמה שתלד בן ואמירה הוא לשון רכה המורה על הרחמים שתפקד בזרע של קיימא אבל ויעש ה' לשרה כאשר דבר שעשה לה כמו שדיבר בלשון קשה שתוכרח להיות בצער עיבור ולידה ועל כן ותהר ותלד שרה וגו' למועד אשר דבר ולא תיכף בעת הזיקוק.

דמליל יתה - לא ידעתי, מה ברור יותר ע"י דברי אונקלוס. (פ' וירא תשס"א) ור' גור אריה שאם הכוונה "שדיבר עם אברהם", היה צריך לתרגם "דמליל עמיה", אלא "אשר דבר אותו", הכוונה למועד אותו דיבר.

וישמע אברם לקול שרי. לקול רוח הקדש. זה הוא שאמרנו למעלה יסכה זו שרה. ולמה נקרא שמה יסכה. שסכה ברוח הקדש. וכן הוא אומר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (בראשית כא יב).

לזקוניו, אמר זה למה שצחקה היא ואמרה ואדוני זקן, ועוד אמר לזקוניו, כי היא שבה לעדון הבשר ולדרך הנשים ואברהם עמד בזקוניו והוליד. יש מלות בלשון הקודש בלשון רבים לעולם ולא יפרדו, כמו נעורים, זקונים בתולים.

או ירמוז לזקוניו זקנתו וזקנת אשתו על דרך אומרו אחרי בלותי וגו' ואדוני זקן:

למועד אשר דבר אותו אלהים. נאמר כאן מועד. ונאמר להלן מועד. מועד צאתך ממצרים (דברים טז ו). בחצי היום נולד כדי שישמע לכל כי ילדה שרה.

אשר דבר אתו, כמו עמו, וכן ודברתי אתך (שמות כ"ה כ"ז):

ויהי בעת ההוא ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו אל אברהם לאמר אלהים עמך בכל אשר אתה עשה. ענין סמיכת הפרשות, כי מתחילה דאג אברהם אבינו על שהכניס עצמו בסכנה במלחמת המלכים להציל את לוט שממנו יצאו עמון ומואב שיבבי בישא דירושלים, אך אחרי כן האיר לו השי"ת שממנו יצא מלכות בית דוד שנאמר (שמואל ב' ז',ט"ז) ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם, ואח"כ כאשר התפלל על אנשי סדום כי היה בדעתו שאינם רשעים, והראה לו השי"ת שהם שונאי ה' דאג מאוד על מה שהתפלל על רשעים אכן התנחם מחמת שהיה לוט ביניהם והוא צדיק, אבל כשראה שלוט בא על בנותיו הרע לו מאוד, אבל עד כעת לא הרע לו רק על מה שחוץ מגופו אולי יהיה מזה היפוך מכבוד שמים, אכן כאשר אמרה לו שרה גרש את האמה הזאת ואת בנה והשי"ת הסכים על זה באמרו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, אז הרע לו מאוד שראה שגם ביוצאי יריכו יש בהם היפוך מכבוד שמים, ודאג שמא מעשיו אינם רצוים לפני הש"י, אך כאשר אמרו לו אבימלך ופיכל, אלהים עמך בכל אשר אתה עשה. תיבת כל היא רבוי, שאפילו הסלקא דעתך גם כן טוב, והסלקא דעתך היה ישמעאל והקמ"ל הוא יצחק, וזה היה לו למשיב נפש, כדאיתא בזוה"ק (משפטים קכ"ג.) דעת גניז בפימא דמלכא, שהאדם יכול להבין משיחת אנשי העולם שכן הוא רצון השי"ת, וכמו שנאמר (ישעיה ל',כ"א) ואזניך תשמענה דבר מאחריך ודדייקינן מזה בגמ' (מגילה ל"ב.) שמשתמשין בבת קול, וכיון ששלא מדעתו אמרו לו אלהים עמך בכל אשר אתה עושה היינו כמו שנאמר (תהלים ע"ג,כ"ג) ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני, אז התנחם ואמר בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת, היינו שאני הייתי הראשון שעל ידי נתפרסם כבוד השי"ת בעוה"ז והרגלתי את הברואים לקרוא בשם ה' אל עולם ונטע אשל בבאר שבע, והתנחם בזה שה' אלהיו עמו, ואח"כ עלה בדעתו איך יכול האדם להתפאר עצמו בזה, ולכן נאמר ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים ואיתא במדרש (רבה מצורע פי"ט,ס"ה) כי ימים של צער נקראים ימים רבים, לכן היה לו נסיון העקידה שיתחיל לברר עצמו ולברר כל נסיונות הקודמים, ובזה הנסיון היו כלם תלוים והיה יכול חלילה להפסיד כלם, ועל זה נאמר (תהלים ס',ו') נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה ונדרש זה הפסוק במדרש (רבה וירא פנ"ה, ס"א) על נסיון העקידה, שבמעשה העקידה נאמר בי נשבעתי נאום ה' ושם ה' קיים לעולם ועד, והיינו שזה האמת והקשוט יהיה לזכות לכל הדורות סלה, וכיון שראה שנמצא בכוחו למסור הכל להשי"ת, אז הבין שכל מה שעברו עליו עד עתה עשה רצון השי"ת.

ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקניו וגו'. בזוה"ק (ויחי רמ"ט.) ר' יצחק פתח ואמר מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו האי קרא אוקמוהו אבל מהו ימלל ידבר מבעי ליה ואי תימא דאורחיה דקרא הכי הוא דהא קראי אינון הכי, לא, דכלהו לאחזאה מלה קא אתיין אוף הכא לאחזאה מלה קא אתיין מי ימלל גבורות ה' כדכתיב וקטפת מלילות בידך וכו'. ביאר בזה אאזמו"ר הגה"ק זצללה"ה כוונת הזוה"ק שכתב ואי תימא דאורחיה דקרא הכי הוא וכו' היינו כמו שמצינו גבי אברהם שנאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה ולא נאמר שם מי דבר לאברהם, על זה אמר לא דכלהו לאחזאה מלה קא אתיין, היינו שרומז שם נמי במלת מלל כדכתיב וקטפת מלילות בידך, היינו שעדיין לא אחז הישועה בידו ממש, כלומר הגם שהאמין אברהם אבינו ע"ה היטב בהשי"ת שיקיים הבטחתו ויתן לו זרע מ"מ לא היה עדיין הבטוחות בלבו כ"כ חזק כמו אם היה אוחז הישועה בידו ממש, ולזה לא נאמר שם מי דבר לאברהם כי בבחינת דבר כבר היה אצלו הישועה, אבל שיהיה אצלו הישועה בבחינת מלל כדכתיב וקטפת מלילות בידך, היינו שיאחז אותה ממש בידו זאת לא היתה עדיין אצלו, וזה שמסיק הזוה"ק אוף הכא לאחזאה מלה קא אתיין מי ימלל גבורות ה' כדכתיב וקטפת מלילות בידך, היינו שכן הוא נמי בכל הישועות של ישראל הגם שישראל המה מאמינים בני מאמינים ומרגישים תמיד הישועה בעומק לבבם, אכן שהבטוחות יהיה אצלם ממש כמו הבטוחות שיהיה אי"ה בעת התגלות הישועה בפועל ממש זאת אי אפשר.
(סוד ישרים ראש השנה ס"ט)

וה' פקד את שרה כו'. במדרש ר"ש בר נחמני פתח לא איש אל ויכזב כו' והוא תמוה משמע שמפרש בזה הפסוק. ונראה שקשה לו כפול ושנוי לשון ע"כ רצונו לומר כי פקד לשון פקדון שקיים הבטחתו כאשר אמר אמירה רכה אם הי' הבטחתו לטובה אבל ויעש ה' הוא רחמים לשרה כאשר דבר אם הי' גזירה קשה כמו לשון דבר לא קיים כ"א התנהג ברחמים בשם הויה ב"ה:

בנו הנולד לו אשר וגו'. פירוש להיות שיש לו בן אחר שהוא ישמעאל לזה אמר הנולד לו לדבר הנאות לו להקראות עליו לתכלית תאותו מה שלא אמר הכתוב כן בלידת ישמעאל. ואומר אשר ילדה לו שרה רמז למה שהיו מתפללין תמיד אברהם היה אומר כל הזרע שלי יהיה מצדקת זו ושרה גם היא וכו', כנגד תפלתה אמר ילדה לו, וכנגד תפלתו אמר שרה:

ויקרא, כמו שאמר לו האל וקראת את שמו יצחק:

אשר ילדה לו. אריכות הלשון יותר מדכתיב גבי ישמעאל שם בנו אשר ילדה הגר בא בזה ללמדנו שאברהם פירסם בשעת קריאת שם שהוא בנו להוציא מלב ב״א :

הנולד לו: שנולד לו, לשון עבר, כי הוא פתוח, והה"א במקום אשר, כמו הבאה מצרימה שבעים (למטה מ"ו כ"ז), ההלכוא אתו (יהושע י' כ"ד).

ויקרא. הנה ה' צוה לאברהם שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק, וזה היה לו לקיים תיכף ביום שנולד, וצוהו למול אותו ביום השמיני, וכן קיים אברהם ויקרא שם בנו תיכף, וימל בן שמונת ימים, ועל שניהם אמרכאשר צוה אותו אלהים, ואמר הנולד לו אשר ילדה לו שרה, כמ"ש שרי אשתך יולדת לך בן, היינו בן שיהיה לב וסגולה שיתיחס לך, שזה לא יהיה רק משרה הצדקת:

ויקרא אברהם את שם בנו. לרבות שקרא שם אל יעקב בן בנו. בנ"ו הנול"ד ל"ו גימטריא יעקב בנו. הניק"ה בנים כמנין הניק"ה חי יצחק. רבינו מהר"א מגרמיזא ז"ל בכ"י:

ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה [לו] שרה. כל כך הכתוב מחזר על הדברים כדי להעיד עליו שהוא בנו:

ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו. ע"פ הגבורה. דכתיב וקראת את שמו יצחק. (בראשית יז יט). מהו יצחק יצא חוק לעולם. למול בן ח' ימים.

ולא הוסיף השם על שם יצחק ולא החליפו כי הוא צוה לקראו כן:

ויקרא אברהם וגו' הנולד לו אשר ילדה לו וגו' יצחק. כפל לשון אשר בפסוק זה הכל על האמור. כי הנה קריאת שם יצחק הוא להורות על הדברים האמורים אשר רק זה הוא בן לאברהם, ואשר לא מאבימלך נתעברה שרה חלילה, ואברהם נתן סימן בשם יצחק לכל הדברים הללו. וגם מה שצוה הקב"ה לחתום בריתו בבשרו ואמר את בריתי אקים את יצחק הכל להיות נרמז בשמו, הק' שבשמו מורה שבנו הוא שנולד לק' שנותיו וזה הוא בנו ומשרה הוא שהיתה בת צ' וזה הצ' שבשמו. והח' מורה על הברית שהבטיח הקב"ה ואת בריתי אקים והוא ברית המילה שנימול לח' ימים וזה הוא הח' אשר בשמו. והי' הוא אות ראשונה משמו הגדול יתברך להעיד שכן הוא שלא מאבימלך נתעברה ובן כשר והגון הוא על דרך אומרם (במכילתא מובא בילקוט נ"ך רמז תת"פ) על פסוק (תהלים קנ"ב, ד') שבטי יה עדות לישראל שהקב"ה הציג שמו בשמות השבטים להעיד אשר כולם זרע אמת וכן כאן ביצחק הי' שבתחילת שמו היא הי' משם הוי"ה להעיד עליו כי זרע כשר הוא, וזה מאמר הקרא ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה, פירוש כי בריתי אקים עמו בקריאת שמו יצחק להעיד אשר תלד לך שרה כי לך ילדה אותו ולא ח"ו כאשר אמרו ליצני הדור. וגם הברית גופא מה שצוה הקב"ה למולו בן שמונת ימים, וידוע אשר הברית הוא חותם המלך ומורה על קדושת שמו יתברך ואם ח"ו היה איזה שמץ ביצחק לא הייתי מצוך לחתום בריתי בבשרו, וזה מאמר הקרא ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק, פירוש זה השם המעיד אשר הוא בן אברהם ולא אחר וגם זה ילדה לו שרה כלומר מאתו ולו הוא כלומר לו לבד ולא זרע ממקום אחר כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ג, ו') בפסוק בן לזקוניו וגם לו בדמותו וצלמו בצדקות וקלסתר פנים כאשר אמרו חז"ל (שם פ"ה, ט') ותהר לו גבורים כמותו צדיקים כמותו ועל כל אלה נקרא שמו יצחק כאמור. וגם עוד ראיה לזה אשר וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלהים, ואם אלהים האמת צוה לחתום בריתו ביצחק ודאי ביצחק יקרא לך זרע ככל הנאמר ועל כן אמרו חז"ל (שם נ"ג, ז') יצחק יצא חק לעולם וכו' כי היה קשה להם מאחר שקריאת שם הזה הוא על הדברים האלה היה צריך לשנות אותיותיו להקדים הק' המורה על שנותיו אל הצ' המורה על שנות שרה וגם הי' והח' היו צריכים להתחבר יחד כי שניהם מורים על עדות שמו יתברך ולא להפסיק בהצ' ביניהם. וגם לפי מאמרם (שם) שהיו"ד והח' מורים לתורה ומצוות היו גם כן צריכים להיות שניהם יחדיו ולזה אמר שנקרא כן על שם יצא חק.

עוד ירצה לתת טעם לקריאת שמו יצחק לצד שילדה הזקנה לזקן, וכן הוא אומר (פסוק ו) צחוק עשה לי וגו':

יצחק. יצא חוק לעולם:

ר' יצחק אומר יו"ד כנגד י' נסיונות שנתנסה אברהם אבינו. צ' כנגד שני שרה. ח' כנגד ח' ימים שנימול. ק' כנגד שני אברהם דכתיב הלבן מאה שנים יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד (שם שם יז).

גם יאמר ויקרא אברהם וגו'. לפי דרך הנזכר כי באמת היו"ד שביצחק מורה על עשרה נסיונות שנתנסה אברהם ועמד בכולם כמאמר חז"ל (במדרש רבה י"ח, כ"א) או על עשרת הדברות כאומרם (בראשית רבה נ"ג, ז'), ואך מחמת שעדיין לא נתנסה בכל העשר בשלימות עד אחר העקידה שזה היא הנסיון העשירי סבר אברהם שלזה צוה הקב"ה לקרוא שמו יצחק כדי להעיד אשר זה הנולד לו לא מאבימלך כאמור, וזה ויקרא אברהם את שם בנו וגו' כלומר שאברהם קראו יצחק לשם הטעמים האלה אבל באמת מה שצוהו הקב"ה לקרותו יצחק הוא עבור עשר נסיונות או עשרת דברות כנאמר.

עוד יאמר. שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה וגו'. כלומר הנה זה בנו הנולד לו ממילא אשר ילדה לו שרה בזכותה לבד ולא צירף הקדוש ברוך הוא זכות אברהם בזה כי אם אשר ילדה לו שרה לבדה. וזה וימל אברהם את יצחק בנו וגו' כאשר צוה אותו אלהים, ודרשו חז"ל (קידושין כ"ט.) אותו ולא אותה כי היא אינה מחויבת במצות מילת בנה. ולכאורה דילמא החיוב על שניהם ואברהם הקדים למצוה ועשה כאשר צוה אתו אלהים אבל אפשר גם אותה צוה, ואכן לדברים הנאמרים שעיקר הולדת יצחק היה בזכותה ונקרא כמה פעמים על שמה כמו ולשרה בן, אבל שרה אשתך יולדת, וכדומה. על כן אם גם היא היתה חייבת בזה היה יותר קרוב לומר שהיא תמול אותו כי הוא בנה הכרוך אחריה אלא ודאי שהיא אינה חייבת כלל במילת בנה. ועל כן,

ויאמר אברהם אנכי אשבע. מה שאמר בלשון נפעל ולא אמר אשבע להורות שאברהם אבינו הבין וראה מה שיהיה לעתיד ומצד זה נתפעל להשבע כמו שכתוב (ירמיהו ד',ב') ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה והתברכו בו גוים ובו יתהללו.

ותשלח את הילד תחת אחד השיחים לכאורה מה בעי בזה. אך איתא אין חבוש מתיר עצמו כו' שמעתי מפני שהוא בגשמיות בתפלה. ומי שיש לו שכל גומר בדעתו שלא יחשוב בגשמיות כי יקבל רצונו ית' אך מפני שנראה לו שזה רצונו להתפלל או מפני רחמנות שמעורר כן למעלה כי גם יחיד שמצטער שכינה מה אומרת כו' או מפני כבוד שמים. יכול לפעול גם לעצמו תמיד כי לפעמים גם פשוט מושיע כי העונה בעת צרה ר"ל. וזה י"ל ותשלך את הילד פי' מן מחשבתה ואהבתה לו תחת אחד השיחים אחד מיוחד השיחים הוא התפלות ודוק:

וימל וגו' כאשר צוה וגו', שאמר לו ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר (י"ז י"ב) ורז"ל דרשו מלת אתו, אתו ולא אתה, מכאן שאין האשה מצוה למול את בנה (קידושין כ"ט):

כאשר צוה. בע״פ הלכות מילה כדאיתא ברכות ד״ה והמצוה זו משנה. כן היה לא״א כמה הלכות כמו דוקא ביום ולא בתחלת ליל שמיני:

וימל אברהם. האב חייב בבנו למולו, דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלהים ^גוהציוי הוא כנראה הפסוק דפ' לך, זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר, וכנראה אל זה כיון רש"י בשבת קל"ב ב' בזה"ל, והא דאביו מצוה עליו למול נפקא לן מהמול לכם כל זכר, עכ"ל, ומצויין לקדושין כ"ט א', היא הסוגיא מדרשא שלפנינו, ובאמת לא נמצא כאן רמז לפסוק זה רק ע"פ הבאור שכתבנו, דזה כלול בלשון כאשר צוה אותו אלהים, ודו"ק. אשכחן מיד, לדורות מנלן ^דואע"פ דכתיב (ס"פ לך) ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם, אך משם אין הכרח שהחיוב על האב, דאפשר על הב"ד ועל כל איש מישראל מדין ערבות. , תנא דבי רבי ישמעאל, כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות ^הומביא ראי' לזירוז מדכתיב בפ' ואתחנן צו את יהושע וחזקהו ואמצהו, ולדורות – דכתיב (פ' שלח) מן היום אשר צוה ה' והלאה לדרותיכם, ולכן מכיון דכתיב כאן כאשר צוה אותו אלהים, הרי צוהו גם לדורות. ונראה דאין הפי' דבכלל הפעל צו מורה על לדורות, שהרי מצינו פעמים רבות מאד שהוא מורה על פקודה לשעתה, כמו ויצו יוסף לאשר על ביתו הבא את האנשים, ויצו פרעה לכל עבדיו, וכהנה עצמו מספר, אלא הפי' דהפעל צו דכתיב בהקב"ה בחקים ומשפטים הם מצות לדורות.
וטעם הדבר שמשונה צואת הקב"ה מצואת בשר ודם לענין זה, נראה פשוט, משום שבו"ד אין כחו לצוות לדורות, מכיון שאיננו נצחי, משא"כ הקב"ה שהוא חי וקים לעד, לכן פקודתו עומדת לעד. –
אך צ"ע לכאורה שמביא ראי' לסתור, שהרי בצו שביהושע שמביא בזה כתיב גבי' וחזקהו ואמצהו ובצו שבפ' שלח כתיב אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם, משמע דאי לאו דכתיב הני הוספת דברים לא הי' די בפעל צו לחוד להורות על זירוז ועל דורות, וא"כ איך מביא מהם ראי' על צו סתם.
ונראה דכונת הגמרא לדרוש כן בדרך גז"ש כמו כתיב הכא צוה וכתיב התם צוה, מה התם זירוז מיד ולדורות, דכן כתיב שם מפורש, אף הכא מיד ולדורות, והכונה היא, דפעם אחת גילה הכתוב ענינו של פעל צו בדינים וחוקות התורה, ומורים כן על שארי מקומות. –
ודע שכתבו הפוסקים דענין הזירוז במילה אינו מגוף ועיקר הדין, אלא רק הידור מצוה, שמחבבין את המצות, והיא מצות זריזין, וכמ"ש כל היום כשר למילה אלא שזריזים מקדימין למצות, וצ"ע דהכא דריש כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד, מבואר שהזירוז במילה היא מצוה דאורייתא מעיקר הדין, ואפשר לחלק בין גדרי הזריזות, היינו בין זריזות מעשה המצוה ובין הזריזות בזמן, וצ"ע. (קדושין כ"ט א') כאשר צוה אותו. האשה אינה מחויבת למול את בנה, דכתיב כאשר צוה אותו אלהים, אותו ולא אותה ^ווהקשו התוס' למה לי קרא תיפוק לי' דמ"ע שהזמן גרמא היא דאינו נמול אלא ביום, וכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות, ותרצו דאתיא כמ"ד ביבמות ע"ב א' דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה, עכ"ד, ולכאורה צ"ע, דהא אנן קיי"ל דגם מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום, ואולי כונתם דרוצה הגמרא למילף אף למ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת גם בלילה, אבל למ"ד דגם מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום באמת אין צריך למילף מאותו, אלא בלא"ה ידעינן פטורה ככל מ"ע שהז"ג.
ובזה י"ל טעם על מה שהשמיטו הפוסקים מפורש פטור דנשים, אע"פ דהגמרא מביא דרשא מיוחדת לזה, יען כי אנן קיי"ל דגם מילה שלא בזמנה נוהגת רק ביום, א"כ ממילא פטור זה נכלל בכל הפטורים ממ"ע שהז"ג וכמש"כ התוס', וזה דבר ידוע וא"צ להפוסקים להשמיענו. –
ודע דלכאורה צ"ע למה לא יליף הגמרא פטור דאשה מלמול את בנה מפסוק המול ימל (פ' לך) דדרשינן ביה לענין עובדי כוכבים וישראל ערל שאין מוהלין מטעם דכל מי שהוא נמול ימול, וכן דרשינן כהאי גונא בענין אחר לענין פסול אשה לכתוב תפלין מדכתיב וקשרתם וכתבתם, כל מי שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וי"ל ע"פ מש"כ תוס' בברכות כ' ב' שאשה אומרת בברכת המזון על בריתך שחתמת בבשרנו, יען דכיון דלא שייכא בה מילה לא שייך להוציאה מכלל לשון זה, וכן אמרו כה"ג בע"ז כ"ז א' לענין הכשר אשה למול משום דכיון כמאן דמהילא דמיא אין לדרוש בה כל שהוא נמול ימול, וכן נאמר גם כאן לענין פטור אשה מלמול את בנה דלא שייך למעט מהמול ימול כיון דאינה שייכא במילה. .
(שם שם)

וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו ראוי היה שיאמר בתחלה ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו ואח"כ יאמר וימל אברהם את יצחק בנו שבתחילה נולד ואחר כך מל אותו. והתשובה שהבן שנולד מזקן וזקנה ובא בכל כך תאוה ולאחר יאוש והוא בן זקונים מסתמא הוא חלוש והיה ראוי להמתין למולו עד חדש ימים שמה שצוה לו הקב"ה בן שמנת ימול לכם כל זכר דוקא בבריא לא בחלוש והיה ראוי לאחרו לזה אמר וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים עם היות שאברהם בן מאה שנה בהולד לו את יצחק בנו:

וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים. זה שממנו יצא חוק לעולם, שגזר הקב"ה ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר (בראשית יז יב), וזהו ראשון לנימולים לשמונה:

וימל אברהם וגו' כאשר צוה אותו אלהים. (יא) דכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר (שם שם יב).

[וימל אברהם את יצחק בנו]… אצטגנינות, עי׳ יומא דף כ״ח, ע״ב מל מעלות השחר, אך זה רק כאן, אבל בפ׳ לך אז מל רק בעצם היום, דשם המילה הוה גירות, ומשפט כתיב, עי׳ יבמות דף מ״ו, ע״ב, ובאמת ר״ל כמו משפט של [נפשות] לא של דיני ממונות, ולכך גם גמר דהיינו טבילה רק ביום. ועמ״ש בזה בתוס׳ שם, ובירוש׳ שם בזה ע״ש. ועי׳ בתוס׳ סוטה דף י״ז, ע״ב ע״ש. והנה דיני נפשות רק מהנץ, כן מוכח בסנהדרין דך ל״ה, ע״ב, נגד השמש. ועי׳ מו״ק דף י״ד, ע״ב דרק קודם שקיעה, ע״ש בזה, ולכך לעיל גבי סדום דהוה דין נפשות, עיר הנדחת, כתיב השמש יצא דוקא. ולכך אע״ה רק בעצם, ועי׳ בפדר״א דהיה בחצי היום גדר גירות, ולכך נקט דיבר לא צוה, דזה גירות, דין, עי׳ מכות דף י״א גבי ערי מקלט. ועי׳ שבת דף פ״ז ע״ש בזה.

ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק וגו'. הנה הקדושים קדמונינו ז"ל. אמרו שאאע"ה הי' בסוד נשמה לנשמה לכל העולמות. ומקור ושורש נשמתו הי' מחכמה עילאה קדישא כביכול. וכן אי' בזוה"ק. אברהם הוא אותיות. אב"ר. מ"ה. והוא מספר רחם שהוא מקור הרחמים. והחסדים בסוד שם הקדוש ע"ב שהוא הוי"ה במילוי יודי"ן. ושרה אמנו ע"ה היתה בסוד נשמה לכל העולמות. ואיהי בסוד שם הק' ס"ג והוא בסוד עלמא דבינה כביכול דבמקורו הוא כולו חסד ורחמים אך דמינה דינין מתערין ואיהו סוד שם הק' אלהים וזהו. ש'. מן שרה. עולה כמנין אלהי"ם במילואו. ואות. ר'. עולה כמנין אלהי"ם בריבוע. ואות. ה' הוא. ה' אותיו' אלהי"ם. ויצחק אע"ה סוד שורש נשמתו בא מעלמא דבינה. ויצחק הוא בסוד נפש של כל העולמות. דאיהו שם הק' ב"ן. דאיהו סוד הנפש של כל העולמות. אבי"ע. וד' פעמים ב"ן עולה ר"ח מנין יצח"ק. ויעקב אע"ה הי' בסוד רוח של כל העולמות. ואיהו סוד אוי"ר מג' אמות שהם אמ"ש. ר"ת. אויר. מים. א"ש. ואיהו בסוד רוח האדם העולה למעלה. ועוד אמרו קדמונינו ז"ל שיצחק אע"ה באה נשמתו מעלמא דנוק' ולא הי' ראוי להוליד עד העקידה שאז ניתן לו נשמה מעלמא דדכורא. והיינו כי סוד שורש נשמתו הי' מעלמא דבינה והי' מדתו מדת הפחד והגבורה. ולא הי' ראוי להוליד עד העקידה כי אז ע"י מס"נ להשי"ת בלב תמים וע"י עבודת הקודש של אאע"ה שרצונו הי' להמתיקו ויוכלל בימין סוד חסד לאברהם. ועי"ז המשיך אליו נשמה מעלמ' דדכורא כביכול סוד ד' יודי"ן משם ע"ב הק'. וד' יודין. מספרן מ"ם ועם ר"ח מנין יצח"ק עולה רמ"ח שהוא רַחֵם ולזה הי' מאז והלאה ראוי להוליד. וזהו ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי. כידוע דרחז"ל על שם. יצח"ק. היינו יו"ד מורה על יו"ד נסיונות שנתנסה אאע"ה. צ'. מורה על שהיתה שרה בת תשעים שנה כשילדתו. ח'. מורה על שנימול לשמונה ימים. ק' מורה על אברהם שהי' בעת לידת יצחק בן מאה שנה. והנה עד העקידה לא נשלמו עדיין היו"ד נסיונות. וזהו צחוק עשה לי אלהים. אבל כל השומע יצחק לי. היינו בשעת העקידה שנשלמו אז היו"ד נסיונות. וגם נמשך לו בסוד ד' יודי"ן דע"ב. מספר ל"י ואז נכלל בימין ג"כ סוד החסד והרחמים. וכנ"ל. וזהו סוד וילכו שניהם יחדו שהיו שניהם כלולים זה בזה. והנה סוד שורש נשמתו של אאע"ה הוא מבחי' נוצר חסד שהוא מזלא עילאה קדישא סוד. ג'. הויו"ת. עולים מנין. ע"ח. גימ'. מזל"א. וכל ימיו הי' עבודתו עבודת הקודש להמשיך ולהשפיע מבחינתו שהוא חסד לכל העולמות ולהמתיק את הדינין. וזהו ויעש אברהם משתה גדול היינו משתה ושמחה וחדוה. ביום. הוא לשון בהירות ואור. הגמ"ל. גימ' מזל"א. היינו כשהמשיך מבחינתו ומדתו הוא מזל"א עילאה קדישא למדת יצחק והמתיקו וכללו במדתו. והמשכיל יבין כ"ז:

בן שמנת ימים. ועכשיו נוהגין העולם כשמביאין קטן לבית הכנסת אומרים ברוך הבא לפי שהבא עולה שמונה בגימטריא והיינו ברוך הנמול לשמונה:

כל השמע יצחק לי. שומע הוא ענין הבנה לפי שאיתא (בגמ') (בראשית רבה פרשה נ"ג,ח') כי הרבה עקרות נפקדו עמה ומסתמא ליצני הדור היו אומרים מי יאמר לנו שהנס בא מכח שרה והלא הרבה עקרות נפקדו, וע"כ אמרה שרה כל השומע היינו מי שיש לו הבנה יבין שהצחוק שעשה הש"י בשבילי הוא.

ואברהם בן מאת שנה. ועם כל זה מל את בנו ולא חס על היותו בן זקונים:

בהולד לו את יצחק בנו, זה לתוספת ביאר לאמר את אחר בהולד שהוא נפעל, וכן יחלק את הארץ (במדבר כ"ו) ולא ימס את לבב אחיו (דברים כ'). ולמה נאמר זה הפסוק והרי ידענו כי בן מאה שנה היה, שהרי היה בן צ"ט כשנצטוה על המילה ואמר לו אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת, ואפשר כי בא להודיע כי בן מאה שלמים היה כשנולד לו יצחק ובסוף צ"ט נאמרה לו הנבואה כמו שכתבנו, והפסוק הזה נכתב להודיע ימי ההריון:

ואברהם בן מאת שנה. אבל לא כתיב עוד ושרה בת תשעים שנה שהרי כבר נהפכה לילדה:

בהולד לו את: כשהיולדת ילדה לו את יצחק, וכן למטה ביום הגמל את יצחק הנפעל בא להוראת impersonale, על דרך יתן את הארץ (במדבר ל"ב ה'), וחבריו רבים.

ואברהם בן מאת שנה. מפני שבעת שנתבשר אברהם שיוליד בן נפל על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד, והיה צחוק של שמחה על הנס שיעשה לו, וה' אמר לו שיקרא שמו יצחק ע"ש הצחוק הזה, ואח"כ כאשר שמעה שרה מהבשורה, צחקה ג"כ מחמת שמחה, שהיא חזרה לנערותיה ויולד הילד כפי דרך הטבע, ואברהם נשאר בזקנותו ויצטרך לנס וכמ"ש בפי' שם, עפ"ז יאמר שמה שקרא אברהם שם בנו יצחק, הוא מפני שאברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו, שע"ז צחק ושמח, הלבן מאה שנה יולד, ועפ"ז נצטוה לקראו יצחק. וע"ז אמרה שרה שעקר הצחוק והנס עשה לי אלהים, שלי עשה נס יותר גדול, עד שכל השומע לא יצחק על נס של אברהם, רק יצחק לי על הנס שנעשה לי. ופרשה הדבר, שהגם שאני חזרתי לנערותי ולפ"ז היה הלידה בדרך הטבע, אבל

ותורותי. שהיה מורה חטאים בדרך. שנאמר ויקרא אברהם בשם ה' אל עולם (בראשית כא לג).

יצחק לי. יִשְׂמַח עָלַי. וּמִ"אַ הַרְבֵּה עֲקָרוֹת נִפְקְדוּ עִמָּהּ, הַרְבֵּה חוֹלִים נִתְרַפְּאוּ בוֹ בַיּוֹם, הַרְבֵּה תְפִלּוֹת נַעֲנוּ עִמָּהּ, וְרֹב שְׂחוֹק הָיָה בָעוֹלָם:

ויהי בעת ההוא גו' ופיכל גו' השבעה לי וגו'. יש לרמז בפ' זו סודות נפלאים. ויבואר בזה ג"כ מ"ש מקודם לבדהן. היינו ה' קודם לנו"ן. והנו"ן הוא פשוטה. ואח"כ כתיב לבדנ"ה בנו"ן כפופה. והיא קודמת. לה'. ובהעיר לב ושום שכל י"ל אחרי אשר חנן אל דעות. ה'. שמרומז כאן סוד המתקת הדינין. כי אבימל"ך נק' בחי' חכמה עילאה קדישא סוד אב"א ובאב"א יסד ברתא. סוד המלוכה הק'. וכמ"ש בזוה"ק ובתיקונים בסוד אם אית בישראל מאינון משכילים דידעין לזרקא אבנא לאתר דאתגזרת מתמן. היינו להעלות המלוכ' הק'. סוד אבן דאתגזרת די לא בידין ממדריגה למדריגה עד רום המעלות לחכמה עילאה קדישא. אשר משם נחצבה אבן ספיר דמות כסא. כרסייא יקירא קדישא. ולזה נק' בחי' חכמה עילאה בשם אבימל"ך. ופיכל שר צבאו הוא בחי' יסוד צדיק חי עולמים המקשר ומייחד כל עלמין. ואיהו המקור הממשיך השפעה העליונה לכל העולמות ולכל המדות ומקשרן ומייחדן וזהו. פ"י. כ"ל. והוא כביכול בחי' שר צבא למדת החכמה הזן ומפרנס לכל העולמות לעילא ותתא ומחי' את כולם בסוד והחכמה תחיה. ואברהם הוא מדת החסד כנודע. וזהו ויאמר אב"י מל"ך ופ"י כ"ל שר צבאו אל אברהם שהוא מדת חסד המלובן ומצוחצח. אלהים עמך גו' היינו אנו רואים אשר המדה"ד נמתק על ידך ושם אלהי"ם שהוא בחי' מדת הדין עמך היינו שהוא מסכים על ידך בכל אשר אתה עושה לפי מדתך שהוא חסד. ועתה השבעה לי גו' השבעה לשון שבעה. ר"ל שתראה שכל ז' מדות הק' יתנהגו ע"י מדתך מדת החסד ולהמתיק דינים היוצאים משם אלהים. ושיהי' בכל הז' מדות התנהגות הרחמים והחסד. אם תשקור לי ולניני ולנכדי. היינו לבטל כל הדינים לבל יהי' להם שום שליטה ואחיזה בהג' עולמות בריאה יצירה עשיה. רק כולם יתנהגו בחסד ורחמים. כחסד אשר עשיתי עמך. כי השורש חסד לאברהם הוא חכמ' עילאה קדישא כמבואר למעלה. ובסוד אלהי אברהם וכן תעשה עמדי ועם הארץ גו'. הוא ארץ חפץ הוא סוד מלוכה הק' העליונה אשר מחכמה אתגזרת וכנ"ל. ויאמר אברהם אנכי אִשָבֵע. היינו כן אתנהג במדת החסד בכל הז' מדות ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן. כבשות הצאן. היינו כבישת והמתקת הדינין. לבדה"ן מספר צ"א. סוד יחוד אמיתי. הוי"ה. אדנ"י. והמתקת הדינין. הוא ע"י ה' עילאה סוד עלמא דבינה וע"י נו"ן פשוטה בסוד. נש"ב. והוא סוד המתקת הדינים בשורשם כנודע ויאמר אבימלך גו' הצבת לבדנ"ה. היינו כי במלכות הק' יש ג"כ נו"ן שערים בסוד נו"ן כפופה. שהיא מקבלת מהנו"ן פשוטה נש"ב העליונים. והוא בסוד. ה' תתאה משם הק' הוי"ה. וגם המה צריכים להמתיקן ולהעלותן בשורשם. ויאמר כי את שבע כבשות תקח מידי. ר"ל ע"י מדתי מדת החסד בעבור תהי' לי לעד"ה לשון וועד ואסיפה וייחוד וקישור לכל העולמות. כי אנכי חפרתי גו' באר שבע. באר חפרוה שרים. והיינו הבאר הזאת זא"ת הוא מדת המלכות הק' והכל יתנהג ע"י מדתי מדת החסד והרחמים להשפיע כל טוב וכל ברכאין טבין וכל חדו להכ"י לעילא ותתא. והמשכיל יבין כ"ז. והשם הטוב יכפר. ולרמז זה אפשר קורין פ' זו בר"ה. לאשר פרשה זו הוא סוד המתקת הדינין בשורשם. ודבר בעתו מה טוב:

צחוק - שמחה של תמהון.

צחוק עשה לי אלהים. אע"פ שיש צער מילה לתינוק האל ית' נתן שמחה בלבי לפיכך כל השומע יצחק לי וישמח בעדי ולא ידאג בשביל צער המילה:

ותאמר שרה צחק, אמרה באמת קרא אתו יצחק, כי צחוק דבר הוא לי שאני ילדתי ואני זקנה, וכל השומע שילדתי יצחק בעבורי כמו שיצחק אדם לדבר התימה:

צחק עשה לי אלהים. מדה״ד עשה לי צחק היינו, כל השמע יצחק לי. פי׳ ממני כמסתפק אם כן הוא שילדתי מאברהם:

יצחק לי: למה שאירע לי, ואיננו ללעג, אעפ"י שנמצא ואתה ה' תשחק למו (תהלים נ"ט ט') ואחרים, אלא (כפירוש רשב"ם) צחוק של תמהון שאדם צוחק כשרואה או שומע דבר זר ורחוק מנוהג שבעולם, ושאין בו רע ונזק אלא הנאה ותועלת למי שאירע לו, וכן בתרגום המכונה ליונתן בן עוזיאל יתמה עלי. ואנקלוס תירגם לשון חדוה, והכורם פי' ל' לעג, שיאמרו שהוא אסופי. ונ"ל כי לא עלה על דעתה שיכחישו הענין, כי לא לבד ילדה אך גם היניקה את הנולד, וזה היה דבר נראה ומתפרסם ונמשך ימים רבים, ולפיכך אמרה מיד מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה, והיא שהיתה רואה שדיה מלאים חלב לא היתה יכולה להעלות על דעתה שיאמרו שלא ילדה, ואף אם אולי עלה בלבה, שבתחילת המחשבה יטילו ספק בדבר, מכל מקום ידעה כי אחר מעט יכירו האמת בשמעם שהיא מיניקה, ואיך ייתכן שתאמר צחוק עשה לי אלהים כל השומע ילעג לי ולא יאמין, מאחר שהיא יודעת כי הלעג ההוא לא יימשך?

יִצֲחַק־לִי. בשטה חדא דכל חד וחד מלעיל ולית דכותא חשיב בגווייהו יצחק מלעיל כל השמע יצחק לי:

ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים. כלומר אני שמחה אחר שאני אם הבנים וילדתי בן לזקוני. ואף על פי שכל השומע יצחק לי לפי שאני זקנה. איני חוששת אחר שצחוק ושמחה ותענוג עשה לי אלהים. ואמר צחוק עשה לי אלהים. להורות על הנס הגדול שהיתה זקנה בת תשעים ואברהם בן ק'. ועכ"ז נתן להם בן נמול לח' ימים. וזהו צחוק. או שאמרה צחוק עשה לי אלהים. כי מרוב שמחתה אמרה אני יודעת כי יושב בשמים ישחק ממני לפי שאני זקנה. וכן כל השומע דבר זה יצחק לי לרוב זקנותי. ועם כל זה אני אומרת ומתפללת יהי רצון שאותו שדבר לאברהם שנתן לו את יצחק. יעשה לי חסד אחר שיתן לי בנים אחרים להניק אותם אחר שילדתי בן לזקוניו. וזהו מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה. ואם פירוש מי מלל לאברהם הוא כמו ימלל פירושו ידוע והוא דוחק:

ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים. כל צחוק שנאמר בו באברהם ושרה לשון תימה היא, כי כשאמרו לו לאדם בשורה טובה מופלאת הוא מתמיה, ובתוך התמיה מצחק בפיו, אבל אין שמחה הבאה מן הלב, שנאמר ויפול אברהם על פניו ויצחק (בראשית יז יז), לשון תימה. צחוק עשה לי אלהים דבר של תימה עשה לי אלהים, כי בבחרותי לא נתן לי אלהים הריון, ואחרי בלותי נתן לי הריון:

ותאמר שרה צחק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי. יחדי לי. אם השמחה לשרה כל השומע מה שמחה יש לו. הוא שאמרו ז"ל כל העקרות וכל החרשים וכל הסומים נפקדו עם שרה.

צחוק עשה לי אלקים. כלו' הכי קרא שמו יצחק שיצחקו עלי בני אדם לאמר ראיתם שרה ילדה לצ' שנים והתחילה עתה אטווטי"ר:

ותאמר שרה צחק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי. כלומר כל הצחוק הזה הכל לי הוא לאשר בזכותי נולד וכל השומע יצחק לי אשר בשבילי עשה הקב"ה צחוק ושמחה הלזו ופעלתי בעצמי דבר גדול כזה בלתי סיוע זכות אברהם, ולזה כיוונו חז"ל (בראשית רבה נ"ג, ח') הרבה עקרות נפקדו עמה כי היא בזכותה נפקדת והרבה עקרות נפקדו עמה בזכותה.

ותהר ותלד: שניהם נקשרים למלת לאברהם, כמו לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, ולפיכך ותהר בטעם משרת ולא ככתב ותהר שרה ותלד לאברהם (כמו ותהר בלהה ותלד ליעקב בן) שלא לתת פתחון לליצני הדור לומר מאבימלך נתעברה שרה.

כל השומע יצחק. יתמה לי איך נהיה דבר זה ללדת אשה בת תשעים, וכן ותצחק שרה (בראשית יח יב), תמה בלבה. ויש צחוק שהוא על דבר עבירה, כדכתיב בישמעאל אשר ילדה לאברהם מצחק (שם כא ט), וכתיב בעגל ויקומו לצחק (שמות לב ו), וכתיב כן איש רימה את רעהו (ויאמר הלא מצחק) [ואמר הלא משחק] אני (משלי כו יט), ויש צחוק שהוא כשחוק, כגזן ויהי כמצחק בעיני חתניו (בראשית יט יד), שהשחוק לשון בזיון ולעג הוא, וכה"א (ה') [יושב] בשמים ישחק (תהלים ב ד), שחוק לרעהו אהיה (איוב יב ד), זולת במקומות מיוחדין נמצא שחוק וצחוק לשון שמחה, כדכתיב ויצא מהם תודה וקול משחקים (ירמי' ל יט), לכך דרש ר' ברכי' צחוק עשה לי אלהים שמחה יתירה עשה לי הקב"ה, כי נתן לי הריון עם בן זכר:

גם יאמר ותאמר שרה וגו'. על דרך ביאורינו למעלה (בפסוק היפלא מה' דבר) שהיתה שרה ראויה לילד תיכף בעת הזיקוק בלי שום עיבור כמו חוה קודם הקללה שעלו למטה שנים וירדו ארבעה ובזה שצחקה ולא האמינה בדבר ה' אבדה זאת והוצרכה לעיבור, ונראה שעל כן נולד יצחק קטן מאוד כמאמר חז"ל (שם שם, י') עד שליגלג עוג מלך הבשן ואמר יהיב אנא אצבע עליו אנא פחיש ליה וכו'. היפוך ממה שהיתה ראויה להוליד כחוה שירדו ד', שבשעת הלידה כבר היה כח בהם לירד על הארץ ולהלוך בה, וכאן על ידי הצחוק לא די שלא ירד יצחק כמוהם כי אם אף נולד קטן יותר משאר ילודי אשה אז, הכל כי סביביו נשערה מאוד. וזה אמרה שרה צחוק עשה לי אלהים כלומר זה הצחוק שצחקתי גרם לי בחינת אלהים שישרה דיני אלהים עלי שעל כן נולד יצחק קטן כל כך עד שכל השומע יצחק לי שעוג וחביריו מצחקים עלי מה זה נולד וכו'. ואפשר עוד לומר כי זה שנולד יצחק קטן כל כך היה טובת אברהם ושרה כי אומות העולם היו מרננים ואומרים אסופי הביאו מן השוק ואמרים בנינו הוא כמאמר חז"ל (בבא מציעא פ"ז.) ועל כן נולד קטן מאוד שלא כדרך הארץ שידעו הכל ששקר הוא שלא הביא מן השוק כי אינו בנמצא כלל כזאת, מה שאין כן גדול שלא בטבע ודאי שהיו אומרים כי הביא מן השוק, ולזה אמרה צחוק עשה לי אלהים כלומר שמחה וחדוה עשה לי אלהים בזה שנולד קטן כל כך שלא ירננו עלי ובזה כל השומע יצחק לי ואומרים מה זה נולד וכו' ובאמת זו היא שמחתי וטובתי.

כל השומע יצחק לי. שהרי עקרות הרבה נפקדו עמי, הרבה חרשים נתפקחו, הרבה סומין נפתחו, הרבה שוטים נשתפו:

מי מלל לאברהם. לְשׁוֹן שֶׁבַח וַחֲשִׁיבוּת, רְאוּ, מִי הוּא וְכַמָּה הוּא שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ הַקָּבָּ"ה מַבְטִיחַ וְעוֹשֶׂה.

מי מלל לאברהם לשון שבח וחשיבות הוא ראו מי הוא וכמה הוא גדול ושומר הבטחתו ומבטיח ועושה לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״א:ז׳) ולא מצינו מלת "מי" בערך כזה למעלה וכבוד רק לבזיון מי אבימלך ומי שכם (שופטים ט כח) מי דוד ומי בן ישי (שמואל א כה י) והנכון בעיני כי אמרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי למלאת פיו ברנה ושחוק בפלא הנעשה לי כי מי בכל השומעים שאמר לאברהם מתחלה תניק בנים שרה אין בעולם שיאמר אליו כן אפילו לנחמו כי לא עלה זה על לב איש מעולם ולשון אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית כ״א:ז׳) קרוב לזה מאן מהימן דאמר לאברהם וקיים דתוניק בנין שרה כלומר כל השומע יצחק לי כי אין אדם שיהיה נאמן גם בעיני אברהם אם הגיד לו זה הפלא:

ותאמר מי מלל לאברהם - כלומר: ידעו ויבינו כל השומעים מי האלהים שמלל לאברהם להיות לו בן משרה.

מלל ב' בתרי לישנא הכא ואידך שומר מה מליל. מדבר במפלת ארם לומר שבזכות אברהם יהיה מפלת ארם:

ותאמר, אמרה עוד לדבר התימה

ותאמר. ביארה שמבינה שכך הוא אע״ג שודאי לא העז שום אדם לצחוק בפניה מ״מ היא מבינה שהרי, מי מלל לאברהם וגו׳. כדרך המברכים שיוליד עוד בנים. והיא לא שמעה משום אדם שבאו על השמחה שיאמר לאברהם היניקה בנים היינו שתלד עוד. אלא משום שאינם מאמינים. וביארה הטעם שאין מאמינים:

מי מלל: לזאת יצחק כל השומע, כי לא היה אדם שיעלה על לבו לומר לאברהם כי שרה תיניק בנים, רק דרך נס היה הדבר, וכטעם גם לא שמעת גם לא ידעת גם מאז לא פתחה אזנך (ישעיה מ"ח ח'). ואנקלוס הוציא הכתוב מפשוטו לצורך ההמון, ונפתו אחריו המפרשים, ומליצה זאת היא דרך שיר, עיין נתה"ש.

מי מלל לאברהם. פירש"י לשון שבח וחשיבות ראו מי הוא וכמה הוא גדול שומר הבטחתו שמבטיחו ועושה. וכתב הרמב"ן שלעולם לא תבא מי לשבח אלא לגנאי מי אבימלך ומי שכם מי דוד ומי אנשיו. ופי' הוא כל השומע יצחק לי מרוב הפלא שנעשה עמי כי מי בכל השומעים שאמר לאברהם תחלה שתניק בנים שרה אין בעולם מי שיאמר לו כן אפי' לנחמו שלא עלה על לב זה לעולם:

היניקה. בתיקון ס"ת כתוב ס"א הניקה ע"כ ודבר זה מסורת בידינו שהוא מלא דמלא דמסור עליה ה' מלאים בלישנא בתרין יודין. תרין מנהון באורייתא ושארא בנביאים וכתובים:

לשון שבח וחשיבות. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ולא מצאתי מלת מי בערך כזה למעלה וכבוד רק לבזיון מי אבימלך ומי שכם מי דוד ומי בן ישי: ונראה לי שמלת מי כמלת מה שלפעמים יבא זה תמורת זה ואחר שמלת מה משמשת למעלה ולכבוד כמו מה גדלו מעשיך מה רב טובך מה טובו אהליך ולהפך כמו מה אדם ותדעהו ואהרן מה הוא תהיה גם מלת מי משמשת למעלה ולכבוד ולהפך ואחר שנמצא לבזיון מי אבימלך ומי שכם הנה ימצא גם ההפך למעלה וכבוד:

מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה. שמה שהוליד אברהם בזקנותו על זה הובטח מה', וה' אמר לו שיוליד ממני בן, ואין זה פלא שנתקיים דבר ה', אבל מה שאני מניק בנים ויש לי חלב להניק, על זה לא הובטח מאת ה' כלל, מי מלל ויעד נס זה, הלא זה לא נתבשר לא מאת ה' ולא מאת המלאך, ולמה נעשה הנס הזה אחר שכבר ילדתי בן לזקוניו וכבר נתקיימה הבטחת ה', ולמה ימשך הנס הזה גם אחרי הלידה שיהיה לזקנה חלב בדדיה להניק בנים, שנס זה הוא למותר כי יכלתי לתתו למינקת, וא"כ עשה ה' נס זה רק לצחוק ולשמחה, שכל העולם יצחקו וישמחו על נס זה:

מי מלל. כל מלל דבר ברור הוא, כמו ודעת שפתיך ברור מללו, מי ימלל גבורות ה', אמת שיש לדבר מגבורותיו אך מי יודע לבררן על אמתתן כאשר הן, וטעמו מי הוא שהיה יכול לומר בבירור כי שרה תיניק בנים (רל"ש):

היניקה בנים שרה. וכי כמה בנים היניקה שרה, א"ר לוי, לפי שהיו אומות העולם מרננים ואומרים ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בננו הוא, מה עשה אברהם, הלך וזימן את כל גדולי הדור ושרה זימנה את נשותיהם וכל אחת הביאה את בנה עמה בלא מניקתה, ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה כשני מעינות והיניקה את כולם ^זוע"ע לקמן ריש פ' תולדות המשך לאגדה זו שהיו עוד מרננים אם אברהם בן מאה שנה יוליד, מיד נהפך קלסתר פניו של יצחק ונדמה לאברהם, פתחו כולם ואמרו אברהם הוליד את יצחק, ע"כ, והנה לא נתבאר איפה מרומז עיקר דרשא זו שנעשה קלסתר פניו של יצחק דומה לשל אברהם, ויתכן לומר משום דלכאורה קשה בלשון שרה כאן, הלא היא כונה לומר בזה דברים מוכרחים שיודו הכל שמאברהם ילדה, וא"כ מה זה שאמרה כי ילדתי בן לזקוניו ואיה איפה ההכרח לזה שלאברהם הולידה, ולבד זה אין בדבר זה ענין נסי, כי הלא כמה זקנים מולידים.
ולכן י"ל דדרשו חז"ל המלה לזקוניו מפני שאינה נמצאת בכל התנו"ך זולת כאן, וביתר המקומות במובן כזה כתיב לעת זקנתו, כמו בשלמה (מלכים א י״א:ד׳ וט"ו), וכן אמר אליעזר ותלד שרה בן לאדוני אחרי זקנתה ולא לזקוניה, וידוע בחז"ל דכל מלה שאינה מצויה דרשוה בסימנים ורמזים ובנוטריקון בכל אופן שהוא, וכמו שנבאר בהמשך החבור בכמה מקומות, ולכן דרשו כאן ע"ד רמז ונוטריקון לזקוניו – כמו לזיו איקוניו, היינו דומה לפרצופו, ובזה רמזה גם ענין נסי גם ענין הכרחי שמאברהם ילדה, ודו"ק. –
ודע דמה שהיתה צריכה שרה כדי לברר אמתת הענין להניק בני אחרים ולא הניקה את יצחק עצמו, י"ל ע"פ מש"כ המפרשים בפ' הלשון ויגמל שהי' יצחק נגמל מעצמו שהי' יונק כ"ד חדשים ואח"כ הי' מואס בהנקה [ע' במפרשי רש"י כאן בשם מהרש"ל] וא"כ לא היתה יכולה להניק את יצחק שלא הי' רוצה עוד בזה והוכרחה להניק בני זולתה. .
(ב"מ פ"ז א')

מי מלל לאברהם. פירש"י שנה הכתוב ולא כתב מי דבר כי מלל גימטריא שלו ק' לסוף ק' של אברהם נולד לו בן למקשה זיל קרי בי רב הוא ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו תשיב דאי מהתם נוכל לומר דנכנסה שנת ק' ולא כלתה ומקצת שנה חשובה שנה לכך למד כאן רש"י מיתורא דלסוף ק' נולד:

לשון שבח וחשיבות כו'. שמלת מי כמלת מה והיא משמשת גם למעלה וכבוד כמו מה רב טובך (תהלים לא כ) מה גדלו מעשיך (שם צב ו). [רא"ם]: ולי נראה דאי כפשוטו מה אמרה מי מלל הלא הקב"ה מלל אלא לשון שבח וכו':

ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה הפשט מי היה מדבר ואומר לאברהם שעתידה שרה להניק בנים אין אדם שידבר לו כך וגם הוא לא יאמין או יאמר מי ידבר עמו שלפי גדולתו היום יגבה לבו ולא ידבר עם שום אדם מצד גודל לבבו ורוב שמחתו ואמר באברהם מלל ובשרה צחוק לפי שבערך שרה הוא צחוק שהיה נמנע אבל בערך אברהם לא יצחקו אבל יתמהו שיותר זר שתלד בת צ' משיוליד אברהם בן ק':

מִי מִלֵל לאברהם. תרגום מָאן מְהֵימָן דיימר לאברהם וכו׳ כתב הרמב״ן מי מלל לאברהם בלשון שבח וחשיבות הוא ראו מי הוא וכמה הוא גדול שומר הבטחתו ומבטיח ועושה לשון רש״י. ולא מצינו מלת מי בערך כזה למעלה וכבוד רק לבזיון מי אבימלך ומי שכם מי דוד ומי בן ישי. והנכון בעיני כי אמרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי למלאות פיו ברכה וצחוק בפלא הנעשה לי כי מי בכל השומעים שאמר לאברהם מתחלה תיניק בנים שרה אין בעולם שיאמר עליו כן אפילו לנחמו כי לא עלה זה על לב איש מעולם ולשון אונקלוס קרוב לזה מַאן מְהֵימַן דִי יֵימַר לְאַבְרָהָם וְקַיָם דְתוֹנִיק בְּנִין שָׂרָה כלומר כל השומע יצחק לי כי אין אדם שיהא נאמן גם בעיני אברהם אם הגידו לו זה הפלא עכ״ל:

ותאמר מי מלל לאברהם. לשון תרגום, כלומר מי דיבר לאברהם זאת, כשילדה שרה לא היו מאמינים אלא הכל אומרים אספו להם אסופי אחד מן השוק, ואומרים עליו בנינו הוא זה, והיו השרות מבקרות אותה ומביאין גוריהן בחיקן, אמר אברהם לשרה אין זו שעת הצנע, גלי לדדיך והניקי תנוקות הללו, לפרסם מפעלות אלהינו, ולפי שהי' הדבר קשה בעיני שרה, לכך אמרה מי מלל לאברהם הניקה שרה בנים זרים:

לשון שבח וחשיבות. והקשה הרמב"ן על רש"י דלא מצאנו לשון "מי" רק לבזיון, כמו "מי אבימלך ומי שכם" (שופטים ט, כח), ויראה לומר אף כי בודאי הלשון משמע כמו שפירש הרמב"ן – מי זה שאמר לאברהם שתניק שרה בנים, שלא עלה על לב אדם מעולם, מכל מקום כאן אין לפרש כך, דאם כן למה תולה דבר זה באברהם, ויותר הוי ליה למכתב 'מי מילל לשרה', או 'מי מילל הניקה בנים שרה'. אי נמי 'אמר' הוי ליה לכתוב, כי 'אמר' מצאנו אף במחשבה, והוי ליה לומר דאף במחשבה לא עלה, לכך פירש אותו על הדבור שאמר הקב"ה לאברהם. מכל מקום יש ליישב פירוש הרמב"ן שדרך לנחם את האדם אף בדבר רחוק שמא כך יהיה לך נחמה, ולא נחם אדם מעולם את אברהם. ולא תלה הדבר בשרה, כי מצאנו שאברהם היה מצער עצמו יותר על זרע, שאיש מצווה על פריה ורביה (יבמות סה ע"ב), לכך אמר "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי" (לעיל טו, ב):

ותאמר מי מלל לאברהם. ר' פנחס בשם ר' יחלקיהו אמר. מי אמר מי דבר לא כתיב. אלא מי מלל. רמזו למאה שנה מוליד מנין מלל. ד"א מלל שהניקה בכל יום מאה ילדים.

