Commentaire sur L’Ecclésiaste 7:1

טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב. יָפֶה לְאָדָם שֵׁם טוֹב מִשֶּׁמֶן טוֹב. וּבְיוֹם הַמָּוֶת טוֹב הַשֵּׁם מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ לְכַךְ הֻקַּשׁ שֵׁם טוֹב לְשֶׁמֶן יוֹתֵר מִשְּׁאָר מַשְׁקִין, שֶׁהַשֶּׁמֶן אַתָּה נוֹתֵן לְתוֹכוֹ מַיִם, וְהוּא צָף וְעוֹלֶה וְנִכָּר, אֲבָל שְׁאָר מַשְׁקִים, אַתָּה נוֹתֵן לְתוֹכָן מַיִם, וְהֵם בּוֹלְעִים.

טוב שם. שם טוב היוצא לאדם מרחוק בעבור מעשיו ההגונים הוא יותר טוב משמן הטוב הנודף ריח טוב למרחוק, כי שמן הטוב דרכו להפיג ריחו בכל עת והוא הולך וחסור, אבל שם טוב דרכו ללכת ולהתגבר בכל פעם:

סדרא תנינא
טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, שֶׁמֶן טוֹב יוֹרֵד, וְשֵׁם טוֹב עוֹלֶה. שֶׁמֶן טוֹב לִשְׁעָתוֹ, וְשֵׁם טוֹב לְעוֹלָם. שֶׁמֶן טוֹב כָּלֶה, וְשֵׁם טוֹב אֵינוֹ כָּלֶה. שֶׁמֶן טוֹב בְּדָמִים, וְשֵׁם טוֹב בְּחִנָם. שֶׁמֶן טוֹב נוֹהֵג בַּחַיִּים, וְשֵׁם טוֹב נוֹהֵג בַּחַיִּים וּבַמֵּתִים. שֶׁמֶן טוֹב בָּעֲשִׁירִים, וְשֵׁם טוֹב בָּעֲנִיִּים וּבָעֲשִׁירִים. שֶׁמֶן טוֹב מְהַלֵּךְ מִקִּיטוֹן לַטְרַקְלִין, וְשֵׁם טוֹב הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. שֶׁמֶן טוֹב נוֹפֵל עַל הַמֵּת וּמַבְאִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י, א): זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ. שֵׁם טוֹב נוֹפֵל עַל הַמֵּתִים וְאֵינוֹ מַבְאִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ד, לה): וַיַּעַל וַיִּגְהַר עַל הַיֶּלֶד וגו'. שֶׁמֶן טוֹב נוֹפֵל עַל הַמַּיִם וְנִדּוֹחַ, וְשֵׁם טוֹב נוֹפֵל עַל הַמַּיִם וְאֵינוֹ נִדּוֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (יונה ב, יא): וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה. שֶׁמֶן טוֹב נוֹפֵל עַל הָאוּר וְנִשְׂרַף, וְשֵׁם טוֹב נוֹפֵל עַל הָאוּר וְאֵינוֹ נִשְׂרָף, דִּכְתִיב (דניאל ג, כו): בֵּאדַיִן נָפְקִין וגו'. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן מָצִינוּ בַּעֲלֵי שֶׁמֶן טוֹב נִכְנְסוּ לִמְקוֹם חַיִּים וְיָצְאוּ הֵם שְׂרוּפִין, וּבַעֲלֵי שֵׁם טוֹב נִכְנְסוּ לִמְקוֹם מֵתִים וְיָצְאוּ חַיִּים, נָדָב וַאֲבִיהוּא, נִכְנְסוּ לִמְקוֹם חַיִּים וּמֵתוּ, חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, נִכְנְסוּ לְאַתּוּן נוּרָא וְיָצְאוּ חַיִּים. לְכָךְ נֶאֱמַר: טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וגו'.

