Commentaire sur L’Exode 30:70

מקטר קטרת. לְהַעֲלוֹת עָלָיו קִטּוּר עֲשַׁן סַמִּים:

ועשית מזבח מקטר קטורת הנה מזבח הקטרת מן הכלים הפנימיים היה, ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם, וכן הזכירם במעשה בפרשת ויקהל (שמות ל״ז:כ״ה), אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות, בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי (שמות כ״ט:מ״ג), ושכנתי בתוך בני ישראל (שם מה), אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם. וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת המגפה (שבת פט.), כי הקטרת במדת הדין (זוה''ק ויקרא יח), שנאמר ישימו קטורה באפך (דברים לג י), מן וחרה אפי (שם לא יז), והוא מה שאמר בקטרת זרה ועל פני כל העם אכבד (ויקרא י ג), שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי. ולכך אמר כאן (שמות ל׳:ו׳) ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות אשר אועד לך שמה, כי מה צורך להאריך בכל אלה ולא אמר ונתת אותו לפני ארון העדות באהל מועד, כאשר אמר בפרשת פקודי (שמות מ׳:ה׳), אבל הוא להורות על ענינו:

ועשית מקטר. שם המפעל. כמו ומשלוח מנות:

ועשית מזבח מקטר קטורת. כפי הנראה שב' מזבחות אלו נערכו שניהם לכפר על הנפש החוטאת כי מזבח הנחושת, בא לכפר על חלקי החומר והגוף הנגוף באבן החטא, ועליו מקריבים הבעלי חיים הבאים תמורתו כי יש להם דמיון אל חומר האדם ותמונת המזבח יוכיח כי זאת קומתו דמתה לקומת אדם בינוני ג' אמות, וכן הבהמות הנקרבים דומים אל נפש הבהמית שבאדם נפש תמורת נפש כי מטעם זה נאמר במנחת עני ונפש כי תקריב (ויקרא ב א) כי אין בידו להקריב נפש הבהמה תמורת נפשו והוא מביא מנחת סולת על כן אמר הכתוב ונפש מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו.

מזבח מקטר קטרת. שיספיק בו מעט אש לקטרת בלבד, ולא יצטרך להיות חלול ולמלאותו באדמה, כמו שהוצרך למזבח העולה לעשות האש תמיד על האדמה. אבל היה האש בזה המזבח על צפויו שהיה של זהב, ובהיות האש מועט לא הספיק לשרוף את גרם המזבח שהיה של עץ. ולא הוזכר זה המזבח עם שאר הכלים בפרשת תרומה, כי לא היתה הכונה בו להשכין האל יתברך בתוכנו, כמו שהיה הענין בשאר הכלים, כאמרו ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, גם לא היה ענינו להוריד מראה כבודו בבית, כענין מעשה הקרבנות, כאמרו ונועדתי שמה לבני ישראל וכן העיד משה רבינו באמרו זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, וירא אליכם כבוד ה'. אבל היה ענין זה המזבח לכבד את האל יתברך אחרי בואו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב, ולשחר פניו במנחת קטרת, על דרך הבו לה' כבוד שמו, שאו מנחה ובאו לפניו:

ועשית מזבח וגו'. טעם שסידר כלי זה של פנים מאוחר מכל המשכן ועבודתו, כבר פירשתי בפרשת תרומה בפסוק (לעיל כ''ה ט') וכן תעשו, ואומרו תעשה למעט מעשה שעשה שלמה שלא היה עצי שטים שהיו כולו זהב:

מקטר קטרת - ולא עולה ושלמים ומנחות ונסכים.

מזבח מקטר קטרת. כבר דרשו ברבה ע״ז שהיה המזבח מקטר קטרת כח הקדושה היה מועיל הרבה כמו שנתבאר במזבח החיצון לעיל. והנה הפלא ידוע במפרשים ראשונים למאי נתאחר מעשה זה המזבח שבהיכל לאחר כל המעשים והרי מקום פרשה זו היה בפר׳ תרומה. ועי׳ רמב״ן וספורנו. והנראה להקדים דכמו שמצינו ביומא פ׳ טרף בקלפי דמ״ד דקטרת מכפרת על לשה״ר שהוא עון החמור בין אדם לחבירו כך עיקר תועלת קטורת להעלות זכרון של מעשה גמ״ח. דגמ״ח עצמה נמשל לבשמים כמו שהארכנו בס׳ בראשית כ״ז כ״ז. ומש״ה קטורת היא המעלת זכרונה ביחוד. ויסוד ראיה לזה הוא ביומא ר״פ טרף בקלפי א׳ ריב״ק סח לי זקן א׳ פעם א׳ הלכתי לשילה והרחתי ריח קטורת מבין כותליה. והוא מאמר תמוה למה הריח בשילה יותר מבירושלים שהקטירו בה יותר משמונה מאות שנה. ובשילה לא היה אלא שלש מאות שנה. אלא בשביל שיסוד ירושלים היה בקדושת התורה כדכתיב כי מציון תצא תורה וגו׳ משא״כ בשילה שהיה בשבט יוסף לא היה מעולם רוב תורה עד שאפילו הכהנים שבמשכן לא היו לומדים הרבה כמבואר בברכות פ״א שלא ידעו דשחיטה כשרה בזר. וכל יסוד קדושת משכן שילה עמד בזכות גמ״ח שרבה בשבט יוסף. והיינו דאי׳ בסנהדרין דק״ג מגרב לשילה שלשה מילין והיה מתערב עשן של פסל מיכה עם עשן של שילה ובקשו מלה״ש לדחות יצאה ב״ק אל תדחו שיש בהם גמ״ח של הכנסת אורחים. ולכאורה תמוה וכי בשביל זה נשתוה פסל מיכה למשכן שילה. אלא בא ללמד דכיון דעיקר אזכרה שבשילה היה גמ״ח וזה היה גם בפסל מיכה. הא מיהא למדנו שקטרת מעלת זכרון ישראל בגמ״ח. ומזה הטעם אי׳ ביומא פ״ב דקטרת מעשרת משום דכמו גמ״ח מאכלת פירות בעוה״ז ומעשרת לבעליה. כך קטורת הבא להזכיר זכותה מעשרת להמזכיר. והנה כמו מצות שבין אדם לשמים מוגבלות ע״פ התורה וחקותיה בזמן ובאופן המעשה כך היה הרצוי דמים שעל המזבח מוגבל כל קרבן כמה הזאות וזריקות ומתנות. וכמו גמ״ח אין לו שיעור וגבול כך קטורת אין לו שיעור כמה להקטיר. וחכמים הוא שנתנו שיעור פרס בשחרית ופרס בין הערבים. מעתה מבואר הטעם שמובדל ענין מזבח הפנימי משארי כלים שבהיכל שהיו סמוכים לארון מקור כח התור׳ משא״כ מזבח הפנימי שלא רבו בו חקי התור׳ ולא באה לעמוד לפני הפרכת והעדות כ״א לחזק ולתמוך בה כח תורה שבע״פ ע״י גמ״ח כאשר יבואר:

ועשית מזבח מקטר קטרת. כתב הרמב"ן הנה מזבח הקטורת מכלים הפנימיים וראוי הי' שיזכירנו עם השלחן והמנורה אשר הוא מונח עמהם וכן הזכירו במעשה בפרשת ויקהל אבל הטעם להזכירו אחר המשכן וכל כליו והקרבנות בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי ושכנתי בתוך בני ישראל אמר כי עוד יתיחד להם ועשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם:

מקטר קטרת להעלות עליו קטור עשן סמים. נ"ל שהוצרך לזה מפני שמזבח איננו סמוך למקטר קטרת שאלו היה סמוך היה נקוד הבי"ת בפת"ח כמו מזבח הקטרת מזבח העולה מזבח הזהב ואם כן בהכרח שיהיה מקטר קטרת בלתי דבק עם מזבח ואין טעם לו אלא בשיוסיף להעלות עליו כאילו אמר ועשית מזבח כדי להעלות עליו מקטר קטרת שפירושו קטור של עשן סמים:

ועשית מזבח. צריך טעם על שלא נכתבה פ' זו למעלה תוך שאר הכלים ומקומה ראוי בפ' מזבח העולה או בשולחן ומנורה שהם סמוכים במקום אחד, ואמר הרע"ס כי לא היתה הכוונה בו להשכין האל ית' בתוכנו כמו שהי' הענין בשאר הכלים כאמרו ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, גם לא הי' ענינו להוריד מראה כבודו בבית כענין מעשה הקרבנות כאמרו ונועדתי שמה לבנ"י, וכן העיד מרע"ה באמרו זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', אבל הי' ענין זה המזבח לכבד את האל ית' אחרי באו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב ולשחר פניו במנחת קטרת, ע"ד הבו לה' כבוד שמו שאו מנחה ובואו לפניו; והגר"א אמר כי לא הוזכר בעשיית כלי המשכן כי הזהיר תחלה על המשכן וכליו והבגדים וקריבת אהרן למזבח ואח"כ אמר עשיית התמיד ואמר בזה אשכון בתוככם, ואח"כ הזכיר עשיית מזבח הקטרת וכסף הכפורים יורה שזה לא הי' מעכב להשראת השכינה רק אלו היו לכפרת ישראל, וכן אמר בכסף הכפורים לכפר על נפשותיכם; והר"מ חאגיז אמר שירמוז לנו בזה דין שנשתנה מזבח זו ממזבח העולה, כי מזבח העולה אם אין מזבח אין מקריבין קרבן ואפי' נפגם כדאי' בזבחים (ד' נ"ט וס') וכ"פ הרמב"ם, אבל מזבח הקטרת שנעקר מקטירין קטרת במקומו שאין המזבח מעכב וכ"פ הרמב"ם (פ"ג מתמידין ומוספין), ולזה לא נכללה פ' זו עם האחרות:

ועשית מזבח. א"ר אלעזר, מזבח – מזיח, מזין, מחבב, מכפר ^אמזיח גזירות רעות מעל ישראל, מזין – שהעולם נזון בזכות קרבנות שבאים מן המזון וגורמים לו ברכה, ומחבב את ישראל לאביהם שבשמים ומכפר עונותיהם, וכל זה דריש בדרך נוטריקון משם מזבח, אמנם כבר הראנו לדעת כמה פעמים כי בדרשות כאלו שבגמרא על הרוב יש להם לתז"ל איזה דיוק והערה באותו הלשון שאינו מתישב לפי פשוטו משום דאל"ה מה מכריחו לדרוש, וכאן לא נתבאר מה קשה להו לחז"ל בשם מזבח אשר שרשו משם זבח ונקרא כן על שם שזובחין עליו, והוא כמו השם משכן, מקדש וכדומה.
וי"ל דעיקר הדרש מוסב על שם מזבח הזהב שעליו היו רק מקטירין קטורת ותו לא, ולפי"ז קשה מאי שייך לקראו מזבח אחרי שאין לו כל יחס ושייכות לזבחים, אלא הו"ל לקראו בשם מקטר, וע"ז דריש אותו בנוטריקון ע"ש המעלות והסגולות שיש לו, כדמפרש. .
(כתובות י׳ ב׳)

להעלות עליו קיטור כו'. מדלא נקוד בית של מזבח בפת"ח כמו מזבח העולה בהכרח הוא שמזבח אינו דבוק למקטר קטרת ואין לו דבוק אלא בתוספות להעלות כאילו אמר מזבח כדי להעלות עליו מקטר קטורת שפירושה קטורת של עשן סמים:

ועשית מזבח מקטר קטרת. זה המזבח הוא מזבח פנימי ויקטירו בו קטרת הסמים בבקר ובין הערבים בעת הקרבת התמידין ואז ידליקו המנורה גם כן ומקומו היה בין השלחן הזהב והמנורה משוך בין שניהם לחוץ וכבר כרנו הסבה במה שקדם והנה יתבאר במה שיבא תואר קטרת הסמים אשר יקטירו בו:

ועשית מזבח מקטר קטורת. הנה חתם מלאכת המשכן במזבח הקטורת. לפי שהוא הכלי היותר נבחר. זולת הארון שצוה בראשונה. לפי שהוא מכפר ומעשיר ומשמח. כאומרו שמן וקטורת ישמח לב. ותחלת המחשבה סוף המעשה. כי תכלית עשיית המשכן הוא לכפר על מעשה העגל. והתורה היא מכפרת. והקטורת הוא עוצר המגפה ומסלק חרון אף מישראל. וכבר ידעת מאמרם ז"ל הכל הולך אחר החתום. ולכן חתם כל דברי המשכן במזבח הקטורת. לפי שהוא מקשר כל דברי המשכן. ומקשר הדברים התחתונים בעליונים והעליונים בתחתונים. ולכן נקרא קטורת לשון קישור כמו שרי קטרין. לפי שמקשר כל הדברים ומחברם. ולכן אמר ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות אשר אועד לך שמה. וצוה להקטירו בבקר ובערב. כדי לסלק מדת הדין של לילה ומדת הדין של בין הערבים. ולהורות יותר על מעלתו אמר וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה. שזה היה ביוה"כ. להורות שכפרת ישראל של יוה"כ תלויה בה. וזהו אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם. ומזה הטעם בעצמו אנו אומרים הקטורת בכל יום ויום בבקר ובערב אחר כל התפלה. לפי שהקטורת היא חותם הכל וקישור הכל. וחותם התפלה היא הקטורת. שמקשר כל התפלה ועושה ממנה עטרה וקושרה כתר לקונו יתברך:

ועשית מזבח. קטו"רת נוטריקון קדושה טהרה רחמים תקנה וזש"ה שמן וקטורת ישמח לב. זהו שכשנכנס כהן גדול לפני לפנים ביום הכפורים דכתיב וכסה ענן הקטרת אין וכסה אלא סליחה שנא' כסית כל חטאתם סלה כיון שענן הקטורת מתמר ועולה ופונה למעלה ונעשה אשכול היה ידוע שאינו מת שנא' וכסה ענן הקטורת וכתיב בתריה ולא ימות קרי ביה ולא יומת נמצא שכ"ג וישראל מרתתין בשעה שהוא נכנס להקטיר וכשיוצא בשלום הכל שמחים הוי שמן וקטרת ישמח לב וגם דהע"ה היה מתאוה לקטורת שנא' עולות מחים אעלה לך וכו' וגם מגפה נעצרה על ידי הקטורת להודיעך שקטורת חביב לפני הקב"ה וגם הנשיאים בחנוכת המזבח הקריבו כל א' כף א' מלאה קטורת וגם לע"תל מתכפרים בקטורת שנאמר עולות מחים אעלה וכו' וסלה משמע לע"תל. עכ"ל הרמ"בן ז"ל:

ועשית מזבח מקטר קטרת. איחר הכתוב מזבח הקטרת אחר כל המעשים לרמוז הדין דמזבח הפנימי אם נעקר ממקומו אינו מעכב ויתנו הקטרת במחתה כן רמז הרב המג"ן וחתנו הרב מהרי"ח בהלק"ט ח"ב (סי' י"ד ט"ו י"ו) תירץ לרמוז שאין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים לכך בחינוך הזכיר מזבח הקטרת. ועוד דזה המזבח שהוא רומז לכתר כהונה מכפר וסמך כפרה לכפרה מזבח שרומז לכהונה לקטורת. ועוד תירצו דאין מחנכין המזבח אלא בקטרת של בין הערבים ולזה אחר שהזכיר תמיד של בין הערבים הזכיר עשיית מזבח מקטר קטורת לומר שתחלת חינוכו בקטורת של בין הערבים. ודברי הרב המג"ן בארוכה הם בספר קרבן חגיגה אחר המפתחות עש"ב:

להעלות עליו קטור עשן סמים. צריך להוסיף 'להעלות עליו', כי אין "מזבח" סמוך אל "מקטר קטורת", שאם היה סמוך היה הבי"ת בפתח, כמו "מזבח אדמה תעשה לי" (לעיל כ, כא), "מזבח אבנים" (שם שם כב), ומכיון דאינו סמוך, צריך להוסיף 'להעלות עליו קטור עשן סמים':

ועשית מזבח מקטר קטרת. זה מזבח הזהב, שהוא להקטרה, ולא להעלות עליו עולה ומנחה.

ואל בנ"י תדבר לאמר שמן משחת קודש גו'. ואמרו חז"ל בגמ' (הוריות יב.) והובא בילקוט. כמין שתי טיפי מרגליות היו תלויין לאהרן בזקנו. תנא כשהיה מספר היו עולות ויושבות בעיקרי זקנו. ועל דבר זה היה משה דואג שמא מעלתי בשמן המשחה שהוא קודש. שנא' שמן משחת קודש גו'. יצתה ב"ק ואמרה כטל חרמון שיורד על הררי ציון גו' מה טל זה אין בו מעילה כו'. ועדיין היה אהרן דואג שמא משה אחי לא מעל ואני מעלתי. יצתה ב"ק הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. מה משה לא מעל כו' עכ"ל:

ועשית מזבח מקטר קטורת. להקטיר עליו קטורת מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא כעין שעושין המלכים מוגמר ובשם ומזבח העולה כגון בית המטבחיים ושולחן ומנורה והמטבחיים רחוק משבט של מלך והשולחן והמנורה ומוגמר קרוב יותר ובית קדשי הקדשים חדר המלך ומקום כסאו ולא מפני שהק' צריך לזה כי לו כל חייתי יער בהמה ועוף וכמו שנאמר (תהילים נ׳:י״ב) אם ארעב לא אומר לך אלא שהק' חפץ להצדיק את ישראל וכמו שאמרו החכמים רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה תורה ומצות ולכך שיכן שכינתו ביניהם שתהא אימתו ויראתו עליהם ותיקן שיקריבו לפניו קרבנות נדרים ונדבות חטאות ואשמות תמידין ומוספין לכפר עליהם שכשאדם חוטא ורואה ויודע שנתכפר לו ויודע שהוא נקי נזהר יותר מלחטא ומלכלך עצמו בחטא ואם לא ידע שמתכפר לו וחוטא היום ולמחר יסבר הריני מלוכלך בחטאים שוב אינו נזהר על עצמו וכן אמרו רבות' כיון שעבר אדם עברה ושנה בה נעשית לו כהיתר ולכך קבע הק' לישראל קרבנות להתכפר בהם וי"ה למחילה ולסליחה שלא ירגילו לחטאים משל לאדם שיש לו בגדים צחים נקיים ומלובנים כל זמן שבגדיו מלובנים הוא נזהר בהם מן הטיט ומן הליכלוך וכיון שנתלכלכו אינו נזהר בהם ולכך צוה הק' על העבודה ועל הקרבנות וזהו שאמר שלמה (קהלת ט׳:ח׳) בכל עת יהיו בגדיך לבנים:

ועשית מזבח מקטר קטרת לא הזכירו עד לאחר מזבח העולה לפי שרוצה לומר לא תעלו עליו עולה ומנחה ונסך ומשה הזכירו לישראל אחר המנורה, וכן במעשה לפי שרוצה לומר בהטיבו את הנרות יקטירנה, ואומר ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה.

ועשית מזבח מקטר קטרת וגו'. הנראה לבאר קצת במעשה המזבח הזה ותכונותיו קרוב להדרך שדרכנו בו במלאכת הארון והשולחן (למעלה בפרשת תרומה) כי הנה נודע מכתבי קודש מרן הרב האר"י ז"ל (בפרי עץ חיים בכוונת הקטורת) שי"א סמני הקטורת הם עשר ניצוצות של קדושה שירדו בקליפה עם אור המקיף הרי י"א ועל ידי הקטרת הקטורת אנו מעלים עשר ניצוצות הללו אל הקדושה בכל יום ויום מעט לפי ערך ההכנה וערך הקדושה ובכל יום מתבררים ניצוצין אחרים והכל בבחינה אחד עשר הללו כידוע. והנה ידוע אשר עיקר הבירור הוא על ידי הזעיר אנפין שהוא המברר, ועל כן בכל יום מימי השבוע מתבררים בירורים ולא בשבת שאין שם בחינת בירור, ועל כן בורר הוא אחד מהל"ט אב מלאכות האסורים בשבת כידוע, לפי שבשבת הוא שליטת המלכות ולא הזעיר אנפין ואין הבירור נעשה על ידה כי אם על ידו דוקא כמו שאיתא בדברי הר"ב ז"ל (בפרי עץ חיים פרק ז' משער התפילה ובליקוטי תורה בהר). ולזה אמר כאן ועשית מזבח מקטר וגו' מזב"ח חושבן א"ל הוי"ה שבעולם היצירה בחינת הזעיר אנפין שהוא המברר, ועל כן שמו מזבח להורות על בחינת הבירור שנעשה בו על ידי שמות אל הוי"ה חושבן מזבח. ועל כן עצי שטים תעשה אותו, שכבר הודענו למעלה (שם אצל הארון והשולחן) ששטים הוא מספר שטן עיין שם. וכאן ודאי שבא להורות על העלאת הבירורים מתוקף הקליפה, לקחו עץ שרומז עליו להעלותו בקדושה כי מניה וביה אבא שדי ביה נרגא כמאמר חז"ל (סנהדרין ל"ט:) או ירך מתוכה מסרחת שדוד שבא ממואב נקם נקמתם, וכן עץ שטים שבחושבן שטן כשנתעלה אל הקדושה הוא המברר ומוציא בולעם מפיהם והוא על ידי החרב נוקמת נקם ברית בסוד וחרב פיפיות בידם שהוא החרב להרוג המזיקים בסוד ד' ההין שבשם ב"ן שבג' הציורים שיש לה' מצטרפים ועולים לב' פעמים פה וזה וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה וגו' (תהלים קמ"ט, ו') הכל כמו שאיתא בדברי הרב האר"י ז"ל (בכוונת קריאת שמע שעל המטה). והנה ב' פעמים פה הוא חושבן עצי, שכשנלקח אל הקדושה אז נעשה עצי שטים שעצי הוא החרב פיפיות להרוג השטן שבחושבן שטים. וגם כי עצי שטים ראשי תיבות ש"ע המורה לש"ע נהורין המאירין מן בחינת הפנים העליון שהוא ב' פעמים א"ל במילוי, שעל ידו מתבררים הבירורים דקדושה (כמו שאיתא בכוונת האכילה) והנשאר עוד מעצי שטים עם מילוי האותיות עולה לחושבן ב' פעמים פה הנזכרים בסוד חרב פיפיות שעל ידי הש"ע נהורין שבראשי תיבות עולים ניצוצי הקדושה והנשאר הוא חרב פיפיות להרוג הקליפות. אשר על כן אומר הכתוב,

"ועשית מזבח מקטר קטרת" וגו'. לכאורה היה מקום ציוויו צריך להיות למעלה, במחציתה הראשונה של פרשת תרומה, יחד עם כל הכלים. וראה רמב"ן על אתר שכבר שאל כך וכן רש"ר הירש. ועתה ראיתי שגם "אור החיים" הק' דן באריכות בשאלה זו, ראה למעלה (כה, ט בסוף). וראה מה שכתבתי להלן (לה, טו). (פ' תצוה תש"ס)

אבל מ"מ גם הנשמה צריכה כפרה, אחרי אשר הוטמאה בגוף הנגוף הזה ואינה מתכפרת בנפש הבהמה כי אין דמיון זה לזה, כי רוח בני אדם עולה למעלה ורוח הבהמה יורדת למטה (קהלת ג כא) ואיך תהיה נפש הבהמה הכלה ונפסד תמורה לנשמת אדם הקיימת לנצח, ע"כ צוה אל חי לעשות מזבח הקטרת, המעלה עשן וריח ניחוח לה' לכפר על רוח בני האדם העולה היא למעלה כעשן הקטורת והיא גם היא מקוטרת מור ולבונה (שיר ג ו) של מעשים טובים. ולהורות נתן בלבבנו מ"ש (שמות ל לו) ושחקת ממנה הדק רמז לנשמה דקה מן הדקה שצריכה גם היא כפרה כדי להעלותה אל מקום חוצבה, ומספר אמות מזבח זה יוכיח כי בו נאמר אמה ארכו ואמה רחבו. אמות יחידות לכפר בו על הנשמה שנקראת יחידה כמו שהקב"ה אחד כך היא יחידה, ואמתים קומתו. כי רוח בני האדם היא העולה למעלה למקומה בזולת מקום שיש לה תוך הגוף וזמן הקטרתו בבקר ובערב, כי הנשמה בבקר היא באה בילדותו זמן זריחת שמשו ובערב היא שבה אל אביה כימי נעוריה והלואי שתהא יציאה כביאה בלא חטא, ובא הקטורת בהטיבו את הנרות בבוקר, ובערב בהעלות את הנרות, ומראה הערב והבוקר אמת, כי הוא מתיחס לנר אלהים נשמת אדם כי הבוקר זמן הטבת נר אלהים נשמת אדם להטיב מעשיה ולנקות עצמה מכל חלודת אפר ובערב זמן שקיעת שמשו הוא זמן העלאת הנשמה אל מקום חוצבה ובא הקטרה זו לכפר על הנשמה כדי שתהא היציאה מן העולם בלא חטא כביאה.

מזבח. שם מזבח הונח ע"ש הזבחים שמקריבין עליו, אמנם בזה כתיב לא תעלו עליו עולה ומנחה ונסך דאינו מיוחד רק לקטרת, מ"מ על שהי' מכפרין עליו במתן דמים מן הפר והשעיר של יוה"כ, נקרא ג"כ מזבח, (ויש בזה דברים במכדרשב"י שה"ש ד' נ"ג ד'):

מקטר קטרת. אמר ר' שמעון בן לקיש מתקטר בקטורת אין כתיב כאן אלא מזבח מקטר קטורת, מלמד שהמזבח היה מקטיר את הקטורת ^בר"ל שהיה נקטר באש של מעלה בלי סיוע אש של מטה, ולפנינו בירושלמי הלשון מקטר קטורת אין כתיב כאן אלא מקטר קטורת וכתב בקרבן עדה שצ"ל מזבח למקטר קטורת וכו', ובפני משה כתב דטעם הדיוק הוא מדלא כתיב מקטר בפת"ח אלא בחיר"ק, אבל האמת הוא דדרשה זו איתא במ"ר פ' צו, ושם איתא הלשון מתקטר בקטורת אין כתיב כאן אלא מקטר קטורת וכו' וכן צ"ל בירושלמי שלפנינו, וכן העתקנו. ומה שראה רשב"ל בכלל להוציא ממשמעות הלשון מקטר קטורת יתכן לומר דהוא לשיטתיה בבבלי סוף חגיגה כ"ז א' שאין האור שולט במזבח הזהב אע"פ שצפויו רק כעובי דינר זהב, ויש בתנחומא שהיה משה תמה על זה ואמר אי אפשר שלא ישרף העץ ואמר לו הקב"ה כך דרכי באש של מעלה אש אוכלה אש ואינו מכלה כדכתיב והסנה איננו אוכל, ע"כ. הרי מבואר דהיה המזבח נזון באש של מעלה, ולכן דריש הלשון מקטר קטורת שיהיה מכוון לענין זה. .
(ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ח)

כבר בארנו ברמזי המשכן שמה שלא הזכיר בין כלי ההיכל את מזבח הקטורת ובין כלי החצר את הכיור, והניח מלהזכירם עד סוף כל הענינים, שהוא מפני ששני כלים האלה לא היו כלים כנגדם באדם ובעולם, כי בחלק החזה לא נמצא רק הלב והריאה שנגדם היה בהיכל השולחן ובמנורה לא יותר, ומזבח הקטורת אין כלי מקביל לו, שלכן אינו מעכב, והלכה דמזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו, [רמב"ם ה' תו"מ פ"ג] משא"כ במזבח העולה שאפי' פגם פוסל בו, וכן יתר הכלים המקודשים, וכן בחלק הבטן לא נמצא כלי מתיחס עם הכיור, וע"כ גם הוא אינו מעכב בדיעבד שאם קדש מאחד מכלי השרת כשר [רמב"ם פ"ה מ"ה ביאת המקדש ה' י'] ושני כלים האלה באו לציין הענין שנעשה בבית הנבחר ע"י קדושת ישראל ועבודתם, שזה אין לו מקום רק אחר שנגמר המשכן וכל כליו והוכנו הכהנים בבגדי הקדש וחנכו את המשכן בעבודה, לכן באו לבסוף, ומזבח הקטורת מציין את הריח והרוחניות שעולה מלמטה למעלה וקושר כל העולמות ע"י מעשה העבודה, שכמו צלעותיו שע"י האכילה תשכן הנשמה הרוחניות בגויה, שהדם המזוקק העולה מן הכבד אל הלב יעשה שם משכן לנפש החיונית והרוח והרוחני העולה מן הלב למעלה ע"י שעולת הלב והריאה לטהר את הרוח ולהעלותו אל המוח יעשה שם מכון לנפש המשכלת, ועל ידה ישכנו שמה המדרגות העליונות שנקראו בשם חיה ויחידה, כן בעלות עשן הקרבנות ממזבח העולה יפרד ממנו הרוחניות העולה היא למעלה ותשכון בהיכל הקדש, וע"י עבודת הלב וטהרתו יוקטר שם קטורת סמים מור ולבונה שהם החלקים המריחים המתפרדים מן הצומח המיוחס ללבונה, ר"ל הרוחניות מנפש הצומחת והחלקים המריחים מן הדם שהיא הנפש החיונית שזה נקרא מור שהוא דם המריח מחיה שבהודו דהיינו הרוחניות שלנפש החיונית, כמ"ש (שיר השירים ד׳:ו׳) אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה [וכמו שבארתי בפי' שירי הנפש שכ"מ שנזכר מור ולבונה בשיר המקודש מרמז על זה] והיא עולה משם אל קדשי קדשים להיות מעון לכסא אלהים ושכינת עוזו כאשר יעלה הרוחניות מן הלב אל המות להשכין שם הנשמה האלהית, לכן עמד מזבח הקטורת בין השולחן והמנורה לצד מזרח, להיות קרוב בצד אחד אל מזבח העולה להפריד את הריח והרוחניות מעשן ענן הקרבנות, ובצד אחד עמד לפני ה' מכוון נגד ארון הברית להעלות ענן הקטורת לשני ה' למעלה למעלה בין כנפי הכרובים ששם האלהות המתיחס לנפשות הנקראות בשם חיה ויחידה, וע"כ מזבח זה היה אמתים קומתו, כי ממנו ולמעלה לא יש רק שתי קומות שהם הלב והמוח, לא כמזבח העולה שממנו ולמעלה ג' קומות הכבד והלב והמוח שלכן שלש אמות קומתו, והקטרת היה נקטר בעת הדלקת והשבת הנרות, כי באשר אין לזה כלי מיוחד רק הפעולה שנעשה ע"י כנפי הריאה על כנפי רוח ורוחניות שמתיחס להדלקת הנרות כנ"ל, ובאשר סגולת הקשרת לעצור המגפה, הסמוך לו ענין השקלים שבאו ג"כ לעצור המגפה כמו שית', ואח"ז צוה על הכיור שהוא המרמז על הורדת שפע הקדושה והטהרה והברכה ממקור מים חיים מלמעלה למשה שאח"כ על ידו עלית קישור הקטרת בסוד מים נוקבין מלמטה למעלה יזלו מום מדליו מצינורות העליונות מלמעלה למטה מהים שעשה שלמה שעמד על י"ב בקר, והוא הים העליון שאליו ילכו כל הנחלים, שתחתיו שנים עשר מחנות קדושים שלשה לכל רוח כנודע, ונגדו יצק אלישע ע"י אליהו ג' פעמים ארבעה כדים מים ונתמלאה התעלה, ובן קטין עשה י"ב דדים לכיור שירחצו י"ב כהנים, נגד שנים עשר מלאכים המושכים מי השפע מן הים העליון, ועקרם הם ארבעה, שלשה לכל רוח, וע"כ מצות התורה שירחצו ממנו ארבעה כהנים בבת אחת, וכל זה לא התחיל עד אחר החינוך ובאו מפורשים בסוף המעשים בחכמה ובדעת:

והנה יש תשובה בדברי הרב המג"ן (רבי משה בן רבי יהונתן גלאנטי, רבה של ירושלים), המובאים בספר "חכמיהן של ד' ערי הקודש" של ד"ר גיורא פוזיילוב שי' שעל עריכתו אני עובד כעת (ראה שם כרך ב, נספח ב עמ' 85 - מקור הדברים בספרו "קרבן חגיגה", הכולל דרשות למועדי השנה, דף נה ע"א). אי"ה יהיה הספר מוכן כשנקרא פ' תצוה בפעם הבאה. (פ' אמור תש"ס)

וזר זהב של מזבח, זה כנגד השכר של צדיקים לעה"ב, שנהנין מן זיו השכינה ועטרותיהם בראשם ועטרות לא נאמר אלא ועטרותיהם רמז לאותן עטרות שקנו בהר סיני באמרם נעשה ונשמע כדאיתא (בשבת פח) ומסיק שם בחורב טענום ובחורב פרקום וא"ר לקיש עתיד הקב"ה להחזירם להם כו' לכך ארז"ל (ברכות יז.) ועטרותיהם בראשם אותן העטרות שנלקחו מהם ועתיד להחזירם להם,ומטעם זה נאמר כאן ונתת אותו לפני הפרוכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות, היינו מכוון כנגד הארון מבחוץ וכל זה בא להורות שזר של מזבח הקטורת מרמז על ועטרותיהם בראשם היינו זר התורה והכתר שניתן להם בחורב ופרקום ועתיד להחזירם להם.

והנה הגיעה שבת פרשת תצוה תשס"ב והספר הובטח לי לשבוע הבא. (פ' תצוה תשס"ב) וכך נאמר שם: רבים בתורה ובראשם הרמב"ן ז"ל נתקשו למה פרשת מזבח הקטורת לא נכתבה עם כל הכלים... והקב"ה... האיר עיני... שכוונת תורתנו הקדושה לרמוז לנו דין אחד - שמזבח הקטורת אינו כמזבח העולה, שאם אין מזבח אין מקריבין קרבן ואפילו נפגם (כמו שהובא בזבחים נט ופסקה הרמב"ם ז"ל בהלכות פסולי המוקדשין ג, כב). אך במזבח הקטורת - מזבח הקטורת שנעקר מקטירין קטורת במקומו, דאינו מעכב המזבח (כמובא שם בגמרא)... ואם־כן מה נעמו סדרי תורתנו הקדושה, דלהכי לא נכתב במקומו - להודיענו שאינו מעכב ומקטירין במקומו. ע"כ. ומעין זה בדברי "משך חכמה" על אתר ד"ה ועשית מזבח מקטר קטורת. ור"ע ספורנו כתב (ל, א ד"ה מזבח מקטר קטרת): ...לא הוזכר זה המזבח עם שאר הכלים בפרשת תרומה: (א) כי לא היתה הכוונה בו להשכין האל יתברך בתוכנו, כמו שהיה הענין בשאר הכלים... (ב) גם לא היה עניינו להוריד מראה כבודו בבית, כענין מעשה הקרבנות... אבל היה ענין זה המזבח לכבד את האל יתברך אחרי בואו, לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב, ולשחר פניו במנחת קטורת, על דרך "הבו לה' כבוד שמו, שאו מנחה ובאו לפניו" (דברי הימים א' טז, כט). וראה דברי ראב"ע (למעלה כה, ב). ורבי אברהם סבע בספרו "צרור המור" כתב: הנה חתם מלאכת המשכן במזבח הקטורת, לפי שהוא הכלי היותר נבחר (זולת הארון שציוה בראשונה), לפי שהוא מכפר ומעשיר ומשמח, כאומרו: "שמן וקטרת ישמח לב" (משלי כז, ט), ותחלת המחשבה סוף המעשה. כי תכלית עשיית המשכן הוא לכפר על מעשה העגל - והתורה היא מכפרת, והקטורת הוא עוצר המגפה ומסלק חרון אף מישראל. וכבר ידעת מאמרם ז"ל - הכל הולך אחר החתום. ולכן חתם כל דברי המשכן במזבח הקטורת, לפי שהוא מקשר כל דברי המשכן... ומזה הטעם בעצמו אנו אומרים הקטורת בכל יום ויום בבקר ובערב אחר כל התפלה. לפי שהקטורת היא חותם הכל וקישור הכל. וחותם התפלה היא הקטורת, שמקשר כל התפלה ועושה ממנה עטרה וקושרה כתר לקונו יתברך. ע"כ. והוסיף הרב איתן שנדורפי שי': בהשמטות ומילואים שבסוף פירוש רמב"ן (מהדורת מוסד הרב קוק עמ' תקעג) מפנה הרב חיים דב שעוועל לספר "קדושת לוי" שם ישנו תירוץ נוסף לקושיה זו. כאן ציוה הקב"ה לעשות את אהרן כהן גדול, ולעשות לו בגדי קודש - בגדי כהונה, ושמא חס וחלילה יהיה קטרוג על זה כאשר היה בסוף מחלוקת קרח על הכהונה של אהרן, לכך ציוה הקב"ה אחר שנמשח אהרן בכהונה לעשות מזבח מקטר קטורת, ועל ידי הקטורת הוברר כי זה הציווי מהקב"ה שאהרן יהיה כהן גדול, כאשר היה באמת בסוף מחלוקת קרח בקטורת. וראה אריכות דברים ב"תורה שלמה" על אתר (אות א).

כי תשא את ראש בני ישראל וגו'. כבר ידעת מה שאמרו רז"ל כי עין הרע שולט בדבר המנוי שנאמר יצו י"י אתך את הברכה באסמיך מכאן שאין הברכה שורה אלא בדבר הסתום מן העין כדאמר בספר הזוהר ונטיל ברכאן בחשאי ובהפרד ממנה הברכה אז מדת הדין פועלת שם ולזה צוה הש"י ליטול כופר מהם שלא תשלוט בהם מדת הדין:

ובעזר יושב על כסא רם ונשא, נתחיל סדר כי תשא:

ענין מחצית השקל. כדאיתא בגמ' (קידושין מ':) לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, היינו שלא יהיה לו תקופות וגם שלא יתייאש עצמו וזהו העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל רק תמיד יהיה לו חצי המשקל.

ורחצו ידיהם ורגליהם. ענין רחיצת הכהנים מהכיור הוא ענין סילוק והסרת נגיעה, כי רחיצה מורה על זה, כמ"ש אצל עגלה ערופה (דברים כ"א,ו') ורחצו זקני וכו' ואמרו ידינו לא שפכו וכו', והוא שאמרו שאין להם שום נגיעה וחלק בזה המעשה, וגם הכהן העובד הוצרך לרחיצה, היינו שיסיר נגיעתו ומבטל דעתו ורצונו נגד רצון הש"י, היינו שאינו עובד רק מה שהש"י חפץ. וכן אשר נצטוינו לטול ידינו שחרית וקודם סעודה, הוא ג"כ קודם שיתחיל האדם לעסוק בצרכי הגוף צריך תפלה להש"י, באם שיבא לידו דבר מעניני עוה"ז שהוא ח"ו נגד רצון הש"י, אז הוא מבקש מהש"י שיטול ויסיר את תאותו מזה, ואף גם בדבר היתר נמצא ג"כ טוב והיפכו, כי באם יאכל האדם דבר היתר וילך אח"כ בכח הזה ויעשה עבירה, אז נגלה הדבר כי לא קבל כח הטוב שבזה הדבר, וע"ז הוא הרחיצה שהוא תפלה להש"י שבכל דבר לא יקבל רק כח הטוב שנמצא, כי נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא ירשנה, ולזה קבעו לומר פרשת הכיור קודם התפלה וקודם פרשת הקרבנות, היינו שלא נתפלל רק על מה שהש"י חפץ.

מר דרור עין ר"מ ז"ל פ"א מה' כלי מקדש המור הוא דם מחיה כו' יע"ש ובהשגות הר"א ז"ל ובכ"מ שם ועמ"א א"ח רי"ו אות ג' אי' בתר מעיקרא או בתר השתא ולהר"א ז"ל מחיה טמאה כל היוצא מטמא טמא א"ל דפירשא הוא. והנה למ"ד דלית ביה רק חשש דם לחוד ובתר מעיקרא אזלינן י"ל לאכילה שריא ולהסתתחר אסור כי נותנין בתבשיל הוה דם שבשלו דרבנן וספק דרבנן לקולא משא"כ להסתחר קודם בישולו למ"ד אסור להסתחר מ"ה בדברים האוסרים עמ"ל פ"ח מה' מ"א ופי"ד מה' אבל מזמיי"א אי שרי להסתחר ביה ול"ד למ"ש מהריב"ל ספק דרבנן ע"י גלגול א"א בו ספק לקולא לכאן ועוד דכפי נראה ממ"ל שם משמע להר"מ ז"ל אומרים ספק דרבנן לקולא ע"י גלגול דלדידיה כל ספק מ"ה שריא רק מדרבנן וי"ל. ודע דם אם נשבע שלא יאכל ממנו רביעית חיילא שבועה עליה לכאורה מיגו דמהני אם בשלו וז"א דמ"מ מדרבנן אסור ואין שבועה חלה על דרבנן מלא תסור כבסי' רל"ט בי"ד והדברים ארוכים ובדרוש הארכי.

כי תשא את ראש בני ישראל וכו' נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשאר הפסוקים פרשת ויצא בסוד השבטים דראובן הוא בחסד בסוד אור בן אור דיום ראשון ע"ש וידוע דהצדקה שנותן האדם יש בה ב' מינים הא' מה שנותן מכח נדבת לבו כל נדיב לב יביאיה וזו הצדקה נקראת נדבה כי נולדה בלבו מכח מדת החסד שגברה בו ולכן נקראת נדבה שהוא מספר גדולה אהבה דהחסד נקרא בשם גדולה ונקרא בשם אהבה כנודע וזאת יש בה כח לבטל הנגף שהוא המות יען כי נולדה ממדת החסד ומספר נדבה ומספר חסד המולידה הם מספר קל"ג כמנין נגף שעולה קל"ג לרמוז שהיא יש לה כח לבטל הנגף ועל זאת הצדקה נאמר וצדקה תציל ממות אך יש מין צדקה שני שהיא נעשית מתוך כעס או מצד פניה אין זו בכחה לבטל הנגף ולא תציל ממות כי לא נולדה מן החסד אלא מדבר אחר וז"ש כי תשא את ראש בני ישראל ר"ל מדת החסד שהוא רמוז בראש בני ישראל שהוא ראובן אור בן כמ"ש רבינו ז"ל לפקודיהם שתחבר מדת החסד עם כל או"א מהם דאז מכח מדת החסד הקשורה ודבוקה בם ונתנו איש כופר נפשו שהצדקה נולדה מן מדת החסד שבקרבם ולא מצד דבר אחר על כן יש בזה הצדקה כח לבטל הנגף וזהו לא יהיה בהם נגף כאמור כי צדקה זו נקראת נדבה ועם מספר חסד הוא קל"ג כמנין נגף ולכן תוכל לבטלו:

כי תשא את ראש בני ישראל. יובן בס"ד ע"ד מ"ש בגמ' דהוריות מלכי ישראל מושחים אותם כמין כי ע"ש וז"ש כי תשא כלומר כמין כי תשא את ראש בני ישראל הוא המלך שהוא ראש בני ישראל כלומר ההתנשאות שלו שהיא המשיחה תהיה כמין כי:

כי תשא וגו' רש"י פ' שלא מת אדם ממתן התורה עד אחר מתאוננים וגם קודם מ"ת דעדיין לא נתנה הלכה דכל איש ימלא שנתו ביומו מדכתיב ומעלה, וקודם מתן תורה הנולדים במצרים באלול נעשו בני שנה באחד בתשרי ראש השנה לשנים ומשם ואילך נעשה כל אחד בן עשרים בתשרי, ואותן שנולדו ממתן תורה ואילך אותם מחשבים מיום ליום אבל אלו מונים מתשרי נמצא הי' ב' המנינים בשנה, אך ק' מהלויים שהרי עדיין לא נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד וא"כ איך היו ב' החשבונות שוים ונ"ל לפמ"ש רמב"ן דבמנין הראשון לא נמנו ולא עברו על הפקודים ומש"ה לא הי' אהרן והנשיאים במנין זה אלא כל מי שידע בעצמו שהגיע לכלל עשרים נתן מחצית השקל ושוב נמנו שקלים ועלו למאת ככר א"כ י"ל שבט לוי לא נתנו כי הנתינה היתה לכפר על נפשותיהם במעשה עגל כדי להיות ראוי למשכן ה' ובלוים נאמר מלאו ידיכם היום לה' ולתת עליכם ברכה ולא נגף ומלאו ידם לעבודת בהמ"ק ולא צריכין כפרת נפש וא"ש:

כי תשא את ראש בני ישראל יש בזה רמז הידוע מאא"ז זללה"ה וכבר נתבאר זה כמה פעמים כי צדיקיא אינון שלוחי דמטרוניתא וכל מגמתם יהיה על השכינה כביכול וכן אמר ג"כ הרב המגיד המנוח מוהרר דוב בער זללה"ה על המשנה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש היינו מכובד שבראש ר"ל על השכינה כביכול וזה י"ל שמרומז ג"כ בפסוק כי תשא אין תשא אלא תפלה כמ"ש ואל תשא בעדם רינה ותפלה והוא שאמר כשתשא תפלה להש"י את ראש בני ישראל ראוי שיהיה עבור הראש היינו השכינה הקדושה כנ"ל והבן: אופן אחר י"ל ע"פ ששמעתי מחכם אחד בדורינו ה"ה הרב המגיד מפולנא' מוה' יוסף ני"ו כי המשל כשאדם מייגע המוח שלו ע"י שלא ישן כל צרכו אזי כל האברים כבידים עליו ואינו יכול לנענע אותם בשום מלאכה או משא ומתן וכשהמוח פנוי וחזק ורחב אזי בא בהירות וזהירות לכל האיברים וזה אין צריך ביאור כי מיחוש הוא לכל בעל חי מרגישו וכמשל הזה הוא ג"כ בענין הצדיקים שהם ראשי הדור והעם נקראים אברי הצדיק וכשהראש פנוי היינו הצדיק כשיש לו הרחבה והוא פנוי מכל עסקים וטרדות אז ממילא יכול להעלות כל האברים שלו היינו המוני עם ויבוא בהירות וזריזות להם לעבודת הבורא יתב' ויתעלה וזי"ל שמרומז הפסוק כי תשא היינו כשתרצה לנשא ולהעלות את ישראל אזי תעלה המוח והראש שלהם דהיינו הצדיקים והחכמים שהם ראשי הדור שיהיה להם מנוחה והרחבה בדעת אזי ממילא גופא בתר רישא גרירא ויעלו כל בית ישראל עמו ויבוא בהם זריזות וחיים וחשק גדול לעבודת הבורא יתברך וזהו את ראש בני ישראל והבן: ויש בזה עוד רמז ע"ד שאמרתי על פסוק ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך וכו' ויש מזה רמז בכאן ראש בני ישראל ר"ת רבי את ראש בני ישראל ס"ת "שילת וצריך לבאר בעהש"י: ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם יש בזה סוד ידוע כי המגפה באה מחמת הסתלקות ד' שמות הפשוטים מן המלואי' מלואים גי' מגפה ע"ה והכוונה שיחזור להאיר בהם הפשוטים וזה י"ל שמרומז בכאן ולא יהיה בהם נגף בפקוד היינו לשון יחוד כמו חייב אדם לפקוד וזהו בפקוד אותם היינו כשתייחד אותיות שמהם בא הניגוף כנ"ל שהם מספר מגפה ואז לא יהיה בהם נגף היינו מגפה כנ"ל והמש"י:

אמה. המזבח גבוה על השלחן חצי אמה. אולי כן היה גבוה על המנורה והיה כנגד הכרובים שהם פורשים כנפים למעלה:

רבוע יהיה. כבר נתבאר במזבח החיצון:

ממנו קרנותיו. בעבור שהמזבח מורה על ענין ההפסד כמו שקדם וההפסד יהיה מצד החומר אשר הוא חלק מורכב כשיפרדו יסודותיו וישובו לענינם הראשון דנה רצה שיהיו בו ד' קרנות כמספר היסודות שיהיו ממנו כי מהם נהיה המורכב והנה היה מכוון כנגד ארון העדות כי זה המזבח יורה על ההפסד האדם ושובו ליסודותיו ושוב נפשו אל האלהים אשר נתנה ולזה לא היה נעשה בו כי אם הקטרת קטרת הסמים ולזאת הסבה היו משימים בו מעלה עשן להעיר על עליית הנפש אל התחלתה בעת הפרדה מהחומר:

אמה ארכו, באמת בת חמשה טפחים כמ"ש בעירובין (דף ד') ובמנחות (דף צ"ז), וה"ה שכן היו אמתים קומתו, וזה מבואר ממ"ש ר' יוסי בזבחים (דף נ"ט ע"ב) שהיה גבהו פי שנים כארכו, והגובה היה עם הקרנות כמו במזבח הנחושת:

אמה ארכו ואמה רחבו. כל אמה בת ששה טפחים כנגד ששה סדרי משנה. רבינו אפרים ז"ל. ואפשר שרמז זה במזבח הקטרת כי קטורת עולה תרי"ג כמ"ש רש"י סוף פ' נשא לרמוז כי תרי"ג מצות אין להם פירוש אלא בתורה שבעל פה שהם שיתא סדרה משנה:

אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהיה. כי מודעת לכל משכיל שכל הבירורים שעולים מהקליפה היא בבחינת הרפ"ח ניצוצים שנפלו בקליפה בעת שבירת הכלים בסוד ורוח אלהים מרחפת מ"ת רפ"ח שרפ"ח ניצוצין נפלו שם וזה כל בחינת הבירור. וכבר כתבנו שאמה רומז לשם ע"ב כי אמה חושבן מ"ו הוא מילוי ע"ב (כמו שאיתא בכוונת המזוזה) וד' פעמים ע"ב הוא רפ"ח כידוע ועל כן היה זה המזבח אמה מרובע לכל צד, ונמצא שהיה סביבו ד' אמות, אמה לכל רוח, ורומז על ד' ע"ב חושבן רפ"ח להעלות על ידי בחינת בירורי הרפ"ח ניצוצין. ואמתים קומתו רומז על העלאת המיין נוקבין שבהבירורים האלו והורדת המ"ד על ידיהם, והנה עשר ניצוצות העולם שכל אחד כלול מעשר הוא מאה, ונגדם יורד הברכה האמיתית שהוא בסוד מאה שערים, כמו שכתבנו למעלה, שעל כן היתה הקטורת מעשרת למאוד (יומא כ"ו.) מפני שירד הברכה לעומתה בסוד מאה שערים ואז ויברכהו ה'. ואמה הוא אותיות מאה כנזכר למעלה ועל כן היה אמתים קומתו לרמז על שני האמות אמה העולה למעלה מעשר ניצוצות עשר פעמים עשר, ואמה היורדת למטה בסוד הברכה במאה שערים הרי אמתים קומתו. ולזה,

"...אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהיה" וגו'. שאלני חיים אלישיב שי', לשם מה המלה "רבוע", שהרי היא לכאורה מובנת מאליה. במקום לא ידעתי תשובה והנה יש מעין פסוק זה כבר למעלה (כז, א), במזבח החיצון, שגם שם נראית המלה "רבוע" כמיותרת, ושם מעיר ראב"ע: וטעם רבוע - היות האורך כרוחב, ולכאורה אין זה מיישב את השאלה. רש"ר הירש מפנה אל דברי הגמרא (זבחים סב ע"א): "מדת ארכו ורחבו... אינן מעכבין", אבל ריבוע מעכב, ונראים הדברים. (פ' ויקהל תשס"ג, שבת חתן של אביעד שי' ברמת רחל)

ממנו קרנותיו. כבר ביארנו שראה משה צורת מזבח למעלה שהיה עם קרנות. והיה ידוע לו שצריך להיות למזבח קרנות. אמנם כרכב ויסוד אע״ג שראה למעלה. היה לו להבין שאין להם צורך במזבח הקטורת שאין לו צורך לסובב ולא ניסוך ליסוד:

2380 / (כריתות ו.) / חלבנה
גלבינ"א / galbena / שרף של סוג כלך (צמח סוככי) באיטלקית
השרף הזה ידוע מהתורה (שמות ל', ל"ד) ושמו העברי עבר לשפות אירופה (לטינית וצרפתית galbanum וגם איטלקית של היום galbano). ועל-כך הפרשן רוצה להצביע. המקורות שלפנינו (בשניהם גלבנ"א) מעידים על צורה דיאלקטית איטלקית – הלא ידוע לנו, שפירוש מסכת כריתות אינו מאת רש"י – ובשום אופן לא על צורה צרפתית, לא בלשון העם (galme, ר' לעיל מס' 1309) ולא בלשון משכילי הכנסייה (galbanum). העובדה, שאותה צורה מצויה בפירוש רש"י על התורה (שמות כנ"ל), מוכיחה, שהחומר היה ידוע בשמו האיטלקי – מפני שיובא מאיטליה? – או, סביר יותר, שהלעז גם שם תוספת, שאינה מאת רש"י. חיזוק לסברה זו בעובדה, שרמסטטר לא רשם את הלעז מתוך כתבי-היד של הפירוש על התורה. ר' בלונדהיים פ' (ע' 49-48).
✭ galbanum (in Italian)

כי תשא את ראש וגו' ונתנו איש כפר נפשו סמכו לחטאת יום הכפורים, מכאן שפוסקין צדקה וכפר נפש ביום הכפורים אשר אז נמנה כל ראש ועוברין לפניו כבני מרון:

ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. הנה הדקדוק מבואר דלמה אמר בפקוד אותם ב' פעמים והלשון כפול וכן דקדק רבינו מוהר"ם אלשיך ז"ל ע"ש ויובן בס"ד והנה תחלה יש לתת טעם בס"ד למה שנותנים מחצית השקל ולא שקל שלם והוא בהקדים דברי המדרש רבה וז"ל ד"א זכור לאברהם אמר רבי אבין בשם ר' אחא משל למלך שהפקיד לו אהובו אצלו עשרה מרגליות מת אהובו והניח בת אחת עמד המלך ונטלה לאשה ועשאה מטרונה ונתן לה שלשלת אחת של י' מרגליות ונתנה אותם בצוארה לאחר ימים איבדה השלשלת התחיל לכעוס המלך ובקש להוציאה אמר מגרשה אני מביתי אוציא' מאצלי נכנס שושבינה אצל המלך והיה מפייסו ולא היה המלך נשמע לו אלא היה אומר מגרשה אני מאצלי א"ל למה אדוני המלך אמר שנתתי לה עשרה מרגליות ואבדתן אמר חי מרי המלך אעפ"כ צריך אתה להתפייס ולרצותה ולא היה המלך שומע לו כיון שראה השושבין מה שבקש לעשות עמה ואינו מתרצה אלא מתריס ואומר אגרשנה א"ל בשביל עשרה מרגליות שאיבדה אתה מבקש להוציאה אין אתה יודע שאני יודע שהפקיד אביה אצלך עשרה מרגליות יצאו עשר בעשר כך כיון שעשו ישראל אותו מעשה היה האלהים כועס עליהם התחיל אומר הקב"ה הרף ממני ואשמידם אמר משה רבון העולם על מה אתה כועס על ישראל אמר בשביל שביטלו עשרת הדברות א"ל יש להן מהיכן ליפרע א"ל מנין אמר תזכור שנסית אברהם בעשר נסיונות ויצאו עשר בעשר הוי זכור לאברהם ליצחק ולישראל עכ"ל ע"ש:

*כי תשא את ראש בני ישראל וגו' ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם וגו' ויל"פ ע"פ מה שכתב הת"ח במס' חול' על הא דאמרו חז"ל אין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין (תענית דף ח' ע"ב) הא אמרינן בחולין דף ק"ה ע"ב בהיפך דאין יכולין המזיקין לשלוט לא בדבר שאינה מנוי' אבל בדבר דצייר וחתים לית להו רשות למישקל מינייהו ותי' שבאמת כן הוא באותה ברכה שבא בדבר הסמוי מן העין הם יכולין לשלוט והוה כזוכים מן ההפקר אבל בדבר של בעלים ממש אין יכולין המזיקין לשלוט וכן יש לומר שבני אדם מתרבים אם לא ימנו תם ובאותן יוכל חלילה לשלוט הנגף והתקנה לזה שימנו אותם אבל לעומת זה אין הברכה מצוי' בהם אמנם כל זה אם מונין אותו דבר בעצמו אבל אם מונין מחצית השקל שהן באים לכפר על בני ישראל ולא יהי' בהם נגף אז הברכה בישראל מצוי' כי הם בעצמם אינם מנוים ואפ"ה אין המזיקין שולטין בהם כי רק בדבר שאינו מנוי כלל יש להם שליטה וכאן הם מנוים ע"י מח"ה וע"ז אמר כי תשא את ראש בני ישראל דהיינו לנשאם בברכה אז יתברכו בשתים ברכה לפקודיהם שלא יחסר מהם כי לא יהי' נגף בהם ע"י המזיקין לשלוט עליהן וגם יתרבו בתכלית הרבוי כחול הים לרוב ולזה אמר ונתנו איש כופר נפשו לה' ועי"ז יהי' שלימת הברכה בכפלים וא"ש:

את גגו. זֶה הָיָה לוֹ גַּג, אֲבָל מִזְבַּח הָעוֹלָה לֹא הָיָה לוֹ גַּג אֶלָּא מְמַלְּאִים חֲלָלוֹ אֲדָמָה בְּכָל חֲנִיָּתָן:

וצפית. הזכיר גג על זה המזבח ולא כן במזבח הנחשת. ובעבור היותו מצופה זהב נקרא המזבח הזהב. וככה השלחן הטהור. כמו המנורה הטהורה:

וצפית אותו זהב טהור וגו׳. כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת כפני שהן כקרקע. מזבח הזהב דכתיב וצפית אותו זהב וגו׳, התורה קראתו קרקע, ומזבח הנחושת – נאמר בו רבוע יהיה (פ׳ תרומה) ונאמר במזבח הזהב רבוע יהיה (פ' ב') מה זה קרקע אף זה קרקע ^גמ"ש התורה קראו קרקע סמך גם אסוף הפסוק את גגו ואת קירותיו וגו', משמע שאחר שנגמר מלאכתו מעצי שטים לגמרי הגג והקירות וקבעו בארץ ציפה אותו זהב, וא"כ הצפוי על המחובר לקרקע היה והרי הוא כקרקע, והיינו דקאמר התורה קרא' אותו קרקע, כלומר, למדנו מן הכתוב שהוא כקרקע. והנה כל ענין דרשה זו בפרטה נתבארה לפנינו לעיל ס"פ יתרו בפסוק מזבח אדמה תעשה לי עיי"ש וצרף לכאן. .
(ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ח)

את גגו, כי לא היה כמו מזבח העולה שלא היה לו גג, וזר זהב סימן לכתר כהונה (רש"י):

ועשית לו זר זהב. זה זר שלישי שזכה דוד ונוטלו, שנא' מי אנכי [וגו׳] ומי ביתי כי הביאתני עד הלום (ש״ב ז יח), לפי שאין ישיבה בעזרה, אלא למלכי בית דוד לבד.

את גגו זה היה לו גג אבל וכו׳ לכאורה כאן רבינו נדרש ללא שאלו ועוד שכבר ביאר זה לעיל בפ׳ תרומה שמזבח הנחשת היו ממלאין חללו אדמה וגם בפ׳ מזבח אדמה תעשה לי ונר׳ שכיון הרב בזה משום דבבריתא דל״ב מדות דר״א בנו של ר״י הגלילי מצינו מדה אחת מדבר שנאמר בזה וה״ה לחבירו וע׳ בס׳ כריתות שכלל זה דנין אותו בכל מקום משישקלו שניהם כא׳ ולא מנה זה ר׳ ישמעאל במדותיו לפי שהוא בכלל בנין אב ע״ש וה״נ נוכל לומר דשקולים הם דשניהם מזבחות ותכלית פועל שלהם שוה לתת אש עליהם להקטיר עליו או הקרבנות או הקטרת ושניהם נצטוו לצפותם וסד״א הואיל ופרט לך הכתוב בא׳ מהם את גגו וכו׳ ה״ה באידך מש״ה קמ״ל רש״י דליתא ואפשר דמ״שה סירס הכתוב פרשה זו והשמיטה ממקומה דה״ול לכתב׳ בפ׳ דלעיל ולא כתבה שם שלא תהא סמוכה אצל המזבח החיצון להודיע שלא נדרוש בזה דין הנזכר. ועם היות שיש טעמים אחרים על סירוס פרשה זו מ״מ אפ׳ שגם לתכלית זה כיון הכתוב:

ועשית לו זר זהב. לכסות עובי הלוח שכשכיסה הקורות עדיין עובי הלוח אינו מצופה ועושה כמין זיר לכסותו:

זר זהב סביב לכסות את עביו של לוח הגג לארבע רוחותיו.

וצפית אותו זהב טהור. כבר כתבנו למעלה שזהב טהור רומז על העלאת הגבורות דקדושה למקומם, ונודע אשר אחיזת הקליפות אינו אלא בגבורות, כי בחסדים אין להם שום אחיזה, ועל כן הניצוצות הללו שירדו לקליפה כולם בסוד הגבורה הן. והעלאת הגבורות למקום הזך והטהור נקרא זהב טהור כי זהב מבחינת הגבורה הוא ומצפון זהב יאתה (איוב ל"ז, כ"ב) כנודע וכאשר כתבנו למעלה. ועל כן ועשית לו זר זהב סביב, לרמז שקודם כוונת העלאת המיין נוקבין למעלה מוכרח האדם לכוון להוריד על כל פנים איזה שפע אור כל דהוא, וזה הוא הכנה שעליו יוכל לעלות המיין נוקבין ואחר כך יוריד אתו האורות הנכונים וזה רומז לזר זהב מלמעלה שתחילה ימשיכו איזה אור קטן מלמעלה והכל כמו שכתבנו שם (במעשה שולחן). ולזה אומר,

וצפית אתו זהב טהור... זר זהב סביב. שוב אני שואל את עצמי, אימתי נאמר בפרשות אלה: זהב טהור, ואימתי: זהב. בדקתי מתחילת פרשת תרומה עד כאן, ולא מצאתי תשובה, וגם לא מצאתי, מי ישאל. (פ' תצוה תשס"ב) וראה מש"כ למעלה (כה, יא)

זר זהב. סִימָן הוּא לְכֶתֶר כְּהֻנָּה:

זר זהב סימן לכתר כהונה. היה זה במזבח הקטר׳ טפי מכל שאר כלי המשכן לפי שהקטורת היא העבודה היותר נבחרת מכל עבודות כהונה שעליו נאמר ג״כ ברך ה׳ חילו וכמו שפי׳ זכרונו לברכה:

כי תשא, פירש"י שאל תמנם לגלגולת אלא יתנו וכו' וקשה הא כתיב ויפקדם בטלאים ויפקדם בבזק, וכן לקמן פירש"י שנמנו פעם שני' ולא אתפרש שנתנו שום דבר וי"ל דדוקא כאן לכפר על מעשה העגל נתנו, וזה איש כפר נפשו שעתה משום כפרת נפש יתנו:

זה יתנו כל העובר על הפקודים ארז"ל נתקשה מרע"ה במחצית השקל והראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד ואמר לו כזה יתנו ופירש הגאון כ"ס ז"ל דמחצית השקל היה לכפר על עון העגל אך בתיקון התשובה לולא הקב"ה עוזר לאדם אינו יכול לעשות כלום ולכן אין לאדם בתיקון התשובה אלא רק החצי וחציו הוא לה' העוזר וסומך הנופלים ממנו לשוב אליו ולכן צוה שיתן כל אחד מחצית השקל ולא שקל שלם להורות להם דאין להם בתיקון התשובה אלא החצי בלבד והיתר מה' הוא והנה מרע"ה נתקשה במחצית השקל שהיה תמוה לו למה צוה חצי ולא שקל שלם והראה לו שאין להם אלא מחצית התיקון דהראה לו דוגמת חצי מטביע ממקום פעולת התיקון שהוא תחת כסא הכבוד שמשם נחצבו נשמתם ושם הוא כח פעולתם ואמר לו כזה שהוא חצי יתנו ולא יותר דהשאר אני הוא העושה עכ"ד והנה לפי דרכו וטעמו של הרב ז"ל פרשתי דקדוק מלת כזה דאמר רחמנא למרע"ה הוא כי הכח נקרא ידים כמ"ש ולא היה בם ידים לנוס והם אין להם אלא רק חצי כח שהוא חצי ידים ונרמז חצי ידים באותיות כזה כי חצי אותיות יד הוא ז' וחצי אותיות ים הוא כ"ה הרי צירוף כז"ה ולכך א"ל כזה יתנו ר"ל חצי ידים ולא ידים בשלימות:

זה יתנו פרש"י כמין מטבע של אש הראה לו הקב"ה ומשקלו כמחצית השקל בש"ס מנחות כ"ט ע"א אמרי' נתקשה מרע"ה ולכאורה ענין הקישוי לפרש"י י"ל שהראהו באש משקל מחצית השקל וידוע כי מה ששקל בכסף חצי שקל הוא באויר או באש מאה פעמים ככה או יותר ואם אולי נאמר שהראהו באש שלמעלה שעור שיורד מלמעלה למטה להשפיע על מחצית שקל כסף כי כל שבמטה מושפע מלמעלה א"כ יהי' בהיפך כי טיפה קטנה א' מאלף ממחצית שקל של כסף יספיק לזה ויהי' איך שיהי' הי' צריך מרע"ה לשער ממשקל האש ההוא שיעור משקל הכסף וזה הי' קשה לשער עד שחזר והראה לו הקב"ה באש כמין מטבע ממש כארכו ורחבו אלא שמזה לא יכול לשער משקלו ע"כ הי' צריך להראות ג"כ באש שעור משקלו כדי שידע לכוון כנלע"ד (אבל יעוין תוס' חולין מ"ב ע"א בד"ה בזה זאת):

צלעתיו. כָּאן הוּא לְשׁוֹן זָוִיּוֹת, כְּתַרְגּוּמוֹ, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר עַל שְׁנֵי צִדָּיו – עַל שְׁתֵּי זָוִיּוֹת שֶׁבִּשְׁנֵי צִדָּיו:

על שתי צדיו. תוספת לבאר:

שתי צלעותיו. פאות הגובה:

בהמה ג' במסורה דין ואידך אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה. כי בהמה שמן חלקו. זהו שכתוב החכמה תחיה בעליה. חכמה ותבונה בהמה כי בהמה שמן חלקו. ועוד שהיא מגדלתו ומרוממתו דכתיב לשאת אותו בהמה:

מתחת לזרו. למעלה. ושלא כדרך כל משא הקודש כמש״כ במשא הארון שהיו הבדים למטה משליש כדאיתא בפ׳ המצניע. וכן בשלחן היה על הפיאות המחברות רגלי השלחן שאינו כ״כ למעלה משא״כ מזבח הפנימי היה ההכרח לעשות הבדים למעלה ממש מטעם שיבואר בסמוך:

על שתי צלעותיו תעשה על שני צדיו: היום כ"ה תמוז תרי"ט נ"ל שהכוונה שתים שהן ארבע, שתי טבעות על שתי צלעותיו, אך לא שתים בין הכל, אלא שתים מכל צד, כמו שהיה בארון ובשלחן ובמזבח העולה, כי ודאי בטבעת אחת מכאן ואחת מכאן (כמו שפירש ר"י בכור שור) לא היה נכון לשאת אותו, כי יהיה מתמוטט ומזדעדע, ומה שלא נכתב בהדיא ארבע טבעות, אינו אלא לאהבת החלוף, ע"ד מנהג לה"ק לכפול הענין במלות שונות. הלא תראה כי בכל אחד משלשה כלים שנזכרו בהם בדים הלשון משונה תמיד, בארון כתוב (כ"ה י"ב) ויצקת לו וכו' ושתי טבעות על צלעו האחת ושתי טבעות וגו', ובשלחן כתוב (כ"ה כ"ו) ועשית לו ארבע טבעות זהב ונתת את הטבעות על ארבע הפאות וגו', ובמזבח העולה (כ"ז ד') כתוב ועשית על רשת ארבע טבעות נחשת על ארבע קצותיו, ואח"כ כתוב והיו הבדים על שתי צלעות המזבח, וכאן במזבח הקטורת שנה ג"כ בלשונו ואמר שתי טבעות, ולא אמר ארבע טבעות, אבל פירש שתהיינה על שתי צלעותיו כלשון הנאמר במזבח העולה, ושם היו הטבעות ד' ולא ב', וחזר ופירש על שני צדיו, כלו' ב' מכל צד. אח"כ מצאתי שכן היא ג"כ דעת דון יצחק, שהיו שם ד' טבעות, אלא שהוא אומר שהיו על הזויות, וזה אפשר, אבל אין ספק כי צלעותיו איננו זויותיו, ואולי המתרגם בחר לתרגם זיוייתיה, כי היה הענין מתמיה וזר להזכיר הצדדים שתי פעמים תכופות, אך באמת אין מלת צלע מורה כלל על הזוית.

לשאת אתו בהמה. קדמאה לשאת אתו בהמה תניינא לשאת אתו בהם פרשת ויקהל וסימן ולא מהמהם ולא נה בהם (יחזקאל ז׳:י״א):

כאן הוא לשון זויות כתרגומו. אף על פי שמלת צלעות בכל מקום מורה על הפאה והצד:

לבתים לבדים וגו'. צ"ל ששני אנשים היו נושאים אותם אחד מכאן וא' מכאן וכל א' היה נושא ב' ראשי הבדים על שני כתפיו והוא היה עומד באמצע. ואין לפרש שד' אנשים היו נושאים אותו ב' מכאן וב' מכאן שהרי המזבח היה אמה ארכו ואמה רחבו והיכא קיימי ב' גברי באמתא הלא גבי ארון הוצרך רש"י לפרש שארכו של ארון מפסיק בין הבדים אמתים וחצי בין בד לבד שיהיו בני אדם הנושאים הארון מהלכין ביניהם עכ"ל אלא ע"כ כדפרישי':

ל' זויות כו'. פירוש אע"פ שבכל מקום מורה על פאה וצד:

צלעותיו כאן הוא לשון זויות כתגרומו לפי שנאמר שני על שני צדיון על שתי זויותיו שמשני צדיו (רש"י), ר"ל שהיו לו ד' טבעות, שנים מצד זה בשתי זויותיו ושנים מצד זה בשתי זויותיו, וכן פי' הרי"א, וראיתי בספר מעשה חושב תמה ע"ז דהא במנחות (דף צ"ח ע"ב) א"ר יהודה תרי גברא באמתא ופלגא לא מסתגי וכ"ש שא"א שילכו יחדו באמה אחת, ולק"מ דז"ל הגמרא שם ומנ"ל דבדיו לפיתיא דארון הוו יתבי דלמא לארכו דארון הוו יתבי, א"ר יהודה תרי גברי באמתא ופלגא לא מסתגי להו, ומנלן דארבעה הוי דרי להו דכתיב ונסעו הקהתים תרי נושאי המקדש נמי תרי. ודברי הגמרא פלואים: א) איך שואל מנלן דבארבעה הוי דרי להו, הא א"א שישאו אותו שני אנשים אחד מצד זה ואחד מצד זה שבהכרח ישאו אותם אחד אחד על שתי כתפיו מכל צד ורוחב האדם בין כתפיו אינו אמה ומחצה, ויפלו הבדים מעל כתפיו, וע"כ ששנים נשאוהו מכל צד, ועוד איך מוכיח ממ"ש ונסעו הקהתים נושאי המקדש שנושאי המקדש נמי תרי, הלא לשון רבים נושאי קאי על ונסעו שאם הפעל בל"ר בהכרח בא השם בל"ר, ועוד איך אומר תרי גברא באמתא ופלגא לא מסתגי, הא בין הבדים לא הלכו כל הנושאים, שאם נשאוהו על כתפותיהם, היו הנושאים הראשונים חוץ מן הבדים, ואם נשאוהו על ידיהם, היו הנושאים האחרונים חוץ מן הבדים ובין הבדים לא הלך רק אחד מכל צד, ונראה שמזה הוכחה למ"ש הרמב"ם (פ"ב מה כה"מ הי"ג) כשנושאים את הארון על הכתף נושאים פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ ופניהם לפנים, ולפ"ז כשנשאוהו על כתפותיהם היו שניהם בין הבדים פנים כנגד פנים ותרי גברא באמתא ופלגא לא מסתגי, ומקשה מנלן דבארבעה הוי דרי להו, ר"ל מנלן זה שהיו צריכים לילך פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ עד שנשאו אותו בארבעה ר"ל בענין שיהיו ארבעה בין הבדים, הלא י"ל שנשאו אותו כדרכן כולם פניהם לחוץ ולא היו בין הבדים רק שנים, ומוכח זה ממ"ש ונסעו הקהתים נושאי המקדש, למה קורא אותם בשם נושאי המקדש, ולא אמר נושאי הארון, וע"כ ללמד שישאו אותו בקדושה שלא יפנו אחוריהם אליו רק יהיו אחוריהם לחוץ, ומזה מוכח עוד תרי, ר"ל שהיו ארבעה בין הבדים, אבל במזבח שנשאוהו כדרכן היה רק אחד בין הבדים, ולעובי האדם די באמה אחת:

והיה מעשה הטבעת וכו'. דאם לא כן 'והיו הטבעות' מיבעי ליה, שהרי שני טבעות היו, ולמה אמר "והיה" לשון יחיד, אלא פירושו 'והיה מעשה הטבעת', וקאי "והיה" לשון יחיד על המעשה של טבעת (כ"ה ברא"ם):

ושתי טבעות זהב תעשה לו על שתי צלעותיו על שני צדיו לבתים לבדים לשאת אותו בהם. וא"ת והלא לא היה המזבח אלא אורך אמה ורוחב אמה והיכי קיימי תרי גברי באמה והלא גבי הארון הוצרך לפרש שהיו הטבעות קבועות לרחבו כדי שיהיו הנושאים עומדים לארכו כי ברחבו לא מצינן למימר. כי תרי גברי באמתא ופלגא היכי הוו יתבי וכ"ש הכא שלא היה כי אם אמה לחודה. וצריך לומר שלא היו אותם תרי גברי תרי מכאן ותרי מכאן. אלא האי מחד גיסא וחד להאי גיסא וכל חד וחד הוה שם שני ראשי הבדים על זרועותם ועומדים באמצע הבדים זה לצד זה וזה לצד זה:

על שני צדיו. פרש"י שני זויותיו אשר בשני צדיו ולכאורה היינו ארבע טבעות שצריך שנים לכל צד ותימה שהרי מזבח זה לא היה כי אם אמה ארכו ואמה רחבו וא"כ היכי עברו תרי גברי באמה חדא והלא גבי הארון הוצרכו לפרש שהיו הטבעות קבועין לרחבו כדי שיהיו הנשאין עומדין לארכו כי ברחבו לא מצו קיימי דלא הוי אלא אמתא ופלגא וכ"ש גבי מזבח דלא הוי אלא אמה וצ"ל דהכא לא היו נושאין אותו כי אם ב' בני אדם אחד לכל צד והוא היה עומד בין שני הבדים ושני ראשי הבדים בין שתי כתפיו:

ושתי טבעות זהב. אחת מכאן ואחת מכאן:

לשאת אתו בהמה אותם שהיו נושאים מזבח והכלים היו הולכים זה בפני זה דתרי גברי באמתא לא מסגו.

ושתי טבעות וגו'. כבר כתבנו למעלה שם שהטבעות רומזים להעלות הדבר ההוא למעלה כי לכן נעשו לשאת אותו בהם עיין שם. וכאן ירמוז על שני בחינות הזיווגים הנעשים למעלה שעל ידיהם מתעלים ומתבררים הניצוצות בהקטרת הקטורת, והוא יחוד הוי"ה ואהי"ה שהוא אבא ואימא ויחוד הוי"ה ואדנ"י יחוד זעיר ונוקביה ונקבה, שעל ידי היחודים הללו מתנוצצים ועולים כמו שאיתא שם בכוונת אתה הוא ה' אלהינו שהקטירו וגו' שרומז לשני הזיווגים הללו ועל כן נעשה לו שתי טבעות לשאת אותו לרמוז על שנים הללו שהם הנושאים אותו, ולזה אמר ושתי טבעות וגו' תעשה לו מתחת לזרו וגו' כי קודם צריך להיות בחינת הזר זהב להוריד ולהמשיך איזה אור מלמעלה שיהיה זה הכנה להבירורים לעלות ועל כן מתחת לזרו תעשה הטבעות כי אז יוכלו הטבעות לשאת אותו ביחוד שני הזיווגים הנזכרים. ולזה,

דעת זקנים מבעלי התוספות ד"ה על שני צדיו, ...וצריך לומר דהכא לא היו נושאין אותו כי אם שני בני אדם וכו'. ולא ידעתי למה צריך לומר כך, והרי אפשר שישאוהו מבחוץ, כלומר הנושאין שבצד ימין יחזיקו בבד ביד שמאל, והנושאים שבצד שמאל - ביד ימין. ומה שאומר רש"י לגבי הארון (כה, יב) ד"ה פעמתיו אינו שייך לכאן, שהרי כל דינו של הארון שונה - שהיה אסור להסיר את הבדים, וכפי שבעלי התוספות מדגישים (שם, טו). (פ' תצוה תשמ"ט)

והיה. מַעֲשֵׂה הַטַּבָּעוֹת הָאֵלֶּה:

שני צדיו. צדי הרוחב:

על שתי צלעותיו. פרש״י זויות. והכונה בחוד שבין מזרח לצפון. וכן בזוית השנית בחוד שבין מערב לדרום והבד היה על החוד ונתון בטבעת אחת. וכן היה בשלחן כמש״כ למעלה. אלא שבשלחן היו ארבע טבעות בארבע׳ צדדי השלחן על ארבע הפיאות שבין רגל לרגל. וא״כ היו שמונה נושאים. ארבעה הולכים לאורך השלחן וארבעה לרחבו. אבל המזבח הפנימי לא היה אלא שתי טבעות וארבעה נושאים בשני בדים. וא״כ היה עלול להיות נשמט מצד לצד ומכריע הכובד ולזה היה מועיל מה שהיו הטבעות למעלה מתחת לזרו. א״כ היה כתפי הנושאים שהיו סמוכים זל״ז שהרי לא היה המזבח אלא אמה אחת. היו תומכים את הצדדים שלא ישמט משא״כ אם היו הטבעות למטה והמזבח למעלה מן הכתפות לא היה אפשר לישא בטוב שלא ישמט:

לפי שנאמר על שני צדיו שתי זויותיו שבשני צדיו. פירוש ולמה הוציאו כאן ממשמעו לפי שכתוב אחריו על שני צדיו מכלל דצלעותיו לאו צדיו הוא ומה שהוסיף עוד לומר שתי זויותיו שבשני צדיו הוא כדי שלא חחשוב שעל שני צדיו פירוש ותוספת ביאור למלת צלעותיו כאילו אמר על שתי צלעותיו תעשה דהיינו על שני צדיו ואגב אורחיה פירש גם כן שמלת על היא במקום בי"ת מפני שהזויות הן בצדיו לא על צדיו:

לפי שנא' על שני צדיו כו'. פירוש מכלל דצלעותיו לאו צדיו הוא ולכן הוציאו כאן ממשמעותו והוסיף עוד מלת שתי זויות שבשני צדיו כלומר אל תחשוב שעל שני צדיו תוספות ביאור לצלעותיו כאילו אמר על שתי צלעותיו דהיינו על שני צדיו ואגב פירש ג"כ שעל במקום בית מפני שהזויות בצדיו לא על צדיו:

בית תהיה הטבעת לבד. ולא שיהיה פירושו שיהיו הטבעות לבתים ולבדים, שאין זה כן, אלא שהטבעות יהיו לבתים, והבתים יהיו בתים לבדים:

וה"א בהמה נוסף כי המלה מלעיל כאשר פירשתי:

רש"י ד"ה לבתים לבדים, לכל בית תהיה הטבעת לַבָּד. דברי "שפתי חכמים" (אות ט) אינם מובנים. ר' אברהם ברלינר משמיט את תיבת "לכל" שברש"י, ולפי זה רש"י מתכוון לומר - כל טבעת תהיה בית לַבָּד, והוא מציין לדברי רש"י למעלה (כה, כז) כראיה לגרסתו. (פ' תצוה תש"ם)

לבתים לבדים. בַּיִת תִּהְיֶה הַטַּבַּעַת לַבַּד:

אחר כ״ז נמצא שהיתה הנשיאה של ארבע כלים הארון והשלחן והמזבחות משונים זמ״ז. דהארון היה שתי טבעות לכל צד. וכן היה המזבח החיצון והיה נושאים בנקל וגם היה אפשר להביא את הבדים בטבעות לפני המסע והמשא. משא״כ השלחן היה הבד נכנס בטבעת אחת אלא שהיה נישא לאורך ולרוחב. והמזבח הפנימי לא היה אלא שתי טבעות לשני בדים. ומכ״מ נישא יפה מחמת שהיה כל הכובד על הכתפות. ומש״ה לא הובאו הבדים בטבעות עד שהגיעו למשא. וטעם השנוים בזה. נתבאר לעיל במעשה הארון:

והיה מעשה הטבעות האלה. פירוש מלת והיה שב אל המעשה החסר מן המקרא דאל"כ והיו מיבעי ליה ואל תתמה על החסרון הזה כי כמוהו והיה הנערה אשר אומר אליה והיה העיר הקרובה והיה העלמה כי בלשון הויה יבא זה ברוב ורוצה בו על העניין שהוא מורה פה על המעשה:

מעשה הטבעות כו'. פירוש מלת והיה שב אל המעשה החסר מן המקרא דאם לא כן והיו מבעי' ליה:

ולכאורה היתה הלמ"ד של "לבדים" צריכה להיות פתוחה. (פ' תצוה תשנ"ד)

לבתים לבדים בית תהיה הטבעת לבד. לא שהטבעות יהיו בעבור בתים ובדים רק הטבעות יהיו בעבור בתים והבתים בעבור בדים וזהו שתרגם אנקלוס אתרא לאריחייא וכן פירש זה בפסוק לבתים לבדים לשאת את השלחן:

בית תהי' כו'. לא שהטבעות יהיו בעבור בתים ובדים רק הטבעות בעבור שתהי' בית לבד:

כל העובר על הפקודים י"מ כל העובר במנין, ושבט לוי שלא נמנו לא נתנו, וי"מ כל העובר בים ואף שבט לוי נתנו ורז"ל דרשו זה יתנו כל י"ב שבטים כמנין ז"ה יתנו. מהר"ר משה:

ועשית כיור נחשת וגו' ורחצו אהרן ובניו ממנו וגו'. הכיור רומז אל השכינה כמה דאת אמר כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א ז') וכתיב יקוו המים מתחת השמים ועל כן ירחצו בו בבואם להקריב כמה דאת אמר בזאת יבא אהרן אל הקדש. וטעם הרחיצה לפי הפשט כי כל הקרב לשלחן מלכים לשרת וליגע בפת בג המלך וביין משתיו (דניאל א ח') רוחץ ידיו בעבור היותם עסקניות והוסיף לרחוץ גם הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים ויש ברגליהם זוהמא וכיעור. ועל דרך הסוד בעבור היות ראש האדם וסופו הידים והרגלים כי הידים למעלה מהכל בהגביהן למעלה והרגלים למטה והגוף בנתים רמז לעשר ספירות שיהיה כל גופו כלול בנתים כדאמרינן בספר יצירה כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ועשר אצבעות רגליו והם ה' כנגד ה' ורצה השם יתברך שיהיה מספר ההויות בתחלתו וסופו לרמוז שהם סבת מציאותו ובהם קיומו. וטעם היותה במים בעבור כי בלילה זמן ממשלת מדת הדין על כן רוח רעה שורה על הידים. ובבא היום שהוא הרחמים מעבירין אותן במים וברכה וטובה באה לעולם כי הוא רומז לנשיאות כפים. ומכאן תקנו נטילת ידים דלתפלה וכמו שקדוש ידיו ורגליו תחלה לעבודת היום כך על נטילת קודם לכל ברכות של שחרית:

ועשית מזבח מקטר קטרת עצי שטים תעשה אותו וגו׳. הנה י״ל למעלה בפ׳ תרומה שביאר מעשה כל המשכן שהם הארון והשלחן והמנורה. שם היה ראוי לזכור ציווי מעשה מזבח הקטרת כי שם מקום תחנותו. ולמה הניחו אחר שכבר השלים כל הכלים וכלי הכהנים וקרבנות המלואים. וג״כ קידוש הכלים כולם משחתם ומשחת הכהנים. ואח״כ זכר מעשה מזבח הקטרת כי זה מן הזרות מה שלא יעלם כי ודאי לא נפל זה במקרא:

או יובן בס"ד לפרש זה יתנו דארז"ל מה בין נדר לנדבה נדר הרי עלי נדבה הרי זה ולכן אמר זה יתנו תחלת בסוג נדבה שהוא הרי זה ולא יהיה תחילתו בסוג נדר שהוא הרי עלי או יובן בס"ד הכונה דאין הצדקה לבדה תספיק לביטול הנגף אלא זה יתנו התורה שמכונית בשם זה כמ"ש רז"ל ע"פ מה זה ועל מה זה ופרשתי בס"ד הטעם כי היא ה' ספרים אך נחשב ג"כ ז' ספרים כשנחשוב פסק ויהי בנסוע ספר בפ"ע לכך נקראת ז"ה כל העובר על הפקודים שעבר על מצות שבתורה וגרם להכניס קודש בחול שעירב ע"י עונותיו חלקים מן הקדושה בחלק הסט"א הנה עתה ע"י צדקה ועסק התורה מתקן אשר עוית והוא כי קליפת נגה אשר חציה טוב וחציה רע שגרם בעונותיו להריק מחצי הטוב בתוך חצי הרע הנה עתה עושה להפך כי מחצית השקל שהוא רע יריק ויתן חלקי הטוב שמעורבים בו בשקל הקודש שיחזור הטוב אל הקדושה:

ועשית. הבדים מצופים זהב כבדי הארון:

ועשית את הבדים. כל הבדים של המשכן היו נכנסין דרך שתי טבעות חוץ משל מזבח הקטורת לפי שהיה קטן:

ועשית את הבדים עצי שטים. גם זה כאשר כתבנו שם שהוא להתכלל ולהתיחד עם כל ארבע מינים מצבא הארץ להעלות את כולם בסוד הבירורין הכל כאשר ביארנו שם ומשם תלמדם לכאן. ואחר כל אלה הנה,

ועשית מזבח מקטר קטרת. הנה כל הכלים נאמרו בפ' תרומה חוץ ממזבח הזהב מטעם דאיתא בזוה"ק (במדבר קנ"א:) כי קטורת היא קטירא דכלא, היינו שמרמז כי כל הדברים הנעשים אף בעוה"ז הכל מקושר ברצון הש"י ובלתי רצונו לא יעשה שום דבר, ומזה יכול האדם לפשוט לו לבא ח"ו לידי קלות ראש מאחר שכל הנעשה הוא בידי שמים, ע"כ לא נאמר המזבח בפ' תרומה, רק אחר שנאמרו בגדי כהונה בפ' תצוה המורים על גודל היראה ושמירה מחמדת עוה"ז כמבואר בגמ' (ערכין ט"ז.) כתונת מכפר על שפיכת דמים, וכן כלם. שהכהן פעל ע"י בגדיו בלב כל אחד מישראל יראה גדולה, ואחר שהכניס הכהן יראה בלב ישראל אז נמצא יכולת לקבל השמחה והאהבה הבאה מכח הקטורת.

כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה' . הנ"ל לרמז בזה גודל מעלת התשובה שלימה. אפילו אם מרד וחטא בעבירות גדולות ועבר על הפקודים יש לו תקנה ע"י תשובה. וזה מב"ן לעורר שם ב"ן עד בחי' כת"ר עשרים גימ' כת"ר שנ"ה בגימ' ספיר"ה:

מב"ן עשרי"ם שנ"ה ומעל"ה בגימט' מב"ן עשרי"ם לעונשי"ם שאין ב"ד של מעלה מענישים לפחות מבן עשרים עשרי"ם בגימט' עשי"ר וד"ל, וקנמ"ן בש"ם בגימט' בירושל"ם שפסול חוץ לירושלים, וב' תגין למעלה על הבי"ת נגד ב' ירושלים שלמעלה ושלמטה:

עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה' נ"ל בס"ד הטעם שנותנין מחצית השקל שהוא עשרה גרה ולא שקל שלם שהוא עשרים גרה בהקדים מ"ש הרב ייטב לב בפ' כי תצא דף מ"א כתיב קדשים תהיו כי קדוש אני ה' פירש רש"י הוו פרושים מן העריות וכו' כי הנואף נקרא קדש והנואפת נקראת קדשה כמ"ש לא תהיה קדשה מבני ישראל ולא יהיה קדש בבני ישראל וז"ש קדשים תהיו בחול"ם כי קדוש אני ה' ולא תהיו קדשים בציר"י דההבדל בין זה לזה הוא ע"י הנקודה דקדש מטסטרא דקדושה הנקודה למעלה על גבי האות שהוא נקוד חול"ם אבל קדש מסט"א הנקודה תחת האות שהוא נקוד צר"י לרמוז כי יורד הוא למטה וכו' עכ"ד יע"ש ובזה פרשתי בס"ד רמז נכון אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ר"ל מי שהוא קדוש באמת שדבק בשמים ששם הקדושה נקודה שלו ממעל שהוא קדש בחול"ם למעלה מן האות ואשר בארץ שנמשך אחר החומר והתאוה ונדבק בסט"א הנקודה שלו מתחת שהוא קדש בצירי ולכן צוה הכתוב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה:

בשמים ראש מר דרור חמש מאות אחז"ל דרומז על מרדכי (חולין דף קל"ט ע"ב מרדכי מן התורה מניין שנאמר מר דרור ומתרגמינן מרי דכיא) נראה דכי היכא דמור הוא יוצא מליחות חיה טמאה וחוזר להיות ראש לבשמים לשמן משחת קדש וקטורת כן מרדכי יצא משמעי בן גרא ונתהפך ונעשה ראש לבשמים ומשמעי בן גרא הי' חמש מאות שנה כי בהמ"ק נבנה בשנת ארבע לשלמה המלך שמלך בן י"ב שנה ומעשה שמעי הי' אחר מעשה דבת שבע אם שלמה ומסתמא הי' אז שמעי גדול, ומעתה בא חשוב י"ב משנולד שלמה עד שמלך וד' שנה שמלך עד שבנה בהמ"ק הרי שש עשרה שנים וארבע מאות ועשרה שנים עמד בית ראשון הרי תכ"ו שנים ושבעים דבבל דבסופם הי' מעשה מרדכי כמבואר פ"ק דמגילה (דבשנת י"ב לאחשורש הפיל פור ובשנת י"ג למלכותו נעשה הנס והוא מלך ארביסר ועמד דריוש והשלים אותו שנה ונתמלאה שבעים שנה לחרבות ירושלים ונבנה בהמ"ק ומוכח דקרוב לגמר שבעים שנה של חרבות ירושלים הי' נס פורים ע"י מרדכי יעוין שם מגילה דף י"ב ע"ז) הרי תצ"ו שנים וכבר הי' שמעי גדול בלידת שלמה הרי לכל הפחות ת"ק שנה משמעי עד שנתהפך למור דרור ונעשה ממנו מרדכי והיינו מר דרור חמש מאות:

לפני הפרכת. שֶׁמָּא תֹאמַר מָשׁוּךְ מִכְּנֶגֶד הָאָרוֹן לַצָּפוֹן אוֹ לַדָּרוֹם, תַּ"לֹ לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאָרוֹן מִבַּחוּץ:

ונתת. לפני הפרוכת מחוץ.

ונתתה אותו לפני הפרכת - בהיכל.

לפני הכפרת אשר על העדות. בחומש קטן עם תרגום מסביוניטא כתוב ולפני בוא"ו וטעות נפל באותו החומש וכן בחומש קדמון כ"י כתוב לפני ונכתב בגליון מטעים ביה וזהו הטעות דכתבי ולפני:

לפני הפרכת שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון או לדרום ת"ל לפני הכפרת מכוין כנגד הארון מבחוץ. פירוש הא דחזר וכתב קרא דלפני הכפורת אחר לפני הפרכת הוא כדי שלא תאמר שהמזבח אף על פי שהיה לפני הפרכת אפשר שלא היה באמצעה של פרכת ממש אלא נוטה לצד הכותל הדרומי של משכן או לצד הכותל הצפוני שהרי הפרכת היתה פרושה בכל רוחב המשכן מכותל הדרומי עד הכותל הצפוני לפיכך חזר וכתב לפני הכפרת שאורך הארון נתון כנגד רוחב המשכן וארכו אינו כי אם ב' אמות וחצי והיה משוך מן הכותל הצפוני כשעור משיכתו מן הכותל הדרומי ונמצא שהיה באמצע רוחב חללו של משכן וכשאמר שהמזבח היה כנגד הכפרת מבחוץ נמצא שגם המזבח היה באמצעה של פרכת ממש לא שהיה משוך לפאת צפון או לפאת דרום:

שמא תאמר משוך מכנגד הארון כו'. פירוש הא דחזר וכתב לפני הכפורת אחר לפני הפרוכת הוא כדי שלא תאמר שהמזבח אע"פ שהי' לפני הפרוכת לא היה באמצע ממש אלא היה נוטה לצד כותל דרומי או כותל צפוני שהרי הפרוכת היה בכל רוחב המשכן משום הכי חזר וכתב לפני הכפורת וגו':

ונתתה אותו, מקום מזבח הזהב בארתי בפרשת תרומה (כ"ו ל"ה) באורך, עיי"ש:

ונתתה אותו לפני הפרכת. שיהא נתון לפני הפרכת מבחוץ, בין השלחן והמנורה,משוך כמעט כלפי חוץ.

לפני הפרכת באמצע ההיכל.

אשר על ארון העדות - היא הפרכת להבדיל בינו להיכל.

לפני הכפורת שיהא כנגדה נתון:

א"י כל העובר על הפקודים כו' . הנראה לרמז בזה עפ"י מ"ש בפי' הפ' פקד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי כו' . לרמז על מדת היסוד שהוא עיקר ההכנה למתן תורה ור"ל פקד יפקוד ה' יצוה לכם תו"מ כמ"ש פקודי ה' ישרים אך והעליתם את עצמותי זהו כחי ועצמיו' המדה שלי הוא יסוד צדיק כמ"ש בפנים. וזה ג"כ הפי' כל הוא רומז לצי"ע כמ"ש מתנשא לכל לראש. כי כל בשמים ובארץ. ומי שזוכה לבחי' כל הוא העובר על הפקודים עולה על כל המצו' שהם פקודי ה' ישרים. ועי"ז יתן תרומת ה' :

קח לך סמים וגו' ואם נתן בה דבש פסולה, וא"ת תיפוק לי' משום רבוי סממנים, וי"ל דברבוי סממנים אין בו מיתה, דהא דמרבה במעלה עשן חייב היינו משום דאינו צורך גבוה דא"צ רק כל שהוא:

ובזה יובן בס"ד הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו כלומר מי שהוא קדש מצד הסט"א אות הדל"ת היא עומדת על נקודת הצר"י וזהו תסב על ציר"ה ר"ל נקוד צר"י שהוא קדש וזה תמצאהו עצל על מטתו זו אשתו כי מדת המנאפים מים גנובים ימתקו להם ורודפים אחר הזנות אפילו שהם מכוערים ובנשיהם אע"פ שהם יפות עצלים שאין נזקקין לנשותיהם בתאוה וחמדה אלא כאדם עצל שהוא קץ בדבר ולז"א על מטתו שהיא אשתו המותרת לו דהאשה נקראת מטתו של בעל והתשמיש נקרא תשמיש המטה דמתייחס אל המטה ובזה יובן בס"ד מאמר רז"ל עמו אנכי בצרה אל תקרי בצרה אלא בצרי דכל הצרות באים בעין הזנות הן קדש בצרי דזכרים הן קדשה בצר"י דנקבות שאם יהיו קדוש וקדושה בחולם דנעשים כל ישראל קודש אז הדין נותן דהקדש מפקיע משעבוד מלכיות ונגאלים מיד ובזה יובן בס"ד בשוב ה' את שבות ציון היינו כחולמים שכלנו קדושים בחול"ם כאותם בעלי קדש וקדשה בחולם ולא כאותם שהם בנקוד צר"י ובזה פקע שעבוד הגלות:

או יאמר ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה וכו' לחשוב מחשבות ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכה ע"ד משל מי שהוא למדן גדול אינו יכול ללמוד עם תינוקת קטנים ומי שאינו למדן אינו יכול ללמוד עם תלמידים גדולים רק לפי בחינתו אך מי שיש לו אמיתת החכמה והוא דבוק בה אז יכול ללמוד עם כולם וכל אחד יכול ללמוד ולקבל ממנו לפי מדריגתו: וזה היה חכמת שלמה המע"ה שכתוב בו וידבר אל העצים ואל האבנים היינו שהיה יכול לדבר אף עם מי שהיה לו לב אבן כדכתיב והסירותי את לב האבן וכו' מכלל שיש מי שיש לו לב אבן. וזהו י"ל ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה וכו' היינו שהיה דבוק לאמיתת החכמה והיה יכול ללמוד עם כולם וזהו ובחרושת אבן היינו אף עם מי שיש לו לב אבן והלב מחשב ולכך אמר חרושת שפירושו מחשבה ובחרושת עץ היינו משום שהיה דבוק מחשבתו שהוא חרושת תמיד בעץ היינו התורה שנקרא עץ חיים והיה דבוק לאמיתת החכמה כנ"ל ולכך היה יכול ללמוד עם כולם ושיכנסו דבריו אף למי שיש לו לב אבן כנ"ל והבן:

בהיטיבו. לְשׁוֹן נִקּוּי הַבָּזִיכִין שֶׁל הַמְּנוֹרָה מִדֶּשֶן הַפְּתִילוֹת שֶׁנִּשְׂרְפוּ בַלַּיְלָה, וְהָיָה מְטִיבָן בְּכָל בֹּקֶר וָבֹקֶר:

והקטיר עליו אהרן אין המצוה הזו בכהן גדול בלבד, אלא היא אף בכהנים הדיוטים כדין הדלקת הנרות שבצדה (שמות ל׳:ח׳) שאמר ג''כ ובהעלות אהרן את הנרות, ואינה בכ''ג בלבד כמו שאמר למעלה (כז כא) יערוך אותו אהרן ובניו. ולא ידעתי למה הזכיר אהרן בשניהם ולא אמר הכהן, ואולי מפני שיטת הכתוב למטה וכפר אהרן על קרנותיו (שמות ל׳:י׳) שהוא באהרן בלבד. או שירמוז שאהרן יתחיל בקטרת ובנרות. וכן אמר בסוף אמור אל הכהנים (ויקרא כד ג) יערוך אותו אהרן ולא הזכיר בניו, בעבור שהוא יתחיל בה. והזכיר שם חקת עולם במצוה:

והקטיר. קטורת סמים עם בשמים. אולי הסמים הם העיקר. או להפריש בין שתי המרקחות. כי האחד בשמים בלי סמים:

בבוקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה. מסקנת הגמ׳ במנחות ד״נ דהתחלת הקטורת וחינוכו היה בערב. בהעלאה ראשונה דנרות. וא״כ שני פסוקים הללו היה ראוי לכתוב להיפך. מתחלה בהעלות אהרן את הנרות יקטירנה ואח״כ בהיטיבו בבקר בבקר יקטירנה. ומכש״כ דעיקר המקרא ע״כ בחינוך מיירי כמש״כ הרמב״ן ז״ל. דבאמת כהן הדיוט כשר לקטורת ונרות ורק בפעם ראשונה הזהיר על אהרן וא״כ הוא להיפך. וע״כ בא ללמד דאע״ג דמתחלה מקטיר בין הערבים מכ״מ בכל יום אחר חינוכו נחשב להיפך פרס בשחרית פרס בין הערבים. ולא פרס בה״ע ופרס בשחרית. וטעמא בעי. וגם זה צריך להבין מאי שייכות מצות נרות לקטורת שהכתוב תלאן זב״ז. אלא ניתן ללמדנו על תכלית שני כלי שרת אלו. דנרות בא להועיל לפלפולה ש״ת כמש״כ לעיל ר״פ תצוה. וקטורת הועיל לאזכרה גמ״ח. וידוע דפלפולה ש״ת א״א בלי גמ״ח להסיר משא הפרנסה וכל צורך מהעמל בתורה. וכמו שאמר אביי בעירובין דס״ה א׳ אי אמרה לי אם קריב כותחא לא תנאי ועוד מאמרים רבים בזה ע״כ קשורים נרות בקטורת דהארת הנרות בא ע״י אזכרה של קטורת. ובאשר גמ״ח לקיום תורה בע״כ צריך להיות קודם שהגיע הת״ח למעלתו והשכר בא על הגמ״ח לפי ערך התועלת שהיה מגמ״ח שלו. וכדאי׳ בסוכה דמ״ט ב׳ על הפסוק זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה. ויש שאינו זוכה ונכשל באדם שאינו הגון ומאבד את חסדו וכדאיתא בב״ב פ״א ובסוכה שם אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל כך צדקה נמשלת לזריעה יש זוכה באדם הגון ושכרו מרובה ויש זורע צדקה ואינו עולה יפה. נמצא דאע״ג דהקטורת הראשונה שהיא הגמ״ח צריך להיות מבערב עד שלא הגיע לפלפולה ש״ת והיינו בעת הארת הנרות. מכ״מ עיקר האזכרה באה תחלה מבבוקר אחר הארת הנרות לפי הגירסא שהיה בלילה וכ״ז למדנו התורה סדרי התורה והגמ״ח לדורות עולם. ועל כ״ז בא המקרא הקודם וייחד לו מקום לפני הכפרת אשר על העדות וגו׳. כדי להורות על תכליתו:

והקטיר עליו אהרן קטרת סמים. כתב הרמב"ן אין המצוה הזו בכהן גדול לבד כמו ההדלקה שכתובה אחריה ופי' בה כהן גדול ומצותה אף בהדיוט כדכתיב יערוך אותו אהרן ובניו וכן הדין בקטורת ולא ידעתי למה הזכיר אהרן בשניהם ואולי כשלמטה דכתיב וכפר אהרן על קרנותיו שהוא דוקא אהרן גם בכאן אהרן או בא לומר שאהרן יתחיל בקטורת ובנרות וכן אמר בסוף אמור אל הכהנים יערוך אותו אהרן ולא הזכיר בניו בעבור שהוא יתחיל בה ואמר שם חקת עולם במצוה:

בהיטיבו. בתביר לא במאריך:

בבקר בבקר. ובתמיד לא נזכר אלא בבקר אחד שנאמר (במדבר כח) את הכבש אחד תעשה בבקר לפי שהקטרת קודם לתמיד של שחר.

בבקר בבקר. הקטורת קודמת לאברים, דתניא, יוקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד בלבד ^דהיינו התמיד שנאמר בו רק פעם אחת בבקר את הכבש אחד תעשה בבקר (פ' פינחס), ואמנם בכל זאת אין הקטורת קודמת לכל מעשה התמיד אלא רק להעלאת האברים על המזבח, אבל השחיטה והזריקה קודם לקטורת משום דמעלה יתרה יש לדם שהוא עיקר המכפר כמש"כ בפ' אחרי כי הדם הוא בנפש יכפר. .
(פסחים נ"ט א׳)

בהטיבו את הנרו'. ר"ל בהדלקתו כהנרו' כי כבר ידליק אותם בבקר ובערב ולפי שסמך ענן הקטרת להדלקת הנרות למדנו שאין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטרת של בין הערבים כמו שאין מחנכין את המנורה אלא בנרות של בין הערביים והענין הזה יתבאר במנורה ממה שאומר והוא שכבר אמר במנורה יערוך אותו אהרן ובניו מערב ועד בקר למדנו שהדלקת הערב הו' השרש וממנו תהיה ההתחלה ועוד שהכתוב קרא הדלקת הבקר הטבה והדלקת הערב העלה וההטבה לא תהיה כי אם בנרות שדלקו וזה מבואר בנפשו ולפי שבא זה בלשון הטבה לא היו מדליקין אותם יחד בבקר אבל היו מדליקין אותם יחד בערב אבל היו מדליקין קצתם פעם אחד וקצתם בפעם אחרת כמו שנזכר במסכת תמיד:

והקטיר, מדבר בעת החינוך, שהלכה היא שיחנך מזבח הזהב בקטרת של בין הערבים בעת הדלקת הנרות, ואמר (לקמן מ' כד כז) וישם את המנורה ויעל הנרות וישם את מזבח הזהב ויקטר עליו קטרת, והמשכן הוקם ביום, ובין הערבים חנכו את המנורה בנרות ואת המזבח בקטרת כמ"ש במנחות (דף נ), וכן אמר פה והקטיר עליו אהרן קטרת סמים, ר"ל בין הערבים יחנכנו בקטרת, כי משה עמד במקום אהרן וע"ז בא אתנחתא, ומאז בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה וזה יהיה קטרת תמיד:

והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר. לקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר, לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד, לכך אמרו קטרת של שחר קודם לתמיד.

והקטיר אהרן. לאו דוקא דהקטרה נעשית אף בכהן הדיוט כדאמרינן חדשים לקטרת בואו והפיסו וכתוב ובהעלות אהרן את הנרות יקטירנה וכתב למעלה גבי נרות יערוך אותו אהרן ובניו וכיון שתלה ההקטרה בנרות כל הכשר לנרות. כשר להקטרה וא"כ אהרן לאו דוקא:

והקטיר עליו אהרן. צ"ל דאהרן לאו דוקא שהרי הקטרת כשרה בכהן הדיוט כדאמרי' פרק אמר להם הממונה חדשים לקטרת עמדו והפיסו ועוד מדכתיב ובהעלות אהרן וגו' יקטירנה מדתלה קטרת בנרות א"כ כל הכשר להדלקת נרות כשר לקטרת ובנרות כתיב יערוך אותו אהרן ובניו ועוד י"ל דמובהעלות לאו דוקא דהא כתיב יערוך אותו אהרן ובניו במקום אחר הכי נמי והקטיר עליו אהרן לאו דוקא:

והקטיר עליו אהרן. אהרן לאו דוקא כי הקטרת נעשית בכהן הדיוט כדאמ' חדשים לקטרת באו, תדע כתיב כאן ובהעלות אהרן את הנרות יקטירנה ולמעלה כתב גבי נרות באהל מועד יערוך אותו אהרן ובניו מי שכשר לנרות כשר לקטורת שתלה קטרת בנרות ואהרן לאו דוקא:

והקטיר עליו אהרן לאו דוקא אהרן שהרי קטורת נעשית אף בכהן הדיוט מדתלה הכתוב קטורת בנרות כדכתיב אמר בהטיבו את הנרות יקטירנה ומצינו בנרות שהם כשרות אף בכהן הדיוט כדכתיב באהל מועד יערוך אותו אהרן ובניו.

והקטיר עליו אהרן וגו' בהיטיבו את הנרות יקטירנה וגו'. כי העלאת הנרות היו רומזים על היחוד השלם הנזכר שהם אבא ואימא וזעיר ונוקביה שהם הוי"ה ואהי"ה הוי"ה אדנ"י שהוא כללות כל היחוד, רק שהנרות היו מורים על יותר פרטי שנרמז בו גם יחוד החסד וגבורה על ידי התפארת המכריע שהוא הוי"ה ואלהים שמספר כל אלו השלושה הם גימטריא נר, רק שהיחוד החסד גבורה תפארת נכלל ביחוד זעיר ונוקביה כידוע, ועל כן לא היו צריכים אלא לשתי טבעות להעלותם. רק שהקטרתם היה אחר העלאת הנרות שהוא היחוד הנזכר רק יותר פרטי, ושמן וקטרת ישמח לב (משלי כ"ז, ט) וכשמתיחדים האורות למעלה אז עולים ומתבררים כל בחינת ניצוצי הקדושה מן הקליפה לשוב אל חיק אביהם כנודע מכוונת התפילה להרוצה לעמוד על סודה.

והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר. יש להעיר דכיון ששנינו פרק התכלת דאין מחנכין מזבח והמנורה אלא בין הערבים אמאי מתחיל קרא בדין הבקר. וכפי מה שביארנו במקום אחר דבהטיבו את הנרות ר״ל דישון נמי ניחא דכבר נרמז דהחינוך הוא בין הערבים דאי לא אדליק באורתא הטבה בצפרא מהיכא. ומ״מ מאי דאקדים קטרת בבקר לרמוז מאי דאמרו לא הקטירו בבקר יקטירו בין הערבים ואר״ש וכולה היתה קריבה בין הערבים ולהכי בתר קטרת הבקר ובהעלות וכו׳ בין הערבים יקטירנה לקטרת הבקר האמור לעיל. עוד אפשר במה שנודע דהרמב״ן ס״ל דקטרת בקר וערב הם ב׳ מצות וכן שני התמידין הם שני מצות דלא כהרמב״ם ז״ל שמנאה למצוה אחת ע״ש בספר המצות בהשגות הרמב״ן ז״ל על הרמב״ם ז״ל. ואפשר לרמוז לדעת הרמב״ן ז״ל דלכן הקדים הכתוב קטרת הבקר אע״ג דהוא מאוחר לומר דקטורת הבקר לחוד הוא מצוה בפני עצמה. ונסמכה פרשת קטרת לפרשת תמידין ללמד דכשם דהקטרת הם ב׳ מצות כמו כן התמידין הן שני מצות. הרב הגדול מהר״ר משה ן׳ חביב ז״ל בדרשותיו כתיבת יד ועוד האריך:

רש"י ד"ה הנרת, לוצי"ש בלעז, וכן כל נרות האמורות במנורה, חוץ ממקום שנאמר שם "העלאה", שהוא לשון הדלקה. ע"כ. ומסתבר שהכוונה לפסוק הבא, שם משמעות "נר" היא הפתילה שאותה "מעלים" - מדליקים, ולא הבזך ששמין בו את השמן והפתילה. (פ' תצוה תשנ"ג)

הנרת. לו"שיש בְּלַעַז, וְכֵן כָּל נֵרוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּמְּנוֹרָה, חוּץ מִמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם הַעֲלָאָה שֶׁהוּא לְשׁוֹן הַדְלָקָה:

ופי' בהטיבו. לתקן הפתילה והשמן:

בבקר בבקר. סדור שני גזרי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי, ואע"פ דהכא כתיב בבקר בבקר (פ׳ צו) והכא כתיב בבקר בבקר, אפילו הכי מכשיר עדיף ^הדהשני גזרי עצים הם מכשירים לכל העבודות, ואע"פ דגם דישון המזבח מכשיר להקרבה, אך לולא העצים לא היה דשן. וענין השני גזרי עצים יתבאר אי"ה בריש פרשת צו. .
(יומא ל"ג א׳)

בהיטיבו את הנרות. בעודן של הטבה תהא מוקטרת קטרת, הטבת הנרות, זה דשון המנורה.

בבקר בבקר. חלקהו לשני בקרים [מלמד שעבודה מפסקת בין הטבת הנרות] ^ווקיי"ל דמפסיק בקטורת, והיינו שמקודם מטיב חמשה נרות ומקטיר קטורות ואח"כ מטיב השנים הנותרים, ומה דמפסיק לאחר חמש דוקא יתבאר בסמוך, וזו דעת חכמים (יומא י"ד ב') דההפסק הוא בקטורת, אבל אבא שאול ס"ל דההפסק הוא בדם התמיד, וכך סדר אביי סדר המערכה כולה ע"פ דעתו דאבא שאול (בסוגיא כאן ל"ג א') ובכל פרט קיי"ל כותיה, רק בפרט זה דההפסק בדם התמיד לא קיי"ל כותיה אלא כחכמים דההפסק הוא בקטורת ודם התמיד קודם לכל הנרות, וכ"פ הרמב"ם רפ"ז מתמידין, ומהתימה על הפוסקים באו"ח סי' מ"ח שתקנו לומר סדר המערכה במקום קרבן וסדרו בכל פרט אליבא דאבא שאול ולא תקנו פרט זה אליבא דחכמים, ובמקום אחר הערנו עוד מה שצ"ע בסדורו של אביי בזה שסידר רק מערכה גדולה ומערכה של קטורת והשמיט מערכה שלישית שהיו עורכים כדי לקיים אש תמיד תוקד על המזבח כמבואר ביומא מ"ה ב' ואין המקום גורם להאריך בזה. .
(שם שם ב׳)

בבקר בבקר. תנא ר' ישמעאל, בבקר בבקר, בא הכתוב ליתן תחום לבקרו של בקר ^זר"ל דבקר של עלות השחר הוי תחומו של זריחת השמש, והיינו דאע"פ שעדיין לא נתודע השמש לבריות בכ"ז גם אור השחר קרוי בקר, ואשמעינן דאע"פ דלכל מילי לא הוי יום עד סוף זריחת השמש, אבל לגבי קדשים הרחיב הכתוב תחומו של בקר לפניו משיזרח האור בפאת מזרח קודם נץ החמה. ומטעם זה קיי"ל (יומא ל"ז ב') הקורא את שמע עם אנשי המשמר לא יצא, והיינו משום שלאנשי משמר במקדש הוי שיעור הבקר מוקדם, וע' ברש"י ותוס' ברכות י"ב א'. .
(ירושלמי ברכות פ"א ה"א)

בבקר בבקר בהיטיבו. אין מחנכין את המנורה אלא בנרות של בין הערבים, ואת המזבח בקטורת של בין הערבים, שנאמר בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה, ואי לאו דעביד הדלקה מאורתא הטבה בצפרא מהיכי ^חר"ל דשיעור הכתוב בהיטיבו וגו' כשמדשן את המנורה בכל בקר מן האפר שנתקבץ שם מן הדלקת הנרות, ולפי"ז ממילא מוכח דעביד הדלקה מאורתא, משום דאל"ה מה יש לו לתקן בבקר, ומבואר דחנוך המנורה הוי בין הערבים, וכיון דהמנורה נתחנכה בערב, בהכרח שקטורת נמי יהיה תחלתה בערב, דכתיב ובהעלות אהרן את הנרות יקטירנה. ומטעם זה קיי"ל דאם ע"פ איזה סיבה לא הקטירו קטורת בבקר יקטירו בכ"ז בין הערבים, ולא כמו בתמיד דאם לא הקריבו בבקר לא יקריבו גם בין הערבים, והסברא בזה משום דקטורת עיקר מצותה בין הערבים, שהרי מצות חינוך המזבח בקטורת הוא בערב, לכן אינה נחשבת לטפילה כנגד הקטורת של שחר לומר כיון דהעיקר בטל נתבטל גם הטפל, אלא דעיקר במקומו עומד, משא"כ בתמיד שעיקר מצותה היא בבקר כמבואר במנחות נ' א' [וע"ל כ"ט מ"א], לכן בביטול העיקר בטל גם הטפל ואם לא הקריבו בבקר לא יקריבו גם בין הערבים, ודו"ק. .
(מנחות נ׳ א׳)

בהיטיבו. [הקטורת קודמת להטבת שתי נרות] ^טדוקא להטבת שתי נרות כמבואר לעיל אות ו'. , ומאי בהיטיבו את הנרות יקטירנה, הכי קאמר רחמנא, בעידן הטבה ההא מקטר קטורת ^יר"ל שלא תגמר הקטרת הקטורת עד הטבת הנרות אלא בשעת הטבה עדיין תהיה הקטורת נקטרת, וכהאי גונא דרשינן בסמוך בפסוק ח' בדרשה ובהעלת אהרן את הנרות יקטירנה, בעידן הדלקה תהא מקטר קטורת. .
(יומא י"ד ב׳)

את הנרות. [הטבת חמש נרות קודמת לקטורת וקטורת קודמת להטבת שתי נרות], מאי שנא דעביד חמש ברישא, כיון דאתחיל בהו עביד רובא, ונעביד שית, אמר קרא בהיטיבו את הנרות יקטירנה ואין נרות פחות משתים ^יאעיין משכ"ל אות ו'. .
(שם ל"ג ב')

או יאמר ובחרוש' אבן ובחרושת עץ ע"ד מאמר' ז"ל היום אומר לו עשה כך ולמחר כך עד שאומר לו לך עבוד ע"ז והוא לכאורה אינו מובן שהוא רחוק שיאמ' לו לך עבוד ע"ז ממש אך דהא מת הוא כך דיש כמה מן האומות שאינם מאמינים כלל בע"ז ויודעים שאין בהם ממש אך מחמת שאינם מאמינים בה' נקראים ג"כ עובדי ע"ז כן נמי הפירוש שם כשהוא מתרחק מאמונת אלוהות בכל פעם שמתרחק מן ה' ויוכל להיות שיתרחק ח"ו לגמרי מן אמונת אלוהותו יתב' ונקרא עובד ע"ז כנ"ל וזה י"ל ע"ד הנ"ל ובחרושת אבן ובחרושת עץ היינו שהיה יכול ללמוד אף למי שיש לו מחשבה לעבוד ע"ז והיינו ע"י שהוא מתרחק מה' ומאמונתו נקרא עובד ע"ז שהוא עץ ואבן וזהו ובחרוש' אבן ובחרושת עץ וק"ל:

ובהעלת. כְּשֶׁיַּדְלִיקֵם לְהַעֲלוֹת לַהַבְתָן:

ובהעלות. בעבור עלות להב הפתילה נקרא כן והנה בהעלות פעל יוצא:

ובהעלות כשידליקם להעלות להבחן. שלפיכך כתב בהדלקתן לשון עלייה לומר שצריך להדליקן עד שתהא שלהבת עולה מאליה:

בין הערבים יקטירנה. ידוע כי ריח הקטורת נודף באחרית היום יותר מקטורת של בקר וע"ז אמר הכתוב (תהילים קמ״א:ב׳) תכון תפלתי קטורת לפניך וגו', לא אמר חטאת ואשם שהן באים על חטא המעשה ולא עולה שהיא באה על חטא המחשבה אלא קטורת שאינה באה על החטא כלל כי אם על השמחה כי דוד היה מבקש מאת הש"י שתהיה תפלתו מקובלת לפניו כקטרת ולכך אמר (תהילים קמ״א:ג׳) שיתה ה' שמרה לפי, ומלת שיתה נראה לי שהיא נמשכת למלת לפי כאלו אמר שיתה ה' לפי שמרה לפי יאמר שישים ה' יתברך בפיו הדבור הראוי על דרך (שמות ד׳:י״א) מי שם פה לאדם ויבקש ממנו גם כן שישמור פיו מדבור בלתי ראוי. ואמר (תהילים קמ״א:ג׳) נצרה על דל שפתי כמו על דלת שפתי, בלשון (מיכה ז׳:ה׳) שמור פתחי פיך שהשפתים הלא הם נפתחים ונסגרים כדלת וכן (איוב מ״א:ו׳) דלתי פניו מי פתח, הם שפתיו של לויתן. ומלת נצרה היא צווי, כמו (בראשית כ״ה:ל״א) מכרה כיום (שם מג) שלחה הנער אתי, והדגש שבצד"י נוסף כדגש (שמות טו יז) מקדש ה' כוננו ידיך, והוא כמו נצור, וכן (משלי ד יג) נצרה כי היא חייך, הדגש שבצד"י נוסף. (תהילים קמ״א:ב׳) משאת כפי מנחת ערב יבקש ממנו יתברך שתהיה תפלתו רצויה יותר מקטרת של שחר, והזכיר משאת כפי על הקטרת שהוא נושא בכפיו וכמו שכתוב (ויקרא ט״ז:י״ב) ומלא חפניו קטורת סמים דקה. או מנחת ערב מלשון ערבות כמו (מלאכי ג׳:ד׳) וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים, ולפי שאין בכל הקרבנות ממהר לרצות יותר מן הקטרת שהוא מעלה עשן מיד לכך הזכיר בתחלת המזמור ה' קראתיך חושה לי.

ובהעלת אהרן וגו'. מאי ובהעלות אהרן את הנרות יקטירנה, אילימא ברישא מדליק נרות והדר מקטיר קטורת, והתניא (כ"ז כ"א) יערך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר, אין לך עבודה שכשרה מערב עד בקר אלא זו בלבד ^יבכלומר אין לך עבודת יום כשרה אחר הדלקתן, דדריש הכי, אותו מערב עד בקר ולא אחר מערב עד בקר, וא"כ הוי הדלקת הנרות העבודה היותר מאוחרת וגם אחר הקטורת. , אלא הכי קאמר רחמנא, בעידן הדלקה תהא מקטר קטורת ^יגר"ל באמת קטורת קודמת לנרות, רק בעינן שבשעת הדלקת הנרות עדיין הקטורת נקטרת שלא תגמר הקטרתן עד הדלקת הנרות. וכהאי גונא דרשינן לעיל בפסוק ז' בדרשה בהיטיבו את הנרות. .
(שם ט"ו א׳)

בכל יום פרס כו'. כלומר חצי מנה בבוקר וחצי מנה בין הערבים דהיינו בכל יום מנה שלם:

ובהעלת אהרן את הנרות בין הערבים. ר"ת אהבה כי הכהן שרשו באהבת חסד. רבינו האר"י ז"ל:

ובהעלות אהרן את הנרות. זה הדליקה, וכה״א ותעל משאת העיר השמימה (שופטים כ מ).

קטרת תמיד כשיקריבו קרבנות לפיכך הזכיר בה לדרתיכם .

ובהעלות אהרן את הנרות בין וגו'. הנה מרן האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה זו) כתב כאן שראשי תיבות א'ת ה'נרות ב'ין ה'ערבים הוא אהבה וכו' עיין שם לפי דרכו בסודות אלהינו יתברך שמו, ואמנם גם בסוד עבודה שבלב באמת, ירמוז כאן תיבת אהבה, על פי אשר כתבנו במקום אחר על פסוק בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, כי ידוע מאמר חז"ל (תנחומא ומובא בילקוט רמז שע"ח) בפסוק הלז לא בשביל שאני צריך אורה אלא בשביל להאיר לך וכו'. כי הנה נודע שכל השפעתינו מן עולם העליון אינו כי אם על ידי האתערותא דלתתא לפי ערך האתערותא שעולה ממטה בעשיות המצוות במחשבה ודיבור ומעשה באהבה ויראה ושמחה, כי אם האדם עושה המצוה כמצות אנשים מלומדה כגולם שאינו נותן לב כלל למה הוא עושה ומה הוא עושה, ואך מחמת שהורגל כך מנעוריו וראה גם ראה מאביו כן וממיודעיו והולך ועושה כמעשיהם בלא לב ולב, ומחשבתו קשורה אז וצמודה בחפציו ועסקיו מהבלי הבליו שאין בהם מתום, הנה המצוה הזו נשאר גולם בלתי חיות והוא כנפל אשת בל חזו שמש (תהלים נ"ח, ט'), ונשארת למטה בארץ ולא פרחת לעילא כי כל מצוה דלא אתעביד בדחילו ורחימו דמאריה לא פרחת לעילא כמו שאיתא בתיקוני זוהר (תיקון י', כ"ה:) וכבר דברנו מזה למעלה תדרשנו משם ויונעם לך.

יקטירנה. בְּכָל יוֹם, פְּרָס מַקְטִיר שַׁחֲרִית וּפְרָס מַקְטִיר בֵּין הָעַרְבַּיִם (כריתות ו'):

קטורת תמיד. בעשות' עולות על כן הזכיר לדורותיכם:

יקטירנה בכל יום מקטיר פרס שחרית ופרס ערבית. פירש בכל יום מקטיר משקל ק' דינרין חצי המנה בשחרית בהטיבו את הנרות וחצי המנה בערבית בהעלות את הנרות:

בין הערבים יקטירנה. כדמפורש על סדר התמיד.

ואמנם כשאדם מדליק בלבו. אש של מצוה לזכור כמה וכמה זכה הוא בזכות שאין לה קץ לעשות אחת ממצוות ה' אלהיו, הלא כמה וכמה אלפי אלפים רבוא רבבות עולמות וכתות כתות שרפים ומלאכים וחיות הקדש מיחלים ומצפים וממתינים אולי יגיע להם איזה שליחות ממלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו, והקב"ה עוזב את כל אלה לצד שהוא חפץ במצוות הנעשים מהארץ וכל צבאיה בכדי לקרב את הארץ ויושביה אליו להעניקם מזיו ברכותיו ולהשפיע להם מטובו, ואין זה בשמים ממעל. ואם יצייר האדם בנפשו שמלך הגדול ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא עומד עליו ורואה במעשיו ומצוהו לאמר בני עשה לי דבר הזה שאתענג מזה ואקבל נחת רוח, הלא כארי ישאג וככפיר יתן קולו שלא בקול אדם כלל לומר אלך ואעשה כאשר צוני ה' אלהי במסירת גופי ונפשי ורוחי ונשמתי ולא יעצרנו ולא יעכבנו גשם ושלג מן השמים ולא ישמע לקול שרים ושרות ולא ימנעהו דבר מה שבבית או בחוץ מאשה ובנים וממון ולא ירגיש כלל אם הוא בגוף לרוב האהבה והחמדה והתשוקה העריבה והחביבה למצוות ה' אלהיו לעשות לו נחת רוח. ובפרט כאשר יזכור כמה עולמות בונה במצוותיו כמה יחודים וצרופים וקשוטי השכינה והתיחדות מאורות אלהינו יתברך בשמים הם הספירות הקדושים מתיחדים על ידי מצוותיו הנעשים באהבה, אז ודאי ודאי יבער אהבתו לאין קץ ממש לאהבת ה' אלהיו, וממילא יפול עליו יראה ופחד כשיזכור המעשה הגדול והנורא שהוא עושה עתה בשמי השמים, וכמה עולמות לאין קץ עומדים ומצפים ותכלינה עיניהם לראות במעשה המצוה הלז שהוא עושה והוא עומד בין כולם ומיחדם ומקשרם לצור עולמים ברוך הוא לגרום אורות עליונים והשפעות וברכות להם, ודאי חיל ורעדה יאחזנו ובגילה ורנה שהוא זוכה לעשות כזה (ועיין בדברינו למעלה שם שהרחבנו הדיבור בזה קצת בדרך אחר והכל אמת).

ולזה כאשר הוא מדליק בלבבו חיות ואור לאהבה את ה' בעשיית מצוותיו ולירא ממנו, כן הקב"ה מדליק למולו אורות עליונים מוחין עילאין להשפיע על האדם הזה להוסיף לו אורות על אורות ומוחין על מוחין עד אין קץ. ועל כן כתב האר"י ז"ל (בכוונת הקריאת שמע) שמלת ואהבת גימטריא ב' פעמים אור, כי אחר קיום האדם מצות עשה של קריאת שמע שהוא ענין מסירת נפשו לה' אל אמת באהבה וחמדה ותשוקה נפלאה להתדבק במחיה החיים ברוך הוא, והוא חושק ורוצה מאוד בכלות נפשו לאלהים לקפוץ ולצאת מגוף העכור הלזה ולהתדבק במקור החיים במאורות אלהינו יתברך, רק שבעל כרחך אתה חי וכו', (אבות סוף פרק ד'). ולמול האור הזה ודאי שהקב"ה מעורר נגדו באור העליון כאשר יוכל האדם הזה לשאת בנפשו, ואז האורות הללו שהוא האור העולה מהאדם למעלה והאור היורד מאלהותו יתברך שמו למטה, מתיחדים ביחוד גמור ואמיתי ונעשין אחד שהוא מספר אהבה כנודע. כי כל בחינת אהבה רומז על התקשרות שני דברים בדיבוק אמיתי לאחד חושבן אהבה. ועל כן שני האורות נרמזים במלה אחת ואהבת שהוא שני פעמים אור להורת על זה ששני האורות מתיחדים לאחד בבחינת האהבה האמיתית. ולזה אומר הכתוב שם בהעלתך את הנרות שהוא לשון עלייה שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה כפירוש רש"י כלומר כי בעת הדלקת הנרות צריך להיות השלהבת יה עולה מאליה ברשפי אש מלב הכהן גדול המדליק את הנרות לרוב עריבות נעימות ידידות חישוק המצוה יבער בעצמו באש להבה אכלה סביב לאהבת קונו בעשיית מצוותיו, ואז אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות כלומר אל מול פני המנורה שלמטה שהדליק אהרן יאירו נגדו שבעת הנרות העליונים הידועים שהם שבעת ימי הבנין שהם כללות כל העולם ובהם מתנהגין כל העולמות בשפע האורות וברכות אלהינו יתברך, כי כאשר הם מאירים אז יורד השפע לכל העולמות עליונים ותחתונים כנודע. ולזה אמר הכתוב כאן ובהעלות אהרן א'ת ה'נרות ב'ין ה'ערבים ורשם בראשי תיבות אהב"ה להעיד על אהרן קדוש ה' שכל כך היה מדליק והולך בשלהבת להבת אש לבבו לעורר אהבה וחיבה בכשרון המעשה ביחוד לשם ה' עד אשר גרם במעשיו שאור העליון נתעורר נגדו באהבה וחיבה עצומה ושניהם נתיחדו באהבה. אורו שהעלה, עם אור העליון, עד אשר היו לאחד וזה מורה על עשותו המצוה באמת לאמיתו.

ואמר הכתוב את הנרות, שמלת את לכאורה מיותר והיה די לומר ובהעלות אהרן הנרות שגם כן היה ראשי תיבות אהבה. לכלול בזה גם שאר כל מצוות התורה הנרמזים באת (שאת מורה על כ"ב אותיות התורה מא' ועד תי"ו כידוע) שבכל המצוות אם אדם משמר את נרו של הקב"ה אשר בלבו להדליקו ולהעלות הלהב בעשותו אחת ממצוות ה', כי הלא כל ישראל מוכנים לאהבה את ה' שהרי נשמתן הוא חלק אלוה ממעל והנשמה היא הנקראת נר כמו שכתוב (במשלי כ', כ"ו) נר ה' נשמת אדם לפי שהיא דולקת ומתלהבת אל ה' לשוב אל חיק אביה כבראשונה רק שהאדם צריך להדליקה ולהעלות הלהב מאליה, כי הרי אם יעמוד תיבה מלא נרות שלימים שאינם בוערים בבית הנה יהיה בבית הזה חשך אפלה אף שעומדים בו כמה נרות, ואם יקח נר אחד וידליקנו יאיר את הבית כולה. כך הנשמה הנקראת נר, לצד שהיא מונחת בגוף העכור הרי היא ככבוי שצריך האדם להדליקה ולהבעיר בה את האור. וכן כל המצוות נקראים נרות כמאמר הכתוב (משלי ו', כ"ג) כי נר מצוה וגו' אבל האדם צריך להדליקן שיעלו לה' אלהיהם בלהב העולה מלב איש. ואם האדם משמר את נרו של הקב"ה לעשות כל המצוות בנר ה' נשמת אדם ובנר מצוה אז יאיר לנגדו אור בהיר בשחקים ואור שלמטה מתיחד ומתדבק באור שלמעלה ונעשה בחינת ואהבת ב' פעמים אור בבחינת אהבה לאחד.

ועל כן משה רבינו בתורתו סמך תיכף אחר פסוק ראשון של שמע ישראל ואהבת וגו' ולא הפסיק ביחודים של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, להורות שתיכף כשזוכה אדם לקבל עליו עול מלכות שמים במצוה זו באחדות אמיתי שמיחד עצמו עם כל אבריו לה' שלא יזיז אבר מאבריו לא הלשון והדיבור ואף לא המחשבה ומכל שכן המעשה בלתי למצוות ה' או דבר הנוגע לעבודתו לא זולת, באהבה ושמחה, אז תיכף יבא האור שלמעלה נגדו להתיחד באורו ונעשה בחינת ואהבת לשני פעמים אור הללו. וזה היה דוקא לגבי משה שיראה מלתא זוטרתי היה לגביה (ברכות ל"ג:) וממילא גם האהבה כמו כן, כי יראה ואהבה הם תרין ריעין דלא מתפרשין ומי שמגיע לבחינת היראה השלימה הטהורה נמצא שם בודאי בחינת אהבה כנודע. ולזה הציג תיכף אחר שמע ישראל ואהבת לפי שתיכף האור שלמעלה נגדו. ואמנם יעקב אבינו בדורו שלא מלתא זוטרתי היה לגבם וביותר שהיה קודם מתן תורה ועדיין לא היה אז יחוד השלם למעלה בשום פעם כידוע הוצרכו הם לעורר האהבה גם מבחינת היחוד של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהוא בחינת יחוד בת המלכה שהריחה ציקי קדרה ריח הטוב מבחינת היחוד של שמע ישראל ורצונה להנות גם כן מהיחוד השלם הלז, על כן הכניסה יעקב סמוך אל היחוד שתהא גם היא בצוותא עמו בהשתתפות האורות יחד. ועל כן אנו אומרין אותו בחשאי מחמת ששוב לא אמרו משה אחר מתן תורתנו ובאמת אנן צריכין לזה לכך אומרין בחשאי שלא יהיה נראה ההפסק כל כך ממצות היחוד של קריאת שמע לואהבת.

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט נ"ל בס"ד אם האדם עשיר בתורה ומצות לא ירבה בדעתו כלומר לא יתגאה במעשיו ותורתו כי בזה הגאוה יאבד כל עשרו הנז' ואם דל בתורה ומצות לא ימעיט בעיניו כח נפשו שגם ד"ז הוא מתחבולות יצה"ר אם יראה אדם המוני חפץ לגשת אל הקודש להכניס עצמו בעול תורה ומצות יאמר לו היצה"ר מה אתה ומה חייך הלא ריקם אתה ומה נחשבים אלו המצות ועסק התורה שאתה חפץ להשיגם כי לא תוכל להשיג ולא יעלו בידך ורחק ממך ב' עולמות טוב לך ללכת בתענוגי עוה"ז ואח"כ בעוה"ב החשבון שוה בין על אלף ובין על מאה וכיוצא בדברים אלו דמסביר לרוב חולשת נשמתו וקוצר כוחו וידעתו לא יעלה בידו מאומה מן הטוב אשר יבקש לעשות ולמה יטרח בחנם אך באמת זה עצת היצה"ר לאבד את האדם אלא צריך שיאמין האדם אע"פ שהוא בשר ודם ובא מטיפה סרוחה ותש כוחו עכ"ז אפשר שיעלה בידו להיות צדיק גמור כאחד מן הגדולים הראשנים ולז"א העשיר בתורה ומצות לא ירבה בדעתו שיתגאה אלא יחשוב בשפלותו ויאמר מה אני ומה חיי ואם הוא דל בתורה ומצות לא ימעיט כחו וערך נפשי בלבבו כדי שלא יתרשל בדברים שבקדושה ולכן יש קודם לב אותיות אך שהוא לשון מיעוט ואחר לב אותיות גם לשון רבוי ועיין להרב אלף המגן בסדר בחקותי שהביא מעשה אחת במלך שהיה מתגאה ונתן לו החכם מוסר מן האשפה להשפילו והושפל בדעתו ביותר ואח"כ חזר ונתן לו מן האשפה מוסר להפך ובזה עמד במצוע יע"ש ואמר עוד ממחצית השקל ע"ד שארז"ל לעולם יראה אדם כפות מאזנים שלו שקולים חציו חייב וחציו זכאי ואם עשה מצוה הכריע עצמו לכף זכות ואם עבירה להפך ועי"כ לא יקטן האדם בעיניו עון אחר או מצוה אחת וכמ"ש בס"ד ע"פ וחוטא אחד יאבד טובה הרבה ולז"א נותן עצה לאדם שיראה עצמו תמיד ממחצית השקל דאז מצוה אחת תכריע לטובה ועבירה אחת תכריע לרעה וכל עצות אלו אשר יעצתיך הוא בעבור לתת את תרומת ה' התשובה שנקראת תרומה שהוא תרום ה"א ע"ד שאמרו תשובה תשוב ה"א לכפר על נפשותכם שתועיל התשובה לכפר גם על רוח ונשמה שהם בסוד וא"ו וה"א ראשנה דשמא קדישא משא"כ נפשותכם היא בסוד ה"א אחרונה ולז"א אע"פ שקראתיה תרומה שהוא תרום ה"א סוד הנפשות הנה באמת יש כח בתשובה לרומם ולתקן גם רוחות ונשמות שהם עומדים למעלה מהנפשיות וז"ש לכפר על נפשותכם על דייקא ולקחת את כסף הכפורים הוא הצדקה ונתת אותו על עבודת אהל מועד דהיינו בצירוף התורה שעוסקים בה בבתי מדרשות הנקראים אהל מועד שהם מקום ועד לחכמים והעוסקים בתורה הרי הם עוסקים בעבודה כי זאת התורה לעולה וכו':

או יאמר ובחרושת אבן ובחרושת עץ ע"ד יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ וזה י"ל פי' הפסוק ואמלא אותו רוח אלקים היינו שהי' בו רוח אלקים לצרף אותם אותיות שברא אלקים שמים וארץ ולכך נכתב אלקים כי בבריאת שמים וארץ וכל עובדא דבראשית הזכיר שם אלקים כמ"ש בראשית ברא אלקים וכו' ויכל אלקים וכו' מלאכתו אשר עשה ולכך השכינה היה שורה במעשה ידיו וזהו ובחרושת אבן כי השכינה נקראת אבן ע"ד אבן שלימה מסע נבנה היינו שהיה נבנה מאליו כמ"ש והבית בהבנותו והיינו ע"י השכינה שנקראת אבן וזהו אבן שלימה מסע נבנה וזהו ג"כ ובחרושת אבן היינו שהיה מלאכת השכינה כביכול והיינו כי איתא בתיקונים במשכנא אית ביה ציורא עובדא דבראשית וכיון שהיה יודע לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ ממילא בכלל גם ציור המשכן שהיה נעשה במאמר כמו העולם שנברא בעשרה מאמרות וזה מלאכת השכינה כביכול וזהו שאמר ובחרושת עץ היינו מחמת שהיה יכול לצרף האותיות התורה שנקרא עץ חיים שבהם נבראו שמים וארץ וממילא בכלל זה גם ציור המשכן כנ"ל ולכך היה בחרושת אבן היינו מלאכת השכינה שנבנה מאליו כמו אצל שלמה כנ"ל וזהו לעשות בכל מלאכה היינו ע"י צירופים של האותיות היה יכול לעשות כל מלאכה שבעולם כי השכינה שורה במעשה ידיו כנ"ל והבן:

לא תעלו עליו. עַל מִזְבֵּחַ זֶה:

קטרת זרה שום קטרת של נדבה, שכולן זרות לו חוץ מזו. לשון רש''י. (רש"י על שמות ל׳:ט׳) אבל אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ל׳:ט׳) אמר קטורת בוסמין נוכראין, ולא תרגם נוכריתא, רצה לפרש שלא יעשה קטרת מסמים אחרים זולתי הקטרת אשר יצוה אותם, וכן אם הוסיף בה סמים אחרים יעבור בלאו הזה:

לא. קטורת זרה. שאיננה כמתכונתה:

קטרת זרה. פירש"י שום קטורת שכולם זרים אצלו. והרמב"ן כתב ואונקלוס שתירגם קטורת בוסמין נוכראין ולא תרגם נוכריתא רצה לומר שלא יעשה קטרת מסמים אחרים זולתי הקטורת שנצטוה בזה וכן אם מוסיף מהסממנים האחרים עובר בזה הלאו:

לא תעלו עליו על המזבח הזה קטרת זרה שום קטרת של נדבה שכלן זרות לו חוץ מזו. פירוש אבל אתה מקריב אותם על מזבח הנתשת ולפיכך הוצרך לפרש עליו על המזבח הזה אע"פ שלא היה צריך לו כי מבואר הוא כדי להודיענו שמלת עליו מיעוט הוא עליו ולא על מזבח הנחשת:

לא תעלו. תניא, יכול תהא יחיד מתנדב קטורת, ת"ל לא תעלו עליו קטורת זרה ^ידנראה דלשון זרה משמע ליה כל שאינו של צבור, דכיון דרק הצבור רשאין להביא ולא יחיד הו"ל יחיד לענין זה כדין זר. יכול יהא צבור מביא נדבה שכן מביא חובה ^טור"ל יחיד הוא דאינו מביא קטורת נדבה, שהרי דין הוא שלא מצינו שיהא מביא חובתו כיוצא בה, שהרי קטורת חובה ליחיד לא מצינו, אבל צבור יביאוה נדבה, שהרי מביאין חובה כיוצא בה פעמים בכל יום. ת"ל לא תעלו, יכול לא יעלו על מזבח הפנימי אבל יעלו על מזבח החצון, ת"ל (פ׳ תשא) ככל אשר צויתיך יעשו – אין לך אלא מה שאמור בענין ^טזואע"פ דלפי זה תו לא צריך לדרשה לא תעלו ליחיד, אך הו"א דהאי ככל אשר צויתיך יעשו קאי על הסדר שנצטוה לצבור שלא ישנו ממנו, אבל אין ה"נ דיחיד רשאי להעלות, קמ"ל לא תעלו עליו קטורת זרה וכמש"כ. .
(מנחות נ׳ ב׳)

על מזבח זה. כלומר אבל על המזבח הנחשת אתה מקריב:

לא תעלו עליו קטורת זרה. זולת הקטורת אשר יתבאר ענינה במה שיבא ולא עולה ומנחה ושאר הקרבנות כי זה המזבח לא ישמש זולתי להקטרת הקטורת והיא מצות לא תעשה:

לא תעלו עליו קטרת זרה, היינו קטרת נדבה, וממ"ש לא תעלו בל"ר היינו אף צבור לא יקריבו נדבה כמ"ש במנחות שם, ונסך, להזהיר אף על הנסכים, וצ"ע שמוני המצות לא חשבו לאו זה בפ"ע אחר שבאו שני לאוין לא תעלו ולא תסכו:

על מזבח הזה. הוצרך לומר 'על מזבח הזה', מפני שאמר אחר כך "[לא תעלו עליו] קטורת זרה", מפני שפירש (רש"י) "קטורת זרה" היינו קטורת נדבה, ומצאנו שהנשיאים הקריבו נדבה לחנכת המזבח, ולכך הוצרך לומר 'על המזבח הזה' כלומר על מזבח פנימי אסור, ולא על מזבח החצון:

קטרת זרה. שלא יוכל אדם לנדב קטרת לעשות עליו. חמש כלים היו במשכן ועל כל אחד נעשה בו נס ארון ושולחן ומנורה ושתי מזבחות ארון היה עומד בנס כדאמר מקום ארון אינו מן המידה, שולחן לשום לחם חום ביום הלקחו סלוקו כסידורו, מנורה נר מערבי שהיה נותן בה שמן כמדת חברותיה ממנה מתחיל ובה מסיים, במזבח העולה ירד אש מן השמים, מזבח הקטרת שלא היה בו אלא כעובי דינר זהב ועמד ציפויו כמה דורות:

קטרת זרה כל קטורת שאינה באה משל צבור אפילו היא באה משל כהן היא נקראת קטרת זרה כשם שעשו נדב ואביהוא שלקחו איש מחתתו ולכך נענשו. ד״‎א קטרת זרה שאינה כמתכונתה.

קטרת זרה. שׁוּם קְטֹרֶת שֶׁל נְדָבָה – כֻּלָּן זָרוֹת לוֹ חוּץ מִזּוֹ:

ועולה ומנחה ולא עולה ומנחה. שמלת לא דרישיה דקרא משמש גם על עולה ומנחה כאילו אמר ולא עולה ומנחה אבל לא ועולה ומנחה ונסך לא תסכו מפני שלא תסכו לא יאמר רק על הנכך:

לא עולה ומנחה כו'. ר"ל שמלת לא דכתיב ברישא דקרא קאי נמי אעולה כאילו נאמר ולא עולה ומנחה:

ונסך לא תסכו עליו. רוצה לומ' שלא ינסכו עליו יין או שמן כמו הענין במזבח החיצון והיא גם כן מצות לא תעשה לפי דעתי אך הרב המורה לא מנאה ודעתו רחבה מדעתנו:

לישועתך מלכי אקוה, חלצני מכל מדוה, ותנה נפשי כגון רוה, ובנה מקדש ובית נוה, בסיימי ואתה תצוה.

ועלה ומנחה. וְלֹא עוֹלָה וּמִנְחָה, עוֹלָה שֶׁל בְּהֵמָה וָעוֹף, מִנְחָה הִיא שֶׁל לֶחֶם:

ד״א מה טובו אהליך. שהרי כנגד כל מעשה בראשית היתה מלאכת המשכן אהל מועד, במעשה בראשית כתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתיב נוטה שמים כיריעה (תהלים קד ב), וכאן נטיית היריעות לאהל על המשכן, במעשה בראשית הבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, וכאן והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים (שמות כו לג), במעשה בראשית תדשא הארץ דשא (בראשית א יא), וכאן קח לך סמים (שמות ל לד), במעשה בראשית יהי מאורות (בראשית א יד), וכאן ושמן למאור (שמות כה ו), ומנורת המאור, תחת הכוכבים הקרסים בלולאות נראים בכוכבים ברקיע, במעשה בראשית ועוף יעופף (בראשית א כ), וכאן והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה (שמות כה כ), במעשה בראשית נפש חיה למינה (בראשית א כד), וכאן קרבנות מן הבהמה, במעשה בראשית יצירת האדם, ובאן כהנים לשרת, במעשה בראשית ויכלו השמים והארץ וכל צבאם (בראשית ב א), וכאן ותכל כל עבודת המשכן אהל מועד (שמות לט לב), במעשה בראשית ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו (בראשית ב ג), וכאן וימשחם ויקדש אותם (במדבר ז א), לכך נאמר מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל.

וכפר אהרן. מַתַּן דָּמִים:

וכפר אחת בשנה. בעשור לחדש השביעי.

אחת בשנה - ביום הכפורים, כדכתיב באחרי מות: ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וגו', אבל בכל השנה כולה לא היו עליו דמים אלא קטרת.

אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם. תחלה כתב מתן קרנות ואח״כ כתב בהזי׳ שעל המזבח שביוה״כ שבע פעמים כדכתיב בפ׳ אחרי והזה עליו מן הדם שבע פעמים:

וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה. לכפר על מה שנאמר (תהלים עה ו) אל תרימו למרום קרנכם כמבואר למעלה במזבח הנחושת, אחת בשנה וגו'. כי בעצם היום ההוא נעשה האדם נקי כמלאכי השרת מן החטא, והנשמה תחזור לטהרתה כימי עולם וכשנים קדמוניות, והמשכיל ישמע ויוסיף לקח.

קדשים. ברוב ספרים כ"י הקו"ף בלא מאריך:

קדש קדשים הוא המזבח מקודש לדברים הללו בלבד ולא לעבודה אחרת. דאל"כ מה עניין זה לכאן:

אחת בשנה. אחת – כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה ^יזלתכלית באור הדרשה נבאר בזה ראשי פרקים מהלכות טומאת מקדש וקדשיו הנוגע לענין שלפנינו, כי בכלל יש שנוי בין שגגת טומאת מקדש וקדשיו ובין שגגת שארי עבירות שחייבים עליהם כריתות כמו טומאת מקדש, שכל שגגת כריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא הרי זה חייב חטאת, אע"פ דבעת שחטא לא ידע שחטא, אבל בטומאת מקדש וקדשיו אינו חייב קרבן עד שתהא לו ידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בתחלה וידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בסוף והעלם בינתיים, כגון שנטמא ונכנס למקדש או אכל קודש ואח"כ נודע לו שהיה טמא בשעה שאכל קודש או נכנס למקדש, ושקודש היה זה שאכל, או מקדש היה זה שנכנס לתוכו, הרי זה פטור מקרבן עד שידע שנטמא ושזה קודש או מקדש שאכל או שנכנס קודם שאכל או שנטמא, ואח"כ נעלמה ממנו הטומאה או שנעלם ממנו שזה קודש או מקדש, וילפינן זה מקראי בפ' ויקרא כפי שיתבאר לפנינו שם אי"ה.
ובאה הקבלה כפי שיתבאר, דעל טומאת מקדש וקדשיו שהיה לה ידיעה בתחלה ולא היה לה ידיעה בסוף שעיר של יום הכפורים שנעשה בפנים [במזבח הפנימי] ויוהכ"פ עצמו תולין להגן עליו עד שיודע ויביא קרבן, ועל טומאה שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר של יוהכ"פ שנעשה בחוץ [במזבח החצון] ויוהכ"פ עצמו מכפרין עליו כפרה גמורה, משום דלאו בר קרבן הוא לעולם, יען כי אף אם יודע לו לא יתחייב קרבן, כיון שלא היה לו ידיעה בתחלה, וזה ילפינן מדכתיב בפ' פינחס בשעיר הנעשה בחוץ שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכפורים, וחטאת הכפורים הוא השעיר הנעשה בפנים, והקישן הכתוב זל"ז, לומר, שעל מה שזה מכפר זה מכפר, מה פנימי אינו בא אלא על דבר שיש בו ידיעה, ומאי היא ידיעה בתחלה, דילפינן מקרא לכל חטאתם דמשמע לאותם שיבאו לכלל חטאת כשתהיה להם ידיעה בסוף, ואי אפשר לבא לכלל חטאת אלא א"כ היתה לו ידיעה בתחלה, אף שעיר הנעשה בחוץ אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה ומאי היא ידיעה בסוף ולא בתחלה, ומכפר כפרה גמורה, ולא רק תולה להגין עליו מן היסורים כמו שעיר הפנימי, יען דלעולם לא אתי לכלל קרבן, דהא אי אפשר עוד להחזיר שיהיה לו ידיעה בתחלה וכמש"כ.
ופריך בגמרא, אחרי דאתקשו להדדי, א"כ יכפר פנימי אדידיה ואדחצון, כלומר שיתלה על חטא שוגג שיש בו ידיעה בתחלה ואין בו ידיעה בסוף שזהו תעודת שעיר הפנימי כמש"כ, וגם יתלה על חטא שאין בו ידיעה בתחלה ויש בו ידיעה בסוף שזהו תעודת שעיר החצין כמבואר, ונ"מ היכי דלא עבד חצון, כגון שלא היה להם שעירים ככל הצורך, דפנימי קודם לחצון – ומשני אמר קרא [זהו הפ' שלפנינו] וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, וזה כתיב במזבח הפנימי, וכולא קרא יתירא הוא, דאי לאורויי שדם חטאת הכפורים מכפר עליו, זה כתיב מפורש בפ' אחרי ויצא אל המזבח לכפר עליו, אלא לדרשה אתא, וקאמר אחת – כפרה אחת מכפר ואין מכפר שתי כפרות, והיינו שאין מכפר רק על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, אבל לא שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, זהו באור הדרשה הראשונה שלפנינו.
ושוב פריך בסוגיא כאן, ויכפר חצון אדידיה ואדפנימי [כפי המבואר בקושיא הראשונה, ובהיפוך], ונ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה [דהפנימי נקרב קודם לחצון], ומשני, אמר קרא אחת בשנה [זהו הפעם השניה דכתיב לשון זה בפסוק זה], לומר שכפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה, ר"ל שאין אחת מכל קרבנות השנה מכפר כפרה זו אלא זה בלבד, והיינו רק הפנימי לבד, וזהו באור הדרשה השניה שלפנינו, והענין מבואר. .
(שבועות ח׳ ב׳)

על טומאת מקדש וקדשיו. פירוש כשידע הכהן שהוא טמא נכנס למקדש בשוגג כסבור שהוא נכנס לבית של חולין ולא של מקדש או שאכל קדשים וסבור שהוא אוכל בשר חולין או שהוא שוגג בטומאה ויודע שזה בית המקדש ובשר קדשים על זה היה מכפר פר ושעיר של יום הכפורים:

וכפר אהרן על קרנותיו האחת בשנה. רוצה לומר שיזה בהם ביום הכפורים כמו שיתבאר בפרשת אחרי מות והנה לא זכר עשיית מזבח הפנימי עם עשיית השלחן והמנורה אך המתין לזכור עשייתו עם זכירתו עשיית מזבח החיצון להורות שאלו שתי המזבחות יכוון בהם כוונה אחת בעינה כי שניהם מורים על ההפסדים אלא שמזבח הפנימי מורה על הפסד האדם אשר ישאר ממנו דבר בלתי נפסד והוא הנפש וזה היה מיוחד עניינו להקטרת הקטרת כמו שזכרנו והנה הסבה בזה זכרנוה עם זכירתנו ענין המנורה ושלחן הזהב ולפי שההויה יותר נכבדת מכל המורכבים זולתי האדם היה שלא יתחנך מזבח החצון כי אם בתמיד של שחר כי טבע היום הוא נאות להויה כמו שיתבאר למי שעיין בטבעיות. ולפי שההפסד באדם שהשלים נפשו יותר נכבד לו מההויה היה שלא יתחנך מזבח הזהב כי אם בקטרת שבין הערבים כי טבע הלילה הוא נאות להפסד ואמנם היה זה כן כי ההויה הוא באד' לזה התכלית בהפך הענין בשאר המורכבים וכן הענין בהדלקת המנורה כי היא תורה על ענין השגת שלמות האדם באמצעות כלי הנפש המרגשת עד שנרותיה יאירו מזה לצד הכרובים. וראוי שתדע כי ארון העדות היה לפאת מערב כדי להרחיק מנתינת האלהו' לשמש כמו שעשו הרבה מהתועי' הקודמים וזה כי בהשתחויתם אל היכל השם בבקר יהיו אחוריהם לשמש בעת שחיטתם תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים וסמכו זה למה שאמר שנים ליום ר"ל לנגד היום אשר סבתו השמש ולזה היה נשחט תמיד של שחר בעזרה בקרן צפונית מערבית ותמיד של בין הערבים בקרן צפונית מזרחית ולזאת הסבה כונו גם כן שיהיה המדליק את המערכה בבקר באופן שיהיו אחוריו לצד מזרח כמו שנזכור בג"ה במה שיבא והנה התועלות המגיעות ממה שנכלל באלו הפרשיות התבארו מדברינו במה שקדם:

וכפר אחת בשנה, ביוה"כ, מדם חטאת הכפורים דמו של פר ושעיר ומה שכפל אחת בשנה יכפר, בארתי בפי' הספרא (אחרי סי' פד), וע"ד הדרוש ר"ל שאהרן היה השורש והמקור לכלל הכהונה עד סוף כל הדורות, כי כל זרע אהרן זכו בכהונה בזכותו, ומעשה הכ"ג ביוה"כ נקרא ע"ש אהרן כמ"ש בזאת יבא אהרן אל הקדש וכן תמיד, כי כל הכהנים הגדולים אחריו יכנסו מכחו ומזכותו, ע"ז פי' מ"ש וכפר אהרן על קרנותיו, ר"ל שכל כהן המכפר נקרא ע"ש אהרן, ופי' הטעם כי מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם, שכפרת אהרן ימשך לדורות עולמים, יען כי קדש קדשים הוא, ר"ל אהרן הוא ק"ק כמ"ש (דברי הימים א כ״ג:י״ג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, וע"כ הוא המסבב הכפרה לדורות על ידי העבודה שעבד בהיכל ביוהכ"פ הראשון, שזה נשאר להיות צינור ומשפיע את הכפרות שיהיו לדורות:

וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה. זו כפרת יום הכפורים.

וכפר אהרן על קרנתיו וגו׳ קדש קדשים הוא לה׳. עי׳ בירושלמי סוכה פ״ד. דמזבח הפנימי דהוה ככ״ש כמבואר בזבחים דף, כ״ז ע״ב, מקדש שלא לדעת, וזה גדר לה׳ דלעולם קדוש. עי׳ בירושלמי סנהדרין ספ״ד גכי כה״ג. ועמ״ש בהך דקודש ישראל לה׳ דהם הוה קדושת כ״ש דנמשחו בשמן המשחה, ועי׳ בשבת דף קנ״ג, שמן על ראשך אל יחסר. והנה מזבח הנחשת נפסל לבהמ״ק כמבואר זבחים דף נ״ט ע״ב, לכן לא נכתב לה׳, וכן רק וקדשת. וכן מבואר בפ׳ פקודי. אבל מזבח הקטורת הוה גם במקדש, ועי׳ כתובות דף ק״ו ע״ב, לא משמע כן, אך בהרמב״ם ז״ל … משמע כן, ועי׳ בירושלמי שקלים.

וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה אין לומר שלא היו הדמים נתונים על קרנותיו רק פעם אחת בשנה שהרי כתיב בפר כהן משיח ונתן מן הדם על קרנות מזבח קטורת הסמים וכן בפר העלם דבר של צבור, אלא הכי קאמר מה שהכהן עושה על קרנתיו אחת בשנה דהיינו ביום הכפורים, אותו מעשה קרוי כפרה (שוה). אחת בשנה יכפר עליו אבל בכל שאר ימות השנה לא היו דמים נתונים עליו רק על קרנותיו. שלימא סדרא דפרשת תצוה

אחת בשנה. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַחֲרֵי מוֹת וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו (ויקרא ט"ז):

וטעם כפורים. על דם הפר ודם השעיר וזה חיוב כל שנה. ואין צורך להזכיר דם פר המשיח או הציבור בחטאם. כי אינם. תמיד רק לפרקים מעטים:

קדש קדשים הוא לה׳. שמקדש הנוגע בו עוד יותר ממזבח החיצון שאינו מקדש אלא הראוי לו משא״כ שלחן והמזבח הפנימי מקדש בין ראוי לו בין שאינו ראוי לו ככל כלי שרת. ומה שנתפרש במזבח החיצון כל הנוגע במזבח יקדש. יבואר להלן מקרא ט׳:

מדם חטאת הכפורים. נשפך הדם מביא דם אחר וחוזר ומזה בתחלה, מאי טעמא, דכתיב מדם חטאת הכפורים אחת בשנה, חטאת אחת ולא שתי חטאות ^יחר"ל דם פר אחד ולא דם שני פרים, ולכן אם נשפך דם הפר קודם שנגמרו כל המתנות הרי זה מביא פר אחר ומזה בתחלה. .
(יומא ס"א א')

לדברים הללו בלבד כו'. דאל"כ מה ענין זה לכאן:

מדם חטאת הכפורים. דם הפר ודם השעיר.

חטאת הכפרים. הֵם פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים הַמְכַפְּרִים עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו:

אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קדש קדשים הוא לה׳.

קדש קדשים. הַמִּזְבֵּחַ מְקֻדָּשׁ לִדְבָרִים הַלָּלוּ בִּלְבַד וְלֹא לַעֲבוֹדָה אַחֶרֶת:

סליק פרשת תצוה.

פרשת כי תשא כתיב טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב (משלי יז א). בוא וראה שהזהיר הקב״ה את ישראל לשקול את שקליהם, ולתת כופר נפשם, שנאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ושמא תאמר הטריח עליהם יותר מדאי, ת״ל ונתנו איש כופר נפשו, ואומר מחצית השקל, וכל זמן שהקב״ה אוהב את ישראל, מקבל את קרבנותיהם לרצון, אחד המרבה ואחד הממעיט, (ז) שהרי נאמר בשור הגס ריח ניחוח, ונאמר בעשירית האיפה ריח ניחוח, אבל בזמן שאין עושין רצונו מה כתיב, למה לי רוב זבחיכם יאמר ה׳ (ישעיה א יא), לכך נאמר מבית מלא זבחי ריב.

תנן התם באחד באדר משמיעין על השקלים, ועל הכלאים, ומאי משמיעין מכריזין, דכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו׳ (שמות לו ו), ולמה אמרו באחד באדר, כדי שיביאו ישראל שקליהם בעונתן, ועל הכלאים כדי שיהא הצמחים נכרין, ולמה אמרו בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה, כדי לעשות פרסום לדבר. ר׳ בשם ר׳ שמעון בר נחמן אמר שלש תרומות נאמר בפרשה זו, תרומת אדנים, תרומת שקלים, ותרומת המשכן. רבי אומר עשר תרומות הן, תרומה גדולה, ותרומת מעשר, וחלה, ובכורים, ותרומת נזיר, ותרומת תודה, ותרומת הארץ, ותרומת מדין, ותרומת שקלים, ותרומת המשכן, שש מהם ראשונים לכהנים, תרומת שקלים לאדנים, תרומת משכן שממנו היו עושין גופו של משכן, ושמן למאור ושמן המשחה וקטרת הסכים ובגדי כהנים ובגדי כהן גדול.

ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ועושין כל צרכי הרבים, ואלו הן צרכי הרבים, דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות, ופודין את הערכין והחרמים וההקדשות, ומשקין את הסוטות, ושורפין את הפרה, ומציינין על הקברות, כדי שלא להרבות טומאה בישראל, וכדי שלא לטמא את הטהרות.

וידבר ה' וגו' כי תשא את ראש בני ישראל. בכל מקום הזכיר נשיאת ראש אצל המספר, לפי שע"י המספר ישראל מנושאים ביתר שאת על כל האומות כי כל מספר מורה על המעלה הפרטית שיש לכל איש ואיש כי כל דבר שאינו חשוב כמו הקש והתבן אין לו מספר, אבל ישראל נמשלו לחיטין שנאמר (שיר ז ג) בטנך ערימת חיטים, כי כל ערימה בפני עצמה דבר חשוב שבעל השדה מונה אותה לומר כך וכך ערימות יש לי, כך בטנך של כל א' ואחד דבר חשוב. ונקט הבטן שלא תאמר דווקא מצד הראש יש הבדל בין ישראל לעמים כי שם ה' נקרא על ראש ישראל דווקא אבל מצד הבטן כולם שוים כי כולם משתמשים בצרכי הגוף בשוה, אלא אפילו בבטנם יש צד קדושה כי אינן אוכלים כ"א עפ"י התורה כמ"ש (משלי כב יח) כי נעים כי תשמרם בבטנך. וכתיב (תהלים מ ט) ותורתך בתוך מעי. והיה זה כדי שלא יאמרו שישראל אין להם יתרון כי אם מצד הראש אשר בו משכן החכמה כי רק עם חכם ונבון הגוי הזה. אבל מצד השתמשות בעניני הגוף ההולכים דרך הבטן הרי הם כשאר כל העמים, אלא אפילו בטנם כערימת חיטים לפי שהוא סוגה בשושנים ר"ל הוא אוכל על פי סייג וגדר אשר גבלו ראשונים שנמשלו לשושנים ששונים הלכות הליכות עולם, לכן נקט הבטן מוסיף על הראש שהזכיר כאן.

וידבר וגו' - כשקיבצם משה לישראל להפריש תרומות המשכן מנאם וזה הכסף ניתן לעבודת המשכן, כדכתיב באלה פקודי: וכסף פקודי העדה מאת וגו'.