היניקה ומהו בנים וכולי ההרגש שמבחוץ דמה זו תמיהא ההנקה בשלמא נס הלידה הוא מלתא דתמיהא אבל ההנקה אתיא ממילא כיון שילדה לכך מתרץ שזה ענין נס אחר:

מי מ"לל לאברהם. בגי' ק' רמז שאברהם היה בן מאה כשהוליד יצחק ואז הניקה בנים שרה:

ותאמר מי מלל. ותאמר לשון שבח ודומה לו אמרו צדיק כי טוב פי' שבחו לצדיק ה"נ שבחה שרה לאותו שמלל לאברהם הניקה בנים שרה דהיינו הקדוש ברוך הוא. ד"א מי מלל. מי יאמר לאברהם שיש בו לחלוחית והוא כמו מלילות:

מי מלל לאברהם. כלו' מי היה אומר לאברהם שאירע דבר זה שהניקה בנים שרה לא היה אדם שיאמר לו כך שלא היה מאמין רק היה כמצחק בעיניו:

מי מלל מי הוא שעלה על לבו כבר לומר עוד יבוא יום שיאמרו הניקה בנים שרה קישטיני״‎ט בלע״‎ז לא היה להאמין כך.

ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה. פירוש מי ימלל אשר זאת לאברהם הוא וזכותו גרם לזה אין אחד יאמר זאת ורק הניקה בנים שרה כי שרה בזכותה גרמה להניק בנים בזכות עצמה ואין אחר מסייעה, וכיוונה בזה להגדיל שבח הבורא יתברך מה גדלו מעשיו וחסדיו, כי הן בתחילה כאשר צחקה שרה כבר כתבנו שזה היה צחיקתה כי זה היה לפלא בעיניה אשר הקב"ה ישדד מערכת השמים ויבטל טבע עולמו רק בשבילה, כי הנה אברהם כבר יש לו זרע ליורשו ויוכל להתקיים דבר הקב"ה שאמר (לך לך ט"ו, ד') כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך על ישמעאל, וכאשר אמר אברהם בעצמו (שם י"ז, י"ח) לו ישמעאל יחיה לפניך, וכל כך יהיה חסדי הבורא יתברך אשר בשבילה לבד במה שאין לה בנים ישדד הקב"ה הכוכבים ומזלות השמים שתלד בת צ' והוא בן ק'. ועתה כאשר ראתה באמת אשר הקב"ה כל כך יגדל מעל השמים חסדו וטובו אשר בעד אשה הכשירה לבד יהפך טבע העולם לתת לה בן אחרי זקנותה, ועל כן אמרה אם אני כאן הכל כאן כלומר אם כל זה נעשה בזכותי הנה הכל צריכים לשמוח בזה אחרי רואם שביד אשה יעשה ה' כזאת הרי בנקל יוכל כל אחד להשיג את זאת אם יהיה מעבדי ה', ועל כן הנה צחוק עשה לי וגו' כל השומע יצחק לי שהכל צריכים לשמוח בזה כי מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה והכל לא ח"ו להגדיל שבחה כי אם להגדיל שבח הבורא ברוך הוא וברוך שמו וחסדיו העודפות אשר בזכותה היפך המערכה וקלקלה והראה אותותיו לכל באי עולם שתלד שרה בן לזקנותה. ונוסף לזה עשה לה הבורא כי הניקה בנים רבים כמאמר חז"ל (רבה שם ובבא מציעא פ"ז.) שכל גדולי המלכות והשרות הביאו בניהם אליה ונעשו דדיה כשני מעינות נובעין עד שהניקה את כולם וכל זה הכל בזכות אשה לבד, ובזה רואין כמה גדולים עבדי ה' יראי ה' הקטנים עם הגדולים שאין דבר עומד בפניהם ומערכת השמים והגלגלים יכנעו בפניהם וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וגו'.

רש"י ד"ה מי מלל לאברהם, לשון שבח וחשיבות וכו'. רש"י בא כאן לבאר את המלה "מי", ומכיוון שכך, ד"ה המאורך מטעה, וצריך לבדוק בדפו"ר. (פ' וירא תשנ"ו)

מלל. שִׁנָּה הַכָּתוּב וְלֹא אָמַר דִּבֵּר – גִּימַטְרִיָּא שֶׁלּוֹ ק', כְּלוֹמַר לְסוֹף מֵאָה לְאַבְרָהָם:

כי היניקה בנים שרה - אחרי זקנותה ולזקוניו של אברהם כי אין גדול כאלהים.

מלל' בגימטריא ק' לומר כשהיה אברהם בן ק' היניקה בנים שרה:

כי ילדתי בן לזקוניו. ולא לזקוניי אלא לזקוניו מש״ה מסתפקים וצוחקים בלבבם ע״ז:

מי מלל לאברהם, מי היה מדבר לאברהם שהניקה בנים שרה, דבר חדוש כזה מי הוא מלל, לולי כי האל עשה עמו פלא שילדתו לו בן לזקוניו;

הניקה בנים. לפי שהיתה שרה אמנו צנועה ביותר אמר לה אברהם גלי דדייך והניקהו. כדי לפרסם נסי צורנו. והיו מטרוניות מביאות בניהם אצל שרה להניק. לקיים מה שנא' הניקה בנים שרה. וכדי להודיע שמו של הקב"ה.

וכן דבורה כשהלכה עם ברק אמרה אליו (שופטים ד', ט') אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך וגו' כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא. ובודאי כיון שהיתה אשה נביאה לא כיוונה להגדיל כבודה ותפארתה אשר על ידה יהיה תשועת ה', כי אם להגדיל כבוד ה' וחסדיו אשר אפילו ביד אשה שאין זכותה יוכל להיות גדול כל כך, והראיה שאנו מברכין בכל יום ויום שלא עשני אשה, ובודאי זה יורה אשר אי אפשר היות לאשה בחינת צדקות כאשר באיש ואף על פי כן ביד אשה ימכור ה' וגו' ובזה דיעה ישימו כל בריותיו וידעו כי גדלו גבורותיו וגדול וחשוב בעיניו גם מעט טוב אם הוא בכוונת אמת לשמו יתברך, ועל כן אמרה כאן צחוק עשה לי כנאמר, אף לי עשה שמחה וחדוה ומי ימלל כלל זאת לאברהם רק הניקה בנים שרה וזה שבח הבורא יתברך במאוד.

אכן כך גם בדפו"ר (פ' תבוא תשס"ח)

היניקה בנים שרה. וּמַהוּ בָנִים לְשׁוֹן רַבִּים? בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם, שֶׁהָיוּ אוֹמְרוֹת לֹא יָלְדָה שָׂרָה, אֶלָֹּא אֲסוּפִי הֵבִיאָה מִן הַשּׁוּק:

ומה שאמרה בנים כי אם מניקה אחרי כן תניק בנים אחרים אם תרצה; ויש דרש (ב"מ פ"ז, ב"ר נ"ג) כי הנשים לא היו מאמינות שילדה והיו אומרות אסופי היה והן מביאות את בניהן ומניקה אותן:

גם יאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה. כלומר אפילו אם ימלל אחד שזה הוא לאברהם וגם זכותו נצטרף להולדת יצחק ואמרה מלל ולא דיבר לרמז על ק' שנה שהולידו אברהם בן ק' כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ג, ט') ויסבב השבח הזה לאברהם כי גם בזכותו היה נס הזה, מכל מקום הניקה בנים שרה, הנה זה הנס שנעשו דדיה כשני מעינות והניקה בנים רבים זה ודאי לשרה יכונה כי בשבילה היה זה הנס כמאמר חז"ל שהיו אומות העולם מרננין ואמרין אין זה בנה של שרה אלא שהביאה אותו מן השוק וכו' עד עשה משתה וזימן כל גדולי המלכות וכו' עד מה עשו אותן הנשים עכשיו יוודע הדבר אם הוא בנה ואם לאו כל אחת ואחת הביאה בנה עמה וכו' באותה שעה היה שופע ויורד חלב מדדיה של שרה ונטלה כל בניהן והניקה אותן שנאמר הניקה בנים שרה וכו' ועל כן בין כך ובין כך יגדל שבח הבורא בחסדיו העודפות אשר גם למעני יפליא נסיו וחסדיו, היש חיך מתוק מזה, ועלינו לשבח לאדון הכל ברוך הוא וברוך שמו על זה עד אין שיעור וערך.

רש"י ד"ה מלל, שינה הכתוב ולא אמר "דבר", גימטריא שלו ק, וכו'. וקשה לי הרי אלה לא כל כך דברי הכתוב כי אם דברי שרה, ולמה אפוא אומר רש"י "שינה הכתוב". (פ' וירא תשנ"ה)

כי ילדתי בן לזקוניו. פירוש עוד הנה בפי שיר ושבחה ותהלה לאלהינו יתברך המפליא חסדו עמי דייקא בזכותי לבד ולא בזכות אברהם כי הנה ילדתי בן לזקניו כאשר אמרנו מלשון בן זקונים (וכן הוא שם שם, ו') כי צר הקב"ה קלסתר פני יצחק דומה לאברהם כדי שיהיו הכל מודים ואומרים אברהם הוליד את יצחק ולא מאבימלך נתעברה כנזכר למעלה, והנה זה הוא רק למעני ואין זכות אברהם בזה ועל כן הנה גאותו גדלה עולם מהכיל, ועזוזו לספר כח מי יכיל, ולו אני מודה ומשבח כאמור כי הנה זה דרכם של צדיקים להודות לשם ה' ותגדל בעיניהם מה שהקב"ה עושה עמהם ומחייבים עצמם בחיוב הודאה ותהלה ושבח לבורא עולם על כל הנעשה עמם וכאמור.

כי עצר עצר ה' וכו' וה' פקד את שרה וכו'. במדרש (תנחומא ויחי ח') אני ה' הובשתי עץ לח הפרחתי עץ יבש. הובשתי עץ לח, זה אבימלך. הפרחתי עץ יבש, זה אברהם. באברהם כתיב (יחזקאל ל"ג,כ"ד) אחד היה אברהם, היינו כי מצדו לא היה אברהם ראוי להוליד כי היה דבוק בהש"י בתכלית הפשיטות ומי שהוא דבוק בהש"י בשלימות אינו נמצא בו דבר בלתי פשיטות ואחדות לחיים האמיתים, ולכן כאשר רצה הקב"ה שיולד יצחק אבינו מאברהם היה קודם מעשה אבימלך, כי אבימלך רצה לגזול מאברהם שתחת ידו, והיה המשפט מדה כנגד מדה, ואצל הפלישתים הוא כח הגבורה שבעולם ולכן שמשון הגבור היה תמיד מתלחם עמהם, ולכן כח הגבורה הלזה ניתן לאברהם, וכאשר ניתן לאברהם היה בלי שום גבול, כי כל כחות האו"ה אצלם הוא בגבול וכאשר יבאו לתוך ישראל אז יהיה בלי שום גבול כי הם דבוקים בהש"י ג"כ בשורשם ולא בשום גבול, ולזאת יתפזרו ישראל לבין האומות כדי שיקבלו כל כחותם שנמצא אצל כל אחד מהשבעים אומות, ואצלם יהיה בלי גבול. וכן כתיב בשלמה המלך ע"ה (בבא מציעא פ"ו:) שלקח נשים מהרבה אומות, כי כל תוקף שנמצא בין כל אומה היא העיקר בנקיבות ובפרט אצל בת מלך, ולכן כאשר יכבשו כל הכחות האלו יצמח מהם טובה אצל ישראל נצר מטעי.

בן שמנת ימים יראה לי כ"מ שכתוב שלשת שבעת שמנת וכדומה היינו כאלו בבת אחת הוא שלוש שביעיות כו' כאשר צוה ה' מצווה ועושה גדול ממי שאין מצווה כי שכר מצוה מצוה משא"כ אין מצווה אין מזדמן לו עוד מצוה גם ל"ש ועטרותיהם בראשיהם לא קנה עטרה לגוף ונפש כ"א שכר חיצוניי וז"ש שמנת ימים עכשיו קנה כל הח' ימים ושמחתם לפני ה' שבעת ימים מחמת רוב החבה כאלו יום א' באהבה כו' ובמ"א הארכתי.

ויגמל. לְסוֹף כ"ד חֹדֶשׁ (גיטין ע"ה):

ויגמל - נבדל מן הדדים, כדכתיב בשמואל: עד גמלך אותו.

ויגדל ויגמל, נשלמה יונקתו, והוא לכ"ד חדש משנולד כמו שארז"ל (כתובות ס') כי כן דרך התינוק לינק.

ויעש אברהם משתה גדול. כדי להראות לכל אדם כי הולד יקר בעיניו באשר הוא בנו. אבל.

ויגמל: נ"ל מענין גמר, וכן בתרגום ואיתחסילי, לשון חסל, שענינו גמר וסוף, ותלמידי מוהר"ר אברהם גריגו אומר כי כן כל לשון גמול נגזר מן גמר, במו שילם שענינו גמל ונתן שכר, והוא מן ותשלם כל המלאכה (מ"א ז' נ"א) שענינו גמר וסוף; וכן מצאנו לאל גומר עלי (תהלים נ"ז ג') כי גמל עלי (שם י"ג ו'), וכן ויגמול שקדים (במדבר י"ז כ"ג ) ענין גמירה, ובלשון ערבי כמל ענינו גמירה.

לסוף כ"ד חדש. דלית הלכתא כמ"ד י"ח חדש דהא רב ושמואל דאמרי תרויהו צריכה להמתין כ"ד חדש כדאיתא בפרק אף על פי:

ויעש אברהם משתה גדול. אין ספק שהיו גדולי הארץ באותו משתה כי היה הפלא גדול ביצחק, גם העושר בבית אברהם רב, ואפשר שהיו שם מלכים ויועצי ארץ, שכבר מצינו שהיו מלכי הארץ דורשים שלומו ורוצים לכרות ברית עמו, אבל מפני שהיה ענין משתה ושמחה לא נתפרשו שמותם. והנה מצינו בבית האבל שהכתוב מפרש שמות הבאים שם, אלו חביריו של איוב שכתוב בהם (איוב ב׳:י״א) ויבאו איש ממקומו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי. ומזה אמר שלמה ע"ה (קהלת ז׳:ב׳) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה. באר לנו הכתוב כי כל שמחת העוה"ז הבל וריק.

ויגדל הילד. בל תאמר שנולד חלוש בדרך הנולד מן הזקנים, כי גדל, ולא תאמר שנגמל מפני שלא היה לה חלב כדי להניק,כי לא נגמל עד שגדל, כי הנס של החלב נמשך עד שגדל כגמול עלי אמו. ויעש אברהם משתה גדול. בעת המילה לא עשה משתה, כי המילה היתה מצוה מיוחדת לו ולבני ביתו הנמולים ועשה לפניהם משתה קטן, אבל בעת הגמל עשה משתה גדול לגדולי הדור כמ"ש חז"ל:

ויגמל. דרש רב עוירא, מאי דכתיב ויגדל הילד ויגמל, עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק ^חבעין יעקב מעתיק כל הפסוק, ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, ויתכן דמדייק כפל הלשון ביום הגמל את יצחק, דלפי המשך הענין והלשון הי' די לכתוב ביום הגמלו, כיון דמוסב על יצחק, ולכן דריש דכפילת השם יצחק רומז לזרעו, ע"ש הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע. –
ובפרקי דר"א פ' כ"ט מסמיך על לשון זה ביום הגמל חיוב לעשות סעודה ביום המילה, ודריש ע"ד רמז ואסמכתא ביום ה"ג מל את יצחק, כלומר ביום השמיני, ה"ג בגימטרי"א ח', ויתכן דמדייק מדלא כתיב ביום ההוא, דהא כבר כתיב ויגדל הילד ויגמל, לכן רומז דביום המילה, היינו ביום השמיני, עשה ג"כ משתה.
וע' בנדה ל"א ב' דיש לדייק משם דלסעודת מילה יש סמך נאמן מן התורה, דאיתא שם, מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים [שאסורים בתה"מ], ופירש"י כולם שמחים שאוכלים ושותים בסעודה [וע' מש"כ בבאור אגדה זו ר"פ תזריע], ומבואר שמפני טעם זה הגבילה התורה זמן המילה, הרי דלחיוב סעודה ביום המילה יש סמך בתורה, וזה דבר חדש. וצ"ע לפי"ז מ"ש בתנחומא ס"פ חיי ור"פ תצוה אפילו אדם ממשכן עצמו ומשמח אותו היום [של ברית מילה] מה שלא נצטוה, ולפי מש"כ אינו מבואר כ"כ הלשון שלא נצטוה, וצ"ל דהכונה דאעפ"כ אין מצותו מפורש בתורה. –
ודע שכתב המג"א בסי' קל"א ס"ק י"א דיש מקומות שנוהגים לעשות סעודת מילה בלילה שאחר יום המילה, ותמה אני על מה סמכו בזה, והלא מכיון דעיקר חיוב הסעודה ילפינן מן ביום הגמל, כמש"כ, ודבר ידוע הוא, דכל מקום שנאמר ביום מצותו ביום דוקא, כמבואר במשנה וגמרא מגילה כ' ב', וכן מפורש בגמרא שם ז' ב' סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, מאי טעמא ימי משתה כתיב, וה"נ ביום כתיב.
וכן נראה ראי' מכרחת לאיסור דבר זה מאגדה דנדה שהבאנו, מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה כדי שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים, ופירש"י מפני מה מילה בשמיני ולא בשביעי שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים שאסורים בתה"מ, ואי ס"ד דמותר לעשות הסעודה בלילה שאחר יום המילה, אכתי תקשה מפני מה אין מילה בשביעי, ואי משום שלא יהיו אביו ואמו עצבים הלא אפשר לעשות הסעודה בליל השייך לשמיני ואז יכולה לטבול ולהיות מותרת לביתה [מדין תורה, כפי שיתבאר בר"פ תזריע) –
וגם אפשר ליישב ע"פ זה הערה נכונה מה ששמעתי מדקדקים לפי המבואר דמצוה לעשות סעודה ביום המילה, ואין לך זריז ומחבב מצות כאברהם אבינו [ע' נדרים ל"ב א'] א"כ למה לא נזכר שעשה אברהם סעודה ביום המלו את עצמו.
אך הנה כפי שנתבאר מקור הסמך שעשה אברהם סעודה ביום מילת יצחק נובע מפרקי דר"א ע"פ הדרש ביום הגמל – ביום ה"ג [ביום השמיני] מל את יצחק ועשה סעודה כמש"כ למעלה, ובאותן פרקי דר"א (פכ"ט) מבואר דאברהם מל עצמו ביום הכפורים [ע' תוס' ר"ה י"א א'], א"כ ניחא מה שלא עשה סעודה במילתו, והנה אם נימא דמותר לעשות סעודה בלילה שאחר יום המילה אכתי קשה למה לא עשה סעודה במילתו במוצאי יוהכ"פ, ודו"ק. ואע"פ שראי' אגדית היא, בכ"ז כיהודה ועוד לקרא, לראיות הקודמות, ראויה להאמר. –
וע' במ"ר ובפירש"י, ויעש אברהם משתה גדול, שהיו שם גדולי הדור, ולא נתבאר מאין דרשו כן ומה קשה להם לפרש משתה גדול כפשוטו משתה רחבה ביד רחבה, וכמו באחשורוש ויעש המלך משתה גדול. ואפשר לפרש בטעם הדרשא, משום דבכ"מ דמצינו עשית משתה כתיב למי ולמי נעשה המשתה, וכמו לעיל בפרשה זו (י"ט ג') ויעש להם משתה, ולהלן בפ' תולדות ויעש להם משתה, ובפ' ויצא ויאסוף את אנשי המקום ויעש משתה [פי', לאנשי המקום], ובס"פ וישב ויעש משתה לכל עבדיו, ובמלכים א' ג' ויעש משתה לכל עבדיו, ובאסתר א' עשה משתה לכל שריו, עשה המלך לכל העם משתה, ועוד כהנה, וכאן לא נתפרש למי עשה אברהם את המשתה, ולכן דרשו שהיו שם גדולי הדור, וסמכו זה ברמז במלת גדול. וטעם הדבר שהי' צריך לגדולי הדור נתבאר לעיל בדרשא בפ' ז' היניקה בנים שרה. .
(פסחים קי"ט ב')

לסוף כ"ד חודש. למה לא כתיב ותגמל אלא ויגמל הילד מעצמו לפי שהי' לסוף כ"ד חדשים שתינוק מעצמו פוסק מלינק שמואס בחלב אמו. [מהרש"ל]:

ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול. לפי שהיו שם גדולי הדור שם ועבר ואבימלך. כמאמרם ז"ל. ולא נתפרשו שמותם כמו שנתפרשו רעי איוב לפי שבאו לנחמו. ואם הוא כפשוטו של מקרא היו נוהגים לעשות המשתה ביום הגמל הנער. ודרך המדרש צלולה שאמרו ביום הגמל את יצחק ביום שמיני למילתו. וזהו ביום ה"ג מל:

בד"ה לסוף כ"ד כו' בפ' אעפ"י נ"ב ס"ס ק' מניין שהניקה אותו עד תשלם ב' שנים דלמא הפסיק אות' קודם כמו שמצינו בזמנינו בחולשת הטבע ונראה לי דדייק מדכתיב ויגמל ולא כתיב ויגמליהו אלא משמע כאלו נגמל מעצמו שהיה ינק שדי אמו עד סוף תמצית השיעור ששיערו חז"ל ודוק מהרש"ל:

ויגדל הילד ויגמל. עיקר מלת ויגמל לשון תשלום גמול, כמו (כי גמל) [כגמל] עלי נפשי (תהלים קלא ב), ודומיהן:

לסוף כ"ד חודש. דלשון "ויגמל" משמע מעצמו, נגמל שאין צריך לינק עוד, מדלא כתיב 'ויגמול את יצחק', דהוי משמע לשון פועל:

ויגדל הילד ויגמל. רבנן אמרו נגמל מחלבו.

משתה גדול שהיו שם וכו׳ דאל״כ הו״ל לפרושי למי ומי עשה זה המשתה הגדול שכן מצינו בכל מקום דמפר׳ קרא כמו ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו וכן בלשצר מלכא עבד לחם רב לרברבנו ואלף והכא אמאי סתם. אטו לגרמיה הוא דעבד משתה גדול והיאך אכל כל אותו הריבוי לכך מוכרח לפרש דה״ק משתה של גדולי הדור שהיו שם. ובש״ח כתוב לאמר שהכרחו הוא מדכתיב גדול דאל״כ הול״ל גדולה דמשתה ל׳ נקבה וליתא כאשר הראיה מקרא דאחשורוש:

ביום הגמל. ביום ה"ג מ"ל את יצחק:

ביום הגמל את יצחק. ביום הג' מל את יצחק והיינו לשמונה ימים:

ויעש אברהם משתה גדול כך היה המנהג. כמו שמצינו בשמואל הרמתי כאשר גמלתו בפרים שלשה וגו'.

ויגדל הילד ויגמל וגו'. הנה לכאורה לא היה צריך לומר רק ויגמל את הילד, ואולם הודיע הכתוב כי לא גמלו אותו מצד פסיקת החלב מדדיה לצד שזקנה היתה רק ויגדל הילד ויגמל שנגמל מחמת שנתגדל ולא היה צריך עוד לחלב אמו ולא מחמת פסיקת חלבה כי נתברך החלב בדדיה יותר משל ילדה.

"...ביום הגמל את יצחק". תיבת "את" כאן מיותרת, בקשר לנפעל, אך יש עוד דוגמאות לזה, ולא ידעתי, אימתי יש, ואם יש לכך משמעות כלשהי. (פ' וירא תשנ"ד)

משתה גדול. שֶׁהָיוּ שָׁם גְּדוֹלֵי הַדּוֹר שֵׁם וָעֵבֶר וַאֲבִימֶלֶךְ (בראשית רבה):

ביום הגמל - שעשה אז משתה, כמו שמצינו בשמואל כאשר גמלתו הביאתו שילה וקורבנות עמו.

משתה גדול, אפשר כי כן היה מנהגם, או עשהו אברהם אבינו זה ליצחק משמחתו בו, ומשנשלמה יונקת הולד מתחיל לדבר וראוי לחנכו באותיות, וארז"ל בן שלש שנים לאותיות:

שהיו שם גדולי הדור שם ועבר ואבימלך. דליכא למימר גדול ברבוי האנשים שהיו שם עמים רבים או גדול ברבוי ימי המשתה שהי' נמשך ימי' רבים דמאי נפקא מינה אם היו האוכלים שם רבים או אם היו ימי המשתה רבים בשלמא במשתה המלכים הוצרך לומר לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי ושהיה ימים רבים שמנים ומאת יום להודיע כבוד מלכותו ורוב עושרו עד שהאכיל והשקה לכמה אלפים אנשים כל כך ימים אלא בנביא מאי נפקא מינה הלכך עכ"ל שבגדולי הדור שהיו שם הוא דקאמר שבאו אצלו כמה גדולי עולם ונהנו מסעודתו ואבימלך גם כן אחר שנוצל מצרת עצור עצר על ידי תפלת אברהם שב להיות צדיק ובא גם הוא ליהנות מסעודתו אבל בב"ר אמרו משתה גדול משתה גדולים עוג וכל גדולים עמו היו שם ואין זה קושי כי שם אמרו שהיו בני המשתה אומרים לעוג לא היית אומר לאברה' פרדה עקרה ואינו מוליד כו' אלמ' לא הובא שם עוג אלא כדי לפרסומי ניסא שהיה אומר לאברהם פרדה עקרה ועכשיו יושב במשתה בנו:

שהיו שם גדולי הדור כו'. פי' הרא"ם דבנביא מאי נ"מ אם היתה הסעודה גדולה בימים או באנשים רבי המספר אלא להודיע שגדולי עולם היו שם:

ויעש אברהם משתה גדול. כדי לפרסם מפעלות ה', וכל מלכי האמורי זימן לשם על המשתה, ואמר שרה אשתי עקרה היתה, וה' פתח את רחמה והולידה, והיו רואין את יצחק ומודים ומשבחים להקב"ה:

שהיו שם גדולי הדור. דאם לא כן למה כתב כאן "משתה גדול", ואילו גבי אחשורוש אף על גב שעשה גדול מאד לא כתיב 'גדול', דלא שייך 'גדול' במשתה, דכל משתה הוא גדול:

ויעש אברהם משתה גדול. ר' יהודה ב"ר סימון אמר. גדול עולמים היה שם ושש. היינו דכתיב כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך (דברים ל ט).

ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק. לא סיים במה שפתח כי פתח בילד ויגדל הילד וגו' ולא סיים ביום הגמל הילד כי אם ביום הגמל את יצחק להודיע אשר ביום הגמל כבר היה יצחק שם הנאה לו מה שהיה נקרא עד זקנה ועד שיבה, וגם במעלליו יתנכר נער אשר ביום הגמלו היה ראוי להקרות יצחק כאיש שיבה לגודל הבחנת שכלו ויושר הילוכו, וזה גדול ממה שנאמר ביעקב שכתוב (בראשית כ"ו, כ"ז) ויגדלו הנערים ויהי עשו וגו' ויעקב איש תם וגו', אבל זה חכמת זקנה כבר היה בו והוא על דרך המבואר בזוה"ק (ויקרא צ"א:) בפסוק (ויקרא כ"ב, כ"ז) שור או כשב או עז כי יולד, ושורש דבריו כי השור ביום אשר יולד תיכף השלימות בו מה שיהיה בו לעת זקנה כשיגדל כוחו כן עתה, ושמו שור תיכף כי אין לו בחינות להשיג אחר כך מה שאין משיג עתה ועל כן שור כי יולד כאשר יולד שמו שור, מה שאין כן אדם שאין השלימות בילד מכאשר יזקין ובכל יום הולך מדרגה לדרגה ונקרא ילד ותינוק ושארי שמות לפי ערך חכמתו והשגת מעלתו עיין שם.

ביום הגמל. ביום ה"ג מל לשמנה מל. כי שתי משתאות היו. אחד במילה ואחד בגמילה.

וזה שיבח הכתוב את יצחק אשר ביום הגמלו השיג מעלות נבחרות ונכבדות להקרא שמו יצחק ומכל שכן כאשר הזקין שעלה במעלה אחר מעלה כאמור. אחר זה מצאתי מאמר לחז"ל (ברבה נ"ג, י') ויגמל שנגמל מיצר הרע והוא דברינו ממש ועל כן ביום הגמל כבר היה שמו יצחק.

גם יאמר משתה גדול וגו'. כי חז"ל אמרו (שם) משתה גדול משתה גדולים שהיו שם גדולי הדור עוג וכל גדולים. וברש"י מפרש שֵם ועבר ואבימלך וכו' וזה שכתוב ויעש משתה גדול פירוש שעשה משתה בכדי להיות שם גדולי הדור ויביאו השרות בניהם ושרה תניק את כולם כאומרם שם למעלה מזה. ועל כן עשאהו ביום הגמל ולא ביום הולדו להראות שאף לסוף כ"ד חודש שדרך הזקנות אף לפעמים שתלד מכל מקום בקרוב תפסק חלבה עבור הזקנה ושרה לא כן ואף ביום הגמל את יצחק הניקה בנים ולהראות שזה אשר גמלוהו הוא רק להיותו גדול ואין צריך עוד להנקה אבל לא נפסק חלבה בשום אופן.

כי שמע ה' באשר הוא שם. עיין כלי יקר משל אם א' דר בעיר שיש בו שר שנא אותו ורוצה לשלוח כתב למלך להתחנן עליו א"א כי הכתב יובל ע"י השר ושונא לו משא"כ אם דר בעיר שמלך בתוכה יבוא לפניו ומסתמא מלך רחמן יותר מכל השרים התפלה נשמעת ע"י מלאכים והם שונאים את ישמעאל אבל הקב"ה סמך וקרוב לכל קוראיו וקבל בעצמו תפלתו. בישעיה סימן מ"ג אנכי מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור משל אב עשה מלבוש חשוב לבן וספיריי. וישב הבן במקום שאין נקי כ"כ עושה רושם ויש לו התנצלות שגרמת זה שעשית לי בגד כ"כ חשוב מי יוכל להזהר משא"כ אם ישב בטיט ורפש שזה אפי' בבגד עב מלכלך כן ישראל בנו יחידו יתברך ונפש יקרה שוגג עושה רושם יש התנצלות משא"כ עבירות חמורות ע"ד שכתב רמ"א ז"ל כי כל התועבות האל עשו אנשי ארץ ותקיא כו' לומר אפילו בעכו"ם עשו רושם. ומדרך האב שמכבס לכלוך בגד בנו בהכרח כי צער הבן צער האב ומ"מ לטהר לגמרי א"א נשאר רושם וכל פעם האב מזכירו ראה הרושם שנשאר כן אמר קוב"ה מוחה פשעיך הגסים למעני בכל צורתם לו צר כביכול וחטאתיך הרושם שנשאר לא אזכור שלא לצערך כלל ולע"ל יוטהר לגמרי ולא נשאר שום רושם והבן זה.

ויפקח אלקים את עיני' כו' ותרא כו' במדרש כי באמת כל מה שצריך האדם מוכן לפניו רק אינו רואה כ"ז שאין הקב"ה מאיר את עיניו וכן בתורה שמבקשין והאר עינינו בתורתך כמ"ש דהמע"ה גל עיני ואביטה כו' וע"י שהשי"ת מאיר לראות את הנפלאות עי"ז נדבק לב האדם במצוותיו וז"ש ודבק לבנו כו':

מצחק. לְשׁוֹן עֲ"זָ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק (שמות ל"ב), דָּ"אַ לְשׁוֹן גִּלּוּי עֲרָיוֹת, כְּמָה דְּתֵימָא לְצַחֶק בִּי (בראשית ל"ט), דָּ"אַ לְשׁוֹן רְצִיחָה, כְּמוֹ יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ וְגוֹ' (שמואל ב ב'), שֶׁהָיָה מֵרִיב עִם יִצְחָק עַל הַיְרֻשָּׁה וְאוֹמֵר אֲנִי בְּכוֹר וְנוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, וְיוֹצְאִים בַּשָּׂדֶה וְנוֹטֵל קַשְׁתּוֹ וְיוֹרֶה בוֹ חִצִּים, כְּמָה דְּתֵימָא כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים וְגוֹ' וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי (משלי כ"ו):

מצחק לשון עבודה זרה לשון רציחה לשון גלוי עריות מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ויורש פי שנים ויוצאין לשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים כמה דתימר כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני (משלי כו יח) ומתשובת שרה אתה למד כי לא יירש בן האמה הזאת וגו' כל זה לשון רש"י ואף כאן הרב כותב המחלוקות כולם דתניא (תוספתא סוטה פ"ו ה"ג) אמר רבי שמעון בן אלעזר אצלנו הגירסא בן יוחאי ד' דברים היה רבי עקיבא דורש ואיני דורש כמותו ונראין דברי מדבריו דרש רבי עקיבא ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק אין צחוק אלא לשון עבודה זרה וכו' ואני אומר חס ושלום שיהא בביתו של צדיק כך איפשר מי שכתוב בו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' (בראשית י״ח:י״ט) יהא בביתו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים אלא אין צחוק האמור כאן אלא לשון ירושה שמשעה שנולד יצחק היו הכל שמחין אמר להם ישמעאל שוטים אני בכור ואני נוטל פי שנים שמתשובה שאמרה שרה אמנו לאברהם אתה למד וכו' ונראין דברי מדבריו וכן הלשון שאמר הרב "מריב עם יצחק על הירושה" אינו נראה נכון שאם כן יהיה זה לאחר ימים רבים ויהיה ישמעאל גדול מאד משאת אותו אמו על שכמה וכן אמרו ז"ל (ילק"ש רמז צה) שהיה בן שבע עשרה שנה אם כן היה בשנה שנגמל יצחק ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על בראשית כ״א:ט׳) על דרך הפשט כי מצחק משתעשע כדרך כל נער ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה והנכון בעיני שהיה זה ביום הגמל את יצחק וראתה אותו מלעיג על יצחק או על המשתה הגדול ולכך אמר הכתוב "את בן הגר המצרית" ולא אמר "את ישמעאל" מצחק וכן אמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה כי אמרה העבד המלעיג על אדוניו חייב הוא למות או להלקותו ואיני רוצה רק שתגרש אותו מאתי ולא יירש בנכסיך כלל עם בני שהוא בן גבירה ואמרה שיגרש גם אמו כי לא יוכל הנער לעזוב את אמו ועזב את אמו ומת:

מצחק. כי כן מנהג כל נער ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה:

מצחק - שכבר גדל הרבה ולא רצתה להשהותו עוד פן ירצה להחזיק בירושת אביו עם יצחק.

את בן הגר המצרית. חשבה שהתעורר לזה הלעג מפני ששמע כך מאמו כאמרם ז"ל שותא דינוקא בשוקא או דאבוהי או דאימיה:

מצחק בגימטריא להרג זה שאחז''ל שהיה יורה בו חץ כדי להרגו:

מצחק, כאילו מלעיג על יצחק שנולד מהזקנים:

ותרא שרה וגו׳. מצחק עודנו מטיל ספק לאמר כי אין הוכחה מזה שעושה אברהם להנאת אשתו האהובה לו ביותר. ע״כ נגעו הדברים עד לבה:

מצחק: לועג על שמחתם, כאומר מהר ימותו אברהם ושרה בטרם יגדל יצחק, ואני אהיה אדון הבית ואירש את הכל ואולי היה זה אחר זמן ולא ביום המשתה; ותלמידי יצחק קלינעבערג מוסיף כי גם מדברי רש"י (מן המדרש) (ב"ר נ"ג ט"ו) שהיה ישמעאל מריב עם יצחק משמע שלא היה זה ביום הגמל את יצחק אלא אחר שגדל מעט והיה מבין דברי ישמעאל המריב עמו על הירושה.

מצחק. פירש"י לשון ע"ז. ור' אברהם פי' שהי' משתעשע כדרך כל נער ונתקנאת בו שרה בשביל שהי' גדול מבנה. והרמב"ן פי' שהי' זה ביום הגמל את יצחק כמו שמשמע פשט הפסוק על כן אין לפרש שהי' מריב עם יצחק על הירושה כמו שפירש"י אלא הי' מלעיג על יצחק או על המשתה הגדול ועל כן אמר הפסוק את בן הגר המצרית ולא אמר את ישמעאל שכך אמרה שרה עבד שהוא מלעיג על אדונו ראוי להמיתו או להלקותו ואיני רוצה רק שתגרשהו מאתי ולא יירש בנכסיך עם בני ואמרה לגרש את אמו:

מצחק לשון עבודת כוכבים ג"ע וש"ד מריב עם יצחק כו' דמדקאמר כי לא יירש משמע דבחלוק ירושות היו מריבין דאיהו קאמר אני בכור ונוטל פי שנים וקאמרה שרה כי לא יירש סתם לא כמו בכור ולא כמו פשוט ומדקאמרה לא יירש כלל אפי' כמו פשוט למדנו שהשחוק ההוא אינו אלא לשון עבודת כוכבים וג"ע וש"ד דאל"כ למה לא יירש כלל הרי בנו הוא אלא עכ"ל דהאי מצחק לשון עבודת כוכבים וג"ע וש"ד הוא דכתיב בהו שחוק ומכיון דלא פי' איזה משלשתן הוא למדנו דכולהו איתנהו דומיא דותשחת הארץ שדרשו בו הכל אבל בב"ר אמרו ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק אמר רבי שמעון ר' עקיבא היה אומר בו דבר לגנאי ואני אומר בו דבר לשבח דרש ר' עקיבא אין מצחק אלא ג"ע כמה דאת אמר בא אלי העבד העברי לצחק בי מלמד שהיתה שרה אמנו רואה את ישמעאל מכבש כנעניות וצד נשי אנשים ומענה אותן תני ר' ישמעאל אין צחוק אלא עבודת כוכבים שנאמר ויקומו לצחק מלמד שהיתה שרה אמנו רואה את ישמעאל בונה בימוסיות וצד חגבים ומקטיר עליהם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אין צחוק אלא שפיכות דמים כמה דאת אמר יקומו נא הנערים ויצחקו לפנינו רבי עזריה בשם רבי לוי אומר אמר ישמעאל ליצחק נלך ונראה חלקנו בשדה היה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו כמצחק כד"א כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא מצחק אני ואני אומר אינו אלא לשון ירושה שבשעה שנולד יצחק היו הכל שמחים אמר להם ישמעאל שוטים אתם אני בכור ונוטל פי שנים שמתשובת שרה אמנו שאמרה לאברהם אתה למד זה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני אע"פ שאינו יצחק עם יצחק אע"פ שאינו בני ק"ו עם בני עם יצחק עכ"ד ונראה שהם חולקים והרב ז"ל איך הביא את דברי כלם יחד והלא אפילו את"ל שר' עקיבא ור' ישמעאל ור' אליעזר ור' לוי אינם חולקים זה עם זה אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כדמשמע קצת מדברי ר' שמעון דקאמר ר' עקיבא היה אומר בו לגנאי ואני אומר לשבח והביא דברי ר' עקיבא ור' ישמעאל ור' אליעזר ורבי לוי שכלם לגנאי ומשמע דהאי דקאמר תחלה ר' עקיבא היה אומר לגנאי על רבי עקיבא וכל האחרים שאמרו לגנאי הוא דקאמר שמע מינה שכל הדורשים לגנאי דעתן שוה ולכן קרא את כולם בשם רבי עקיבא מכל מקום רבי שמעון עכ"ל דפליג עלייהו דכולהו דרשי לגנאי והוא דריש לשבח וא"כ הרב ז"ל איך הביא את דברי כלם יחד. והרמב"ן ז"ל נתעורר על זה ואמר אף כאן כותב המחלוקת כלם דתניא אמר ר' שמעון בן אלעזר ד' דברים היה ר' עקיבא דורש ואיני דורש כמותו ונראין דברי מדבריו דרש ר' עקיבא ותרא שרה וגו' אשר ילדה לאברהם מצחק אין צחוק אלא עבודת כוכבים וכו' ואני אומר חס ושלום שיהא בביתו של צדיק כך אפשר מי שכתוב בו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' יהא בביתו עבודת כוכבים וג"ע וש"ד אלא אין צחוק האמור כאן אלא לשון ירושה שבשעה שנולד יצחק היו הכל שמחים אמר להם ישמעאל שוטים אני בכור ואני נוטל פי שנים שמתשובה שאמרה שרה אמנו אתה למד זה וכו' ונראין דברי מדבריו וכן הלשון שאמר הרב מריב עם יצחק על הירוש' אינו נראה טוב ונכון שאם כן היה זה לאחר ימים רבים ויהיה ישמעאל גדול מאד משאת אותו אמו על שכמה וכן אמרו רבותינו ז"ל שהיה בן שבע עשרה שנה אם כן היה בשנה שנגמל יצחק עכ"ד: ונראה לי שאין טענה על דברי הרב דאיכא למימר שכל התנאי' שדרשו לגנאי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכן נראה גם מדברי הרמב"ן ז"ל שהביא בלשונו שאמר רבי שמעון ואני אומר חס ושלום שיהא בביתו של אברהם עבודת כוכבים וג"ע וש"ד שרבי עקיבא לא אמר אלא ג"ע והוא הביא שלשתן ש"מ שדברי כלם שדרשו לגנאי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולכן הביא דברי כלם במקום דברי רבי עקיבא והרב ז"ל סובר שכמו שאינם חולקים כל אותם הדורשים לגנאי זה עם זה כך אינן חולקים עם ר' שמעון בענין הירושה דאם לא כן מאי כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני דקאמרה שרה אבל ר' שמעון חולק על כל אותם שדרשו לגנאי והרב הביא את דברי כלם מאחר שאין מחלוקת ביניהם וזה כפתור ופרח וכן מה שטען עוד על דברי הרב שאמר מריב עם יצחק על הירושה ואמר שאינו נראה טוב ונכון שאם כן יהיה זה לאחר ימים רבים ויהיה ישמעאל גדול מאד משאת אותו אמו על שכמה ורז"ל אמרו שהיה ישמעאל אז בן י"ז שנה אם כן היה בשנה שנגמל יצחק אינה טענה דאם כן מה יאמר על דברי ר' עזריא בשם ר' לוי שאמר ישמעאל ליצחק נלך ונראה חלקנו בשדה והיה ישמעאל נוטל קשת כו' אין הפרש בין מאמר נלך ונרא' חלקנו בשדה ובין מאמר מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור וחלקי כפול מחלקך ואם יהיה אפשר לבן כ"ד חדש שנגמל מן היניקה לומר לו נלך ונראה חלקנו בשדה יהיה אפשר לומר לו אני בכור וחלקי כפול מחלקך ואם יאמר שדעתו של רבי אלעזר בשם רבי לוי הוא שהיה יצחק גדול כשאמר לו ישמעאל זה יהיה גם דעת הרב כן אבל יש לתמוה מהא דאמרינן לקמן אמרו מלאכי השרת כו' ואמר להם הב"ה עכשיו מהו צדיק או רשע ואמרו צדיק ואם כדברי הדורשים לגנאי אין לך רשע כמוהו ושמא י"ל דהאי צדיק דהכא באותו עון שעתיד להמית את בניי בצמא הוא דקאמרי שעל אותו עון קטרגו עליו ועל אותו עון ענו לו שעכשיו צדיק הוא מאותו עון והשיב להם הקב"ה באשר הוא שם כו' שאין זה דומה לבן סורר ומורה שנהרג על שם סופו שבן סורר ומורה אף ע"פ שאינו מחוייב מיתה עכשיו מכל מקום כבר התחיל לעשות הדברים המביאים אותו לחיוב מיתה אבל ישמעאל עדיין לא התחיל לעשות שום פועל המביא אותו ענין שעתיד להמית את בניו בצמא:

אשר ילדה לאברהם מצחק. היה מלעיג כמאמר ליצני הדור שמאבימלך נתעברה שרה, והיה מצחק על האומרים ששרה ילדה לאברהם, ויותר יתכן לומר שהכתוב הזכיר אשר ילדה לאברהם להודיע שזה היה הצחוק שלו שהוא לבד נולד לאברהם, ולפי שאין התינוקות אומרים רק מה ששומעיהם מהוריהם, לכן אמרה שרה גרש את האמה (רא"ש):

מצחק. תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, דרש ר' עקיבא, אין צחוק האמור כאן אלא ע"ז, וכה"א (פ' תשא) ויקומו לצחק,. ר' אליעזר אומר, זה ג"ע, וכה"א (פ' וישב) בא אלי העבד העברי לצחק בי, ר' יהושע אומר, זה שפיכות דמים, וכה"א (שמואל ב ב׳:י״ד) יקומו נא הנערים וישחקו וגו' וחרבו בצד רעהו, ואני אומר, חס ושלום שיהיה בביתו של אותו צדיק מי שעושה כן, אלא אין צחוק זה אלא ירושה, שהיה ישמעאל מצחק ואומר אני בכור ונוטל שני חלקים, – ורואה אני את דברי מדברי ר' עקיבא ^טלאו דוקא מדברי ר"ע לבד אלא גם מדברי כל החכמים הדורשים בזה, כמ"ש חס ושלום וכו', ומה שתפס דברי ר"ע הוא משום דר"ע הי' דורש בשם כולם כמ"ש דרש ר"ע, וכולל דברי כולם בשם דרשת ר"ע. ובמ"ר פרשה זו (פנ"ג) נדרש אין צחוק זה אלא גע"ר בשם ר"ע ולא כמו שלפנינו בשם ר"א, ונראה עיקר כגירסת המדרש, יען דלפי אותה הגירסא דורש ר"ע ע"פ שיטתו באבות (פ"ג מי"ג) שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, ומכיון שהי' ישמעאל עוסק בשחוק וקל"ר כמ"ש מצחק הי' בא גם לעבירת עריות.
ומה שנראה לרשב"י הכרח פירושו מדברי שאר החכמים לא נתבאר, דמה שאמר חס ושלום וכו' הוא רק להשיב על פירושיהם הם, אבל לא הכרח לפירושו, ונראה פשוט משום דכתיב סמוך לצחוק זה, שהי' שרה אומרת כי לא יירש בן האמה הזאת וכו', משמע דכל הפטפוטי דברים היו בדבר הירושה.
ובאמת צ"ע לפי דעת הדורשים דצחוק זה הוא ע"ז או גע"ר או שפ"ד, מה שייך לפי זה הטעם כי לא יירש, ומה נתינת טעם הוא לגרש את ישמעאל.
ויש להסביר הדבר ע"פ מ"ש בקדושין ס"ח ב' על הפ' דפ' ראה כי יסיתך אחיך בן אמך, פריך הגמרא וכי בן אם מסית ובן אב אינו מסית, ומה ת"ל בן אמך, ומשני משום דהו"א דהסתה שייך דוקא באחיו מן האב דסני לי' משום דממעט לי' בחלק ירושתו, ולכן צותה התורה שלא ישמע לו, משום דקרוב לודאי שרוצה להכשילו, אבל. באחיו מן האם דלא ממעט לי' בחלק ירושתו ולא סני לי' הו"א דישמע לי', קמ"ל.
ומבואר מזה, דמי שנוגע בירושתו הוא שונא גמור לו, ומחמת זה משתדל להסיתו ולהעביר אותו על דת, ויסיתנו ללמוד ממעשיו, ועל זה אמרה שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק, וא"כ בודאי שונא הוא ליצחק, וא"כ יש לחוש שמא יסיתנו במכוון ללמוד ממעשיו, לכן גרש אותו. –
ויש להעיר מ"ש רשב"י שאין נראים לו דברי חבריו שצחוק האמור כאן הוא דבר עבירה משום דחלילה שיהי' בביתו של אותו צדיק שיעשה כן, שזה באמת רק סברא חיצונית וגם אינה מוכרחת, שהרי מצינו את עשו בביתו של יצחק ועשה מה שעשה, כמ"ש בב"ב ט"ז ב' שביום אחד בא על נערה המאורסה והרג את הנפש וכפר בתחיית המתים וכפר בעיקר וכו', בעוד שהי' לו באפשר להביא ראי' מכרחת שע"כ אי אפשר לומר כפי' חבריו דצחוק זה הוא דבר עבירה, שהרי אמרו בר"ה ט"ז ב' אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר [בסמוך פ' י"ז, מיד אחרי גרש שרה את הגר וישמעאל] כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם, ומבואר במ"ר פ' שמות פ"ג והובא בפירש"י בסמוך שהיו המלאכים מקטרגים שלא ימציא לו הקב"ה לישמעאל באר מים מפני שעתיד להמית את ישראל בצמא, ואמר להם הקב"ה, אין אני דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה ועכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו, עכשיו צדיק הוא, ע"כ, ולפי"ז אי ס"ד כפי' החכמים דצחוק שבכאן הוא דבר עבירה, ע"ז או גלע"ר או שפ"ד, וענין מציאת הבאר הי' תיכף אחר מעשה צחוק זה כמבואר בפרשה, א"כ הלא גם באותה שעה רשע הי', ואיך אמרו המלאכים עכשיו הוא צדיק.
וכל כך נאמנה וחזקה ראי' זו לדעתנו עד שצריך עיון רב ליישב דעת החכמים מהערה זו, וצ"ל בהכרח או דלא ס"ל כלל כדעת זה הדורש [ר' יצחק] דאין הקב"ה דן את האדם אלא לפי אותה שעה [אף כי זה דוחק מכמה טעמים], או דיפרשו באשר הוא שם בענין אחר כמש"כ רמב"ן בפ' י"ז דע"ד הפשט הוי הפי' סמוך לו, ר"ל לא מרחוק, ואינו בא כלל לדרשא הנ"ל או כמו שנבאר הפי' להלן אות י"ג, ואין משיבין מן הדרש, ואין להאריך עוד. .
(תוספתא סוטה פ"ו)

וישחקו לפנינו וגו'. דאי רק אחד הל"ל בהדיא מהו אלא אמר ל' כולל מצחק דמשמע כולהו בהדדי הוו ביה וק"ל. [ממ"ש]: והקשה הרא"ם ואמר אם כדברי הרב הא דאמר הקב"ה עכשיו מה הוא צדיק או רשע ואמרו צדיק (עי' רש"י להלן פסוק יז) והא אין רשע כמותו וי"ל שעל אותו עון שקטרגו עליו אמר מהו וכו' ומה שאין זה דומה לבן סורר ומורה משום דבן סורר ומורה התחיל לעשות דברים המביאים אותו לידי חיוב מיתה לבסוף אבל ישמעאל לא עשה ענין המביא אותו למות בצמא עכ"ל:

מצחק. מלעיג. וזה שהוא לא היה רואה שיהיה יתרון ליצחק עליו כי הוא גם כן בן אברהם ולזה היה מלעיג על מה שראה שעשה אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ולא עשה גם כן ביום הגמלו. וכבר יתבאר זה ממה שאשמרה על זה העניין שרה לאברהם. והנה כבר ביארו זה בב"ר בדרך קרוב לזה.