סדרא תנינא
טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, שֶׁמֶן טוֹב יוֹרֵד, וְשֵׁם טוֹב עוֹלֶה. שֶׁמֶן טוֹב לִשְׁעָתוֹ, וְשֵׁם טוֹב לְעוֹלָם. שֶׁמֶן טוֹב כָּלֶה, וְשֵׁם טוֹב אֵינוֹ כָּלֶה. שֶׁמֶן טוֹב בְּדָמִים, וְשֵׁם טוֹב בְּחִנָם. שֶׁמֶן טוֹב נוֹהֵג בַּחַיִּים, וְשֵׁם טוֹב נוֹהֵג בַּחַיִּים וּבַמֵּתִים. שֶׁמֶן טוֹב בָּעֲשִׁירִים, וְשֵׁם טוֹב בָּעֲנִיִּים וּבָעֲשִׁירִים. שֶׁמֶן טוֹב מְהַלֵּךְ מִקִּיטוֹן לַטְרַקְלִין, וְשֵׁם טוֹב הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. שֶׁמֶן טוֹב נוֹפֵל עַל הַמֵּת וּמַבְאִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י, א): זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ. שֵׁם טוֹב נוֹפֵל עַל הַמֵּתִים וְאֵינוֹ מַבְאִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ד, לה): וַיַּעַל וַיִּגְהַר עַל הַיֶּלֶד וגו'. שֶׁמֶן טוֹב נוֹפֵל עַל הַמַּיִם וְנִדּוֹחַ, וְשֵׁם טוֹב נוֹפֵל עַל הַמַּיִם וְאֵינוֹ נִדּוֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (יונה ב, יא): וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה. שֶׁמֶן טוֹב נוֹפֵל עַל הָאוּר וְנִשְׂרַף, וְשֵׁם טוֹב נוֹפֵל עַל הָאוּר וְאֵינוֹ נִשְׂרָף, דִּכְתִיב (דניאל ג, כו): בֵּאדַיִן נָפְקִין וגו'. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן מָצִינוּ בַּעֲלֵי שֶׁמֶן טוֹב נִכְנְסוּ לִמְקוֹם חַיִּים וְיָצְאוּ הֵם שְׂרוּפִין, וּבַעֲלֵי שֵׁם טוֹב נִכְנְסוּ לִמְקוֹם מֵתִים וְיָצְאוּ חַיִּים, נָדָב וַאֲבִיהוּא, נִכְנְסוּ לִמְקוֹם חַיִּים וּמֵתוּ, חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, נִכְנְסוּ לְאַתּוּן נוּרָא וְיָצְאוּ חַיִּים. לְכָךְ נֶאֱמַר: טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וגו'.

טוב שם משמן טוב. במה טובתו – שמן טוב ירד, שם טוב עולה ^אר"ל בשמן טוב מצינו לשון ירידה, כשמן הטוב יורד על הזקן, ובשם טוב כתיב ואגדלה שמך, דהיינו עולה למעלה. , שמן טוב לשעתו ושם טוב לעולם ^בכדכתיב יהי שמו לעולם, ומפרש דתיבת טוב נמשך גם לתיבת שם, וכמו שכתוב טוב שם טוב משמן טוב. , שמן טוב כלה ושם טוב אינו כלה ^גכדכתיב (ישעיה נ"ד) שם עולם אתן לו אשר לא יכרת. , שמן טוב נקנה בדמים ושם טוב בחנם ^דכי אע"פ מי שאיני עשיר ואינו יכול לקנות שם טוב בהרבה צדקה אעפ"כ אפשר לו לקנות זה במדות טובות בכלל ובאהבת הבריות ובגמילות חסד בגופו וכדומה. , שמן טוב נוהג בחיים ושם טוב נוהג בחיים ובמתים, שמן טוב בעשירים ושם טוב בעשירים ובעניים, שמן טוב מהלך מחדר לחדר ושם טוב הולך מסוף העולם ועד סופו ^הוכדכתיב בדוד ויצא שם דוד בכל הארצות. , שמן טוב כשנופל על המת הוא מבאיש ושם טוב נופל על המתים לאינו מבאיש, שמן טוב כשנופל על המים הוא נדוח ^וכלומר הוא מתפצל לחלקים שונים קטנים למקומות מפוזרים, וא"כ הוא נדוח ממקומו שהיה בחלק שלם על מקום אחד. ושם טוב נופל על המים ואינו נדוח, שנאמר ויאמר ה' לדג ויקיא את יונה (ג׳), שמן טוב כשנופל על האור הוא נשרף ושם טוב נופל על האור ואינו נשרף, דכתיב (דניאל ג׳:ו׳) באדין נפקין וגו׳ ^זחנניה מישאל ועזריה מן גו אתון נורא יקדת. .
(מ"ר)

טוב שם משמן טוב. אחר שגינה מעלת העושר. התחיל לשבח מעלת הצדיק והת"ח ואמר טוב שם משמן טוב ודימה שם לשמן טוב היות הצדיק והת"ח מאיר לעולם ויש לו יתרון על השמן שזה מאיר וכלה וזה מאיר ואינו כלה ואצל זה:

טוב שם. גם זה הפסוק טוב שם דבק בראשוני' כי העני היודע שמעשיו טובים יותר כבוד לו הוא השם משמן הטוב ויותר תענוג ויום המות הוא טוב לאשר יש לו שם טוב מיום הולדו כי ביום הולדו לא ידע איש מה יהיה אם טוב וא' רע ובמותו נקרא שמו ונודע שהוא אדם טוב, ויתכן היות ויום המות טוב לבעל השם הטוב בעבור שימצא מנוחה ושכר טוב ולא יראה עמל ואין כן ביום הולדו כי אדם לעמל יולד, ויש מפרשים ויום המות חייב אדם שיעלה על לבו יום המו' מיום הולדו והענין בעצמו טוב לכן איננו מענין הפסוק:

טוב. טי"ת רבתי ועיין מ"ש באיוב סוף סימן ט':

טוב שם משמן טוב וגו'. פירוש הגם שיש מי שיאמר שגדל שמו ביתר שאת על מה שהוא ראוי והוא על דרך מ"ש פ"ב דיבמות אשריך שזכית לשם ועדיין לא הגעת לרועי בקר עם כל זה למדנו להועיל טוב שם אפי' שיש מי שיאמר שאינו מקביל לחכמתו ומע"ט שלו יותר משמן טוב שהוא ודאי מפני שהכל מן השמים וזה יורה שהוא חשוב בשמים ולכך קא פסיק ותני טוב שם ואמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה הוסיף למ"ר בתחילה לומר אף שצריך יותר טורח ללכת אל בית אבל והליכה לבית המשתה בנקל עכ"ז טוב ללכת וכו' ונ"ט והחי יתן אל לבו כלומר היצה"ר שיכנע לתורה א"נ שבהכנעה זו היצר הטוב והיצה"ר נעשו לב אחד וזהו והחי יתן אל לבו:

ביאור המלות:
טוב שם. הנה השם יגיע לאדם בכשרון המעשה כשיתנהג עם האנשים בדרכים המשובחים כי בזה ישבחוהו האנשים ויהיה לו שם טוב מהם.

זולת הכתוב בסמוך יאמר כמ"ש ז"ל כי שמן המשחה שהוא שמן הטוב היורד על זקן אהרן משחו בו משכן וכל כליו וכהנים ומלכים ולא חסר ממנו כלום ועדיין כל שעורו קיים ובזה יאמר טוב שם משמן טוב כי כל מעלת השמן טוב היא שהוא קיים ולא יחסר וזה אדרבה מוסיף תמיד ויום המות מתפרסם וגדל מיום הולדו והוא כי בבא הצדיק לעה"ז מכריזין למעל' כי זרח השמש ויותר הוא מה ששמו מתפרסם ביום הולדו בשמים ובארץ. או יאמר מי שהוא בעל שם טוב הוא טוב משמן טוב כי שמן טוב מושחים בו מתים יתקיים הגוף ולא יפסד ושם טוב אצ"ל שלא יפסד הגוף כ"א יהיה בו חיות כישן כרבי אלעזר בר' שמעון וכרבי אחאי בר יאשיה וכן ארז"ל אין בין צדיקים מתים לצדיקים חיים אלא הדבור בלבד ולא עוד אלא שיום המות יש בו חיות מיום הולדו. או יאמר טוב שם שמאיר לעולם יותר משמן טוב הזך ומאיר והוא מרז"ל כי על הולד הצדיק נאמר וזרח השמש וזה יאמר טוב שם שהוא כשמש המאיר לעולם בזכותו משמן טוב שאינו מאיר רק במקום שהוא בו ואע"פ שמיתת הצדיק נמשל לביאת השמש כאומרם על ובא השמש אין אורו מתמעט במותו כי יום המות מיום הולדו כי משם מאיר למעלה ולמטה כענין זכור לאברהם וכו':

טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב. שֶׁמֶן טוֹב יוֹרֵד לְמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב . . . יוֹרֵד עַל הַזָּקָן". שֵׁם טוֹב עוֹלֶה לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ". שֶׁמֶן טוֹב לְשָׁעָה, וְשֵׁם טוֹב לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם". שֶׁמֶן טוֹב הוֹלֵךְ מִקִּיטוֹן לִטְרַקְלִין וְלֹא יוֹתֵר, וְשֵׁם טוֹב לְסוֹף הָעוֹלָם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן: "מָצִינוּ בַּעֲלֵי שֶׁמֶן טוֹב נִכְנְסוּ לִמְקוֹם הַחַיִּים וְיָצְאוּ שְׂרוּפִים, וְהֵם נָדָב וַאֲבִיהוּא שֶׁנִּמְשְׁחוּ בְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וּמָצִינוּ בַּעֲלֵי שֵׁם טוֹב שֶׁנִּכְנְסוּ לִמְקוֹם הַמִּיתָה וְיָצְאוּ חַיִּים, חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שֶׁיָּצְאוּ מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ:

ויום המות. יותר טוב לאדם יום המות מיום הולדו, כי השם הטוב שיצא לו בחייו לא יפסק אחר המיתה, אבל ביום הולדו אין ידוע עדיין אם יזכה לשם טוב ואם יתקיים השם:

רַבָּנָן אָמְרֵי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֵךְ וּמַנֵּה לִי כֹּהֵן גָּדוֹל, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מֵאֵיזֶה שֵׁבֶט, אָמַר לוֹ מִשֵּׁבֶט לֵוִי. וּבַמֶּה אֲנִי מוֹשְׁחוֹ, אָמַר לוֹ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׂמַח משֶׁה, אָמַר כָּךְ שִׁבְטִי חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ לֹא שִׁבְטְךָ הוּא אֶלָּא אָחִיךָ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות כח, א): וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ. וּמְשִׁיחָתוֹ מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט, ז): וְלָקַחְתָּ מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה, אֲבָל עֲבוֹדָתוֹ אֵינָהּ עֲבוֹדָה וְנִתְחַיֵּב, אִלּוּלֵי שֶׁשְּׁמוֹתָן שֶׁל שְׁבָטִים חֲקוּקִים עַל לִבּוֹ, דִּכְתִיב (שמות כח, כט): וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת וגו', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲבִיבִין עָלַי שְׁמוֹתָן שֶׁל שְׁבָטִים מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁנִּמְשְׁחוּ כֹּהֲנִים וּמְלָכִים. אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֵךְ וּמַנֵּה לִי כֹּהֵן גָּדוֹל, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מֵאֵיזֶה שֵׁבֶט, אָמַר לוֹ מִשֵּׁבֶט לֵוִי. וּבַמֶּה אֲנִי מוֹשְׁחוֹ, אָמַר לוֹ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׂמַח משֶׁה אָמַר כָּךְ שִׁבְטִי חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ לֹא שִׁבְטְךָ הוּא אֶלָּא אָחִיךָ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות כח, א): וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ. וּמְשִׁיחָתוֹ מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלָקַחְתָּ מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה, אֲבָל עֲבוֹדָתוֹ אֵינָהּ עֲבוֹדָה וְנִתְחַיֵּב אִלּוּלֵי שְׁמוֹתָן שֶׁל שְׁבָטִים חֲקוּקִים עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו, דִּכְתִיב (שמות כח, יב): וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרוֹן, שִׁשָּׁה מִשְּׁמוֹתָם, אָמָר רַב בֵּיבַי אִלּוּ הָיוּ חֲסֵרִים אוֹת אַחַת לֹא הָיוּ מְשַׁמְּשִׁין. תָּנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אֲפִלּוּ נְקֻדָּה אַחַת. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, שְׁלשָׁה כְּתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה, וְכֶתֶר כְּהֻנָּה, וְכֶתֶר מַלְכוּת. כֶּתֶר כְּהֻנָּה זָכָה בּוֹ אַהֲרֹן וּנְטָלוֹ, כֶּתֶר מַלְכוּת זָכָה בּוֹ דָּוִד וּנְטָלוֹ, כֶּתֶר תּוֹרָה הֲרֵי מֻנָּח לְדוֹרוֹת, כָּל מִי שֶׁזּוֹכֶה לְתוֹרָה כְּאִלּוּ זָכָה לִשְׁלָשְׁתָּן, וְכָל שֶׁלֹא זָכָה לְתוֹרָה כְּאִלּוּ לֹא זָכָה לְאַחַת מֵהֶן. רַבִּי בּוֹן בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר, מָצִינוּ שֶׁהָלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לִקְנוֹת לוֹ שֵׁם, דִּכְתִיב (שמואל ב ז, כג): אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אֻמָּה וֵאלֹהֶיהָ. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא עָשִׂיתָ קֹדֶשׁ חֹל, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל עַצְמְךָ פָּדִיתָ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ז, כג): אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו. כְּתִיב (דברי הימים א יז, כא): אֲשֶׁר הָלַךְ לוֹ אֱלֹהִים, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים, הָלַךְ זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָלְכוּ זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן.

טוב שם משמן טוב. במה טובתו, א"ר יהודה ב"ר סימון, מצינו בעלי שמן טוב נכנסו למקום חיים ויצאו שרופים, ואיזו הם – נדב ואביהוא ^חשנמשחו בשמן טוב, ובדרשה הקודמת דריש שמן טוב כפשוטו, ועתה דריש שמן טוב בעלי שמן טוב. , ומצינו בעלי שם טוב נכנסו לכבשן האש ויצאו חיים, ואיזו הם – חנניה מישאל ועזריה.
(שם)