כי תשא וגו': כשאדם מונה את כספו ואת זהבו, או כשהמלך מונה את אנשי צבאו, קרוב הדבר מאד שיהיה בוטח בעשרו וברבוי חייליו, ויתגאה בלבו ויאמר בכחי ועוצם ידי עשיתי חיל, או אעשה חיל; ואז יקרה על הרוב שיתהפך עליו הגלגל ותבואהו שואה לא ידע (כי אמנם זה אחד ממשפטי ההשגחה, לפני שבר גאון, וזה התאמת ומתאמת בכל הדורות, גם ביחידים, גם באומות ובמלכים) ומזה נולדה בכל העמים אמונת העין הרע, ונראה שכבר התפשטה האמונה הזאת בישראל בדורות שקודם מתן תורה, והנה לא רצה ה' לבטל האמונה הזאת מכל וכל, יען יסודתה על אמונת ההשגחה, והיא מרחיקה את האדם מבטוח בכחו והונו, וזהו עיקר כל התורה כלה. לפיכך מה עשה. צוה שימנו בעת ההיא, בתחלת היותם לגוי אחד, ושיתנו כופר בקע לגלגלת וינתן הכסף ההוא על עבודת אהל מועד, לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיהם, באופן שמהיום ההוא והלאה יוכלו להמנות בלי שייראו מעין הרע, כי המשכן העשוי מכסף הכפורים הוא יכפר עליהם. והנה אמר כי תשא וגו' ונתנו איש כופר נפשו וכו' וכו', ומשמעות הדברים היא שזה דבר הנוהג גם לדורות, שכל זמן שימנו ולא יתנו כופר יהיה בהם נגף; אבל בסוף הענין אמר ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם, הורה בזה שהכסף ההוא יעמוד לזכרון לפני ה' לדורות הבאים ולא יצטרכו עוד לכופר, כי אעפ"י שהנמנים צריכים לכופר הנה המשכן העשוי בכסף הכפורים הוא יכפר עליהם, ולפי זה כי תשא אינה מצוה אלא לאותה שעה בלבד, כדעת דון יצחק; רק בזאת לא אסכים עמו, במה שאמר שהיה עיקר הצווי הזה למען אסוף הכסף הצריך לעבודת המשכן, כי אחשוב שבזולת התחבולה הזאת היו מרבים להביא כסף הרבה יותר מדי המלאכה, כמו שהביאו מן הזהב והאבנים ומכל שאר המינים, אבל עיקר המכוון במצוה הזאת היה כדי שתהיה שם תרומה אחת שישוו בה העשיר והעני, ושמן התרומה ההיא יעשו האדנים שעליהן המשכן והפרכת עומדים, באופן שלא יוכל העשיר לומר לעני חלקי גדול במקדש יותר ממך (כמו שכתבו חכמי התוספות בס' דעת זקנים); וזאת שנית כדי להחליש אימת העין הרע כשימנו לצורך כי המשכן העומד על אותו הכסף שנתנו איש כופר נפשו יכפר עליהם, וכן מצאנו כי כמה פעמים אחר זה התפקדו בני ישראל ולא נזכר שנתנו כופר, ולא יה בהם נגף וכל זה אמנם כשנמנו לצורך, אבל אם היו נמנים שלא לצורך ורק מפני גאות המושל, אז יתכן שיפגעם מקרה רע לעונש הגאוה ולפי דרכי ההשגחה העליונה; וכן אמרו במדרש תנחומא כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, והנה דוד בסוף ימיו התאוה תאוה לדעת מספר מפקד העם, ולא היה זה לצורך, כי לא עשה עוד מלחמה, רק דרך גאוה וגאון, ולכן פחד יואב פן יהיה קצף מאת ה', והיה דבר המלך נתעב בעיניו, וגם ה' שלח נגף בעם. ובאותה שעה נתעורר דוד להקים בית לה' שיהיה מכפר על ישראל, והתנדב והכין בכל כחו זהב וכסף ונחשת וברזל ועצים ואבן יקרה ואבני שיש, ושאל ג"כ מהקהל כלו שיתנדבו גם הם, ומיד התנדבו בלב שלם נדבה גדולה, והיה כל זה לכפר על ישראל לדורות הבאים. ואבאה לגוף הענין, והוא ענין עין הרע, ואומר כי קצת מן המתפלספים כגון רלב"ג בקשו לפרשו על דרך הטבע, ואמרו שהאידים היוצאים מעיני המביט אל פני האיש הנשקף יוכלו להיות ארסיים ולהזיקו או להמיתו, הכל לפי טבע המקבל; וחכמי דורנו בהפך, רובם לועגים על אמונת העין הרע על דברים אחרים רבים הבלתי מובנים על דרך הטבע. ולדעתי אלו ואלו טועים. אבל העולם איננו מתנהג על פי חקות הטבע החמרי לבדן, אבל יש עוד חקות אחרות, חקקה אותן החכמה העליונה בתחלת הבריאה, על פיהן תסובינה מסבות המאורעות, להביא על גוי ועל אדם יחד הטובות והרעות המעידות על ההשגחה; אשר יביט אליהן המתפלסף, ויאמר מקרה הם, ויביט אליהן ההמון ויאמר מעשה נסים המה; ובאמת הם מסובבים טבעיים הנמשכים בהכרח מסבותם הטבעיות, אבל המסובבים וסבותיהם כלם מסודרים מתחלת הבריאה בחכמת המסדר העליון ית' שמו; והיא שגזרה שיהיה הקור קשה ומקדים בשנת התקע"ג, למען הפיל מלך עריץ, ולהשקיט ארץ ומלואה, היא חקקה בתהלוכות קורות הצבור והיחיד גזרת לפני שבר גאון, וממה ימשך כי כשאדם (או הגוי כלו) עומד ברום ההצלחה ומתגאה ומתפאר בה, ומביא קנאה בלב רואיו יקרה לו שיתהפך עליו הגלגל, ותבואהו שואה לא ידע, וההמון ייחס זה לעין הרע, ולפעמים ייחס זה לקללת השונאים, ולפי האמת אין העין מזקת, ולא הקללות מביאות רעה. אבל המשפט לאלהים הוא, והוא גזר וחקק בסדר השתלשלות מסבות הטוב והרע, שגאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד, ומשורר צרפתי אמר

כהקדמה לפרשה זו - פרשת שקלים - יפים דברי רש"ר הירש על אתר: הביטוי הסמלי, שבו מביע כל אחד ואחד את התחייבותו לתרום ולעשות, הוא - מחצית השקל. תרומתו של היחיד - אפילו תהא שלמה בתכלית השלמות - מבחינה אובייקטיבית לעולם לא תוכל להיות דבר שלם. פעולתו של יחיד - לעולם אינה אלא מקצת דבר, וכדי שפעולתו תהא שלמה, יש צורך בהתמסרות אחיו במידה שווה. אכן אין היחיד נדרש לעשות דבר בשלמותו: "לא עליך המלאכה לגמור". אבל הוא נדרש לתרום את שלו למען הדבר השלם. ע"כ. אבל מקומה של פרשה זו בתוך הציווי על עשיית הכלים, קשה לי. שכן אם כסף זה שהצטבר במפקד נועד לשמש עבור עבודת הקרבנות שבמשכן, כמשתמע מן האמור לקמן - "ולקחת את כסף הכפרים מאת בני ישראל ונתת אתו על עבדת אהל מועד" (פסוק טז), מקומה בסוף הציווים, ואם לאו, כלומר הכסף נועד לעשיית האדנים, כמצויין להלן (לח, כה-כח), מקומה אי־שם בתחילת פרשת תרומה. (פ' כי תשא תשמ"ט)

ובדרך זה נמשלו ישראל לכוכבים, שנאמר בהם (ישעיה מ כו) המוציא במספר צבאם כי מספר ההוא ודאי הוא בעבור מעלתם כי בלי ספק שהקב"ה יודע מספרם, כך מספר בני ישראל אחר מעשה העגל דומה למה שנאמר אחר חטא של ראובן (בראשית לה כג) ויהיו בני יעקב י"ב. כך הודיע לנו כאן שלא נמאסו בעבור מעשה העגל אלא כולם במעלות המספר המורה שכל איש מישראל מושגח בהשגחה פרטית. אמנם המספר הנאמר בפר' במדבר היה לפי שבא להשרות שכינתו בתוך כל שבט ושבט כי דבר זה צריך מספר, כי אין הקב"ה משרה שכינתו על פחות מן כ"ב אלף (יבמות סד.) כמו שיתבאר במקומו בע"ה, ומספר של ערבות מואב היה בעבור חלוקת הארץ שנאמר בו לרב תרבו וגו'.

Du triomphe à la chûte il n'est souvent qu'un pas.

(Voltaire, la Mort de César).

והמעמר כתב כי אנשי דור ההוא הוצרכו לתת כופר מפני שחטאו בעגל ונתחייבו כלייה; ולא זכר כי הצווי הזה קדם למעשה העגל.

כי תשא. לְשׁוֹן קַבָּלָה, כְּתַרְגּוּמוֹ; כְּשֶׁתַּחְפֹּץ לְקַבֵּל סְכוּם מִנְיָנָם לָדַעַת כַּמָּה הֵם, אַל תִּמְנֵם לַגֻּלְגֹּלֶת, אֶלָּא יִתְּנוּ כָּל אֶחָד מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל וְתִמְנֶה אֶת הַשְּׁקָלִים וְתֵדַע מִנְיָנָם:

צוה הקב''ה את משה כאשר תשא ראש בני ישראל במנין יתנו כפר נפש מחצית השקל, ואמר לו (שמות ל׳:ט״ז) ולקחת את כסף הכפורים הנזכר, ונתת אותו על עבודת אהל מועד, ומזה ילמוד משה שימנה אותם עתה, וכן עשה, כמו שאמר (שמות ל״ח:כ״ה), וכסף פקודי העדה מאת ככר. ולא הוצרך להאריך ולומר, ועתה תשא ראשם ונתת הכסף על עבודת אוהל מועד, כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה, ולפיכך כלל המצוה, כאשר תשא ראשם תעשה כן, שיכנס בכלל כל פעם שימנם:
והנראה אלי, כי לא הצריך אותו עתה לבא באהליהם ולמנותם כאשר יעשה בחומש הפקודים (פרשת במדבר ועי''ש ברש''י ג טו), רק שיעשה כאשר יאמרו רבותינו (שקלים פ''א ה''א) בשקלי הקרבנות, צוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה, והם הביאו אליו הכופר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר, ולכן לא אמר רק ונתת את כסף הכפורים, כלומר הנה צויתיך כאשר תמנם שיתנו כופרם ועתה יתנו מעצמם הכופר ותתן אותו על עבודת אהל מועד, ולכן לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאים שיהיו עמו. ואין טענה מכל העובר על הפקודים (שמות ל׳:י״ג-י״ד), כי פירושו הראוי לעובר. ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות, או לשעה למשה במדבר, טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים (ש''ב כד ד-ט), והיה הנגף בהם, והתודה עליו, ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי (שם פסוק ו): ורבותינו (מגילה כט:) דרשו מכאן שלש תרומות מרבוי המקראות וכן נראה ממה שאמר הכתוב (דהי''ב כד ו) מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות, יראה מזה כי משאת משה מצוה לדורות להביאו לבדק הבית אף על פי שלא ימנם, וכן בקרבנות כדברי חכמים (מגילה כט:), וכן כתוב (נחמיה י לג לד) והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו, ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות החדשים למועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו. מכאן מפורש שהיו מביאים שקלים בכל שנה לקרבנות ולבדק הבית:
ואמר שלישית השקל, כי בימי עזרא הוסיפו עליהם, והיה שלישית השקל עשר גרה ובמס' שקלים (פ''ב ה''ג) שנינו שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות, חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין, ובקשו לשקול דינרין. ופירושה כשעלו מן הגולה, מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות היו שוקלין דרכונות שהם גדולים מן הסלעים, והיה כל אחד שוקל דרכמון אחד, חזרו לשקול סלעים שלמים, חזרו לשקול טבעין, ומפורש בירושלמי (שם) שהוא פלגות סלעין, ובקשו לשקול דינרין ולא קבלו מהן, שיכול הצבור להוסיף ליתן יותר מחצי סלע, ובלבד שתהא יד כולן שוה כמו ששנינו במשנת מסכת שקלים, ומ''מ אין אדם רשאי לפחות וליתן פחות מחצי סלע בין יחיד בין רבים, כי אין כופר הנפש פחות מכן, כדכתיב זה יתנו וגו'. ובירושלמי (שם) אמרו בשלישית השקל מכאן שאדם חייב באחריות שקלים שלשה פעמים בשנה, מכאן שאין מטריחין על הצבור יותר משלשה פעמים בשנה: וכתב רש''י (רש"י על שמות ל׳:ט״ו) לפי שרמז כאן שלש תרומות, אחת תרומת האדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן אחר יוה''כ בשנה ראשונה, ונתנו כל אחד מחצית השקל ועלה למאת הככר, שנאמר (שמות ל״ח:כ״ה) וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' והשניה אף היא ע''י מנין שמנאן משהוקם המשכן, הוא מנין האמור בחומש הפקודים (במדבר א א) באחד לחדש השני בשנה השנית, ונתנו כל אחד מחצית השקל לקנות מהן קרבנות צבור:
ואם תאמר וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוין שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני תשעה עשרה ונעשו בני עשרים תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנת אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, שליציאת מצרים מונין מניסן, ולשנות האנשים מונין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת, המנין האחד בתשרי לאחר יום הכפורים שנתרצה הקב''ה לישראל ונצטוו על המשכן, והשני בא' באייר (במדבר רבה א ח). כל אלו דברי הרב: ואני תמה, ואיך יתכן שיהיה קהל גדול כמהו ולא ימותו בו בחצי שנה למאות ולאלפים והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חדשים ולא מת אחד, וכתיב (במדבר ט ח) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. ועוד קשה לי, כי מנין שנות האנשים איננו למנין שנות עולם מתשרי אבל הוא מעת לעת מיום הולדו, לכך נאמר בהם עשרים שנה ומעלה (שמות ל׳:י״ד), שיהיו שנים שלימות להם. וכן בכל מניני התורה בשנות האדם כך הם נמנין מעת לעת, כמו שאמרו במס' ערכין (יח:) שנה האמורה בקדשים, ובבתי ערי חומה, ושתי שנים שבשדה אחוזה, ושש שבעבד עברי ושבבן ושבבת כולן מעת לעת. בקדשים מנא לן, אמר קרא כבש בן שנתו (ויקרא יב ו), שנה שלו ולא שנה של מנין עולם וכו', ומפרש התם שבבן ושבבת למאי הלכתא, אמר רב גידל לערכין, והטעם, מפני שכתוב בהן ''ומעלה'', ובכל מניני המדבר כך כתוב בהן ג''כ ''ומעלה'', ומנין המדבר כמנין הערכין בכל דבר, כמו שאמר בבבא בתרא (קכא:) גמר ומעלה ומעלה מערכין, א''כ כל הנולדים מתשרי ועד אייר השלימו שנה בנתים, ונתרבו בין שני המנינים עם רב:
אבל יותר נכון שנאמר שכן אירע מעשה, שהיו ישראל בשעת מנין ראשון תר''ג אל''ף ותק''ן, ומתו מהם הרבה בשבעה החדשים כנוהג שבעולם, ובני עשרים משלימים שנתם מתשרי ועד אייר, ואירע הדבר שהיו המשלימים כמנין המתים: אבל לפי דעתי אין השואת המנינין האלה שאלה כלל, כי במנין הראשון נמנה שבט לוי עמהן, כי עדין לא נבחר ולא יצא מכלל העם, ובמנין שני נאמר לו אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא (במדבר א מט) והנה אותם המשלימים שנתם שנעשו בין שני המנינין בני עשרים שנה היו קרוב לעשרים אלף. וזה דבר ברור. כי ממה שהוצרך לומר במנין שני אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא, ראיה שהיה נמנה עמהם עד הנה, ועתה נבחר השבט ההוא ונמנה לעצמו להיות לגיון למלך: והנה ישראל כשיצאו ממצרים היו כשש מאות אלף רגלי (שמות יב לז), לא שש מאות, ומתו מהם עד המנין ההוא, ונתרבו במשלימים שנותיהם ואולי ''הגברים'' אינם בני עשרים, אבל כל הנקרא איש מבן שלש עשרה שנה ומעלה בכלל, כי הוא להוציא הנשים והקטנים בלבד, כאשר אמר לבד מטף: וכן נראה לי, כי שלש תרומות שרמז כאן, האחת לקרבנות הצבור, איננה על ידי המנין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב, כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד, והשקלים של קרבנות לויים חייבים בהם לדברי הכל, וכדברי חכמים אף הכהנים, וכן הלכה, כמו שמפרש במס' שקלים (פ''א ה''ד) ועוד, כי השקלים לקרבנות אינם מבן עשרים שנה ומעלה, אלא משהביא שתי שערות חייב לשקול, וכן מפורש שם. אבל צוה הכתוב (שמות ל׳:י״ב-י״ד) שיביאו למלאכת המשכן תרומת חצי השקל לכל העובר על הפקודים מבן כ' שנה ומעלה, ורמז העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לכפר על נפשותיכם (פסוק ט''ו), שכל הצריך כפרה שהגיע לכל חיוב המצות יביא מחצית השקל אחר לקרבנות:

כי תשא את ראש. ראשי מבעי ליה למימר, ומ"ש ונתנו איש כופר נפשו איש מיותר כי הל"ל ונתנו כופר נפשם מובן מזה שכל אחד בפני עצמו יתן שהרי נאמר אח"כ כל העובר על הפקודים וגו', ועו"ק לדעת רז"ל שאמרו (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ג) שכפרה זו היתה לכפר על מעשה העגל א"כ למה יתנו הכופר דווקא בשעת המספר, ועו"ק והלא בחטא העגל היו כל ישראל שוים זקנים עם נערים וכופר לא נתנו כ"א מי שהוא מבן ך'

ונתנו איש כופר נפשו. כי הכרח המנין באישי האדם הוא מצד ההשתנות הקורה באישיו מהויה והפסד, וזה בסבת חטאם, כאמרם (שבת פרק במה אשה יוצאה) אין מיתה בלא חטא, ובכן כל מנין הוא מזכיר עון לכן יאות שיתן כל אחד כפר נפשו לכבוד האל יתברך, והוא רחום יכפר עון, כאמרו לכפר על נפשותיכם ולזה אמר

כי תשא סמך קרנותיו לכי תשא רמז למה שאמרו רמה קרנם של ישראל בכי תשא. וסמך יוה''כ לכופר נפשו לומר שביוה''כ צריך ליתן כופר נפשו כי אז כל העם נמנין ועוברין לפניו ולכך נהגו לפסוק צדקה ביוה''כ. תשא את ראש בני ר''ת עולה כמנין תר''ג שכך היו האלפים ת''ר אלף וג' אלפים וכן בנ''י עולה תר''ג:

כי תשא את ראש וגו'. צריך לדעת טעם אומרו תשא ולא אמר תפקוד כאומרו במטה לוי (במדבר ג' ט''ו) ב' אומרו את ראש ולא הספיק לומר כי תשא את בני ישראל, שאין לומר שלא יצו ה' למנות אלא לראשים כי הענין יכחיש זה, ג' צריך לדעת כוונת אומרו לפקודיהם.

ונתנו איש כפר נפשו. לפי הנראה פי׳ ראשונים אם ימנו תהיה הנתינה כופר נפשו. ואם לא היה המנין לא היה הכופר. וקשה טובא א״כ מנלן עיקר דין מצות שקלים בכל שנה. אבל באמת אאל״כ דהנתינה שייך להמנין דבפ׳ זו כתיב שתי תרומות. תרומות אדנים. ותרומת הלשכה. תדע דפליגי במס׳ שקלים אם לוים חייבים בתה״ל. ומפרש בירושל׳ דפליגי בפי׳ הכתוב כל העבר על הפקודים. אי משמעו דעבר על ימא או על המנין וקשה הא בפי׳ כתיב בפסוק י״ד כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה. אלא ודאי שתי תרומות כתיב כאן ופסוק י״ד מיירי בתרומת אדנים. אבל בתרומה ראשונה דלא כתיב הכי מש״ה מפרשי רבנן כל דעבר על ימא. ואחר שבברור משמעות הפ׳ הכי. קשה אי בשביל מנין שלא יהי׳ נגף תרי מתנות למ״ל. אלא ודאי הכי משמעות הפ׳ כי תשא אז ונתנו איש כפר נפשו שמחויב גם בל״ז ליתן. יתנו בשעת המנין כדי שלא יהי׳ נגף. [ומזה למדנו דשני חובות שהאדם חייב עולות זב״ז וכדאי׳ בב״ק דס״ה חומשו עולה לו בכפילו. אם לא במקום שפירש הכתוב שאין עולה זב״ז. וכן דעת הט״ז סי׳ רפ״ח ולא כמש״כ המג״א שם ובסי׳ תקס״ח ס״ק כ״ב. דמי שמתענה לשום תשובה כו׳. וכן הוא בתשו׳ מהרי״ל סי׳ קכ״ו כמש״כ] והדר מפרש המקרא איזה כופר נפש יש על ישראל ליתן ופירש דיש באותה שעה שתי נתינות לכופר נפש. א׳ שנצרך ליתן לתרומת הלשכה לקרבנות. [ולמדנו דכ״ז שיש בהמ״ק חייבים בזה הכופר. ומכש״כ כשאין בהמ״ק בעינן כפרה והוא צדקה כדאי׳ בב״ב ד״ט ואר״א בזמן שבהמ״ק קיים היו ישראל מביאין שקלים ולוקחין בהם תמידין ומתכפרין בהם עכשיו אם עושים צדקה כו׳]. ב׳.

כי תשא. כתב הרמב"ן כאשר תשא את ראשם במנין יתנו כופר נפשם מחצית השקל ואמר לו ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד ומזה למד משה שנצטוה עתה למנותם וכן עשה כמו שנאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר ולא הוצרך להאריך ולומר ועתה תשא ראשם ולפיכך כלל המצוה לומר כאשר תשא ראשם תעשה כן שיכנס בכלל כל פעם ופעם שימנם ונראה לי שלא הצריך אותו עתה לבא באהליהם ולמנותם כאשר עשה בחומש הפקודים אלא ציוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא בן ך' שנה ומעלה יתן הסך הזה והם הביאו אליו הכופר וגם שאר הנדבה בבקר ולכך לא אמר כאן רק ונתת את כסף הכפורים כלומר ציויתיך כאשר תמנם שיתנו כופרם ועתה יתנו מעצמם הכופר ונתת אותו על עבודת אהל מועד ולכך לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאי' שיהיו עמו אע"ג דכתיב כל העובר על הפקודים דמשמע שמנא' הוא פירושו כל הראוי לעבור על הפקודים. על מה שהקשה רש"י היאך היו שוים בשני המניינים תר"ג (אלף. כצ"ל) ותק"נ ופי' ששני המניינים היו בשנה אחת למנין שנות העולם שהוא מתחיל מתשרי כי הראשון הי' מיד אחר יום הכפורים בתשרי והשני הי' באחד באייר והוא הכל שנה אחת לשנות העולם ואומר בשנה השני' שהוא שניי' למנין יציאת מצרי' שמתחיל בניסן. והקשה עליו הרמב"ן האיך לא מתו מהם בז' חדשים כמה וכמה וכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ועוד כי מנין שנות האנשים אינו למנין שנות העולם מתשרי אלא כל אחד ואחד מעת לעת מיום הולדו שלכך נאמר בהם מבן עשרים שנה ומעלה שיהיו שנים שלימות א"כ כל הנולדים מתשרי עד אייר השלימו שנה בנתיים ונתרבו עם רב בין שני המניינים ויותר נכון שנאמר שמתו מהם הרבה בין שני המניינים ובני עשרים משלימים שנתם מתשרי ועד אייר ואירע הדבר שהיו המשלימים כמנין המתים. אבל לפי דעתי שאין השוואת המנין קשה כי במנין הראשון נמנה שבט לוי עמהם כי עדיין לא נבחר ולא יצא מכללם ובמנין שני נאמר לו אך את מטה לוי לא תפקוד ומדפירש לו במנין שני שלא למנותם מכלל שמנאם במנין הראשון והנה המשלימין שנתם בין שני המניינים היו קרוב לך' אלף וכן נתרבו ממנין יציאת מצרים עד זה המנין הראשון הרבה כי שם יאמר כשש מאות אלף רגלי ולא שש מאות אלף שלמים וגם כי מתו הרבה בנוהג שבעולם ונתרבו במשלימים שנותיהם שנמצאו עתה תר"ג אלף ותק"ן. ונראה לי ג"כ שג' תרומות שרמז בכאן והאחת לקרבנות צבור אינה על ידי המנין האמור בחומש הפקודים כדברי רש"י כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד והשקלים של קרבנות לויים חייבין בהם לדברי הכל ועוד כי השקלים לקרבנות אינו מבן כ' ומעלה אלא משהבי' ב' שערות חייב לשקול אלא צוה הכתוב שיביאו למלאכ' המשכן תרומ' חצי שקל לכל העוב' על הפקודים מבן ך' ומעלה ורמז העשי' לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכ' שכל הצריך כפרה שהגיע לכלל חיוב המצות יביא מחצית השקל אחד לקרבנות:

כי תשא. פתוחה:

כי תשא לשון קבלה כתרגומו. מלשון לא תשא שמע שוא לא לשון הרמה מלשון ישא פרעה את ראשך ואף על פי שבמדרש רבי תנחומא ובויקרא רבה פירשוהו לשון הרמה ותלוי ראש כמו ומרים ראשי כיון שהוא רחוק מפשוטו של מקרא דאם כן שאו את ראש בני ישראל מיבעי ליה לא הביאו רש"י בפירושו אבל שאו את ראש כל עדת בני ישראל פירש אותו לשון הרמה מלשון ישא פרעה את ראשך מעליך כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דפלן כפי מה שפירשוהו במדבר רבה מפני שהוא קרוב לפשוטו של מקרא שהרי בישראל שצפה הקב"ה שעתיד לגזור גזירה עליהם במדבר הזה יתמו כתוב בהן שאו את ראש בני ישראל ובשבט לוי שאינו בכלל הגזירה כתוב בו פקוד את בני לוי במקום שא את בני לוי משמע שפירוש שאו מלשון ישא פרעה את ראשך מעליך הוא דאל"כ למה שינה הכתוב בלשונו וכתב בישראל לשון שא ובשבט לוי לשון פקוד וזאת הראיה תספיק להשיב להרמב"ן ז"ל במה שנסתפק ואמר ולא נתברר לי למה דרשו אוחו לגנאי ולא לשבח כמו שדרשו בויקרא רבה אין שאו אלא לשון גדולה כמה דכתיב ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך אמר הקדוש ברוך הוא נתתי לכם תלוי ראש כו' גם במה שהניח רש"י האגדה הזאת ותפש האגדה של מדבר רבה גם במה ששנה אותה מצורתה ששם אמרו שאו את ראש כאן נתן רמז למשה שאם יזכו יעלו לגדולה כמה דתימא ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך ואם לא יזכו ימותו כד"א ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ שמלת שאו מתפרשת לטובה בטובים ולרעה ברעים ורש"י ז"ל פירשה לרעה ולא לטובה ומה שפירש במלת תשא לשון קבלה כתרגומו ולא פירש במלת ראש לשון חשבון כתרגומו מפני שהאחד מתחייב מהאחר כי כשתפרש מלת תשא מלשון קבלה יחוייב שלא יהיה פירוש מלת ראש כמשמעה והספיק לו במה שפירש אחר זה לקבל סכום מניינם:

כי תשא. לרש"י שתי מנויין היו, אחת בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה עגל ונתנו כל אחד מחצית השקל האמור כאן שמהם נעשו האדנים, ואחת בשנה השני' באייר משהוקם המשכן האמור בחומש הפקודים ונתנו כ"א מחצית השקל לקנות מהן קרבנות צבור. וכ"כ הרמב"ן צוה הקב"ה את משה כאשר תשא ראש בנ"י במנין יתנו כופר נפש מחצית השקל, ואמר ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אה"מ, ומזה ילמוד משה שימנה אותם עתה, וכן עשה כמ"ש וכסף פקודי העדה מאת ככר, ולא הוצרך להאריך ולומר ועתה תשא ראשם ונתת הכסף על עבודת אה"מ, כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה, ולפיכך כלל המצוה כאשר תשא ראשם תעשה כן, שיכנס בכלל כל פעם שימנם, וכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה, וגם הביאו אליו הכפר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר, ולכן לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאים שיהיו עמו, ואין טענה מכל העובר על הפקודים, כי פי' הראוי לעבור וגו', וטעם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט שיביאו השקלים בהשוי'. והנראה מן הכתוב הזה שאם הביא הדל בשקלו פחות ממחצית השקל שהוא עובר בלאו הזה שהכתוב הזה מניעה וכו', וא"כ שתיהן מניעות, אם שקל העשיר היחידי יותר ושקל הדל בפחות עברו בלאו, וראיתי לבעל הלכות ולכל מוני המצות שלא הזכירו הלאו הזה, עכ"ד הרמב"ן ע"ש. והגר"א אמר כי תשא וגו' הוא מצוה לדורות בכל עת שימנה אותם, וכמ"ש בשאול ודוד וכ"כ הרמב"ן, אבל עכשיו לא נצטוה למנות כלל עד חומש הפקודים, ואין המצוה לדורות שיתנו מחצית השקל במנינם שהרי שאול פקד בבזק וטלאים, וגם לא שיתנו על האדנים שהרי כבר נבנה המשכן וגם שאמר זה יתנו וגו' ולא נצטוה למנות, אבל הצווי לדורות נסתיים בפסוק ראשון, וזה יתנו וגו' הוא צווי עכשיו על עבודת המשכן בלא מנין, וע"ז בא הצווי לא ירבה ולא ימעיט, וזה שלא מנו אותם בתרי"ג מצות, ועז"א ונתת אותו על עבודת וגו', והשקלים לקרבנות לא נכתבו בתורה והא הל"מ והמרומז בשם חז"ל, עכ"ד. הנה לדבריו צריכים אנו לפרש מלת זה יתנו, כאלו אמר עתה יתנו, כי מלת זה יורה גם להוראת הזמן הנמצא עתה, כמו זה לי עשרים שנה (בראשית ל״א:מ״א) כלומר כעת (נון), וכן קול דודי הנה זה בא (שה"ש) כעת בא, ויעקבני זה פעמים, כי עתה שבנו זה פעמים (ע' מכילתא דרשב"י), ונמצא מלת זה מזווג עם מלת עתה (מלכים א י״ז:כ״ד), עתה זה ידעתי (יעצט, נון, נונמעהר), וכן זה יתנו, כעת יתנו. אמנם לא הבינותי אם מיושב דעת בעלי מוני המצות שלא מנו לא ירבה ולא ימעיט בכלל הלאוין, עדיין יקשה עליהם במנותם נתינת מחצית השקל בכל שנה ושנה לצורך הקרבנות מהמקראות אלה, ערמב"ם ריש הלכות שקלים ובסה"מ סי' קע"א ובחינוך סי' ק"ה, ושתיקת הראב"ד והרמב"ן שלא השיגוהו בזה הוי' הודאה לדבריו. ודע דממדרש רבותינו מבואר כרש"י ורמב"ן שהי' כאן מנין דאיתא במדבר רבה (פרשה ב' ד' רי"א) בעשר מקומות נמנו ישראל וחד מנהון במעשה עגל כי תשא את ראש בנ"י (ע"ש שחסר תשלום המאמר, אמנם בתנחומא (פ' כי תשא) המאמר שלם, וכ"ה בפסיקתא דרב כהנא (פרשה יו"ד סי' י"ד), ואיתא עוד התם (ססי' ד') כשנכנסו במצרים מנאם וכן יצאו למדבר מנאם ואף כאן כי תשא את ראש. אמנם בתלמוד ירושלמי מבואר כהגר"א שלא היה מנין, ותרומת מחצית השקל קודם מלאכת המשכן, דאיתא פרק קמא דשקלים) תרומת הלשכה בתחלתה שנ' ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן ותאני עלה ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה תרומה, וכ"כ הרמב"ם בפירושו שם התרומה הראשונה היתה בר"ח ניסן בשנה השנית כשהוקם המשכן. ודמיתי להוכיח כדעת הגר"א גם מתלמודא דידן מדאמרי' (יומא כ"ב) אסור למנות את ישראל אפי' לדבר מצוה, מדכתיב ויפקדם בבזק ויפקדם בטלאים. ואם כדעת רש"י ורמב"ן שהיו מצווים כאן להמנות ולנדב למלאכת המשכן, א"כ אית לן מקרא מפורש בתורה שאף במקום מצוה אסור למנות, ולמה שבק תלמודא מקרא דאוריית' ומייתי מקרא דנביאים, אלא ע"כ כהגר"א דקרא קמא דכי תשא לא משתעי ממנין של מצוה, כי לא היה כאן מנין כלל, ורק אזהרה לדורות, א"כ אינו מוכח דאף למצוה אזהר, לכן מביא מקרא דבזק וטלאים. ובאמת אין זו הוכחה נגד רש"י ורמב"ן, דתלמודא רוצה למילף איסור מנין לדבר מצוה אף במקצת ישראל, וזה לא מצי למילף מקרא דילן דמשתעי ממנין כל ישראל, כי גם אחד מהם לא נמנע מנדבת מלאכת המשכן, ככתוב כי תשא את ראש בנ"י לפקדיהם, לכן יליף לי' מקרא דשאול, שלא הי' שם מנין רק לחלק מן האומה, כמבואר שם שלש מאות אלף איש, ולא נמנו לגלגלותם כ"א ע"י בזק וטלאים, ושפיר מוכח דגם במקצתן המנין אסור אפי' לדבר מצוה. ונהי דליתא לדברי הרא"ם שהפריז על המדה לומר דבמקצתן ליכא לאיסור' דמניינא כלל, וסמך דבריו ממה שפקד דוד את העם ושלח השליש ביד יואב והשליש ביד אבישי והשליש ביד אתי הגתי (שמואל ב י״ח:ב׳), ולא הי' בהם מגפה ואדרבה הצליחו ונצחו, ודבריו אלה כבר דחויים ועומדים מן המחברים (עיי' במשכיל לדוד), מ"מ זה ברור שיש הבדל גדול בין מנין כל ישראל לבין מנין קצתם, דאל"כ מאי אהנו לי' לשאול במנין הבזק וטלאים, דהא קרא קצווח ונתנו איש כפר נפשו להשם בפקוד אותם, ואין בבזק וטלאים נתינת הכפר להשם (ואף שאין החיוב לדורות מחצית השקל דוקא כמ"ש הגר"א, עכ"פ נתינת דבר מה להשם לכופר נפש הצריך קרא בפירוש) אלא ע"כ שמובדלים אלה המניינים זה מזה. דבמנין כל עדת ישראל הצריכה התורה נתינת כפר להשם דוקא, משא"כ במנין קצתם ולאלה די להם שלא ימנו לגלגלותם כ"א ע"י דבר אחר, אף שלא בא ממנו כפר נפשם להשם. ואפשר שמטעם זה כאשר נצטוה יואב בדבר המלך למנות את כל ישראל נשמט מלמנות קצתם, ככתוב (דברי הימים א כ״א:ו׳) ולוי ובנימן לא פקד בתוכם כי נתעב דבר המלך את יואב. ונשמר בזה עכ"פ מלעבור על המפורש בתורה באיסור מנין כל ישראל. והנה מה שהתעוררו המפרשים על מה שנאמר ביהושע (ח' יו"ד) וישכם יהושע בבקר ויפקד את העם, וכן בדוד (שמואל ב י״ח:א׳) ויפקד דוד את העם אשר אתו, שלא הזכיר בהם קרא בפירוש שלא מנאם לגלגלותם כ"א ע"י דבר אחר כמו שהוזכר בשאול בבזק ובטלאים (ש"א י"א ט"ו) ונדחקו בישובו, ובאמת אין צורך אל הדחק, כי מי יכריחנו לפרש לשון פקידה שביהושע ודוד ענין מנין, והיטב נוכל לפרשו לשון ופקדו שרי צבאות בראש העם, שענינו שימת השגחה על מצבם, העיון בתיקון וסדר המחנה, והשקפת מערכתם למלחמה, ולזה לא הוזכר לא ביהושע ולא בדוד סכום העם אשר פקדו, כי לא הי' שם מנין, אמנם בשאול היתה פקודתו למנין, לכן הזכיר שם סכום מספרם, והוצרך לבזק וטלאים. והמלך דוד שאמר (שמואל ב כ״ד:ב׳) ופקדו את העם, ונענש במגפה, כי ביאר אחריו שפקידתו הוא למנין כמ"ש וידעתי את מספר העם (ובדברי הימים א כ״א:ב׳) אמר בפירוש ספרו את ישראל ואדעה את מספרם:

כי תשא. א"ר אבהו. אמר משה לפני הקב"ה, במה תרום קרן ישראל, אמר לו, בכי תשא ^יטפירש"י אם באת לשאת את ראשם בהגבהה קח מהם כופר לצדקה, עכ"ל, ונראה דסמך על ענין הפסוק במשלי י"ד צדקה תרומם גוי. ומה שסמך זה על לשון כי תשא ולא אמר פשוט בצדקה, נראה דדריש ע"ד רמז ואסמכתא כי תשא מלשון התנשאות כמו רם ונשא וכדמפרש, או דהכונה במה שנאמר בפרשת כי תשא. .
(ב"ב י׳ ב׳)

כי תשא. ונתת אותו על עבודת אהל מועד. פירש"י הא למדת שנצטוה למנותם שתים היו אחת מתחלת נדבתם אחר יום הכפורים בשנה ראשונה ואח' בשנה שניה בא' באייר משהוקם המשכן. וא"ת וכי אפשר ששניה' היו שוין ישראל ו' מאות אלף וג' אלפים וה' מאות וכו' והלא ב' שנים היו ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני נ"ט שנמנו ובשנה נעשו בני ס' ולא נמנו. ולפי הנראה יש לפרש שאי אפשר לאותם שהיו בני כ' שנה בשנה שניה ונמנו שיהיו שוים בצימצום לאותם שהיו בני ס' ולא נמנו וא"כ היו לו למנין השני להיות יותר על ראשון או פחות ולא היה להם להיות ממש שוים בצימצום ולשון רש"י משמע כן שפי' וז"ל וכי אפשר שבשניהם היו שוים ישראל ולא פי' וכי אפשר למנין הראשון להיות גדול כמנין השני. עד"י ב"א. עוד פירש"י כאן תשובה לדבר אצל שנות האנשים בשנה אחת וכו' עכ"ל. והקשה ר"ת מאורליינא"ש דאמ' במס' ערכין גבי ערכים ששנת ששים כלמטה מדכתוב מבן ששים שנה ומעלה ולהכי דייק שנה האמורה בערכין הויא מעת לעת. וא"כ הכי נמי דכתוב מבן עשרים שנה ומעלה שנת כ' כלמטה והוה נמי מעת לעת ולא למנין שנות העולם והדרא קושי' לדוכתיה צ"ע. עוד יש להקשות לדברי רש"י תינח לר' אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם אלא לר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם מאי איכא למימר וי"ל שלדבריו צ"ע שלא נמנו אלא פעם אחת וכן פתרון המקרא כי תשא את ראש בני ישראל באייר ונתנו איש כופר נפשו עתה לפי המנין שעלה באותו זמן נמצאו מנין השקלים שבאייר שוים לאלו:

לשון קבלה כתרגומו כו'. מלשון לא תשא שמע שוא ולא לשון הרמה מלשון ישא פרעה את ראשך ומפני שצפה הקב"ה שעתיד לגזור גזירה עליהם במדבר הזה יתמו כתב בהן שאו את ראש וגומר אבל בלוים שלא נגזרה הגזירה עליהם כתב בהן לשון פקוד:

כי תשא את ראש. הרצון בו כאשר תמנה כי המונה מרים הפרטים ומעלה אותם כלל אחד עליון והנה מצאנו שהמספר סבת הנגף במה שנזכר מעני' דוד בצוותו ליואב שר הצבא למנות ישר' ולא ידענו סבת זה הענין בשלמות וידמה שיהיה זה הענין שב אל עין הרע והסבה בהיזק הנמצא בו לפי מה שאחשוב כי כבר יותכו ויצאו מהעין קצת אדי' והמותרי' אשר ידחה הטבע עד שכבר ספר הפילוסוף כי המראה החדשה אם תסתכל בה האשה בעת וסתה יראה בה כתם דם ישאר רשומו בה זמן מוחש ואלו האדים יתכן שימיתו קצת האנשים בהיותם ארסיים להם ולקלות הפעלותם מהם וזאת היא מה שאחשוב סבת הנגף המגיע מהמספר ושימותו קצת האנשים הנמני' מזולת קצת מפני החלוף אשר בטב' במקבלי' המתפעלי' מזה והוא מבואר שהעין הוא האבר שינזק יותר מפני זאת ההבטה הארסיית ויביא באמצעותו ההיזק אל המוח מצד היותו שכן לו ולזה תמצא שלא היו מקפידים אם היו הדברים הנמנים חלק מהאנשים כאלו תאמר אצבעותיהם כי האברים ההם אין בטבעם שיזיקו בזה הפעל תמצא זה במה שהיו עושים בהפילם גורל מי יעשה אחת אחת מהעבודות הנעשות במקדש לפי מה שהתבאר במסכת יומא שכבר היה מוציא כל אחד מהם אצבע והיו מונין כל האצבעות ולא היו חוששין בו כי הסכנה כלה היא כשתהיה ההבטה אל פנים כי שם מקומות יעברו בהם אלו האדים בקלות ויוכלו אל המוח כאלו תאמר העינים לקלות הפעלותם והאף והאזן להיותם פתוחים אל המוח ולפי שכבר אמר' התורה ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם למדנו מזה שאין ראוי לפקוד אותם בעצמם כדי שלא יהיה בהם נגף ולזה פקד שאול העם בטלאים רוצה לומר שהיה מביא כל אחד טלה והיו הטלאים נמנים ופעם אחרת פקד אותם באבנים רוצה לומר שהיה כל אחד מהם מביא בזק והיו הבזקים הם הנמנים ובזה הענין שגג דוד כשצוה ליואב להביא מספר מפקד העם וראוי שתדע שזאת המצוה ר"ל שיתנו מחצית השקל כשימנה אותם לא היתה אלא לפי שעה וזה הוא אמרו כי תשא את ראש בני ישראל וגו' ולזה תמצ' שלא נהג זה הענין כי אם בזה המספר הראשון אש ספר אותם משה שהיה בשנה הראשונה כשיצאו ממצרים ומחציי השקלים האלו נעשו אדני הקדש ואדני הפרכת העמודים וצפוי ראשיהם וחשוקיהם כמו שהתבאר בפרשת ואלה פקודי. ואולם במספר השני שספר אותם משה הנזכר בפרשת במדבר סיני ובמספר השלישי שספר בפרשת פנחס לא נהג זה הענין. ולזה תמצא כי כשספר אותם שאל פקדם בטלאים ובבזק ולא נתנו מחצית השקל לפי שזאת המצוה לא היתה אלא לפי שעה:

כי תשא. לפי שלמעלה חתם במזבח הקטורת שהיא עוצרת המגפה. ומסלקת חרון אף מישראל בהקטרת הקטורת. בעצת השם יתברך שהוא יועץ ודורש טוב לעמו. ובעצת המלאכים שגילו סוד זה למשה ע"ה כשעלה למרום. שהקטרת עוצר המגפה. כאומרו ויקח אהרן כאשר דבר משה וגומר. לכן סמך לכאן כי תשא את ראש בני ישראל וגו'. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. לרמוז שאחר שהש"י רוצה להישירנו בדרך ישר ולהסירנו מן המכשלות. אין ראוי שנעשה דברים שמתוכם יבא לנו שום מכשול או אבן נגף. וזהו כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כופר נפשו. בענין שלא יהיה בהם נגף. ולכן סמך פרשה זו לפרשה של מעלה של מזבח הקטורת. ורז"ל רצו לקשר הפרשה באופן אחר. ואמרו מה כתיב למעלה מן הענין וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה. תינח בזמן שבהמ"ק קיים ומזבח הקטורת עומד. אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים במה תהא כפרתם. לזה סמך כי תשא את ראש בני ישראל. כביכול אמר משה לפני הקב"ה. תהיה נושא להם פנים פעם אחת בשנה ואימתי ביוה"כ. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. לפי שהמנין שולט בו עין הרע. כאומרם אין ברכה שורה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין. שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. וא"ת והלא כל דברי המשכן היו במנין ואיך שרתה עליהם ברכה. והשיבו בזוהר כי דברי המשכן אינם כדברי העולם. לפי שהמשכן קדש וכל כליו קדש וכל מנייניו קדש. ולכן אין שולט בהם עין הרע ולא קללה. וא"ת והלא ישראל נקראו קדש דכתיב קדש ישראל לה'. והשיבו שאעפ"י שנקראו קדש. צריכין קדש אחר על מה שתחול הברכה. ולכן צוה שיתנו איש כופר נפשו שנקראת תרומת ה'. בענין שלא יהיה בהם נגף. ואולי שרמזו בזה שצריכין דבר מה. על מה שתחול הברכה. שהרי השלחן היה קדש והיה צריך לחם הפנים לשתחול הברכה. ואלישע ואליהו לעדים. וזהו יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. בתבואה שהיא באסמיך. אבל אם הם חסרים אין ברכה שורה עליהם. ולכן צוה בכאן לתת מחצית השקל. וזהו ולא יהיה בהם נגף אבל יוסף ה' עליכם ברכה:

כי תשא, רש"י ז"ל פי' כשתרצה לדעת סכום מנינם כמה הם אל תמנם לגלגלות אלא יתנו כאחד מחצית השקל ותדע מנינם ולא יהיה בהם נגף שהמנין שולט בו עיין הרע והדבר בא עליהם כמו שהיה בימי דוד, ולפ"ז דעתו שלא נמנו אז ע"י גלגלות רק ע"י שקלים, והיה מצוה לדורות שלא ימנו רק ע"י שקלים, שכן עמ"ש בפרשת במדבר לגלגלותם פרש"י ע"י שקלים, והשקלים היה תחבולה להסיר הנגף, והרי"א הרבה להשיב עליו, דהא אמר כל העובר על הפקודים שזה הלשון על המנין לגלגלות כמו (ויקרא כ״ז:ל״ב) כל אשר יעבור תחת השבט, (ירמיהו ל״ג:י״ג) עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה, ובמנין של במדבר סיני וערבות מואב פירש שהיה המנין לגלגלותם, ועוד כמה קושיות, ודעתו שבמדבר סיני וערבות מואב שהיה המנין ע"י צווי ה' לא נתני שקלים אף שנמנו לגלגלות כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, ובמנין זה לא נצטוה משה רק שנתן לו ה' רשות, כי משה רצה למנותם מעצמו באשר היו מוכנים לכנס לארץ ולהלחם באויביהם ורצה לדעת מפקד אנשי המלחמה בשהיה שר צבא ישראל, וא"ל ה' שיתנו שקלים להסיר הנגף, והיה זה עצה כדי שימצא לו כסף שלא התנדבו כסף נדבה כי היו צריכים להכסף להוצאותם, עיי"ש בארך. ומבלי אאריך להשיב על דבריו אומר, שלדעתי גם מנין שבמדבר ובערבות מואב הגם שהיה לגלגולת נתנו גם שקלים, וכן היה במנין הזה שנמנו לגלגלות ונתנו שקלים להסיר הנגף, ובאור הענין לפי דעתי שאז שהיה שולט בהם הנגף ממעשה העגל ומשה היה חושק למנאם לדעת כמה נפלו מהם והתירא שהמנין יזיק להנגף, והיה בדעתו למנעם ע"י בזק כמו שעשה שאול שמנאם בבזק ובטלאים כדי שלא ימנם לגלגלות, א"ל ה' כי תשא את ראש בני ישראל תמנה לגלגלות דוקא, לא ע"י בזק ולא ע"י מנין שקלים רק הם עצמם כמ"ש כל העבר על הפקדים, רק שיתנו השקלים להיות כופר נפש ועי"כ לא יהיה בהם נגף ע"י הפקידה, וגם הבטיחו שעי"כ גם הנגף שהוא עדיין בהם מן חטא העגל יפסק מעתה, שעז"א ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם שע"י הפקידה לגלגלות יוסר הנגף כי השקלים הם כופר נפשם, וכדרך הרפואות הבאים מאת ה' שהם הפך הטבע כמו שרפא מי מרה בעץ מר, ונשיכת השרפים בנחש הנחשת, וכמ"ש במדרש בו"ד מכה באיזמל ומרפא ברטיה אבל הקב"ה במה שהוא מכה בה מרפא, [ומה שאמר בלשון כי תשא שמורה על הרשות אם תרצה לישא (כמ"ש בהתוה"מ ויקרא סי' י"ב שמלת כי מורה על הרשות) ולא אמר בלשון צווי כי זה נאמר קודם חטא העגל, והיה רק הודעה על העתיד באם תצטרך לכך אם יחטאו] וכן המנין שבערבות מואב שהיה אחרי המגפה צוה ה' למנותם לגלגלות ומסתמא נתנו שקלים כמו שנצטוה משה ע"ז כאן שהוא לדורות, והיה המנין רפואה אל הנגף. אמנם מ"ש שיתנו מחצית השקל דוקא והעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט יש בו כונה אחרת, כי כבר בארתי בפי' שמואל ב' (סי' כ"א) שמה שהמנין מזיק אל הנגף יש בו ג' טעמים: א) מצד עה"ר כמש"ש שעמו, ב) מצד שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, וכשיספור אותם תסולק הברכה, וגם זה בארתי שם היטב בטעמו, ולשני טעמים האלה היה מועיל כופר נפש להסיר הרע הנצמח בסבת הנגף, ועוד כתבתי שם טעם, ג) כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כלם כאיש אחד זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם שאז מפרידים כל איש בפ"ע ויחופשו מעשיהם ואז ישלט בהם נגף, ולתקן זה צוה שכל אחד ישן מחצית השקל, שזה מורה על אגודתם שכל יחיד והוא רק מחצית ולא דבר שלם וצריך שיצטרף אחר עמו עד יעשה כדבר שלם, למשל העשיר והעני, העשיר מוסיף להשפיע צדקה אל העני, זה נותן וזה מקבל, ובזה יתקיימו שניהם ויהיו כאיש אחד, ובלשון זה כל אחד הוא רק מחצית השקל ואינו איש שלם, וזה מורה על חבור הכלל והצטרפם, באופן שלא יתפרדו ע"י המנין רק יתאחדו: אמנם מצוה זו נשארה קבועה לדורות שמצוה על כ"א ליתן חצי שקל בטל שנה, כמ"ש (נחמיה י' לג לד) והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו, כי אז נשתנה והמטבע ושלישית השקל היה כמחצית השקל הקודם כמ"ש בפירוש שם, ובדה"ב (כ"ד ו') מדוע לא דרשת על הלוים להביא וגו' את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות, ועז"א ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל הוא מציה תמידית לדורות שיקה בכל שנה מידם כסף הכפורים שהם בתמורת השקלים, ונתת אותו על עבודת אהל מועד, ר"ל לקנות מהם כל הדברים המובאים ברמב"ם (פ"ד מה' שקלים) השייכים לעבודת אהל מועד, [וע"כ לא אמר למלאכת אהל מועד כי מדבר גם בעתיד שכבר היתה המלאכה עשויה ולא היו צריכים רק לצרכי העבודה] והיה לבני ישראל לזכרון ר"ל שיהיה לזכרון תמיד בכל הדורות, אמנם בשנה השנית באחד לחדש השני, שכבר עבר זמן תרומת שקלים ולא הפרישו עדיין, וגם שאז רצה להפריש מהם את הלוים, ורצה ה' להראות שנסתלק מהם הנגף, כי נתרבה מנינם מאד על המנין הראשון שהיו ששים רבוא ואלף ושבע מאות וע"ה עם הלוים, ובמנין זה היו ששים רבוא וג' אלפים וה' מאות וחמשים חוץ מהלוים, צוה למנותם שנית לגלגלות ובשקלים, יהיו השקלים בתרומה חדשה, ולא הצריך להזכיר זה כי כבר ידעו ממצוה זו, שהיה מצוה לדורות, וע"כ נקראו השקלים בשם משאת משה כנ"ל, כי נתחייב לזה ממשאת משה ומספרו אותם, אבל שאול שלא מנה כלל את העם רק הבאים למלחמה, ולא היה צריך לא לחלק הנגף ולא להפריש שקלים שכבר הפרישו בשנה ההיא מנאם בבזק ובטלאים, ודוד שמנה את כולם לגלגולת ולא הפרישו שקלים היה לו חטא בזה וכמ"ש חז"ל , ובזה נתישבו כל השאלות שיש בזה:

כי תשא בכאן תמה רש"י על שני המניינים שנמצאו שוין והיה האחד סמוך ליום הכפורים והב' לאחר ניסן. ותימא דלענין שנות האנשים בשנה אחת. הקשה הרמ"בן ז"ל וכי לא מתו בנתים כמה וכמה ועוד כי הלוים נמנו עמהם בנדבת הקרבנות ולפי' היה מפרש כמו שמתו מהם היה במקומן הלוים שנמנו במנין שני ולא נמנו מנין ראשון והם כ"ב אלף ויש לתמוה על דבריו מה תיקון שעדיין יש תימא איך נתכון החשבון ועוד א"כ מתו מישראל בשנה ההיא קודם הגזירה יותר ממה שמתו לאחר הגזירה שהיו מתים בכל שנה ט"ו אלף:

כי תשא. אמרו רז"ל שבאו השקלים לכפר העגל דאז שלטו ס"מ ליל' נחש ואשתו יש לה ת"פ מחנות והיא תפ"א וז"ש משה רבינו ע"ה ועתה אם תשא חטאתם. ועתה גי' תפ"א. תשא אשת. שקלים גי' ת"פ. להכניע כחם. מס' קדמון כ"י בקיצור. ואפ' שז"ש רז"ל בכמה מקומות אין ועתה אלא תשובה בלשון שלילה. לומר כי בחטאתו הגביר כחות תפ"א גימטריא ועתה. ובתשובה מתקן ע"ת ה' הקדושה ומבטל כח הפ' שהגביר בחטאתו וא"כ עכשיו עתה תשובה ובזה יומתק מ"ש בעניותי לקמן ע"פ ברדתו מן ההר בס"ד וע"פ האמור אפשר לפרש פסוק איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים. איכה היתה לזונה הפלונ' ששלטה בקריה נאמנה מלאתי גי' תפ"א שהיו בה ב"כ וב"מ תפ"א כמשז"ל לבטל הפ' וחיילותיה צדק היא השכינה ילי"ן בה גי' ק' ברכות שהיו נשפעים בה ועתה גי' תפ"א הגבירו הפלוני' ונעשה ועת"ה מרצחים במקום ועת"ה תשובה. ואפשר לומר בסגנון אחר דבתשובה מתקן ומיחד קבה"ו קב"ה רמוז באות וי"ו עם שכינתיה ומחברם עם ה' עילאה ודוק היטב:

בד"ה כמו שמצינו כו' אין תועלת כו' ולי יראה דודאי דוד לא היה מונה אותם לגלגולת רק היה מונה השקלים ועי"ז היה נודע מנין שלהם ומה שהיה נענש היינו משום שהמניין היה שלא לצורך וכן הוא בהדיא במדרש והילקוט הביאו בסוף ספר שמואל והרמב"ן הביאו ג"כ בריש פרשת במדבר בד"ה תפקדו כו' ולפי זה ג"כ יתורץ מה שהקשה הרא"ם ז"ל בתר הכי כשפקד דוד את העם ושלח השליש ביד יואב כו' למה לא היה בהם המגפה דהיינו משום דאותו המניין היה לצורך מלחמה משא"כ בפעם הראשון שהיה המניין שלא לצורך ולכך נענש כנ"ל:

ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם. יש להקשות מה הכוונה בזה הכופר שכופר נאמר על מי שחייב מיתה שנאמר ולא תקחו כופר לנפש רוצח וא"כ למה יתנו כופר נפש שאין בכל התורה לאו שלא נמנה לישראל ופרש"י ולא יהיה נגף שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד והכוונה שאין זה הנגף בשביל עבירה אלא דבר טבעי ולכן צריך שלא ימנו לגולגלות אלא יתנו מחצית השקל ותמנה השקלים ותדע מניינם. ונראה שעל זה יש להקשות איך המנין משליט עין הרע בנמנה בטבע ולאיזה סבה ונראה שאומר המונה וכל יודע אותו המנין כמה רבים מאד הם הנמנים ולכן נופל בו עין הרע ויש להקשות על זה שהאמירה שאומר המונה בפיו רבים מאד הם אינו עין הרע אלא לשון הרע שדבר אחד הוא עין הרע ודבר אחר הוא לשון הרע וכמו שהנשים הלוחשות על מי שחלה מעין הרע ומשליכות טפות שמן על כלי מים אומרות אחת על עין הרע ואחת על לשון הרע וא"ת לא בעבור הלשון הרע מתים הנמנים אלא בעבור המחשבה שחושב בלבו ואומר הרבה מאד הם אלו הנמנים א"א שאם בעבור זה מתים מה יועיל שלא ימנו לגולגלותם אלא מחציות השקלים סוף סוף יאמר כל יודע מנין המחציות בלבו רבים מאד הם הנמנים שהרי הוא יודע שכמנין המחציות הם מנין הנמנין וא"ת אמת הוא שגם כן בטבע ימותו כשימנו מחציות השקלים כמו כשימנו לגולגלותם אבל הקב"ה יצילם דרך נס בעבור כופר נפש שנתנו לעבוד את ה' א"כ ימנום לגולגלותם ויתנו מחצית השקל. לכן נאמר שהסבה בזה שיותכו ויצאו מן העין אדים מהמותרים אשר ידחה הטבע עד שספר הפילוסוף כי המראה החדשה אם תסתכל בה האשה בעת וסתה יראה בה כתם דם ישאר רישומה בה זמן מוחש ואלו האדים ימיתו האנשים בהיותם ארסים להם לקלות התפעלות מהם וימותו קצת האנשים הנמנים מזולת קצת מפני החילוף שבטבע המקבלים המתפעלים מזה וזה שהעין הוא האבר שיוזק יותר מפני זאת ההבטה הארסיית ויבא באמצעותו ההיזק אל המוח ולזה לא היו מקפידים אם היו הדברים הנמנים חלק מהאנשים כאלו תאמר אצבעותיהם כי האיברים ההם אין בטבעם שיוזקו בזה תמצא זה במה שהיו עושים בהטילם גורל מי יעשה אחד מהעבודות הנעשות במקדש לפי מה שהתבאר ביומא שהיה מוציא כל אחד מהם אצבע והיו מונים האצבעות ולא היו חוששים על זה כי הסכנה הוא כשתהיה ההבטה בפנים כי שם מקומות יעצרו בהם אלו האדים בקלות ויובלו אל המוח:

תשא לשון קבלה כתרגומו. מלשון "לא תשא שמע שוא" (לעיל כג, א). ונראה לי כי מה שתרגם אונקלוס 'ארי תקבל', רוצה לומר כי הנושא הדבר מקבל אותו אליו, ולפיכך כתיב כאשר רוצה לקבל המנין – "כי תשא ראש בני ישראל". וכן "לא תשא שמע שוא", רוצה לומר אל תשא אותו, רק יניח אותו, ויהיה נעזב:
אבל מדברי רז"ל נראה שהם מפרשים "כי תשא" מלשון נשיאה ממש, שכן אמרו ז"ל בתנחומא (כאן, סוף סימן ד) 'אמרו ישראל, תחת שהיינו חייבים לך הרמת ראש, נתת לנו תלוי ראש, שנאמר "כי תשא את ראש"'. כי המנין בעצמו להיות נודע מנינם, הוא נשיאת ראש להם, והוא גדולה ונשיאות להם, שרוצה לדעת אותם, שלא יהיו נעזבים, לכך אמרו כי בזה שאמר הכתוב "כי תשא את ראש" נתן הקב"ה תלוי ראש על כל באי עולם. וכן דרשו ז"ל בבמדבר רבה (א, יא), מאי דכתיב בראש הספר (במדבר א, ב) "שאו את ראש", 'רוממו' 'גדלו' לא נאמר, אלא "שאו את ראש", כאדם שאמר לקוסטינר ארום רישא דפלן, כאן נתן למשה רמז שאם יזכו יעלו לגדולה, כמה דכתיב (ר' בראשית מ, יג) "ישא פרעה ראשך והשיבך על כנך", ואם לא יזכו ימותו, כמה דכתיב (שם מ, יט) "ישא פרעה את ראשך מעליך", עד כאן. ומשמע מדאמר 'רוממו, גדלו, לא נאמר', שהם מפרשים "שא" לשון נשיאה ממש, אלא שנרמז בזה אם לא יזכו ימותו, כדכתיב "ישא פרעה את ראשך מעליך":
ורמזו רז"ל בזה דבר נפלא, כי בעבור גדול המדריגה, שהלשון הוא תלוי ראש על כל העולם, מזה עצמו אם לא יזכו ימותו כולם, כן נותן המדה באמת, כי מי שהוא מתנשא על כל – אם לא יזכה – ימות, כי צריך זכות גדול לאותו נשיאות ותלוי ראש על כל באי עולם, ודבר זה יש להבין. לכך נרמז נשיאתם כאן בלשון "כי תשא", והוא דבר עמוק מאוד בחכמה מי שיבין ענין הנשיאה על כל, ואם לא יזכו ימותו. מכל מקום לשון "כי תשא" על דעת רז"ל לשון נשיאה ממש, כמו שנראה מכל דברי רז"ל:
ורש"י פירש בפרשת וישב (בראשית מ, יג) "ישא פרעה את ראשך" מ'לשון חשבון', ונראה מדבריו שהוא מפרש "ישא" לשון חשבון, וכאן מפרש שהוא לשון קבלה, וצריך לומר שאינו לשון חשבון ממש, רק שהוא לשון קבלה, רק שסובר רש"י שכל חשבון אינו רק שהוא מקבל החשבון, ולפיכך "תשא" הוא לשון חשבון, כאילו נקרא החשבון בלשון "תשא", כיון שלשון "תשא" הוא קבלה, ואין ענין החשבון רק קבלת המנין, לכך נקרא החשבון בלשון "תשא" סתם. ואונקלוס שתרגם שם 'ידכרנך פרעה', כי הוא מפרש לשון "ישא" כמו שאמרנו, לשון נשיאה המקבל הדבר, וכאשר יזכור אותו זהו נשיאה, שמקבל זכרונו. וכן מה שתרגם כאן 'ארי תקבל', קבלת המנין הוא נשיאה, כמו שנתבאר:

כי תשא. חובה, וכן הוא אומר ושא את מספר שמותם (במדבר ג מ).

כי תשא פיר״שי ז״ל ל׳ קבלה וכו׳ וכמוהו בפרשת משפטים לא תשא שמע שוא. ואף על גב דהכא פירשוהו במד׳ מל׳ הרמה אין דרכו של רש״י להביא אגדות כשאין נמצא שום קושי בפשט והרא״ם ז״ל כתב שלא הביאו לפי שהוא רחוק מפשוטו של מקרא דא״כ שא את ראש בני ישראל מיבעי ליה אבל שאו את ראש כל עדת ב״י פי׳ אותו מל׳ הרמה כפי המד׳ מפני שהוא קרוב לפשוטו ע״ש. ואחר המחילה אי מהא לא אירייא דהו״מ לאתויי מד׳ תנחומא הובא בילקוט דמפ׳ שא״ל הקב״ה למשה לא כשם שאתה סבור אלא אם בקשת לעמוד על מניינם של ישראל טול ראשי אותיות של שבטים ריש מראובן וכו׳ ואתה עומד על מניינם ע״כ שלפי המד׳ הוה א״ש לישנא דכי תשא. וגם מ״ש הרב דרש״י פי׳ בפ׳ שאו את ראש ע״פי המדרש בספרים שלנו לא נמצא מזה כלל:

כי תשא. בראשית רבה. בשעה שא"ל הקב"ה כי תשא את ראש בני ישראל אמר משה איך אעמוד במניינם. א"ל הקב"ה טול ראשי שמות השבטים ר"יש מראובן ושי"ן משמעון וכן מכולם ותמצא החשבון עולה ה' מאות וצ"ז והג' אלפים שחסרו הם אותם שמתו במעשה העגל. ועל זה ייס"ד הפיי"ט ביקור ראשי שמותם לחשבון תעלה. אבל שבט לוי לא נמנה עמהם וזהו שייסד הפיי"ט יקר שלישי בתוכם לא הופקד:

כי תשא את ראש. נשיאות ראש קרוי כשמונין אותם:

כי תשא בשנה השנית כדכתיב בפרשת במדבר בשנה השנית וגו׳‎ שאו את ראש כל עדת בני ישראל שכן כי תשא להבא משמע ושאו מיד משמע. ופרשה זו נאמרה מבאחד באדר כדי להשמיע על השקלים לתרומת הלשכה לקנות הקרבנות להקריב מבאחד בניסן ואילך שבו הוקם המשכן והלשון מוכיח ונתת על עבודת אהל מועד ש״‎מ שכבר נעשה אהל מועד כלו. ונתנו איש כפר נפשו לצורך הקרבנות הבאים לכפרה כמו שפרש״‎י. ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם בשנה השנית, לפי שכבר נתנו איש כופר פדיון נפשו. וע״‎י שמצינו גבי דוד שהיה נגף בישראל כשנמנו. ועוד שארז״‎ל שאין ברכה מצויה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד הבטיח כאן ולא יהיה בהם נגף מפני שהכפרה מונעת את המגפה. ויש מפרשים ולא יהיה בהם נגף לא ינגפו לפני אויביהם. בפקד אתם בצאתם למלחמה.

כי תשא את ראש. רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל בספר שערי בינה פירוש למגילת אסתר כ״י כתב מרז״ל דמרע״ה ראה תליית ראש וסבר שהיה מרדכי ותשש כחו ושכח הווי״ן וא״ל הקב״ה התליה להמן ווי״ן ואת פרשנדתא וכו׳ ויזתא. בהם נגף אותיות המן סמוכות עכ״ד. ואפשר לרמוז כי הנה ישראל עשו תשובה שלימה וזדונות נעשו להם כזכיות ומצות מחודשות שהצדיקים א״א לקיימם וכמ״ש המפרשים במ״ש במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שבעלי תשובה יש להם מצות חדשות דליתנהו בצדיקים דהעבירות שעשו בעלי תשובה הם להם כמצות וכזכיות ואלו לא משכחת בצדיקים. וזה רמז כי תשא את ראש נשיאות לראש בנ״י הוא מרדכי. לפקודיהם בעבור מצותיהם של ישראל לפקודיהם דייקא מצות שלהם שהרויחו בתשובה שהעבירות נעשות זכיות ומצות. ונתנו איש כופר שקבלו לתת מתנות לאביונים ותיכף קיימו בשמים להשפיע להם שפע כמ״ש הגאון מהר״ר נפתלי ז״ל בספר סמיכת חכמים ברמז מגילה נקראת וזהו ונתנו איש כפר נפשו ותיבת ונתנו למפרע היא ונתנו לרמוז דבשמים ממעל תכף ונתנו וכשנותנין ישראל למפרע כבר ונתנו מן השמים. איש כפר נפשו ר״ת גימטריא ע״א שם רמז דביום ע״א לשררת המן נתלה כמ״ש הרב עיר וקדיש הרשב״א הלוי ז״ל בספר מנות הלוי. וס״ת שרה עם הכולל דבזכות שרה זכתה אסתר למלוך על קכ״ז מדינות כשני חיי שרה כמשז״ל. א״נ ס״ת שור לרמוז דהוא כופר על מה שחטאו עם יוסף שנקרא שור כמשז״ל ברבה. ולא יהיה בהם נגף ואדרבא חרון אף על המן כי תיבות בהם נגף כשתסיר בהמן ישארו אותיות גף גימטריא אף עם שתי אותיות ולא הועיל המן בפקוד אותם ולתת עשרה אלפים ככר כסף דאהני זכות יעקב כי מרדכי ניצוץ יעקב שעם ד׳ אותיות גימטריא בפקד. אתם אותיות אמת שחזרו וקבלו התורה הנקראת אמת. ופי המן יכסה חמס שנתן אלילי כספו בעבור השקלים. מפני שהשקלים הם תרומה לה׳ וז״ש זה יתנו והוא נתן לאבד אומה שלימה לכן השקל תרומה לה׳ ר״ת תלה שתלו המן כמ״ש רמז זה של תלה רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל. והשקלים שנתנו ישראל הצילום מעשו והמן כמ״ש רבינו הנזכר כי מבן עשרים שנה ס״ת המן ור״ת עשרים שנה ומעלה עשו ע״ש ואפשר לרמוז עוד דר״ת מבן עשרים שנה הוא שמע דהיה רוצה לתלות מרדכי בשעת קריאת שמע. וכתבנו בעניותנו טעם לזה בקונטרס דברים אחדים ע״ש באורך:

כי תשא ולא יהיה בהם נגף שהמנין שולט בו עין הרע כמו שמצינו בימי דוד נראה דסבר רש"י שנגף שבא בימי דוד היה מפני שמנאן לגולגלת ולא נטל מהם כלום אמנם רבותינו אמרו במדרש כל מקום שנמנו ישראל לצורך הותירו שלא לצורך חסרו והביאו ראיה ממעשה דוד דנראה שלקח מהם כלום אלא שהיה הנגף לפי שמנאן שלא לצורך:

כי תשא את כו'. הוא מצוה לדורות בכל עת שימנה אותם וכמ"ש בשאול ודוד וכ"כ הרמב"ן. אבל עכשיו לא נצטווה למנות כלל עד חומש הפקודים ואין המצוה לדורות שיתנו מחצית השקל במניינם שהרי שאול פקד בבזק ובטלאים וגם לא שיתנו על האדנים שהרי כבר נבנה המשכן וגם שאמר זה יתנו כו' ולא נצטווה למנות אבל הציווי לדורות נסתיים בפסוק ראשון. וזה יתנו הוא ציווי עכשיו על עבודת המשכן בלא מנין וע"ז בא הציווי לא ירבה ולא ימעיט וזה שלא מנו אותה בתרי"ג מצות וע"ז אמר תרומת ה' ונתת אתו על עבדת כו' והשקלים לקרבנות לא נכתבו בתורה והיא הל"מ ומרומז במ"ש חז"ל:

כי תשא וגו'. האיסור למנות ישראל א״ל ע״י דבר אחר, הוא מהאמונה שהיו מאמינים קדמונינו בכח עין הרע, וגם החוקרים שבזמנינו כהח' לוצאטו, חתרו למצא טעם אחר ולא יכולו ובסוף דבריו הודה בזה — והמצוה למנותם ע״י השקלים נוכל לומר שכל זמן שימנו ישראל אינו אלא לאיזה צורך גדול על ידי איזה שנוי או מצב חדש שיתחדש באומה, וכן אמרו חז״ל כל זמן שישראל נמנו לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, כמו כימי דוד, וא"כ נכון וראוי שיהיה המנין ע״י שקלים כי בזה לצדקה תחשב להם להתנדב לב״המק, שעל ידי כן יזכו להצליח באותו שנוי ומצב החדש.

ולא יהיה בהם נגף. שֶׁהַמִּנְיָן שׁוֹלֵט בּוֹ עַיִן הָרָע, וְהַדֶּבֶר בָּא עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִימֵי דָּוִד (שמואל ב כ"ד):

ונראה ליישב כל זה, במה שנאמר (שמות לב לד) וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם. מהו ביום פקדי אלא שהורה בזה שלא נמחל להם עון העגל אלא בעבור שהיו החוטאים רבים דנפישי רחמי, כי הקב"ה חס ביותר על רבים כמ"ש (איוב לו ה) הן אל כביר לא ימאס וכמ"ש (יונה ד יא) ואני לא אחוס על ננוה אשר יש בה הרבה מי"ב רבוא וגו', וכן מסיק בגמרא (ע"ז ד:) אמר רבי יוחנן משום רשב"י לא היה דוד ראוי לאותו מעשה ולא היו ישראל ראוין לאותו מעשה ולמה עשו אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה וצריכי דאי אשמועינן רבים הוה אמינא משום דנפישי רחמי כו', ולפי זה אין כפרה זו משמשת כ"א בזמן שכל אחד יושב בתוך עמו כמו שאמרה השונמית (מלכים ב' ד יג) בתוך עמי אנכי יושבת. אבל בזמן שהם נספרים אחד לאחד יש לחוש שהמספר יגרום שכל אחד לבדו בפני עצמו יעלה זכרונו למעלה ויתבקר פנקסו בכל זכות וחובה שיש לו, ושמא לא יכריעו זכיותיו על חובותיו ובסבה זו יזכירו לו עון העגל שכבר נמחל כי לא נמחל כ"א אל רבים ולא ליחידים והמספר גורם שכל יחיד נזכר לעצמו, לכך נאמר וביום פקדי והוא לשון מספר ור"ל כשיהיו נמנין לאיזו צורך אז יעלה זכרון כל איש פרטי לפני ואז ופקדתי עליהם את חטאתם כי החטא חוזר וניעור, ע"כ צוה כאן על כופר נפש זה לכפר על מעשה העגל בשעת המספר כי יפקד מושבו על כל אחד ואחד על כן ארז"ל (אבות ב ח) אל תפרוש מן הצבור, ולפיכך הפחותים מבן עשרים שלא היו במספר זה, לעולם בתוך עמם היו יושבים ולכך נאמר כי תשא את ראש כי לפי שיבא לפני הש"י זכרון כל ראש בפני עצמו לפיכך ונתנו איש כל איש פרטי שיש לחוש שיתבקר פנקסו ויבוקש וימצא כי היה לו חלק בפועל המגונה ההוא לפיכך יתן בפעם ההוא כופר נפשו.

ונתנו אם תקראנו למפרע יהי' ג''כ ונתנו לו' לך כל מה שאדם נותן לצדקה יחזור אליו ולא יחסר לו בשביל זה כלום. ג''פ פקודים וג''פ מחצית השקל בפרשה וג''פ כופר נפשו וג''פ לכפר וג''פ בנ''י לכפר על ג' דברים על המלחמה ורעב ודבר וכן אמר גד החוזה לדוד כשמנה את ישראל שלש אני נוטל עליך:

ונתנו איש כופר נפשו. דוקא עתה הוצרכו לכופר בשביל שחטאו במעשה העגל ולכך נמנו ע"י שקלים אבל אין צריכין בכל מנין ליתן שקלים וכן מצינו בשאול שפקד בבזק ובטלאים:

בני ישראל. במקף:

כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם אל תמנם לגלגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה השקלים ותדע מניינם. הורה בלשונו זה כמה עניינים ראשונה שאין פירוש כי תשא כשתקבל מפני שהמובן מזה הוא שאחר שיקבל סכום מנינם יתנו חצאי השקלים ואין הדבר כן אלא שקודה שימנם יתנו חצאי שקליהם ועל ידי השקלים ההם יקבל סכום מנינם כדלקמיה ולכן יחוייב שיהיה פירוש כי תשא כשתחפוץ לקבל לא כשתקבל ואמר סכום מנינם להורות שפי' ראש סך חשבון ומפני שמנהג החשבנים שיכתבו הסך בראש הפרטים נקרא הסך ראש ואמר לדעת כמה הם להודיע שהמכוון פה בקבלת סכום מניינם הוא לדעת מניינם לא קבלת הסך בלבד אף אם לא ימנם כאילו תאמר שמפני שראה הסך שלהם שלט בהם עין הרע וראוי לתת כל אחד חצי שקל לכופר נפשו כי אין כונת הכתוב פה רק להודיע באי זה אופן יהיה מנינם כאילו אמר כשתחפוץ לדעת מנינם יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה החצאים ובזה תדע מנינם אלא שהכתוב קצר ולא הזכיר שימנה חצאי השקלים ומה שהאריך לומר אל תמנם לגלגולת בשלילה ולא הספיק לו לומר כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה השקלים ותדע מנינם כמאמר הכתוב בחיוב ולא בשלילה הוא כדי להודיע שכונת הכתוב בקבלת מנינם על פי מניין חצאי השקלים אינו אלא כדי שלא ימנם לגלגלותם ותשלוט בהם עין הרע והוא דרך תחבולה לא שהיא מצוה בפני עצמה כדי שיעשו מהם האדנים אלא כדי שלא ימנו בגולגלותם וה"ה ע"י דבר אחר חוץ מחצאי השקלים אלא מפני שע"י חצאי השקלים יעשו מהם האדנים ואגב חדא תרתי ופירוש במספר שמות כל זכר לגלגלותם האמור בפרשת במדבר הוא על ידי שקלים בקע לגלגולת כדפרש"י שם:

כי תשא. תניא, ר׳ ישמעאל אומר, בא וראה רחמיו של הקב"ה על בשר ודם, שאדם קונה עצמו בממון מידי שמים, שנאמר כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כפר נפשו ^כעיין מש"כ בפ' משפטים בפסוק אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו, והיינו למי שחייב מיתה בידי שמים וכמש"כ בפ' הנ"ל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו ונו', ועיי"ש לפנינו. [מכילתא פ׳ משפטים כ"א ל׳].

אל תמנם לגלגולת כו'. דעת רש"י שלא תפרש לאחר שקבלת סכום מניים ונתנו איש כופר גו' לכן פירש כשתחפוץ כו' כלומר כשתרצה לידע מניינם אז יתנו כל אחד מחצית השקל ותמצא חצאי שקלים ותדע מניינם אבל לא תמנה אותם לגלגלותם וכו' והא דנקט רש"י לשון שלילה אל תמנם לגלגלותם ולא נקט לשון חיוב ולומר כשתחפוץ וכו' יתנו כל א' מחצית השקל ותמנה השקלים ותדע מניינם כמו שנאמר בקרא לומר לא שהוא מצוה למנותם במחצית השקלים כדי שיעשו האדנים אלא תחבולה שלא ישלטו בהם עין הרע וה"ה ע"י דבר אחר חוץ מחצאי שקלים שהיה יכול למנותם אלא שע"י חצאי שקלים יעשו מהם האדנים ואגב חדא תרתי. רא"ם:

ויתבאר הכתוב על פי דבריהם ז''ל כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו כי בחינת הרע מהותה היא אל ארץ תביט כי שפלה היא ובחינת הקדושה היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות, ותמצא שאמר הכתוב (בראשית כ''ג י''ז) ויקם שדה עפרון, ודרשו ז''ל (ב''ר פנ''ח) קימה היתה לו, והנה להיות שמצוה זו באה אחר מעשה העגל וכמו שדייק הכתוב באומרו ונתת אותו על עבודת אוהל מועד ואמרו זכרונם לברכה (רש''י) מכאן שנצטווה למנותם אחר מעשה העגל, והוא מה שאמר כי תשא לשון נשיאות ראש על דרך אומרו (בראשית מ' י''ג) ישא פרעה את ראשך שהוא לשון מעלה, שתשא ראש בני ישראל שראשם נמוך לצד חסרונם במעשה העגל, והוא אומרו לפקודיהם על דרך אומרו (במדכר ל''א מ''ט) ולא נפקד ממנו איש ואמרו ז''ל (שבת ס''ד.) שלא נמצא בהם אדם שחטא, ונתנו איש כופר נפשו לה' אשר חטא על הנפש, בפקוד אותם פירוש כמשמעו.

ונתנו איש כפר נפשו. ונתנו כתב רבינו יעקב בה"ט ונתנו אם תקראנו למפרע יהיה גם כן ונתנו לומר לך כל מה שאדם נותן לצדקה יחזור אליו ולא יחסר לו בשביל זה כלום עכ"ד. ואפשר לרמוז במ"ש רבינו בצלאל בשיטה מקובצת כתובות על דף ן'. דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש היינו לעניים אבל לת"ת שרי. ואני בעני כתבתי בפתח עינים בתרא על דף יו"ד דלת"ת שרי לכתחילה עש"ב והנה כתב רבינו אפרים איש כפר גימטריא תורה. ולדרכנו אפשר לומר כי הנה גם פ"ק דבתרא במ"ש במה תרום קרן ישראל א"ל בכי תשא פירש"י קח מהם כופר לצדקה ונמצא דדריש האי קרא בצדקה וע"ז כתיב ונתנו איש כפר נפשו. ובא הרמז שאחר שיצא חובתו לעניים יכול לתת מה שאינו יכול לעניים לכתחילה ולזה נקרא למפרע ונתנו והיינו לתלמוד תורה כי איש כפר גימטריא תורה רמז דלתורה יכול לתת מה שאינו יכול לעניים ודוק היטב:

כשתחפוץ לקבל סכום מניינם. שאין פירושו כאשר תקבל סכום מניינם, דאם כן הוא מונה אותם כבר, ולא שייך בזה שיתנו חצי שקלים אחר שכבר הוא מונה אותם. אלא פירושו 'כשתחפוץ לקבל מניינם' (כ"ה ברא"ם). ואמר 'סכום מניינם', מפני שכתב "ראש בני ישראל", דאין לפרש "ראש בני ישראל" ראש כל אחד ואחד, דבפרשת במדבר כתיב בתריה (במדבר א, ב) "לגלגלותם", אלא פירוש "ראש" סכום מנין, כי החשבון הפרטי יכנס תחת חשבון הכללי, שהוא סכום חשבון, כמו שיכנסו כל החלקים תחת השורש, שהוא ראש להם. והרא"ם פירש דלכך נקרא סכום החשבון "ראש", מפני שכן דרך בעלי חשבונות כותבים סכום חשבון בראש, ואחר כך כותבין הפרטים באגרת שלהם. ואין ראוי לפרש דברי תורה בענין זה, שהוא דבר הסכמי, ואין לו שורש חכמה. אבל הפירוש הוא כמו שנתבאר:
ומה שאמר 'אל תמנה אותם לגלגלותם', יש לדקדק, מנא ליה דבר זה, שמא מותר למנותם לגלגלותם, "ולא יהיה בהם נגף" שכבר נתנו כופר נפשם, כדמשמע לישנא דקרא "ונתנו איש כופר נפשם". ועוד, אם רוצה לומר שאל ימנה אותם לגלגלותם, אם כן "כופר נפשם" למה, הרי לא נמנו אלא חצי השקלים. ואין לומר דאם לא היה המצוה שימנה השקלים – למה אמר "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (פסוק טו), מה בכך אם ירבה, בשלמא אם נאמר דהיה מונה השקלים – אתי למטעי, שאם העשיר יתן שקל שלם יהיו סבורים כי שנים הם שנתנו השקל, ואם דל ימעיט לא יהיו יכולים לעמוד על המנין, ולפיכך פירש (רש"י) כי ימנו השקלים דוקא, דזה אין מספיק, כי התורה רוצה לזכות כולם בשוה בקרבנות צבור ובאדנים:
ויראה דרש"י פירש כך, דלשון "כי תשא את ראש בני ישראל" כך משמע, דלא הוי למכתב רק 'כי תפקוד את בני ישראל', ולמה הוצרך לומר "כי תשא את ראש", אלא פירושו כך; כאשר תרצו לדעת סכום מנין ישראל, דהיינו כלם ביחד, אל תמנו אותם לגלגולת, רק יתן כל אחד חצי שקל. ובשביל כך נכתב בכל מנין ישראל "שאו את ראש", שאין למנות אותם לגלגלותם, רק הסכום ביחד, וזה "כי תשא את ראש", שהוא סכום שלהם, ולא לגלגלותם. ומה שהוצרכו לתת כופר נפשם, דהיינו אף על גב שלא נמנו לגלגולת, מכל מקום היה נודע סכום שלהם, והיו צריכים לתת כופר נפשם. ודוד שהיה מונה את ישראל (ש"א כד, א-טז), נראה שהיה סובר כי לא היה מצוה זאת רק כשהיו יחד במדבר, והשטן יותר שולט, כיון שנמנו ביחד והם ביחד, אבל בימי דוד לא היו נמנים ביחד, ואינם ביחד, אין הנגף שולט. ולפיכך כתיב "כי תשא את ראש", שהמצוה למשה דוקא, כך סבר דוד, וטעה, דאף על פי כן אין למנות רק על ידי חצאי שקלים, ולפיכך היה הנגף:
אך מדברי רז"ל לא משמע כך שצריך לתת חצי שקלים ולמנות השקלים, רק שיתנו כופר נפשם, ואז לא יהיה בהם נגף. והשתא אתא שפיר שמנה דוד את ישראל, כי ישראל היו נותנים חצאי שקלים מידי שנה בשנה באדר (שקלים פ"א מ"א) כופר נפשם, ואין צריך לתת בשעת המנין, דסוף סוף נתנו כופר נפשם. ובתנחומא בפרשת כי תשא (סוף סימן ט) אמר רבי אמי בר זימרא כל זמן שנמנו ישראל לצורך – לא חסרו, שלא לצורך – חסרו, אימתי נמנו לצורך – בימי משה, ושלא לצורך – בימי דוד. ולא אמרו כי לכך חסרו מפני שמנה אותם לגלגלותם, והיה לו למנותם על ידי דבר אחר, שמע מינה דאם הוא לצורך, כמו שהיה בימי משה, אין צריך למנות חצאי שקלים כלל. ולכך בימי דוד לא היו חסרים, שכבר נתנו כופר נפשם כשנתנו חצאי שקלים, אלא מפני שהיה המנין שלא לצורך, שלא נצטווה, ובזה טעה דוד שהיה מונה את ישראל שלא לצורך. ואין לומר שדוד מנה אותם על ידי חצאי שקלים, זה אין משמע מדברי רש"י, שאמר 'כמו שהיה בימי דוד', שמע מינה כי סבירא ליה כי דוד לא מנאם על ידי חצאי שקלים. ולכך לא היה צריך לרש"י לומר כלל שלא ימנה אותם בעצמם לגלגולתם רק על ידי חצאי שקלים, אלא אפילו אם ימנה אותם בעצמם, כיון שנתנו חצאי שקלים לכפרה, והמנין הוא לצורך, שפיר דמי:

את ראש בני ישראל. אמר לו הקב״ה למשה במה תרום קרנן של ישראל, בכי תשא, שנאמר צדקה תרומם גוי וגו׳ (משלי יד לד), כדמפורש בבבא בתרא, ודבר זה נעלם מדוד המלך בשעה שצוה את יואב לשאת את מספר מפקד העם ולא נתנו איש כופר נפשו, ויתן ה' דבר וגו׳ (ש״ב כד טו).