ותרא שרה את בן הגר מצחק. אם הענין כפשוטו הוא שהזקנים מקפידים מאד כשצוחקים האנשים. לפי שחושבים שצוחקים מהם. ולפי ששרה היתה זקנה ואמרה כל השומע יצחק לי. כשראתה לישמעאל מצחק חשבה שצחק ממנה. ולכן אמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה. ויש להודות על חכמים זכרונם לברכה שאמרו שראתה הצדקת בו דברי עבירה ויראה שיוציא את בנה לתרבות רעה. ולכן אמרה את בן הגר המצרית ולא אמרה את ישמעאל כי היה דומה לאמו המצרית והכשפנית. אף על פי שילדתו לאברהם. ואמר כי לא יירש בן האמה הזאת. כלומר ומה היא ממתנת בכאן אם לא שתמות בלא עתך לירש אותך. ואין הדין כן כי לא יירש בן האמה הזאת עם בן הגבירה. וירע הדבר מאד בעיני אברהם. וכל זה לחזק גלות בניו ביד ישמעאל בעון זה. כמו שפירשתי למעלה בלידת ישמעאל. ולכן אמר לו השם אל ירע בעיניך על הנער. הלואי שלא היה. כי שרה רואה למרחוק יותר ממך. ולכן שמע בקולה. כי היא רואה מה שעתיד לעשות לבניך. ולכן וישכם אברהם בבקר לקיים מצות בוראו. ולולי העונות בכאן היה ראוי למות כשכלו המים. בענין שלא ימית את בני ישראל בצמא. אלא ששמע אלהים את קול הנער באשר הוא שם בצער. ועוד לקיים הבטחת אברהם אביו שנאמר לו והפריתי אותו. וזהו כי לגוי גדול אשימנו. ויפקח אלהים את עיניה. לפי ששערי דמעה לא ננעלו וכתיב ותשא את קולה ותבך. ולכן פקחה עיניה וראתה באר מים. ואמר שגדל הנער ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים לחזור לגלוליה:

ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש וגו' מה טעם שלפי שראתה את ישמעאל מצחק בבית כדרך התינוקות שלכן תאמר גרש האמה ובנה אלא זה הפסוק קשור עם פסוק הקודם אליו והוא ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ומזה המשתה עשה לעג ישמעאל שאמר שטות הוא זה וכי אין יודעין שאני בכור ויורש פי שנים וביום שגמלו לי לא עשו משתה וזהו שאמרה שרה גרש האמה הזאת ובנה כי לא יירש כלל אפילו כפשוט ובזה הותר ספק אחר והוא איך אברהם נדיב לב ביתו פתוחה לרוחה לכל העולם לא נתן לבנו אלא לחם ומים ולא נתן בידו תרנגולות פטומות ועוד שאפילו חמור לרכוב עליו לא נתן לו אלא הכוונה לאברהם לפי שצוה לו הקב"ה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה והיא צותה עליו גרש האמה והמגורש אין מכבדים אותו לתת בידו מזונות חשובים וסוס לרכוב עליו ולכן לא נתן לה אלא לחם ומים כמו שנותנים לעני דרך צדקה לילך לדרכו ולא ימות ברעב שאפילו חמור לא יירש ולפי שישמעאל היה מפציר לישאר בבית לירש לפי שהוא פרא אדם לא שמע לקול אביו והוצרך לאוסרו בחבלים על שכם הגר וזהו שאמר ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד שגם הילד שם על שכמה וזה טעם וישלחה ולא אמר וישלחם וזהו אמרו ותשלך את הילד שהיתה מוליכה אותו ולא היה הולך ברגליו ולרז"ל היה חולה:

ותרא שרה את בן הגר המצרית וגו' מצחק. בתוך המשתה משבחת היתה להקב"ה, ואמרה ברוך המקום שנתן לי בן הראוי לירש את אביו, וישמעאל הי' מתמיה עליו ואמר הלא אני הוא בכורו ואטול פי שנים:

מצחק עבודה זרה. אף על גב דבבראשית רבה (נג, יא) שלשה מחלוקות בדבר; דעת רבי עקיבא שדורש שהוא גילוי עריות, ורבי ישמעאל סובר שהוא עבודה זרה, ורבי אליעזר אומר שהוא שפיכת דמים, אין מחלוקת בדבר כלל, אלא מפני כי גילוי עריות הוא פשוט יותר, דכתיב (ר' להלן לט, יד) "הביא לנו איש לצחק בנו", וזהו ודאי גילוי עריות, ולפיכך בודאי קרא בגילוי עריות איירי. והוסיף רבי ישמעאל שגם יש בקרא עבודה זרה, והוסיף רבי אליעזר שגם שפיכת דמים נקרא 'צחוק', דכתיב (ש"ב ב, יד) "יקומו נא הנערים ויצחקו לפנינו":
ודבר ברור הוא לפי דרכי החכמה שאין מחלוקת בזה, כי אלו שלשה דברים הם נקראים 'צחוק' לפי שהם יוצאים מהנהגת העולם, שהצחוק הוא דבר שאינו כמנהג המציאות, כי לכך נקרא 'צחוק' כלומר דבר בלתי מציאות רק צחוק, וכל אלו שלשה יוצאים מן הסדר אשר הולך עליו מציאות העולם וסדורו, אבל מכל מקום אין דבר פשוט שנקרא 'צחוק' רק גילוי עריות, וזה ידוע, דגילוי עריות הוא צחוק בעצמו. ועבודה זרה גם כן קרא 'צחוק', מפני שהוא מעשה תעתועים וצחוק. ושפיכות דמים נקרא 'צחוק' מפני שהמעשה בזה כמו הצחוק – דבר שאין בו מציאות, כך השפיכות דמים מפני שאין המעשה מעשה של מציאות – נקרא 'צחוק'. ומי שמבין ענין אלו שלשה עבירות יבין דבר זה. ומאן דאמר שפיכות דמים איך לא יסבור דקרא אתי לגלוי עריות גם כן, דהא גילוי עריות הוא דבר מבורר מאוד דנקרא 'מצחק' יותר, אלא שכל אחד הוסיף להעמיק, ואין כאן מחלוקת, רק שכל אחד הוסיף על הראשון; כי רבי עקיבא נקט גילוי עריות שהוא דבר מבורר מאוד שנקרא 'צחוק', והוסיף רבי ישמעאל עבודה זרה שנקרא גם כן 'צחוק' אף על גב שאינו פשוט כל כך, והוסיף רבי אליעזר על זה גם כן שפיכות דמים. וכאשר תבין הדברים אשר נתבארו לך תמצא שכך הוא פשוט, ואין כאן מחלוקת בין התנאים, והכל כמו שמבואר למעלה:
ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל על הרב שאמר 'מריב היה ישמעאל עם יצחק על הירושה' משמע שכבר היה יצחק גדול, שהיה מריב עם יצחק ויצאו אל השדה (רש"י כאן), ואם כן כבר היה ישמעאל גדול מאוד, ואיך יכולה לשאת אותו, ואין זה קשיא, דכמו שיכולה לשאת אותו והוא בן שבעה עשר – אף על גב שלפי הסברא אין זה כך, שאין דרך לשאת אדם כזה, ועל כרחך צריך אתה לומר שאין למדין מן דורות הראשונים (סנהדרין סט ע"ב), שהרי אי אפשר לומר על היותר פחות, שהיה פחות מבן י"ז, כמו שאמר הרמב"ן שעל דעת רז"ל (ילקו"ש וירא רמז צ"ה) היה ישמעאל בן שבעה עשר, כך היתה יכולה לשאת אותו והוא בן תשעה עשר או כ'. אי נמי כי "שם על שכמה" (פסוק יד) לא קאי על הילד, רק על "לחם וחימת מים", ו"את הילד" קאי על רישא דקרא "ויתן אל הגר" – שגם הילד נתן לה. ומה שפירש לקמן שהילד שם על שכמה – לאו דווקא ממש על שכמה, רק שהוצרכה לסעדו, וזהו נראה:
ואם תאמר לדברי רז"ל (ב"ר נג, יא) שפירשו "מצחק" – עבודה זרה וגילוי עריות, למה הקפידה שרה ולא קפד אברהם, וצדיק כמותו לא יקפיד, ויראה שהיה בודאי מוחה, והיה סבור שיחזור בתשובה כאשר היה מוכיח אותו, ולפיכך לא גירשו מביתו, אבל שרה ידעה ברוח הקודש דסופו על כל פנים יצא לתרבות רעה לגמרי, ואין מועיל בו הוכחה. ומה שהקשה רבי שמעון בן אלעזר חס ושלום שתהא עבודה זרה בביתו של צדיק, קושיא זאת יש לתרץ כיון שגזר השם יתברך לצאת ישמעאל מן אברהם, אם כן אם אין זה גנאי – גם כן אין גנאי אם יהיה כך בביתו של צדיק, כי בודאי השם יתברך גזר שיצא ישמעאל ממנו שיהיה עובד עבודה זרה. ולפי זה "מצחק עם יצחק" פירושו "עם יצחק" – אצל יצחק, שהיה עושה מעשים אלו אצלו, ואין ראוי שיהיו נמצאים מעשים אלו "עם יצחק", שלא ילמד צדיק מן הרשע:

ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. דרש ר"ע את בן הגר המצרית מצחק ר' שמעון אומר אין מצחק אלא גילוי עריות כענין שנאמר בא אלי העבד העברי אשר הבאת לי לצחק בי (בראשית לט יז). ר' ישמעאל אומר מצחק זו עבודת כוכבים. כענין שנאמר ויקומו לצחק (שמות לב ו).

מצחק ל׳ ע״ז וכולי ד״א וכולי ברישא פי׳ ע״ז דכיון דכתיב מצחק סתם ויש במשמעותו חד׳ מתלתא אילן ע״כ לומר דהחמור שבכלן היה עושה דהיינו ע״ז דאל״כ לא הול״ל מצחק סתם הואיל ואיכא למטעי ולחשדו במה שלא היה בו. ועל פי׳ זה ק׳ יתורא דהמצרית למה לו לכך פי׳ ג״ע והשתא א״ש מלת המצרית דלהיותו בן המצרית דכולם שטופי זמה הוו דכתיב בהו וזרמת סוסים זרמתם לכך זינה אזיל בתר זיניה והיה מגלה עריות ומ״ש הרא״ם ז״ל דכל שלשתן היו בו לא משמע כן מלשון המדרש ומל׳ רש״י דכתב דבר אחר ועל כל ב׳ פירושים ק׳ דא״כ מאי קאמרה שרה גרש וכו׳ אטו בגירושים סגי ליה בר מית׳ הוא וב״נ א״צ התראה לכך פי׳ לשון ש״ד והואיל ולא עבד מידי דלא אסתייעא לה מלתא אף על גב דחישב ורצה לעשות מ״מ לאו בר קטלא הוא בב״ד לכך אמרה גרש כדי שלא תצא מחשבתו לפועל דלאו כל שעתא מתרחיש ניסא אלא שק״ק דלא הול״ל מצחק סתם וגם יתור תיבת המצרית שייכא נמי לפי׳ זה ואע״ג דבב״ר לא הזכירו בהך סברא ענין הירוש׳ אלא ר״ש דדריש לשבח הוא דמפר׳ שהיה אומר אני בכור ונוטל פי שנים משמע ליה לרבינו ז״ל דמאי דקאמר ר״ע בשם ר׳ לוי שהיה אומר ישמעאל ליצחק בא ונראה חלקנו בשדה היינו נמי פי׳ חלקנו היכי נחלוק שאני בכור ונוטל פ״ש ואין בינו ובין ר״ש אלא דר״ש דריש לשבח וסבר שלא היה נוטל קשת וכו׳ אלא שהיה חפץ בבכורה וריש לקיש דורש לגנאי אבל בענין מחלוקת הירושה זה וזה שוין:

את בן הגר המצרית, מצחק כמנהג שאר ילדים ויצחק היה קטן ולא היה יכול לעשות כך לפיכך נתקנאה בו שרה ונתקשה הדבר בעיניה.

ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. חז"ל אמרו (שם שם, י"א) מצחק זה גלוי עריות או עבודה זרה, ועוד נראה בפירושו כי הנה נודע אשר זה אשר סיבב הקב"ה להיות שרה עקרה ולא תלד וקודם יקח אברהם שפחה מצרית להיות לו לאשת חיקו, הכל היה בכדי שיצא פסולת אברהם אשר היה עוד בקרבו מזוהמת תרח אביו בישמעאל, בכדי שיצא יצחק זך ונקי מכל הפסולת ויהיה קדוש וטהור ראוי להעקד על גבי המזבח לקרבן עולה וכליל. והנה את זה לעומת זה עשה אלהים וכאשר יצא יצחק בקדושה ובטהרה מקדושת אברהם וקרא את שמו יצחק ד' פעמים שם ב"ן בחינת הגבורות שבקדושה גימטריא ארב"ה לקיים בו הרבה ארבה את זרעך וגו' כן פסולת אשר יצא ממנו היה דוגמת זה בקליפה והוציא הפסולת בהגר שמספר שמה גם כן יצחק ומרמזת למספר ר"ח שהוא ח' ר' מחרון אף בחינת הסטרא אחרא והרע. ועל כן הבן הנולד מהשפחה הלזו הוא כולו רע הן מצד פסולת אברהם והן מצד אמו שפחה מצרית. והנה לאשר שהקליפה לעומת הקדושה כקוף בפני אדם ורוצה להדמות לקדושה ולהתערב בה כדי לירש ולחטוף לתוכה מעט טוב, ובזה יהיה לה קיום בארץ מצד השפע הנשפע ממלך הטוב לבחינת מעט טוב שבה שהוא הניצוץ הקדוש וכמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ג, ה') במשל החטה הגדילה במוץ ותבן והם מריבין זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה וכו' עד אמרו החיטים המתינו עד שתבוא הגורן וכו' באו לגורן הלך לו המוץ ברוח והתבן נשלך על הארץ נטל את החיטים ועשה אותן כרי וכו' עד כאן. כלומר שרק היא היא לבד נאספת לאוצר, כן הקליפה מדמה בנפשה כי היא העקרית ולה ראשית הבכורה, והקדושה צריך להיות עבד לה ונכנע תחתיה ח"ו עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה הכל כנודע. ועל כן אמרו חז"ל (שם נ"ג, י"א) שהיה ישמעאל מריב עם יצחק לומר כי הוא בכור והוא יטול פי שנים כי כן הקליפה מדמה בנפשה כי היא העיקר ולה משפט הבכורה כאמור.

רש"י ד"ה מצחק, לשון ע"א... ד"א לשון גלוי עריות... ד"א לשון רציחה... שהיה מריב עם יצחק על הירושה וכו'. ועם כל זה מכנהו הכתוב "ילד", ור' פס' יד ורש"י שם. אתמהה. (פ' וירא תשנ"ה) ור' יפה תואר שם שרש"י דקדק בלשוה"כ שעד שם קראו "נער" ושם קראו "ילד", שנעשה כילד לשאתו על שכמה.

אשר ילדה לאברהם מצחק. בב"ר ר"א בנו של ר"י הגלילי אין הלשון הזה אלא ש"ד וכו' וכו', וחוץ ממה שמצינו במקרא לשון שחוק, מורה על ש"ד, כך מצינו ג"כ בשאר לשונות כמו ludo בלשון לאטין, וכן תרגם ירונימוס ludentem — וכנראה שהבינו בו ענין רדיפה ונטירה, שהרי כתב שאול (Paulo) שישמעאל בן הבשר היה רודף יצחק בן הרוח או השכל — Tunc ille qui natus erat secundum carnem, persequabatur eum secundum spiritum. הנך רואה בעיניך שכבר קדם פירוש זה באומתינו לזמן האומרו כי שאול למעלה בשנים על ר"א בנו של ר"י הגלילי, וכיוצא מהערות אלה כתובות לרוב בזכרונותי, ומזה תקיש לכל שאר פירושי אז"ל וקבלותיהם.

מצחק. מלעיג על המשתה שנעשה בבית אברהם באמרו שנתעברה מאבימלך והטעם שלא קרה זה בעת לידת יצחק כי ישמעאל שמע כזאת אחר כך מליצני הדור ואם באולי בעת הלידה היה מצחק לא הרגישה בו שרה שהיתה אז טרודה:

היה מריב עם יצחק על הירושה. מפני שקשה מה שהקפידה שרה על הירושה שאין כל כך חשובה – נגד שאר מעשיו הרעים, שאמרה "לא יירש עם בני עם יצחק" (ר' פסוק י), ולא אמרה 'לא יהיה מצחק עם בני', על כרחך כי שפיכות דמים היה בא על ידי הירושה, 'לפי שהיו מריבים וכו'', ואמרה שרה הדבר היותר קשה לה, דהיינו שפיכות דמים. וכך פירושו – שאר עבירות עבודה זרה גילוי עריות – אין להקפיד כל כך, שיצחק הוא צדיק ולא אתי לטעות אחריו, רק כיון שהוא רוצה להרוג אותו על ידי הירושה – גרש אותו, "כי לא יירש עם בני עם יצחק", שלא יהרוג אותו על דבר הירושה. וסבירא ליה לרש"י כי אף אותם שדרשו (ב"ר נג, יא) עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים פירשו הכתוב כי היה מריב עם יצחק, דאם לא כן מאי תשובת שרה "לא יירש", למה הקפידה על הירושה ולא הקפידה על העבודה זרה וגילוי עריות דפתח בית קרא, אלא כמו שאמרנו למעלה שהקפידה על העיקר, כך הוא דעת הרב ז"ל. ואינו זה הכרח כלל שנאמר שיהיו מפרשים כן אלו התנאים דמפרשים קרא בגילוי עריות ועבודה זרה ושפיכות דמים, רק הם מפרשים "כי לא יירש עם בני עם יצחק" כלומר גרש בן האמה בשביל חטאים ומעשים שלו, ואם אתה מקפיד כי לא אגרש אותו מירושתו – שאסור להעביר נחלה אפילו מבן רשע (כתובות נג.) – "כי לא יירש עם בני עם יצחק":

ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר מצחק זו שפיכת דמים. כגון יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (ש"ב ב יד). אמר ישמעאל ליצחק נלך ונראה חלקנו בשדה. היה ישמעאל נוטה קשת וחצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו מצחק.

ולזה אמר הכתוב ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם כלומר כי הוא בן הגר המצרית נתגדל בכח הרע מאמו והיא ילדה לאברהם כלומר כאשר היא, כן ילדה לאברהם. כי קיבלה כל הפסולת והרע מאברהם והוא בן הגר גימטריא יצחק לעומת בני יצחק אשר בקדושה והוא מצחק, כלומר שגם הוא מדמה עצמו לקדושה להראות עצמו כמו יצחק הרומז לצחוק שבקדושה כנודע אשר כל חידו וחדוה ושמחה מסטרא דשמאלא אשתכח כמו שאיתא בזוה"ק (עיין חלק ב', קס"ט:) והנה גם הוא מצחק בסטרו בשחוק וקלות ראש שבקליפה להדמות עצמו לקדושה כי הוא הבכור ולו ראוי ליטול פי שנים כי הוא העיקר. ועל כן,

"ותרא שרה את בן הגר המצרית... האמה הזאת ואת בנה... על אודת בנו... על הנער ועל אמתך... וגם את בן האמה... ואת הילד". מושאה העיקרי של הפרשה הוא ישמעאל, והוא מופיע כאן בכינויים מכינויים שונים, הכל לפי קשריו עם הדובר בו, אך אפילו פעם אחת לא בשמו.

עניין אחר הוא מעמדו - ילד או נער, ור' מה שכתבתי להלן (יד). (פ' וירא תשנ"ד)

עם בני עם יצחק. מִכֵּיוָן שֶׁהוּא בְנִי אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ הָגוּן כְּיִצְחָק, אוֹ הָגוּן כְּיִצְחָק אֲפִלּוּ אֵינוֹ בְנִי, אֵין זֶה כְדַאי לִירַשׁ עִמּוֹ, קַ"וָ עִם בְּנִי עִם יִצְחָק, שֶׁשְּׁתֵיהֶן בּוֹ (בראשית רבה):

כי לא יירש בן האמה הזאת. וכי בעבור שגרשו א״א לו לחזור לירושתו אחרי מות אביו ונראה שעל ירושת המעשים הוא מדבר, כי ראתה שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק בגלוי עריות מצד שהיה בן הגר המצרית הולידה בדומה לה כי כל המצריים שטופי זימה שנאמר (יחזקאל כג כ) וזרמת סוסים זרמתם, ותולדותיהן כיוצא בהם, על כן אמרה שרה לגרשו כדי שלא ילמוד יצחק ממעשיו ואם תאמר אדרבא שמא יצחק יהפכו ויחזירו למוטב, על זה אמרה ידעתי בנבואה כי לא יירש עם בני ממעשה אביו אברהם הטובים ועל כן נשאר החשש שמא ילמוד יצחק ממנו. ויותר ענין פר' זו עיין לקמן פר' חיי שרה בפסוק ושמה קטורה (בראשית כה א).

גרש את האמה הזאת ואת בנה. כי בעצתה עשה הבן שהוציא דבה למען יירש בנה את הכל לפיכך גרש מפני שאינו דין שיירש אפי' בקצת':

גרש ג' במסורה גרש האמה. גרש לץ. כלה גרש יגרש. גרש האמה הזאת ואת בנה ואז תגרש הלץ ובשביל שגרשה שרה להגר מביתה נענשה ונשתעבדו בניה והוצרכו להתגרש משם:

גרש האמה, כי לא יתכן לגרש הבן מבלתי האם, כי היא לא תשאר אחריו.

גרש האמה הזאת ואת בנה. ובזה ידעו הכל כי יצחק בנך הוא. שהרי לא יעשה אדם גדול כאברהם לגרש בנו יחידו בשביל אהבת אשתו ולא תאמר כי אינו מן הדין להרחיק את ישמעאל שבזה יהיה נכלל העברת נחלה וירושה ומכש״כ בכורה. ע״כ אמרה.

כי לא יירש וגו': עיין "בכורי העתים" תקפ"ז עמוד 190.

כיון שהוא בני אפילו אינו הגון כיצחק או הגון כיצחק אפילו אינו בני אין זה כדאי לירש עמו קל וחומר ששתיהן בו. בב"ר דאם לא כן עם יצחק למה לי והלא לא היה לה בן חוץ מיצחק וכה"ג דרז"ל גבי באנו אל אחיך אל עשו אל אחיך שהיית אומר אחי אבל הוא נוהג עמך כעשו דאם לא כן אל עשו למה לי והלא לא היה לו את חוץ מעשו אבל לא משום דכתיב עם עם תרי זימני ואל אל תרי זימני וסגי בחד דאם כן גבי לאדני לעשו וגבי לעבדך ליעקב למה לא דרשו כלום הא סגי בלמ"ד אחד. אך יש לתמוה על שדרשו גבי בעבדי במשה והביאו גם רש"י ז"ל בעבדי במשה אינו אומר בעבדי משה אלא בעבדי במשה בעבדי אע"פ שאינו משה במשה אפילו אינו עבדי וכ"ש שהוא עבדי ועבד מלך מלך למה דרשו בשני ביתי"ן ולא בשני למדי"ן. ואם תאמר בשלמא הגון כיצחק אפילו אינו בני אין ראוי שיירש ישמעאל עמו דין הוא מפני שישמעאל עובד כוכבים גילוי עריות שפיכות דמים וראוי לקונסו שיירש ההגון אף על פי שאינו בנו ולא הוא שהוא רשע גמור אלא עם בני אף על פי שאינו הגון כיצחק למה והלא שניהם בניו ושניהם אינם הגונים. י"ל דיצחק אף על פי שלא היה הגון כיצחק לא היה ראוי שיירש עמו ישמעאל דנהי דלא הוה הגון כיצחק רשע מיהא לא היה אבל ישמעאל דרשע גמור היה אין ראוי לירש כלל אלא יצחק שהוא בנו:

ותאמר. לכן בקשהשיגרש את האמה שהסיתה אותו, ועמה יגרש גם את בנה, אחר שהיא חושבת כי הוא יירש בשוה עם יצחק, או שיש לו מעלה על יצחק כפי הלצנות שלה, והאמת שלא יירש, מצד שהוא בן האמהשולד שפחה כמוה, ולא יירש עמו מצד שהוא בנובן הגבירה, ומצד שהוא יצחק שנולד בנס והוא הלב והסגולה:

לא יירש. חלילה לשרה אמנו לאמר כדברים האלה מצד הקנאה וכדומה מסבת דעות נפסדות המוניות כאשר יאמר הראב"ע שקנאה בו בעבור שהיה גדול מבנה, ולא תודיענו התורה התנהגות מדת הקנאה באבות העולם, לכן אמר שד"ל בהבדל לשון נחלה וירושה והוא זה, הנוחל נוטל חלק עם אחרים, כמו והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו, בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם, לכן פעמים רבות לשון חלק מחובר ללשון נחלה כמו עפ"י הגורל תחלק נחלתו, ובתוך אחים יחליק נחלה, ונחל ה' את יהודה חלקו, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, אולם היורש נוטל את הכל ואין הדבר מתחלק בינו ובין אחר, כמו הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי, וכן נשמידה את היורש וכבו את גחלתי אשר נשארה, ולפעמים לא יהיה היורש אדם מיוחד כ"א כלל וסוג מיוחד הכולל אנשים הרבה, כמו כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ובאמת כי הר שעיר נחלק לאחוזות הרבה בין כל צאצאי עשו אבל הר שעיר בכללו היה לעשו ולא יחלקו בו שאר עמים, וכן וירשוה קאת וקפוד, מין העופות האלה יירשוה כולה ואח"כ יחלקוה ביניהם אך לא יהיה בה חלק לבני אדם כלל כי כולה לקאת וקפוד תהיה, והנה באמת שרה בחכמתה כראותה ישמעאל מצחק והכירה בו כי גם במעלליו יוכר נער כי יהיה פרא אדם ידו בכל לגזול ולחמוס ביד חזקה ובזרוע נטויה, והבינה כי אם יגדל בבית אברהם גם את הכל יקח ולא יניח אף דבר קטן ליצחק, לכן אמרה לאברהם גרשהו מביתי כי אין ראוי שיהיה בן האמה הזאת הוא היורש (את הכל) כנגד בני כנגד יצחק: ולא היתה שרה מונעת חלוקת הירושה בין ישמעאל ויצחק שא"כ היה לה לומר לא ינחל, אך יראה פן יהיה הוא היורש את הכל במקום יצחק בנה; ואין עם בני עם יצחק ענין חלוקה עמו, כי מלת עם ענינו ג"כ לשון כנגד כמו ומה יצדק אנוש עם אל, הטעם כנגד אל, וכן הרוב רב עם ישראל, כנגד ישראל, וכן וילחם עם ישראל, וכן (האזינו י"ב) ואין עמו אל נכר ערש"י שם, וכן אין אלהים עמדי (שם ל"ט) עומד כנגדו למחות (רש"י), וכן מלת אתה הוא יריב את ריבם אתך כנגד. עכ"ד. ול"נ בזה בעבור הזכירה שלילת הירושה לבדה לא יירש, ולא אמרה בפירוש לא יירש אותנו, כמו בן ביתי יורש אותי, לא יירשך זה, וכן לא שללה בפירוש את ירושת הקנינים, ולא אמרה לא יירש את נחלתינו או את אשר לנו, כמו ביים הנחילו את אשר לו, מזה אפשר לומר שאין המכוון במאמר לא יירש שלילת ירושת הקנינים, אבל כוונתה לא היתה כ"א להרחיקהו מן הבית בל תהיה לו שום התחברות עם יצחק ולא יהיה ביכלתו עוד להתנשא על בנה ולהתראה כראש ומושל עליו ולצחק בו כאשר התנהג עד הנה, וזהו המכוון לדעתי בלשון לא יירש כלומר לא יהיה ראש ומושל (ניכט געביעטעריש פערפאהרען), כי רש המורה על הירושה הוא לרש"פ מסתעף משם ראש שהונח על מה שהוא עיקר בערך הנטפל אליו (דאס הויפט), כי גם היורש נעשה ראש על הירושה והיא נכנסת תחת ממשלתו (עראָבערט), ומזה הונח ג"כ רש להוראת הרשות (געבאֶט) כמו כרשיון רש (עזרא ג), והוא מטעם שנעשה המורשה ראש ומושל על דבר; הנה לדברים האלה לשון לא יירש פה יבואר לפי הוראתו העיקרית וכאמור, במכדרשב"י (דף קי"ח) כי לא יירש בן וכו' וכי ס"ד דקני' ליה שרה, אי הכי לא אודי קב"ה עמה, דכתיב כל אשר תאמר אליך שרה, אלא בגין דחמאת לי' בע"ז בגין כך אמרה כי לא יירש וכו', אנא ידענא דלא ירית לעלמין חולקא דמהימנותא ולא יהא ליה עם ברי חולקא לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי:

שהוא בני אפי' אם אינו הגון כיצחק כו'. דאל"כ ב"פ עם ל"ל הל"ל עם בני יצחק אלא בא לומר מעלת בני בלבד כדאי שלא לירש ישמעאל עמו וכן מעלת יצחק בלבד כדאי וק"ל ודלא כת"י. [ממ"ש]:

ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק, הואיל ואמ' ליקח פי שנים לא יירש כלל:

עם בני עם יצחק מכיון שהוא בני אף שאינו הגון וכו'. פירוש דמאחר שיצחק הוא בני, והוא בן הגבירה אצל יליד שפחה, ומאחר שבני הוא ראוי לירש, ומכל שכן שהגון יותר. ומפני שכתב "עם" "עם" תרי פעמים דרשינן (ב"ר נג, יא) כך, דהוי למכתב 'עם בני יצחק', וכן "באנו אל אחיך אל עשו" (להלן לב, ז) דרשו גם כן כך, מדלא כתיב 'באנו אל אחיך עשו'. ומה שהקשה הרא"ם דאם כן מה דרשו גבי "לעבדך ליעקב" (שם שם יט), "לאדוני לעשו" (שם לג, ה), דזה אינו קשיא, שמפני כי לשון "עבדך" כשהוא נכתב סתם ואין מחובר אליו "יעקב" הוא חשיבות יותר אל עשו, לפי שפירושו מי שהוא עבדך לגמרי שהוא נקרא בשם סתם "עבדך", אילו אמר 'לעבדך יעקב' לא היה משמע רק עבד קצת, ולא נקרא סתם עבד עד שיהיה עבדו לגמרי. וזה החלוק הוא ידוע, כי מי שהוא עבד לגמרי נקרא סתם 'עבדך' כאילו היה זה שמו העצמי, וכן "לאדוני לעשו", כי "לאדוני" סתם הוא יותר חשיבות אל האדון, אבל אם היה אומר 'לאדוני עשו' היה שם "לאדוני" בטל אצל שם עשו, ולא היה עיקר השם האדנות, לכן אמר "לאדוני" בלחוד, כלומר שהוא אדונו לגמרי, ועיין לקמן (לב, ו, אות י):

ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק. אמרה לו עם בני אפילו לא היה יצחק והיה לי בן אחר. או יצחק ולא היה בני לא יירש עמו. כ"ש עם בני עם יצחק שהבטיחך הקב"ה בו.

כי לא יירש בן האמה וגו'. כלו' אינו דין שיירש בן האמה עם בני ולפיכך איני רוצה שידיר כאן שמא לאחר מיתתינו יאמר גם אני בן אברהם ויבוא לירש:

כי לא יירש מתוך דבריה של שרה למדנו, שהיה מבקש בכורה פי שנים.

ותאמר לאברהם גרש האמה וגו' עם יצחק. פירוש כי יראתה שלא יחטוף מעט הקדושה לתוכו שזה כוונתו בירושה ועל כן אמרה גרש האמה ובנה, כי בנה הוא, ולא בנך. כבן הנולד משפחה שנקרא בנה ולא בנו כאמור. וכמאמר חז"ל (בנדרים ל"א.) נדר מזרע אברהם מותר בישמעאלים כי הוא אינו נקרא בן לאברהם כאשר כתבנו למעלה. ועל כן כיון שהוא בנה ולא בנך לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק ולא כמו שהוא סובר שגם הוא בחינת יצחק על שם אמו ורוצה להדמות לקדושה ליירש חלק מהקדושה לא כן כי בני הוא יצחק ולו הוא שם הנאה לו משם הצחוק שבקדושה והוא לעומת זה מהפסולת מחרון אף הרומז על הרע וזה שהוא נולד ראשון ואמר שבכור הוא, הוא כי כן דרך הקליפה ליקדם לפרי בכדי שיהא הפרי נשמר ונגדל בטוב אבל כשיגמור הפרי מכל וכל יפול הקליפה לארץ ויהיה למרמס, והפרי יהיה נשמר לעולמים. ולזה אמר הכתוב,

רש"י ד"ה עם בני עם יצחק, מכיון שהוא בני, אפילו אם אינו הגון כיצחק, או הגון כיצחק, אפילו אינו בני וכו'. ניחא "אפילו" השני, אך ברישא מה שייך לשון "אפילו"? וצ"ע. (פ' וירא תשנ"ג)

כי לא יירש בן האמה. שאינו מיוחס אחריך שהולד הולך אחר הפגום:

כי לא יירש בן האמה וגו׳. גם בל״ז לא יירש. א״כ מהראוי שתפרסם כן בחייך:

כי לא יירש, כי הוא סבור להיות שוה עם בני בירושה לפי שהוא בנך לפיכך הוא מצחק ומלעיג על בני,

עם בני. אפי' אינו יצחק:

פשוט - אפילו איננו הגון כמו שיצחק הגון, די לו להיות בני שלי. (פ' וירא תשס"א)

עם בני עם יצחק. עוד יבואר לפנינו דקדוק לשון זה:

והוסיפה ואמרה עם יצחק כאלו אמרה לו; הלא אמר לך האל ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה:

עם יצחק. אפי' אינו בני, כ"ש השתא, וזהו שהבטיחו הקב"ה ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה (בראשית יז כא):

מסרה ולא ידע י״א במקרא. ולא ידע בשכבה ובקומה לבכירה ולצעירה תרי בעניינא חדא שלא ידע הוא בהבכירה והאחרת בצעירה. (בראשית ל״א:ל״ב) ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם. (שם ל״ט) ולא ידע אתו מאומה כ״א הלחם אשר הוא אוכל. (ויקרא ה׳:י״ז) ולא ידע ואשם ונשא עונו. (דברים ל״ד:ו׳) ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. (ישעיהו מ״ב:כ״ה) וישפוך עליו חמה אפו ועזוז מלחמה ותלהטהו מסביב ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב. (משלי ט׳:י״ח) ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה. (שם ז׳) עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח ולא ידע כי בנפשו הוא (איוב ל״ה:ט״ו) ועתה כי אין פקד אפו ולא ידע בפש מאד. (קהלת ו׳:ה׳) גם שמש לא ראה ולא ידע נחת לזה מזה וסימן אמר אבונא יעקב שופרך יתנטיל לקברא. ואגח קרבא בגבריא ונפשך בסגיאות נייחא. פי׳ כבר ידעת משרז״ל (ברכות י׳) על פסוק ובשכבך ובקומך ק״ש בבקר ובערב זמן שכיבה לכל וזמן קימה. ולכך תקנו ב״פ בבקר וב״פ בערב בלילה. וז״ש ולא ידע בשכבה ובקומה ר״ל. מי שאינו יודע ליחד את הש״י ב׳ פעמים בכל יום תרי בעניינא חדא שיעקב ביקש לגלות את הקץ לבניו וב׳ פעמים נעלמה ממנו רוח הקודש אמר להם ודאי אינכם ראויים לדעת את הקץ כמו שאין נשמותיכם לא ק׳ ולא ץ׳. השיבו אע״פ שאין נשמותינו ק׳ ץ׳ אין נשמותינו ח׳ ט׳. אנו בלא חטא ובלבנו היחוד המעולה כמו שאין בלבך אלא אחד ר״ל שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. ומי שאינו יודע ליחד את השם בק״ש אינו יודע את יעקב שהשיב ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ורמז באומרו כי רחל גנבתם מנין תיבות ק״ש רל״ט כמנין רחל עם המלה עצמה ששה תיבות בשכמל״ו וה׳ אלהיכם אמת הרי רמז מנין אבריו של אדם שצריך שידע ליחד הש״י בכל אבריו ומי שאין מיחד האל ית׳ בערב ובבקר גונב ליעקב ורחל ומי שאינו קורא ק״ש כתיקונה אינו יודע מאומה כי אם הלחם כבהמה שאינה יודעת מאומה. ע״ד שארז״ל (חגיגה ט״ו) ו׳ דברים באדם ג׳ כמלאכי השרת וג׳ כבהמה. ומי שאינו יודע ליחד הש״י ולא ידע ודאי אשם הוא ונשא עונו ועונשו יהיה שלא ידע איש את קבורתו שהוא מכלל המינים ואין ראוי לקוברו בקברי ישראל. לפי שאינו מאמין בדת משה שנאמר עליו ולא ידע איש את קבורתו. ודע שבעלות הנשמה למעלה מקיפים את המטה ס׳ מלאכי חבלה. וז״ש שעוג מלך הבשן היה מיתר הרפאים ע״ד שארז״ל חכמי הקבלה שהיה מזרע הרפאים מלאכי חבלה שנקראו רפאים קטלנים. וז״ש ס׳ עיר ס׳ מזיקים לא היתה קריה אשר שגבה ממנו אין להם שום רשות לחבל. בעבור הקריאה. וזהו שתקנו לקרות פרשה ראשונה שיש בה ס׳ תיבות עם אותיות ג׳ יהו״ה בקריאה יבואו ס׳ לבטל נזק מאלו הס׳ מזיקים וכן כל פסוק מפרשת שמע מתחיל בו׳ ומסיים בך׳ כ״ו שם הויה לרמוז שבכח אותיות ההויה מתבטלים ס׳ מזיקים ודע שהאדם יש לו ד׳ צדדים פנים ואחור ימין ושמאל ולזה תקנו לבטל ס׳ מזיקים שמסבבים האדם. וז״ש ותלהט סביב צריו. ולפי שצד הפנים שהם יותר נכבדים לכן תקנו כנגדה ק״ש וכנגד הצד הב׳ תקנו יושב בסתר עליון וגו׳ עד מחסי ס׳ תיבות וכנגד הצד הג׳ תקנו ה׳ מה רבו צרי עד לה׳ הישועה ס׳ תיבות. וכנגד צד האחור שהוא מסוכן ג״כ אבל אינו כמו הפנים לזה תקנו יברכ״ך יא״ר יש״א ס׳ אותיות ובשביל הראש תקנו ויס״ע ויב״א וי״ט ע״ב אותיות בכל פסוק והם רי״ו אותיות סוד שם המפורש וכח זה השם איש חרב״ו בגי׳ רי״ו מבריח מלאכי חבלה ס׳ מכל צד ונשארת מטתו שלימה מפחד בלילות בלילת כתיב כח לילית ששולטת בלילה וצריך לקרותם בכוונה לבטל המזיקים של לילית. ולכן ג׳ בלילות יש. להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. איש חרבו על ירכו מפחד בלילות. העומדים בבית ה׳ בלילות. וסימנם בליליון יפלחון ויעבדון. והכוונה שבמשמרה ראשונה יאמר ק״ש ופסוקים. ובשעה ב׳ יפלחון ר״ל יעבדו האל ית׳. ובג׳ יעסוק בתורה ומי שאינו משים על לבו הדברים שופך חמה אפו ועזוז מלחמה ותלהטהו מסביב סביביו צריו אלו המזיקים ולא ידע ותבער בו שאינו מכוין בק״ש ובתפלה ונקבעה בו חמה ולא ישים על לב. ולא ידע כי רפאים שם המזיקים שהם רפאים בעמקי שאול יפילום קרואיה. ר״ל קוראי ק״ש ואם לא יקרא גופו יהיה ניזוק ויפלח כחץ כבדו. כפלח חץ יהיה כבדו. ולא ידע כי בנפשו הוא אם עושה לנפשו עושה שאם צדקת מה תתן לו שהרע עושה לנפשו שמי שלא כוון בק״ש לבטל ס׳ מזיקים כנ״ל ולא עשה תשובה מאין פקד ה׳ עליו אפו. ולא ידע בפש מאד ר״ל לא ידע בריבוי הטובה והדברים המעולים המושפעים ברבוי הטובה מלמעלה גם שמש לא ראה ונחשב כבהמה ואין לו יתרון ממנה. וז״ש הסימן אמר יעקב אבונא שופרך יתנטל לקברא. אתה שלא חשבת בעבודתו ית׳ אמנם כל מחשבותיך אחר היופי שלך שסופו לקבר יובל. ואם תעשה הטוב והישר בעיני ה׳ להיות תמיד נלחם בגבורים וביצה״ר וכחותיו נפשך תנוח למעלה בשפע עליון שאינו נפסק. ולכן ע׳ וד׳ בשמע גדולים שהאל ית׳ עד שקיים מצותיו וכשאינו עושה מצות יש לו ג״כ עד. ולכן ד׳ של אדם ע׳ של עשוק זעירות לרמוז שהאל ית׳ יודע הכל:

על אודות בנו. שֶׁשָּׁמַע שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה (בראשית רבה), וּפְשׁוּטוֹ עַל שֶׁאָמְרָה לוֹ לְשַׁלְּחוֹ:

על אודות בנו שיצא לתרבות רעה ופשוטו על שאומרת לו לשלחו זה לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״א:י״א) והנכון בעיני כי הכתוב סיפר בכבוד אברהם ואמר שלא היה הדבר רע מאד בעיניו מפני חשק פילגשו וחפצו בה ואלו אמרה לו שתגרש האמה בלבד היה עושה כרצון שרה אבל מפני בנו חרה לו מאד ולא רצה לשמוע אליה והקב"ה אמר לו שלא ירע בעיניו על הנער ולא על האמה כלל וישמע לקול שרה כי ביצחק לבדו יקרא לו שמו וישמעאל לא יקרא לו זרע ומפני שהיה אברהם מפחד עליו שלא יקראנו אסון בשלחו אותו ממנו אמר כי ישימנו לו לגוי ויברכנו מפני שהוא זרעו באמת:

אודת. כמו דבר:

על אודות בנו. פי' לבל יצא לתרבות רעה וישתקע באמונות רעות בצאתו מבית אביו וסוף כל סוף בנו הוא:

וירע הדבר מאד, כי אע"פ שהיה בן האמה בנו היה והיה אוהב אותו כי היה בכורו והיה מרחם עליו כרחם אב על בנים. ובדרך טובה היה הולך, כי הוא גדל עמו ולמדהו דרך ה', כי אפילו לאחרים היה מלמד ומדריך בדרך טובה כל שכן לבנו, והיה רע בעיניו שיגרשהו מביתו, ולא גער באשתו מפני שלום הבית, כמו שכתבנו בדבר הגר, והיה מצטער על הדבר, והיה סובל מריבת אשתו עד שבא אליו הדבור:

על אודות בנו. שאמרה שרה ואת בנה משמע שהיא רוצה שינהג אברהם עם ישמעאל כעם בן השפחה דולדה כמותה ואינו הולך אחר האב. והוא ידע שלא כן הוא שהרי שחררה ולקחה לו לאשה. וכדכתיב לעיל ויקרא אברהם שם בנו:

וירע: מן ירע (כמו נפשו ירעה לו, ישעיה מ"ז י"ד), כמו וירד וישב, ומפני העי"ן נשתנה הסגול לפתח, כמו וידע.

על אודות בנו. פירש"י שיצא לתרבות רעה. והרמב"ן כתב כי ספר הכתוב בשבח אברהם שלא היה רע בעיניו מפני חשק פילגשו וחפצו בה אלא מפני בנו היה רע לו וחרה לו מאד ולא רצה לעשותו עד שאמר הב"ה לעשותו לשמוע בקול שרה. ומפני שהיה אברה' מפחד שמא יקראנו אסון בשלחו אותו ממנו הבטיחו כי לגוי גדול אשימנו אבל יצחק יברכנו כי הוא זרעו באמת:

שיצא לתרבות רעה. ולא על הגרוש כי מאחר ששמע רוב רשעותו לא יתכן שיאהב אותו ועוד על אודות בנו למה לי הוה ליה למכתב סתם וירע הדבר מאד בעיני אברהם ומסתמא אגרוש דלעיל קאי אבל לא ידעתי מאי אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך בשלמא על הגרוש ששניהם גורשו ממנו אלא אתרבות רעה מאי על הנער ועל אמתך והלא אין זה נופל אלא על הנער דדוחק הוא לומר זה על התרבות רעה וזו על הגרוש ועוד מאי כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע בשלמא בגרושו ובהעדר ירושתו היינו דקא"ל הב"ה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע ולא בישמעאל אלא על שיצא לתרבות רעה מאי שמע בקולה דקאמר ומאי כי ביצחק יקרא לך זרע:

וירע. שרה הקדימה שיגרש את האמה, כי חשבה שעקר אהבת אברהם הוא לפילגשו ועמה יאהב גם את הבן, והכתוב מעיד, שעיקר מה שהורע בעיני אברהם, היה על אודת בנו:

על אודת בנו. על שיצא לתרבות רעה (רש"י משמות רבה), אין כוונתם שזהו הדבר אשר עליו אמר הכתוב וירע הדבר מאד, דא"כ מלת הדבר אך למותר, והיה די לומר וירע מאד בעיני אברהם על אודות בנו, מהו הדבר, אבל כוונתם כמ"ש הרוו"ה, לקשר סוף הפסוק עם ראשו ע"ד סבה ומסובב, ופי' וירע הדבר (היינו הגירוש הנזכר) מאד בעיני אברהם להיותו על אודות בנו ר"ל שיהיה סבה לשיצא לתרבות רעה, כי חשב אברהם כי לסבה זו בעצמה היה יותר טוב להניחו בביתו שיוכל להוכיחו ולהוליכו בדרך טוב אולי ישוב; וע"ז בא לו מאמרו יתברך אל ירע בעיניך וגו'. והרא"ם מתקשה מאד במאמר זה, ע"ש. ולמ"ש (על אודות האשה הכושית). ענין אודות שטעמו הרחקה ועזיבה, יהיה כאן טעם על אודות בנו בשביל רחקות ועזיבת בנו, שיהיה מרוחק ונעזב ממנו ולא יוכל להוכיחו ולהדריכו בדרך ישרה:

ששמע שיצא לתרבות רעה. הביא מדרש ופשוטו. דלפשוטו לבד ק' שהקב"ה א"ל אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך ש"מ שירע בעיניו ג"כ על אמתו ולמה אמר וירע וגו' על אודות בנו לבד לכן פי' וכו' ר"ל שיצא לתרבות רעה דזה לא שייך גבי אמתו ואי לאו פשוטו קשה מאי קאמר הקב"ה אל ירע וגו' על הנער וגו' כל אשר תאמר אליך שרה וגו' מאי שייך אמירת שרה לשמוע בקולה לענין יצא לתרבות רעה גם נתינת טעם כי ביצחק וגו' אינו שייך לשלא ירע בעיניו שיצא לתרבות רעה לכך הוצרך גם לפשוטו וכו'. ונראה מזו שניהם במה שכתוב על אודות בנו שהוא כפול כי תיבת אודות ג"כ פירושו כמו על וב"פ על ל"ל והל"ל על בנו כמ"ש אחר כך אל ירע וגו' על הנער ולא כתיב על אודות הנער אלא להורות שהרע בעיניו ב' דברים ועל הגירושין לבד אמר הקב"ה אל ירע וגו'. [ממ"ש]:

וירע הדבר מאוד בעיני אברהם. לעשותה ולמה על אדות בנו ישמעאל שבקש עליו לו ישמעאל יחיה לפניך (בראשית יז יח), והקב"ה השיבו ולישמעאל שמעתיך (שם שם כ):

שיצא לתרבות רעה. דאם לא כן מאי "על אודות בנו" דקאמר:

וירע הדבר מאד בעיני אברהם. שכבר בקש עליו רחמים לו ישמעאל יחיה לפניך.

על אודות וכו׳ שיצא וכו׳ ופשוטו וכו׳ הניח הפשט באחרונה לפי שיש בו קושיא דא״כ לשתוק קרא ולא לכתוב אלא וירע וכו׳ דממילא הוה משמע למה רע בעיניו ומכל מקום לא ניחא לפ׳ רק ע״פ המדרש לחוד דאם כן לא הו״ל לקרותו בנו הואיל ויצא לתרבות רעה:

וירע הדבר מאד. כלו' על הגר היה קשה בעיניו אבל על בנו היה לו קשה מאד ולפיכך אמר לו הק' אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך:

וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו. כי הוא לא ידע כל כך אשר זה רק בירורי פסולתו של יצחק וסבר כי יש בו מחלק הטוב גם כן ועדיין בנו הוא. וכבר כתבנו כמה פעמים אשר יש בחינות ומדריגות גדולות וגבוהות למאוד אשר ימצא אדם הנולד בבחינת הרע והוא משבר ומכניע כל כח הרע ומהפכו לטוב גמור צלול וברור, וזה היה בחינת התנא רבי עקיבא שאמרו עליו חז"ל (תענית כ"ה:) שהיה מעביר על מדותיו כי הוא היה בן גרים ונולד במזגי כוחות הרע והעביר על כל מדותיו הרעים להפכן לטוב והארכנו בבחינה זו בחיבורנו סידורו של שבת (שער ו' ענף ג') עיין שם, ועל זה אמר הכתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ואמרו חז"ל (קהלת רבה ג', י"א) טוב זה יצר הטוב מאוד זה מדת יצר הרע וכו', כי כאשר יזכה אדם להפך היצר הרע שבו לטוב היינו כל התאוות החזקות שמתאוה בהם לרע יכניע כולם וישברם ויתאוה בכוחות האלה לטוב וכאמרם (ברכות נ"ד.) בפסוק (דברים ו', ה') ואהבת את ה' אלהיך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע. וענין לאהוב את ה' ביצר הרע הוא כמו שאמרנו כי בזה הכח והאש שמתאוה ובוער לאהוב דברי הרע והעבירה או אפילו דברי הרשות שכל בחינת התאוה לדברי הרשות הוא כח הרע, הנה כל כך יהפוך מזגו עד אשר יאהב ויתאוה ויבער בכח הזה לה' ולתורתו ומצוותיו, וזה הוא טוב מאוד שבחינת זו גדולה הרבה ממי שאוהב את ה' מצד טבע תולדותו וכח הטוב שבו. אחת, כי זה נקרא מעביר על מדותיו וצריך כח הרבה לזה להכניעו ולשבר כל כך כוחי תאות לבבו עד אשר יתאוו לה' ולפום צערא אגרא. והשנית, כי זה שאוהב את ה' מצד הטוב שבו יוכל ח"ו לפעמים לעבור עבירה בכח הרע שבו כי עדיין לא נכנע כח רעתו, וזה שאוהב את ה' בכח הרע שבו זה הוא בטוח מן מכשול העבירה כיון שהרע שבו נתהפך לטוב, ועל כן קראו הכתוב טוב מאוד זה יצר הרע כי זה הוא טוב מאוד כאמור.

רש"י ד"ה על אודת בנו, ששמע שיצא לתרבות רעה. ופשוטו - על שאמרה לו לשלחו. ע"כ. והנה לפי הדרך הראשונה קשה להבין את דברי הכתוב הבא: "על הנער ועל אמתך", כי "אמתך" מאן דכר שמה, בעוד שלפי הדרך השניה - "על שאמרה לו לשלחו" - הדבר פשוט, כי הגר תסבול הן אם תניח לו לישמעאל לצאת לבדו מבית אברהם, הן אם תתלוה אליו, וממילא גם יתעצב אברהם.

על אודות: אולי כמו על ידי, וקרוב לזה בתלמוד "איידי" עיקרו על ידי.

ופשוטו על שאומרת לו לשלחו. ויהיה פירוש מצחק כמשמעו כמנהג הנערים ושרה נתקנאה בו ולפיכך וירע הדבר בעיני אברהם לשלחו:

עוד ירצה על אודות בנו אשר ייחסה אותו שרה להגר כאומ' האמה ואת בנה וגו' בן האמה, ובא הקב"ה והצדיק דברי שרה ואמר לו כל אשר וגו' שמע בקולה ואל תחשוב אותו בנך והוא אומרו על הנער וגו' עקר לו שם בנו ואמר לו כי ביצחק יקרא לך וגו' ובן זה על שם אמו יקרא, והוא אומרו וגם את בן האמה וגומר. ותמצא שחזר אברהם והודה לדבריה דכתיב וישכם אברהם וגו' ואת הילד וגו' ולא אמר ואת בנו כי העיד הכתוב על אברהם:

ופשוטו של מקרא על שאומרת לו לשלחו. ומכל מקום משום דקשיא דמשמע "על אודות בנו" ממש, לא על שאומרת לו לשלחו, דהוי למכתב 'וירע בעיני אברהם לשלחו' – לפיכך דרשו (תנחומא שמות א) שיצא לתרבות רעה. ועוד דמי הכריח אברהם לשלח את בנו שכתוב "וירע בעיני אברהם", והרי עדיין לא שמע שציוה אותו השם יתברך, על כרחך "על אודות בנו" שיצא לתרבות רעה:

ואמנם כל זה כשיש באדם גם כן כח הטוב שעל ידו יכול להכניע כח הרע כי על ידי הטוב יתאוה לטוב ויכניע על ידי זה הרע להפכו לטוב. אבל אם אין באדם כי אם כח הרע רק מעט ניצוץ טוב להחיותו (כי בלתי זה אי אפשרי לשום דבר להיות בסוד הכתוב (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה) ואך רובו דרובו רע, זה אי אפשר שיהפך רעתו לטוב כי אין לו כלי מלחמה לזה.