טוב יום המות מיום הולדו שהולך לבית עולמו ליהנות מזיו השכינה. או יאמר שטוב השם טוב של הצדיק כשהוא משמן טוב כשהוא מאיר לעולם והוא ממצדיקי הרבים כשמן המאיר לאחרים והמ"ם אינו מ"ם היתרון רק משמשות בשימוש מן וכן מ"ם של מיום הולדו אינו מ"ם היתרון רק כשימוש מן אמר שאצל איש כזה יום המות שלו הוא מה שנקצב לו מיום הולדו היינו שלא בא לו המות מחמת איזה עונש רק שמת אחר שנתמלא מספר ימי חייו שהוקצב לו מיום הולדו כי הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקי':

או יאמר טוב שם וכו' כי השמן טוב מאיר אך הוא עצמו כלה אך שם טוב שהוא הכשרון מאיר לאדם ואינו כלה כי המצות עצמן קיימים וחיים ונעשים אורות ומלאכים סניגורים ובזה לא יצטער על יום מותו כי יום המות הוא טוב לו מיום הולדו והנה רשב"י במדרש פירש כי טוב שם משמן שמושחין בו כהנים ומלכים יראה כונתו כי כתר שם טוב גדול מכתר כהונה וכתר מלכות. וראוי לשים לב למה לא הזכיר גדר כתר תורה אך הנה ר' יהודה ליישב זה אמר כי בכלל שם טוב הוא באומרו אשרי מי שעמלו בתורה וכו' גדל בשם טובו וכו' עליו אמר שלמה בחכמתו טוב שם וכו' הנה כי דעתו שאומר טוב שם הוא יום היות עמלו בתורה והיה דעתו שבאו' טוב שם הוא ע"י תורה שאם לא כן לא עם הארץ חסיד ולדעתו אחשוב בכונת הכתוב טוב הם הכתרים שקונה האדם ע"י בחירתו מאשר ע"י ירושה כהונה מאהרן מלוכה מדוד ומה בין זה לזה כי אשר על ידי בחירה אין צריך לומר שבמותו לא תסור כתרו ממנו כ"א גם יתוסף לו אורה וגדול' מש"כ לבעלי שררת מלכו' וכהונה גדולה שבמותן אבד כתרם כי אין שלטון ביום המות כמ"ש ז"ל שביום סילוק מרע"ה הקהיל את ישראל ולא ע"י חצוצרות כי אין שלטון וכו':

וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ. נוֹלְדָה מִרְיָם, אֵין הַכֹּל יוֹדְעִין מָה הִיא. מֵתָה, נִסְתַּלְּקָה הַבְּאֵר. וְכֵן אַהֲרֹן בְּעַמּוּד עָנָן, וְכֵן משֶׁה בְמָן:

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, חָבִיב שֵׁם טוֹב מֵאֲרוֹן הַבְּרִית, שֶׁאֲרוֹן הַבְּרִית לֹא הָלַךְ אֶלָּא שְׁלשָׁה יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י, לג): וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם. וְשֵׁם טוֹב הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, מְנָא לָן, מִדָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א יד, יז): וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד בְּכָל הָאֲרָצוֹת וַה' נָתַן אֶת פַּחְדּוֹ עַל כָּל הַגּוֹיִם, חָבִיב שֵׁם טוֹב מִכְּהֻנָּה וּמַלְכוּת, שֶׁכְּהֻנָּה וּמַלְכוּת בָּטְלוּ, וְשֵׁם טוֹב לֹא בָּטֵל. תַּלְמִידָיו דְּרַבִּי אַבָּא, וְאַבָּא צִידוֹנִי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר חֲבִיבָה מִיתָתָן שֶׁל שְׁבָטִים יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם, שֶׁבְּחַיֵּיהֶם לֹא נֶאֱמַר שִׁשָּׁה מִשְּׁמוֹתָם, וּבְמִיתָתָן נֶאֱמַר שִׁשָּׁה מִשְּׁמוֹתָם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִרְיָם וְיוֹכֶבֶד הֵן הֵן הָיוּ חַיּוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (שמות א, טו): שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה, שִׁפְרָה זוֹ יוֹכֶבֶד שֶׁהָיְתָה מְשַׁפֶּרֶת אֶת הַיְלָדִים. דָּבָר אַחֵר, שֶׁפָּרָה וְרָבָה. דָּבָר אַחֵר, שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ יִשְׂרָאֵל עַל יָדֶיהָ. דָּבָר אַחֵר, שֶׁשִּׁפְּרוּ אוֹתָן בְּמִצְווֹת וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. דָּבָר אַחֵר, שִׁפְרָה לְשֵׁם שֶׁבַח, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כו, יג): בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה. פּוּעָה זוֹ מִרְיָם, שֶׁהָיְתָה פּוֹעָה בָּאִשָּׁה וְהַוְלַד יוֹצֵא. דָּבָר אַחֵר, פּוּעָה שֶׁהָיְתָה פּוֹעָה וּבוֹכָה עַל אָחִיהָ משֶׁה שֶׁהֻשְׁלַךְ לַיְאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב, ד): וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק. דָּבָר אַחֵר, פּוּעָה שֶׁהוֹפִיעָה אֶת מַעֲשֵֵֹה אָחִיהָ. דָּבָר אַחֵר, שֶׁפָּעַת בִּפְנֵי פַּרְעֹה וְאָמְרָה לוֹ אוֹי לְךָ מִיּוֹם הַדִּין. תָּנֵי שְׁלשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרָא לָאָדָם הַזֶּה, אֶחָד שֶׁקָּרְאוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְאֶחָד שֶׁקָּרְאוּ לוֹ אֲחֵרִים, וְאֶחָד שֶׁקָּרוּי לוֹ בְּסֵפֶר תּוֹלְדוֹת בְּרִיָּתוֹ.