ולא יהיה וכו׳ כמו שמצינו בימי דוד. הק׳ הר״אם ז״ל וכי דוד לא קרא מימיו זאת הפרשה שגזרה שלא ימנם לגלגולת ואם הוא לא קראה איך לא נמצא שום אחד מאנשי דורו להודיע לו. ותירץ דשמא י״ל שחשבו שלא היתה הגזרה הזאת אלא לפי שעה בעבור האדנים ועוד הק׳ דכשפקד דוד את העם במלחמת אבשלום ושלח השליש ביד יואב והשליש ביד אבישי והשליש ביד אתי למה לא היה בהם המגפה אדרבא הצליחו במלחמה. ותי׳ דשמא י״ל שאין האיסור אלא כשמונים כל ישראל ביחד אבל מקצתם אין בכך כלום. ואז לא מנה אלא העם אשר אתו עכ״ל. ועמדתי מרעיד בקראי דברים אלו ותמהני אם יצאו מפה קדוש של הרב ז״ל. והאמת שאם הקושיות היו קושיות אין בתירוציו כדי להעלות ארוכה כלל שמה שתירץ לקו׳ הראשונה שחשבו שלא היתה הגזרה אלא לפי שעה בשביל האדנים. לא יתכן לומר דדבר כזה סלקא אדעתיה דדוד וכל חכמי דורו שהרי בהדיא דיבר הכתוב כי תשא את ראש וכו׳ לא כתיב שא את ראש דמשמע בהדיא בכל פעם כשתחפוץ לקבל סכום מניינם וכדפי״רשי לעיל. ועוד דאמאי לא גמירי לה משאול דתרתי זימני מנאם פעם בבזק ופעם בטלאים. והחילוק שהמציא הרב כדי לתרץ קושייתו השנית דלא קפיד רחמ׳ אלא כשמונים כל ישראל ביחד. דבר זה מלבד שאין לו סמוכות הוא מופרך לגמרי במאי דאי׳ בגמ׳ פ״ב דיומא דכ״ב אמתני׳ דקתני הממונה אומר להן הצביעו ופריך הש״ס ונימנינהו לדידהו לגלגלותם ומשני מסייע ליה לר׳ יצחק דאר״י אסור למנות את ישראל אפי׳ לדבר מצוה וכו׳ ע״ש ואמנם עיקר הקושיות לא קשו ולא מידי לא הא ולא הא דמה שהק׳ וכי דוד לא קרא וכו׳ כבר קדמוהו רבנן בפ״ט דברכות רס״ב וז״ל אם ה׳ הסיתך בי וכו׳ אר״א א״ל הקב״ה לדוד מסית קרית לי והרי אני מכשילך בדבר שאפי׳ תינוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיב כי תשא וכו׳ מיד ויעמוד שטן על ישראל ויסת דוד בהם לאמר לך מנה את וכו׳ הרי בהדיא שהיה זה מאת השם שישכח דבר מפורש בתורה להענישו על דיבורו. והא ל״ק דאטו לפי שדוד חטא נענשו ישראל טוביה חטא וכו׳ ואטו לא הו״ל להקב״ה עונש אחר להענישו על חטאו אלא דבר שיבא תקלה לישראל על ידו לק״מ דודאי ישראל היו חייבים אותו דבר על עונותם וכדכתיב בהדיא ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל ויסת את דוד וכו׳ אלא דמן השמים גלגלו דבר זה על ידו להענישו. ומה שהק׳ איך לא נמצא שום א׳ וכו׳ הא נמי ל״ק דבהדיא כתיב (ד״ה כ״א) ויאמר יואב יוסף ה׳ על עמו וכו׳ למה יבקש אדוני למה יהיה לאשמה לישראל. הרי בהדיא דמוחה בו יואב וא״ל שתהיה לאשמה לישראל והיינו שינגפו ועוד כתיב שם כי נתעב דבר המלך את יואב אבל מאחר שדבר המלך היה חזק עליו כדכתיב שם בהדיא קיבל ממנו ועשה שליחותו ואע״ג דלאו שפיר עבוד כדדרשי׳ בפ״ו דסנהדרין דמ״ט כל איש אשר ימרה את פיך וכו׳ יכול אפילו לדברי תורה שאם בא המלך לבטל ד״ת יכול ישמע לו ת״ל רק חזק ואמץ מ״מ הא בהדיא אמרי׳ התם בגמ׳ דיואב לא דריש אכין ורקין וכדעבד נמי גבי אוריה והכא נמי לשיטתיה אזיל. ומה שהק׳ עוד כשפקד העם במלחמת אבשלום וכו׳. מי הגיד לו להרב דהתם מנאם לגולגולת לא כן הדבר חלילה ואי משום דלא כתיב במה מנאם אין צורך לכתבו בפירוש ומ״ש ויפקוד דוד וכו׳ פשיטא דבאיזה דבר מנאם ולא לגולגולת ולא הוצרך הכתוב להודיע זה כמו שלא הודיע גם כן בשאר מקומות דה״נ אשכחן ביהושע במלחמת העי וישכם יהושע בבקר ויפקוד את העם וכו׳ וכמוהו כמה פעמים פקידה סתם ופשיטא דר״ל כדינו המפורש וא״צ לבארו דסתמו כפירושו ומה שכתוב בהדיא בשאול ויפקדם בבזק ויפקדם בטלאים טעם יש בדבר ללמדנו מאי דאי׳ התם בפ״ב דיומא אמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מתעשר מעיקרא כתיב ויפקדם בבזק ולבסוף ויפקדם בטלאים וכל זה ברור ושוב כשזכיתי לס׳ נח״י מצאתי מדברי אלה שם ע״ע:

כי תשא את ראש. מדרש בשעה שחטאו ישראל במעשה העגל ורצה הקב"ה להשמידם לולי משה בחירו שעמד בפרץ להשיב חמתו וזעמו וחרון אפו. אמר הקב"ה למשה מה אעשה משבועתי א"ל משה הנה ידעתי שנתחייבו להרים ראשם מעליהם ולכלותם כדכתיב ויצמד ישראל לבעל פעור וכתיב קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה'. ועתה הרם ראשם בגדולה שיהא שמך קרוי עליהם יותר משאר אומות והיינו דכתיב ונפלינו אני ועמך. א"ל הקב"ה אעשה לך מה שאמרת משל למלך שכעס על בנו ונשבע להגביה ראשו. שמע אוהבו של מלך הדבר ובא לפני המלך ופייסו אמר המלך לאוהבו מה אעשה משבועתי. א"ל אוהבו עשה אותו דוכוס או אפיפיור והגביה ראשו לגדולה. ועל זה ייס"ד הפי"יט אשרם להמלך תלוי ראש לשאת:

ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. שלא יכנס בהם עין הרע ע"י המניין כדאשכחן גבי דוד שמנה ישראל והיתה בהם המגפה וכמו שאמרו רבות' אין הברכה מצויה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד אבל הכפרה מונעת המגפה:

[השמטה: כי תשא. עיין מ"ש שם על אודות האמונה בעין הרע ובפ' בלק פ' אפס קצהו תראה וגו' — ויראה הקורא כמה רעוע יסוד החקירה החפשית בהבנת דברי המקראות העלולה להתהפך כחומר חותם ברגע אחד ולומר בתוך כדי דבור על הן לאו ועל לאו הן, שהחכם לוצאתו החל לפרש הפסוק שלפנינו מבלי פנות אל עין הרע, או לפחות כאלו חסה התורה על טעות ישראל ולא רצתה לעוקרו בבת אחת ובתוך כדי דבור הוסיף וז"ל "והיום ך' תמוז רואה אנכי שאין פירוש זה מוכרח כלל וכו', — (וכאלה יוולדו לחפשיים הללו עשרת אלפים בחדש חליפות) ובפי' הב' חזר להאמין בעין הרע נמצא כי בי"ט בתמוז לא היה לע"הר שרש וענף בדברי תורתינו ובאור ליום ך', התחיל להכות שרש להוציא פרח ולגמול שקדים! ואם בארזים כהחכם שד"ל נפלה שלהבת, מה יעשו איזובי קיר?]

ואתי שפיר גם לדברי האומרים, שכופר זה היה להציל מן עין הרע השולט בשעת המספר, כי בפעם ההוא יש מקום לשרי מעלה של האומות לקטרג ולומר מה יקר וגדולה לישראל במספר זה על כל האומות והלא הללו עע"ז והללו עע"ז לפיכך צריכין בפעם ההוא אל כופר נפש להשקיט מדה"ד ובזה מיושב מה שמקשים כאן והלא כמה אומות מונין לגלגולת ואינן נזוקין לפי שאין סתם מספר הגורם כי אם זה המספר הבא לנטלם ולנשאם בכי תשא את ראש ע"כ יש לחוש מפני הקנאין הפוגעים בהם.

כמו שמצינו בימי דוד. מכאן משמע שהדבר שנגזר בימי דוד היה מפני שמנאם לגלגלותם ושלט בהם עין הרע וקשה וכי דוד לא קרא בימיו זאת הפרשה שגזרה שלא ימנם לגלגולת אלא על ידי חצאי השקלים ואם הוא לא קראה איך לא נמצא שום אחד מאנשי דורו להודיע לו. ושמא י"ל שמפני שראו שכתוב בה ולקחת את כסף הכפורים מאת ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד שהם האדנים כמו שמבואר בפרשת אלה פקודי תשבו שלא היתה הגזרה הזאת אלא לפי שעה בעבור האדנים ולא שהכתוב מקפיד על מניין הגלגולת ופירוש ולא יהיה בהם נגף הוא הנגף הבא לעולם על דרך כי צדקה תציל ממות ופירוש בפקוד אותם עם חצאי השקלים מפני שהם יהיו להם למזכרת לפני יי' בכל עת שיבא נגף בעולם ולא ידעו שזאת הגזרה היא אף לדורות אלא שבמניין הזה יקחו חצאי השקלים ויעשו מהם האדנים להיות לבני ישראל לזכרון ולדורות לקנות מהם קרבנות צבור ולשאר צרכי צבור או מפני שראו שכתוב בה ונתנו איש כופר נפשו שמלת כופר מורה שנמנים לגלגלותה ושולטת בהם עין הרע ולכן צוה הכתוב שיתנו כפרה תמורת נפשם וגם שלא הזכיר הכתוב שיתנו חצאי השקלים אחר נתינתם וחשבו מזה שפירוש הכתוב הוא שימנו אותם לגלגלותם ושיתנו חצאי השקלים שיהיו כפרם ולפיכך מנה אותם גם הוא לגלגלותם ונתנו גם חצאי השקלים והכתוב לא הזכיר נתינת חצאי השקלים מפני שכיון שמנאם לגלגלותם אין תועלת בנתינתם אך קשה אם כן כשפקד דוד את העם ושלח השליש ביד יואב והשליש ביד אבישי בן צרויה והשליש ביד אתי הגתי למה לא היה בהם המגפה אבל אדרבה הצליח ונצחו במלחמה. ושמא יש לומר שמה שהמניין שולט בהם אינו אלא כשנמנין כל ישראל ביחד כדכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו ליי' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף אבל כשמונה מקצתן אין בכך כלום ולפיכך כשמנה דוד את כל ישראל ואת כל יהודה שלט בהם עין הרע ובא עליהם הדבר וכשמנה את העם אשר אתו בלבד לא שלט בהם עין הרע והלכו ונצחו במלחמה:

ונתנו איש. איש ולא אשה ^כאלא ידעתי למה צריך לדרשה זו, אחרי דהנשים בכלל לא התפקדו, וכל עיקר חיוב השקלים היה כדי לידע מספר הנפשות וא"כ מהיכי תיתא תתחייבנה הנשים. ואולי הכונה דאשמעינן דגם בנדבה אין מקבלין מהן בעת תרומת צדקה זו, משום הא גופא שלא לבלבל מספר נפשות הזכרים, ועיין משכ"ל אות ו'. וגם י"ל דאשמעינן לפי הדרשה שבסמוך פ' י"ד כל העובר על הפקודים, כל דעבר בימא יתן, והו"א כיון דגם הנשים עברו תתנה גם הן, קמ"ל. .
(שקלים פ"א מ"ג ברע"ב)

כמו שמצינו בימי דוד. שמנה אותם בלא חצאי שקלים שחשב שהיו על עבודת אהל מועד לעשות מהם אדנים והיתה הגזירה לפי שעה ולא לדורות לקנות מהם קרבנות וחשבו ג"כ שפירוש ולא יהיה בהם נגף הוא נגף הבא לעולם ועל דרך וצדקה תציל ממות. וא"ת כשפקד דוד את העם ושלח שליש ביד יואב ושליש ביד אבישי בן צרויה והשליש ביד אתי הגתי למה לא היה בהם נגף ושמא י"ל שמה שהמנין שולט בהם עין הרע היינו דוקא כשנמנין כל ישראל וכו':

וטעם אומרו ונתנו בתוספת וא''ו לצד שצריך קודם הכרת החטא כי לא טוב עשה וחטא בנפש ואחר כך יתן כופר נפשו לה':

ונתנו איש כפר נפשו, [בשעה שאמר הקב״ה למשה רבינו ונתנו איש כופר נפשו], אמר לפניו רבונו של עולם מה יתן אדם ויהיה כופר לנפשו, חזר ואמר שמא על ישראל שנקראו עבדים, שנאמר כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה נה), שמא צריכין כל אחד ואחד שלשים שקל כדמי העבד, או שמא כל אחד ואחד חייב ליתן חמשת שקלים, כערך הבכור, לפי שנקרא בני בכורי ישראל (שמות ד כב), באותה שעה היה משה רבינו תמה על הדבר, עד שאמר לו הקב״ה זה יתנו, א״ר מאיר כמין מטבע של אש הוציא הקב״ה מתחת כסא כבודו והראה אותה למשה ואמר לו כזה יתנו.

החל לפרש כסף הכפורים שהוא חיוב על כל אחד ולא היה נדבה. והזכיר זה בעבור הכתוב למעלה כי אחת בשנה יעשה כפורים. וכסף הכפורים גם כן יהיה אחת בשנה כאשר אפרש ואחר כן הכיור וכנו שלא יעשו מנדבת הצבור רק ממראות הצובאות לבדם גם הזכיר שמן המשחה וקטורת הסמים כי הנשיאים לבדם הביאום ובהזכירו שמן המשחה הזכיר הכלים הנמשחים. גם הזכיר האומן הגדול שהוא הרוקח ואשר יעשה מעצתו כל המשכן והוא בצלאל ואהליאב. והזכיר השבת להזהירם בתחלה שלא יעשו ישראל מלאכה השם בשבת. ואחר כן הזכיר תפל' משה לפני רדתו מן ההר. והוצרך להזכיר מעשה העגל בתחלה לדעת למה התפלל. ואחר כן הזכיר רדתו ושריפת העגל ושובו אל ההר עוד להתפלל שנית בעדם. והזכיר כעם משה להוציא אהלו ממחנה ישראל ויש אומרים כי הכתוב יספר מה שהיה. ואחר כן הזכיר כבוד משה שראה הכבוד ואחר כן צוהו שירד ויפסול לוחות וכתבם השם פעם שנית. והזכיר התנאים שכרת ברית עם ישראל הם הכתובים בפרשת ואלה המשפטים ואחר כן יזכיר כי קרן עור פניו ברדתו מההר ולוחות הברית בידו. והגאון אמר כי כסף כפורים הוא חיוב על ישראל בכל שנה בין שיספרם מלכם או לא ישא מספרם. וראיתו משאת משה במדבר. ואמר כי ממנו יקריבו קרבנות הצבור. ותקון הכיור. ויעשו שמן משחה וקטורת הסמים גם ינתן ממנו לסנהדרין. וזה רמז בצלאל ואהליאב. כי מנהג החושבים שהם בעלי סוד החשבון לכתוב באגרות הפרטים בראש האגרות יכתבו הכלל הנחבר מן הפרטים. י"א כי המגפה שהיתה בימי דוד בעבור שלא נתנו כופר נפשם. ואם זה אמת היא תשובה על הגאון:

כי תשא. תנחומא א"ר יהודה בר' סימון ג' דברים שמע משה מפי הגבורה ונרתע בשעה שא"ל הקב"ה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אמר משה הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. א"ל הקב"ה לא כשאתה סבור אלא עשה י' אמות אורך וי' אמות רוחב ושם אצמצם שכינתי שנאמר ונועדתי לך שם. וכשא"ל הקב"ה את קרבני לחמי אמר משה בכל הבהמות שבעולם אין לך בהם אכילה אחת ומכל עצי היער אין לך הבערה אחת. שנאמר ולבנון אין די בער וחייתו אין די עולה. א"ל הקב"ה לא כשאתה סבור אלא את הכבש א' תעשה בבקר וכו' וכשא"ל הקב"ה ונתנו איש כופר נפשו א"ל משה כל אשר לאיש יתן בעד נפשו. א"ל הקב"ה לא כשאתה שבור אלא זה יתנו מחצית השקל כך שמעתי. פסיקתא זה יתנו א"ר ישמעאל ה' אצבעות של יד ימינו של הקב"ה כולם ליסוד הגאולה. באצבע הקטנה הראה לנח לעשות התיבה שנא' וזה אשר תעשה אותה. אצבע שנייה סמוך לקטנה בה הכה את מצרים שנא' אצבע אלהים היא. ובשלישי כתב את הלוחות שנא' כתובים באצבע אלהים. וברביעי שהוא סמוך לבוהן הראה הקב"ה למשה את פדיון נפשם לומר זה יתנו כמו שנא' זה יתנו כל העובר. בבוהן וכל היד עתיד הקב"ה להכרית עשו ולהשמיד בני ישמעאל שהם אויביו שנאמר תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו:

ומה שמקשים למה עברו שאול ודוד ומנאום בלא חצאי שקלים, נראה לתרץ שאין העין שולט כ"א במספר שהוא דבר חידוש דרך משל אם רואין אצל איש עני ק' זהובים יותר הוא צריך להזהר מן עין הרע ממה שרואין ביד העשיר כמה אלפים כך ישראל בצאתם ממצרים היו מוחזקים במתי מספר כי העינוי של מצרים היה ממעט בהם ופתאום עלה המספר אל ת"ר אלף, א"כ אז ודאי יש לחוש לעין הרע אבל אחר כך כאשר באו לארץ נושבת ויהודה וישראל כחול הים לא היה חידוש בעם רב שנמנה בעת הצורך.

עוד ירצה באומרו לפקודיהם וגו' שאין לך רשות למנותם אלא לסיבת פקודיהם פירוש לצד חסרונם אם נחסרו מהם ותרצה לעמוד על הנשארים או שנכנסו בגדר הכנת החוסר כאומרו (במדבר שם) עבדיך נשאו את ראש וגו' לצד שירדו למלחמה או לסיבת צורך המספר לערוך מלחמה עם אויב וכדומה, ובא לשלול שאין למנותם בלא סיבה כלל, ואומרו ונתנו בתוס' וא''ו להיות הדבר תנאי נוסף על תנאי ראשון שצריך לפקודיהם עוד צריך לתת איש כופר וגו', ודבר זה אינו נוהג אלא לאותו זמן שהיו ישראל חייבים על העגל אבל לדורות אין צורך בנתינה, ועיין בפסוק שאחר זה:

וטעם בפקוד אותם. כי אם לא יתנו כפרם ברגע הפקידה אז יבא הנגף ויפת אמר אם לא יתנו כפרם בצאת למלחמה ויסופרו ינגפו לפני האויב:

תנחו"מא:

ונתנו איש כופר נפשו. בפר' תרומה נזכרו ג' תרומות ובכולם הזכיר לשון קיחה, ובפר' זו הזכיר בכולם לשון נתינה, ומהו זה שארז"ל (מנחות כט, תוספות ד"ה שלשה) שמשה נתקשה בשקלים אלו מהו הקישוי. נ"ל כי לשון לקיחה משמע שיקח מכל אחד בעל כרחו והיה משה מתקשה בדבר להכריח כל אחד על הנתינה כי עם קשה עורף הוא, וכדי לתקן זה כתיב בפר' במדבר (א, ג–ד) תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן, ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא. ויש להתבונן למה צוה ליקח ראש כל שבט אל המספר אלא ודאי שלא יהרהרו על משה לומר שלוקח מהם בקע לגלגולת לצרכו, כי כשיראה כל א' שראש שבטו עומד שם ומסכים על זה אז יתנו מרצון טוב כי כל אחד יחשוב שראש שבטו לא יניח לעשות לו עול. וז"ש כי תשא את ראש בני ישראל ר"ל כשתשא את ראש של כל שבט ושבט אל המספר זה"ש לפקודיהם, אז ונתנו איש כופר נפשו מסתמא יתנו מרצון טוב ולא תצטרך לכופם, והיה פסוק זה כולו תשובה על מה שהיה משה מתקשה בו והשיב לו הקב"ה כי תשא וגו' ר"ל כשתעשה דבר זה אז ונתנו מעצמם, לכך נאמר ראש בלשון יחיד לפי שמדבר בראש כל שבט ושבט.

ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. צריך לדעת למה כפל לומר פעם ב' בפקוד אותם, ונראה כי לצד שבאה המצוה על זמן שהיו חייבים לשמים לסיבת עון העגל יאמר האומר שבזמן אחר כשירצה למנות אין קפידא בדבר ויכול למנותם אחד אחד לזה אמר ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם ריבה מנין אחר זולת הראשון שגם עליו באה האזהרה שאם יפקוד יהיה בהם נגף.

כי תשא. אמר משה לפני הקב"ה ר"ש עולם משאני מת איני נזכר אמר לו חייך כשם שאתה עומד עכשיו וזוקף את ראשם בפרשת שקלים כך בכל שנה ושנה שישראל מזכירים שקליהם לפני כאלו אתה שם וזוקף את ראשם צא ולמד מן הענין שאו את ראש לא נאמר כאן אלא כי תשא. והפייט מביא המדרש הזה על שתילמו בנשיאות ראש אותם לחבר בפרשת שקלים. בפסיקת' שנינו בא וראה חיבתם של ישראל שעבירותיהם מביאין אותם לידי מעלות גדולות. זכיותיהם עאכ"ו:

ומה שפירש"י ג' תרומות האמורות כאן אחת מהם הבאה נדבה, לא ידעתי איזו מהם מדברת באותה הבאה נדבה, כ"א תדקדק בלשון הכתוב תמצא שכולם מדברים מן בקע לגלגולת ועו"ק כי בפר' תרומה יחס ב' תרומות ראשונים אל הש"י כי בראשונה נאמר ויקחו לי. לשמי ובשניה נאמר תקחו תרומתי. אבל בג' נאמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. כי היא תלויה בנדבת הנותן, וכאן קרא שלשתן תרומת ה'.

עוד ירצה על זה הדרך כי מלבד שבנתינה הם מכפרים על נפשם עוד ולא יהיה בהם נגף בסיבת פקוד אותם, וממוצא דבר אתה יודע כי המנין מצד עצמו יסובב הנגף:

דא"ר יהודה בר' שלום בעבור היסבה אחת שישבו ונטלו עצה על יוסף למוכרו זכה שנמכר למצרים וכלכל כל העולם כולו בשני בצורת וישבו לאכול לחם להאכיל לחם לעולם אם עבירתם גרמה חיים לעולם זכותם על אחת כמה וכמה. אף כאן מי גרם לפרשת שקלים העבירה של עגל ואם עבירתם למצוה מצותם עאכ"ו היינו הא דכתיב כלך יפה רעיתי ומום אין בך ועל ידי שחברו בעגל בעלילה זו נצטוה משה לפקדם ובאו הבקעים ומהם נעשו האדנים ככר לאדן שלא מצינו בכל מלאכת המשכן שהוצרך שם כסף יותר ושאר כסף שבא בנדבה ולא בקצבה כדכתיב כל מרים תרומת כסף ונחשת עשאוהו כלי שרת. ואף במנין שני דחומש הפקודים באייר בשנה שנייה נתנו לו כולם מחצית השקל והשוו בהן עניים ועשירים ובהן קנו קרבנות הצבור של כל השנה. ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם שהקרבנות לכפרה הם באים. והפסיקתא זו הביא הפיי"ט בפרשת שקלים באל נא. גבי ולי מה יקרו רעים הפוקדים:

ע"כ נ"ל יותר נכון לומר, שכל הג' מדברים מן בקע לגלגולת כי מצינו שמשה היה מונה אותם ג"פ א' כאן, ב' בחומש הפקודים, ג' בערבות מואב, וכולם היו ע"י חצאי שקלים שהם חובה וכופר נפש ע"כ יחס הג' אל השי"ת מב' טעמים, הן מצד שזכות יש להקב"ה בהם כי כל הנפשות של השי"ת המה ובחמלתו על ברואיו הוא לוקח מחצית השקל תמורת הנפש ע"כ נקראו כל הג' תרומת ה', הן מצד שבכל מקום שיש נדנוד גסות הרוח שהעשיר יש לו מקום להתגאות על העני לאמר לו נדבתי גדולה משלך שם אין הקב"ה קורא שמו יתברך עליו לפיכך לא יחס אל השי"ת בפר' תרומה הנדבה הג', אבל כאן שכל הג' היו הבקע שעשיר ועני שוין בו ואין מקום להתגאות אחד על חבירו ע"כ נקראו כל הג' תרומת ה' ומה שלא הזכיר בפר' תרומה כ"א ב' שהיו בקע לגלגולת לפי שלא הזכיר שם כ"א הדברים שהיו צורך שעה כי לתרומה ראשונה היה צורך שעה לעשות ממנה האדנים, ומן הב' קרבנות ציבור, והג' נדבה לצורך המשכן וכליו, אבל כאן באה המצוה למשה שבכל פעם שימנה אותם ימנם ע"י השקלים הוצרך להזכיר ג', להודיע שאין צורך בחצאי שקלים אלו כ"א בג' מספרים של משה אבל לא לדורות, ושאול ודוד יוכיחו שלא מנאום ע"י השקלים, ולכן לא נאמר כאן שאו את ראש ואמר כי תשא לומר לך דווקא בזמן כי תשא אתה ולא לדורות.

עוד ירצה כי יצו ה' ב' דברים, הא' שיהיה המספר על ידי נתינת דבר כאומרו ונתנו וגו', וכמו שביאר באומרו זה יתנו והוא לטעם כפרת נפשם, והב' שלא ימנו אותם אחד אחד אלא על ידי דבר אחר, והוא אומרו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם אחד אחד אלא על ידי דבר אחר ודרך מספר זה אין בו הקרבת התועלת אלא הרחקת הנזק הנמשך מהמספר, והוא מה שמצינו לשאול דכתיב (ש''א י''א) ויפקדם בבזק פירוש בחרסית וזולת פירושינו זה תקשה מי התיר לשאול לפקוד ישראל בחרסית והתורה אמרה זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל ולדברינו תמצא נחת רוח בעני.

ד"א לפי שג' תרומות שנזכרו בפר' תרומה, נזכר לשון קיחה בכולם המורה על שיקחו מהם בעל כרחם ע"כ לא הזכיר השם המיוחד בשום אחת מהם כי זה נקרא מצות אנשים ולא מצות השי"ת כי האדם המכריחו על הנתינה נקראת התרומה על שמו כמ"ש (ישעיה כט יג) יען כי נגש העם הזה ר"ל שהם נגושים ואנוסים על כל דבר מצוה על זה אמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים, כי דומה כאילו נצטוו מן האנשים המכריחים אותם, אבל כאן נאמר בג' ונתנו המדבר בזמן שהם נותנים מרצון טוב בלתי שום אונס ע"כ נקראו ג' תרומות ה' כי נתינה זו ודאי לשם שמים. ואע"פ שלא נזכר השם בפר' תרומה בכולם מ"מ הזכיר בראשונה לי ובשניה תרומתי, כי זכות יש להשי"ת בהם על כל פנים וזה פירוש יקר.

ונתתי לבי להשכיל במעשה דוד (ש''ב כ''ד), כי לפי הנשמע מהכתובים כי מנה ישראל אחד אחד בלא אמצעי נוסף על שמנאם ללא דבר, והם דברים תמוהים שיעשה דוד המלך עליו השלום דבר זר כזה, ומצינו שרז''ל (ברכות ס''ב:) אמרו כי מן השמים הכשילוהו בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן וכו' לטעם אומרו (ש''א כ''ו) אם ה' הסיתך בי יעש''ד, פירוש דבריהם כי לצד שקרא לה' ח''ו מסית נביא מלאך רע לפי מה שקדם מדבריהם (אבות פ''ד) העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד והוא מין העון ממש כמעשהו, ולזה נברא מלאך רע מסית שמו והסיתו והטעהו לעשות כן בסוד אומרם (שם) עבירה גוררת עבירה, ותמצא כי העון עשה דוגמתו שכשם שדברי דוד שאמר הסיתך כשגגה היתה ממנו וח''ו שנתכוון לדבר מילין לצד עילאה חלילה ומי עבד ירא מאלהיו כדוד אלא שגגה היא כמו כן לא הוסת מהמסית לעשות דבר בלתי הגון כמזיד.

ועדיין קשה תינח לגבי דוד אמרינן שטעה מה נענה ביואב ממה נפשך תקשה, אם דברי דוד באו אליו סתם פקוד בני ישראל מי אמר לו שאין כוונת דוד לומר לו שיפקדם על פי התורה ומן הסתם לא יוצרך לומר אליו דבר שתינוקות יודעים אותו ואם נאמר כי דוד צוה אליו בפירוש שימנה אותם אחד אחד ולא על ידי מחצית השקל קשה איך קבל דבריו כשאמר לו כן שהיה לו למאן כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואפילו במצות מלך וזה הלכה רווחת (רמב''ם הל' מלכים פ''ג), ולו יהיה שיואב נעלמה ממנו ומקרה אחד קרה לדוד ויואב, מה נענה בסנהדרין מה נענה בכל איש כשראו שבאו למנותם היה להם לחרוד חרדה גדולה ואימת מות יפלו עליהם ויצעקו על הדבר לפני יואב ולפני המלך גם כן יכולין לבא בטענה הנשמעת ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, ואם חסו על מחצית השקל יותר מגופן היה להם לטעון שימנו בחרסית כמעשה שאול המלך ואיך לא חסו על נפשם כל בני אל חי:

והנכון בעיני כי דוד אמר דבריו סתם ליואב והדבר פשוט כי יואב יודע ספר היה ולא מנאם אלא על ידי דבר אחר בבזק וכדומה לו ותמצא שדייק התלמוד בלשונו (ברכות ס''ב:) לא שקל מינייהו כופר משמע כופר הוא דלא שקל אבל המנין היה על ידי דבר אחר, והנה דייקנו שלא לכל מספר יתחייב הנתינה והטעות שטעה היתה שהיה המספר ללא דבר וכבר פירשנו מדקדוק הכתוב כי לא יפקדו אותם אלא לסיבת דבר כמו שכתבנו למעלה אבל ללא דבר לא, והיא טענה שתמצא שטען יואב לדוד שאין צורך בדבר למנות ישראל, ואולי שאם היה מונה אותם על ידי מחצית השקל לו יהיה שיתחייבו ישראל ב''מ מיתה הנה הוא כופר נפש של כל אחד, והוא אומרם ז''ל שאם היה דוד מונה אותם על ידי השקלים לא היה בהם נגף, ותמצא שאמר הכתוב (ש''ב כ''ד) ויוסף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם הראת לדעת כי ישראל היו חייבין על הקודם, ולזה כשבא המספר בהם ללא צורך באין רשיון מאדון הכל שלט בהם הדין ונפרע מהם עונם:

עוד אפשר לומר כי כיון שהוזכר בתנאי המנין שצריך לסיבת דבר כל שחסר תנאי א' הרי הם נכללים בגדר הנגף ב''מ, וזו היתה טעותו של דוד שטעה, ולזה תמצא בתשובת יואב אליו ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה פירוש מנין ללא צורך אבל אם היה צורך בדבר יסכים גם הוא ואם המנין היה אחד אחד הגם שיהיה צורך במנין לא יפקדם בדרך זה והיה צריך לומר לו איך יכול לעשות דבר זה, ולפי שאין ענין זה מפורש בכתוב אלא מדיוק הכתוב לא מצא יואב לחלוק עם דוד. או אפשר שחשב כשראה דבר מלך חזק עליו אמר אולי שיש לו טעם נכמס וחש על עצמו ממרוד במלכות ולעולם לא מנאם אחד אחד, ובזה אין קושיא גם כן על כל איש ישראל שלא פקחו על נפשם כי הם לא נמנו אחד אחד ודבר זה שצריך למנותם על ידי סיבה אין עליהם מוטל לדעת אם יש סיבה למלך ולא בדקו אחריו לחזקת כשרותו.

נמצינו אומרים כללו של דבר מספר בני ישראל נחלק לג' דינים, האחד הוא מספר שהיה אחר העגל זה היה לצורך גם הוצרך לתת מחצית השקל לצד שהיו חייבים כנזכר, ב' כל שיש צורך במספרם אין צריך למנותם על ידי שקלים אלא אפילו בחרסית אדמה וזה מעשה שאול, ג' כל שאין צורך למנותם אין למנותם אפילו על ידי חרסית וזו היתה טעותו של דוד שהטעהו ה' על שגיונו ועל ידי נתינת מחצית השקל מותר כי זה מונע הנגף הבאה מהמספר. ואם תאמר למה הוצרך דוד למספר ולא הספיק לו מנין שקלי בני ישראל המביאים מדי שנה בשנה, יש לומר שאין הוכחה מהשקלים כי יואב לא הביא אלא מספר האנשים שולפי חרב והשקלים מביאים הכל ואפילו הקטנים כאומרם (שקלים פ''א מ''ג) אדם שוקל על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי אשתו וכו', ולזה רצה לדעת מספר אנשי המלחמה ודבר זה לא ידענו ממחצית השקל המובא בית ה':

או יאמר על זה הדרך על פי הנזכר, כי ידוע אשר נשמת אדם עיקר משכנה הוא במוח הראש כמאמרינו בלשם יחוד של התפילין והוא מהשולחן ערוך אורח חיים (סימן כ"ה סעיף ה'.) שהנשמה שבמוחי וכו'. ועל כן זה שמה אשר יקראו לה ראש בני ישראל על שם משכנה שהיא בראש (ובלא זה היא הראש שבאדם אחרי שכל הנהגת אדם על ידיה הוא). ולזה יאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם כלומר כשתעלה על דעתך ולבך לישא את בני ישראל הוא נשמת אלוה ממעל לפקודיהם, כלומר לחסרוניהם בכל מקום ומקום שנעטפים ונעלמים שם שהוא חסרון גדול להם מה שירדו מאור פני מלך חיים אל תוך גשמיות צבא הארץ, כי אף שהם נעלמים שם מכל מקום לא נעלם מעין כל חי הוא הצדיק הנקרא חי, שאל זה יביט בכל דבר ודבר לראות בחיות הרוחניות אשר שמה ולהעלותו למקום אשר שמה ולהעלותו למקום אשר נלקח משם. וכן תעשה שתשא אותם למעלה, הנה זה שתדע אשר ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם כלומר כאשר תפקדם בזכרון טוב להעלותם הנה את נפשך הצלת כי פדית את נפש עצמך ממחשכים במצולות ועל כן מי הוא המחויב בדבר הזה יותר מאתך, הלא זה הדבר לא יוכל לעלות כי אם על ידך כי הוא שלך ממש ואם אתה לא מעלהו לא יעלה על ידי אחר שאינו משורש הזה, ואתה את כופר נפשך נתת ואתה המוכרח בדבר להנאתך וטובתך. ועוד הנה זה יתנו כל העובר על הפקודים האלה ויעשה כן שמחצית השקל בשקל הקודש כלומר שהשכינה הנקראת מחצית השקל יתעלה להיות בשקל הקודש שקל שלם כי בזה מקים שכינתא מעפרא כי זה עיקר גלותה לברר הניצוצין ומיד כשיבררו הבירורים תעלה למקומה הרמתה להתיחד במקום שנתרחקה. ואז עשרים גרה השקל שיתיחד קודשא בריך הוא ושכינתא בשם הוי"ה ואדנ"י המשולבים יאהדונה"י שנעשה יו"ד בראש ויו"ד בסוף וימתקו כל הגבורות הנרמזים במלת גרה כאמור שהוא מספר יצחק בשני יודין הללו שהם עשרים חושבן כתר ששם כל הגבורות נמתקים בשורשן ואז מחצית השקל תרומה לה' כלומר כי הכרעת המשקל בימין תהיה על ידי זה כנאמר, והוא תרומה לה' פירוש רוממות וגדולה למלך עולמים ברוך הוא כי כשהימין מתגבר ומתגדל אז הקב"ה פועל ישועות בקרב הארץ ומשפיע לעולמו כל בחינת שפע הטוב ברוב ברכה ורחמים ושלום. וכל רואין יעידון ויגידון כי אין קדוש כאלהים והוא הטוב והמיטיב ושבחו בפיהם תמיד ירצו סלה והוא רוממות אל ברוך הוא ששמו נתגדל ונתקדש. ה' יתברך יזכנו לראות גדולתו והדר כבודו בכל הארץ במהרה בימינו כן יהי רצון אמן.

זה יתנו. הֶרְאָה לוֹ כְּמִין מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ וּמִשְׁקָלָהּ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל וְאוֹמֵר לוֹ כָּזֶה יִתְּנוּ (תלמוד ירושלמי שק' א'):

מחצית השקל בשקל הקדש קבע לו משה רבינו מטבע כסף בישראל, כי מלך גדול היה, וקרא למטבע ההוא ''שקל'' בעבור שכל המטבע במשקל שלם, אין בו פחות ולא כסף סיגים. ובעבור שמשקלי הערכין (ויקרא כז כה) ופדיון הבכור (במדבר יח טז) במטבע ההוא שהם קדש, וכן כל שקלי המשכן (שמות ל״ח:כ״ד) וכן כל כסף קצוב האמור בתורה (דברים כב כט), יקרא לו הכתוב שקל הקדש: וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה ''לשון הקודש'', שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו והנה הוא הלשון שהקב''ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים אל, אלהים, צבאות, ושדי, ויו''ד ה''א, והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו (ב''ר יח ו), וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם:
והרב אמר במורה הנבוכים (ג ח) אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאותינו או לטעותינו, אבל הוא בדין, כי זה הלשון קדוש לא ימצאו בו שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה, ולא לטפה ולשתן ולצואה רק בכנוי ואל יטעה אותך ''שגל'' (תהלים מה י), כי הוא שם אשה המזומנת למשכב, ואמר ישגלה (דברים כח ל) על פי מה שנכתב עליו, ופירושו יקח אשה לפילגש: והנה אין צורך לטעם הזה, כי הדבר ברור שהלשון קדש קדשים הוא כמו שפירשתי והטעם שהזכיר על דעתי איננו אמת, כי מה שיכנו ישגלנה, ישכבנה, יורה כי משגל שם עצם לבעילה, וכן יכנו לאכול את חוריהם (מלכים ב י״ח:כ״ז), כי הוא שם מגונה. ואם מפני טעמו של הרב, היו קורים לו ''לשון נקיה'', כענין ששנינו (סנהדרין סח:) עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה, ואמרו כי אם הלחם אשר הוא אוכל לשון נקי (ב''ר פו ז), וכן במקומות רבים:
ופירש הכתוב כי השקל עשרים גרה של כסף, ותרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ל׳:י״ג) מעין, כי הגרה אצלו שם למטבע הנקרא בארמית מעה, וכן תרגם יונתן בן עוזיאל (שמואל א ב׳:ל״ו) לאגורת כסף למעה דכסף, וכן אמר בשקל הקדש סילעא, כי כן שם המטבע בארמית, ושיעורו ידוע נמי בתלמוד (קידושין יא): וכתב רש''י (רש"י על שמות כ״א:ל״ב) שהשקל משקלו ארבעה זהובים, שהוא חצי אוקיה למשקל הישר של קלוניא מצא הרב מפורש בגמרא (ב''מ לד:) שהסלע ארבעה דינרין, וקבל במשקל הדינרין שהוא כמשקל הזהובים. וכן כתב בפירושו בגמרא בבבא קמא (לו: ד''ה כסף צורי) הדינר משקלו זהוב, וכן קורין בקוסטנטינה הזהוב דינר. וכן זה אמת הוא אבל שיער הרב בזהובים הנמצאים בדורו וגם בדורנו, והם כמשקל חצי האוקיא שהזכיר, ואיננו כן, כי מלכי הגוים פחתו הזהובים, וכבר מצינו בדברי בעל הלכות גדולות (הל', בכורות והל', קדושין) והגאונים הראשונים כי הדינר הנזכר בכל מקום בתלמוד הוא דינר ששדנג, וכן כתוב במסכת קדושין בהלכות רבינו (הרי''ף, פרק א), ואמר שהוא דינר זהב של ערביים. ולפי השיעורין הנמצאים בדבריהם הדינרין שבתלמוד גדולים מן הזהובים הנמצאים היוצאים בזמננו קרוב לשליש השקל, והשקל שלשה רביעי אוקיא למשקל של הארץ הזאת, והוא האוקיא שהזכירה הרב ז''ל: ודע כי שקלי התורה הם הסלעים האלו שכל סלע מהן ארבעה דינרין, אבל שקל המוזכר בדברי חכמים, כגון ששנינו (שבועות מג) שקל הלויתני עליו וסלע היה שוה, סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, הוא ב' דינרין, חצי הסלע. וטעם זה, מפני שהעם קורין שקלים לחצי הסלעים שהיו שוקלים בכל שנה, וכן הונהג בלשון חכמים במשנה, ועל כן אומר אדם לחברו שקל הלויתני, כלומר המשקל שישראל שוקלים. ויתכן שעשו בזמן בית שני מטבע של כסף של ב' דינרים כדי שיהא מצוי לתת לגזבר ההקדש ולא יצטרכו לקלבון, וקראו לזה המטבע שקל, והיו קורין לשקל של משה שהוא שקל של תורה סלע כתרגומו. ויש אומרים כי הטעם ממה שאמרו (בכורות ה.) מנה של קדש כפול היה, וכן כל המטבעות. ואינו נכון, כי שקלי עבד ואונס ומפתה אינם של קדש:

זה. השיעור כמו וזה אשר תעשה אותה:

זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל וגו'. פירש"י דרך המונין מעבירין את הנמנין זה אחר זה כו' ומ"מ לשון על הפקודים אינו משמע כן, ויתכן לפרש לדעת רז"ל (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ג) שהיה זה כופר נפש על עון העגל כי שם עברו ישראל על פקודי ה' ישרים אשר פקד ה' למשה לכך נאמר כל העובר על הפקודים המה עוברי עבירה אשר היו צריכין אל כופר זה.

זה יתנו כל העבר על בגימ' זה היה כמין מטבע של אש:

זה יתנו וגו'. רז''ל אמרו (תנחומא) לקח כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראהו למשה, וקשה והלא יותר תהיה נשגת הידיעה באמירה כשיאמר לו המשקל בפירוש ממה ש כ ר בתבנית אש כי השערת שיעור הדטות לא תחקק בציור לשער אליה אלא בסמיכות.

עשרים גרה - מין מטבע הוא

מחצית השקל. כתב הרמב"ן משה רבינו קבע לו מטבע בישראל כי מלך גדול הי וקראו לו שקל לפי שכולו במשקל שלם אין בו פחת ולא כסף סיגים ובעבור שמשקלי הערכין ופדיון הבכור במשקל ההוא שהוא קודש וכן כל כסף קצוב האמור בתורה לכך קראו לו שקל הקדש וזה הטעם שקראו רבותינו לשון התורה לשון הקודש מפני שדברי תורה ודברי נבואה וכל דברי קדושה בלשון ההוא נאמרה והוא הלשון שהקב"ה מדבר בו עם נביאיו ובו נקרא שמותיו הקדושים אל אלהים צבאות יו"ד ה"א ובו ברא עולמו וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם:

הקדש. הקו"ף דגושה:

זה יתנו הראה לו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואמר לו כזה יתנו. במדבר רבה אבל במנחות פרק הקומץ רבה תנא דבי רבי ישמעאל שלשה דברים היו קשים למשה עד שהראם לו הקדוש ברוך הוא באצבעו ואלו הן מנורה וראש חדש ושרצים מנורה דכתיב וזה מעשה המנורה ראש חדש דכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים שרצים דכתיב וזה לכם הטמא וי"א אף הלכות שחיטה דכתיב וזה אשר תעשה ובשמות רבה אחד מארבע' דברים שהראה הקב"ה למשה באצבעו לפי שהיה מתקשה בהם שמן המשחה שנא' שמן משחת קדש יהיה זה לי ומעשה המנורה ושרצים והלבנה ואלו שקלים לא קאמרי גם יש לתמוה מ"ש הני אי משום דכתיב בהו זה המורה על הרמוז שקלי' נמי כתיב בהו זה אבל גבי וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם זאת התורה אדם כי ימות באהל זאת חקת הפסח דין הוא שלא ידרשו בהם כלום משום דבשלמא גבי מנורה כתיב בה וזה מעשה המנורה ולא היה שם מעשה כי אם בשעה שעשא' בצלאל וגבי לבנה כתי' בה החדש הזה שפירושו המתחדש הזה ולא היה באותה שעה מחחדש אלא אחר שקיעת החמה שאז לא היה הדבור למשה כי אם ביום וגבי שרצים כתיב וזה לכם הטמא ולא היה שם שום טמא בעד שדבק עמו וכן גבי שקלים דין הוא שידרשו בו מפני שכתוב בו זה יתנו שפירושו זה השקל יתנו ולא היה שם שקל בעת הדבור אבל גבי וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם שהדבר מורה הדבר הספוריי וכבר היה אז וכן גבי וזאת התורה זאת חקת הפסח שהתורה והחקים מורים על ההוראה והגזרה ששניהם מורים על הדבור הספוריי וכבר היה שם לא הוצרכו לדרוש בה כלום ומשום דלגבי הלכות שחיטה דכתיב בהו וזה אשר תעשה על המזבח לא כתיב ביה לא דבר ולא תורה ולא חוקה המורים על הדבור הספוריי אלא וזה אשר תעשה שהוא כאילו אמר וזה המעשה אשר תעשה על המזבח והמעשה לא היה כי אם בשעת העבודה דרשו היש אומרים שהראה לו הקב"ה למשה כל הלכות שחיטה שלא היה מבין מהיכן היא המוגרמת כדפרש"י שם אבל תנא דבי רבי ישמעאל דסבירא ליה דפירוש וזה אשר תעשה על המזבח הוא על ספו' המעשה שבבקר תעשה הכבש הא' ובין הערבים תעשה הכבש השני ושתביא עם כל אחד עשרון סולת בשמן כתית רבע ההין ורביעית ההין יין שהסדר הזה הוא ספוריי וכבר היה בעת הדבור לא דרשו בו כלום וכמוהו וזה אשר תעשה אותה שלש מאות אמה שפירושו שבזה הסדר ראוי שתסדר התיבה בארכה ורחבה וגובהה שיהיה ארכה שלש מאות אמה ורחבה חמשים אמה וגובהה שלשים אמה ופתח התיבה בצדה ושתחלק גובהה לשלשה חלקים תחתיים שניים ושלשים לא דרשו בו שום אחד מחכמי ישראל כלום אך יש לתמוה על הי"א שדרשו גבי וזה אשר תעשה על המזבח ולא דרשו גבי וזה אשר תעשה אותה מאי שנא הכא דדרשי ביה ומאי שנא גבי וזה אשר תעשה אותה שלש מאות אמה שלא דרשו בו כלום:

כל העובר על הפקודים. דרך המונים מעבירין את הנמנין זה אחר זה (רש"י) לא הבינותי כיון שבאמת לא יהיו האנשים בעצמם נמנים רק ע"י מנין השקלים שהיו נותנים ולא היו הם בעצמם עוברים זה אח"ז, א"כ מה הוא לשון כל העובר, וגם אם הה"א כה"א היושב על כסאו (שמות י"א ה') שפירשו הראוי להיות יושב, ויהי' טעם העובר הראוי להיות עובר (דער דורכגעהען זאָללטע) עדיין אין טעם למלת על, כי הי' ראוי כל העובר לפקודים, גם להראב"ע שפירש כל העובר, שעברו משנותם עשרים, אין מקום למלת על, לכן נ"ל כיון דמצינו לשון עובר המקושר במלת על, ענינו חוב המוטל על האדם כמו לא יעבור עליו לכל דבר (כי תצא כ"ד ה') שטעמו לא יוטל עליו שום חובת עבודה, וכן גם עליך תעבר כוס (איכה ד׳:כ״א) יחול עליך חובת עונש, וכן עלי עברו חרוניך (תהלים פ"ח) כן העובר על הפקודים טעמו אשר יחול על הפקודים. החוב המוטל על הראויים להיות נמנים, ולפי שבפרשת ערכין (בחוקותי כ"ז) קצב למבן עשרים שנה ומעלה ערך נפשי חמשים שקל, וכאן בפקודים קצב שיעור מועט, וגם במחצית שקל יוצא ידי נתינת כופר נפשו, ואין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו (העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט) וגם מחצית השקל הוא כל חובתו, לכן אמר כל העובר, ר"ל כל החוב המוטל על הנמנים אינו רק מחצית שקל (דאס גאנצע וואס אויפגעלעגט ווירד):

זה יתנו. א"ר יוחנן בן זכאי, כל כהן שאינו שוקל חוטא, שנאמר זה יתנו – י"ב שבטים יתנו ^כבע"ד רמז ואסמכתא לדבר ידוע ומקובל דרשו כן. ורגילים חז"ל לדרוש המלה זה כמבואר לפנינו בס"פ בא בפסוק בעבור זה עשה ה' לי, ולקמן בפסוק שמן משחת קודש יהיה זה לי. ועיקר הענין שבא לאפוקי מדעת בן בוכרי שהכהנים פטורים ממחצית השקל, משום דמכיון דמכסף השקלים באים קרבנות צבור, וצריך כל אחד למסור חלקו לצבור כדי שלא יהיה הקרבן קרבן יחיד, ובכהנים כיון שהוא עצמו המקריב יש חשש שמא לא ימסור יפה חלקו לצבור ויהיה קרבן צבור בא משל יחיד, ולכן ס"ל לבן בוכרי שהכהנים אין שוקלין כלל, ואשמעינן ר' יוחנן בן זכאי בדרשה זו דלא כן הוא אלא דגם כהן שוקל ולא חיישינן שמא לא ימסור יפה, דבודאי יודעים דינייהו. –
והנה בירושלמי פרק זה ה"ד איתא, ר' מאיר אומר, זה יתנו כמין מטבע של אש הראה הקב"ה למשה ואמר לו כזה יתנו, וס"ל לר"מ דכיון דקפיד הקב"ה והראה לו מטבע של אש ואמר לו כזה יתנו, היינו שלא יגרע לעולם מערך מחצית השקל שהיה בימי משה, לכן כל הנותן מחצית השקל לדורות צריך להוסיף מעט על המטבע כדי להכריע שיהיה שוה לשקל שהיה בימי משה [ונתינת מחצית השקל לדורות היא לתכלית קנין קרבנות, כפי שיתבאר], אבל לא קיי"ל כן, אלא שנותנין השקל כמו שהוא בערכו בכל דור ולא ס"ל דרשה זו דר"מ, ולכן השמטנוה, ובמנחות כ"ט א' חשיב הדברים שהראה לו הקב"ה למשה, והקשו התוס' למה לא חשיב המראה ממטבע מחצית השקל, יעו"ש, ולפי מש"כ ניחא מאד מה שלא חשבה, כיון דדעת יחידאה היא ולא קיי"ל כן, ודו"ק. –
ודע דלדעת הרמב"ם ורמב"ן חיוב שקלים מתחיל מבן י"ג שנה ויום אחד ככל מצות התורה, וס"ל דאע"פ דבפסוק כאן כתיב מבן עשרים אך זה כתיב בתרומת אדנים, משא"כ בפסוק הקודם דאיירי בתרומות הקרבנות ולא כתיב מבן עשרים חייב מבן י"ג, אבל הרע"ב פ"א מ"ג דשקלים ובעל החנוך ורוקח הגדול (סי' רל"ב) והגר"א בירושלמי שקלים פ"א ה"ג ס"ל דהחיוב הוא מבן עשרים ולמעלה כפשטות הכתוב מבן עשרים שנה דקאי על כל ענין פרשה זו, ולדעת הגר"א כן היא דעת הירושלמי, וחדוש על התוי"ט שהשיג על הרע"ב בזה ולא העיר שדעת כמה מן הראשונים כן הוא.
ויש להעיר נ"מ במחלוקת זו לדינא בזה"ז לפי מש"כ בשו"ת בשמים ראש המיוחס להרא"ש סי' פ"ט דנשים פטורות מתפלת המוספין, משום דכיון דתפלה זו עיקרה באה לזכר לקרבן מוסף, וקרבן זה נעשה ממעות שקלים, ומכיון דנשים לא נתחייבו בשקלים ואין להם חלק בקרבן מוסף לכן פטורים מהתפלה הבאה במקום קרבן זה, והובאו דבריו בחדושי ר"ע איגר לאו"ח סי' ק"ו, ולפי"ז לדעת הרע"ב והחנוך ורוקח והגר"א [ע"ד הירושלמי] דפחות מבן עשרים פטור ממחצית השקל, א"כ לפי הסברא הנ"ל אין להם חלק בקרבן מוסף וממילא פטורין מתפלת מוסף, ויתחייב מזה עוד לפי מה דקיי"ל כל הפטור מן הדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, א"כ אין לאיש פחות מבן עשרים לעבור לפני התיבה בתפלת המוספין להוציא את הצבור, והוא דבר חדש ונפלא מאוד, וצ"ע רב. .
(ירושלמי שקלים פ"ו ה"ג)

כמין מטבע של אש כו'. מדכתיב זה משמע שרימז לו על דבר:

גרה. הוא הנקרא מעה בלשון רבותינו וכבר הוסיפו שתות ושמו השקל כ"ד גרה ומשקל הגרה הוא כמשקל י"ו גרגירי שעורה בינונית לפי מה שקבלו הגאונים:

ואמר מחצית השקל. להורות על מעלת השם יתברך שאינו שואל מישראל אלא לפי כחם. דבר השוה לעניים ולעשירים והוא מחצית השקל. ולזה כוונו רז"ל באומרם שזה היה אחד מהדברים ששמע משה ונרתע לאחוריו. כשאמר ונתנו איש כופר נפשו. והא כתיב ויקר פדיון נפשם. וכן כתיב וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. והש"י השיב לו איני שואל מכם אלא כפי כחכם ולא כפי כחי. וזהו מחצית השקל. ולפי שנראה דבר זר שכופר נפש האדם יהיה דבר מועט כזה. לזה חזר ואמר מחצית השקל לתרומת ה'. כלומר הטעם שאמרתי מחצית השקל הוא. לפי שהיא תרומת ה'. ואחר שהיא תרומת ה' היא קדש. ואעפ"י שיהיה דבר מועט. בערך שהיא תרומת ה' הוא דבר גדול. ולזה אמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. כי אחר שהוא דבר של כופר נפש. צריך שיהיו עניים ועשירים שווים. כי לפני הש"י לא ניכר שוע לפני דל. כי אולי אותו שאנו חושבים שהוא גדול הוא קטן או להפך. ועל זה אמר קטון וגדול שם הוא. כלומר שם הוא ידוע אם הוא גדול או קטן. אבל בזה העולם אין אנו יודעים איזהו גדול ואיזהו קטן. ולכן אמר בכאן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. אחר שהוא לכפר על נפשותיכם. ולכן צוה לתת אותו על עבודת אהל מועד. והיה לבני ישראל לזכרון. שיזכרו וישובו אל ה' איך כל ענייני העולם הזה הבל ורעות רוח. מלבד ענייני הנפש ששוים בה עניים ועשירים. ואין שם שררה ומעלה אלא את דכא ושפל רוח. שהוא מחצית השקל שהוא דבר שבור ואין שם שקל שלם. בענין שבזה יעלה זכרוננו לפני ה' לכפר על נפשותינו. וי"א כופר נפש שהוא לשון ביטול והסרה. כמו לא תוכלו כפרה. ועניינו להסיר ולבטל הנגף:

מחצית השקל בשקל הקדש. וא"ת למה צוה על מחצית השקל לא פחות ולא יותר. ויש לו' דה"ט לפי ששקל עולה בגימ' נפש והקב"ה ברחמיו מטה כלפי חסד ומכפר על עון חצי הנפש ואם כן היה מחצית השקל כופר פדיון על חצי הנפש:

זה יתנו כל העובר על הפקדים מחצית השקל וגו' עשרים גרה השקל. פירש הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו ז"ל בדרשותיו כ"י במ"ש הרמב"ם דחייבים לתת חצי המטבע של אותו זמן ואעפ"י שהמחצית של אותו זמן יהיה גדול הרבה וז"א עשרים גרה השקל מחצית השקל כלומ' אף דלפעמים מחצית השקל יהיה מה שהוא השקל דהיינו עשרה גרה אפ"ה צריך לתת חצי המטבע של אותו זמן:

פרשת כי תשא שֶׁקֶל תרגומו סִלְעָא, גֵּרָה תרגומו מָעִין, בכל זה האריך הרמב״ן ויתבאר שם טעם שרבותינו קראו ללשון תורה לשון הקודש מפני שדברי תורה והנביאים וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו והנה הוא הלשון שהקב״ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו ובו נקרא בשמותיו הקדושים וכו׳ ובו ברא עולמו וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם ומלאכיו וכל צבאיו לכלם בשם נקרא מיכאל וגבריאל ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ושלמה וזולתם והרב אמר במורה הנבוכים אל תחשוב שנקרא לשונינו לשון הקודש לגאותינו או לטעותינו אבל הוא כי זה הלשון קדוש לא ימצאו שמות לאבר הבעילה וכו׳ והנה אין צורך לטעם הזה כי הדבר ברור שהלשון קודש קדשים הוא כמו שפירשתי והטעם שהזכיר על דעתי איננו אמת כי מה שיכנו ישגלנה ישכבנה יורה כי משגל שם עצם לבעילה וכו׳ ואם מפני טעמו של הרב היו קורין לו לשון נקיה כענין ששנינו עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה (סנהדרין דף ס״ח:) וכו׳ ע״ש שהאריך קצה: וראיתי בספר מסורת המסורת בלוחות שניות בהמין השביעי האריך בענין קריאות לשון הקודש ע״ש וחידוש שלא ראה ולא ידע מדברי המורה נבוכים ומדברי הרמב״ן הנ״ל. ואגב אודיעך לשון עטרת זקנים אורח חיים סימן תל״ד אות ג׳ ד״ה בלשון הקודש ותרגום אינו בכלל לשון הקודש ומקרי לשון טהור:

הראה לו כמין מטבע של אש. במדבר רבה (יב, ג) ובירושלמי סוף פרק קמא דשקלים (ה"ד), מדכתיב "זה יתנו". אבל בגמרא בפרק הקומץ (מנחות כט.), תנא דבי רבי ישמעאל, שלשה דברים נתקשה בהם משה עד שהראה לו הקב"ה, ואלו הן; מנורה, דכתיב (במדבר ח, ד) "וזה מעשה המנורה". ראש חדש, דכתיב (לעיל יב, ב) "החדש הזה לכם". שרצים, דכתיב (ויקרא יא, כט) "וזה לכם הטמא" ויש אומרים אף הלכות שחיטה. ובשמות רבה (טו, כח) אחד מארבעה דברים שנתקשה משה, שמן המשחה, דכתיב (פסוק לא) "שמן משחת קדש יהיה זה לי", ומעשה מנורה, ושרצים, והלבנה, ובכל הני לא חשיב שקלים. ויש לתמוה למה חשיב בגמרא הני, ולא חשיב שמן המשחה. ובשמות רבה למה לא חשיב שחיטה. וכן על אגדה דהקומץ (מנחות כט.) קשה, למה דרשו רק הני ג', מנורה, שרצים, חודש, ולא חשיב שחיטה, דהרי כתיב (לעיל כט, לח) גם כן "וזה אשר תעשה על המזבח". ולכולהו קשיא, למה לא חשיב שקלים, דכתיב "וזה יתנו":
אבל "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם" (לעיל כט, א), "זאת חקת הפסח" (לעיל יב, מג), "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" (במדבר יט, יד), לא קשיא, דשם לא קאי מלת "וזאת" רק על הדבר, ושייך בזה שפיר "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם", שהרי אומר לו הדיבור, ושייך עליו "וזה הדבר". וכן "זאת חקת הפסח", ד"זאת" קאי על החוקה, והרי היה אומר לו החוקה. וכן "זאת התורה", כיון שהוא אומר לו התורה, שייך עליו "זאת חקת התורה" (במדבר יט, ב), אבל "וזה מעשה המנורה", דלא כתיב שם דיבור, ואם כן על מה קאי מלת "וזה", והוצרכו לדרוש 'שהראה לו הקב"ה', ועליו קאי לשון "וזה" (כ"ה ברא"ם):
ומכל מקום הקושיות הראשונות במקומם עומדים, למה לא דרשו גם כן בגמרא שקלים, דכתיב "זה יתנו". והקשה [עוד] הרא"ם, דכולהו לא דרשו "וזה אשר תעשה אותה שלש מאות אמה אורך התיבה" (בראשית ו, טו). ודע, כי כל הני דרשות כל אחת ואחת יש לה טעם; כי בגמרא לא דרשו רז"ל רק ג' – מנורה, שרצים, חודש, דבהנך מלת "זה" דבוק אל הנראה, כמו "וזה מעשה המנורה", "וזה לכם הטמא", "החדש הזה לכם", דרשו רז"ל שהראה לו הקב"ה אלו דברים, דאם לא כן מאי "וזה לכם הטמא". אבל בשקלים קאמר "וזה יתנו", קאי "וזה יתנו" על הנתינה, לכך לא דרשו שהראה לו הקב"ה מטבע, ולא שייך בזה שהראה לו הקב"ה. לכך שם פירושו על כרחך כמו "וזה אשר תעשה שלש מאות אמה אורך", כיוון דלא קאי על הדבר הנראה. והכי נמי תנא קמא לא דרוש "וזה אשר תעשה על המזבח", מפני כי לשון "זה" דבוק אל "אשר תעשה על המזבח", ולפיכך לא דרשינן שהראה לו הקב"ה, דלא דרשינן שהראה לו אלא כאשר "וזה" קאי על הדבר הנראה, "וזה מעשה המנורה", "וזה לכם הטמא", "החדש הזה לכם", והוא חילוק גדול כאשר תדקדק. אבל יש אומרים דרשו "וזה אשר תעשה" (לעיל כט, לח), קאי על השחיטה, אף על גב דלא נזכר בכתוב – עליו קאי, מפני שדרש לשון "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה", וכי "כבשים בני שנה" עושים על המזבח שיכתוב "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה", לכך דרשו מה שכתוב "וזה אשר תעשה" פירושו "וזה" השחיטה יעשה אל כבשים בני שנה:
ובגמרא דידן לא דרש שמן המשחה דכתיב (פסוק לא) "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם", מפני דסבירא לגמרא דאין לדרוש אלא כשנכתבה מלת "זה" קודם שהזכיר הדין עצמו, כמו גבי מנורה "וזה מעשה המנורה מקשה", "וזה לכם הטמא", "החודש הזה לכם", אבל בשמן המשחה שלפני "זה" הזכיר הדבר בדיבור, שנאמר (פסוק כג) "ואתה קח לך בשמים ראש וגומר", ועליו אמר "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם", קאי מלת "זה" על הדיבור שדיבר לו לפני זה, כאילו אמר שזה שאמרתי – הוא לכם משחת קודש. ודווקא כאשר לא הזכיר הדבר ההוא בדיבור עדיין, אז אינו נופל מלת "זה", כי על מה קאי "זה", ושם דרשו 'מלמד שהראה לו הקב"ה'. אבל מדרש רבות (שמו"ר טו, כח) דרש "זה" דשמן המשחה, מפני דסבירא ליה דלא הוי למכתב כלל לשון "זה", ולפיכך דרש בכולהו. ומכל מקום גם מדרש רבות לא דרש "וזה אשר תעשה", מטעם דפרשנו אליבא דתנא קמא, דלא כתיב שחיטה בקרא, ולא איירי קרא ממנה. אמנם "זה יתנו" אפילו יש אומרים לא דרש, כיון דקאי על הנתינה. אבל בירושלמי דרש בכל "זה" דכתיב בקרא, ולפיכך דרש גם "זה יתנו":
ויש להקשות, בשלמא בכל הני היה צריך להראות, דיש חומר בהן להבין אותם, אבל במטבע, מה חומר יש בה עד שהוצרך להראות לו מטבע של אש, ויש לפרש כי המטבעות נעשות שלא בדקדוק, שאין לצמצם במעשה האדם, ולא נעשה בענין משוער, לא כמו דברים הנבראים שיש להם שעור מוגבל, והראה לו הקב"ה מטבע זאת מתחת כסא הכבוד, שזאת המטבע יש לה שעור מוגבל ומשוער, שאינה מעשה אדם. ומזה נלמוד שאין לחצי שקל זה דין שאר מטבע, אף על גב שהיא חסירה – שם מטבע עליה, כיון שאי אפשר לצמצם, ויוצאה בהוצאה, אבל זה אינה כך, אבל היא משוערת. ועוד, כדי שלא יקשה איך תולה דברי תורה מה שיתנו לכפרה על נפשותם – במטבע, שכל מטבע משקל שלה נעשית כפי רצון המלך, או מי שהמטבע שלו, ודברי תורה הם משוערים בענין אלקי, ולכך אמר כי 'הראה לו מטבע של אש מתחת כסא הכבוד', לומר כי אין השיעור הזה הוא שיעור מטבע היוצאת בעולם מבלי חכמה ושעור אלקי, אך מטבע זה שעור אלקי יש בה, ולפיכך תלה בה התורה כפרת הנפש, ולפיכך הראה לו מטבע של אש:
ומה שהקשה הרא"ם כי למה לא דרשו גבי "וזה אשר תעשה את התיבה" (ר' בראשית ו, טו), כבר התבאר לך שאין לדרוש כמו שלא דרשו "זה יתנו", דקאי "זה" על העשיה או על הנתינה. אבל מי שדרש 'זה אשר יתנו', בודאי דרש גם כן "וזה אשר תעשה". וכן תמצא באמת שדרשו בפרקי דרבי אליעזר (פכ"ג) "וזה אשר תעשה התיבה" מלמד שהראה לו הקב"ה באצבע כזה וכזה תעשה את התיבה:

זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל, ר׳ יהודה ור׳ נחמיה, [ר׳ יהודה אומר] לפי שחטאו בחצי היום לפיכך יתנו מחצית השקל, [ור׳ נחמיה אמר לפי שחטאו בשש שעות ביום לפיכך יתנו מחצית השקל], ר' יוחנן בן זכאי אמר לפי שעברו על עשרת הדברות לפיכך יתנו עשר גירות.

זה וכו׳ כמין מטבע וכו׳ הכי אי׳ בירוש׳ פ״ק דשקלים והק׳ הרא״ם אמאי לא הזכירוהו בגמ׳ פ״ג דמנחות דקחשיב ג׳ דברים שנתקשה משה מנורה ור״ח ושרצים. והניחו חלק ע״ש וכבר הק׳ כן התו׳ התם ותירצו דהתם לא חשיב אלא דברים שנתקשה ובהך לא שייך נתקשה אלא לפי שלא היה יודע בשום מנין אם לא היה מראהו ע״כ. ואמנם תירוצם ז״ל דחוק לומר שמשה לא היה יודע בשום מנין דאיברא דגרה אפשר דאכתי לא הוה ידע כמה הויא מכל מקום הו״מ לאגמרה לדידיה במשקל גרעיני שעורה וכיוצא בזה או לאסברה בדדמי כמעות שהיו נוהגים בהם במצרים. ונל״עד דא״הנ דלמאן דדריש דהראהו מטבע של אש היינו נמי לפי שנתקשה כמו אינך דה״נ יש קושי בדקדוק המשקל ומיהו ר״מ הוא דדריש הכי בירוש׳ שהבאתי לעיל ותמן תנינן בפ״ק דשקלים מש׳ ו׳ ואם שקל על ידו ועל יד חבירו חייב בקלבון א׳ רמ״א ב׳ קלבונות ופי׳ שם הר״ב דת״ק סבר הנותן מחצית השקל הכתוב בתורה פטור מן הקלבון דכתיב זה יתנו כזה יתנו ולא יותר ור״מ סבר הנותן מחצית השקל חייב בקלבון ע״ש והשתא ר״מ אייתר ליה תיבת זה דקרא ולכך דריש ביה מלמד שהראהו הק״בה וכו׳ אבל לת״ק לית ליה הך דרשה דזה דריש ליה לכדלעיל וכן העליתי בספרי על המש׳ והוכחתי כן מלישנא דהירוש׳ ע״ע. ומעתה הך סוגייא דמנחות דלא חשיב אלא שלשה דברים אזלא כרבנן דהלכתא כוותייהו. ורש״י הכא נקט דרשה דר״מ לפי שקרובה טפי למשמעות לשון הכתוב מלומר דאתא למעוטי הקלבון הפך דרכו של רש״י להביא בפירושו הדרשה היותר קרובה לפשט הכתוב אפי׳ יהיה נגד ההלכה. וכמ״ש הרא״ם בכמה מקומות:

עשרים גרה. מפרש בתלמוד גרה מעה. והא דאמר רבה מעה הוי שקל הוסיפו שתות ובאו העשרים לכ"ד ואחד להכרע:

מחצית השקל. לכפר על חצי היום שחטאו כמו שאז"ל במסכת שבת פרק ר' עקיבא בושש בא שש והשקל כ' גרה הרי חציו עשר לכפר על עשרת הדברות שעברו ואיתא בזבחים פרק רבי ישמעאל אומר חמשה אצבעות של ימינו של הקב"ה כלן ליחוד הגאולה באצבע קטנה כזה הראה לנח לעשות את התיבה שנאמר וזה אשר תעשה אותה שנייה לה כשהכה את מצרים שנאמר אצבע אלהים הוא בשלשית דהיינו אמה בה כתיב והלוחות כתובים באצבע אלהים ברביעית שהיא סמוכה לבהן הראה למשה הלבנה בגודל הראהו מחצית השקל שנאמר זה יתנו ובכל היד עתיד הקב"ה להכרית ולהשמיד בני ישמעאל ובני ארם שנאמר תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו:

כל העובר על הפקודים. לפי שדרך בני אדם וכן בהמות כשמונין אותם מעבירין אותם דרך פתח קטן ויוצאין זה אחר זה שלא יוכלו לצאת שנים כאחד ומתערב המניין ולכך אומר כל העובר על הפקודים שאותם שאינם פקודים עוברים דרך פתח ומתוספין על הפקודים שבחוץ וכן גבי בהמה הוא אומר וכל אשר יעבור תחת השבט:

כל העבר על הפקדים בזמן שהעובר יוצא דרך הפתח הוא נוסף על הפקודים שבחוץ.

זה יתנו כל העובר על הפקדים מחצית השקל. והוא על הדרך אשר שנו רבותינו (בקידושין מ':) לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת וכו' אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו וכו'. לכף חובה וכו', כי הלא בזה או שירויח הרבה הרבה או ח"ו יפסיד הרבה. צא ולמד מה שלמדו חז"ל (אבות ה', כ"א) שהמזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ולהיפך המחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו (כמבואר שם אצל משה וירבעם). ועל כן אם הוא עשה מצוה אחת והכריע את כל העולם לכף זכות הרי זכות הרבים תלוי בו זכות עולם מלא שהוא בלתי שיעור. ומה המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין ל"ז.), ומכל שכן המקיים עולם מלא ממש שהכריע את כל העולם לזכות להיות תכון תבל בל תמוט, מה גדול שכרו לעד ולנצח נצחים. וכל הגדולה וברית השלום שניתן לפנחס בן אלעזר בקומו מתוך העדה לו ולזרעו אחריו הכל היה בשביל שכיפר על בני ישראל ונתקיים העולם על ידו כמאמר הכתוב (במדבר כ"ה, י"א,-י"ג) פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי מעל בני ישראל ולא כליתי את בני ישראל וגו' לכן אמור הנני נותן לו וגו' תחת אשר קנא וגו' ויכפר על בני ישראל הרי שכל הגדולה לא ניתן לו כי אם בשביל שלא כליתי את בני ישראל. וכן זה המקיים עולם מלא על ידי מצוה אחת ודאי שכרו גדול אין ערוך אליו, ולהיפך ח"ו כאשר הכריע ח"ו העולם לכף חובה, הרי המאבד נפש אחת וכו' כאילו איבד עולם מלא ומכל שכן וכו'.

זה יתנו. תימא והא שאול לא נתן ויפקדם בבזק ועיין מה שתירץ מהר״י אברבנאל. ואני אומר כי לא דיבר הכתוב בהוה ולא הקפיד אלא עתה שהיו אחוזי עון העגל ולא יעמוד במקום סכנה שהוא המנין כי בהיות פרטיות והגדלה כחות הדין יקטרגו והדין יחייב עונש ולזה דייק וחזר כל העובר עבירה יתן תרומת ה׳. א״כ הוא ריבוי למעט להלאה שאין צריך רק די בבזק. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י. ועל פי דברי הרב ז״ל מיושבת חקירת הרא״ם ז״ל איך דהע״ה [מנאם] אטו הוא וכל חכמי ישראל נעלמה מהם פרשה זו ותירץ עיין בדברי קדשו. ומעין דוגמא יש לתרץ דפרשה זו סברי דהע״ה וכל חכמי ישראל שבדור ההוא שלא נאמרה אלא לפי שחטאו בעגל ואז יהיה קטרוג ונגף אבל בלא״ה לא והראיה ששאול מנאם בבזק ולא היה נגף ומינה מוכח דפרשה זו לא נאמרה אלא בשביל העגל ואע״ג דשאול מנאם בבזק אינו לעיכובא רק לגרמיה הוא דעבד. ועוד הקשה הרא״ם ז״ל דכשפקד דהע״ה ושלח השליח ביד יואב וכו׳ איך לא היה הנגף ותירץ דהנגף שולט כשמונה כל ישראל אבל בקצתם לא. וראיתי להרב הגדול מהר״ר יוסף דוד ז״ל בספר הבהיר צמח דוד שהקשה על הרא״ם ז״ל דתנן הממונה אומר להם הצביעו ואמרו בש״ס א״ר יצחק אסור למנות את ישראל וכו׳ והיינו אף לקצת ישראל הפך הרא״ם ז״ל. ואני בעניי בפתח עינים ביומא דף כ״ב הבאתי קושיא זו על הרא״ם משם הרב הגדול מהרח״א ז״ל בעץ החיים ושם כתבתי דלק״מ דמ״ש הרא״ם ז״ל היינו דבמקצת אינו שולט נגף דכל עצמו לא בא לתרץ אלא איך לא היה נגף בו בפרק ששלח השליח ביד יואב וכו׳ אבל איסורא איכא והיינו דאומר להם הצביעו. ולשון אין בכך כלום דכתב הרא״ם ז״ל לאו דוקא:

רש"י ד"ה זה יתנו, הראה לו כמין מטבע של אש וכו' (תנחומא ט). ודאי שהיה נחוץ להראות בדרך כלשהי את צורת המטבע, שהרי עדיין לא היה לבני ישראל מטבע משלהם כאשר יצאו ממצרים. והנה כבר למעלה (כא, לב) נקבעו להם דינים (ממונות) על־פי שקלים, ומכיון שלפי הגמרא (בכורות מט ע"ב) גם שם מדובר בשקל הקודש, ולכאורה משפטים אלה ניתנו לפני ציווי המשכן ומניין העם הכרוך בו, צריך לשאול, מדוע אין הכתוב מפרט על מהות השקל כבר שם? (פ' כי תשא תשמ"א)

העבר על הפקדים. דֶּרֶךְ הַמּוֹנִין מַעֲבִירִין אֶת הַנִּמְנִין זֶה אַחַר זֶה, וְכֵן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט (ויקרא כ"ז), וְכֵן תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה (ירמיהו ל"ג):

וטעם כל העובר. שעברו משנותם עשרים. והם כמו שלשה שבועות שנים אז הוא האדם תמים דעת. גם גופו לא יגבה עוד בקומה.

וטעם למחצית השקל, נמצאו במדרשים כמה דרכים שונות ואומר אני להוסיף עליהם עוד ג' טעמים האחד הוא, לפי שבמעשה העגל גרמו שבירת הלוחות לשנים ע"כ יתנו בקע דהיינו שקל בקוע לשנים. השני הוא, לפי שזה היה כופר נפש וידוע שמצד הנפש אין יתרון לשום אדם על חבירו כי נפש החיוני שוה בכולם על כן עשיר ורש שוין בכופר זה, ולפי שכל אדם הוא שקל שלם, וכל מחצית נכלל במספר י' כי כן מנו רז"ל (נדה לא.) במאמר שלשה שותפין באדם י' דברים הבאים מן אב ואם וי' דברים הבאים מן הקב"ה וא"כ הרי האדם השלם עשרים גרה ומחציתו תרומה לה' לכפר על חלק הנפש.

זה יתנו כמנין ז''ה פירוש שנים עשר שבטים יתנו דאיכא למאן דאמר שבט לוי לא נתנו. . עשרים. בגימטריא עשיר ודל שהיו כולם שוין בזה:

בשקל הקדש במשקל השקל שקצבתי לך לשקול בו שקלי הקדש כגון שקלים האמורים בפרשת ערכין ושדה אחוזה. הוכרח לפרש בשקל כמו במשקל מפני שבזולת זה יובן שיתנו מחצית השקל עם שקל שלם של הקדש שהשקל בכל מקום מורה על השלם ומה שהוצרך לפרש מלת בשקל במשקל ואחר כך להוסיף אחר מלת בשקל הוא מפני שלא יפול לשון במשקל על הקדש רק על השקל ומלת הקדש תהיה נופלת על השקל שהם השקלים האמורים בפרש' ערכין ושדה אחוזה שנקראים שקלי הקדש כאילו אמר במשקל השקל ששוקלים בו שקלי הקדש והיותר נכון אצלי הוא שפירוש בשקל הוא כמשמעו ולכן אחריו עשרים גרה השקל בה"א הידיעה ומלת במשקל תוספת היא מפני שבזולת זה יהיה פירושו שיתן מחצית השקל בשקלי הקדש האמורים בערכין ובשדה אחוזה ואין טעם לו אבל עם תוספת במשקל יהיה פירושו לפי המשקל ששוקלין בו שקלי הקדש:

מחצית השקל. למה מחצית השקל, ר' יהודה ור׳ נחמיה, חד אמר לפי שחטאו במחצית היום, יתנו מחצית השקל, וחד אמר לפי שחטאו בשש שעות ביום יתנו מחצית השקל דעביד שיהא גרמיסין ^כגמיני מטבעות שהיו בימי משה והם שלשה בדינר וששה במחצית השקל, וכונת שניהם על מעשה העגל, שהיה בשש שעות ביום או בכחצות היום, וכמו שדרשו על הפסוק שבענין וירא העם כי בושש משה באו שש ולא בא, יעו"ש לפנינו, ואע"פ דמעשה העגל היה אחר צווי זה דשקלים, צ"ל דמשום שראה הקב"ה בעתידות קלקלתם צוה עתה דבר על תקונם. , ור׳ נחמיה בשם ר׳ יוחנן בן זכאי אומר, לפי שעברו על עשרת הדברות יהיה כל אחד ואחד נותן עשרה גרה ^כדהנה בטעמו של ר' יוחנן בן זכאי אפשר לומר דקאי על כלל ועיקר המצוה משקלים, אבל לר"י ולר"נ ע"כ צ"ל דטעמם הוא רק על שיעור מחצית השקל ולא על עיקר החיוב ממצות שקלים משום דאם כן יקשה למה נתחייבו לוים במצוה זו אחרי שכפי שנודע בתורה לא נשתתפו בעגל, אלא עיקר הטעם הוא שיקנו בהכסף קרבנות צבור לכל השנה דכתיב לכפר על נפשותיכם, והקרבנות מכפרים.
ודע דמה שנהגו האידנא לנדב מחצית השקל קודם פורים יש לזה רמז וסמך לענין מחצית השקל שבפרשה כאן, כמ"ש במגילה י"ג ב' גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו. ועיין באו"ח סי' תרצ"ד, ובמג"א שם תמה על מש"כ בהג"מ דגם נשים וילדים חייבין אחרי דבמחצית השקל של תורה פטורין. ולדעתי הענין פשוט דבשל תורה כיון דעיקר הכונה היה כדי לידע ע"י מספר חצאי השקלים את מספר הנפשות כמבואר בקרא, והנשים וילדים לא התפקדו לכן נפטרו מזה, משא"כ מה שנותנין לצדקה קודם פורים הוא זכר לנס פורים וכיון דאף הנשים וילדים היו בכלל הנס לכן חייבין גם הם. [ירושלמי שקלים פ"ב ה"ג]

במשקל השקל שקצבתי לך כו'. דקשה לרש"י דמחצית השקל בשקל הקודש משמע דיביאו חצי השקל עם שקל שלם וא"כ היה לו לכתוב שקל וחצי ועל זה פירש במשקל ר"ל בשקל הקדש וכו':

ונראה בהעיר למה נתרצה ה' במחצית השקל לבד ולפחות היה לו לומר שקל שלם, גם למה יצו ה' לבל יוסיף העשיר ולבל יגרע העני ממחצית השקל.

