Commentaire sur L’Exode 36:39

ועשה. הנה בצלאל הוא בעצמו יעשה הנכבד ויורה הוא ואהליאב:

ועשה בצלאל וגו' את כל מלאכת וגו'. קשה והלא אפילו לקיחת הנדבה עדיין לא לקח לעשות ואיך יוצדק לומר ועשה וגו', אכן הכוונה היא שהכין כלי אומנות הצריכין לעשות בהם כל פרטי המלאכה אשר צוה ה' לעשות כי צריכין כמה פרטי כלי אומנות, וזה שיעור הכתוב ועשה בצלאל וגו' את כל מלאכת פירוש כלים שהם מלאכת מעשה עבודת הקדש לכל אשר צוה ה' כי יש עבודת המתכות ועבודת כלי עץ ועבודת האבנים והאריגה, וצא ולמד מה שאמרו ז''ל (שבת מ''ט:) כי המ' מלאכות כולן היו במקדש, ומהנשמע מהכתובים מובן כי ביום אחד הכינו כל כלי אומנות:

חכם לב. כבר נתבאר לעיל ל״א ו׳ ד׳ משמעות חכם לב. הוא חכמת יראת ה׳. והיה הרבה חכמי לב אשר נתן ה׳ חכמה ותבונה בהמה לדעת. עומק הכונה של כל מלאכה:

ועשה בצלאל: ע' אוהב גר עמוד 81. ורש"י במכות י"ב הבין שאיננו ל' עבר, ולדעתו הוא ל' צווי, אך לפי זה היל"ל וְיַעשה, אבל ועשה הוא עתיד אינדיקאטיף, והטעם יודע אני שהוא יעשה.

חכמה. החי"ת בקמץ לבד:

ועשה בצלאל. בצלאל עצמו הוא יעשה הנכבד ויורה הוא ואהליאב (ראב"ע), וכתיב"ע ויעבד בצלאל, כי פסוק זה אינו אלא המשך מאמר משה לישראל, ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו' וימלא אותו וגו' ולהורות נתן בלבו וגו', ועשה בצלאל כלומר יעשה בצלאל, ואח"ז הוא אומר ויקרא משה אל בצלאל, וקודם שיקראהו איך יאמר עליו שעשה, וטעות דפוס הוא באונקלס ועבד וצריך להגי' ויעבד, והמתרגמו (נון מאכטען) שגגה היא (מצאתי):

ועשה, אמר כי חוץ ממה שיעשה בצלאל ואהליאב, עוד יחול עליהם רוח הקדש לכוין כונת המלאכה וסודותיה וכל הנרמז בה, שעז"א לדעת לעשות, ושיעשו כפי שצוה ה' שכולל, אם העשיה לש"ש, אם כוונת הסודות ותעלומות המלאכה:

ועשה בצלאל. ויעשה שהרי עדיין לא עשה.

ועשה בצלאל ואהליאב וגו׳. עיין מכות דף י״ב ע״א אם זה מצוה או רק סיפור, ורש״י ב״ק דף נ״ד ע״ש בזה.

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' ששת ימים תעשה גו'. שורש הדברים הוא כך דידוע מדחז"ל. דבמעמד הנבחר בהר סיני. כשהקדימו הכנ"י נעשה ונשמע. אז נתן הש"י בראש כאו"א מישראל שני כתרים ואח"כ כשחטאו בעגל נסתלק זה מהם. כמ"ש ויתנצלו ב"י את עדים מהר חורב. שנאבד מהם כל הארת הקדושה שקיבלו מהר חורב. והנה כל האורות והכתרים שהם התכשיטין של ישראל שניטלו מהם בחורב. כולם נטלם משרע"ה לעצמו אך משה הוא עבד נאמן ובשבת קודש שאז שורה הקדושה על ישראל. ואז הוא מחזיר להם הכתרים לכאו"א מישראל. וכאו"א מקבל לפי קדושתו כידוע מכוונת האריז"ל על ישמח משה במתנת חלקו עיי"ש. וזה"ש ויקהל משה את כל עדת בנ"י. עד"ת הוא מלשון עדי"ם. ר"ל התכשיטין. היינו שמשה הקהיל את כל העדי והקישוט שקיבלו ישראל מהר חורב. וע"י חטא העגל נסתלק מהם והי' מתירא משה שלא ישלטו בהם ידי זרים וחיצונים וקליפות ח"ו אשר ע"כ הקהיל משה את כל הניצוצות הק' לעצמו. ובאמת הוא רעיא מהימנא כשראה העת וזמן שיוכלו ישראל לקבל הכתרים הנ"ל אז החזיר להם הכתרים בשמחה ובטוב לבב. ולא עיכב לעצמו משלהם כלום ומסתפק במה שיש לו. וזהו ישמח משה במתנת חלקו וזש"ה אלה הדברים גו' ששת ימים גו'. היינו ע"י שתשמרו את השבת אז כאו"א מזרע ישראל יוכל לחזור וליקח האורות והכתרים שנחסרו מהם ע"י חטא העגל וכנ"ל. כי שבת הוא תיקון גדול על חטא העגל כמאחז"ל כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עע"ז כדור אנוש מוחלין לו. ואז משה מחזיר לכאו"א מישראל את חלקו והבן:

ועשה בצלאל וגו' אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש. מלת לדעת הנאמר כאן לכאורה מיותר והיה די בלעדו. והנראה, כי נודע מאמר הכתוב (משלי ט"ז, ד') כל פעל ה' למענהו וגו' וכל מה שברא לכבודו ברא. ומזה יש לאדם לדעת, אם המצא תמצא בו איזה מעלה מה שחננו המקום ברוך הוא יתר מחביריו כמו הרנה בקול נאה או החכמה המפוארה ושאר המעלות, שחלילה לו להשתמש בהם לצורך הנאתו וכבודו להתפאר בהם בפני הבריות ולהתגאות בזה מה שנמצא בידו ואין כן בזולתו, כי מה מעלה הוא אם עושה בה דבר שאינו לשמו יתברך, הרי כל דברי עולם הזה הבל ותהו אפס ואין ומי שיש לו קצת מוח ושכל בקדקדו יודע כמה מבוזה ושפל ונמאס כל מחמדי עולם הזה ושטותיו, אפילו מן המובחר שבמובחריו כמו האכילה ושארי התענוגים שהגוף נהנה מהן ואי אפשר לו בלעדן כלל, ומכל שכן הכבוד והתפארת בעיני הבריות שהם דבר שחוץ לגוף כמה נמאס הוא בעיניהם, כי אין לך דבר יפה ומעולה ערב ונעים ומתוק נאהב ונחשק ונחמד ושוקקה בעולם כי אם עבודת שמו יתברך שהוא תכלית הטוב והשלימות והוא תכלית כל תוחלת וקץ כל תקוה, והשאר הכל הבל הבלים. ונמצא איך ידמה לו שיש לו איזה מעלה אם משתמש בה לדבר פחיתות ונבזה כזה, ומה יועיל לו אם ישיג כל שבח בני אדם או אם יקל בעיניהם, אחרי שאין בידם להוסיף לו אף שרוך נעל אחד ממה שגזר עליו הבורא ולא לגרוע ממנו דבר בזה כידוע.

(ח) "ויעשו כל חכם לב" - לשון רבים. (י) "ויחבר... חִבַּר" - לשון יחיד. וכך מפסוק יא שבפרקנו ועד סוף פרק לח. ובפרק לט: (א) "עשו... ויעשו" - לשון רבים. (ב) "ויעש". (ג) "וירקעו" - לשון רבים, וכן לרוב, עד סוף הפרק. גם כאן (בדומה לפרשות תרומה־תצוה) כדאי לבדוק באורח שיטתי, אימתי שייך לשון יחיד ואימתי לשון רבים. (פ' פקודי תשמ"ט)

לעשות באומנות היד:

ותבונה בהמה. בהמה ג' וסימן נמסר במ"ג סוף פרשת תצוה ועל זה דרשו רז"ל שכל מי שנתעסק במלאכת המשכן נתן בו הקב"ה חכמה ובינה ודעת ולא בבני אדם בלבד אלא אפילו בבהמה ובחיה שנאמר חכמה ותבונה בהמה:

ועשה. עיין רש״י מכות דף י״ב ע״א דס״ל דהיה ציווי שהוא יעשה, ובאמת התרגומים פליגי בזה, התרגום אונקלוס תרגם ועבד זה רק גדר סיפור ות״י תרגם ויעבד זה ציווי, ולמ״ש דבצלאל הוה אצלו רק גדר נבואה רוח, א״כ הוה הכרח לו לעשות, בגדר כובש נבואתו דחייב, ולכך נקט קרא ועשה, דאף דקאי אשניהם, דרק על בצלאל הוי גדר חיוב וצווי, ועל אהליאב רק סיפור כנ״ל, ועמש״כ רש״י ב״ק דף נ״ד ע״א ע״ש בזה.

ועיקר כל המעלות המה להשתמש בהם לה' לבד כמו להתפלל לפניו בקול נעים לשמו לבדו לנחת רוח לפניו, וכן בשאר המעלות. ולא יאמר, כי הן אני משתמש בה לכבוד ה', ומה בכך שאשתמש בה לפעמים גם לכבודי. א' כי כבר כתבנו כמה פעמים שזה עיקר היחוד שאדם מיחד שמו הקדוש בכל יום תמיד פעמים, ליחד עצמו עם כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בכל מדותיו שהם מחשבה ודיבור ומעשה ואהבה ויראה והתפארת וכו' לשמו הגדול והקדוש, שלא יעשה בהם דבר קטן וקל בעולם ממחשבה דקה מן הדקה ומכל שכן דיבור ומעשה בלתי לה' לבד או דבר הנוגע בהכרח לעבודתו, ובזה הוא מיחדו בעולמו, כי האדם הוא עולם בכלל עולם קטן, וכשם שהוא מיחד כל אבריו וגידיו אשר נעשו מול שיעור קומה של יוצר בראשית ברוך הוא לה' כן מתיחדין כל המדות וכל העולמות התלויין בשיעור קומה הגדול בערך שורש נשמתו למקורם לאור אין סוף ברוך הוא. וזה הוא תכלית היחוד השלם וכל המאורות והשמחות. ועל דבר זה נברא העולם כמו שאמרו חז"ל שכל העולם לא נברא אלא בשביל יחוד ה' על מנת ליחדני בעולמי וכו', ולזה כיוונו באומרם ז"ל (תורת כהנים מובא בילקוט תקכ"א) שתהא עבודתכם מיוחדת לפניו. והיוצא מבחינת היחוד הזה לחשוב או לדבר אף בהיתר גמור שלא לשם עבודתו ח"ו יוצא הוא מרשות היחיד יחידו של עולם ונכנס לרשות הרבים בחינת הסטרא אחרא צד אחר שאינו לה', וביארנוהו במקום אחר.

"מלאכת עבדת הקדש" (א), "המלאכה" (ב), "למלאכת עבדת הקדש" (ג), "מלאכת הקדש ...ממלאכתו" (ד). לכאורה כל הביטויים הללו משמעם אחד הוא, ובדומה גם להלן (לט, מב-מג). ולכאורה אין זה כי אם גיוון הלשון. (פ' ויקהל תש"ס)

את כל מלאכת עבודת הקדש לכל אשר צוה ה׳. בקבלה למשה מה שלא בא בכתוב מפורש. ולא היה העת מספיק שילמדו כל הקבלות שבע״פ מפי משה. אבל המה כונו בחכמתם שנעשה הכל מכוין כאשר צוה ה׳. וע׳ להלן ל״ט מ״ג:

ואך חוץ מדרך הזו גם כן אסור לעשות כן, כי הלא אמרו ז"ל (בבא מציעא פ"ד:) כלי שנשתמש בו קודש אל ישתמש בו חול. והוא דמיון הלוקח כלי שאכל עליו המלך ומוכן לאכול עוד בו, ומשליכו לבית הכסא ומטנפו בטיט וצואה, היתכן לעשות כן. ומכל שכן שיעלה על הדעת שיעלה עוד אל שולחן המלך.

"ועשה בצלאל" וגו'. והוא לשון עתיד, והפסוק הוא המשך של הפרק הקודם (לה, לה). כלומר החלוקה הנוצרית של הפרקים כאן מאוד לא במקומה. (פ' ויקהל תשמ"ט) וראה הערה 13 ב"דעת מקרא" על אתר שיסודה של חלוקה זו הוא בפירוש מוטעה של המלה "ועשה", כאילו היא לשון עבר. ובספר "מבחירי צדיקיא" של הצדיק הירושלמי הרב יוסף לייב זוסמן (עמ' קיב) העיר: שמעתי להעיר בשם הגאון הקדוש המהרי"ל דיסקין זיע"א שבפסוק "ועשה בצלאל" שתרגומו: ועבד, שהוא טעות וצריך לומר: ויעבד, שפירושו יעשה (לשון עתיד). וכן הוא בכמה חומשים בתרגום יונתן בן עוזיאל, וכן פירש ראב"ע, וכן במסכת מכות (יב ע"א) ברש"י ד"ה ורצח. יעויין שם. (הראני ר' גרשון באס שי')

ונראה שזה אמר הכתוב (דניאל ב', כ"א) יהבא חכמתא לחכימין, ולכאורה כיון שחכמים הם, למה צריכים לחכמה. ונודע מאמר חז"ל בזה (בברכות נ"ה.). ואכן לדברינו יאמר, כי הנה אם תסתכל בכל המעלות שבעולם לא תמצא מעלה כמעלת החכמה כי היא העולה על כולנה כי על ידי החכמה יוכל האדם לבוא לכל המעלות צא ולמד בכל ספר משלי הילולי שבחי החכמה שאין שיעור להם, ועל כן האדם שיש בו בחינת מעלות החכמה, הקב"ה חס עליו שלא יטנפנו בנופת טינופת הבלי עולם הזה ומחמדיו, להראות לכל רוב חכמתו, ולהתלוצץ מהכל בחכמתו, ולהתגאות על ידו למאוד. מה עושה הקב"ה, נותן לו חכמה שהוא כח מה כלומר חכמה אחרת נותן לו, לא זו שיש לו כי אם חכמה אחרת להבין שכל דבר העולם הזה מה הוא. ומה הוא כולו אם ישיג כבודו של בשר ודם או לא. וזה הוא כח מה באופן שמתבטל אצלו כל בחינת חמדת עולם הזה ותענוגיו, שלא להשתמש בו כי אם לצורך גבוה לקרבה אל המלאכה מלאכת ה' להתחכם נגד יצרו הרע שלא ימשוך אותו ברשתו. וחכמה נפלאה בעבודה שיהיה עולה כוון לה' שלא יתערב שום דבר חוץ, ולא להשטות עצמו. ולא רבים יחכמו בזה, כי יסברו שעושין לשם שמים ובאמת לכבוד עצמו הוא דורש. וכמה מצוות יש ביד היצר שמסית לאדם לעשותן לשם ה', ואיש בער לא ידע כי עצת יצר הרע הוא זה. והחכם צריך להיות עיניו פקוחות על כל דרכיו ומעלליו לשמור מצעדי רגליו שלא יכשל בהן, ולהתחכם איך לעשות המצוות שלא יתבטלו לבסוף. כי החכם עיניו בראשו ומביט לסוף דבר בקדמותו. והכל שלא להשטות עצמו. וכדומה ממעלות החכמה הצריך אל העבודה שהוא בלתי שיעור וערך. ואפילו להראות חכמתו לבריות יוכל לפעמים לעשותו לכבוד המקום, אבל מאוד יהיה עיניו בראשו שלא יתערב בזה כבוד עצמו כי היצר הרע יוכל להשטות מאוד לאדם כאמור.

וזהו שאמר הכתוב כאן אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש. פירוש חוץ מחכמת המלאכה שהיה בהם, נתן ה' בהם עוד חכמה ותבונה שידעו שלא לעשות בחכמת מלאכתן אשר נתן בהם ה' כי אם מלאכת עבודת הקודש, לא זולת. ולאשר שידעו כי קודם לא היו יודעין מחכמת מלאכת האומנות הללו, רק עתה שנתן ה' חכמה בהמה בשביל מלאכת הקודש, לא חפצו ליהנות כלל ממלאכה זו בחוץ לעשות כזאת בביתם או להתפרנס מזה, רק קדשו מעשה ידיהם לה' לבד למלאכת הקודש במשכן, לא זולת. ואפשר שדנו בה דין מועל בהקדש כי את זה ניתן להם בקודש ואסורין להוציאה לחולין. ואפשר עליהם רומז הכתוב (קהלת ט', י"א) כי לא לחכמים לחם. פירוש שלא נשתמשו בחכמתם לצורך לחמם כי לחמם לא יחסר מה' רק למלאכת הקודש ואז והחכמה תחיה את בעליה בחיות הרוחנית והגופנית.

גם יאמר לדעת לעשות את כל מלאכת וגו' לכל אשר צוה ה'. כי הנה דרך האומן הבקי במלאכתו היטב היטב ממילא מבין דבר מתוך דבר ללמוד מזה גם במלאכה אחרת לעשותה. אבל כאן אמר הכתוב כי זה החכמה והתבונה שנתן בהם ה' הוא רק לדעת לעשות כל מלאכת וגו' אשר צוה ה', רק למלאכה זו היו מובנים ומלומדים היטב אבל לא שילמדו מזה בחוץ כי היה אסור להם להוציא חכמתן זה אשר ניתן להם בקודש לחולין ולחוץ כדין מועל בהקדש וכאמור למעלה.