טוב שם משמן טוב. ר׳ פנחס אומר, אדם חביב בשמו ואינו יודע באיזו מהם, בא שלמה ופירש טוב שם משמן טוב ^טנראה הפירוש דכל אדם בכלל יש לו שם עצם מתולדה וגם שם לוויי, אם חכם או עשיר או בעל גמ"ח וכדומה, ואיש כזה בכלל הוא חביב לבריות, אך אינו יודע בשביל מה הוא חביב אם בשביל עצמיותו או בשביל מעשיו, לכן בא שלמה ופירש טוב שם משמן טוב, ומפרש כמו דכתיב טוב שם טוב משמן טוב, ור"ל שכל טובתו ומעלתו של אדם הוא רק בשביל מעשיו הטובים. .
(שם)

רַבִּי פִּנְחָס אָמַר אָדָם חָבִיב בִּשְׁמוֹ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן, בָּא שְׁלֹמֹה וּפֵרַשׁ, טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ. נוֹלַד אָדָם מוֹנִין לוֹ לַמִּיתָה. מֵת, מוֹנִין לוֹ לַחַיִּים. נוֹלַד אָדָם הַכֹּל שְׂמֵחִין, מֵת הַכֹּל בּוֹכִין. וְאֵינוֹ כֵן, אֶלָּא נוֹלַד אָדָם וְאֵין שְׂמֵחִין לוֹ, שֶׁאֵין יוֹדְעִין בְּאֵיזֶה פֶּרֶק וּמַעֲשִׂים יַעֲמֹד, אִם צַדִּיק, וְאִם רָשָׁע, אִם טוֹב, וְאִם רָע. וּמֵת, הֵם צְרִיכִין לִשְׂמֹחַ שֶׁנִּפְטַר בְּשֵׁם טוֹב וְיָצָא מִן הָעוֹלָם בְּשָׁלוֹם. מָשָׁל לִשְׁנֵי סְפִינוֹת פּוֹרְשׁוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל, אַחַת יוֹצֵאת מִן הַלָּמָן וְאַחַת נִכְנֶסֶת לַלָּמָן, הַיּוֹצֵאת מִן הַלָּמָן הַכֹּל שְׂמֵחִין וְהַנִכְנֶסֶת לַלָּמָן לֹא שָׂמְחוּ לָהּ, הָיָה שָׁם פִּקֵּחַ אֶחָד אָמַר לָהֶם חִלּוּף הַדְּבָרִים אֲנִי רוֹאֶה, זוֹ שֶׁהָיְתָה יוֹצְאָה מִן הַלָּמָן לֹא צְרִיכִין לִשְׂמֹחַ עִמָּהּ שֶׁאֵין יוֹדְעִין בְּאֵיזֶה פֶּרֶק עוֹמֶדֶת, כַּמָּה יָמִים מִזְדַּוֶּגֶת לָהּ, כַּמָּה עַלְעוֹלִין הֵן מִזְדַּוְגוֹת, וְשֶׁנִּכְנֶסֶת לַלָּמָן הַכֹּל צְרִיכִין לִשְׂמֹחַ שֶׁנִּכְנְסָה לְשָׁלוֹם. כָּךְ מֵת אָדָם הַכֹּל צְרִיכִין לִשְׂמֹחַ וּלְשַׁבֵּחַ שֶׁנִּפְטַר בְּשֵׁם טוֹב בְּשָׁלוֹם מִן הָעוֹלָם. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר: וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ. אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁהַצַּדִּיקִים נוֹלָדִין אֵין בְּרִיָּה מַרְגֶּשֶׁת, וּכְשֶׁמֵּתִין הַכֹּל מַרְגִּישִׁים, כְּשֶׁנּוֹלְדָה מִרְיָם לֹא הִרְגִּישׁ בָּהּ בְּרִיָּה, וּכְשֶׁמֵּתָה נִסְתַּלְּקָה הַבְּאֵר וְהִרְגִּישׁוּ הַכֹּל, הַבְּאֵר הוֹדִיעָה מִיתָתָהּ. נוֹלַד אַהֲרֹן כֹּהֵן גָּדוֹל וְלֹא הִרְגִישׁ בּוֹ בְּרִיָּה, וּכְשֶׁמֵּת נִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָּבוֹד, הִרְגִּישׁוּ הַכֹּל, הֶעָנָן הוֹדִיעַ מִיתָתוֹ. נוֹלַד משֶׁה רַבֵּנוּ וְלֹא הִרְגִּישׁ בּוֹ בְּרִיָּה, וּכְשֶׁמֵּת הִרְגִּישׁוּ הַכֹּל, הַמָּן הוֹדִיעַ מִיתָתוֹ, שֶׁשָּׁבַת. נוֹלַד יְהוֹשֻׁעַ וְלֹא הִרְגִּישׁ בּוֹ בְּרִיָּה, וּכְשֶׁמֵּת הִרְגִּישׁוּ הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע כד, ל): וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל וגו' מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ, רַבָּנָן אָמְרֵי חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא כֻּלָּהּ וְלֹא מָצִינוּ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ הַר גַּעַשׁ, אֶלָּא מַהוּ הַר גַּעַשׁ, עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגַּעֲשׁוּ נִתְרַשְּׁלוּ יִשְׂרָאֵל מִלִּגְמֹל חֶסֶד לִיהוֹשֻׁעַ, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַרְעִישׁ וְגַם לְהַגְעִישׁ עֲלֵיהֶם הָהָר וּלְהַפִּילוֹ לָהֶם לְאַבְּדָן, לְפִי שֶׁנִּתְחַלְּקָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָיָה חִלּוּקָהּ חָבִיב עֲלֵיהֶם יוֹתֵר מִדַּאי, זֶה עוֹסֵק בְּשָׂדֵהוּ, וְזֶה עוֹסֵק בְּכַרְמוֹ, וְזֶה עוֹסֵק בְּזֵיתוֹ, וְזֶה עוֹסֵק בְּפֶחָמוֹ, כֻּלָּן עוֹסְקִין בִּמְלַאכְתָּן, לְכָךְ בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַרְעִישׁ עֲלֵיהֶם אֶת הָעוֹלָם, לְפִיכָךְ הִרְגִּישׁוּ בּוֹ הַכֹּל וְהוֹדִיעוּ אֶת מִיתָתוֹ. נוֹלַד דָּוִד וְלֹא הִרְגִּישׁ בּוֹ בְּרִיָּה, וּכְשֶׁמֵּת הִרְגִּישׁוּ בּוֹ הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יא, כא): וַהֲדַד שָׁמַע בְּמִצְרַיִם כִּי שָׁכַב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וגו'. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס וַהֲלֹא שְׁכִיבָה הִיא מִיתָה, אֶלָּא דָּוִד שֶׁהָיָה מֶלֶךְ כְּתִיב בּוֹ שְׁכִיבָה, יוֹאָב שֶׁהָיָה שַׂר הַצָּבָא כְּתִיב בּוֹ מִיתָה. דָּבָר אַחֵר, וַהֲלֹא שְׁכִיבָה הִיא מִיתָה, אֶלָּא דָּוִד שֶׁנִּמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה כְּתִיב בּוֹ שְׁכִיבָה, וְיוֹאָב שֶׁלֹא נִמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה כְּתִיב בּוֹ מִיתָה. דָּבָר אַחֵר, וַהֲלֹא שְׁכִיבָה הִיא מִיתָה, אֶלָּא דָּוִד שֶׁמֵּת עַל מִטָּתוֹ כְּתִיב בּוֹ שְׁכִיבָה, וְיוֹאָב שֶׁנֶּהֱרַג כְּתִיב בּוֹ מִיתָה. דָּבָר אַחֵר, וַהֲלֹא שְׁכִיבָה הִיא מִיתָה, אֶלָּא דָּוִד שֶׁיָּרְשׁוּ בָנָיו אֶת מְקוֹמוֹ נֶאֶמְרָה בּוֹ שְׁכִיבָה, וְיוֹאָב שֶׁלֹא יָרְשׁוּ בָנָיו מְקוֹמוֹ נֶאֶמְרָה בּוֹ מִיתָה, לְפִיכָךְ הִרְגִּישׁוּ הַכֹּל, כְּשֶׁמֵת דָּוִד הוֹדִיעַ שְׁלֹמֹה מִיתָתוֹ. נוֹלַד שְׁמוּאֵל וְלֹא הִרְגִּישָׁה בּוֹ בְּרִיָּה, וּכְשֶׁמֵּת הִרְגִּישׁוּ הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה, א): וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מַתְלָא אָמַר מַאן דְּנַכְּתֵיהּ חִיוְיָא חַבְלָא מַדְחֵיל לֵיהּ. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מִשֶּׁלּוֹ נָתְנוּ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ז, טז): וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וַיָּמָת שְׁמוּאֵל, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (שמואל א כח, ג): וּשְׁמוּאֵל מֵת, אָמַר רַבִּי אַסֵּי וּשְׁמוּאֵל מֵת מִיתָה וַדַּאי, וַיָּמָת שְׁמוּאֵל, אֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא לְעִנְיַן נָבָל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה, א): וַיָּמָת שְׁמוּאֵל [וגו'] וְאִישׁ בְּמָעוֹן, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן הַכֹּל סוֹפְדִין וְטוֹפְחִין עַל מִיתַת הַצַּדִּיק, וְזֶה הָרָשָׁע עוֹשֶׂה לוֹ מַרְזֵחִין, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בִּגְמִילוּת חֶסֶד כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִקָּר, אֲבָל דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מֶה הָיָה עוֹשֶׂה, גּוֹמֵל חֶסֶד לַכֹּל. אוֹמֵר כֵּן, אֲפִלּוּ הוֹרֵג אוֹ נֶהֱרַג, אוֹ רוֹדֵף אוֹ נִרְדָּף, גּוֹמֵל אֲנִי לוֹ חֶסֶד כְּמוֹ לְצַדִּיק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים יג, ו): וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי.