במשקל הקדש שקצבת לך וכו'. פירוש, דמשמעות הכתוב "בשקל הקדש" שמבואר במקום אחר, והיכן הוא מבואר, ועל זה אמר 'במשקל השקל שקצוב לשקול בו שדה אחוזה', ושם נאמרו שקלים (ויקרא כז, טז-יט). ומה שאמר 'במשקל הקודש שקצבתי במקום אחר', ולא אמר 'בשקלים שקצבתי לך', דהכתוב אומר "בשקל הקודש", ואין השקלים קודש, ולפיכך אמר 'במשקל הקדש', כי זה נקרא 'משקל הקודש' מה שהיו שוקלים שקלי שדה אחוזה וערכין (שם שם, ג-ח). ואם תאמר, ולמה הוצרך לשער חצי השקל בשקל הקודש, הא כתיב כמה הוא מחצית השקל, ויש לומר, דבא להקיש מחצית שקל זה לשקלי ערכין ושדה אחוזה, מה להלן אין נותנים בהם רק כסף, דאין פודין הקדשות רק בכסף, דכתיב "ונתן הכסף וקם לו", אף כאן לא יתן רק כסף ולא דבר אחר, לכך כתיב "בשקל הקדש":

תנן התם ואלו הם הממונים שהיו במקדש, יוחנן בן פנחס על החותמות, שהיה נותן חותם והלך זה אצל הגזבר שהיה ממונה על הסלתות ומקבל ממנו החותם ונותן לו הסלת, ולערב באין זה אצל זה ועושין חשבון, וכולה מפורש במס׳ יומא.

עשרים וכו׳ עכשיו פי׳ וכו׳ פי׳ דק״ל לרש״י דהול״ל עשרים גרה הוא ואמאי הדר וכתב השקל ומתרץ דקאי על השקל הנזכר בתורה בשאר מקומות כגון לעיל בפ׳ משפטים דכתיב כסף שלשים שקלים יתן וכו׳ וקאמר דעכשיו פירש לך כמה היא השקל שאמר שם:

זה יתנו. בתיבת זה הושפלו כשאמר זה אלהיך ישראל האמור בדברי הימים וי"מ כי זה משה האיש אשר העלנו וכו' ותלו הגדולה במשה ולא זכרו מושיעם ועל ידי תיבת זה הוגבהו בזה יתנו. והיינו הא דכתב זה ישפיל וזה ירים:

מחצית השקל כפרה למה שחטאו בחצי היום.

ולזה אמר הכתוב כאן זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל וגו'. כלומר בני ישראל יתנו זאת על לבם בעת עוברו על הפקודים פקודי ה'. אם יקרה לו לקיים מצוה אחת ממצוות התורה או ח"ו כשיתאוה לעבור איזה עבירה במצוות לא תעשה. אשר הוא וכל העולם כולו עומדים במחצית השקל שהוא חציו חייב וחציו זכאי והמשקל עומד בשוה שלא בהכרעה לנטות צד לכאן או לכאן. וההכרעה עתה בידו הוא כשיקיים אחת ממצוות ה' יכריע המשקל לזכות וכל העולם כולו יתקיים על ידו, או להיפוך ח"ו. ומפרש הכתוב והולך ענין מחצית השקל כי עשרים גרה השקל. כאשר כתבנו כבר שעשרים הוא שני היודין אשר בשם הוי"ה ואדנ"י. יו"ד בראש ויו"ד בסוף. והם השני קערות שבמשקל שמניחין עליהם הזכויות והעוונות זה מול זה וביניהם יש ו' אותיות והוא הלשון המכריע בין הקערות הנקרא קו המשקולת כדרך שוקלי שקל, ואיזה הקערה שמכריע מושכת את הלשון עמה ונוטה לזכות, או להיפך ח"ו. והאדם צריך שיראה להיות מחצית השקל תרומה לה' כלומר שיתגבר זה המחצית שהוא תרומה לה' שם הוי"ה ברוך הוא, והוא מחצית הימין והחסדים שבהם מתרומם שמו של הקב"ה ומתגדל כאשר יושפע חסדיו המרובים וטובותיו העודפות לבני אדם, והם יתנו שיר ושבח וגדולה וכבוד אליו יתברך על זה. וקאי הכל על למעלה. כי גם על זה יפקח האדם עיניו כאשר רוצה לחזור בתשובה על חטאיו כאמור לומר אולי ח"ו בעת עוברי, היה מחצית השקל וגרמתי ח"ו להכריע כל העולם לכף חובה, ובמה יכופר לי עוון הזה לאבד עולם מלא ח"ו, הלא לנפש לא יכופר כי אם בדם שופכו. ואנכי שגרמתי צער ונזק לכל העולם ודאי שאני צריך לחיות חיי צער באמת להתרחק מתאותי ככל אשר אוכל, ולשבר ולהכניע כל כוחי התאוות מעמקי מורשי לבבי, וכולי האי ואולי בזה יכופר על קלקולי.

ולכאורה יש כאן גם קושי טכני שקשה להתעלם ממנו. הנה הציווי דנן ניתן כדי שיתבצע כאן ועכשיו - "זה יתנו" (ואכן נתנו, כפי שמפורט להלן - לח, כה-כו), אך לפי דברי רש"י־המדרש שצריך היה להראות לו למשה את צורת המטבע (כלומר היה זה מטבע מורכב במידת־מה, שאם לא כן, היה אפשר לתארו בדברים), כיצד הטביעו מאות אלפי מטבעות כאלה בתנאי המדבר? (ויקהל־פקודי תשמ"ז)

מחצית השקל בשקל הקדש. בְּמִשְׁקַל הַשֶּׁקֶל שֶׁקָּצַבְתִּי לְךָ לִשְׁקֹל בּוֹ שִׁקְלֵי הַקֹּדֶשׁ, כְּגוֹן שְׁקָלִים הָאֲמוּרִין בְּפָרָשַׁת עֲרָכִין וּשְׂדֵה אֲחֻזָּה:

ואלה הגרות גרגרות חרוב הם:

טעם ג' הוא היותר מחוור מכולם, והוא, שמצינו במדרש (תנחומא תשא יא) והילקוט מביאו בפרשה זו וז"ל ונתנו איש כופר נפשו. כששמע משה כן נתירא ואמר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב ד) רבי יהודה בר אילעי אומר אמר משה מצינו שפדיון נפשו של אדם ככר כסף שנאמר (מלכים א' כ לט) והיה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול, ר' יוסי אומר מן מוציא שם רע אתה למד שנאמר (דברים כב יט) וענשו אותו מאה כסף. ואנחנו הוצאנו שם רע ואמרנו אלה אלהיך ישראל. כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן מאה כסף, ריש לקיש אמר מן האונס אתה למד כתיב (שם כב כט) ונתן האיש השוכב עמה וגו' ואנחנו אנסנו הדבור לא יהיה לך. ועשינו ע"ז כל אחד ממנו צריך ליתן חמשים כסף, רבי יהודה בר סימון אמר מן שור נגח אתה למד שנאמר (שמות כא לב) אם עבד יגח השור וגו' ואנחנו המרנו כבודו בשור שנאמר (תהלים קו כ) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. כל א' ממנו צריך ליתן שלשים שקל. ידע הקב"ה מה שבלבו של משה א"ל חייך לא ככר כסף, ולא מאה כסף, ולא חמשים שקלים, ולא שלשים שקלים, אלא זה יתנו מחצית השקל עכ"ל. וכפי הנראה שיש במדרש זה הרבה דברים בלתי מובנים וכי משה היה מחשב בענין המעשה שהיה בימי ישראל עם מלך ארם, גם מ"ש ואנחנו אנסנו הדבור מחוסר ביאור, וענין שור נגח קשה להבינו.

שקל בגימטריא נפש שבא לכפר על הנפש:

עשרים גרה השקל עכשיו פירש לך כמה הוא. פירוש אף על פי שנזכרו שקלים כסף שלשים שקלים יתן לאדניו חמש מאות בשקל הקדש וחמשים שקלים דאונס ומפתה ומאה שקלים דמוציא שם רע לא פירש לנו שעורו אלא כאן שכל השקלים בין דחול בין דקדש כלם עשרים גרה הם ומכאן למדו כלם ובפסוק וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כתב רש"י ז"ל עשרים גרה יהיה השקל כל ערך שכתוב בו שקלים יהיה בשקל הקדש עשרים גרה:

עשרים גרה השקל. אמר רבא, סלעים דאורייתא תלתא ותילתא הוו ^כהר"ל שלשה דנרים ושליש. , דכתיב עשרים גרה השקל, ומתרגמינן עשרין מעין, ותניא שש מעה כסף דינר ^כועיין מש"כ בערך שיעור המטבעות לעיל בפ' משפטים בפסוק כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים, ועוד נבאר מזה אי"ה בפ' בחקתי בפסוק כערכך יקום (כ"ז ט"ז) ובפ' קרח בפסוק עשרים גרה השקל, יעו"ש. .
(בכורות ג׳ א׳)

עכשיו פירש לך כו'. כלומר לעיל בפרשת משפטים כתיב נמי שקל ולא פירש לנו הכתוב כמה הוא ועכשיו פירש לך כמה הוא:

ולתת טעם לב' הערות נתכוין ה' ואמר לו זה יתנו דע כי אין עיקר הענין הוא הנגלה אלא הנסתר שזה בא בדמיונו, וכבר כתבנו בכמה מקומות כי שכינתו יתברך שהיא בחינת כסא כבודו יתברך על ידי מעשה בני ישראל יסובבו הפרדה, והוא אומרו (ישעי' נ') ובפשעיכם שולחה אמכם, גם אומרו (משלי ט''ז) ונרגן מפריד אלוף, ועל ידי מעשה העגל שהוא כנגד כל התורה כולה יסובבו הפרדת השכינה בשורשי בחינת כל נשמות ישראל, לזה צוה ה' שיתנו מחצית השקל שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם לשוב ליחדם יחד, ולהכרת הדבר הראהו כמין מטבע של אש מתחת כסא כבודו כי שם בחינת שורשי נשמות בני ישראל ואמר לו זה יתנו פירוש יחזור לתת סוד מחצית השקל שהפריד והוא זה יסוד וסוד הדבר ולזה יכוין כל נותן ורחמנא לבא בעי לכוין אל המכוון ליחד הנפרד והנחלק, ולזה גמר אומר את תרומת ה' והוא מה שרמזנו במחצית השקל כי מתכנית בחינה זו בשם תרומת ה'.

עכשיו פירש וכו'. כלומר, שאין הכתוב מפרש כמה הוא השקל של שדה אחוזה וערכין, דאין שם שקלים מיוחדים, רק שהוא מפרש כמה הוא השקל, לא שקל שדה אחוזה וערכין בלבד, אלא כל השקלים מפרש:

לה׳. שיהא נותן לשם שמים.

ב או יאמר זה יתנו וגו' עד מחצית השקל וגו'. כי הן נודע מעשה ה' ונפלאותיו ששקל בפלס הרים, וגבעות במאזנים, ולכל נתן מדה וקצב בשיעורו ותחומו וגבולו חוק עולם ולא יעברנהו. והגביל את מצוותיו יתברך במדה, וקצב ארבע פרשיות בתפילין ארבע ציצית בבגד, ארבע חוטים בציצית, ארבע מינים בלולב, שתי לחם בעצרת, ז' נרות במנורה, שנים עשר לחמי פנים, וכדומה. שכל אחד מאלו אם הוסיף אחד בהן כמו חמש פרשיות בתפילין חמש ציצית בבגד, או שחיסר אחד מהן, הרי ביטל מצוה. וזקן ממרא היה חייב סקילה בכזה וכדומה. והיא לא תעשה מפורשת (פרשת ואתחנן (ד', ב')) לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוך וגו', ולא תגרעו ממנו וגו'. והטעם הוא כי לכאורה מה איכפת אם יהיה עוד פרשה או ציצית אחת או שמונה נרות וכדומה. ואכן כי מי כאלהינו יודע פשר דבר בכל העולמות כאשר צריכים ויכולים לקבל אורו יתברך, כי הן בהאיר אור השמש שהוא אחד ממשמשיו ועבדיו על האדם יותר מדאי ימות האדם כי לא יוכל לקבל האור יותר מגבולו, ומכל שכן דכל שכן אורות אלהינו יתברך שמו הניתנים ונשפעים בכל מצוה ומצוה, אם היה נתמשך חוט אחד יותר מאורו יתברך כפי אשר הגביל וקצב הוא יתברך, לא היה יכול העולם לסובלו והיו בטלים ומבוטלים מרוב האור (כאשר כבר קרה בזה במיתת מלכין קדמאין שלא היו יכולין לקבל האור ונפלו ונשברו ומתו כידוע ליודעי דעת ה'). ועל כן הזהיר על זה בלא תעשה לא תוסיפו על הדבר כי ברוב ההשפעה במצוות ומעשים טובים לא יוכלו התחתונים לקבל, כי רבוי השמן בנר הוא סיבה לכבותה ח"ו, והוא מקלקל הרבה הרבה. וממילא שהגרעון גם כן מקלקל כי זה ודאי מקלקל הוא להמעיט האור הנפלא הזך מלהאיר די הגבול שיוכלו לקבל. וכשהוא על בחינה הראוי, זה נקרא מחצית השקל. שהשקל עומד בשוה אינו נוטה לשום צד להוסיף האור או לגרוע, וכאשר יוכלו לקבלו. ועל כן זה יתנו על לבם כל העובר על הפקודים פקודי התורה שמחצית השקל הוא תרומה לה' שזה הוא התרומה והמובחר לה' שיהיה המשקל בחציו כלומר באמצעיתו כאשר קצבם הבורא יתברך שלא להוסיף ולא לגרוע, ועל כן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. מי שהוא עשיר בדעת ויראה האורות הנשפעים בכל מצוה ומצוה ויאמר בלבו אוסיף עליהן כדי להרבות אורו יתברך בעולם, לא כן. לא ירבה, כי הרבוי הזה מיעוט הוא. והדל מי שהוא עני בדעתו ואינו מבין בהאור המגיע לכל מצוה ויאמר כי יהיה לו די בשלושה ציצית. לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומה ה', כי מחצית השקל השוה הוא הוא תרומת ה' בעולמו לקבל אור הנערב מאתו יתברך על נכון.

ואם תאמר שהשקל היה ידוע להם עוד מימי האבות (בראשית כג, טו), וגם היה מצוי להם (ובוודאי לא מדובר שם בשקל הקודש), לשם מה היה צריך להראות מטבע של אש? (פ' כי תשא תשמ"ח)

עשרים גרה השקל. עַכְשָׁו פֵּרֵשׁ לְךָ כַּמָּה הוּא:

ואומר אני לפי שמצינו במעשה העגל עברו ישראל על ד' ראשי עבירות, והם ע"ז ג"ע וש"ד ולשון הרע כנגד כולם כמו שפירש"י על פסוק ויקומו לצחק ולשון הרע הוא מה שנאמר קול ענות אנכי שומע. היינו חרופים וגדופים וזהו מ"ש זה לזה אלה אלהיך ישראל. כי סתם ע"ז תלויה במחשבת המאמין בה כי מטעם זה נאמר (יחזקאל יד ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. ולא די להם זה אלא ספרו בפיהם הדבר כמוציא שם רע על קונו ואמרו אלה אלהיך ולא ה' פעל כל זאת, ענין העליה ממצרים, וכשאמר הקב"ה למשה ונתנו איש כופר נפשו היה מסופק על איזו עון מארבע עבירות אלו יהיה כופר נפש אם על ע"ז או על ש"ד, או על ג"ע, או על לשון הרע.

גרה לשון מעה. שם מטבע ידוע כמו שאמרו הדינר שש מעין:

תרומה לה׳. תנא רב יוסף, שלש תרומות נאמרו כאן ^כזבפסוק זה – תרומה לה', בפסוק הבא יתן תרומת ה' ובפסוק ט"ו לתת את תרומת ה'. , שלש תרומות הן, של מזבח למזבח ושל אדנים לאדנים ^כחכדכתיב ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד והן השקלים שנעשו מהן אדני המשכן כדכתיב בפ' פקודי וכסף פקודי העדה וגו' ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקודש. ושל בדק הבית לבדק הבית ^כטעיין מש"כ בר"פ תרומה. .
(מגילה כ"ט ב׳)

לאגורת כסף כו'. שהוא נמי לשון מעה:

ומעתה אם ירבה העשיר הנה הוא מפסיד הכוונה שהיא העיקר לזה צוה ואמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט והטעם לתת את תרומת ה' כנזכר שאם ירבה או ימעיט אין רישום תרומת ה' ניכר, ולטעם זה הקדים הכתוב זכרון השיעור ואחר כך זכרון הנתינה שהיה לו להקדים זכרון הנתינה ואח''כ שיעורה אלא נתכוין לתת טעם הקצבה למה קצב מחצית השקל ואמר לתת וגו' כמו שפירשנו, ואולי כי רמז גם כן שאין הקצבה שוה אלא בבחינת הקצבה אבל בבחינת הכוונה מן הנמנע כי ישוו כל ישראל בכוונת הלב שכל אחד כפי בחינת חיבתו בקונו יעשה הדבר בחשק גדול והבן, ולזה סמך מצות ההשואה לא ירבה העשיר ולא ימעיט העני ממחצית השקל, אבל בבחינת הכוונה אין מציאות להשוות הלבבות:

עשרים גרה השקל השלם. ולא נפרש "השקל" המשקל של מחצית השקל, וזה אינו, דאין מחצית השקל כל כך. אף על גב דבדורות הללו השקל השלם הוא יותר מן עשרים גירה, זה אינו קשיא, שהוסיפו עליו, כמו שמפרש (רש"י כאן):

בפקוד אותם. זה פקודי המדבר.

ג עוד יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז"ל (בפרק א' דשקלים הלכה ד') שהשוקל את שקלו חייב בקלבון, ופירוש קלבון הוא קל בון כלומר הדבר הקל שבין החצאים. שלא יתן המחצית בצמצום, רק החצי שבו הבינים יהיה להקדש. והטעם הוא להראות שנותן בעין יפה בטוב לבב ואינו מדקדק לתת בצמצום ממש. רק שאסור ליתן יותר ממחצית דבר הראוי שיש לו שיעור, כי רק מחצית צותה התורה. ואך דבר קל שאי אפשר לעמוד עליו זה יתן אל ההקדש להראות שבעין יפה הוא נותן. ולזה אמר זה יתנו וגו' מחצית השקל בשקל הקודש. כלומר זה המחצית השקל הברור ומבורר שהיא המחצית שמכריע בדבר קל, זה יהיה בשקל הקודש ולא בהחצי שלו. (ואפשר לזה אמר מחצית השקל ולא חצי השקל להראות שיהיה בו דבר נוסף קצת על החצי כמו במחצית שיש בו מוסיף על החצי להכריעו). ולזה אמר מחצית השקל תרומה לה'. כי מחצית השקל הזה הוא תרומה והתרוממות לה' במה שמראה בזה חפץ לבו כי בכל לבב הוא נותן בעין יפה. ועל כן סיים העשיר לא ירבה מלתת יותר מקלבון הזה והדל לא ימעיט מקלבון הזה, שירצה לתת החצי ממש בשוה. בכדי לתת את תרומת ה'. כלומר לתת בזה האופן שיהיה תרומה לה'. ואמנם דוקא לתת את תרומת ה'. כלומר כשהוא בעצמו הוא הנותן בעדו אבל אחר השוקל בעד עני אינו חייב בקלבון כמו שאיתא (שם). ולזה אמר והדל לא ימעיט וגו'. כלומר שהדל לא ימעיט מקלבון הזה ודוקא לתת את וגו' כשהוא הנותן ולא כשאחר נותן בעדו. ונחזור לענין ואופן הראשון שהתחלנו בו שהוא המורה על בחינת השב מחטאיו ונותן כופר נפשו לה' בשבירת והכנעת תאותיו. ולזה אומר הכתוב,

ואם כל הרבותא כאן היא היותו שקל הקודש, היה די בהגדת הערך המוסף של זה, כמובא כאן בפסוק יג. (פ' כי תשא תש"ן)

גרה. לְשׁוֹן מָעָה; וְכֵן בִּשְׁמְוּאֵל (א' ב'), יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם:

דעת ר' יהודה בר אילעי הוא, שמשה חשב מסתמא כופר זה יהיה על ע"ז ואז יהיה ודאי ככר כסף שלם והבין זה ממה שנאמר כי תשא את ראש בני ישראל ועל דרך שמסיק בילקוט פר' זו שר"ת מן כל השבטים עולה ת"ק אלף וצ"ז אלף והיכן עוד שלשת אלפים למלאות ת"ר אלף, הם שנפלו בעגל, וחשב משה למאי נפקא מינה רמז לו הקב"ה לישא את מספר ראש כל שבטי ישראל ולידע מתוכו כי ג' אלפים נפלו בעגל אין זה כ"א שרצה ה' שאבין מתוך זה כשם ששלשת אלפים אלו היו כפרה על כל הגופות של כל ישראל, כך כופר הנפשות יהיה גם כן במספר זה והיינו ככר כסף שעולה מספרו שלשת אלפים שקל כמו שפירש"י בפרשת אלה פקודי (לח כד) וא"ת מנא לן שכופר זה יהיה דווקא על ע"ז ולא על שאר עבירה מן ד' אלו ע"כ מביא ראיה מן פסוק והיה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול. והיה כופר על ששלח איש חרמי מיד, והוא מלך ארם שאמר אלהי הרים ה' ולא אלהי עמקים (מלכים א' כ כח) והוא שכחש בה' ויאמר לא הוא משגיח בשפלים כלל אלא שכינתו בגבהי מרומים והיה זה גם דעת עושי העגל, ומאחר שמצינו שם פדיון נפש ככר כסף א"כ ודאי גם כאן, מה שחשב משה שמא רצה ה' מכל אחד ככר שלם הוא בעבור חטא ע"ז.

עשרים גרה השקל השלם. לא המשקל של מחצית השקל ויהיה פירוש השקל המשקל שזה נופל גם על מחצית השקל ויהיה השקל השלם ארבעים גרה ומפני שקשה לו מה שפירש גרה לשון מעה ועשרים גרה הוא השקל השלם שאם כן היה ראוי להיות השקל עשרים וארבע גרה שהרי השקל ארבע זוזים והזוז שש מעין הוצרך להתיר הספק הזה ואמר שהזוז מתחלתו חמש מעין שהשקל השלם לפי זה אינו כי אם עשרין מעין והוא מה שכתוב בתורה עשרים גרה השקל אלא שחכמים באו והוסיפו שתות והעלו הזוז לשש מעה שלפי זה יהיה שעור השקל עשרים וארבע גרה: ומחצית השקל הזה שאמרתי לך יתנו תרומת יי'. לא שיהיה דבק עם עשרים גרה השקל ויהיה פירושו כ' גרה המשקל הזה שהוא מחצית השקל אלא כך פירושו עשרים גרה השקל השלם ומחציתו יתנו תרומה ליי' והוסיף מלת יתנו מפני שלולא זה יהיה דבק עם עשרים גרה השקל כדלעיל:

תרומה לה'. יש בפרשה זו שלשה פעמים תרומה לבאר כי התרומות הן שלש, תרומת המשכן ותרומת השקלים ותרומת המזבח, וכבר הזכרתי זה בסדר ויקחו לי תרומה ושם הרחבתי באור. ותרומת שקלים המפורש כאן ממנה נעשו האדנים שהרי כסף זה עלה למאת הככר שכן כתוב באלה פקודי וכסף פקודי העדה מאת ככר ונכנס כלו באדנים שבמשכן ואדני המשכן היו ק' והיה ככר אחד בכל אדן ואדן כענין שכתוב (שמות ל״ח:כ״ז) ככר לאדן וכיצד היו האדנים מאה הרי שהיו הקרשים עשרים לפאת צפון ועשרים לפאת דרום וכתיב (שם כו) והיו שמונה קרשים והיו לצד מערב הרי לך מ"ח קרשים ולצד מזרח לא היו קרשים כלל תן שני אדנים לכל קרש וקרש כענין שכתוב שני אדנים תחת הקרש הרי לך תשעים וששה אדנים והיו לצד מזרח ארבעה אדנים שעליהם היה תלוי הפרוכת, הרי מאת אדנים שהיו במשכן, והם הם שנעשו מתרומת השקלים זו.

שהשקל השלם כו'. דקשה לרש"י דבתחילה כתיב מחצית השקל ואח"כ כתיב עשרים גרה השקל דמשמע שקל שלם יתנו ומתרץ השלם ר"ל השלם עשרים גרה והם יתנו חציו שהם עשרה גרה:

ובדרך רמז תתבאר על זה הדרך כי בא הכתוב לגלות נסתרות לה' אשר יעשה בעולמו דבר שכל רואה יתמה בהלקח איש צדיק ישר קודם זמנו יחצו ימיו כמשפט המתחייב לאנשי דמים ומרמה ויבהלו רעיוני האדם לחשוב אחד מב' דרכים או יכחיש ב''מ אושר הצדיקים כי אין טוב בעמל האלהיי או יחשוב כי זה האיש מצפונו אינו כנגלה ממנו והורעה חזקתו לטוב, אשר על כן אמר ה' כי תשא את ראש בני ישראל פירוש אם תראה שיסתלק ראש בני ישראל בלא עת ולא יעלה בכלח כעלות גדיש בעתו הטעם הוא לפקודיהם על דרך אומרם ז''ל (שהש''ר פ''א) בפ' אשכול הכופר דודי לי ואמרו ז''ל איש שהכל בו הוא כופר נפשם של ישראל, והוא אומרו לפקודיהם לשון חסרון על דרך אומרו (במדבר ל''א מ''ט) ולא נפקד ממנו איש כי לצד חסרון ישראל שנתחייבו לזה אני נוטל את ראשם בעדם לכופר נפשם שלא ימותו כל ישראל, ויתבאר גם כן לפקודיהם על דרך אומרם בזוהר (ז''ח) בפסוק כל העובר על הפקודים כל העובר על המצות לומר כי טעם החסרון הוא לצד עוברם על מצות ה', ומעתה לא יחשוב אדם רע לא על המסלק למה ולא על המסתלק כי נסתרו בלתי הגון:

ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. בכל עת פקודתם צריכין להיות נותנין כופר, מיכן שאסור למנות את ישראל בלא כופר, ואם תאמר היאך נעלם דבר זה מדוד בעת שמנה את ישראל, לפי שאמר זמרות היו לי חוקיך (תהלים קיט נד), אמר לו הקב״ה דברי תורה הכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו (משלי כג ה), ואתה קורא אותה זמירות, וכן נעלם ממנו פסוק זה ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו (במדבר ז ט), והוא הרכיב את הארון על העגלה, לפיכך פרץ ה׳ פרץ בעוזא. היינו דכתיב כי למבראשונה לא אתם פרץ ה׳ פרץ בעוזא.

וראה רמב"ן על אתר שאכן מדובר במטבע, אך אינו נדרש לקושי הטכני. וראה "דעת מקרא" שמדובר בחתיכות כסף במשקל ידוע, ולפי זה הכל אתי שפיר, אך זה כמובן מנוגד לדברי המדרש הנזכר, שהראהו מטבע של אש. (פ' כי תשא תשנ"ב) וראה דברי רמב"ן בענין השקל בסוף חיבורו לתורה (כמובא בחומש "תורת חיים" על אתר על־פי דפוס רומי ודפוס ליסבון), וכה דבריו: ברכני השם עד כה שזכיתי ובאתי לעכו ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פתוחי חותם - מצדו האחד כעין מקל שקד ומצידו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד, כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים, כמו שמוזכר בסנהדרין (כא ע"ב), וקראו מן הצד האחד 'שקל השקלים', ומן הצד השני 'ירושלים הקדושה'. ואומרים כי הצורות - מקלו של אהרן, שקדיה ופרחיה, והצורה השנית - צנצנת המן. ושקלנו אותו בשולחנות ומשקלו עשרה זהב אסטרילינש, והם חצי האוקיא שהזכירה רבנו שלמה. ע"כ.

עשרים גרה השקל. שֶׁהַשֶּׁקֶל הַשָּׁלֵם אַרְבָּעָה זוּזִים, וְהַזּוּז מִתְּחִלָּתוֹ חָמֵשׁ מָעוֹת, אֶלָּא בָאוּ וְהוֹסִיפוּ עָלָיו שְׁתוּת וְהֶעֱלוּהוּ לְשֵׁשׁ מָעָה כֶסֶף, וּמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל הַזֶּה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ יִתְּנוּ תְּרוּמָה לַה' (בכורות ה'):

אמנם דעת ר' יוסי, שמשה חשב שכופר זה הוא על לשה"ר וקול ענות של חרופים שהוציאו שם רע על הקב"ה ואמרו אלה אלהיך בדרך שנתבאר למעלה.

והוסיפו עליו שתות כו'. הוצרך להוסיף זה משום דלא תקשה דקרא קאמר שהשקל עשרים גרה והיה ראוי להיות עשרים וארבע שהרי השקל השלם ד' זוזים והזוז שש מעה ועל זה פי' והוסיפו עליהן וכו':

ואמר ה' כי לצד שהדור הוא הגורם לילקח הצדיק לזה צריך לתת כל איש ישראל כופר נפש הצדיק שמת בעדו, והוא אומרו ונתנו איש כופר נפשו של המסתלק או גם כן של הנשארים שירגישו בפטירת הצדיק שנלכד בשחיתותם וכל אחד ישכיל כי חייב מיתה לשמים ויתקן מעשיו, והוא מה שמפורש בדברי קבלה (ישעי' נ''ז) מפני הרעה נאסף הצדיק פירוש אם הסובבים דבר הרגישו החסרונו ותקנו מעשיהם שלא תבא, ואם לא הרגישו כדי שלא יהיה בתוך הרעה שתבא אחריו, ולזה צוה ה' כאן ונתנו איש וגו'.

זה יתנו. לא פחות ולא יותר.

וראה מה שכתבתי למעלה (כא, לב). (פ' כי תשא תש"ס)

ודעת ריש לקיש הוא, שמשה חשב שכופר זה הוא על ג"ע לכך אמר מן האונס אתה למד, ומ"ש ואנחנו אנסנו את דבור לא יהיה לך לפי שארז"ל (מכילתא יתרו פ"ח) שהדברות היו חמשה מול חמשה לא יהיה לך כנגדו לא תנאף כו' כמו שיתבאר לקמן בפסוק אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ולפי זה הא בהא תליא לפי שעברו על אנכי ה' אלהיך עברו גם על לא תרצח ולפי שעברו על לא יהיה לך עברו גם על לא תנאף כי את זה לעומת זה נצטוו.

ואומרו בפקוד אותם פירוש לא יאחרו נתינת הכופר אלא תכף ומיד בפקוד אותם במעשה זה שנטל ראשם כל אחד יתקן מעוותו, ואומרו ולא יהיה בהם וגו' הא למדת שאם לא יעשו כנזכר יהיה בהם וגו', ואמר בפקוד אותם רמז כי לא יאוחר העונש אלא תכף לפקידה, וכן תמצא שבכל עת שיסתלק הצדיק רעה הבאה אחריו היא סמוכה לפטירתו כמאמרם ז''ל (סנהדרין קי''ג:) וכמו שראינו בעינינו בדורות הללו.

כל העובר על הפקודים. שבתחלה נמנו ישראל כירידתן לארץ, ובצאתם, ולצורך שקלי האדנים ובדגלים, ובחומש הפקודים בפרשת פינחס.

רש"י ד"ה העבר על הפקדים, דרך המונין - מעבירין את הנמנין זה אחר זה וכו'. כל זה יפה ומציאותי, אך כאן רוצה הכתוב דווקא למנוע דרך מנייה זו, על ידי גביית בקע לגולגולת מכל זכר בן כ' ומעלה, והשימוש בדרך המנייה המקובלת תמוה קצת. (פ' כי תשא תשנ"ט) וראה דברי "הכתב והקבלה" על אתר.

ודעת רבי יהודה בר סימון, שמשה חשב שמא כופר זה, הוא על ש"ד שהרגו את חור כשור נגח שהמית עבד כי בזמן שישראל עושים רצונו של מקום נקראו בני אל חי וכשאין עושין רצונו נקראו עבדים, ע"כ ניתן לחור ערך העבד וישראל המשיל לשור נגח לפי שנאמר (תהלים קטו ח) כמוהם יהיו עושיהם וגו' וא"כ כמו שעצם הע"ז היתה שור אוכל עשב כך הם ירדו ממדריגת האדם ובאו לערך השור. ואמר הקב"ה לא ככר כו' לפי שמהידוע שבכל הסרת איזו דבר רע צריך להסיר הסבה וממילא יתבטל המסובב, כדרך שארז"ל (תנחומא חקת ח) על כפרת העגל תבא האם ותקנח צואת בנה כי הפרה אדומה האם, אשר הולידה את העגל, בביטול השורש יפלו מעצמם הענפים אבל אם תכרות הענפים יש לחוש פן יחזור שורש פורה ראש ולענה להצמיח הענפים, כך אמר הקב"ה שעיקר כפרה זו היא על השורש דהיינו על הדבר אשר היה סבה על כל העבירות האלו וזהו רוב הזהב וחמדת הממון הביאם לידי מעשה זה, כארז"ל (יומא פו:) ויעשו להם אלהי זהב אמר משה לפני הקב"ה אתה גרמת להם בעבור רוב זהב שהשפעת להם כו', וביאור הדבר כך הוא לפי שהשפיע להם רוב זהב ע"כ היו חמדנים ועינם לא תשבענה ובקשו להם בצורת שור כי פני השור מהשמאל במרכבה וכתיב (איוב לז כב) מצפון זהב יאתה. וחשבו שמזל שור מעשיר והוא ישפיע להם עוד רוב זהב, וכמ"ש (משלי יד ד) ורב תבואות בכח שור, וכן יוסף המשביר לכל הארץ נקרא בכור שור. וע"כ צוה ליתן מחצית השקל לכפר על החומד ממון שלעולם אין בידו יותר מן המחצית כארז"ל (קהלת רבה א יג) יש בידו מנה מתאוה מאתים יש בידו מאתים מתאוה ד' מאות נמצא שלעולם אין בידו יותר מן מחצית השקל.

ואומרו זה יתנו כאן פירש הכתוב מה הוא כופר נפש שצוה לתת ואמר זה יתנו יכוין אל ספר התורה דכתיב (יהושע א') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, גם אמרו ז''ל כי הקב''ה לפניו כל היום מונח ס''ת כמשפטו אשר צוה למלך ישראל (דברים י''ז י''ט) והיתה עמו וגו', והוא מה שהראהו באצבע זה יתנו וסתמו כפירושו שעל המונח לפניו תמיד צוה ה' ובאמצעות מה שילמדו בתורה היא מגינה ומכפרת עון ומרבה זכיות כאומרם (מנחות ק''י) ותלמוד תורה כנגד הכל ואפילו היו ביד האדם עבירות רבות זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם כאילו הקריב כל הקרבנות המכפרים, והוא אומרו כל העובר על הפקודים שהם המצות זה יהיו לו לתיקון כל דבר, ונמשך גם כן אומרו כל העובר עם שלמטה לומר תיקון למי שאינו בן תורה במה יתן כופר נפשו כי הוא בור ריק אין בו מים, לזה אמר כל העובר וגו' יתז מחצית השקל כיששכר וזבולון ושמעון אחי עזריה (סוטה כ''א.) ורבים כהם אשר יחצון כספם לעמלי תורה.

מחצית השקל בשקל הקדש. השקל שנים זהובים והצי פחות תשעה שעורים לפי שששים שקלים היא הרטל, והיו נותנים הרטל ששים איש השקל שני אנשים, והרטל שבעים ושנים זהובים, וכשתחלק הרטל ששים זהובים לכל איש נשארו שנים עשר, וכשתחלקם לששים חלקים כל זהב תשעים שעורים לי״ב אלף ושמונים שעורים, יבא לכל איש מחצית השקל זהוב ושמנה עשרה שעורים, תשעים ושמנה עשר הם מאה ושמנה.

רש"י ד"ה מחצית השקל בשקל הקדש, ...כגון שקלים האמורין בפרשת ערכין (ויקרא כז, ג) ושדה אחוזה (שם שם, טז). ע"כ. והרי פרשות אלו עדיין לא נאמרו לו למשה רבנו ע"ה, ומאידך - היה אפשר להזכיר את השקלים של אברהם אבינו ע"ה, או לפחות אלה המוזכרים בפרשת משפטים? ובאשר לציווי על "מחצית השקל" בדווקא (ולא שקל שלם), ראה דבריו היפים של רש"ר הירש המובאים בראש הפרשה. (פ' כי תשא תשמ"ז)

ויכול להיות לפי ששפע זה היה מן בזת מצרים ובזת הים, אשר עליהם אמר שלמה תורי זהב נעשה לך עם נקודת הכסף (שיר א יא) פירש"י נקודת הכסף היינו בזת מצרים, ותורי זהב היינו בזת הים, ע"כ באו שני מיני כפרה אלו כי תבא פרה אדומה ותכפר על התולדה דהיינו עגל של זהב האדום הזה, ויבאו מחצית שקלי כסף אלו לכפר על חטא הנמשך מן נקודת הכסף כי בזמן שריבוי הכסף מצוי אצל בעליו אז הוא מוסיף תאוה על תאותו והוא לעולם עני בדעתו ורמז לדבר כי אותיות עני סמוכות לאותיות כסף, ודבר זה יתבאר עוד בפסוק כי פרוע הוא ע"ש.

ואומרו בשקל הקדש פירוש בעד שקל הקודש שהוא התורה, או ירצה שבזה ישוה הוא לנותן אמרי ספר כאומרו (קהלת ז') בצל החכמה בצל הכסף, עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (בכורות ה'.) שקל הקודש כפול היה, ובא להודיע כי מה שיטול מהקודש בעד מחצית כספו לא שיתנכה מחלק הלומד ונמצא כל אחד אין בידו אלא מחצית שכר לא כן הוא כי שקל הקודש כפול היה ונמצא כל אחד בידו שקל שלם והבן.

עשרים גרה השקל. הגרה אחד עשר שעורים.

ואומרו עשרים גרה וגו' רמז לב' עשיריות שבשכינה, כסא ה', והמלך היושב על הכסא והבן, והנה באמצעות הלומד והעושה יתכוין הדבר ליחוד הבחינות, ורשם באומרו מחצית השקל תרומה לה' כי היא זאת שכינת אל חי והיא הנפגמת במעשה ישראל ומתיחדת בתורה ומעשים, ומעתה הגם כי שנים עשו הדבר כל אחד יטול כנגד השנים כידוע הטעם.

ואומרו העשיר לא ירבה פירוש כי הנותן מחצית שקלו בעולם הזה לא יראה בעיניו שהוא דבר מרובה וירע בעיניו לחלק מחציתו, ואמר והדל לא ימעיט פירוש לצד היותו דל ונכסיו מצומצמים לא ימעיט, וטעם ב' אמר לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם ובערך המוצג יוקטן כל הניתן בעדו, וכאן יש ב' השגות יקרות, א' שבזה יתן תרומת ה' ויחוד קוב''ה ואין ערך לדבר הלז, ועוד לכפר בעד הנפש אשר בעדה יתן אדם עור בעד עור וגו' (איוב ב'):

ואומרו כל העובר וגו' מבן עשרים שנה כאן הודיע סוד מה שלא חייבה התורה לאדם אלא עד שהוא בן עשרים שהוא לטעם עד שיגיע לגדר זה שתהיה נפשו שלימה מהשגת המושכל מההדרגות הרוחניים האלהיים אשר נפש ישראל משם הוא ולזמן הנזכר תשיג, והוא סוד אומרו (תהלים ב') ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, ועיין בדברי הזוהר (משפטים צ''ח.) ויש טעם נכבד למה לא יענש אדם עד גבול זה כי הוא לצד שעדיין לא שלימה דעתו בהכרת המושכל ובהשכלת הידיעה ובתגבורת המספיק להערכת מלחמה לשבור כח המסית ולנצח תאות הטבעיות ולהשכיל ברצון הנפש ולהבחין את אשר ידבר בלבו אם לאושר ובהיותו כן כ' הנה הוא שלם בדעתו להחזיק מגן וצנה בתגבורת השכל וההבחנה והבחירה בדרך החיים והבן:

או יאמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורתם ברית עולם לדרתם חסר כתיב לשון דירה והיינו שיזהרו לשמור את השבת ולעשות את השבת לדירות ברית עולם היינו הש"י ב"ה שנקרא ברית עולם ע"ש שהוא המשפיע תמיד שפע וברכה לכל העולם ויעשה השבת לדור בו הש"י הנקרא ברית עולם והבן:

מבן עשרים שנה ומעלה. לִמֶּדְךָ כָּאן שֶׁאֵין פָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים יוֹצֵא לַצָּבָא וְנִמְנֶה בִּכְלַל אֲנָשִׁים:

מבן עשרים שנה ס''ת המן שבא להכריע שקלים של המן:

כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה וגו׳. והדר מפרש המקרא על מה הוא בא לאדנים ומזה ידענו שאין נתינה זו לדורות רק באותה שעה. ומעתה אם ירצו למנות גם מבן חודש יכולים למנות בשעת מתן לתה״ל. ואם ירצו למנות רק את בן עשרים שנה יכולים למנות בשעת מתן לאדנים:

מבן עשרים שנה ומעלה למדך כאן שאין פחות מבן עשרים יוצא בצבא ונמנה בכלל אנשים. דע"כ דמבן עשרים שנה ומעלה הוא ביאור לכל העובר על הפקודים דלעיל מיניה כאילו אמר כל העובר על הפקודים דהיינו מבן עשרים שנה ומעלה שאם תאמר שהוא הבדל לומר ואי זה עובר על הפקודים היא שחייב במחצית השקל אותו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה א"כ יש יוצא בצבא פחות מבן עשרי' וזה אי אפשר שהרי בפרשת במדבר כתיב מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל והתם עכ"ל שהוא באור שאילו היה הבדל היה לו לומר מבן עשרים שנה ומעלה יוצא צבא בישראל השתא דכתיב כל יוצא צבא בישראל עכ"ל שהוא באור כאילו אמר שאותם שהם מבני עשרים שנה ומעלה הם כל יוצאי צבא שבישראל אלמא הפחותים מבני עשרים אינם יוצאים בצבא הלכך עכ"ל דמבן עשרים שנה ומעלה דהכא הוא באור לכל העובר על הפקדים דלעיל מניה ולמדנו מכאן שאין פחות מבן עשרים יוצא בצבא ונמנה בכלל אנשים:

כל העובר על הפקודים. מהו כל העובר – כל דעבר בימא יתן ^לבא לרמז שגם כהנים ולוים חייבים בשקלים, ואע"פ שהלוים לא היו נמנים מבן עשרים שנה והכהנים לא עברו על הפקודים אלא משה הלך לפתחי אהליהם ומנה אותן, כמבואר במדרשים, לכן דריש, כל העובר בים סוף יהיו על הפקודים והוו בכלל גם כהנים ולוים. –
ועיין בנמוקי רמב"ן תמה על מוני המצות שלא מנו הא דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט (פסוק ט"ו), וס"ל דרשות הוא ולא חובה, ומנא להו הא, ועיי"ש מש"כ בזה. ונראה לומר ע"פ מ"ש בזבחים ס"ו א' דהא דכתיב בחטאת העוף ולא יבדיל (פ' ויקרא) אין פירושו שאסור להבדיל אלא שאין צריך להבדיל, והקשו על זה אלא מעתה כי יפתח איש בור ולא יכסנו ה"נ דא"צ לכסות הוא וכו', וכתבו התוס' וז"ל, מכל הלאוין שבתורה, כגון לא תחסום, לא תאכלו כל נבלה, לא תלבש שעטנז, לא קשה ליה, משום דלמאי כתביה רחמנא אם לא ללאו, אבל הא דלא יבדיל דמסברא הו"א דצריך להבדיל משום דצריך לדם להזות, אמרינן דכי כתיב לא יבדיל א"צ להבדיל, וגבי בור נמי מסברא הו"א דחייב לכסותו וכי כתיב ולא יכסנו א"צ לכסותו קאמר, עכ"ל.
מבואר מדבריהם דהיכי דיש סברא לומר שכן צריך להיות אמרינן דכתבה התורה את הלאו לרשות ולא לחובה, כדי שלא תהיה המצוה היפך הסברא, ולפי"ז בענין שלפנינו הסברא החצונית נוטה דהעשיר ירבה והדל ימעיט, וכמו בצדקה וחגיגת רגלים וקרבנות, והשתא דכתיב העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אמרינן דאין זה לחובה אלא לרשות, כדי שלא תהיה המצוה היפך הסברא, וכמש"כ, ולכן לא מנוהו מוני המצות למצוה חיובית, ודו"ק. –
אמנם בכלל הדבר תמוה בעיני, איך אפשר לחשב בכלל שרשאי העשיר להרבות והדל להמעיט, אחרי דתכלית הנתינה ממחצית השקל הוא כדי לידע מספר הנפשות, וכמה חצאי שקלים שיהיו ככה הם מספר הנפשות ואם ירבה העשיר והדל ימעיט הלא יצא מזה בלבול וערבוב במספר חצאי השקלים, וממילא גם במספר הנפשות.
וצ"ל בבאור הענין דאפשר הדבר בהשתתפות עשירים ועניים, למשל חמשה עשירים וחמשה עניים שצריכים בס"ה ליתן עשרת חצאי שקלים, ויסכימו ביניהם שהעשירים יתנו שמונה והעניים שני חצאי שקלים, ולפי"ז הלא ירבה העשיר וימעיט העני וגם יעלו החצאי שקלים כפי מספר הנפשות, כי בס"ה הלא נתנו העשרה, ודו"ק. .
(ירושלמי שקלים פ"א ה"ג)

למדך כאן כו'. מדכתיב מבן עשרים שנה ל"ל כל העובר על הפקודים לא הל"ל אלא בן עשרים שנה וגו' אלא ללמדך כאן וכו' כלומר להכי נקט לשון פקודים להודיע שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא דמצינו לשון פקודים גבי חיל כדכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל וכתיב ויפקוד שאול את העם ופירוש של קרא כך הוא כי תשא את ראש בני ישראל לצאת בצבא המלחמה יהיו מבן עשרים שנה ומעלה ואם תאמר ל"ל להורות שאין נמנה לצאת וכו' הא כבר הודיענו זה בספר במדבר דכתיב מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא. וי"ל דה"א דוקא במלחמות חובה הקפיד הקרא אבל לא במלחמות הרשות לכן כפל הענין אף למלחמות הרשות אינו יוצא כ"א מבן עשרים שנה ומעלה:

ללמדך שאין פחות מכ' יוצא לצבא ונמנה וכו'. דאם לא כן מאי "עובר על הפקודים" שכתב, ומדכתיב אחריו "מבן עשרים שנה ומעלה", שמע מינה דאין נמנה לצאת מלחמה פחות מבן כ'. ואין לומר דפירוש הכתוב "כל העובר על הפקודים" וגם הוא מבן עשרים ולמעלה, ולפי זה לא היה חייב בחצי שקל אלא כשהוא עובר על הפקודים אחר שהוא בן עשרים שנה, וזהו כשכבר יצא למלחמה ונמנה, דאם כן הוי ליה למכתב 'כל שעבר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה', ומדכתיב "כל העובר", פירושו כל אשר ראוי להיות עובר על הפקודים, אף על גב דלא עבר. והשתא על כרחך צריך לומר הא דכתיב "מבן עשרים שנה ומעלה" הוא ביאור אל "כל העובר על הפקודים", ורוצה לומר "העובר על הפקודים" היינו "מבן עשרים שנה ומעלה", ומזה למדנו דפחות מבן עשרים שנה אינו נמנה ואינו יוצא למלחמה:

כל העובר על הפקודים וגו'. שנה עליו לדורות, שבזמן שבית המקדש קיים היה אדם שוקל שקליו ומתכפר לו שהיה שקלו מצטרף עם כל ישראל וקונין מהם תמידין ושאר קרבנות צבור, עכשו שאין בית המקדש קיים חייב ליתן מתנות לאביונים, דכתיב ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים (אסתר ט כב), ואין צריך לומר בפורים, אלא אפילו בשאר ימות השנה, כשעני בא לידך מי שהוא צריך למתנות חייב אתה ליתן לו, כדתנן אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום וכו', ועליו הכתוב אומר מלוה ה׳ חונן דל (משלי יט יז), ואומר אשרי משכיל אל דל (תהלים מא ב), נותן לדל לא נאמר, אלא משכיל היאך ליתן לו שלא לביישו.

כל הפקודים. הפועלים:

מבן וכו׳ ללמדך כאן וכו׳ פי׳ דק״ל לרש״י דכוליה הך קרא יתירא הוא דהא אין כאן חדוש טפי מקרא דלעיל רק דבר זה דמבן כ׳ שנה ומעלה והך מלתא הו״מ למכתביה בקרא דלעיל דהול״ל זה יתנו כל העובר על הפקודים מבן כ׳ שנה ומעלה מחצית השקל וכו׳ ולשתוק מכוליה הך קרא ומתרץ דאה״נ דקרא יתירא הוא ולדרשה אתי ללמד דפחות מבן כ׳ אינו יוצא וכו׳ דדריש כל העובר על הפקודים העובר למלחמה שדרך לפקוד את העם ההולכים למלחמה אינם אלא מבן כ׳ שנה ומעלה ואלו יתנו תרומה וכו׳. ומ״ש רש״י ונמנה בכלל אנשים נפ״ל מדכתיב לעיל ונתנו איש כופר וכולי משמע שהללו דוקא הם נכלל אנשים. ואע״ג דבחומש הפקודים כתיב קרא אחרינא מבן כ׳ שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל י״ל דתרוייהו צריכי דאי מהך לחוד לא הוה ידעי׳ דהך העובר על הפקודים ר״ל לצבא דה״א הפקודים למנין אבל השתא ניגמריה מדהתם דר״ל פקודים לצבא ואי מהתם לחוד ה״א דתנאי הוא הדבר דתרתי בעי׳ כדי שיהיו בכלל מנין שיהיו בני כ׳ וגם שיהיו יוצאי צבא והיינו דקמ״ל קרא אבל לעולם דפחות מבן כ׳ נמי יוצא לצבא מש״ה אצטריך נמי הך דהכא דקרא יתירא הוא וללמד בא שאין פחות וכו׳:

כל העובר. פליגי בה תנאי. איכא למאן דאמר כל העובר בימה ושבט לוי בכלל. ואיכא למ"ד כל העובר על הפקודים:

כל העובר. כמו תעבורנה הצאן ע"י מונה שכן דרך מונה בהמותיו מכניסן לדיר ומוציאן בפתח קטן אחד [אחד]:

מבן עשרים שנה ומעלה אבל פחותים מעשרים אינם נענשים בידי שמים ואינן צריכין להביא כפרה. וסכום כולם עולה לרבוא ככר כסף כיצד רוב בני אדם אינם חיים אלא שבעים שנה צא מהם עשרים לפטור כדכתיב מבן עשרים שנה ומעלה ישארו להם חמשים שנה שכל אחד ואחד מישראל נותן בהם מנה של חול למחצית השקל שקל קדש בכל שנה ושנה הרי ששים איש נותנין בחייהם ששים מנה שהם ככר והם היו ששים רבוא הרי כולם נותנים רבוא ככר, ולפיכך אמר המן הרשע ועשרת אלפים ככר כסף אשקול אמר כדאי שקלי לבטל שקליהם ואני אתן כנגד ששים רבוא שבהם לעשות מהם כרצוני.

כל העובר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה וגו'. והוא על דרך המבואר בזוה"ק (נשא קכ"ג.) וזה לשונו: אית בר נש לבתר דייתוב מחטאוי ומתכפר ליה איהו אזיל בדרך מצוה ומתעסק בכל כוחו בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא, דא זכי לתשובה תתאה וכו'. ואית בר נש דלבתר דמתחרט מחובוי ויעביד תשובה ויתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא וכו' דא זכי לאות ו' וכו', ודא איהו תשובה גמורה וכו' עד כאן. והנה חז"ל (בתיקוני זוהר תיקון י"ז) אמרו בפסוק (שמות כ"ה, ב') ויקחו לי תרומה, תרומה הוא תורה מם. כלומר התורה שניתנה לארבעים יום. ולזה יאמר הכתוב כל העובר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה. כלומר שיעבור ח"ו על פקודי התורה בהיותו מבן עשרים שנה ומעלה שאז כבר הוא גדול בשנים מה שמהראוי היה להיות הכרתו שלימה בעבודת ה' אלהיו להיות קולע אל השערה ולא יחטא. ואדרבה לתת כבוד לשמו בעבודה רבה בכחו הגדול. והוא עבר על כבודו אחת ושתים ושלוש וכו' (וגם כי אז עת וזמן עונש בית דין שלמעלה שאין מענישין משם כי אם אחר עשרים שנה כמו שאיתא (במדבר רבה מ"ח, ד')). הנה לזה מהראוי לבקש לו תשובה עילאה נוסף על שבירת תאותו שביארנו יבקש לו עוד תרופה לכפר עוונו. והוא שיתן תרומת ה' כלומר שיעסוק בתורה בדחילו ורחימו באמת למען שמו באהבה הנקרא תרומה, ודא איהו תשובה גמורה כנזכר שם בזוה"ק. ובכל אלה הנה עוד זה עיקר לעושי תשובה אשר,

רש"י ד"ה מבן עשרים שנה ומעלה, למדך כאן שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא ונמנה בכלל אנשים. ע"כ. בדרך כלל בן י"ג נקרא "איש", אבל כאן - רק מבן עשרים, וזאת כדי למעט את פקודי הלויים הנמנים כבר מבן חודש. כלומר הלויים לא נמנו בכלל "אנשים", אלא נמנו בכלל "שומרי משמרת הקדש", כמבואר ב"באר בשדה". (פ' כי תשא תשנ"ח)

שנה ומעל ה. בגימ' לעונשים. עשרים שנה ומעלה. ר''ת עשו ואתן אדם תחתיך:

כל העובר על הפקודים. דרך ארץ כשמונין בהמות מעבירין אותן דרך פתח קטן שלא יצאו כי אם בזה אחר זה לכך אמר כל העובר על הפקודים. שאותם שאינם פקודים עוברים דרך הפתח ומסתופפים על הפקודים שבחוץ:

כל העובר על הפקודים. נראה שה"לל עם הפקודים. כי כן הפירוש. כמו תעבורנה הצאן ע"י מונה. מיהו בכמה מקומות נחלף עם אל על:

לכפר על נפשתיכם. שֶׁלֹא תִנָּגְפוּ עַל יְדֵי מִנְיָן; דָּ"אַ לְכַפֵּר עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם, לְפִי שֶׁרָמַז לָהֶם כָּאן ג' תְּרוּמוֹת – שֶׁנִּכְתַּב כָּאן תְּרוּמַת ה' שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, אַחַת תְּרוּמַת אֲדָנִים שֶׁמְּנָאָן כְּשֶׁהִתְחִילוּ בְנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנָּתְנוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, וְעָלָה לִמְאַת הַכִּכָּר, שֶׁנֶּאֱמַר וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר (שמות ל"ח), וּמֵהֶם נַעֲשׂוּ הָאֲדָנִים שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף וְגוֹ' (שם); וְהַשֵּׁנִית אַף הִיא עַל יְדֵי מִנְיָן, שֶׁמְּנָאָן מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הוּא הַמִּנְיָן הָאָמוּר בִּתְחִלַּת חֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית (במדבר א'), וְנָתְנוּ כָּל אֶחָד מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, וְהֵן לִקְנוֹת מֵהֶן קָרְבְּנוֹת צִבּוּר שֶׁל כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה, וְהֻשְׁווּ בָהֶם עֲנִיִּים וַעֲשִׁירִים, וְעַל אוֹתָהּ תְּרוּמָה נֶאֱמַר לְכַפֵּר עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם, שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת לְכַפָּרָה הֵם בָּאִים; וְהַשְּׁלִישִׁית הִיא תְרוּמַת הַמִּשְׁכָּן כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת (שמות ל"ה), וְלֹא הָיְתָה יַד כֻּלָּם שָׁוָה בָהּ אֶלָּא אִישׁ מַה שֶּׁנְּדָבוֹ לִבּוֹ:

וטעם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט שיביאו השקלים בהשויה הנזכרת. והנראה מן הכתוב הזה שאם הביא הדל בשקלו פחות ממחצית השקל, שהוא עובר בלאו הזה, שהכתוב הזה מניעה. שאם נאמר בהעשיר לא ירבה שיהיה שלילות, לומר שבכך די לו, לא נוכל לפרש כן ב''והדל לא ימעיט''. ואם כן שתיהן מניעות, אם שקל העשיר היחידי יותר, ושקל הדל פחות, עבר בלאו. ושמא מה שהיו תורמין בקופות על האבוד ועל העתיד לגבות (כתובות קח.) יתקן להם זה, כי הדל הממעיט במותר עתיד לגבות הוא, ומן העשיר המרבה לא יתרמו הגבאין ביתרון, ולא יהו מזכין במותרות. וראיתי לבעל הלכות ולכל המונים המצות שלא הזכירו הלאו הזה:

העשיר. הזכיר טעם לא ירבה ולא ימעיט. כי כפר נפש הוא:

לתת את תרומת ה׳. זהו מתן הראשון שלא באו אז לכפרה כאשר יבואר:

לכפר על נפשותיכם: וכן כסף הכפורים, הנכון כרמבמ"ן ענין כופר נפש, וכן כי הדם הוא בנפש יכפר, הוא כופר הנפש, כי הדם הוא הנפש, והמקריב קרבנו נותן נפש תחת נפש.

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. פי' הרמב"ן שהם ממנין לאוין שבתורה שאם מיעט הדל או אם רבה העשיר עברו בלאו. וכתב ואפשר מה שהיו תורמין בקופות על האבוד ועל העתיד לגבות הי' מתקן זה כי הדל הממעיט במותר עתיד לגבות הוא והעשיר המרבה לא יתרומו הגבאין על היתרון. ושאר המפרשים לא חשבו זה במנין הלאוין:

לכפר על נפשותיכם שלא תנגפו על ידי המניין. לא לכפר על חטאיכם כשאר כל הכפרות שבתורה דמאי עניין הכפרה אצל המניין:

שלא תנגפו כו'. ולא לכפר על חטאיכם כשאר כפרות שבתורה דמה ענין כפרה אצל המנין:

העשיר לא ירבה. והדל לא ימעיט וגו'. כבר ביארנו שזאת המצוה לא היתה אלא לפי שעה ולזה לא ימנו הלאוים הנופלם בה במספר המצות. והנה צוה השם יתע' שלא ירבה העשיר בזה הענין ולא ימעיטו הדל לסבות האחת מפני שזה הושם בעניינים המשותפין לישראל שהיה ראוי שיהיה החלק האחד בו כחלק האחר ולא היה ראוי לקחת מהם על צד החיוב כי אם דבר שוה לא יוכר בו שוע לפני דל ואולם על צד הנדבה הותר להם להתנדב כל אחד מהם לפי אשר ידבנו לבו כמו שנתבאר מעניין מה שנתנדבו הנשיאים וזולתם למלאכת המשכן. והשנית שזה היה לכפר על נפשותם ממה שמנו קודם שנכנסו תחת כנפי השכינה וכל אחד מהם נפש יש לו ולזה ראוי שיהיו שוים בזה העני' והנה זאת התרומה הית' חלק אחד ממאה מערכם כי ערך הזכר שהוא מבן עשרים שנה ומעלה הוא חמשי' שקל לפי מה שהתבאר בפרש' אלה מסעי ולקחת את כסף הכפורים וגו'. ראוי שתדע שזה הפסוק הוא מדבר מתרומ' אחרת זולתי התרומ' שקדם זכרה בזאת הפרשה וזה שהתרומה הקודמ' לא נתנה על עבודת אהל מועד אבל נעשו ממנ' האדני' ושאר הדברים שנזכרו בפרש' אלה פקודי ועוד שאם היה הדבר כן היה אמרו לכפר על נפשותיכ' בזה הפסוק כפל ומות' ולזה ידמה שזה העני' מדבר מתרומ' אחרת יעשו ממנה התמידי' וכל קרבנו' צבור כי זה חובה על ישר' לעשותו ויתחיי' שיהי' שם כסף משותף יעשו ממנה כל אלו הענינים אשר חיובם על כלל ישראל ולפי שעבודת אהל מועד תשוב בסבוב כל שנה ושנה ראוי שיוקח כסף הכפורים זה בכל שנה ושנה ואולם אמרנו שהוא תשוב בסבוב בכל שנה לפי ששם העבודו' לא יהיו כי אם משנה לשנה כמו עבודת יום הכפורים וקרבן העומר ושתי הלחם של עצרת ומה שידמה להם ולזה הוא מבואר כי עבודת אהל מועד תכלול בעבודת השנה ולפי שכבר נאמ' בזה הכסף לכפר על נפשותיכם כמו שנאמר זה בתרומה הקודמת וכבר נתבאר שם כי הכפרה על הנפשות תהיה מחצית השקל הנה זה הכסף ג"כ יהיה מחצית השקל לכל אחד ואחד ולפי שזה הכסף ילקח מאת בני ישראל לבד הנה לא יקחו שקלים מהגוים ואם נתנו אין מקבלין מהם וזה דבר התבאר בספר עזרא שנאמר לא לכם ולא לבנות בית אלהינו וגו'. וראוי שתדע כי הכהנים והלויים ג"כ נכללים בבני ישראל ולזה יתחייבו בשקלים. ואולם הנשים פטורות שנאמר בבני ישראל ולא בנות ישראל והעבדים דינם כדין הנשי ולפי שזמן התחלת עבודת אהל מועד היה באחד בניסן כי אז הוקם המשכן הנה יהיה אחד בניסן ראש השנה לגביית השקלים וכבר יספק מספק ויאמר איך יתכן שנאמין שיהיה שעור זאת התרומה מחצית השקל והנה מצאנו בימי עזרא שהשיבו זאת התרומה לשלישית השקל שנאמר והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל לשנה לעבודת בית אלהינו ללחם המערכת למנחת התמיד וגו'. והנה אנחנו נבאר זה באחת משני דברים אם שנאמ' שאין שעור זאת התרומה מוגבל מן התורה ולזה היה להם כח לפחות ממחצית השקל או שנאמר שאין חיוב זאת התרומה מן התורה ונאמר שאם היו השקלים שהיו בימי עזרא כשיעור השקלי של תורה היה זה הספק מחוייב ואולם כשיתבאר שאותם השקלים הם זולת השקלים של תורה יותר זה הספק. והנה העירו רבותינו במסכת שקלים שהשקל שהיה בימי עזרא היה כפל השקל של תורה מזה המקו' יותר זה הספק ולא תקשה זה עלינו ממה שאמרו שם שהם נתנו שלישית השקל ההוא כי אנחנו התרנו זה הספק לפי פשט הכתוב ובגמרא רבני מערבא התירו זה הספק באופן הולך מהלך הדרש וזה שהם הבינו שלישית השקל על תרומת השקלים שהיו תורמים שלש פעמים בשנה ובזה האופן התירו זה הספק שם ואחשוב שהם למדו זה מזה הפסוק על צד האסמכתא לא שיהיה דעתם שתהיה הכוונה בפסוק ההוא זאת הכוונה וראוי שתדע כי ענין השקלים אינו נוהג אלא בזמן שבית המקדש קיים שנאמר ונתת אותו אל עבודת אהל מועד בזמן שעבודת אהל מועד נוהגת וזה מבואר בנפשו כי לזה התכלית ינתנו השקלים

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה'. פירש הרב הנזכר במ"ש הרמב"ם פ"א דשקלים דצריך לתת המחצית השקל בבת אחת וזהו אומרו לא ימעיט ממחצית השקל אפילו שדעתו לתת את תרומת ה' ולהשלים המחצית השקל:

העשיר לא ירבה. בזו תרומת שקלים של אדנים, שלא יתרברב העשיר על העני, אבל בשאר מתנות וצדקות, כתיב איש כמתנת ידו (דברים טז יז), ואומר אשר ברכך ה׳ אלהיך תתן לו (שם טו יד).

לכפר וכו׳ ד״א וכו׳ הוצרך לב׳ פירושים דאילו לפי׳ קמא לחוד ק׳ דלא שייך ל׳ כפרה בזה וטפי הול״ל להציל או להגין ולפי׳ בתרא נמי ק׳ דא״כ אמאי בקרא דבתר הכי כתיב ולקחת את כסף וכו׳ ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל וכו׳ לכפר על נפשותיכם והא התם לא מיירי בתרומת הקרבנות אלא בשל אדנים כדכתיב ונתת אותו על עבודת אהל מועד וכדפירש״י גופיה לקמן ובשלמא לפי׳ קמא ניחא דכל דבר שבמנין שייך ביה ל׳ כפרה שלא ינגפו אבל לפי׳ בתרא הא לא שייך אלא בקרבנות והתם לאו בהכי מיירי ואמאי כתיב התם נמי לכפר לכך מייתי תרווייהו כי לא ידע איזה יכשר. ודע דמ״ש רש״י והשני׳ אף היא ע״י מנין וכו׳ לאו דוקא השנית דהשלישית דבמקרא מיירי בשל קרבנות לפי דברי רש״י דבשלשית הוא דכתיב לכפר אלא דרש״י נקט הנהו תרתי שהם על ידי מנין בהדי הדדי:

העשיר לא ירבה. כדי לכוין החשבון וי"מ כדי שלא יאמר הוני פדאני מעקולים:

העשיר לא ירבה. כדי לכוון החשבון. ד"א שלא יוכל העשיר לומר חלקי גדול במקדש יותר ממך:

העשיר לא ירבה. שאם ירבה העשיר או ימעיט העני לא יודע על פי השקלים החשבון דלא ידע מי נתן שנים ומי יתן ג' ועוד כדי שיהיו שוים בכפרה:

העשיר לא ירבה שאם ירבה העשיר והדל ימעיט לא יהיה החשבון נודע ע״‎י השקלים ועוד לא יהיו שוין בכפרה.

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וגו'. פירוש שגם מי שהוא באמת עשיר הן עשיר בתורה והן בדעתו וממונו, לא ירבה ויגדיל לבבו בזה להיות דעתו ורוחו גבוה עליו כמעשה בלעם הרשע שנשתבח ברוח גבוה. והדל לא ימעיט ממחצית השקל לכפר וגו'. כלומר העשיר הזה לא ימעיט הדל בלבו לומר כי כבר די לו בענוה הזו. רק מאוד מאוד הוי שפל רוח ובכל יום ויום יהיה דל בלבו יותר ויותר לא ימעיטנו מקרבו. והא לך ראיה מדוד שהיה מלך ישראל, וגם מלך הגוים. כי הרבה כרכים כבש, הרבה מדינות היו לו לעבדים. ובכל זאת אמר (תהלים ק", כ"ב) כי עני ואביון אנכי. כי באמת באדם על הארץ זה שיש לו אינו שלו כי הכל מתת אלקים הוא, וכל ימי חייו אין לו בעצמו מחוט ועד שרוך נעל, כי זה שבידו הוא למי שהכל שלו, ויוכל להיות שבין יום ובין לילה אבד, ואיך יתגאה בדבר שאינו שלו אף בדרך שאלה, כי אחר הרגע יבוא מי שכל זה שלו ויקחנו מאתו. ובזה יקנה בלבבו רוח נמוכה. וכבר אמרו חז"ל (סוטה ה':) כמה גדולים נמוכי רוח לפני הקב"ה שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן וכו'. וכאשר כתבנו שזה המועיל מאוד לכפרת עוון האדם. כי כאשר יכנע לבבו בקרבו, בזה נכנעין ונשברין כל בחינת הקליפות אשר סבבוהו מעת חטאו, והכל ממחצית השקל. כי כאשר יתן אל לבו בחינת מחצית השקל, שנזכר שאפשר יש בידו עוון כל העולם בהכרעתו אותם לחוב ח"ו בחטא אחד משלו וזה יוכל להיות אפילו באדם הנשמר מחטאים כי אי אפשר שלא יבוא פעם אחד מיום הולדו לידי חטא ואפשר היה אז העולם עומדין במחצית השקל והוא הכריע לחוב, ומוכרח הוא לכפר בעד כל נפש בית ישראל שהוא חב בדמיהן לגרום רעתן ח"ו. ועל כן בזה יהיה לבבו נשבר ונדכה, וזה יהיה לכפר על נפשותיכם כי גדולים נמוכי רוח וכו' כאילו הקריב כל הקרבנות כנאמר.

לכפר על נפשותיכם שלא תנגפו ע"י המנין ד"א לפי שרמז כאן ג' תרומות וכו' קשה מאי ד"א י"ל שלפי פי' הראשון לא היה צריך לכתוב לכפר על נפשותיכם שהרי כבר נאמ' למעלה ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם:

רש"י ד"ה לכפר על נפשתיכם, ...דבר אחר, לכפר על נפשתיכם, לפי שרמז להם כאן שלוש תרומות וכו'. והשווה דברי רש"י למעלה, בריש פרשת תרומה (כה, ב ד"ה תקחו את תרומתי), שדבריו כאן משלימים את אלה ששם. (פ' כי תשא תשנ"א)

לכפר על נפשתיכם. זהו מתן שני דקרי לה בסמוך כסף הכפורים שביחוד בא רק לכפרה משא״כ מתן ראשון לא בא באותה שנה לכפרה כלל. כ״א לשנים הבאות כאשר יבואר לפנינו:

לכפר על נפשתיכם כפרה על שתהיו מנויין ותמצא הכפרה קודמת למנין.

גם יאמר והדל לא ימעיט על דרך המבואר אצלינו במקום אחר. כי אף שמדת הענוה היא המדה החשובה בעיניו יתברך יותר מכל המדות כמאמר חז"ל (עבודה זרה כ':) ענוה גדולה מכולן שנאמר (ישעיה ס"א, א') יען משח ה' אותי לבשר ענוים. חסידים צדיקים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולן. ולהיפך בגסות הרוח שהוא גבהות הלב אמרו (בסוטה ה'.) שהוא חמור יותר מכל המדות רעות וכמה הוא נבזה ומאוס ומתועב לפני המקום ברוך הוא עד שאינו יכול לדור בשכונתו כלל. מכל מקום הנה נמצאת לפעמים בקדושה והיא משובחת מאוד שעל כן לא נימנית במצוות לא תעשה היא וכל המדות רעות, כי כל המדות אף שהם יותר חמורים מהעבירות גופייהו כאשר העיד בזה איש אלקים מרן מה"ר חיים ויטאל ז"ל בשער הקדושה בתחילתו. מכל מקום לפעמים הם נלקחים אל הקדושה ואז המה חשובים ונפלאים מאוד. שעל זה אמרו חז"ל (קהלת רבה ג' פסוק י"א, ג') בפסוק (בראשית א', ל"א) והנה טוב מאוד. טוב זה יצר טוב, מאוד זה היצר הרע, שהוא טוב מאוד. והוא כשהאדם זוכה להפך המדות רעות שבו לשוב לעבוד עמהם עבודת שמו, נאים הם ומשובחים וטובים מאוד כאשר כתבנו בזה במקום אחר. (רק הסמ"ג מנה במנין הלא תעשה גסות הרוח כמו שכתב בדבריו (לאוין ס"ד) וזה רק להמשתמש בה בעבירה כנזכר ולא כשהיא בקדושה).

ועל כן נאמר ביהושפט מלך ישראל (דברי הימים-ב י"ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה', כי אם יחשוב האדם בלבו שהוא וכל מצוותיו אינם נחשבים לכלום, הנה כן יעשם שלא לדקדק בהן אם יהיו נעשים על צד היותר טוב או לא ובלא לב ולב. כיון שגם אם יעשם בדקדוק, אינם נחשבים. מה לו לדקדק בעשייתם. ולפעמים ישמט ידו ולא יקיימם כלל למיעוט ערכם בעיניו. אבל אם יחשוב האדם בקרבו שבמצוותיו גורם תענוג ונחת רוח גדול לפני מי שאמר והיה העולם ברוך הוא, וגורם על ידיהם יחודים וזיווגי מאורות השמים למעלה ליחד המדות ולגרום זיווג בארבע אותיות שם המיוחד ולעשות מהם קישוטין מופלאים ונוראים לשכינת עוזינו וכל מצוה ומצוה וכל תפילה מתפילתינו עולה ויושב בראש אלהי צבאות בכתר ועטרה על ראשו, והוא כביכול מתעטר ומתפאר בהם ועושה אותם עטרה לראשו כמאמר הכתוב (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר. שממעשיך נעשים פאר ועטרה לראשו כמו שמבואר מזה בדברי חז"ל (חגיגה י"ג: ובתוספות שם, ובשמות רבה כ"א, ד' ובזוה"ק בשלח נ"א.) גודל הכתרים הנוראים שנעשים למלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא ממעשה מצוותינו. וכל העולמות עליונים מקבלים ברכה ושפע ורחמים וחיים ואורות מאירין בשמים ונעשים מלאים זיו ומפיקים נוגה על ידי מצוותינו. ובהעלות אדם זאת על לבבו הלא כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים כן הוא יבער ויתלהב ויקד כיקוד אש ממש ויותר לרדוף אחר כל מצוה ומצוה בכח שאין לו קץ ובכח שאין לו הפסק וכארי ישאג וככפיר יתן קולו תמיד מקירות לבבו לרדוף כקורא בהרים לחפש אולי יקרה לו איזה מצוה ממצוות ה' לקיימה בכל לבבו ונפשו ומאודו בכל אבריו וגידיו בכל עוז ותעצומות ולדקדק עליה שתהא נעשה על צד היותר כשר ומהודר וטוב ויפה. ולא יעצרנו ולא יעכבנו גשם ושלג ולא ממון ובית ואשה ובנים, וכל שיש לו בבית ובחוץ כלא וכאפס ואין יהיה נחשב לו נגד עשיית וקיום מצוה אחת. ומי גבר יחיה ויוכל לפרט זאת בשפתיו כל ימי חייו, או לכתוב על הנייר בדיו, אם היה אדם רואה מצוה אחת בשמים בגדולתה, איך היה רודף כמשוגע יומם ולילה באין לחם ומים לחפש אחר מצוה הקטנה שבקטנות ולא היה מרגיש כלל אם הוא בגוף והיה שוכח לגמרי מנשיאת אשה ואכילה וכל צרכי העולם והנה גבהות הזה הוא מעולה ומשובח מאוד אחרי שבא מזה לעבודת ה', והאמת כן הוא שכל מצוה חשובה למעלה ככל הנזכר אם היא נעשית כראוי באהבה ויראה ומחשבה טהורה ונכונה בדיבור ומעשה.

ואמנם זה הגבהות אינו אלא טרם בואו לקיים המצוה בכדי שעל ידי זה יתלהב אל המצוה, אבל בעת קיומו המצוה ומכל שכן אחרי כן כשיחשוב שעשה איזה עשיה ותוגדל לבבו על שערה אחת להיפך מקודם שעשה המצוה, פיגול הוא לא ירצה והוא ומצוותיו אינם נחשבים והלואי שלא עשאה משיעשנה ויחשוב בתפארתה כי אש עד אבדון תאכל. כי אדם המקיים המצוה כראוי, הנה כל המצוות הם התדבקות אלהות מה שאדם מתדבק עצמו אליו ברוך הוא על ידי קיום מצוותיו כי הוא יתברך נעלם במצוותיו כי כל מצוה הוא רצונו שרצה שנעשה זאת והוא ורצונו אחד וכשאדם מקיים מצוה אחת הרי מתדבק בה' אלהיו, וכשאדם מתדבק בה' זה הסימן בראשון וראשונה שנעשה נכנע ושפל ברך ולבו נשבר ונדכה לשברי שברים, כי הבא לחצר המלך הפנימית, ואף אל שער המלך כשאדם בא, לבו נשבר ונכנע. מכל שכן המתדבק במלך המלכים ברוך הוא, שאין הקב"ה שוכן כי אם את דכא ושפל רוח. ואיך יצויר בנפשו שקיים איזה מצוה אם אינו נשבר לבבו ונדכה עד דכדוכה של נפש אחרי עשותו המצוה. כי מי שלבבו יראה איזה ניצוץ כל דהוא מחיות אלהות באמת, הרי יכנע ויקטן וישבר לבבו באמת לידע כי עדיין לא נגע בעבודת שמו יתברך לא מניה ולא מקצתיה כראוי לעבוד למלך גדול ונורא כזה. כי הלא אפילו אם יעבוד יומם ולילה היש בו די לצורך עבודת מלך גדול ונורא כזה הטוב והמיטיב ובידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש וכל דיירי ארעא כלא חשיבין נגדו וכמצבייה עביד בחיל שמיא, ולולי שהקב"ה הוא הטוב האמת, ובאמת שהוא מקבל מצוות עמו בני ישראל אם נעשין כראוי בכל לבב כאשר יוכל האדם, להיות נעשין פאר ועטרה לראשו וככל אשר הזכרנו. אבל זה הוא ברוב חסדי המקום ולא מצדינו, כי עדיין לא עבד אדם מעולם כראוי לעבוד לו. אף לפי ערך עבודה אנושית קשה לעובדו ככל הראוי מאדם לעובדו, כי הלא אין שיעור וערך לזה, רק על כל פנים הקב"ה מקבל באהבה אם נעשים על כל פנים ביגיעה הראוי ודקדוק רב שיהיה על צד היותר טוב יפה ומהודר ובמחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה רבה והכל בחסדו לא עבור צדקותינו.

אשר על כן כאשר יוגדל לב האדם אחר המצוות על שערה אחת מכאשר היה, לא פגע ולא נגע כלל בהמצוה לא מיניה ולא מקצתיה. וגם אם לא הוגדל במצוה רק שלא נכנע לבבו בהמצוה, גם זה הבל הוא. רק קודם עשותו המצוה נכון ונכון טוב וטוב להעלות בלבו כל מיני גבהות בהמצוה כי באמת הקב"ה מקבל ברוב חסדיו באהבה כל מצוה כשנעשית כראוי להיות נעשה ככל אשר הזכרנו, ועל ידי זה יעשה המצוה לפי ערך כוחו ככל אשר יוכל באהבה ושמחה באימה ופחד לומר מה אני גורם במצוה זו כתר הכבוד לקוני ושאר הדברים שהוזכרנו ממילא תפול עליו אימה ופחד, ובלבו יוגדל אף על פי כן האהבה והשמחה שזוכה לעשות כל אלה בחסדי המקום ויעשנה על צד היותר טוב, ובזריזות היותר אפשרי, כי תצמא נפשו ויכמה בשרו לאהבת המצוה עד אין קץ וערך וכמעט שיחלה חולת אהבה על מצוה אחת, כשלא יקרה לו כל כך כאשר עם רצונו. ואפשר לזה רמזו חז"ל (אבות ב', י"ח) שאמרו ואל תהיה רשע בפני עצמך, כי כאשר האדם יהיה רשע בפני עצמו אם כן הלא כל מצוותיו להבל ותהו נחשבים, כי (תהלים נ', ט"ז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו', וזבח רשעים תועבה (משלי ט"ו, ח'). ואם כן מה לו לעשות המצוה או ללמוד תורה וכדומה. ועל כן אסור לאדם להיות רשע בפני עצמו.