אך נראה שרש"י קורא דוקא לדרך השנייה פשט, משום שהראשונה מבוססת על דרשת המלה "מצחק" (ט). (פ' וירא תש"ס)

שיצא לתרבות רעה. והרב המזרחי הקשה אם כן מאי זה דקאמר "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך" (פסוק יב), דמאי שייך אצל "אמתך" תרבות רעה, ולא הבנתי קושיא זאת כלל, ד"אל ירע בעיניך" דקאמר לא קאי אמילתא דקאמר "וירע בעיני אברהם", אלא על מילתא דשרה קאמר, כי שרה אמרה "גרש בן האמה הזאת וגו'" (ר' פסוק י) ועליו הוא נאמר "אל ירע בעיניך" – לשלחו, "כל אשר תאמר לך שרה וגו'". ודוקא "וירע בעיני אברהם" הוצרכו לפרש שיצא לתרבות רעה, דאם לא כן מאי "וירע בעיני אברהם", דלא ישלח אותו אברהם כדלעיל (אות יב). אי נמי דלא הוי למכתב "אודות בנו", אבל אצל "אל ירע בעיניך על בנך ועל אמתך" (ר' פסוק יב) בזה בודאי כפשוטו הוא – אל ירע בעיניך לשלחם. ועוד דאף "על [אודות] בנו" נראה לי שלא דרשו רז"ל (תנחומא שמות א) שיצא לתרבות רעה בלבד, רק פירושו "וירע בעיני אברהם" שהוצרך לשלחו – מפני שיצא לתרבות רעה, כי שרה נתנה טעם לדבריה שיש לשלחו מפני שהוא עושה מעשים רעים (רש"י פסוק ט), וזה רע בעיניו, כי השתא יוכיח אותו כאב שהוא מוכיח את בנו (ר' דברים ח, ה), ויחזור ממעשיו, כי מעשה נערות הם, וכאשר ישלח אותו ביד פשעו (ר' איוב ח, ד) – הרי לא יחזור. והשתא "וירע בעיני אברהם על אודות בנו" גם כן פירושו וירע בעיניו שצריך לשלחו – בשביל שיצא לתרבות רעה, ועל זה קאי "אל ירע וגומר":

ועל כן הנה שרה היתה יודעת אשר ישמעאל זה נולד מכל הפסולת מצד אם ואב, ובודאי יראה לעולם ברעה אשר מצא מאביו ואמו ולא יראה אור כי טוב, ועל כן צעקה גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש וגו' ובודאי לא כיוונה שרה הצדקת בשביל ירושת בנה לירש ההון אשר ישאר מאברהם, ולא כיוונה רק כאמור שהוא בודאי יחזיק ברע ורוצה לירש מהקדושה קדושת אברהם, ועל כן גרשה ואת בנה. ואולם אברהם היה סבור שגם כח הטוב נתגדל בו, ואם גם בו כח הרע מאמו, אפשר יזכה להפך הרע שבו לטוב ויהיה בבחינת טוב מאוד ויכניס בקדושה.

ולזה אמר הכתוב, וירע הדבר מאוד בעיני אברהם, כלומר בחינת מא"ד הרע לו שהיה סבור שהוא יהפך בחינת מא"ד זה היצר הרע לבחינת הטוב ויהיה טוב מאוד ואז הנה בנו הוא מחלק הטוב שבו, כי חלק הרע אשר יובדל מהאדם, והאדם נשאר טוב אז אין להם יחוס זה עם זה כלל כי המה שני הפכים נגדיים יותר מאש ומים כי זה טוב וזה רע. ולזה אם ישמעאל הוא מחלק הטוב שבו אז נקרא בנו ומתיחס אחריו כי טוב בטוב ידובק, אבל אם ישמעאל הוא בירורי פסולתו נמצא ישמעאל כולו רע ואברהם כולו טוב ונפרדים זה מזה כרחוק מזרח ממערב ואין להם יחוס זה בזה כלל (ועיין למטה), ועל כן לפי סברתו הרע לו מאוד על אודות בנו וכאמור.

שמע בקולה. לָמַדְנוּ שֶׁהָיָה אַבְרָהָם טָפֵל לְשָׂרָה בִּנְבִיאוּת:

יקרא לך זרע - בריתי שהקימותי לזרעך לתת להם את ארץ כנען, כדכתיב: כי גר יהיה זרעך וגו', על יצחק הבטחתיך.

אל ירע בעיניך כו' כל אשר תאמר אליך שרה. אל ירע בעיניך מה שתאמר בדבר הנער והאמה לגרשם עם סימני עבדות כאמרו שם על שכמה וכו':

על הנער ועל אמתך, כי ידע כי גם על האמה רע בעיניו ששמשה אותו כמה שנים וכל שכן שהיה לו ממנה בן. ואע"פ שלא אמר אלא על אדת בנו, זכר בנו כי הוא העקר ועליו היה מריב עם שרה לא על האמה, אבל האל שידע את לבבו אמר על אמתך.

על הנער ועל אמתך. לא אמר הקב״ה על האמה ועל בנה. דודאי בנו הוא. ומ״מ הדין עם שרה:

כי ביצחק יקרא לך זרע: בו יהיה לך זרע שיהיה שמו נקרא ועומד לעד, על דרך ויקרא שמו בישראל (רות ד' י"ד), ועתה (תרכ"א) נ"ל יהיה לך זרע שיהיה נקרא על שמך ויירש ברכתך.

למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנבואה. דפירוש שמע בקולה בקול נבואת' דומיא דוישמע אברהם לקול שרי אמרו בב"ר והביאו גם רש"י ז"ל לרוח הקדש שבה דשרה אחת משבע נביאות שנתנבאו להם לישראל היתה כדכתיב אבי מלכה ואבי יסכה ואמר ר' יצחק זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה שסוכה ברוח הקדש כדאיתא בפרק קמא דמגילה:

ויאמר. עפ"ז אמר אלהים אליו אל ירע בעיניך על הנער ואל אמתך, אחר שעקר מה שהורע בעיניך הוא על הנער, ועל ידו ירע בעיניך גם על אמתך שהיא אם הנער, מזה מבואר שאתה חושב אותו כבנך, לכן שמע בקול שרה (מבואר אצלי ששמיעה בקול היינו שעושה כדבריה), שאם אתה חושב כי הוא בנך היורש אותך כמו יצחק, הוא טעות, כי רק ביצחק יקרא לך זרע, שהלב והסגולה יש רק ביצחק, היינו ביעקב שיולד ממנו, ואמרו חז"ל ביצחק ולא כל יצחק, ואמרו שהנודר מזרע אברהם מותר בזרע ישמעאל ועשו, שלא נקראו ע"ש אברהם רק ע"ש ישמעאל ועשו, ואם אתה חושש לשלחו מאתך פן ימות ברעב וכדומה, אני מבטיח אותך, הגם שהואבן האמה ואינו מתיחס אליך רק אליה, בכ"ז לגוי אשימנו, מצד כי זרעך הוא:

שמע בקלה. מכאן שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות (רש"י מרבותינו) ומכאן ראייה שלא היה קשה בעיניה ירושת ממון, רק ירושה נפשית, כי ראתה בנבואה שישמעאל עתיד לעבוד ע"ז ולגלות עריות ולשפוך דמים, וזהו כוונת אמרם ראתה אותו מצחק, בע"ז וג"ע וש"ד, כי עתה כשר היה כאמרם באשר הוא שם, כי עכשיו כשר היה והקפדתה היתה לגרש אותו כי לא יירש ירושה הנפשית להודיע ברבים אמתת מציאותו ית' השגחתו ויכלתו כאשר עשה אברהם (רא"ש):

שמע בקולה. מלמד ששרה אמנו נביאה היתה ^ינראה בטעם הראי', משום דאל"ה לא הי' הקב"ה מרשה לאברהם לשמוע בקולה בלא גבול וקצבה, וע' משכ"ל ס"פ נח בפ' ואבי יסכה. .
(מגילה י"ד א')

בקול רוה"ק שבה. דייק הל"ל שמע לדבריה כמ"ש כל אשר תאמר או שמע אליה כדרך המקרא (דברים יא יג) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וע"ק דקול בלא דיבור הוא רק הברת קול בעלמא ומה שייך לציית להברת קול לבד ל"פ בקול רוח הקודש להורות שהיא לא דברה מעצמה כלום אלא מקול רוח הקודש. ודומה לו קצת שימוש לשון יצאה בת קול משום הכי נמי דרשו (ב"ר יט ה) גבי אדה"ר על פסוק לקול אשתך שהיתה מיללת עליו בקולה וכו' וק"ל. [ממ"ש]:

כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. ר"ל כל אשר אומרת עיך שרה וכמו אלו ימצאו רבים בלשוננו.

ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער. שנפרש ממך לתרבות רעה:

שמע לרוח הקודש. לפיכך נאמר "שמע בקולה", כי רוח הקודש הוא בקולה, כי הקול הוא רוח גם כן, וקול שלה יש בו רוח הקודש:

ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך וגו' כי ביצחק. כל המודה בב' עולמות הוא זרעך.

כי ביצחק יקרא לך זרע. עיקר זרעך הוא יצחק אותו זרע שאמר בו לך ולזרעך אתן את הארץ הזאת:

ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך. פירוש לא כמו שאתה סובר שבנך הוא מחלק הטוב לא כן אינו קרוי כלל בנך ועל כן אל ירע לך על הנער כלומר סתם נער הוא אצלך ולא בן כי אם בן האמה ולא בנך.

רש"י ד"ה שמע בקלה, למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות. ע"כ. והוא משמות רבה (א, א). אך לכאורה אין להבין כך מכאן, ולולא דמסתפינא הייתי אומר בפשטות שהציווי שבכאן מוגבל למצב הנוכחי, ולכל היותר לכל הנוגע לחינוכו של יצחק. (פ' וירא תשנ"ג)

שמע בקולה. כי בדין אמרה לעשות כך:

שמע בקולה. ולא אמר שמע לקולה שמשמעות שיעשה כדבריה כלשון המקרא לעיל וישמע אברהם לקול שרי אבל בקולה משמעו שידקדק ויתבונן בדבריה. וע׳ מש״כ בס׳ דברים ל׳ ב׳ הכרח לזה הכונה:

כל אשר תאמר, בדבר הזה, כי היא אומרת אמת, כי לא ירש עם יצחק. כי ביצחק יקרא לך זרע, כי מה שאמרתי, לך ולזרעך, לא אמרתי אלא על יצחק, כי הוא הזרע המיוחד לך.

כי ביצחק וגו'. האומר קונם שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר בנכרים, והאיכא ישמעאל – כי ביצחק יקרא לך זרע, והאיכא עשו – ביצחק ולא כל יצחק ^יאאבל גרים הם בכלל זרע אברהם וכמו שבארנו לעיל בפ' לך בפסוק כי אב המון גוים נתתיך, יעו"ש. –
ויש להעיר בקדושין ס"ח א' שחקרו למצוא מקור בתורה דשפחה שילדה מישראל הולד מתיחס אחריה ולא אחר האב, ולמה לא הביאו ראי' מלשון שאמר הקב"ה לאברהם וגם את בן האמה, ולא וגם את בנך מן האמה, הרי משום דלא נקרא בנו, ויתכן לומר דלכן לא הביאו מכאן משום דמאברהם אין ראי' לדעלמא, אחרי שבפירוש הוציא הקב"ה את ישמעאל מכלל יחוס משפחתו של אברהם כמ"ש כי ביצחק יקרא לך זרע. .
(נדרים ל"א א')

כי ביצחק יקרא לך זרע. רוצה לומר שהזרע הטוב עם אלהים המתיחס לך יהיה מיצחק לא מזולתו.

ועל אמתך. שיצאת להפקר:

כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. פירוש הָבֵן בקולה כי כן דרך כל מדברי ברוח הקודש שצריך לתת לב לדבריהם שעל פי רוב בחידה ומשל ורמזים מדברים, וכאן שה' נתן בקולה לומר גרש האמה ואת בנה הוא לומר כי בנה הוא ולא בנך. וזה שאמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ה, ב') לקול רוח הקודש שבה כי קולה הוא רוח הקודש מה' לרמז דברים למבינים ובזה תדע כי רק ברע הוא ולא בטוב ולא יירשך זה כי אינו נקרא זרעך. וראיה לזה,

ואכן לא ראינו עוד הזדמנות שבה שמע אברהם אבינו ע"ה בקולה של שרה אמנו. (תשנ"ח)

כי ביצחק יקרא לך זרע. וישמעאל ובניו יהיו עבדים לו כי ביצחק יקרא לך זרע ולא בו:

כי ביצחק יקרא לך זרע. לגבי יצחק ודאי אינו נחשב לבן כי רק הוא נקרא לך זרע:

כי ביצחק וגו'. [מפני מה לא נתחייבו בני ישמעאל במילה, והכתיב (פ' לך) ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדרתם], משום דביצחק יקרא לך זרע כתיב, א"כ בני עשו לחייבו – ביצחק ולא כל יצחק ^יבוע"ל בפ' לך בפ' את בריתי הפר לענין חיוב בני קטורה במילה. .
(סנהדרין נ"ט ב')

כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. כי כל דבריה ברוח הקודש:

כי ביצחק יקרא לך זרע. פירוש אפילו בבנך יצחק לא יקרא לך זרע רק ביצחק ולא כל יצחק כמאמר חז"ל (נדרים ל"א.). והנה עשו נולד מאב ואם אחת אף על פי כן לא יקרא לך זרע והנודר מזרע אברהם מותר בישמעאל ובעשו כמו שמבואר שם והכל כאשר כתבנו כי גם עשו היה רק בירורי הפסולת של יצחק, ואמרו חז"ל (שם ס"ג, ח') למה יצא עשו ראשון כדי שיצא הוא ותצא סריותו (פירוש הסרחון) עמו והיה כולו רע ואתה כולו טוב ואין ארור מדבק בברוך ועל כן אין לו יחוס אחריך ואינו נקרא זרע אברהם כלל, ומכל שכן דכל שכן בבן האמה אשר לא זרעך נקרא, ושמע לקול שרה וגרש האמה ובנה. והנה נראה מה שיצא יעקב זך ונקי בלי שום פסולת והיה מטתו שלימה ולא היה שום פסול בבניו מה שאין כן ביצחק שעדיין היה בו פסולת ויצא ממנו עשו, כי יעקב ועשו נולדו מאם אחת והלא אח עשו ליעקב ממש מאב ואם אשר לא כן בישמעאל ולכן בעשו יצא כל הפסולת הן מהאב הן מהאם ויצא יעקב זך ונקי, מה שאין כן ביצחק שבירורי פסולת אברהם יצא בישמעאל ולא פסולת שרה ולכן היה נמצא בו מעט פסולת ונתנו לעשו ועל כן אמרו חז"ל (שם) במשל יעקב ועשו כהדין פרביטא (פירוש בעל המרחץ) שהוא משטף את בית המרחץ ואחר כך מרחיץ בנו של מלך כך למה יצא עשו תחילה כדי שיצא הוא וכו' ועל כן עשו קיבל כל הסיגים והפסולת ויעקב יצא נקי מה שאין כן בישמעאל כנזכר.

אדרבא, בענין צו העקידה כלל לא נועץ בה, ור' מה שכתבתי להלן (כג, ב). (פ' וירא תש"ס) ור' מהרש"א למגילה יד ע"א בחידושי אגדות שדרשו יתור תיבת "בקלה", שהכוונה בקול רוח הקודש שבה. ור' באר בשדה שמהכתוב "כל אשר תאמר אליך שרה" משמע שהיה טפל לה בנביאות.

כי ביצחק. בזרעו של יצחק:

ועל כן אמרה שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק כי שרה אמנו מחמת רוב צדקתה וגודל הכשרות אשר בקרבה סברה אשר ודאי יצא יצחק זך ונקי בלי שום פסולת ועל כן הוא לא יירש עם בני שאין בו פסולת כלל מצדי, עם יצחק שנראה כבר צדקתו כאשר כתבנו בפסוק ביום הגמל את יצחק. אבל הקב"ה אמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה מה שאמרה גרש האמה וכל אשר אמרה תעשה. אך לא כדעתה הוא, כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק ועדיין פסולת נמצא בו כי לא קדם אחר אליו לשאוב הזוהמא הבאה מצד האם. והנה הודיע לו שמו יתברך כל זאת שעוד יצא רע מיצחק בעשו מה שלא היה צריך לכאורה להודיע לו כל זה ודי לו בישמעאל בנו, ואולם הודיעו טובות אשר עושה לו איך שמפריש בניו מכל סיגי הרע ואף יצחק שנולד קדוש וטהור אף על פי כן עוד יצרפנו וילבנו וינקה אותו בזיכוך אחר זיכוך ורק ביצחק יקרא לך ולא כל יצחק, כי זה רצוני לטהר ולקדש בניך מכל וכל עד אשר ישארו כולם קדושים וטהורים נקיים מכל סיג.

יקרא לך זרע. שהן מייחסין אחריך ואחר אלהותיך, שכך אמרתי לך ואת בריתי אקים את יצחק (בראשית יז כא):

וגם את בן האמה. וגם אין ראוי שתדאג על שתגרש את הבן כי תגרש את בן האמה ולא בנך מכל מקום לגוי אשימנו כי זרעך הוא. לא שיהיה הוא ראוי לכך:

וגם את בן האמה וגו׳ כי זרעך הוא. הוא בפ״ע זרעך ודאי הוא. וא״כ לגבי ירושה שנוגע ליצחק צדקה שרה. אבל לגבי ישמעאל בפ״ע מה שאינו נוגע ליצחק בנך הוא זרעך ודאי וע׳ מש״כ לעיל ט״ז ו׳. וזהו דקדוק לשון שרה עם בני עם יצחק. ואם היתה כונת שרה לומר שישמעאל אינו נחשב לבן אברהם, אלא בן שפחה א״כ אפי׳ לא היה נולד יצחק כלל לא היה ישמעאל יורש. אלא ודאי היא מודה שישמעאל נחשב לבן אבל עם בנה עם יצחק אינו נחשב לבן. משום שכך היה התנאי שלגבי שרה תהא הגר כשפחה וכמש״כ שם:

וגם את בן האמה, אל תדאג עליו אם יצא מביתך כי לגוי אשימנו, לפי שהוא זרעך:

וגם את בן האמה לגוי אשימנו. מופרד מיצחק ויהי גוי גדול בפני עצמו:

וישכם אברהם בבקר. לפי שאמר לו הקב"ה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה.

וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא. לכאורה זה סותר לדברי חז"ל (נדרים ל"א.) שהבאנו למעלה נדר מזרע אברהם מותר בישמעאל ובעשו שאינם נקראים זרע אברהם וכאן הרי אמר הכתוב בפירוש כי זרעך הוא, ואולי לדבריהם יהיה כך פירוש הכתוב וקאי למה שלמעלה (כ"א, י"ב) שאמר לו אל ירע בעיניך על הנער וגו' וכאשר כתבנו שהוא רק נער נקרא ולא בנך ועל כן כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה לגרש האמה ובנה כי רק ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק שאפילו עשו אינו נקרא זרעך ומכל שכן ישמעאל, וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זה אני מבטיחך אשר אפילו בן האמה שהוא בנה ולא בנך לגוי אשימנו כי הוא עבדך בן אמתך בן האמה, כי זרעך הוא פירוש כי זרע שלך שיקרא זרעך הוא פירוש יצחק הוא דוקא זרעך ולא זה כי הוא בן האמה. או כך יאמר וגם את בן האמה לגוי אשימנו פירוש סתם גוי כשאר גויי הארצות כי זרעך הוא כנזכר שזרעך אינו רק יצחק ולא ישמעאל.

כי זרעך הוא. זש"ה ועלהו לא יבול (תהלים א ג):

ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה. בן כ"ז שנה. י"ד קודם ליצחק ושלש עשרה היה יצחק. דכתיב כי לא יירש וגו' בן הראוי לחלק בירושה הוא יצחק. ויש אומרים ישמעאל היה בן י"ז שנה. י"ד עד יצחק. וג' עד הגמל את יצחק הרי י"ז. ואם תאמר שם על שכמה ואת הילד. אלא מלמד שהכניסה בו עין הרע וחלה.

ועתה השבעה לי באלהים הנה אם תשקור לי ולניני ולנכדי כחסד וכו' י"ל למה בקש על ג' דורות ולא יותר ועוד איך מדמה זה המבוקש שלו לחסד שעשה עמו דנראה להפך הוא עשה עמו דוקא ואיך יעשה הוא עם ג' דורות ועוד מהו החסד אם בפירוש רש"י שא"ל הנה ארצי לפניך אין זה חסד לאברהם אלא חסד לאנשי המקום כי אדם עשיר מופלג אם ידור בעיר אחת יגיע ממנו טובה גדולה לאנשי המקום מכמה צדדין ונ"ל בס"ד כי החסד הוא מה שנתן לו מתנות רבות בעת שהשיב לו את שרה וזה נקרא חסד כי השי"ת לא צוהו על זאת אלא רק א"ל השב את אשת האיש והמתנות הוסיף מדעתו וכל אדם שעושה דבר חוץ מן החיוב נקרא חסד ובזה החסד שנתן לו מתנות עשה תועלת לאברהם אע"ה שביטל הלעז מפי הבריות על דבר אשתו דבלא"ה היו אומרים אחר שנתעלל בה שילחה אך עתה שהוצרך לפייסו במתנה נתברר שלא נגע בה וכמ"ש רש"י בפסוק ואת כל ונכחת יע"ש והנה ידוע כי הלעז דרכו להמשך בפי העולם שלשה דורות דוקא מכאן ואילך ישתקע הדבר וישתכח הענין ולא ישאר ממנו בפי העולם מאומה וכיוצא בזה כתב הגאון נו"ב ח"א בי"ד סי' ס"ט במשודך שנשתדך עם בת פלוני ופקר אביה של הכלה דבזה זרע המשודכת הלז יוכל להיות פגום מחמת אבי אביה אך משם ואילך יתבטל הפגם וכתב הגאון מהרח"ף ז"ל דוגמה לזה תמצא ע"פ הדין בדבר איסור בגדולי תרומה של גידולי גידולין שרי דהיינו עד שלשה גרנות אסור והד' מותר כנז' בירושלמי פ"ט דתרומות וכן דוגמה לזה כתב מר"ן ב"י סימן קט"ו להעמיד יגורט"י של גוים דעד ג"פ אסור ע"ש ועיין חק"ל יו"ד סי' לק"ט ע"ש וכן הענין כאן דהלעז לא ימשך אלא שלשה דורות ואחר שלשה ישתכח ויתבטל ולכן השי"ת הרחיק את גר מצרי ואדומי שלשה דורות דוקא ואחר שלשה דורות נתרים בבת ישראל ועל כן תועלת זו של ביטול הלעז שעשה להם בחסד זה של המתנה הועילה לשלשה דורות כי אחר שלשה דורות בלא"ה היה מתבטל הלעז מאיליו ומשתכח ולכן כנגד התועלת הזאת שעשה להם בשלשה דורות הראשונים בקש ממנו הטובה הזאת בשלשה דורות שא"ל אם תשקור לי ולניני ולנכדי ופירש הטעם למה אני מבקש על שלשה הוא כחסד אשר עשית עמך שהוא הועיל למשך שלשה דורות כן תעשה עמדי במשך שלשה:

לחם וחמת מים. וְלֹא כֶסֶף וְזָהָב, לְפִי שֶׁהָיָה שׂוֹנְאוֹ עַל שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה:

ואת הילד וישלחה נמשך למעלה ויתן אל הגר ואת הילד כי גם הילד נתן לה שילך עמה באשר תלך:

וחמת מים. כלי ויתכן להיותו מעור או מעץ וכמוהו מספח חמתך. ורבים יתמהו מאבדהם איך גרש בנו גם שלח בן עם אמו ריקם ואיה נדבת לבו והתימה מאלה שיתמהו כי אברהם עשה ככל אשר צוהו ה'. ואלו היה נותן ממון להגר שלא ברצון שרה לא שמר מצות השם. והנה באחרונה אחרי מות שרה נתן מתנות לבני ישמעאל:

ותתע במדבר באר שבע - לפיכך: ויכלו המים מן החמת -שאלו הלכה דרך ישר היה מספיק לה החמת מים שנתן לה אברהם עד המלון.

שם על שכמה. את החמת לאות שפחות על דרך והתעני תחת ידיה אבל לא חדל הצדיק מתת להם די מחסורם כמו שאמרו ז"ל ויהי אלהים את הנער לרבות חמריו גמליו ופועליו ולכן לא חסרו דבר זולתי המים בתעות' במדב' ובהמצא המים ישב שם במדבר כטבעו כי הי' פרא אדם:

על שכמה ואת הילד. פירוש גם אותו שם על שכמה להיות שלא היה רוצה לצאת מבית אביו לזה עקדו כילד ושמו על שכמה וגירשה:

וישכם, לעשות מצות האל.

וחמת מים. שיער א״א שיהא די כדי דרך שתגיע לישוב אחר. אבל ותלך ותתע. וא״כ כלה המים. וכן פירש הרשב״ם:

ואת הילד: לא על שכמה אלא עמה.

שם על שכמה ואת הילד. דרשו רבותינו שגם הילד שם על שכמה שאחזתו חמה ולפי הפשט ואת הילד קאי לעיל ויתן אל הגר שנתן לה גם הילד שילך עמה כאשר היא תלך:

וחמת מים. בפתח המ"ם. שרשים:

אף הילד שם על שכמה. דקרא דואת הילד אדסמיך ליה קאי ולא על ויתן אל הגר משום דמותשלך את הילד משמע דעד השתא על שכמה הוה דליכא למימר כשראת' אותו חולה נשאתו על שכמה וכשנתחזק חוליו השליכתו מעל שכמה דאם כן ה"ל למכתב ברישא ותשאהו על שכמה ואחר כך ותשלך את הילד:

וישכם. מספר צדקת אברהם: שהשכים בבקר לקיים מצות ה'. שלא נתן בידה כסף וזהב רק ויקח לחם, כי שרה אמרה גרש האמה הזאת, ויש הבדל בין גרש ובין שלח, בשלוח עבדים כתיב לא תשלחנו ריקם, כי השלוח הוא בטוב והגרוש הוא ביד חזקה ובכעס. ויתןבעצמו אל הגר, לא ע"י שליח כי לא נכמרו רחמיו כלל. שם על שכמה, שלא הניחה שתאכל בביתו ואחר תלך, רק שם על שכמה, ואת הילד, אחר ששם על שכמה שלח אתה את הילד, להראות לה שעיקר הוא מגרש אותה מפני שהסיתה את הילד לצחק ועל ידה שולח גם הילד, וזה עשה שלא ימאס הילד בעיניה. ותלך ותתע, שלא שלח עמה א' מעבדיו להורות לה הדרך, ושלח אותה בלי לויה שלא כדרכו אף עם אורחים נכריים, שהיה הולך עמם לשלחם כי שמר מצות ה':

שם על שכמה. את החמת לאות שפחות, ע"ד והתעני תחת ידי'. אבל לא חדל הצדיק מתת להם די מחסורם, כמאמרם ז"ל ויהי אלהי' את הנער לרבות חמוריו גמליו ופועליו, ולכן לא חסר לה דבר זולתי המים בתעותה במדבר (רע"ס). ואמר תחלה לשון נתינה כי הלחם והמים מדעתו נתן לה, ואח"כ לשון שימה להורות על סדר ואופן הנחתו על השכם דוקא, ככל לשון שימה שישמש על הסדור והערכה כמ"ש בסוף פקודי. ואמר אח"כ ואת הילד, אינו מוסב על הנתינה כי בן האמה הוא ומעצמו שלה הוא ללכת אתה, אבל מוסב על השימה, דלסבת חלישות גופו לא היה יכול ללכת ברגליו כדעת רבותינו: והרמב"ן כ' ואת הילד נמשך למעלה ויתן אל הגר וגו' את הילד א"כ לשון המקרא אינו מסודר:

שם על שכמה וגו'. פירש"י אף הילד שם על שכמה שהכניסה בו שרה עין הרע וכו'. וק' דאמר בהשוכר עד יעקב לא הוה חולשא ותירץ ר"ת מאורליינש דהיינו דוקא חולשא מחולי הבא בידי שמים אבל חולי הבא על ידי אדם כגון מכת חרב וכגון חולי הבא מחמת עין הרע כגון הכא הוה קודם יעקב. וחזקי' תירץ דהא דאמרינן עד יעקב לא הוה חולשא היינו חולשא דמיתה אבל חולשא מחמת דבר אחר כגון הכא הוה קודם:

ולא כסף וזהב לפי שהי' שונאו כו'. ולפשוטו שלא יצא לתרבות רעה למה לא נתן כסף וזהב י"ל דאברהם היה סבור במיעוט זמן אחר שיצא הרוגז משרה אשיבנו אצלי. [מהרש"ל]: ולפי פירוש מהרמ"ש לעיל בסי' א' לא קשה מידי לפי שאין הפשוטו חולק על המדרש והוצרך לשניהם ע"ש. אבל תירוץ מהרש"ל אינו נכון דא"כ ה"ל לרש"י לכתוב טעם מהרש"ל שרצה להשיבו וכו' דמספיק לפשוטו ולמדרשו ולא הו"ל לרש"י לכתוב רק הטעם שמספיק למדרשו לבד ודו"ק:

בד"ה חזרה נ"ב ואני אומר דאי כפשוטו ה"ל למכתב ותלך במדבר ותתע דאז היה פירושו שהיה מתעתע במדבר אבל עכשיו דכתיב ותתע במדב' משמ' שתיתע דרך הילוכה וק"ל מהרש"ל:

וישכם אברהם בבקר. זירז עצמו לקיים מה שאמר לו הקב"ה, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (בראשית כא יב):

אף הילד שם על שכמה. דאם לא כן הוי למכתב 'ואת הילד נתן לה', מאי "ואת הילד" סתמא, אלא על כרחך קאי על "שם על שכמה". ועיין למעלה:

לחם וכו׳ ולא כסף וכו׳ פי׳ דהול״ל סתם צרה לדרך דאמאי פריש קרא לחם וחימת מים אלא ללמד ולא כסף:

שם על שכמה. החמת והלחם ואת הילד בידיה כי בן י"ד היה:

ויקח לחם וחמת מים פרש״‎י ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו לפי שיצא לתרבות רעה ועוד לא היה לו לאברהם להורישו שום נחלה שהרי הוא וישמעאל בנו גרים היו. ותניא בפ״‎ק דקדושין אינו יהודי את הגר וגר את הגר אינו יורש לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים דתניא לוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו ומת לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנה. מ״‎מ דעתו היה ליתן לו מתנות אחרי מות שרה כדכתיב ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות.

וישכם אברהם כו'. ראוי לשים לב למה נתן הכל להגר ולא נתן גם לנער. כי מאז נימול הי' בן שלש עשרה שנה. מלבד אשר גדל אחרי כן שהיה בן שבעה ועשרים שנה למאמר רבותינו ז"ל (ב"ר פ' נ"ו) ועוד שהיל"ל ותשם על שכמה ולא שם על שכמה. וגם הזכיר את הילד. כלאחר יד אחר הלחם והמים. ולא הזכירו עם אמו. ועוד אם היה ה' עמה. כנראה מאשר דבר לה אחרי כן. איך הניחה למקרה שותלך ותתע. וגם אומרו מן החמת הוא מיותר. ועוד שאם היא בכתה היל"ל וישמע אלהים את קולה ולא את קול הנער. ועוד למה חזר ואמר ותשב מנגד פעם שנית. ועוד אומר מה לך הגר מה זו שאלה. ועוד כי הלא יפלא ישלח איש את אשתו ואת בנו. ערירים ימותו במדברות ולא ישלח אתם אחד מעבדיו ולא ירכיבם על צמד חמורים. וגם לחם ומים לא נתן די ספוק'. והלא הוא האומר לו יתב' לו ישמעאל יחיה לפניך. אך הנה ארז"ל (שם פ' נ"ג) שאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מי שעתיד להמית שמנים אלף פרחי כהונה בצמא בנודות נפוחים. אתה מעלה לו באר אמר לו הקב"ה באשר הוא שם כי עתה צדיק הוא. והנה יתכן כי לא נעלם זה מאברהם. כאשר לא נעלם ממנו חלוק מלכות בית דוד בשכם וענין בית אל וענין העי. שהתפלל עליהם כמ"ש ז"ל (שם פ' ל"ט) על ויבא עד מקום שכם ויט אהלה בין בית אל ובין העי. ומה גם לפרקי ר"א שאמר ז"ל שם (פרק ל') ולישמעאל שמעתיך עתיד אני לשמוע נאקת ישראל ממה שיעשו לו בני ישמעאל. ע"כ אמר אם אני נותן לחם ומים לישמעאל. אולי יחסרון מימיו במדברות וימות בצמא על העתיד. ע"כ נתן להגר שהיא תהי' עיקר. אך ישמעאל טפל אליה כמשא על כתפה. וזהו שם על שכמה ואת הילד באופן שרשעו לא יפגום כיון שבהגר אין עון. והוא אתכא דידה קסמיך. ולחזק ידה וישלחה שהוא לויה כמו שאמרו בתנחומא על בשלח פרעה. ואעפ"כ על קטרוג המלאכים על מה שהי' זרעו עתיד לעשות במדבר. ע"כ ותתע במדבר באופן שויכלו המים מן החמת כלו' מסבת החמת. כי גם היתה לו למזכרת על החמתות נפוחות שהי' עתיד להמית את ישראל בהן. והנה להיותן תועים במדבר גם שניהם בסכנת מות בצמא מה עשתה היא השליכה את הילד תחת אחד השיחים. והוא בשום אל לב אל הנקד האל"ף בפת"ח שהוא מיוחד שבאילנות. אך גם שלא ידעה הענין העתיד. חששה על היותו מצחק. ותשם אותו תחת מיוחד השיחם. לרמוז זכות אברהם כי אחד היה אברהם. ותרחק כמטחוי קשת. לרמוז שבזכות אברהם ירחיק ה' היותו רובה קשת. כי מה שהיה מצחק הוא שפיכות דמים. כמו דאת אמר וישחקו לפנינו היה ע"י קשת. ותשב לה מנגד להתפלל. כי נראה מרז"ל (שם נ"ג) כי שניהם היו מתפללים באומ' כי למה וישמע אלהים את קול הנער על שהיה חולה ויותר נשמעת תפלת החולה עצמו מאשר מתפלל עליו. הנה למדנו כי שניהם היו מתפללים. ולפי דברנו יתכן כי זהו או' מננד. ואחשוב כי היא התחכמה לבלתי התפלל על עצמה. עם שגם היא תמות בצמא רק עליו. וז"א לה כי הנוגע לה שמה מנגד כי אמרה אל אראה במות הילד. לומר כי מה שאמרה בתפלתה. הוא אל אראה במות הילד. שתמות תחלה כי עליו היא צערה. אך בראותה כי ותשב מנגד שהתעכבה ולא ראתה אצלה בנעשה נס לצאת מים. אז אמרה הנה כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה. ואיך בהיותי צריך מים והתפללתי על בני לא נעניתי אז ותשא את קולה ותבך. על כי שערי דמעה לא ננעלו. ועם כל זה לא שוה לה להוציא מים במקומה. כי וישמע אלהים את קול הנער ולא את קולה ע"כ היתה מרת נפש. לכן ויקרא מלאך כו' ויאמר לה מה לך הגר על שלא נענית. אל תראי באמור אולי שנאך ה' כי לא כן הוא כי מה ששמע את קול הנער ולא את קולך לא למענו הוא. רק על שהיה קולו בהתפלל אומר באשר הוא שם. שלא יביט הוא יתב' אל עצמו כי אם בשביל אשר הוא שם הוא אברהם שסיבב שיהיה שם בשלחו אותו. או בשביל מי שהוא שם שאמו שם אותו שם תחת א' השיחים. לזכור זכות אברהם שהוא אילן מיוחד. ושאליו נאמר כי לגוי גדול אשימנו. וע"כ נשמע יותר מהגר ועכ"ז גם זכותך הגר תעמיד לו להקימו מחליו. כי קומי שאי וכו' כענין (ברכות דף ה') הב לי ידך ואוקמיה מהיסורין. כן קומי שאי כי טרם ישתה מים יקום על עמדו. ובמה שהקשינו למעלה מאשר שלחם אברהם יתידים ובלא סיפוק צרכם בעצם יאמר מה לך הגר כו' ואומר באשר הוא שם יהיה בדרך אחרת והוא כי אברהם להיות חושש על קטרוג שעל ישמעאל התחכם לבלתי שלחו במעדנים כ"א אדרבה כמגורש ונעזב למען יהיה כעני כי יעטוף שע"י כן ירומם מן השמים כענין כי אבי ואמי עזבוהו וה' יאספו. וכן היה כי ע"כ וישמע אלהים את קול הנער. והנה אין ספק כי היתה אמו מרת נפש באמת באמור איה חסדו אברהם עם כל עריצי גוים. ולישמעאל בן אמתו תתאכזר עליו לבלתי צוות א' מעבדיו להיות עמו בדרכי' ורגלי ובלי סיפוק צרכו הראוי. ע"כ אמר לה מלאך ה' מה לך הגר מדאגתך אל תראי כי דעי איפה כי מה ששמע ה' את קול הנער. היה באשר הוא שם כלו' הוא לבדו ולא אחר עמו והיותו שם מושלך בחוסר כל וזה היה עם לב אברהם כמדובר:

וישכם אברהם בבוקר. הכתוב מגיד בזה צדקת אברהם אבינו שאף שהיה קצת אכזריות בזה לשלח אמתו ובנה למדבר ובפרט כי זרעו הוא, ואמנם כיון שהיה צווית הבורא יתברך בזה זירז עצמו למצוה כדין זריזין מקדימין למצוות ואין מקדימים טפי מצפרא כאומרם (בפסחים ד'. ובתוספות שם), וקם בבוקר בהשכמה לגרש ממנו אמתו ובנו במצות בוראו, וביותר ויותר שהיה זאת נגד טבעו מכל וכל כי הנה חפץ חסד הוא וכל עבודתו תמיד לעשות חסד לכל כאשר יוכל, מכל מקום לקיים מצות הבורא עשה נגד טבעו וקם עוד בבוקר בבוקר להתאכזר על בנו כי אין גדול כאלהים.

שם על שכמה ואת הילד אף הילד וכו' שאחזתו חמה ולא יכול לילך. קשה דהא אמרינן בפרק השוכר את הפועלים עד יעקב לא הוה חולשא. וי"ל דהני מילי בחולי הבא בידי שמים אבל חולי הבא ע"י אדם כגון מכת חרב וכגון חולי זה שבא מחמת עין הרע היה קודם יעקב. עוד י"ל דחולשא דמיתה הוא דלא הוה קודם יעקב אבל חולשא בלא מיתה כגון זה של ישמעאל הוה מקודם לכן:

"וישכם אברהם בבקר". לא ראיתי מי שידרוש "וישכם" זה מעין הדרשה להלן (כב, ג). כלום השכמה זו היתה מאימת שרה עליו, על אברהם אבינו ע"ה? וזה שאין השכמה למעלה, סוף פ' לך לך, בעניין ברית המילה, ראה משכ"ש. (פ' וירא תשס"ג)

ואת הילד. אַף הַיֶּלֶד שָׂם עַל שִׁכְמָהּ, שֶׁהִכְנִיסָה בוֹ שָׂרָה עַיִן רָעָה וַאֲחָזַתּוּ חַמָּה וְלֹא יָכוֹל לֵילֵךְ בְּרַגְלָיו (בראשית רבה):

לחם וחמת מים. נתן אל הגר ושם על שכמה ואמר לה קחי אתך בנך וישלחה ויתכן שנתן לה כסף וזהב ולא פי' הכ'. ונתן לחם ומים מה שיספיק לה עד באר שבע כי בגרר היה אברהם. והנה היא הלכה ולא ידעה הדרך ותתע והנה בנה חלה מחסרון המים ואחר שלקחתו בחיקה וראתה שנפשו יוצא בצמא השליכתו:

ואת הילד. נתן לה גם את הילד:

ויקח לחם וחמת מים, נתן להם מזון ליום או ליומים, כי לא תוכל עוד שאת, וגם מים נתן לה, כי דרכה היה דרך מדבר לשוב אל מצרים או קרוב לה אל בני משפחתה כי מצרית היתה, וגם כסף וזהב נתן לה אע"פ שלא ספר הכתוב כי לא שלחה ואת הנער ריקם. שם על שכמה, הלחם והחמת שם על שכמה.

ותלך ותתע: לפיכך ויכלו המים מן החמת, שאילו הלכו דרך ישר היה מספיק להם חמת המים שנתן לה אברהם עד המלון (רשב"ם).

ותלך ותתע במדבר. ולכן כלו המים שלא הלכה דרך ישר ונתאחרה עד שכלו המים:

ויתן אל הגר. בתלשא א' לבד בה"א:

אף הילד שם על שכמה כו'. דקרא ואת הילד קאי אדסמיך ליה ולא על ויתן אל הגר דאם לא כן ששם על שכמה אף הילד הוי ליה למכתב בהדיא ותשאהו והדר ותשלך את הילד וגו':

ויקח לחם וחמת מים. חמת הוא נוד שעושין מן העור, וראיה מן דברי רבותינו חמת של קנים שהבצים שלה מקבלות כו' במס' כלים פ"ד, ועוד שנינו חמת חלילין, פי' שפושטין הגדי ועושין הרועים ממנו נוד להיות מחללין בקולם בו, ותנן נמי חמת שעשאה תרמל, ותרמל שעשאה חמת, הרי למדנו שהחמת נוד של עור היא:

ואחזתו חמה. והא דאמרינן בפרק הפועלים (ב"מ פז.) 'עד יעקב לא הוי חולשה', ותירץ הרא"ם היינו חולי בידי שמים לא הוי, אבל חולי הבא בידי אדם – דהיינו עין הרע – היה אף קודם לכן, דעין הרע הוא כאילו הכה אותו בחרב, ואין ספק שהחרב היה עושה אותו חולה. ודבר זה אין לו טעם, כי רוב חלאים הם על ידי עין הרע, כדאיתא בפרק הפועלים "והסיר ה' ממך כל חולי" (דברים ז, טו) זו עין הרע כדאיתא התם, ואם אין עין הרע – יש לו סבה אחרת שהיא כמו עין:
ואני אומר שאף חולי מן השמים הוי כמו דהוי בידי אדם, ואין חילוק, רק דקודם יעקב לא הוי חולשה פירוש שיהא נחלש האדם כמו שהוא דרך החולי חלש, אבל קודם יעקב לא הוי חולשה, רק צער החולי היה כואב לו עד שלא היה יכול לילך מחמת חמימות בראשו ובגופו הפועל בו, והיו המזגים בו מתנגדים עד שהיה כואב לו, ואין הנפש בשלימות, אבל שיהיה חולשה – דהיינו חלש מחמת החולי – זה לא היה. למה היה דומה – לשני גבורים המנצחים זה את זה, ואין אחד מנוצח, ומכל מקום יש לו צער מן השני ואין לו מנוחה ושלום. וכך מתחלה היה המזג המתנגדו מתנגד לו, ולא היה שלום בעצמיו. ומשבא יעקב היה דומה למי שמנוצח מן המתנגד, כך היה נחלש מן מזג המתנגד עד שהיה חלוש:
וכאשר תבין מה שאמרו רז"ל 'עד יעקב לא הוי חולשה' למה עד יעקב דוקא לא הוי חולשה, לפי שהוא נמשך מן מדת רחמים, אשר מדתו להיות נרדף מעשו הרשע ומשאר אומות עד שהוא נחלש, ולפיכך הוא היה מחדש החולשה, כי הוא נרדף מכחות המתנגדות עד שהוא נחלש, וזה שכתב (תהלים כ, ב) "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב", ולא אלקי אברהם, שהוא היה מוכן לצרה כמו שאמר "ואל שדי" (להלן מג, יד) שאמר לעולמו די יתן לצרתי די (רש"י שם), והכל נמשך אחר עצמו, וזהו החולשה. כך הוא אמת וראוי להבין, כי הוא דבר מופלא בחכמה:
[ומה שאמרו ביומא מרגלית תלויה בצוארו של אברהם שכל חולי שרואה אותו מיד מתרפא, אין הפירוש שנתרפא בפעם אחד, אלא התחיל להתרפא, והיה צריך לראות המרגלית עד שנתרפא, וזה פירוש מאברהם.]:

ותלך ותתע חזרה וכו׳ דלא שייך ל׳ תועה אלא על מי שהולך למצוא איזה אדם או ללכת לאיזו עיר ידועה ותועה בדרך הליכתו כמו וימצאהו איש והנה תועה בשדה אבל זו שלא היה לה מקום ידוע לילך אלא היתה הולכ׳ לגור באשר תמצא לא שייך אז לה ל׳ ותתע א״ו הוא לשון תועה מדרך השכל:

שם על שכמה קאי אל וחמת מים.

ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה וגו'. חז"ל אמרו בזה (בראשית רבה נ"ג, י"ג) ביתו של אברהם אבינו וותרנים היו. ורבים ראו כן תמהו אשר לכאורה לא נראה גודל וותרנות בזה בנתינת לחם ומים אפילו לסתם עבד מעבדים (ועיין במפרשים שם). וגם מה הוא הלשון ביתו של אברהם אבינו הלא לא נתן כאן כי אם אברהם כמו שכתוב ויקח לחם וחמת מים והיה להם לומר אברהם וותרן היה, ואמנם לפי הנזכר כי אברהם כיוון בזה לקיים מאמרו של הקב"ה אף נגד טבעו וחסדו ולהתאכזר גם על בנו ולא לחוס עליו, ועל כן כיון ששמע מפי הקב"ה שאמר לו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ושרה אמרה גרש האמה הזאת ולא אמרה שלח האמה כי גירושין הוא באכזריות ובשנאה כעין ויגרש את האדם וכדומה, ובזה ודאי לא היה ראוי לאברהם לתת לו אף לחם ומים כדי לקיים דברו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שהקפיד שישמע לכל אשר תאמר שרה וזה היה שבח יותר לאברהם שלא חס על נפש בנו נגד צויית הבורא. ואמנם אמר אברהם ידעתי באשתי שרה הצדקת אשר ודאי היא אינה מקפדת על לחם ומים וזאת אינו נחשב בעיניה לכלום ממש, ולא כיוונה בשום אופן באמירת גרש האמה בלתי לתת לה צידה לדרך פת ומים כי אין זה נחשב בעיניה למאומה, ורק כוונתה היה באמירה בלשון גירושין ולא בלשון שליחות כי המשלח את בנו למרחקים הנה הוא נותן לו מכל טוב הנמצא בידו מסלתות ושמנים וינות טובים גם כסף וזהב ובגדים הרבה לרוב מאוד. וגם אפילו בשילוח עבדים מאתו נאמר בתורה (דברים ט"ו, י"ד) העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך. ועל זה כיוונה דבריה שלא לומר בלשון שליחות שיהא לפחות משמע כשילוח עבדים הנאמר בהם וכי תשלחנו לא תשלחנו ריקם וגו' רק בגירושין בשנאה באכזריות אבל ודאי לא כיוונה על לחם ומים כי לא נחשב זאת בעיניה, ועל כן לא עבר אברהם בזה על שמיעת קול שרה בכל אשר תאמר. ועל כן אמרו, מכאן שביתו של אברהם אבינו כו' ונודע אומרם (יומא ב'.) ביתו זו אשתו ולאו דוקא שרה לבד כי כל ביתו וותרנים שלא היה נחשב בעיניהם לחם ומים לשום דבר, ומזה ידע אברהם אשר ודאי לא כיוונה שרה בדבריה לזה ועל כן נתן להם זאת. ולזה כתיב ויתן אל הגר לשון נתינה במתנה כי לא נתן לה זאת בתורת הענקה הניתנת להעבד כי שמע לקול שרה שלא תצא כצאת העבדים לשלחה בהענקה מגורנו כי אם בתורת גירושין (כי מצות הענקה אינו אלא בעבד עברי כידוע) וגרשה מביתו. וגם אמר הקרא ויקח לחם וגו' ויתן אל הגר שם על שכמה הכל להגיד צדקת אברהם כי מה שהיה ברשותו ליתן, לא נתן על ידי שליח, לקיים מצוה בו יותר מבשלוחו ובעצמו לקח, ובעצמו נתן ושם על שכמה כי חביבין היו עליו המצוות.

רש"י ד"ה לחם וחמת מים, ...לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה. ע"כ. והוא ע"פ שמות רבה (א, א). ומכאן שיש מקום (מותר, צריך) לשנוא את היוצא לתרבות רעה. ודרך להסקת מסקנה זו במדרש תמוהה. והרי אין כל הכרח לפרש שנתן לה לחם וחמת מים מפני שנאה, אלא אפשר לומר, כפי שמביא שפתי חכמים בשם מהרש"ל (אות כ) שהתכוון להחזיר את הגר וישמעאל כשוך חמתה של שרה, או עוד יותר פשוט - משום שבמדבר אין ערך לכסף ולזהב, אבל יש ערך והכרח בלחם וחמת מים. (פ' וירא תשמ"ט)

ותלך ותתע. חָזְרָה לְגִלּוּלֵי בֵית אָבִיהָ (פרקי דרבי אליעזר פ' ל'):

וישלחהו. לוה אותה ברוב חסדו כמו ואברהם הולך עמם לשלחם:

ואת הילד, שילך לפניה כי בן חמש עשרה היה, וכשייעף תשאנהו על שכמה או בחיקה.

חזרה לגילולי בית אביה. בב"ר וכר' ברכיה דאמר מאי כמטחוי קשת כמטחת דברים כלפי מעלה אתמול אמרת הרבה ארבה את זרעך ועכשיו הוא מת בצמא דאל"כ ותתע ותלך במדבר באר שבע מיבעי ליה מאי ותתע אלא עכ"ל דלאו בתעות דדרך קא מיירי אלא בתעות דעבודת כוכבים:

חזרה לגלולי בית אביה. דייק ותלך משמע לדעתה ולרצונה כהוראת לשון הליכה בכל מקום ואח"כ אמר ותתע משמע שלא ידעה להיכן תלך שהיתה תועה במדבר וא"כ תרי מילי דסתרי אהדדי וא"ל מתחילה ותלך קודם שהיתה תועה ואח"כ ותתע וגו' דא"כ ותלך ל"ל פשיטא שהלכה בתחילה בלא תעות הדרך עדיין ותו דכוונת הפסוק לומר שתעתה במדבר ועי"כ לא היה לה מים ושאר הסיפור אבל אצ"ל שהלכה בדרך ל"פ שותתע היה בכונה וז"ש ותלך ותתע שהלכה לטעות בכונה דהיינו שחזרה וכו' ומ"ש ותתע הוא ע"ז והוא ע"ד ויהי כאשר התעו וגו' (לעיל כ יג) לפי שתרגם אונקלוס כד טעו עממיא בתר ע"ז וכו'. [ממ"ש]:

וביתו של אברהם אבינו וותרנין היו, ולפיכך נתן להם לחם וחמת מים, כאשר תוכל שאת מצד אחד:

חזרה לגלולי בית אביה. דאם לא כן לא היה בא לה הטעות, כי המלאך היה מורה לה הדרך שלא תהיה באה לידי טעות, דהא אחר כך היה הקדוש ברוך הוא מגלה עיניה (פסוק יט) ומעלה לו הבאר, כל שכן שלא תהיה באה לידי טעות, (וכדי) [וכדאי] היה אברהם להיות הוא נשמר בזכותו, ולא תבא לידי טעות, אלא שחזרה לגלולי בית אביה. ומפני שקשה אחר שלא טעתה למה לא היה לה מים, אם תאמר שכבר כלו המים – וכי סלקא דעתך שלא יתן לה אברהם מים כדי שיגיע ליישוב, בשלמא אם נאמר דטעתה – יש לומר שפיר דנתן לה מים, ומפני שטעתה איחרה בדרך וכלו המים מן החמת, אבל עכשיו שלא טעתה – למה לא היו לה מים, ולפיכך הוצרך לומר (רש"י פסוק טו) 'שדרך החולים לשתות כו'', ואברהם לא ידע ליתן לה מים הרבה, אף על גב דאחזתו חמה מיד קודם הליכתו – לא היה יודע זה, והיה סבור שבשביל צער הפרידה הוא (כ"ה ברא"ם):

ואת הילד קאי אויתן אל הגר. שם על שכמה פרש״‎י שאחזתו חולי וא״‎ת הא אמרי׳‎ עד יעקב לא הוה חולשא. וי״‎ל נהי דבאותו זמן לא הוה חולשא דמייתי מיהו מחמת צמאון הם מתים ומתוך כך יראה שמא ימות בצמא.

עוד יאמר ויתן אל הגר שם על שכמה. להודיע כי לא רעה עינו בתתו לה ונתן לה בעין יפה כל אשר תוכל שאת עד שלא יכלה להרימו בעצמה והוצרך אברהם להשימו על שכמה מרוב משא לחם שנתן לה, ואכן מים לא נתן לה כי אם חמת אחד כמו שמפורש לחם וחמת מים כי סבור הנה המים מצוי בכל מקום ובחנם ועל כן יותר טוב במקום שתשא מים על כתיפה שתשא לחם שהוא דבר שאין מצוי בחנם, וְהִרְבּה משאוי הלחם והמעיט משא המים ועל כן תיכף ויכלו המים מן החמת לפי שלא היה לה אלא חמת אחד מים, והגם שהמים מצוי בכל מקום, מאת ה' נסבה זאת שלא תראה את המים כי הן אחר כך כתיב ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים וגו' מכלל שקודם נסתם עיניה שלא תראה המים, והוא כדי שלא תאמר הגר הן גרשני היום מבית אברהם ובדעת אל עליון ואז ומפניו גם כן אסתר וכל מוצאי להרגני, והראה לה הקב"ה אשר לא סר השגחתו יתברך ממנה ומבנה באשר הוא שם. וכאשר כלו המים ותשא את קולה ותבך, קרא לה מלאך ה' ואמר לה מה לך הגר אל תראי כי שמע אלהים אל קול הנער וגו' ובזה הבינה אשר השגחתו יתברך לא סר מעליה ומעליו ואלהים עמו (וכאשר אמר להלן ויהי אלהים את הנער) ואז ראתה באר מים והיה אצלה בדרך נס אחרי שתחילה לא ראתה ואחר כך ראתה, ועל כן גם היא לא עזבה לבה מה' וקטרה עצמה מהיות לאיש עד אחר זמן ששבה לבית אדוניה ודבקה בחיקו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"א, ד') בפסוק (בראשית כ"ה, א') ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה וגו'. כי ראתה שה' אתה ולא יעזבנה והכל היה כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים וכלי שנשתמש בו קודש אל ישתמש בו חול.