ויקהל משה את כל עדת בנ"י יש לדקדק כיון דכתיב כל עדת בנ"י לא הי' צ"ל ויקהל כמו בפרשת קדושי' שנאמרה בהקהל ולא נאמר שם ויקהל כיון דכתיב כל עדת בנ"י, הנה כתיב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני וקאי אפרה אדומה (כדאיתא במ"ת חקת סי' ח') וכתב של"ה בדרוש לפרשת פרה שבפרשת חוקת דוודאי כמה פעמים כתיב בתורה חקה, זאת חוקת הפסח אך הכא כתיב חוקת התורה חק ותורה עיי"ש, ולפע"ד משו"ה היא רחוקה דהרי סתרי אהדדי כי כל היכא דכתיב חוקה עיכובא הוא שלא ישנה דבר מאשר כתוב בפרשה וכל היכא דכתיב תורה בא לרבות אפילו איננו ממש כמבואר בקרא וכמ"ש רש"י ר"פ צו זאת תורת העולה לרבות פסולים עם עלו לא ירדו וא"כ חוקה ותורה סתרי אהדדי אלא י"ל התם נמי כתיב היא העולה היא כשרה ולא פסולה, ודרשי' כאן שהי' לה שעת הכושר כאן שלא הי' לה שעת הכושר וה"נ י"ל לעכב ביחיד שנטמא ואינו עושה ככל הכתוב בפ', ונכרתה, ותורת לרבות ציבור כי טומאת מת הותרה בציבור, אלא לפי"ז פשיטא שהיא רחוקה ממני דמ"ט יש בה לכפר על עון העגל ואדרבא עיקר הי' על שנקהלו בציבור על אהרן עשה לנו אלהים והסכימו ברבים לפרוק נזמים לעגל וא"כ איך נהפוך הוא שציבור אינם צריכים אפר פרה, אלא שיש לומר לא שייך קהלה וחיבור וציבור בעוברי עבירה ואפי' אלפים הם הכל כיחידים נחשבים כל אחד לעצמו (כי כל ישראל נפש אחד כי כולם חלק אלקיה ממעל אבל כשחוטאים ובפרט בע"ז אזי נעקרו משרשם העליון וכל אחד עומד לעצמו כמובן) אך בעבודת ה' נקהלו הכל כאיש אחד והיינו דכתיב ויקהל משה ברדתו מההר ביוהכ"פ ונתכפר להם עון העגל אז ויקהל משה כי עד עתה היו נפרדים, ואמנם הא דבעבודת ה' הכל א' משום שאנו עובדים ה' בלי טעם כ"א כאשר צונו ה' אלקי לאהבתינו אותו ואין בו חילוק טעמים ואין כאן חילק ופירוד מחשבות (רק הכל מיחדים מחשבותם לה' והכל עולה בקנה אחד קנה חכמה קנה בינה) נמצא הדרן לחוקים בלי טעם, אמרתי אחכמה בטעמי המצות והיא רחוקה ממני:

ויקרא. ה"א לקרבה. נוסף כמו ולדבקה בו. וחכם גדול טעה. שאמד כי כמוהו לשמור את בריתי לעמדה.כי הוא מפיק ה"א ומלת עומד עומדת. על כן הפי' לעמוד בה:

אשר נתן ה׳ חכמה בלבו. ומפרש המקרא היאך שייך נתינת חכמה בלב. הרי הכל ב״ש חוץ מיראת שמים ע״כ מפרש כל אשר נשאו לבו וגו׳ זהו ג״כ חכמת הלב לבטוח שיצליח בזו הפעולה ושירצה לקבל ע״ע להתקרב אל המלאכה. אע״ג שלא למד מעולם אומנות זו. ובאמת כן במלאכת חול שייך נשיאת לב לאיזה מלאכה. בד״מ אם בא אדם לעשות בית אומנות ללמד לתינוקות אומנות. והיה מביא הרבה ילדים לבחור במה חפץ לשלוח יד. זה אומר אני רוצה בזה וזה אומר אני רוצה בזה. והבחירה מועלת להם לענין לימודו כמה שנים שיעמוד על תכלית המלאכה שבחר בה. כך היה במעשה המשכן הבחירה לכל אחד באיזו אומנות היתה מועלת לעשות בלי לימוד כלל. רק בהצלחת ה׳ לדבר אשר נשאו לבו:

ויקרא משה, הנה במצרים לא למדו אומניות כאלה כי היו עושים בחומר ובלבנים, רק ה' השפיע עליהם חכמה לזה באמצעות בצלאל, אבל מאין ידע כל איש שהוא יהיה מוכן לזה, ושנתן ה' חכמה בלבו למלאכות אלה, אמר שזה הרגיש כל אשר נשאו לבו לקרבה, שאם הרגיש בלבו תשוקה אל המלאכה והרגיש שיוכל לקרב אל המלאכה זה היה הסימן שנתן ה' חכמה בלבו לזה, ובא לפני משה:

ה"א לקרבה נוסף. כי כן משפט המקור להוסיף לפעמים ה"א האמנתי"ו. וחכם גדול טעה בה"א לעמדה כי אפשר לפניו הגירסא בלא מפיק ועיין יחזקאל י"ז:

לקרבה אל המלאכה. להתבונן בה. וגם לעשות אתה. בידיו אע״ג שמעולם לא אמנו אצבעותיו למלאכה זו. וכ״ז נשיאת לב היתה מתנה מה׳ והיא נקראת חכמת הלב:

ויקחו לי. שתהא ברכה בה, וכה״א והמלאכה היתה דים (שמות לו ז).

איש ואשה אל יעשו מלאכה כו' שבת צ"ז ב' הוצאה גופא היכא כתיבא ורבינו האי ז"ל גורס מנלן עלח"מ פ"ח חשבת ובחה"ר. והנה בשו"ת ח"צ ז"ל סימן פ"ז חקר אי ח"ש אסור בשבת ד"ת או לאו וערש"י שבת ע"ה א' ומי מותר לבשל ח"ש פירש"י ז"ל בהדיא דמ"ה אסור ומ"מ עקירה בלא הנחה מפרש רש"י ז"ל בריש שבת דהוה דרבנן יע"ש ברש"י ולכאורה משמע בעשותה למעט זה עוקר וזה מניח מחטאת הא איסור תורה יש עשו"ת ח"ז ז"ל בזה בשנים שעשו מלאכה. ושתים שהן ארבע היינו דאין בו חייב חטאת ופריך הוצאה היכא כתיבא וודאי אסור הוא דהוה מלאכה במשכן אלא שאין חשובה ולא חשיבא לא קרי אב ואמאי קרי אב ומשני דכתיבא הוה אב ופריך ממאי בשבת דא"א דא"כ למה הוצרך להכריז ממילא לא יעשו מוצאה דמלאכה הוא וע"כ בחול וכיון דבחול דוחק הוא לומר דמלאכה קאי אהוצאה אלא כפשטיה אל יעשו עוד להביא למלאכת הקודש ומשני גמר העברה מיוה"כ ופשטיה דמלאכה האי אהוצאה ועוד דאל"כ למה לי ג"ש א"כ קשה למה הוצרך להכריז דבלא"ה ידעו שהוצאה מלאכה וע"כ שהיו עושין הגזבר עומד בחוץ ובע"ה היה מוציא זה עוקר וזה מניח וטעו שזה מותר והכריז שגם זה אסור עכ"פ מ"ה ולפ"ז אף בכרמלית אסור זה עוקר וזה מניח. משא"כ לגירסא מנלן דחייב כלל דמלאכה גרועה היא ומשני ויצו משה כו' דלמא בחול ומשני וא"כ אין מוכח דזה עוקר וזה מניח מ"ה אסור ונ"מ בכרמלית באפשר וזו הנ"מ בין ב' גירסאות והבן זה.

והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר הנה הפסוק הזה אינו מובן כלל שהיה ראוי לכתוב והזהב או שאר דברים היתה דים וכו מאי והמלאכה היתה דים לכל המלאכה גם נראה כסותר זה את זה בתחלה אמר היתה דים ואח"כ אמר והותר ויש בזה רמז לפע"ד אשר חנני ה' ברחמיו וברו"ח ע"פ הידוע מן הזוהר והתיקונים וכבר נתבאר זה לעיל כי במשכנא היה ציורא עובדא דבראשי' והנה כל עובדא דבראשית נק' בשם מלאכ' כמ"ש ויכל אלקי' מלאכתו אשר עשה וזה י"ל שרימז כאן והמלאכה היינו מלאכת המשכן וציורו היתה דים לכל המלאכה היינו לכל מלאכת ששת ימי בראשית היה נכלל במלאכ' המשכן כנ"ל ומה שאמר לעשות אותה והותר י"ל כאלו היה כתוב והותר לעשות אותה היינו דידוע צדיקים ע"י חידוש תורתם בוראים שמים וארץ חדשים כמ"ש ואשים דברי בפיך לנטוע שמים וליסוד ארץ עיי"ש בזוה"ק וזה י"ל שרימז הפסוק שאפי' מה שעתיד להחחדש בריאת שמים וארץ ע"י חידושי תורה ג"כ היה נכלל במשכן וזהו והותר אותיות ותורה לעשות אותה היינו מה שיהיה נעשה ע"י התורה חידוש הבריאה ג"כ היה נכלל במלאכת המשכן והמש"י:

ויקחו מלפני משה הנה ביום אחד הביאו כל הנדבה הזאת (לעיל לה כב-כט) אל אהל מועד שהוא של משה, והחכמים לקחו בו ביום מלפניו ובמחרת בהשכמה, וכן בשני הביאו אליו עוד אל אהלו נדבה והוא צוה להביא אותה אל האומנים, עד שאמרו לו שהם מרבים להביא והיתה דים והותר ולא היה היתרון דבר חשוב שיספר בפרשת אלה פקודי מה עשו בו, אולי היה מונח באהל לחזק בה את בדק המשכן, או לעשות בה כלי שרת כאשר יעשו במקדש במותרות (שקלים פ''ד ה''ד): והזכיר הכתוב (שמות ל״ו:ה׳) מרבים העם להביא, לשבח את העם המביאים בנדבתם, ולפאר החכמים בנאמנותם, וגם הנגיד עליהם משובח בזה שהעביר קול במחנה למנעם, כי אין לו חפץ בכספם וזהבם כשאר המושלים בעמם, כענין שאמר לא חמור אחד מהם נשאתי (במדבר טז טו):

ויקחו. את כל התרומה אשר הביאו:

והם הביאו אליו עוד וגו'. פירוש מדברים הנעשת בהם מלאכה כמו שתאמר מטוה של תכלת וגו' ושל עזים וכל הפרטים אשר תעשנה בידים וזה סיבת עכבתם שלא הביאו עד אחר יום או יומים כי עסוקים היו ומביאים מלאכתם יום יום, אבל נדבת ממון הצריכה כבר הביאו ביום ראשון בפעם אחת:

ויקחו מלפני משה וגו׳ אשר הביאו. בימים הראשונים של הבאת הנדבות. והם בני ישראל הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר. כמה בקרים אחרי שכבר לקחו האומנים מה שכבר הובא. והא שהביאו רק בבוקר לפי פשוטו הוא משום שדרך האומנים לקבל צרכי המלאכה בבוקר על כל היום. ויש להוסיף לפי שהיה נודע לכל ישראל בבוקר איך הוא נחשב לפני ה׳ ע״פ ירידת המן כמש״כ לעיל ט״ו ו׳. ע״כ היתה ירידת המן בבוקר גורם להרבות נדבות:

ויקחו מלפני משה. שהביאו הנדבה באהל משה והחכמים לקחו אותו בו ביום מלפניו וכן עשו ביום המחרת והוא צוה להביא אותה לאומנים ומיד באו אליו ואמרו שהיתה די כי בשני בקרים התנדבו כל הנדבה ולא פי' הכתוב המותר כי לא הי' דבר חשוב שיספר באלה פקודי מה עשו או הי' מונח באהל לחזק בו בדק המשכן או עשו ממנו כלי שרת:

בבקר בבקר. מאי בבקר בבקר, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מדבר שירד להם בבקר בבקר, מלמד שירד להם לישראל עם המן אבנים טובות ומרגליות ^איתכן דקשה לו האם רק בבקר הביאו ולא כל היום, וכ"מ במ"ר תרומה פ' ל"ג, וע"ע מש"כ באור הלשון בבקר בבקר לעיל פ' תצוה ל' ז'. .
(יומא ע"ה א')

ויקחו מלפני משה את כל התרומה. במספר. כדי להחזירה במספר. אשר הביאו בני ישראל והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר. והם. אולי יחזור לחכמים שהם הביאו אליו עוד על מה שהתנדבו נדבה בבקר בבקר. ולפי פשוטו והם חוזר לבני ישראל הנזכרים. לרמוז שהביאו כל הנדבה של המשכן בשני בקרים וזה להורות על זריזותם. וכן אמרו במדרש לבקרים אצמית כל רשעי ארץ. בשביל שני בקרים של נדבת המשכן אצמית כל רשעי ארץ. ולכן ויאמרו אל משה מרבים העם להביא. כי זה דבר גדול להתנדב נדבה גדולה כזה ומדברים גדולים בזמן קצר כזה. ולכן ויצו משה ויעבירו קול במחנה. סתם במחנה של מטה ובמחנה של מעלה. להודיע חבתם של ישראל להתדבק בשכינה. כלומר ראה אומה גדולה כזה כי אע"פ שהתנדבו לעגל לא היתה מלבם. ולכן לא התנדבו אלא מעט מזער. עד שכל מה שהביאו קשרוה בבגד א' דכתיב ויצר אותו בחרט. אבל עכשיו בנדבת לבם ובשמחתם. הביאו נדבה גדולה עד אין מספר והותר. ולכן עבר הכרוז כל איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה. ואמר והמלאכה היתה דיים להורות כי אע"פ שהמלאכה היתה מלאכה רבה. ובכל המלאכות הגדולות ברוב יחסר. אמר שבכאן היתה המלאכה דיים לכל המלאכה הגדולה לעשות אותה והותר:

ויקחו, כמ"ש למעלה שישראל הביאו נדבתם אל הגבאים ומשה בראשם, ואז מסר להם משה את התרומה שהתנדבו ביום הראשון, ובכ"ז ישראל התנדבו עוד נדבות חדשות בכל יום והביאו אל משה:

והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר. והנה לכאורה שני תיבות אלו. דים והותר הם תרתי דסתרי. דאם מלאכת ההבאה מנדבות המשכן היתה רק די לפי הצורך למלאכת המשכן. אם כן לא הותר. ואם הותר אינו די. כידוע לכל מבין ועיין באוה"ח הקדוש ז"ל. ואענה חלקי גם אני:

ויקחו מלפני משה כו'. הנה יקרה לפעמים כי הגזברים או העושים במלאכה שלא יתנו חלקם בנדבה באומרם דיינו מה שיגענו במלאכה אמר כי לא כאלה היו האנשים ההמה כ"א ויקחו כו' לעשו' המלאכה את כל אשר הביאו בנ"י. והם הלוקחים הנזכרים העושים במלאכה לא פטרו עצמם כי אם גם הם הביאו אליו עוד נדבה מאתם בבקר בבקר:

ויקחו מלפני משה את כל התרומה וגו'. לכאורה היה די לומר ויקחו את התרומה ולא יותר, ואכן הנה אמרו חז"ל (בבא בתרא י':) ופסקה הרמב"ם ז"ל (בפרק י' מהלכות מתנות עניים הלכה ח') לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליה כרבי חנניא בן תרדיון וכו'. ואכן כי במלאכת הקודש מצינו מפורש בכתוב (מלכים-ב י"ב, ט"ז) ולא יחשבו את האנשים וגו' כי באמונה הם עושים. וכן פסקו חז"ל (שם ט'. והרמב"ם שם פרק ט' הלכה י"א). ועל כן הנה ישראל עשו כדת והניחו כל התרומה לפני משה דייקא גזבר הנאמן שהעיד עליו הכתוב (במדבר י"ב, ז') בכל ביתי נאמן הוא. ומשה גם כן כתורה עשה, ולא נתן התרומה לכל עושי המלאכה בחשבון אף שרבים היו כי לא יחשבו וגו' כי באמונה הם עושים. ולזה אמר ויקחו מלפני משה את כל התרומה וגו' ומשה לא חשב עמהם כלל ולא נתנם במנין ובמשקל כי באמונה המה עושים.

והם. ישראל היו עוד מביאים נדבה אל משה בכל בקר:

והם הביאו אליו עוד וגו' בבוקר וגו'. לא נאמר ויביאו אליו עוד כאשר בכל מקום שלא תאמר כי אחרים היו אלו המתנדבים בבוקר, כי לא כולם הביאו ביום הראשון. על כן אמר לא כן, כי הן למעלה אמר אשר הביאו בני ישראל ולא מבני ישראל רק בני ישראל לומר שכולם הביאו נדבה ביום הראשון, והם גופייהו הביאו עוד נדבה בבוקר לרוב חיבתן במשכן ה' בתוכם.

מרבים העם להביא מדי העבדה וכו'. להבין התפארות נדבות ישראל כל כך כמה פעמים, ומה הוא החדוש, כי מי הוא שיחדול ליתן את כל הון ביתו במצות הש"י בפרט לבנין המשכן, אך באמת שאין האדם יודע ומבין את שורש לבו אם הוא נדיב באמת, והבחינה לזה אם אדם נתבע פעם אחת לנדבה למצוה חדשה אז יוכל ליתן הרבה, אך לאחר שהורגל במצוה זו אז קופץ את ידו מליתן, מזה נשמע שאין זה נדיב בשורשו שאם היה נדיב בשרשו לא היה פוסק ממנו הנדיבות, וכאן רצה הש"י רק נדבה אמתיות משורש נקודות לבם מחמת שהוא למעשה בנין עדי עד, וצריך שיהיה קדושת הנדיבות ג"כ קיים, ועשה בעיני כל אחד מישראל את נדבה זו כאלו הוא מורגל בה ולא יהיה כדבר חדש, ועכ"ז התנדבו פעם אחר פעם בנדיבות לבם משורש נקודות לבם ואז היה נדיבתם מבורר, וזהו מרבים העם להביא וכו' היינו שהיו מביאים בכל פעם, וע"כ מפאר הכתוב נדיבותם.

והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר. לפי מה שדרשו רז״ל (יומא ע״ה) בבקר בבקר על אבנים טובות שהיו יורדות עם המן יבוא על נכון מלת עוד וכן מלת והם רומזת אל הנשיאים ואמר בהם והם ולא פירשם לחסרון כדרך שחסר והנשיאים לפי שנתרשלו:

ויבואו. אל אהל משה ויאמרו מרבים העם:

איש איש ממלאכתו. ספר אמונת כל אחד מהאומנים ונדיבות ישראל בכל הצריך לכל אחת מהמלאכות:

איש איש ממלאכתו. לא נחשוב שראובן בא לומר שביד שמעון העושה ג״כ מלאכה זו הוא ביותר לפי הצורך וכאלו קובל שישאר ביד שמעון יתור ח״ו. אלא בא כל א׳ לומר שבידו הוא יותר מהצורך:

איש איש ממלאכתו. תנא לודא, ממלאכתו היא עושה ואינו עושה ממלאכת חבירו ^בר"ל שהיו כולם מכוונים בכלי אומנתם ולא הוצרכו לשאול. ובגליון הש"ס העיר הגרי"ב דבילקוט הגירסא תנא לוי במקום תנא לודא שלפנינו, וכנראה נראה לו גירסת הילקוט, וחדוש על עינו הבהירה שלא העיר משבת קל"ז דאיתא שם ג"כ תנא לודא, ופירש"י שם חכם, ומזה מוכח, דעיקר הגירסא – לודא, דעל שם לוי הרגיל לא היה רש"י פירש כן. .
(שבת צ"ו ב')

אח"כ סיפר ויעשו כל חכם לב. דרך כלל המלאכות הראויות להם. אבל ברוב המקומות אמר ויעש יריעות עזים ויעש את הקרשים. לפי שהוא היה הראש וכל המלאכות היו עושים החכמים על פיו. והכתוב שינה ושילש וכפל ה"פ וכולן צריכין. א' מה שצוה ה' אל משה והראהו לעשות כל א' מהכלים בפרט. ב' מה שצוה משה אל העם לעשותם על פי ה' והזכירם בשמותם בדרך כלל בדרך העברה. ג' מה שביאר משה אל האומנים העושים מספרם ותבניתם. כי אין להם לעשות אלא מה שהוא מפרש להם ועל פיו הם עושים. ד' בעשותם כליהם להורות ולהודיע שעשו כל הכלים כל א' כתבניתו וכשלימותו כפי מה שנאמר למשה בסיני בלי תוספת ומגרעת. ה' אחרי השלמתם להראותם למשה הזכירם בשמותם. וירא משה את כל המלאכה בכלל. והנה עשו אותה בפרט. כמו שצוה להם ויברך אותם משה. וביום הקים את המשכן שב לבארם פעם אחרת לתת כל כלי וכלי למקומו. ואם כן כל הנזכר היה צריך. ואין אנו צריכים לומר שהוא כפל ואריכות כדעת יחידים שאומרים. כי די לכתוב ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה'. וכן וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה וגו' ואין להאריך יותר. כי אינו כן. כי הכתוב הוצרך לשנות על כל א' מכליו ה' פעמים כמו שהזכרנו. ולתועלות אחרים להודיענו כמה היתה ההשפעה האלהית על החכמים העושים המלאכה. שלא הפילו דבר מכל אשר אמר הש"י למשה. ולהודיע כמה גדול שלימות משה וזכירתו. אחר שעבר עליו כל מה שעבר במעשה העגל ובחרון אף ה' שאמר להשמידם. ושבירת הלוחות ועלייתו להר ב' פעמים. ולא שכח ולא כפל דבר א' מהכלל ומהפרט. שלא הודיע לעם ולאומנים. וזה דבר גדול מהאומנים שמשה נסתפק הרבה פעמים בקצת מלאכות. ועשו אותם כאלו ראו אותם בעיניהם מפי השמועה. וכלי הקדש בזכירתם יש סגולה. כ"ש בעלייתם בזכירת הקרבנות. כאשר אמרו ונשלמה פרים שפתינו. וחז"ל אמרו בכל מקום מוקטר מוגש לשמי. וכי יש קמיצה והקטרה בכל מקום. אלא הואיל ואתם מתעסקים בהם מעלה אני עליכם כאלו אתם מקטירים אותן. ולכן אנו מזכירים הקרבנות בתפלתנו. ויפה ארז"ל הזכיר הכתוב מעשה המשכן פעמים רבות דרך חבה ושבח גדול. להורותינו כי חפץ ה' במלאכה. והזכיר אותה פעמים רבות להרבות שכר גדול לעוסקים בה:

איש איש ממלאכתו וגו׳. עיין סנהדרין דף מ״ט ע״ב דרק בן י״ג שנה כשר לבנין המשכן ע״ש, אך זה רק גבי משכן דשם מצוה היא העשיה, אכל היכא דהמצוה היא שיהיה כמו במקדש מותר גם קטן, וכן נ״מ גבי עכו״ם, עיין ערכין דף ו׳, דרק בחנם אסור.

ויבואו כל החכמים וגו' איש איש ממלאכתו וגו' ויאמרו מרבים העם וגו'. לכאורה אומרו איש איש ממלאכתו מיותר אחרי אומרו למעלה כל החכמים. ואכן להגיד בא הכתוב בכל מין ומין המלאכה שהיה במשכן מכסף וזהב ותכלת וכדומה, בהכל היה די והותר. ולא תאמר שבמין אחד היה הרבה יותר מדאי ובמין אחד לא כן, כי רק בכל מלאכה ומלאכה מרבים העם להביא. ולפי זה אם היה אומר כל החכמים לבד הייתי אומר שכל החכמים אמרו מרבים במין אחד או בשתים, ולזה אמר איש איש ממלאכתו מכל מין מלאכה ומלאכה, כולם פה אחד ענו ואמרו מרבים העם. ועל כן צוה משה להעביר קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וגו', כלומר שלא יעשו כלל בשום מין מהמינים כי אין צריך לו.

גם יאמר ויבואו כל החכמים וגו'. להגיד את אשר כתבנו למעלה כי משה נתן התרומה לכל עושי המלאכה אף שמרובין היו בלי שום מדה וחשבון כי באמונה המה עושין, והן כאן נתגלה אמונתם כי באו כל איש ואיש ממלאכתו לומר מרבים העם וגו' ולא נותר אחד מהם להעלים זאת ויחפוץ חלילה לזכות במותר או לומר שיתנו לו עוד כי כולם כשרים ונאמנים ואמרו די והותר.

מדי העבדה. יוֹתֵר מִכְּדֵי צֹרֶךְ הָעֲבוֹדָה:

מ"ם מדי. נותר כמ"ם מכל מלמדי השכלתי כאשר פירשתיו:

למלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה. הנה נדבת העם היא יותר ממה שצריך לאותה המלאכה שצוה ה' לעשות אותה בלבד בלי תוספת וגרעון, שנתן מדה וקצב למשכן ולכל כליו, עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע, לא כענין בבנין שלמה והורדוס:

מרבים העם להביא. קשה וכי רע הדבר שיהיה בית אלהינו באוצרות זהב לכבוד ולתפארת, אכן לא באו לקבול על המובא בית ה' מהזהב וכסף וגו' אלא על המובא עשוי מלאכה שהוא דבר שאין צורך בו גם עומד להתקלקל כל שיש די מחסור, והוא אומרו מרבים וגו' מדי העבודה למלאכה פירוש מרבים להביא יותר משיעור העבודה הצריכה למלאכה אשר צוה ה' הא למדת שעל פרטי העבודה הקפידו, והעד לדברינו מאמר הכרוז אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ואומרו ויכלא העם מהביא ולא אמר מעשות כי יאמר הכתוב דבר שהוכר לחכמים העושים במלאכה והיא ההבאה:

מרבים העם להביא. כתב הפסוק לשבח העם המביאים נדבתם ולפאר החכמים בנאמנותם וגם הנגיד עליהם משובח בזה שהעביר קול במחנה למונעם כי אין לו חפץ בכספם ובזהבם:

מדי העבוד' יותר מכדי צורך העבוד'. שהמ"ם משרת במקום יותר כמ"ם מכל מלמדי השכלתי ופי' די די שפירושו מספיק וכאילו אמר יותר והספקת צורך העבוד' ובלשון חכמים יותר מכדי צורך העבודה שפיר' כדי כדי הוסיף מלת צורך מפני שבזולת זה יהיה המובן ממנו יותר מכדי העבודה ואיננו כי הם לא הביאו רק צרכי העבודה לא העבודה עצמה ואיך יאמר שהביאו יותר מהעבודה דמשמע שהביאו העבודה לכן מן המחוייב בהכרח לפר' מדי העבודה מדי צורך העבודה שפירושו שהביאו יותר מצרכי העבודה:

יותר מכדי כו'. ופי' של מ"ם זו בלשון יותר כמו ויאהב יעקב את רחל מלאה וכו'. והוסיף מלת צורך כי הם לא הביאו רק צרכי העבודה לא העבודה עצמה:

מרבים העם להביא, ר"ל שאין מלאכה זו דומה ליתר מלאכות שאם העם מרבים בנדבות יגדילו את המלאכה ביתר שאת, היא מלאכה משוערת מאת ה' שצריך שלא להוסיף ושלא לגרוע וכשם שפוסל בה הגרעון כן פוסל בה התוספת, למשל צוה במנורה ככר זהב יעשה אותה, ואם יעשה משני ככרים היא פסולה, וז"ש מרבים להביא מידי העבודה למלאכה מצד מה שצוה ה' לעשות אותה, והריבוי פוסל בה:

מידי העבודה יותר מכדי צריך העבודה. דהמ"ם היא משמשת יותר, כמו "הנחמדים מזהב ומפז רב" (תהלים יט, יא), ונשאר מלת "די", ויהיה פירושו יותר מכדי העבודה. וכדי שלא יקשה איך הביאו יותר מכדי העבודה, שהרי לא הביאו העבודה, לכך צריך לומר 'יותר מכדי צורך העבודה וכו'' (כ"ה ברא"ם):

מדי העבדה המ״‎ם יתרה, כמו מכל מלמדי השכלתי.

ומ"ם מדי נותר. פירוש יותר מדאי. וכן מכל מלמדי:

ויאמרו וגו' מרבים העם וגו' למלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה. לכאורה יתמה מה קול הרעש הזה, ואם ירבו להביא כהנה וכהנה יהיה מונח בית אוצר ה' לפאר את בית אלהינו בגנזי אוצרות וכמו שכתב בעל אור החיים. ואפשר לומר כי הנה ידוע אשר תבנית המשכן וכל כליו הכל בכתב מיד ה' השכיל כתבנית המקדש של מעלה המכוון נגד מקדש של מטה, ועל כן ודאי עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע רק כמו שנצטווה בתבניתו שראה בהר וכן עשהו לא פחות ולא יותר. ואמנם כי לא הכל יודעין דבר זה שהכל ניתן במדה ובמשקל למדות העולמות שלמעלה, וממילא היו יכולין לסבור כי יכולת בידם להוסיף על תבניתם ומשקלם כמו לעשות המנורה משני ככרים זהב, והשולחן ארוך ורחב יותר, בכדי לפארו ביותר ויותר להנאותו עוד ועוד. וידוע ממאמרם ז"ל (זוה"ק תשא קצ"א. ושאר מקומות) אשר בכל מקום שנאמר העם המה הפחותים בישראל, ולהם לא עלה ספק כלל שיהיה אסור להוסיף על בית אלהינו לפארו ולהנאותו ביותר, כי דלי העם המה ושכלם מועט, ואמנם אלו העושי המלאכה אף שחכמים היו, גם כן לא החליטו בדעתם שיהיה אסור בהוספה ודנו בה דין הידור מצוה שנצטוינו בתורה לפאר ולרומם בית אלהינו. ואך שהם נכנסו בגדר הספק, אולי זה בכלל לאו דלא תוסיף כמו חמש פרשיות בתפילין או חמש ציצית בבגד, ועל כן ויאמרו אל משה לאמר והאי לאמר לכאורה מיותר הוא, ובא להגיד, כי אמרו לו לשאלו על הדבר הזה הן מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה, פירוש שהעם מרבים להביא יותר מן המלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה כלומר, לעשות אותה כולה כפי הבאתם בריבוי ביותר מן הצווי כי הם ודאי סבורין שמצוה בזה להוסיף ואנו שואלין איך לעשות בדבר הזה, (ועוד אפשר לומר בזה על דרך אומרם ז"ל (מובא ברש"י פסוק והנשיאים וגו' (לעיל ל"ה, כ"ז)) שהנשיאים לא הביאו תחילה נדבתם למשכן שאמרו יתנדבו צבור מה שיתנדבו, ומה שמחסרין אנו משלימין. ועל כן אמרו עושי המלאכה הן מרבים העם להביא, ומה יעשו הנשיאים, ונחזור לענין). ולזה,

"...מרבים העם להביא" וגו'. הרי לך שלא רק אנשים כנים שחסים על ממונם של ישראל היו חכמי־לב אלה, אלא אנשים היודעים לאמוד אל נכון את כמויות החומרים השונים הנחוצים למלאכת המשכן ולפעול בהתאם. ועוד: מסתבר מכאן שהיו אלה אנשים מנוסים בעבודות מן הסוגים הדרושים כאן, שאם לא כן, לא היו יכולים לאמוד הכמויות, ואף לא היו יודעים את מי להזמין לביצוע העבודות. יוצא שלא הכל עסקו במצרים בעבודות פרך בשדה ובבנין.

ולכאורה צריך היה ללמוד מכאן דרך ארץ - שלא רק הקב"ה חס על ממונם של ישראל, אלא גבאים וממונים וכדומה צריכים לעשות כן - לא לצבור הון ורכוש לבתי־כנסת ולישיבות, אלא להסתפק בנחוץ כדי לכסות את הצרכים השוטפים. (פ' ויקהל־פקודי תשמ"ח)

כל העושה בו מלאכה יומת כתב רמב"ן מדלא כתיב כל העושה בו כל מלאכה כדכתיב בעשרת הדברו' ה"א דלא נאסר מלאכת אוכל נפש ע"כ הוצרך לומר לא תבערו לאוכל נפש כדאיתא במכילתא עיי"ש ולא ביאר, אך הא גופא קשיא מ"ט לא כתיב כל מלאכה ונלע"ד משום דהכא קאי אמלאכת המשכן והיו בהם נשים שטוו את העזים ואמרו חכז"ל בעודם העזים חיים טוו עליהן ואעפי"כ לא מחייב בכיוצא בהן בשבת משום דאין דרך טווי' בכך וחכמה יתירה הוה בהני נשים עיי"ש ע"כ לא מצי למימר העושה בו כל שום מלאכה, ונ"ל מ"מ איסור דאורייתא בכלל שבת שבות ולמען ינוח וכדאיתא ברמב"ן ובריטב"א ע"כ אמר מרע"ה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וזה ערב שבת בין השמשות כמבואר ר"פ הזורק ופרט איש ואשה לכלול גם הנשים הטוות מעזים חיים כנלע"ד נכון בעזה"ית:

ויכלא. לְשׁוֹן מְנִיעָה:

איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה הממון יקרא מלאכה, וכן אם לא שלח ידו במלאכת רעהו (שמות כ״ב:ז׳), לרגל המלאכה אשר לפני (בראשית לג יד), וכל המלאכה נמבזה ונמס (שמואל א ט״ו:ט׳). והענין, שלא יביאו עוד שום דבר למלאכת הקדש. אבל אמר אל יעשו עוד מלאכה, להכניס הנשים שלא יהיו עוד טוות את העזים. והנה גם ההבאה יקרא מעשה, ומנע מהם הכל:

ויעבירו קול. כמו ויעבור הרנה:

אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש. לא הכריז שלא יביאו נדבה כרצונם, אבל הכריז שלא יעשו עוד מלאכה, כמו מלאכת הטוויה שאמר ויביאו מטוה ומלאכת תיקון העצים שאמר עצי שטים לכל מלאכת העבודה הביאו ותיקון העורות וזולתם:

ויצו משה ויעבירו קול במחנה בשבת נתנה תורה א''כ יוה''כ של אותה שנה היה יום ג' וביום ד' אמר להם מלאכת המשכן והם הביאו לו בבקר בבקר והיינו יום ה' ויום ו' ובשבת ויצו משה ויעבירו קול במחנה:

אל יעשו עוד מלאכה - שהיו טווים בביתם, כדכתיב: ויביאו מטוה.

אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא. לשון המקרא פלא. או היה ראוי לכתוב אל יביאו עוד. או ויכלא העם מלעשות. והנה בר״פ הזורק איתא מנלן דהוצאה מלאכה מדכתיב ויעבירו וגו׳ אל יעשו עוד מלאכה. ומקשה מנלן דבשבת קאי דילמא בחול ומשום דשלימא ליה עבידתא ומשני גמר העברה העברה מיוה״כ. וכ׳ התוס׳ דר״ח מחק כ״ז הקושיא והישוב. דאפילו מיירי בחול נ״ל שפיר דהוצאה נקרא מלאכה. והכי דריש בהדיא בירושל׳. וגם זה פלא למחוק סוגיא שלימה. ונראה דבאמת לא הזהיר משה על ש״ק ביחוד אלא על חול כפשטא דקרא ומשום דשלימא מלאכה. והא שהזהיר משה ע״ז ומאי איכפת לן אם יהיה מותר. היינו משום דכל צרכי המשכן היה הכרח לעשות הכל לשם קדושה גם בעוד שלא הקדישו כדאי׳ בב״מ פ׳ השואל בונין בחול ואח״כ מקדישין כדי שלא יבוא לידי מעילה. ומכ״מ ההכרח לעשות לשם קדושה כדין מעשה המקדש. והנה מי שעשה לשם המשכן וניתותר היה רשאי באמת לעכבן לעצמו לפי דקי״ל הזמנה לאו מילתא היא. והזהיר משה דמכאן ואילך לא יעשו לשם קדושה שהרי אין צריך עוד. ולכתחלה אסור לעבוד לשם קדושה ולהשתמש בהם חול. אבל מה שכבר נעשה לשם קדושה לא הזהיר כלל. ומה איכפת לן אם יבואו ויתותר לבדק הבית או לצרכי כל״ש כמו שנעשה מתרומת כסף כמש״כ לעיל. אבל העם כלו מהביא גם מה שכבר נעשה לשם קדושה. שהרי ע״פ דין מותר להשתמש בהם חול. ומתחלה לא עשו כ״א לצורך המשכן ולא לבדק הבית. זהו עומק הפשט וא״כ אין בזה שום הוכחה דהוצאה היא מלאכה. ושפיר מקשי ומשני אבל כ״ז למ״ד הזמנה לאו מילתא משא״כ למ״ד הזמנה מילתא א״א לומר כן שהרי מה שנעשה לשם קודש א״א להשתמש בהם עוד לחול וע״כ מסרו לבדק הבית וא״כ צריך לפרש אל יעשו עוד מלאכה היינו שלא יביאו עוד והבאה נקרא מלאכה. ונקיט משה רבינו לשון מלאכה באשר אפי׳ למ״ד הזמנה מילתא מכ״מ בעינן איזה מלאכה כ״ש כמש״כ התוס׳ סנהדרין דמ״ח א׳ ד״ה נתנו. ואמר משה דהבאה לשם קודש דנקרא מלאכה בשבת מהני גם לזה שיהיה אסור אח״כ להשתמש בו חול אע״ג שלא הקדישו עדיין. ומש״ה כלו העם מהביא ולפ״ז שפיר למדנו מכאן דהבאה היא מלאכה בשבת. וכבר הראינו לדעת בירושלמי יומא פ״ג דהזמנה מילתא מש״ה שפיר יליף בירושל׳ מגוף המקרא דהוצאה היא מלאכה:

איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה. הממון נקרא מלאכה כמו לא שלח ידו במלאכת רעהו ואמר איש ואשה שמנע מהם ההבאה וגם מלאכת הנשים שלא יטוו עוד:

ויכלא העם מהביא. ויכלא לשון מניעה (רש"י), אמנם לא היתה מניעת הבאתם לרצונם (אויפהאֶרען) דא"כ היה ראוי לומר להביא בלמ"ד, ועוד דממה שנאמר מרבים העם להביא ידענו דבמניעת צווי משה היו מרבים והולכים, אלא ויכלא הוא כפי עיקר הנחת שם כלא, בית הכלא (ירמי' ל"ז) שנמנעה היציאה ממנו באונס (קערקער) כן ויכלא העם, נמנע מלהביא בעל כרחם ושלא לרצונם (צוריק- געהאלטען, געהעממט) ומלת מהביא טעמו שלא להביא כדין התחברות מ"ם במקור הפעלים שיורה על השלילה, כמו ואחשוך אותך מחטוא, שלא לחטוא, כל שומר שבת מחללו, לבלי חללו. ותרגום ויכלא העם מהביא (דאס פאָלק וואורדע צוריקגעהאלטען, אום ניכט מעהר צו ברינגען). ובשבח העם דיבר הכתוב מחיבובם את המצוה ואין נכון לתרגמו (דאס פאָלק האֶרטע אויף צו ברינגען) דמשמעותו גם בדנייחא דעתייהו בכך:

ויצו משה וגו'. תניא, מניין לאיסור הוצאה בשבת מן התורה, א"ר יוחנן, אמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו', משה היכן הוי יתיב – במחנה לויה, ומחנה לויה ר"ה היא ^גשהיו הכל מצויין אצל משה רבינו וכדכתיב בפ' תשא והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד. וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרה"י דידכו לרה"ר, וממאי דבשבת קאי ודלמא בחול ומשום דשלימא לה מלאכה, גמר העברה העברה מיוהכ"פ, כתיב הכא ויעבירו קול במחנה וכתיב התם (פ׳ בהר) והעברת שופר תרועה, מה התם ביום אסור אף כאן ביום אסור ^דוע' בתוס' עירובין י"ז ב' בהא דילפינן שם בגמרא איסור הוצאה בשבת מפסוק דפ' בשלח אל יצא איש ממקומו וקרינן אל יוציא, וכתבו התוס' דאע"פ כן אצטריך לפסוק שלפנינו ויעבירו קול במחנה משום דאצטריך חד להוצאת עני וחד להוצאת עשיר, עכ"ל, וכונתם לרמז למשנה דריש שבת פשט העני את ידו לפנים ונטל מתוכה או פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני וכו', דאע"פ דהפעולה באה משני כחות, אפ"ה חייב כל אחד בפני עצמו, יעו"ש.
ולולא דבריהם היה אפשר לומר בצריכות שתי הדרשות לאיסור הוצאה, משום דאין הגמרא מסתפק בדרשה דאל יצא, דלבד שפשטות הכתוב איירי ביציאה שלא ילכו ללקוט המן, אך גם הגמרא רוצה לילף ענין הוצאה מפסוק דכתיב במלאכת המשכן, משום דיסוד אבות מלאכות שבשבת ילפינן ממלאכות שהיו במשכן, כמבואר בשבת מ"ט ב'. .
(שם שם)

איש ואשה על יעשו עוד מלאכה. מלאכת הקדש:

איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה, מלשון זה מבואר שלא מנע מהם רק עשיית מלאכה לא הבאת נדבה, כי הבאת נדבה לא פסקה גם אחר שהיה המשכן והמקדש עשוי היו מתנדבים תמיד לאוצר בית ה', והיו לוקחים ממנו כלי שרת וכל הצורך כנודע, ולמה ימנעם מלהביא נדבות, רק מנעם שלא יעשו מלאכה, למשל שרבים היו עושים טבעות וווים לעמודים מממונם והתנדבו אותם וכן טוו תכלת וארגמן שזה לא יצטרך עוד, אבל כסף וזהב לא מנעם מלהביא גם עתה להיות לאוצר ה', רק שע"י שהודיע שאין צריך עוד כי הנדבה מספקת עי"כ ויכלא העם מהביא, נמנעו מלהביא אף כסף וזהב ודברים שלא נעשו במלאכה, כיון שראו שהנדבה מסתפקת לעשיית המשכן וכליו, א"צ להם עוד:

אל יעשו עוד מלאכה. שהיו טוות ביתם ומביאות כדכתיב ויביאו מטוה את התכלת מכאן שהוצאה מרשות לרשות נקראת מלאכה:

ויעבירו קול במחנה ויכריזו, כמו מעבירים עם ה'. מכאן אמרו רבותינו לאסור הוצאה בשבת מרשות לרשות. וגמריה העברה העברה מיום הכפורים כתיב הכא ויעבירו קול במחנה, וכתיב התם והעברת שופר תרועה, מה להלן יום אסור אף כאן יום אסור.

ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו'. ולכאורה הוה לי למימר ויצו משה להעביר קול במחנה וגו', ואמנם כי משה רק להם צוה שחלילה להם לשנות ולהוסיף אף חוט השערה מכל אשר צוה ה', כי הכל מיד ה' השכיל דוקא בתבנית זה, והם בעצמם העבירו הקול במחנה שלא יביאו עוד, לצד שידעו כוונות העם במה שמרבין להביא בכדי להוסיף בתבנית המשכן וכליו, ואחר כך כשלא יהיה רק כתבניתו אשר נצטוו, ח"ו יחשדו אותן אם לא שלחו ידן בדבר מהם. ומגיד הכתוב גם בזה שבח עושי המלאכה שאף הצווי לא היה רק להם לבדם שהם לא יוסיפו במלאכתם, אך מחמת שבאמונה היו עושין, לא רצו ח"ו בהמותר ואף לא שיחשדום בדבר מה, ותיכף להצווי ויעבירו קול וגו'. ועל כן נקודת שניהם ויצו ויעבירו בפתח, להראות על תכיפתם כי סמוך ותיכף להצווי, העבירו הקול. ולזה כיוונו בהכרוז ואמרו איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וגו' בגזירה חרוצה ופסוקה שאסור לעשות ולהוסיף חוט השערה על תבנית אשר הראה ה' את משה. ולא הכריזו סתם לומר הנה כבר די למלאכת המשכן במה שיש עד עתה, כי זה לא היה מספיק מפני השתדלות העם להוסיף בהידור מצוה ובנוייה עד למעלה למעלה, והכריזו סתם שאסור כי כן צוה הבורא, ואז ויכלא העם מהביא שאף העם הפחותים כלו מהביא, כי שמעו שאסור להוסיף, וכאמור.

איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש בגי' וזהו אל יוציאו המשא מרשות היחיד לרשות הרבים:

ויכלא העם מהביא. למדנו מזה המקום שההבאה תקרא מלאכה ולזה יתחייבו עליה בשבת ומזה המקום נלמד שאין ראוי לאדם שיקדיש לשם יתעלה מנכסיו יותר מן הראוי וכן ההקש בענין הצדקה ולזה אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כדי שלא ישוב להיות עני ויצטרך לבריות וזה שהוא ראוי שנזהר בפעולות הטובות שלא יעשו באופן שיקרה מהם רע פן ירחקו האנשים מהן וזה שאם בא האדם לעני בסבת רוב הצדקות וההקדשות יאמרו האנשים ראו מה התועלת בהקדשות ובצדקות הלא פלוני היה משתדל בענינם בתכלית מה שאפר והעני יביא זה אל שירחקו האנשים מעשיית אלו הפעולות הטובות:

אל יעשו עוד מלאכה וכתיב ויכלא העם מהביא מכאן סמכו רבותינו שהבאה מלאכה היא.

ויכלא ב' הכא ואידך ויכלא הגשם זהו שדרשו שהיו יורדים להם אבנים טובות ומרגליות עם המן והביאום לנדכת המשכן ויכלא הגשם פי' העננים שמביאים הגשם משכלו מלהביא האבנים הטובות אז כלו העם מלהביא:

והנה סדור המלאכה לא היה באופן שזכרו משה במה שקדם כי הסדור ההוא הוא הנאות לפי הענין וזה הסדור הנזכר הוא הנאות לפי עשיית המלאכה ולא זכר תחלה עשיית משכן והפרוכת ואח"כ עשיית הארון והכפורת כי היה ראוי שתהיה מלאכ' המשכן והפרוכת ואח"כ עשיית הארון והכפרות כי היה ראוי שתהיה מלאכ' המשכן קודמת למלאכת הארון אשר יושם בו והנ' זכר עשיית היריעות קודם לעשיית הקרשי' כי אין ראוי שיעמידו הקרשים אם לא היו תחלה היריעות מוכנות לכסות אותם ולהיות לאהל על המשכן כדי שלא תראה זאת המלאכה חסרה זה הזמן הארוך אשר יעשו בו היריעו':

א"י ויקהל משה כו' . לפי מ"ש במ"א כי ע"י שהי' משרע"ה עושה רצון הש"י בעשיית המצוה אז ממילא היה בא התעוררת אל כל בני ישראל ובא ההתעוררות אליו: וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו. יל"ד מלת בכם הוא כמיותר. אך הנראה ברמז דהנה כבר נודע אם כי היות עשיית המצוה תלוי בכוונת הלב ומחשבת הקדושה אשר לכל מצוה פרטיות בכ"ז לקיים המצוה במחשבה לבד אי אפשר כי מחשבה מוציא מידי מחשבה ומהרה תבא מחשבה אחרת ומבטלה. לכן לא יתכן בלתי עשיית המצוה בפועל ממש ומעשה מוציא מידי מחשבה ונמשך מחשבתו אחר המעשה כאשר יצאה מכח אל הפועל נעשה רושם וקיום להמחשבה טובה בל תמוט לנצח וז"ש אומרים בקיום המצוה אשר קדשנו במצותיו. פי' ע"י שצוונו לעשות המצוה בפועל בזה קדשנו להיות קיום לקדושת המחשב' של המצות ביתר שאת ויתר עוז כי כן עוה"ז הוא עולם המעשה. והוא שכתוב במגלה והימים האלה נזכרים ונעשים באה הציווי גם על המעשה עם הזכירה כי לא תספיק הזכירה לבד במחשבה בלתי עשי' עמה וז"ש הכתוב וכל חכם לב בכם. פי' חכ"ם ל"ב הוא חכמה ובינה ר"ל כל אשר יערה רוח ה' ממרום עליו במחשבה טובה בחכמה ובינה אשר במוחו יבואו לעשות המצוה בפועל ויעשו במעשה ממש ולא תשאר המחשבה לבדה רק יוציאנה לאור מיד ודבר אלהינו יקום לעולם:

והמלאכה היתה דים לכל המלאכה. וּמְלֶאכֶת הַהֲבָאָה הָיְתָה דַיָּם שֶׁל עוֹשֵׂי הַמִּשְׁכָּן, לְכָל הַמְּלָאכָה שֶׁל מִשְׁכָּן, לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ וּלְהוֹתֵר:

והמלאכה. שהיתה עשויה.

והמלאכה היתה דים. ומלאכת המתנדבים בכל דבר שהתנדבו היתה די לעושי מלאכת המשכן:

והמלאכה ג' והמלאכה היתה דים. והמלאכה לא ליום אחד ולא לשנים בעזרא. והמלאכה גדולה בד''ה בענין בנין הבית אע''פ שהמלאכה היתה גדולה לא ליום ולא לשנים אעפ''כ היתה דים שנשתלחה ברכה במעשה ידיהם:

דים וגו' והותר. הם ב' דברים הפכיים אם דים אינו הותר ואם הותר אינו דים, וכאן אין מקום לומר לא זו אף זו לצד ששניהם סוג אחד ובחינה אחת ואין דרך לעשות סוג א' ב' סוגים כי יש בנשמע הכחשה, ועוד לא היה צריך לומר דים אלא והמלאכה היתה הותר לכל המלאכה, ועוד כל הכתוב מיותר שהרי אמר למעלה מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה ופשיטא שלא אמרו כן עד ששערו ומה צורך עוד לומר והמלאכה וגו'.

דים - כמו מ"ם מן ריקם. ותהי הכנם.

והותר. דדרך אומנים כשחסר להם איזו חתיכה קטנה כסף וזהב להכלי עושים מהפתיתים ששפו במעשה עוד חתיכה קטנה ולצרף אותה חתיכה לגוף הכלי אבל אין בזה תפארת הכלי אלא שהיה די והותר שהפתיתים ניתותרו:

והמלאכה היתה דים. אין בוא"ו געיא:

והמלאכ' היתה דים לכל המלאכ' ומלאכ' ההבא' היתה דיים של עושי המשכן לכל המלאכה של משכן. פי' המלאכה שבראש הפסו' מלאכ' ההבאה והמלאכ' שאחריה מלאכת המשכן מפני שאין טעם לומר שהמלאכה היתה מספקת לכל המלאכה אם הם ממין אחד גם פירש הכנוי של דים שהוא שב על עושי המשכן:

ומלאכת ההבאה היתה דים כו'. כלומר והמלאכה ראשונה קאי אהבאת נדבות והמלאכה שלאחריה מלאכת המשכן מפני שאין טעם אל המלאכה אם הוא ממין אחד גם כינוי דים שב על עושי המלאכה:

והמלאכה, ובכ"ז היה המלאכה דים, ודרך המכין חומריים למלאכה שיכין יותר מהצורך, כדי שיהיה ממין הזה לתקן את אשר יצטרך תיקון בעתיד, אמר שהמלאכה היתה דים בין לעשות המלאכה ובין להותיר מה שדרך האומנים להותיר:

והמלאכה היתה דיים לכל המלאכה ומלאכת הבאה היתה דיים של עושה המשכן לכל המלאכה של המשכן. פירוש, דאין המלאכה שבראש הפסוק פירושו מלאכה כמשמעו⁴, דאם כן איך יפרש דהמלאכה היתה די לכל המלאכה, דודאי המלאכה היתה די למלאכה, לכך צריך לפרש ומלאכת הבאה היתה די לכל המלאכה של משכן (כ"ה ברא"ם):

והמלאכה היתה דים לכל המלאכה. שהביאו ישראל כגון מטוה העזים והתכלת והארגמן היתה דים ליריעות האהל והמשכן.

והמלאכה וכו׳ ומלאכת ההבאה וכו׳ אף ע״ג דבפ׳ במה טומנין דמ״ט איבעיא לן אי הוי פירושא דקרא הכי ומלאכת ההבאה וכו׳ או דילמא ה״ק קרא והמלאכה ממש שהיו עושים היו עושין דים כלו׳ כדי הצורך לא פחות ולא יותר ואסיקנא בתיקו מ״מ רש״י פי׳ כן לפי שהוא קרוב לפשט הכתוב דאילו לאידך פירושא ק׳ דס״ס תרי זימני מלאכה דבקרא למה לי ועוד דתיבת והותר דבתר הכי צריך לפ׳ שהוא ענין נפרד ולהך פירושא הכל שפיר:

[והותר נדבו והותירו הרבה].

וטעם והותר הותירה. פירוש כיון שהמלאכה נאמר בלשון נקבה שייך לומר הותירה. ודברי מטוט רחוקים מפשט:

והמלאכה היתה דים וגו' לעשות אותה והותר. ידוע מה שהקשה הרב הקדוש בעל אור החיים, שהוא שני הפכיים אם דים אינו הותר ואם הותר אינו דים, ועיין שם. ואפשר לומר על פי מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט"ו:) איוב וותרן בממונו היה וכו' עד שויתר חצי פרוטה משלו וכו'. ולכאורה תימה הוא להחשיב לאיוב וותרן במה שוויתר חצי פרוטה שלו לפי ערך עשרו שהיה רב מאוד מאוד. ואמנם כי במקום שדרך האדם לוותר כמו בנתינת צדקה לעני או בהכנסת אורחים חשובים או לא חשובים, או נתינת מתנה לאדם חשוב, ודאי שהיה וותרנותו לאין קץ בעשירות מופלג. וחז"ל הגידו כי אפילו במקום שאין דרכי בני אדם לוותר כלל, כמו בלקיחת סחורה מהחנוני שהחנוני אינו רוצה כלל בוויתורו, כי עשיר הוא ואינו חפץ בשל אחרים, מכל מקום איוב לפי רוב גדולתו וכבודו, לא היה נאה לו לדבר מחצי פרוטה כלל ולחשב חשבונו עד חצי פרוטה האחרונה כדרך הקמצנים שלא יניחו משלהם חלק עשירית מפרוטה, רק הוא וותרן היה שלא עמד לדקדק בשלו, ואפילו במקום שהולך הפרוטה כמו לאיבוד ממש. כי החנוני אינו נהנה שישאר בידו משל אחרים, רק כבודו הוא שאף שתלך לאיבוד לא ידקדק עליה. וממילא במקום אחר במקום שירצה המקבל לקבל, יוותר ביד הגדולה והרחבה. כי הקמצן מקמץ בכל, מתחיל מככר עד פרוטה הקטנה. והוותרן מוותר בכל, מפרוטה הקטנה עד הככר. והוא סימן עין יפה שנותן מה שנותן בלב טוב באהבת נפשו, ועל כן אינו מעמיד על מעט אשר יותיר. וכן אפילו בזמנינו אנו רואין בהשרים הגדולים כשנותנין לאומן לתפור להם בגדים וכדומה, לא יקצצו להם עד סוף המדה והמשקל בקימוץ לקמץ על כל פירור ופירור. והבזוי מהם יעשה כן. אבל החשובים הגדולים, נותנים בשופע ואינם מדקדקים על מקצת אשר יוותר מהמלאכה מהנחתך והנאבד בעת המלאכה. וכאשר תראה, המכניס אורח חשוב לביתו ומציג לפניו מאכל, לא יוצג לפניו עד כדי שביעתו לבד כי זה קמצנות הוא, רק יוצג מה שיודע שבודאי יותיר ממנו, ואינו מקפיד על הנשאר אחר כך כלל, כי בעין יפה הוא נותן ואין דרך לקמץ עד קצה האחרון ומעתה ראה והבן, כי הנותן בעין יפה וראוי ובפרט לאיש נכבד וגדול, גם זה המקצת היותר מדי הנתינה, גם זה מצורך הנתינה הוא כי זהו כבודו להנותן ולהמקבל. וזה שאמרה רבקה לאליעזר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות. עד זה כמו עד בכלל, פירוש שאף אחר שיכלו מלשתות אשאב עוד להראות כי בעין יפה אני נותן. אשר דרך הנותן בעין יפה לתת יותר מכדי צורך הנתינה, כי אנשי חסד עושים גם בזה חסד על חסד שחוץ מה שנותנים מאכל ומשתה עושים עוד חסד לתת יותר, בכדי שיראה האוכל כי בעין יפה נתנו לו, ונהנה מהנאתו.

רש"י ד"ה והמלאכה היתה דים לכל המלאכה, ומלאכת ההבאה היתה דים וכו'. קשה לי, למה נדחק להסב "המלאכה" על ההבאה (שלכאורה אינה מלאכה), ולא על הטוויה והצביעה וכו', וכפי שאמנם מפרש ראב"ע (הקצר). וראה "באר מים חיים" שמלת "דים" - לשון רבים, מלמדת כי הכוונה לעושי המשכן ולא למלאכה. (פ' ויקהל תשנ"ב)

והותר. כְּמוֹ וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ (שמות ח'), וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב (מלכים ב ג'):

ומ"ם דים. שב אל כל החכמים:

לכל המלאכה. לכל מלאכה ומלאכה שבו:

דים ג' היתה דים הלא יגנבו דים. אם גנבים בלילה השחיתו דים במפלת אדום באדום נא' המה. בנו ואני אהרוס אבל ביעקב והמלאכה היתה דים:

לעשות אותה והותר ולהותר. הוסיף למ"ד במלת והותר כדי שיהיה מקור כי בזולת זה הוא צווי ואמר שהוא חסר למ"ד כמו והכב' שפירושו ולהכבד. להכות את מואב שפירושו ולהכו':

כמו והכבד את לבו כו'. דק"ל דוהותר משמע שמצוה הוא להותר וזה אינו דהא אינו מצוה להותיר לכך מפרש כמו ולהותיר וכן מצינו נמי תיבות שנחסרין למ"ד כמו והכבד ולהכבד והכות ולהכות:

ואולי שישמיענו הכתוב חיבת בני ישראל בעיני המקום כי לצד שהביאו ישראל יותר משיעור הצריך חש ה' לכבוד כל איש שטרחו והביאו ונכנס כל המובא בית ה' במלאכת המשכן, וזה שיעור הכתוב והמלאכה אשר צוה ה' לעשות במשכן הספיקה להכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בני ישראל הגם שהותר פירוש שהיה יותר מהצריך הספיק המקבל לקבל יותר משיעורו על ידי נס. או על זה הדרך והמלאכה שהביאו היתה דים לא חסר ולא יותר הגם שהיתה יותר כפי האמת והוא אומרו והותר כי נעשה נס ולא הותיר:

כמו והכבד את לבו. כלומר שהוא מקור, שהרי אין לפרש ציווי, והלמ"ד חסירה שהוא כמו ולהותר, כמו כמה למדי"ן המשמשין על המקור הם חסרים, או קאי על למ"ד של "לעשות":

והותר. מלמד שבכל מקום שיש בו ברכה יש בו הותרה, וכן הוא אומר אכול ושבוע והותר (דה״ב לא י).

וזה היה כאן בנדבת בני ישראל, כי אחר שצום ה' להביא נדבה למשכן וכליו, היה זה מכבוד הַמְצַוֶה ברוך הוא וכבוד ישראל שלא יביאו בצמצום את הנצרך ולא יותר, רק להביא את הנצרך למלאכה ומה שצריך להיות מותר בה, והמותר בזה היא צורך הבאה ממש, ובזה הראו ישראל כי אינם עושים הדבר כעול המוטל עליהם מפקודת המלך, שלא יוסיפו על הצווי כלל, רק בעין יפה ובחשק האהבה עד שיביאו שיהיה גם לנותר ולא הקפידו על זה. ולזה אמר והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר. פירוש שהיה די ככל הצורך לעשות המלאכה עם המותר הראוי להיות מנותני בעין יפה לכבוד המקום ולכבוד ישראל הגדולים והחשובים לעיני עמים רבים. והוא מדוקדק מאוד בהכתוב להמעיין. ומזה נתפשט בעוונותינו הרבים ההיתר בין בעלי המלאכות שגונבין החצי מבעל הבית ואומרים שהוא יתור, וחושבין שפירוש יתור הוא מה שהם מיתרים בגניבתם, אבל באמת פירוש יתור הוא מה שנותן הבעל הבית כשהוא עשיר וותרן בשופע שיהיה מה שיחתך וישאר קצת פירורין הפקר, שאינן נותנים דעתם על זה שיותיר להם. וזה הוא יתור מלשון והותר הנאמר כאן, כי זה הוא כבוד לאדם חשוב שלא יעמוד בחצי פרוטה אף במקום שאין בו נתינה והולכת לאיבוד, כאמור.

ומכל מקום יש גם כאן דוגמא לשימוש במלה אחת בעלת משמעויות שונות בפסוק אחד. (פ' ויקהל תשס"ב)

לעשות אותה והותר. לעשות אותה המלאכה ולהותיר, באופן שלא היו צריכים לצמצם אופן עשייתם מדאגה פן יחסר החומר:

והותר ג' הכא ואידך כי כה אמר ה' אכול והותר. מהחל התרומה להביא בית ה' אכול ושבוע והותד בדה''ב שבזכות התורה ובהמ''ק בא שובע לעולם כדכתיב למן היום אשר יוסד היכל ה' וגו' עד מן היום הזה אברך:

לכל המלאכה. שהיו צריכים לעשות:

והותר. שם הפועל וטעם והותר הותירה:

כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם וכו' הביאו בני ישראל נדבה לה' הנה הכתוב הזה נראה כולו מיותר שהרי כבר פרט הכתוב נדבת כולם כמו שנאמ' ויבאו כל איש אשר נשאו וכו' כל נדיב לב הביאו וכל יותר הכתובים אשר נפרט כל פרטי נדבתם למה לי כל זה הפסוק כל איש ואשה וכו' הביאו בני ישראל נדבה לה' ונראה לפרש ע"פ פשוטו כי אמרו חז"ל האומר על קן צפור יגיע רחמיך ועל הטוב יזכר שמך משתקין אותו כי עושה מדותיו של הקב"ה רחמנות ואינם אלא גזירות וגם איתא בגמרא לא יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי והקב"ה גזר עלי ר"ל כי יש כמה עבירות אשר גם בעיני אדם מאוס בטבע לא ידמה בעיני אדם אשר אינו עושה הדבר הזה מחמת שהוא מאוס בעיניו רק צריך לשבר הטבע ויראה שיעשה רק מחמת גזירת המלך לעבדיו וכן כמה מצות שהשכל מחייבם לעשותם לא יעשה מחמת שהשכל מחייבם רק יעשה הכל מחמת ציות הבורא ב"ה שגזר כך כאדון על עבדיו וע' לעיל בפ' משפטים מזה הענין זהו בעסק כל המצות אבל במצות צדקה צריך לעבוד ה' בהפך ממדריגה הנ"ל כי הנה טבע האדם לאהוב הרבה הממון ולרדוף אחר הממון ומכ"ש שלא לחסרו דהיינו לפזרו לצדקה הוא נגד הטבע ע"כ צותה התורה במצות הצדקה לא ירע לבבך בתתך לו כי טבע ב"א שמיצר בחסרון ממונו ע"כ צריך האדם לשבר עצמו שלא ירע לבבו רק יתן באהבה וזהו קשה מאד אבל יש עוד מדריגה גדולה בצדקה אצל יחידי סגולה שממש מצפים בכל רגע מתי יבוא לידם איזה עני או שאר גמילות חסדים לעשות וכשהקב"ה מזמין להם איזה דבר לעשו' צדקה אזי יש להם שמחה גדולה מאד כאלו ה' נתן להם איזה מתנה טובה וכן איתא בזוה"ק שהמסכנא הוא דורן לבעה"ב כי באמת היא למי שחנן ה' לו דעה ובינה מבין זאת בשכלו כל מה שנותן צדקה וגמילת חסד הוא מתנה לו מאת הש"ית שזיכה אותו במתנה זו להאכיל עניים ולהלביש ערומים ולהכניס כלות ויתומים לחופה ומשבח ומפאר להבורא ית"ש שזיכה אותו במצות אלו וזהו פי' הפסוק הנ"ל שכך נתנו בני ישראל נדבתם למשכן בשמחה ובטוב לב שחשבו להקב"ה לנדבה להם שזיכה אותם במצוה זו וזהו הביאו בני ישראל נדבה לה' ר"ל שחשבו זאת לנדבה לקב"ה שזיכה אותם בכך.

א"י וכל חכם לב בכם כו' . לכאורה יש להבין בדקדוק הלשון. הלא החכמה הוא העיקר במות ולמה כתיב חכם לב. אך מצינו פלוגתא בגמרא ב"ש אומרים מחד בשבת לשבת והלל הזקן מדה אחרת היתה לו ברוך ה' יום יום. דהנה החילוק שבין נדר לנדבה הרי זו עולה דנדר הוי קבלת עומ"ש בעת אשר יגיע העת לעשות מס"נ אבל כעת אינו מגיע לזה. אבל נדבה הרי זו נגמר בדעתו תיכף למס"נ. וזה חכם לב בכם שהביאו את החכמה בלב שלא יהי' חלוק הלב ממחשבת המוח רק שיעלה המוח על הלב ומקיף אותו מכל הצדדים ויהי' נטבע בו כמ"ש צדיקי' לבם ברשותם ולא יהי' נסוג אחור. וז"ש בק"ש בפ' ראשונ' והיו הדברים האלה על לבבך שהוא לכאורה כפול שכבר כתיב בכל לבבך. אך מפני כי אף אם האדם מקבל עליו במוחו לעבוד הש"י ולאהבה בכל לבבו. עכ"ז יכול להיות ח"ו נסוג אחור ע"י התאוות עוה"ז המקיפים אותו מכל הצדדים וכמ"ש בפר' והיה אם שמוע וכו' לעבדו בכל לבבכם וכו' השמרו לכם פן יפתה לבבכם. ולזה מסיים והיו הדברים האלה על לבבכם שהמוח יעלה על הלב ומקיף אותו כנ"ל. וז"ש בא"א ע"ה ומצאת את לבבו נאמן לפניך שהיה לבבו מוכן תמיד לבלתי סור מן הדרך כלל. וז"ש בהלל הזקן מדה אחרת היתה לו ברוך ה' יום יום כי ע"י שהיה מוכן תמיד במס"נ דבר יום ביומו. וז"ש אלך ואגמול חסד לנפשי כי כל חיות הגוף שלו הי' רק גמ"ח. וז"ש זאת החי' אשר תאכלו. זהו הצדיק הוא המשפיע. והבן:

ויעשו כל חכם לב בעשי המלאכה את המשכן עשר יריעות הנה החזיר בתורה מלאכת המשכן חמש פעמים, כי הזכיר את כולה בצואה בפרט ובכלל. תחלה (לעיל כה י-כח מג) אמר ועשית כך ועשית כך, ואחרי כן (לעיל לא ז-יא) הזכיר כולם בדרך כלל ועשו את כל אשר צויתיך את אהל מועד ואת הארון לעדות, עד ככל אשר צויתיך יעשו:
והטעם בזה, שצוה השם למשה שיגיד אל בצלאל ואהליאב ולכל החכמים המלאכה בכללה ואחרי כן יקרבו אליה לעשותה, כי לא יכשרו למלאכת הקדש עד שישמעו כל המלאכה ויבינו אותה ויקבלו עליהם שידעו להשלימה ובשעת המעשה (לעיל לה יא-כ) הזכיר אותה תחלה בדרך הכלל הנזכר, ואמר (לעיל לא ו-יא) יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו וגו', ויחסר מכאן פרט אחד, כי בודאי הוצרך משה לאמר אל החכמים העושים המלאכה. עשו המשכן עשר יריעות, ארך היריעה כך ורחב כך, וכן בכל המלאכה, ולא הזכיר הכתוב זה, כי בידוע שאמר להם הכל כסדר, אחרי שעשו כן כל דבר ודבר:
והטעם בזה, כי לא הוצרך משה לפרוט להם כל המעשה דבר בדבר כאשר הוזכר בצואה (כה י כח מג) ובמעשה (לו ח לט מב), אבל קצרו להם כאלו אמר שיעשו משכן בעשר יריעות חמש כנגד חמש, והם הבינו כי יעשו לולאות מקבילות וקרסי זהב, וכיוצא בזה בכל המלאכה בקצרה רמז להם הענין, והם הבינו הכל, על כן לא האריך בפרט הזה, ירמוז הכתוב חכמתם ובינתם וטוב השכל שבהם ואחר כן (בפסוקים לו ח, לט מב) החזיר המלאכה כולה בדרך הפרט הראשון (לעיל כה י-כח מג) ויעש כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן, ויעשו יריעות עזים, ויעש את הקרשים וגו': והיה מספיק בכל הענין (לעיל לה ו-כ) שיאמר ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל כל המלאכה אשר צוה ה' אותו, ויאמר (כאן) ויעשו בני ישראל ככל אשר: צוה ה' את משה כן עשו, וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו אותה ויברך אותם משה (שמות ל״ט:מ״ג) אבל רצה לומר כי משה הזכיר אל כל עדת בני ישראל והחכמים שם (לעיל לה יא-כ) כל המלאכה בכלל, כי נתכוין בזה שיתנדבו העם כדי העבודה למלאכה הגדולה, ובעבור שישמעו החכמים וידעו אם יקבלו לעשותם כאשר נצטוה. ואחר כן הזכיר בפרט המעשה, להגיד שעשו כל החכמים במשכן, זהו שנאמר (כאן) ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות: ואמר ויעש יריעות עזים (שמות ל״ו:י״ד), ויעש את הקרשים (שמות ל״ו:כ׳), ירצה לומר ויעש כל חכם לב יריעות עזים והזכיר בארון ויעש בצלאל (שמות ל״ז:א׳), להגיד כי האומן הגדול שבהם הוא שעשה לבדו הארון. והטעם, בעבור שהוא מלא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת (שמות ל״א:ג׳), שיתבונן בו ויעשנו בכוונה רצויה, כי אין במעשהו אומנות גדולה, אבל יש שם מלאכות שצריכות לאומנות יתירה ממנו. וחזר ואמר סתם ויעש את השלחן (שמות ל״ז:י׳), ויעש את המנורה (שם יז):
ועל דעת רבי אברהם (שם א) ירמוז אל בצלאל שעשה כל כלי הקדש ואין כן דעתי, שגם בחצר המשכן אמר כן (שמות ל״ח:ט׳). אבל הוא חוזר לרמוז אל כל חכם לב כאשר אמר (כאן) במשכן: ואחר שהשלים כלל ופרט במעשה, הזכיר ההבאה אל משה בדרך הכלל, ואמר ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו וגו' (שמות ל״ט:ל״ג), להגיד חכמתם שהביאו אליו הכל כסדר, כי לא הביא אחד מהם מלאכתו לפניו עד שנשלמה כל המלאכה, כאשר אמר (בפסוק שלפניו) ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ואחרי שנשלמה נאספו כלם והראו אותה אליו כסדר, אמרו תחלה, רבינו הנה האוהל והנה כליו, ואחרי כן הנה הארון והנה בדיו, וכן הכל:
והנה לא הזכיר במשכן וכל כליו כאשר צוה ה' את משה, אבל באלה הפקודים בבגדי כהונה יזכיר כן בכל דבר ודבר (להלן לט א ה ז כא כו כט לא) והטעם, כי כלל מלאכת המשכן בפסוק שאמר בסוף (שמות ל״ח:כ״ב) ובצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר צוה ה' את משה. ואולי היה זה מפני שנוי הסדר, כמו שהזכירו רבותינו (ברכות נה.). ועל הכלל כל זה דרך חבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ השם במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כענין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב''ה מתורתם של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא:

ויעשו. החל מהמשכן:

ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה. היותר חכמים שבהם עשו את המשכן שהיה מעשה חושב על צורות שונות משני עבריהם, כמו שהזכירו ז"ל, ולא היו היריעות עבות כמו הפרכת. וכפל בפרשה זו כל האמור למעלה בצווי בפרשת תרומה, להודיע שעשו הכל בכיון לעשות כרצון מי שצוה ולתכליתו. והארון שהיה המיוחד שבכלים נעשה על ידי בצלאל שהיה הגדול שבכלם, כאמרם ז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ:

בעושי ג' ביו''ד. הכא ואידך אל חקנא בעושי עולה פני ה' בעושי רע ובמי תקנא בעושי כל חכם לב:

ויעשו כל חכם לב. פירוש הגם שהעושים רבים הם אף על פי כן היתה המלאכה נעשית כאילו עשאה אדם אחד, והכוונה בזה כי כשיעשו המלאכה רבים על כל פנים ישתנה תואר מלאכת זה מזה ולא תדמה למלאכה שיעשנה כולה אומן אחד, והשמיענו הכתוב כי מלאכת המשכן שלימה היתה גם בבחינה זו כי הנותן חכמה בהמה השוה אותם בהתבוננות החכמה שוה ודומים כולם לאיש אחד, ולדרך זה יתיישב טעם אומרו בכל פרטי המעשים לשון יחיד ולא פירש מי הוא ופשיטא שאינו חוזר על בצלאל כי לא הוא עשה הכל והעד הנאמן (לקמן ל''ז א') ויעש בצלאל את הארון, אלא יכוין אל עושי המלאכה והזכירם בלשון יחיד לטעם שכתבתי:

ויעשו כל חכם לב וגו' - תחלה עשו המשכן ואחר כך כלים כמו שפירשתי בפרשת ויקחו לי תרומה.

ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה. משמעו שהחשובים שבהם עשו היריעות. וכ״כ הספורנו. אבל טעמו חלש. וגם כבר ביארנו לעיל משמעות חכם לב אינו בחכמת המלאכה אלא ביראת ה׳ וא״כ יש להבין הענין בא״א. והוא דאחר שהסכים בצלאל להקדים מעשי המשכן להכלים ומשום זה החל היריעות. וזה ברור דהפרכת ובגדי כהונה היו מקודשי׳ מיריעות וא״כ נפל ספק לאיזה דבר ימציאו נפשם תחלה אם להיריעות המוקדמים ומשום זריזין מקדימין למצות. או להתאחר שלא לעשות עד שיגיעו להמקודשים יותר. והסכימו חכמי לב יותר להקדים ולהזדרז ליריעות0:

ויעשו כל חכם לב. כ' הרמב"ן החזיר בתורה מלאכת המשכן ה' פעמים בצוואה הזכירו תחלה בפרט ועשית כך ואחר כך ועשית כך הזכירו דרך כלל ועשו את כל אשר ציויתיך את אהל מועד ואת הארון לעדות עד ככל אשר צויתיך יעשו זה טעם שציוה השם למשה שיגיד לבצלאל ולכל החכמים כל המלאכה ואחרי כן יקרבו לעשותה כי לא יכשרו למלאכת הקדש עד שישמעו כל המלאכה ויבינו אותה ויקבלו עליהם שידעו להשלימה ועדיין חסר מכאן בפ' זו פרט אחד כי בודאי הוצרך משה לומר לחכמים העושים במלאכה עשו משכן עשר יריעות אורך היריעה כך וכך ורוחב כך וכך וכן בכל מלאכה ולא הזכיר זה כי בידוע שאמר להם הכל כסדר והטעם כי לא הוצרך לפרט להם כל דבר ודבר כמו שנאמר לו בצוואה ובמעשה אלא קיצר להם כאילו אמר שיעשו המשכן עשר יריעות ה' כנגד ה' והם הבינו כי יעשו לולאות מקבילות וקרסי זהב וכיוצא בזה בכל מלאכה אמר להם הענין בקצרה והם הבינו וכל זה להודיענו חכמתם ובינתם והי' מספיק שיאמר ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל כל המלאכה אשר צוה ה' אותו ויעשו כל בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה אותו אלא כיון משה להזכיר לכל קהל ישראל כל המלאכה בפרט שיתנדבו העם כדי המלאכה וישמעו החכמים וידעו אם יוכלו לעשותה ואחר כך הזכיר בפרט המעשה להגיד שעשו כל החכמים במשכן וזה ויעשו כל חכם לב את המשכן ואמר ויעש יריעות עזים ויעש את הקרשים ר"ל ויעש כל חכם לב יריעות והזכיר בארון ויעש בצלאל להגיד כי האומן הגדול שבכולם יעשה לבדו הארון והטעם בעבור שהוא מלא רוח אלהי' בחכמה בתבונה ובדעת שיכווין בו ויעשנו בכוונה רצויה כי אין במעשהו כל כך אומנות גדולה כי היו שם מלאכות שצריכות לאומנות יתירה ממנו וחזר ואמר סתם ויעש שלחן ויעש המנורה. ועל דעת ר' אברהם חוזר אל בצלאל שעשה כל כלי הקדש ואין דעתי כן שגם בחצר אמר כן אלא הוא חוזר אל כל חכם לב כאשר עשה במשכן ואחר שהזכיר כלל ופרט במעשה הזכיר ההבאה בדרך כלל להגיד חכמתם שהביאו אליו כסדר כי לא הביא אחד מהם מלאכתו לפניו עד שנשלמה כל המלאכה כאשר אמר ותכל כל עבודת אהל מועד ואחרי כן הביאו אליו כסדר. והנה לא הזכיר במשכן וכל כליו כאשר צוה ה' את משה אבל באלה פקודי בבגדי כהונה הזכיר כן בכל דבר ודבר והטעם בזה כי כל מלאכת המשכן בפסוק שאמר בסוף ובצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר צוה ה' את משה ואולי הי' זה מפני שנוי הסדר כאשר הזכירו רבותינו ועל הכלל כל זה דרך חבה יתירה ודרך מעלה לומר כי חפץ השם במלאכה והזכירה בתורה כמה פעמים ע"כ:

שני כרובים ויריעות שש משזר הנראות תוך המשכן היה בהם ציורין לנוי אבל כשאינן נראות לא למעלה מפני עורות אלים מאודמים ולא למטה מפני היריעות משש לא היה בהם ציור:

ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות. ולהלן התחיל בארון, אמר בצלאל בתחלה אדם בונה בית ואח״כ מתקן כלים ומכניסן לתוך הבית, לפיכך נקרא בצלאל על שמו, כלומר בצל חכמת אל היה עומד בשעה שנצטוה משה על מלאכת המשכן, לפיכך נקרא על שמו, שנאמר ויעש בצלאל את הארון (שמות לז א), נקרא שמו על עשיית הארון, על שהיה הארון לפנים קדש קדשים, נקרא שם בצלאל עליו.

עשר היריעות. הנראות תוך המשכן כתיב כרובים מעשה חושב. אבל בעשתי עשר שאינם נראות לא למעלה מפני מכסה האלים. ולא למטה מפני יריעות שש משזר. ל"ע ציורים:

המשכן עשר יריעות. כשצוה הק' צוה הכלים תחלה לפי שעיקר המלאכה היתה בשביל הארון יכניסוהו מיד ורובתיו אמרו שבצלאל אומר כן מדעת ועל זה נקרא בצלאל שאמר לו משה שמא בצל האל היית:

את המשכן עשר יריעת בתחלה עשו עשר יריעות האהל ואחר כך הבנין לתת בו את החביב על הכל, ואחר כך כל תכשיטי קדש כל החביב קודם ואחר כך מחיצות סביב חצר הבית.

מספר אחד בחשבון משונה. כבר דברו בו המדקדקים מה שיש בו די. אולם מקור חיים לא דרך בעקבות המדקדקים:

ויעשו כל חכם לב וכו' הנה מלאכ' המשכן חזרה התורה ז' פעמי' בכלל ופרט והוא להורידו מרקיע השביעי אל הארץ ובכל א' הניחה רושם וכמ"ש בדברי הגאונים וכן נגד ז"ס הבנין ושנים האחרונים הן בהקמת המשכן שהן שנים האחרונים מעמידי המשכן וג"פ חזרה התורה בנדבת המשכן שהוא כללי המשכן נגד ג' ראשונות שהן כללי של כ"א מז' התחתונו' שהן אמ"ש וג' מעין המתפשטין בכל שטח הגוף והבינהו:

"ויעשו כל חכם לב" וגו'. "אור החיים" הק' בד"ה זה כתב: פירוש הגם שהעושים רבים הם, אף על פי כן היתה המלאכה נעשית כאילו עשאה אדם אחד וכו'. לעניות דעתי ניתן להשתמש ברעיונו כדי להסביר את לשון היחיד שהכתוב נוקט לגבי משה, הן בציווי הן בביצוע. כלומר תפקידו של משה רבנו ע"ה היה להבטיח את ההרמוניה בעשייה הזאת המתבצעת בידי רבים מאוד. (פ' ויקהל־פקודי תשל"ט)

משזר. בלשון ישמעאל אורך. דע כי דקדוק מספר האחד בחשבון משונה מדרך לשון הקדש. גם ככה הוא בלשון כשדים משונה גם בלשון ישמעאל. כי לעולם הה"א בסוף השמות סימן לנקבה ולשון זכר בלא סימן. והנה בחשבון שלשה בה"א סימן זכרים. וככה בחשבון ארבעה גם שמונה גם עשרה. ומשם והלאה עד עשרים הזכר בלא ה"א. אחד עשר שנים עשר תשעה עשר והנקבה בה"א רק בשנוי מלת עשרה שלא תתערב על לשון זכר אמרו שתים עשרה וככה כלם. והנה לשון נקבה שלש וארבע ועשר ואם היתה מלת חשבון סמוכה. תהיה בתי"ו לזכרים ולנקבות ושלשת האנשים האלה. ושלשת נשי בניו והנה שמונה לזכרים כמשפט ושנוי לנקבה לומר שמונה כדרך עשתי עשרה:

מעשה חשב עשה אתם. חזר לבצלאל ראש העושים כמו בכל מעשה המשכן כתיב בל״י. וכאן יש להסביר יותר דיוק לשון יחיד. שהרי כבר ביארנו בפ׳ תרומה דמעשה חושב של הכרובים לא נגמר על יריעה אחת כ״א בצרוף השניה והשלישית וא״כ לכאורה היו כל האומנים נצרכים לעשות הציור באופן שיבינו איך שיצטרפו אשה אל אחותה אבל באמת לא היה כן אלא מעשה חושב עשה בצלאל לבדו. והוא מסר לכל א׳ הציור של יריעה שלו. ואע״ג שלא ידע מהשניה רק בצלאל לבדו ידע איך יצורפו בטוב. והנה אריכת הפרשיות במעשה הכל מיותר. וכבר עמד ע״ז הרמב״ן ולא אמר בזה דברים שיתפסו את האזן. אבל האמת נמצא במעשה מעט חידושים שיש ללמוד בהם לשעה ולדורות כאשר יבואר לפנינו וע׳ ל״ט ט״ו. וכלל גדול הוא הא דאי׳ בב״ק דס״ד ובכ״מ כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. מלבד רמזי התורה שבא בשנוים קלים כמו בחוברת במחברת. נגבה תימנה. נגב תימנה. עשרים הקרש עשרים הקרשים. ועוד הרבה וסוד ה׳ ליראיו. ואין דבר ריק בתורה:

חכם לב בעושי וגו'. אולי שירמוז שבאמצעות עשייתם המלאכה ובסיבתה נעשו חכם לב:

המשכן ארכו שלשים, ורחבו עשר, וגובהו עשר, היה נותן עשרים קרש בצפון, ועשרים בדרום, ושמנה קרשים במערב, ובמזרח לא היה שם קרש, אלא חמשה עמודי שטים, שעליהן היה נתון את המסך היה עושה את האדנים חלולין, והיה חורץ את הקרש מלמטה רביעי מיכן, ורביעי מיכן, וחורץ חציו באמצע, ועושה לו שתי ידות ומכניסן לתוך שני אדנים, שנאמר שני אדנים תחת הקרש האחד לשתי ידותיו (שמות כו יט), והיה חורץ את הקרש מלמעלה אצבע מיכן ואצבע מיכן, ונותנן לתוך טבעת אחת של זהב כדי שלא יהא נפררדין זה מזה, שנאמר ויהיו תואמים מלמטה ויחדו יהיו תמים על ראשו אל הטבעת האחת (שם שם כד).

ואת המשכן עשה עשר יריעות. הקב"ה צוה את הכלים תחילה שעיקר המלאכה היתה דים בשביל הארון שהלוחות מונחות בו. והם עשו תחלה המשכן לכבוד הארון שכשיעשה הארון יכניסוהו בו מיד. ורבותינו אמרו שבצלאל עשה כן מדעתו ועל זה נקרא בצלאל שאמר לו משה בצל אל היית שידעת:

כרבים מעשה חשב בעשר יריעות הנראות מתוך חלל המשכן כתיב כרובים מעשה חושב תעשה אותם, אבל העשתי עשרה שלא היו נראות למעלה מפני מכסה האילים ולא למטה מפני העשר יריעות לא עשו בהן ציורין.

"...כרבים מעשה חשב עשה אֹתם". ראה דברי רש"י למעלה (כו, א), שכרובים היו מצויירים באריגתן של היריעות. ולא ידעתי אם כוונתו לכל היריעות או רק ליריעות התחתונות שהיו נראות מלמטה. וראה חזקוני על אתר שכתב: כרובים מעשה חושב - בעשר יריעות הנראות מתוך חלל המשכן כתיב... אבל העשתי עשרה, שלא היו נראות למעלה מפני מכסה האילים ולא למטה מפני העשר יריעות - לא עשו בהן ציורין. (פ' ויקהל תשנ"ד) וראה דברי ר' אשר דוד מיירס בספרו "מלאכת המשכן וכליו" (עמ' שפד) שהקשה על דברי חזקוני אלה והסבירם באופן אחר.

ויעשו וגו'. טעם אשר החזיר הכתוב כל הפרטים ולא הספיק לומר ויעש כאשר צוה ה' את משה, על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פ''ס) בכפל פרשת אליעזר עבד אברהם כי מתוך שחביבה עליו כתבה ב' פעמים, וכמו כן גילה הכתוב בענין מעשה המשכן כי חביב עליו ולזה נכתב ב' פעמים:

כיצד היה מעמיד המשכן, היה נותן ארבעים אדנים של כסף בדרום, ומעמיד עשרים קרשים עליהם, ומביא את הבריחים שאורכן שלשים אמה כנגד המשכן, ובריחי המערבי היה ארכו שתים עשרה אמה כנגד רוחב המשכן עשרה, ושתי אמות לעובי הכתלים שבצפון ובדרום, והבריח התיכון היה בנס, שמשקיעו באמצע הקרשים למזרח ולמערב, שנאמר והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה (שם שם כח), וכשם שהיה עושה לקרשים שבצפון, כך היה עושה לקרשים שבדרום, מקום עובי הקרשים מצופים זהב.

וצריך לומר שלשון היחיד "עשה" מוסב על "כל חכם לב", כלומר כל אחד מהם. (פ' ויקהל תשס"ב)

אולי טעם באמה. היא הידוע' אולי היתה כמדת בית ראשון שהית' אצילה:

ויבואו כל איש אשר נשאו לבו נ"ל בס"ד כי הרצון שהוא רעותא דלבא נשאו להיות מושך אור מן הכתר שהוא עליון וראש הספירות או יובן בס"ד אמר נשאו לבו יש אדם נזהר לעשות כל דבר שבקדושה בשלימות כונת הלב וזהו הטוב והראוי אך יש אינו משגיח על הלב ועוסק בכל דבר שבקדושה בלא לב ועליו נאמר מי פתי יסור הנה חסר לב והנה אותו העסק בדבר שבקדו' בכונת הלב נמצא הלב הוא בסוג זכר משפיע והאברים שעוסק בהם הן אזנים לשמוע והן הפה לדבר והן הידים לעשות כולם הם בסוג נקבה טפלים ללב ונשפעים ממנו מהבנה וכונה שבו וזה הדרך הוא המובחר שיהיה הלב בסוג זכר משפיע לאברים הנז' וידוע דעל הזכר יאמר לשון נושא שהוא נושא את הנקבה ואין אומרים נישא לנקבה אבל על הנקבה אומרים לשון נשאת שהיא נשאת לזכר ואין אומרים נושאת את הזכר וז"ש ויבואו כל איש אשר נשאו לבו שהלב היה בסוג זכר אצלו שהוא העיקר שנקרא בו לשון נושא שאינו בסוג נקבה שנאמר בו לשון נישא:

חמש היריעת. טעו המדפיסים שכתבוהו חסר יו"ד שבכל ספרים מדוייקים הוא מלא גם במסורת כתוב יריעת כלם חסר וא"ו בלישנא וכו' מכלל שכולם מלאים יו"ד. עוד בפירוש איתמר מהרמ"ה ז"ל עשר יריעת מלא יו"ד וחסר וא"ו וכל לישנא באורייתא דכותא היריעה האחת מלא יו"ד כתיב וכל לישנא מלא יו"ד:

חבר. במקצת ספרים הבי"ת בפתח ובקצתם בקמץ ומסורת עליו לית קמץ זקף:

תנן התם באחד באדר משמיעין על השקלים, ועל הכלאים, ומאי משמיעין מכריזין, דכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו׳ (שמות לו ו), ולמה אמרו באחד באדר, כדי שיביאו ישראל שקליהם בעונתן, ועל הכלאים כדי שיהא הצמחים נכרין, ולמה אמרו בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה, כדי לעשות פרסום לדבר. ר׳ בשם ר׳ שמעון בר נחמן אמר שלש תרומות נאמר בפרשה זו, תרומת אדנים, תרומת שקלים, ותרומת המשכן. רבי אומר עשר תרומות הן, תרומה גדולה, ותרומת מעשר, וחלה, ובכורים, ותרומת נזיר, ותרומת תודה, ותרומת הארץ, ותרומת מדין, ותרומת שקלים, ותרומת המשכן, שש מהם ראשונים לכהנים, תרומת שקלים לאדנים, תרומת משכן שממנו היו עושין גופו של משכן, ושמן למאור ושמן המשחה וקטרת הסכים ובגדי כהנים ובגדי כהן גדול.