ולזה אמר כאן והדל לא ימעיט כלומר כי מי שהוא עני בדעתו כלומר שהגיע קצת לבחינת הענוה על כל פנים לא ימעיט את עצמו מכל וכל להיות רשע בפני עצמו כי אדרבה אל המצוות צריך אדם לומר בשבילי נברא העולם כמאמר חז"ל (סנהדרין ל"ז.) וכל העולמות תלוים עליו. ואם יעשה מצוות כתקנן הרי מרבה שפע אור ומחיה את כל העולמות, ולהיפך ח"ו כשיעבור עבירה, ממעיט האור והשפע מכל העולמות עליונים ותחתונים וח"ו כולם מקללים אותו על אשר חיסר לחמם והשפעתם כאמור (משלי י"א, כ"ו) מונע בר יקבהו לאום וגו'. ועל כן כל העובר על הפקודים בעת שהוא עובר עליהם לעשותם, העשיר בדעתו לא ירבה שלא יתגדל על ידיהם ח"ו לומר שעשה מצוות רבות כראוי יתר על חביריו ותוקד לבו בקרבו על זה, והדל בדעתו לא ימעיט לומר שמצוותיו אינם נחשבים לכלום, ושניהם לא ירבו ולא ימעיטו ממחצית השקל הוא בחינת הבינוני, והוא כמו שאמרנו. שקודם המצוה יחשב בעיניו עשיות המצוה כעל כל הון רב, לרוב גדולת ה', כי הקב"ה ברחמיו מקבל המצוות הנעשים כראוי במאוד מאוד. ובעת עשותה ומכל שכן אחריה, יוכנע וישבר לבבו לומר כי הוא עדיין לא התחיל לעשות כראוי לעשות למלך הכבוד. כי כשיעשה מצוה אחת קצת באמת, ממילא ידבק לבו קצת בה' ויכיר גדולת הבורא במקצת ואז יוכנע לבבו מכל וכל לומר איך אלך ואעבוד את ה' במסירת נפשי ממש, כי עדיין לא התחלתי על אחת מני אלף. ונחזור לענין שמדבר בעושי תשובה על ידי כניעת ושבירת התאוה ועל ידי הכנעת הלב ברוח נמוכה. ולזה מסיים הכתוב,

ונתת אתו על עבדת אהל מועד. לָמַדְתָּ שֶׁנִּצְטַוּוּ לִמְנוֹתָם בִּתְחִלַּת נִדְבַת הַמִּשְׁכָּן, אַחַר מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, מִפְּנֵי שֶׁנִּכְנַס בָּהֶם מַגֵּפָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם; מָשָׁל לְצֹאן הַחֲבִיבָה עַל בְּעָלֶיהָ שֶׁנָּפַל בָּהּ דֶּבֶר וּמִשֶּׁפָּסַק אָמַר לוֹ לָרוֹעֶה בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ מְנֵה אֶת צֹאנִי וְדַע כַּמָּה נוֹתְרוּ בָהֶם, לְהוֹדִיעַ שֶׁהִיא חֲבִיבָה עָלָיו; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהַמִּנְיָן הַזֶּה הוּא הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וְהַמִּשְׁכָּן הוּקַם בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים וְגוֹ' (שמות מ'), וּמֵהַמִּנְיָן הַזֶּה נַעֲשׂוּ הָאֲדָנִים – מִשְּׁקָלִים שֶׁלּוֹ – שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת וְגוֹ' (שם ל"ח), הָא לָמַדְתָּ שְׁתַּיִם הָיוּ, אֶחָד בִּתְחִלַּת נִדְבָתָן אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה, וְאַחַת בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה בְּאִיָּר מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן. וְאִם תֹּאמַר וְכִי אֶפְשָׁר שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם הָיוּ יִשְׂרָאֵל שָׁוִים – ו' מֵאוֹת אֶלֶף וְג' אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים – שֶׁהֲרֵי בְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה נֶאֱמַר כֵּן, וּבְחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים אַף בּוֹ נֶאֱמַר כֵּן וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקוּדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים (במדבר א'), וַהֲלֹא בִשְׁתֵּי שָׁנִים הָיוּ, וְאִ"אֶ שֶׁלֹא הָיוּ בִשְׁעַת מִנְיָן הָרִאשׁוֹן בְּנֵי י"ט שָׁנָה שֶׁלֹּא נִמְנוּ וּבַשְּׁנִיָּה נַעֲשׂוּ בְּנֵי כ'! תְּשׁוּבָה לַדָּבָר: אֵצֶל שְׁנוֹת הָאֲנָשִׁים בְּשָׁנָה אַחַת נִמְנוּ, אֲבָל לְמִנְיַן יְצִיאַת מִצְרַיִם הָיוּ שְׁתֵּי שָׁנִים, לְפִי שֶׁלִּיצִיאַת מִצְרַיִם מוֹנִין מִנִּיסָן, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְמַסֶּ' רֹאשׁ הַשָּׁנָה (דף ב'), וְנִבְנָה הַמִּשְׁכָּן בָּרִאשׁוֹנָה וְהוּקַם בַּשְּׁנִיָּה, שֶׁנִּתְחַדְּשָׁה שָׁנָה בְּאֶחָד בְּנִיסָן, אֲבָל שְׁנוֹת הָאֲנָשִׁים מְנוּיִין לְמִנְיַן שְׁנוֹת עוֹלָם, הַמַּתְחִילִין מִתִּשְׁרֵי, נִמְצְאוּ שְׁנֵי הַמִּנְיָנִים בְּשָׁנָה אַחַת – הַמִּנְיָן הָרִאשׁוֹן הָיָה בְּתִשְׁרֵי לְאַחַר יֹ"הַכִּ שֶׁנִּתְרַצָּה הַמָּקוֹם לְיִשְׂרָאֵל לִסְלֹחַ לָהֶם וְנִצְטַוּוּ עַל הַמִּשְׁכָּן, וְהַשֵּׁנִי בְּאֶחָד בְּאִיָּר:

ולקחת. זה מפורש בפרשת אלה פקודי.

הכפורים ב' במסורה דין ואידך מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר וגם זה רמז לפסוק צדקה ביוה''כ:

כסף הכפורים - כסף כופר נפש.

את כסף הכפורים. הוא כסף השני שבפ׳:

ונתת אותו על עבודת אהל מועד למדת שנצטוה למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל כו'. שאע"פ שמצות כי תשא היא מצוה כללות שכל זמן שישאו את ראש בני ישראל לא ישאוהו אלא ע"י חצאי השקלים אבל שימנם עתה לא נזכר בשום מקום מ"מ מקרא דונתת אותו על עבודת אהל מועד שפירושו שיעשה את אדני המשכן מכסף חצאי השקלים להעמיד בהם קרשי המשכן כמו שמפורש בפרשת אלה פקודי למדנו שצוה להם בפרטות שימנם קודם הקמת המשכן: וא"ת וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים תר"ג אלף וחמש מאות וחמשים כו' והלא בשתי שנים היו ואי אפשר שלא היה בשעת המניין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו ובשנייה נעשו בני עשרים תשובה לדב' אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים לפי של יציאת מצרים מונין מניסן כו' אבל שנות האנשים מנויין למניין שנות העולם המתחילין מתשרי נמצאו שני המנינין בשנה אחת כו': הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואני תמה איך יתכן שיהיה קהל גדול כמוהו ולא ימותו בחצי שנה למאות ולאלפים והנה לפי דברי הרב עמדו בז' חדשים ולא מת אחד וכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ועוד קשה כי מניין שנות האנשים איננו למניין שנות העולם מתשרי אבל הם מעת לעת מיום הולדם שלכך נאמר בהם עשרים שנה ומעלה שהיו שנים שלמות להם וכן בכל מניני התורה בשנות האדם כך הן נמנין מעת לעת כמו שארז"ל במסכת ערכין שנה האמורה בקדשים בבתי ערי חומה שתי שנים שבשדה אחוזה ושש שבעבד עברי ושבבן ושבבת כלן מעת לעת בקדשים מנ"ל אמר קרא כבש בן שנתו שנה שלו ולא שנה של מניין עולם וכו'. ומפורש התם שבבן ושבבת למאי הלכתא אמר רב גדל אמר רב לערכין והטעם מפני שכתוב בהן ומעלה ובכל מניני המדבר כתוב בהן ומעלה ומניין המדבר כמניין הערכין בכל דבר כמו שאמרו בבבא בתרא בגמרא גמר ומעלה ומעלה מערכין א"כ כל הנולדים מתשרי ועד אייר השלימו שנה בנתים ונתרבו בין שני המנינים עם רב עכ"ד: ונראה לי שאין מכל אלה טענה כלל כי מה שטען איך יתכן בקהל גדול כמוהו שלא ימותו בחצי שנה למאות ולאלפים אינה טענה כי יותר תימה הוא מה שנעשה להם מירידת המן בכל יום ומהקפת ענני הכבוד דכתיב ויי' הולך לפניהם יומ' בעמוד ענן וכתיב פרש ענן למסך ודרשו במדרש רבי תנחומא ששבעה עננים היו מקיפים אותם אחד מלמעלה ואחד מלמטה וארבעה מארבע רוחות העולם ואחד היה הולך לפניהם ומכה הנחשים והעקרבים ומשוה להם ההרים והעמקים ושורף את הקוצים ואת הסירים וכתיב ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך והתינוק היה מתגדל עם שמלותיו ומנעליו והבאר שהיתה עשויה כמין סלע היתה מתגלגלת והולכת עמהם אחריהם בכל מסעיהם וכשהיו הדגלים חונים והמשכן עומד מיד היה אותו סלע בא ויושב בחצר אהל מועד והביא להם השליו כאמתים על פני האדמה כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה וכתיב המדבר הייתי לישראל שמא כמדבר נהגתי אתכם בנוהג שבעולם מי שיוצא במדבר שמא מוצא שם שלוה כשם שהיה בפלטין שלו ואתם הייתם עבדים למצרים והוצאתי אתכם משם והרבצתי אתכם כדרך שהמלכים רבוצין על מטותיהם ולא העמדתי לכם אפילו פרעושים לצער אתכם אם כן למי שעשה להם כל אלה הנפלאות בכל יום וכל עניניהם שלא כנוהג העולם איך יתמה לומר איך יתכן קהל גדול כמוהו שלא ימותו בחצי שנה למאות ולאלפים לפי נוהג העולם והנה זה הרב עצמו כתב בפרשת בחקתי והכלל כי בהיות ישראל שלמים וכן רבים לא יתנהג ענינים בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם ולא ביחיד מהם כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולא להשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל וכל זה הפך מנהג העולם וכתב עוד בפרשת בראשית כי בדורות אברהם יצחק ויעקב עליהם השלום היו הימים בעם שבעים ושמנים שנה כאשר הזכיר משה רבינו עליו השלום בתפלתו אבל הצדיקים בדורותם יראת יי' תוסיף ימים שהוא הפך המנהג וכתב עוד בפרשת ויגש שכל יסודות התורה בנסים נסתרים היא ועם התורה אין בכל ענייניו רק נסים לא טבע ומנהג וכיון שכן הוא איך יתמה על דור המדבר שכל עניניהם היו שלא כמנהג העולם לומר איך יתכן לקהל גדול כמוהו שלא ימותו בחצי שנה למאות ולאלפים והראיה שהביאו מן ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם איננה ראיה כי כבר אמרו בספרי מי היו מישאל ואלצפן היו שזה מורה שלא היתה המיתה מצויה בהם שאלו היתה מצויה בהם כנוהג העולם כדעת הרמב"ן מה שאלה היא זו ששאלו מי היו גם מה תשובה היא זו שאמרו מישאל ואלצפן היו ומ"ל לומר שמישאל ואלצפן היו ולא אחרים אבל זאת ראיה שהם היו סוברים שלא היתה המיתה מצויה בהם ולפיכך שאלו מה ששאלו והשיבו מה שהשיבו אף על פי שבתורת כהנים אמרו השמיני ראש חדש ניסן היה והיה שמיני למלואים שבכ"ג לאדר התחילו ימי המלואים שעל כרחין לומר שאלה הטמאים אחרים היו ולא מישאל ואלצפן שהרי לפי זה צריך לומר שמישאל ואלצפן מח' לניסן נטהרו מטומאתן ואיך היו עומדין בטומאתן עד י"ד בו. וכן מה שטען עוד כי מניין שנות האנשים איננו למניין שנות העולם מתשרי אבל הם מעת לעת מיום הולדם שלכך נאמר בהם עשרים שנה ומעלה לומר שהיו שנים שלמות להם שכך אמרו במסכת ערכין שנה האמורה בקדשים ובבתי ערי חומה שתי שנים שבשדה אחוזה ושש שבעבד עברי ושבבן ושבבת כלן מעת לעת ואמרו שבבן ושבבת למאי הלכתא אמר רב גדל אמר רב לערכין והטעם מפני שכתוב בהן ומעלה ובכל מנינ' המדבר כתוב בהם ומעלה ומנין המדבר כמנין הערכין בכל דבר כמו שאמרו בבבא בתרא גמר ומעלה ומעלה מערכין נראה לי שאינה טענה דדוקא למניין הערכין ולמנין הפרקים דיוצא דופן הוא דהוו מעת לעת אבל למניין שני נח ולשנות הדורות לא שהרי בפר' קמא דראש השנה שנינו תנו רבנן חכמי ישראל אומרים מונין למבול כרבי אליעזר ולתקופה כרבי יהושע ופרש"י למבול מניין שני נח ובריאת עולם ושנות הדורות מונין מתשרי תחלת השנים ולאו משום דסבירא ליה בתשרי נברא העולם אלא בתשרי ר"ה לשנים ובניסן נברא כדתני ולתקופה כר' יהושע שכשמונין תקופת החמה והלבנה מונין מניסן לומר שבניסן נבראו ובתחלת ליל רביעי שמשה החמה בניסן והנה גם ממה שכתוב בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וכתיב ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ היא ראיה ששנות נח הן מתשרי שאין סברא לומר שבר"ה נולד נח ולפיכך מנו לו מתשרי ובמדבר רבה אמרו בפי' גבי ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף שאין מונין להם אלא מתשרי שהוא ר"ה לבריאתו של אדם הראשון ומה שאמר עוד כי מניין שנות האנשים איננו כמניין שנות העולם מתשרי אבל הם מעת לעת מיום הולדם שלכך נאמר בהם עשרים שנה ומעלה לומר שהיו שנים שלמות להם והביא ראיה ממסכת ערכין פרק השג יד מדאמר רב גדל אמר רב לערכין ופירש הוא הטעם מפני שכתוב בהן ומעלה אלו דברים שאין להם שעור שהרי ממלת ומעלה לא משתמע אלא ששלמה שנת ששים וכל זמן שלא שלמה היא כלמטה מששים וכן שנת חמש ושנת עשרים דערכין אף על גב דלא כתיב בהו ומעלה ילפינן מגזרה שוה דשנה שנה דהוו כלמטה והה"נ שמעינן מקרא דמבן עשרים שנה ומעלה דיוצאי מצרים ודבאי הארץ דכתיב בהו ומעלה ששנת כ' היא כלמטה מעשרים ואינו בכלל הפקודים לא שיובן ממנו שיהיו אותן השנים מעת לעת כי אף אם היה בפי' שהשנים של מדבר ושל ערכין מתחילין מתשרי עדיין אנו צריכים למלת ומעלה כדי ללמד ששנת עשרים דיוצאי מצרים וכן שנת ששים דערכין כל זמן שלא שלמה עד ר"ח תשרי אינה נמנת במניין השנים אלא שנת עשרים כשנת י"ט ושנת ששים כשנת נ"ט והכי איתא בהדיא במסכת ערכין ולא ידעתי מי גרם לו לומר זה שאם כן לפי פירושו יהיה הגמרא חלק עם ההיא דבמדבר רבה שאמרו בפירוש שמניין שנות המדבר היה מתשרי שהוא ר"ה לברייתו של אדם הראשון ואם תאמר אי הכי האי שבבן ושבבת דערכין שהן מעת לעת מנ"ל בשלמא דקדשים מדכתיב בן שנתו שנה שלו ולא שנה של מניין עולם דבתי ערי חומה נמי מדכתיב שנת ממכרו שנת ממכר שלו ולא שני מניין עולם דשדה אחוזה נמי מדכתיב במספר שני תבואות ימכר לך פעמים שאדם אוכל ג' תבואות בשתי שנים דעבד עברי נמי מדכתיב שש שנים יעבוד ובשביעית מכאן דשביעית נמי יעבוד כדאית' בערכין בפרק השג יד דפרקים נמי כיון דהוו מדרבנן הם אמרו והם אמרו שכך אמרו בפרק יוצא דופן משמיה דרב הלכתא בכולה פרקין מעת לעת אלא דערכין מנ"ל יש לומר דערכין נמי הלכתא גמירי לה והיינו טעמא דלא קאמרי התם לא בפרקין ולא בערכין מנ"ל כדקאמרי בקדשים ובבתי ערי חומה ובשדה אחוזה ובעבד עברי ואלו היה הטעם מדכתיב בהו ומעלה כדכתב הרמב"ן ז"ל הוה להו למימר בהו נמי מ"ל ושישיבו מדכתיב ומעלה כמו שעשו בקדשים ובשאר כל חביריו. ומ"ש עוד אבל לפי דעתי אין השואת המנינים האלה כלל כי במניין הראשון נמנה שבט לוי ממהם כי עדיין לא נבחר ולא יצא מכלל העם ובמניין השני נאמר לו אך את מטה לוי לא תפקוד כו' וזה דבר ברור כי ממה שהוצרך לומר במנין שני אך את מטה לוי לא תפקוד ראיה שהיה נהנה עמהם עד הנה ועתה נבחר השבט ההוא ונמנה לעצמו להיותו לגיון של מלך עכ"ד. הנה זאת הטענה אינה אלא לפי דעתו של הרמב"ן ז"ל שסובר שהבכורות לא נפסלו מעבודת כהונתן אלא אחר שהוקם המשכן ואז נבדלו הלוים תחתיהם אבל רש"י ז"ל סובר שהשני המנינין יחד לא היה שבט לוי בכלל שהרי שניהם יחד אחר מעשה העגל היו וסבירא ליה כרבי דאמר דקרא דוגם הכהנים הנגשים בנדב ואביהוא קמיירי שכבר נפסלו הבכורות מהכהונה ונבדלו הלוים תחתיהם שנאמר ויאמר משה מלאו ידכם היום ליי' כי איש בבנו ובאחיו ופירש רש"י אתם ההורגים אותם בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום כי איש מכם ימלא את ידו בבנו ובאחיו ואמת שממה שכתוב אך את מטה לוי לא תפקוד היא ראיה שהיה נמנה עמהם עד עת הצווי הזה אך מי גלה לו שהצווי הזה היה בעת המניין השני ולא בעת המניין הראשון והלא לפי סברתו של רבי שסובר שהכהני' הנגשים הם נדב ואביהוא ושהבכורו. מעת שחטאו בעגל נפסלו מיד מכהונתן צריך לומר שמאז נבחרו הלוים והצווי של אך את מטה לוי לא תפקוד הוא הצווי שכבר צווה בעת המניין הראשון אלא שמפני שלא נכתב בתורה המניין הראשון ולא היה לו מקום שיכתב כי אם במניין השני ואם תאמר אם כן הא דלא כמאן דהא בזבחים בפרק פרת חטאת אפליגו ביה תנאי בקרא דוגם הכהנים הנגשים רבי יהושע בן קרחא סבר דהאי קרא בבכורות קמיירי וכדתנן עד שלא הוקם המשכן היו הבכורות מותרות ועבודה בבכורות ור' סבר דבנדב ואביהוא קמיירי שכבר פסקה עבודתן של בכורות שמסיני נצטוו על הכהונה ושמשו נדב ואביהוא עד שהוקם המשכן אם כן הא דאמרי דאחר שחטאו בעגל מיד נפסלו הבכורות ומייתי לה גם רש"י ז"ל בפרש' במדבר דלא כמאן דאי כרבי יהושע בן קרחא לא פסקה עבודתן של בכורות עד שהוקם המשכן ואחר שהוקם נפסלו הבכורות ונבדלו הלוים ואי כרבי הרי כבר נפסלו הבכורו' קודם שעשה העגל שפסקה עבודתן של בכורות מאז מאחר שמסיני נצטוו על הכהונה ושמשו נדב ואביהוא עד שהוקם המשכן ואם כן לא מפני שחטאו בעגל נפסלו הבכורות יש לומר שמפני שהיה גלוי וידוע לפניו יתברך שעתדין הבכורות לחטוא בעגל גמרה חכמתו מאז שלח יעבדו עבודת הקרבנות שנעשו בהר סיני על ידן אלא על ידי נדב ואביהוא מפני שגנאי הוא אצלו שיעבדו היום עבודתן בהר סיני ולמחר יחטאו בעגל ויפסלו מעבודתן אך קשה שרש"י עצמו כתב בפסוק וגם הכהני' הנגשים ובפסוק וישלח את נערי בני ישראל ויזבחו הן הבכורו' וכן בשבת פרק רבי עקיבא פרש"י גבי עשר עטרות ראשון לכהונה שעד שמיני למלואים היתה העבודה בבכורות ואם כן פעם הוא סובר כרבי ופעם הוא סובר כרבי יהושע בן קרחא אבל אין זה כל כך קשה שמנהגו של רש"י ז"ל בפי' החומש הוא לפרש פעם כמ"ד ופעם כמ"ד כפי המקומו' וכבר פירשתי זה בפרשת בראשית עיין שם אבל הראיה שהביא מההיא דבתרא מג"ש דומעלה ומעלה דמדבר מערכין לענין גזרת אנשי המדבר דמה ערכין יתר מבן ששים כפרות מבן עשרים אף מדבר יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים. וחשב דהה"נ מצי"ן למילף מג"ש דומעלה ומעלה אף לעניין שנותיהן מה ערכין מעת לעת אף מדבר מעת לעת אין הדבר כן שהרי משנות נח נראה בהדיא ששנותיו מתחילין מתשרי ולא יתכן שיהיו שנות אנשי מדבר מעת לעת ושנות נח משנות עולם הלכך עכ"ל שהגזרה שוה דומעלה ומעלה אינה אלא לעניין הגזרה בלבד שהוזכרה שם שיהיה היתר מבן ששים כפחות מבן עשרים אבל לעניין שנות האנשים שלא הוזכר שם כלל ומצאנו חלופו בשנות נח אין לנו לדרוש הגזרה שוה אף לענין התחלת השנים ותהי' התחלת שנות נח מראש שנות העולם והתחלת שנות שאר האנשים מעת הולדם אלא שכל שנות האנשים יהיו למניין שנות העולם כמו שפירש רש"י ז"ל בפ"ק דראש השנה. וכן מה שטען עוד על מה שאמר הרב לפי שרמז להם כאן תרומת יי' שלשה פעמים אחת תרומת אדנים שמנאם כשהתחילו בנדבת המשכן שנתנו כל אחד ואחד מחצית השקל ועלה למאת ככר שנאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר כו' והשנית אף היא על ידי העניין שמנאם משהוקם המשכן הוא המניין האמור בתחלת חומש הפקודים ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה והשוו בה עניים ועשירים ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשיתיכם שהקרבנות לכפרה הם באים ואמר ונראה לי כי השלשה תרומות שרמז כאן האחת שהוא לקרבנות צבור איננה על ידי המניין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד והשקלים של קרבנות צבור הלוים חייבין בהם לדברי הכל ובדברי רז"ל אף הכהנים וכן הלכה כמו שמפורש במסכת שקלים ועוד כי השקלים לקרבנות אינם מבן כ' שנה ומעלה אלא משהביא שתי שערות חייב לשקול וכן מפורש שם אבל צוה הכתוב שיביאו למלאכת המשכן תרומה חצי השקל לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה ורמז העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לכפר על נפשותיכם שכל שצריך כפרה שהגיע לכלל חיוב המצות יביא מחצית השקל אח' לקרבנות עכ"ד. ודבריו אלה תמוהים מאד מפני שמדבריו נראה שהיו ישראל מביאין במדבר קרבנות צבור בכל יום ולכן צוה שיתנו כל הצריך כפרה שהגיע לכלל חיוב המצות מחצית השקל לקרבנות ואין הדבר כן שהרי בסיפרי שנו חכמינו בהדיא ויעשו אח הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו במדבר אלא פסח אחד בלבד וכה"א הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ועוד אמרו עולת תמיד העשויה בהר סיני רבי אליעזר אומר מעשה עולה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה דכתיב הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה ואף לדברי ר' עקיבא ור' שמעון ב"י שאמרו שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו מקריבין כבשים שנים ליום עולה תמיד ושאר כל הקרבנות ואמרו אם כן במה אנן מקיימין קרא דהזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר שבטו של לוי שלא עבד עבודה זרה הם הקריבו שנאמר ישימו קטורה באפך ישראל שעבדו עבודה זרה לא הקריבו צריך לומר שאותן חצאי שקלים שגבו במניין חומש הפקודים לא היו בעבור קרבנות מאחר שבני לוי בלבד היו המקריבים ולא ישראל ולכן ע"כ לומר שאותן חצאי שקלים שגבו במניין חומש הפקודים לא גבו אותן בעד חובת חצאי השקלים שבכל שנה ושנה אלא מפני שהיו צריכין למנותן ואי אפשר אלא על ידי חצאי השקלים וכיון שגבו אותן ולא היו צריכין להם לצורך המשכן שכבר הוקם היו שומרין אותן בעד קרבנות אם יצטרכו להם ומפני שהיו שומרין אותן בעד קרבנות ודומין בזה לתרומת חצאי השקלים הנגבין בכל שנה ושנה בעד הקרבנות קראוה רז"ל בשם תרומת חצאי השקלים של חובה וכתיב עליה לכפר על נפשותיכם הרומזת על הקרבנות הנגבין מחצאי השקלים של חובה אע"פ שאלה לא נגבו אלא בעד המניין ולא בעד החובה וזהו שכוין רש"י באמרו והשנית אף היא על ידי מניין שמנאן משהוקם המשכן הוא המניין האמור בחחלת חומש הפקודים כו' ונתנו כל אחד מחצית השקל והם לקנות מהן קרבנות צבור כו' כי המצוה הזאת של מחצית השקל בכל שנה לא נהגו בה ישראל רק אחר שבאו לארץ אבל במדבר שלא היו ישראל מקריבין עולות וזבחים לא ולפיכך לא גבו אותם מבני שלש עשרה שנה ומעלה ולא משבע לוי כלל:

בתחלת נדבת המשכן כו'. פירש אע"פ שמצות כי תשא היא כללית לכל זמן ולא נזכר שימנה עתה מכל מקום ונתת אותו על עבודת אהל מועד שהם אדני המשכן מורה שנצטווה בפרטות שימנם קודם הקמת המשכן:

ואם תאמר וכי אפשר שבשניהם יהיו ישראל שוים כו'. כל דבר זה נמצא בנוסחות שלנו בבמדבר רבה (א, י) בפרשת במדבר, ככל דברי רש"י בכאן. והרמב"ן (פסוק יב) הקשה על דברי רש"י ז"ל, שאיך יתכן שקהל גדול שהם ששים ריבוא לא מת אחד בחצי שנה מן יום הכיפורים עד אחד באייר. ויראה שאין זה קשיא כלל, דאיכא למימר דהחשבון הזה מבן כ' ועד בן ס', אבל בני ס' לא נמנו, וכיון דלא נמנו בני ס' – לא מת אחד מהם בפחות מבני ס', דכל שמת מפחות מבן ס' הוא מת בהכרת, ולא מת באותו הדור בהכרת כלל. ולא עוד, אלא אף כשחטאו במרגלים, נגזר עליהם ארבעים שנה שלא יהיה מת אחד מהם בפחות מבן ס' (רש"י במדבר יד, לג), שיצא מכלל כרת, ואיך יהיו מתים בלא חטא בהכרת. ואדרבה, צריך לומר כך דלא מת אחד מהם, דאם לא כן יקשה לך כיון דכתיב (כאן) "ונתת אותו על עבודת אוהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם", ולפי הנראה לא שייך זכרון אלא כשהוקם המשכן, אבל בעשייה גרידא לא שייך זה כלל, דמאי זכרון שייך בזה, ואם כדברי הרמב"ן שמתו מן אותו קהל שנמנו, איך יתכן זה שיאמר הכתוב "והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם", והרי כבר מת, ולכך יראה שלא מת אחד מהם, ומובטחים היו שלא ימות אחד מהם קודם הזמן. ואין להקשות, סוף סוף קשיא, דאיך יתכן זה, שהרבה שבמנין הראשון לא היו בני ס' ואחר כך היו בני ס',ומתו קודם מנין השני, דזה לא קשיא, דחשבון ס' שיצא ממיתת כרת – נחשב למנין שני דורות, שמונה מתשרי, כמו שפירש רש"י, ואם כן לא קשה מידי:
ועוד הקשה הרמב"ן ז"ל, דאין הדבר כדברי רש"י דהיה מנין עשרים שנים מן תשרי, אלא מיום ליום, וכן כל מניני התורה בשנות האדם שהם מיום ליום, וכדאמרינן במסכת ערכין (יח ע"ב) דערכין הם מעת לעת, ואינו אחר שנות עולם. והטעם הוא שבכולם כתיב בהן "ומעלה", והכי נמי כתיב (פסוק יד) "מבן עשרים שנה ומעלה". והשיב עליו הרא"ם דאף על גב שהיה לערכין השנה מעת לעת, לענין שני דורות היה מתשרי, וכן מוכח הכתוב (ר' בראשית ח, יג) שאמר "באחת ושש מאות שנה לחיי נח בראשון באחד לחדש חרבו המים", וזה ראיה ששנות נח הם מתשרי. ואין ראיה מזה כל כך, דשמא נח נולד באלול, ומנה לו "אחת ושש מאות שנה". אבל מן הגמרא דבפרק קמא דר"ה (י ע"ב) יש ראיה, דאמר התם מנין שיום אחד בשנה חשוב שנה, דכתיב "ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש", מדלא עייל רק יום אחד ומנה ליה שנה שמע מינה דיום אחד בשנה חשוב שנה, ושמע מינה דקים ליה לתלמודא דחיי נח הם נמנים מראש השנה, ולכך מוכח שפיר. והסברא נותן לחלק בין ערכין ובין שני דורות, דודאי בכל מקום שהמנין כמה שנים יש להם, אז מנין השנים נמנה מתשרי, אבל במקום שאין העיקר לדעת מספר השנים גרידא, רק כמה ערכו גם כן, וכיוצא בזה, אין אנו הולכין אחר מנין השנים, רק כפי אשר שניו בעצמו, והדבר פשוט לחלק:
ומה שכתב הרמב"ן שהטעם דערכין שהשנים מעת לעת מפני שכתוב (ויקרא כז, ז) "מבן (כ') [ששים שנה] ומעלה", לא ידעתי מנין לו זה הדרש. והתוספות פירשו שם (ערכין ריש יח.) טעם אחר, מפני שדומה לבן חודש, מה בן חודש צריך שיהיה מעת לעת, דפחות מבן חודש אינו נערך. ואני אומר שהטעם הוא כמו שאמרנו, כיון שהערכה הוא להעריך גופו, אחר גופו אזלינן. אבל מספר שני דורות לא אזלינן רק כמה יש לו משני דורות. והשתא דברי רש"י מקוימין:
ואני אומר שאפילו אם היה בפירוש בדברי רז"ל ששנות דור המדבר מעת לעת, אין לומר כדברי הרמב"ן שכך אירע במקרה, שהיו שני [ה]מספרים שוים, האחד היה אחר יום הכפורים (רש"י כאן), ומתו הרבה מהם, והשלימו המספר מה שחיסר מן המתים על ידי שנכנסו בני כ'. דזה יקשה כדלעיל, דכתיב (כאן) "ונתת אותם על עבודת אהל מועד זכרון לבני ישראל", ולא שייך זה אלא אחר שהוקם המשכן, ואיך יתכן במתים זכרון. ועוד, שפלא גדול היה דבר זה שיהיה דרך מקרה שני מספרים שוים עד אחד:
ויותר היה נראה לומר כי היה זה מספר אחד עם מספר אשר הוא אחר שהוקם המשכן, ואמר הכתוב (פסוק יב) "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" אחר שהוקם המשכן, שאז יהיו נמנים ישראל, "ונתנו איש כופר נפשם בפקוד אותם" (שם), ורוצה לומר שיתנו כופר נפשם בפקוד אותם, לכך יקדימו שקליהם לתת אותם קודם המנין, ויתנו אותם לתרומת המשכן לאדנים שיהיו כפרה עליהם בפקוד אותם אחר כך. ולפי זה היה שפיר שאמר הכתוב "כי תשא את ראש בני ישראל", ולא היה מצוה 'שאו את ראש בני ישראל' כמו שאמר בחומש הפקודים (במדבר א, ב) "שאו את ראש", ולא היה כאן מנין בפני עצמו, רק "כי תשא" בסוף, אחר שהוקם המשכן, והמנין היה אחר שהוקם המשכן:
וכן משמע בתנחומא (כאן סימן ט), דקאמר התם; עשרה פעמים נמנו ישראל, וחשיב התם אחד בירידתן למצרים, ואחד בעלייתם משם, דכתיב (ר' לעיל יב, לז) "ויסעו בני ישראל מרעמסס כשש מאות אלף", אחד בחומש הפקודים כו', הרי שלא מנה כלל אותו של "כי תשא", וכמשמעות הכתוב שלא נאמר בו מנין כלל, רק "ויהי כסף פקודי העדה" (ר' להלן לח, כה), דפירושו הכסף של הפקודים, אבל לא נמצא שם למנות ישראל. והפירוש על דעת מדרש זה, שהיה מצוה לתת את השקלים קודם למנין שלהם שיהיה בחומש הפקודים. ולפי זה יש לומר, אף אם היה המנין שלהם במעת לעת, לא קשיא מידי, דהא השקלים היו אל אותם שיהיו עוברים על הפקודים כאשר יהיה המנין "באחד לחדש השני" (במדבר א, א), ולא נצטרך לדחוק כלל. ואם תאמר שהיה המנין לשנות העולם, אין צריך כלל שנאמר שהיו נותנים השקלים כל אותן שיהיו ראויים למנות בשעת המנין ועתה לא היו ראויים למנין, דאף עכשיו היו ראויים למנין, דאזלינן בתר שנות העולם, כמו שאמרנו למעלה. ומכל מקום דבר זה ישאר בידינו דלא היה כאן מנין בפני עצמו, אלא שנצטוו שיתנו חצאי השקלים שלא יהיה בהם נגף כשיהיו נמנים, ולא היה נמנים כאן כלל, כדמוכח ממדרש תנחומא:
אבל מדברי רש"י בפרשת במדבר (א, א) בתחלתו [מבואר] שהיה כאן מנין בפני עצמו. ואין נראה כן מדברי רז"ל כלל שהיה זה מנין כלל. גם מאד נראה תמוה שיהיו שני מנינים השני כראשון, ויהיו נמנים פעם שני שלא לצורך. ויש לתרץ דמנין השני היה לדעת מנין כל שבט ושבט, וזה לא נודע בראשון, לכך אמר שם (ר' במדבר א, ב) "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותיכם", דעו מנין כל שבט ושבט כמה הם (רש"י שם). אמנם משמעות הכתוב שלא היה כאן מנין כלל, שהרי לא אמר "שאו" רק "כי תשא", כלומר כי ישראל חייבים לתרום ג' תרומות, אחת מהן כי יש להם לתת כופר נפשם כאשר תקבל חשבון שלהם, ואלו חצי שקלים יעשו מהם האדנים, וזהו תרומה אחת לצורך המשכן. אבל אין הכתוב מדבר שיש למנות ישראל, רק שבא לומר שהתרומה האחת היא חצאי שקלים שיש להם לתת בפקוד [אותם], והיינו כשימנו באחד באייר כשהוקם המשכן – יקדימו שקליהם לתת לצורך האדנים:
והקשה הרמב"ן על דברי רש"י, שאיך יתכן לומר כי היה המנין הזה שוה למנין האמור בחומש הפקודים, כי כאן מנה שבט לוי עמהם, שהרי לא נאמר "אך את מטה לוי לא תפקוד" אלא עד חומש הפקודים (במדבר א, מט), ואיך יתכן שיהיו שני המנינים שוים. וקושיא זו אינו כלום, דודאי שבט לוי הובחר אחר מעשה העגל, כדכתיב בהדיא (להלן לב, כט) "מלאו ידיכם היום", ופירושו כי בדבר הזה תתחנכו להיות כהנים למקום (רש"י שם), ומיד אחר מעשה העגל הובחרו בני לוי, ולפיכך לא היו במנין ישראל. ואף על גב דרש"י כתב בפסוק (לעיל יט, כב) "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו" ובפסוק (לעיל כד, ה) "וישלח את נערי בני ישראל" דהם הבכורות, דכל זמן שלא הוקם המשכן היה העבודה בבכורות, וכדתנן בזבחים בפרק דם חטאת (קיב ע"ב) עד שלא הוקם המשכן היתה העבודה בבכורות, משהוקם המשכן נפסלו הבכורות, אין זה קשיא, דודאי מעשה עגל גרם שהיו נפסלים הבכורות משהוקם המשכן (רש"י במדבר ג, יב), שאין ראוי להם להיות עובדים במשכן ששם השכינה, ויהיו הלוים תחתם (שם), ומכל מקום כל זמן שלא הוקם המשכן היו עובדים הבכורות, לפיכך מיד אחר מעשה העגל לא היו נמנים הלוים בכלל ישראל, דהרי כבר הובחרו להיותם עובדים, אלא שהזמן עדיין לא היה, שלא הוקם המשכן, שכיון שחטאו בעגל אינם ראוים לעבודת המשכן, שהיא קדושה יתירה ממה שהיה להם כבר. ומכל שכן להך מאן דאמר דסבירא ליה בפרק פרת חטאת (זבחים קטו ע"ב) ד"הכהנים הנגשים אל ה'" (לעיל יט, כב) בנדב ואביהו איירי, שהכהנים מיד הובחרו, דהוי שפיר דאין הלוים נמנים. ועוד, כיון שנתינת השקלים היה על עבודת המשכן שאליו הובחרו, כאילו כבר הוקם המשכן והובחרו הלוים. ומה שהוצרך לומר בפרשת במדבר (א, מט) "אך את מטה לוי לא תפקוד", אף על גב שגם כן כאן לא היו נמנים, אין זה קשיא, דשם צריך קרא שלא יהיו נמנים בפני עצמם, שלא תאמר בודאי בכאן דהיה המנין לכלל ישראל, ואין הלוים מצטרפים בכלל ישראל – אין נמנים עמהם, אבל שם כיון שהיה נמנה כל שבט ושבט, למה לא ימנה את שבט לוי מבן עשרים, לכך הוצרך לומר גם כן "אך את מטה לוי לא תפקוד":
והרמב"ן הקשה על דברי רש"י שאמר (פסוק טו) כי המנין בחומש הפקודים היה שנתנו חצאי שקלים לקנות קרבנות צבור, והקשה הרמב"ן שאותן השקלים לקנות קרבנות צבור שוים ישראל והלוים והכהנים, שכולם חייבין ליתן, ולפי דעת רש"י לא היו נותנים רק ישראל. ובחנם נכנס רש"י בדוחק הזה, דהוי ליה לומר דמנין של חומש הפקודים גזירת הכתוב, ולא משום שיתנו חצאי שקלים לקרבנות צבור, ולקרבנות צבור נתנו הכל, אף הלוים. אבל דעת רש"י, כי במדבר שלא נמנו הלוים עמהם – לא נתנו הלוים חצאי שקלים, אבל אחר כך שלא נבדלו הלוים במנין מישראל, חייבים כהנים ולוים כמו ישראל:
וכל הקושיות האלו על פירוש רש"י, אבל אם נאמר כמו שאמרנו למעלה כי המנין הזה הוא המנין האמור בחומש הפקודים, וכמו שמוכיח מדברי רז"ל, לא יקשה מידי, דגם כן כאן לא נמנו הלוים כלל, שהמנין שבכאן הוא המנין שבחומש הפקודים, רק שנכתבה המצוה במקומה הראוי לה, דהיינו במקום המנין שנמנו ישראל, לא בכאן בפרשה זאת, דהרי אין כאן עיקר המנין, רק שציוה שיהיו נותנים חצאי שקלים כל שיהיה נמנה, ולא נמנה שבט לוי, לכך לא נתנו שבט לוי חצאי שקלים, שלא היו צריכין, שלא היה המנין שבפרשת במדבר לקרבנות, כי לפי מה שאמרנו שהמנין הזה הוא המנין שכתוב בחומש הפקודים, לא היה מנין חומש פקודים לקנות בהם קרבנות צבור, אלא לעשות בהם האדנים. וזה אשר נראה אלי בזה, שכבר אמרנו שבמדרש תנחומא (כאן, סימן ט) לא מנה שני מנינים – מנין של פרשת כי תשא בפני עצמו, ומנין פרשת במדבר בפני עצמו:

ולקחת את כסף הכפורים. לפי שנאמר איש כופר נפשו (לעיל פסיק יב).

ולקחת את כסף הכפורים וגו׳ ונתת אתו על עבודת אהל מועד וגו׳. עי׳ ברכות דף ס״ב ע״ב אם שייך ע״ז גדר ראי׳ הוה פלוגתא, ועי׳ תו״כ פ׳ בחקתי דכל היכא דשייך גדר ראי׳ לא שייך זכרון ע״ש. וזה תליא באה״מ שנגנז כמבואר בסוטה, אם שייך אז גדר אדנים כיון שכבר אינו עומד, ועי׳ יומא דף ע״ב שמא תאמר בטל סיכוים ר״ל משיחה של שמן המשחה, ועי׳ במה דמבואר בפסחים דף פ״ו דשל היכל גם מחילות נתקדשו, וזה נגנז תחת מחילות של היכל, ועי׳ זבחים דף כ״ד כי קדיש דוד ריצפה כו׳, ומ״ש ביומא דף נ״א ע״ב ובירושלמי שקלים פ״ד וסוטה פ״ח ע״ש בזה. ועי׳ ר״ה דף כ״ו גבי זכרון של איפוד, ע״ש.

ונתת וכו׳ למדת פי׳ דק״ל דהך מלתא הו״ל לכתוב מיד לעיל יתן תרומת ה׳ לעבודת אהל מועד אם איתא שתרומה זו הוצרכה לאהל מועד ולכך מתרץ דאה״נ שלא היה מן הצורך בה דבתרומת נדבת המשכן איש איש מה שנדבו לבו הוה סגי לכל העבודה והותר אלא שמאחר שהוצרך למנותם קודם בנין המשכן מפני שנכנס בהם מגפה השתא קא״ל הואיל ויש כסף זה של כפורים תתן אותו על עבודת אהל מועד לאדנים ואילו הוה כתיב לעיל יתן וכו׳ לעבודת אהל מועד הוה משתמע שעיקר תכלית המנין הזה היה כדי לאסוף כסף לעשות האדנים והא ליתא דבל״ז היה שם כסף לרוב אלא שעיקר תכלית המנין הזה לפי שנכנס וכו׳ ואלא מיהא השתא קמ״ל דהואיל ואיתיה לכסף זה יוציאהו על עבודת וכו׳ והיה לבני ישראל לזכרון וכו׳. ומ״ש רש״י במשל הצאן להודיע שהיא חביבה וכו׳ והיינו נמי דקאמר ודע כמה נותרו כלו׳ לדידך הוא דיש צורך במנין כדי שתדע כמה נותרו כי לפני הכל גלוי:

ונתת אותו על עבודת אהל מועד. פ"ה הא למדת שנים היו אחת בתחלת נדבתו ואחד יום כפור בשנה ראשונה וא' בשנה שנייה מאייר ומשהוקם המשכן. וא"ת וכי איפשר שהיו שוין בשניהם ישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים והלא בשתי שנים היו וא"א שלא היו בשעת מנין הראשון בני י"ט ולא נמנו ובשנייה נמנו בני עשרים. י"ל יש תשובה לדבר אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו. לפי שמצינו שנות האנשים לפי שנות העולם ולמניינם היו מתחילים מחדש תשרי נמצא שני המניינין בשנה אחת. המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום כפור שנתרצה הקב"ה לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן. והשני באחד באייר. אבל למנין יציאת מצרים היו ב' שנים לפי שיציאת מצרים מנינן מניסן כדמפרש במ' ר"ה בפ"ה. וקשה לפירושו לדברי ר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם א"כ מניסן מנינן ואם כן איפשר לומר כן. ועוד הקשה הקר"ש מדר"אוש ב' כתובים כאן מבן עשרים שנה ומעלה. וגבי ערכין אמרינן כיון דכתב כאן ומעלה ללידתו של אדם מנינן. ועוד קשה דאמר פרק יש נוחלין דלא מנינן לשנות עולם לומר יום א' בשנה חשוב שנה. אלא מנינן מעת לעת כלומר אם נולד במרחשון כשיגיע מרחשון מנינן שנתו אם כן הדרא קושיא לדוכתיה. שהרי א"א שלא היה בין מרחשון לאייר שבו היה החשבון שני בני י"ט שנעשו בני כ' למנין. ומיהו מזה י"ל דכשם שנעשו בני עשרים היה מהם שנעשו בני ששים שלא היו מן המנין. מיהו קשיות אחרות קשו. לכך נראה לפ' שלא היו מנויין כי אם פעם אחת וכן פירושו. כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כופר נפשו לפי המנין שיעלה בחדש שני באייר וישלימו לכ' שנים גם עתה יתנו לפי אותו חשבון. ונמצא לפי' זה שהיו מנין השקלים שבאייר שוים לאלו:

ונתת אותו. כאן פרש"י דשנות האנשים מנויין למנין שנות העולם המתחילין מתשרי תימא דהניחא למ"ד בתשרי נברא העולם אלא למ"ד בניסן נברא העולם מאי איכא למימר ועוד קשיא דכי כתיב ומעלה ללידתו של אדם מנינן. לכן נ"ל שלא נמנו אלא פעם אחת ולפי שעלו בחדש השני וישלימו לכ' שנים ג"כ נתנו בראשונה אחר יוה"כ של שנה ראשונה וכן נמי משמע מתוך פרש"י שפי' לעיל והשנית אף היא על ידי מנין שמנאן משהוקם המשכן ונמצא לפי זה שמנין השקלים שבאייר שוו לאלו:

ולקחת את כסף הכפורים. אע"פ שלא נמנו אלא לחדש אחד אחר שהוקם המשכן שבא' בניסן הוקם המשכן בשנה שנייה לצאתם מארץ מצרים ובר"ח אייר שלאחריו צוה הק' למנותם כדכתיב במדבר סיני אמר הק' למשה מספר כסף הכפורים תשים בעבודת המשכן בצימצום כדכתיב קראי מאת ככר ואלף וחמש מאות שקל ושבעים וחמש הגה"ה:

את כסף הכפרים לפי שנאמר עליו למעלה לכפר על נפשותיכם קורא אותן כסף הכפורים. נסמכה פרשת כי תשא כאן לפי שכתב למעלה אחת בשנה יכפר עליו, וכסף הכפורים כמו כן פ״‎א בשנה ואח״‎כ הזכיר הכיור וכנו ושמן המשחה וקטרת הסמים והכלים המשוחים בשמן, והאומן הגדול הוא בצלאל ואהליאב, ושבת שלא יעשו בו מלאכה אפילו מלאכת הקב״‎ה ותפלת משה קודם רדתו מן ההר, והוצרך להזכיר מעשה העגל תחלה לדעת על מה נתפלל. גם הזכיר רדתו ושרפת העגל ושובו להתפלל עוד פעם שנית בעדם וכעסו של משה שהוציא אהלו ממחנה ישראל וכבודו של משה שראה הכבוד הגדול ומה שצוהו הקב״‎ה לירד לפסול לוחות שניות ולכתוב הדברות פעם שניה והזכיר התנאים שכרת ברית עם ישראל הם הכתובים בפרשת משפטים וקרון פניו ברדתו מן ההר ולוחות הברית בידו.

ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל וגו' לכפר על נפשותיכם. כי האל הטוב והמיטיב בראותו גודל חמדת בני ישראל הנכספים ומתאוים לפייס את מי שאמר והיה העולם במה שמרדו נגדו, על ידי ביטול תאותם ואפיסת כוחותיהם ביגיעה רבה לתת את נפשם אליו להכניע ולשבור בכח גדול דברים שנפשו של אדם מתאותן ומחמדתן וישבור רוחו בקרבו שיהיה רוחו נמוכה תמיד, והעינים להשפיל למטה להיות תמיד במורא והכנעה ובושה לפני מלך גדול ונורא ברוך הוא. והנה בזה ודאי עושה לו זדונות כזכויות, לצד שעל ידי העבירות בא לעבודה תמה הזו שהוא חשוב ומקובל לפניו הכנעת התאוה ובחירת מדת הענוה. על כן לפי שהעוונות הביאו לו שיעשה את כל המעשים האלה, הנה המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, וכן העוונות הללו שזיכו לאדם הזה בעבודת בוראו, הרי זכות העבודה תלוי בהן ואז נעשה מהם זכויות, לצד שבאמת נעשה מהם זכויות אצל האדם, ובזה הם מכפרים עליו לעולם ביותר ויותר כי יש לו זכויות רבות להתכפר עמהם.

רש"י ד"ה ונתת אתו על עבדת אהל מועד. קשה לי סופו של דיבור זה באשר לשוויון המספרים של שני המפקדים, כי גם אם נקבל את דברי רש"י ששני המניינים התקיימו באותה השנה (באחד בניסן ולאחר מכן באחד באייר) - ואין סיבה שלא לקבלם - הרי מכל מקום עבר זמן בין שניהם, וזהו העיקר, ובזמן כזה לא ייתכן שלא מתו ולא הגיעו לגיל עשרים ועברו את גיל ששים. (פ' כי תשא תשמ"ט) וכן הקשה רמב"ן על אתר. עיי"ש. וראה רא"ם שאין לתמוה על השוואת המניינים, שהרי נעשו לישראל נסים גדולים היוצאים מנוהג העולם, כמו ירידת המן וכל הנסים שעל־ידי ענני הכבוד, ואילו זה שלא מת אדם, אינו יוצא לגמרי מדרך הטבע. והוסיף הגר"א נבנצל שליט"א: גם על כך שאף אחד לא הגיע לגיל עשרים או עבר את גיל ששים במהלך חצי שנה זו שבין המפקדים, אין לתמוה, שכן לפי רש"י לא קבעו אז את גילו של כל אחד לפי תאריך לידתו, אלא לפי ראש השנה. כיוון שלא חל ראש השנה בין המפקדים, הרי שלא נתווספה שנה לאף אחד. ע"כ.

על עבדת אהל מועד. הֵן הָאֲדָנִים שֶׁנַּעֲשׂוּ בוֹ:

והיה לבנ''י לזכרן. מלא וי''ו על שתי כתפיו לזכרון חסר וי''ו שלא היו לזכרון אלא בעודם על כתפיו אבל כ''ז שהיו קיימין ועומדין לא היו לזכרון:

על עבודת אהל מועד - כדכתיב: מאת אדנים למאת ככר ככר לאדן.

על עבודת אהל מועד. היינו תרומת אדנים:

אבל שנות האנשים מנויין כו'. ואין יכול לבא לכלל שנה אלא עד ראש השנה וגם אותן שנולדו קודם ראש השנה כשבא ראש השנה באין לכלל שנה:

ונתת אותו על עבודת אהל מועד. אלה מלאכת האדנים והווים שמפרש בפרשת אלה פקודי, כי כל מלאכת המשכן היה נדבה, שנאמר ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב (שמות לה כב), אבל כסף הכפורים דבר קצוב שוה לכל.

כי המשכן איננו עומד רק על כסף הכפורים זכרון לבני ישראל:

לבני ישראל לזכרון שהרי הוא נתון על עבודת אהל מועד וכל זמן שאזכור המשכן אזכור אותם.

וזה אומרו ולקחת את כסף הכפורים. מה שבני ישראל נכספים ומתאוים להתכפר מעוונותיהם על ידי הכנעה גדולה ובושה ושבירת תאותם. ויהיה לכפר על נפשותיכם, שיהיו שמורים ועומדים לכפרה כי אין אדם אשר לא יחטא לעולם בשוגג דשוגג בהרהור מה, וכדומה. ויהיה זה תמיד לכפרה עליהם על עוונותיהם לצד שנעשה מהם זכויות רבות, והמצוות יגינו עליו לכפרה על נפשו.

דומה שהיה נכון להוסיף לד"ה: "וגו'", שהרי דברי רש"י מוסבים על סיפא דקרא. (פ' כי תשא תשנ"ח)

( ח) ועשית כיור. סמך כיור לפ' שקלים לומר שהגשמים נעצרים בשביל פוסקי צדקה ואינן נותנין. לרחצה. ד' במסורה שכל כיור שאינו מחזיק כדי שירחצו ממנו ד' כהנים כאחד אינו כיור:

והיה. שתי הנתינות הללו. לזכרון לפני ה׳. הוא הכסף הראשון שלא בא אז לכפרה והיינו דאי׳ במגילה די״ג ב׳ גלוי וידוע לפני מי שאמר והי׳ העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקלים לשקליו. ולכאורה תמוה הא שקלים הוא מ״ע לדורות גם אחר מעשה המן. אלא הענין דבאמת כל מ׳ שנה שהיו במדבר לא היתה מצות שקלים כלל כדאיתא בחגיגה ד״ו שלא הקריבו כלל. או שבט לוי הקריבו. והיינו משום שלא היה אלא משום יעוד כמש״כ לעיל כ״ט ל״ח משא״כ בא״י שהיה משום פרנסה וכפרה על עון החוצץ ומבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים. מש״ה כתיב שם תשמרו ודרשינן במנחות דס״ה שבא מתה״ל. מעתה שפיר אמר ר״ל טעם על שקלים שבאותה שנה הראשונה שהוא בא להקדים לשקלי המן. והיינו שרמז הכתוב כאן לזכרון לפני ה׳. לשעת הצורך:

לכפר על נפשותיכם. להודיע כמה הזכות גורם, שכל זמן שישראל זוכין המעט שנותנין חביב לפני הקב״ה כהרבה, ומתכפרין בו, אבל אם אינן זכאין, אין חפץ במתנותיהם, וכן הוא אומר אין לי חפץ בכם אמר ה׳ צבאות ומנחה לא ארצה מידכם (מלאכי א י), והקב״ה חפץ לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעיה מב כא).

לכפר על נפשתיכם י״‎מ כל זמן שהמלאכה נעשית מכסף זה היתה קיימת אין צורך לתת כופר פעם אחרת כשיהיו נמנים ולכך לא נתנו כופר כשנמנו במדבר סיני. אבל בימי דוד כבר נתבטלה המלאכה ולכך נגפו.

גם יאמר ולקחת את כסף וגו'. על דרך מאמר שמואל הנביא לשאול בחיר ה' (שמואל-א ט"ו, כ"ב) הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים וגו'. כי באמת נמצאים בני אדם גם בני איש שיחשקו מאוד לעשיות המצוות כמו להתפלל בכוונה ולהניח תפילין בחיל וברעדה, וכדומה להדר אחר אתרוג מהודר וסוכה נאה ומפוארה וטלית נאה וכדומה, והכל בקום ועשה בגלוי בזריזות והידור מצוה. ובביתו אין כל ואין עונה שיהיה נשמר מדברים שאינן ראוין כל כך בביתו בצינעה במחשבתו כמו הרהורי עבירה הקשים מעבירה וכדומה בדברי סתר במקום שאין אנשים שם משתדל להיות איש בכחו להתאות ולעשות מעשי הגוף בתאות הבהמה ויותר. וממילא יומשך אם יארע לו איזה ספק איסור לא ישגיח כל כך. כי זה הנשקע למלאות תאות לבבו, אי אפשר לו להפרד ממנה כל כך אם לא בעבירה מפורשת. אבל כשאינה גלויה כל כך יבקש לו היתרים כאשר יוכל לחפש בספרים הנה והנה אולי ימצא לו דעה אחת לפחות המיקל בזה ויסמוך עליו. ומה שבגלוי לעין כל במצוות הגלוים בקום ועשה הוא צדיק חסיד ישר ונאמן.

לכפר על נפשתיכם. הוא הכסף השני שנקרא כסף הכפורים. משום שבא לכפר אז ע״י האדנים. דכבר ידוע שכל העולם בכללו נרמז במשכן ובכליו. וכבר ביארנו לעיל כ״ד י׳ את הליכות עולם הזה נמשל באדנים בשה״ש ו׳ שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז. ומובן שהאדנים היה נגד עוה״ז מש״ה בא בזה לכפר על מי שעיקם דרכו בעולם. ומכ״מ קאי האי לכפר על נפשותיכם גם על לזכרון לפני ה׳ שהיינו שיהיה לזכרון לדורות לכפר ע״נ. וכן כל תרומת השקלים בא לכפרה ע״י קרבנות תמידים כלשון גמ׳ דב״ב הנ״ל. וכפרש״י מגילה דכ״ט ב׳. ד״ה שלש תרומות כו׳ ותרומת מזבח למזבח לקנות בהם קרבנות צבור לכל השנה דכתיב בה לכפר על נפשותיכם עכ״ל:

ובאמת שאין האדם מרגיש זה. כי הנה הוא עושה מעשיו הנגלים לשם שמים כאשר עם לבבו, ואינו יודע כי גם גניבת פיתוי היצר הרע שמה, להיות צדיק וחסיד בעיני הבריות וכולם יראו וידעו כי אתו היראה והעבודה לה', והכל ישבחוהו ויפארוהו לומר כי אין קדוש כזה בנמצא. וראיה, שאם יהיה בדרך בשדה יחידי, לא ידקדק כל כך בתפילתו להתפלל כאשר בבית המדרש, גם לא יהדר כל כך אחר אתרוג הטוב והיפה אם יהיה בדרך במלון, וכדומה בדברים האלו. ואם אין האדם נותן דעתו ולבו באמת להשכיל היטב היטב לשקול בפלס הרים, אם כוונתו רק לשמים שלא להתערב לו חמדת תפארת מן האדם על אחת מני אלף, או שנדמה לו שהוא לשמים ובאמת תאותו נמשכת לשם להיות חסיד המפורסם, ואגב התאוה נדמה לו שכוונתו לשמים. כי בהתאוה לבד לא היה עושה זאת כי לא במתים דיברה תורה משקרן וצבוע שיעשה מעשיו בכוון להתפאר בהם שלא לשם שמים. רק שבאמת הוא עושה לשם שמים, ורק התחלת מצותו היה מן התאוה שנמשכה בצד אחר, ועבור חמדתו נדמה לו שעושה לשם שמים. וראיה, שחושק שיהיו בני אדם שם בעת עשותו הדבר הזה כמו התפילה בכוונה, ואתרוג היפה חושק שיראו הכל מובחר מצותו, וכדומה. וכל אלה תאוות הדקות שלא ירגישם אדם כל כך, כי אם עד שיתן דעתו היטב היטב עליהם.

עוד סימן לזה. שאינו נהנה כל כך אם רואה חבירו עושה גם כן כמוהו ויקרה לו גם כן אתרוג טוב כמוהו או יותר ממנו, לא יהנה מזה. והיה חפץ שלא יהיה ביד אדם זה הדבר כי אם אצלו. והכל כי חפץ בתפארתו והנאתו. ולוּ היה זה חפץ ה' כמו שנדמה לו, היה מתענג כעל כל הון רב, בראותו חבירו מתנהג בחסידות כמוהו. ודבר זה באבנתא דלבא תלי. אף שידמה לאדם שאינו בכזה, אם לא ייגע עצמו על זה ושיבר עצמותיו ותאוות לבבו בנסיונות רבות, עדיין מבחוץ הוא ולא עמד בחצרות בית ה' הפנימים. ולזה אמר שמואל הנה שמוע מזבח טוב. שזה הוא העיקר לשמוע בדבר ה' להיות יראתו על פניו לבלתי תחטאו בחדרי חדריו, ולא להיות צדיק וחסיד לזבוח קרבנות רבות ולעשות מצוות יומם ולילה ולהמשיך כל המצוות אליו, ויראה בעין רעה את חבירו כשעושה מצוה כי חפץ שכל המצוות שבעולם אליו יגיעו. כי אין זה דבר ה' לאמיתו.

ולזה אמר כאן ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אוהל מועד. כלומר זה כסף הכפורים מה שאיש על דגלו כסוף יכסוף להתכפר לפני ה' באמת בצינעה בסתר, ונתת אותו על עבודת אוהל מועד כלומר שיהיה זה למעלה מעבודת אהל מועד בהקרבנות, כי שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים. וזה יהיה לכפר על נפשותיכם. כי זה עיקר הכפרה היראת ה' שעל האדם בהיותו בביתו בכל דבריו בצינעה בשכבו ובקומו במאכלו בזווגו כמאמר הכתוב (תהלים כ"ד, י"ד) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם כאמור בזוה"ק (חלק א', רל"ו:) שסוד ה' הוא בבחינת הברית כי הוא דבר שבצנעה ואין אדם רואהו. כאשר שם ירא את ה' אז סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם ודי בזה.

וידבר. תחלת פרשה הוא:

כיור. כְּמִין דּוּד גְּדוֹלָה וְלָהּ דַּדִּים הַמְּרִיקִים בְּפִיהֶם מַיִם:

ועשית כנו. כמו מכונתו והעד מכונות שלמה. והנה בעבור שהוא כתוב בין אהל מועד ובין המזבח לאות כי המזבח איננו סמוך אל פתח האהל רק הוא קרוב אליו. והנו באמצע לנכח מזבח הקטרת והיה הכיור בין האהל ובין המזבח נוטה לאחד הצדדים. ולא הזכירו הכתוב. כי על דרך הסברא אין הדעת נוטה להיות הכיור נכח מזבח הקטורת שהוא לנכח מקום הכפרת:

ועשית כיור. גם זה הכלי לא הוזכר למעלה עם שאר הכלים, כי לא היתה הכונה בו להשכין שכינה במקדש כענין הכונה באותם הכלים כמבואר למעלה, אבל היתה הכוונה להכין את הכהנים לעבודתם:

ונתת שמה מים. נראה שאין חיוב לעשות הדבר על ידי משה אלא הוא הדין זה יכול לתת מים בכיור וכשם שאמר בתחלת הפסוק ועשית כיור וגו' שאין הכוונה שיעשה הוא:

ועשית כיור נחשת. ולא נכתב כלי זה לעיל בפ׳ תרומה משום שכל הכלים נעשו לקדושת עבודה. וכלי זה אף על גב שגם היא מקדשת את המים מכל מקום בא גם שלא לקדושת עבודה ורק להכשיר את האדם לידי עבודה או ליכנס להיכל אפילו בלי עבודה כמו שיבואר בסמוך:

לרחצה. ה"א בלא מפיק:

ובין המזבח. כתב רש"י ז"ל הוא מזבח העולה שהוא לפני פתח אוהל מועד והיה הכיור משוך קמעא ועומד כנגד אויר שבין המזבח והמשכן ואינו מפסיק כלל בנתים משום שנאמר (שמות מ׳:ו׳) ונתת את מזבח העולה לפני פתח משכן אהל מועד, מזבח לפני אהל מועד ואין הכיור לפני אהל מועד הא כיצד משוך קמעא כלפי דרום כך שנויה בזבחים, ע"כ. וכיור זה היה כמין דוד גדולה שיש בה י"ב דדין שיוצקין בהם מים כנגד י"ב כהנים העוסקים בתמיד שמקדשין כאחד, ואע"פ שהכהנים העוסקים בתמיד היו י"ג, וי"ג עבודות נשנו במשנה, אין השחיטה צריכה כהן לפי שכשרה בזר ואינה צריכה קדוש ידים ורגלים אפי' בכהן.

וכנו נחושת. תניא, ר׳ יהודה אומר, יכול יהא כנו מקדש כדרך שהכיור מקדש, ת"ל ועשית כיור נחושת וכנו נחושת, לנחושת הקשתיו ולא לדבר אחר ^לאטעם הדבר דמדייק דהו"ל לכתוב ועשית כיור וכנו נחושת, ומדכתב שתי פעמים נחשת אצל כיור ואצל כנו, בא להורות דלא לכל ענינים הוקש הכן להכיור אלא רק לזה דשניהם של נחושת אבל לא דמותר לקדש ידים גם מהכן. ונראה דר' יהודה לטעמיה דס"ל בעלמא דברים ככתבן, כלומר שאין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, כמו בפסחים כ"א ב' לענין לגר אשר בשעריך תתננה יעו"ש, וגם הכא אחרי דפרט הכתוב לענין מה הוקש הכן להכיור לענין שנעשה מנחושת, ש"מ דרק לענין זה ולא לעוד ענין, והיינו לענין רחיצה, וכהאי גונא כתבנו לעיל בפ' תצוה בפסוק ועשית חושן משפט. .
(זבחים כ"ב א׳)

מוסב על הכיור. דק"ל היאך יכולין לרחוץ מן הכן. ל"פ מוסב על הכיור:

הנה היה הכיור וכנו שהיו שמים אותו עליו מנחשת כמשפט שאר הדברים שהיו בחוץ אהל מועד וכבר זכרנו הסבה במה שקדם:

אחר כך צוה שיעשו כיור וכנו לרחצה. ופירש סדר עשיית שמן המשחה ועשיית הקטרת. כי זה סיום כל ענייני המשכן. והרמז בזה כי מיד צוה ונתנו איש כופר נפשו לה'. להודיענו שכל ענייני המשכן הם לתועלת ישראל. ולהשלים נפשם ולכפר על חטאתם. ולא יתגאו לילך אחרי השררה והמעלה. לפני הש"י לא ניכר שוע לפני דל. והדבק אל הש"י הוא הכלי השבור. והוא לב נשבר ונדכה. וזהו מחצית השקל ולא שקל שלם. ולפי שלזה צריך רחיצה וטהרה כאומר רחצו הזכו וגומר. צוה מיד ועשית כיור נחשת לרחצה ונתת שמה מים. לטהר הטומאה. וזהו ורחצו אהרן ובניו ממנו ובבואם אל אהל מועד. כי כל הרוצה להתדבק בהש"י וליכנס למחנה שכינה. צריך להסיר תחלה ממנו דעות זרות שהם מטמאים הגוף והנפש. ולכן צוה ירחצו מים ולא ימותו. וכל זאת ההכנה צריכה להכנס לעולם העליון. וזהו או בגשתם אל המזבח. כאומרם ז"ל מיכא"ל הכהן גדול מעלה נשמתן של צדיקים על המזבח של מעלה. וזה רמוז באומרו ולקח הכהן הטנא מידך. ולפי שזאת הרחיצה צוה שתהיה במים. בא ופירש שאלו המים הם מי תורה שנקראים מים חיים. וזהו ואתה קח לך בשמים ראש וגומר. ושמן זית הין ועשית אותו שמן משחת קדש. וכבר פירשתי למעלה כי שמן זית זך הוא רמז לתורה שיש בה כ"ז אותיות כמנין ז"ך. וזהו שמן משחת קדש רמז לתורה. דכתיב לריח שמניך טובים. תורה שבכתב ותורה שבע"פ. ולפי שהשמן הוא רמז לתורה שהיא קיימת. אמר שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם. להורות שיהיה בהויתו לעד לעולם לדורותיכם. וזה שאמרו בכל מקום שכתוב לי. אינו זז משם לא בעה"ז ולא בעה"ב. בכהנים כתיב ונתנו לי. בלוים כתיב והיו לי הלוים. בישראל כתיב כי לי בני ישראל. בבכורות כתיב כי לי כל בכור. בסנהדרין כתיב אספה לי שבעים איש. בארץ ישראל כתיב כי לי הארץ. בירושלם כתיב העיר אשר בחרתי לי. במלכות בית דוד כתיב כי ראיתי בבניו לי מלך בתרומה כתיב ויקחו לי תרומה. במקדש כתיב ועשו לי מקדש. במזבח כתיב מזבח אדמה תעשה לי. בקרבן כתוב להקריב לי במועדו. בשמן המשחה כתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי. הא כיצד בכל מקום שכתוב לי. אינו זז משם לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. וזה מורה על מה שכתבתי שזה רמז לתורה שהיא קיימת לעולם. ולכן נקראת ברית מלח שמקיימת ונותנת טעם לכל הדברים. בין לכהנים בין ללוים בין לישראל בין למלכים בין למקדש. ולהורות על מעלת השמן הזה אמרו ג"כ שמן משחת קדש יהיה זה. נסים הרבה נעשו בשמן המשחה שעשה משה. שנמשחו בו אהרן ובניו כל ז' ימי המלואים וכלי המשכן של זהב ושל נחשת. ונמשחו ממנו כל הכהנים הגדולים והמלכים. ואפי' כ"ג בן כ"ג טעון משיחה עד עשרה דורות. ועדיין הוא קיים לעתיד. שנאמר שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם. ולהורות שזה רמז על התורה. אמר על בשר אדם לא ייסך. שאין ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אחר שהיא קיימת לעתיד. וכן אמרו והאוכל הנאות מדברי תורה נוטל חייו מן העולם. והלל אומר ודישתמש בתגא חלף. כנגד איש אשר ירקח כמוהו ונכרת מעמיו:

כיור, כמין דוד ולה דדין המריקים מים, וביומא (דף כט) שהיו לה שני דדין , וכנו, מושב לתקון הכיור, שאם ישב על הארץ לא יולכו לקדש מן הדד שבתחתיתו. ואופן צורת הכן עיין זבחים (דף כ"ב תוד"ה ק"ו) ב' פירושים, ובמכות שעשה שלמה היה גובה הכן חצי אמה כמ"ש בפי' מלכים, לרחצה, מוסב על הכיור לא גם על הכן שא"כ למה כפל נחשת ב"פ, ואמר כיור וכנו נחשת לרחצה ויוסב על שניהם, כן איתא בספרא (ויקרא סי' קי"ט) ומובא בזבחים (דף כ"ב), ובין המזבח, מזבח העולה והיה הכיור משוך קמעא ועומד כנגד האויר שבין המזבח והמשכן ואינו מפסיק ביניהם כמ"ש בזבחים (דף כ"ב) (רש"י), ועי' מ"ש בפי' הספרא (ויקרא סי' י"ד), ונתת שמה מים, שיתן שם מים בכלל יום כי מי כיור נפסלים בלינה כמ"ש בזבחים (דף כ"א):

ועשית כיור נחשת וגו'. אמרו רז"ל דכיור נעשה ממראות הצובאות. ואמרו רז"ל דבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים. וכתבו המפרשים דהיו צריכים לישב ת"ל שנה מספר ה' פעמים אלהים ונהפכו להויות. ואפשר לרמוז זה בתיבת כיור דשם אותיות ר"י דבזכות נשים צדקניות לא ישבו כי אם רד"ו שנה. ונשאר כ"ו גימטריא שם הויה דבזכותם נעשו הויות וריחם ה' על ישראל:

ועשית כיור נחשת וכנו נחשת. זה בסיס שתחת הכיור.

ובין המזבח וכו׳ משוך קמעא וכו׳ דק״ל דהו״לל בין אהל מועד למזבח ומתרץ דאי כתב הכי הוה משמע שהוא בנתים ממש ומפסיק בין המזבח לאהל והא ליתא דבקרא אחרינא כתיב ואת מזבח העולה שם פתח וכו׳ מש״ה כתיב בין ובין לומר שהיה כנגד אויר ההפסק אלא שאינו מפסיק שהיה משוך מן הצד. ומ״ש שהיה לצד דרום מתני׳ היא בפ״ג דמדות ורש״י נקט בזבחים דכל סדר קדשים קרויה זבחים או שחיטת קדשים. וא״ת מנ״ל שהיה לצד דרום דילמא לצד צפון הך מלתא איפשיטא בש״ס פ״ו דזבחים דף נ״ט מקרא דכתיב ושחט אותו וכו׳ צפנה לומר שיהיה צפון פנוי מכלים כדי שיהא מקום מופנה לשחיטת ק״ק:

כיור. לפי שאינו אלא להכשר מצוה לא מנה עשייתו למעלה עם שאר כלים ולא היה אלא לרחוץ כהנם ידיהם ומנאו אחר בגדי הכהנים ותקונם:

ועשית כיור לפי שאינו אלא להכשר מצוה לא כתב מצות עשיתו למעלה עם שאר הכלים.

ועשית כיור וגו' וכנו נחשת לרחצה וגו'. להבין אומרו כאן לרחצה שהוא לכאורה מיותר, כי הלא מפרש להלן כל עניניו ונתת שמה מים ורחצו אהרן וכו'. והנראה כי הנה נודע להבאים בסוד ה' בקבלת מרן הרב האר"י ז"ל (בסוד נטילת ידים שחרית) בכוונת נטילת ידים שהוא להפריד הקליפות והחיצונים הנאחזים בעשר אצבעות הידים בהקצוות לפי ששם מתגלים ה' גבורות מנצפ"ך בכל יד ויד, ובמקום הגבורות שם נאחזים הקליפות, והם מסתלקים ומתפרדים על ידי המים הנשפכין. כי מים הוא בסוד החסד ומימי החסד הם הדוחין ומגרשים הקליפות לבל יינקו משם. והנה באצבעות הרגלים בהקצוות גם שם הרגיעה שידה להיות בהם אחיזת הקליפות בסוד אותיות הכפולות אשר במנצפ"ך. ואולם לאשר כי שם המה דינים קשים למאוד בסוד עקביים עקבי דמשיחא ששם חוצפא יסגי והחיצונים יש להם שליטה גדולה מאוד באופן שאינן נגרשים משם בכל ימות החול כי אם בערב שבת קודש שאז נתוסף אור גדול בכל העולמות בסוד תוספת שבת, ויורד האי שלהבותא דאשא להפריד הקליפות מהעולמות טרם בא שבת קדשנו, ואז הם נרחצים גם למטה על ידי חמי חמין לרמז על האי שלהבותא דאשא, ואז ברשפי אש שלהבת י"ה מה שהאדם רוחץ על כל פנים פניו ידיו ורגליו בערב שבת קודש מגרש מעליו כל בחינת אחיזת הקליפות שנתאחזו בששת ימי החול. ועל כן השוה הכתוב חיוב הרחיצה הזו לחיוב סעודת שבת כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (בפרק ל' מהלכות שבת הלכה א'-ז') וזה לשונו: ד' דברים נאמרו בשבת ב' מן התורה וב' מדברי הנביאים. שבתורה, זכור ושמור. ומהנביאים, כבוד ועונג. איזהו כבוד זה שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד שבת וכו'. איזהו עונג זה שצריך לתקן תבשיל שמן וכו' ומשקה וכו'. הרי שהרחיצה והסעודה הושוו בפסוק אחד. כי חיוב גדול הוא ותיקון רב בעולמות עליונים ותיקון לנפשו ורוחו ונשמתו לטהרם ולרחצם מכל בחינת אחיזת החיצונים הכל כנודע לחכמים יודעי העתים. והנה נודע אשר עיקר בחינת אחיזת החיצונים בנפש האדם לא נמשך אלא מהאי זוהמת הנחש שהטיל בחוה ויצאו בניה אחר כך מזוהמים בזוהמה ההוא. ועד היום הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב (בראשית ג', ט"ו), שבכל בחינת הקצוות ועקביים הן בידים הן ברגלים שם מקומו להתדבק ולהתאחז שם. ונחש הוא היצר הרע הוא השטן חושבן נחש עם הכולל, עד היום הנושך עקבי סוס וגו' (בראשית מ"ט, י"ז), כי אין מקומו אלא בעקביים ששם חוצפא יסגי.

"ועשית כיור נחשת וכנו נחשת" וגו'. גם מקומו של הכיור בסדר הציווים תמוה, ואין רש"י מעיר מאומה, ודברי ראב"ע אינם מובנים לי. ו"אור החיים" הק' המאריך בדבר מקום ציווי מזבח הזהב אינו מעיר כאן כלום. (פ' כי תשא תשמ"ז) וראה מש"כ למעלה (ריש פרשת תרומה - פרקים כה-כח).

וכנו. כְּתַרְגּוּמוֹ בְּסִיסֵהּ, מוֹשָׁב מְתֻקָּן לַכִּיּוֹר:

ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח. וראוי שתדע שלא היה הכיור כנגד פתח האהל מועד ואמנם היה משוך ממנו לדרום וזה כי לפאת דרום היה כבש המזבח בדרך שכשיעלו בו להזות על קרנות המזבח ילכו לצד ימין כי זה הוא ההעתק הטבעי לאדם כי התחלת התנועה הוא מהימין כמו שנזכר בטבעיות וזאת הרחיצה היה בשתם אל המזבח לשרת כמו שאמר אחר זה ולזה ראוי שיהיה הכיור אצל כבש המזבח:

לרחצה. לקידוש ידים ורגלים של כהנים.

כיור נחשת וכנו נחשת לא היו להם בדים והיו נשואים על העגלות.

ועל הענין הזה היה רומז הכיור כי הכ' רומז על עשרים הקצוות שבידים ורגלים שנאחזין שם החיצונים והוא עבור ששם מתגלה בחינת הגבורה ובמקום הגבורה שם אחיזתן כאמור. ולזה סמך הכ' אל רי"ו מספר גבורה וזה כיו"ר עשרים אצבעות הנאחזים בגבורה, ונחש הוא השטן תשופנו שם בעקבו, ובזה צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו כפירוש רש"י ז"ל שם בפסוק (בראשית ג', ט"ו) ואתה תשופנו עקב, ואף משם תמיתנו וכו'. ועל כן היה של נחשת לרמז על זה ששם הוא אחיזת הנחש. ות' היא תמות כמאמר חז"ל (שבת נ"ה.). כי החיצונים כל מגמתם להרע, ולהיטיב לא ידעו. ובמקום אחיזתן ממיתין תיכף כאשר יוכלו. (או אפשר נחשת נחש תשופנו, והבן) אך ה' לא יעזבנו בידו, וצונו לגרשו משם על ידי מים הנאמנים מימי החסד, ועל ידי הכלי הנקרא אנטל או נטלא שעם הכולל הוא חושבן הוי"ה ואדנ"י כמו שאיתא בכוונות, שבזה הוא מרחיץ ומטהר את אברים הללו מגילולי עבודה זרה הם הקליפות שסביב רשעים יתהלכון.

ומכל מקום קשה, מנין באו מימיו של הכיור בשעת מסעות המדבר? (פ' כי תשא תש"ס) דומה שבאו מימיו מבארה של מרים. וראה דברי ר' זלמן סורוצקין בפירושו "אזניים לתורה" להלן (לח, ח).

לרחצה. מוּסָב עַל הַכִּיּוֹר:

ונתת שמה מים. ראוי שתדע שכבר יחוייב בזה המשקה שישמו בכיור שידבק בו גדר המים ולזה יתכן שיהיה ממים חיים או ממי מקוה כי אין מתנאי המים שיהיו חיים אבל יהיו צלולים או עכורים אלא שצריך שלא יהיה עכירותם באופן שיצאו מגדר המים וכן אם נתערב בהם דבר ונשתנה מראיהן כי אז תסלק מהם שם המים וזה מבואר בנפשו:

בין אהל מועד ובין המזבח בחוץ כדי שיכנסו נקיים לעשות העבודה.

והנה נראה בזה נכון שעל כן היה הכיור נעשה ממראות הצובאות של נחושת שאמרו חז"ל (תנחומא ומובא ברש"י ויקהל פסוק (ל"ח, ח') במראות הצובאות) שהיו מראות שרואות בהן בנות ישראל כשהן מתקשטות, והנשים הביאו אותם לנדבת המשכן והיה משה רבינו מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע. אמר לו הקב"ה קבל אותם כי אלו חביבים עלי שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהן יגיעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה וכו' ונוטלת המראה ורואה עצמה עם בעלה במראה וכו' ומתוך כך הביאו בעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם וכו' עד כאן. ולכאורה מפני מה דוקא לכיור הוקדשו אלו המראות ולא לשאר כלים שהיו של נחושת. וחז"ל אמרו שם לפי שהוא עשוי לעשות שלום בין איש לאשתו על ידי המים המרים וכו'.

ובין המזבח. מִזְבַּח הָעוֹלָה, שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁהוּא לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד, וְהָיָה הַכִּיּוֹר מָשׁוּךְ קִמְעָא, וְעוֹמֵד כְּנֶגֶד אֲוִיר שֶׁבֵּין הַמִּזְבֵּחַ וְהַמִּשְׁכָּן, וְאֵינוֹ מַפְסִיק כְּלָל בֵּינְתַיִם, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד (שמות מ'), – כְּלוֹמַר מִזְבֵּחַ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵין כִּיּוֹר לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, הָא כֵיצַד? מָשׁוּךְ קִמְעָא כְּלַפֵּי הַדָּרוֹם; כָּךְ שְׁנוּיָה בִזְבָחִים:

ועוד לאלוה מילין על פי הנזכר. כי נודע אשר אותו הדור שהיה במצרים כולם היו גלגולי נשמות מניצוצי קרי שיצא מאדם הראשון באותן ק"ל שנים שפירש מאשתו, והמשיך אותן הנשמות שהם באים מצד הטוב להאי קליפה תקיפא דאיקרי רע וכו'. ונתגלגלו בשלושה דורות וקבלו עונשם. שהם בדור המבול ודור אנוש ודור הפלגה. ואחר כך נבחנו שנתגלגלו בדור ההוא שירדו לגלות מצרים. הכל כמו שאיתא בדברי הרב ז"ל (בפרי עץ חיים שער חג המצות עיין שם). ושם במצרים כבר היו בסוד התיקון במה ששמרו בריתן מלהתערב בעם אלהי נכר. ונאמר עליהם בקבלה (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול אחותי כלה גל נעול וגו', ואמרו חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ד') גן נעול אלו הבעולות גל נעול אלו הבתולות וכו'. ודבר זה להפליא הוא, כי הלא היו בשעבוד תחת המצרים ולא קבלו עדיין התורה והיו עובדי עבודה זרה כמאמר חז"ל (שמות רבה ט"ז, ב') ולא נמצא אחת מהנה שיטמאו בטומאת העריות והעיד עליהן הכתוב בשמו יתברך שהיו כולם בני אבותיהם שלא שלטו בהם המצרים כמאמר חז"ל (שיר השירים ד' רבה פסוק י"ב גן נעול) ועל כרחך זה היה תיקון לזוהמת הנחש שנדבק באדם הראשון והוציא זרעו לבטלה והמשיך אלו הנשמות.