טוב שם משמן טוב וגו'. רבי יוחנן כד הוי מסיים ספרא דאיוב אמר הכי ^יהלשון כד הוי מסיים מורה שחזון נפרץ היה אצלו לסיים ספר איוב, ויתכן לומר הסיבה לזה ע"פ המבואר בברכות ה' ב' שאמר ר' יוחנן על מת אחד שמת לו דין גרמא דעשיראה ביר, ופירש"י שהיו לו הרבה בנים ומתו, ולכן היה רגיל ללמוד ס' איוב. סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב ועליו אמר שלמה טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולת ^יאר"ל שטיב השם של יום המות נמשך מיום הולדו, והיינו שמשעת הולדו עד שעת פטירתו היה כולו בשם טוב, מפני שכל ימי חייו גדל בתורה ועמל בתורה וכו'. .
(ברכות י"ז א')

ויום המות מיום הולדו. מאי טעמא, לפי שכשנולד אדם מונין לו למיתה, וכשמת – מונין לו לחיים ^יבכי הילודים למות, אבל משמת מונין לו לחיי העוה"ב. , נולד אדם הכל שמחין, מת הכל בוכין ואינו כן, אלא נולד אדם אין לשמוח בו שאין יודעין אם צדיק או רשע יהיה, מת – צריכים לשמוח שנפטר בשם טוב ויצא מן העולם בשלום, הדא הוא דכתיב טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו.
(מ"ר)

ויצק שמן על ראשה. אלו הזכיות. שנאמר טוב שם משמן טוב (קהלת ז א) לימד שעתידין בני בניו להמשח במשחת כהונה ומלכות.

2 סליק פרשת תרומה פרשת ואתה תצוה 999כתיב לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך (שה״ש א ב), אדונינו מורינו רבנא טוביהו, בנו של ר' אליעזר הרב הגדול זצוק״ל אמר משום אביו, אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה רבונו של עולם, בשעה שנתת תורה לעמך ישראל, יצא שמך בעולם כשמן תורק, שריחו הולך למרחוק, ואם תאמר תורק לשון נקבה, הרי שמן לשון זכר, שנאמר טוב שם משמן טוב (קהלת ז א), ואם על השם הוא עונה, הרי כתיב טוב שם, אלא השמן ששמו תורק, לפי שכשאמר הקב״ה אנכי לא יהיה לך, אמרו אומות העולם לכבודו הוא דורש, כיון ששמעו שאר הדברות, כבד, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, הודו למאמרות הראשונות, על כן עלמות אהבוך, אפילו אומות העולם העלומים מן המצות אהבוך אומרים כי קדוש ה׳ אלהינו, ועוד חזר ודרש, לריח שמניך טובים, זה שמן המאור ושמן המשחה, שמן המאור, דכתיב ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, ושמן המשחה, שבו נמשחו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים, וכולו קיים לעתיד לבא. טובים זה האור, ואין טוב אלא האור, שנאמר את האור כי טוב (בראשית א ד), על כן עלמות אהבוך, אלו תלמידי חכמים העלומים בבתיהם, ואין להם משא ומתן בשוק ורואין ספר תורה ומתנחמין ואוהבין את השם הנכבד והנורא אשר מעשיו נוראים.