רש"י ד"ה ותלך ותתע, חזרה לגלולי בית אביה. ע"כ. והוא מפרקי דרבי אליעזר (ל). אבל להלן (כה, א) מדבר רש"י בשבחה, וזה קצת קשה. (פ' וירא תשנ"ט) ור' חזקוני וגור אריה שם שבסוף חזרה בתשובה.

וישלחה, מביתו או לוה אותה עד חוץ לעיר.

שם על שכמה. שכן דרך העוברים:

וישלחה שהרי לא היה לו למוכרה אחרי ששכב עמה כדכתיב ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף.

גם יאמר שם על שכמה אמרו חז"ל (זוה"ק פרשה זו קי"ח:) מלמד שהזהיר את הגר על האמונה כתיב הכא שם על שכמה וכתיב התם (שמות ט"ו, כ"ה) שם שם לו חק ומשפט וכו' עד כאן. וגם אנו נאמר בדרך גזירה שוה זו. כי הנה נודע מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ס', ט"ז) בפסוק (בראשית כ"ד, ס"ז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו שנעשית שרה אמו שכל זמן ששרה היתה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת והברכה מצויה בעיסה וכו' וכשמתה שרה פסקו ועתה בביאת רבקה חזרו וכו' עד כאן. ונמצאת אתה למד שבשרה ורבקה נתברכו מעשה ידיהם להיות הברכה מצויה בעיסה וכן מצינו כמה פעמים בצדיקים שנתברכו מעשה ידיהם כמו באלישע (מלכים-ב ד', מ"ג) מה אתן זה לפני מאה איש ואכלו והותירו כדבר ה'. וממילא ודאי גם ידיו של אברהם אבינו היו בבחינה זו שיתברך מעשה ידיו כמו בשרה אשתו וכלתו רבקה וכדומה. ודבר זה מרומז בגזירה שוה זו כי נאמר כאן שם על שכמה ונאמר להלן שם שם לו חק ומשפט, ושם נתברכו המים המרים ונמתקו בהשלכת העץ בהם. וכן בנתינת המים הזה לפי שאברהם בעצמו נתנם נתברכו מעשה ידיו כאשר נתברכו המים המרים להיות נמתק כן נתברך המים הזה אשר לא תכלה המים מן החמת. ועל כן החמת מים הזה לא כלה עד אחר זמן שנאמר בה ותלך ותתע במדבר באר שבע ואמרו חז"ל (בזוה"ק הנ"ל וכן הוא ברש"י ז"ל) שחזרה לגלולי בית אביה ומיד ויכלו המים מן החמת כי פירשה מדרכי אברהם ופרש ממנה ברכתו, אבל כל עוד שלא עבדה אֵל אחר לא כלו המים לפי שברכת אברהם היה בהם וכאמור. אחר כותבי זאת מצאתי דברים האלו ממש בילקוט (פרשה זו רמז צ"ה בשם מדרש) ונהניתי.

"...ואת הילד" (ג' פעמים). ולא ידעתי, מדוע אינו נקרא לפחות נער, והרי היה לפחות בן ט"ו שנים (2+13), ואף יש שמציינים שכבר היה בן י"ז שנה. ואולי כדי שלא יהיה צורם כל כך שהכתוב אומר "...שם על שכמה ואת..." (יד). ואולי עוד יותר קשה, מה הפכו פתאם לנער (יז)? (פ' וירא תשנ"ד)

ותלך ותתע, כי לא ידעה הדרך משנכנסה במדבר:

ואת הילד. משכמה אחד. והיה באותו פרק בן י"ז שנה כי כשנמול היה בן י"ג שנה, ולבסוף שנה באה שהיא שנת י"ד לו, נולד יצחק, ולבסוף ב' שנים אחרות, שהיא שנת ט"ז לו נגמל יצחק, וזה הדבר בשנת י"ז לו:

ועוד יש לומר לפי הגזירה שוה הנזכרת כי הנה זה שנאמר ותלך ותתע שעשתה מעשה תעתועים לעבוד עבודה זרה. עבור בנה היתה זאת לה. כי הן בעודו בבית אביו אברהם ראתה אותו שרה מצחק ואין צחוק אלא עבודה זרה כאומרם ז"ל (בבראשית רבה נ"ג, י"א) וגם עתה הוא התחיל בעבירה והיא שבה והלכה אחריו. ומזה נראה טעם שאחז את ישמעאל אשתא צימרתא, כי הן אמרו חז"ל (שמות רבה נ', ג') בפסוק (שמות ט"ו, כ"ה) ויורהו ה' עץ, עץ של הורדפני היה והוא מר מאוד והקב"ה במר ממתיק המר וכו'. וגם כאן יש לומר שכיוון אברהם בהמים הזה להיות לו כמו מים המרים לבודקו אשר אם יעבוד עבודה זרה ובאו בו המים המאררים למרים וזה נלמד מהגזירה שוה משם שם כנאמר. ועל כן במדבר באר שבע כשעבדו עבודה זרה והעיקר ישמעאל כי היא הלכה אחריו בדקו אותו המים ונעשו המים אש ואחזתו אשתא צימרתא ויכלו המים מן החמת פירוש שכלה להם אז בחינת מים המכבה אש רק בהיפך בוערים כאש ואוחזתו אש ומחמת שהוא פתח בעבירה בעודו בבית אביו ממנו פתח המכה וחלה הוא. וכיון שראתה כך מיד,

"...ואת הילד... את הילד... הילד... קול הנער... אל קול הנער... את הנער... את הנער... את הנער". ואכן, מה הפכו לנער? ור' מה גדול אונקלוס שמתרגם את כל הביטויים במלה אחת - הילד הנער (ר' מלונו קטן של ר' עזרא ציון מלמד ז"ל). אך לא כן יונתן בן עוזיאל המתרגם תחילה "ריבא" ואחר כך "טליא". (פ' וירא תשנ"ד)

אלא שרה הכניסה בו עין הרע, וחלצתה חמה, ונקלש בשרו, ושופו עצמותיו ונוטלתו על שכמה מצדה השנית:

והנה עתה ממש ראיתי - בשעת קריאת הגהה של קובץ מאמרי ר' יהודה קיל - הערתו (2) במאמר "על מגילת רות", שבפי אברהם והגר הוא נקרא ילד, אך בפי המלאך - נער. וזה יפה, אך עתה קשה על אונקלוס, למה אינו מקבל אבחנה זו. ואולי זה משום שאין פירושו של ר' יהודה קיל מיישב את האמור בפס' יט - "ותשק את הנער". (פ' וירא תשנ"ז) בשם נחמה ליבוביץ ז"ל ראיתי שלגבי הבורא מוזכר ישמעאל, כמעט תמיד, בכינוי "נער". לגבי אברהם כינויו הוא "בנו". לגבי שרה, ישמעאל הוא בן השפחה האחרת, השנואה, שפחתה המתנשאת. ולגבי הגר, ישמעאל הוא ה"ילד", ואין זה משנה מהו גילו כעת. ור' ספר הדר העולם של הרב איתן שנדורפי עמ' 82, שם מבוארת הפרשיה כולה תוך תשומת לב רבה לכינויים המשתנים.

וישלחה. ששלחה לשם גירושין, שלא תחזור עוד אל ביתו:

ותלך ותתע במדבר באר שבע. היא הלכה ותתעה במדבר. שבא שתחתי' מודיע כי היא מדברה של באר שבע, ועוד כל המדבר שהוא עומד על עצמו כגון במדבר בערבה (דברים א א), אחר המדבר (שמות ג א), ובמדבר אשר ראית (דברים א לא), וכל שכמותה כולן הבי"ת נקמצת, וכל מדבר שהוא סמוך על תיבה הבאה כמו מדבר שור (שמות טו כב), מדבר סין (שם טז א), במדבר הגדול (דברים ח טו), במדבר הזה (במדבר יד ב), מדבר סיני (שמות יט א), מדבר פארן (במדבר יג כו), וכל שכמותה, הכל פתוח לבד:

ויכלו המים. לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ חוֹלִים לִשְׁתּוֹת הַרְבֵּה:

ותשלך את הילד גברה עליו הצמאה ולא יכול ללכת והשכיבתו אמו תחת האילן מושלך ונעזב או כענין וישליכם אל ארץ אחרת (דברים כט כז) אל תשליכני מלפניך (תהלים נא יג) ענין שלוח ורבי אברהם אמר ותשלך כי לקחתו בחיקה בעת שנחלש בצמא ורבותינו אמרו (ב"ר נג יג) שהיה חולה בעת ששלחו ושם על שכמה את הילד וזה הטעם "ותשלך" והיה כל הענין הזה לאברהם מפני שצווה לעשות ככל אשר תאמר שרה והיא צותה להוציאו מיד ובמצותה לא נתן להם כסף וזהב ועבדים וגמלים נושאים אותם:

תחת אחד השיחים. האילנים:

ויכלו ג' במסורה הכא ואידך ויכלו באפס תקוה. ויכלו בבושת ימי. כיו שכלו המים ימי כלו ויכלו בבושה שמיתת צמא מגונה מאוד:

תחת אחד השיחם. להגין מן השמש הבוער ומוסיף צמא:

ויכלו, והנה נכפלו צרותיה, ונכתב כל זה ללמד שלא יבהל אדם לצרות אם יבאהו ויבטח באל שישים האחרית לטוב. ונכתב גם כן להודיע מה עושה האל לאהבי שמו, כי לשפחת אברהם נגלה המלאך פעמים ועשה עמה ועם בנה פלא.

השיחים: עיין למעלה ב' ה'.

ותשלך את הילד. לפי הדרש שהשליכתו מעל שכמה. ולפי הפשט שהשליכתו תחת האילן כמו וישליכהו אל ארץ אחרת. ור' אברהם כתב ותשלך שלקחתו בחיקה כשנחלש בצמא. ומה ששלחה בלחם ומים ולא נתן לה כסף וזהב וגמלים לפי שנצטווה לשמוע בקול שרה והיא אמרה לו לעשות כן.

ויכלו המים מן החמת. בס"א כתיבת יד החי"ת בסגול וכן כתב רד"ק על זה בשרשים שהוא בשש נקודות ויש ספרים בחמש עכ"ל:

לפי שדרך החולים לשתות הרבה. דאל"כ אברהם אבינו שידע רוחק הדרך עד באר שבע איך לא נתן לה מים כדי ספוקו. ובב"ר אמרו שרה הכניסה בו עין הרע ונכנסה בו חמה תדע לך שכן כתוב ויכלו המים מן החמת שכן דרך החולה להיות שותה כל שעה אבל עדיין הקושיא במקומה עומדת כיון שאברהם אבינו ידע שהוא חולה ומפני זה שם הילד על שכמה מדוע לא נתן לה המים המספיקים לחולה באותו דרך אם תאמר שלא היתה יכולה לשאת יותר מאותו החמת אם כן מ"ל לרז"ל לומר שהיה חולה ודרך החולים לשתות הרבה דילמא בריא היה והא דכתיב ויכלו לפי שלא היתה יכולה לשאת יותר מאותו חמת. ושמא יש לומר שלא היה חוליו חזק באותה שעה ששם אותו על שכמה דאל"כ לא היה שולחו ואם תאמר מפני גזירת השם היה לו לשלחו במקום קרוב עד שיתרפא אלא עכ"ל שלא היה חוליו חזק באותה שעה ולכן לא נתן לה אלא מים המספיקים לבריא וכשנתחזק חוליו שתה כל המים ולא הספיקו לו. אך יש לשאול מ"ל לרז"ל לומר שמחמת חוליו שתה מים הרבה וכלו המים דילמא מפני שתעתה במדבר באר שבע ולא ידעה למצא הבאר עמדה שם ימים רבים עד שכלו המים אבל אלו היתה יודעת הדרך למצא הבאר היו מספיקים שהרי כתיב ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים מכלל דעד השתא לא הוה ידעה. ויש לומר כיון דפי' ותתע הוא שחזרה לגילולי בית אביה ולא שתעת' בדרך כמשמעו עכ"ל שלא כלו המים אלא מחמת חוליו והא דכתיב ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים אינו הבאר של אותו מקום ששלחה אברהם אבינו אלא שהשם המציא לה באר לפי שעה וכן נראה גם מדברי רבותינו ז"ל שמלאכי השרת אמרו רבונו של עולם מי שעתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר ולא אמרו אתה מראה לו באר:

ותשלך. מענין עזיבה ויאוש כמו כי נשאתני ותשליכני, ומפרש ההשלכה ותלך ותשב לה מנגד. ואחר שגם שם שמעה קול הילד צועק, ותשב מנגד עוד רחוק יותר:

את הילד. אם ביום הגמל את יצחק הוא כפשוטו וכדעת רבנן ביום שנגמל מחלב היה ישמעאל אז, כבן ט"ו שנים ולרב אחא דיום הגמל הוא ביום שנגמל מיצר הרע והיינו בשנת י"ג ליצחק, א"כ היה ישמעאל אז בן כ"ז שנה. ואמאי קראו ילד? לפי שמחמת חולשתו וחליו נעשה כילד שאין בכחו לנענע אבריו להלוך מעצמו וצריך להנשא על שכם אמו (עיי' ברבה ובפי' ידי משה בשם רש"י) אמנם מצאנו שם ילד גם לבן ארבעים, שנאמר (מ"א י"ב י"ג) ויועץ את הילדים אשר גמלו אתו. ורחבעם במלכו היו בן מ"א שנים כמבואר (שם י"ד כ"א):

לפי שדרך חולים לשתות הרבה. דייק דהל"ל ויכלו הלחם והמים כמו שאמר תחילה ויקח לחם וחמת מים ויתן וגו' דמסתמא נתן אברהם האכילה והשתיה לפי ערך הראוי זה לזה אם כן היה ראוי להיות שניהם כלים בפעם אחד בשוה ל"פ שבא להורות ששתה יותר מדאי ולא לפי ערך האכילה והיינו לפי שדרך חולים וכו' ולכן אמר ויכלו המים ולא הלחם. [ממ"ש]: נ"ל דר"ל מדלא כתיב ולא היה עוד מים לשתות דלשון ויכלו משמע פתאום שלא בעונתו. [נח"י]:

השיחים. האילנות כדי שלא יכהו השמש לשמרו מהצמא כי לא היו לה מים.

ויכלו המים מן החמת. שהי' קדוח וחולה כמו שדרשנו, והי' שותה בכל שעה כדרך בעלי קדוח:

כשתי טיחות. כדמשמע "כמטחוי" היו"ד היא יו"ד הריבוי:

ויכלו המים מן החמת. לפי שהחולה צמא ביותר ושותה בכל שעה.

ויכלו המים לפי וכולי דמסתמא אברהם אבינו נתן לה לחם ומים בקצבה לצורך איזה יום או יומים לפי שיעור הצריך ומ״ט מים דכלו קודם שיכלה הלחם אלא מוכרח לפי שדרך חולים וכו׳ דאברהם כשנתן לה לא היה יודע שיחלה ושישתה הרבה דבאותו זמן אכתי לא היה שום חולי ולא היו יודעים מה טיבו של חולה כמ״ש רז״ל עד יעקב לא הוה חולשא אלא שזה חלה בשביל ששרה נתנה עיניה בו ואברהם אע״פ שראה שלא היה יכול לילך ברגליו עד שהוצרך ליתנו על שכמה היה סובר שלפי שעה הוה איזה מיחוש ואחר שעה ילך ברגליו ולכך שלחו מיד:

ויכלו המים. פירש"י לפי שדרך חולים לשתות הרבה. ותימ' דאמרי' במציעא דעד יעקב אבינו לא הוה חולשא. י"ל דעד יעקב לא חלה אדם מעצמו. אך זה לא חלה אלא מחמת שרה שהכניסה בו עין הרע:

ותשלך את הילד. משנתעלף בצמא התחילה לנושאו:

ויכלו המים מן החמת קודם שבאתה למלון שהרי אברהם לא נתן לה מים אלא שעור כדי שתבא אל הישוב והיא הלכה ותתע בדרך.

ותשלך את הילד תחת אחד השיחים. אמר את הילד לרבות שעוד השליכה אתו זה שקבלה מהילד לעבוד עבודה זרה ועתה השליכה זאת מידה ולא ידבק בה עוד מאומה מזה. ועוד יש לומר את הילד לרבות מה שביד הילד והוא עבודה זרה כמאמר חז"ל (ריש שמות רבה) שהביא צלם מן השוק והיה עובדו וכו' ועל כן הטמינה אותו תחת אחד השיחים כמו שכתוב ביעקב (בראשית ל"ה, ד') ויטמון אותם תחת האלה. שדן אותם בקבורה כמו איסורי הנאה שכל הנקברין עפרן אסור (תמורה ל"ד.), והיא גם כן השליכה זאת תחת השיחים אשר במדבר. ועוד,

רש"י ד"ה ויכלו המים, לפי שדרך חולים לשתות הרבה. ע"כ. ור' שפתי חכמים (אות נ) המבאר כוונת רש"י יפה. (פ' וירא תשנ"ו)

ותשלך את הילד, השליכתו מחיקה שהיתה נושאת אותו, כי היה עייף מהדרך ומהצמא:

ותשלך את הילד תחת אחד השיחים. אילן רותם היה, שכן דרך הרתמים להיות גדלין במדבר, ולמה נקראו השיחים, א"ר יוסי ששם הסיחו עמה מלאכי השרת, ודומה לו לשוח בשדה (בראשית כד סג), וכענין זה דרשינן וכל שיח השדה (שם ב ה):

תחת אחד השיחים. אילן של רותם שגדלים במדבר.

ותשלך את הילד לא מפני שהיה על שכמה משעה שיצאה מבית אברהם אלא כשחלה נתנתו על שכמה ובראותה שנפשו יצאה השליכתו.

בהכרח כלו המים באיזה שהוא זמן, ומה צריך המדרש לנמק? והרי לא נאמר שכלו במהרה! (פ' וירא תשס"ב) ור' משכיל לדוד שרש"י בא לבאר מדוע כלו המים ולא הלחם, אף שודאי נתן להם אברהם כפי החשבון.

שיחים. א"ר אסי ששם חשיחו עמה המלאכים.

מנגד. מֵרָחוֹק:

כמטחוי קשת. בדד ישב וטעמו ידוע כהשלחת החץ:

כמטחוי - כתרגומו.

ותלך, אחר שהשליכתו הלכה וישבה לה רחוק ממנו.

ותשב מנגד. עוד הפעם להורות שנתרחקה יותר ממטחוי קשת באשר בקשה לבכות בקול ולא רצתה שישמע הילד בכיתה שזה קשה לחולה בין אם עומד להבריא בין אם עומד למות ע״כ התרחקה עוד ותשא את קולה ותבך:

מנגד: מרחוק, כמו לך מנגד לאיש כסיל (משלי י"ד ז'), אוהבי ורעי מנגד נגעי יעמודו וקרובי מרחוק עמדו (תהלים ל"ח י"ב).

במות. מלא גם הרמ"ה ז"ל כתב כי ביום אכלך ממנו מות תמות תרווייהו מלאים וא"ו כתיב וכל מות וכל תמות באורייתא דכותא מלאים ודכותא בלישנא אל אראה במות הילד אם כמות כל האדם כל לישנא מלא:

כשתי טיחות. כי היו"ד יו"ד הרבוי הוא ומיעוט רבים שנים:

מרחוק. לא לשון נגד כפשוטו דמאי נ"מ בזה דבשלמא לפי' מרחוק א"ש שנתן הפסוק אח"כ הטעם כי אמרה וגו' אל אראה וגו' ותו מצינו שויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים טז ח) שהוא ל' נוכח וע"כ הוא לשון קירוב וכאן אמר אח"כ הרחק וגו' והם דברים סותרים ל"פ דמנגד במ"ם הוא בהיפוך כמו מן נגד שהמ"ם בחירק פי' כמו מן ור"ל שלא ישבה נוכח הילד בקרוב אלא מרחוק הרחק כמטחוי וגו' ודו"ק:

כמטחוי קשת. כשעור יריית החץ.

ותלך ותשב לה מנגד. הרחק ממנו אלפים אמה, ולכך הה"א חטופה, כדי שנלמוד הרחק מרחוק בג"ש, כתיב הכא הרחק, וכתיב התם אך רחוק יהי' ביניכם ובינו כאלפים אמה (יהושע ג ד), מה התם אלפים, אף הכא אלפים, וזה כמטחוי קשת, דא"ר יצחק שני מטחוי קשת מיל, ואם הי' אומר כטחוי קשת, הייתי אומר שני טחוי קשת אחר והוא שהיא מיל אחד, כשהוא מוסיף מ' כמטחוי לדרשה, לומר לך שני ענייני טחוי, והן ד' טחוי קשת שהן ב' מילין, ועיקר יסוד המלה שמטיח החץ על יתר הקשת וזורקו, וכה"א כוננו חצים על יתר לירות (תהלים יא ב), ודומה לו טחי (טפל) [תפל] (יחזקאל יג יא), וטח את הבית (ויקרא יד מב), וכל דומיהן, ותהי המלה כמו ו' בחגוי הסלע (שה"ש ב יד), הנגדרת מן המצרי לאנה יחוגו וינועו:

הרחק כמטחוי קשת. למדנו מן אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה.

אל אראה במות הילד. וא"ת היכי סבורה שימות והלא אמר לו המלאך על פני כל אחיו ישכון. י"ל שמא מקטני אמנה היתה שהרי נמי חזרה אל גלולי אביה כדכתיב ותלך ותתע:

ברש"י וה' פקד את שרה כאשר אמר בהריון. ויעש כאשר דיבר בלידה וכו'. ויש לפרש על פי מה דאיתא במדרש כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו. לכך אמר וה' פקד בהריון שזה היה בצירוף המלאכים שעשו שליחותו ובישרו לשרה. אכן ויעש ה' לבדו בלידה דזה הוא רק ביד הקב"ה בעצמו כמבואר בגמרא שלשתי מפתחות ביד הקב"ה ואחד מהן של לידה:

ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת. כלומר ששבה מדרכה הרעה ותשב מנגד לדבר הזה לעשות ההיפוך לשוב לה' להתפלל לפניו, וגם הרחק כמטחוי קשת. ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ג, י"ג) שהוא אלפים אמה כי התרחקה כאשר יכלה מגילולי עבודה זרה בלתי היות בתחום עבודה זרה, וגם לפי שרצתה להתפלל וידוע אומרם ז"ל (שמות רבה י"ב, ה') בפסוק (שמות ט', כ"ט) כצאתי מן העיר אפרוש את כפי שלא רצה להתפלל בתחום מצרים שמלאה גלולים.

כמטחוי קשת כשתי טיחות מקשין העולם למה היתה צריכה להרחיק כשתי טיחות אם לא נתרחקה אלא על שאמרה אל אראה במות הילד. ומתרצין לפי שישמעאל היה רובה קשת ושמא מפני כובד החולי יצא מדעתו ויזרוק בה חץ לפיכך לא היה די לה להרחיק טיחה אחת ונתרחקה כשתי טיחות:

כמטחוי קשת. כִּשְׁתֵּי טִיחוֹת (בראשית רבה), וְהוּא לְשׁוֹן יְרִיַּת חֵץ, בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה שֶׁהֵטִיחַ בְאִשְׁתּוֹ, עַל שֵׁם שֶׁהַזֶּרַע יוֹרֶה כַּחֵץ; וְאִם תֹּאמַר הָיָה לוֹ לִכְתֹּב כִּמְטַחֵי קֶשֶׁת, מִשְׁפַּט הַוָּי"ו לִכָּנֵס לְכָאן, כְּמוֹ בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע (שיר השירים ב'), מִגִּזְרַת וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא (ישעיהו י"ט), וּמִגִּזְרַת יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר (תהילים ק"ז), וְכֵן קַצְוֵי אֶרֶץ (תהילים ס"ה), מִגִּזְרַת קָצֶה:

הרחק, מקור במקום עבר, כלומר הרחיקה עצמה ממנו כשיעור כמטחוי קשת, ולא יותר כדי שלא יתכסה מעינה מכל וכל.

כמטחוי קשת: אולי המילה משורש מתח, והטעם כנטיית הקשת, כלו' כשיעור מקום הליכת החץ כשמותחים ודורכים הקשת, ומצינו בקשת מליצה זרה קרובה לזאת, רומי קשת (תהלים ע"ה ט'), ענין השלכה, ואין משליכים הקשת אלא החיצים. או כפירוש רש"י לשון ירייה, כמו הטיח דברים כלפי מעלה (ברכות ל"א ע"ב) וכן הטיח באשתו השליך וירה דברים. ולשני הפירושים האלה מטחוי הוא שם דבר, ולדעת ר' יונה הוא פועל, וענינו כמו שמרחיקים מושכי הקשת. ולכל הפנים לא נתרחקה הרבה באופן שלא תראהו כלל, רק נתרחקה כשיעור שלא תראה מיתתו.

כי אמרה אל אראה במות הילד ותשב מנגד. זה מנגד בא להיותו מופנה לג"ש ללמוד נגד מנגד:

כי אמרה אל אראה במות הילד, כי היתה יְרֵאָה שלא יבדקו המים גם אותה כמו את בנה ולא התפללה עליו והיה בפשיטות אצלה כי הילד ודאי ימות כאשר אמרה אל אראה במות הילד כי סברה שאין לו תקנה מאחר שכבר באו בו המים המאררים למרים ואי אפשר לחיות עוד. רק אני שעדיין לא באו המים למרים אפשר שעוד אחיה ואל אראה במות הילד כלומר שלא אראה גם אני במיתת הילד למות כמו הילד כלשון (תהלים פ"ט, מ"ט) לא יראה מות. ועל כן,

ותשב מנגד. כֵּיוָן שֶׁקָּרַב לָמוּת הוֹסִיפָה לְהִתְרַחֵק:

כמטחוי, שרשו טחוה, והוא בנוי על דרך פעל הדגוש. והבינונים מטחוה מטחוים, ובסמוך מטחוי, פירש כשיער מה שמושכים קשתם מורי חיצים, ר"ל כשיער הליכת החץ, ואפשר שיהיה מטחוי שם:

ותשא את קולה ותבך. א"ר ברכי' היתה מטחת דברים כלפי מעלה אמרה אתמול אמרת הרבה ארבה את זרעך (בראשית טז י), ועכשיו הוא מת בצמא וזה שאמר דוד המלך ע"ה משיח ה', נודי ספרת אתה שימה [דמעתי] בנאדך הלא בספרתך (תהלים נו ט), פי' נודי ספרת אתה וגזרת כמה ימים אתה גולה שימה דמעתי רצוי' לפניך, כדמעות בעלת נוד המים. ואם בשביל שהיתה גיורת היתה חביבה לפניך, כי גר אנכי עמך (שם לט יג), נמצא מוכח גם מכאן שהחמת נוד הוא:

ותשב מנגד של עבודה זרה ותשא את קולה ותבך ותתחנן לפני בוראה ושבה לפניו בתשובה שלימה וגם הנער עשה תשובה בחליו כאשר נבאר להלן. ולזה,

את קול הנער. מִכָּאן שֶׁיָּפָה תְּפִלַּת הַחוֹלֶה מִתְּפִלַּת אֲחֵרִים עָלָיו וְהִיא קוֹדֶמֶת לְהִתְקַבֵּל (בראשית רבה):

באשר הוא שם - לפי שלא היתה רואה אותו שהרי נתרחקה מאותו מקום, הוצרך לומר במקום אשר הוא שם נתן לו את המים.

באשר הוא שם לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מעשים שהוא עתיד לעשות לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגין וכו' לשון רבינו שלמה מדברי רבותינו והנכון בעיני בדרך הפשט שיאמר כי שמע אלהים אל קול הנער במקום אשר הוא שם הודיע אותה שלא תצטרך ללכת משם אל מעין ובור כי במקום ההוא ירוה צמאו מיד ואמר לה קומי שאי את הנער אחרי שתותו כי לגוי גדול אשימנו וכמוהו באשר כרע שם נפל שדוד (שופטים ה כז) ובאשר חללים שם הוא (איוב לט ל) ירמוז למקום:

וישמע אלהים את קול הנער, כי גם הוא נשא את קולו ובכה.

באשר הוא שם. גם עד שלא שתה והיה מסוכן מצמא. שמע אלהים. והוציאהו ממחלתו:

באשר הוא שם: במקום שהוא עומד, שם הזמין לו ישועתו (הרמב"ן), ולפיכך כתוב אל קול, ולא את קול, כי שמע אל קול ענינו עשה בקשתו.

וישמע אלקים את קול הנער. פירש"י מכאן שיפה תפלת החולה על עצמו מתפלת אחרים אע"פ דאין חבוש מתיר עצמו תפלה שאני כדאשכחן בחזקיהו ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל:

ויקרא מלאך אלהים. בפסק:

מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים. ב"ר והא דאמרי' בפרק קמא דברכות ולוקי רבי יוחנן לנפשיה ומשני אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים צ"ל משום דלא מצי מכוין אבל במצי מכוין טפי עדיף:

כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. כלומר באותו המקום שהוא שם אתן לו מים וישתה טרם שיפרד מן המקום. ודרשו רז"ל אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה, שנאמר אל קול הנער באשר הוא שם.

וישמע. ע"ד כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני. כי שמע אלהים אל קול הנער, (היינו שקבל תפלתו שזה גדר שמיעה שאחריו אל) באשר הוא שם, ר"ל שבמקום שהנער שם, שם נמצא באר מים, גם יל"פ שר"ל באשר ה' נמצא, שם משגיח עליו ומזומן להושיעו:

באשר הוא שם. א"ר יצחק, אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם ^יגאע"פ שהוא עתיד להרשיע לאחר זמן, וכמו בישמעאל שקטרגו המלאכים שלא ימציא לו הקב"ה באר מים מפני שהוא עתיד להמית את ישראל בצמא, כמובא ברש"י בגמרא ובפסוק כאן.
וע' מש"כ לעיל בפ' ט' סוף אות ט' בשם הרמב"ן בבאור הלשון באשר הוא שם ע"ד הפשט, וגם יש לפרש ע"פ מ"ש בנדרים מ' א' מנין שהשכינה שרויה מראשותיו של חולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי, והנה כמבואר כאן הי' ישמעאל חולה, ולפי"ז י"ל דהלשון באשר הוא שם מוסב על הקב"ה, כלומר באשר הוא שם מראשותיו של החולה. .
(ר"ה ט"ז ב')

באשר הוא שם. פירש"י לפי מעשיו של עכשיו הוא נדון. וא"ת הא אמרי' בסנהדרין פ' בן סורר ומורה על שם סופו נהרג. וי"ל דלא דמי דבן סורר ומורה מתחלתו הוא רשע ממה שהוא עתיד להיות בסופו. אבל ישמעאל מתחלתו היה צדיק מאותה עברה שנא' לקראת צמא התיו מים כך פי' חזקו' ואין לפרש שהיה צדיק גמור גם משאר עברות שהרי פי' לעיל גבי ויקח לחם וחמת מים שיצא לתרבות רעה:

מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים כו'. ר"ל הא גם היא בכתה כדכתיב ותשא קולה ותבך ולמה לא שמע לקולה. והא דאמרינן בפ"ק דברכות (ה:) ולוקים רבי יוחנן לנפשיה ומשני אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין צ"ל משום דלא מצי מכוין אבל אי מצי מכוין טפי עדיף. [רא"ם]:

ויקרא מלאך אלהים אל הגר. אפשר שזה המלאך היה אחד מנביאי הדור ומהשמים שלחוהו להציל את ישמעאל בעבור אברהם או בא זה המאמר להגר בחלום להשגחת השם יתעלה על אברה' מזולת שיהי נבוא' כי הוא רחוק שיאמר שהיתה הגר נביאה כמו שזכרנו במה שקדם.

בד"ה מכאן כו' מבית האסורין נ"ב ואני אומר דוקא בסתם בני אדם ובסתם חולים אבל היכא שיש גזר דין וצריכין תפילת צדיק לבטלה כה"ג תפילת צדיק אחר עדיף מהרש"ל:

ויקרא מלאך ה' אל הגר מן השמים יראה לי מה צורך שידבר המלאך עם הגר יספיק שתראה באר מים שבפעם הראשונה הוכרח כדי לומר לה שובי אל גבירתך התשובה שבעבור שראתה שנתאכזר אברהם על הילד בשלחו אותו דרך בזיון לפיכך נתאכזרה גם היא עליו והשליכתו מידה בחמה שפוכה ולזה לא אמר ותשם את הילד תחת אחד השיחים אלא ותשלך כי אמרה אחר שאביו גרש אותו מדוע אחמול עליו יותר ממנו עם היות שבכתה אחרי כן כי נכמרו רחמיה על בנה ולפי שידע הקב"ה זה אמר אולי תעזוב הגר לישמעאל וגם אולי תנשא לאחר ויצטרך אברהם לשום לבו על בנו שלא יניחנו נעזב לגמרי או שהוא עצמו ישוב לבית אברהם ולזה בא המלאך לחבב את ישמעאל בעיני הגר מאד ולצוותה שתחזיק ידה בו ותתעסק בגדולו ואע"פ שהוא מגורש יהיה לגוי גדול:

וישמע אלהים את קול הנער. אמרו רבותינו יפה תפילת החולה וצעקתו בחוליו יותר משל כל אדם, וכה"א ויבך חזקי' בכי גדול (ישעי' לח ג):

מכאן שיפה תפילת החולה מתפילת אחרים. הקשה הרא"ם דאמרינן בברכות (ה ע"ב) 'ולוקי ר' יוחנן לנפשיה, אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים', ותירץ דהתם היכא דלא מצי מכוין נפשיה, אבל היכא דמצי מכוין נפשיה – שאני. ובודאי דאין זה קושיא, דתפילה לא שייך ביה 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים', דהא תפילה היא והקב"ה מתיר אותו, אבל התם דאמר ליה 'הב לי ידך ואוקמיה', ופירוש התחזק עצמך ואז יגיע לך עזר אלקים שתהיה חזק, ובזה שייך 'אין חבוש מתיר עצמו', שאין האדם מתחזק עצמו, וצריך אחר לחזקו. אבל תפילה לא שייך זה, שהקב"ה שומע תפילתו ומחזקו:

ויקרא מלאך אלהים. בזכותו של אברהם.

את קול הנער מכאן שיפה וכו׳ דאל״כ הא כתיב ותבך והול״ל את קולך והק׳ הרא״ם ז״ל מההיא דאמרי׳ בפ״ק דברכות וליקו איהו אנפשתיה ומשני אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. ולעד״ן דאינו ענין לזה דהתם לא ע״י תפילה הוא אלא בכח המסור לצדיקים גמורים שהקדוש ברוך הוא גוזר גזרה והם מבטלים אותה וע״ד דאי׳ התם הב לי ידך יהב ליה ידיה ואוקמיה ועל כח זה אמרו אין חבוש וכו׳ אבל לענין שיפה תפילתו וקודמת להתקבל הא ודאי דחולה עדיפא:

וישמע אלהים את קול הנער. מכאן שתפלת החולה נשמעת תחלה. וא"ת והא אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורין. וי"ל תפלה שאני:

מלאך אלקים מן השמים. המלאכים הנראים אל בני אדם בארץ בדמות בני אדם לא נודע שהם מלאכים לפי שאין דרך הק' להגלות כן ואותו שמדבר מן השמים נודע שהוא מלאך שאמר כי שמע אלקים אל קול הנער ולא אמר שמעתי:

את קול הנער פרש״‎י מכאן שתפלת החולה נשמעת מתפלת אחרים. והא דאמרינן בברכות אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין. י״‎ל היינו טעמא משום דסתם חולה לא מצי מיכוין אבל זה שכיוון נשמעה תפלתו לפני הקב״‎ה.

ויקרא מלאך וגו' ויאמר לה מה לך הגר אל תיראי כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. פירוש מה לך הגר שאת יְרֵאָה מפניך שלא תמותי כמיתת הילד אל תיראי מזה כי לא די שאת תחיי ותנצלי ממיתה אף שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. ונודע אומרם (בראשית רבה נ"ג, י"ד) שמלאכי השרת רצו לקטרג, אדם שעתיד להמית בניך וכו' והשיב הקב"ה עכשיו מה הוא צדיק וכו'. ולכאורה לפי פשוטו איך אמרו עכשיו צדיק הוא והלא כבר עבד עבודה זרה בעודו בבית אביו, ושרה ראתה בעיניה. ואולם לדברינו נכון כי עשה תשובה על חטאיו בחליו כי אף שקראו הכתוב נער כבר היה בן כ"ז שנה כאומרם ז"ל (שם שם, י"ג) ועל כן כאשר עשה תשובה אמרו עכשיו צדיק הוא ברגע הזו ממש ולא קודם ולא לאחריו שהיה מלסטם את הבריות כמו שכתוב (בראשית ט"ז, י"ג) ידו בכל. והקב"ה ברחמיו דנו לפי רגע הזו ונמצא צדיק בדינו והעלה לו באר. ועל כן ראשי תיבות ב'אשר ה'וא ש'ם הוא השב לרמז על ששב באותו הרגע וגם אמו חזרה בתשובה ונטל הקב"ה צערה לפניו והחיה אותה ואותו.

כי שמע אלהים את קול הנער מכאן שיפה תפלת החולה על עצמו יותר מתפלת אחרים עליו. קשה שהרי אמרינן בגמ' דברכות אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. וי"ל דהתם היינו טעמא משום דסתם חולה לא מצי מכוון דעתו אבל זה שכיון את לבו בתפלתו נשמעה תפלתו יותר מתפלת אחרים עליו וכן כל חולה אם יכוון את לבו בתפלתו תהא תפלתו מקובלת לפני המקום:

"באשר הוא שם". ראה גמ' ראש השנה טז ע"ב, וראה רש"י כאן ד"ה באשר הוא שם ושפתי חכמים (אות פ) ודבריו לדברים כא, יח (אות נ), וראה מהר"ם שיף לגמ' שם. (פ' נח תש"ד)

באשר הוא שם. לְפִי מַעֲשִׂים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה עַכְשָׁו הוּא נִדּוֹן, וְלֹא לְפִי מַה שֶּׁהוּא עָתִיד לַעֲשׂוֹת (ראש השנה ט"ז), לְפִי שֶׁהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַטְרְגִים וְאוֹמְרִים רִבּוֹנו שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד זַרְעוֹ לְהָמִית בָּנֶיךָ בַּצָּמָא אַתָּה מַעֲלֶה לוֹ בְּאֵר, וְהוּא מְשִׁיבָם עַכְשָׁו מַה הוּא, צַדִּיק אוֹ רָשָׁע? אָמְרוּ לוֹ צַדִּיק, אָמַר לָהֶם לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁל עַכְשָׁו אֲנִי דָנוֹ, וְזֶהוּ בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. וְהֵיכָן הֵמִית אֶת יִשְׂרָאֵל בַּצָּמָא? כְּשֶׁהֶגְלָם נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁנֶּאֱמַר מַשָּׂא בַּעְרָב וְגוֹ' לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם וְגוֹ' (ישעיהו כ"א), כְּשֶׁהָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתָם אֵצֶל עַרְבִיִּים, הָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְשׁוֹבֵיהֶם בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם הוֹלִיכוּנוּ אֵצֶל בְּנֵי דוֹדֵנוּ יִשְׁמָעֵאל וִירַחֲמוּ עָלֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר אֹרְחוֹת דְּדָנִים (שם) – אַל תִּקְרֵי דְּדָנִים אֶלָּא דּוֹדִים – וְאֵלּוּ יוֹצְאִים לִקְרָאתָם וּמְבִיאִין לָהֶם בָּשָׂר וְדָג מָלוּחַ וְנוֹדוֹת נְפוּחִים, כִּסְבוּרִים יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם מְלֵאִים מַיִם, וּכְשֶׁמַּכְנִיסוֹ לְתוֹךְ פִּיו וּפוֹתְחוֹ, הָרוּחַ נִכְנֶסֶת בְּגוּפוֹ וּמֵת:

מן השמים, שמעה קולו ולא ראתהו כמו בבאר לחי שראתהו, לפיכך אמר מן השמים. אל קול הנער, קדמאה את, תנינא אל, וסימנה ת"ל.

באשר הוא שם. אמר להם הב"ה צדיק או רשע אמרו לו צדיק אע"ג דאמרינן לעיל שיצא לתרבות רעה מ"מ צדיק היה באותו דבר שקטרגו עליו. אע"ג דבן סורר ומורה צדיק באותה שעה ונהרג על שם סופו יש מחלקים בין דיני שמים לדיני אדם דבדיני שמים אין דנין על שם סופו ומיהו אינו קשה דבן סורר ומורה הוא עצמו עתיד לחטוא וגם התחיל כבר קצת בחטא אבל כאן לא התחיל כלל בחטא וגם הוא לא חטא בזה אלא שזרעו חטאו. ולפי פשוטו באשר הוא שם ממקום שהוא שם נשמעה תפלתו ונראה לו הבאר ולא הוצרך לבקש מים ממקום אחר. א"נ באשר הוא שם במדבר מקום לא עבר אדם שם נשמע תפלתו כי מלא כל הארץ כבודו:

לפי מעשיו של עכשיו הוא נידון. אבל בן סורר ומורה דאמרינן בסנהדרין שהוא נהרג על שם סופו היינו מפני שכבר התחיל בדרכים המביאים למעשים הרעים שבסופו:

לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון כו'. מה שקשה מכאן על בן סורר ומורה שהוא נידון על שם סופו (סנהדרין עא:) בפ' כי תצא (דברים כא יח) אפרשנו בס"ד: כתב הרא"ם אבל יש לתמוה למה לא קטרגו עליו מאותן עבירות שבידו וקטרגו עליו מאותן עבירות שעתיד לעשותם ולא הוא אלא בניו ותירץ ושמא י"ל שהאגדה הזאת אתיא אליבא דר"ש דפליג עלייהו דר"ע ושאר הדורשין שדרשו קרא דמצחק (פסוק ט) לגנאי. אבל בעיני נראה שדחוק הוא שנאמר מדרשות חלוקות הן אם לא שהוא מפורש בהדיא שהוא כן לכן נראה שלא היו יכולין לקטרג עליו ממעשים שבידו כי אין בית דין של מעלה מענישין אלא מבן כ' שנה ומעלה ולישמעאל לא היה כי אם י"ז שנה והא דלא קטרגו ממעשים שבידו ע"ש העתיד י"ל דמעשים שבידו עכשיו עשה תשובה בסוף ימיו כמו שפירש"י לקמן בפ' חיי שרה (כה ט) גבי ויקברו אותו יצחק וישמעאל ודו"ק נ"ל:

בד"ה אמרו לו צחק כו' אך ק' כיון נ"ב ואני אומר לכל הפירושים היה צדיק כיון שהיה מתחרט על עונותיו ואפשר היה מתודה עליהם ומשום הכי שמע הקב"ה לתפלתו אלא שהמלאכי' אמרו וכי בעבור זה אתה עושה לו נם שממנו תקלה יצא לישראל כלומר שאם לא תעשה לו נס א"כ ממילא יתבטל הצרה מישראל וא"כ השיב לו המקום ס"ם היה צדיק מאותו עון וק"ל ואין להקשות מבן סורר ומור' שנידון על שם סופו דלא מצינו שיהא אדם נידון על שם מעשה בניו מהרש"ל ובספר דברי שלום סתר תירוץ זה דא"כ למה הוצרך להשיב הקב"ה למ"ה דלפי מעשה של עכשיו הוא נידון תיפוק ליה דהוא עצמו לא חטא רק בניו:

ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים. בזכות אברהם:

לפי אותה שעה. ולא קשה מבן סורר ומורה שהוא נדון על שם סופו, דהתם כבר התחיל בעבירה, מאחר שכבר התחיל בעבירה – הרי יש לו דין של אותו שעה, כך תירץ הרא"ם. ולא יתכן זה, דאמרינן בגמרא בפרק קמא דר"ה (טז ע"ב) אין דינו של אדם אלא לפי מעשיו, וילפינן מקרא דהכא דכתיב "באשר הוא שם", ומדקאמר 'אין האדם נידון אלא לפי מעשיו' משמע מעשים שעשה, ולא על שם העתיד כלל :
אבל יראה דשאני דין בית דין התחתון מדין בית דין העליון, כי בית דין התחתון דנין את האדם על פי החכמה של תורה, ולפיכך דנין את האדם 'מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב' (סנהדרין עב.), וכל ד' מיתות אינה רק לנקותם מן עונש שלמעלה, שכל המומתים מתכפרים, ולפיכך בית דין של מעלה דוקא אין דנין אותו אלא לפי מעשיו, אבל בית דין התחתון דנין כדי לסלק מאתו רשעתו שיהיה צדיק, וזה בעצמו דין בית דין התחתון:
ועוד שבית דין התחתון דנין על פי התורה שנתן לנו השם יתברך, וזהו דין בית דין התחתון שדנין שעבר דברי תורה, ועל פי התורה חייב בן סורר ומורה, והרי אנו דן אותו בדין של של עכשיו, ואין חלוק בן דין סורר ומורה ובין דין אחר שחלל שבת, שזה עבר על דברי תורה ונידון עליו, וזה גם כן עבר על דברי תורה ונידון עליו עכשיו. וזה לא קשיא למה ציוה התורה לדון אותו על שם סופו, דודאי אין זה קשיא, שהתורה תיקון לכל דבר על שם סופו, כי היא החכמה והדעת שנתן לנו, והוא עבר על דברי תורה ונדון שעבר על דברי תורה, והתורה כדי להיישר ולתקן ציותה שלא יהיה בן סורר ומורה, והוא עבר, הרי נידון על שם עכשיו. ולא שייך שאין דנין את האדם רק על פי מעשיו של אותה שעה, כיון שהדין דן לפי מעשיו של אותה שעה, רק שהדין הוא על פי התורה, והתורה חייבה אותו על שם הסוף, ופשוט הוא:

באשר הוא שם. בזכות עצמו. יפה תפלת החולה לעצמו יותר משל כל בני אדם. מיכן אמרו רז"ל אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה השעה. דכתיב באשר הוא שם. שאע"פ שהיה עתיד להמית את ישראל בצמא דכתיב משא בערב ביער בערב תלינו ארחות דדנים (ישעיה כא יג). וכתיב לקראת צמא התיו מים. יושבי בארץ תימא בלחמו קדמו נודד (שם שם יד). לא דיי שלא נתנו להם מים. אלא שהאכילם מלוחים לשמונים אלף לבושי שריונים. כדמפורש בהגדת איכה. ואפילו הכי העלה לו הקב"ה באר במדבר.

באשר הוא שם וכו׳ שהיו מלה״ש וכו׳ פירוש דאע״ג שהיה בידו א׳ מג׳ עבירות הנ״ל במלת מצחק למר כדאית ליה ולמר כ״ל מ״מ הרי ידוע דאין הקב״ה נפרע מן העכו״ם עד שתתמלא סאתם ומה גם דאף שהיה לו אחד מהנזכרים היה בידו גם כן איזה זכות כגון זכות המילה שלא עיכב ולפיכך לא יכלו המלאכים לקטרג עליו על מה שבידו אבל ידוע שארז״ל דאע״ג דאין הקב״ה נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה מ״מ כשמדקדקין להרע לישראל נפרע מהם מיד כמו שאמרו במצרים. ולכך אמרו מלה״ש הואיל וסוף אומה זו להמית בניך בצמא ואיך אתה מעלה לו באר והשיב להם הקדוש ברוך הוא עכשיו מה הוא צדיק או רשע כלומר עדין לא עשה שום רעה לישראל והו״ל צדיק בענין זה:

באשר הוא שם פרש״‎י לפי מעשיו של עכשיו. והא אמרינן בן סורר על שם סופו הוא נהרג. אלא י״‎ל בן סורר ומורה מתחלתו הוא רשע ממה שעתיד להיות בסופו אבל הכא מתחלתו ישמעאל היה צדיק מאותה עבירה של לקראת צמא התיו מים, היינו שפירש רש״‎י לפי מעשיו של עכשיו. באשר הוא שם לפי שנתרחקה ממנו כמטחוי קשת ולא ראתהו הוצרך לומר באשר הוא שם. ד״‎א באשר הוא שם אפי׳‎ במדבר שאין בו מים.

ועוד יש לומר מה שישבה לה מנגד הרחק כמטחוי קשת, כי נודע אשר לקרות קריאת שמע ולהתפלל בפני עבודה זרה דינו כאשר בפני צואה לפי שעבודה זרה נמשל לצואה כמאמר הכתוב (ישעיה ל', כ"ב) צא תאמר לו (ירושלמי שבת פרק ט' הלכה א'). ושנינו במתניתין (ברכות כ"ב:) וכמה מרחיקין מהם ומן הצואה מלפניו כמלא עיניו ומאחוריו ד' אמות. ולזה הגר כאשר טמנה את העבודה זרה והילד תחת אחד השיחים והיתה רוצה להתפלל היה לפניה שני דרכים, אחת להתרחק מלא עיניה ולישב לה אפילו מנגד, שיהא טינוף העבודה זרה מלפניה כיון שלא תוכל לראותו. והשנית, לילך לאחוריה ד' אמות ותתפלל. ואמנם עוד טעם היה לה להתרחק שלא תראה במות הילד ובזה לא תועיל לה אופן זה לילך ד' אמות לאחוריו כי עד כמה שתוכל לראותו לא תוכל להפוך פניה מנגדו לרחמי האם על בנה ותרצה ראות בכל רגע מהו עושה. והא לך ראיה על זה, שבחרה יותר לילך מאתו אלפים אמה תחום שבת לטעם שאל אראה וגו', ולמה לא הפכה פניה בהרחקת אמה אחת או יותר, אלא ודאי כל עוד שהיתה יכולה לראותו לא היה לה באפשרי להפוך פניה והיתה מוכרחת לילך למקום שלא תוכל עוד לראותו והוא אלפים אמה כי עד כאן שלט מאור עיניה לראות ולא יותר.

"את קול הנער... אל קול הנער". וקשה לי מדוע שינה המלאך מן המפורש בכתוב, והרי הבדל יש בין לשמוע את ולשמוע אל, וכפי שרש"י מבאר בכמה מקומות. (פ' וירא תשמ"ט)

באשר הוא שם, באותו מקום שהשלכת אותו, כי חשבת שימות שם שמע אלהים את קולו. ורז"ל דרשו מזה (ר"ה י"ו) שאין דנין את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה, שנאמר באשר הוא שם, אם צדיק הוא אע"פ שסופו להיות רשע דן אותו כצדקו. ובהגדה (מ"ר נ"ג) אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מי שבניו עתידין להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר מים להחיותו, שנאמר משא בערב לקראת צמא התיו מים (ישעיה כ"א) כשהיו חיל נבוכדנאצר מוליכים את ישראל בגולה והיו קרובים למות בצמא והיו עוברים על בני ישמעאל שנאמר יושבי ארץ תימא (שם) ומבקשים מהם שישקום מים והיו מוליכים להם נודות רקים נפוחים והיו סבורים שהם מלאים מים ופתחו להם, והרוח נכנס במעיהם והם מתים (מדרש איכה נ"ב):

אמרו לו צדיק. פי' מאותה עבירה של צמא אבל משאר העבירות רשע גמור היה כדלעיל. אבל יש לתמוה למה לא קטרגו המלאכים מאותן עבירות שבידו אבל קטרגו מן העבירה שעתיד לעשות ולא הוא עצמו אלא בניו אחריו. ושמא יש לומר מפני שעכשיו היה נידון בצמא אם למות בה ואם לחיות קטרגו עליו מעבירת הצמא שהיא מדה כנגד מדה והניחו השאר. אך קשה כיון שלא יכלו לקטרג מאותה עבירה של צמא היה להם לקטרג מהעבירות שבידו. ושמא יש לומר שהאגדה הזאת אתיא אליבא דר' שמעון דפליג עלייהו דרבי עקיב' ושאר הדורשין שדרשו קרא דמצחק לגנאי:

מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר. וא"ת והא כתיב (דברים כד טז) לא יומתו אבות על בנים וי"ל שהקב"ה שאל למלאכי השרת אם עשה עבירה במים כלומר אם הוא צדיק במים או רשע והשיבו לו צדיק הוא במים אבל רשע הוא ממקום אחר ועוד שבניו ימיתו בניך בצמא ואתה מעלה לו את הבאר והקב"ה השיב להם כיון שעתה הוא צדיק בענין זה מעלה אני לו את הבאר. [מהרש"ל]:

ויאמר לה מה לך הגר. להטיח דברים כלפי מעלה:

אמרו לו צדיק וכו'. אף על פי דרשע היה כדלעיל (רש"י פסוק ט) שאין "מצחק" רק גלוי עריות ועבודה זרה ושפיכות דמים (קושית הרא"ם), ואין זה קשיא, כי לא היו יכולים המלאכים לקטרג אותו שלא להעלות הבאר בשביל חטאו, שהרי הקב"ה משיב כי לכך מעלה לו הבאר בשביל להוציא אומה שלימה הישמעאלים, ובשביל חטא ישמעאל – שהיה יחיד – אין לבטל האומה, אבל עכשיו שהיו מקטרגים על ישמעאלים – שהם כלל האומה – שיהיו כך עושים לישראל, שהם בניו, זה יש קטרוג בודאי. ועוד הרי המלאכים לא היו מקטרגים על מה שעשה, ולא אמרו 'מי שעשה כך וכך אתה מעלה לו הבאר', ועל כרחך בשביל כך לא היו מקטרגים בזה, כי השם יתברך עושה חסד אף למי שאינו ראוי, וכך מדתו, ולכך לא היו מקטרגים רק מה שיעשה בסוף לישראל, ובהא לא שייך חסד כיון שהוא יעשה כך וכך לישראל, למה יעשה לו חסד. ולפיכך השיב למלאכים – צדיק או רשע הוא עתה, כלומר מדבר זה שאתם מקטרגים עליו – צדיק או רשע הוא, והשיבו צדיק הוא מדבר זה שיש עליו קטרוג וכו':

וזה מגיד הכתוב ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד לומר אשר עיקר התרחקותה היה ברחוק אלפים אמה כי אמרה אל אראה במות וגו', כי מחמת התפילה שרצתה להתפלל לא היתה צריכה להתרחק כל כך והיתה יכולה לילך ד' אמות לאחוריה, ואך כיון אשר התרחקה מלוא עיניה עבור הילד על כן ותשב מנגד ותשא את קולה ותבך, שלפי פשוטו יתמה מה שכפל לומר ותשב מנגד שכבר אמר זה למעלה, ואמנם יאמר הכתוב שכיון שהתרחקה כל כך יכלה לישב אפילו מנגד ולישא את קולה להתפלל כיון שלא תוכל לראותו בשום אופן, מה שאין כן אם לא היתה מתרחקת כל כך לא היתה יכולה לישב מנגד להתפלל והיתה צריכה להפך פניה בהרחקת ד' אמות. והודיע הכתוב דין זה אשר מלפניו צריכין להתרחק מלוא עיניו דוקא ודין עבודה זרה כדין צואה וזה יגיד מעלת חשיבות עבודה זרה שהיא כמו טינוף הצואה.