על שפת היריעה. בשפת היריעה. דיוק הלשון נתבאר בפ׳ תרומה:

ויעש ללאת. עיין מ"ש על מלה זו בפרשת תרומה:

במחברת. החי"ת בשוא לבדו וכל במחברת שבענין המ"ם בלא מאריך בספרים כ"י:

תי"ו הלולאות. סימן הנקבה ואחת לולה. ובא תחת האל"ף ה"א. ויש אומרים כי מזאת הגזרה הרה ללת:

מקבילת. חסר וא"ו ועיין מ"ש על זה פ' תרומה:

מקבילות הלולאות וגו׳ קרסי זהב וגו׳ ויהי המשכן אחד. דצריך שניהם תקועים וקבועים, ועיין בירושלמי שבת פי״ב, ועיין בהך דמקואות גבי ידות [הקרדומים] ע״ש.

ויחבר את היריעות וגו׳. משמע שבצלאל חיברם. וביריעות עזים להלן י״ח כתיב לחבר את האהל. משמע שלא עשה בצלאל אלא הכנה לזה שבהקמת המשכן יחברו המקימים. והא דכתיב בפ׳ הצווי וחברת את היריעות וחברת את האהל. קאי על משה רבינו כמו והקמת את המשכן דכתיב בקרשים. וידוע שמשה לבדו הקים את המשכן. וא״כ יש להבין למאי כתיב ויחבר ביריעות הללו. אבל מזה עמדנו על מדרש חז״ל ברכות דנ״ה א׳ דלהכי היפך בצלאל את הסדר ועשה תחלה את המשכן ואח״כ הכלים משום הטעם שאמר בצלאל כלים שאני עושה להיכן אכניסם. והוא פלא. הלא גם לאחר שעשה הכל לא העמיד משה את המשכן עד ר״ח ניסן. והכל נגמר בחנוכה כדאי׳ בפסיקתא כמש״כ להלן ל״ט ל״ז. וא״כ היכן עמדו הכלים כ״ז המשך. ובלא סוגית הגמ׳ הייתי אומר טעמו של בצלאל משום שהמחיצות מכשירי כלים דבלא מחיצות אינם משמשים כלום. כמש״כ לעיל ח׳. אבל עלינו להבין דברי חז״ל שדייקו קרא שלפנינו שבצלאל עצמו חיבר היריעות הללו לפני הקמת כל המשכן והעמיד היריעות על כלונסאות וכדומה שיעמדו לשעה. כדי להכניס לתוכם את הכלים ולא יעמדו לעין כל אדם בחוץ שאין זה כבוד כלי קודש. משא״כ יריעות עזים באמת לא חיבר בעצמו עד שהקדים משה:

ויעש יריעות עיזים ביריעות הללו לא נאמ' כרובים מעשה חושב לפי שלא היו נראות לא למעלה מפני מכסה האלים ולא למטה מפני יריעות התחתונות לפי' לא הוצרך לעשות בהם ציורי' אבל יריעות התחתונו' נראות מתוך המשכן לפיכך כרובים מעשה חושב תעשה אותה:

ויעש יריעות עזים. למה ראשונה לכל מלאכת המשכן כדי שיהיו מוכנות למלאכת המשכן מיד שיעשו הקרשים ולא יהיה אפי' שעה א' בלא כיסוי. ואחר ויעש את הקרשים כדי להכניס לתוכן מיד הארון שבו ניתנה התורה ולא יהיה שעה א' בחוץ:

ועשה בצלאל ואהליאב וגו' לדעת לעשות וגו' ויקרא משה וגו' וצ"ע בפסוק הראשון אמר שכבר עשה בצלאל וחכמי לב ושוב כתיב ויקרא משה לבצלאל ולחכמי לב ויקחו מלפני משה ע"כ נלע"ד נהי כי נתן ה' חכמה בהמה מ"מ לא נסו באלה מעולם אלא לב כל אחד אמר לו שהוא יארג והוא יהי' חרש וכדומה ע"כ אמר אחר שנשא לבן אותם הי' מנסים עצמם ועשו יריעה קטנה וקרש קטן ובריח קטן וכן הכל וכאשר ראו שהצליחו ויכולת בידם לעשותם הביאו אותו למשה וכאשר הוטב בעיני משה קראם משה אח"כ ומסר בידיהם את הכל והיינו ויעש בצלאל וגו' לדעת לעשות פי' לדעת מזה שיכולים לעשות כל אלה ואח"כ ויקרא משה וגו' ויקחו מלפני משה:

ועשה בצלאל ואהליאב וגו' לדעת לעשות וגו' ויקרא משה וגו' וצ"ע בפסוק הראשון אמר שכבר עשה בצלאל וחכמי לב ושוב כתיב ויקרא משה לבצלאל ולחכמי לב ויקחו מלפני משה ע"כ נלע"ד נהי כי נתן ה' חכמה בהמה מ"מ לא נסו באלה מעולם אלא לב כל אחד אמר לו שהוא יארג והוא יהי' חרש וכדומה ע"כ אמר אחר שנשא לבן אותם הי' מנסים עצמם ועשו יריעה קטנה וקרש קטן ובריח קטן וכן הכל וכאשר ראו שהצליחו ויכולת בידם לעשותם הביאו אותו למשה וכאשר הוטב בעיני משה קראם משה אח"כ ומסר בידיהם את הכל והיינו ויעש בצלאל וגו' לדעת לעשות פי' לדעת מזה שיכולים לעשות כל אלה ואח"כ ויקרא משה וגו' ויקחו מלפני משה:

ארך היריעה האחת שלשים. כנגד שלשים צדיקים בכל דור כאברהם. כ"א יריעות כנגד שלשה אבות וששה אמהות ושנים עשר שבטים. לקוטי גאוני קמאי ז"ל:

ויחבר וגו׳. ולא נזכר כאן ענין כפילת היריעה שזה לא נדרש למעשה. אלא להקמה:

מרבים העם להביא מידי העבודה למלאכה אשר צוה ה' את משה, אשר צוה ה' את משה מיותר דידוע הוא י"ל דאמרו למשה דלא משום תשובה לכפר על עון העגל מביאים זהב התנופה דדי בתשובת המשקל להביא כמשקל הזהב שנתנו לעגל אלא מרבים להביא לקיים מצות ה' מאהבה שצוה ליתן לכן אין שיעור ומרבים להביא מידי העבודה למלאכה יען אשר צוה ה' את משה, וק"ל (מש"מ):

*ויצו משה ויעבירו קול במחנה וכו' ריש פרק הזורק ילפי' בגז"ש דמיירי ביום אסור וילפינן מיני' איסור הוצאה בשבת וקשה הא פשטא דקרא משמע דהעברת קול היה משום דשלימא עבידתא כדכתיב והמלאכה היתה דים וכדפריך באמת הש"ס שם, ויש ליישב לפי מה דקיי"ל דשנים שעשו מלאכה פטורי' מה"ת רק מדרבנן אסור וא"כ לצורך מצות מלאכת המשכן הי' מותר ולא גזרו כמו אין שבות במקדש אבל הכא דשלימא עבידתא ולא היו צריכים עוד למשכן נשאר באיסורו והיינו דקא' איש ואשה שניהם יחד אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש וי"ל שמשה כבר גזר על זה כמו שמצינו עוד תקנות דרבנן ממשה רבינו ע"ה (כמו שבעת ימי משתה ושיהיו קורין בשני ובחמישי בשבת בתורה ואיסור הזאה בטמא שחל שביעי שלו בשבת) ויש לפרש עוד דהרי אמרינן בפרק במה אשה דטבעת שיש עליה חותם הוה לאשה משא ולאיש מותר משום תכשיט ובטבעת שאין עליה חותם הוא בהיפוך פטור מה"ת לאשה וחיוב לאיש עיי"ש דף ס"ב וא"כ י"ל היו יכולים גם בשבת להוציא למלאכת המשכן שהאשה תביאה טבעת שאין עליה חותם ואיש מביא טבעת שיש עליו חותם אלא משה גזר מדרבנן על זה ולכן כתיב ויצו משה משה דייקא ולא אמר להם זה בשם ה' וק"ל:

ויעש קרסי וגו' לחבר את האהל להיות אחד. מלת להיות אחד לכאורה מיותר, ועל כל פנים היה די לומר לחבר את האהל לאחד. ואפשר שרמז בזה לומר שטעם עשיית הקרסים לחבר את האהל הוא להיות אחד, פירוש להיות שהקב"ה הוא אחד ומיוחד, לכך הוצרך לחבר גם למטה וזה לעומת זה יעשה הקב"ה אחד בשמים ובארץ. כי הנה היריעות היו עשתי עשרה וצוה הקב"ה לחבר שש יריעות לבד וחמש יריעות לבד, ואחר כך לחבר את שני האלה בקרסים, ולא רצה הקב"ה שיחברו מתחילה כל הי"א יריעות אחת אל אחת, ואמנם הכל רומזים לסודי סודות עליונים רזי דרזין שאין דעת האדם יכול לירד כלל לעומק הדבר, ומה שנוכל להבין לפי קט שכלינו הוא כי ידוע שי"א היריעות הללו היו רומזים לבחינת ו"ה שבשם המיוחד כמו שאיתא בדברי האר"י ז"ל (בפרי עץ חיים בכוונות פטום הקטורת). ונודע ליודעים אשר כל בחינת יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא אשר אנחנו עובדים על זה בכל התורה והמצוות, הוא יחוד ו"ה הללו שיתיחדו ביחודא שלים, ואז והיה ה' למלך על כל הארץ כנודע. ונחזה אנן, למשל אם טעה הסופר הכותב הספר תורה ונגע אות הו' באות הה' בקצה מן הקצה כנקודה כל שהוא הלא ודאי תפסל הספר תורה כולה. ולכאורה למה תפסל הלא עיקר עבודתינו ליחוד הלז, ואמנם כי היחוד הנפלא הלזה אינו אחד באחד כמו שהם, כי כאשר יתאחדו באחד לא יוכרו האותיות מה זה ומה זה ובטלו כל הכוונות. ואך שהיחוד צריך להיות על ידי דבר אחד הממוצע שהוא המיחדם לאחד כנודע להבאים בסוד ה', והוא בחינת צדיק יסוד עולם המקשר עלמא עילאה בעלמא תתאה, והוא סוד הפרסה קטנה היוצאת מן הו' שבשם הוי"ה אל הה', והה' נעשית התחלתה כמין ו' כידוע להני ספרי דוקני מקבלת האר"י ז"ל, לרמז על היחוד שפונים זה לזו וזו לזה אבל אינן נוגעין זה בזה כי אם על ידי אחד הממוצע והוא בחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כי שמים וארץ הם בבחינת ו"ה שבשם כידוע, והסולם הוא המיחדן. כי סולם בתורה הוא בלא ו' והוא מספר ה' פעמים הוי"ה בסוד וילקט יוסף את כל הכסף ה' כסף שהם ה' חסדים ה' הויות והוא הצדיק יסוד עולם.

והוא אומרו בזוה"ק (חלק ב', נ"ב.) על הג' קדושות שאנו אומרים בכל יום תמיד פעמים קדוש לעילא קדוש לתתא קדוש באמצעיתא. כי עיקר היחוד השלם הוא כאשר האדם מקדש ומטהר אבריו ומיחדן לאל אחד בקדושתו. וקדוש לעילא הוא החצי שלו למעלה כמו הלב והזרועות וכו' והראש. והחצי לתתא, הוא השוקים והרגלים. וקדוש באמצעיתא, סוד אבר הברית שהוא העומד באמצע וכלול מכל הגוף כי בו מתיחדין כל הגידין מכל הגוף. ואדם המקדש כולם לה' נעשה היחוד בשלימות על ידי בחינת צדיק יסוד עולם שהוא מאן דנטיר ברית, ועיקר עיקר הקדושה הנזכרת בתורה הוא בבחינת הברית כמו שאמר הכתוב קדושים תהיו ואמרו חז"ל (ויקרא רבה כ"ד, ו') כל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה וכו' עד כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש וכו'. כי זה הוא העיקר הקדושה להיותו באמצע וכלול משניהם, וכמעט כל עיקר מניעת היחוד הוא ממנו. ואדם המשמרו בקדושה ובטהרה מיחד כל העולמות ביחודא שלים וזוכה לכל הברכות שבעולם לפי שהוא המקבל כל הברכות מעלמא עלאה ומשפיע לעלמא תתאה, ומלכותא פריסת לרגליו כמו שאמר בזוה"ק (לך לך צ"ג:) מאן דנטר להאי אות קיימא, מלכו אתנטרא ליה וכו'. כי המקדש עצמו באבר הלז באיסור ובהיתר להיות מרעיבו בקדושה שלא למלאות תאותו, רק לשם ה' באמת ובתמים שלא להשטות עצמו לומר כי עושה לה', ובאמת חומד התאוה בלבו ובוערת בו כאש אוכלת רק שיהיה באמת שוה אצלו אם לעשות עתה הדבר הלז או לא יעשה, ויעשה עתה מצוה אחרת לשם ה' כמו ללמוד תורה כיון שאין כוונתו באמת כי אם לשם ה' יכול עתה לצאת במצוה אחרת. והרבה בחינות ונסיונות צריך האדם להבחין בעצמו בכל התאוות אם כוונתו באמת לשם ה' או למלאות תאותו. ומכל שכן בזו התאוה העולה על כולנה שאין דבר קשה בכל התורה כמו תאוה הזו כמו שכתב נזר החכמים קדוש ה' הרמב"ם ז"ל (בפרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ח). ואם באמת אינו עושה כי אם לשם ה', הרי ממליך הקב"ה על אבר הזה וממילא ממליכו בכל אבריו וגידיו, כי זו הקשה מכולן ואם יתקדש בזה בנקל יוכל להתקדש בכל התאוות וכשם שהוא ממליך הקב"ה עליו כך ממליכו הקב"ה בעולם וזה עיקר יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי צדיק יסוד עולם המיחדן. ואל זה רמזו היריעות שהיו ששה לבד וחמשה לבד, ולא נתחברו לאחד כבחינת ו"ה שחלילה להיות נוגעים, ויחודם היה בקרסים שהוא מספר קדוש, קדוש באמצעיתא שהוא העיקר בסוד קדושים תהיו בבחינת צדיק יסוד עולם, ועל כן לא אמר לחבר וגו' את האהל לאחד שהיה משמע לאחד ממש שיהיו נוגעין זה בזה, רק להיות אחד כלומר ששניהם יתיחדו באחד המיחדם, וכאשר כתבנו למעלה להיות אחד אלהינו שבשמים ובארץ בבחינת הסולם העולה מן הארץ לשמים, ונגד זה היו היריעות כאן והכל ביחודא שלים למטה ולמעלה ועל ידי זה יתברכו כל העולמות בכל מיני שפע וברכה ורחמים וחיים ושלום בנחת ושמחה אמן ואמן והיה ה' אחד ושמו אחד ביחודא שלים, כדבר האמור.