ועתה כשנפרדו מעריות שהוא הרע הזה בעצמו שהיה בהחטא, נתקנו לעלות ממצרים ברכוש גדול וביד חזקה. ועל כן כיור הנחושת המורה על אחיזת זוהמת הנחש, והוא בא לטהר האצבעות מזוהמא ההוא, טוב ויפה הוא להיות נעשה ממראות הללו המורים על בחינה זו במה שהכניעו ישראל זוהמתם. שעל ידי המראות היו נזקקין לבעליהן ולא היו מתאוין לטומאת בני אל נכר. והנה מלת וכנו עם מספר אותיותיו במילוי עולה לחושבן צ"א שהוא צירוף הוי"ה ואדנ"י בחינת הכלי אנטל הנזכר, המועיל להרחיץ ולטהר את קצוי האצבעות על ידי מימי החסד. ולזה יאמר הכתוב ועשית כיור נחושת שהכיור יהיה נחשת לרמז על הנזכר אחיזת זוהמת הנחש בעשרים הקצוות הנאחזים בגבורה, ועל כן יהיה וכנו נחשת לרחצה ש"וכנו" שהוא הכלי המוכן לנטילה יחוד שמותיו הוי"ה ואדנ"י ברוך הוא, יהיה נחשת לרחצה כלומר לרחצה מהאי נחשת אחיזת זוהמת הנחש באברים הללו. ועל כן ונתת שמה מים בכדי להגעילו ולגרשו על ידי המים מים הנאמנים המוכנים להעביר כל טומאה בסוד החסד אשר עליהם שמגרש כל בחינת אחיזת הקליפות. ולזה אמר,

את ידיהם ואת רגליהם. בְּבַת אַחַת הָיָה מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו; וְכָךְ שָׁנִינוּ בִזְבָחִים (דף י"ט); כֵּיצַד קִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם? מַנִּיחַ יָדוֹ הַיְמָנִית עַל גַּבֵּי רַגְלוֹ הַיְמָנִית וְיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית עַל גַּבֵּי רַגְלוֹ הַשְּׂמָאלִית וּמְקַדֵּשׁ:

ורחצו אהרן ובניו וגו' הרחיצה הזו דרך כבוד שלמעלה, כי כל הקרב לשולחן המלכים לשרת וליגע בפת בג המלך וביין משתיו רוחץ ידיו בעבור היות הידים עסקניות. והוסיף כאן לרחוץ הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים ויש בני אדם שיש ברגליהם זוהמא וכיעור: ועל דרך האמת, בעבור היות ראש האדם וסופו הידים והרגלים, כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותן, והרגלים למטה, והם בצורת האדם רמז לעשר הספירות שיהיה כל גופו ביניהם, וכמו שאמרו בספר יצירה (פרק ו) כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו במלת הלשון ובמלת המעור, לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ל׳:י״ט), ומן הענין הזה תקנו רבותינו נטילת ידים לתפלה, שיתכוין לזה, כטעם נשיאות כפים. והרחיצה היא המצוה, אבל הכיור צוה בו להזמנה ואיננו מעכב (זבחים כא:) ולא מצוה, כי ביום הכיפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו (יומא מג:), אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי:

ורחצו. הזכיר צורך הכיור בעבור המשרתים שהם אהרן ובניו ודורותיהם. ולא הזכיר משה עתה כי הוא לבדו יעשה כן כל ימי היותו חי אבל הזכיר זה בשעת מעשה:

את ידיהם ואת רגליהם. לא היה צריך לומר אלא ידיהם ורגליהם, אלא נתכוון לומר שאין רחיצה לידים בלא רגלים ולא לרגלים בלא ידים, לזה אמר את פירוש עם ידיהם רגליהם ועם רגליהם ידיהם והם דברי רז''ל בזבחים (י''ט:) שצריך לקדש ידים ורגלים כאחד:

ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. כי כן דרך כל הקרב אל שלחן המלך לשרתו לרחוץ ידיו לנקיות בשביל שהידים עסקניות והוסיף כאן לרחוץ הרגלים בעבור שהכהנים עובדים יחפים ויש בני אדם ברגליהם זוהמא וכיעור וכן תקנו רבותינו רחיצה לתפלה:

ורחצו. מכאן אמרו (ברכות ט"ו א׳) נטילת ידים לתפלה ^לבר"ל משום דתפלה הוי כנגד קרבן, כמ"ש בברכות כ"ו ב'. ואמנם נראה דאין זה אלא אסמכתא בעלמא, וראיה לזה, שהרי בתפלה קיי"ל אם אין לו מים מנקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי כמבואר בסוגיא כאן, ואלו בקרבן צריך מים דוקא ואם אין לו מים אינו עובד ואם עבד עבודתו פסולה, כמבואר בזבחים י"ט ב'.
וע' ברמב"ם פ"ד ה"ג מתפלה כתב וז"ל, בכל התפלות צריך לרחוץ ידיו לבד, ובתפלת שחרית צריך לרחוץ גם רגליו, ותמה הראב"ד וכתב לא ידעתי רגליו מנ"ל, והמפרשים טרחו הרבה בישוב הדברים. ולי נראה פשוט, דתפס הרמב"ם בשיטתו של הרשב"א דמקור חיוב נטילת ידים לתפלה ילפינן מקרבן כמבואר לפנינו, וא"כ מכיון דכאן כתיב ורחצו את ידיהם ואת רגליהם א"כ גם בתפלה כן, וניחא מאוד מה שחילק בזה בין תפלת שחרית לשארי תפלות היום ע"פ מש"כ הוא בריש הלכות תפלה דמן התורה הוי חיוב התפלה רק פעם אחת ביום, ולכן באותה הפעם בתפלה ראשונה של יום שהיא תפלת שחרית צריך לרחוץ כמו שרחצו הכהנים קודם הקרבה, היינו הידים והרגלים, משא"כ שארי תפלות היום שאינן אלא מדרבנן והוי הקפידא רק אנקיותא בעלמא צריך לרחוץ רק הידים לבד מפני שהידים עסקניות הן, ודו"ק. –
והנה בברכות נ"ג ב' איתא, במתניתא תני, והתקדשתם והייתם קדושים, והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, ואינו מבואר טעם דרשה זו משמעותה ומקורה, ונראה קרוב לודאי שזו היא הברייתא השנייה בתנדב"א (ח"א פט"ו) על פסוק שלפנינו, רחיצת ידים מה"ת מנלן, מן משה ואהרן ובניו דכתיב בבואם וגו', ואצל ישראל מהו אומר והתקדשתם, מכאן היה ר"ג אוכל חוליו בטהרה, ע"כ, ור"ל כמו שנתקדשו משה אהרן ובניו נתקדשו ברחיצה כמו כן ישראל דכתיב בהו לשון קדושה יתקדשו ברחיצה.
ובתוס' חולין ב' ב' ד"ה טמא כתבו שאסור לטמאות גופו באוכלין טמאין כדדרשינן והתקדשתם והייתם קדושים אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה, עכ"ל, וכתב על זה הגרי"ב בגליון וז"ל לא ידעתי מקום דרשה זו, ועיין בברכות נ"ג ב' דרשינן והתקדשתם למילתא אחריתא, עכ"ל, ולדעתי נראה ברור שכיונו התוס' לדרשה דתנדב"א שהבאנו. [תשובת הרשב"א סי׳ קצ"א].

בב"א הי' מקדש ידיו ורגליו כו'. כלומר בשעה שמקדשין ידיהם צריכים לקדש גם רגליהם עמהם פירוש דאת בא לרבות וכו' ואת רגליהם כאילו אמר את ידיהם יהיו רגליהם ואת רגליהם יהיו ידיהם דהיינו שניהם בבת אחת:

ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. ראוי שתדע שהם היו הולכים יחפים במקדש כדי שלא יהיה ביניהם דבר חוצץ ובין המקדש והנה הידים והרגלים עם שהם מתלכלכים תמיד בדברים שיתעסקו האנשים בהם הנה ישלח להם הטבע מותרות הזיעה וזה מבואר מענינים ולכבוד השם יתע' היה מחוייב שירחצו אותם במים בעת הכנסם לאהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת וכדי שיתנקו יחד הידים והרגלים היה משים ידו על רגלו ורוחץ אותם יחד ולפי שאמר ורחצו אהרן ובניו ממנו למדנו ששיעור מי הכיור הם שירחצו מהם ארבעה כהנים ידיהם ורגליהם כי אהרן ובניו היו ארבעה והם אהרן אלעזר ואיתמר ופינחס:

ורחצו, למדו מזה זבחים (דף י"ט) שצריך שעור לריחוץ ד' כהנים [ובארתי בפי' הספרא (ויקרא סי' ר"ן) מדלא כתיב ורחץ משמע שיוכלו לרחוץ כאחד אהרן ושני בניו ופינחס עמהם, כי נו"א מתו תכף, כ"ה גירסת הרמב"ם בפ"ה מה' בהמ"ק הי"ג], וזה לדעת ר"י ור"ש בזבחים (דף ק"א ע"ב) דפינחס נתכהן תיכף, אבל כיון דמאמר זה אמרו ר' יוסי בר' חנינא, ור' חנינא אביו ס"ל בזבחים שלא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי אא"ל שר' יוסי חולק עם אביו, ומוכרח כגירסא דידן שלמד מן הכתוב בפ' פקודי (מ' ל"א) ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו, את ידיהם ואת רגליהם, מניח ידו הימנית על רגלו הימנית וכו' זבחים (דף י"ט ע"ב), ופרש"י דבעינן ידיו ורגליו כאחד כדכתיב קרא, ושו"ת שער אפרים (סי' מ"ח) נתקשה בזה ממ"ש במגילה (דף ב') אימא פרזים בי"ד מוקפים בי"ד ובט"ו כדכתיב להיות עושים את יום י"ד ואת יום ט"ו, ומשני אי הוה כתיב יום י"ד וט"ו כדקאמרת השתא דכתיב את יום ואת יום אתי את ופסיק, וגם הכא כתיב ואת רגליהם. ולק"מ שכבר בארתי (אחרי סי' י"ז) באורך שכ"מ שלא כפל שם היחוס מורה שהוא טפל לחברו, ועז"א אם איתא שיום י"ד עקר לא לכתוב ואת יום ונדע שהוא טפל ליום י"ד שבו קורים הכל, אבל פה אם יכתוב ורגליהם נאמר שרחיצת רגלים הוא טפל, וז"א שהוא עקר ומעכב: (כ) בבואם אהל מועד, להקטיר קטרת או להזות מדם פר כהן משיח ושעירי עכו"ם, רש"י, וכ"כ התוס' בפרק הנשרפין שאינו חייב בלא עבודה, ומפי' הר"ש בכלים משמע שיש מחלוקת בזה:

לשון הרמב״ן וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָי וגו׳ הרחיצה הזו דרך כבוד שלמעלה כי כל הקרב לשולחן המלכים לשרתו ליגע בפת בג המלך וביין משתיו רוחץ ידיו וכו׳ ועל דרך האמת בעבור היות ראשי האדם וסופו הידים והרגלים כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותן והרגלים למטה והם בצורת האדם רמז לי׳ הספירו׳ שיהיה כל גופו ביניהם וכמו שאמר בספר היצירה וכרת לו ברית וכו׳ לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלי׳ ורחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אונקלוס וכו׳ עכ״ל. ומן הטעם הזה יתבאר דבכל רחיצה כמו ורחצו רגליכם בפ׳ וירא סימן י״ח פסוק ד׳ וסימן י״ט פסוק ב׳ תרגום וְאַסְחוּ ובפרשת חיי שרה סימן כ״ד פסוק ל״ב לרחוץ רגליו תרגום לְאַסְחָאָה ודומה להן הרבה. אבל הכא בפסוק י״ח לרחצה. תרגם לְקִידוּשׁ ופסוק י״ח ורחצו תרגו׳ וִיקַדְשׁוּן ופסוק כ׳ ירחצו תרגום יִתְקַדְשׁוּן וכל זה מטעם שכתב הרמב״ן הנ״ל: (אמר המעתיק ובחומש של הרב הגאון המחבר מצאתי וז״ל בכל מקומות דכתיב ורחצו מתרגם ויסחון והכא מתרגם ויקדשון מפני שהכהן כשמקדש ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית היה מתכוין אל העשר ומתקדש בקדושתן וממשיך הברכה וכו׳ עיין בספר שולחן של ארבע ד״ה השער הרביעי:)

בבת אחת הוא מקדש. דאם לא כן, אין לרחוץ הידים תחלה ואחר כך רגלים כמשמעות הכתוב "ורחצו ידיהם ורגליהם", דמעלין בקודש (ברכות כח.), ולמה אמר "ורחצו ידיהם ורגליהם", והוי ליה להקדים הרגל ואחר כך היד, כמו שהוא עושה בתפילין, שמעלה בקודש, אלא כאחת היה מקדש:

ורחצו אהרן ובניו ממנו. כמער איש לויות היה לו לכיור, כדרך שעשה שלמה בבית עולמים.

את ידיהם וכו׳ בבת אחת וכו׳ דק״ל דהו״ל את ידיהם ורגליהם מאי ואת ומשני דר״ל ועם רגליהם כלו׳ שניהם ביחד:

ורחצו ממנו ולא בתוכו.

ורחצו אהרן וגו' את ידיהם ואת רגליהם. כי במקדש היו יכולים לטהר גם אצבעות רגליהם מהנחש הכרוך על העקב, אף על פי ששם האחיזה קשה מהדינים קשים השולטים שם, לא כן במקדש כי על כל פנים היו נכנעים שם הקליפות מרבות הקדושה ואור אלהים המאיר במשכן ה' והיו יכולין לגרשם שם גם מאצבעות הרגלים. ועל כן היה הכיור מרמז לכל העשרים אצבעות להראות כי הוא המטהר לכל אחיזתם הן בידים והן ברגלים. ועל כן אמר הכתוב את ידיהם ואת רגליהם ואמרו חז"ל בזה (זבחים י"ט.) כי בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו וכו' מניח ידו הימנית על רגלו הימנית וכו' ומקדש. כי על כל פנים היה קשה להרחיץ הרגלים לבד, מתוקף הגבורה הנאחז שם, והיה מקדשן בבת אחת עם הידים ומניח הידים עליהם להכניעם ולהיות נטפלים עם קדושת הידים ועל ידי זה היו נטהרים בכַּן הכיור ובמים אשר שמה (המורים על ט' יודי"ן שבשמות הכוללים כל העולמות שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן העולים מים כנודע מכוונות) וזאת במקדש ולא במקום אחר. ועל כן,

רש"י ד"ה את ידיהם ואת רגליהם, ...מניח ידו הימנית... וידו השמאלית... ומקדש. ע"כ. לכאורה היה צריך לומר "ומקדש" אחר "ידו הימנית" וכו', שהרי אי־אפשר להניח שתי הידיים על שתי הרגליים ובו זמנית לקדש. (פ' כי תשא תשנ"ב)

ורחצו ממנו. ממנו ולא בתוכו ^לגשאם הכניס ידיו בתוך הכיור ושכשך אותם בהמים פסול. ועיין בתוס' חולין ק"ז א' בשם בה"ג דלענין נטילת ידים לאכילה מותר כהאי גונא, דדוקא בקדוש ידים גבי כיור פסול משום דיש מיעוט ממנו, אבל בנטילת ידים מותר אפילו בתוכן. והתוס' חולקין עליו משום דבעינן שיבאו המים מכח גברא ובכהאי גונא אין זה מכח גברא, ובדעת בה"ג כתבו דאולי ס"ל דבאמת לא בעינן שיבאו המים מכח גברא, דזה פלוגתא בין ר"י לרבנן ורבנן ס"ל דלא בעינן ופסקו בה"ג כרבנן, אע"פ דסוגיא דשמעתא כר"י, עכ"ד. ובאו"ח סי' קנ"ט ס"ז פסקו דבדיעבד יש לסמוך אבה"ג, ועיי"ש בט"ז ומג"א.
ולי נראה דס"ל לבה"ג דגם בכהאי גונא נקרא אתו מכח גברא, דמה לי אם מושך המים על ידיו או ידיו אל המים ומשכשכן, הלא עכ"פ באה הפעולה מכחו, ולא נקרא לא אתו מכח גברא אלא כשהמים נשפכים מאליהם בלא שום פעולה מצדו בשעת השפיכה, כגון ממרזב ומצינור וכדומה. ונראה ראיה לזה דבשכשך בתוך המים נקרא אתו מכח גברא, דהא גם בקדשים בעינן שיבאו מכח גברא, כדאיתא ספ"ק דידים, וא"כ אי ס"ד דבשכשך בתוך המים לא נקרא אתו מכח גברא, א"כ ל"ל כלל המעוט ממנו ולא בתוכו כדרשה שלפנינו תיפק ליה משום דלא אתו מכח גברא, אלא ודאי דבכהאי גונא נקרא אתו מכח גברא ע"פ הסברא שכתבנו, ולכן אצטריך המעוט ממנו ולא בתוכו.
וע' בב"י לאו"ח סי' ד' הביא מתשובת הרשב"א דגם הוא ס"ל כבה"ג, וז"ל הרשב"א, ומשכשך ידיו בתוך כלי בין בשחרית בין בשעת אכילה, ושפיר דמי, מדאמרינן בכיור ורחצו ממנו ולא בתוכו, ש"מ בעלמא אפילו בתוכו שפיר דמי, עכ"ל. וכתב על זה הב"י, דהא דאמר בין בשחרית, ר"ל לק"ש ולתפלה, אבל להעביר רוח רעה לא מהני עד שיערה עליהם מים ג' פעמים, עכ"ל, וכ"פ בשו"ע שם. ולדעתי צ"ע, אם כן הוא כונת הרשב"א דלתפלה די בכך, לפי המבואר בדרשה הקודמת בשם הרשב"א גופיה דעיקר חיוב רחיצה לתפלה ילפינן מרחיצה דכיור משום דתפלה במקום קרבן, א"כ דין הוא שלתפלה לא מהני שכשוך בתוך המים כמו בקרבן בתוך הכיור כדילפינן כאן ממנו ולא בתוכו, אם לא דנימא דדמיון זה מרחיצה דתפלה לכיור אינו אלא רמז ואסמכתא בעלמא וכמש"כ לעיל ריש אות י"ד, וצ"ע. .
(זבחים כ"א א')

וראה סדר קידוש ידיים ורגליים אצל ר"ע מברטנורא למסכת זבחים (פ"ב מ"א), זו לשונו: סדר קידוש ידים ורגלים, לא עומד ולא יושב אלא מוטה (פותח את אחד מברזי הכיור והמים שותתים על הרצפה) ומניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומשפשף רגליו בידיו בשעה שהוא מקדש. (פ' כי תשא תשנ"ג)

ורחצו ממנו. ממנו למעוטי כלי חול ^לדר"ל אע"פ דבפסוק הסמוך מרבינן מן ירחצו דאם רחץ מכלי שרת ג"כ עלתה לו טבילה ולא בעינן דוקא מכיור, אבל כלי חול פסולה. .
(שם כ"ב א׳)

את ידיהם ואת רגליהם. ת"ר, כיצד מצות קידוש נותן ידו הימנית ע"ג רגלו הימנית וידו השמאלית ע"ג רגלו השמאלית ומקדש ^להר"ל בבת אחת. ופירש"י דמדכתיב ירחצו בעינן שירחצם כאחד. ונראה דהוכרח לפרש דילפינן מדיוק יתור הלשון ירחצו משום דבעלמא אמרינן דהיכי דכתיב את ואת באו להקדים ולהאחיר, כמו בחגיגה י"ב ב' על הפסוק בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, דפריך את ואת ל"ל להקדים שמים לארץ, ר"ל שהשמים נבראו תחלה, וא"כ לולא הדיוק דירחצו הו"א כאן להקדים רחיצה דידים לרחיצה דרגלים. .
(שם י"ט ב׳)

את ידיהם ואת רגליהם. תני, ביד עד הפרק וברגל עד הסובך ^לופרק היד הוא חבור היד עם הזרוע, וסובך הרגל הוא מקום ענפי המיתרים והם הקרסולים. ועיין באו"ח סי' ד' לענין נט"י לתפלה ולענין נט"י לאכילה בעינן שיעור זה, ויש שתי דעות בזה אם צריך לרחוץ עד הקנה של זרוע, וזהו מה שאחר השלמת היד נקרא של זרוע, או עד מקום חבור אצבעות לכף היד. וכתב בשו"ע דראוי לנהוג כדעה ראשונה, והט"ז מיקל בזה. ולי נראה לפי מש"כ לעיל אות י"ד בשם הרשב"א דענין נט"י דתפילה ילפינן מנט"י דכהנים להקרבה, דתפלה במקום קרבן אתא, וא"כ אחרי דבכהנים מפורש שצריך לרחוץ עד הפרק, והיינו עד אחר השלמת היד, א"כ גם לתפלה צריך שיעור זה, ומדלתפלה כן צ"ל דגם לאכילה השיעור כן, וראיה לזה, שהרי אמרו (חולין ק"ו ב') נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום וכתבו הפוסקים דשוב אין צריך לרחוץ ידיו בין לתפלה בין לאכילה, ש"מ דחד שיעורא לשלשתן, דאל"ה הול"ל ובלבד שנטל כשיעור נטילה לתפילה, ודו"ק.
ודע כי ברמב"ם פ"ה מביאת מקדש בענין חיוב רחיצת כהנים להקרבה לא נזכר כלל השיעור רחיצה, וזה פלא, אחרי דזה הלכה מפורשת ונזכרה כ"פ בש"ס, בחולין ק"ו ב' ובערכין י"ט ב' ובירושלמי כאן, וצע"ג. .
(ירושלמי יבמות פי"ב ה"א)

בבאם אל אהל מועד. לְהַקְטִיר שַׁחֲרִית וּבֵין הָעַרְבַּיִם קְטֹרֶת, אוֹ לְהַזּוֹת מִדַּם פַּר כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ וּשְׂעִירֵי עֲ"זָ:

בבאם. ירחצו מים. הטעם רחיצת מים. כי ידיהם ורגליהם הם הפועלים וכמוהו רבים:

בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו. האי ירחצו מים ולא ימותו מיותר. והיה ראוי לכלול עם או בגשתם וגו׳ וכמו לעיל כ״ח מ״ג לענין בגדי כהונה. אלא נראה מזה דמשונה אזהרה דקידוש יו״ר מלבישת בגדים. דבלבישת בגדים שוה היכל למזבח שאינו מוזהר אלא בשעת עבודה. ולשרת בקודש דכתיב שם קאי גם על אוהל מועד. ומש״ה כתיב לשרת בקודש. דמשמעו בפנים כמש״כ להלן ל״ה י״ט. אבל בקידוש יו״ר מוזהרים על היכל אפילו ביאה ריקנית היינו לתקן וכדומה ומש״ה אפילו משה היה רוחץ יו״ר כמבואר בפ׳ פקודי :

אל המזבח. בפשט אחד לבד בספרי ספרד:

בבואם. להקטיר או להזות (רש"י), לפי"ז לשרת דסיפא משמש גם לרישא, ולמעוטי ביאה ריקנית כשאינה לעבודה כ"א להשתחוי' א"צ לקדש. אמנם לריצב"א (תוס' יומא ה' ד"ה להביא) דוקא במזבח בעי' לשרת אבל באהל מועד (בהיכל) חייב בקידוש גם אביאה ריקנית, א"כ קרא כפשטי'. והר"ש (פ"ק דכלים מ"ט) נסתפק בזה:

ירחצו. לרבות כלי שרת ^לזדהאי ירחצו מיותר הוא, דהא קאי על ענין רחיצה דלעיל, והיל"ל בבואם אל אהל מועד ולא ימותו, ובא לרבות שאם רחצו שלא מן הכיור רק משאר כלי שרת ג"כ עולה להם רחיצה. .
(זבחים כ"ב א׳)

ובין הערבים קטרת כו'. (נח"י) דס"ל להרב דלא מחייב אביאה ריקנית וכן איתא בזבחים י"ט דלשרת קאי על בבואם אל אהל מועד:

בבאם אל אהל מועד. ר"ל לשרת כאלו תאמר להקטרת קטרת או להדלקת המנורה והנה למדנו זה ממה שאמר או בגשתם אל המזבח לשרת כי זה יורה שזאת הביאה הנה המכוון בה הוא לשרת והנה תמצא בסוף אלה פקודי שאמר תמורת זה המאמר בבאם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו והנה הרצון בקריבה ההיא לשרת וכזה יהיה הרצון בביאה לשרת וזה מבואר מאד ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו לפי שאמר תהלה ורחצו מים ולא ימותו אחר ביאת אהל מועד הודיענו גם כן שאם יגשו אל המזבח לשרת בזולת רחיצת ידיהם ורגליהם יהיו חייבים מיתה וזאת המיתה היא מיתה בידי שמים כי לא בא ציוי לנו להמיתו. וראוי שתדע שאם עבד הכהן בלא רחיצת ידיו ורגליו עבודתו פסולה והנה נלמד זה ממה שאמר בבעל מום בפרשת אמור אל הכהנים. ולא יחלל את מקדשי. הנה ביארה התורה בבעל מום שאינו במיתה אם עבד שעבודתו פסולה וכל שכן בזה שהוא במיתה והנה דקדקה התור' שתהיה זאת הרחיצה במים קדושים שנתקדשו בכלי שרת ושתהיה הרחיצה הזאת במקדש למעלת העבודה ואם חסר אחד מאלו התנאים הרי זה כאלו לא רחץ.

הא אם לא ירחצו ימותו כו'. דאם לא כן, פשיטא אם ירחצו לא ימותו, אלא עיקר קרא אתא לאשמועינן שאם לא ירחצו ימותו, ולדיוקא קאמר. ואם תאמר, ולמה לא אמר 'אם לא ירחצו ימותו', ויש לומר, שבא ללמוד כי המיתה שהוא חייב בשביל שבא ונתקרב אל השם יתברך בלא רחיצה, שאין זה דרך כבוד. והכי פירושו, אם ירחצו לא ימותו בשביל הביאה שנתקרב אל השם יתברך, אבל אם לא ירחצו – ימותו בשביל הקירוב אל השם יתברך. אי נמי, כי מיתה בידי שמים אינו מת מיד, שתולה עליו לפעמים שנה ולפעמים יותר, ואינו כמו מיתת בית דין שחייב מיתה מיד, ולכך אמר שאם ירחצו אין כאן מיתה, אבל אם לא ירחצו יש מיתה, אבל מיתה מיד אין כאן, לכך לא אמר 'ימות':

בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו. זה מיתה בידי שמים.

בבואם וכו׳ להזות וכו׳ הכרחו הוא דאל״כ תחלה הול״ל בגשתם אל המזבח שהוא לשרת ואחר כך לכתוב בבאם אל אהל דהגם שאינו לשרת אפ״ה מיבעי לקדושי דהוה שפיר בדרך זא״ז אבל השתא הו״ל זו ואצ״ל זו ולכך מתרץ דליתא אלא גם באהל מועד דוקא כשבא לשרת צריך לקדש דהא דכתיב בתר הכי לשרת אתרווייהו קאי ולמעוטי ביאה ריקנית כדאי׳ בזבחים. והא דקאמר ביאה ריקנית לאו דוקא ריקנית ממש דלהא לא אצטריך למעוטי שהרי ביאה ריקנית לא משכחת לה בהיתרא שהרי אסורה היא באהל מועד ולוקים עליה כדאי׳ בפ׳ הקומץ רבה אלא כלו׳ שאינה לעבוד ממש רק להשתחות דלהשתחות שרי ליכנס כדתנן בפ״ז דתמיד וקמ״ל דא״צ לקדש כיון דלאו עבודה היא. ומ״ש רש״י להקטיר שחרית ובין הערבים דמשמע דאע״ג דקידש שחרית צריך לחזור ולקדש בין הערבים היינו דוקא כשיצא או הסיח דעתו דאל״כ סגי בקידוש אחד לכל היום וכדאי׳ שם:

ירחצו מים שנאו בשביל בבואם או בגשתם.

בבואם ירחצו. פירוש שחסר תיבת רחיצת כי ידיהם ורגליהם רוחצו ולא המים ונכתב בקוצר כאלו נכתב במים:

בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגו'. כי תדע שורש כל המיתות הנאמר בעוברי עבירה אינם על צד הנקמה לומר לפי שמרדת בי אנקם ממך, כי לא זה הוא דרכי אלהינו יתברך שמו וחימה אין לפניו לעשות דבר בחימה לנקום, וכל היסורים והעונשים הבאים על האדם אינם כי אם בחסד האמת מצור העולמים ברוך הוא. או למרק עוונותיו על ידי היסורים הן בעולם הזה והן בעולם הבא בכדי לזכך ולטהר נשמתו מאחיזת הקליפות הנאחזים בה על ידי העוונות שתוכל לשוב לחיק אביה כבראשונה לראות באור פני מלך חיים ברוך הוא ליהנות מזיו שכינתו יתברך, וכמאמר חז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תתל"ז) יהא אדם שמח ביסורין מבטובה שאילו אדם בטובה כל ימיו אין נמחל לו עוון שבידו ובמה נמחל לו ביסורין ועיין שם עוד הפלגת טובת היסורין שאין ערוך אליהם ששמו של הקב"ה חל על מי שיסורין באין עליו וכו' וכדומה. או שבאין היסורין בכדי להזכיר את האדם שישוב בתשובה לפני בוראו כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"א.) נענה ר' עקיבא ואמר חביבין יסורין וכו' עד מכל הטורח שטרח בו וכו' לא החזירוהו למוטב אלא היסורין. או לשאר דרכי טובות שביארנום במקום אחר.

רש"י ד"ה בבאם וגו', ...או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה־זרה. ע"כ. רש"י מביא כאן שני סוגי "שרות", שהיו על המזבח הפנימי: (א) דם פר כהן משיח (ראה ויקרא ד, ה-ז). (ב) שעיר הנקרב על חטא עבודה־זרה (במדבר טו, כב). ואמנם אין מפורש בתורה היכן מזים דמו של שעיר זה, אבל למדו זאת חז"ל מפר העלם דבר של ציבור (ויקרא ד, כ) - ראה זבחים (לט ע"ב). וקשה לי, כלום לא היה פשוט יותר לומר: או לצורך כל קרבן הקרב במזבח החיצון? מדוע בחר רש"י דווקא בדוגמאות יוצאות דופן אלה? (פ' כי תשא תשמ"ז) וראה רמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (ה, טז) המונה חמש חטאות שדמן טעון הזאה על מזבח הזהב (חטאות פנימיות). מלבד השתיים המנויות ברש"י ישנם פר העלם דבר של ציבור, פר יום הכפורים ושעיר יום הכפורים. וראה הערה כא ב"לפשוטו של רש"י" על אתר, שרש"י לא הביא את שתי החטאות האחרונות כי רצונו להביא קרבנות של כל השנה, ובאמרו פר כהן המשיח, אפשר שהוא כולל גם פר העלם דבר, שגם בו נאמר (ויקרא ד, טז) "והביא הכהן המשיח".

ולא ימתו. הָא אִם לֹא יִרְחֲצוּ יָמוּתוּ, שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֶמְרוּ כְלָלוֹת, וּמִכְלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן:

ולא ימותו. מלמד שהכהן שעבד בלא רחיצת ידים ורגלים חייב מיתה בידי שמים ^לחוע"ע בסמוך פ' כ"א דגם עבודתו מחוללת. .
(סנהדרין פ"ג ב׳)

שבתורה נאמרו כללות כו'. נראה דרש"י רוצה לתרץ למה לא נאמר ואם לא ירחצו ימותו דזה זירוז יותר ממה שנ' ולא ימותו ועל זה פירש הא אם לא וכו' שהתורה נאמרה כללות וכו'. והרא"ם פירש לפי שמנהג הכתוב להזכיר העונש המתחייב לא הבלתי מתחייב לכן אמר שהתורה נאמרה כללים ומכלל לאו אתה שומע הן וכו' וק"ל והרי הוא כאילו אמר אם לא ירחצו ימותו ואפשר שבכלל דברי הם דבריו:

או בגשתם אל המזבח. לפי שיש רחיצה בלא ביאה, כגון שהיה עומד ומשמש כל הלילה, לאורה טעון קידוש ידים ורגלים, שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון קידוש ידים ורגלים.

אל המזבח החיצון וכו׳ כלו׳ וה״ט דשני קרא בדבוריה וכתב או בגשתם אל המזבח ולא כתיב בבואם שאין כאן ביאה דמשמעה בתוך הבית שהרי הוא בחצר:

ואמנם זה אינו כי אם שעבור כן ברא הקב"ה את בחינת היסורין בכדי שיהיה לאדם טובות אמיתיות האלה, אבל בכל זאת אין הקב"ה שולח על האדם היסורין כי אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה לעולם כמאמר חז"ל (בראשית רבה ג', ו'), רק הרע בעצמו שעשה האדם הוא מיסרו ומענישו כמאמר הכתוב (ירמיה ב', י"ט) תיסרך רעתך וגו'. והוא לפי שבעוונות מגביר האדם על נפשו אחיזת הקליפות, והם מוכנים לזה להכות ולפצוע להרוג ולענוש כי זה חפצם ותאותם ברע ולא בטוב. וגם בחינת המיתה זה הוא כאשר האדם מגביר על נפשו אחיזת הקליפות שיעור שיוכלו להמית אותו הם ממיתין אותו תיכף כי צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו רק ה' לא יעזבנו בידו בכח מצוות ומעשים טובים. אבל אם מגביר עליו אחיזתם בעוונות והקב"ה כביכול סר מעליו כי אין אדם העליון כביכול דר עם נחש בכפיפה, הם עושים לו מה שירצו כי השטן הוא היצר הרע עולה ומסטין יורד וממית.

אל המזבח. הַחִיצוֹן, שֶׁאֵין כָּאן בִּיאַת אֹהֶל מוֹעֵד אֶלָּא בֶּחָצֵר:

וישא את ראש שר המשקים. מנאם. כענין שנאמר כי תשא את ראש בני ישראל (שמות ל יב). אירע לזה מה שנאמר לו. ואירע לזה מה ש־תמר לו.

או בגשתם. אמר רב אחא בר יעקב, הכל מודים בקידוש שני שכהן גדול מקדש ביוהכ"פ שלובש ואח"כ מקדש, מאי טעמא, דאמר קרא או בגשתם אל המזבח, מי שאינו מחוסר אלא גישה, יצא זה שמחוסר לבישה וגישה ^לטבסוגיא כאן פליגי רבנן ור' מאיר בענין הקידושין של כה"ג ביוהכ"פ שמקדש בין פשיטה ללבישה, היינו בין בגדי זהב לבגדי לבן שהוא משנה בין חמש עבודות היום, וצריך לכל חילוף בגדים טבילה אחת ושני קידושין כפי שיתבאר אי"ה ר"פ אחרי, וס"ל לרבנן דמקדש ידיו ורגליו ואח"כ פושט, ור"מ ס"ל דפושט ואח"כ מקדש, ועל זה אמר ראב"י דבקידוש שני והוא הקידוש שסמוך לעבודה מקדש כשהוא לבוש וכדמפרש משום דאל"ה הרי חסר לבישה וגישה אחר קידוש. .
(יומא ל"ב ב׳)

החיצון כו'. דק"ל הא פשיטא מדאסר לכנס אל אהל מועד בלא רחיצה היאך יכול ליכנס למזבח. ל"פ החיצון וכו':

ולזה בא הצווי במצוה זו בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו. כי הנכנס אל אהל מועד שהוא מקור הקדושה בלתי קידוש ידים ורגלים הרי הוא ח"ו מכניס אחיזת הקליפות הנאחזים בקצוות הידים ורגלים אל הקודש פנימה, ומשם עושה פגם למעלה בשורש נשמתו אשר בקדושה עליונה באהל מועד אשר בשמים להעלות עליה מחושך החיצונים והקליפות, והם מוכנים להמית. ועל כן ירחצו מים שלא להשריש שורש הקליפות בנשמתו אשר בקדושה ולא ימותו. ועל כן גם בנטילת ידים בשחרית מבואר בספרי חכמי אמת שההולך ד' אמות בלי נטילת ידים חייב מיתה כמו שאיתא (בתולעת יעקב ומובא במגן אברהם בסימן ד'), כי ארבע אמות של אדם הוא מקומו. ואך היוצא מחוץ לארבע אמותיו הרי הוא מכניס הקליפה למקום טהור ותיכף מגיע הפגם למעלה שיאחזו החיצונים בהקדושה בשורש נשמתו בתחילה וחייב מיתה ח"ו. לכך ירחצו מים וה' עליהם יחיו כדבר האמור.

או בגשתם. תניא, היה עומד ומקריב על גבי המזבח כל הלילה לאורה טעון קידוש ידים ורגלים ^מכשהאיר היום ואע"פ שלא ישן. , דברי רבי, מאי טעמא, דכתיב בגשתם, והא כתיב נמי בבואם, ההוא דאינו חייב על כל גישה וגישה ^מאוגישה דשחרית גישה אחריתא היא שהרי יש כאן מערכה חדשה. ועיין באו"ח סי' ד' סי"ג אם נעור כל הלילה יש להסתפק אם צריך לטול ידיו שחרית או לא, וביאר שם בב"י טעם הספק אם רוח רעה שורה רק מחמת שינה או מחמת לילה, ותמיהני שלא הביאו ראיה מדרשה שלפנינו דלילה אינו גורם, משום דאל"ה לא הוה ליה לרבי לומר משום גזירת הכתוב בגשתם תיפק ליה דרוח רעה שורה על ידיו, ולא יתכן שיהיה רשאי להקריב בעוד שרוח טומאה שוררת על ידיו, וגם דעת ראב"ש בגמרא דא"צ רחיצה [ולא קיי"ל כן], ואם היה הלילה גורמת רוח טומאה לא היה ס"ל כן. .
(זבחים י"ט ב׳)

לשרת. קידוש ידים ורגלים מעומד, דכתיב לשרת, ושירות מעומד הוא ^מבכדכתיב בפ' עקב לעמוד לפני ה' לשרתו. .
(שם שם)

להקטיר אשה. מה תלמוד לומר ^מגר"ל כיון דצריך לקדש בגשתו אל המזבח. א"כ למה נאמר תו להקטיר אשה לה', פשיטא דבעי קידוש דהא גישת מזבח היא. , מהו דתימא הני מילי עבודה דמעכבא כפרה, אבל עבודה דלא מעכבא כפרה לא, קמ"ל ^מדכגון הקטרת אימורין דלא מעכבא אימא לא תבעי קידוש. .
(שם כ׳ א')

ולא ימתו. לְחַיֵּב מִיתָה עַל הַמְשַׁמֵּשׁ בַּמִּזְבֵּחַ וְאֵינוֹ רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, שֶׁהַמִּיתָה הָרִאשׁוֹנָה לֹא שָׁמַעְנוּ אֶלָּא עַל הַנִּכְנָס לַהֵיכָל:

ורחצו. פעם אחרת שיעשו כן תמיד או הזכיר זה כי אם לא יעשו כן הם בני מות:

חק עולם. אפילו עלה מבית הטבילה שנטהר מטומאה חמורה חוקה חקק ה', ולזה הוצרך לומר פעם ב'. ולא ימותו הא אם לא רחצו הגם שעלו מטבילה הרי הם במיתה ולא תועיל טבילה:

חק עולם. הכהן שעבד בלא רחיצת ידים ורגלים עבודתו פסולה, מאי טעמא, כתיב הכא חק עולם וכתיב במחוסר בגדים (פ׳ תצוה, כ"ח מ"ג) חקת עולם, מה להלן עבודתו פסולה אף כאן עבודתו פסולה ^מהוהתם ילפינן מדכתיב והיתה להם כהונה לחקת עולם, בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו כזרים וזר שעבד עבודתו פסולה. .
(זבחים י"ט ב׳)

ורחצו, חזר שנית ללמד שאף אם רחץ בכלי שרת אחר יוצא, שמ"ש תחלה ורחצו ממנו ממעט כלי חול, כ"ה בזבחים (דף כ"ב), ולא ימותו, אמר שנית לחייב מיתה גם על המזבח:

ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו. כדתנן ואלו שבמיתה, שתויי יין, ופרועי ראש, מחוסרי כפרה, ומחוסר בגדים, ושלא רחץ ידים ורגלים.

ורחצו ידיהם ורגליהם וגו׳. עי׳ זבחים דף י״ט ע״ב אם בב״א או בפ״ע פלוגתא, ולמ״ד בב״א למה הך ואת. ועי׳ מגילה דף ב׳ וב״ק דף ס״ח וע״ז דף נ״ב וכ״מ. ונ״ל דנ״מ דהרי מבואר בחולין דף ק״ו דחציצה פוסלת בקדוש, והנה מן הסתם דוקא רוב. והנה עי׳ במה דפליגי הרמב״ם והגאונים בהל׳ מקוואות גבי רוב שער בפ״ע ורוב גוף בפ״ע, וכאן ג״כ אם רוב ידים בפ״ע ורגלים בפ״ע או רק אם יש על שניהם רוב וא״ש הכל, ותליא אם הוה אברים פרטים או נקודה, ועי׳ גיטין דף ט״ו ע״ב וחגיגה דף כ׳ ע״ב וסוכה דף ט״ז ע״א ומ״ש בזה ביומא דף מ״ג וגיטין דף ע״א וקדושין דף כ״ב וכ״מ בזה. וזה דאמר כאן היינו בגדר נקודה, דאז הוה הכל נקודה לא חלקות וכל התורה והעולם וישראל הוה נקודה, בגדר יה״כ עצם ואין מתחלק, אבל לאחר העגל נעשה הכל לפרטים ואכמ״ל בזה.

ולא ימותו וכו׳ שהמיתה וכו׳ וא״ת לא לכתוב קרא מיתה אלא במזבח ומכ״ש שמעי׳ בהיכל וי״ל דאין עונשין מן הדין:

ורחצו ידיהם חזר ושנאו בשביל חק עולם.

ורחצו ידיהם כו' כפי' רש"י דקאי על המזבח לאזהרה ולעונש:

לו ולזרעו. ת"ר, כהן גדול שלא טבל ולא קידש בין בגד לבגד ^מובחמש עבודות של יוהכ"פ שמבואר בפ' אחרי ובמס' יומא ל"ב א' שהוא משנה מבגדי זהב לבגדי לבן ולהיפך, וצריך לכל חילוף טבילה אחת ושני קידושין. ובין עבודה לעבודה ועבד עבודתו כשרה, אבל שחרית אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט עבודתן פסולה, מאי טעמא, דאמר קרא והיתה להם חק עולם לו ולזרעו, דבר המעכב בזרעו מעכב בו, דבר שאינו מעכב בזרעו אינו מעכב בו ^מזר"ל דבר המעכב בכהנים הדיוטים דהיינו קידוש שבשעת כניסה שנוהג בכל הכהנים מעכב באהרן דהא כתיב בהו חקה, אבל קידוש שבין בגד לבגד דלא שייך בכהנים הדיוטים דאין נוהג בהו חילוף בגדים וממילא אינו מעכב, לכן אינו מעכב גם בכהנים גדולים, ולשון דבר המעכב ושאינו מעכב לענ"ד אינו מכוון ממש, דכיון שאינו נוהג בהם לא שייך עכובא, ויותר היה נכון לגרוס דבר הנוהג בזרעו מעכב בו ודבר שאינו נוהג בזרעו אינו מעכב בו, ודו"ק. .
(שם שם)

והיתה להם חק עולם. להביא בית עולמים.

וידבר. פרשה בפני עצמה:

ונתת אותו לפני הפרוכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת וגו'. דע כי כל זה האריכות בא להורות על ענינו שהיה יכול לכתוב ונתת אותו לפני ארון העדות באהל מועד כאשר אמר בסדר ויקהל וכבר ידעת ענין הפרוכת למעלה:

בשמים ראש. חֲשׁוּבִים:

מר דרור חמש מאות הסכימו המפרשים. והרב רבי משה (הרמב''ם בהל' כלי המקדש פ''א ה''ב) מכללם, כי המור הוא הנקרא מוסק. ור''א השיב כי איננו בשם אע''פ שריחו טוב. ואולי בעבור זה הפרידו הכתוב מן הבשמים. והוא הקשה כי כתיב (שה''ש ה א) אריתי מורי, שהוא דבר מלוקט, ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי. ועוד מן הכתוב (שם ה ה) וידי נטפו מר. ואולי כן הוא בהיותו לח: ויתכן שיאמר ''אריתי מורי'' בעבור כי הוא דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי הידועה בארץ הודו, ובלכתה בין השיחים בימי החום הגדול מגרדת בנפח ההוא, והדם יוצא צרור ולוקטים אותו מן האחו ואמר וידי נטפו מר, כי הכתוב ידמה ריחו כאילו ידיו תיטופנה מריח ההוא נטפי מים:
ואחרים (הראב''ד בהל' כלי המקדש פ''א ה''ג) אמרו איך יכנס בקטרת ובשמן הקדש דם חיה טמאה גם זו אינה קושיא, כי הלחות ההוא הנאסף בה מרוב הדם ויזוב ממנה בחייה אין בו לא טומאה ולא מאוס: ופירשו (הראב''ע בפירוש הקצר והרד''ק בספר השרשים ש' דרר) דרור מלשון וקראתם דרור (ויקרא כה י), שיהיה חפשי מן הזיוף והתערובת ואולי נאמר שהצריך הכתוב להיותו חפשי, לומר שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חפשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו, כי כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם לא יעשה מור כי אם מעט ואיננו מבושם. וזה דבר ברור: ועם כל זה הנראה אלי מדברי רבותינו שאין המור מוס''ק, שהם אמרו במדרש חזית (שה''ש רבה ד יד) מור, אינמר''נון, והמוסק אף בלשון חכמים כך שמו מוסק, כמו שאמרו בברכות (מג) חוץ ממוסק מפני שהוא מין חיה, וכן שם בירושלמי (פ''ו ה''ו) בר ממוסקים, וכתב בעל הערוך (ערך מסק) כי גם כך שמו בלשון יון. ועוד אמר במדרש חזית (שה''ש רבה א נח) צרור המור דודי לי, זה אברהם, מה המור הזה ראש לכל מיני בשמים, כך אברהם ראש לכל הצדיקים, מה המור הזה אין מפיח אלא באור, כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש, ומה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות, כך אברהם ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורין. והנה המוסק ריחו מפיח בלא אור. ועוד שנינו (מקואות פ''ט מ''ה) אלו חוצצין בכלים הזפת והמור וכו', על המרדעת, רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. וקתני (שם משנה ז) זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ וכל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ואין המוסק דבר נדבק כזפת שיחוץ, ואם שמא מתקנין אותו בענין שידבק בכלים, אינו מקפיד עליו שיחוץ אפילו על המרדעת. ותרגום מור ואהלות קציעות כל בגדותיך (תהלים מה ט) מורא ואקסיליאן וקציעתא:
והקרוב שהוא הנקרא כן בלשון ערבי מור שיש ממנו מינין, מור אחמר ואביץ, ובו מקטירין, וריחו מפיח באור ביותר והנה כל הלשונות עברית וארמית וגם הערביים שוות בו. ובלשון אגדה פרסית או יונית נקרא אנמרנין קרוב לזה, וגם בלשון רומיים נקרא מירא. ולהשואת הלשונות בו נראה שהוא המין ההוא, והוא יחשב בסמים. ומה שאמרו (שה''ש רבה שם) שהוא ראש לכל הבשמים, שהזכירתו תורה בראשם, או שהוא בהקטרה משובח מכולם. ואפשר שימצא עוד במיניו בעל ריח מבושם ביותר והוא הנקרא דרור, והלוקט לזה ידיו מתמרמרות שהוא מר כלענה. ושנו בספרא (ויקרא חובה פ' יב) דברים שאי אפשר לדעתן, כגון המערב מים ביין, קומוס במור, כי זה מזייפין אותו בקומוס הנקרא צמג בערבי שהוא נדמה לו. ולכך אמר מר דרור, שיהיה נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד: ויתכן כי לשון ''דרור'' בכל מקום נקיות, וכן וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, שיהיו כל בעלי הארץ נקיים מעבדות ומכל שעבוד בגופם ובארצותם, כלשון ובעל השור נקי (שמות כ״א:כ״ח): ומה שאמר הכתוב וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר (שה''ש ה ה), יתכן שיהיה שיעורו וידי נטפו שמן מור, כי המנהג לסוך בו גם הידים לעדן ולרכך אותן, כדכתיב (אסתר ב יב) ששה חדשים בשמן המור, ופירשו בו (מגילה יג) שמן זית שלא הביא שליש, מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר. והענין, כי השמן הזה מתקנין אותו במור, ונקרא כן, וזה טעם ''נטפו''. ואני סבור שהוא אינמרנון המוזכר במדרש (שה''ש רבה ד יד), שכך קורין בירושלמי (דמאי פ''א ה''ג) שמן ורד ורדינון, וכן דרך השמות בשמנים בלשונות הגוים. גם יתכן שיוציאו מן המור שמן כאשר נעשה במצטכ''י וזולתו מן הצמגים, והנה ראוי לקרותו מור ושמן המור:

ואתה קח לך. כדרך לך לך. וקחו לכם צאן. ועל דרך הפשט כמוהו עשה לך שרף. גם פסל לך כי כן דרך הל':

ואתה קח לך בשמים ראש. למעלה פר' תצוה כתבתי שבכל דבר הראוי ליחסו בעצם וראשונה אל משה נאמר בו לשון ואתה, ובדרך זה נאמר גם בשמן המשחה לשון ואתה כי הוא עשוי למשוח בו המשכן וכל כליו ואהרן ובניו וכל כהנים גדולים ומלכים, כדאיתא במסכת הוריות (יא:) ואמרו שם ששמן שעשה משה קיים לעולם שנאמר שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם, וכל זה רמז למה שנאמר (דברים לג כא) וירא ראשית לו שנדרש על משה כי הוא היה ראשית והתחלה לכל נביאים וכהנים ומלכים וכל מיני שררה הכל הואצל ממנו כארז"ל (נדרים לח.) אין הקב"ה משרה שכינתו כ"א על גבור חכם עשיר ועניו וכלם ממשה ר"ל כולם קבלו האצילות ממשה, ע"כ צריכין להתדמות אליו בתואריו כי הוא היה בישורון מלך ובשמים ראש לכל הבשמים כי לו משפט הראשית ויושפע ממנו נר הנבואה ונר השררה כמ"ש (תהלים קלב יז) ערכתי נר למשיחי, לכך היה משקל הבשמים ה' מאות ומחציתו נ' ומאתים כנגד ב"פ נר כי אצלו נמצאו ראשונה ב' נרות דולקות, ויודלק ממנו כל נר והוא אינו חסר כי פני משה כחמה המאירה לארץ ולדרים עליה והיא אינה חסירה ואורה מתמיד ואינו חסר לעולם, כך אמר הקב"ה אם רוצה אתה בקיומו של שמן משחת זה אז ואתה בעצמך לא ע"י שליח תקח אותו לך כי סגולה זו נתונה לך שכל הדבר הנתון על ידך מתמיד לעולם כשמש נגדי, כמו התורה הנתונה על ידך נצחית כאור החמה, אבל פני יהושע כלבנה כי הוא הנחיל לישראל את הארץ ואין מתנה זו נצחית אלא כלבנה שהיא לפעמים נבנתה ולפעמים נפרצה, וע"כ נאמר שמן משחת קדש יהיה לי לדורותיכם.

ואתה קח לך. פשט הכתוב הוא שיקח הוא משלו שמן המשחה, לזה אמר ואתה פירוש כי מצוה זו אתה תעשנה ואינו כשאר מצות שאני מצוך לנוכח וכוונתי שהזולת יעשה, והגם שכלל הכתוב השמן והסממנים בנדבת רבים דכתיב (לעיל כ''ה ג') וזאת התרומה וגו' בשמים לשמן המשחה וגו', כאן גילה לו ה' כי יחפוץ בשל משה בפרטים אלו:

בשמים ראש - חשובים, כדכתיב: עם כל ראשי בשמים. ונראה בעיני, כי בשמים גידולי אילנות, כדכתיב: הפיחי גני יזלו בשמיו, אבל בשמים ראש מיני שרף אילן, או דברים שמוציאין מן הקרקע.

ואתה קח לך. דייק ואתה. דלא נימא קח לך בשליחות כמו בכל הפ׳ דכתיב בנכח מש״ה כתיב ואתה בעצמך. ופי׳ קח לך אין הפי׳ מנכסיו. אפילו למ״ד ריש מס׳ יומא דבכ״מ דכתיב קח לך משלך. כאן אאל״כ שהרי בפי׳ כתיב והנשיאים הביאו את הבשם וגו׳ ולשמן המשחה והיינו דדייק בגמ׳ שם קח לך סמים. שהיה גם לדורות וא״כ אפשר לומר דבפעם ראשונה יהיה משל משה ואחריו הביאו הנשיאים אבל בשמן המשחה אאל״כ שלא היה נעשה אלא זה הפעם וע״כ צ״ל פי׳ קח לך שיביאו לפניו והוא ישקול וימסור ליד הרוקחים. ויותר נראה משום דכל פעלות שבשמן המשחה עשה משה לבדו שהוא בעצמו היה מושח את הכל ע״כ שייך בזה לשון קח לך. משא״כ דקטרת של כל יום היתה עבודתו ע״י אהרן ובניו:

כפי הטעמים, וכדעת הירושלמי שקלים ריש פרק ששי.

מור דרור. כתב הרמב"ן הסכימו כל המפרשים שכל מור הוא מוסק והוא בא מחיה הידועה בארץ הודו ודומה לצבי ומתקבץ בצוארה מרוב החום כמין דם וזב ממנה ופי' דרור שיהי' נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד. ור' אברהם הקשה על זה כי איננו בושם אע"פ שריחו טוב ואפשר בעבור זה הפרידו הכתוב מן הבשמים:

מר דרור. המ"ם בקמץ לבדו וכן וקנמן בשם והם חטופים:

לכך הוצרך לומר וקנמון בשם מן הטוב. פירש בשם קנמון הטוב משני שבזולת זה יהיה המובן ממנו שיש קנמון שאינו של בשם ואין הדבר כך אבל גבי וקנה בושם שיש קנה שאינ' של בושם פירש אותו כמשמעו קנה של בושם:

מר דרור. שאלו פפונאי לרב מתנה, רמז למרדכי מן התורה מניין, אמר להו, מר דרור וכתרגמינן מירא דכיא ^מחפירש"י מניין לגאולת מרדכי, דמתרגמינן מירא דכיא, וקרי ליה ראש לבשמים לצדיקים לאנשי כנה"ג, עכ"ל, והדברים צריכים באור, ונראה באור הענין ע"פ האגדה דמגילה י' ב' דדריש שם על הפסוק דישעיה נ"ה תחת הנעצוץ יעלה ברוש, תחת הנעצוץ זה המן וכו', יעלה ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים שנאמר בשמים ראש ומתרגמינן מירא דכיא, ע"כ, ור"ל שהצדיקים מכונים בשם בשמים ע"ש הכתוב בשה"ש נרדי נתן ריחו, ומרדכי הוא ראש לצדיקי הדור ההוא, ואולי דריש מרי מלשון מר, שהיה ראש גם לסנהדרין כמבואר במגילה.
ולולא פירש"י היה נראה לפרש דכונת הגמרא מוסבת לענין אחר, והוא לפי המבואר בגמרא מגילה שם דעיקר שמו של מרדכי היה פתחיה, א"כ קשה למה שינה את שמו העברי בשם שאין לו מקור בעברית, והוא יותר נוטה לשמות האומות, כמו מרודך, ומפרש דגם שם מרדכי יש לו רמז בתורה, דהוא מלשון מר דרור בעברית. ועיקר הדבר ששינה שמו יש לזה טעמים וענינים שונים שאין כאן המקום לבאר, וע"ע לפנינו בפ' נצבים בפסוק ואנכי הסתר אסתיר. .
(חולין קל"ט ב׳)

מחצית הבאתו תהא חמשים ומאתים כו'. לא מחצית שעורו דא"כ ה"ל למיכתב חמש מאות ומדאיצטריך שתי הבאות ש"מ דאית ביה הכרעה אבל אין לפרש דכנוי מחציתו שב אל מר דרור ופי' וקנמן מחציתו של מר דרור שהוא ר"ן א"כ לכתוב וקנמן בשם חמשים ומאתים מחציתו ל"ל אלא ע"כ כנוי מחציתו אקנמן קאי:

בשמים ראש. ענינו כמו ראשי בשמי' והרצון בו המשובחי' שבהם:

בשמים ראש, בשמים מובחרים, מר דרור, לדעת הרמב"ם הוא מוס"ק דם הצרור בחיה שבהודו, והראב"ד השיגו דאיך יתכן שיקטיר דם טמאה, וכתב הכ"מ שנשתנה לעפר, ועיין בא"ח (סי' ר"ג) ובג"א שם ובשו"ת מב"י מהד"ת (סי' ב'), ודעת הראב"ד והרמב"ן שהוא מין עשב או עץ מריח, ודרור היינו נקי מתערובות, וקנמן בשם, לדעת הרמב"ן הוא תבן מבושם הבא מעיר מיק"א, ונקרא (קאמעל הייא) על שהוא שם מרעה לגמלים, וכמ"ש במדרש קנמון היה גדל בא"י והיה מרעה לגמלים, ונראה שהשבולת של התבן הזה הוא נקרא שבולת נרד, כי יש לו ריח אחר, וכשאמר קנמון סתם כולל כל התבן, וכאמר קנמון ושבולת נרד נקרא התבן בשם קנמון ושבולת שעליו בשם שבולת נרד, ועיין (בפסוק לד), ולהשמן לקח הקש עם השבולת לכן אמר קנמן בשם היינו כל המבושם שבו, מחציתו, פי' חז"ל (כריתות ה') שיקח חמש מאות ויחלקם לשני משקלים [כדי שיהיה להם שתי הכרעות] שכל משקל הוא חמשים ומאתים, ובירושלמי (פ"ו דשקלים ופ"ח דסוטה) פי' שלא לקח רק חמשים ומאתים, ולפ"ז פירוש מחציתו מחצית של מר דרור, ודעת מניח הטעמים מורה כדברי הירושלמי, אולם כבר בארתי בהתוה"מ (צו סי' ל"ח) שיש הבדל בין מחצית ובין חצי, שמחצית מציין רק אם חוצהו ע"י בני אדם עתה לשני חלקים, ואם כדברי הירושלמי היל"ל חציו, וגם שכלל מ"ש מחציתו הוא למותר, וקנה בשם, פי' הרמב"ן שהוא קלופה שבסימני הקטרת, חמשים ומאתים סך משקל כולו: (כד) וקדה כתרגומו קציעתא, והוא קציעה שבסימני הקטרת: ושמן זית הין, בירושלמי (פ"ו דשקלים ופ"ח דסוטה) שמן י"ב לוג, שבו היה שולק את העקרים דברי ר"מ, ר' יהודה אומר שולקן היה במים ונותן שמן ע"ג וכיון שקלט את הריח היה מעבירו, מבואר שנתן שמן בעוד שהעקרים במים, וכן הביא רש"י כאן וקפחו לשמן מעל העקרים, וכן פי' הרמב"ן שאין השריה שיהיו במים לבדם רק נתנו הבשמים כתושים בכלי מלא מים והציפו עליהם שמן זית ונתנו ע"ג אש נחה ויבשלו עד יבושת המים וקלטו השמן מעליו, והרמב"ם (פ"א מה' כה"מ) כתב שוחק כ"א לבדו ומערב הכל ושרה אותן במים זכים עד שיצא כל כחן במים, ונתן על המים שמן זית הין ובשל הכל על האש עד שאבדו המים ונשאר השמן, מבואר שס"ל שבעת שנתן השמן על המים שקלטו הריח לא היו שם הבשמים, מדלא כתב שאחר כך קפח השמן מעל הבשמים, וזה תמוה שהלא שם ר' יהודה בר' אלעאי אומר שמן המשחה כמה נסים נעשו בו וכו' עאכ"ו שהאור בולע והעצים בולעים, וזה מובא בספרא צו, ובש"ס בבלי הוריות (יא) וכריתות (ה) שמן המשחה שעשה משה משלקין העקרים ד"ר יהודה, א"ל ר' יוסי והלא לסוך העקרים אינו ספק כיצד הוא עושה הביאו העקרים ושלקום במים והציף עליהם שמן המשחה וקלט את הריח וקפחו, א"ל ר' יהודה והלא וכמה נסים נעשו בו וכו', ונראה שס"ל להרמב"ם שג' מחלוקת בדבר, ר"מ דירושלמי ס"ל ששלקו העקרים בשמן בלא מים, ור' יהודה ס"ל ששלקן במים והשמן למעלה, ומ"ש בבבלי לר' יהודה משלקין העקרים, היינו במים והשמן ע"ג, ור' יוסי ס"ל שגם בזה יבלעו העקרים אחר שיתבשלו המים, ולכן ס"ל שאחר שקלטו המים את הריח העביר את העקרים ואח"כ נתן השמן על המים, ופסק הלכה כר' יוסי נגד ר' יהודה:

בד"ה חמשים כו' מחציתו דקנה כו' ותימה הלא לא כתיב מחציתו גבי קנה וצ"ע כנ"ל:

מחצית הבאתו תהא חמשים ומאתים. לא "מחציתו" של מר דרור דהיה חמש מאות כולו, דאם (לא) כן "מחציתו" למה לי, הרי כבר נאמר "חמשים ומאתים", לכך צריך לומר 'מחצית הבאתו יהיה חמשים ומאתים':

ואתה קח לך. שתהא גזבר עליה.

בשמים ראש. לפי שאמר בשמים לשמן המשחה פירש עתה הבשמים וסכום חשבונם. ראש כלומ' ראשי בשמים כדכתיב עם כל ראשי בשמים כמו וראשית שמנים ימשחו. וי"מ ראש לכל חשבון שיקחם לפי החשבון שמונה והולך:

בשמים ראש. לפי שכתב לעיל בשמים לשמן המשחה פי' כאן הבשמים וסכום חשבונם וראש הוא חשבון כמו כי תשא את ראש בני ישראל תרגומו חושבן ד"א בשמים ראש כמו עם כל ראשי בשמים וכמו ראשית שמנים ימשחו:

בשמים ראש. לפי שאמר בשמים לשמן המשחה פי' הבשמים עתה וסכום חשבונם:

בשמים ראש לשון חשבון כמו כי תשא את ראש בני ישראל, פי׳‎ שיקחם לפי החשבון שהוא מונה והולך ולפי שאמר למעלה בשמים לשמן המשחה ולא פי׳‎ הם וחשבונם עכשו מפרש לך.

וטעם החצאים. דבריו קשים להולמם אף שאין שוקלין בהכרעה למכור. אבל זאת היתה נדבה ושקל משה שני הכרעות בטוב עין כמו ששנויה בכריתות. וערש"י:

קח לך בשמים. ס״ת חכם כמ״ש חמרא וריחני פקחין. רבינו אפרים ז״ל בפירושו כ״י ואפשר לומר רמז במ״ש רז״ל האי מאן דיהיר חכמתו מסתלקת ממנו וא״ר אלעזר לעולם הוי קבל וקיים שתמיד יזכור שבאמת אינו כלום ובזה מעט חכמה שבו לפי הדור תתקיים ולזה ר״ת קח לך בשמים הוא קבל וא״כ הכתוב יעץ שיקח בשמים חמרא וריחני להיות פקח וזה דרך טבע להרחיב לבו ועוד סגולה לנפשו להיות אפל ושפל בעיניו וזה ר״ת קבל ובזה אין יצה״ר שולט בו דס״מ גימטריא קל״א וקבל אחד יותר דאינו שולט בו וכן ענוה גימטר״א קל״א שמבטלת אותו. ראש מר דרור חמש ס״ת שר רש. שאם הוא שר לא יתגאה ויהיה בעיניו כאלו הוא רש:

מחציתו חמשים ומאתים דרך הפשוט מחציתו של מר דרור וכן דרך הכתוב אבל בקנה בשם לא אמר מחציתו שהוזכר אחר קנמון אבל הל"מ ידוע ומרומז במלת מחציתו שבאה לחצאין והכל הל"מ:

רש"י ד"ה מחציתו חמשים ומאתים, מחצית הבאתו תהא חמשים ומאתים, נמצא כולו - חמש מאות, כמו שיעור מר דרור. ע"כ. וכך גם לפי טעמי המקרא, וכך גם משמע מן הסיפא - "וקנה בשם חמשים ומאתים" - שאין חובת "מחציתו" מוסבת על מור דרור, כפי שאפשר היה להבין. (פ' כי תשא תשמ"ז)

וקנמן בשם. לְפִי שֶׁהַקִּנָּמוֹן קְלִפַּת עֵץ הוּא, יֵשׁ שֶׁהוּא טוֹב וְיֵשׁ בּוֹ רֵיחַ טוֹב וְטַעַם, וְיֵשׁ שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּעֵץ, לְכָךְ הֻצְרַךְ לוֹמַר קִנְּמָן בֶּשֶׂם – מִן הַטּוֹב:

וקנמן בשם מחציתו לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר קנמון מן הטוב. לשון רש''י. (רש"י על שמות ל׳:כ״ג) והרב רבי משה (בפירוש המשנה כריתות א א) אמר שהוא קשר ''סליכה'', ואחרים אמרו (ראב''ע בפירוש הקצר) שהוא העץ הטוב הנקרא ''עיטיב''. ואינו כדברי כולם, שהרי אמרו (בראשית רבה ס״ה:י״ז) ובמדרש חזית (שה''ש רבה שם) קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו, והנה הוא כעשב השדה ירעו אותו הצאן: ולפי דעתי הוא התבן המבושם הנקרא בערבי אדבר, ובלשון הרומים אשקיננט והוא בשם חשוב, והוא בלעז ''סאייקא דמיקא'', והוא מרעה לגמלים במקומו ורבינו בעל ההלכות כתב בפסחים (בדפי הרי''ף כה:) כגון קנמון וסנבל שדומים לתבן. והקדה ידועה מלשון הארמית שהיא קציעה, וכן בערבי:

ומלת מר. קשה. והגאון תרגמ' מוש"ק. והנה איננו מעצים אע"פ שיש לו ריח טוב אולי בעבור זה הפרידו הכתוב מהבשמים כי כתוב אריתי מורי עם בשמי. והנה הוא מלוקט. ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי. והנה כתוב וידי נטפו מר. אולי כן הוא בהיותו לח.

מר דרור - חשוב, וכן: מור עבר, חשוב בכל סוחרי מדינות.

בשמים ראש. כל מין יש בו הרבה פריטים. בפרי מאכל יש בו הרבה מיני טעמים חשובים ופשוטים. וכן בפרי ריח. יש בו הרבה מינים. ומלכת שבא הביאה בשמים שלא היה כמוהו היינו בחיר אותם המינים שיש בכל הארצות אבל בשבא המה מובחרים. וצוה הכתוב שיהיה הבחיר והראש שבכל המינים מר דרור. לדעת המפרש שהוא מוסק הנוטף מחיה פי׳ הרמב״ן שהחיה בשעה שהיא חפשית המוסק מריח יותר. אולם גם לדעת המפרש שהוא הנוטף מאילן. ג״כ משמעו מעין זה כי כל אילן יש לך מקום גידולו בטבע ומובא למדינה אחרת ועמלים בו לגדלו שמה בתחבולות שהוא כמו בע״כ. אבל בכל התחבולות לא ייטב להתגדל כמו במקום גידולו בטבע וזהו משמעות מר דרור הגדל חפשי ולא בתחבולות:

וקנמן בשם. פירש"י הוא קליפת עץ וכו'. וכתב הרמב"ן הרמב"ם כתב שהו' קשר סליכה ואחרים אומרים שהוא העץ הטוב הנקרא עוד אלט"ייב. ואינו כדברי כולם שהרי בב"ר אומר קנמון הי' גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו אלמא שהוא כעשב השדה והצאן ירעו בו לפי דעתי הוא התבן המבשם הנקרא בערבי אדב"ר ובל' רומיים אשקייננ"ט והוא בשם חשוב והוא מרעה לגמלים במקומו:

מחצית הבאתו תהא חמשים ומאתים. לא מחצית שעורו דאם כן הל"ל למכתב חמש מאות אלא מאי מחציתו מחצית הבאתו שצריך להביאו בשתי הבאות ומדקא מצריך להביאו תרי זימני שמע מינה הכרעה אית ביה וצריך הכרעה בכל הבא' והבאה ולפיכך הרבה הבאותיו כדי להרבות הכרעיתיו שאילו היה עין בעין מאי נפקא מינה אי מייתי לה חדא זימנא או תרי זימני ואם תאמר הא כתיב גבי קטרת בד בבד יהיה ומינהי גמרי כל משקלות הבשמים כבר תרצו בגמרא ההוא שלא יניח משקל במשקל וישקול ופירש רש"י שישקול כל בושם ובושם לנגד הברזל ששוקלין בו ולא שישקול מר דרור ויחזור וישקול קדה כנגד מר דרור אבל אין לפרש דכנוי מחציתו שב אל מר דרור ופירושו וקנמון בשם מחציתו של מר דרור שהוא חמשי' ומאתים דאם כן לכתוב וקנמון בשם חמשים ומאתים מחציתו למה לי אלא ע"כ כנוי מחציתו אקנמון קאי ולא אמר דרור:

מר דרור חמש מאות וגו׳. ת"ר, שמן המשחה מר דרור חמש מאות, קדה חמש מאות, קנמן בשם חמש מאות ^מטדהכי אמר קרא מחציתו חמשים ומאתים וכולו חמש מאות, ומה דנקט השיעור במחציתו בא ללמד שלא יהיו שוקלין אותו ביחד אלא לחצאין כדי שיהיו שם שתי הכרעות, משום דבכל משקל אי אפשר שיהיה המשקל שוה בצמצום ממש וכששוקלין אותו לחצאין יש הכרע בשניהם, אבל אין הפירוש דמחציתו מוסב על שיעור קנמן בשם לגבי שיעור מר דרור, והיינו דקנמן בשם יהיה מחצה משיעור מר דרור שהוא חמש מאות, דא"כ מחציתו מיותר, דהול"ל וקנמן בשם חמשים ומאתים. , וקנה בשם חמשים ומאתים נמצאו כולם אלף ושבעה מאות וחמשים ^נופריך בגמרא וכי תנא מנינא קמ"ל, ומפרש תנא הא קשיא ליה, אימא קנה בשם כקנמן בשם מה קנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים אף קנה בשם מחציתו חמשים ומאתים דהוי להו שני אלפים, ר"ל דהו"א דמחציתו קאי על שניהם על קנמן בשם ועל קנה בשם קמ"ל. ומפרש עוד ואימא ה"נ, א"כ נכתוב קרא קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה חמשים ומאתים. ועיין בירושלמי שקלים פ"ו ה"א דלא ס"ל כגמרא דידן בדרשה זו אלא דקנמן בשם וקנה בשם שניהם היו כל אחד שיעורם חמשים ומאתים ובס"ה היו הסממנים אלף ות"ק, אבל קיי"ל כבבלי. .
(כריתות ה׳ א׳)

שאין שוקלין עין בעין כו'. פי' שאין יכול לשקול שוה בשוה בלא הכרע:

מר דרור חמש מאות. שקלים ר"ל משקל חמש מאות שקלים כמו שאמ' בסוף העני' וקדה חמש מאות בשקל הקדש:

עוד יתבאר ע''פ מה דתניא בכריתות (כריתות ה'.) שמן שעשה משה בו שלקו וכו' בו נמשחו כהנים ז' ימים וכו' וכולו קיים לעתיד ע''כ, הא למדת שלא נעשה שמן המשחה זולתו, וכן כתב רמב''ם בפ''א מהלכות כלי המקדש שמעולם לא נעשה שמן אחר זולת מה שעשה משה, והוא אומרו ואתה קח לך אתה תעשה ולא זולתך ורמז באומרו קח לך על פי דבריהם שאמרו (ילקוט תשס''ד) שעתיד משה לעמוד לשרת לעתיד לבא, והגם שבפרשת הקטורת נאמר (פסוק ל''ד) קח לך שם לא נאמר ואתה:

חמשים ומאתים סך כולו. אבל אין לומר כמו קנמן בשם דהיה מחצית הבאתו חמשים ומאתים. ואם תאמר, אימא הכי נמי, על זה קאמר בגמרא (כריתות ה.) אם כן נכתב קרא 'קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה חמשים ומאתים', דמשמע כל אחד ואחד יהיה כך מחציתו, דהיינו מחצית הבאתו, אלא דקנה בושם כל הבאתו לא היה רק חמשים ומאתים:

בשמים ראש.שאין למעלה מהם.

בשמים ראש. ראשי בשמים כדכתיב (שיר השירים ד׳:י״ד) עם כל ראשי בשמים וכדכתיב (עמוס ו׳:ו׳) וראשית שמנים ימשחו וי"ל ראש חשבון כמו כי תשא את ראש דמתרגמ' ארי תקבל ית חושבן שיקחום לפי חשבון שמונה והולך:

בשמים הם מיני גדולי אילנות כדכתיב הפיחי גני יזלו בשמיו, אבל סמים הם מיני שרף ולא עקרים הגדלים בקרקע.

בשמים רא״ש. גימטריא זה[ו] מרדכי הצדיק כמ״ש פרק שלוח הקן מנין למרדכי מן התורה שנאמר מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא. לקוטי גאוני קמאי אשכנז. ואפשר לרמוז ראש עם הכולל תק״ב כמספר שני חיי האבות שעבדו לה׳ כל ימיהם הם הגינו לינצל מיד המן זרע עמלק וזה רמז מר דרור מר גימטריא עמלק דרור חפשי שנתבטלה הגזרה בכח יסוד דאבא שנתגלה שהוא בחינת קדש כמספר דרור שהוא קדש ו׳ שהוא יסוד ור״ל יסוד אבא שהוא קדש שנתגלה:

מחציתו חמשים ומאתים. מַחֲצִית הֲבָאָתוֹ תְּהֵא חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם, נִמְצָא כֻלּוֹ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, כְּמוֹ שִׁעוּר מָר דְּרוֹר, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר בּוֹ חֲצָאִין, גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא לַהֲבִיאוֹ לַחֲצָאִין, לְהַרְבּוֹת בּוֹ ב' הַכְרָעוֹת, שֶׁאֵין שׁוֹקְלִין עַיִן בְּעַיִן; וְכָךְ שְׁנוּיָה בְכָרֵתוֹת:

ומחציתו - מפורש בכריתות.

וקנמן בשם. הוא מלשון קנה ויש ממנו כמה מינים שאינם מריחים כלל ע״כ פי׳ הכתוב כי בשם בשש נקודות מורה שיהי׳ מבשם (ואולי זה כוונת רש״י ע״ש):

וקדה. ידועה מלשון ארמית שהוא קציעה וכן בערבי.

חמשים ומאתים סך כלו. דלא תימא קנה בושם כקנמון בשם מה קנמון בשם חמשים ומאתים הוא מחציתו אף קנה בושם חמשים. ומאתים הוא מחציתו ואם תאמר אימא הכי נמי כבר תרצו בגמרא אם כן נכתוב קרא קנמון בשם וקנה בושם מחצה ומחצה חמשים ומאתים דמשמע שכל אחד מהם שוקלין אותו לחצאי' וכל משקל מהם הוא חמשים ומאתים השתא דאתאי מחצית בין קנמון וקנה בושם עכ"ל דמחציתו דקנמון אקנמון גופיה קאי וכלו ת"ק אבל מחציתו דקנה לאו דאקנ' גופיה קאי אלא אקנמון דלעיל מיניה כאילו אמ' וקנ' בושם מחציתו של קנמון שכולו אינו אלא חמשי' ומאתים:

שאינן של בשם כו'. אלא עץ גמור:

וקנמן בשם. הוא הקנמון ואולם אמר בשם לפי שיש ממנו שאינו בשם. וראוי שתדע כי מקנמן בשם היה שם גם כן חמש מאות שקלים שאם היתה כוונת התורה שלא יקחו ממנו כי אם מאתים וחמשים שקלים היה ראוי שיאמר וקנמון בשם מחציתו ר"ל מחצית הר"נ או וקנמון בשם ר"נ. והנה הרצון באמרו וקנמן בושם מחציתו ר"נ שיהיה מה שיקחו ממנו ר"נ שקלם ורצתה התורה שישקל הקנמן בשם בשני פעמים כדי שיהיה משקלו נוסף מעט על משקל המור דרור והקדה כי יהיו בו שתי הכרעו' וזה כלו מחכמת התורה בזאת ההרכבה שתהיה באופן היותר שלם אל מה שכוון כה מטוב הריח והקיום ולא נוכל לעמוד על אופן החכמה בזאת ההרכבה מצד קצורנו בידיעת טבעי הדברים וטבע הנמזג מהם ומצד קצורנו בידיעת מה שכונה בו התורה בזאת ההרכבה:

וקנמון בשם מחציתו. רז''ל אמרו (כריתות ה'.) מחצית הבאתו נמצאת אומר שצריך להביא ת''ק, והקשו בגמרא ודלמא קנמן בשם ר''ן כקנה בשם, ומתרץ אם כן לכתוב קרא קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה ר''ן ע''כ.

מר דרור. שאין בו רולס.

וטעם בשמים ראש שיוקח הראש מכל בושם כי הוא הנכבד מהנשאר באחרונה ואחר שאמר קנמון בשם. מה טעם להזכירו. אולי שיהיה מהנבחר. ג"כ הקנה. וקדמונינו ז"ל אמרו כי משקל הכל שוה. וככה נקבל. רק לא ידענו טעם למה הזכיר מחציתו. וטעם החצאים לא אבין. כי אין מנהג בכל ארץ ישמעאל להוסיף על כל דבר שישקל אפילו כמשקל חרדל. ואף כי בכל מעשה רוקח:

וקנה בשם. קָנֶה שֶׁל בֹּשֶׂם; לְפִי שֶׁיֵּשׁ קָנִים שֶׁאֵינָן שֶׁל בֹּשֶׂם הֻצְרַךְ לוֹמַר קְנֵה בֹשֶׂם:

מחציתו. רש״י פי׳ משו׳ הכרעה. והראב״ע השיג ע״ז. ויותר נראה שבא לרמז לנו שיש בו שני אופני משיחות. משיחה לכה״ג לתוספת קדושה. משיחה למלך לתוס׳ עוז ע״כ בא לשני חצאים:

סך משקל כולו. שלא תפרש מחציתו של קנה בשם הוא חמשים ומאתים כמו קנמן בשם דא"כ לכתב קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה ר"ן והשתא משמע מחציתו דקנמון אקנמון גופא קאי וכולו ת"ק ומחציתו דקנה אקנמון קאי דלעיל מניה כאילו אמר וקנה בשם מחציתו של קנמון שכולו אינו אלא חמשים ומאתים:

וקנה בשם. הוא הקנה אלא שיש מהם שאינו בושם וממנו ילקח משקל ר"נ שקלים:

ואפשר לנו לתרץ עוד שאם כן לא היה צריך לומר מחיצתו כי אני יודע שר''ן הם מחצית הת''ק אבל אי אמרינן מחציתו של קנמן בא לומר ששוקלים אותו ב' פעמים.

תנו רבנן שמן המשחה מר דרור חמש מאות, קדה חמש מאות, וקנמן בשם חמש מאות), וקנה בשם חמשים ומאתים, נמצאו כולם אלף שבע מאות וחמשים, תנא מנינא קמ״ל, תנא הא קשיא ליה, אימא קנה בשם כקנמון בשם, מה קנמון בשם מחציתו המשים ומאתים, אף קנה בשם מחציתו חמשים ומאתים, דהוו להון תרין אלפין, ואימא הכי נמי, א״כ נימא קרא קנמון בשם וקנה בשם מחצה ומחצה חמשים ומאתים וכו׳, במסכת כריתות בפירקא קמא.

חמשים ומאתים. סַךְ מִשְׁקַל כֻּלּוֹ:

וקנה בשם. זהו קנה שאינו אלא בשם ואין בו מין שאינו מריח כלל כמו קנמון מש״ה כתיב בחול״ם דשמו כך הוא קנה בושם:

מחציתו חמשים ומאתים. ידוע כי מחצית ת"ק הוא נ"ר ולמה האריך לומר חמשים ומאתים, אבל רז"ל קבלו כי משקל הקנמון ת"ק כמר דרור אבל מר דרור היה שוקלו ת"ק בבת אחת אבל הקנמון גזרת הכתוב שיהיה שוקלו שני פעמים נ"ר בכל פעם ופעם כדי להכריע בו שתי הכרעות שאין שוקלין עין בעין וכך היא שנויה בכריתות.

ומה שראיתי לראב''ע שכתב שאין מנהג הישמעאלי להוסיף אפילו כגרגיר חרדל במשקל, אין זה אמת, שעל כל פנים צריך הכרת ההכרעה ואף במשקלי הזהב הגם שמתחכמין לשקול בעיון כף כנגד חברתה בלא הכרעה אף על פי כן כשיצטרף ב' משקלים יוכר ההכרע ביותר, וטעם שהש''ס לא בחר לתרץ כדברינו, כי יש לומר לעולם ר''ן לבד הוא אומר ואומרו מחציתו שיביא קכ''ה לבד וקכ''ה לבד:

וקדה. שֵׁם שֹׁרֶשׁ עֵשֶׂב, וּבִלְשׁוֹן חֲכָמִים קְצִיעָה:

היא שצוה הכהנים לרחוץ ידיהם ורגליהם כל זמן שיצטרכו להכנס בהיכל ולעבוד עבודה, וזו היא קדוש ידים ורגלים, והוא אמרו יתעלה ורחצו אהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם בבאם אל אהל מועד. ומצות עשה זו יתחייב העובר עליה מיתה בידי שמים, רוצה לומר שכהן ששמש במקדש בלא קדוש ידים ורגלים חייב מיתה בידי שמים והוא אמרו יתברך שמו ירחצו מים ולא ימותו. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בשלמות בשני מזבחים. (כי תשא, הלכות ביאת המקדש פרק ח'):

וקדה. מהקבלה ידענו שהיא קציעה:

ושמן זית הין. אין ספק שזאת הקצבה מהשמן לא היתה מספקת לסוך את כל קצבת אותם הבשמים. אבל בשלו השמן עם מי בשול הבשמים, או הציפוהו על מי שרייתם עד תום המים על ידי בשול או על ידי חום מועט מתוך המים, ונשאר השמן כמעשה הרוקחים. ובזה היתה מחלוקת בין רבותינו ז"ל אם הספיק לבשלו עם מי בשולם או להציפו על מי שרייתם ולהתיכם באיד על ידי חום מועט:

ושמן זית הין וכמה הין – י"ב לוגין, דכתיב (פ, תבא) שמן משחת קודש יהיה לדורותיכם, זה בגמטריא י"ב ^נארמז וסימן בעלמא הוא לדבר ידוע בקבלה, ומה דנ"מ בזה יתבאר אי"ה לפנינו בפ' פינחס בפסוק ונסכיהם חצי ההין. .
(מנחות פ"ט א׳)

לסוך את העקרין אינו סיפק. פי' אינו די:

וקדה. הוא הקשט:

ושמן זית הין, הין שנים עשר לוגין, לוג ששה ביצים, תניא ר' יהודה אומר שמן המשחה שעשה משה רבינו במדבר כמה נסים נעשה בו, תחלתו לא היה אלא שנים עשר לוג, כמה יורה בולעת, כמה עיקרים בולעים, כמה האור שורף, ובו נמשח המשכן וכל כליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים, ובו נמשחו כהנים גדולים, ומלכים באפרסמא דכיא.

רש"י ד"ה וקדה, שם שורש עשב, ובלשון חכמים - קציעה. ע"כ. וקצת קשה, למה רש"י אינו אומר בפשטות, כמו במקומות רבים: כתרגומו (וקציעתא). (פ' כי תשא תשמ"ו) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: מפני ש"קציעה" שגור בפינו ב"פטום הקטרת".