ואונקלוס אינו מבחין כאן בין "אל" ו"את". (פ' וירא תשנ"ד)

אל תראי. מן הנער שהוא חולה וצמא למים:

(ד"ד) ועל עבירות שהיה עכשיו לא רצו לקטרגו חשב שהקב"ה מצילו בשביל דנפיק מיניה זרעא מעליא. ע"כ אמרו אדרבה זרעא דנפיק מיניה שימיתו ישראל בצמא והיאך אתה מצילו מן מיתת הצמ(ו)אה:

ולכאורה קשה מזה הוא הענין כשלעצמו, וכי אמנם מסופר כאן שהגר בכתה (טז), אך על ישמעאל לא מסופר מאומה, כאלו אפילו ציוץ לא השמיע, ומהם אפוא דברי הכתוב? והנה רש"י עוד מרחיב ללמוד (ע"פ בראשית רבה נג, יט) יפה תפילת החולה מתפילת אחרים עליו, ולא ראינו אף רמז לתפילה שכזו. (פ' וירא תשנ"ג) ור' הע' 72 בדעת מקרא בשם ר' מנדיל מווארקה: הרי לא נאמר בכלל שהנער השמיע את קולו, אלא יש צעקה בלי קול, והיא היא הבוקעת שחקים, ורק הבוחן לבות שומע אותה.

כי שמע אלהים את קול הנער באשר הוא שם. אעפ"י שהוא עתיד לבוא ענש בדין אינו נידון אלא כאשר הוא עכשיו צדיק, ואין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה:

רש"י ד"ה באשר הוא שם, ...אמרו לו, צדיק וכו' (ראש השנה טז ע"ב). מכל מקום, דרשן זה מתעלם מדברי הדרשן לפס' ט, שם מדובר על עבירות כמו ע"ז, ג"ע, ושפ"ד, ואיזה צדיק הוא זה שמיחסים לו כגון דא? ועוד, גם תנחומא יודע שיצא לתרבות רעה (ראה רש"י לפס' יא). (פ' וירא תשס"ב) ובדפוסים ישנים יש כאן הוספה בסוגריים: "ר"ל בענין זה, שאינו ראוי לעונש מיתה בצמא ודו"ק". וכן ברא"ם.

ד״א כי קרוב הוא. קרובה שבועה שנשבע אברהם לאבימלך שנאמר אם תשקור לי ולניני ולנכדי (בראשית כא כג) ועדיין נכדו קיים.

שם. ...כשהיו מוליכין אותם אצל ערבים, היו ישראל אומרים לשוביהם, בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וכו'. וקשה לי, אם בלאו הכי הולכום אל בני ישמעאל, מה היה צריך לבקש זאת מידם? (פ' וירא תשנ"ה)

שם. ...הרוח נכנס בגופו ומת. ע"כ. קשה להבין את התמונה שרש"י מציירה כאן. (א) הרי הבא לשתות פותח את הנוד לפני שמכניס את פייתו לתוך פיו. (ב) כלום מתים מרוח שכזאת. [ולא מצמא, כלו' מאי מכירת מים להם]? (פ' וירא תשמ"ז)

והחזיקי את ידך בו. לא תצטרך הרבה לישאנו כלל. אלא ילך ברגליו ועוד תחזיקי את ידך בו. ונכלל בזה שהוא יחזק ממנה עד שתתחזק בו. וע״ז אמר עוד כי לגוי גדול וגו׳:

קומי והחזיקי את ידך בו, אל תרפי ידך ממנו, כי לא ימות בצמא, כי עוד לגוי גדול אשימנו:

גדול. הגימ"ל דגושה:

קומי. לכן קומי שאי את הנער, בעודו חולה ואח"כ החזיקי את ידך בו, ויהא חוטרא לידא ומרא לקבורה:

קומי שאי את הנער והחזיקי את ידיך בו. בישר רפואתו, בתחלה שאי ולבסוף החזיקי רק ידך בו, כמנהל ביד, ודומה לו אין מנהל לה (אין להחזיק) [ואין מחזיק] בידה (ישעי' נא יח):

קומי שאי את הנער'-שאיהו בהדרכה והנהגה, כמו שאמר ונשאתם את אביכם. 'ויפקח אלהים את עיניה' – חיזק את חוש (ראייתה) עד שראתה את הבאר מרחוק. ומלת 'רבה' בלשון התרגום – נער. ומעולם לא הפסיקו בניה להיות רומי קשת, ככתוב: ושאר מספר קשת.

כי לגוי גדול אשימנו. כמו שבשרתיך כבר, ויש לומר כי הוא היה המלאך שנדבר עמה כבר בתחלה:

ויפקח אלהים את עיניה. נתן בה דעת להכיר מקום מים שהיה שם כי לא היתה סומא קודם לכן:

ויפקח, אפשר שהיה הבאר שם והיה מכוסה בין השיחים או היה רחוק ממנה;

ויפקח וגו׳. שאע״ג שהבריא הילד מחולי הצמאון מ״מ הלא נצרך לשתות תמיד:

ויפקח אלהים את עיניה: לשון זה מורה שגם קודם לכן היה שם הבאר (כדעת דון יצחק), ואין ראיה נגד זה ממליצת וישמע אלהים את קול הנער, שנראה שנעשה לו נס, כי אמנם פקיחת עיני הגר ושליחת המלאך אליה, הוא הנס. וגם נ"ל כי השיחים שהיו שם הם ראיה שהיו שם מים, גם כי אולי באותה שעה היו המים מעטים ולא ראתה אותם.

ויפקח. גדר פעל פקח הוא הגלות ידיעה מה שלא ידע קודם כמ"ש הרמב"ם במורה, שגם תחלה היה הבאר שם, רק שלא שמה לב לראותו ועתה ראתה אותו:

ויפקח. לשון פתיחה, ורוב תמצא סמוך לפנים, ודומה לכולן, פקח קוח (ישעיה סא א), יעור פקחים (שמות כג ח), חכמה שלכם ועיניכם פתוחין בתורה:

ויפקח אלהים את עיניה. א"ר בנימין בן לוי ור' יונתן בן עמרם. הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר עיניהם. דכתיב ויפקח אלהים את עיניה.

ויפקח אלהים וכו'. אם בריאה ברא. ה' באר מים גלוי לכל. מה פקיחת עינים היה צריך. אך יראה שהיה דבר רוחני בלתי נראה רק לה. שפקח אלהים את עיניה. ויתכן כי מעין באר שהיה לישראל במדבר. כי היתה רוחני מבחינ' שכינה הוא שם אלהים. שעל כן היה הולך עמהם ממקום למקום זולת יתר נפלאות אל אין מספר שהיו נעשים בו ע"כ פקח ית' את עיניה ותרא באר מים. והיא השכילה כי מאת האלהים הוא. ותאמר בלבה כי מה שישתה ממימיה יהיה לו לרפואה לקום מחליו אשר הוא מושכב בו וכן עשתה כי ותלך ותמלא כו' ותשק את הנער. ואז ע"י ההשקאה ההיא הושפעה בו רפואה מאת האלהים. כי מיד ויהי אלהים את הנער ויגדל. כי באר אלהים הוא כמדובר:

ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים. פירוש כנזכר למעלה שהבאר היה לעיניה רק שלא ראתה אותו וכשפקח אלהים עיניה ראתה, וזה פירוש הכתוב (במדבר כ', ח') ודברתם אל הסלע לעיניהם כי הן המים לעיניהם הוא ואך שאין רואין אותו כי המים רוחנית הוא, מתת אלהים הוא, פעם נראה ופעם אינו נראה, והבן.

כמו ותלך ותמלא, ואלהים הטיב ראותה לפי שעה לראותו, או לא היה שם, אבל בקע אלהים את הארץ באותו מקום ויצאו מים, כמו שנאמר בשמשון.

ויפקח אלהים את עיניה. ר' בנימין בר לוי ור' יונתן בן עמרם תרוייהו אמרין הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר עיניהן:

ותלך ותמלא את החמת מים. חז"ל אמרו (בראשית רבה נ"ג, י"ד) שמקטני אמנה היתה שמלאה את החמת מים ולא בטחה בצור העולמים ברוך הוא כי לא יעזבנה כאשר ראתה בעיניה. ועוד נראה קטנות אמונתה בה' במה שהלכה למלאות מים מן המעיין ואם היתה עומדת במקומה היה הבאר הולך אליה כיון שהתחיל הקב"ה בנס וכמו שכתוב בדברי הרב הגדול האלשיך בפסוק (במדבר י"א, ח') שטו העם ולקטו כי שטות עשו במה שהלכו ללקוט ואם לא היו הולכים היה המן יורד אל תוך בתיהם והיה מתמלא ביתם מהמן וכן כאן כנאמר.

ותשק את הנער, וכבר השקתה אותו ושתתה היא ואחר כן מלאה את החמת מים להוליך עמה. וכמו וי"ו זה רבים כמו הן אתה קצפת ונחטא (ישעיה ס"ד) וישם את הים לחרבה ויבקעו (שמות יד) וירום תולעים ויבאש, וכן רבים, ופירושו כי שאבה מים מן הבאר בחמת והשקתה את הנער:

ותרא באר מים. הוא באר לחי רואי, שהרי העלימה הקב"ה ממנה וחזר והעלה אותן, להודיע גבורותיו לעולם:

ותלך ותמלא [את] החמת מים. תחלה, שהיתה חסרת אמנה שמא יחסרו מי הבאר ויבשו, ואחר כך ותשק את הנער ממי הבאר:

רבה קשת. יוֹרֶה חִצִּים בְּקֶשֶׁת:

רובה קשת בעבור היות קשת תואר אמרו כי "רובה" הוא המורה החצים מלשון יסבו עלי רביו (איוב טז יג) וימררוהו ורבו (בראשית מ״ט:כ״ג) ו "קשת" הוא העושה הקשתות ויותר נכון ש "רובה" הוא המורה ויאמר על המורה החצים ועל משליך האבנים וזולתם כאשר יאמר אשר יריתי ביני וביניך (בראשית ל״א:נ״א) ולכן יתאר אותו פעם אחרת כי הוא קשת וכן וימצאוהו המורים אנשים בקשת (שמואל א לא ג):

רבה קשת. כמהו השמיעו אל בבל רבים ואם הם שני שרשים כמו שרר ושרה. גם רבה ורבב מגזרת רבה:

רובה קשת - מושך בקשת ושני גזרות הן. וימררהו ורבו. וגם יסבו עליו רביו, מלשון רבב כמו סובו מן סבב, שומו שמים מן שמם. דומו יושבי אי מן דממה דקה כולם נכפלים באות אחרונה, אבל רובה מגזרת רבה. עשה. בנה. קנה. שיאמר עושה. בונה. קונה.

ויהי אלהים את הנער, שהצליחו במעשים רבים.

ויהי רובה קשת. נקודת קשת מלמדנו שאינו שם כלי שהוא רובה. אלא שם הפועל. אומן כמו גמל חמר דמשמעו מנהיג גמלים מנהיג חמורים. שהיה ישמעאל אומן בזה כרגיל ומלומד אע״ג שלא היה מי מלמדהו אלא בסיעתא דשמיא:

קשת: ענינו קשת, כמו קשתותיו דרוכות (ישעיה ה' כ"ח), והיה משפט רבה להינקד צרי ולהיות סמוך, כמו רומי קשת (תהלים ע"ח ט').

יורה חצים בקשת. מפני שמלת רובה פירושה יורה חצים ומלת קשת בפתח פירושה בעל קשת ולא יתכן לומר יורה חצים לבעל קשת כי אין מובן לו הוכרח לפרש רובה קשת יורה חצי' בקשת שפירושו עם קשת:

ויהי אלהים. השגחת ה' היה עליו שיגדל, והצילו מסכנת המדבר וחיות רעות,וישב במדבר, נתקיים בו מ"ש והוא יהיה פרא אדם שהיה מדברי. ויהי רבה קשת, ונתקיים מ"ש ידו בכל וכו'. ישב במדבר פארן, ונתקיים מ"ש ועל פני כל אחיו ישכון, שנד ממדבר למדבר וטבע השורש נשתל אח"כ בבניו.ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים, כל עורב למינו:

רבה קשת. רובה הוא תואר השם, ונופל על מורה חצים גם על משליך אבנים, לכן תאר אותו פעם אחרת ואמר כי הוא קשת, המורה חצים בקשת, קשת הוא האומנות דוגמת גנב (רוו"ה):

קשת. הוא תואר מקשת.

בד"ה יורה כו' רובה קשת נ"ב ותימה הלא אח"כ מפרש קשת אומן כמו חמר גמל לכן אני אומר שמתחילה קשה לו וכי יורה קשת והלא חצים הוא יורה על כן הוא מפרש יורה חצים בקשת ומ"מ קשת הוא אומן וצריך אתה לפרש כך הוא יורה חצים בקשת ובאיזה ענין הוא יורה לא כדרך היורים כמתלהלה או להראות אומנות או לצוד בו אלא היה יורה כדרך קשת בעל קשת שהוא אומן כלומר המלסטם את הבריות וכן פירש"י ודוק ומלת בקשת שפירש"י בתחילה הוא לשון רש"י ובא לתואר ולא לפרש ודוק מהרש"ל:

ויהי אלהים את הנער. דרש ר"ע את לרבות חמרין וגמלין ובני ביתו וכל אשר לו לברכה:

נקם ינקם. מה שהוציאו בלשון נקמה לפי שהאדון נתכוין להמיתו כשמת תחת ידו. ובא לו בדרך ערמה כאדם הרוצה להנקם מאויביו אבל לא שימיתנו וכיון שהיתה כונתו להמיתו לכך הוציא הכתוב מיתת האדון בלשון נקמה. כלומר אף האדון נקום ינקם:

רובה חצים בקשת. דאין רובין הקשת, ולפיכך הוצרך להוסיף רובה בקשת:

ויהי אלהים את הנער. ריבה הוא וכל אשר לו לברכה.

ויהי רובה קשת. היה מטיל ומשליך החצים בקשתו ודומה לו ורבו. וי"מ רובה לשון ילד כדמתרג' רביא. וכן יקבלו הרובין תשובתן במסכת חולין והפי' ויהי הילד קשת בעל קשת:

רובה קשת. רובה מושך כמו (בראשית מ״ט:כ״ג) וימררהו ורבו, וכמו (איוב י"ו י"ג) יסבו עליו רביו:

וישב במדבר על כן קראו פרא אדם.

ויהי אלהים את הנער. פירוש שמהיום והלאה לא עבד עבודה זרה ורק אלהים היה עמו ולא עבד, ולכן אמרו (בבא בתרא ט"ז:) שעשה ישמעאל תשובה בחיי אברהם אף שרש"י ז"ל פירש באומרו להלן ויהי רובה קשת שהיה מלסטם הבריות מכל מקום עבודה זרה לא עבד והיה אלהים עמו לא אלהים אחרים, ואפשר קודם מות אברהם עשה תשובה מכל וכל והבן.

רש"י ד"ה רבה קשת, יורה חצים בקשת. קשת, על שם האומנות, כמו חמר, גמל, צייד. ע"כ. ודומה כאלו הדיבור השני סותר הראשון, שהרי אם נפרש קשת ע"ש האומנות, אין צריך ל"רובה" שכן הקַשת הוא זה שאומנותו בקֶשת. ואמנם קשה להבין אם הדיבור הראשון, שם כאלו רש"י מפרש, קַשת כמו קֶשת. (פ' וירא תשמ"ט) ור' לבוש האורה שיש בפסוק שני תארים לישמעאל: (א) תאר מעשיו, שהיה "רבה" שפירושו "יורה חצים בקשת". (ב) היה אומן ומומחה במלאכתו עד שהיה ראוי להקרא "קשַת" שפירושו בעל קשת. ומלת "ויהי" נמשכת על שניהם, וכאילו כתוב "ויהי רובה ויהי קשת".

קשת. עַל שֵׁם הָאֻמָּנוּת, כְּמוֹ חַמָּר, גַּמָּל, צַיָּד, לְפִיכָך הַשִּׁי"ן מֻדְגֶּשֶׁת. הָיָה יוֹשֵׁב בַּמִּדְבָּר וּמְלַסְטֵם אֶת הָעוֹבְרִים, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר יָדוֹ בַכֹּל וְגוֹמֵר:

קשת. שם התאר כמו גנב:

ויגדל, בעושר ובנכסים. ונער מתרגם רביא. וקשת תאר בפלס גנב סלה, ר"ל עושה הקשתות או יורה בהם וכן תרגום אונקלס רביא קשתא.

רבה: ענינו כענין שורש רבב, וימררוהו ורבו (בראשית מ"ט כ"ג) (רשב"ם), וגם בענין ריבוי מצאנו שורש רבה ושורש רבב (ראב"ע).

ויגדל בנכסים:

רבה קשת. רבה על כל המורים בקשת.

קשת. בעד קשת. וי"א רובה כמו נער כמו יקבלו הרובים תשובתם וכמו הנער שהוא רביא בתרגום כלומר נער בעל קשה:

ויהי רבה קשת י״‎מ לשון רביא פי׳‎ ויהי ישמעאל נער קשת יורה חצים אנפנ״‎ט ארקיי״‎ר.

הגם הלום. ששם נראה לה המלאך בתחלה בפעם הראשונה:

וישב במדבר, ואחר כן פירש במדבר פארן.

ויהי רובה קשת. רובה גדול ומתלמד להיות קשת, כי כל בעלי קשת נקראים קשתיים, וכל בעלי קלע קלעים:

ויהי רבה קשת, יש לפרש רבה נער מתרגום נער רביא וקשת תאר בפלס גנב סלח ר"ל עושה הקשתות או יהיה פירש רובה כמו יורה, ר"ל שהיה יורה בקשת, והיה רבה שבא בריש ובבית מבעלי הכפל וימררוהו ורבו (מ"ט כ"ג) השמיעו אל בבל רבים (ירמיהו נ׳:כ״ט) יסבו עלי רביו (איוב י"ו י"ג) ויהיה חסר בית השמוש כאלו אמ' רובה בקשת, ויהיה קשת שם בשקל שבת. ונכתב הספור הזה כי בניו שהיו קשתים ממנו למדו (ממנו), לפינך נאמר ידו בכל, כי מרוב גבורתם וידיעתם במלחמת הקשת הם פושטים ידיהם בכל, וכן ראינו בני קדר שהיו מבניו שהיו גבורים יודעים בקשתות כמו שאמר ושאר מספר קשת גבורי בני קדר ימעטו (ישעיה כ"א) וראוי לאדם ללמוד מלאכת אביו, כמו שאמרו בחירם ואביו איש צרי וכו'. ואמרו רבו' ז"ל (ערכין ד' י"ו) מכאן שחייב אדם ללמוד מלאכת אביו ואמרו בני יעקב רעה צאן עבדיך גם אנחנו גם אבותינו (מ"ז ג'):

ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם יי' אל עולם. ואם נמנה ממטה למעלה יהיה באר שבע החסד מדתו של אברהם אבינו ע"ה ואם נמנה ממעלה למטה יהיה שביעית העשירית ולכל הפירושים מלת אשל רומז על האצילות והברכה כמו שדרשו רז"ל אכילה שתייה לוייה. ואף לפי פשוטו שהוא אילן יתכן שירמוז לעץ הדעת והבן זה. בשם יי' פירשתיו בפסוק וקרא בשם יי'. אל עולם יתכן שירמוז לשר העולם והבן זה:

מארץ מצרים. מִמְּקוֹם גִּדּוּלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וְגוֹ' (בראשית ט״ז:א׳), הַיְנוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי זְרֹק חוּטְרָא לַאֲוִירָא, אֲעִיקְּרֵיהּ קָאֵי:

במדבר פארן - כדכתיב: והוא יהיה פרא אדם.

ותקח לו אמו, לקחה לו לאשה ממשפחתה כי ראתה כי נפרד ממשפחת אביו, וכן ראוי לאדם להדבק במשפחתו ותהיה אהבתו לאשתו יותר חזקה ויצא הזרע מהם יותר נכון:

וישב במדבר פארן. לפי שהוא סמוך לפארן. לפי ב' פתוח לבד, וכן דרך כל המקרא:

ממקום גידוליה. דאם לא כן למה הוצרך לומר מ"מצרים", דמאי נפקא מיניה, אלא לומר לך דכל דבר הולך אחר עיקרו ויסודו:

וישב במדבר פארן ותקח לו אמו. אמר רב יצחק זרוק חוטרא לאוירא ועל עיקריה קאים. לפי שהיתה אמו שפחה מצרית. דכתיב ולה שפחה מצרית (בראשית טז א). לקחה לבנה אשה מארץ מצרים.

מארץ מצרים ממקום גדוליה וכו׳ דק״ל הואיל וישב במדבר פארן הרי הוא רחוק ממצרים טובא ומ״ש דנסיב אתתא ממצרים ומשני ממקום גדוליה:

ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים ממקום משפחתה וגדוליה. שבתחלה נשא אשה מבנות מואב ולא היתה הגונה ושלח לו אברהם אביו רמזים ע״‎י אותה עצמה שהיתה אשתו, שיגרשנה, כי לא היתה רחמנית והגונה ולקחה לו אמו אשה אחרת רחמנית כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר והיינו ותקח לו אמו וגו'.

רש"י ד"ה מארץ מצרים, ממקום גדוליה שנאמר וכו'. והרבה תמהתי, כיצד זה שהגר ובנה לא חזרו למצרים - אם לא לבית פרעה (ראה למעלה טז, א רש"י ד"ה שפחה מצרית), לפחות ל"מקום גדוליה". (פ' וירא תשס"א) ור' רש"י להלן (כה, א) שאברהם חזר ולקח את הגר (קטורה) אחר מות שרה. ור' חזקוני שם שאמנם בקשה לחזור לגלולי בית אביה (רש"י כא, יד), אך לבסוף לא חזרה. אולי מפני כך לא חזרה עם בנה למקום גדולה במצרים.

ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים. א"ר יצחק זרוק חוטרא לאוירא ועל עיקרי' קאי, לפי שהיתה שפחה מצרית ולכך נשאה לבנה מאבותיה ושמה עדישה גירשה שהיתה מרשעת ולקח גם משם אשה שהיתה טובה מן הראשונה:

ורבותינו דרשו למה נסמכה פרשת פקידת שרה לענין אבימלך, והלא רחוק ענין אבימלך מפקידת שרה כחצי שנה, ומן הלידה שנה אחת, אלא לדרוש בה גבורי כח שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה, מה כתיב למעלה מן הענין, ויתפלל אברהם על אבימלך (בראשית כ יז), וסמוך לו וה' פקד את שרה כאשר אמר, אברהם:

ויעש ה' לשרה כאשר דיבר, לאברהם בתפלתו של אבימלך:

בן לזקוניו. דומה לזיו איקונין שלו. וכן אתה דורש ביוסף:

למועד אשר דבר אתו אלהים. באותו מועד שדבר הבשורה, מה התם בחצי היום, שנא' כחום היום (בראשית יח א), אף הכא בחצי היום, כדי שישמעו הכל חבלי לידתה ויכנסו ויראו:

מי מלל. רמז לק' שנה שהוא מוליד כמנין מלל:

ויגדל הילד ויגמל. נגמל מחלבו לסוף כ"ד חדשים:

ת"ר תינוק יונק והולך עד כ"ד חודש מכאן ואילך כיונק שקץ. ואע"ג דקיי"ל דאין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור, דכתיב טמא הוא לכם (ויקרא יא ד), הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים, דהיינו אדם טמא אלא טהור אסור לינק אלא עד כ"ד חודש, וזה זמן למניקה שאם נתארמלה או נתגרשה והיא מעוברת או מניקה אסורה ליארס כל שכן לינשא עד כ"ד חודש, דת"ר מניקה שמת בעלה בתוך עשרים וארבע חודש הרו זו לא תינשא ולא תיארס עד שעברו כ"ד חודש, דברי ר' מאיר, וקיי"ל כר"מ בגזירותיו, ואע"ג דאמרינין הלכה כר' יהודה סבירא לי' דאמר שמונה עשר חודש, ואביי שרא לאריסי' לא סבירא לן הכי כדאורי לי' ר' יוסף לאביי דהא רב ושמואל דאמרי תרוייהו צריכה להמתין כ"ד חודש חוץ מיום שנולד וחוץ מיום שנתארסה בו:

ות"ר לא ישא אדם מעוברת חבירו ולא מינקת חבירו עד כ"ד חודש, ואם נשא יוציא ולא יחזירה עולמית דברי ר' מאיר, וחכמים אמרו יוציא בגט וכשהגיע זמנו לכנוס יכנוס ובהא לית הלכתא כר"מ בגזירותיו אלא כרבנן, הלכך אם ישראל הוא יוציא בגט ולאחר שימלאו לה כ"ד חודש לוולד יחזור ויקדש ויכנוס. (סמ"ג) אפי' כהן יוציא בגט או יפריש ממנה עד תכלית הזמן. ואם מת הולד בתוך כ"ד חודש מותרת לינשא אחר ג' חדשים ולא חישינן לעובדא דסורא דההיא איתתא שחנקה את בנה כדי להנשא דההיא שוטית הוית. ואפי' נתנה בנה לאשה אחרת להניק או גמלתהו בתוך כ"ד חודש מצאתי בתשו' הגאונים שאין קרוי מינקת חבירו אם נתנה בנה לינוק במינקת ג' חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה כלל בתוך ג' חדשים. וטעמא מאי אסורה לינשא תוך ימי מניקתה דלמא מעברא משני ומעכרא לה לחלבא וזה בעלה השני כיון דלא ברי' הוא לא יהיב לי' מדיליה דתהוי ממסמסת לי' בביצים וחלב וקרובים נמי לא יהבי' לי' והיא נמי מכספא למתבע מנייהו ונמצא הוולד בא לידי סכנה, וכתיב אל תשיג גבול עולם (ובשדה) [ובשדי] יתומים (משלי כג י), קרי ביה עולם וקרי ביה ובשרי, ואע"ג דפסקינן נמי מניקות כ"ד חודש כדברי ר"א, הני מילי לענין אלמנה וגרושה כדי שלא תעגן עוד, אבל ביושבת תחת בעלה קיי"ל כר' יהושע דאמר אפילו ארבע או חמש שנים ונושא חבילה על כתפו אבל פירש שלשה ימים מעת לעת לאחר כ"ד חודש וחזר וינק אפילו ר' יהושע מודה שהרי הוא כיונק שקץ, וגרסינן בירושלמי במה דברים אמורים שפירש מתוך בוריו אבל פירש מתוך חוליו מחזירין מפני הסכנה:

ויגדל הילד ויגמל. כדדרשינן:

ויעש אברהם משתה גדול. היה שם גדול העולמים ושש, והיינו דכתיב כי ישוב ה' לשוש עליך [לטוב] כאשר שש על אבותיך (דברים ל ט), במשתה יצחק:

ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. דרש ר"ע אין צחוק אלא לשון ערוה, שנשא' בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי (בראשית לט יז), שהיה מכביש וצד נשי אנשים ומענה אותן, ר' ישמעאל אומר לשון ע"ז, כדכתיב ויקומו לצחק (שמות לב ו), שהיה בונה במות וצד חגבים ומקריב עליהן, ר' אליעזר בנו של ר' יוסי אומר לשון שפיכות דמים, כדכתיב כמתלהלה יורה (החצים) [זקים חצים] ומות, כן איש רימה את רעהו ואמר הלא משחק אני (משלי כו יח יט), והלכתא ככולהו תנאי:

כי ביצחק יקרא לך זרע. ר' עזריה בשם ר' הונא אומר בשם ר' יודן בר שלום זש"ה זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא ד) וכתיב זכרו נפלאותיו אשר עשה מופתיו ומשפטי פיו (שם קה ה), מופת נתתי שמוצא דבר מפיו, כי כל מי שמודה בפיו בב' עולמות יקרא לך זרע, וזה שדקדק ביצחק הבי"ת יתירה לדרשה, וכל מי שאינו מודה בשני עולמות לא נקרא לך זרע:

כי שמע ה' את קול הנער באשר הוא שם. א"ר סימון קפצו מלאכי השרת לקטרגו, אמרו לפניו רבש"ע אדם שעתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר, מנלן דכתיב משא בערב (שער) [ביער] בערב תלינו אורחות דדנים (ישעיה כא יג), וכתיב לקראת צמא התיו מים וגו' (שם שם יד), ולא די שלא נתן להם מים, אלא האכילום מלוחים לשמונים אלף לבושי שריונים, אמר להן הקב"ה למלאכי השרת, אין דנין את האדם אלא לפי שעתו, ועכשיו צדיק הוא מדבר זה:

ויהי רובה קשת, וקשיותו עמו, רבה על כל המורים בקשת:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לו פרשת שלל האויב, שנ' ברצות ה' דרכי איש כל אויביו ישלים אתו (משלי טז ז), ולמה נסמכו שהיו אומרים אילו היה אברהם צדיק לא היה טורד את בנו בעצת אשתו, כיון שראו מעשיו של ישמעאל שהיה מלסטם את הבריות, ונשא אשה מארץ מצרים, חזרו והודו למעשיו לומר אלהים עמך בכל אשר אתה עושה (פסוק כב), אפי' בטרידת בנך ממך:

אלהים עמך. לְפִי שֶׁרָאוּ שֶׁיָּצָא מִשְּׁכוּנַת סְדוֹם לְשָׁלוֹם, וְעִם הַמְּלָכִים נִלְחַם וְנָפְלוּ בְיָדוֹ, וְנִפְקְדָה אִשְׁתּוֹ לִזְקוּנָיו:

ויהי בעת ההיא - שנולד יצחק משרה וידע אבימלך נסים שעשה לו הקב"ה, לכך בא עתה לכרות ברית עמו. וכן כל בעת ההיא צריך לפרש לפי המאורע.

אלהים עמך. לפיכך אני ירא ממך לא מגבורתך ועשרך לכן אני מבקש שתשבע לי:

ויהי בעת ההיא, בעת שנולד יצחק או שנגמל ועודנו בארץ פלשתים, בגרר, זהו שאמר, ויאמר אבימלך, ולא אמר וילך אבימלך אל אברהם ויאמר לו; וכיון שראו שנולד לו בן לעת זקנותו ואשתו זקנה כמו ששמעו וראו אותה ילדה, תמהו על הדבר, ואחר שארע לו לאבימלך דבר שרה וראוהו כן מצליח בכל מעשיו, רצה שיהיה בעל בריתו. ומה שאמר ופיכל שר צבאו, כי בעצתו אמר לאברהם מה שאמר:

ויהי בעת ההיא. יבואר בסמוך שייכות העת ההיא לזה הענין:

ויהי בעת. פרשה פתוחה:

אלהים עמך. באשר כמו זר נחשב דבר זה, איך מלך הארץ ושריו יבקשו מאיש גר מתגורר בארצם שישבע להם בל ירע להם, ושיבואו עוד לביתו לבקש מאתו כזאת, ע"ז הקדימו, שלכן יראים מפניו באשר אלהים אתו, כמו שראו במלחמת המלכים ולקיחת שרה ולדת בן לזקוניו, אך שהלא אחר שכל מעשיו יעשה רק עפ"י אלהים ובפקודתו, מה תועיל השבועה, אם ה' יצוהו הפך הברית מה יעשה, עז"א אלהים עמך בכל אשר אתה עשה, ר"ל שאין מעשיך נמשכים אל גזרת האלהים, רק רצון האלהים נמשך אחר מעשיך, וכשתכרות עמנו ברית יסכים אלהים ע"ז. זאת שנית בל יהיה נראה כחושדין אותו שימרוד במלך וישקור בנמוסי ארץ שהוא דבר רע ועול, ע"ז הקדימו, שאלהים עמו בכל מעשהו וכל מעשיו מתכונים למצות ה', ורצו לכלול בשבועה זאת, שגם אם יהיה זה לכבוד ה' שילחם אתם בעבור כבוד השם, תמנעהו שבועת ה' מזאת, שמטעם זה שמרו בני ישראל השבועה הזאת ולא הורישו את היבוסי יושב ירושלים, הגם שהיו ממלאים בזה מצות ה':

ויהי בעת ההיא שראו כבוד עושרו ורוב בניו ביום חתונת מילתו ובכל אשר יפנה ירשיע. ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו אלהים עמך בכל אשר אתה עושה. ועתה השבעה לי באלהים הנה הוא האלהים אשר הוא עמך בכל אשר אתה עושה. וכל זה לפי שפחדו ממנו אולי יטור לו איבה על לקיחת שרה. ולכן אמר ועתה השבעה לי לפי העת שאתה גדול המעלה. ואלהים עמך. ואתה קדוש ה'. ואין ראוי לנטור לך לעולם איבות. ועתה השבעה לי לפי העת. אף על פי שלא היה ראוי לפי המעשה שעשיתי עמך. ויש לי לזכור הטובות מהחסד שעשיתי עמך ולא הרעות שעשיתי לך. ואם אני איני ראוי לכך. עשה בשביל הארץ אשר גרת בה. וזהו כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרת בה. ולפי שראה טענותיו צודקות בדברים רבים. לא רצה להוכיחו בראשונה אלא מיד הודה לדבריו. ואמר אנכי אשבע כשיצטרך או כשתרצה. אבל יש לך לידע כי איני זוכר ראשונות ממה שאתה חושב. אבל אני מודיע לך כי עבדיך גזלו באר מים לעבדי. וראוי לך להשיב את הגזילה אשר גזלו עבדיך:

ויהי בעת ההיא ויאמר אבימלך ופיכול שר צבאו. פה שכל החיילות של אבימלך היו נושקים לו ועל פיו היו יוצאים ובאים.

ונפקדה אשתו. קשה למה דוקא בעת ההיא אמר אלהים עמך אחר מעשה פקידת שרה. דאלו דברים שנים מהם אין הנס מוכרח דאפשר הצלת מסדום אירע הדבר שנסע משם. וכן רדיפת המלכים יש ג"כ לומר שנפל פחד והיו סבורי' שרבים באים אלא שדבר הג' דהיינו פקידת שרה לזקוניו ע"כ דרך נס הוא ממילא הוין גם הראשונים ע"כ אמר בעת ההיא שזהו גילוי על הראשונים שהמה דרך נס ג"כ (ד"ד):

אלהים עמך וכו׳ ונפקדה וכו׳ ולא אמרו לו כן עד האידנא משום דניסים הראשונים אף על פי שהם ניסים מכל מקום אינם ניסים יוצאים חוץ מדרך הטבע כמו פקידת אשתו הזקנה ועקרה:

ואח"כ אמר (תרגום הפסוקים כ"ב – ל"ד).

אלהים עמך. שהיו אומרים אילו היה צדיק לא היה דוחה בנו הבכור כיון שראו מעשיו אמרו אלהים עמך בכל אשר אתה עושה:

ויאמר אבימלך. שם המלכות מלך ולא שם איש כמו שהוכיח בשמואל שהלך דוד אצל אכיש ושינה שם טעמו ובתילים הוא אומר בשנותו את טעמו לפני אבימלך אלמא דאכיש קורא אבימלך וכן פרעה שם מלכות במצרים כמו אנפריר"א (empereur, Kaiser). ונ"ל דאף פיכול שם מי שהוא על הצבא ולא שם האיש לפי שכל נעשה על פיו כמו שנ' כאן וגבי יצחק:

ויהי בעת ההיא כשילדה שרה ואמרו מלכי הארץ בודאי יקיים הקב״‎ה את שבועתו לאברהם שאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים וגו'. ולכך בקש אבימלך ממנו אם תשקור לי ולניני ולנכדי, אבל יותר לא היה אבימלך יכול לישאל שהרי הקב״‎ה אמר לו לאברהם ודור רביעי ישובו הנה כלומר לאחר דור רביעי של אמוריים ישובו בניך ויכבשו את הארץ הזאת, ולפיכך כשבא אבימלך השני בימי יצחק אמר נכרתה ברית בינותינו בינינו וביניך, ולא שאל לו לניני ולנכדי מפני שנאמר ודור רביעי ישובו הנה.

ויהי בעת כו'. אמר כי בעת ההוא הנזכר למעלה שהחזיר לו את אשתו. שהיא עת למצא חן בעיני אברהם אז ויאמר כו'. וראוי לשות לב. (א) אל או' לאמר כי אינו לאמר לאחרים. (ב) איך מתייחס אל שאלתו או' אלהים עמך כו'. (ג) אומ' ועתה שהיא תיבה מיותרת וכן או' הנה. (ד) אומרו כחסד כו' כי אשר עשה עמו אינו לנינו ולנכדו. (ה) או' אנכי אשבע למה ייעד ולא עשה מיד. (ו) או' לא ידעתי מי עשה כו' שיורה שידע הגזלה ונעלם ממנו מי היה העושה ואין זה התנצלות. שיהיה מי שיהיה היה לו לדרוש ולמחות. (ז) אומרו וגם אתה לא הגדת לי. על מה בא הגם הזה לרבות וכן הגם השני וכל שאר הכתוב מוותר. (ח) שסותר הקודם כי תחלה אמר לא ידעתי מי עשה. שנראה שמציאות הגזלה ידע. ועתה או' לא ידעתי בלתי היום. אמנם הנה אמרו רז"ל (ב"ר פ' נ"ד) שהקפיד הוא ית' על אשר כרת ברית עם אבימלך ויתכן כי זה היה פחד אבימלך. פן אברהם יתן אל לבו פן לא יהיה רוח אלהים נוחה מכרות אברהם את הברית הזאת. ויירא פן יאמר אברהם אקרא לאלהים עליון. ואשאלה את פיו אם אשבע לך אם לאו. ע"כ הערים ואמר אלהים עמך כו'. כלומר ואינך צריך לימלך באלהיך תחלה כי אלהים עמך בכל אשר אתה עושה מעצמך הוא מסכים. וזו הקדמה אל מה שרצה לשאול ולומר השבעה לי כו' לבל ימאן עד ימלך. וזה יכוין באומר לאמר. שמה שויאמר אל אברהם פתח דבריו. הוא כדי לאמר שאלתו ופירש כי אמירה ראשונה שעליה אמר ויאמר הוא אלהים עמך וכו'. ומה שהיה לאמר מה שאח"כ הוא לאמר ועתה השבעה לי. וז"א ועתה כלו' עתה טרם תתיישב בדבר או תמלך בזולת. השבועה אשר תשבע. הוא באלהים אשר הוא הנה. הוא אלהיך שמלא כל הארץ כבודו. והוא נמצא פה אתנו כי התפללת עלי ומיד נתקן עצורנו. והשבועה היא עלי ועל ניני ועל נכדי. ואל תאמר די שתשבע על עצמי ולא גם על ניני ונכדי כי הלא על עצמי אין צריך שבועה כי ודאי שכחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ כו' בלי שבועה. באופן שאין צורך השבועה רק על ניני ועל נכדי. ויאמר אברהם אנכי אשבע בתמיהה כלומר ולא אתה. ואין לומר כי אתה אינך צריך כי נאמן לי אתה. לא כן הוא כי הנני מוכיחך על אודות באר המים אשר גזלו כו'. וזהו והוכיח אברהם את אבימלך כו'. כי אינו כבודי לריב עם עבדיך כי אם עמך כי אשמת העבדים היא על אדונם. ויאמר אבימלך לא ידעתי מזה כלום. וזהו לא ידעתי. ואחר אומרו שלא ידע שאל את פיכול שר צבאו שעמו כי שלשתם היו יחד מי עשה את הדבר הזה שמן הסתם השר יודע הנעשה בעיר יותר מהמלך כי וגם אתה פיכול שמן הסתם ידעת לא הגדת לי כמו שלא הגיד אברהם. השיב פיכול ואמר וגם אנכי לא שמעתי כמוך בלתי היום:

ויהי בעת ההוא ויאמר אבימלך ופיכל וגו' אלהים עמך בכל אשר אתה עושה וגו'. אחר שראו שאפילו לשפחת אברהם העלה הקב"ה באר לקראתה, וגם במה שנתברך מעשה ידיו שהלחם לא כלה וגם המים לא כלו עד אשר חטאו, ועשה ישמעאל תשובה וראו הכל כי אלהים עמו בכל אשר הוא עושה, כי אף שהיה נראה לכאורה אכזריות בעשיה זו ששמע לקול אשתו לגרש את בנו ואמתו מביתו מכל מקום ראו מה טובה היה בזה כי על ידי זה עשה ישמעאל תשובה. וגם נראה על ידי זה חסדי הבורא יתברך וגדולתו ורב טובו אשר אפילו לשפחת אברהם מעלה באר ויפה שיחתן של עבדי אבות מה שאנו רואין ממעשה הזה של שפחת שרה שקרא לה מלאך ה' מן השמים ודיבר עמה מה שלאו כל אדם זוכה לזה וראתה מלאכי ה', ועל כן בחוש ראו בעיניהם כי בכל אשר הוא עושה אלהים עמו, ועוד נתוודע להם מזה שאלהים עמו כי להלן אומר הכתוב והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך ונראה שכבר כרה אברהם את הבאר ומצא מים, ומזה נראה אשר לא כל אשר כרה מצא מים ובודאי עבדי אבימלך כרו תמיד כאשר יוכלו למצוא מים מצווית אבימלך אבל לא מצאו. ואולם כי בעת שכרה אברהם עלו המים לקראת צאנו ולא כן באחר וכמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ד, ה'). ואמנם עבדי אבימלך סברו כי לפי שכל הארץ של אבימלך היא ומה לאברהם ברשות אחרים, ואף זה המים שעלו לקראתו על ידי נס, גם כן של אבימלך כיון שעיקר הארץ שלו היא. ואכן באמת הנה אבימלך אמר לו הנה ארצי לפניך וגו' כלומר לפניך היא כרצונך ורשות לך לעשות בה כרצונך, בטוב בעיניך שב, כאשר יהיה טוב בעיניך ולא ח"ו לרעתך. ואולם קודם זה המעשה דהגר, אף על פי כן לא האמינו כל כך שעליית המים לאברהם הכל בדרך נס ואמרו אולי מקרה הוא, אבל כשראו שאפילו לשפחתו נתעלה הבאר כמו שאמרו המלאכים (שם פרשה נ"ג, "ד) רבון עולמים אדם שהוא עתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר וכו' ומזה האמינו למפרע אשר עבור זה הוא מצא המים ולא אחר היה יכול למצוא לפי שאליו עולין המים בנסי הבורא יתברך ועל כן הנה אלהים עמך בכל אשר עתה עושה. ועל כן נתיעץ אבימלך ופיכל שר צבאו לכרות ברית עם אברהם בכדי שיתברכו גם הם על ידו וידעו אשר הקב"ה הבטיח לו ונברכו בך כל משפחות האדמה ואמרו חז"ל (יבמות ס"ג.) אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכין אלא בשביל ישראל וכו'. ובבראשית רבה אמרו (פרשה ל"ט, י"א) אפילו ספינות שהיו מפרשות לים הגדול היו ניצולות בזכותו של אברהם וכו' הגשמים בזכותך הטללים בזכותך וכו', ורצו הם שיהיו הם בכלל זה שיתברכו על ידי אברהם ולו יהיו כאחת שפחותיו כשיכרתו עמו ברית ובאו אליו בטענה. ואמרו,

רש"י ד"ה אלהים עמך, לפי שראו שיצא משכונת סדום לשלום וכו'. לכאורה היה צריך לומר משכנות סדום. וצריך לבדוק. (פ' וירא תשס"ב)

אלהים עמך וגו׳. הקדמה זו אם נפרש דמש״ה אני ירא ממך כפי׳ הספורנו אינו מובן יראה זו מה היא הלא אברהם לא עשה עצמו אלא כגר מכש״כ שלא היה לאבימלך ולזרעו לירא שלא יעשה עמו מלחמה כמו שחשב הרמב״ן בפ׳ תולדות אלא היה ירא מזרעו לדורות. ומשום שהיה אבימלך ודאי יודע משבועה שנשבע הקב״ה לא״א אשר א״י ופלשתים בכלל יהיו נכבשים ת״י זרעו והיה ירא שלא יכלו את זרעו כמו שבעה אומות שנגזר כליון עליהם או עבדות וביקש מא״א שישבע שלא כן יהיה עם פלשתים והא שהקדים לומר אלקים עמך הוא משום שאמר לו השבעה לי באלהים דייק שיפרש כי נשבע באלהים. ולא כדרך בני אדם שנשבעים בחיי דבר החביב ביותר כמו שנשבע יוסף בחי פרעה. וא״כ מצד הסברא היה ראוי להשביעו בחיי בנו יחידו. מש״ה הקדים דבשביל שרואה ויודע שאלהים עמו בכל אשר הוא עושה ומוכח מזה שכבוד אלהים יקר בעיניו מכל החמודות שבעולם ע״כ אני מבקש שתשבע לי דוקא באלהים. ואמר השבעה לי באלהים הנה היינו במקומך. ולא יהיה צריך לפרש באיזה אלהים נשבע כמו שאמר אברהם לאליעזר ואשביעך בה׳ אלהי השמים וגו׳ אלא סתם אלהים ובביתו של אברהם הוא אלהי השמים ואלהי הארץ. משא״כ במק״א אינו מבואר כלל. ולמדנו מזה שהיה בלב אבימלך כי שבועה באלהים יותר בטוח מן הכל. וגם כי אחר שכן אין זה העדר כבוד אלהים לישבע בו כדכתיב בס׳ דברים ו׳ י״ג י׳ כ׳. ובדברינו מבואר לשון ויהי בעת ההיא דאע״ג שראה אבימלך כמה חביבות של אברהם לבנו יצחק עד שגירש את ישמעאל בנו בכורו מעמו בשבילו. ומ״מ ידע אבימלך אשר כבוד אלהים ומוראו גדול מאהבת בנו:

אל אברהם לאמר אלהים עמך בכל אשר אתה עושה. שהיו האומות אומרים אילולי היה אברהם צדיק. היאך לא הוליד בן. כיון שהוליד אמרו אלהים עמך. וכששמע לקול שרה וגירש את הגר ואת ישמעאל היו מרננים אחריו. למה שמע לקול אשתו וגירש את בנו. כיון שראה מעשיו של ישמעאל שנשא אשה מארץ מצרים. והיה יושב ורובה קשת ומלסטם את הבריות. אמר לו אלהים עמך בכל אשר אתה עושה.

פתח ב'ויהי בעת ההיא', כלומר: עת הולדת יצחק, כי אברהם היה מושלם בכל המעלות ורק ברכת זרע חסרה לו, וכשראו האנשים שהושלם גם בזה, אמרו לו: 'אל'ים עמך'. והתחילו המלכים בדבר הזה "אם תשקר לי" וגו', כי יראו מזרעו ומלחמתם. והזכירה התורה את שר צבאו (של המלך) ללמדנו, שראוי הוא הדבר שיהיה למלך יועץ, ואפילו כשהמלך חכם ונבון, מחמישה טעמים: שיתמכו זה בזה, שיהיה איזון בין חנינה וקשיחות ע"י תכונותיהם (השונות); שתאוזן הנהגתם בפחד ובטחון; במקרה שיחלה אחד מהם (יפעל השני) ושירכש (השר) את נטית אנשי סודו לדעותיהם. הפירוש העיקרי של 'אלהים עמך' שיסעדהו בכל החלטותיו, כמו שאמר נתן לדוד: "כי יי עמך", ובגלל זה אמרו לו 'ועתה' וגו', כלומר, טרם שאתה מחליט דבר (נגדנו) ומאבדנו בהחלטתך. 'השבעה לי' מלמד, שהשבועה היא על דעתו ועל כוונתו של המקבל את השבועה, ולפי מה שביטא הנשבע בגללו. 'תשקר' – בגידה, שכן הוא בארמית תרגום של 'אם תבגוד' והרבה פעמים מילת בגידה בעברית פירושה ביזה ושדידה, ככתוב: "הוי שודד ואתה לא שדוד, ובוגד לא בגדו בו". ואומר הבוגד בוגד. ניני ונכדי, עד ארבע דורות, ככתוב שם ושאר נין ונכד. והוסיף ו'עם הארץ' לאמר: אל תבגוד בארץ הזאת, אמר 'אנכי אשבע', ולא: 'וישבע אברהם', מלמד, שמי שקבל עליו שבועה, הרי עליו חובה כאילו נשבע. לפיכך לא הותרה ארץ פלשתים לישראל, ולא נכנסו אליה עד שעבר דור רביעי, שאודותיו אמר אבימלך נכדי, ומה שאמר אחרי זה 'והוכח אברהם' (וגו') מלמד, שכל התפייסות בין שניים, שאין עמה אפשרות של תוכחה אינה התפייסות. 'אשר גזלו', מלמד, שחייב אדם לצוות את אנשי ביתו לא לחטוא. ותשובתו של אבימלך כוללת שלושה דברים: לא ידעתי, בראיית עיני, וגם אתה לא באת אלי בטענה, וגם לא שמעתי מפי אנשי מודיעין. ומפני מה לא נתן אברהם לאבימלך עבדים ושפחות? לא מפני שאבימלך היה יותר נדיב ממנו, אלא מפני שאין יהודי רשאי להוציא עבד שהתייהד לגוי, והתורה אמרה בזה: "לא תסגיר עבד". יתר על כן [אם מכרו קונסין אותו לפי הכסף ששילם הקונה לבעליו] ומזה בהלכה המוכר את עבדו לגויים, קונסין אותו עד עשרה בדמיו. 'ויצב אבימלך' – הסכים שתהיינה לו שבע כבשות מופרשות מן הצד. כאות לברית שבין שניהם בענין הבארות. וכל פעם שאחת מהן מתה, העמיד אבימלך אחרת תחתיה. ודבר זה דומה ל'עד הגל הזה ועדה המצבה', ול'עגל אשר כרתו', וכיוצא באלו. וראוי שנדע, אם המקום הזה נקרא באר שבע מגזרת השבועה ומחומרתה, כאמור כאן: 'על כן קרא למקום ההוא' וגו', איך אמר אחר כך שבאר שבע היא מגזרת שבעה, שהרי נאמר ויקרא, איך ייאמר אחר כך שהשם באר שבע נגזר משבעה – ויקרא אתה שבעה? ונאמר: שם מקום הברית הוא באר שבע, משום כי שם נשבעו, ואחר כך קרא את כל העיר באר שבע בגלל (המספר) שבעה, ולפיכך הוא אומר כאן: מקום, ושם – העיר. ויכרתו ברית – אבימלך ושר צבאו, ושבו אל ארצם רגועים, כי מלכותם הובטחה. ויטע אשל, כדי שיקהלו אצלו אנשים, ככתוב יושב בגבעה תחת האשל ברמה, ועוד כדי שיתקבצו שמה הרבה מבעלי החיים, כאמור: אשר שם צפורים יקננו. ויקרא בשם ה' שהיה מגייר אנשים ומכניסים בדת, ולפיכך הוסיף בכנוי ה' אלהי עולם – שהיא פעולת פועל, וכדומה לזה.

גם בדפו"ר גורס "משכונת". (פ' תבוא תשס"ח)

כי ביצחק יקרא לך זרע ודרשו חז"ל ביצחק ולא כל יצחק והוא יעקב ולכאורה הוא תמיה האיך הוא מרומז בפסוק שקאי דווקא על יעקב ולא על עשו ונראה לפרש כי בעשו כתיב ויקראו שמו עשו ופירש רש"י שהכל קראו לו כן וביעקב כתיב ויקרא שמו יעקב והיינו שאביו לבדו קרא לו שם זה כך פירש"י ורז"ל דרשו שה' קרא לו שם זה יעקב ופירש באוה"ח דזה הפסוק הוא מוכרח דקאי על הקב"ה דאי קאי על יצחק אביו ל"ל ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם היה די לומר והוא בן ששים שנה והיה נשמע שעליו קאי אלא ע"כ דקאי על הקב"ה ע"כ ולפע"ד נראה ששניהם אמת ע"ד דאיתא שה' מזמין לאביו בפיו השם שיקרא לבנו בשעת מילה וזהו ויקרא קאי על הקב"ה ויקרא לשון המשכה היינו שה' המשיך שמו יעקב לאביו שהזמין בפיו השם זה נמצא שניהם אמת וזהו הפירוש כי ביצחק יקרא היינו אותו שיקרא וימשך בפיו של יצחק הוא יהיה לך זרע וע"כ המכוון היא על יעקב וק"ל:

ולניני ולנכדי. עַד כָּאן רַחֲמֵי הָאָב עַל הַבֵּן:

השבעה לי באלהים הנה אם תשקור לי מלת "אם" בכל מקום מספקת אל תחשוב בה בלתי זה והיא באה ברוב מקומות השבועה אם תשקור לי לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי (שמואל א ג יד) אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב (תהלים פט לו) אם יבואון אל מנוחתי (שם צה יא) ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים האלה (דברים א לד לה) והענין כי בעבור היות השבועות באלה יאמר השבעה לי לאמר כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף אם תשקור לי וכן אמר (בראשית כ״ו:כ״ח) תהי נא אלה בינותינו ובענין הגבוה נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב (תהלים פט לו) ואם יתכפר עון בית עלי (שמואל א ג יד) כלומר אם יהיה כן אין דברי אמת וכיוצא בזה שלא ירצה לפרש התנאי והכתוב יכנה ויקצר בהן וכמותם בחסרון התנאי (דהי"א ד י) ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר אם ברך תברכני והרבית את גבולי וגו' ועשית מרעה לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל יחסר התנאי כולו וכן אם יראו את הארץ (במדבר יד כג) יחזור לפסוק ראשון חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ ויקצר השבועה ולשון תשקור לי בעבור היותו מלך והוא גר בארצו או שיהיה משקר באהבתו כי אוהב נאמן היה לו לכבדו ולעשות כרצונו הלא תראה שלא מצא בו דבר זולתי באר המים אשר גזלו עבדיו והוא אומר לו כחסד אשר עשיתי עמך:

אם תשקר לי. מהבנין הקל ואין לו אח:

ולנכדי - בן בני.

כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי. עשה עמדי חסד להשבע בעד בניך:

לנכדי בגימטריא בן בני:

אם תשקר לי, ענינו אולי, כי אם ואולי, ענינם קרוב; אולי תשקר לי אהבתך היום או מחר אתה או בניך או בני בניך. לי ולניני ולנכדי, לפיכך שאלתי ממך שבועה, כי ידעתי כי אחר השבועה לא תשקור, גם בניך ובני בניך יראו משבועתך וישמרוה,

ולניני. נין משמעו בן המנהיג מלכותו אחריו. ובאשר לא היה עיקר השבועה בשביל עצמו ובנו לבדו אלא עיקר השבועה היה בשביל כלל האומה והמלכות ע״כ ביקש עבור בנו יורש עצר:

הנה: המילה הזאת אינה נאמרת בענין ישיבה במקום, אלא להליכה ולתנועה, כמו ישובו הנה (בראשית ט"ו ט"ז), והורדתם את אבי הנה (שם מ"ה י"ד), שלחתם אותי הנה (שם מ"ה ח'), הנה אנשים באו הנה הלילה (יהושע ב' ב'), מי פתי יסור הנה (משלי ט' ד'), כי טוב אמר-לך עלה הנה (שם כ"ה ז'), ונראה שכאן המילה לזירוז, כאילו אמר בוא הנה; ואיגל מפרש כמו dahin, והכוונה השבעה לי על הדבר הזה שאומר אליך.

השבעה לי וגו' אם תשקור לי. פי' השבעה לי לאמר כה יעשה לך אלקי' וכה יוסיף אם תשקור לי:

השבעה לי באלהים. קדש:

ועתה. לכן רצה להשביעו עתה בעוד לא נמצא סבה שתעשה עמנו רעה לכבוד ה', בענין שאם אח"כ יתחדש ענין כזה ללחום עמנו מצד מצות ה', לא תוכל לעשות זאת מצד השבועה שקדמה להמצוה, זאת שנית השבעה לי, היינו על דעתי, שהנשבע ע"ד חברו אין לו התרה, וכן היה השבועה בשביל טובה, כמ"ש כחסד אשר עשיתי עמך, והנשבע בשביל טובה, אין לו התרה. השבעה באלהים, שהנשבע בשם, חמור יותר. השבעה הנה, ר"ל פה בביתך, שאם הייתי משביע אותך בביתי היית אומר שהיתה שבועת אונס שיראת מפני בהיותך בביתי, לא כן פה בביתך.כחסד אשר עשיתי, ר"ל שמי שעשה לחברו טובות בעבור טובות שקבל ממנו בעבר, או בעבור שמצפה ממנו גמול בעתיד, די אם שלם לו טובה תחת טובה, אבל מי שעשה לחברו חסד שהוא שלא בעבור טובה קדומה או עתידה רק מצד החסד, צריך גם הוא לשמור חסדו, והחסד הוא דבר שאינו נפסק לעולם, ועז"א שאני מבקש, כי כחסד שעשיתי עמך תעשה עמדי, ובזה כלל ג"כ שאם אתה תהיה מלך הארץ ואנו נהיה גרים, תתנהג עמנו כמו שנהגנו עמך, שאמרתי לך הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב:

השבעה לי. אחרי שילדה שרה ואמרו מלכי הארץ בודאי יקיים הקב"ה שבועתו לאברהם מה שהבטיחו לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים וגו' לכן השתדל אבימלך לכרות עמו ברית:

השבעה לי. א"ר חמא בר חנינא, בימי שמשון הוחלה שבועתו של אבימלך, מפני שהפלשתים פרצו הגדר תחלה, שנאמר (שופטים י"ג) והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים ^ידכתב מהרש"א דאין לפרש שהוא יתחיל להושיע את ישראל מיד פלשתים, דהא כבר כתיב (שופטים י') ויאמר ה' וגו' הלא ממצרים וגו' ומן פלשתים וגו' לחצו אתכם וגו' ואושיעה אתכם מידם, א"כ לא הי' הוא המתחיל, ולכן דרשו והוא יחל מלשון לא יחל דברו, עכ"ל, ור"ל בטלה השבועה שהשביע אבימלך לאברהם מפני שבניו של אבימלך [הפלשתים] פרצו הגדר תחלה והתגרו בישראל. ומכאן מוכח דשנים שנשבעו זל"ז ואחד עבר על השבועה פטור גם השני משבועתו, והפוסקים חקרו בדין זה ולא העירו מכאן. –
והנה במ"ר כאן אמרו על הפסוק אם תשקור לי ולניני ולנכדי, ג' דורות, עד כאן רחמי האב על הבן, בנו של הבן ובן בנו, וכ"מ בגמרא חולין ס' ב', ולפי דרשא זו בהכרח צ"ל דבימי שמשון הי' חי עוד נכדו של אבימלך, דאל"ה לא הי' צריך לומר הוחלה שבועתו כיון דבלא"ה לא היתה השבועה רק עד ג' דורות, וע' בחא"ג וברש"י חולין שם, וע"ע מש"כ השייך לפ' זה בפ' דברים ב' כ"ג. –
ודע דעל יסוד הדרשא הנזכרת שבמ"ר י"ל מה שאמרו בירושלמי ב"ב פ' מי שמת דסתם אחים שותפים הם עד ג' דורות לענין ירושה וכדומה, ור"ל דדמי כאלו אביהם קיים, וע' בס' רה"ז. .
(סוטה י' א')

תשקור. מעניין שקר. ור"ל שלא תעש' ממנו שקר לגמלנו רע תחת הטוב אשר גמלנוך.

ועתה השבעה לי באלהים הנה אם תשקור לי. פשט מפי ה"ר ברוך הצרפתי ז"ל אבימלך אמר לאברהם השבעה לי באלהים הנה באלהות ע"ז שלו לשם אלהים אחרים ויאמר אנכי אשבע כלו' שעתיד אני לומר אנכי ה' בהר סיני ויאמר אבימלך לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום שאל"ך למה בכמה מקומות התנצלות לא ידעתי לא הגדת לי לא שמעתי אלא ודאי על אותה שבועה שאמר שעשה על אנכי אמר אנכי לא שמעתי והדין עמו מה לכהן בבית הקברות:

ועתה השבעה לי באלהים הנה במדרש שאבימלך היה לו צלם בבגדו ואמר לאברהם שישבע באלוה שלו שהיה בבגדו והשיב אברהם אנכי אשבע באנכי ה' אלהיך אשבע וזהו שאמר אבימלך וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום פירוש זה האלוה שלך לא ידעתיו כי לא ידעתי את ה' בלתי היום:

ועתה השבעה לי באלהים הנה אם תשקור לי ולניני ולנכדי. הם ג' דורות. עד כאן רחמי האב על הבן בנו ובן בנו. ר' יוסי ב"ר חנינא אמר עד כאן הכנסתם של ארץ ישראל בארץ מה שניתן לאברהם לז' דורות. ניתן לאבימלך לג' דורות. זש"ה ואויבי חיים עצמו. (תהלים לח כ).

אם תשקור לי ולניני. יודע היה אבימלך שאברהם יירש את הארץ ויגרש זרעו אותו משם לכך שאל ברית לו ולנינו ולנכדו:

כחסד אשר עשיתי עמך עכשיו כשאתה גר ואני בעל הבית תעשה גם אתה עמדי כשאהיה גר ואתה בעל הבית. ועם יושבי הארץ אשר גרתה בה.

אם תשקור לי. מבנין קל ואין לו אח. אבל יש לו אח בבנין פועל ולא תשקרו:

ועתה השבעה לי באלהים הנה אם תשקר וגו' כחסד אשר עשיתי וגו'. והנה לכאורה אבימלך היה מלך הארץ ומה היה צריך לחסד אברהם הלא אדרבה הוא נתן לאברהם צאן ובקר ועבדים וגו' ולשרה נתן אלף כסף, וגם מה חסד עושין עם הארץ שאמר אליו עם הארץ אשר גרתה בה וכי הארץ בת מקבל חסד היא, ואמנם הוא כדברינו כאומרם שאפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות וכו'. ורצו אבימלך ושר צבאו שהם יקבלו זה החסד מאתו שיתברכו על ידו ויהי ברכת ה' עליהם בזכות אברהם ועל כן אמרו ועם הארץ אשר גרתה בה כאומרם שם הגשמים בזכותך הטללים בזכותך, ולזה בקשוהו שימשוך הברכה ברכת שמים ממעל אל הארץ אשר גר בה להיות הגשמים והטללים מצויים בה ותתברך בזכותו והכל תעשה זאת כחסד אשר עשיתי עמך, כי כשם שהוא עשה חסד עם אברהם ואמר לו הנה ארצי לפניך וכנזכר לפניך היא לעשות בה כרצונך, ועל כן חסד מול חסד תעשה שנכרות ברית עמך להתברך על ידך, והנה נודע מאמר חז"ל (סנהדרין ס"ג:) אסור להשתתף עם הנכרי שמא יתחייב לו שבועה וכתיב (שמות כ"ג, כ"ג) לא ישמע על פיך וכו'. אשר על כן נתחכם אברהם והשיב,

"לניני ולנכדי". ראה מה שכתבתי בס' דברים (ב, כג). (פ' דברים תש"ס)

כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי. שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ (בראשית רבה):

נכדי. בן בני:

ולנכדי. שיהא יורש עצר:

לי ולניני ולנכדי, שהם שלשה דורות, נין הוא הבן, נכד הוא בן הבן, וכן אמר והכרתי לבבל שם ושאר נין ונכד (ישעיה י"ד כ"ב):

אם תשקר לי: נ"ל כי שקר נופל על כפיית הטובה (Ingratitudine), ובהפך ונתתם לי אות אמת (יהושע ב' י"ב), ענין החזקת טובה (Gratitudine), וזה טעם חסד ואמת (למטה מ"ז כ"ט) חסד חינם, ואמת לתשלום מה שקיבלת ממני, וטעם המליצה הזאת כי מי שהוא כפוי טובה כאילו הוא כופר בטובה שקיבל, והנה הוא משקר. ופירושי מוכרע ממה שאחר זה. כחסד אשר עשיתי עמך וגו'.

גרתה בה. במקצת ספרים בלא מקף:

ולניני. תרגומו ובבני, נין הוא לשון שררה ושליט ובעבור שהבן קם תחת אביו לשלוט בנכסיו לכן נקרא הבן נין (רש"י תהלים ע"ב משלי כ"ט):

ועם הארץ. עם אנשי הארץ.

כחסד אשר עשיתי עמך. שאמר לו הנה ארצי לפניך.

כחסד אשר עשיתי עמך. בעוד שהארץ בידי שאמרתי לך כטוב בעיניך שב:

"כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר" וגו'. מה פירוש לעשות חסד עם הארץ שבפי אבימלך? (פ' וירא תשנ"ו) ר' רד"ק שהכוונה ליושבי הארץ.

כחסד אשר עשיתי עמך. בעת שאני מלך ואתה גר בארצי ואין אני מגרש אותך. כך.

כחסד אשר עשיתי, שנתתי ארצי לפניך לשבת כאשר תרצה וכבדתיך.

ולניני ולנכדי: אבימלך לא היה יכול לידע כי ה' יהיה גם עם זרע אברהם לדורות עולם, לפי' לא ביקש מאברהם אלא על בנו ועל בן בנו, שהיו בימיו. אבל חז"ל שידעו כי ה' כרת ברית עולם לאברהם ולזרעו, היה קשה בעיניהם למה לא ביקש על זרעו עד עולם, לפיכך אמרו (בראשית רבא נ"ד ב') עד כאן (ולא יותר) רחמי האב על הבן (ואין האב תושש למה שיארע לצאצאיו הרחוקים). והיום ב' אלול תרכ"א נ"ל מחשבת אבימלך שאין כח באב להכריח בשבועתו את צאצאיו, לפיכך לא ביקש מאברהם שיישבע לו לדורות עולם, אלא שלא יזיק לבנו ולבן בנו שאולי ימלכו בימי אברהם.

תעשה עמדי. כשתבא לידך שלא תגרש גם אתה את זרעי:

תעשה עמדי. בעת שיהא הארץ בידכם לא תגרשו אותנו מכל וכל מן הארץ. ותתנהג עמנו במדת החסד ואהבה כמו שהיו המה עם אברהם:

ועם הארץ אשר גרתה בה, כלומר עם יושביה אחרי, תעשה גם כן חסד וטובה אתה ובניך אחריך כי מצאת בה ובאנשיה רצונך:

ויטע אשל בבאר שבע: ודרשו חז"ל אכילה שתיה לויה יבואר בדרך רמז כי איתא בזוה"ק ת"ח אדם חב בעץ הדעת ואברהם תיקן בעץ החיים ואודע רזא דמהימנותא ע"ש והענין הוא כי ידוע כי אאע"ה היה תיקון של אדם הראשון ואדם חטא בעץ הדעת טוב ורע ואברהם הפך הרע ועשה אותו טוב כמו שכתוב סור מרע ועשה טוב כנזכר לעיל שיראה להסיר מהרע ולעשות מהרע טוב ד"מ אם נופל במחשבתו איזה הירהור זנות ח"ו ידע שזה היא מחמת שהשורש שהוא בחי' חסד נפל ואין מי להקימו ולשך יתגבר כארי לעשות חסד עם השכינה כביכול בצדקה וג"ח ושאר דברים וזהו איזהו חסיד המתחסד עם קונו וכן כל הבחי' של כל הספירות כנודע בשם אא"ז נ"ע זלל"ה ובאדם הראשון כתיב פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ושו' כי לפי שחטא בעץ הדע' לא הניחוהו ליגע בעץ החיים אבל אברהם שתיקן בחי' עץ הדעת זכה לעץ החיים וזה י"ל בפירוש הפסוק וירא אליו ה' באלני ממרא היינו באותו אילן שחטא בו אדה"ר ממרא מלשון סורר ומורה אברהם אבינו תיקן אותו אילן ושם נגלה יאליו האלהים והוא היה חסיד המתחסד עם קונו כנ"ל לכך אלני מספר צ"א הוי"ה אדנ"י כי המתחסד עם קונו נעשה יחוד קב"ה ושכינתיה ואחר אשר תיקן לעץ הדעת זכה לעץ החיים וזהו ויטע אשל ואיתא בזוהר שהוא עץ החיים וזהו אכילה שתיה לויה כולם ע"ש היחוד כמו הלחם אשר הוא אוכל שתיה ג"כ מורה על היחוד כמו אל ישתה אדם בכוס זה ולויה כמו מעור איש ולויות והיינו שזכה בכל הבחינו' ליחד קוב"ה ושכינתיה וזהו שרמזו חז"ל אאע"ה אוכל חולין בטהרה היה והבן:

אנכי אשבע. אנכי אעשה החסד להשבע אבל אתה לא עשית עמדי חסד כדבריך שעבדיך גזלוני:

ויאמר אברהם אנכי וגו'. פירוש יש להשיבך על טענתך שאמרת כחסד וגו' אלא שאני חפץ בדבר אשבע:

אנכי אשבע, ותשבע גם אתה כמו כן, אשבע האל"ף בחיריק ורום אלף אית"ן בנפעל בסגול כדי שלא יתערב עם יו"ד איתן בקריאה:

אנכי אשבע. הי׳ לאברהם לומר כן אעשה אבל דייק בדבריו שישבע. ומובן שלא יפרש שם אלהים. ומ״מ חל השבועה כמו שנשבע בשם אלהים. כיון שאבימלך מדבר עמו בזה הוי כעסוק באותו ענין דאי׳ במס׳ מע״ש ובקידושין ד״ו שא״צ לפרש ומש״ה טוב שלא לפרש את השם בחנם וגם באמת הנשבע סתם הוי שבועה כמ״ש להלן כ״ד ג׳. וכן כתיב ביוסף וישבע לו. ולא פירש אבימלך השבעה לי באלהים אלא לאפוקי שלא יפרש בנו האהוב ביותר כמ״ש לעיל:

אנכי אשבע: אני מוכן להישבע שלא ארע לך ולזרעך, כי מעולם לא הרעותי לך ולא היה בלבי להרע לך, אבל בהפך יש לי תרעומת עליך כי עבדיך גזלו באר שחפרו עבדי.

ויאמר אברהם. אברהם רצה שתהיה שבועת ה' בין שניהם, וכמו שהוא יתחייב בשבועה, כן יתחייב אבימלך לשמור לו חסדו ובריתו תהיה נאמנת לו, ובאשר יאמר אבימלך, למה אני צריך להשביע הלא ראית כי עשיתי לך חסדים בלא שבועה, לכן בא לברר לאבימלך שגם מצדו צריך שבועה, כי עבדיו עשו עול נגדו בגזלת הבאר, וז"ש ויאמר אברהם אנכי מצדי אשבע, אבל השבעה גם עתה מצדך.והוכיח את אבימלך, וברר לו מן באר המים שגזלו עבדי אבימלך, שמזה מבואר שגם אבימלך צריך לכנוס בברית, ושיהיה תנאי ביניהם שאם אחד מהם יבגוד בברית, גם השני פטור מן השבועה, שמטעם זה יכול דוד לכבוש את היבוסי מפני שהם הפרו את השבועה תחלה כמ"ש חז"ל:

אנכי אשבע. כלו' לא אשיב את פניך אע"פ שעשו לי עבדיך שלא כהוגן כמו שאומר והוכיח אברהם את אבימלך וגו' ואמר לו אבימלך אין לך להשיב פני על זאת כי לא ממני היה ולא הגדת לי ולא שמעתי מפי אחרים:

אנכי אשבע אחרי אשר בקשת את פני, אבל אתה לא עשית עמי חסד מעולם שהרי עבדיך גזלו ממני את הבארות אשר חפרתי והיינו והוכיח אברהם וגו'.

ויאמר אברהם אנכי אשבע. פירוש דוקא אנכי לבד אשבע ולא אתה שאיני חפץ בשבועתך ואכן אבימלך לא חפץ בזה כי היא המעטת כבודו שלא ירצה אברהם בשבועתו, ואמר אחר כך כי שם נשבעו שניהם. ועל כן נענש אברהם על ידי זה והוצרך לעקוד את בנו בעבור זה כמאמר חז"ל (בתנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז צ"ה) שאמרו המלאכים רבונו של עולם אדם יחיד בררת לך מכל שבעים אומות וכרת ברית עם אומות העולם אמר להם בן יחיד נתתי לו ואני אומר לו העלהו עולה לפני אם יעלהו הרי מוטב וכו' אבל באמת אברהם לא חפץ בשבועתו ולא היה ירא ממנו כי סמך לבו לא יירא וגו'.

עוד ירצה להיות שרצה להוכיחו על אודות באר המים כאמור בסמוך חש שיחשוב שמשיבו לסתור חסדו ולבלתי ישבע, לזה הקדים לומר אנכי אשבע ואחר כך הוכיחו על וגו':

עוד יכוין לומר אנכי אשבע פי' על עצמו, לא ארע לך וגו', ונתכוין לשלול חיוב בנו:

או ירצה כי הוא ישבע וישביע בניו על ג' דורות אלו, והניקוד יוכיח:

ויקרא שם בשם ה' אל עולם ע"ד ששמעתי על פסוק הראני ה' חסדך היינו כי בוודאי מחיוב להאמין שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד אך שהחסד הוא בהעלם ואינו נגלה וע"ז התפלל דוד המע"ה הראני וכו': היינו שיהיה נגלה לי החסד וזהו ויקרא שם אברם בשם ה' היינו שהיה נגלה לו המשכת אל היינו חסד עולם שהיה בהעלם ממנו והבן:

והוכח. נִתְוַכֵּחַ עִמּוֹ עַל כָּךְ:

אשר גזלו עבדי אבימלך. הוכיחו באשר הוא מושל על הגזל הנעשה בארצו ואין מכלים והוכיחו גם כן על הרשעים שהיו בביתו שלא כדרך הצדיקים כאמרם לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה:

והוכיח אברהם, וכיון שבאו שניהם בברית ובשבועה טען עליו על מה שעשו לו עבדיו שגזלו ממנו הבאר שחפר בגבול באר שבע, ובאר שבע סמוך לארץ פלשתים וחפר שם אברהם באר כי הוא מהגבול באר שבע, ועבדי אבימלך גזלוהו ממנו כי מגבול ארץ פלשתים היא, ועל הטענה שטען אברהם לאבימלך בזה, הלכו אברהם ואבימלך מגרר לראות שם את הבאר ההיא אם היא מגבול באר שבע או מגבול ארץ פלשתים, ושם היו רועי מקנה אברהם, ולפיכך חפר שם הבאר להשקות ממנו מקנהו. ואע"פ שאין כתוב בה כן נראה, כי הלכו שם מפני הטענה שטען עליו אברהם:

אשר גזלו עבדי אבימלך. לא אמר אשר גזלו ממני. שלא בא להוכיח על העול שעשה עם אברהם אלא על מיעוט מורא אלהים אשר הוא מבקש שישבע בשמו. שהרי עבדי אבימלך גזלו באר וידוע דמשמעות עבדי אבימלך אינו סתם אנשי פלשתים אלא שריו ועבדיו מנהיגי מדינה וא״כ ה״ז הוכחה שאין יראת אלהים גם בלב אבימלך:

אבימלך. באתנח:

נתווכח עמו. אינו לשון תוכחה ממש – שהוכיח את המלך, דאין זה דרך כבוד לנהוג עם מלך, כי מלך היה. ועוד דלא שייך תוכחה [אלא] מה שעשה לעצמו שלקח ממונו, אלא נתווכח עמו מפני שאמר לו שיעשה חסד עם נינו ונכדו, והיה מתווכח עמו על אשר עשו לו עבדיו:

והוכח אברהם את אבימלך. א"ר יוסי ב"ר חנינא מלמד שהתוכחת מביאה לידי אהבה. שנאמר הוכח לחכם ויאהבך (משלי ט ח).

נתוכח. אינו לשון תוכחה ממש שהוכיח את המלך דאין זה דרך כבוד להוכיח את המלך:

והוכח וגו' גזלו עבדי אבימלך. לכאורה יתמה למה לא הוכיח אותו קודם שלא בעת כריתת הברית, ואמנם כאשר ראה אברהם שנתוודע לאבימלך אשר שׂם אברהם ארץ ציה, למוצאי מים. ואחר, לא היה מוצא המים בשום אופן כי אם הוא שעלו המים לקראתו. וגם בזה שאמר לו אבימלך כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה וגו' שכיוון לומר שני הדברים אחת סתם שגרת בארץ ולא כמצרים שאמרו לך הנה אשתך קח ולך, ועוד החסד שעשיתי עמך שנתתי לך הארץ לעשות בה כרצונך ולפניך היא כאמור למעלה, אז אמר אברהם עתה עת להוכיחו על המים שגזלו עבדיו כי הנה המים בודאי לי הם שלא היו עולין לקראת אחר, והארץ אף ששלך היא מכל מקום נתת לי לעשות כרצוני בה, והנה נודע שבני נח מצווין על הדינין וכאשר כתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ט' מהלכות מלכים הלכה י"ד) שעל כן נתחייבו בני שכם מיתה שלא עשו דין בשכם בן חמור בעת שגזל בת יעקב. ועל כן הוכיח את אבימלך בהיות לאל ידו לעשות דין בעושה שלא כדת למה לא עשה דין בעבדיו בעת גזלם וחיוב מיתה יש בו בזה. ועל זה השיב,

רש"י ד"ה והוכח, נתווכח עמו על כך. וקשה לי, למה לא מלשון תוכחה? ואכן כך מביא בעל "תורה תמימה" (על אתר) מן הספרי בריש פ' דברים. (פ' וירא תשמ"ז, תשמ"ח)

עבדי. הדלי"ת רפה:

אשר גזלו עבדי אבימלך. בפרהסיא נקרא גזל. ובסתר גניבה.

וקשים דברי ס' הזכרון (מובא בהע' 98 בחומש תורת חיים) שלא היו לו לאבימלך מעשים רעים להוכיחו עליהם. שהרי בסיפא נאמר במפורש: "על אדות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך", כלו' יש כאן על מה להוכיח. (פ' וירא תשס"ב) ור' גור אריה שאין לפרש כאן לשון תוכחה, שאין דרך כבוד להוכיח את המלך.

"על אדות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך". וזה שאנו אומרים "וקרקע אינה נגזלת" (סוכה ל ע"ב), הרי פירושו שבניגוד למטלטלים העוברים עם גזילתם לרשות הגזלן, הקרקע נשארת במקומה וממשיכה להיות תחת הרשות המשפטית של בעליה, גם אחרי שפלש הגזלן והתיישב בה. (פ' חיי תשנ"ג)

ושמא באר אינה נחשבת לקרקע אף כי היא בקרקע. (פ' וירא תשס"ב) ור' שו"ת הרא"ש (צה, א) שאם הגזלן משתמש בקרקע עובר לכל השיטות על "לא תגזול", וזה מדין גזילת הפירות וההנאות של הקרקע.

לא ידעתי מי עשה. גם עכשיו שהודעתני כי נעשה הגזל על ידי עבדי לא ידעתי לשער מי מהם עשה זה כי אין שום אחד מהם חשוד אצלי שאם היה חשוד לא היה יושב בביתי:

ויאמר אבימלך וגו' וגם אנכי וגו'. צריך לדעת למה חזר לומר וגם אנכי. ויראה בדקדוק עוד אומרו לא ידעתי מי עשה וגו' למה לא הספיק לומר לא ידעתי והדבר מובן שחוזר לדברי אברהם:

וגם אנכי לא שמעתי, מאחר שלא הגדת אתה לי הדבר, אם כן אין עלי אשם.

לא ידעתי מי עשה. לא התנצל לומר לא ידעתי מזה אלא לא ידעתי מי עשה וגו׳ שהרי עיקר ההוכחה הוא על אשר נעשה גזלה ע״י עבדי אבימלך ע״ז השיב שלא ידע מי עשה הגזלה. אולי בא אדם קטן בשם עבדי אבימלך ושיקר:

ויאמר אבימלך. השיב לו, הן לא תוכל לאמר שהגיע לך עול מצדי רק בא' מג' פנים. אם היה זה נעשה בפקודתי, אבל אני לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה, ואם היה זה על ידי הייתי יודע את מי שלחתי. אם אתה בקשת דין ומשפט ע"ז ואני לא שפטתי במשפטך להשיב את הגזילה, אבל גם אתה לא הגדת לי. אם הייתי שומע מפי אחרים, ולא עשיתי משפט בעצמי כראוי למלך הארץ, אבלגם אנכי לא שמעתי בלתי היום:

ויאמר אבימלך לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה. כלומר איני אשם בזה כי לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה. אבל אתה אשם בדבר זה שידעת הדבר ולא הגדת לי. ולא היה ראוי לך להעלים הדבר בלבך בדרך נטירה. כי האוהבים ראוי שיהיו בלב אחד כאיש אחד. ואם תאמר שאף על פי שאתה לא הגדת לי ששמעתי הדבר מאחר. אינו כן כי גם אנכי לא שמעתי בלתי היום. ורמז בכאן ידיעה והגדה ושמיעה. לפי שהדבר נודע מצד שלשה דברים. או מצד ידיעה. או מצד שמיעה. או מצד הגדה. הידיעה היא שיודע הדבר מצד ידיעתו וחכמתו או מצד סבותיו. וכשלא ישיג זה ישיג הדבר מצד הגדה שהגידו וספרו לו הדבר. או מצד שמיעה אף על פי שלא יגידו לו הדבר נשמע מצד עצמו. כאמרו כי יבא אלי העם לדרוש אלהים. ואני משיב על פי שאלתם. ולפעמים אין בארץ לפני אלא הדבר נשמע אלי מצד עצמו. וזהו כי יהיה להם דבר בא אלי הדבר בעצמו. ולכן אמר בכאן וגם אנכי לא שמעתי. ואלו השלשה. ספרם הנביא באומרו הלא תדעו הלא תבינו הלא הוגד מראש לכם. הלא תדעו מצד ידיעתכם. הלא תבינו מצד שמיעה שההבנה היא בכלל שמיעה. כמו כי שומע יוסף. ואם לא תדעו ותבינו הלא הוגד לכם מצד המגידים. ולכן אמר בכאן אבימלך אלו השלשה לא ידעתי מי עשה זה ולא מצד הגדה ולא מצד שמיעה בלתי היום שהגדת לי אתה. ולכן אין לך להאשימני:

ויאמר אבימלך לא ידעתי. מעצמי.

ויאמר אבימלך לא ידעתי וגו'. להבין כפל הלשון אשר בפסוק הזה, נראה כי הן אברהם יוכל לטעון כי אף שלא ידע מי עשה הדבר מכל מקום הנה על הדיין מוטל לחקור ולדרוש בשל מי הרעה הזאת עד אשר ימצא החייב ויעשה בו דין, כמו שבן נח חייב אם היה לו ללמוד ולא למד כמו שאיתא ברמב"ם (שם ריש פרק י') ולכן השיבו טענה נצחת על כל טענותיו, ואמר לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה שאעשה בו דין וגם אתה לא הגדת לי מי ומי הגוזלין לנקום בהם, וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום. פירוש אפילו סתם שמועה לשמוע כי נעשה דבר כזה בעיר בלתי ידיעת מי עשה הדבר, לא שמעתי. כי אם שמעתי סתם מהדבר הייתי חוקר ודורש בשל מי הרעה לעשות בו דין אבל לא שמעתי כלל ובן נח ששגג באחת המצוות אינו חייב עליהם כמו שכתוב ברמב"ם שם.

וגם אתה לא הגדת לי. או אז הייתי חוקר ודורש ממי יצא העול:

וגם אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי. על מה שהוכחתני שבהיותי מלך עלי היה לאשר חמוץ הנה המלך לא יעשה זה כי אם על אחד משני פנים אם לקול צעקת הנגזל ואם לקול המון מפרסם איזה גזל שנעשה והנה אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי קול המון בזה:

אכן הכונה היא שהוא ידע שגזלו מאברהם באר המים אבל לא ידע מי ומי הגוזלים, ומעתה יאמר אברהם שעליו היה לבקש מי ומי עושי רשעה, לזה השיב שגם אברהם עשה שלא כהוגן שלא הודיע הדבר למלך, והיה יושב ומצפה קבלת אברהם ואז היה עושה לו דין, ולצד שאברהם לא החשיבו גם הוא לא ידע, והוא אומרו וגם אנכי לא שמעתי וגו' פי' לא בקשתי לדעת ונשאר מושלל הידיעה עד היום שהודעתני אתה:

וגם אתה לא הגדת לי. ע"י שליח.

ופיכול שר צבאו. ללמדך שהוא היה אבימלך שהיה בימי אברהם. כי הנה אומר ופיכול שר צבאו. ושם אומר ופיכול שר צבאו (בראשית כא כב). הוא שאמר דוד. ואויבי חיים עצמו (תהלים לח כ).

וגם אנכי לא שמעתי. מעיקר הגזילה לא די שלא ידעתי אם יצא מעבדי אפילו מעיקר המעשה לא שמעתי שאבוא לחקור ע״ז. ושמעתי לפרש כי וגם אתה לא הגדת לי. הוא דבר המלך לפיכל. כתמה עליו מדוע לא הגדת לי. והשיב פיכל וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום:

ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי. לא החניפם בדברים. אלא בדברי תוכחות אמר לו. (ל) כמו שנא' באברהם והוכח אברהם את אבימלך (בראשית כא כה). שמתוך התוכחות באה האהבה.

ויקח, מצאנו שהיה לקח שם צאן ובקר ונתן לאבימלך לקיום הברית ועם אותה המתנה והשבועה כרתו הברית בין שניהם להם ולבניהם:

ויכרתו שניהם ברית. לבד השבועה בה׳ שהי׳ אח״כ כרתו ברית אהבה שאם יעבור אחד ה״ז חוטא בין אדם לחבירו:

ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך: לכרות ברית, כמו שהיה המנהג בימיהם (רלב"ג), וזה מלבד שבע הכבשות הנזכרות אח"כ (דון יצחק). וכריתת הברית האמורה כאן היא השבועה הנזכרת למטה (פ' ל"א).

ויקח אברהם. באשר רצה אברהם שתהיה הברית משני הצדדים, רצה לשלם לו את חלקת השדה ששם חפרו את הבאר בכסף מלא, כי רצה ליטע שם אילנות, כמ"ש ויטע אשל בבאר שבע, שיהיה שם אהלו ובית מדרשו, ושע"ז יכרות אתו ברית, שלא יגע איש בנחלתו אשר קנה מאתו, וע"כ נתן לו צאן ובקר הרבה, ושניהם כרתו ברית, עד שגם אבימלך נשבע בשבועת האלה:

צאן ובקר. כשהשיב אבימלך את שרה נתן לאברהם גם עבדים ושפחות, ואברהם כאן לא נתן לו נפש אדם, כי כלם היו תחת כנפי השכינה (רא"ש):

ויקח אברהם וכו'. אפשר כי בוש אברהם מלומר למלך שישבע גם הוא. ע"כ ע"י דורון צאן ובקר ערב אל לבו לאמר לו שישבע גם הוא. וזהו ויקח אברהם צאן ובקר. ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית:

ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית. גם זה מורה באצבע לכל אשר כתבנו למעלה כי לכאורה להפלא הוא כלפי לייא יציבא בארעא וגו' אתמול הנה ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך, ועתה נתהפך שיצטרך אבימלך לקבל מאברהם צאן ובקר. ועוד וכי כלום חסר מבית המלך ואיזה מלך אשר יצטרך צאן ובקר. ואם אפילו נאמר שאברהם נתן לו בדרך מתנה ודרך מלכים הגדולים לקבל מתנה מזולתם אין זה צאן ובקר כי אם איזה אבן טוב מאבנים היקרים כיד המלך ולא צאן ובקר, ואולם הכל מורה על מה שכתבנו כי עיקר חפץ אבימלך בזה הכריתת ברית היה שעל ידי אברהם יתברך בכל אשר יעשה ויהיה ברכת אלהים בכל מעשה ידיו ולזה נתן אברהם לאבימלך צאן ובקר שיתברך על ידי זה בכל מעשה ידיו כאומרם באיוב (בראשית רבה ל"ט, י"א) לא נטל אדם פרוטה מאיוב ויצטרך ליטול ממנו פעם שניה מה טעם כי מעשה ידיו ברכת. וכן אמרו באברהם לא שָׁם אדם פרה מאברהם עד שנתברך וכו', כי מי שהברכה מצויה במעשה ידיו הנה שלו בכל מקום שהוא מתברך. ולזה נתן לו צאן ובקר משלו בכדי שיתברכו אצלו וישיג הברכה בזכות אברהם וילך הלוך וגדל עד כי גדול מאוד. והעיקר בזה הוא הכוונה שכיוון אברהם במחשבתו בעת נתן לו צאן ובקר שבזה יתברך אבימלך. ואמרו שם בפסוק והיה ברכה הברכות מסורות לך, ולמאן דחזי לך למברכא בריך. ופירושו כי הברכות בידך הם למי שאתה תתן בידך משלך הנה הברכה שם, ואך למאן דחזי לך למברכא בריך כי לא להכל תתן ברכתך שלא יפוצו מעינותך חוצה פירוש לחוץ למי שאינו ראוי לקבל הברכה, וכאן כיוון אברהם שיתברך אבימלך על ידי מעשה ידיו כנאמר.

"ויקח אברהם צאן ובקר" וגו'. נראה שאבימלך לא החזיר לידיו את הבארות שעל גזילתן קבל לפניו, והרי זה אופייני לבעלי ברית (פרטנרים) של עמנו גם היום. (פ' וירא תשנ"א)

ובזה נראה ליתן טוב טעם ודעת להבין מפני מה במלך סדום כשרצה ליתן לאברהם כסף וזהב ואמר הרכוש קח לך השיבו הרימותי ידי לה' וגו' אם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם, שהקב"ה הבטיחני לעשרני שנאמר ואברכך כמאמר חז"ל (שם ומובא ברש"י ז"ל). והנה בהיותו במצרים ובגרר קיבל מתנות מפרעה ואבימלך ולא חש כלל שלא יאמרו שהם העשירו את אברם. ואכן כי הנה אמרו חז"ל (בבראשית רבה מ"ג, ה') בפסוק (בראשית י"ד, י"ז) ויצא מלך סדום לקראתו וגו' התחיל לקשקש לו בזנבו אמר לו מה אתה ירדת לכבשן האש וניצלת אף אני ירדתי לחמר וניצלתי. ולזה אם היה מקבל שום דבר ממלך סדום היה מלך סדום אומר בלבו כי הן כל אשר יש לאברהם הכל שלו הוא כי על ידי מעשה ידיו נתברך לאחר שסבר בנפשו כי גם לו שם כשם הגדולים והוא מלומד בנסים. וזה שאמר ולא תאמר אני העשרתי את אברם כלומר אני העשרתי אותו לעולמים, בזה שלקח מאתי שָׁרָה עליו הברכה, וכל שיש לו מאז, הכל בכח הברכה הלז. ובאמת שזה שקר הוא כי הקב"ה הבטיחני לעשרני ולא בברכותיך, ועל כן לא רצה לקבל ממנו ונשבע על זה. ולא כן פרעה ואבימלך שלא חשבו כזה ונתנו לו סתם מתנות להיות זה אצלו ולא שיתברך על ידי זה לעולמים על כן קיבל מה שנתנו לו, ועל כן גם כאן כתיב סתם צאן ובקר ולא פירש כמה, כי עיקר הנתינה הוא ברכת הצאן והבקר ולא זה הצאן שנתן לו כדבר האמור.

לא נאמר, למה ולשם מה נתן אברהם אבינו ע"ה, ולמה לא שאל אבימלך על מתן זה כפי ששאל על מתן שבעת הכבשות (כט). (פ' וירא תשנ"ד)

ויכרתו שניהם ברית. הנה כבר כתבנו למעלה כי לא היה חפץ אברהם בשבועת אבימלך ואף על פי כן נשבע אבימלך לכבודו עיין שם. ועוד טעם נראה לפי הנזכר כי אחר שנתן אברהם מתנות לאבימלך מתנות נכבדות כנאמר הנה מרוב אהבה והחיבה שבער אז בלב אבימלך לאברהם קפץ ונשבע אף שלא בחפץ אברהם להראות כי הוא חפץ בשלומו בכל לבו, ושם נשבעו שניהם מרוב החיבה על כן תיכף אחר נתינת המתנות כתיב ויכרתו שניהם ברית כאמור.

ולכאורה צריך לומר שסבר, כי מתנת בקר וצאן מגיע לו, אולי מעין שכר על הסכמתו לישיבת אברהם אבינו שם, אך מתן "שבע כבשת" בנפרד מעורר שאלה. (פ' וירא תשנ"ה)

ויצב, מהצאן והבקר שנתן לו לקח שבע כבשות והציב אותן לבדהן, ולקח שבע, לפי שלשון המספר הזה ולשון השבועה אחד, ולפי שיהיה עדות על שבע כבשות ועל השבועה כאחד לדורות הבאים, כי בשבע כבשות והשבועה כרתו ברית לפיכך קרא המקום באר שבע:

שבע כבשות. ולמה שבע כבשות על שם השבועה:

נתוכח עמו על כך. מעניין תוכחה לא מעניין ברור כמו אשר הוכיח ה' לבן אדני:

ויצב. חוץ מזה הציב אברהם שבע כבשות הצאן לבדנה, כי מספר השביעי היה קדוש בעיני הקדמונים שהיו מאמינים ששבעה כוכבי לכת הם פועלים בעולם השפל, ומזה נגזר שם שבועה, כי בשבועתם היו מצרפים מספר השבעה שהיה קדוש אצלם, וע"כ הציב אברהם שבע כבשות, כי הגם שאברהם יצא מן האצטגנינות וידע שהוא למעלה מהוראת הכוכבים, אצלו היה מספר השבעה קדוש מטעם גבוה ונעלה מזה, משבעה מקורות העליונים המזילים מי החסד מדלים לבאר שבע שרמז במ"ש כי חפרתי את הבאר הזאת, כמ"ש בזאת אני בוטח, בזאת יבוא אהרן אל הקודש, וכאשר שאל אבימלך על מה רומזים שבע כבשות האלה, השיב שיקח מידו שבעה כבשות לעדה כי חפר את הבאר הזאת, ושגם זה נכלל בשבועתם:

כבשות הצאן. ת"א ויב"ע חורפן דעאן. בשאר מקומות תרגמו כבש וכבשה אימר ואימרתא, ושינו כאן לתרגמו חורפן, להורות על קטנותו של כבש, מלשון בימי חרפי שענינו בימי נערותי, וכ"ה בלשון ארמי, ודייקו כן ממלת הצאן בה"א, שהיה לו לומר כבשות צאן כמו בשאר מקומות, אלא שבא הכתוב להודיענו שהיו כבשות קטנות הכרוכות אחרי אמותיהן (ר"י מוסקאטי):

והוכח אברהם. וכתיב בתרי' (פ' כ"ז) ויכרתו שניהם ברית, מלמד שהתוכחה מביאה לידי שלום ^טוועיין בערכין ט"ז ב', א"ר יוחנן בן נורי, הרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו וכו', וכש"כ שהוספתי בו אהבה לקיים מה שנאמר הוכח לחכם ויאהבך, ולפלא שלא הביא מדרשא זו שלפנינו דבתורה כתיבא, ועוד כי כפולה היא לקמן בפ' תולדות גבי יצחק ועבדי אבימלך דכתיב שם וילכו מאתו בשלום ודרשינן שם ג"כ כהאי גונא שהתוכחה מביאה לידי שלום, ואולי מפני שרוצה להביא הוכחה למדת אהבה דזה מפורש רק באותו הפסוק דמשלי. ועי' בספרי ריש דברים, ובהגהות הגר"א שם. .
(ספרי ר"פ דברים)

ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן, צאן לא נאמר, אלא הצאן, הנזכרים למעלה:

ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן. אלו הן הנזכרות למעלה.

את שבע וגו׳‎ לשון שבע נופל על לשון שבועה.

ויצב כו'. ראוי לשום לב מה ענין שבע כבשות הצאן אשר הציב לבדן. ואם נאמר שזאת היתה שאלת אבימלך מה השיב לו באו' כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה וכו'. איך ע"י הציב אותן לבדן. תהיה לו לעדה שחפר את הבאר ההיא אך הנה ארז"ל (ב"ר פ' נ"ד) שהיו רועי אברהם מריבים עם רועי אבימלך. מי מהם חפרו הבאר. ואמרו רועי אברהם בזאת יבחן. אם בבא צאן אברהם יעלו מי הבאר לקראתם אנו חפרנוהו. ואם יצאו לקראת צאן אבימלך אתם חפרתם אותו. ויתכן כי זה היא העדות אשר אמר אברהם בעבור תהיה לי לעדה. והוא כשנתן לאבימלך צאן ובקר השאיר לעצמו ז' כבשות לתקן אחרי כן. א"ל אבימלך מה שבע כבשות אשר הצבת לבדנה והשיב אברהם כי את שבע כבשות תקח אח"כ מידי ומה שהצבתי אותן לבדן ולא נתתים עם השאר הוא בעבור תהיה לי לעדה. על ידי מה שיעלו המים לקראת אלו שעדין הן שלי ואח"כ תקחם וכן שמתי לבי כי מספר אותיות שמתיבת בעבור (פי' מלבד תיבת את שבמקרא) עד סוף הפסוק עם הכולל. עולים כמספר לקראת כבשות אברהם עלו המים מן הבאר. והנה היה נראה שעל הז' כבשות קרא לבאר באר שבע וזהו אי אפשר כי לא סימן יפה היה לאברהם כי הלא ארז"ל (שם) שא"ל הקב"ה אתה נתת ז' כבשות חייך שאני משהה שמחת בניך ז' דורות וכנגד כן הורגים מבניך שבעה צדיקים. ואיך התורה תקרא תמיד למקום ההוא באר שבע שיהיה תמיד זכרון אל הרעות. ע"כ אמר ראו עתה כי לא על שבעה כבשות נקרא כן. שא"כ היה נקרא שבע בצר"י השי"ן ולא בקמ"ץ אך ע"כ קרא למקום באר שבע בקמ"ץ. על היות שע"י הבאר נשבעו באופן כי אומרו שבע הוא על השבועה

ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן וגו' עד על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם וגו'. להבין מה שטרח אברהם בכל זה והלא לא הוא הלך אצל אבימלך לבקש מאתו כריתת הברית כי אם אבימלך הלך אצלו וביקש מאתו על הדבר. וכבר כתבנו שאברהם לא חפץ כלל בשבועת אבימלך כי לא היה ירא מאתו ועל מה זה עשה כל העשיות ואמר כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת וכי כל כך היה אברהם צמא למים והלא ה' אתו בכל אשר עושה וכל אלה העשיות היה צריך אבימלך לעשות כי הוא ביקש על הדבר והיה ירא מאברהם. ועוד כי אחר שנאמר ויכרתו שניהם ברית היה די בזה ולמה לקח עוד כבשות ומפני מה דוקא שבע ולא שמונה או שש.

לבדהן. שהפליגן מן הבקר:

ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית. ואותם הצאן לקח והציגם לבדהן.

ואמנם אברהם אבינו הציב וירה אבן פנתו למעלה למעלה וראה את הנולד כי כאשר יבוא המלך דוד וירצה להכות את היבוסי היושב בירושלים והוא מבני בניו של אבימלך והן יאמר היבוסי יושב הארץ (שמואל-ב ה', ו') לא תבוא הנה עד הסירך העורים והפסחים וגו' והוא הצלמים שהקימו, ובפיהם שבועת אברהם לאבימלך כמאמר חז"ל (בילקוט יהושע רמז כ"ח). וחש אברהם שלא יאמרו בני אבימלך אשר השבועה היתה לעולם, שלא ילחמו בני אברהם עם בני אבימלך, והנה דרך הממשכן בית או עיר לחבירו על זמן רב וירא שלא יוחלט זאת בידו מעמיד איזה דבר אבן או עץ וחוקק בו כל הענין איך שרק לזמן הזה הוא ממשכנו ואחר כך יחזור לידו, וכן אברהם אבינו כיון שהיה ירא שלא יחליטו בני אבימלך השבועה הזאת לעולם ועל כן הציג שבע כבשות הצאן ואמר כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת כי באר הוא הנקרא ציון וירושלים כמו שאמרו חז"ל (בבראשית רבה ע', ח') בפסוק (בראשית נ"ט, ב') וירא והנה באר בשדה וגו'. וכן נודע ליודעי רזי תורה מכוונות האר"י ז"ל אשר ציון וירושלים נקראים בא"ר באר מים חיים הם למוצאיהם שמשם שואבים כל בחינות החכמה והיראה ורוח הקודש וזה שער השמים. ואברהם אבינו חפר את הבאר הזאת כי הוא פתח וחפר ומצא מים בראשון וראשונה, והתגלה מלכות כל עולמים בארץ הלזו ועל ידו הכל ממשמשין ובאין לבחינות ומדריגות, אבל הוא חפרה בראשונה ושאב מים הנאמנים לבאי עולם. והנה אמרו חז"ל (שם פרשה נ"ד, ב') מה שניתן לאברהם לשבע דורות ניתן לאבימלך לשלשה ופירש רש"י שם שכשנכנסו ישראל לארץ עברו ז' דורות מזרע אברהם, ומזרע אבימלך לא עברו אלא ג' וכו'. נמצאת אומר אשר ג' דורות של אבימלך שעליהם היה השבועה כמו שכתוב אם תשקור לי ולניני ולנכדי כלו אחר שבע דורות של אברהם, ועל כן הציג שבע כבשות ואמר בעבור תהיה לי לעדה וגו' וקרא למקום באר שבע הכל למען ידעו כל העולם על ידי הבאר הזה ויכתב ויחתם למען יעמוד ימים רבים אשר השבועה לא היתה כי אם אחר כלות שבע דורות מאברהם ולא יותר.

או אפשר שרמז בשבע האלו על כניסת דוד המלך בירושלים כי הוא הסיר העורים והפסחים, והוא היה הרועה השביעי אשר הקים הקב"ה לישראל שבעה רועים והם אברהם יצחק יעקב יוסף משה אהרן ודוד הוא השביעי והוא הסיר העורים וגו'.

או אפשר שרמז על כלות ז' שנים שעשה דוד בחברון ואחריהם בא לירושלים שהוא באר שבע, ויהיה איך שיהיה על כל פנים עשה סימן מובהק בבאר שבע שרק עד שבעה הוא ניתן או ז' דורות או ז' רועים וכו' ואחר השבעה הוא לאברהם ולבניו לדורות עולם. ואמנם לפי זה היה צריך לקרותו באר שבע בסגול לרמז על שבעה, והנה בפסוקים שלפנינו מנוקד בקמץ על שם השבועה, ואך הנה כבר כתבנו שבדעת אברהם לא היה שישבע אבימלך כי אם הוא לבדו כמו שאמר אנכי אשבע אנכי ולא אתה. ועל כן הציג שבע כבשות הצאן לקרוא למקום באר שבע על ז' דורות וכו' שהיתה שבועתו. ואולם הנה אבימלך לרוב האהבה קפץ ונשבע מדעת עצמו גם כן כנאמר והוא לא נשבע כי אם על ג' דורות ולא יותר כי לא ביקש כי אם על ג' דורות ואיך ישבע הוא שגם דור רביעי או יותר לא ילחמו בבני אברהם והם יהיו מותרין להלחם בו ובודאי לא נשבע כי אם על ג' דורות. וכיון שגם הוא נשבע היה צריך להקרא השם גם על שם שבועתו ולא היו יכולין לקרותו על שם השבעה כי לא נשבע רק על ג' ולזה קראוהו באר שָׁבַע בקמץ לרמז סתם על השבועה וממילא נכלל גם בזה כוונת אברהם בבחינת שבעה שרק עד ז' דורות או ז' רועים וכו' חל שבועתו ולא יותר. וזה שאמר הכתוב על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם כלומר מה שנקרא שבע בקמץ ולא בסגול הוא מחמת שנשבעו שניהם ועבור שבועת אבימלך לא היתה יכולה להקרא על שם שבעה אבל באמת נכלל בזה גם שבעה כאמור.

ויקח אברם ונחור. אברם עיקר ונחור טפל לו. לכך נאמר שם אשת אברם שרי. בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה. אמר רב יסכה זו שרה. ולמה נקרא שמה יסכה. שהכל סכין ביפיה. ד"א שסכה ברוח הקדש. היינו דכתיב כל אשר תאמר שרה שמע בקולה (בראשית כא יב).

מה הנה. לשון נקבות:

הצבת שנים במסורה הצבת לבדנה. אתה הצבת כל גבולות ארץ. בזכות אברהם נבראו כל גבולות ארץ:

ויאמר אבימלך אל אברהם מה הנה שבע כבשות האלה. ולא כבר נתתם לי עם הבקר ועכשיו מה טעם הצבת לבדנה, כמו לבדן, ודומה לו עדנה, כמו עדן, וכן דרך המקרא כל מקום שהתיבה לשון רבים, כגון ותאמרן, ותבאן, ותלדן, ותהרין, וכל דומיהם, פעמים נכתבים בנ' לבד, ופעמים בנ"ה:

"שבע כבשת האלה... את שבע כבשת תקח...". מסתבר ששבע כבשות הן יחידת קרבן או מעין זה, שאם לא כן, היה צריך לומר: שבע הכבשת האלה... שבע הכבשת תקח. (פ' וירא תשנ"ז)

לבדנה. עם ה"א והיא לבדה:

בעבור תהיה לי. זאת:

לעדה. כמו לעדות. ודע כי מלת שבועה עקרה שבעה ובמלת או השבע שבועה אפרשנה:

כי את שבע כבשות תקח מידי. על דרך שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה כי היה זה עדות הסכמת הבעלים והודאתם בדבר:

תהיה לי לעדה, תהיה לי המקנה הזאת שאני נותן לעדה:

כי את שבע כבשות וגו׳. ולקח מספר שבע דוקא ולא מספר אחר ומפרש.

כי: לכך הצבתי אותן לבדן, כי את שבע כבשות תקח מידי וגו'.

בעבוד תהיה לי זאת. הוסיף מלת זאת המורה על הפעולה כי בזולת זה היה ראוי להיות תהיינה:

לשון עדות של נקבה כו'. פי' לאפוקי מלשון עדת אנשים לכ"פ ל' עדות והא דלא כתיב לעד וכתב לעדה מפני שהוא ל' נקיבה כי עדה לנקיבה כמו עד לזכר:

תהיה לי זאת. התי"ו לנקיבה נסתרה, ואינה לנוכח, שיהיה אבימלך לעדה, דאם כן הוי ליה לומר 'למען תהיה לעד' לשון זכר:

ויאמר כי את שבע כבשות תקח מידי. כנגד שבע כבשות שנתן אברהם אבינו לאבימלך. שיהו בניו ז' דורות עד שיכנסו לארץ והרגו ז' צדיקים מבניו ואלו הן.

כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה. ובשביל שכרת ברית למלך פלשתים נענש שהרגו מבניו פלשתים שבעה שמשון חפני ופנחס שאול ושלשת בניו. וי"ל שהחריבו שבע משכנות משכן שילה נוב וגבעון בית עולמים בית ראשון ושני:

כי חפרת את הבאר הזאת. ולא יגזלוהו ממני:

כי את שבע כבשת תקח מידי אמר לו הקב״‎ה אתה נתת לו שבע כבשות חייך שאני משהה שמחת בניך שבעה דורות והם מחריבים מבניך שבע משכנות, אהל מועד גלגל שילה נוב גבעון ובית עולמים תרין. ושבעה חדשים ישהה ארוני בבית בשדה פלשתים וזהו שנאמר בתהלים ואויבי חיים עצמו אמר דוד מה שנתת לאבימלך לשלש דורות נתן לאברהם לשבעה דורות שהרי משה שביעי לאברהם ועדיין פרעה נכדו של אבימלך קיים.

רש"י ד"ה בעבור תהיה לי, זאת. ד"ה לעדה, לשון עדות של נקבה. ע"כ. נראה שרש"י מבקש לקבוע לשון "תהיה", אם הוא נוכח זכר, או שמא נסתר נקבה. אם לשון זכר, הרי זה יוסב על אבימלך, אך יקשה לשון "עדה". ואם לשון נקבה, צריך לומר שהכוונה לצאן או להצבתן בנפרד. נראה שרש"י נוטה לאפשרות השניה, שכן הוא מדגיש את לשון הנקבה של "עדה". (פ' וירא תשמ"ד)

לעדה. לְשׁוֹן עֵדוּת שֶׁל נְקֵבָה, כְּמוֹ וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה (בראשית ל"א):

בעבור תהיה לי. הברית לעדה. על הודאתך כי חפרתי את הבאר הזאת:

לעדה: לשון נקבה מן עד, כמו ועדה המצבה (רש"י), ועקר הוראת המילה זכרון, מן "עהד" בסורי שענינו זכר, והכוונה כי כל זמן שתזכור את היום הזה שכרתנו ברית יחדו, תזכור ג"כ שנתתי לך שבע כבשות, ומתוך כך תזכור שדיברתי לך על אודות הבאר אשר חפרתי ועבדיך גזלו אותה ממני.

לעדה לשון עדות של נקבה. אמר לשון עדות לאפוקי מלשון קהלה ואמר של נקבה שפירושו תואר לנקבה שהיא הפעולה שהיא לשון נקבה שהזכר יקרא עד והנקבה עדה כמו עד הגל הזה ועדה המצבה שלא נחשוב שהוא שם כמו עדות:

אמרו ביניהם כל מי שיתראה על הבאר וכו'. דאל"כ איך הוכיח זה דאין לומר ע"י עדים א"כ מאי טעם דעבדי אברהם שלא תבעו לפני אבימלך שהרי היה להם עדים וק"ל:

מריבים היו כו'. דאם לא כן לא שייך לומר "בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי הבאר", דשמא הבאר אינו שלו. וקשיא איך סמך אברהם על נס כזה – שיאמר שמי שיעלה המים לקראתו הבאר הוא שלו, ויראה לומר כי הבאר היה ביד אבימלך, ולא היה ספק לאברהם שאין הבאר נובע כדרך הבאר שהוא עולה ומקורו מתברך – כיון שהוא גזל, שאין ברכה בדבר הגזול, ואיך אפשר שיהיה הבאר מתברך, ובפרט הבאר – כי כל נביעת הבאר ברכה היא, ואין ברכה ביד גזלן, דכתיב (ר' ירמיה ז, יא) "יש עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו", ולפיכך אמר אברהם כל מי שיבא על הבאר ויעלה המים לקראתו – הוא שלו, כי ידע אברהם כי יחזור הבאר לברכתו הרגיל – לבאר שהוא עולה ונובע כאשר יבא אברהם – שהבאר הוא שלו – על הבאר:
והקשה הרא"ם מנא ליה לרז"ל (ב"ר נד, ה) לומר שיהיה עדות זה על ידי מעשה זה, שמא היה בירור הדבר על ידי עדים ברורים וזולת זה מן הבירור, אבל במדרש רבות (שם) גלו זה, דמאי ענין "שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה" לענין הבאר, אבל עיקר הטעם שהבירור היה על ידי הכבשים, דודאי לא היה הבאר מתברך להיות מקורו עולה בחנם, אלא כך אמר שאני ארצה להשקות צאני לצרכי – ויהיה הבאר מתברך ויהיה מקורו עולה, וכיון שרצה להשקות צאנו – היה מתברך הבאר, ולפיכך אמר "את שבע כבשות תקח מידי וכו'", כי על ידם נעשה הדבר הזה שהוא הבירור:

שמשון. חפני. ופנחס. ושאול. ושלשת בניו. וכנגדן עשה הארון בשדה פלשתים ז' חדשים. א"ר ירמיהו בשם ר' שמואל ב"ר יצחק. אמר הקב"ה אילו תרנגולת של אחד מהם נאבדה היה מחזיר כמה פתחים להביאה וארוני בשדה פלשתים ז' חדשים ולא חששתם. אני אחוש בדבר. הה"ד וישרנה הפרות (ש"א ו יב).

שאלתי את ר' אביגדור נבנצל שליט"א ואמר לי, או על הנתינה או על הצאן - ז' הכבשת, אך שתי האפשרויות אינן נראות לי, שהרי המלה "נתינה" אינה מוזכרת, ואם הכוונה לצאן או לכבשות, צריך לשון רבות. (פ' וירא תש"ן)

כי חפרתי את הבאר. מְרִיבִים הָיוּ עָלֶיהָ רוֹעֵי אֲבִימֶלֶךְ וְאוֹמְרִים אֲנַחְנוּ חֲפַרְנוּהָ, אָמְרוּ בֵּינֵיהֶם כָּל מִי שֶׁיִּתְרָאֶה עַל הַבְּאֵר וְיַעֲלוּ הַמַּיִם לִקְרָאתוֹ, שֶׁלּוֹ הִיא, וְעָלוּ לִקְרָאת אַבְרָהָם:

מריבין היו כו'. עד ועלו לקראת אברהם. ב"ר דאם לא כן מאיזו ראיה התברר לאבימלך שאברהם חפר את הבאר ולא עבדיו אבל עם כל זה יש לשאול מאין לו שעל ידי עליית המים לקראתו התברר לו זה ולא על ידי עדים שהעידו עליו או על ידי שבועה וכיוצא בה אבל מצאתי בבראשית רבה במקום אחר שאמרו רועי אברהם כל מי שהמים רואים את צאנו ועולים שלו הוא וכיון שראו המים צאנו של אברהם אבינו מיד עלו והשתא אתיא שפיר דמדכתיב ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן וכתיב בתריה כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה משמע שעל ידי השבע כבשות התברר לו שהבאר של אברהם הוא ואי אפשר זה אלא ע"י עליית המים לקראתן:

דרשה כי המים היו עולין כשרואין את צאן אברהם אבינו. סימן לבניו שיהא הבאר עולה לישראל דכתיב עלי באר ענו לה (במדבר כ"א יז).

והעיקר, מה רש"י רוצה לבאר בתוספת "זאת"? (פ' וירא תשנ"ד) ור' גור אריה שנאמר "בעבור תהיה לי" בלשון נקבה, וכן "לעדה" לשון נקבה, ואם־כן אין לפרש שדיבר אל אבימלך - "למען תהיה לי" אתה "לעדה", שאם־כן צריך היה לומר לשון זכר "לעד". וכן אין לפרש שהכוונה על הכבשות, שאם־כן היה צריך לומר לשון רבות "תהיינה". אלא הכוונה שתהיה לקיחת הכבשים מאברהם לעדה.

על כן וגו' כי שם נשבעו, שניהם חסר וי"ו השמוש כמו שמש ירח, ראובן שמעון, והדומים להם, ר"ל, על כן על שבע כבשות, וכי שם נשבעו שניהם על שני הדברים האלה קראו למקום ההוא שבע, ונשתתף באר עם שבע על הבאר שחפר שם אברהם. וזה היה אות גדול לירש את הארץ שהיה מקובל כל מה שהיה אומר וקורא שם למקום, והיה כן:

על כן קרא וגו׳ כי שם נשבעו שניהם. ואם הי׳ נותן סך כבשים במספר אחר וקורא הבאר ע״ש אותו מספר היה מקום לחוש שיגזלו ויקראוהו בשם אחר. אבל מספר שבע ידע אשר יהי נשמר היטב כאשר שם נשבעו שניהם וזה יהי׳ לזכר גם על מספר שבע כבשות שקבל אבימלך מא״א וע״ע להלן כ״ו ל״ג:

על כן קרא למקום ההוא, שתחלה היה למקום ההוא שם אחר וע"כ הוסיף שם באר שבע (שזה גדר קריאת השם שאחריו למ"ד הוא שם נוסף על הראשון כמ"ש בכ"מ) והשם היה לזכרון ששניהם נשבעו, ואז כרתו ברית משני הצדדים גם על הבארות, ונעשה מקום זה רשות אברהם וארצו, ואבימלך שב אל ארץ פלשתים, כאלו באר שבע יצא מכלל ארץ פלשתים:

על כן קרא למקום ההוא באר שבע. באר שבע כבשות. ועוד כי שם נשבעו שניהם, שלא יזיקו זה לזה עד שלשה דורות:

על כן קרא למקום ההוא באר שבע המקום גרידא נקרא באר שבע בימיו. אבל העיר לא נקראת באר שבע עד בימיו של יצחק. חז״‎ק היאך עשה אברהם שותפות עם אבימלך הרי אמרו רבותינו דאין לעשות משום דקא עבר על לפני עור לא תתן מכשול.

וישובו אל ארץ פלשתים ענינו וישובו אל עירם אשר בארץ פלשתים כי בארץ פלשתים היו אבל הם יושבים בגרר שהיא מדינת המלך והוא יושב בבאר שבע שהיא בארץ פלשתים בנחל גרר:

וישובו אל ארץ פלשתים. שבו מבאר שבע שלא היה בארץ פלשתים שהלכו שם לדבר עם אברהם שהלך שם לראות מקנהו ושם נתן צאן ובקר וכבשות לכרות הברית:

ויקם אבימלך, ואברהם נשאר שם עם צאנו יום או יומים או יותר ואח"כ שב אל ארץ פלשתים אל ביתו לגרר:

ויכרתו ברית בבאר שבע. אחר שנשבעו בשם אלהים וחל שם קדושה חזרו וכרתו ברית עוד הפעם כמו שעשו דוד ויהונתן משום חזוק הדבר ה״נ כאשר חלה קדושת המקום חזרו וכרתו ברית שם:

וישובו אל ארץ פלשתים: נ"ל כי גם באר שבע היתה מארץ פלשתים, וכמו שאומר אח"כ ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים, ואמר "וישובו" כי היתה בקצה ארצם והם חזרו בפנימיות ארצם לעיר הממלכה.

וישובו אל ארץ פלשתים. פי' אל עירם שבארץ פלשתים כי בארץ פלשתים היו אלא שהם יושבים בגרר והוא היה יושב בבאר שבע והכל היא ארץ פלשתים:

ויקם אבימלך. תקומה היתה לו שנכנס בברית עם אברהם הצדיק. ועם כל זה וישובו אל ארץ פלשתים לתועבותם ולכשופיהם. ולא למדו מדרכי הצדיק. אבל אברהם ויטע אשל בבאר שבע. הוא עץ חיים מהתורה שלמד לכל העולם והכניסם תחת כנפי שכינה באכילה שתייה לוויה. ובסבת זה ויקרא שם בשם ה' אל עולם. ואמר שהתמיד זה זמן רב. וזהו ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים. ורמז בזה שאף על פי שישב שם שנים רבות. לא למד מדרכיהם אבל נדבק יותר בתורה ובמצות בראות מעשיהם ותועבותם כמה מקולקלים. וזהו ויגר אברהם וכו':

ויכרתו ברית. תנאי קיים בבאר שבע:

וישובו אל ארץ פלשתים. לא שבו תחלה לגרר בית דירת אבימלך אלא משם הלכו בכל הארץ לבשר את העם משבועה זו כי היתה נכבדת בעיני העם מאד. וע״ע להלן כ״ו כ״ו:

ויקם אבימלך ופיכול שר צבאו. קומה היתה כשהשלימו עם הצדיק:

וישובו אל ארץ פלשתים. בשלום:

אשל. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אֲמַר פַּרְדֵּס לְהָבִיא מִמֶּנוּ פֵּרוֹת לָאוֹרְחִים בַּסְּעוּדָה, וְחַד אֲמַר פֻּנְדָּק לְאַכְסַנְיָא וּבוֹ כָּל מִינֵי פֵּרוֹת. וּמָצִינוּ לְשׁוֹן נְטִיעָה בְּאֹהָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר וְיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ (דניאל י"א):

ויקרא שם בשם ה' אל עולם פי' הכתוב שקרא בשם ה' המנהיג בכחו הזמן או שיקראו השמים והארץ "עולם" כלשון הבא תמיד בדברי רבותינו והודיע בזה שקרא אברהם והודיע לבריות סוד הנהגת העולם בכללו שהוא בשם ה' החסין בכח שיש לו אילות בכולם הרב אמר במורה הנבוכים (ב יג) שהוא רומז לקדמות האל כי הודיע היותו קודם לזמן אבל אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית כ״א:ל״ג) אמר ב "ויקרא" שהוא תפלה:

אשל. אילן גם ויטע לאות:

ויטע אשל - פרדס היה להתפלל שם.

ויקרא שם בשם ה' אל עולם. וקרא והודיע לרבים שהאל יתעלה הוא אלהי הזמן וממציאו נגד דעת אפיקורסים חדשים גם ישנים:

ויטע אשל, נטע שם נטיעה סמוך לבאר שחהיה לו לעדות כי נשארה הבאר לו בלא מחלוקת. אשל, לשון נטיעה, וכן תחת האשל ברמה (שמואל א' כ"ב). ובדברי רז"ל (ביצה כ"ז) דתליא באשלי רברבי, פירוש אילנות גדולות, ורז"ל דרשו נוטריקון אכילה שתיה לויה, ר"ל שהנהיג אנשי באר שבע להכניס אורחים ושחייב אדם לעשות לאורח הבא עליו שלשה דברים, אכילה שתייה לויה.

ויטע אשל וגו׳ ויקרא שם וגו׳. כאן קיים דבר ה׳ והיית לאב המון גוים וכמ״ש לע״ל ע״כ נטע אשל להקריא גם לפני עוברים ושבים שלא יוכל לגיירם וללמדם תורה מ״מ ידעו עכ״פ כי ה׳ אל עולם. ולזה התכלית יצא מחברון למקום מרובה באוכלסין:

אשל: טמאריסקו, עיין רד"ק בשורשים וגעז'.

ויטע אשל. ברוב הספרים האל"ף בצירי ובספר אחר כתיבת יד מדוייק בסגול ונמסר עליו לית גם רד"ק כתב ויטע אשל תחת האשל בשש נקודות (שמואל א כ״ב:ו׳) ובעל רב פעלים כתב ויטע אשל יש ספרים בב' נקודות ויש ספרים בג' נקודות ועיין מ"ש בשמואל א' סימן כ"ב וסימן ל"א:

על ידי אותו אשל הוקרא שמו. ב"ר דאם לא כן מה ענין זה לזה:

ויטע. אחר שנעשית קנין אברהם, נטע שם מיני אילנות גנות ופרדסים ולשם התאספו אליו הצמאים ללמוד דרכי ה',ויקרא שם בשם ה' אל עולם, כי אחר המילה השיג יותר שאין עוד מלבדו ושאין שום כח מושל בעולם רק ה' לבדו, וזה קרא ופרסם לרבים:

ויטע אשל. רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר אשל זה פרדס וחד אמר אשל זה פונדק, בשלמא למ"ד פרדס היינו דכתיב ויטע, אלא למ"ד פונדק מאי ויטע, כדכתיב (דניאל י״א:מ״ה) ויטע אהלי אפדנו ^טזפונדק היא אכסניא לאורחים, לתכלית הכונה לפרסם שם ה' כפי שיתבאר בסמוך. ונראה דכלל דרשא זו נסמכת על מ"ש במ"ר מאי אשל – שאל [בהיפך אותיות, כמו כבש כשב, שמלה שלמה], כל מה שהי' אדם שואל בו הי' מטעים, תאנים ענבים ורמונים, ר"נ אמר פונדקי, שאל מה תרצה, בשר עופות דגים יין, ולפי"ז מבואר הדרשא שלפנינו.
וע' בכתובות ח' ב' למד שאברהם אבינו הי' בעל גמלות חסד, ופירש"י דכתיב ויסע אש"ל, נוטריקון אכילה שתיה לויה, אבל לפנינו הובא בגמרא פסוק אחר בענין זה, והוא הפסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (י"ח י"ט) וצדקה היינו גמ"ח כמש"כ שם במקומו, יעו"ש. .
(סוטה י' א')

ויטע אשל. אילן להיות ממנו צל על הבאר ולאכול תחתיו כי כן היה אילן סמך לאהלו באלוני ממרא לאכול תחתיו בעת החום כאמרו והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. ואמנם זכר זה כי לא קבע לו מקום לדירה בארץ פלשתים. אבל בבאר שבע קבע דירתו לפי שאז היה במקום נבחר אל שידבק בו השפע האלהי.

חד אמר פרדס. ויש לתמוה מה נפקא לי מיניה אם פרדס היה או היה פונדק, ולפי דעתי יש רמז מופלא לכל אחד מאלו שתי דעות; כי למאן דאמר שנטע אברהם פרדס – רוצה לומר כי ראוי לאברהם נטיעת הפרדס במה שאברהם הוא דומה ומתיחס לפרדס, מפני שהפרדס יש בו אילנות נטועות, כך אברהם הוא הנטיעה הראשונה, שהרי בשביל אברהם נברא העולם, מפני שהיו שני אלפים תוהו, ולא היה מציאות להם עד שבא אברהם, אם כן אברהם היה הנטיעה הראשונה שנטע השם יתברך בעולמו. ולפיכך ראוי לו שיטע פרדס, שהיה דומה אברהם לעולם כמו הנטיעה, וכך היה אברהם בעולם, והיה נטיעה מתברכת – ממנו נהנים הכל, בכל אשר ישאל:
ולמאן דאמר 'פונדק', פירוש כי ראוי אברהם לנטיעת פונדק, כי היה אברהם מתיחס אל פונדק – שבו נכנסים כל עוברים ושבים ומתאספים שם, כך היה אברהם נקרא "אב המון [גוים]" (לעיל יז, ה), מאסף כל בני אדם בעולם. ודבר זה מבואר מכמה מקומות כי אברהם נקרא "אב המון" מאסף הכל, ובשביל כך נטע פונדק לכל העולם – מאחר שהוא מאחד ומאסף הכל, והוא נותן להם קיום פרנסתם, שעל ידו מתפרנס הכל, כמו הפונדק הזה שבו נמצא הפרנסה – כך המשכת הפרנסה באה לעולם על ידי אברהם, שהוא פונדק העולם:
כלל מחלוקותיהם בזה – כי למאן דאמר 'פרדס' היה העולם מתברך על ידי אברהם, ונמשכים הכל אליו בשביל שהוא היה הנטיעה שנטע השם יתברך בראשונה, והוא יסוד לכל, ולפיכך נטע אברהם פרדס. ולמאן דאמר 'פונדק' היה הכל מתברך על ידו מפני שהוא אב המון בני אדם, מאחד הכל והאסיף אותם, ובשביל כך על ידו מתפרנס העולם, ולפיכך נטע פונדק. וכל אלו דברים הם דברי אמת, דברים ברורים מי שיודע להבין דברי אמת ודברי חכמים. ולפי הכל נטע אברהם דבר דומה ומתיחס אליו, ועל ידי זה קרא בשם ה', כי בין למאן דאמר 'פונדק' ובין למאן דאמר 'פרדס' היה אברהם מורה על מציאות השם יתברך במה שהיה אברהם הפרדס או הפונדק אשר נטע ה', והבן הדברים האלו:
ויש לפרש כי יסוד נטיעת החכמה נקרא 'פרדס' (ר' חגיגה יד ע"ב), כי כמו שהפרדס יש בו נטיעות, והנטיעות מוציאים פרי, כך היה אברהם נוטע נטיעות המושכלות שראוי לקרותן 'נטיעה', כי כמו שנטיעה היא נטיעה חזקה בארץ – כך מושכל המציאות הם נטועים חזקים, שהם קיימים אמתים. ומן מושכל הנמצאות אשר הם נטיעות חזקות ראשונות לשכל – הם עושים פרי להוציא מושכלות שניות ממנו, וזהו שנטע אברהם, שהיה עורך ומסדר סדר החכמה – שרשים אמתים בהקדמות חזקות, שהכל היו מודים בהן, וממנו היה מוציא פירות. [ו] כאשר היה אחד רוצה לדעת שום השגה – היה מביא לו מן הפרדס הזה, שהיו בו שרשי חכמות. והפרי הוא התולדה המתחייב מן החכמות, ולפיכך קאמר במדרש רבות (ב"ר נד, ו) שנטע פרדס שקרא "אשל", כלומר 'שאל מה שתשאל, ענבים תאנים רימונים'. והכוונה בזה – כל המושכל וכל השגה שהיה רוצה – היה מביא לו מן הפרדס הזה, והוא מן שרשי החכמות אשר נטע:
ומאן דאמר 'פונדק' רוצה לומר כי לא היה עיקר אברהם ללמוד חכמות לבני אדם, אלא היה מלמד להם המעשים הרצוים אצל השם יתברך והיה מגייר אותם והכניסם תחת כנפי השכינה (רש"י לעיל יב, ה), והכניס כל עוברים ושבים בעולם (סוטה י ע"ב), והיה מלמד אותם דרכיהם. כי לדעת הראשון לא היה מלמד אברהם רק לחכמים, וזה סובר לא כן, אלא כל עוברים – גדולים וקטנים – היה מקבל, ומכניסם תחת כנפי השכינה, והיה מלמד אותם המעשים אשר יעשו:
וזהו שאמר 'שאל מה תשאל בשר חמרא וכו''. ונקראו 'בשר ויין', שהמעשים הטובים אשר יעשה האדם הוא חיות וקיום הנפש, כמו שהבשר והיין הוא פרנסת וקיום הגוף. ודוקא נקט 'בשר ויין' לפי שהבשר והיין נעשים על ידי מעשה, לא כמו התאנים והענבים שגדלו מעצמם ואין בם מעשה, כך החכמות – כאשר יש לו הקדמות אמיתות מתחייבים לו גם כן תולדות אמיתות, שהם פרי הקדמות, לכך נקראו 'תאנים וענבים'. אבל המעשים הטובים נקראים 'בשר ויין', שאלו מפרנסים הגוף על ידי מעשה, שצריך לתקן בידי אדם. ועוד ראוי להיות המעשים נקראים 'בשר ויין' שהם מפרנסים הגוף ונותנים לו פרנסה, וכן המעשים הם אשר יעשה האדם וחי בהם (ר' ויקרא יח, ה), אבל התאנים והענבים שהם באים לקנוח סעודה ואינם עיקר סעודת האדם אשר יחיה עליו, כך החכמות שהם טובים אבל אינם אשר יחיה בהם, כי אם על ידי המעשים הטובים שבהם יחיה לעולם. ובהך סברא פליגי; למאן דאמר 'פרדס' יותר סברא לומר שהיה מלמד לגדולים ולמי שיש בו חכמה עיקר יסוד החכמה, עד שהם היו עומדים על אמיתת השם יתברך, וזהו יותר עיקר וגדול מאוד. ולדעת מי שאמר 'פונדק' היה מלמד לרבים גדולים וקטנים, וזה יותר עדיף. והבן הפירוש הזה גם כן, ועם שהפירוש האמתי אשר הוא נבחר פירוש הראשון, מכל מקום גם פירוש זה נכון ואמת. ואם תשכיל ותבין – כי שורש אחד אמת וגזע צדק לשניהם:

ויטע אשל. ר' יהודה אמר פרדס. מאי אשל שאל. כל מה שאדם היה שואל בו מטעים תאנים ענבים ורמונים. ר' נחמיה אמר פונדקי שאל מה תרצה בשר עופות דגים יין. רבנן אמרי אכילה שתיה לויה.

אשל רב ושמואל וכו׳ לא ידענא היכן מצא רבינו מחלוקת זה בין רב ושמואל דבין בב״ר ובין בגמ׳ דפ״ק דסוטה דף י׳ פליגי תנאי בהא מלתא רבי יהודה ורבי נחמיה. ולמ״ד פונדק לא ביאר כאן רש״י מה ענין אשל אצל פונדק דאשל ודאי ל׳ אילן כמו תחת האשל ברמה אבל התם בסוטה פירש״י אליבא דמ״ד פונדק דאש״ל הוא ל׳ נוטריקון אכילה שתייה לויה:

ויטע אשל. אילן גדול להיות לזכרון על הברית ובתלמוד דתליא באשלי רברבי דומיא יתלה באילן גדול:

ויטע וכו'. לפי מה שאמרו בספר הזוהר (וירא דף ק"ב) על והשענו תחת העץ. שכך היה דרכו של אברהם שהיה לו עץ שתחתיו היה מאכיל לאורחים. ולמי שהיה קולט האילן היה מבחין איכותו. ובזה יאמר כי גם שם נטע אשל הוא אילן. וע"י האכיל תחתיו אורחים היה קורא בשם ה' כו'. שאשר היו מזכירין שם ה' שתחלה לא היו או' שהוא אל עולם כ"א שעל השמים כבודו. והוא הקרי' בפיהם כי בשם ה' שהיו מזכירים לסמוך בשם ולומר אל עולם שיאמר ה' אל עולם. ולא ה' בלי הזכיר בו אל עולם ואמר ויגר בארץ פלשתים ימים רבים שעם היותו שם ימים רבים לא קבע מקום כ"א כגר הולך ונוסע בכללות ארץ פלשתים. להקריא שמו של הקב"ה בכל הארץ ההיא וזהו ויגר שהיה כגר עם היותו שם ימים רבים:

ויטע אשל וגו'. חז"ל אמרו (סוטה י'.) חד אמר פונדק וכו' ובבראשית רבה אמרו (פרשה נ"ד, ו') שאמר לו מה (כלומר מה תרצה) לאכול קופר חמר ביעין וכו', ובדבריהם ז"ל אפשר עוד לומר בזה כי נודע אשר באר שבע הוא נקודת ציון וירושלים מקום המקדש ששם שער השמים אשר דרך בו עולים כל התפילות והבקשות לכל שאלות צרכי בני אדם כי זה הוא השער לה' וכמאמר שלמה המלך ע"ה (מלכים-א ח', מ"ד) והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת והבית אשר בניתי לשמך. ועל כן אמרו (בראשית רבה ס"ט, ז') הסולם הזה רגליו בבאר שבע וראשו בשמים כי דרך שם הוא הכניסה לכל עובר לכל מי שרוצה לשאול דבר משמים, וגם דרך שם יורד כל מיני השפעות וצרכי בני אדם כי ממקום שבאו התפילות לשם ילכו ההשפעות הנענין על ידי התפילות והכל בזה שער השמים. והנה אברהם אבינו ע"ה הוא הוא אשר פתח המקור הזה בראשון וראשונה בכח צדקתו וחסידותו לסקל הדרך מאבנים וחול לעשות במים עזים נתיבה שביל ודרך להיות תפילות בני אדם בוקעים ויוצאים בדרך הזה ושבים בכל מיני ברכות. וזה אומרו ויטע אשל בבאר שבע שאברהם אבינו נטע זאת שבחינת אשל שהוא שאל מה, כלומר כל בחינת השאלות יהיה בבאר שבע וכל הבקשות ילכו דרך שם. ועל ידי מה נטע אברהם זאת, אומר הכתוב ויקרא שם בשם ה' אל עולם, כלומר כי על ידי שקרא אברהם שם בשם ה' בזה נעשה שם בחינת אל עולם שלעולם כן יהיה להיות השאלות בוקעים ויוצאים ושבים דרך שם עם חסד אל כל היום.

רש"י ד"ה אשל, רב ושמואל, חד אמר פרדס וכו' וחד אמר פונדק וכו'. ואלו בגמ' (סוטה י ע"א) חולקים בזה ר' יהודה ור' נחמיה, וכן הוא בבראשית רבה, וכבר העיר על כך ר' אברהם ברלינר, אך לא יישב. (פ' וירא תשמ"ח)

ויקרא שם וגו'. עַל יְדֵי אוֹתוֹ אֵשֶׁל נִקְרָא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה אֱלוֹהַּ לְכָל הָעוֹלָם, לְאַחַר שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים אוֹמֵר לָהֶם בָּרְכוּ לְמִי שֶׁאֲכַלְתֶּם מִשֶּׁלּוֹ, סְבוּרִים אַתֶּם שֶׁמִּשֶּׁלִּי אֲכַלְתֶּם? מִשֶּׁל מִי שֶׁאָמָר וְהָיָה הָעוֹלָם אֲכַלְתֶּם (סוטה י'):

ויקרא שם, כמו שפירשנו; ולפי מה שקרה לו עם אבימלך בדבר אשתו, ובדבר הבאר אסף את הבנים שם וקראו להם בשם ה' שיחזיקו באמונתו מעבוד זולתו, כי נלחם מלחמתו; עד שאבימלך שהוא מלך בא אלי ובקש אהבתי ובריתי והחזר לי זאת הבאר אשר גזלו ממני עבדיו, ובזה תוכלו להכיר כי הוא אל עולם, ואין זולתו ועושה ביצוריו נרצונו כמו שעשה בפרעה ובאבימלך בעבורי, מכל זה תכירו כי הוא אל עולם ויכול על הכל.

אל עולם. האל"ף בצירי:

ויטע אשל. אמר ריש לקיש, מלמד שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים ^יזעיין בדרשא הבאה ומש"כ שם. .
(שם שם)

על ידי אשל. דאם לא כן למה "ויקרא שם בשם ה'" (כ"ה ברא"ם):

ויקרא שם בשם ה' אל עולם. שהקריא שם שמים בפי כל בריה. לאחר שאכלו ושתו אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו.

ויקרא בשם ה'. נתן הודאה להק' שנתן לו גדולה עד שהמלכים כורתים עמו ברית מפני גדולתו:

שם. ...ומצינו לשון נטיעה באהלים, שנאמר (דניאל יא, מה) ויטע אהלי אפדנו. ע"כ. ולכאורה היה יכול רש"י להביא ראיה מפס' קרוב יותר - "כאהלים נטע ה'" (במדבר כד, ו), אך דומה שאין להקשות על רש"י בכגון דא. (פ' וירא תשנ"ח)

ויקרא וגו'. אמר ריש לקיש, אל תקרא ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב, כיצד, לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם, וכי משלי אכלתם, והלא משל אלהי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם ^יחנראה דדריש כן משום דקשה לי' מה שייכות קריאת ה' לנטיעת אשל, אבל לפי הדרשא ויקריא שייך שפיר, דריש לקיש לשיטתי' בדרשא הקודמת שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים כדי שיתאספו אליו המון רב, ויהי' לו מקום וסבה לקרוא בשם ה' ולהודיע אלהותו בעולם, אשר כנודע אך זה היתה מטרתו וחפצו של אברהם אבינו כל ימיו, וכמבואר בר"פ לך בפ' ואת הנפש אשר עשו יעו"ש. .
(שם שם ב')

ובאשר למחלוקת לא אדע מה עניינה, כי בסופו של דבר הנטיעה היא להכנסת אורחים, ומה לי פרדס ומה לי פונדק. (פ' וירא תשס"ד) ור' קרן אורה למסכת סוטה שם.

ויקרא שם בשם ה'. לשון קריאה והכרזה. וכן יקרא איש חסדו כי שם ה' אקרא וכוונת הכתוב כי אברהם מכריז ומודיע לבריות שהעולם מחודש ויש לו מנהיג יחיד וקדמון. ועל כן יאמר כי ההכרזה הזאת היתה בשם ה' היחיד אל עולם הקדמון אשר הויתו ואלהותו קודם העולם והוא שאמר אל עולם כלומר שקדם לעולם. או יהיה ויקרא כמו ויתפלל, כדעת אונקלוס ע"ה, והוא מלשון (תהלים ל) אליך ה' אקרא.

ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו למועד אשר דבר אותו אלהים. הנ"ל דהנה זה היה הכוונה לטובה מאת ה' מה שלא ילדה שרה לאברהם עד עת זקנתו כדי שיוולד יצחק מתוקן בבחי' הרחמים מבחי' זקן מלא רחמים בהמתקת הדינים. וז"ש שרה כי ילדתי בן לזקוניו פי' שהבן יהיה נולד בבחינת זקן מלא רחמים כנ"ל. וזה ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל ואמרו חכז"ל בכל גימ' בן מהו ענין הבן בפסוק הזה. אך הנה מבואר בזוה"ק בפ' זה כי א"א היה הולך ועולה בכל יום ויום עד כי בא באינון יומין עלאין ולכך לעת זקנתו שהיה אז בראש רום המעלות בחינת זקן מלא רחמים אז נולד לו יצחק. וזה ואברהם ושרה זקנים כו' אך אז נתבשרו בבשורת הבן הנולד להם. וזהו ותלד שרה לאברהם פי' שילדה שרה בן שהוא בחי' חסד לאברהם ממותק הדינין. והטעם כי הוא בן לזקוניו. לעת זקנתו בתגבורת הרחמים אך אז נולד. וזהו למועד אשר דבר אותו אלהים רק לאותו מועד הזקנה הוא המועד וזמן הנכון אשר דבר אותו אלהים. וזהו מי מלל לאברהם כו' כי ילדתי בן לזקוניו מל"ל גימט' מאה הם המאה ברכאין אשר לאברהם עתה יהיו מושפעי' ע"י יצחק כי ילדתי בן לזקוניו כנ"ל. וזהו קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם. וזה הניקה בנים שרה ע"י הרחמים של יצחק ישפע לשכינה בחי' שרה והניקה בנים להשפיע להם חלב ודבש תחת לשונם ולא יחסרו להם כל טוב אמן:

ימים רבים. מְרֻבִּים עַל שֶׁל חֶבְרוֹן. בְּחֶבְרוֹן עָשָׂה כ"ה שָׁנָה וְכָאן כ"ו, שֶׁהֲרֵי בֶּן ע"ה שָׁנָה הָיָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן, אוֹתָהּ שָׁנָה וַיָבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, שֶׁלֹּא מָצִינוּ קֹדֶם לָכֵן שֶׁנִּתְיַשֵּׁב אֶלָּא שָׁם, שֶׁבְּכָל מְקוֹמוֹתָיו הָיָה כְּאוֹרֵחַ חוֹנֶה וְנוֹסֵעַ וְהוֹלֵך, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעֲבֹר אַבְרָם, וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה (בראשית י"ב), וּבְמִצְרַיִם לֹא עָשָׂה אֶלָּא שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים שֶׁהֲרֵי שְׁלָחוֹ פַרְעֹה מִיָּד, וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו עַד וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן (שם י"ג), שָׁם יָשַׁב עַד שֶׁנֶּהֱפְכָה סְדוֹם, מִיָּד וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם מִפְּנֵי בוּשָׁה שֶׁל לוֹט וּבָא לְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וּבֶן צ"ט שָׁנָה הָיָה, שֶׁהֲרֵי בַשְּׁלִישִׁי לְמִילָתוֹ בָּאוּ אֶצְלוֹ הַמַּלְאָכִים, הֲרֵי כ"ה שָׁנָה, וְכָאן כְּתִיב יָמִים רַבִּים, מְרֻבִּים עַל הָרִאשׁוֹנִים, וְלֹא בָא הַכָּתוּב לִסְתֹּם אֶלָּא לְפָרֵשׁ, וְאִם הָיוּ מְרֻבִּים עֲלֵיהֶם שְׁתֵּי שָׁנִים אוֹ יוֹתֵר הָיָה מְפָרְשָׁם, וְעַל כָּרְחֲךָ אֵינָם יְתֵרִים יוֹתֵר מִשָּׁנָה, הֲרֵי כ"ו שָׁנָה; מִיָּד יָצָא מִשָּׁם וְחָזַר לְחֶבְרוֹן, וְאוֹתָהּ שָׁנָה קָדְמָה לִפְנֵי עֲקֵדָתוֹ שֶׁל יִצְחָק י"ב שָׁנִים, בְּסֵדֶר עוֹלָם:

ימים רבים, עמד שם ימים רבים, כי היה לו ברית עם אבימלך ולא היה מפחד מאדם. וברוב ארץ פלשתים היא ארץ שבעה כמו שראינו בשונמית שישבה שם מפני הרעב שבע שנים:

בחברון עשה כ"ה שנה וכאן כ"ו כו' עד ואותה שנה קדמה לפני עקדתו של יצחק י"ב שנה. הוצרך לכל זה כדי להוכיח מכאן שאין פי' ויהי אחר הדברים האלה הכ' אחריו אחר הדברים שעברו בין אברהם לאבימלך דסליק מיניה מפני שכל מקום שנאמר אחר סמוך וכאן עברו י"ב שנה ולפיכך יש מרבותינו אומרים אחר דבריו של שטן וי"א אחר דבריו של ישמעאל כדלקמיה:

ויגר. ובכ"ז לא ישב בבאר שבע בקביעות, רק היה כגר בארץ פלשתים, מתהלך בארץ לארכה ולרחבה כגר, לפרסם שם ה' ולקיים כי גר יהיה זרעך שהתחיל מלידת יצחק:

ואותה שנה קדמה לפני עקידתו של יצחק י"ב שנים. מה שצריך לפרש זאת משום פסוק שלאחריו שכתוב ויהי אחר הדברים האלה וגו' שהוא סמוך. דכל מקום שכתוב אחר הוא סמוך כדפרש"י בפרשת לך לך (לעיל טו א) וזה היה י"ב שנה אחרי כן ואם כן למה נאמר אחר לכך מפרש אחר דבריו של שטן וכו' ולא אחר הדברים שהיו בין אברהם לאבימלך דסמיך ליה:

ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים. יותר ממה שעשה בחברון, כי בחברון עשה חמש ועשרים שנה, וכאן עשרים ושש שנים:

ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים. יותר ממה שעשה בחברון עשה שם. שבחברון עשה עשרים וחמשה שנים וכאן עשרים ושש.

ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים. לא נודע טעם אברהם בזה לישב בין הפלשתים ימים רבים כל כך יתרים על של חברון כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ד, ו') והן נודע כי ארץ פלשתים אינה חשובה כל כך, וחז"ל אמרו (שם נ"ב, ד') כי נסע מחברון מפני הבושה של לוט שהיו אומרין שבא על בנותיו. וזה נכון הוא אבל לא על כל כך שנים כי על כל פנים הרי חזר לחברון והיה לו לחזור קודם להיות קרוב להר המוריה. ואפשר לומר בזה כי הנה הקב"ה אמר לאברהם (בראשית ט"ו, י"ג) כי גר יהיה זרעך בארץ וגו' ומשמע דוקא זרעך ולא הוא וכמאמר חז"ל (שם מ"ד, כ') בפסוק (שם שם, ט"ו) ואתה תבוא אל אבותיך וגו' רק משנולד יצחק התחיל הגירות וענין הגירות שהיה ביצחק ולא באברהם הוא לפי שאברהם היה במדינה חשוב ומפורסם גדול והיה מלך עליהם כמאמר חז"ל (שם פרשה מ"ג, ה') ומוניטין שלו יצא בעולם כמאמרם (שם פרשה ל"ט, י"א) ואיך יֵאָמֵר גר על מלך הארץ ועל כן אמר אברהם לבני חת (בראשית כ"ג, ד') גר ותושב אנכי עמכם, פירוש אף שאני גר ממקום אחר מכל מקום תושב אני עמכם כי מלך הארץ היה כאמור. ולא כן יצחק שלא היה לו שלוה בארץ, והפלשתים גרשו אותו ממקום למקום ואמרו לו (בראשית כ"ו, ט"ז) לך מעמנו וגו' ואין לך גירות גדול מזה, ועל כן נאמר לו (שם שם,ג') גור בארץ הזאת כלומר קבל עליך הגירות. ואכן נראה כי אף אברהם לא היה תושב כי אם בחברון שהם אמרו לו נשיא אלהים אתה בתוכנו פירוש מלך כמו שכתוב שם ולא כן בשארי מקומות ובפרט בפלשתים שגזלו וחמסו אותו תמיד בבארות אשר חפר, ושרה נלקחה לבית אבימלך הגם שסבר שאחותו היא מכל מקום זה גירות הוא ולא תושב ועל כן אמר גר ותושב אנכי עמכם פירוש דוקא עמכם תושב אני ולא במקום אחר.

רש"י ד"ה ימים רבים. החשבון היפה לוקה בכך שאין אנו יודעים, כמה זמן נד אברהם אבינו ע"ה בא"י עד שהתיישב יישוב קבע, וכמובן גם אין אנו יודעים, כמה זמן היה "הלך ונסוע". אמנם רש"י מודע לנדודים, אך אינו קובע להם זמן. (פ' וירא תשנ"ד)

אשר גזלו עבדי אבימלך. איזהו גזילה, ר"א אומר זה שגוזל בפני עשרה בפרהסיא, כדכתיב ויגזלו כל אשר (עובר) [יעבור] עליהם בדרך (שופטים ט כה), מה דרך בפרהסיא, אף גזל בפרהסיא. רשב"י אומר מהכא, והבאתם (את הגזול) [גזול] ואת הפסח (מלאכי א יג), מה פסח שהוא בעל מום בגלוי, אף גזל בגלוי:

ונראה שזה היה רק עבור יצחק לפי שמשנולד יצחק התחיל הגירות, ואם יהיה אברהם תושב באותן הימים לא יראה שום בחינת גירות ביצחק כי הלא קטן שנולד הוא ויושב בחיק אביו ואמו, ואך אם גם אביו ואמו גרים בארץ ממילא גם תינוק בן יומו מרגיש בהגירות כי אי אפשר להיות לו די סיפוקו כל כך כמו בהיות אביו ואמו תושבים בארץ, ונמצאת אומר כי באמת גזירות הגלות לא נגזר כי אם על יצחק ולזה אמר לו כי גר יהיה זרעך בלבד שלא נגזר גירות כי אם על זרעך, ואך מחמת גירותו ממילא נמשך לאברהם קצת גירות בהיות יצחק קטן וגדל בחיק אביו שאי אפשר להיות בענין אחר (ועיין למטה)..

שם. ...מפני בושה של לוט וכו'. וכמה שכתבתי למעלה (כ, א). (פ' וירא תשנ"ה)

ר' יוסי בשם ר' אבהו אומר לפני תשעה גנב, לפני עשרה גזלן:

והנה באמת תחילה לא הלך אברהם מחברון כי אם עבור לוט או מחמת פסיקת עוברים ושבים אחרי הפיכת סדום ועמורה כמאמרם (שם בבראשית רבה נ"ב, ג'), ואך היה דעתו לחזור תיכף למקום קביעתו לקדושת הר המוריה. ולא הלך לגרר עבור גירות כי לא נגזר עליו גירות ואך ממילא כשבא לשם נאמר ויגר בגרר כי על כל פנים היה בעת הזאת בבחינת גר אבל הוא לא הלך לשם זה. ואך כאשר קרה לו מעשה אבימלך שמזה נסבב שנפקדה שרה בבנים על ידי צאתה טהורה מביתו כאומרם (שם פרשה נ"ג, ו') ותהר ותלד שרה את יצחק. ומיד כאשר נולד יצחק הביט אברהם שהגיע העת להתחיל הגירות ואם לא יתחיל גירות יצחק עתה, ממילא יומשך ישיבת ישראל במצרים יותר לפי ערך השנים שלא יחשב הגירות ליצחק. ולזה אמר אברהם מוטב אקבל עלי גירות כאשר אוכל בכדי שיוחשב ליצחק הגירות משנולד, כי ממילא כשאני אחשב גר יוכר גם בו הגירות כנזכר ויומהר על ידי זה קץ גאולת ישראל.

ר' תנחומא בשם ר' הונא אומר לעולם אינו גזלן עד שיגזול מתחת ידו, שנאמר ויגזול את החנית מיד המצרי (ש"ב כג כא):

ולזה אמר הכתוב, ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים, כלומר אברהם כשראה שנולד יצחק קיבל גירות על עצמו להיות גר בארץ לא לו בין הפלשתים וגר שם ימים רבים עבור כן בכדי שיתחיל הגירות מהולדת יצחק. ולזה אמר הכתוב לשון ימים רבים על דרך מאמר חז"ל (שמות רבה א', ל"ד) בפסוק (שמות ב', כ"ג) ויהי בימים הרבים ההם ימים של צער היו לפיכך קורא אותן רבים ודכוותיה (ויקרא ט"ו, כ"ה) ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים וגו'. וכן כאן ימים רבים של צער בקבלת עול הגירות בכדי שבימים רבים הללו יצאו הימים הרבים הנזכרים שם ביותר מהר, והיה שם עד סמוך אל העקידה שהגיע פרק שרה למות והוצרך לילך לגור לחברון לקברה שם במערת המכפלה המוכנת אליה מששת ימי בראשית.

בעבור תהיה לי לעדה. רבנן אמרי רועיו של אבימלך היו מדיינין עם רועי אברהם לאמר לנו המים, ונתנו סימן ביניהם, שכל מי שיעלו המים לקראת פני צאנו הרי הבאר שלו, וכיון שעלו לפני צאן אברהם, היתה הבאר שלו. א"ר יצחק בעבור היתה, אין כתיב כאן, אלא תהיה. כלומר לעתיד סימן לבניך שתעלה באר לפניהם, שנאמ' עלי באר ענו לה (במדבר כא יז):

ויטע אשל. ר' יודן אומר פרדס. תיבה הפוכה אשל שאל, ומה תשאל ענבים תאנים ורימונים, מלמד שנטע בו כל מיני מאכל. ר' נחמיא אומר פונדק, שאל, מה תשאל יין בשר ובצים. ר' יודן אומר אשל זה סנהדרין, כדכתיב ושאול יושב בגבעה תחת האשל (אשר בחברון) [ברמה] (ש"א כב ו), והכי אמרי רבנן במסכתא יומא, לא פסקת ישיבה מאבותינו מעולם, אברהם זקן יושב בישיבה היה, שנאמר ואברהם זקן (בראשית כד א), וכן יצחק ויהי כי זקן יצחק (שם כז א), וכן יעקב דכתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן (שם מח י), וכן אבותינו במצרים דכתיב לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג טז), וכן במדבר דכתיב אספו לי שבעים איש מזקני ישראל (במדבר יא טז):

רבנן אמרו אשל אכילה שתיה ולויה:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לו נסיון עשירי, ובא מקרא זה לעשות משתה של יצחק, וטיהרת ישמעאל, ודברי אבימלך עניין אחד. ועל כולן אמר ויהי אחר הדברים האלה, ואע"פ שהזמנים מופלגין, ובכל מקום שנאמר אחר משמע לשון מיד וסמוך, אפ"ה שייך כאן אחר, לפי שהיו הרהורי דברים על משתה של יצחק, לפיכך סמוך העניין ואמר אחר הדברים האלה, כלומר האלה שכבר כתבנו ויעש אברהם משתה גדול, והנסיונות תכופין ומראין הענין סמוכין ונכתבין סמוכין, לכך כתיב אחר, לומר לך אחר סמוך הוא:

מי מלל לאברהם כי הניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקוניו. הנ"ל עפ"י מ"ש לעיל בפ' לך לך הלוך ונסוע הנגבה. כי אאע"ה היה הולך בכל יום ויום במדריגה גבוה הלוך וגדול. וז"ש בזוה"ק דף קכ"ט ע"א בפ' ואברהם זקן בא בימים. תא חזי אברהם אתקרב לגביה ותאובתי' דיליה הוה כל יומוי בהאי ולא אתקריב אברהם ביומא חדא או בזמנא חדא אלא עבודוהי קריבו ליה בכל יומוהי מדרגא לדרגא עד דסליק בדרגוהי כד.הוה סיב ועאל בדרגין עלאין כדחזי ליה. כדכתיב ואברהם זקן וכדין בא בימים באינון יומין ידיען ברזא דמהמנותא. אבל יצחק אבינו ע"ה כשנולד היה תיכף במדריגה גדולה כזה להמשיך השפעות טובות מעולם הזקן באותה בחי' שהיה א"א בעת זקנתו. כמאמר הגמ' ולדו' קדשים במעי אמן הם קדושים כי יצחק היה קדוש מרחם לכן היה צריך להתמהמה עד כה שיהיה א"א ע"ה בבחי' גדולה כזו בבחי' נוחלין ומנחילין למשוך נשמה קדושה כזו ליצחק בנו שיהיה תיכף במעלה גדולה כזו כמו אביו בבחי' הזקנה. וזה כי ילדתי בן לזקוניו שהוא תיכף בשעת הלידה בבחי' הזקנה מדת החסד. וזה וה' פקד את שרה כאשר אמר. היינו אמירה רכה ונפקדה שרה ג"כ להוליד בן שימשוך חסדים בעולם. כמו בבריאת העולם כתיב ג"כ ויאמר אלהים יהי אור. בראשית נמי מאמר הוא בבחי' חסד היה תחלת דיבורו של הקב"ה:

ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד וכו'. יש להבין מה משמיענו הכתוב בזה ומה יוצא לנו מזה אם ישבה מנגד או לא. אך הנה כבר נתבאר כי זהו מדת הצדיקים השלמים לפני ה' שהם מקבלים עומ"ש עליהם. ר"ל שהם מקבלים העול והדינין של המלכות שלמעלה עליהם כדי להסיר הדינין מהשכינה ועי"כ נמתקו הדינין בשרשן כאשר הם מקבלים כל הדינין לטובה להיותם אך לפועל טוב כי מאתו לא תצא הרעות לכך ממילא נעשה המתקת הדינין כי הם פועלים וממשיכין מבחי' הטוב והחסד אל הדינין וכולם שווים לטובה. ואין קשה בעיניהם כלל וכמ"ש ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. היינו שהסתיר פניו וירא מהביט אל בחי' הדינין והגלות שהיה אז מראה לו בסנה לבל יקשה בעיניו על ככה מה חטאו ישראל יותר מכל שבעים אומות כנ"ל. והא ראיה כשהתחיל להביט ולשום אל לבו על גלות ישראל ושאל למה הרעות מיד נאמר לו עתה תראה כמבואר בדרז"ל. רק עיקר הדבר לקבל הכל לטובה ואין רע כלל עי"כ נעשה המתקת הדינין בשרשן כנ"ל. וזה הוא ג"כ שאמר הכתוב בזה ותשב לה מנגד כי אמרה אל אראה במות הילד. ר"ל לא אסתכל בענין מיתת הילד מה זה ועל מה זה הלא מ"מ הוא בנו של אברהם וראוי לחסד יותר. ולא רצתה להסתכל בזה ולישאל כן לכך באה לה הישועה והטוב מהרה עי"כ כנ"ל:

וה' פקד את שרה כאשר אמר, ויעש ה' לשרה כאשר דבר ותהר ותלד וכו' לזקניו למועד אשר דבר אתו אלהי', ברש"י בשם מדרש למועד חד מ"ד לז' חדשים נולד יצחק, וחד מ"ד לתשעה חדשים נולד כדי שלא יוכלו לומר מאבימלך נתעברה, ועל לזקניו פי' רש"י שהי' זיו אקונין דומה לשל אברהם לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה, מה עשה הקב"ה צר קלסתר פניו דומה לשל אברהם וכל זה גם במדרש, ויש לדקדק למ"ד לז' חדשים למה נולד לשבעה ומצא מקום החשד להאמר, מאבימלך נתעברה, עד שהוצרך הקב"ה לשנות ולצור קלסתר פניו הלא טוב אם תלד לתשעה כדרך הטבע ורוב נשים יולדות לחשעה ונרלע"ד בהקדם לפרש כפל הלשון וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש כאשר דבר יעוין ברש"י היכן הוא אמירה היכן הוא הדיבור, הנה תחלת הפרשה יש לדקדק המלאך אמר לאברהם בשליחות שוב אשוב וכו' והנה בן לשרה "אשתך" ואח"כ אמר הקב"ה בעצמו לאברהם למועד אשוב ולשרה בן ולא אמר אשתך וי"ל דבתחלה הבטיח המלאך בשליחותו, הטובה בשלימות שיהי' לשרה בן והכל מודים שנולד מאברהם ולא יחשדו אותו כלל כי אין זה לנחת להאבות אם בני אדם יחשבו תוהו כזה על בנם היחיד היקר להם אבל כאשר צחקה שרה על זה כמסתפק הבת תשעים תלד והקפיד הקב"ה עליה למה זה צחקה שרה ונענשה במדה, היא היתה כמסתפק לכן יהי' בני אדם מסופחים אם מאברהם או מאבימלך נתעברה וזה שאמר הקב"ה רק ולשרה בן ולא ממי הוא אבל המלאך בשליחות אמר והנה בן לשרה "אשתך" דייקו אשתך שממך תהי', והנה בשורת המלאך הי' אמירה רכה שייך ביה על גוף הבשורה לשון אמירה רכה אבל הקב"ה דבר קצת קשה ולשרה בן ועל זה שייך לשון דיבור קשה וזה אחר מעשה אבימלך וה' פקד את שרה בעיקר הפקידה שתהר ותוליד בן כאשר אמר לשון רכה, ויעש ה' לשרה כאשר דבר לשון קשה, והיינו ותלד לשרה לאברהם בן לזקוניו שהי' זיו אקונין דומה לאברהם למועד אשר "דבר" אותו לאברהם למועד פירוש לשבעה חדשים נולד ועל ידי זה הי' מקום לחשוד וזה הי' לעונש לשרה והוא קשה והוצרך הקב"ה לשנות זיו אקונין, אם כן הרואה אותו ראה דומה לאברהם ולא השומע, ועוד גם מצד זיו איקונין בזה קצת מקום לחשוד כידוע וק"ל (מספר שיר מעון):