לאהל. להיות אהל:

"ויעש מכסה לאהל" וגו'. ראה מה שכתבתי למעלה (כו, יד). (פ' ויקהל תשס"ב)

אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה במדרש שאפילו בהמות היו מתחכמין ועמ"ש של"ה, ונ"ל דקאמר דבזה ניכר שהי"ת נתן בחכמים חכמתם ולא מטבעם שע"י שנתחדש בבהמתם חכמה כחמורו של רבי פנחס בן יאיר מזה ניכר כי נתן ה' חכמה ותבונה "בהמה" ע"י בהמה ניכר זה:

והמלאכה היתה דים וכו'. איתא במסרה והובאה בספרי המפרשים ז"ל בסדר הזה והמלאכה היתה גדולה והמלאכה לא ליום ולא ליומים והמלאכה היתה דים ע"כ. ויובן בס"ד לפרש קישור הפסוקים בסדר זה והמלאכה לא ליום ולא ליומים והמלאכה היתה גדולה והמלאכה היתה דים והוא דהנה האדם יש לו ב' מלאכות בעו"הז הא' מלאה רוחנית והוא שע"י עסקו בתורה ומצות ומע"ט בונה בשמים עליותיו שהוא בורא כמה רקיעים וכמה עולמות ומתקן כמה תיקונים למעלה ועל זאת המלאכה אמר התנא לא עליך המלאכה לגמור וכו' ע"ש. ומלאכה הב' היא מלאכת הגופנית של צרכי עו"הז והנה אם האדם לא יבקש להרויח ממלאכתו כי אם כדי סיפוקו דוקא ולא לאסור ממון ולצבור הון הנה זה יוכל להתעסק במלאכה הרוחנית כראוי אבל אם הוא יבקש לצבור ממון רב ממלאכה הגופנית למלאת אוצרותיו כסף וזהב הנה זה לא אפשר לו לעסוק במלאכה הרוחנית כראוי יען שאם הוא יבקש לאסוף הון רב הנה זה אין לדבר סוף כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים וכן ע"ז הדרך אין קץ כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו וכמ"ש שלמה הע"ה אם יוליד איש מאה ושנים רבות יחיה ורב שיהיו ימי חייו ונפשו לא תשבע מן הטובה וכו' וכן הוא אומר אוהב כסף לא וגו' משא"כ אם הוא עצמו לא ירדוף לבקש יותר מכדי סיפוקו א"כ אפשר לו לפנות דעתו לעסוק במלאכה הרוחנית ושניהם יתקיימו אז בידו והנה האדם בר"ה וכפור הוא מתחזק בעבודת ה' ובתורה ביתר שאת וביתר עוז ואמנם אח"ך הוא עוזב הכל ולזה רמז במסרה והמלאכה לא ליום ולא ליומים כלומר והמלאכה היא מלאכה רוחנית לא ליום ולא ליומים ר"ל לא צוך הש"ית לעשות אותה ביום כפור ובשני ימים של ר"ה דוקא ואח"ך תעזבנה אלא צריך שתחזיק בה כל השנה כולה וא"ת ומה הפרש עשיתי עתה מן הקודם וכי בר"ה ובימים השייכים לה שהם ימי התשובה הלכתי להתפלל בב"הכ ועתה בשאר ימי השנה אינני הולך לב"הכ הלא גם עתה בשאר ימי השנה של"ית אנכי בא לב"הכ שחרית מנחה וערבית ולומד חוק לישראל כל יום ויום לז"א והמלאכה היתה גדולה כלומר יודע אני שגם עתה אתה בא לכ"הכ ומתפלל ולומד מעט אחר התפלה אבל ההפרש שעליו אני מוכיח אותך הוא שהמלאכה הרוחנית של אותם הימים של עשרת ימי תשובה שהם שייכים לר"ה וכפור היתה המלאכה גדולה שהיית קם באשמורת הבוקר לבא לב"הכ וגם אחר התפלה תלמוד תורה הרבה וגם קודם מנחה תבא ללמוד בב"הכ ועוד אתה מרבה בצדקות ועושה על עצמך חומרות וסייגים וזהו היתה גדולה לא כן עתה שאתה מצמצם הרבה בלימודך ובכל שאר עבודת שמים ולכן אנכי מוכיח אותך ואם יש לך טענת ועצת היצ"הר לומר ומה אעשה לפרנסה הצריכה בכל יום ויום לבני הבית ואם לא אלך לשוק מן הבוקר עד הערב איך ארויח לז"א והמלאכה היתה דים כלומר אמת שאתה צריך לעסוק גם כן במלאכה הגופנית עכ"ז אינך צריך לעסוק באופן שיהיה לך ממון רב לגנוז באוצרותיך אלא והמלאכה היא מלאכה הגופנית היתה דים כלומר צריך שתהיה כדי סיפוק אנשי ביתך דוקא וזהו דים כלומר כדי סיפוקם ולא לבקש שיהיה מותרות ואם המותרות באו לך ממילא הנה מה טוב אבל לא שאתה תאבד זמנך וימיך עליהם לצבור ממון רב יותר מכדי צורך אנשי ביתך ואם כן אם כה תעשה אזי תוכל לעסוק חצי היום במלאכה הרוחנית וחצי היום במלאכה הגופנית ולמה צריך לאבד זמנך מן הבוקר עד הערב. ואמר היתה לשון עבר כלומר הבט על הראשונים שקודם ממך שג"כ היו עוסקים במלאכה הגופנית אבל היתה דים כלומר כדי סיפוקם ולא כדי לצבור ממון רב ואם הרויחו ממון רב הוא ממילא כפי ההצלחה שהיו מוצלחים מהבורא ית' כי אין מעצור לה' להושיע בין רב למעט וכאשר יראה האדם בחוש הראות כי לפעמים בשעה קלה יוכל להרויח ריוח גדול אשר לא ישיגוהו אחרים בשנה תמימה והכל הוא בעזרת הבורא המשביע לכל חי רצון:

ויעש את הקרשים למשכן. מהו למשכן שאם יחטאו ויתחייבו כלייה יהא המשכן מתמשכן עליהם אמר משה להקב"ה רבש"ע בזמן שאין להם לא משכן ולא מקדש מה תהא עליהם א"ל צדיקים אני נוטל ויתמשכנו עליהם וזש"ה ויהרג כל מחמדי עין אלו הצדיקים ועוד כתיב מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל אם אהלך למה משכנותיך אמר לו הקב"ה למשה אמור להם לישראל שיעשו משכן שאם יחטאו שיתמשכן בשבילם תדע שכיון שחטאו מה כתיב שם לכן שמע ה' ויתעבר ויטש משכן שילה אהל שכן באדם זה משכן וכו':

עשר אמת ארך הקרש. א' לחוד חסר וא"ו באורייתא וסימן עשר אמת ארך הקרש דמשכנא תניינא:

"עשר אמת ארך הקרש ואמה וחצי האמה רחב הקרש האחד". ואין הכתוב מציין את עובי הקרש, לא כאן ולא למעלה (כו, כז), אף־על־פי שזה חשוב וחיוני לקביעת הבריחים, והשווה רש"י כו, כב. (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ט) וראה מש"כ למעלה (כו, טז).

ויכלא העם מהביא לומר שגם זה מצוה וקבלו שכר הפרישה כי מה שחשכו מלהביא הי' לשם מצוה יען כי צוה משה שלא יביאו עוד משו"ה לא הביאו ולא ששמחו שכבר יש די ופטורים מלהביא עוד ממונם אלא אדרבא הי' לבם נושא אותם להביא יותר לולא צוה משה שאל יעשו עוד מלאכה:

ויעש את הקרשים למשכן עשרים קרשים. בסיפרי דילן לית הכא פרשתא כלל ובספר תגי פליגי עליה נהרדעי וסוראי הלין אמרין פ' והלין אמרין ס' ולא פשיטא לן עד דייתי עזרא לעלמא דאתי ולימא:

עשרים קרשים. כשצוה על מלאכת המשכן (תרומה כ"ו ח"י) יבוא במספר הכולל את העשירית בלשון אחדות ואמר עשרים קרש, והוא הדרך הנהוג בלשונינו (כמ"ש בארבעים יכנו), וכאן הוזכר שלשה פעמים בלשון רבים במספר הכולל העשיריות ואמר עשרים קרשים; ויראה כשהנספר הוא מצורף ומחובר יחד כמו ימים ושנים שהם באים זאח"ז השני מיד בסור ראשון בלי הפסק בינתים, אז יבואו העשיריות בלשון יחיד כמו זה שלשים יום, זה לי עשרים שנה, זה ארבעים שנה, ולכן בתרומה שמדבר מצווי מלאכת המשכן, שבמחשבת המצוה המספר מצורף, לכן יבוא שם בלשון יחיד עשרים קרש, אמנם כאן שמדבר מעשיית מלאכת הקרשים שיש ע"כ הרחק זמני בין תשלום קרש לחברו שיתמהמה האומן בעשייתן זאח"ז, ולהיותן נפרדות בזמן לכן אמר כאן בלשון רבים קרשים אף שהוא במספר עשיריות; ומטעם זה אף שבמספר העשיריות יבא כנוי הרומז ליחיד מלת זה, זה שלשים יום, זה ארבעים שנה, מ"מ אמר (דברים ג' ד') כל אלה ערים בצורות, אמר מלת אלה כנוי הרומז לרבים, אף שהן במספר העשיריות כמ"ש שם ששים עיר, לפי שאין העיירות מצורפות במקום אחד אבל הם נפרדות זו מזו במרחק מקום לכן באו בלשון רבים:

והמלאכה היה דים וגו' והותר נראה כסתירה דים משמע מכוון דים ואמר והותר וקשה דאמרי' במדרש מן המותר עשו בהמ"ד ומי נתן רשות לזה שהרי התנדבו להקדש גבוה ע"כ נ"ל עפ"י אותן השיטות דסוברים דגם אם נתן בנר חנוכה רק שיעור מצומצם ואירע שדלק יותר אעפ"כ מותר להשתמש לאורה אחר חצי שעה עיקר שיער מצות הדלקה, וה"נ נ"ל שהי' שיעור מכוון דים ובאו הגזברים ואמרו אח"כ והותר כי נתברך הנדבה בברכת ה' (כדאיתא במדרש ילקוט איש אמונים ורב ברכות זה משה שהי' גזבר על המשכן וכל הדברים מתברכין על ידו) והותיר מאליו ע"כ הותר להם לעשות ממנו בהמ"ד (וזה י"ל כוונת המסרה והותר כה אמר ה' אכול והותר גבי אלישע שאמר על פי ה' שיחול ברכת ה' בהמעט ויתברך הכא נמי הי' בזה ברכת ה' על ידי נביאו משה והותר):

ויחדו יהיו תמים. בשבת דצ״ח כלין והולכין עד כאצבע דברי ר׳ יהודה רנ״א שהיו מלמעלן עובין אמה שנאמר יחדו והכתיב תמים ההוא דליתי שלמין ולא ליתי דניסרא. היינו קרש אחד משתי חתיכות מדובקין בדבק וכדומה. דר״י ור״נ אזלי במחלוקת ר״י ות״ק בנגעים פי״א מ״ח אי קשירה מחבר להקרא אחד. ור״י לטעמיה שאינו נקרא אחד. וא״כ לא בעינן קרא דתמים להא. והנה רש״י לעיל פ׳ תרומה פי׳ תמים כמו תואמים. ויפה פירש לפי הפשט שמוכח ממקרא זה דכתיב יהיו תמים. ולפי׳ הני תנאי היה ראוי לכתוב היו תמים שהרי כבר נעשו אלא משמעות הכתוב של תמים דלא לשלחופינהו מהדדי בשעת הקמה. ובצלאל הכין החריצים והטבעות באופן שיהיו תמים. אלא משום דכתיב באמת תמים ולא תואמים. הוציאו חז״ל כונה אחרת ג״כ לבד הפשט למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

והיו תואמם. ב' סבירין ויהיו הדין ואידך והיו שמנה קרשים דבתריה:

והיו תואמם, ויחדו יהיו תמים, והיו שמנה ה״‎ג, ותיבת יהיו דגבי יחדו לשון הווה הוא, כמו יביאון אל משה, ישפוטו הם, יקומו כל העם, ע״‎פ ה׳‎ יחנו ועל פי ה׳‎ יסעו.

והיו תואמם. מלא וא"ו וחסר יו"ד בהעתק הללי ובכל ספרים מדוייקים וכן מצאתי במסורת כ"י פרשת תרומה על פסוק והיו תאמם מלמטה ב' דין תאמם בתראה. והיו תואמם כתיב. והנה תומם בבטנה כתיב. ויהי בעת לדתה והנה תואמים ע"כ. והוא ג"כ חד מן ח' זוגים בספרא קדמאה חסר תניין מלא וסימן נמסר במ"ג פ' פקודי וכבר טעה בזה בעל מנחת כהן בפ' וישב שכתב ויהיו תואמם חסר יו"ד והיו תאמם חסר דחסר אך בפרשת ויקהל סתם דבריו ותיקן המעוות וכתב קדמאה דתרומה חסר דחסר דויקהל מלא וא"ו וחסר יו"ד עכ"ל גם הרמ"ה ז"ל הביאם כולם כמ"ש:

חמשה לקרשי צלע המשכן האחת. קדמאה דצואה האחד בדל"ת והדין דעשייה האחת בתי"ו וסימן באחד ההרים או באחת הגיאיות:

ומלת לברוח. מהבנין הקל וטעם כמו מבריח שהוא מהבנין הכבד. כמו ירה ויורה ורבים ככה:

ויעש את הבריח התיכן. ייחד הכתוב עשיה בפ״ע גבי אותו בריח באשר היה בו אומנות יתירה לכוין בריח של שלשים אמה שיהא שוה להבריח מן הקצה אל הקצה:

לברח. בפשט האחרון לבד:

לברוח מבנין הקל. והוא פעל הנגזר משם בריח. ודעת הרב שהוראתו כמו בנין הכבד הנוסף. וכן מצאתי כמה פעמים בדברי הרב שאמר סתם מבנין הכבד ודעתו על הנוסף. כי סמך עצמו על המבין. ועיין פרשת נשא בדיבור המתחיל הזירו:

ואת הקרשים. ואת בגעיא:

ואת הקרשים צפה זהב ואת טבעותם עשה זהב בתים לבריחים. מהו בתים לבריחים, מקום שהיה הבריח נכנס, כיצד היה עושה, מביא שפופרת של זהב, ואורך השפופרת אמה ומחצה, ונותן בחללו של קרש, מקום שנותנין את הבריח וכן בכל אחד ואחד.

יריעות המשכן חוטן כפול שלשים ושנים, דברי ר׳ נחמיא, שהיה ר׳ נחמיא אומר, חוט, אחד כפול לשנים, שזור, לארבעה, משזר לשמנה, והיה מחבר חמש יריעות לבד, וחמש יריעות לבד, ומחברן אחרי כן בקרסי הזהב, והיו נראין הקרסים ככוכבים ברקיע, לפי שהלולאות היו תכלת והקרסים זהב, והרקיע דומה לתכלת.

אורך היריעות התחתונות כ״ח אמה, צא מהם עשר אמה לרוחב המשכן נשתיירו שמונה עשרה, תשע אמות מצד זה, ותשע אמות מצד זה, שהן יורדות ומכסות את הקרשים, עד שמגיעות לאדנים, למדנו שהאדנים גובהן אמה.

רוחב של יריעות ארבעים אמה, צא מהן מן המזרח למערב שלשים אמות לגגו של משכן, ועשר אמות למערב על קרשי המשכן עד הקרקע, והאדנים של מערב היו מתכסין, ואחרי כן היו מביאין י״א יריעות עזים עשויות מן הנוצה של עזים, ומחברן כדרך הראשונות, נמצא רחבן ארבעים וארבע אמה, צא מהן שלשים לאורך המשכן, ועשר לאחורי המשכן, נשתיירה יריעה אחת שכופלה אל מול פני האהל, וחציה היה סרוח על אחורי המשכן, ואורך היריעות שלשים, צא מהם עשר אמות לרוחב המשכן, ועשר אמות מזה ומזה מכסין את המשכן עד הקרקע, ואחר כך היה נותן עליה מכסה עורות אילם מאדמים, ומכסה אחרת של תחשים מלמעלה, שנאמר מכסהו ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה (במדבר ד כה), הרי זה הקמת המשכן.

הפרוכת היה עשר אמות אורך, ועשר אמות רוחב כגובה ורוחב המשכן, ועל ארבעה עמודין היו תולין אותה באונקליות, שהן ווי העמודים, ונותן את הפרוכת תחת הקרסים התחתונים, שהיו של זהב, והיו בשני שלישי משכן עשרים אמה אהל, ועשר אמות לפני ולפנים, והבדילה בין הקדש ובין קדשי הקדשים, ושם היה נותן הארון וצנצנת המן, וצליחות של שמן המשחה, ומקלו של אהרן עם שקדיה ופרחיה, ובגדי כהן גדול. מחוץ לפרוכת היה שלחן ומנורה מונחים, שלחן בצפון, ומנורה בדרום.

מלא אותם וכו' אמר כי גם כי בצלאל גבר באחיו כמפו' בכ' למעלה על כל זה הצד השוה אשר לו עם אהליאב הוא כי מלא אותם וכו' וגם ששניהם חושבי מחשבות וכונות וכן צד שוה לכל איש חכם לב עמהם והוא יעשה וכו' כי גם כל איש חכם לב עשו את כל אשר צוה ה' ממש מה שלא ראו משכן וכלים אלא משה והיה אפשר לשנות קצת כמדובר למעלה כי אשר סיפר להם לא ראו עם כל זה עשו ממש כאשר צוה ה' אך לא לחשוב מחשבו' מעצמם רק מה שהיו מורים להם בצלאל ואהליאב:

ויעש לה ארבעה עמודי שטים כבר פי׳‎ בפרשת תרומה מפני מה קבע הכתוב ארבעה עמודים לפרכת וה׳‎ לפתח המשכן.

וצפה ראשיהם וחשקיהם זהב. משמע שלא היו מצופים בשלימות בזהב. והוא פלא. שהרי בצווי כתיב וצפית אותם זהב משמע בשלימות. וכ״ה בפי׳ בברייתא דמלאכת המשכן. אלא ע״כ הפי׳ של וצפה ראשיהם. שמלבד הצפוי הכללי הי׳ גם צפוי בראש. והאיך אפשר לעשות צפוי בראש אחר שמצופה בכלל. אלא ע״כ ה״פ שעשו חשוק יוצא ובולט בראש העמוד וצפה את הראש והחשוק ג״כ בזהב לבד צפוי הכללי. אכן הדבר תמוה עדיין מאין למד בצלאל לעשות כן והרי לא נזכר בצווי אלא שיהא מצופים זהב. אבל כבר ביארנו דמשום דכתי׳ בצווי גבי מסך ועשית למסך דפי׳ לשם מסך. מה שלא נזכר הכי במעשה הפרכת דקדוש ממנו אלא ע״כ היה מעשה בעמודי המסך מה שאינו בעמודי הפרכת. וע״כ יש כונה שניה במה שאמר משה בעמודי המסך וצפית אותם זהב היינו צפוי בראש העמוד ביחוד לבד הצפוי של כל העמוד. וזה א״א אלא בחשוק ג״כ:

וצפה ראשיהם וחשקיהם זהב הוא שפרש״‎י בפרשת פקודי אפילו דברים שלא אמר לו רבו.