הין. י"ב לֻגִּין; וְנֶחְלְקוּ בוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל — רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בּוֹ שָׁלְקוּ אֶת הָעִקָּרִין, אָמַר לוֹ רַ' יְהוּדָה וַהֲלֹא לָסוּךְ אֶת הָעִקָּרִין אֵינוֹ סִפֵּק אֶלָּא שְׁרָאוּם בַּמַּיִם שֶׁלֹּא יִבְלְעוּ אֶת הַשֶּׁמֶן, וְאַחַר כָּךְ הֵצִיף עֲלֵיהֶם הַשֶּׁמֶן עַד שֶׁקָּלַט הָרֵיחַ, וְקִפְּחוֹ לַשֶּׁמֶן מֵעַל הָעִקָּרִין (הוריות י"א):

אלא שראום במים כו'. לשון שרייה:

ושמן זית הין. שעור ההין י"ב לוגין לפי מה שנתבאר מצד הוראת הגדר והנה היה שורה אלו הסממנים במים בדרך שיתנו בהם ריחם ואחר כך היה נותן בהם במים הין שמן ומכשל המים באש עד שיכלו המים וישאר הרקות בשמן וזה השמן היה בתכלית מטוב הריח והוא הנקרא שמן המשחה כי ממנו ימשח כל הנזכרים הנכנסים בגבול הקדושה והמעלה והגדולה ובו נמשח אהל מועד ושאר הדברים וארון העדות שצוהב משיחתן בזאת הפרשה ובו נמשחו אהרן ובניו והיו נמשחים לדורות הכהנים הגדולים ומשוח מלחמה ומלכי בית דוד מי שהיה נמשח מהם וזאת המשיחה היתה כמין כי יוני כמו שזכרנו במה שקדם והנה כוון בה טוב הריח לישב בנפש גודל מעלת מי שהיה נמשח בה:

שהרי כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה, ואין מלך בן מלך טעון משיחה, חוץ ממקום שיש שם מחלוקת, כגון שמשחו את שלמה מפני מחלוקת אדוניה, ואת יהואש מפני עתליה, ואת יהואחז מפני יהויקים, וכולו קיים לעתיד לבא, שנא׳ שמן משחת קדש [יהיה] זה לי לדורותיכם (פסוק לא) זה בגימטריא תריסר, תריסר לוג הוון.

וקפחו לשמן מעל העיקרין. כלומר שופכו וקינחו השמן מעל העיקרין:

רקח מרקחת. רֹקַח שֵׁם דָּבָר הוּא, וְהַטַּעַם מוֹכִיחַ, שֶׁהוּא לְמַעְלָה, וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ רֶקַח, רֶגַע; וְאֵינוֹ כְּמוֹ רֹגַע הַיָּם (ישעיהו נ"א), וּכְמוֹ רֹקַע הָאָרֶץ (שם מלכים ב), שֶׁהַטַּעַם לְמַטָּה; וְכָל דָּבָר הַמְעֹרָב בַּחֲבֵרוֹ עַד שֶׁזֶּה קוֹפֵחַ מִזֶּה אוֹ רֵיחַ אוֹ טַעַם קָרוּי מִרְקַחַת:

וכסף פקודי העדה. אלו השקלים הכתובים בכי תשא, שנאמר לפקודיהם (שמות ל יב), וכאן כתיב וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים. ושמא תאמר הוסיפו משלהם, ת״ל בקע לגלגולת מחצית השקל, הבקע הוא מחצית השקל מטבע עצמו שהם שנים לשקל לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, וא״ת והלא ישראל בצאתם ממצרים לא היו אלא שש מאות אלף, שנאמר כשש מאות אלף רגלי (שמות יב לז), וכסף הפקודים מחשב לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, תשובתו כי שש מאות היה בשנה ראשונה, וכשעשו העגל נפלו מהם שלשת אלפי איש, אבל מצות תשא היה אחר מעשה העגל, משל לרועה שהיה רועה את עדרו ונכנס ארי ביניהם, וטרף מהם, צוה בעל הצאן למנות עדרו, כך אחר מעשה העגל מנה משה את ישראל לתת כסף הכפורים, ונמצא שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, וזו שאילה שאל קנטריקוס הגמון את רבן יוחנן בן זכאי, בגבוי הכסף את מוצא מאתים ואחד ככר ואחד עשר מנה, [דכתיב בקע לגלגולת וגו׳ לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, היאך הם מאתים ואחד ככר ואחד עשר מנה], לפי ששני בני אדם היו מביאים שקל המאה מביאים חמשים שקלים, שהם שני מנים שכ״ה שקלים הם מאה דינרים, שהסלע ארבעה דינרין, נמצאו כ״ה סלעים מנה, וכה״א ביחזקאל עשרים שקלים וגו׳ המנה יהיה לכם (יחזקאל מה יב), המנה ה׳ חמשה מ׳ ארבעים נ׳ חמשים ה׳ חמשה, הרי מאה דינרין שהן כ״ה סלעים, ואם מאה איש נותנין שני מנים, האלף נותנים עשרים מנים, שלשת אלפים מביאים ששים מנים בזה החשבון, והששים מנים הם ככר שלם, שנאמר והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקלים המנה יהיה לכם (שם), הם הכל ששים. ולמה נחלקו בפסוק לארבעה חלקים, שנאמר עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים כנגד ארבעה חלוקי עירוכין שבתורה, אם מבן חדש עד בן חמש שנים, ואם מבן חמש עד בן עשרים שנה, ואם מבן עשרים עד בן ששים שנה, ואם מבן ששים שנה ומעלה, ללמדך ששנתות היו השקלים לצורך הערכים, עד כאן למבן חדש, עד כאן למבן ששים, כדרך שהיה במדות ההין, בהין היה שנתות עד כאן לאיל, עד כאן לכבש, עד כאן לפר, ואתה מוצא צירוף שקלי ערוכין בפסוק הזה, והשקל עשרים גרה וגו׳, וחוץ משלשה שקלים שבקטנה לפי שבא ללמדנו שששים מנה הוא הככר, וכ״ה סלע היא המנה, הנה למדנו לשלשת אלפים איש שהן מביאין ככר לשלש מאות אלף מאת ככר, הרי לשש מאות אלף מאתים ככר לשלשת אלפים, ועוד ככר לחמש מאות וחמשים כל מאה איש נותנים שני מנים והחמשים המנה הרי אחד עשר מנים, לפיכך שאל אותו הגמון לרבן יוחנן בן זכאי את מוצא כאן כ״א ככר וי״א מנה והיאך אתה מוצא בנתינת הכסף מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל נטל מחצה ונתן מחצה, וזה לשון חז״ל בבכורות בפרק קמא, והשיב לו מנה של קודש כפול היה, שנאמר ונחשת התנופה שבעים ככר ואלפים וארבע מאות שקל שהם תשעים ושלשה מנים, ולא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט השקלים מנאן באלפים וארבע מאות שהרי יש בהן ככר ושלשים ושש מנין, ולמה לא מנאן בככר וחצי וששה מנים, משום דכפול היה ובכולהו ליכא ככר שלם של קודש, ולפיכך לא מנאן הכתוב בפרוטרוט, ללמדנו שככר של הקדש כפול היה.

ועשית אותו שמן משחת קודש רקח מרקחת מעשה רוקח על דרך הפשט היה מעשה השמן כדברי ר' יהודה שאמר (בכריתות ה.) שראום במים שלא יבלעו את השמן, ואין השריה שיהיו במים לבדן, אבל נתנו הבשמים כתושים בכלי מלא מים, והציפו עליהן שמן זית הין, ואח''כ נתנו הכלי על פי כלי אחר מלא מים, ונתנו על אש נחה גחלים עוממות, ויבשלו עד יבשת המים, וקלטו השמן מעליו, כי כן מעשה הרקחים בכל שמן מבושם, ולכך קצר הכתוב וצוה שיעשו השמן הזה רקח מרקחת כמעשה רוקח, ולא פירש המעשה, כי דרך הרקחים ידועה בהם. וכן מצאתיה בשקלים ירושלמי (פ''ו ה''א) ר' יהודה אומר שולקן היה במים ונותן שמן מלמעלה, משהיה קולט את הריח היה מעבירו, כדרך שהפטמים עושין, שנאמר ועשית אותו שמן משחת קודש רוקח מרקחת מעשה רוקח:

ועשית. רקח מרקחת. כמו מקטר קטרת:

רוקח מרקחת. רקוח של רקוח, שנרקח השמן במים המרוקחים:

רוקח מרקחת - לפי הפשט: כתושים ונתונים בשמן ועירבם יפה, כמו: ישים ים כמרקחה, לשון תערובת.

ועשית אותו שמן משחת קדש. בשעת עשיה יהיה לזה התכלית וכבר ביארנו דהפעולה מתחלה במחשבת התכלית הרוחני מועיל הרבה להגיע לתכלית:

מעשה רוקח. כל אורייתא חסר וא"ו בר מן א' מלא וא"ו וסימן מעשה רוקח דקטורת קדמאה:

והטעם מוכיח שהוא למעלה. כלומר בראש התיבה:

רוקח מרקחת מעשה רוקח, רוקח הוא שם דבר, ובקטרת אמר רוקח מעשה רוקח, כי הקטרת לא נתבשלו רק מה ששחקם וערבם יחד זה הוא הרקוח שלהם, שעז"א מעשה רוקח, אמנם בשמן היה חוץ מרקיחה ששחקן וערבם שעליו אמר מעשה רוקח כמו בקטרת עוד רקיחה אחרת ע"י הבשול שהיא הרקיחה העקרית הוסיף מרקחת, ושמהם יהיה מעשה רוקח, ר"ל מעשה אומן הבקי במלאכה זו:

ועשית אותו שמן משחת קדש רוקח מרקחת. מלמד שהיו שולקין את העיקרין בשמן.

היא שנצטוו הכהנים להדליק הנרות תמיד לפני ה' והוא אמרו יתברך שמו יערוך אותו אהרן ובניו וזאת היא מצות הטבת הנרות. וכבר התבארו דיני מצוה זו בשמיני ממנחות וביומא בפרק ראשון ובמסכת תמיד. (ואתה תצוה, תמידין ומוספין פרק ג'):

מעשה רקח שיהיה נראה מתוך חשיבותו שאומן עשאו ותקנו ולא הדיוט.

משחת קדש. ג׳ משחת קדש בפרשה נגד ג׳ מלכים שנמשחו בשמן המשחה שאול דוד שלמה. רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל בפירושו כ״י והוא האמת דשאול נמשח בשמן המשחה ודלא כרד״ק ז״ל ומהר״י אברבנאל ז״ל והרב כלי יקר ז״ל שכתבו דשאול לא נמשח בשמן המשחה נעלם מהם דרז״ל בפרקי רבי אליעזר ובמדבר רבה אמרו בפירוש דשאול נמשח בשמן המשחה והכי מוכח מדברי רש״י ז״ל והרמב״ם ז״ל ועיין מה שכתבתי אני בעניי ורמזתי בקונטריס דבש לפי מערכת שין אות כ״ה בס״ד:

ועשית אתו שמן כו'. עיין רמב"ן:

רקח מרקחת. רֹקַח הֶעָשׂוּי עַ"יְ אָמָּנוּת וְתַעֲרוֹבוֹת:

וטעם שמן משחת קדש. הוא שמזכיר אחר זה:

רוקח. משמעו תערובות:

והרי הוא כמו רקע רגע כו'. פי' בסגול תחת הריש ואינו כמו רוגע הים שהוא לשון פועל:

מעשה רקח. שֵׁם הָאֻמָּן בַּדָּבָר:

מרקחת. משמעו על האש כדרך מרקחת:

עד שזה קופח מזה כו'. כלומר זה נוטל מזה:

מעשה רוקח. דלא כל המינים שוים בקליטתם את השמן ויש נצרך הרבה אש ויש מעט ע״כ בשעת הרקח של הרבה מינים יחד יש להזהר להסיר איזה מין בשעת רבוי האש. וכן יש עוד הרבה זהירות וזהו מעשה רוקח. שידע טבע כל מין איך הוא נרקח:

שמן משחת קדש יהיה. הבטחה הוא מה׳ שיהי׳ בזה השמן כח אלהי לקדש את הדבר שנמשח בו:

ומשחת בו. כָּל הַמְּשִׁיחוֹת כְּמִין כִי, חוּץ מִשֶּׁל מְלָכִים שֶׁהֵן כְּמִין נֵזֶר (כריתות ה'):

ומשחת. אהל מועד. כולל המשכן. והזכיר הנכבד שהוא באהל והוא הארון:

את אהל מועד. נכלל בזה המשכן שהן יריעות שש. וגם יריעות עזים:

ואת ארון העדת. בהעתק הללי העדות. ירושלמי העדת עכ"ל וכן הוא חסר בכל הספרים שאינו מהשמנה מלאים שנמסרו במ"ג פרשת אחרי מות וכמוהם הביאם הרמ"ה ז"ל:

כמין כ"י. בפ' קמא דכריתות אערו מאי כמין כ"י אמר רב מנשיא בר גדא כמין כ"י יונית:

המשיחות כמין כ"י כו'. פי' כ"ף יונית שהוא כמו נו"ן שלנו:

ואת אהרן ואת בניו תמשח. תני חדא בתחלה יוצק שמן על ראשו, ואחר כך נותן לו בין ריסי עיניו, ותניא איפכא, תנאי הוא, איכא מאן דאמר משיחא עדיפא, ואיכא מאן דאמר יציקה עדיפא.

[ומשחת בו ממנו].

ואת. הזכיר השלחן תחלה כי הוא הגדול ויש לו כלים רבים ואחר כן המנורה שיש לה כלים רבים:

ואת מזבח העולה. יש לו כלים רבים:

הין שני' עשר לוג. בפ"ק דכריתות שהן ע"ב בצים שהלוג ששה בצים:

היא שצוה הכהנים להקטיר קטרת בכל יום פעמים על מזבח הזהב והוא אמרו יתברך והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ומעשה הקטרת בכל יום בתחלת כריתות ובמקומות ממסכת תמיד. (ואתה תצוה, תמידין ומוספין פרק ג'):

היא שצוה הכהנים להקטיר קטרת בכל יום פעמים על מזבח הזהב והוא אמרו יתברך והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ומעשה הקטרת בכל יום בתחלת כריתות ובמקומות ממסכת תמיד. (ואתה תצוה, תמידין ומוספין פרק ג'):

או י"ל כי קרן עור פני משה וכו' כי ידוע מה שנזכר בתיקונים מהות האדם ומעשהו הן טוב הן ביש ניכר בשרטוטין שלו שעל פניו וידיו ע"ש והנה כשנולד בוודאי היו השרטוטין שלו מרמזים על בחי' הרע שלו שנולד בזה והוא שאמר כי קרן היינו האיר עור פני משה עור דווקא היינו השרטוטין שלו שנתהפך מביש לטב והיו מראה על בחי' הטוב והאמת שהתדבק בו והשיב את המסוה על פניו וכו' היינו כי פעמים כתיב בכתבים שע"י האל"ף והיינו כשממשיך אלופו של עולם בתוך אותיות מות נמתק ונעשה ואמת ע"ש והוא שאמר והשיב את המסוה שהוא מספר אלף במילואו היינו השראת אלופו של עולם על פניו כי התדבקת למדת אמת נמתק ונעשה מן אותיות מות ואמת והבן:

וקדשת אתם. מְשִׁיחָה זוֹ מְקַדַּשְׁתָּם לִהְיוֹת קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָם? כל הנגע וְגוֹ': כָּל הָרָאוּי לִכְלִי שָׁרֵת, מִשֶּׁנִּכְנַס לְתוֹכוֹ, קָדוֹשׁ קְדֻשַּׁת הַגּוּף – לִפָּסֵל בְּיוֹצֵא וְלִינָה וּטְבוּל יוֹם וְאֵינוֹ נִפְדֶּה לָצֵאת לְחֻלִּין, אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָהֶם אֵין מְקַדְּשִׁין; וּשְׁנוּיָה הִיא מִשְׁנָה שְׁלֵמָה אֵצֶל מִזְבֵּחַ: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּ' כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ (שמות כ"ט), שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין רָאוּי בֵּין שֶׁאֵינוֹ רָאוּי, תַּ"לֹ כְּבָשִׂים, מַה כְּבָשִׂים רְאוּיִים אַף כָּל רָאוּי; כָּל מְשִׁיחַת מִשְׁכָּן וְכֹהֲנִים וּמְלָכִים מְתֻרְגָּם לְשׁוֹן רִבּוּי, לְפִי שֶׁאֵין צֹרֶךְ מְשִׁיחָתָן אֶלָּא לִגְדֻלָּה, כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ שֶׁזֶּה חִנּוּךְ גְּדֻלָּתָן, וּשְׁאָר מְשִׁיחוֹת – כְּמוֹ רְקִיקִין מְשׁוּחִין (שם), וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ (עמוס ו') – לְשׁוֹן אֲרַמִּית בָּהֶן כִּלְשׁוֹן עִבְרִית:

וקדשת. בשמן המשחה:

כל הנוגע בהם יקדש - לטהור תחלה קודם שיגע בהם לאחר שנמשחו.

וקדשת אותם. במה שתמשח לשם קדושה:

והיו קדש קדשים. אין צורך למאריך וכן שמה קדש קדשים שבסמוך:

וקדשת אותם משיחה זו מקדשתן. ופירושו תמשח וקדש' אותו' תמשחם ובזה הם מתקדשי' לא שימשחם גם יקדשם שהקדוש אינו דבר בפני עצמו:

כל הנוגע. כל הראוי לכלי שרת שנכנס לתוכו קדוש קדושת הגוף, אבל דבר שאינו ראוי להם אינו מקדש (רש"י), וע"ד הפשט משמע אף חולין גמורים, וכמ"ש ולא יקדשו את העם בבגדיהם, הן ישא איש בשר קדש, ע"ד הפשט קדש ממש, וכן אל תגע בי כי קדשתיך. ואפשר דכאן אף לדינא כ"ה, ומ"ש ראוי דוקא היינו ליקדש קדושת הגוף, שהרי נאמר בכולן כל הנוגע וגו' אאהל מועד ומנורה וכלי שרת (הגר"א):

כל הנוגע בהם יקדש. מכאן שכלי שרת מקדשין ^נבר"ל שמכיון שבאו להכלי שרת דבר הראוי להם כגון דבר היבש לכלי יבש ודבר הלח לכלי הלח שוב אין נעשין חולין. ועיין לעיל בפ' תצוה בפסוק כל הנוגע במזבח יקדש. .
(זבחים פ"ז א׳)

משיחה זו מקדשתם כו'. ופירוש תמשחם ובזה מתקדשים לא שימשחם וגם יקדשם שהקדוש אינו דבר בפני עצמו. והא דלא פירש זה לעיל גבי כל המשיחות וכו' ע"ש במ"י:

כל הנוגע בהם יקדש. רוצה לומר מהדברים הראוים להם כי הם אשר אפשר שיתוארו בזה התאר ומזה המקום למדנו שכמו שהמזבח מקדש הראוי לו אף על פי שנפסל כן הענין בכבש המזבח וכן כל כלי המזבח וכל כלי השרת מקדשין הראוי להם כבר נתבאר זה מזה המקום:

כל הנגע בהם, היינו הבא בתוכם, כמ"ש בפי' התוה"מ (צו סי' ל"ח וסי' ב') והיינו שכל הראוי לכלי שרת משנכנס לתוכו קדוש בקדושת הגוף להפסל ביוצא וכו' כמ"ש רש"י:

משיחה זאת מקדשם כו'. ואין "וקדשת אותם" ענין בפני עצמו כמשמעו, דזה לא יתכן, דהא משיחתם מקדש אותם, ומפני שבא לומר שעל ידי משיחה היא קדש קדשים (רש"י כאן) לכך כתב "וקדשת אותם":

וקדשת וכו׳ כל משיחה וכו׳ הא דלא כתב רש״י זה לעיל בדבור ומשחת בו לפי שהביאו עכשיו לחיזוק פירושו שמפ׳ דה״ק קרא משיחה זו מקדשתן וכו׳ דלא נפרש שימשחם וגם יקדשם ולכך מייתי ראיה מן התרגום דמש״ה אינו מפ׳ משיחה כמשמעה אלא שהוא לענין הקדושה דכתיבא בתר הכי:

כל הנוגע בהם יקדש. לפי הפשט יקדש יהיה קדוש שצריך להקדיש ולטהר עצמו מפני שהמזבח קדש קדשים ע"י משיחה והנוגע בדבר הנמשח המשיחה ראשונה מקדשתו ולכך הזהיר שלא יגעו בו שלא לצורך. ג"ן:

וקדשת אתם במשיחת שמן המשחה.

כל הנגע בהם כו'. כמ"ש כל הראוי להם קדוש קדושת הגוף ליפסל כו' אבל דרך הפשט משמע אף חולין גמורין וכמ"ש ולא יקדשו את העם בבגדיהם (יחזקאל מ"ד י"ט) וכתיב הן ישא איש בשר קדש ע"ד הפשט קדש ממש וכן אל תגע בי כי קדשתיך (ישעיה ס"ה ה') אבל חז"ל אמרו רקיק כו' וחתיכה כו' אשר יגע בבשרה כו' עד שיבלע כו' ואפשר דוקא שם ושפיר אמרו הכהנים לא (חגי ב' י"ב) וחז"ל דרשו על שרץ אבל ע"ד הפשוט כנ"ל. אבל כאן אפשר אף לדינא כ"ה ומ"ש ראוי דוקא היינו ליקדש קדושת הגוף שהרי נאמר בכולן כל הנגע כו' אאהל מועד ומנורה כו' ועל כלי שרת:

רש"י ד"ה וקדשת אתם, ...כל משיחת משכן וכהנים ומלכים מתורגם לשון רבוי... ושאר משיחות... לשון ארמית בהן כלשון עברית. ע"כ. הרי לך דוגמא לערנותו של רש"י לדקויות התרגום שלא היתה מביישת בלשן מודרני. מכל מקום קשה, מה בא הדבר ללמדנו, ומה עניינו של רש"י לבאר לשון ארמית. (פ' כי תשא תשמ"ט, תשנ"ט) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': כוחו הגדול של רש"י כפרשן מתגלה בין היתר בדרך שבה הוא עושה שימוש בארמית: אף על פי שרש"י ידע שהארמית ידועה לקוראיו פחות מן העברית, הוא מצליח לא פעם לפענח משמען של מלים עבריות מתוך התרגום הארמי. כאן תרגם אונקלוס "תִּמְשָׁח" - "תְּרַבֵּי", לשון ריבוי וגדולה. כנגד זאת תרגם "אשר מָשַׁחְתָּ שם מצבה" (בראשית לא, יג) - "דִּמְשַׁחְתָּא תַמָּן". שינוי התרגום התבאר ברש"י כאן כאמור: "כל משיחת משכן וכהנים ומלכים מתורגם לשון רבוי לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדולה כי כן יסד המלך שזה חנוך גדולתן. ושאר משיחות, כגון 'רקיקין משוחין' [בפסוק "ורקיקי מצות מְשֻׁחִים בשמן" (שמות כט, ב) - "דִּמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח"], "ורֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ" (עמוס ו, ו), לשון ארמית בהן כלשון עברית". (אפשר שרש"י בחר במליצת "כי כן יסד המלך" המיוסדת על לשון המגילה - אסתר א, ח - שכן פרשתנו נקראת ברוב השנים בשבת שלאחר פורים). והנה על הפסוק "לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה" (במדבר יח, ח) דרשו חז"ל: אין משחה אלא גדולה שנאמר "זאת משחת אהרן ומשחת בניו" (ספרי במדבר, קיז). ואף־על־פי שבלשון העברית אין קשר בין מָשְׁחָה לבין גְּדוּלָה, הדרשה מיוסדת על הארמית: הן "משחה" הן "גדולה" הן בארמית רְבוּת, השווה: "מָשְׁחָתָם" (שמות מ, טו) - "רְבוּתְהוֹן", "אֶת גָּדְלְךָ" (דברים ג, כד) - "יָת רְבוּתָךְ", וכך מתקשרים שני חלקי הדרש. (על־פי ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)

וטעם כל הנוגע בהם. נלמדנו מן הן ישא איש בשר קדש ע"ד הפשט שהוא כמשמעו. כי אם יגע בשר הקדש בלחם או בנזיד או ביין או בשמן או בכל מאכל יקדש. וככה מזבח העולה שגם בו כתוב קדש קדשים:

והיו קדש קדשים. ויהי׳ בזה כן:

שכולו קיים כו'. דאם לא כן, "לדורותיכם" למה לי, לכתוב 'שמן משחת קדש יהיה', ומדכתיב "לדורותיכם" שמע מינה דכולו קיים. ומפני שהוקשה לו מנא לן דכולו קיים, שמא מקצתו קיים ולא כולו, אמר כי "זה" בגימטריא י"ב, כלומר למה כתב "זה", הוי למכתב 'שמן משחת [קודש] יהיה', אלא לכך כתב "זה" לומר דבמנין "זה", דהוא י"ב לוגין, כולו קיים:
ומפני שכבר אמרנו לפרש כל מאמר שהביא רש"י בפירושו על אמתתו, עלינו לבאר דבר זה מה שאמר 'כולו קיים', ולמה שמן המשחה יותר קיים מכל. ולא בשמן המשחה לבד אמרו (הוריות יא ע"ב), אלא אף במנורה אמרו כך במדרש תנחומא (בהעלותך, ה) בשעה שהקריבו הנשאים לחנוכת המזבח (במדבר ז, א-פג), ושבט לוי לא הקריב, אמרו למה נתרחקנו מחנוכת המזבח, אמר לו הקב"ה לגדולה מזו אתה שמור, שנאמר (במדבר ח, ב) "בהעלותך את הנרות", הקרבנות בשעה שבית המקדש [קיים] הם קיימין, ובשעה שאין בית המקדש קיים אין קיימין, אבל הנרות לעולם "מול פני המנורה יאירו" (שם). והרמב"ן ז"ל (שם) תמה על המדרש הזה, הרי אף המנורה בטילה בזמן שאין בית המקדש קיים, ולפיכך נדחק בפירוש זה בפרשת בהעלותך. ותמה אני למה לא הוקשה לו מה שאמרו (הוריות יא ע"ב) בשמן המשחה שהוא כולו קיים. ובמסכת יומא פרק בא לו (יומא עב.) "עצי שטים עומדים" (לעיל כו, טו), שהם קיימים לעולם ולעולמי עולמים:
דע, כמו שנותן סדר המציאות שיהיה העולם על דרך אשר סדר אותו השם יתברך, ויהיה סדר זה קיים לעולמי עולמים, כך נותן שיהיה נמצא סדר המשכן באופן זה ובציור זה, והוא ציור אלקי, ודבר זה מבואר. ובמדרש רבות בפרשת תרומה (לד, ב) מצאנו ששקול מעשה המשכן כמעשה שמים וארץ, וכמו שמבואר שם. ומפני זה ענין אחד להם. וכמו שהיה נותן סדר המציאות בעת עשיית המשכן להיות המשכן, כך היה נותן שנחרב עד זמן הרצון שיחזיר לישראל. אמנם בדברים אשר אמרנו למעלה – שמן המשחה לגודל מעלתו שבו מקדשים אחרים, והמנורה המאירה למשכן, והקרשים שהם גוף ועיקר המשכן, לא יכנסו בהפסד, ואם הגיע להם ההפסד מצד שהגיע הפסד לכלל המשכן, ולא היה ראוי להיות נמצא, כי המשכן הוא שנושא אלו הכלים, ואל הנושא הגיע הפסד, ומפני שהגיע הפסד לנושא לא נמצאו אלו כלים, אבל מצד עצמן לא יכנסו תחת ההפסד, והציור שהיה בעת עשיית הכלים האלו בעת עשייתם, והוא שגרם מציאותם, כן הוא עתה, רק ההפסד אל הנושא, שכאשר הנושא בטל, אז בטל גם כן אשר הם צריכים אל הנושא. ומצד עצמם הם נמצאים, כי מציאות הדברים האלו, אשר אין מציאותם במקרה, רק מסודר מסדר המציאות אשר סדר הוא יתברך, זהו מציאותם כאשר נמצא בסדור המושכל מן המסדר. ולכל הדברים אשר אמרנו, כמו שמן המשחה ומנורה, למעלתם לא היה בטול לסדר מציאותם, וכמו שהיו – כך הם עתה, אבל אל הנושא יש הפסד, שאין כל כך במדריגה. ואתה אל תאמר כאשר היה המשכן בבנינו, שכל חשיבתו לא היה רק הקרשים והדברים השייכים לו, שהרי כל אלו דברים הגיע להם שנוי, שכאשר הגיע הפסד ליריעות וקרשים, היום בזה ולמחר באחר, עד שהיה חדש הכל, אל תאמר שהיה זה נקרא משכן חדש, שאין הדבר כך, כי אין חשיבות המשכן הדברים החומרים, רק עצם הציור שהיה מסודר מן השם יתברך, ואל דבר זה לא הגיע בטול ושינוי. ובשביל זה לא נאמר שהיה שינוי למשכן, [ד]כל זמן שעצם הציור קיים אין להקפיד על שינוי הגופות. ולפיכך יש לנו לומר גם כן שיש קיום לכל אלו הדברים שאמרנו, שכמו בעת עשיית המשכן היה מחייב סדר המציאות שיהיו נמצאים, כך חייב עתה הכלים אשר מיוחדים לעלוי מעלתם, ואין הפסד בהם, ואם הגיע הפסד – לא הגיע רק מצד הנושא, כמו שאמרנו. ומפני מעלת ומדריגת השמן, נעשה בשמן המשחה כמה נסים, כמו שמבואר במקומו. ומכל מקום התבאר לך כי הנרות יאירו אל מול פני המנורה לעולם, כי לא הוסר אור עריכתם מן המציאות, ודי בזה למבינים, כי הם דברים ברורים מאד:

והיו קדש קדשים קדושים בשאר עניני מקדש.

כל הנגע בהם יקדש כל הבא ליגע בהם יקדש ויזמן עצמו ובאי זה ענין ברחיצה, דוגמת הכהנים הנגשים אל ה׳‎ יתקדשו.

ואת בניו. לבדם לא אחרים:

לכהן לי. כי כל הנזכר למעלה יהי' במשיחתן קדש לקדש אחרים, ועיקר משיחתן כרבותינו לקדש הראוי, אבל אהרן ובניו לא כן אלא לכהן (הגר"א):

וקדשת אתם לכהן לי. כל הנ"ל יהיו קדש במשיחתן לקדש אחרים ועיקר משיחתן כדברי רז"ל לקדש הראוי וכל הנגע כו' אבל אהרן ובניו לא כן אלא לכהן:

לדרתיכם. מִכָּאן לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ לוֹמַר שֶׁכֻּלּוֹ קַיָּם לֶעָתִיד לָבֹא:

שמן משחת קדש יהיה זה. כל שנעשה במתכונת זה למשוח זרע אהרן:

יהיה זה לי לדורותיכם. שלא יקבל הפסד:

יהיה זה לי. ולא לעשות שמן המשחה אחר:

לדורותיכם מכאן למדו רבותינו לומר שכלו קיים לעתיד לבא. דאם לא כן האי זה כזה מיבעי' לי' ועוד דרשו רז"ל על דרך אסמכתא ששעור השמן הזה שהוא קיים לעתיד לבא הוא י"ב לוג דגמטריא דזה הוא י"ב כי קבלה היתה בידם שהוא י"ב לוג:

זה לי לדרתיכם. ת"ר, שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה נסים נעשו בו, תחלתו י"ב לוגין וממנו נמשח משכן וכליו אהרן ובניו וכהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא, שנאמר זה לי לדרתיכם, זה בגמטריא י"ב לוגין ^נגאסמכתא וסימן הוא לדבר הידוע, ואינו מבואר מניין לו מלשון לדרתיכם דקיים גם לע"ל, ונראה דחסר כאן המשך דרשה זו, וצ"ל כמו שהוא במ"ר ויקרא פ' ב' כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם, לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, וכן שמן משחת קודש יהיה זה לי, עיי"ש שהביאו עוד כמה ענינים בלשון זו. וגם י"ל דמדייק משום ד"זה" משמע העשוי עתה וכתיב לדרותיכם. .
(כריתות ה׳ ב׳)

זה. בגי' תריסר לוגין הוו. וא"ת למה מהפך רש"י הפסוק וי"ל שהסתירה הוא מרבותינו שפירשו שכולו קיים לעתיד לבא ומסתמא הם דורשים מדכתיב זה לי לדורותיכם ולא כתיב כזה משמע הגוף של שמן יהיה לי לדורותיכם אבל אין זה ראייה ודרשה גמורה דזה צריך לדרשה זו לומר תריסר לוגין הוי. א"נ איפכא דראייה היא לרבותינו כלומר לדורותיכם יהיה קיים כמנין זה דהיינו י"ב לוגין וק"ל:

שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם. ר"ל זה שעשהו משה כי זולתו לא נעשה ולא יעשה וזה יתבאר ממה שאומר והוא שאם היתה כוונה שיעשה שמן המשחה תמיד בזה התאר היה ראוי בהזהירה שלא נעשה כמוהו במתכונתו שתבאר שלא נעשהו לנו כמה שאמרה בענין הקטרת:

לדרותיכם, כולו קיים לעתיד לבא, זה בגימטריא י"ב לוגין (רש"י), שהיה ל"ל משחת קדש זה יהיה לי לדורותיכם דהיינו שיתקיים לדורות, רק שמודיע שהי"ב לוגין לא יחסרו לעילם ומספר י"ב כמנין זה יהיה קיים לדורות:

לא תעשה אחר כמוהו במשקל סממנין. דאין לומר שאין לעשות שמן המשחה בסכום סממנין אף על גב דלא הוי לפי מדת הין שמן, דאם כן לא הוי למכתב רק "ובמתכנתו לא תעשו", ולמה כתב "כמוהו", אלא לומר דדווקא "כמוהו", אלא לומר דדווקא "כמוהו" לפי מדת הין שמן אסור, ואם אינו לפי מדת הין שמן-מותר:

לדורותיכם מכאן וכו׳ דאל״כ תיבת זה יתירא והיינו דמסיים רש״י זה גי׳ י״ב וכו׳:

יהיה זה לי לכך אני אומר שיקדש כל הנוגע בו.

לדורותיכם מכאן למדו לומ' שכולו קיים לעתיד לבא שאין לפרש לדורותיכם כמשמעו דהא כתיב איש אשר ירקח כמוהו ונכרת לכך הוצרך לומ' זה לי לדורותיכם שכולו קיים לדורות העתידים:

זה לי כו'. לאשר אצוה למשחו כה"ג או מלך משיח ה'.

זה. בְּגִימַטְרִיָּא תְּרֵיסַר לֻגִּין הֲווּ (כריתות ה'):

לדרותיכם. תניא, משנגנז ארון נגנז גם שמן המשחה ׳ מנלן, ילפינן דורות דורות מצנצנת המן ^נדענין גניזת הארון מבואר בסוטה ט' א'. וטעם הגז"ש מצנצנת, דבצנצנת המן כתיב (פ' בשלח) והנח אותו לפני ה' למשמרת לדרותיכם, וגם כאן כתיב יהיה זה לי לדרתיכם. מה צנצנת המן נגנז יחד עם הארון אף שמן המשחה נגנז, ודבר זה ידוע היה לחז"ל בקבלה ואסמכוה אקרא לסימן וזכרון כמש"כ כ"פ בחבורנו. .
(שם שם)

ואף העשוי כו'. דאין לומר דמה דכתיב (פסוק לג) "ואשר יתן ממנו על זר" קאי על אותו הנעשה במתכנתו, דאין הכתוב מעניש אלא אם כן הזהיר, לפיכך לא נוכל לפרש "איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר [ונכרת מעמיו]" על אותו הנעשה במתכנתו, דלא מצאנו אזהרה עליו, דזה דכתיב "על בשר אדם לא יסך" על של משה קאי, דהא עדיין לא הזכיר אותו הנעשה במתכנתו כלל, ולא שייך לומר דקאי "על בשר אדם לא יסך" על הנעשה במתכנתו:

שאינו צורך כהונה ומלכות. דאין לפרש "ואשר יתן ממנו על זר" שאינו כהן גדול, דאם כן היאך הותר למשוח המלכים בשמן המשחה, שהרי נמשח דוד (ש"ב ה, ג) ושלמה (מ"א א, לט) בשמן המשחה, אלא פירוש "ואשר יתן ממנו על זר" שאינו כהונה ומלכות. ואם תאמר, מנא לן לתת על המלכים משמן המשחה, ותירץ הרמב"ן ז"ל מדלא כתיב (בפסוק לא) 'שמן משחת קדש יהיה זה לאהרן ולבניו', כדכתיב גבי בגדים (לעיל כט, כט) "ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו", שמע מינה דמה דכתיב "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם" אינו רוצה לומר דווקא אהרן והכהן הגדול מבניו יהיה נמשח, אלא אף המלכים יהיו נמשחים, ולכך כתיב "שמן משחת קדש יהיה זה לדורותיכם" למשוח משיחי ה', שהם המלכים והכהנים הגדולים:

לא ייסך. בִּשְׁנֵי יוֹדִי"ן, לְשׁוֹן לֹא יִפְעַל, כְּמוֹ (דברים ה טו) לְמַעַן יִיטַב לָךְ:

לא ייסך. אמר רבי מרינוס כי ייסך כמו יוסך. וכמוהו ויישם בארון כמו ויושם. והטעם כי מנהג ישראל היה לסוך שמן הזכרים גם הנקבות כי כן כתוב. ושמן לא תסוך ולסוך מזה השמן אסור לכהן אף כי לאחרים כי שמן המשחה יוצק על ראש המשיח:

קודש הוא קודש יהיה לכם בגימטריא למלכות בית דוד:

קודש הוא. פירוש תכונתו, ואפילו יעשהו מחולין, והעושה במתכונתו כמעלה עולה וחטאת לעצמו, ואם עשאו להתלמד בו או על מנת ליתנו לציבור מותר כן אמרו בכריתות (ה'.).

ובמתכנתו - בחשבון הבשמים של פרשה זו.

קדש הוא. המתכונת הלז בא לשם ה׳ ע״כ הוא מופרש לה׳. קדש יהיה לכם. עלינו לנהוג בו בקדושה ולא לעשות כמוהו:

לא ייסך: ע"ד ויישם בארון במצרים.

לא תעשו כמוהו אחר במשקל סממנין הללו לפי מדת הין שמן כו'. שאלו לא כתב אלא ובמתכונתו הוה אמינא כיון ששם בו כמדת סכום סממניו אף על פי שפחת או רבה סממניו לפי מדת הין שמן יהא חייב לכך חזר וכתב לא תעשו כמוהו לומר שאף על פי ששם בו כמדת סכום סממניו כיון שפחת או רבה סממניו לפי חשבון מדת הין שמן מותר:

בשר אדם. כל אדם במשמע אפי' מלך וכה"ג המשוחי' אסור בסיכ', ואשר יתן ממנו על זר, דוקא זר לגמרי אבל הנותן משמן המשחה ע"ג מלך וכה"ג שכבר נמשחו פטור שאין אלו זרים (כריתות ו'), וכ"פ רמב"ם. ורש"י שפי' על זר שאינו צורך כהונה ומלכות, שמחייב בנותן ממנו על מלך וכה"ג המשוחים הוא כר"מ, ודלא כהילכתא:

על בשר אדם. ת"ר, הסך בשמן המשחה לבהמה ולכלים ולמתים ולעובדי כוכבים פטור, מאי טעמא, בהמה וכלים דכתיב על בשר אדם לא ייסך, מתים, כיון דמת – מת מקרי ולא אדם, עובד כוכבים – כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך ^נהפירש"י לא ייסך כתיב בשני יודי"ן, שדי חדא לתוך התיבה וקרי לא יסיך, דמשמע מי שמצווה שלא יסיך לא לעצמו ולא לאחרים מצווה אחר עליו שלא לסוכו ועובד כוכבים לאו בר מצוה הוא, עכ"ל, ויש להעיר במש"כ הוא עצמו בב"מ נ"ד ב' דלא אשכחן גורעין ומוסיפין באמצע התיבה, וצ"ל בכונתו דלא אשכחן ע"פ רוב, אבל בודאי יש מקומות שגורעין ומוסיפין גם באמצע התיבה. וראיה מכרחת לזה, שכן מצינו מפורש בבכורות מ"ד ב' בדרשה מרוח אשך שפירושו מראיו חשוכין, ומפרש בגמרא גורעין ח' מן מרוח ושדינן אאשך, ואל"ף מן אשך שדינן אמרוח וקרינן מראו חשך. ובסנהדרין ד' ב' הביאו תוס' מירושלמי מחלוקת חכמים אם גורעין ומוסיפין גם באמצע תיבה, ותימא שלא הביאו מסוגיא שלפנינו. .
(שם ו׳ ב׳)

לפי מדת הין שמן כו'. פירוש שאילו לא כתב אלא ובמתכנתו ה"א כיון ששם בו מדת סכום סממניו אע"פ שפחת או רבה סממניו לפי מדת הין שמן יהא חייב לכך חזר וכתב לא תעשו כמוהו כלומר שאם פיחת או רבה אינו חייב:

על בשר אדם לא ייסך. כל אדם במשמע ואפילו מי שנמשח בשמן המשחה כי אדם הוא ולזה אם סך בו כלים ובהמה או אדם מת פטור כי לא ידבק בו גדר האדם וראוי שתדע כי הסך ממנו לגוים פטור כי המאמר הוא בבני ישראל שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמרו וגו':

על בשר אדם לא ייסך, לדעת הרמב"ם דוקא בסך כזית כמו אשר יתן דסיפיה לר' יהודה כריתות (דף ו' ע"ב), והראב"ד חולק עליו עיי"ש, ושם תנא קמיה דר"א כל שישנו בסך ישנו, בבל ייסך וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך, ר"ל דממ"ש ייסך ביו"ד שהוא כמו יסך ושרשו יסך ויהיה סוך עם יסך ענין אחד, וחסר הפועל, שלא יסך א"ע, וממ"ש ביו"ד מלא משמע שהוא כמו יוסך, משורש סוך שבנין שלא נזכר שם פועלו ובא היו"ד תחת הוא"ו, ולמדנו ב' המשמעות שלא יוסך ע"י אחרים, ולא יסוך א"ע, וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך: ובמתכנתו, לשון חשבון, לא יעשה במשקל סממנים הללו למדת הין, אבל אם פיחת או ריבה שממנים אינו חייב, וכפל לא תעשו כמוהו להוציא אם עשה חציו אף במשקל הזה שבקטרת חייב, דשם לא כתיב כמוהו, וכאן פטור דכתיב כמוהו:

על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשה כמוהו. ת״ר המפטם את השמן ללמוד בו, או על מנת למסרו לצבור פטור, לסוך ממנו חייב, מנלן להקיש שמן המשחה לקטורת הסמים, מה קטורת למוסרה לצבור מותר, אף שמן המשחה למוסרה לצבור מותר, וקטורת גופא מנלן, דכתיב והקטורת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו לכם, מה ת״ל לכם, לכם הוא דאסור, אבל למוסרה לצבור פטור כו׳ מפורש במסכת כריתות. וכי תימא בשמן המשחה נמי כתיב לכם, ההוא לכם לאו בעשייה כתיב.

על בשר וכו׳ מן השמן הזה וכו׳ זה דבר פשוט שלא היה צריך רבינו לבארו שהרי אכתי לא נזכר בקרא אותו האחר במתכונתו ומהיכא תיתי לומר דאזהרת לא ייסך קאי עליה אלא הרי זו כעין הקדמה למה שרוצה לפ׳ אח״כ ואשר יתן ממנו מאותו של משה והתם פשטיה דקרא משמע דעל העשוי במתכונתו קאמר מש״ה הקדים רש״י כאן זה לומר שילמד עונש מהאזהרה דכי היכי דאזהרה פשיטא דלא קאי אלא על של משה ה״נ העונש ולא על העשוי במתכונתו שהרי אין בו אזהרה ואין עונשין אא״כ מזהירין:

ייסך כמו יוסך על משקל ויישם בארון במצרים.

לא ייסך. אמר ר' מרינס הן גזרתו סוך מנחי עי"ן ובנינו מבנין שלא נזכר שם פועלו וזמנו עתיד והומרה הוי"ו ביו"ד ושורק בחירק. ויש עוד למדקדקים רוח אחרת בזה:

על בשר אדם כו' הוא כלל אף לכהנים המשוחים שלא לצורך ואמר על זר לאפוקי המשוחים בעת משיחתן:

רש"י ד"ה לא ייסך... ד"ה על בשר אדם לא ייסך. ושוב רש"י מקדים עסקי לשון - כאן דקדוק - לפירוש המקרא, ושלא כדרכו. ושמא אין כאן שיטה כפי שחשבתי. אבל ראה שני הדיבורים הבאים! (פ' כי תשא תשמ"ט)

על בשר אדם לא ייסך. מִן הַשֶּׁמֶן הַזֶּה עַצְמוֹ:

ובמתכונתו. הבשמים הנזכרים ובמשקלם:

ואף העשוי במתכונתו של זה אין הסך ממנו חייב אלא הרוקחו. שהוא המפטם את השמן והא דכתיב על בשר אדם לא ייסך הוא מאותו של משה עצמו דהא על שמן משחת קדש דלעיל מיני דמיירי בשל משה קאי דאכתי העשויה במתכונתה לא הוזכרה והכי קתני לה בהדיא בברית' בפרק קמא דכריתות אבל העשוי במתכונתו אף על פי שהוא עשוי כמדת סכום סממניו ובמשקלם לפי מדת הין שמן אין הסך ממנו חייב אלא הרוקחו בלבד:

לא ייסך. לרד"ק הוא מבנין הופעל והחיר"ק תמורת השור"ק, וכ"כ הראב"ע בשם הגאון, אמנם מדקדוק לשון רש"י נראה שלדעתו אינו מן ההופעל עד שיתפרש בלשון התפעלות דוקא, אבל הוא עומד מבנין הקל ויתפרש בלשון התפעלות מצד התמצעות בין הפועל והמתפעל, והוא מגזרת סך, וכן למען ייטב לך מגזרת טב שתי אותיות נראות, ואינם פעלים יוצאים (כמו שחשב הרש"ד המבאר) כ"א עומדים ובודדים, וטעם לא ייסך לא יהא סך, וכן למען ייטב לך, יהי' טוב לך, והם שוים בטעם אל יוסך יוטב, וזהו שפירש"י לא ייסך מן השמן הזה, וכן לעיל ר"פ שמות (אצל וייטב אלהי' למילדות) פירש"י וייטב בעיניו לשון הוטב, ורצונו שהפעולה בלתי יוצאת לזולתו, אבל עומדת בעצמו והוא לשון התפעלות (רוו"ה). ולהיות שמלת ייסך לשון התפעלות מצד התמצעות הפעולה בין הפועל והמתפעל, שפיר נוכל לומר, כי כל הנמנע מן המתפעל יש בו מניע מצד הפועל, וכל שאין בו מניעה מצד המתפעל אין בו מניעה מצד הפועל, ומה מתקו דברי רז"ל (כריתות ז') כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך, וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך, פירוש ישראל הנמנע מלסוך עצמו משמן המשחה נמנע אחר מלסוך אותו, ונכרי שאינו נמנע מלסוך עצמו אין הישראל נמנע מלסוך אותו, ומש"ש בתלמוד לא ייסך כתיב וקרי בי' לא ייסיך, ע"ש, אין דעתם שנוי הקריאה כ"א שנוי המובן, וכאמור מצד התמצעות הפעולה בין הפועל והמתפעל, ואפי' למאן דלית לי' בעלמא יש אם למסורת מודה בזה לפי שהוא המובן במלה עצמה, וא"צ למ"ש התוס' שם וז"ל ואפי' למאן דל"ל מסורת בעלמא הכא אינו מוסיף אלא מסרס התיבה להטיל יו"ד בין סמ"ך לכ"ף, ע"כ. כי באמת אין דעת התלמוד גם לסרס התיבה, כ"א להודיענו אמתות באור המלה בעצמה:

על בשר אדם. תנא רב חנניא, מניין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שהוא חייב, שנאמר על בשר אדם לא ייסך ^נוומשמע ליה דכל אדם במשמע ואפילו כהן גדול. ונראה דאין האיסור כאן משום סיכת שמן המשחה, דהא באמת קיי"ל כר' יהודה בסוגיא כאן וע"ב) דמלכים וכהנים אינם בכלל איסור זה, משום דכתיב ואשר יתן ממנו על זר והני לאו זרים אצלו [עיין לפנינו בפסוק הבא], אלא כאן האיסור מפני שלקח השמן מעל ראשו והוי ליה נהנה מדבר קדושה, כי כשהוא על ראשו הוי ליה שמן קדושה שנעשתה בו מצוה, ולא שייך לומר דאחר המשיחה הוי ליה דבר שנעשה מצותו ושוב אין מועלין בו, יען משום דכל זמן שהוא לח על ראשו הוי בכלל משיחה דזו היא מצות משיחה, ושם איירי בסתם שמן המשחה שהוכן למצותו.
ורמב"ם פ"א ה"י מכלי המקדש חילק בין דין זה לדינא דר' יהודה שהסך לכהנים פטור, דכאן בסיכה והתם איירי בנתינה, יעו"ש, ואין דבריו מבוררין לי, דהא בדברי ר' יהודה איתא מפורש הלשון הסך משמן המשחה, וגם על הפסוק ואשר יתן מפרש הגמרא כמה יסוך, הרי דלא משמע להגמרא לחלק בין נתינה לסיכה, ולדעתי נראה ברור כמש"כ, דכאן איירי שסך מאותו השמן שעל ראשו והתם איירי בסתם שמן המשחה שעוד לא נעשית בו מצותו, ומדוייק הלשון שנטל משמן המשחה שעל ראשו, וכן מתבאר מהטעם שאמרו בגמרא כאן על דין זה שכל זמן שהשמן על ראשו נקרא נזר אלהיו על ראשו, יעו"ש, ודו"ק. .
(שם ז׳ א׳)

ובמתכונתו לא תעשו כמוהו. לא ליי' ולא לכם:

עוד נראה אומרו קדש הוא קודש יהיה על זה הדרך קודש הוא זה שמן שעשה משה שקדושתו יתירה שהסך ממנו חייב כרת וכמו שאמר בסמוך ואשר יתן ממנו ואמרו בכריתות ממנו פירוש משמן שעשה משה ולא משמן המשחה זולתו, ואומרו קדש יהיה לכם זה שמן דורות שאינו שוה לקדושתו של שמן משה ואין חייב אלא הרוקח כמוהו, ותיבת ממנו לכד לא תספיק שזולתה הייתי אומר עד שימשחנו כולו.

אמנם הרושם הוא שזוהי שיטה, אך אין כאן עקיבות מוחלטת. ושני הדיבורים שבסוף הפסוק - "ובמתכנתו לא תעשו כמהו" ו"ובמתכנתו" יוכיחו. (פ' כי תשא תשנ"ו)

ובמתכנתו לא תעשו כמהו. בִּסְכוּם סַמָּנָיו לֹא תַּעֲשׂוּ אַחֵר כָּמוֹהוּ בְּמִשְׁקַל סַמָּנִין הַלָּלוּ לְפִי מִדַּת הִין שֶׁמֶן, אֲבָל אִם פָּחַת אוֹ רִבָּה סַמְמָנִין לְפִי מִדַּת הִין שֶׁמֶן מֻתָּר, וְאַף הֶעָשׂוּי בְּמַתְכֻּנְתּוֹ שֶׁל זֶה, אֵין הַסָּךְ מִמֶּנּוּ חַיָּב אֶלָּא הָרוֹקְחוֹ:

ובמתכונתו לא תעשו כמהו. כמוהו הוא דאסור אבל חציו שפיר דמי (כריתות ה') נראה שלא פירשו מלת כמוה על הדמיון והשואה וכתרגומו, כוותי' (איהם גלייך) רק ענין קצב ושיעור כענין כמה לי עונות (איוב י"ז) דומה למ"ש בלא הי' כן ארבה כמהו (בא יו"ד י"ד) שטעמו כמות ארבה כזה לא הי' (אין דיזער מענגע) ויזהיר כאן על כמות המנין ועל כמות המשקל, כמות המנין הוא כמות הסימנים מר דרוד, קנמן בשם, קנה בשם וקדה, ע"ז אמר ובמתכנתו לא תעשו שלא לעשות השמן במנין סימנים אלה, ועל כמות המשקל של כל אחד מסימנים אלה המבואר במקרא, אמר כמוהו, וא"כ אין האזהרה רק כשתדמה במנין ובמשקל לא בפחות ממנו, אמנם בקטורת שלא באה האזהרה (לקמן פ' ל"ז) רק במתכונתה לא תעשו, ומלת כמהו לא הוזכר באזהרה, באמת מוזהר לדעת רבותינו גם בשאין בו כמות המשקל הקצוב בו, רק איזה שיעור כמות משקל שיקח מהם, כל שראוי להקטיר מוזהר עליו:

ובמתכנתו. ת"ר, המפטם את השמן ^נזפיטום בארמית הוא רקיחה בעברית וכן הוא בתרגום ירושלמי על מעשה רוקח. כדי ללמד בו או למסרו לצבור פטור, דאתיא במתכנתו מן במתכנתה דקטורת וכתיב בקטורת (פ׳ ל"ז) לא תעשו לכם, לכם הוא דאסור הא למסרו לצבור פטור ^נחואמנם א"א לומר דנקיש גם קטורת לשמן המשחה, מה שמן כי מפטם לחציין פטור, כבדרשה הבאה, כך קטורת, ובאמת בקטורת חייבין גם בעשיה לחציין כמבואר לקמן בפסוק ל"ז, יען דבשניהם יש דרשות מיוחדות המורות פטור בזה וחיוב בזה, כפי שיבא להלן בפרשה. .
(כריתות ה' א׳)

קדש הוא. ולזה נמנעה בו הסיכה ואחר זה ביאר כי מי שיעשה זה ענשו כרת ואשר יתן ממנו על זר. רוצה לומר משמן המשחה שעשה משה. והנה נכלל במה שאמר אשר יתן ממנו הסיכה והמשיחה ולזה הוא מבואר שהנותן משמן המשחה על כהן גדול והדומה לו שנמשח בשמן המשחה פטור שנאמר על זר ואין אלו זרים אצלו. ולא יתחייב עליהם אם לא סך אותם כי הכל זרים אצל סיכה שנאמר על בשר אדם לא ייסך ומזה המקום יתבאר על הסך ממנו אפילו כהן גדול ענוש כרת. ואולם השעור אשר יתחייבו בו הוא כזית כי לא יורגל לתת מהשמן על האנשים שימשחו עצמן בו פחות מזה השעור ולזה לא יתחייבו בו על הסיכה בפחות מזה השעור והנה בענין שמן המשחה ספק אינו מעט וזה כי זה השמן אי זה שהיה שעורו היה מחוייב שיכלה באורך הזמנים ויעדר ממנו המשיחה ולא תהיה אם כן זאת המצוה נוהגת לדורות וזה הענין אנחנו נמצא בהפך כי התורה קראה הכהן הגדול הכהן המשיח וזה לאות כי ראוי תמיד בכל כהן גדול שיהיה משוח בתמידות התורה שהיא נצחית לפי השרשים התוריים ואם אמרנו שזה השמן לא יכלה הנה זה יהיה בתכלית הפלא שיהיה מה שיחסרו ממנו תמיד נשאר על שיעור אחד והוא מבואר שלא ימצא בכאן מופת מתמיד ונאמר שכבר ביאנו כמאמר הששי מספר מלחמות השם שכבר יתכן שימשך המופת בסבת הנביא גם אחרי מותו ולזה תמצא שלא סר המן במות משה כמו שהתבאר בספר יהושע והיה זה כן כי מהנביא נמשך ביד אלהינו הטובה עליו לתת כמו טבע לדברי' המקבלי' שימצא להן כמו זה המציאות הנפלא אז ובזה האופן היה המן אשר נגנז בצנצנת נשאר קיים באורך הזמנים עם מהירות הפעלות המן עד שהיה נבאש מה שנשאר ממנו אחר יומו. והיה נמס הנשאר ממנו בשדה כחם השמש לפי שכבר נתן בו על דרך המופת כח טבעי אל שלא יתפעל מהדברים אשר מחוץ ובזה הכח היה נשאר קיים גם אחרי מות הנביא וכן הענין בשמן המשחה לפי מה שאחשוב רצוני שכבר נתן בו כח טבעי על דרך המופת להתקיים ולשנו' מה שידבק בו מהאויר המקיף ולהשיבו אל טבעו והנה תמצא כי לשמן האותות מה לקבול זה הטבע עד כי יאמרו בשמן כאשר יתישן לא יחסר בל יתוסף שעור מה ואולם הסמים אשר בזאת ההרכבה היו עוזרים גם כן אל זה כי המופתים כשיעשם השם יתע' יבקש להם הסבו' היותר נאותו'. והנה תמצא כי רבותינו זכרונם לברכה הסכימו גם כן בראש כריתות שזה הענין היה בשמן המשחה על דרך פלא. והנה כיון השם יתעלה שלא יהיה שם שמן המשחה זולת זה כדי שתהיה הקדושה נאצלת על מי שנקדש בזאת המשיחה על יד משה רבינו אדון הנביאים שהיה נכבד מכל נולד להוסיף מעלה בנפש על זאת הקדושה וראוי שתדע כי כלי שרת יהיו קדושים אף על פי שלא נמשחו בשמן המשחה כיון שנשתמשו בהן במלאכתן שנאמ' ואת כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש מגיד כי בפעל השירות הם נכנסין בגדר כלי השרת שהם כלי הקדש כמו שזכר בסוף הפרשה וכלה אהרן ובניו לכסות את הקדש למדנו שכיון ששרתו בהם בקדש הם נקראים כלי הקדש. ובזה האופן היו מתקדשים כלי השרת בבית שני כי לא היה להם שמן המשחה ובכלל הנה משיחת הכלי' לא היתה אלא לפי שעה כדי שיתישב יותר בלבם קדושת המשכן וכליו. ואולם אחר שנתישב בלבם ענין קדושת המשכן לא נצטרכו לזה וכן משיחת כהן הדיוט לא היתה אלא לפי שעה ובזאת המשיחה נתקדשו כל הכהנים הבאים אחריהם זולתי כהן גדול מפני יתרון מעלתו על שאר הכהנים ולזה אמר' התורה בכהן גדול אשר יוצק על ראשו שמן המשחה מגיד שלא יוצק שמן המחשה על כהן הדיוט והנה התועלת בזאת המצוה מבואר:

ורז''ל (שם ו'.) דרשו מפסוק זה שצריך לעשותה במקום קודש, ולדבריהם היה לו לומר כן במצותו לא באזהרת לא תעשו כמוהו, ודבריהם ז''ל אינם אלא אסמכתא להלכות שבידם ודברינו הם פשט הכתוב:

רש"י ד"ה ובמתכנתו לא תעשו כמהו, ...ואף העשוי במתכונתו של זה, אין הסך ממנו חייב, אלא הרוקחו. ע"כ. והנה בפסוק הבא נאמר במפורש "ואשר יתן ממנו על זר", ולכאורה צריך להבחין בין סיכה המותרת ובין נתינה לצורך כהונה ומלכות שהיא אסורה. (פ' כי תשא תשמ"ט) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: נתינה לצורך כהונה ומלכות מן העשוי כמתכונתו אינה אסורה.

ובמתכנתו. לְשׁוֹן חֶשְׁבּוֹן, כְּמוֹ (שמות ה ח) מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים, וְכֵן בְּמַתְכֻּנְתָּהּ שֶׁל קְטֹרֶת:

לא תעשו כמהו. אמר רבא, שמן שפטמו לחצאין פטור, דכתיב לא תעשו כמהו, כמהו הוא דאסור אבל חציו שפיר דמי ^נטענין הפטימה לחציין הוא שהכינו וערכו בחצי משקל הסממנים ובחצי מדת השמן המבואר בתורה. וטעם הפטור הוא מפני שחצי שיעור אינו ראוי לתעודתו, ולא כמו קטורת שפטמו לחצאין דחייב משום דקטורת ראויה להקריב גם מחצה, כפי שיתבאר בסמוך פסוק ל"ז. .
(שם שם)

קדש הוא. קדש הוא קדש יהיה – כל מעשיה לא יהיו אלא בקודש ^סבתוך העזרה ומשל הקדש ובתוך כלי של קודש. וטעם דרשה זו נבאר לקמן בפסוק ל"ז אות נ"ה יעו"ש וצרף לכאן. .
(שם ו׳ א׳)

ואשר יתן ממנו. מֵאוֹתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה:

על זר שאינו צורך כהונה ומלכות. לשון רש''י. (רש"י על שמות ל׳:ל״ג) ור''א השיב כי זר במקום הזה כל שאיננו מזרע אהרן ובניו הנזכרים (שמות ל׳:ל׳), כמו והזר הקרב יומת (במדבר א נא), כל איש זר חוץ מן הנזכרים, וכן וכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כב י), למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא (במדבר יז ה). ולכן יסבור כי המשיחה בשלמה (מלכים א א׳:ל״ט) שהוציא צדוק קרן השמן מן האהל, והוא שמן המשחה, הוראת שעה ע''פ הנבואה. ואין כן דעת רבותינו (בכריתות ו.): ואומר אני, כי הכתוב אומר (שמות ל׳:ל״א) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם, והיה ראוי שיאמר שמן משחת קדש יהיה זה לאהרן ולבניו לדורותם, כאשר אמר בבגדים (שמות כ״ט:כ״ט) ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו, או שיאמר ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אותם לכהן לי והיתה להם חקת עולם לדורותם, כי עכשיו שלא הזכיר רק הם עצמם, ואמר שלא ינתן על זר, יהיה במשמע על כל אדם חוץ מן הנזכרים עצמם, וכן אמר (שמות ל׳:ל״ב) על בשר אדם לא ייסך, והנה הכתוב מפרש (ויקרא ו טו) הכהן המשיח תחתיו מבניו אבל כך הדבר, צוה שימשח בו עתה אהרן ובניו, ואמר שמן משחת קדש יהיה זה לי, למשוח בו משיח קדשי אשר אבחר בו ''לדורותיכם'', ולא ינתן על זר שאיננו לי, ולכן ימשחו בו המלכים והכהנים הגדולים, כי שניהם משיחי ה' וכתוב (תהלים פט כא) מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו, בשמן שהוא משחת קדש לי: ופירוש ''על בשר אדם לא ייסך'', אזהרה בכל אדם, כי לא אמר על בשר זר לא יסך והטעם, שיצוק מן השמן על ראש אהרן למשחו וימשח גם בניו, אבל לא יסוך בו בשר שום אדם, אפילו הכהנים המשוחים, כאשר סכין הבשר בשמנים הטובים, ומורחין בהן הבשר בידים משוחות אחרי הרחיצה, כענין ורחצת וסכת (רות ג ג), וארחצך במים ואסוכך בשמן (יחזקאל טז ט). וזהו פשוטו של מקרא ומשמעו. וכך אמרו רבותינו (כריתות ז.) מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שחייב, שנאמר על בשר אדם לא ייסך:

איש. טעם ואשר יתן ממנו על זר. שאינו ממשפחת אהרן. אמר הגאון ז"ל קבלה היתה ביד ישראל שנמשח דוד וזרעו משמן המשחה לא מלכים אחרים. והוצרך לפרש ככה בעבור שלקח צדוק משמן המשחה שהיה באהל מועד ומשח בו את שלמה. ויפת אמר כי על זר שלא מבני ישראל. ולא דבר נכונה כי הנה והזר הקרב יומת. ופירש למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא. ואחרים אמדו על שמן המשחה שעשה משה גם זה איננו נראה בעיני כי בתחלה כתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם ועוד איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן מאותו שהוא כמוהו על זר. והנה אין הפרש בין שמן המשחה שעשה משה ובין הנעשה אח"כ שהוא כמוהו וחוץ ממשפחת דוד איננו כתוב. ולפי דעתי כי כל המצות אמת הם לדורות ישראל כמו שלא יעלו עולה רק במקום הנבחר. והנה גדעון ושמואל גם אליהו בהר הכרמל העלו עולות. והזכרתי גדעון בעבור שהעלה עולות ואינו כהן. גם כן שמואל כי לא יועיל אם היה מבני קרח. והנה הכל הוראת שעה. גם ככה נוכל לאמר בדברי שלמה. כי על הוראת שעה ביד נתן הנביא או גד. נמשח בשמן המשחה:

ואשר יתן ממנו - משמן שעשה משה.

ואשר יתן ממנו על זר. שלא נצטוה בפירוש הרי הוא זר כמו אש זרה אשר לא צוה:

אשר יתן ממנו על זר. פירש"י זר שאינו צורך כהונה ומלכות. ור' אברהם פי' כיון שהזכיר אהרן ובניו תחלה ואמר אח"כ אשר יתן ממנו על זר רוצה לומר כל מי שאינו מזרע אהרן שהוא זר. והרמב"ן כתב ודאי לכאורה כך משמע דזר קאמר כל' מי שאינו מזרע אהרן ואפילו מלך אבל מיהו צריך לדקדק למה אמר שמן משחת קודש יהי' זה לי הי' לו לומר יהי' לאהרן ולבניו לדורותם כאשר אמר בבגדים ובגדי הקודש אשר לאהרן יהי' לבניו אחריו אלא כך הוא הענין שצוה שימשחו בו עתה אהרן ובניו ואמר שמן משחת קדש יהי' זה לי למשוח בו משיח קדשי אשר אבחר בו לדורותיכם ולא ינתן על שאיננו לי ולכן ימשחו בו הכהנים גדולים והמלכים כי שניהם משיחי השם ופי' על בשר אדם לא יוסך אזהרה על כל האדם אפילו על הכהן הגדול אם סך בו אח"כ להנאתו כדרך שסכין בשאר שמנים לוקה ולכך לא אמר על בשר זר דאפי' לכהנים הוא מזהיר:

ואשר יתן ממנו מאותו של משה. והוא הנזכר לעיל על בשר אדם לא ייסך אלא שחזר וכתבו כאן לחייב עליו כרת וכאילו כתב ואשר ייסך על בשר אדם ונכרת מעמיו:

אשר ירקח. דוקא כשמרקח השמן כדי להמשח בו הוא דחייב כרת, אבל כשמרקח השמן להתלמד או ליתנו לאחרים פטור (בכריתות ה' למדו כן מגז"ש) ויראה שבמלת ירקח נכלל גם המשיחה, כי עיקר הוראת רקח הוא התערבות דבר בחברו עד שהאחד קופח וקולט מחברו או ריח או טעם (כמ"ש רש"י פ' כ"ה) והמושח בשרו בשמן מרוקח נבלע מן השמן אל תוך נקבי הפאָרען שבבשר ומתערב בו ונלקט הריח בבשר, והיו"ד יורה על המחשבה, כמו אז יבנה שלמה במה שחישב לבנות ולא בנה (עיי' רש"י תחלת אז ישיר) כן ירקח פי' ובשם את השמן כדי לבשם בו את בשרו (מישעט אום זיך צו באלזאמירען) ואף שלא יבשם אח"כ, דומי' דקטרת אשר יעשה להריח בה ואף שלא הריח בו אח"כ (ערמב"ם פ"ב מכלי מקדש ה"ט):

ואשר יתן. כמה יסוך ויהא חייב – כזית, מאי טעמא, ילפינן נתינה זו מנתינה דעלמא, מה נתינה דעלמא כזית אף נתינה שבכאן כזית ^סאובעלמא שיעור נתינה כזית דילפינן מפסוק ונתן לכהן את הקודש (פ' בחקתי) דכתיב גביה ואיש כי יאכל קודש וסתם אכילה בכזית. .
(שם ו׳ ב׳)

מאותו של משה. פי' דלעיל הזהיר עליו והא דחזר וכתב ואשר יתן ממנו וגו' והא כבר נזכר לעיל על בשר אדם לא ייסך: י"ל דמשום הכי חזר וכתב לחייב עליו כרת וכאילו כתב ואשר ייסך על אדם ונכרת מעמיו אבל הנעשה במתכנתו לא מצינו שהזהיר עליו הכתוב שלא יסך על בשר אדם ואין עונשין אלא אם כן מזהירין:

ואשר יתן ממנו מאותו של משה,לא כראב"ע שמפ' שיתן מן השמן שיעשה, שמשמע שמלת ממני חוזר על של משה כמו מלת כמוהו, ועוד שממ"ש על זר שממעט מלך וכ"ג שאינו זר אצלו מעיקרא שע"ש בכריתות שם, אינו שייך בשל משה שממנו מושחין מלכים וכהנים, ודייק אבר יתן ממנו על זר רק זה אצלו לא מלך וכ"ג, אבל בסיכה אמר סתם על בשר אדם לא ייסך שכ"ג שסך על בני מעיו חייב:

איש אשר ירקח כמוהו. בא הכתוב לעונשו בכרת, כדתנן שלשים ושש כריתות כו׳ עד המפטם את הקטורת.

על זר שאינו צורך וכו׳ פי׳ הרא״ם ז״ל דר״ל שגם הכ״ג והמלך אחר המשחן וא״צ להם עוד הו״ל זרים לגביה ואם חוזר ונותן חייב עכ״ל והא דלא כהלכתא דמפלג פליג ביה ר״מ ור״י בפ״ק דכריתות דף ו׳ ופשיטא דהלכה כר״י לגבי ר״מ וכ״פ הרמב״ם בפ״א דה׳ כלי המקדש וא״כ מאי דוחקיה לפ׳ דברי רש״י דלא כהלכתא כ״ש דפשטיה דקרא משמע טפי כר״י דזר מיקרי מי שהוא זר לגמרי לגבי שמן דמעיקרא הו״ל זר לגביה. ואי לישנא דר״שי קשיתיה ממ״ש שא״צ כהונה ומלכות ולא כתב שאינו כהן ומלך וכיוצא בזה הו״מ לפרש לפי ההלכה דהכי כוונתו דאפי׳ הוא כהן שראוי להיות כ״ג כשימות הכ״ג שקדם לו ועומד לשרת תחתיו בכהונה גדולה כגון שהוא בנו וממלא מקומו דודאי הוא יהיה כ״ג אחריו וסד״א דה״ול כאילו כבר נתמנה אפ״ה קמ״ל דהשתא מיהא עדיין אינו צריך לו וחייב. ובמלכות הוה מצי לפ׳ כגון מלך בן מלך שאין מושחים אותו והיינו שאינו צורך מלכות אע״ג דמלכות איכא אלא דא״צ למשיחתו. ואע״ג דעכשיו ראיתי להרב הנח״י דכתב שפיר״שי כר״מ משום דקרא מוכח כוותיה לפי שנשנה בפ׳ שכבר כתיב על בשר אדם לא ייסך ולמה נשנה באמרו ואשר יתן ממנו על זר א״ו לרבות וכו׳ ע״כ אחר המחילה לא נהירא כלל שלא נשנה ולא מידי דהתם אזהרה והכא עונש וכמה כתובים כיוצא בו אלא נר׳ כדכתיבנא:

איש אשר ירקח כמוהו. לפי שאין דרך להשתמש בשרביטו של מלך וכן אמרו רבותינו שלא יעשה אדם בית הכנסת היכל ולא מנורה של שבעה:

איש אשר ירקח כמוהו. וכן גבי קטרת לפי שאין דרך להשתמש בשרביט של מלך וכן אמרו חז"ל שלא יעשה אדם בית תבנית היכל ולא מנורה של שבעה:

על זר. שֶׁאֵינוֹ צֹרֶךְ כְּהֻנָּה וּמַלְכוּת:

על זר שאינו צורך כהונה ומלכות. דמלת זר בכל מקום היא מתפרשת לפי העניין הכתוב שם דגבי יבמה דכתי' לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר כל מי שאינו מן היבמין שבה קרוי זר וגבי תרומה דכתיב וכל זר לא יאכל קדש כל מי שאינו מזרע כהונה קרי זר וגבי בבל דכתיב ושלחתי לבבל זרים כל מי שאינו מתושבי הארץ קרוי זר וגבי שמן המשחה כל מי שאינו מהנמשחים בשמן המשחה קרוי זר ומפני שהנמשחים הם הכהנים גדולים והמלכים בלבד כדתניא בפ' קמא דכריתות פרשו כל מי שאינו מהם יקרא זר ומה שאמר זר שאינו צורך כהונה ומלכות ולא אמר זר שאינו מכהונה ומלכות הוא מפני שגם הכהנים והמלכים אחרי המשחן לכהונה גדולה ולמלכות אין צורך בהם עוד לשמן ולפיכך אמר זר שאינו צורך כהונה ומלכות לומר שגם הם עצמם אחרי המשחן נקראים זרים:

ואשר יתן ממנו. [מלמד שאין חייבין אלא על שמן המשחה שעשה משה] ^סבבגמרא לא בא מפורש דין זה סמוך על פסוק זה, אך מרש"י ומרמב"ם פ"א ה"ה מכלהמ"ק נראה שהיתה לפניהם הגירסא בגמרא שנאמר ואשר יתן ממנו – מאותו של משה. .
(שם ה׳ א׳)

כהונה ומלכות. פי' כהונה גדולה ואפי' כהן הדיוט נקרא זר ואפילו כהן גדול ומלך שגם הם עצמם אחרי המשחתן לכהונה ולמלכות נקראו זרים:

על זר. תניא, הסך בשמן המשחה לכהנים ולמלכים פטור, מאי טעמא, דכתיב ואשר יתן ממנו על זר, בעינן שיהיה זר מתחלתו ועד סופו ^סגאיירי לאחר שנמשחו משיחת מצוה, והו"א דכיון שאין צריכים עוד למשיחה הוו כזרים, קמ"ל דזר נקרא שהוא זר מתחלתו ועד סופו, ועיין משכ"ל אות ל"ח. .
(שם ו׳ ב')

ונכרת מעמיו. א"ר אלעזר א"ר הושעיא, כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחת חלק חטאות ביניהם ^סדשאם עשה שניהם בשוגג בהעלם אחת חייב שני חטאות, והרבותא בזה דלא נילף מכרת שאין בה אלא אחת כבסמוך, אלא חייב בשני לאוין. , ומאי היא – מפטם וסך, דכתיב על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו, וכרת אחת – דכתיב איש אשר ירקח כמהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו ^סהובירושלמי שבת פ"ז ה"ב ובכ"מ איתא הלשון בענין זה כל מקום שאתה מוצא ב' לאוין וכרת אחת – לאוין מחלקין את הכרת. ויש לפרש הכונה, דלא נימא דאינו חייב כרת אלא אם עשה שניהם משום דעונש כרת מוסב על שניהם, אלא דחייב על כל אחת כיון דבלאוין הם מחולקים, ועיין בבבלי מכות י"ד ב'. .
(כריתות ג׳ א׳)

נטף. הוּא צֳרִי, וְעַל שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא שְׂרָף הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף קָרוּי נָטָף, וּבְלַעַז גומ"א, וְהַצֳּרִי קוֹרִין לוֹ טרי"אקה:

קח לך סמים אמר ר''א (אבן עזרא על שמות ל׳:ל״ד) בדרך הפשט, כי פירושו קח לך סמים הם נטף ושחלת וחלבנה, אלה הסמים, ולבונה זכה עמהם. ואיננו נכון להחזיר פעם אחרת סמים, כי אין דרך הכתוב לשנות מה שהזכיר רק בהפסיקו הענין באריכות, או בדברים שהן כן תמיד, והאמת כדברי רבותינו (שם ו:) כי הם סמים אחרים. וכתב רש''י (רש"י על שמות ל׳:ל״ד) סמים, שנים, נטף ושחלת וחלבנה הרי חמשה, סמים לרבות עוד כמו אלו, הרי עשרה, ולבונה הרי אחת עשרה: ויש לתמוה ולמה לא יזכירם הכתוב ואולי יאמר הכתוב קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה, סמים רבים, ולבונה זכה, ולא יקפיד רק באלה הארבע, כי בהם ענן עשן הקטורת עולה, רק צוה שיתן עמהם סמים רבים אשר להן ריח טוב, כדי שיהיה בתמרות עשנו מבושם. ולכן לא פירש המשקל וכמה יקטיר ממנה, כי לא הקפיד רק שיהיו אלה הארבעה בשוה, ושיוסיף עמהם עוד סמים טובים להקטיר (שה''ש רבה ג ז):
והטעם, כי כאשר אמר בשמן שיעשה אותו כמשפט מעשה הרקחים, ולא לימד על מעשהו, רק סמך עליהם, כן אמר בזה, שיקח מאלה ארבעה הסמים במשקל שוה ויוסיף עמהם סמים ויעשה מכולם קטרת מרוקח כמעשה הרוקחים בסמים הידועים להם שהם טובים עם אלה, ובעשייה אשר הם עושין, ויתן ממנה לפני העדות כדי שתעלה תמרתו כמנהג המוגמרות לפני המלכים וכן קיצר בעשייה (שמות ל״ח:כ״ט), ולא הזכיר אותה כהזכירו האחרים כולם: וכזה אמרו בגמרא (כריתות ו:) אמר ריש לקיש, מה לשון קטרת, דבר שקוטר ועולה, כי לא צוה בה התורה רק בדברים שקוטרין ועולין על דרך מעשה הרוקחים ואולי על פה נתפרש למשה בסיני הסמים הנבחרים לזה, וכל מעשה הקטרת, כי כן נתפרש לו גם מעשה השמן איך יעשה אותו, אע''פ שתלאו במנהג הרוקחים. או שלא הקפיד כלל רק על אלה המפורשים בכתוב, יצוה שיבשם אותם בסמים אחרים על דרך הרוקחים. וכך אמרו במדרש חזית (שה''ש רבה ג ה) בדקו חכמים ולא מצאו יפים לקטרת אלא י''א סמנים אלו לבד:
ויתכן עוד כי לשון סמים ובשמים לשון אחד הוא, כאשר הזכרתי (רמב"ן על שמות כ״ה:ו׳), ואלה השלשה אשר הזכיר אינם סמים, כי הנטף והחלבנה שרפים, והשחלת צפורן יוצא מן הים ואמר הכתוב קח לך סמים הנזכרים, ונטף ושחלת וחלבנה, וסמים עוד, ולבונה זכה, ותעשה קטורת מרוקח כמעשה הרוקחים. כי הסמים הנזכרים למעלה (שמות ל׳:כ״ג) בשמן, מר דרור וקנמון וקדה נכנסין בקטרת, וקנה בושם על דעתי הוא הקליפה שהזכירו בה חכמים, והוא דראציני בלשון ערבי, וכן בלשון הגמרא (שבת סה:), והוא קנה כדמות הקנים. והסמים שצוה להוסיף הן שבלת נרד וכרכם והקושט לפי מה ששנו חכמים, ואולי אין קפידא בכתוב אלא באלה התשעה שהזכיר, אבל במה שכפל להוסיף בו עוד סמים לא יקפיד רק בבושם שיעשה קטורת מרוקח. וקצר במעשהו ובמשקלי האחרים מפני שצוה שיעשנו כמעשה רוקח: ונראה לי שבחרו חכמים באלה השלשה, מפני שהוזכרו בשיר השירים (ד יד) נרד וכרכם ואהלות, והוא הקשט יקראנו בלשון רבים, מפני שהוא שני מינין המתוק והמר. והנה הזכיר שם קנה וקנמון ולבונה ומור עם אלה השלשה, ואמר (שם) עם כל ראשי בשמים להביא הקדה, והנה הם כל סמני הקטרת. והזכיר תחלה (שם בפסוק יג) כפרים עם נרדים, להביא נטף ושחלת וחלבנה שהם שרפים, כי כפרים מן וכפרת אותה (בראשית ו יד), שרף נדבק. והמתרגם הירושלמי אמר ואהלות (שה''ש שם) אקסי לאלואוון, והוא העץ הטוב הנקרא בלשון רומי לינגא לובין, כי אקסי עץ בארמית, לאלואן כשמו, ובלשון יון נקרא כן ממש אקסי לואין, וכן שמו בערבי אל עורטיב. אבל אונקלוס תרגם כאהלים נטע ה' (במדבר כד ו) כבושמיא, לא יחד לו שם:

קח לך סמים. קדמונינו ז"ל קכלו כי אחד עשר מיני סמנים הם. והנה הכתוב לבשמים שהם לקטורת הסמים לא פרטם הכתוב. והזכיר הסמים כי לא הזכיר משקלם.

קח לך סמים וגו'. מנה החלבנה בין סממני הקטורת ללמד אותנו לצרף פושעי ישראל בכל תענית (כריתות ו:) וטעמו של דבר לפי שאם לא היו פושעי ישראל בכלל התענית יש לחוש שלא יהיה התענית מצוה אלא עבירה ולא היה עולה לרצון שהרי מצינו (תענית יא) שנקרא הנזיר חוטא בעבור שהזיר את עצמו מן היין, אבל אם יש בינינו פושעי ישראל הרי עכ"פ אנו צריכין להתענות בעבורם כי כל ישראל ערבים זה בעד זה. ובזה מיושב מנלן לומר שצירוף החלבנה מורה על צירוף הפושעים בתענית דווקא, ומה שמנאם בין סממני הקטורת דווקא, לפי שע"י הצומות והתשובה נעשו הזדונות לזכיות כמ"ש (ישעיה מ ב) כי נרצה עונה. שגם העון יעלה לרצון לריח ניחוח ורז"ל אמרו (סנהדרין לז.) כפלח הרמון רקתך אפילו רקים שבך מלאים מצות כרימון, וקשה על זה אם הם מלאים מצות כרמון א"כ למה קראם רקים. אלא ודאי שעל התשובה דברו זה כי כל פועל ריק שבהם דהיינו העון ממנו יתמלאו מצות כי הזדונות והריקות נעשו כזכיות ויעלה גם העון לריח ניחוח כמו המצות, דוגמת החלבנה העולה לריח ניחוח ככל שאר סממנים ומכאן למדו לומר שענין זה מרמז על התענית והתשובה וזה פירוש יקר.

קח לך סמים. הנזכרים בשמן המשחה והם מור קנה וקנמון וקדה, ועם אלה נטף ושחלת וחלבנה, ועמהם סמים הנודעים לתקון הסמים הנזכרים, כמו שנודע אצל הרוקחים שהשבולת דרך משל הוא מתקן הריאוברביר"ו ואבן המלח תתקן האגריק"ו ודומיהם, וקבלו רבותינו ז"ל שמתקני הסמים. הנזכרים הם שבלת נרד וכרכום וקשט: