Commentaire sur L’Exode 16:37

בחמשה עשר יום. נִתְפָּרֵשׁ הַיּוֹם שֶׁל חֲנָיָה זוֹ, לְפִי שֶׁבּוֹ בַיּוֹם כָּלְתָה הַחֲרָרָה שֶׁהוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם וְהֻצְרְכוּ לַמָּן, לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאָכְלוּ מִשְּׁיָרֵי הַבָּצֵק שִׁשִּׁים וְאַחַת סְעוּדוֹת וְיָרַד לָהֶם מָן בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּאִיָּר, וְיוֹם א' בְּשַׁבָּת הָיָה כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (פ"ז):

ויסעו מאלים ויבאו וגו' אל מדבר סין אחז הכתוב דרך קצרה, כי בנסעם מאילים חנו על ים סוף, ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין (במדבר לג י יא), כי המדבר הזה גדול, מגיע מאלים ועד סיני, וכאשר נסעו מאלים חנו על ים סוף במדבר ההוא, ונסעו משפת הים ונכנסו בתוך המדבר ועשו בו מסעות דפקה ואלוש (שם יב יג), ויסעו מאלוש אשר הוא במדבר סיני ויחנו ברפידים (שם יד). ועל דעת רבותינו (שמו''ר כה ה) היה דבר המן באלוש, כי בראותם שהיו חונים ונוסעים וחונים במדבר בדפקה ואלוש ולא יצאו ממנו פחדו ונתרעמו, וזה טעם וילונו במדבר, כי לא היתה תלונה ביום בואם שם רק בהיותם במדבר:

ויסעו. אמר הגאון רב סעדי' כי טעם להזכיר בחמשה עשר לחדש השני. להודיע כי יום חמישי בשבוע יצאו ישראל ממצרים. והנה יום ראשון לחדש ניסן היה יום חמישי. ואייר יום ששי ושבת. והנה ביום השבת באו אל מדבר סין והתרעמו בחנותם. ואמר להם משה כי בערב תאכלו בשר ובבקר ירד המן. והנה ראוי להיותו יום ראשון. בעבור שאמר והיה ביום הששי. כי היה יום ששי. והיה ששי לירידת המן. ומה שאמר הגאון נקבלהו בעבור הקבלה. ולא בעבור פירושו כי מי הגיד לו כי ממחרת בואם אל מדבר סין ירד המן. אולי עמדו שם ארבעה ימים או יותר. והחל המן לרדת ביום א' כי מיום רדתו נחל לספור. כי כל האומות סומכין על ישראל במספר הזה. והנה הערלים קראו שמות ימות השבוע על שמות המשרתים. ויום שבת לא כן. ובלשון ערבי קראו חמשה ימים על דרך המספר ויום ששי אלגומ"ע על שם חבורם. כי הוא להם היום הנכבד בשבוע. ויום שבת קראו אותו סב"ת כי הש' והם' מתחלפים בכתיבתם. ואלה מישראל למדו. כי הנה אנשי הודו שאינם מודים במעשה בראשית תחלת ימי השבוע להם יום ד'. בעבור כי כוכב היום הוא כוכב חמה. ויש לו שלטון עליהם כפי דבריהם:

סין בגימ' הסנה ונקרא סיני ע''ש יו''ד דברות שנתנו בו:

בחמשה עשר יום לחדש השני - אז פסקו להם עוגות שהוציאו ממצרים.

ויסעו מאלים. אל מדבר סין. כענין לכתך אחרי במדבר:

ויבאו כל עדת בני ישראל וגו׳. עד כה הלכו מפוזרים. שהרי עדיין לא היה סדרי דגלים מש״ה נבדלו הרבה אנשים מעיקר המחנה. והלכו סמוך להם. אבל עתה כשכלה החררה וחסר להם מזון התקבצו כולם למקום א׳ לתבוע צרכיהם ממשה ואהרן:

ויסעו מאלים ויבואו וגו' מדבר סין. כתב הרמב"ן אחז הכתוב דרך קצרה כי בנוסעם מאלים חנו על ים סוף ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין כי המדבר הזה גדול מגיע מאלים עד סיני וכאשר נסעו מאלים חנו על ים סוף ונסעו משפת הים ונכנסו עוד לתוך המדבר ועשו בו מסעות דפקה ואלוש ונסעו מאלוש אשר הוא במדבר סין וחנו (ברפידים ?) בסיני ועל דעת רבותינו היה דבר המן באלוש כי בראותם שהיו חונים ונוסעים במדבר בדפקה ואלוש ולא יצאו ממנה פחדו ונתרעמו ולכן אמר וילונו במדבר כי לא היתה התלונה ביום בואם לשם רק בהיותם במדבר:

אל מדבר סין. כל סין בסמ"ך מלא וכל צן בצד"י חסר:

ללמדנו שאכלו משירי הבצק ס"א סעודות וירד להם המן בי"ו באייר. ובמכילתא חררה שנטלו ישראל ממצרים אכלו הימנה ל"א יום ומפרש רבי שילא שנתפרנסו הימנ' ס"א סעודות פירוש שמאותן הל"א יום שמיום ט"ו ושיצאו ממצרים עד יום י"ו שירד להם המן שהם י"ו יום מניסן וט"ו יום מאייר לא אכלו רק ס"א סעודות שהרי הסעודה של ליל ט"ו במצרים אכלוה ולא מהחררה שהוציאו ממצרים ולפי זה לא היה להם לחם לאכול רק בבקר של ט"ו לאייר ונתרעמו ביום ט"ו מפני שראו שכבר כלתה החררה ואין להם בערב לאכול שהוא ליל ששה עשר לאייר וזהו שפרש"י וילונו לפי שכלה הלחם כלומר ולא מפני הרעב שעדיין שבעים היו ולפי זה אין ראוי לגרוס משיורי הבצק מפני ששיורי הבצק אינם רק מה שנשאר מהבצק שהוציאו אחר סעוד' הבקר של יום ט"ו ונמצאו שהס"א סעודות מתחילין מליל י"ו לניסן ואינם כי אם ס' סעודות עם סעודת הבקר של יום ט"ו לאייר שבו כלתה החררה אבל צריך לגרוס בהבצק במקום משיורי הבצק כדי לכלול גם סעודת הבקר של יום ט"ו לניסן ואז יהיו ס"א סעודות עד סעודת הבקר של ט"ו לאייר וזה מסכים עם לשון המכילתא שאמרו חרר' שנטלו ישראל ממצרים אכלו הימנה ס"א סעודות והחררה שנטלו ממצרים הוא הבצק שהוציאו ממצרים לא שיורי הבצק דדוחק הוא לגרום משיורי הבצק ולפרש הס"א סעודות מליל י"ו לניסן עד סעודת ליל י"ו לאייר ואעפ"כ נתרעמו ביו' ט"ו בעבור שראו שכלתה להם החרר' ואין להם לאכול רק בערב שהוא ליל י"ו שכיון שהיו שבעין וגם נשאר להם סעודה אחת לאכלה בערב לא היה להם להתרעם רק בי"ו לאייר לא בט"ו בו. ומצאתי בנוסחא אחרת שכתו' בה משיורי מצה במקום משיורי בצק וגם זאת נוסחא טובה ופירש' משיורי המצה שאכלו בליל ט"ו עם הפס' שמתחילין לפי זה הס"א סעודות מהבקר של יום ט"ו לניסן וכלין בסעודת הבקר של ט"ו לאייר. וי"מ שהנוסחא שכתוב בה משיורי הבצק אינו בעד הבצק הכתוב בתורה ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים אלא בעד המצה שאכלו בליל ט"ו עם הפס' וכאילו כתב משיורי המצה ולא מצינו לשון בצק שיאמר על המצה לא בכתוב ולא בדברי רז"ל בשום מקום אבל מה שכת' כאן וירד להם המן בי"ו לאייר ולקמן גבי ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה כתב בט"ו באייר ירד להם המן תחלה לא קשיא דעכ"ל דפי' ובט"ו בניסן פסק המן בסוף ט"ו קאמר כלומר לאחר שעברו ט"ו ימים דהיינו בתחלת י"ו דאל"כ מאי שנא וישבות המן ממחרת הפסח דקאמר הא מההוא קרא משמע דלא פסק עד י"ו בניסן. ומעתה עכ"ל דפי' ובט"ו באייר ירד להם המן תחלה נמי בסוף ט"ו קאמר כלומר לאחר שעברו ט"ו יום מאייר ירד להם תחלה דהיינו בי"ו דאל"כ מאי והלא חסר מ' יום דקאמר הא אינם חסרים כי אם כ"ט יום ט"ו דניסן וי"ד דאייר והא דנקט בלישני' ל' ט"ו בין בניסן שפסק להם המן בין באייר שירד להם המן אע"פ שלא היו אלא בי"ו אינו אלא משום קלות החשבון כלומר מאת' שבחצי ניסן פסק ובחצי אייר ירד נמצא שחס' חדש א' מהמ' שנה:

בחמשה עשר יום לחודש השני. הוא חדש אייר והספיק להם הבצק שהוציאו ממצרים חדש אחד שלם מט"ו בניסן עד ט"ו באייר וליל ט"ז אכלו ממנו וביום ט"ז באייר ירד המן ואכלו ממנו ויום ט"ז באייר של אותה שנה חל באחד בשבת וזהו שכתוב (שמות טז) ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה יום ששי לימות השבוע היה ויום ששי לירידת המן.

בחמשה עשר יום. לרבותינו אותו היום שבת היה (שבת פ"ז ב') ולדעת רבותינו כבר נצטוו במרה על השבת, כמ"ש רש"י ע"פ שם שם לו חק ומשפט, ואיכא מ"ד דאתחומין נמי איפקדו התם, א"כ איך נסעו ביום השבת, ונ"ל כי טעם בחמשה עשר כטעם ויכל א' ביום השביעי שפי' מתחלת שביעי שהוא הרגע הבלתי מתחלק אשר הוא תכלית הזמן שעבר וראשית מזמן העתיד, וכמאמרם נכנס בו כחוט השערה, כמו כן בחמשה עשר פי' בתחלת יום חמשה עשר והוא סוף ע"ש, כי אות בי"ת המחוברת למלת הזמן פעמים יורה על התחלת הזמן, פעמים על ההמשך ופעמים על סופו (עמ"ש בבהר במה נאכל, ובכי תבא בבשנה השלישית). ודברי הרא"ם בזה אינם מיושבים, גם א"צ לדברי בעל משכיל לדוד שבאו ע"י בורגנין:

בחמשה עשר יום. תניא, אותו היום שבת היה, דכתיב (פ' ז') ובקר וראיתם את כבוד ה' וכתיב (פ' כ"ו) ששת ימים תלקטוהו ^אר"ל שהיו מתרעמים באותו היום על המן והבטיחם משה להוריד להם מן למחר, וע"כ בחד בשבת ירד להם המן תחלה שנאמר ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי [לירידתו] שבת לא יהיה בו. .
(שבת פ"ז ב׳)

בחמשה עשר יום. פרש"י נתפרש היום של חנייה זו לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן למדנו שאכלו משיורי מצה ס"א סעודות וירד להם מן בי"ו באייר וא' בשבת היה כדאית' במסכ' שבת עכ"ל. וזה לך החשבון הס"א סעודו' פסח מצרים היה ביום ה' ובאותו יום ה' לבקר אכלו סעודה ראשונה הרי לך י"ו ימים מניסן שהוא מלא וי"ד ימים מאייר הרי לך ל' יום ובהם יש ס' סעודות לפי חשבון ב' סעודות ליום והם כלות ליל ט"ו באייר שהוא ליל שבת והסעודה שהיא ששים ואחת אכלו ביום ט"ו באייר לבוקר ולערב התלוננו על משה ועל אהרן לפי שפסקה החררה וי"מ שהס"א סעודות התחילו מליל ט"ו בניסן ולדבריהם הם כלות ליל ט"ו באייר בהכנסת שבת ואין נכון לומ' כן מפני כמה דברים אחת שפרש"י שאכלו משירי מצה ס"א סעודות ולדבריהם היה לו לומר שאכלו מן הבצק ס"א ולא משירי הבצק כי משמע שירי אחר שהתחילו לאכול מן הבצק אכלו עוד משירי הבצק ס"א סעודות ועוד לדבריה' צ"ל שישבו ישראל בתענית בט"ו באייר שהיה שבת דאמרי' לא ירד המן עד למחרתו כדפרש"י לכך נרא' שלשון ראשון עקר מ"מ יש לתמוה על פרש"י שהוא פי' כאן שירד המן בי"ו באייר ולקמן גבי ארבעים שנה פי' שירד המן בט"ו באייר. וי"מ דברי רש"י שירד המן ביום ט"ו בין השמשות שהוא התחלת ליל י"ו ואי אפשר לומר כן שהרי גבי לחם לאכול למדה תורה וכו' ומה להוריד לחם בבקר משמע שתחלת ירידתו היתה ומ"מ נ"ל שאותו לשון שמפרש שירד המן בששה עשר באייר הוא עקר הלשון שאם אתה אומ' בט"ו ירד המן למה התלוננו על משה ועל אהרן הרי תחיל' ירידתו היתה בבקר ובליל ט"ז אכלו מן החררה שהוציאו ממצרים ועוד כי המקראות מוכיחין שירד המן בי"ו באייר שנ' ויסעו מאלים ויבאו וגו' בחמשה עשר יום לחדש השני וגו' וכתוב אחריו וילונו כל עדת ופרש"י לפי שכלה הלחם. וכתו' הנני ממטיר לכם לחם וגו' וכתו' אחריו ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע משמ' שביום עוד היתה התלונה ולמחרתו לבקר ירד המן. ועוד על כרחין לא ירד המן בט"ו באייר שהרי יום ט"ו היתה בשבת והוא לא ירד בשבת כדכתי' ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה. וגם במסכת שבת פרק ר' עקיבא משמע כן דקאמ' ויסעו מאלים וגו' אותו יום שבת היה כדכתי' ובקר וראיתם את כבוד וגו' וכתי' ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו ופרש"י ז"ל כי נתרעמו ביום בואם אל המן כדכתי' וילונו על משה ועל אהרן כו' להוריד להם מן למחרתו ועל כרחיך באחד בשבת ירד להם מן תחלה שנ' ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי לירידתו שבת לא יהיה בו עכ"ל. הרי לך מכל אלה שירד המן בי"ו באייר. ויש משיבין דברי רש"י דודאי בי"ו באייר ירד להם המן ומה שפי' הקונטרוס שירד בט"ו בו לא בט"ו ממש קאמ' אלא כשירד המן ט"ו ימים היו עתידים לבא מחדש אייר ודוגמתו פ"ה שם כ"ש. ולפי הנראה הדוגמא שפי' הקונ' בט"ו בניסן פסק המן דהתם נמי לא בט"ו ממש קאמר דהא בספר יהושע כתי' וישבות המן ממחרת הפסח וגו' ופ"ה שם דהיינו יום הנפת העומ' ועוד אפי' אם ת"ל דהא כדאי' מ"מ יש להוכיח כמה שפי' הקונטר' בט"ו באייר ירד המן לא בט"ו ממש קאמ' דאי בט"ו ממש קאמ' מאי פ"ה והלא חסר ל' יום הרי אין כאן אלא כ"ט יום ט"ו מניסן שבי"ו בו פסק המן כדפי' הקונטר' ביהושע וי"ד מאייר ירד המן ר"ל בט"ו ימים היו עתידים לבא מחדש אייר הרי אייר לעולם חסר הא אייר דההוא שתא עבורי עברוה כדאית' פרק ר' עקיבא עדי"א. ואין להקשות היאך הלכו ישראל בט"ו באייר שהיה שבת למאן דאמ' אתחומין אפקוד שהרי עדין לא הזהיר משה ולכך נענש שנאמר עד אנה מאנתם. ובפרק ר' עקיבא פי' התוספות בענין אחר וז"ל למאן דאמר אתחומין אפקוד צ"ל הא דקאמר אותו היום של ט"ו דשבת היה לא בעינן אלא בערב שבת באו לשם. והא דכתי' בחמשה עשר יום לחדש השני לא אויבאו ולא אוילונו הכי גרסת תו"ך. תימה היכי מייתי ראיה מהאי קרא דבאחד בשבת ירד להם מן תחלה. והלא זה הפסוק נכתב אחר שירד והיה כבר מן השבוע כשהגידו נשיאי העדה למשה שלקטו לחם משנה דכתיב אכלוהו היום. ששת ימים תלקטהו והמן ירד כבר מיום ראשון שעבר ואומ' ר"י דאע"ג דלא נאמר אלא לאחר כך מ"מ אתי שפיר דמשה שכח לומר להם. והיה אומ' היה לי לומר לכם מה שאמר לי הקב"ה כשנתן המן שתלקטוהו ששת ימים כך שיטת תו"ך:

ששים ואחת סעודות כו'. אף על פי שנשארו ט"ז יום מניסן, ומאייר היו ט"ו ימים עד ירידת המן, וא"כ הוא ס"ב סעודות. סעודה ראשונה היו אוכלים אותו במצרים, דהיינו ליל ט"ו, ובט"ו שחרית יצאו:

שאלות:
למה נזכר פה פעם הראשון שם עדת ישראל, ומ"ש וילונו במדבר, מלתי במדבר מיותר. מ"ש למען אנסנו מהו הנסיון, מ"ש ערב וידעתם וכו' אין לו באור ומ"ש ובקר וראיתם שכל אלה דברים סתומים, ומה שאמר משה שנית בתת ה' לכם וכו' אין לו באור, ומ"ש משה אל אהרן אמור אל כל עדת ישראל קרבו לפני ה' אין לו פי':

משיורי הבצק וכו'. כתנא קמא דמכילתא דסביריה דחררה שהוציאו ממצרים אכלו ממנה ל"א יום, ומשמע ל"א יום שלימים לגמרי, והוא ס"ב סעודות, נמצא כי משיורי הבצק אכלו ס"א סעודות, והשתא היה להם לאכול אף בסעודות ערב שלמחרתו ירד המן, ולא היו מתלוננים אלא בשביל יום המחרת, שלא היה להם לאכול עוד. ורבי שילא סבר התם דנתפרנסו הימנו ס"א סעודות, דהוא סבירא ליה דלא היו מתרעמים אלא בערב כאשר לא היה להם לחם לאכול בערב, אז נתרעמו. ופירש (רש"י) אליבא דתנא קמא ולא כיחידאי. והרא"ם שבש את הגירסאות, מפני שהוא פירש כי רבי שילא מפרש דברי תנא קמא, והשתא לא יהיה רק ס"א סעודות⁵, ומדקאמר (רש"י) 'שאכלו משיורי הבצק [ס"א סעודות]' משמע שנשאר מן הבצק שהוציאו ממצרים אחר שאכלו סעודת הבוקר ס"א סעודות, ויהיה עם סעודת הבוקר ס"ב סעודות, וזה לא הוי כדברי המכילתא דאמרו שאכלו מן החררה שהוציאו ממצרים עם סעודת הבוקר ס"א סעודות. ולא ידעתי מי הכניסו לפרש כך, דמה בא רבי שילא לחדש, וכי מנין סעודה בא לאשמועינן, אלא שיש מחלוקת ביניהם, כי לתנא קמא היה בעיסה ס"ב סעודות, ולרבי שילא ס"א סעודות:
אלא שיש לדקדק למה פירש (רש"י) שאכלו משיורי הבצק ס"א סעודות, ולא אמר שאכלו מן הבצק ל"א יום כלישנא דתנא קמא, ויראה כי רש"י מפרש כי נתפרנסו ממנו על ידי ברכת ה', ולפיכך אמר 'שאכלו משיורי בצק', כי נתברך העיסה שלהם עד שאכלו והותירו, ומן השיור – שהיה מתברך – אכלו ס"א סעודות. ואפשר לומר כי לא תבא ברכה אם לא היה כאן שיור בצק, שאם היו מדקדקים לעשות כפי סעודתן ולא יותר – אין כאן ברכה, ועל ידי השיור – שנעשה בהרוחה – על ידי שיור תבא ברכה, וכמו שאמרו חכמים (סנהדרין צב.) כל מי שאינו משייר מפתו על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם. ולפיכך אמר משיורי הבצק אכלו ס"א סעודות:
ואני אומר דגם רבי שילא סבר שהיה להם לחם לאכול בערב, ולא בא להוסיף רק שהיו מתפרנסים ממנו על ידי ברכה, לכך אמר 'נתפרנסו' ולא 'אכלו' כלישנא דתנא קמא, דלישנא דתנא קמא משמע שכל כך בצק הוציאו כדי לאכול שלשים [ואחד] יום, ובא רבי שילא לומר שנתברך העיסה עד שנתפרנסו ס"א סעודות. והשתא אף רבי שילא סבירא ליה דהיה להם לאכול בערב, דאין סברא כלל שיהיה הקב"ה מניח אותם בלתי סעודה אחת, והכתוב אומר (ר' דברים ב, ז) "זה ארבעים שנה לא חסרת דבר", ולא היה להם לחם חסר אף אותה סעודה אחת:
ומפני שהוקשה לרש"י דהא משמע שהיו מתלוננים בט"ו לחודש, ואם היה להם סעודות ערב אם כן ביום ט"ז היו מתלוננים ולא בט"ו, שלא היו מתלוננים בעוד היה בידם לאכול, ותירץ 'ויום אחד בשבת היה', והרי דרך לאכול ביום סעודה ג' של שבת, והיו מתלוננים, שכל זמן שהיה להם עוד לאכול לא היו מתלוננים, וסעודת ערב אכלו בעוד היום של ט"ו, ולפיכך בט"ו היו מתלוננים. ועוד, למה אכלו דווקא ס"א סעודות, שאם היה מנין קצוב כמו שלשים יום אין זה קשיא, דמנין שלשים הוא מנין קצוב ומשוער בכמה עניינים, ולא קשיא, אבל ס"א סעודות – למה היה זה השעור דהיה סעודה אחת יותר משלשים יום, ולפיכך תירץ 'ואחד בשבת היה', והקב"ה היה רוצה להוריד המן ביום ראשון, דכמו שהיה הקב"ה מקדש יום השביעי שלא ירד המן ביום שביעי שהוא שבת (רש"י להלן כ, י) – כך התחלתו בתחלת ימי המעשה, שהוא יום ראשון, ולפיכך התחיל המן ביום א', כי היה דומה לימי בראשית, שהיה התחלת הבריאה ביום א', ויום השבת – ביום השביעי, כך היה במן. והשתא בוודאי מנין שלשים היו מתפרנסים מן הבצק, אלא שאם היה פוסק לאחר שלשים מיד היה צריך להוריד המן שלא באחד בשבת. ועוד, אין הקב"ה מוריד המן בשבת, ולכך הוסיף להם הקב"ה סעודה אחת כדי שלא יהיו בלא אכילה, וזה נכון בלי ספק:

ויסעו מאילם ויבאו כל עדת בני ישראל. כולן שלמין בגופן, ושלמים בממונם.

ויסעו מאלים ויבואו למה נאמר יום מגיד שאותו היום אירעה שבת להיות שהיא סדורה ובאה מששת ימי בראשית עד שנתנה להם לישראל [בעשרים ושנים באייר ד"א] בחמשה עשר יום לחדש למה נאמר יום לידע באיזה יום נתנה תורה לישראל ניסן שיצאו בו ישראל ממצרים אירע להיות בחמישי בשבת השלים ניסן אירע אייר להיות בשבת חסר אייר אירע סיון להיות באחד בשבת ואומר ממחרת הפסח יצאו (במדבר לג ג) ואומ' בחמשה עשר יום לחדש השני ואומ' בחדש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים (שמות יט א) נמצאת אומר בחדש השלישי בששי בחדש בששי בשבת ד"א בחמשה עשר יום למה נאמר יום לידע באי זה יום ירד המן לישראל חררה שנטלו ישראל ממצרים אכלו ממנה שלשים ואחד יום שנ' ויאפו את הבצק וגו' (שם /שמות יב לט/ יג) ואומר בחדש השני לצאתם מארץ מצרים ובצדו מה הוא אומר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. רבי שילא אומר נתפרנסו ממנה ששים ואחת סעודות.

בחמשה עשר יום נתפרש וכו׳ אפשר שמרגיש ג״כ מ״ש במכילתא למה נאמר יום מגיד שאותו היום אירעה שבת שהיא סדורה ובאה מו׳ ימי בראשית. ומ״ש רבינו ס״א סעודות היינו סעודה א׳ של יום ט״ו בניסן ול׳ סעודות מהט״ו ימים הנשארים בחדש ול׳ של ט״ו ימים מאייר ובליל י״ו לא היה להם מה לאכול ולכך נתרעמו ובלילה אכלו השליו ובבקר ירד המן ובמכילתא אי׳ בנוסחא שבידי ר׳ שילא אומר נתפרנסו ממנה שבעים וא׳ סעודות (אבל הרא״ם גריס ששים וא׳) ואם הנוסחא אמיתית נוכל לפ׳ לפי שמט״ו בניסן שהיה בחמשי בשבת עד סוף ט״ו באייר עברו חמשה שבתות והיו צריכין אכילה יתירה בשבת שכבר נתנה להם במרה ור׳ שילא סבר לה כר׳ חדקא דבעי ארבע סעודות בשבת [ואע״ג דמנין הסעודות למדו מקרא דאכלוהו היום שנכתב אח״כ במן צ״ל דאע״ג דאיפקיד מקמי הכי נכתב שם משום דשייך למילי דמן וכיוצא בזה תי׳ התו׳ בפ״ט דשבת דף פ״ז למ״ד תחומין במרה איפקוד] ולכשתוסיף ב׳ סעודות לכל שבת הו״ל ע״א סעודות ועל מאי דאמרן דיום ט״ו באייר שבאו למדבר סין היה בשבת הק׳ הרא״ם ז״ל דהא איפקוד על השבת ובשלמא על ההוצאה איכא למימר דאיסור הוצאה לא נצטוו עד פ׳ המן אבל איסור תחומין הניחא למ״ד אתחומין לא איפקוד אלא למ״ד אתחומין נמי איפקוד מאי איכא למימר ע״כ ותמהני איך לא ראה בעין חכמתו מ״ש התו׳ בשבת פ׳ הנז׳ דלדידן דקי״ל תחומין לאו דאורייתא צריך לפ׳ מאי דפליגי אי איפקוד במרה אתחומין לאו דוקא נקט תחומין אלא כלו׳ הוצאה שהיו מוליכין עמהם וכו׳ ע״ש ומ״מ לעיקר הקו׳ למ״ד איפקוד יש לתרץ דבאו שם ע״י בורגנין ופשוט:

בחמשה עשר יום לחודש השני. למדנו שחדש אחד הספיק להם צידה שהוציאו ממצרים מט"ו בניסן עד ט"ו באייר:

ויבאו כל עדת בני ישראל מלמד שלא חסר מהם איש.

רש"י ד"ה בחמשה עשר יום, ...לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים וכו'. חררה זו אינה מרכיב חדש בדברי־האוכל שהוציאו ממצרים, וכפי שכתב רש"י למעלה (יב, לט ד"ה עגת מצות): חררה של מצה. וקשה לי: למעלה נאמר "וגם צדה לא עשו להם" (יב, לט), והנה הביאו עמהם אוכל שהספיק לחודש ימים. ואם בדרך נס הספיק להם מה שהוציאו, למה הופסק נס זה עכשיו - כדי ליתן מקום לנס אחר? (פ' בשלח תשנ"ד)

וטעם אשר בין אלים ובין סיני להפריש בין מדבר סין זה למדבר צין האחר (במדבר כ א) הכתוב בצד''י שבאו שם בשנת הארבעים, ותמת שם מרים, ולכך הזכיר שם ויחנו שם במדבר צין היא קדש (שם לג לו), להפרישו מזה:

בחמשה. הקדמא בשי"ן לא בה"א:

ויום אחד בשבת היה כדכתי' ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי לירידתו שבת לא יהיה בו. הכי תני לה בברית' בפר' ר"ע והקשו התוספו' היכי מיתי ראיה מהאי קראו הלא זה הפסוק נכת' אחר שירד כבר מן שבוע אחד כשבאו והגידו למשה שלקטו לחם משנה דכתיב ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ששת ימים תלקטוהו והמן כבר ירד מיום ראשון שעבר ותרצו דאף על גב דלא נאמר אלא עד אחר כך מ"מ מוכח שפיר דמשה שכח לומר להם והיה אומר להם היה לי לומר לכם מה שאמר הקדוש ב"ה בשבוע את המן שתלקטוהו ששה ימים ואם כן יש להוכיח מכאן שבאחד בשבת ירד המן ויש לתמוה דאם כן מהכא משמע שט"ו באייר שבו נסעו ישראלים מאלים ובאו אל מדבר סין יום שבת היה והכי קתני לה בבריתא בפרק רבי עקיבא וקשה שהרי כבר נצטוו במרה על השבת כדפרש"י גבי שם שם לו חק ומשפט ואם כן בשלמא מאסור הוצאה שהיו מוליכין עמהן כל אשר להן לא קשיא דאיכא למימר דבאסור הוצאה לא נצטוו בו עד פרשת המן דכתיב ביה אל יצא איש ממקומו ודרשינן מיניה הוצאה בשלהי פ"ק דערובין אלא באסור תחומין הניחא למ"ד אשבת איפקוד אתחומין לא איפקוד אלא למ"ד אתחומין נמי אפקו' מאי איכא למימר ושמא יש לומר דבחמשה עשר יום לחדש השני דקרא לא קאי אלא אויבאו אבל נסיעתן לא היתה אלא בששי בשבת דהיינו בי"ד יום לחדש:

למען אנסנו. אין טעם אנסנו כדי לאמת המנסה דבר מסופק חלילה, כי בעצם המנסה ית' אין צורך לנסיון להודע בירור ספק בדבר, כי הוא יודע העתידות, אבל אנסנו הוא לתת שלמות הבירור להמנוסה, שיתברר לו יכלתו אם יוכל לעמוד בנסיונו, שבכל יום ויום יהיו עיניהם תלויות למזונותיהם, אם יהיה להם בטחון גמור בהש"י; וזהו אנסנו, פי' אביא אתכם לידי נסיון עצמכם ויבורר לכם אם כבר הגעתם לידי מדת הבטחון הגמור אם לא (אייך זעלבסט פערזוכען לאססען), הנה הנסיון בזה להוציא במנוסה דבר מדת הבטחון מן הכח אל הפועל, ולחזק בו תכונה נפשית הגדולה מאד בערכה:

ויום א' בשבת היה כו'. מדכתיב ששת ימים תלקטו אותו, וביום השביעי לירידתו שבת הוא, ולא יהי' בו. הקשה הרא"ם, שמוכח מהאי קרא שט"ו באייר שנסעו מאילם ובאו למדבר סין יום שבת היה, וקשה והא כבר נצטוו במרה על שבת וכו'. ושמא יש לומר דבחמשה עשר יום לחדש השני דכתיב בקרא, לא קאי אלא אויבואו, אבל נסיעתן לא היה אלא בששי בשבת, דהיינו בי"ד יום. [ועיין מזה בנחלת יעקב]:

ויום אחד בשבת היה. בפרק רבי עקיבא (שבת פז ע"ב) ברייתא הוא, ויליף ליה מדכתיב (ר' פסוק כו) "ששת ימים תלקטהו ויום השביעי שבת לא יהיה בו", רוצה לומר יום השביעי לירידה יהיה שבת. והקשו בתוספות (שם ד"ה וכתיב) והלא מקרא זה נאמר ביום השבת, ולפני זה כבר ירד המן, ותרצו התוספות דמכל מקום משמע שזה הדיבור של "ששת ימים תלקטוהו" נאמר כבר, אלא שמשה לא אמר להם לישראל כדפירש רש"י לקמן (פסוק כב), ולפיכך יליף שפיר. ולפי הנראה לי הוי מצי בתוספות לתרץ דעל כרחך האי קרא ד"ששת ימים" כך פרושו – ששת ימים היה לכם ללקוט עד היום, ולא יותר, ולפיכך שבת היום לא יהיה בו עכשיו. דאין לפרש "ששת ימים תלקטהו" מכאן ואילך, דהא משה בא להשיב להם עכשיו ביום השבת על שיצאו, ולמה היה צריך להשיב "ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת", אלא כדפרישית. והקשה הרא"ם דמאחר שנסעו מאילים בחמשה עשר והיה שבת, אם כן היה יוצאים חוץ לתחום בשבת למאן דאמר אף תחומין אפקד (שבת פז ע"ב), ותירץ כי מה שכתוב "בחמשה עשר לחדש" לא קאי אנסיעתם מאילים, אלא על ביאתם למדבר סין, דהיה בט"ו, אבל נסיעתם מאילים היה בי"ד:

אשר בין אילם ובין סיני בחמשה עשר יום לחודש השני. למה נאמר יום, מלמד שבאותו יום אירע אחד בשבת, שהוא סדור מיום שברא הקב״ה את עולמו, בענין שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א ה).

בחמשה עשר יום לחדש השני נקטינן ר״‎ח ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה א״‎כ ט״‎ו באייר שבו באו למדבר סין יום שבת היה ונתרעמו על משה ואמר להם בערב תאכלו בשר ובבקר ירד המן אתיא כמאן דאמר אשבת אפקוד אתחומים לא אפקוד לכך לא הקפידו ללכת בו.

ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים אירע להיות (בשני) [בששי] בשבת, השלים ניסן, אירע אייר להיות באחד בשבת, חיסר אייר, אירע סיון להיות [בשני] בשבת, בששה בסיון נתנו עשרת הדברות שהוא יום שבת, ותניא בסדר עולם ד״א בששי בשבת יצאו בני ישראל ממצרים, וסייעתא בסדר עולם, ואע״פ שהמכילתא מגדת שניסן היה בה׳ בשבת, עיקר היסוד בתנא דסדר עולם, שניסן היה בערב שבת, ואייר באחד בשבת, וסיון בשני בשבת, והתורה ניתנה בשבת בששה לחודש.

בחמשה עשר יום לחודש השני. למדנו שחררה שהוציאו ממצרים אכלו ממנה שלשים ואחד יום, עד שירד להם המן בששה עשר באייר, מן ליל ט״ו בניסן ששים ואחת סעודות, אחת ליום ואחת ללילה. לכך נאמר בחמשה עשר יום לחודש השני לצאתם ממצרים.

בפסוק שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו תחומין דרבנן ואסמכוה אקרא. ופריי לא"ח בפתיחה כוללת חקרנו כל מידי דאסמכוה אקרא י"ל דין תורה יש להם וספיקו אסור דבדרבנן הכי אתני כמ"ש במגילות אסתר בשרש ראשון דלא תסור ד"ת והכי אתני להקל בספיקן משא"כ היכא דאסמכוה אקרא דעתם דלהוי דין תורה ממש ואחמרו בספיקן ועיין טהרות פ"ד מ"ז ותי"ט שם וידים פ"ב מ"ד ספק ידים טהרו חכמים הא כל ספק דרבנן לקולא וי"ל דכאן טהרו אף דאם מכוה אקרא. ומיהו תחומין למעלה מעשרה וספק עירוב כשר אף דאסמכוה אקרא. ולמ"ד ספק מ"ה לקולא ומדרבנן אסרו א"כ כדרבנן בלא הכי אתני אין כח ביד חז"ל לאסור דבר ולגזור אף בספיקן דהוה כעין גזירה לגזירה ושמרתם את משמרתי לא הורשו יותר משמרת למשמרת ולמ"ד ספק מ"ה אסור לפעמים יש כח לאסור ספיקן ומיהו כתבנו במקום אחר דאף למ"ד ספק מ"ה אסור היינו בלאוין שלוקין עליהם דיליף מדאיצטריך קרא להתיר ספק ממזר כו' הא עשה דקיל מל"ת כמ"ש ריש יבמות דאין למידין מזה ונשאר סברא חיצונה דספק מדרבנן וה"ה לאוין שאין לוקין עליהם ה"ה זה והבן.

הנני ממטיר כו'. ולכאורה לכם מיותר. אולם לפי שאין רשאין להנות ממעשה ניסים כמבואר בגמ' לכך נאמר לכם. והטעם דבריש פ' כיצד מברכין לה' הארץ כו' וכ' השמים כו' לה' והארץ כו' לבני אדם כאן קודם ברכה כו'. דבלא ברכה מעל. ככל קודש שהכל לה' וע"י הברכה נעשה מצוותו שהוא להכיר טובות ה' ולהודות לו. יודע שהשי"ת נתן לו ובזה נותן לאדם וכ' הארץ נתן וכ' השמים לה'. וממילא הלחם משמים באיסורו עומד. ומה"ט אסור ליהנות ממעשה ניסים. אולם זה ניתן להם לאכילה והוצרך לכם לחם כו'. לכל צרכיכם. והטעם כמו שאמר רחב"ד מי שאמר לשמן יאמר לחומץ כו'. ולא אסור ליהנות וכן לא נקרא שמטריח לפי שהוא אדם שהאמונה מאירה אצלו שאין חילוק בין הטבע ובין הנפלאות ומה"ט מן בזכות משה שראה באספקלריא המאירה ועל ידו הי' ישראל במצב שכל הנהגתם ע"י נפלאות:

וילונו. לְפִי שֶׁכָּלָה הַלֶּחֶם:

וילונו כל עדת בני ישראל על משה היה ראוי שיספר הכתוב תחלת טענת התלונה כאשר אמר במרה (שמות ט״ו:כ״ד) וברפידים (שמות י״ז:ב׳) ובכל התלונות, ויאמר כאן ואין בשר לאכול ואין לחם לשבוע וירעב העם ללחם. ורש''י כתב (רש"י על שמות ט״ז:א׳) שאמר הכתוב בחמשה עשר יום לחדש השני להפריש חנייה זו לפי שבו ביום נשלמה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן, ללמדך שאכלו משיירי הבצק ס''א סעודות וקבלת רבותינו היא (מכילתא כאן). ולזה לא פירש תלונותם מפני שלא האריך בנס הזה הנעשה להם בסתר, וכבר כתבתי הטעם בסדר ויגש אליו (בראשית מו טו). ור''א אמר (אבן עזרא על שמות ט״ז:א׳) כי הזכיר הכתוב בחמשה עשר יום לחדש השני לאמר שכבר יש להם חדש ימים שיצאו ממצרים ואכלו הלחם אשר הוציאו ממצרים ומקניהם כי קהל רב היו, וזה טעם התלונה:
ועל דעתי הזכיר הכתוב ויבאו אל מדבר סין להודיע תלונתם, כי בבואם אל מדבר סין וכבר רחקו ממצרים אמרו מה נאכל ומה יספיק לנו במדבר הגדול אשר אנחנו באים בו או כי מתחלה היו סבורים שיבאו אל הערים אשר סביבותיהם אחרי ימים מעטים, ועתה יש להם חדש ועיר מושב לא מצאו, ואמרו כלנו מתים במדבר הגדול שבאנו בו. וזה טעם וילונו על משה ועל אהרן במדבר, כי תלונתם מפני המדבר וכן אמרו (שמות ט״ז:ג׳) כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב, הזכירו המדבר והקהל לאמר כי קהל גדול כזה ימות בלי ספק ברעב במדבר הגדול הזה, והקב''ה שמע אליהם, והחל עתה לערוך להם שולחן במדבר עד בואם אל ארץ נושבת:

וילונו. במי מרה הלינו על משה לבדו כי הוא לבדו הסיעם וכל ישראל לא התרעמו רק קצתם. על כן כתוב וילונו העם. ועתה במדבר סין וילונו כל עדת ישראל על משה ועל אהרן כי שניהם הוציאום. ובמרה התרעמו על המים ועתה מתרעמים על הבשר והלחם. שכבר אכלו רוב מקניהם וקהל גדול כמוהו לא ימצאו לחם לקנות כי אם ביוקר כי שלשים יום היה להם מיום צאתם:

וילונו כל עדת בני ישראל וגו׳. לא כמו שהיה במרה שהתלוננו העם. היינו מקצת מהם ולא כולו שהרי באמת לא השיגו צמאון כמש״כ. והיה בתקוה שתועיל השגחתו ית׳ שלא יהיו נצרכים למים כמו שהיה בג׳ ימים הראשונים. משא״כ בהעדר אכילה א״א בטבע לחיות ע״כ כולם התלוננו:

וילונו: עיין מה שכתבתי למעלה י"ד י"א.

וילונו כל עדת בני ישראל. כתב ר' אברהם במרה לא הלינו רק קצת העם כדכתיב וילונו על משה ובמדבר סין כתיב וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן. וכתב הרמב"ן היה ראוי שיספר הכתוב טענת התלונה שיאמר ואין בשר לאכול לעם ואין לחם לשבוע וירעב שם העם כאשר אמר במרה וברפידים ופירש"י שאמר הכתוב ט"ו יום לחדש השני ופירש חניי' זו שבו ביום נשלמה החררה שהוציאו ממצרים וקבלת רבותינו היא זו ולזה לא פירש תלונתם. ור' אברהם כתב כי הזכיר הכתוב בט"ו יום לחדש השני לאמר שכבר היה להם חדש ימים שיצאו ממצרי' ואכלו הלחם אשר הוציאו ממצרים ומקניה' כי קהל רב היו וזה טעם התלונה. ועל דעתי הזכיר הכתוב ויבאו מדבר סין להודיע תלונתם כי בבואם למדבר סין וכבר רחקו ממצרים אמרו מה נאכל ומה יספיק לנו במדבר הגדול אשר אנו באים בו כי מתחלה היו סבורים שיבואו אל ההרים אשר סביבותיהם ועתה ראו שיש להם חדש ימים ועיר מושב לא מצאו אמרו כולנו מתים במדבר הגדול שבאנו בו וזהו טעם וילונו על משה ועל אהרן במדבר כי תלונתם היתה מפני המדבר וכן אמרו כי הוצאתם אותנו אל המדבר להמית כל הקהל הזכירו המדבר והקהל לומר שקהל גדול כזה ימותו ברעב במדבר הגדול והב"ה שמע תלונתם והתחיל לערוך להם שלחן במדבר:

וילינו. וילונו ק':

וילינו וגו'. תניא, אמר ר' יהודה, זה אחד מעשרה נסיונות שניסו אבותינו במדבר להקב"ה ^בפרטי העשרה נסיונות יתבארו אי"ה לפנינו בפ' שלח בפסוק וינסו אותי זה עשר פעמים, ועיין משכ"ל בפסוק המבלי אין קברים במצרים (י"ד י"א). .
(ערכין ט"ו א׳)

וילונו וגו' במדבר. פירוש כי תלונתם היתה על הביאם דרך מדבר, כי ידוע היה דרך ארץ כנען כי ישנו לבד דרך זה וזו תלונתם שהביאום דרך מדבר, והדבר היה מאת ה' לסיבות עצומות ידועות וישראל חשבו כי משה הוא שנתחכם להביאם דרך זה לסיבה ידועה.

וילונו. כי שלמה להם הצדה שהוציאו ממצרים שהיה בו ברכה עד עתה, והיו כמה הבדלים בין תלונה זאת לתלונה הקודמת, ששם כתיב וולונו העם שהם ההמונים, ופה אמר שלנו כל עדת בני ישראל, שכלל גם החשובים עם זקניהם בראשיהם, שם לא היה התלונה רק על משה, שחשבו שמשה יוכל לתת להם מים ע"י תפלה, ופה היה התלונה

וילונו כל עדת בני ישראל. לא נטלו עצה מן הגדולים, אלא עמדו ואמרו דברי תרעומות על משה ועל אהרן.

וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר, ר' יהושע אומר היה להם לישראל להמלך בגדול שבהם מה נאכל אלא עמדו ואמרו דברי תערומת על משה. רבי אלעזר המודעי אומר למודין היו ישראל להיות אומרים דברי תרעומת על משה ולא על משה בלבד אלא אף על אהרן.

וילינו כל עדת כתיב וילונו קרי.

וילונו כל עדת וכו'. או' במדבר שהוא מיותר כי הרי נאמר שהיו במדבר סין אך הוא לתת טעם אל היות מתלוננים גם על אהרן עם היות כי משה הוא העיקר לזה אמר במדבר שהוא על עסקי המדבר כי ע"י אהרן גם הוא היה אומר' אל פרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר כי מאז נראה שהיתה עצת שניהם להוליכם המדברה ולעכבם שם:

"וילונו... בשבתנו על סיר הבשר". הקרי והכתיב שבמילת "וילונו" וכן ציון "סיר הבשר" עליו ישבו במצרים, הביאו שניים מרבותינו האחרונים להניח כי התרעומת החלה על־ידי מיעוט מרושע - דתן ואבירם, האספסוף או הערב רב, ולא על־ידי "כל עדת בני ישראל", וכה דבריהם: "משך חכמה" (טז, ב) כתב: וילונו כל עדת בני ישראל על משה - כתיב "וילינו", שהאספסוף ערב רב הלינו את "עדת בני ישראל לאמר וכו' מי יתן מותנו וכו' בשבתנו על סיר הבשר". ע"כ. ו"אור החיים" הק' (טז, ג) כתב: "בשבתנו על סיר" וגו' - מכאן אתה למד כי מדברי לשון הרע זה הם אותם שלא היו עליהם עול סבלות מצרים והם השוטרים, כי המעונים סובלי עול הגלות לחמא עניא אכלו במצרים. ואולי שהם הרשומים ברשע הוא דתן ואבירם.

כל עדת. הכ"ף בדגש:

על משה ועל אהרן, כי התחרטו על יצ"מ, והיתה תלונתם על שני הזקנים על שהוציאו אותם מארץ מצרים, שעז"א וילונו על משה ועל אהרן במרבר, כי לא רצו להיות במדבר:

יש להסתפק אי אשה מצווה על שביתת בהמתה דמ"ע שהז"ג שהזמן גרמא הוה ופריי לא"ח רמ"ה כתבנו מזה גם נסתפקתי מ"ע שהז"ג נשים פטורת היינו שוא"ת שלא להניח תפילין ושופר וכדומה וציצית שוא"ת מיקרי עיין יבמות צ' ב' תוס' שם וא"ח הל' ציצית סימן י"ג במ"א אבל לעבור בקום ועשה בעשה שהז"ג אין למילף מתפילין ומצווה. ונ"מ בגיורת שמתה ע"פ אחר חצות וקנתה חמץ בידים דמוזהרת על עשה זו עמ"ש פ' בא.

מי יתן מותנו. שֶׁנָּמוּת; וְאֵינוֹ שֵׁם דָּבָר כְּמוֹ מִיתָתֵנוּ, אֶלָּא כְּמוֹ עֲשׂוֹתֵנוּ חֲנוֹתֵנוּ שׁוּבֵנוּ, לַעֲשׂוֹת אֲנַחְנוּ, לַחֲנוֹת אֲנַחְנוּ, לָמוּת אֲנַחְנוּ. תַּרְגּוּמוֹ לְוַי דְּמִיתְנָא, "לוּ מַתְנוּ" (במדבר יד, ב) — הַלְוַאי וְהָיִינוּ מֵתִים:

ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. מה סיפר משה רבינו לישראל כי הקב"ה בירך וקידש זה היום. כי בימי משה נהיה שבירך ויקדש את השבת. וכן אמר רבי ישמעאל ברכו במן בלחם משנה. וקידשו במן. דכתיב ויום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות יו כו). וכל כך למה נהיה כי בו שבת במעשה בראשית מכל מלאכתו.

מי יתן מותנו. בשבתנו על סיר הבשר. אם היה האל יתברך חפץ להמיתנו היה טוב לנו שימיתנו שם בעודנו שבעים, כענין טובים היו חללי חרב מחללי רעב:

לשובע ד' במס' דין. ואידך ואכלתם לשובע. ואכלתם לחמכם לשובע. צידה שלח להם לשובע. מלמד שגם במצרים זימן להם הקב''ה ספוקיהם כמו שדרשו רז''ל הדגה אשר נאכל במצרים חנם וכי תעלה על דעתך שנתנו להם חנם השתא וכו' אלא שהקב''ה היה מזמין להם דגים בכדיהם וזהו צידה שלח להם לשובע:

ביד ה' בארץ מצרים. פירוש כי אם היו במצרים והיו ממאנים לצאת מה היה הדבר היו מתים הרוגי ה', לזה אמרו כי הם בוחרים שהיה ה' ממיתם בארץ מצרים על מיאונם ולא יודו לצאת, וימותו ברעב, על דרך אומרו (איכה ד׳:ט׳) טובים היו חללי חרב מחללי רעב:

ביד ה' - מיתת (הבאים בכלח אלי קבר ולא ברעב.

מי יתן מותנו ביד ה׳. היינו בעת שהיה יד חזקה זה הדבר על ישראל שהיה בשלשת ימי אפלה והכי מפרש במכילתא לואי מתנו בשלשה ימי אפלה של מצרים. והנה לשון התלונה בכלל פלא. ולמה לא אמרו מי יתן ועבדנו את מצרים וכמו שאמרו בתלונה הראשונה כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר. ותו ק׳ דיוק הלשון כי הוצאתם אותנו להמית את כל הקהל הזה ברעב. והכי מיבעי להמיתנו ברעב. או כי הוצאתם את כל הקהל הזה להמיתם ברעב. ותו קשה למה התלוננו כאן גם על אהרן יותר מתלונתם בעמדם על הים. אלא כך הענין שכאן לא התלוננו על עיקר יציאת מצרים לחשוב תועה שמשה עשה הכל מדעת עצמו ח״ו כמו שהיו סבורים לפני קריעת י״ס. שהרי אח״כ כתיב ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו. הרי האמינו אשר ה׳ הוציאם. אלא כך היתה התלונה על משה ואהרן שחשבו כי ברצון ה׳ היה להוציא עדה קטנה של זקני הדור וצדיקים מעיקרם שהיו במצרים ולא כל המון העם אשר כמה מהם באמת לא רצו לצאת לולי משה ואהרן החוצבים להבות אש בדבריהם ועל שפתיהם לקחו לבבם ופתום לצאת גם המה. אבל בל״ז היו מתים גם המה בתוך הרבה שלא נתרצו גם אח״כ לצאת ומתו בג׳ ימי אפלה שכך עלה ברצון שלא ישאר מזרע ישראל פרסה במצרים. וחשבו אשר אם עלו רק עדה קטנה היה די להסתפק בצאן ובקר עד בואם אל ארץ נושבת. אבל משה ואהרן הוציאו המון רבה מד״ע כמו שהוציא משה ערב רב בלי רצון ה׳ כידוע. ובזה הגיעו שאין מקום להתפרנס במדבר. ובע״כ ימותו כולם אפילו זקני הדור והעדה שהיו ראוים לצאת. וזהו דבריהם בדיוק מי יתן מותנו ביד ה׳ כמו כל המתים בדבר בשביל שלא רצו לצאת:

מותנו ביד ה': מיתה טבעית, כמו כל אדם (רשב"ם ורמבמ"ן).

באכלנו. הלמ"ד במאריך:

לואי דמיתנא לו מתנו הלואי והיינו מתים. שפירוש תדע שפי' מותנו הוא כמו שפירשנו שהרי המתרג' תרגומו לואי דמיתנא שפירושו לו מתנו שכך תרגומו של לו מתנו משמע שמותנו לא שם דבר הוא ומה שכתב עוד הלואי והיינו מתי' כדי לפר' העתיד של מי יתן מותנו שפירושו מי יתן שנמות שהוא במקום הזה כאילו אמר מי יתן והיינו מתיי' דהיינו והלואי והיינו מתים.

מי יתן מותנו ביד ה'. כלומר בשלשת ימי החשך שמתו בהם רשעי ישראל בארץ מצרים, כן פירש רבינו חננאל ז"ל.

ותרגומו לוי דמיתנא. פי' דהא התרגום מתרגם על מי יתן מותנו, לוי דמיתנא, כמו שתרגום על לו מתנו. ולו מתנו פשיטא שפירושו הלואי והיינו מתים, אם כן מי יתן מותנו נמי פירוש הלואי היינו מתים, דהיינו שנמות:

בשבתנו על סיר הבשר. ר"ל שהיה הבשר נמצא להם שם בשפע:

ויאמרו מי יתן מותני, ר"ל גם אם היינו מתים במצרים, ג"כ היה טוב לנו המיתה במצרים מן המיתה במדבר, משני טעמים: א] ביד ה' ר"ל ששם היינו מתים מיתת דבר שזה מיוחס תמיד ליד ה', כמ"ש ביד חזקה זו הדבר, וזה טוב יותר כמו שהשיב דוד לגד שא"ל שיבחר דבר או רעב או חרב והשיב נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, שהמיתה שהיא ביד ה' יש תקוה שירחם וישאיר פליטה, לא כן המיתה ע"י רעב שימותו כלם, ב] שהיינו מתים בשבתנו על סיר הבשר לא מתוך זלעפות רעב, ואתם הוצאתם אותנו, שבזה יש שתי רעות: א] להמות את כל הקהל הזה מבלי שארית ופליטה, ב] שרעב שהוא מיתה משונה, וטובים היו חללי חרב מחללי רעב:

לואי דמתנא. פירוש וראיה דאינו שם דבר, שהרי תרגם 'לואי דמתנא', שיורה שאינו שם דבר. והביא עוד ראיה שאין לפרש אותו שם דבר, דגם "לו מתנו" דכתיב בפרשת שלח (במדבר יד, ב) פירושו 'הלואי והיינו מתים', ואינו שם דבר, רק כי שם הוא פעל עבר, ולכך הוא בפתח, וכאן הוא מקור, לכך הוא "מותינו" בשורוק:

מי יתן מותנו ביד ד'. כלומר בשלשת ימי החשך שמתו בהם רשעי ישראל בארץ מצרים:

ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה׳. בשלשת ימי אפלה במצרים, א״ר אלעזר המודעי לפי שהיו עבדים למלך מצרים היו יוצאין בשוק ונוטלין פת ובשר ודגים, ואין אדם מוחה בידם. יוצאין בשדה ונוטלין תאנים וענבים ורמונים, ואין מוחה בידם. לכך נאמר בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה. תוהו שאין בו כלום.

ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה', אמרו להם לואי מתנו בשלשת ימי אפלה של מצרים: בשבתנו על סיר הבשר, ר' יהושע אומר תאבים היו ישראל לאכל. ר' אלעזר המודעי אומר עבדים היו ישראל למלכים במצרים יצאו לשוק נוטלין פת בשר ודגים וכל דבר ואין כל בריה מוחה בידם יוצאין לשדה נוטלים ענבים ותאנים ורימונים וכל דבר ואין בריה מוחה בידם. ר' יוסי אומר תדע שלא נתן להם אלא באחרונה לכך נאמר את הקשואים שהיו קשים למעיהם: כי הוצאתם אותנו אל המדבר, אמרו להם הוצאתם אותנו אל המדבר הזה תוהו שאין בו כלום: להמית את כל הקהל הזה ברעב, ר' יהושע בן קרחה אומר אין לך מיתה קשה יותר ממיתת רעב שנ' טובים היו חללי חרב מחללי רעב וגו' (איכה ד ט). ר' אלעזר המודעי אומר ברעב בא עלינו רעב אחר רעב דבר אחר דבר חשך אחר חשך.

מי יתן מותנו. בעתנו מיתת עצמנו ולא יקצרו ימינו ברעב:

מותנו ביד ה' מיתת עצמנו בעתנו ולא יתקצרו ימינו ברעב.

ויאמרו אליהם וכו'. ראוי לשים לב מה ענין אומרו מותנו ביד ה' ולמה יזכירו סיר הבשר. ומה גם במארז"ל שלא היו אוכלים מהבשר רק הלחם לבדו לריח הבשר שבסיר. אמנם אמרו ישראל הנה ב' דברים עשיתם לנו. (א) שנתגיירנו וידענו את ה'. (ב) שהוצאת' אותנו ממצרי' והנה על הראשונה אין אנו תוהים כ"א על השניה ולכן לא נאמ' מי יתן מותנו בארץ מצרים כי הלא יובן גם בהיותינו עובדי ע"ג שלא היתה מיתתו ביד ה' רק ביד כחות הטומאה אך אמרו מי יתן מותנו ביד ה' כי הוא אחר שהכרנו את ה' ונתגיירנו. אך מה שאנו מתלוננים הוא על כי הוצאתם אותנו וכו'. והיה מספיק היותנו מתיהדים ומתנו שם ופירשו מיתתם והוא בשבתינו וכו'. לומר הנה במצריים היינו על סיר הבשר דואבות נפשנו לאכול מבשר הסיר ולא היו מניח' אותנו רק אוכלי' לחם לשובע והנה היה אפשר שמתאות התבשיל נמות ע"ד מצות חכמי' לתת מכל תבשיל לשמש פן יסתכן מתאות התבשיל באופן שקרוב הדבר להיות המיתה ההיא מרעב התבשיל כאשר מרעב הלחם ואמרו שיותר היו בוחרים למות מתאות תבשיל סיר הבשר כיון שמתים שבעים שהיו אוכלין לחם לשובע מהמות הזאת שהיא ברעב ללחם מעין (איכה ד׳:ט׳) טובים היו חללי חרב מחללי רעב:

"מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים". בדברי המפרשים המבארים טענה זו מוצאים אנו הדגשות שונות. חזקוני מבאר: מותנו ביד ה' - מתת עצמנו בעתנו, ולא יתקצרו ימינו ברעב. ור"ע ספורנו מבאר: אם היה האל יתברך חפץ להמיתנו, היה טוב לנו שימיתנו שם בעודנו שבעים. חזקוני מדגיש את הדאגה לקיצור ימים, ואילו ר"ע ספורנו מדגיש את תחושת הרעב. (פ' בשלח תשנ"א)

על סיר הבשר - כמו: ועליו מטה מנשה.

כי הוצאתם אותנו. הדיוטים אשר מתחלה לא רצינו לצאת ולעבוד את ה׳. ויהיה מזה סיבה. להמית את כל הקהל הזה. אפילו מי שהיה ראוי לכך מתחלה ובע״כ ימותו כולם. נמצא היתה התלונה רק על משה ואהרן לפי דעתם. ומש״ה היתה התלונה כאן גם על אהרן שגם הוא הוכיח ופתה אותם לצאת ממצרים ולהשתעבד למלכות שמים. והנה אמרו בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע. שהיינו אוכלים בשר בשעת אכילת לחם לשובע אז אכלו בשר אחר המזון לתענוג. מה שאין כן במדבר. אע״ג שהיה להם בשר הרבה גם זולת השליו שהרי הוציאו צאן ובקר מקנה כבד מאד אבל לא השתמשו בבשר לתענוג אלא לשובע. היינו שהיו צולים ואוכלים כדרך אנשי המחנה שממלאים נפשם במה שבידם. והנה לצורך עיקר התלונה על משה ואהרן לא נצרכו להזכיר כלל בשר שהרי אינם תובעים כ״א לחם לשבוע אבל הזכרת בשר היה נראה שבאים בלבבם לקבול גם על זה שאינם מוצאים במדבר סיר הבשר בריוח כיד המלך שהיה במצרים להאכילם אחר עבודתם סיר הבשר מה שאין כן דרך האדם כשהוא ברשות עצמו לזבוח צאנו ובקרו כדי לאכול בשר וכדאי׳ בחולין דפ״ד א׳ אשר יצוד וגו׳ למדה תורה ד״א שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת. היינו בצידה מן ההפקר. וזה היה ברמז תלונה על הקב״ה שאינו מספיק להם בשר מן ההפקר אפילו להעדה שיצאו מרצון ה׳ ית׳. אבל לא היתה תלונה זו מפורש יוצא מפיהם כמו שהיתה תלונת המתאוים במדבר. ויבואר עוד לפנינו בהמשך הפרשה:

בשבתנו על סיר הבשר: ובמקום אחר (במדבר י"א ה') זכרנו את הדגה וגו' ולא הזכירו בשר; ואולי (כדעת אח"ם) הדגה והחציר וכו' הוא מה שהיו אוכלים חנם, כלומר שהיו נותנים להם המצרים, אבל מי שהיה לו צאן ובקר הרבה בביתו היתה אשתו מביאה לו בשר ומבשלים אותו במקום שהיו עובדים עבודתם.

בשבתנו על סיר וגו'. מכאן אתה למד כי מדברי לשון הרע זה הם אותם שלא היו עליהם עול סבלות מצרים והם השוטרים, כי המעונים סובלי עול הגלות לחמא עניא אכלו במצרים. ואולי שהם הרשומים ברשע הוא דתן ואבירם:

להמית את כל הקהל הזה ברעב. מיתה משונה הוא הרעב, שנאמר טובים היו חללי חרב מחללי רעב (איכה ד ט).

בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע. אין דרך בני אדם להשביע עצמו כי אם בלחם וכן כת' בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם ואמרו רבות' למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר לשובע כי אם לחם לשובע וכגון בשר בערב ולא בבוקר וגם למדנו בכאן שזמן סעודה פעמים בים בוקר וערב:

בשבתנו על סיר הבשר בסעודה, דוגמא וישבו לאכול לחם.

בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע. דרש רב עוירא (סוטה יא ע"ב), בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהלכו לשאוב מים, הקב"ה מזמן להן דגים קטנים בכדיהם ושואבות מחצה מים ומחצה דגים וכו'. הרי לך שהאמור כאן ("סיר הבשר") הוא לשון גוזמה. ואולי זה שייך לתופעה הידועה של זכרון סלקטיבי השואף ליפות את העבר ולשכוח את השלילה שבו. (פ' בשלח תשמ"ג) וראה דברי נחמה ליבוביץ בעיוניה לספר שמות עמ' 193.

בשבתנו על וגו'. פירוש ובאמצעות הבשר היו אוכלים לחם לשובע כי היה להם הבשר ללפת בו את הפת:

כי הוצאתם אותנו. תלו במשה ובאהרן הקלקלה ולא בהק' ולפיכך אמרו להם משה ואהרן בשעת התיקון בערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם הארץ מצרים ולא אנו ואע"פ שאין אדם יכול להיות בלא לחם לא היה להם לבקש דרך תלונה אלא דרך רחמים הגה"ה:

ואם אמנם זוהי בקשתם של בני ישראל כדברי רש"י להלן (ז ד"ה ובוקר וראיתם), יהיה זה קצת תמוה שביקשו את המותרות - הבשר, לפני שיבקשו את העיקרי - הלחם. (פ' בשלח תשל"ח) וראה "אור החיים" הק' על אתר שכתב: בשבתנו על סיר הבשר - זו כת הפריצים, שבהם התחיל הכתוב בדברים אלו, כי בקלקלה מתחילין מן הצד, ואחר כך אמר "באכלנו לחם לשובע" כנגד התובעים לחם לאכול, כי היו רואים עצמן בארץ לא עבר בה איש, ולא היו מושלים ברוחם להמתין עד שיתן להם רבם מנתם. וראה "העמק דבר" על אתר.

או ירצה כי מלבד שכבר אכלו לחם פירוש סעודתם היו מוסיפין לאכול בשר על השובע. ואולי שדקדקו באומרם על סיר וגו' ולא אמרו באכלנו בשר וגו' לרמוז כי לא היו אוכלים שנתבשל ושהה כי זה יפגם טעמו אלא שהיו יושבים על הסיר לאוכלו בעת גמר בשולו. ורמזו לו בדבריהם כי הגם שיאמר להם שחטו ממקניכם ואכלו בשר זה לא יספיק בתמידות כאשר היו רגילים לאכול תמיד לחם ובשר.

עוד יתבאר הכתוב למה שקדם לומר כל עדת בני ישראל מן הסתם לא תהיה כל העדה בגדר שוה בתלונתם נגד ה' ונגד נביאו, ולזה רשם ה' ב' טענות כנגד ב' כתות שהיו בישראל אחת תובעת בשר ואחת תובעת לחם, והוא אומרו בשבתנו על סיר הבשר זו כת הפריצים שבהם והתחיל הכתוב בדברים אלו כי בקלקלה מתחילין מן הצד, ואחר כך אמר באכלנו לחם לשובע כנגד התובעים לחם לאכול כי היו רואים עצמן בארץ לא עבר בה איש ולא היו מושלים ברוחם להמתין עד שיתן להם רבם מנתם:

אגדה. איש לאשר באהלו תקחו לא הכל לגוף כ"א מזון הנפש איש הוא הנפש ע"ד בשר איש אהל הוא הגוף. וע"ד ויקראו בי"ת ישראל שמו מן ערמ"א הגרועים והיינו כשחוטא פורחת הנשמה ממנו ונשאר רק בית ישראל ועכו"ם דר בתוכו. והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו רמז לאחר שש עשיריות יתקן עבירות את אשר יביאו לעוה"ב שלא יבוא בבגדים צואים והיה משנה כו' כי גדול בע"ת מצדיק זה יש לו רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת אין שכרו כ"כ כבע"ת מאהבה מל"ת מצוה וגם מ"ע תשובה משנה. חכם לב. יק"ח מצות זה משה שהניח ביזת מצרים ונתעסק במצוה עפ"ד דרך מצרים ודף י"ז ע"כ. לוי לא היה ליטול בביזת מצרים כי ישראל נטילו חלף עבודתם ויראה פרעה בייש למשה ויגרש מאת פני פרעה וודאי יש לו שכר הרבה המבייש ת"ח כמשה רבינו ע"ה ולא נטל ונתעסק במצוה יק"ח בכסף וז"ש משה רבינו לבני קרח רב לכם בני לוי הרבה גדולה יותר מדאי כי לא היו בשיעבוד ע"ד קהלת זיי"ן זיי"ן כי העושק יהולל חכם קרח חכם גדול היה רק רוב עשרו הטעתו וערבב דעתו רק ממון הבא לאדם ע"י יגיעה רבה אין מבלבל אותו כ"כ רק זה בעושק וגזל כי לא היה בשיעבוד. ירחיק האדם מרוב עשירות דינרין בעוללת אפרים די נור אש טוב לחמם בסמוך לו לא לתחוב ידו לאש ויקרב ביותר כי נכוה ה"ה עשירות.

ממטיר לכם לחם. נראה שלא היה תאוה להמן ולכך שהתאוו תאוה אמרו נפשינו קצה כו' ומאכל שאינו מתאווה לו אינו מזין כראוי. אולם ג"ז היה במן שאכלו בתאוה וחשק דהרי כל הטעמים הי' בו היינו שממטיר גם הלכם גם הלחם:

דבר יום ביומו. צֹרֶךְ אֲכִילַת יוֹם יִלְקְטוּ בְּיוֹמוֹ וְלֹא הַיּוֹם לְצֹרֶךְ מָחָר (מכילתא):

הנני ממטיר לכם אמר ר''א (אבן עזרא על שמות ט״ז:ד׳) כי בעבור היותו יורד כדמות מטר מן השמים יקרא ממטיר, ומצינו ימטר על רשעים פחים אש וגפרית (תהלים יא ו), וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש (בראשית יט כד). ואולי היו באים עם המטר. ודעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ט״ז:ד׳) שהוא לשון ירידה, הא אנא מחית: ויתכן שיהיה מענין כמטרא לחץ (איכה ג יב), אע''פ שהוא שרש אחר, כי בכל זריקה אשר תבא מלמעלה יאמרו כן, ותקרא ''מטרה'' על שם שימטיר עליה החצים ואמרו (תהלים עח כז) וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף. או שיאמר כן בעוף השמים כי ירד עליהם כמטר:

הנני ממטיר. כדמות מטר היורד מהשמים.

למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. פירש"י אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט, וכל זה נאמר על מדת הבטחון כי אם לא יותירו ממנו זהו מופת שהם שלמים במדת הבטחון, כי מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה, וכן אם לא יצאו בשבת ללקוט הרי הם בטוחים שמה שלקטו אתמול יספיק להם גם ליום המחרת, ואז ילכו בתורתי, כי מי שאינו שלם במדת הבטחון מכלה כל ימיו לאסוף ולכנוס ומתי יעשה לבית ה' לעסוק בתורה, כנודע מדרכי רוב העולם ההולכים אחר ההבל ויהבלו, ועסק התורה טפל אצלם.

ממטיר לכם לחם. מזון:

אנסנו הילך בתורתי שלא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן:

ויאמר ה' אל משה הנני וגו'. לא אמר הכתוב לאמר. גם התחיל לדבר נוכח וסיים נסתר ויצא העם וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (יומא ע''ה.) כי המן היה יורד לצדיקים פתח אהלו של כל אחד ולא היה צריך לצאת אחריו ולשאר העם היה יורד במקום אחר והיו יוצאים ללקוט, והוא אומרו הנני ממטיר לכם לחם וגו' פירוש באין צורך לצאת ללקוט, אבל העם יצאו וילקטו. כנגד מה שלא בטחו וקדמו לשאול ישיגוהו בטורח:

ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו - אף אם יתכוונו ללקוט הרבה לא ימצאו בבתים אלא (יום דבר יום ביומו, כדכתיב וימודו בעומר. איש לפי אכלו לקטו.

הנני ממטיר לכם וגו׳. לא אמר הקב״ה עוד שמעתי את תלונות ב״י. ולא הקפיד על דבריהם. באשר לא נראה התלונה כ״א על משה ואהרן לפי דעתם. וגם זה היה בצדק כי אין אדם נתפס על צערו ועל פת לחם יפשע גבר. ומה שכללו בתלונתם סיר הבשר אינו אלא כמו מחשבה שבלב. ולא רצה הקב״ה לישא עליהם אשם. וממילא לא היתה השעה נותנת ליתן בשר כלל. אחרי שלא בקשו בפה מלא. ואם היו מבקשים היה נחשב לאשמה כמו שהיה במתאוננים:

למען אנסנו: כאומר עכשו הם מתלוננים והדין עמהם כי אין להם לחם לאכול, עכשו רוצה אני למלא חסרונם, אז אראה אם ילכו בתורתי ולא ילונו עוד, אך ישמרו מצותי בראותם שאני מיטיב להם, או בכל זאת לא יהיה לבם נכון עמי; וכל זה ע"ד דברה תורה תורה כלשון בני אדם. והנה המקרא הזה ושלאחריו הם קצור דברי ה' שאמר למשה והוא לא נצטוה להגיד כל זה לישראל מיד, אלא אמר להם ערב וידעתם וכו'. וע' למטה פסוק כ"ב.

הנני ממטיר לכם. פי' רבי אברהם שאמר ממטיר בשביל שירד מן השמים כדמות מטר. וכתב הרמב"ן ומצינו ימטר על רשעים פחים וגו' וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש ואולי היו באים עם המטר. ודעת אונקלוס שהוא לשון ירידה שמתרגם הא אנא מחית:

לחם. הלמ"ד בטפחא:

דבר יום ביומו צורך אכילת יום ילקטו ביומו. פירש מלת דבר עניין וצורך כמו על דבר הכסף שפירושו על עניין הכסף אף כאן עניין היום וצרכו גם הוסיף לומר צורך אכילת היום מפני שצורך היום הוא לכמה ענינים והמכוון פה אינו רק לצורך האכילה שהוא המן גם הוסיף מלת ילקטו בין מלת יום ובין מלת ביומו להודיע שמלת ביומו דבקה עם מלת ילקטו כאילו אמר דבר היום יצא העם ולקטו אותו ביומו לא עם מלת לו הסמוך לו כי אז יהיה פירושו צורך יום שבאותו יום ואין טעם לו גם לא נודע מזה זמן לקיטתו ומה שהוסיף עוד ולא ילקטו היום לצורך מחר הוא להודיע שאין לקיטתו ביומו על צד החיוב שאילו רצה שלא ללקוט כלל הרשות בידו אבל כונת הכתוב בלקיטתו ביומו אינו רק שלא ילקטו היום לצורך מחר:

הנני ממטיר לכם. א"ר יוחנן, מטר בשביל יחיד, דכתיב (פ׳ תבוא) יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך, פרנסה בשביל רבים, דכתיב הנני ממטיר לכם לחם ^גוהיינו שאם אין צריך מטר אלא לאדם אחד כגון שזרע אחר זמן זריעת בני אדם וצריך למטר, בא בזכותו, אבל פרנסה דהיינו שפע טובה לכל העולם אינו בא אלא בשביל רבים שאם רבים צריכים לשובע שתשתלח ברכה בתבואה הקב"ה עושה אם זכו, אבל היחיד הצריך שתתברכנה תבואותיו אין הקב"ה משנה עבורו דין השנה אלא כפי ברכותיה, ואע"פ שמוריד מטר בשביל יחיד היינו רק להשביח תבואותיו שלא תהיינה גרועות משל אחרים, אבל לעשות שדהו כשדה שובע לא. וע"ע מש"כ ר"פ תבוא בפסוק הנזכר. .
(תענית ט׳ א׳)

צורך אכילת יום כו'. פירש מלת דבר, ענין וצורך. ומפני שצורך היום הוא לכמה דברים, פירש המכוון פה צורך אכילת היום. גם הוסיף מלת ולקטו בין מלת יום ובין מלת ביומו, להודיע שמלת ביומו דבקה עם מלת ילקטו. לא עם יום הסמוך לו, שאז יהיה פירושו צורך היום שבאותו יום, ואין לו טעם. גם לא נודע מזה זמן לקיטתו. לכן הוסיף הרב ואמר ילקטו ביומו. ולהודיע גם כן שאין כוונת הכתוב שחובה ללקוט, רק שלא ילקטו היום לצורך מחר. [הרא"ם]:

הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. ראוי שתדע שזה המופת היה נפלא מאד כי לא יתכן שיתהוה ע"ד הטבע דבר מזה בעת מהעתים כי לא יתהוה מאלו האדים העולים באויר דבר יתכן שיהיה מזון וזה מבואר במעט עיון למי שעיין בטבעיות והנה עכ"פ יתכן שיהיה מערוב היסודות והמזג שמה שיהיה טבעו כטבע זה המן אשר ירד להם מן השמים שאם לא היה הענין כן יהיה מציאות המן נמנע מצד עצמותו ומה שזה דרכו לא יתחדש ע"ד מופת כמו שלא יתחדש ע"ד מופת מציאות מרובע יהיה קטרו שוה לצלעו. וכבר בארנו זה בו' ממ"י ושם בארנו זה הענין הוא דעת תורתנו ושהוא מחוייב מצד העיון והנה היה התהוות המן בזולת סבותיו באופן התהוות מהמטה נחש ר"ל שאין התהוות המן ומציאותו דבר נמנע מצד עצמותו כמו שאין מציאות הנחש נמנע מצד עצמותו ואמנם היה נמנע מצד הטבע שיהיה המן מאלו האדים או מהאויר ושיהיה הנחש מהמטה:

ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר, הלחם אשר יאכלו בני אדם אחר חטא אדה"ר הוא מעורב בפסולת ומוץ וסובין, וצריך יגיעה רבה עד שיעשה לחם, כמ"ש (בראשית ג׳:י״ט) בזעת אפיך תאכל לחם, וכמ"ש ועשב לעבודת האדם להוציא לחם (תהילים ק״ד:י״ד), שעד שיוציא ממנו לחם צריך עבודה ויגיעה רבה, ואני ממטיר לכם לחם בלא פסולת וקליפה כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון וכמו שיהיה לעת"ל, כמ"ש (כתובות) עתידה הארץ שתוציא גלוסקאות, זאת שנית הלחם בא מן הארץ וחומרו מגושם כחומר הארץ, אבל הלחם הזה יבא מן השמים, קרוב יותר אל הרוחני מהגשמיית, וכתיב והיה ביום ההוא אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ וכו', שחשב שם ארבעה טורים שדרך שם משתלשל הלחם כמ"ש בפי' שם, ולחם זה יבא מטור הראשון מן השמים, ג] ויצא העם ולקטו שלחם אנשים יעבד בו עבודה רבה בשדה, החרישה והזריעה והקצירה והדרישה, לא כן בלחם הזה ישבו בבית רק יצאו ללקוט דבר מזומן בלא יגיעה, ד] הלחם יזרע בשדה בראשית השנה ויאסף הביתה בצאת השנה ויכינהו על שנה אחת, אבל לחם זה יהיה דבר יום ביומו, כי לחם הארץ תלוי ממגד שמש שתובבת במעגלה בשנה אחת אבל לחם זה יבוא מהשפעת ה' יום יום כמ"ש ברוך ה' יום יום, ועי"כ ישאו בכל יום את עיניהם אל השמים, למען אנסננו הילך בתורתי, שלחם זה שלקטוהו בלא יגיעה ועבודה היה עוזר להם ללמוד התורה כמ"ש לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן, ולחם זה היה נקי מפסולת ועכירות כן הזדככו אוכליו מגשמיות ועכירות והתקרבו אל ענין הרוחני, והנפשיי תגבר על החומרי, וכן יתיחס אל השמים שיהיה רוחני והם יקבלוהו מה' ע"י שמרם את התורה ובטחונם בה':

הנני ממטיר לכם לחם מן השמים כתב ר"א תרקב שם חיוי שאמר שהמן בלשון פרס תרנגבין ובערב מן ובלע"ז מנא כי קושיות רבות עליו א' שאינו יורד היום בסיני כי ההר ידוע ואני ראיתי דומה למן במלכות אחד ויורד בניסן ואייר לבד ועוד לא ימס בשמש ועוד בלילה לא יבאש ואין צריך שידוכוהו במדוכה לעשות עוגות ועוד שאינו משביע והיא תרופה ועוד כי ביום הששי יורד משנה ועוד כי לא היה יורד בשבת ועוד שהיה יורד בכל מקום שיחנו ועוד כי עבר עמהם הירדן ולא שבת עד חצי ניסן ע"כ. שאלו את ר"ע מפני מה לא ירד המן לישראל פעם אחת בשנה אמר להם כדי שידאג כל א' ויאמר מחר שמא לא ירד ובניו מתים ברעב נמצאו כולם מכוונים לש"י. ד"א שיהו אוכלים אותו כשהוא חם. ד"א מפני משוי הדרך.

מַמְטִיר תרגום אונקלוס מָחִית, עיין רמב״ן:

צורך אכילת יום ביומו. שאין לפרש שילקטו דבר יום ביומו ולא יעברו שלא ילקטו, דעל זה לא היה מצוה, רק פירושו שלא ילקטו ליום המחרת (כ"ה ברא"ם). וכאילו כתוב 'דבר יום ביומו תלקטו', ולא תלקטו היום לצורך מחר, שאסור להותיר:

ויאמר ה׳ אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. הנני ואיני מעכב.

הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו׳. וכאן לא אמר לאכלה כמו לקמן, דכאן קאי גם אמן של ע״ש לשבת ושם הוה קק״ל [קדשים קלים] וחלק הבעלים דשני ימים ושפיר יש בו קנין לתוס׳ ב״ק דף י״ב, ע״כ, ע״ש בזה.

הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. וכן לעיל כתיב גפרית ואש מאת ה' מן השמים. גבי אנשי סדום פירשנו לעיל בפרשת וירא:

הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. מקום שאין היד שולטת שלא יוכלו ליקחנו משם ויהיו עיניהם תלויות אלי:

לחם מן השמים ממקום שאין היד שולטת כדי שיהיו עיניהם תלויות אליו תמיד.

רש"י ד"ה למען אנסנו הילך בתורתי, ...שלא יותירו ממנו וכו'. ואולי נסיון זה הוא בדומה לדברי בעל "ספר החינוך" במצוה שלא להותיר מבשר הפסח: ...כדרך מלכים ושרים שאינם צריכים להותיר וכו', כלומר הענין הוא להפוך עם עבדים לעם מלכים. (פ' בשלח תשל"ט) והנה הפרשנים על אתר הבינו נסיון זה באופנים שונים: רש"י - הישמרו ישראל את המצוות התלויות במן - לא יותירו, לא יצאו בשבת וכו'. רמב"ן - היאמינו בה' על אף הקושי שבאכילת מזון זר וקצוב מתוך צמצום. רשב"ם ורש"ר הירש - היבטחו בה' שיתן להם מזונותיהם. ספורנו - היעבדו את ה' גם מתוך חיי עושר והרחבה. אור החיים הק' - הילכו בדרך התורה גם בהיותם פנויים מכול.

ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר וגו' עד ותעל שכבת הטל אמר הקב"ה למשה הנה ענין הבשר אינו מזון הכרחי והוא שאלת זוללות ומלוי מעים ותאוה גוברת גם שהבשר מוליד באדם דם זדוני ואכזרי ומפני זה תמצא שהחיות והעופו' הטורפות אוכלות הבשר הם אכזריות ורעות. אבל הצאן והבקר תרנגולים תורים ובני יונה שמתפרנסים מעשב השדה אין בהם אכזריו' ולא רשע ולכן יעד הנביא שבזמן הגאולה העתידה אריה כבקר יאכל תבן. וביאר הסיבה בזה באמרו לא ירעו ולא ישחיתו וגו'. הנה מפני זה לא אמר הקב"ה למשה שיתן לישראל בשר כ"א לחם שהוא מזון נאות והכרחי למזג האדם וזה הוא הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ר"ל ככה היה דעתי אף שלא היו מתלוננים להמטיר והם כמו שיורה המטר וכאשר ירד הגשם על הארץ לחם מן השמים כי אמר לחם על הפת או על הדבר העומד במקומו ובעבור שהיו עושים מהמן פת כמ"ש ועשו אותו עוגות במקום לחם קרא את המן כאן בשם לחם כאלו הודיעו שימטיר עליה' מזון שיעמוד להם בהזנה מקום הלחם. באמרו מן השמים אינו להגיד שיתילד באויר כי מה צורך היה להם בזאת ההודע' היכן יתילד אף כי באמרו הנני ממטיר לכם לחם כבר יובן שיבא כדרך המטר המתילד באויר. אבל אמר מן השמים להודיע שהלחם אשר ימטיר להם לא יהיה חטה ושעורה שיצטרכו לטוחנו וללוש אותו ולאפות אותו בתנור כלחם אשר אתנו היום כי כמו שהוא יורד יוכלו לאכלו. גם שלא יאכלו אותו לתכלית התאוה וגם לא יעשו ממנו סחורה כאשר יעשו בני אדם בחטה ובשעורה כי זה יהיה לחם מן השמים רוצה לומר נתון מפאת ההשגחה העליונה ולכן יהיו לקיטתו ושמירתו ואכילתו תקונים אליהם כפי השכל האלהי ולא כפי התאוה החומרית כי הנה לא ייוחס דבר לשמים להיותו בעליונות האויר אלא להיות התחלתו מן השמים וכן (דברים כ"ח י"ב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך וגומ' שענינו שמפאת ההשגחה יסדר הקב"ה הגרמיים השמיימי' שיחייבו מטר על הארץ וכן ערים גדולות בצורות בשמים ענינו מפאת המערכה השמימית היו גדולות ובצורו' כפי המזל המושל בשעות שיוסדו בניניהן וכן אמרו בכאן לחם מן השמי' הוא להגיד שיבא המזון ההוא מפאת ההשגחה העליונה בסדור אלהי שכלי לא חומר כמו שיתב'. והנה לא נכתב זה הפסו' אשר שמעתי את תלונו' בני ישר' לפי שגם קודם תלונת' הי' רצונו ית' לתת להם את המן במדב' ולא נתעור' אליו מפני התלונ' והותר' בזה השאל' הז' ואמר שיצא העם ולקטו דבר יום ביומו להזהיר' שלא יחשבו לעשו' מהמן סחור' ועושר וגניזה אלא שיצא העם ולקטוהו דבר יום ביומו כי הוא מזון ניתן כפי הצורך וההכרח ואינו נקנה בהשתדלות ולא בחריצות ועמל אלא בחסד עליון ולכן יודו לה' חסדו ויאמרו ברוך ה' יום יום והנה אמר בלקיטתו יום יום למען אנסנו הילך בתורתי אם לא להגיד שצוה בזה כדי שיודו בהשגחתו בכל יום ויום ויכירו בנסיון שהוא דבר מושגח מאתו בפרט ויבטחו בו תמיד ועיניהם אל ה' ישברו לתת אכלם בעתו יבטחו בו ולא ישכחוהו. ויש מפרשים למען אנסנו הילך להרגילם בשמירת מצותיו אך ה"א הילך בתורתי לא תתישב היטב. והותרה בזה השאלה הח'. ומאשר אמר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא למד שהיה נותן להם את המן כדי שיהיו פנוים מבקשת מזונותיהם ויתעסקו בתור' שהיה עתיד לתת להם בסיני וכן אמרו חכמנו ז"ל (סנהדרין דף נ') לא נתנה תורה להדרש אלא לאוכלי המן שניים להם לאוכלי תרומות והוא שכתוב (ד"ה ב' ל"א ד') ואמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים הלוים למען יחזקו בתורת השם. והנה הודיעם שמה שצוה שילקטוהו יום יום אינה גזרה כוללת לכל ימי השבוע כי הנה ביום הו' מהשבוע צריך שיכינו את אשר יביאו באותו יום ששי לצורך השבת ולכן יצטרך שיהיה מה שילקטו ויביאו באותו יום ו' משנה וכפל על אשר ילקטו יום יום. ויש מוכיחים מזה כי ביום הראשון ממחרת השבת התחיל המן לרדת כי היתה התלונה בשבת הקודם אליו וכבר היו להם מצות השבת ממרה ולכן זכרה בענין המן שמפני כבוד השבת ושלא ירד המן בו יביאו ביום הו' מהשדה משנה וכפל מהמן שיביאו יום יום כי יהיה מחציתו לאכול ביום הו' עצמו ומחציתו לאכול ביום השבת. והראב"ע יסבור שביום הו' היה יורד לחם משנה מן השמים ונכון הוא כי כן נאמר על כן הוא נותן לכם ביום הו' לחם יומים וקצר הכתוב כאן בספור הזה לפי שאח"כ יאריך בו. והנה משה ואהרן נצטערו מאד בתלונת העם ובדבריהם המגונים אשר שמעו ולכן שניהם השיבו על דבריהם כי עם היות משה הוא העיקר והדבור האלהי אליו היה והוא ביאר אותו לישראל. הנה בהיותם בהתעצמות התלונה מהדברים נכנס אהרן עם משה בעובי התשובה אבל משה התחיל בה ואהרן סייעו וזהו שאמר ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל. כי לא אמר ויאמרו אלא ויאמר לפי במשה התחיל באותה האמירה ואהרן נגרר אחריו ולכך פירו' הענין לא אמרו אלא משה כמו שיתבאר והותרה בזה השאלה הט'. והיו דבריהם ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים ובקר וראיתם את כבוד ה' ר"ל אתם אמרתם שאנחנו מעצמנו הוציאנו אתכם מארץ מצרים ולא ה' פעל כל זאת בערב זה היום תראו אות אמתי ותאמינו ותבינו כי ה' בהשגחתו הוציא אתכם מארץ מצרים ולא אנחנו והיה זה בעלות השלו על המחנה בריבוי מופלג פתאום כי מזה התבאר שהשם הוציא אתכם והוא זן ומפרנס אתכם ובקר וראיתם את כבוד ה' שהוא המן אשר ירד בבקר בקר ואלו האותות יורו על חוזק ההשגחה בכם כיון ששמע את תלונותיכם וממלא שאלתכם בבשר ובלחם שאם היינו אנחנו המוציאים אתכם ממצרים מה יכולת היה בידינו לתת לפניכם בשר בערב ולחם בבקר ומזה תדעו שתלונתכם הוא על ה' ולא עלינו כי אנחנו מה עניננו לתלות מעשה גדול אשר כזה בנו או יאמר ונחנו מה כי תלינו עלינו רוצה לומר אנחנו מה עושים כי תלינו עלינו ה' הטוב בעיניו יעשה לא אנחנו. ואין ספק ששני האותות הבשר והלחם היו מורים שה' הוציאם ממצרים. האמנם עשו החלוק וההבדל ביניהם בזה האופן לא' מב' בחינות. הא' כי בתת ה' להם בשר לאכול שלא היה דבר הכרחי רק מלאה תאוה והפקת רצון הוא אות וראיה כי ה' הוציאם ממצרים והנהיגם כאב את בן ירצה שממלא מאוייו ובלחם יראו את כבוד ה' שהתמיד לתת להם המן ארבעים שנה ויחסו לכבוד ה' לרדתו מן השמים כאלו היוצר יתברך היה מחלק להם מלחמו וכבוד שלחנו. והטעם הב' הוא שמשה רצה לעשות להם הבחינה בעון הבשר כדי שיראו שהיתה שאלת זוללות ותאוה רעה מה שלא היתה כן שאלת הלחם כמו שאמרו חז"ל (יומא ע"ה) שנתן להם את הבשר בפנים חשוכות שנא' בערב תאכלו בשר ונתן להם הלחם בפנים מאירות שנא' ובבקר תשבעו לחם ולכן אמר ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם ממצרים והיה זה אות מתיחס ליציאה כי השלו היה כמות גדול מעופות רעות המזג שבאו מן הים כמו שאמר ויהי בערב ותעל השלו ובקברות התאוה נאמר ורוח נסעה מאת י"י ויגז שלוים מן הים כן היו ישראל עם כבד מאד כשלוים שבאו בהיותם בלתי ראוים לבוא ולצאת מן המקום שהיו שם שם ומן הים וחנו על המחנה וכאשר זכר הבשר זכר הלחם יחדיו כי שניהם כמו שכתב הראב"ע היו אות כי ה' הוציא אותם ממצרים וכמו שאמר בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע. ואמנם אמרו ובקר וראיתם את כבוד ה' אין ראוי לפרשו על הלחם ולא על הבשר. אלא שיראו כבוד ה' והוא האש הנראה לכל העם להוכיחם ולהענישם על תלונותיהם והוא על דרך מה שנא' בענין המרגלים ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל וכן בענין קרח נאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה פתח אהל מועד וירא כבוד ה' אל כל העדה וגו' הבדלו מתוך העדה הזאת וכן כשהתלוננו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן נאמר ויפנו אל אהל מועד והנה כסהו הענן וירא כבוד ה' וגו' וידבר ה' אל משה לאמר הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע. הרי שבהראות כבוד ה' לעם רגזו וחלו מפניו כי הוא כאש מצרף וע"ז נאמר כאן ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים והוא בנס הבשר והלחם ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונותיכם כי יראה אליכם הכבוד להוכיחכם ולהענישכם בעבור מה ששמע מתלונותיכם לפי שאותן התלונות היו כנגד הגבוה ולא כנגד משה ואהרן וזה הוא אמרו ונחנו מה כי תלינו עלינו. ובעבור שהם אמרו ערב וידעתם ובקר וראיתם מאמר סתמי הוצרך משה לפרשו אליהם במה ידעו זה ובמה ועל מה יראה אליהם הכבוד ולזה ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע תדעו כי ה' הוציא אתכם כיון שהוא מספיק צרכיכם וממלא שאלתכם. ואמנם ראיית הכבוד שאמרתי הוא בשמוע ה' את תלונותיכם רוצה לומר בשביל ששמע תלונותיכם אשר אתם מלינים עליו כי נחנו מה לא עלינו תלונותיכם כי על ה' ולפי זה יש בפסוק הזה גזרה לפי שהוא קשור עם מה שלמעלה כאלו אמר ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע. ואמרתי ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמוע את תלונותיכם כמו שפירשתי. והותרו בזה השאלות הי' והי"א. ואמר בערב בשר לאכול ולחם בבקר כנגד שתי הסעודו' שאדם אוכל בכל יום והנה משה ואהרן לא אמרו היעוד מזה בשם האל ולזה לא אמרו עליו זה דבר ה' אי זה הדבר אשר צוה ה' לאמר לכם לפי שהם מעצמם בראותם תלונת העם שהיה בבשר ובלחם ושהקב"ה בעצמו אמר שהיה רצונו להמטיר להם לחם מן השמים הם מעצמם יעדו בבשר ובלחם כפי תלונתם וכמו שעשה אליהו בהר הכרמל שעשה נסיון האש מבלי מצות ה' ולכן אמר משה אל אהרן אמור אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה' כי שמע את תלונותיכם ולא צוה על הקריאה הזאת לשישמעו דבר השם כי הדברים כלם היו למשה ומפיו היו הם שומעים. אבל צוה לקרבם שישובו בתשובה מדבר תלונתם ויתקרבו אל האלהים ולא יסורו מתחת כנפיו כי שמע את תלונותיהם וכאלו אמר בדרך עצה קרבו לפני ה' והתחננו לפניו כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל ויפנו אל המדבר רוצה לומר שלא פנו לאכילת הבשר הלחם וחדלו מדבר במצרים וסרו מתאותם אבל פנו אל המדבר ורצו ללכת בו ונחמו מדבריהם ומתאוותיהם הגשמיות וחזרו בתשובה שלימה והשליכו עליו יהבם ואז נראה להם כבוד ה' שהיה בתוך הענן לבשרם שקובלה תשובתם. הנה התבאר מזה שמה שיעדו משה ואהרן מהבשר לא יעדו עליו בשם ה' אבל משם מעצמו גזר לשכך תלונותיהם שיעשה ה' בקרב הארץ. ומפני זה הוצרך אל מאמר ה' שיהיה מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים ולזה צוה יתברך למשה שיאמר אליהם ששמע את תלונתם ושהוא יספיק כל צורכם שאלתם ובקשתם כי בין הערבים של אותו יום עצמו רוצה לומר קודם הלילה יאכלו בשר כאשר שאלו ובבקר למחרתו ישבעו לחם כמו שגזר ואמר משה אליהם והותרו בזה השאלות הי"ב והי"ג. ואמר וידעתם כי אני ה' אלהיכם כאומר כיון שעד עתה לא הכרתם אלהותו עתה תדעו אותו במלוי כרסיכם וחז"ל פירשו וידעתם כי אני ה' כשתברכו את שמי על המזון כענין שכתוב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. ומכאן אמרו משה תקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן ואמרו ברכת המזון מדאורייתא היא אבל ברכת המוציא היא מדרבנן אמרו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב על אחת כמה וכמה. והנה לא צוה השם יתברך אותם דבר באכילת הבשר לא מהשחיטה ולא מהלקיטה והכמות. לפי שבענין הלחם שהיה מזון הכרחי להם ואלהי מצד עצמו תקן בענינו תנאים ומצוות אבל הבשר שהיה לשכך תאותם וזוללותם לא באה עליו מצות כלל גם כי הלחם היה למ' שנה והבשר שנתן להם אז היה לאותה שעה בלבד כי לא אכלו ממנו אלא לבד אותו ערב ולזה לא נאמר בו שובע כמ"ש תשבעו לחם אלא בין הערבים תאכלו בשר כי לאותה שעה בלבד נתן להם ובעבור זה בקברות התאוה שאלו בשר פעם אחרת לפי שהשלו שנתן להם במקום הזה מיד נפסק ולא אכלו ממנו כי אם אותו הערב בלבד לקיים דבר משה ולהיותו דבר זוללות מה שלא היה כן הלחם כי הב"ה מעצמו אמר הנני ממטיר והיה למ' שנה והיה מזון רוחני (א"ה נ"ל חסר) ונתנו בו מצוות. אמנם השלו היה לשעתו הוא שאמר ויהי בערב ולא נתיחס לאל ית' הוא שאמר ותעל השלו שעלה מעצמו מפאת הים ולא באו בו מצוות כי הכונה בו היתה להשביע תאות החומר ברבויו והוא שאמר ותכס את המחנה ברבוי והפלגה ע"כ. והותרה בזה השאלות הי"ד והט"ו. ואמנם ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה להגיד שהבשר בחשך בא ובחשך הלך בערב כדבר מותר אבל הלחם העיר בבקר בבקר ולא היו עמלים ויגעים ללכת לבקשו מהר לגבעה כי הוא ירד סביב למחנה. ואמר שכבת הטל לפי שהיה נעשה מאד חלוש ולא היו יורדים ממנו טפין אבל התלחלח מקרירות הלילה ונמצא הלחות ההוא בפעל על הארץ ולזה כוונו חז"ל באמרם שנתן להם המן בפנים מאירות לפי שהמן בא בבקר כצאת השמש בגבורתו והשלו בא בערב זמן הלילה ובזה רמז להם שהשלו היה מאכל שחוריי רע המזון והמן זך ובהיר הוא בשחקים וכאור בקר יזרח שמש. ואין ספק שמאותו מין שלו שאכלו אותו אבותינו כאן בפעם הראשונה היה השלו שאכלו בפעם השנית בקברות התאוה והוא בשר עוף גדל במים שחוריי רע ההזנה אך בפעם הראשונה הזאת לא אכלי ממנו רק יום א' בלבד ולכן לא נזוקו מאכילתו. אבל בפעם השנית שאכלו ממנו לא יום א' ולא יומים ולא חדש ימים עד אשר יצא מאפם התמדת אכילתו הזיקתם מאד כי הדברים האלהיים הנה יפעלו כפי ההשגחה העליונה על ידי כלים וסבות אמצעיות. ויש לקצת חז"ל דעת אחרת והוא שהשלו והמן שניהם יחד היו עמהם כל ימי המדבר וכמו שזכרו הרמב"ן ואשר כתבתי הוא היותר נכון בפשט הפסוקים האלה:

למען אנסנו הילך בתורתי. אִם יִשְׁמְרוּ מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בּוֹ, שֶׁלֹּא יוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא יֵצְאוּ בַּשַּׁבָּת לִלְקֹט:

לחם בעבור שיעשו ממנו לחם כמו שכתוב (במדבר יא ח) ועשו אותו עוגות, כי כל פת יקרא לחם, לא בהיותו מן החטה או מן השעורים בלבד. ואמר ממטיר לחם, כי להיותו לחם ימטירנו להם, וכן ארץ ממנה יצא לחם (איוב כח ה), וכן להוציא לחם מן הארץ (תהלים קד יד), שיוציא החטה שיעשו ממנה לחם ויש אומרים (הראב''ע וכן הרד''ק כאן ובספר השרשים שרש לחם) הנני ממטיר לכם לחם, מאכל, וכן לחם אשה (ויקרא ג טז), כי את לחם אלהיך הוא מקריב (שם כא ז), כי תשב ללחום את מושל (משלי כג א), כלם ענין מאכל והנכון כי ללחום (שם), לאכול לחם, ולחם אלהיך (ויקרא כא ז-ח), כנוי, שהוא סעודה לאלהיך כלחם לאדם, כי מצאנו לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח ג):

ומלת לחם מאכל תמצא על הלחם כמשמעו. גם על הבשר. כמו לחם אשה. גם על הפרי כמו נשחיתה עץ בלחמו:

דבר אחר, לפי שעסק התורה יש לו מונעים מבית ומחוץ, מבית הוא מצד מאכלים גסים המפסידים זכות וברירות השכל, עד אשר כח שכלו עובר בעמק עכור ואינו זך לעסוק במושכלות, כי מטעם זה לא אכל משה בהר מ' יום כדי שיהיה שכלו זך ונקי להבין במושכלות, וכתיב (שמות כד טז) ויכסהו הענן ששת ימים וארז"ל (יומא ד.) שהיה זה כדי למרק אכילה ושתיה שבתוך מעיו, ומבחוץ הלא המה בעבר הירדן, בעברו דרך ימים ונהרות ורגליו כאילות לרדוף אחר מזונותיו, במדבר בהר בערבה ובשפלה ועסק זה מטרידו מלעסוק בתורה, והמן הזה היה מאכל רוחני כל אוכליו נצולו מן שני מונעים אלו, הן מבחוץ, כי לא היו צריכין לחזר אחריו אלא כל אחד מצא מזונותיו בכל יום פתח אהלו, הן מבפנים, כי היה מאכל זך ונקי מכל פסולת, ורז"ל (שם עה:) קראוהו לחם אבירים שמלאכי השרת אוכלין אותו, אע"פ שאין אצלם אכילה מ"מ הן נזונין מזיו השכינה והיינו אותו חלק רוחני שהיה במן כי היה בו ניצוץ גם מן הרוחניות, ועינו כעין הבדולח מזהיר ומבהיק ולא היה בו שום פסולת וע"כ היה נבלע באברים, ובזה נסתלקו שני המונעים. ושלישים על כלו, והוא מי שיש לו הרבה יותר מכדי צרכו, גם הוא אינו פנוי לעסוק בתורה כי ריבוי הונו וקנינו והשבע לעשיר אינו מניח לו לעסוק בתורה, וגם ממונע זה היו ניצולים במן זה, כי לא ירד כ"א ארוחת איש דבר יום ביומו, ואמר ה' למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, כי בהסתלקות כל המונעים הרי לפניהם שולחן ערוך לעסוק בתורה ואין מעכב, ואם על כל פנים לא ילכו בתורת ה' אין זה כי אם רוע לב הותל הטהו למאס בתורת ה', ואז ודאי לא יהיו ראויין לקבלת התורה ויתבאר זה עוד בסמוך.

למען אנסנו הילך בתורתי. כשיהיה מתפרנס שלא בצער, כאמרם ז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן:

למען אנסנו - מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורתי. כמו שמפורש בפרשת והיה עקב: ויענך וירעיבך.

לחם מן השמים. לפי סדר הלשון היה ראוי לומר הנני ממטיר לכם מן השמים לחם אבל א״כ היה במשמע חמשת המינים שהרי לא נקרא לחם בתורה אלא דבר שבא לידי חמץ. היינו חמשת המינים. ע״כ היפך ה׳ את דברו מן השמים. כדי שיובן גם על תיבת לחם שלא קרא סתם לחם אלא לחם שמים בכנוי:

לחם. בעבור שיעשוהו לחם כמו שנא' ועשו עוגות כי כל פת נקרא לחם ולא חטים ושעורים לבד. ואמר ממטיר לחם פי' ממטיר להיותו להם ללחם כמו להוציא לחם מן הארץ. וי"מ לאכול לשון מאכל פי' הנני ממטיר לכם מאכל וגם בשר בכלל לחם כמו לחם אשה וכלל בכלל הנני ממטיר לכם המן והשלו או שקיצר הכתוב במה שאמר לו הקב"ה ענין השלו ובדברי משה האריך ופי' גם השלו כדרך מקראות בכמה מקומות כדפרישית לעיל:

למען אנסנו כי אנסנו. אמר זה מפני שמלת למען לעולם מורה על הסבה התכליתית והסבה התכליתית היא סבת הפועל למה יפעל ופה הפועל שהוא הממטיר הסבה התכליתית הוא להאכילם כי לולא זה היו מתים ברעב כי כבר כלתה החררה לא בעבור שינסנו וא"כ למען אנסנו אינו טעם רק לויצא העם ולקטו דבר יום ביומו כאילו אמר לא ילקטו היום לצורך מחר מפני שבזה אנסנו לדעת אם ישמרו צוויי אם לא שבזה לא תפול מלת למען מפני שלא תבא מלת למען המירה על הסבה התכליתית רק על העשייה עשה כך בעבור כך לא על העדר העשייה ופירוש ולקטו דבר יום ביומו הוא שלא ילקטו היום לצורך מחר והוא לא תעשה לפיכך הוכרח לשנות מלת למען עם מלת כי כאילו אמר לא ילקטו היום לצורך מחר מפני שאני רוצה לנסותו לדעת אם ילך בתורתי אם לא ולכן בפסוק למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים פי' למען תזכור על ידי אכילת הפסח והמצה יום צאתך כלומר שמלת למען אינה דבקה אלא עם חיוב אכילת מצה הנזכרת ועם חיוב אכילת הפסח הרמוז במלת עליו הנזכר שהן מצות עשה לא עם אזהרת לא תאכל עליו חמץ הנזכר מפני שמלת למען אינה נופלת רק על מצות עשה. אך קשה דילמא ה"ק אני מזהירם שלא ילקטו היום בעבור מחר למען אנסנו דומיא דויאמר יי' אל משה לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי שפירושו אני אקשה את לבו שלא ישמע למען רבות מופתי. ומצאתי בקצת נוסחאות שכתו' בהן בו אנסנו ופירושו שלמען אנסנו הוא דבק בלח' מן השמים פירש עם המצות התלויו' בו שהן שמירת השבת ושלא ילקטו היום לצורך מחר לא עם הסמוך לו שהוא ולקטו דבר יום ביומו כי אז יהיה המובן ממנו שמה שהזהרתי שלא ילקעו היום לצורך מחר הוא למען אנסנו אם יקיים מציתי בזה אם לא וזה לא יתכן כי למה ירצה לנסותו במצות לא תותירו ולא במצות השבת וזו הנוסח היא העקר כי אחר זה כתב גבי הילך בתורתי אם ישמרו מצות התלויות בו כו'. ובקצת נוסחאות אין בהם לא זה ולא זה וגם הרמב"ן ז"ל הזכיר מאמר הרב בזה ולא הוזכר שם לא זה ולא זה:

הנני ממטיר לכם לחם. כתיב לחם וכתיב עגות וכתיב וטחנו, הא כיצד, צדיקים לחם, בינונים עגות, רשעים טחנו ברחים ^דבפ' בהעלתך כתיב וטחנו ברחים וגו' ועשו אותו עגות, ופירש"י לחם משמע אפוי ועגות משמע קודם אפיה, ומפרש שצדיקים אכלו אותו כמו שהוא וכעין לחם אפוי שאין בו כל טרחה, ובינונים טרחו בו לעשות עגות, ורשעים טרחו בו עוד יותר לטחנו ברחים, ועיין בחא"ג. .
(יומא ע"ה א׳)

אם ישמרו וכו'. הרא"ם גורס בו אנסנו. ופי' למען אנסנו הוא דבוק בלחם מן השמים, פי' עם המצות התלויות בו, דהיינו שמירת שבת, ושלא ילקטו היום לצורך מחר. לא עם הסמוך לו, שהוא ללקטו דבר יום ביומו, שאז יובן שמה שהזהרתי שלא ילקטו היום לצורך מחר, הוא למען אנסנו אם יקיים מצותי בזה אם לא, וזה לא יתכן, דלמה ירצה לנסותו במצות לא תותירו ולא במצות השבת:

וטעם שלא אמר בתחלת נבואה זו לאמר, לצד כי עדיין יצוהו פעם ב' כל הדברים בפרשה שאחר זו אלא שהקדים הדברים למשה למצוא בפיו מענה, ותכף ומיד השיבם שהנבואה נאמרה לו כהרף עין ותכף ומיד והנה כבוד ה':

למען אנסנו וגו' למדך שכל מי שמזונותיו מרווחים חייב לעסוק בתורה:

למען אנסנו כי אנסנו. כן הוא הגירסא. ובספרים שלנו כתוב 'למען אנסנו – אנסנו הילך בתורתי', ואין ספק שהוא טעות. וכך פירושו, כי מלת "למען" משמע שהוא נמשך מן נתינת המן, כלומר שלכך אתן להם המן "למען אנסנו", כי כל "למען" הוא נמשך מן הדבר, כמו שאמר הכתוב (פסוק לג) "קח צנצנת אחת וגו'" "למען אשר יראו הלחם וגו'" (פסוק לב), שדבר זה נמשך מן המן שנתן שם. וכאן לא יתכן לפרש כך, שהרי זה בעצמו מה שנתן להם המן בזה היה מנסה אותם, לכך פירש כי מה שאמר "למען אנסנו" רוצה לומר 'כי אנסנו', דהיינו בנתינת המן היה מנסה אותם:

לכם. ולא עשה כן לכל גוי.

דבר יום ביומו. לא אתן להם רק לצורך היום ויהיו צריכין לידי כל שעה ושעה:

ולקטו דבר יום ביומו וא״‎ת עד שאתה ממטיר להם לחם דבר יום ביומו תמטיר להם ביום אחד לכמה שנים, תשובה לדבר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא אצוה להם לא יותירו ממנו עד בוקר המותיר הרי הוא מחוסר אמנה, ומי שלא יותיר ממנו הרי הוא שומר אמונים, שמי שברא היום ברא פרנסתו. מכאן היה ר׳‎ אלעזר המודעי אומר מי שיש לו לאכול היום ואומר מה אוכל למחר הרי הוא מחוסר אמנה. ד״‎א הילך בתורתי אם יעסקו בתורה, שאני מוריד להם מאכל מוכן בלא טורח הרבה ומאחר שכן הוא יש להם לעסוק בתורה תמיד.

אכן מסימני העבדות הוא זה שלא העלו על דעתם לאכול מן המקנה שהביאו עמהם (ראה רש"י להלן פסוק ח ד"ה בשר לאכל). (פ' בשלח תשמ"ה)

למען אנסנו הילך בתורתי אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט. לשון רש''י. (רש"י על שמות ט״ז:ד׳) ואיננו נכון, אבל הוא כמו שאמר (שם טז) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך, כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחלה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא לחם: וככה אמר להם עוד (שם ח ב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא, כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב (שם טו), ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו, לנסותם ולהטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם וכבר פירשתי ענין הנסיון בפסוק והאלהים נסה את אברהם (בראשית כב א). והרב אמר במורה נבוכים (ג כד) לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל ואם יש בה ספוק צורך אם לא. ואם כן היה ראוי שיאמר ''למען ינסה לדעת'': והנה לא הזכיר כאן דבר רק המן שהוא הלחם שהמטיר להם, אבל כאשר אמר להם משה (שמות ט״ז:ח׳) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע, ידענו כי הכל נאמר לו, אבל הכתוב יקצר בדברים הנכפלים בענין הצווי או בספור, כאשר הזכרתי לך פעמים רבים (לעיל ט יב, י יב, יא א) ופעמים לא יזכיר האחד כלל, דכתיב בפרשה הזאת (שמות ט״ז:ל״ב) זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו, ולא נכתבה הצואה כלל, וכן במקומות רבים: ועל דעת האומרים (הראב''ע) כי ''לחם'' כל מאכל, יתכן שיאמר הנני ממטירלכם לחם על המן ועל השלו, כי יתכן להם שאלתם ששאלו לחם ובשר, ומשה פירש שיהיה הבשר בערב לאכול והלחם בבקר לשבוע כדרך כל הארץ:

ולקטו דבר יום ביומו. זה הלשון משמעו שלא יתאחר חק היום על יום מחר. כדאי׳ בתמורה די״ד בפ׳ מוספין. וע׳ מש״כ לעיל ה׳ י״ג. וכאן לכאורה אינו מובן. וכי תעלה ע״ד שיגיע מאכל היום למחר. ומה מקרא חסר אם היה כתוב ולקטו יום יום. אלא בא ללמדנו שדין של האדם בהשגת מזונותיו לפי זכותו יבא ביומו ולא יאוחר. שהרי ידוע מספרי פ׳ בהעלותך וגמ׳ פ׳ יוה״כ שנשתנה המן באופני הגעתו לפי זכות האדם ואמר ה׳ שאותו הדין לפי המעשים יהי׳ ביומו. ולא כמו לדורות שבא בסתרי הטבע שאין דינו של אדם נגלה באותו יום. אבל במן שהיה מעשה נס יבא דבר יום ביומו:

למען אנסנו. פירש"י אם ישמרו מצות התלויות בו. והרמב"ן פי' שזהו הנסיון שלא היה בידם מה לאכול והיו צריכין לו כל שעה ולא ירד להם אלא דבר יום ביומו ואפילו הכי הלכו אחריו במדבר לא מקום זרע והוא כענין שנאמר המאכילך מן במדבר אשר לא ידעו אבותיך למען ענותך לנסותך להטיבך באחריתך:

הילך בתורתי אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט. אבל לא כדפי' בפרשת עקב גבי לנסותך לדעת התשמור מצותיו שלא תנסהו ולא תהרה' אחריו דהת' הנסיון דבק עם הענוי דלעיל מיניה והנסיון שאצל הענוי פירושו שלא תהרהר אחריו אבל פה שאין בספו' הזה צער וענוי לא יתכן לפרשו שלא תהרה' אחריו. ולכן מה שכת' הרמב"ן ז"ל על דברי הרב ואיננו נכון אבל הוא כמו שאמר המאכילך מן במדבר אשר לא ידעין אבותיך למען ענותך ולמען נסותך אינו מחוור:

הנני ממטיר לכם לחם. כתיב לחם וכתיב שמן וכתיב דבש, א"ר יוסי ב"ר חנינא, לנערים לחם, לזקנים שמן, לתינוקות דבש ^הכאן מכנה את המן בשם לחם ולקמן בפרשה (פסוק ל"א) מתארו כצפיחית בדבש, ובפרשת בהעלתך – כטעם לשד השמן, וזה מפני ששלש תקופות חיי האדם, הילדות, והבחרות, והזקנה, היה נרגש לכל אחד כפי דרישותיו, התינוקות אוהבים דבש, הנערים – לחם והזקנים שמן, ומה שאינו חשיב כסדר השנים והתקופות, דבש, לחם, שמן, נראה משום דבגמ' כאן דרשו הפסוק דפרשה בהעלתך והיה טעמו כטעם לשד השמן, מהו לשד, מה שד זה מתהפך לכמה גוונין אף המן מתהפך לכמה טעמים, וכפי הנראה כוונו בדרשה זו לדרשה שלפנינו שהיה נרגש בו טעם לחם שמן ודבש, ונראה שסמכו לדרוש כן בר"ת ממלת לש"ד ע"ד נוטריקון לחם שמן דבש, ועיין בספרי שם, ומפני זה חשבו כאן כסדר המלה לש"ד, ובמ"ר הנירסא לנערים לחם, לזקנים דבש, לתינוקות שמן, וממה שכתבנו מבואר דהעיקר כנוסחת הגמרא ובסדר לחם שמן דבש, והדבש הוא מאכל התינוקות, ע' נדה מ"ה א'. .
(שם שם ב׳)

מצות התלויות בו כו'. אבל לא כמו שפירש בפרשת עקב (דברים ח, ב) גבי לנסותך לדעת התשמור מצותיו, שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו, דהתם דבוק הנסיון עם הענוי דלעיל מיניה, והנסיון שאצל הענוי פירושו שלא תהרהר אחריו, אבל הכא דלא נזכר שום עינוי וצער, לא יתכן לפרש הנסיון שלא יהרהר אחר מדותיו: דכאן אי אפשר לפרש אם תהרהר, שאין אומרים לאדם אנסה אותך אם לא תהרהר, שאם כן לא היה נסיון. אבל יתכן לומר אנסה אותך אם תשמור מצותי אם לא. אבל לקמן, שהם דברי משה, אמר ויענך וגו' לנסותך אם תהרהר אחריו ית"ש. [גור אריה]:

למען אנסנו וגו'. כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תיקון ובזה יהיו פנוים מכל ואראה הילך וגו':

הילך בתורתי וכו'. ואין לפרש "אנסנו" כמו "לנסותך התשמור מצותיו" בפרשת עקב (ר' דברים ח, ב), שכאן לא יתכן לפרש כך, שאין אומרים לאדם 'אנסה אותך אם לא תהרהר אחרי', שאם כן לא היה זה נסיון, אבל יתכן לומר 'אנסה אותך אם תשמור מצותי'. אבל לקמן הם דברי משה, אמר "ויענך וגו' לנסותך" אם לא תהרהר אחריו יתברך:

מן השמים. (יג) מאוצרו הטוב, שנאמר יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים (דברים כח יב), א״ר שמעון בן גמליאל בוא וראה כמה חביבין ישראל ששינה הקב״ה להם סדרי בראשית, לשעבר הלחם היה עולה מן הארץ, ועכשיו הוריד הלחם מן השמים.

וטעם אנסנו. שיצטרך אלי בכל יום:

למען אנסנו הילך בתורתי. אולי מתך שיהיו צריכין לי כל שעה וייראוני ולא ימרדו בי וילכו בתורתי:

למען אנסנו אין נסיון גבי הקב״‎ה שכל מה שהיה והוה ועתיד להיות גלוי לפניו, אלא נסהו לפני מדת הדין שהיתה מקטרגת עליהם ועל מדת הרחמים שהיתה מבקשת עליהם רחמים יותר מדאי.הילך בתורתי לא יהא פתחון פה למדת הדין לקטרג עליהם ואף לא יהא פתחון פה למדת הרחמים לבקש רחמים יותר מדאי.

למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. אם יהא שוקד בתורה אם לא. וכבר ביארנו בס׳ בראשית כ״ב א׳ בשם מ״ר שיש שלשה אופני נסיון. ובאשר הדבר ברור שכל א׳ מישראל יראה לזכך דעותיו לידיעת ה׳ בכל לילה. וכמו שפירש משה אח״כ ערב וידעתם וגו׳ וכמו שיבואר. אבל הנסיון יהיה אם ילך מי שבכחו להיות שוקד בתורה. שעסק התורה הוא מוסר ה׳. משום שקשה על האדם יותר מכל מחשבות ידיעת ה׳. וכמש״כ בס׳ דברים י׳ ו׳. שע״כ נקראת מוסר:

ולקטו דבר יום ביומו. מי שברא היום ברא פרנסתו שכל מי שיש לו מאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה:

והיה משנה ליום ולמחרת. כלומר שסב' היותו משנה ביום ההוא הוא בעבור היום הששי ומחרתו שהוא יום השבת מפני שאין המן יורד ביום השבת כדכתיב וביום השביעי שבת לא יהיה בו:

ויצא העם ולקטו. כתיב הכא ויצא העם ולקטו וכתיב (פ׳ בהעלתך) וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, וכתיב (שם) שטו העם ולקטו ^ודמפסוק ראשון משמע שיצאו חוץ למחנה, ומהפסוק השני משמע שבתוך המחנה ירד, ומפסוק שלישי משמע שהלכו למקום רחוק כמשמעות הלשון שטו, כמו משוט בארץ (איוב א׳:ז׳). , הא כיצד, צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו ^זואפשר עוד לומר דסמך לדרוש כן משום דבשתי היציאות כתיב יצא העם, ולשון עם מורה בעלמא על פחותי המעלה מהמון העם [עיין בפי' הגר"א לישעיה א' ד'] ולכן מוקי ברשעים ובינונים, משא"כ בירידת הטל על המחנה לא נזכר שם עם ולכן מוקים אותו הפסוק בצדיקים ואנשי המעלה. .
(שם שם א׳)

עוד ירצה על זה הדרך טעם דבר יום ביומו למען אנסנו כשיהיה צריך לו בכל יום למזונותיו:

אתה אמרת ואקחה פת לחם. חייך שאני פורע לבניך. במדבר. בארץ. ולעתיד. במדבר. הנני ממטיר לכם לחם (שמות טז ד). בארץ. ארץ חטה ושעורה (דברים ח ח). לעתיד. יהי פסת בר בארץ (תהלים עב טז).

ויצאו העם ולקטו. יצאו למדבר ומלקטין ולא מן החצרות.

ויצא העם ולקטו, והיה ביום הששי, והיה משנה. מקראות הללו אינן ציווי אלא אמר להם הקב״‎ה כך וכך אני עושה וכך וכך יעשו וכך וכך יארע. והיינו דכתיב לקמן איש אל יותר ממנו וגו'. ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה כל נשיאי העדה ויגידו למשה שלא היו מכוונים ללקט אלא כתמול שלשום והם מצאו לחם משנה לכל אחד ואחד.

דבר יום ביומו. מי שברא יום ברא פרנסתו, שלא יהו מתייאשין מן התפלה ומן הרחמים.

ר׳ יהושע אומר [כדי שילקוט אדם מהיום למחר כעין מערב שבת לשבת. רבי אלעזר המודעי אומר], שלא ילקטו אותו מיום לחבירו, כדרך שהיו עושין מערב שבת לשבת.

ד״א כדי שיאכלוהו הם כל יום ויום.

למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. שהיו אוכלין ושותין ולא היו יודעין מהיכן אוכלים ומהיכן שותין ומהיכן מתכסין, מיכן אמר ר׳ שמעון בן יוחי לא נתנה תורה לידרש אלא לאוכלי המן, ושניים להם אוכלי תרומה.

והיה משנה. לַיּוֹם וְלַמָּחֳרָת:

ופי' משנה. שני העומר לאחד כי כן כתוב:

והכינו את אשר יביאו והיה משנה. גם אחר ההכנה יהיה משנה כי לא יחסר בבשול. ואמר והכינו לעורר שיזדרזו לענג שבת במטעמים, ושכל זריזותם בזה יהיה מערב שבת:

והיה משנה כל מעשה השבת כפול. שני כבשים. שתי ככרות שתי נרות. זכור ושמור:

והכינו את אשר יביאו. פירוש כי ההבאה עצמה בכלל ההכנה וצריכין להכינה מיום ו' כדי שלא יביאו בשבת, והוא מאמר משה לישראל (פסוק כ''ט) אל יצא איש ממקומו וגו':

והכינו - את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו.

והכינו את אשר יביאו והיה משנה וגו׳. אם היה הכונה העיקרית שכאשר ימודו את אשר יביאו ימצאו משנה. כ״ז מיותר ומה מקרא חסר אם היה נכתב והיה ביום הששי והיה משנה וגו׳. אלא ע״כ הפי׳ והכינו בתורת מצוה שיכינו. וע״כ על ש״ק קאי. וכפי׳ חז״ל. ועדיין אינו מסודר והכי מיבעי והיה ביום הששי והיה משנה וגו׳ והכינו את אשר יביאו. שהרי המשנה הוא קודם הכנה על שבת. אלא יש לפרש לפי הדרש שיהי׳ משנה בשבת עצמו. וה״מ אחר שיכינו על שבת אז יהי׳ משנה על אשר ילקטו וגו׳. פי׳ לא כדרך כל יום שעיקר אכילה היה בסעודת היום ומעט מן העומר אוכלים בערב שאחריו. אבל ביום הששי יהיה משנה בסעודת הלילה על הנהוג אצלם בלקיטתם יום יום היינו שיהיה עיקר אכילת של יום הששי בלילה שלאחריו. ולפי זה הפי׳ לא אמר הקדוש ב״ה בפירוש שילקטו ביום הששי שני עומרים. ומש״ה כאשר לקטו לחם משנה שני עומרים הגידו חדשות למשה. כמו שיבואר לפנינו:

והכינו: לצורך השבת.

משנה על שהיו רגילין ללקוט יום יום של שאר ימות השבוע. תקן בזה שני עניינים אמר על מה שהיו רגילין ללקוט בכל יום ויום לא על מה שקלטו בכל יום ויום כמובן מן הכתוב שהוא מורה שהנלקט ביום הששי יהיה כפל ממה שלקטו בכל ימות השבוע שהן י' עמרים לאחד ואמר של שאר ימות השבוע לא בכל יום ויום סתם שהוא כולל גם היום הששי:

והיה ביום הששי והכינו. ששי היה לירידת המן ולששת ימי בראשית שהרי באחד בשבת התחיל המן לירד וזה נתבאר למעלה.

והיה ביום הששי. אמר רבה, מאי דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה ליו"ט ^חדרש והכינו כמו והזמינו דהיינו הכנה בפה, דל"ל הכנה ממש בידים דהיינו שיאפו ויבשלו מבעוד יום, דזה מפורש כתיב (פ' כ"ג) את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו, אלא ע"כ הזמנה בפה הוא, ומדכתיב ביום הששי וסתם ששי חול הוא ואחשביה רחמנא לסעודת שבת ויו"ט [דיו"ט בכלל שבת דגם בו לא ירד המן כפי שיבא בסמוך] שיזמיננה מבעוד יום ובחול, וע"ע בדרשה הבאה. .
(ביצה ב׳ ב')

על שהיו רגילים ללקוט כו'. דקשה למה קרוי משנה, דדילמא דרכו לירד כשיעור זה. ומתרץ, דנקרא משנה כנגד מה שהיו רגילין ללקוט יום וכו'. כלומר, ולא משנה של כל השבוע דהיינו עשרה עומרים, כמובן מן הכתוב:

והיה ביום הששי. ר"ל שיאפו ממנו ביום הששי מה שיצטרך לכבוד השבת כמו שבאר אחר זה כי בשבת לא יוכלו לאפו' ולבשל כי הם מהמלאכו' האסורות לעשות בשבת כמו שנתבאר בה המקו' ושיתבאר במה שיבא ורז"ל ביארו מזה שהוא אסור להשתמש בשבת במה שלא היה מוכן לצורך שבת מערב שבת כמו גרוגרות וצמוקים בעת התיבשם לשמש שאינם ראויות מצד עצמתם אבל הדברים ראוים בעצמם אע"פ שהם בלתי מוכנים מפני שהם עומדים לסחורה הנה הם מוכנים אצל שבת כי לגודל מעלת השבת ישים האדם כל הדברים אשר בידו מוכנים אצלו וכן למדנו ענין ההכנה ליום טוב מזה המקום אלא שיש הבדל בדיני המוקצה בין שבת לי"ט כי י"ט יהיה מוקצה מה שיהיה לסחורה אע"פ שהוא ראוי בעצמותו וכן יהיה מוקצה הב"ח העומד לגדל התרנגולת לביצתה ורחל לגזתה כי אין מעלת י"ט אצל האנשים כמעלת שבת ולזה לא יהיו אצלו כל הדברים הראוים בעצמם מוכנים כמו הענין בשבת. וכבר נסתעפו מזה השרש דינים רבים במסכת י"ט ובמסכת שבת ובמקומות זולתם מהתלמוד:

והיה ביום הששי. לפי הפשוט הודיע להם כי ביום הששי ירד לחם משנה, אולם באשר זאת ראו מעצמם כמ"ש ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה, רצוף בו עוד כוונה, שצריכים להכין בששי לכבוד השבת כמ"ש חז"ל וגם רמז שהשמים המוזכרים למעלה הם יכינו את אשר יביאו, כי יהיה בו שפע קדש מקדושת השבת, ולכן גם התחתונים צריכים לעשות הכנה, ועי"ז והיה משנה, ר"ל גם באיכותו ובטעמו כמו שיתבאר (בפ' ל"א), שהמן שבשבת היה לו טעם אחר, וזה יהיה הכנה על אשר ילקטו יום יום, שזכות ההכנה הזאת לכבוד שבת ירד להם המן כל ימי השבוע כמ"ש בפסוק כ"ו: ובזה למד דעת את העם: א] שמפתח של פרנסה הוא ביד ה' לבדו כמ"ש הנני ממטיר ב] שהלחם הוא שמימי לא ארצי כמ"ש כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' וכו', שעיקר מזון השלמים הוא המזון הרוחני שהוא מזון הנפש שהוא עיקר האדם עד שלא יחיה על המזון הגשמי רק על מוצא פי ה', ג] שלא יטריד האדם א"ע לאסוף הון ועושר בסכנת הליכת ימים ומדבריות ואיים רחוקים, כי מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, והגם שצריך שיעשה מעת כמ"ש ויצא העם ולקטו, בכ"ז פרנסתו מזומן לו אצל ביתו וכיוצא מביתו תיכף ימצאנו, ד] שכל מי שי"ל מה לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הוא מקטני אמנה שעז"א ולקטו דבר יום ביומו, ובזה אנסנו הילך בתורתי, שאז יזמין לו ה' פרנסתו בכל יום כמו שהכין פרנסת הלוים ולכל מי שיפריש א"ע מעניני העולם לעסק התורה שאז ישיג פרנסתו בנקל עפ"י השגחת ה', ה] למד שבקדושה צריך הכנה כמ"ש והכינו, ו] שכל מזונותיו קצובים חוץ מהוצאת שבת שישיג אותו לפי הכנתו וחפצו להתענג על ה', ז] שע"י כבוד השבת יתפרנס כל ימי השבוע כמ"ש על אשר ילקטו יום יום:

משנה של יום ולמחרת. רוצה לומר שאין "משנה" כמשמעו שיהיה להם ביום הששי כפל מה שהם צריכים, שזהו לשון "משנה", אלא רוצה לומר 'ליום ולמחרת'. והוקשה לו שאין זה "משנה", דהא לאו יתור הוא כלל, ופירש "משנה" 'על שהיו רגילים', כלומר "משנה" הכתוב כאן רוצה לומר שהוא "משנה" על מה שהיו רגילים ללקוט בבת אחת:

והיה ביום הששי. הששי הנקרא מששת ימי בראשית, ויהי ערב ויהי בקר יום הששי (בראשית א לא).

והיה ביום הששי והכינו, מכאן שמערב אדם מערב שבת לשבת: והיה משנה, לחם משונה אתה אומר לחם משונה הוא או אינו אלא לחם כפול כשהוא אומר שני העמר לאחד הרי לחם כפול אמור הא מה ת"ל והיה משנה לחם שהוא משונה כיצד בכל יום היה בו עומר אחד ובשבת שני עמרים בכל יום היה ריחו נודף ובשבת יותר בכל יום היה מצולהב כזהב ובשבת יותר.

ויצא העם ולקטו. לבריא היה יוצא ומלקט שנאמר ויצא העם. לבינוני פתח אהלו שנאמר ונצבו איש לפתח אהלו. לעצל פושט ידו ויורד לתוך ידיו שנאמר ותעל שכבת הטל:

והכינו את אשר יביאו. יתקנו אותו וישלו אותו לצורך שבת כדאמר לקמן את אשר תאפו אפו:

והכינו את אשר יביאו לשון הצנעה כמו ויכינו את המנחה עד בא יוסף בצהרים וכן כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו.

רש"י ד"ה משנה, ...אומר אני, אשר יביאו והיה משנה - לאחר שיביאו, ימצאו בו משנה במדידה על אשר ילקטו וימדדו יום יום, וזהו "לקטו לחם משנה" (פסוק כב), בלקיטתו היה נמצא לחם משנה. וזהו וכו'. לדברי רשב"ם על אתר ברור הדבר - פשוט מצאו שני עומר כל אחד, ולא כביתר הימים. אבל לרש"י כאן לא ברור, אימתי התברר להם שבידיהם לחם־משנה - אם בשעת הלקיטה או בשעת המדידה - וכאילו רש"י סותר בסיפא את שאמר ברישא, מלבד מה שפירושו מתעלם מן האתנחתא. אבל להלן (כב) על הפסוק "לקטו לחם משנה", דברי רש"י מפורשים: "כשמדדו את לקיטתן באהליהם מצאו כפלים". (פ' בשלח תשמ"ז)

משנה. עַל שֶׁהָיוּ רְגִילִים לִלְקֹט יוֹם יוֹם שֶׁל שְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ; אוֹמֵר אֲנִי "אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה" – לְאַחַר שֶׁיָּבִיאוּ, יִמְצְאוּ מִשְׁנֶה בַּמְּדִידָה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ וְיָמֹדּוּ יוֹם יוֹם, וְזֶהוּ לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה – בִּלְקִיטָתוֹ הָיָה נִמְצָא לֶחֶם מִשְׁנֶה. וְזֶהוּ עַל כֵּן הוּא נוֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם – נוֹתֵן לָכֶם בְּרָכָה, פוי"שן, בַּבַּיִת לְמַלֹּאת הָעֹמֶר פַּעֲמַיִם לְלֶחֶם יוֹמַיִם:

והיה משנה - אף על פי שבכל יום לא מצאו אלא עומר לגלגולת, ביום הששי ימצאו כפליים, שני העומר לאחד.

והיה משנה וגו': ואני אמטיר להם כפלים באופן שיוכלו להכין לשבת.

והכינו את אשר יביאו. אמר רב חסדא, לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו – לאלתר ^טר"ל ישכים בערב שבת לטרוח ולהזמין להוצאת שבת, והראיה מן והכינו את אשר יביאו פירש"י בשעת הבאה תהיה הכנה והבאה בהשכמה היא, מדכתיב וילקטו אותו בבקר בבקר, והט"ז באו"ת ריש סי' רמ"ב פירש דמדייק מלשון והיה דמשמע מיד כמו והיה כי קם הפלשתי (שמואל א י״ז:מ״ח), ויותר היה לי' להביא מספרי ר"פ ראה והיה כי יביאך אין והיה אלא מיד, ועיין במג"א בסי' הנ"ל בשם כתבים דיותר טוב לקנות ביום ו' מביום ה', וצ"ע ממשנה תענית ט"ו א' אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי בשבת כדי שלא להפקיע שערים, ופירש"י כשיראו המוכרים שקונים למוצאי יום חמישי לשתי סעודות גדולות אחת לליל חמישי ואחת לשבת יחשבו כי רעב בא לעולם ויוקרו המקחים, משמע מזה דהמנהג לקנות לשבת ביום ה', וכעין מ"ד בב"ק פ"ב א' עזרא תיקן שיהיו מכבסין בגדים ביום ה' לצורך השבת, וכתב המג"א בסי' רמ"ב הטעם כדי שיהיה פנוי בערב שבת להכין צרכי שבת.
וכתב בס' רה"ז דפשוט הוא דתקנת עזרא (ב"ק שם) שתהא אשה משכמת ואופה אהך עיקרא דדרשה זו סמיך, ולדעתי אין כל שייכות בתקנה זו לכאן, דהתקנה היתה לא רק על ערב שבת כ"א על כל ימי השבוע ומטעם אחר כדי שתהיה פת מצויה לעניים המחזירים, כפירש"י שם, וכ"מ ברמב"ם פכ"א ה"ה מאישות. .
(שבת קי"ז ב׳)

והיה משנה על אשר ילקטו יום יום. כדי שיספיק להם לשני ימים ערב וידעתם כי אני יי' וגו' ר"ל שכבר יתבאר לכם עוצם כחו וגבורתו לעשות כל אשר ירצה וזה שכל מה ששאלתם ממנו יתן לכם עד שכבר יביא לכם בשר לאכול בזה המדבר בזה היום בעינו קודם שיעבור הערב ובבקר תראו כבוד יי' במה שישפע ממנו לכם לחם לאכול בזה האופן הנפלא לפי שהוא שמע תלונותכם:

והכינו את אשר יביאו. מיכן אמרו חול מכין לשבת ואין שבת מבינה לחול.

והכינו את אשר יביאו. אמר רבה, והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, מכאן דמוקצה מדאורייתא, ואזהרתה – מלא תעשה כל מלאכה (פ׳ יתרו) ^יר"ל כל דבר מאכל בשבת צריך שיהיה מזומן בעולם מערב שבת, משא"כ דבר שנתהוה מציאותו בעולם בשבת גופיה, כגון ביצה שנולדה בשבת או דבר שלא היה מוכן לאכול עד שבת כגון פירות שנשרו מן העץ בשבת, וכן דבר שא"א להשתמש בו בשבת מחמת איסור פעולתו כגון עצי שריפה, בכל אלה לא שייך בהו הכנה מערב שבת, כמבואר, ונקראו מוקצה משום דהאדם מקצה ומפריש דעתו מלהשתמש בהן בשבת, ומכיון שהכתוב קפיד על הכנה מערב שבת א"כ אחשביה רחמנא לעניני שבת שצריך להזמינם לשבת, א"כ הוי הכנתם מלאכה, ולכן המשתמש במוקצה בשבת עובר משום לא תעשה כל מלאכה. –
והנה כפי המבואר תלי איסור מוקצה בענין הכנה, ולכן דעת רש"י ועוד פוסקים, כי רבה כאן בדין זה לשיטתו אזיל בדרשה דלעיל דהכנה דאורייתא, ומכיון דקיי"ל בהכנה כרבה ממילא הוי איסור מוקצה דאורייתא, אבל הרבה פוסקים ס"ל דכלל איסור מוקצה הוא מדרבנן ויסוד דבריהם על המבואר בסוגיא כאן דרבה גופיה חזר בו ממ"ש מוקצה דאורייתא, והאריכו לבאר דאיסור מוקצה אינו תלוי בענין הכנה, וכך דעת רוב הפוסקים, וע' בס' פחד יצחק ערך מוקצה שהאריך בזה. .
(פסחים מ"ז ב׳)

והיה ביום הששי והכינו. (יט) מי שטורח בערב שבת אוכל בשבת.

ד״א והכינו את אשר יביאו. את אשר יאכלו לא נאמר, אלא את אשר יביאו, מיכן לעירובי חצרות מן התורה, שיערב אדם מערב שבת בפת או בשום מאכל, כדי שיטלטל מבית לבית ומחצר לחצר.

תניא מערבין בחצרות בפת, ואם רצו לערב ביין אין מערבין. משתתפין במבואות ביין, ואם רצו להשתתף בפת רשאי. מערכין בחצרות ומשתתפין במבואות, כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות, ויאמרו אבותינו לא עירבו, דברי ר׳ מאיר, וחכמים אומרים או מערבין או משתתפין, אמר רב יהודה [אמר רב] הלכה כר׳ מאיר, וא״ר יהודה אמר שמואל החולק את ערובו ונותנו בשני כלים אינו עירוב. עירוב שמו לא שיחלוק. ותנן במס' עירובין אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב, ביתו אסור להכניס ולהוציא לו ולהן, ושלהן מותרין לו ולהן, מאי טעמא חד לגבי חמשה הוי אורח, חמשה לגבי חד לא הוו אורחין.

ותנן נמי נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע, אבל אם כלה האוכל צריך להודיע, רבי יהודה אומר במה דברים אמורים בעירובי תחומין. פירוש שאם עירוב לו בצד מזרח נאסר לצאת במערב והואיל וכן חוב הוא לו ואין חבין לו לאדם אלא בפניו, אבל עירובי חצרות זכות הוא לו שיכול לטלטל מבית לבית, ואין צריך להודיע, לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו, ויחיד ורבים הלכה כרבים, וצריך להודיעם, וכן בעירובי תבשילין שמערב יום טוב לשבת צריך להודיעם, כדי שיתרגלו במצות, שאם לא הודיעם תשכח מצות עירוב. וכך מברך בא״י אמ״ה אקב״ו על מצות עירוב, בדין יהא שרא לנו לאפוקי ולעיולי מבית לחצר ומחצר לבית ומבית לבית ומחצר לחצר ומגג לחצר ומחצר לגג לנו ולכל דדיירין בהני בתי.

והאי חלון שבין שתי חצירות גבוה י׳ ורחב ד׳ מערבין שנים ואין מערבין אחד הני מילי חצר, אבל בית מערבין אחד, אפילו גבוה עשרה, מאי טעמא דביתא כמאן דמלי דמי. וישראל [מומר] שמשמר שבתו בשוק, נותן רשות ומבטל רשות, כיצד אומר רשותי קנוי׳ לך, רשותי מבוטלת לך קנה, ולא צריך לזכות, אבל בנכרי עד שישכור ממנו לא קנה ואם היו שוכנים בחצירות של נכרי ולא השכירו ממנו (לג) [מערב שבת שלא היה בשם הנכרי ובא הנכרי צריך לשכור ממנו] אפילו בשבת, כי הא דרב יוסף ורב חייא בר אבא ורב אסי איקלעו בההוא פונדק אתי נכרי מריה דפונדק בשבתא, אמרו מהו למיגר מיניה בשבת, מי אמרינן שוכר כמערב דמי ואסור, או דילמא שוכר כמבטל רשות דמי ושפיר דמי, אמר להו ר׳ חמא בר יוסף נשכור, אמר להו ר' חייא בר אבא נסמוך על דברי הזקן ונשכור, כי אתי שיילוה לר' יוחנן אמר להם יפה עשיתם ששכרתם, (לד) וכד שלח ר׳ אלעזר לגולה משום רבינו הוו יודעין ששוכרין מן הגוים אפי׳ בפחות משוה פרוטה. (לד) ומומר שאינו משמר שבתו בשוק צריך להשכיר ממנו, שהוא כנכרי, והבא בשביל ישראל זה בלא עירוב מותר לישראל אחר לאכול הימנו, וזה שבא בשבילו אסור, והלכות עירובין מרובות הן, וכולן במס׳ עירובין, בלוש ותשכח, לכך נאמר והכינו את אשר יביאו יכינו היאך יביאו ע״י עירוב.

והיה משנה. לחם כפול, מיכן אמרו רז״ל צריך אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת.

ד״א משנה. משונה בטעמו ובריחו.

וזו שאילה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר׳ עקיבה ואמר לו תבלין יש לנו ושבת שמו.

ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. הענין שנאמר תחילה שקראו שמו מן ואח"כ נזכר כי לא ידעו מה הוא, שהיה לו לכתוב תחילה שלא ידעו מה הוא לכן קראו שמו מן, והענין בזה שבאמת ראו מה הוא, רק שלא היה להם השגה איך יהיה להם קיום מדבר רוחני כזה, שבאמת היה להמן לבוש דק מאוד, כדאיתא בזה"ק (בשלח ס"א:) מזונא דאשתכח להו לישראל בההוא זמנא במדברא מאתר עלאה דאקרי שמים הוא, מזונא יתיר דקיקא דעייל יתיר לנפשא מכלא וכו' שהלבוש בעולם הזה שהיה להמן כמו המלאך כשיורד לעולם הזה מוכרח להתלבש בלבוש, וזה שנפלאו מאוד איך מדבר זה יהיה להם קיום בעולם, וזה שמסיים ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה, שזה הוא הלחם המחיה את ישראל, שלא ישיג מאין יושפע לו מאיזה סבה, וכן לא ישיג היאך יוכל להתקיים משפע כזה, וזה הוא הקיום של ישראל שידע שלא על הלחם לבדו יחיה האדם ורק המוצא פי ה' הוא המחיה.

ערב. כְּמוֹ לָעֶרֶב:

ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים ולא אנחנו המוציאים אתכם משם כאשר אמרתם כי הוצאתם אותנו (שמות ט״ז:ג׳) ובקר וראיתם את כבוד ה' לא נאמר זה על הכבוד הנראה בענן, כי בו ביום היה כדבר להם אהרן ויפנו אל המדבר (שמות ט״ז:י׳). ופירש רש''י (רש"י על שמות ט״ז:ז׳), אלא כך אמר להם, ערב וידעתם כי היכולת בידו ליתן תאותכם ובשר יתן לכם, אך לא בפנים מאירות יתננה לכם, כי לא כהוגן שאלתם אותה ומכרס מלאה, והלחם ששאלתם לצורך כהוגן, בירידתו תראו לבקר את כבוד פניו שיורידנו לכם דרך חיבה בבקר שיש שהות להכינו ואינו נכון שיאמר ובקר וראיתם את כבוד ה' מפני שיקדים להם מתנת המן בבקר, כי מה כבוד ה' בזה, ועוד שסמך לזה בשמעו את תלונותיכם:
והמדרש הזה לרבותינו איננו בפירוש וראיתם את כבוד ה', אבל אמרו כן מפני שחלק להם הפרנסה בשני עתים מן היום ולא נתן הכל בבקר וכך אמרו במכילתא (כאן) ויאמר משה בתת ה' לכם בערב, מכאן אתה למד שבפנים חשוכות נתן להם השלו, והמן ששאלו כהלכה נתן להם בפנים מאירות, כלומר בבקר: ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על שמות ט״ז:ו׳) ''ובקר'' נמשך בפסוק הראשון כי בעבור שאמרו כי הוצאתם אותנו משם אמר שני אותות יעשה השם לכם שתדעו כי הוא הוציא אתכם משם, האחד בערב היום הזה והשני למחר בבקר והיה ראוי שיאמר ערב ובקר וראיתם כי ה' הוציא אתכם, שאין ובקר דבק עם וראיתם את כבוד ה', כי ביום עצמו ראו הכבוד וגם זה איננו נראה כן:
והנכון בעיני כי היה הפלא במן גדול מאד כי השלו הגיז אותו מן הים ברוח נסע מאתו כדרך העולם, אבל המן נוצר להם עתה יצירה חדשה בשמים כענין מעשה בראשית, והוא מה שאמרו בו (אבות ה ו) שנברא בין השמשות: ולכן אמר הכתוב באות אשר יעשה לכם היום בערב תדעו כי הוא הוציא אתכם מארץ מצרים, כי יערוך לכם שולחן במדבר, אבל בפלא הגדול אשר יעשה לכם בבקר תראו את כבוד מלכותו אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיו וכגבורותיו, שבגדולות ובנפלאות שיעשה השם יראה את כבודו, כענין לקבץ את כל הגוים והלשונות ובאו וראו את כבודי (ישעיה סו יח) וכתיב (שם יט) והגידו את כבודי, וכן רבים. וכן הוא דעת אונקלוס שאמר ותחזון ית יקרא דה', ולא תירגם בו ''ואיתגלי'':
ודע כי יש במן ענין גדול, רמזוהו רבותינו במסכת יומא (עה:) לחם אבירים אכל איש (תהלים עח כה), לחם שמלאכי השרת אוכלין, דברי ר' עקיבא אמר לו ר' ישמעאל טעית, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם, והלא כבר נאמר (דברים ט ט) לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, אלא לחם אבירים, לחם שנבלע באיברים. והענין הזה שאמר רבי עקיבא הוא, שקיום מלאכי השרת בזיו השכינה, וכן דרשו (שמו''ר לב ד) ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט ו), מחיה לכלם. ועליו נאמר (קהלת יא ז) ומתוק האור, שישיגו בו באור טוב טעם. והמן הוא מתולדת האור העליון שנתגשם ברצון בוראו יתברך (זוהר בלק ר''ח.), ונמצא שאנשי המן ומלאכי השרת נזונין מדבר אחד. ור' ישמעאל תפשו מפני שקיומם אינו בדבר המתגשם מתולדת האור שהרי קיומם באור העליון עצמו, ומפני זה היו מוצאים טעם במן מכל מה שירצו, כי הנפש במחשבתה תדבק בעליונים ותמצא מנוח חיים ותפק רצון מלפניו (ע''פ משלי ח לה): ואמרו במכילתא (שמות ט״ז:כ״ה) היום אין אתם מוצאים אותו אבל אתם מוצאים אותו לעולם הבא וזה יסבול שני פירושים, שנאמר שיהיה בבני העולם הבא מי שלא הגיעה מעלתם ליהנות תמיד מזיו השכינה, ויהיה קיומם בדבר המתגשם מן הזיו ההוא, כמעלת דור המדבר שהשיגו לזיו השכינה בים, כמו שאמרו (במכילתא לעיל טו ב) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, ומאותה שעה נתעלית נפשם להתקיים בתולדותיו שהוא המן:
ויותר נכון שרמז הכתוב לדברי ר' אלעזר בן חסמא במלת היום שבני העולם הבא יהיה קיומם ביסוד המן שהוא הזיו העליון, כמו שאמרו (ברכות יז) אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם והן נהנין מזיו השכינה. ובני העולם הבא יתקיימו בהנאתן מזיו השכינה בהדבקם בו בעטרה שבראשם. והעטרה היא המדה הנקראת כן שאמר בה הכתוב (ישעיה כח ה) יהיה ה' צבאות לעטרת צבי, ובה נאמר (שה''ש ג יא) בעטרה שעטרה לו אמו. ורמזו על קיום בני העולם הבא, ורמזו על עיקר המן: ואמר הכתוב (תהלים עח כג-כה) ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח, וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו, לחם אבירים אכל איש, וכן אמר (שם קה מ) ולחם שמים ישביעם שנראה מזה שיהיה הדגן הזה בשמים והורידו להם בפתיחת דלתיו, והוא מה שפירשתי שנתגשם האור, כי באור העליון יאמר הכתוב כלשון הזה נפתחו השמים ואראה מראות אלהים (יחזקאל א א) או שכבר היה בשמים, כמאמרם (אבות ה ו) שנברא בין השמשות:

ויאמר. טעם כי ה' הוציא אתכם. בעבור שאמרתם כי הוצאתם אותנו. והנה שני אותות נעשה לכם שתדעו כי הוא הוציא אתכם. האחד בערב זה היום. ושני למחרתו בבקר. והיה ראוי שיהיה ערב ובקר וידעתם. כי איננו דבק ובקר עם וראיתם את כבוד ה'. כי ביום עצמו ראו את הכבוד כאשר יפרש:

ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם וגו'. כבר אמרנו שהמן היה מאכל רוחני והיה מתיחס לאור השכלי, וכאור בקר יזרח שמש (ש"ב כ גד) ע"כ ניתן המן בבוקר בבוקר בהטיבם לשאול כהוגן, אבל השליו היה מאכל גס וחומרי על כן ניתן בערב, כי השכל מתיחס לבוקר והחומר לערב, ולא ניתן להם השליו כ"א לפי שעה שהרי בקברות התאוה שאלוהו שנית, וזה דוגמת מה שכתבנו למעלה פרשת ויחי על פסוק בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל (מט כז) פירוש, הדבר ההכרחי שהאדם שואל כהוגן ניתן לו בבוקר, בפנים מאירות ואותו יאכל, היינו כדי אכילתו, ולשון עד, היינו שלעולם אינו חסר לנפשו מאומה אלא ניתן לו לעד ולנצח, אמנם לערב, היינו המותרות שהאדם שואל שלא כהוגן, ניתן לו בערב בפנים חשוכות, והוא הדבר אשר יחלק לזולתו, ועזב לאחרים חילו, והוא יהיה משולל ומרוחק מקנינו כהוראת לשון שלל, ועוד שלא ניתן לו הדבר כי אם לפי שעה כמו השליו שלא היה ניתן כי אם לפי שעה, כי לא לנצח תאות רשעים יתן ה', כי אם היום יתן להם לסלק תלונתם מעליו, מחר מתאוה נפשו ואין, ומטעם זה ירד המן מן השמים מקום האורה, ותעל השליו מן הארץ מקום האפילה, כי כל אחד בא ממקורו כפי מה שהוא, לכך נאמר ובוקר וראיתם כבוד ה', והיינו פנים מאירות כי נראה להם ה' עין בעין, אבל בערב אמר וידעתם את כבוד ה', ידיעה פחותה מראיה כמלך שנותן לאיזו אדם בקשותיו ופני המלך לא ראה, אע"פ שיודע שנתינה זו מתת המלך היא, מ"מ זה אשר מלך ביופיו תחזנה עיניו ודאי טוב ממנו.

ערב וידעתם. יהי רצון שמה שאמר לי שיתן לכם מזון יהיה באופן זה שיתן לכם בערב צרכי הערב, בענין שתדעו שהאל יתברך הוציא אתכם לגמרי מארץ מצרים, כי יוציאכם גם ממנהגיה, שהייתם יושבים שם על סיר הבשר, בלתי זמן סעודה קבועה כבהמות, כאמרם ז"ל בתחילה היו ישראל כתרנגולים המנקרים באשפה, עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה:

ערב וידעתם וגו'. פירוש לצד שישראל דברו בדרך החלטת המניעה שימצאו בשר במדבר באומרם מי יתן מותינו וגו' ולא שאלו הדבר קודם זה יגיד כי היה להם הדבר בלתי אפשר, לזה אמר להם ערב וידעתם כי ה' וגו', כי עד עתם אינכם יודעים המוציא אתכם מה נורא מעשיו ולא לקחתם ידיעה מהמסות הגדולות כי כל יכול עכשיו מחדש תכירוהו. וכונת דבריו הוא לשבט מוסר כי טח מראות עיניהם וגו' (ישעי' מ''ד). וטעם שלא תלה הידיעה אלא במעשה ערב ולא במעשה בוקר, לצד שהוא המופלג אצלם במניעה. ואמר וידעתם בתוספת וא''ו, לומר מלבד שתוסר יראת מות ברעב אלא שיהיה בדרך מופלא כמעשה ה' הנורא המוציא אתכם מארץ מצרים:

כי ה' הוציא אתכם - ולא כמו שאמרתם כי הוצאתם אותנו.

ערב וידעתם וגו׳. הראשונים ז״ל פירשו על השליו. והוסיף הרמב״ן ז״ל לומר דמאמר שמעתי את תלונות ב״י כבר אמר ה׳ למשה ומשה לישראל. וכ״ז אינו אלא פלא. ואינו מסודר כלל. אלא לא נרמז בזה המקרא בשר כלל. ולא היה הרצון ליתן בשר מה שאינו מוכרח וגם המה לא התרעמו בפירוש עד שמשה רבינו עורר לזה כאשר יבואר וכאן באו משה ואהרן אחר שהגיד משה דבר ה׳ הנני ממטיר וגו׳ עד יום יום. הוסיף לבאר מה כונת הקב״ה במה שאמר דבר יום ביומו. היינו ערב וידעתם וגו׳ שתהיו משוקעים בידיעת ה׳ ובבטחון בו. וכלשון המקרא לעיל ו׳ ז׳ וידעתם כי אני ה׳ וגו׳. ובזה ובקר וראיתם את כבוד ה׳ כאשר יתן לחם באופן היותר טוב ומשובח וע׳ להלן ל״ו ג׳ :

ערב וידעתם וגו': כמו שמפרש למטה (ח') בתת ה' לכם בערב בשר לאכול, אז בראותכם שהוא מזמין לכם תאותכם, תכירו כי הוא הוציא אתכם ממצרים, כלומר כי הוא רצה שנוציא אתכם משם ושנביא אתכם אל המדבר, ולא כמו שאמרתם כי הוצאתם אותנו (רש"י ורשב"ם).

ערב כמו בערב. וחסר בי"ת כמו הנמצא בית יי':

ויאמר משה. ויאמר משה. השני ביאור לראשון, מה שאמרתי ערב וידעתם וגו' הוא בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וגו' תדעו בפלא זה כי ה' הוציאכם בנפלאות ובלעדו לא יכולתם לצאת משם, ומה שאמרתי ובוקר וראיתם את כבוד ה' הוא בתתו לחם מן השמים שהוא פלא שלא היה כמהו, ופלאיו ית' נקראו כבודו, ומה שאמרתי ונחנו מה דעתי שלא עלינו התלונה כ"א על ה'; ונראה שאין כאן מוקדם ומאוחר שאם כסדרו מאין ידע משה כי יהיה כך וכך טרם יגלה אליו דבר ה' (רל"ש):

כמו לערב. כמו בערב גרסינן, כמו שכתוב אחריו ויאמר משה בתת ה' לכם בערב:

ויאמר משה ואהרן ערב וידעתם. ר"ל כי מי שי"ל אוהב שהוא בסכנת מות, והוא הולך לחלצו מן הסכנה וגם רוצה לתת לו מתנה עטרה מזהב, בודאי יקדים לחלצו מן המצר ואח"ז יתן לו את העטרה, ואם יקדים לתת לו את העטרה מובן הדבר שכבר הכין את הצלתו ואינו בסכנה עוד, שלכן הוא נותן לו את העטרה, וכן בענין זה שהיו חסרים לחם והיו בסכנה למות ברעב וה' רצה לתת להם גם בשר שהוא רק לתענוג ולתוספת טובה, הלא היה ראוי שיקדים לתת להם את הלחם הנחוץ לחלצם ממות ואח"כ יתן להם בשר, וממה שהקדים לתת להם הבשר בערב והלחם לא נתן להם עד למחר בבקר, מזה נתברר שאינם כלל בסכנת מות, כי כבר הכין לפניהם הלחם מעת יציאתם ממצרים, שאחר שהוציא אתכם מן הישוב אל המדבר ובישוב הכין לפני ברואיו לחם ובשר לאכול ולהתענג, בודאי כן הכין לפני בניו אשר הוציאם אל המדבר, וע"כ מקדים הבשר בערב להראות להם שהכין הכל כאלו הם בישוב, ויבינו שבודאי לחם מוכן לפניהם, וז"ש ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, שלא אנחנו הם המוציאים שאין בכחנו לפרנס אתכם במדבר, רק ה' הוא המורא שהוא יכול להכין במדבר כמו בישוב וזה תדעו בערב ממה שיקדים מתנת הבשר, ויש בזה עוד כונה שניה, כי אדה"ר לא הותר לו בשר לאכול, כי לא עלה עדיין אל מדרגת מדבר ואין ראוי שיאכל בעל חי כמוהו שאין לו יתרון עליו, עד שבא נח שנשתלם ועלה ממדרגת חי למדרגת מדבר משכיל, שאז הותר לו בשר לאכול, כי בזה מעלה אה הבע"ח למדרגה גבוה ממה שהיה שנהפך להיות גוף משכיל, ולכן ע"ה אסור לו לאכול בשר כי אין לו יתרון מן הבהמה, וכן במצריים שהייתם עובדי ע"ז לא היה ראוי שתאכלו בשר, ובמה שהזמין את השליו שיעלה מעצמו ויבא אליכם כי יתעלה ע"י אכילתכם, מזה תדעו כי הוציא אתכם מא"מ ואתם צאנו צאן מרעיתו אדם אתם:

ויאמר משה ואהרן אל כל עדת בני ישראל ערב וידעתם כי ה׳ הוציא אתכם מארץ מצרים. [אמרו להם עד שאתם ישינים במטותיכם הקב״ה מפרנס אתכם.

ערב וידעתם. שיתן לכם בשר בוקר וראיתם שיתן לכם לחם:

ערב וידעתם, ובקר וראיתם תן האמור של זה בזה ואת של זה בזה וידעתם וראיתם בערב, וראיתם וידעתם בבקר. כיוצא בו דגן בחורים ותירוש ינובב בתולות. שפירושו דגן ותירוש בחורים, ודגן ותירוש אשר ינובב בתולות ועוד הרבה.

ערב וידעתם כי ה׳ הוציא אתכם מארץ מצרים. אפשר במה שפירשתי אני עני מה שהוא שם מ״ה רחמים זאת השכינה עשית לנו גימטריא אלהים כלומר הכל דין לז״א ערב שהוא דין יהפך לרחמים ויתן לכם השליו. וידעתם כי ה׳ מדת רחמים הוציא אתכם מארץ מצרים ולא כמו שאמרתם שהכל דין דאדרבא גם בערב שעת דין יש רחמים:

רש"י ד"ה ערב, כמו לערב. ע"כ. איני יודע, מה מפורש עתה יותר מאשר בלי הערה זו. וקשה מזה - לכאורה היה רש"י צריך לומר כך, אם אמנם זה נחוץ, גם בפסוק הבא: "ובקר" - כמו ולבקר. (פ' בשלח תשס"ו)

וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. לְפִי שֶׁאֲמַרְתֶּם לָנוּ כִּי הוֹצֵאתֶם אוֹתָנוּ, תֵּדְעוּ כִּי לֹא אֲנַחְנוּ הַמּוֹצִיאִים אֶלָּא ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם שֶׁיָּגִיז לָכֶם אֶת הַשְּׂלָו:

ועדיין לא פירש הכתוב, במה ידעו בערב כי ה' הוציאם וגו', עד שפירש ואמר בתת ה' לכם בשר בערב לאכול בפנים חשוכות, בזאת תדעון כי ה' הוציא אתכם ממצרים מן המקום אשר ישבתם שם על סיר הבשר, כדי שתמאסו באכילת המותרות אשר כח הבהמי נכסף להם ותהיו עסוקים בשלימות הנפשי, ולא כאשר אמרתם מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר, והיה המכוון מן תלונה זו שבשבתם על סיר הבשר יש בו צד שלימות, ואנחנו המוציאים אתכם ממקום שהיה לכם שלימות זה אל מקום חסר, והנה בתת ה' לכם בשר בערב בזאת תדעון כי לא אנחנו המוציאים, ובמה שיתן לכם בבוקר לחם לשובע בזה תראו את כבוד ה' עין בעין, כי יתן בפנים מאירות לכל שואל כהוגן.

אלא יי' הוציא אתכם שיגיז לכם את השליו. פי' שע"י השליו יודע לכם שהשם היא המוציא ולא אנחנו כמו שאמרתם והודיע לנו בזה שמאמר משה בתת יי' לכם בערב בשר הוא ביאור מה שאמרו להם משה ואהרן ערב וידעתם כי יי' הוציא:

וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים]. ששקולה יציאת מצרים כנגד כל נסים וגבורות שעשה הקב״ה לישראל.

ובקר וראיתם. לֹא עַל הַכָּבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר "וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן" נֶאֱמַר, אֶלָּא כָּךְ אָמַר לָהֶם, עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי הַיְכֹלֶת בְּיָדוֹ לִתֵּן תַּאֲוַתְכֶם, וּבָשָׂר יִתֵּן, אַךְ לֹא בְּפָנִים מְאִירוֹת יִתְּנֶנָּה לָכֶם, כִּי שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן שְׁאַלְתֶּם אוֹתוֹ וּמִכָּרֵס מְלֵאָה, וְהַלֶּחֶם שֶׁשְּׁאַלְתֶּם לְצֹרֶךְ, בִּירִידָתוֹ לַבֹּקֶר תִּרְאוּ אֶת כְּבוֹד אוֹר פָּנָיו – שֶׁיּוֹרִידֵהוּ לָכֶם דֶּרֶךְ חִבָּה, בַּבֹּקֶר, שֶׁיֵּשׁ שָׁעוֹת לַהֲכִינוֹ וְטַל מִלְמַעְלָה וְטַל מִלְּמַטָּה, כְּמֻנָּח בְּקֻפְסָא (יומא ע"ה):

ונחנו מה כי תלינו אמר רבי אברהם (אבן עזרא על שמות ט״ז:ז׳) ונחנו מה בידינו לעשות, כי לא עשינו רק מה שצונו. ואיננו כן, אבל הוא כמו מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח ה), מה אדם ותדעהו (שם קמד ג), כי במה נחשב הוא (ישעיה ב כב). וזאת דרך ענוה, כי מה אנחנו שתליתם עלינו שהוצאנו אתכם מארץ מצרים, הן אנחנו אין ופעלינו הבל, ולא עלינו תלונותיכם כי על ה', הוא המוציא אתכם מארץ מצרים לא אנחנו ובמכילתא (כאן) וכי מה אנחנו ספונים שאתם עומדים ומתרעמים עלינו:

ובקר. פרשתיו:

ובקר. יהיה לכם לחם הבקר:

ובוקר וראיתם וגו'. פירוש בוקר הוא מה שאמר בסמוך ויאמר משה וגו' והנה כבוד ה', וענין זה היה ביום ב'. ולפי זה טעם אומרו וראיתם בתוס' ו', פירוש מלבד דברו אשר ידבר לכם על ידי עוד יעשה ה' לכם דבד שיראה לכם את כבודו. או ירצה באומרו ובקר כי גם בקר ידעו כי ה' וגו', והיא נמשכת למעלה עם אומרו ערב וידעתם וגו' ובקר, ואומרו וראיתם הוא תחלת ענין, וכפי זה אפשר כי בו ביום ראו כבוד ה':

ובוקר וראיתם את כבוד ה' - שימטיר לכם לחם בבוקר.

ובקר וגו׳ בשמעו את תלונותיכם. בזה שראיתם את כבוד ה׳. היינו שיתן לחם מן השמים תבינו שתלונותיכם שאתם מלינים עלינו. הוא על ה׳. עליו להראות שבחנם אתם מלינים עלינו. שהרי הוא ית׳ יודע שכך היה רצונו שיצאו כל ישראל וכל הקהל הזה. וכיב״ז ביארנו בס׳ במדבר ט״ז י״א:

ובקר וראיתם את כבוד ה': אין הכוונה כלל (כדעת ראב"ע) על הכבוד שנראה בענן, אלא (כפירוש רש"י, רשב"ם רמב"ן, ורמבמ"ן) על ירידת המן שהיה דבר פלא ונגלה בו כבוד ה'; ולא אמר כן בענין השלו כי היה השלו בהשגחת ה' אך לא נס גמור.

ובקר וראיתם את כבוד ה'. לא נאמר על הכבוד הנראה בענן כי בו ביום נראה להם בדבר אל העם אהרן ויפנו אל המדבר ופירש"י שתראו כבוד השם הנותן לכם המן בבקר דרך חיבה שיש שהות ביום לתקנו מפני ששאלתם אותו לצורך ולכך מראה לכם בו כבודו. וכתב הרמב"ן ואינו נכון שיאמר בקר וראיתם את כבוד ה' בשביל שנתן להם המן בבקר כי מה כבוד יש בזה ועוד שסמך בזה בשמעו את תלונותיכם. ור' אברהם כתב כי בבקר נמשך לפסוק שלפניו כי בעבור שאמרו הוצאתם אותנו אמר ב' אותות יעשה עמכם השם בעבור שתדעו כי הוא הוציא אתכם האחד בערב היום והשני למחר בבקר ופי' ערב וידעתם כי ה' הוציא וגם בבקר תדעו וראיתם תחלת דבר הוא והי' ראוי שיאמר ערב ובקר וידעתם וראיתם כי ה' הוציא אתכם שאין ובקר דבוק עם וראיתם את כבוד ה' כי בו ביום ראו הכבוד. ופי' הרמב"ן כי היה נפלא גדול במן כי השלו הגיז אותה מן הים ברוח דרך העולם אבל המן עתה נוצר להם יצירה חדשה בשמים כענין מעשה בראשית והוא מה שאמרו בו שנברא בין השמשות ולכך אמר באות אשר יעלה להם בערב תדעו כי הוא הוציא אתכם מארץ מצרים כי יערוך לכם שלחן במדבר אבל בפלא הגדול אשר יעשה לכם בבקר תראו את כבוד מלכותו אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיו וכגבורותיו כי בגבורות ובנפלאות אשר יעשה השם נראה כבודו כענין שנאמר לקבץ את כל הגוים והלשונות ובאו וראו את כבודי. ודע כי יש בכאן ענין גדול ודרשו בו חכמים לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו רצונו לומר כמו שמלאכי השרת קיומם מזיו השכינה כך הוא המן שנתגשם באור ההוא מרצון בוראו וניזונו ממנו ישראל ומפני זה מצאו בו טעם כל מה שירצו כי הנפש במחשבתה תדבק בעליונים ותמצא מנוח חיים ותפיק רצון מלפניו:

כי תלונו. תלינו ק':

אך לא בפנים מאירות יתננה לכם. דמדקאמר ובקר וראיתם את כבוד יי' שפירושו בפנים מאירות מכלל שהבשר שנתן להם בערב לא היו בפנים מאירות ולכן נתנו לכם בערב שאין שהות להכינו ולא בבקר כמו הלחם:

בשמעו את תלונותיכם על ה' ונחנו מה. הזכיר כבוד ה' שהוא מדת הדין וכענין שכתוב (שמות כ״ד:י״ז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת, לכך נרמז כאן השם למפרע והוא רמז למדת הדין בכל מקום.

ונחנו מה. אמר הקב"ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני, נתתי גדולה למשה ואהרן אמרו ונחנו מה ^יאוכן אמר אברהם ואנכי עפר ואפר, וכן אמר דוד ואנכי תולעת ולא איש, ולא כמו אומות העולם שמכיון שניתן להן גדולה מרדו בהקב"ה, כמו נמרוד בדור ההפלגה, ופרעה אמר מי ה', ונבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון. וע' מש"כ השייך לאגדה זו בפ' עקב בפסוק לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם (ז' ז'). .
(חולין פ"ט א׳)

לא על הכבוד שנאמר והנה כו'. שהרי לא כתיב והנה כבוד ה' נראה בענן בבוקר:

ובקר וראיתם את כבוד ה'. הנה כתיב לועג לרש חרף עושהו ומכבדו חונן אביון (משלי יז), כי מכבוד השם שכל בריה שברא הכין לה פרנסתה, כי אם יצוייר שיברא בריה ולא ימציא לה פרנסתה, א"כ ברא אותה לרעתה ואין זה מכבוד ה' ית', וכשברא ה' את הרש שאין לו אמצעיים להתפרנס בהם, הכין לו פרנסתו ע"י העשיר, ע"י שנטע בלב העשיר רחמים וחמלה להעניק מטובו אל הרש, וע"י שהעשיר צריך למשרתים ופועליה ובזה ימצא הרש פרנסתו, אבל הלועג לרש מצד שהרש אין לו כח להמציא פרנסתו והוא לא ירצה להעניק לו מטובו, הוא מחרף את עושהו שברא בריה ולא המציא לה פרנסתה, אבל החונן אביון הוא מכבד את ה', שזה מכבוד ה' שיזמין טרף לכל בריותיו, כמ"ש מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, ר"ל שמצד שנתן חיים מוטל עליו החיוב לתת מזונות, שאל"כ נתן את החיים לרעה ואין זה מכבודו. ועפ"ז יאמר שמה ששמע ה' את תלונותיכם, הגם שהיה ראוי שלא יפן ה' אל דבריהם אחר שבאו דרך תלונה תחת שהיה ראוי שיבואו דרך בקשה ותפלה, זה מצד כבוד ה', שמצד כבודו יחוייב שיתן מזון לכל בריה, וא"כ התלונה על שלא הכין מזונם במדבר היתה צודקת מצד זה, באשר ה' מחוייב לתת להם מזון מצד החיוב דמאן דיתיב חיי יהיב מזוני, ר"ל הוא מחויב לתת מזון, ואם מנע מזונם הוא נגד כבודו הגדול, וע"ז התלוננו כי מניעת המזון נוגע לכבודו, ולכן שמע ה' את תלונתם שהיתה בדין, וז"ש ובקר וראיתם את כבוד ה', וזה תדעו ממה ששמע את תלונותיכם, שמזה ראיה שהתלוננו כדין, כי מכבוד הבורא לתת טרף לברואיו, ובארו שהתלונה היתה על ה' לא עלינו כי ונחנו מה כי תלינו עלינו, כי מפתח של פרנסה לא נמסר ביד שליח, והיה עיקר התלונה על ה', והוא קבל דבריכם, וזה מכבוד ה', כמ"ש יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, שמכבוד ה' שמעשיו יהיה להם כל צרכם וה' ישמח בהם כי לא יחסר להם כל מאומה:

בשמעו ג' במס' הכא ואידך וירא בצר להם בשמעיו את רנתם ואידך בשמעו את דברי האלה הזאת בשביל שצר להם שלא היה להם לחם לאכול ובדין התלוננו שמע תלונותם אבל מי שהוא בשלום ובשמעו את דברי האלה והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי לא ישמע לו ה':

וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה׳ תרגום אונקלוס וְצַפְרָא וְתֶחֱזוּן יָת יְקָרָא דַיְיָ עיין מ״ש הרמב״ן:

לא על הכבוד הנראה הוא. שלא היה הכבוד נראה בבוקר של מחרת רק באותו יום שנאמר (פסוק י) "ויהי כדבר אהרן אל כל עדת וגומר [והנה כבוד ה' נראה בענן]":

ובקר וראיתם את כבוד ה'. מיכן את למד שבפנים מאירות ניתן המן לישראל.

ובקר וראיתם את כבוד ה', מכאן אתה למד שבפנים מאירות ניתן המן לישראל השלו ששאלו אותו ממלא מעים ניתן להם בפנים חשכות אבל המן ששאלו אותו כהלכה ניתן להם בפנים מאירות: בשמעו את תלונותיכם ונחנו מה כי תלינו עלינו, אמרו להם וכי מה אנו ספונין שאתם עומדים ומתרעמים עלינו.

ובקר וכו׳ לא על הכבוד וכו׳ שהרי הענן נראה מיד בו ביום כדכתיב ויהי כדבר וכו׳ ויהי כבוד וכו׳:

ונחנו מה כי תלינו. אתם מראים עצמיכם כאילו אינכם מתלוננים כי אם עלינו ותלונתכם אינה כי אם על הק' כי אין בידנו לעשות עמכם כלום:

כי תלונו כתיב כי תלינו קרי.

את תלנתיכם על ה'. כְּמוֹ אֲשֶׁר עַל ה':

בשמעו את תלונותיכם. דבק עם וראיתם את כבוד ה':

וראיתם את כבוד ה'. וכן יהי רצון שתראו את כבוד ה' שיבא להגביל הזמנים, למען תדעו שתלונותיכם הם עליו והוא יהיה הנראה להסירם מעליו:

ונחנו מה כי תלינו עלינו. היאך יעלה על דעתכם שאנחנו נעשה הדבר הגדול הלז להוציא יותר מרצון ה׳ להספיק בשיעור מצומצם. והכי מבואר במכילתא אמרו להם וכי מה אנו ספונין שאתם עומדים ומתרעמים עלינו. ולא פי׳ חז״ל כאן כמו ונחנו מה דמקרא הסמוך כמו שיבואר. דהפי׳ שם שאין התלונה כלל עלינו כ״א על ה׳. אבל כאן הפי׳ ונחנו מה. מה אנחנו חשובים שאתם מתלוננים עלינו. שבודאי לא היינו עושים דבר גדול כזה להוציא קהל רב אם לא שידענו שברצונו ית׳ וכחו להשפיע פרנסה במדבר כפי שיהי׳ נצרך בלי גבול. ואינו דומה למה שהוציא משה ערב רב מדעת עצמו. דמה שלא עלה ברצון ה׳ שיצאו ערב רב לא משום קושי פרנסתם במדבר ח״ו אלא שלא יקלקלו את ישראל טרם נשרשו בעבודת ה׳. כ״ז אמרו משה ואהרן בעיקר התלונה על דבר הרעב שבאמת לא התלוננו ישראל על ה׳ ואלו ידעו אשר רצונו ית׳ היה בכך שיצאו קהל גדול כזה לא דברו מאומה והיו מאמינים שיש לו יכולת לשמרם שלא ימותו ברעב באיזה אופן שיהא :

בשמעו: ע"י המן הראה ה' כי שמע תלונותם.

ונחנו מה. פי' ר' אברהם מה בידינו לעשות לא עשינו אלא מה שצונו הקב"ה. ואינו אלא כמו מה אדם ותדעהו כלומר מה אנחנו חשובים שאתם אומרים שהוצאתי אתכם מארץ מצרים:

את כבוד יי' אור פניו שיורידהו להם דרך חבה בבקר שיש שהות להכינו. שפירוש וראיתם את כבוד יי' אינו כבוד יי' הנרא' בענן:

ונחנו מה. אמר רבא, אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן, כתיב הכא ונחנו מה, וכתיב התם (איוב כ״ו:ז׳) תולה ארץ על בלימה ^יבנראה דר"ל שהוא מקיים העולם בשביל מדת הענוה ומחשב עצמו בלי מה, ולפי"ז מ"ש בשביל משה ואהרן לאו דוקא בשבילם לבד אלא בכלל בשביל ענוים ושפלי רוח, ותפס משה ואהרן דכתיב בהו מדה זו מפורש. .
(שם שם)

כי שלא כהוגן שאלתם אותו כו'. רוצה לומר, ששאלתם אותו שלא לצורך, כי האדם יכול להיות בלא בשר. ועוד, ששאלתם בכרס מלאה, רוצה לומר, דהא הרבה בהמות יש להם:

תורה אור:
אמרו בברכות (דף כ' ע"ב) דרש רב עוירא אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, כהיב בתורתך אשר לא ישא פנים והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב ישא ה' פניו אליך, אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים ע"ע עד כזית ועד כביצה. ויובן במ"ש שכיון שתשי"ת נתן חיים ומראות לאיזה בריה, הוא כאלו קבל על עצמו תחוב לתת לו פרנסתו, שאם לא יתן לו מזונו לקיומו הרי מציאותו לרעה גדולה ואין זה מכבוד ה' וטובו, אמנם יש מן המחקרים שאומרים שהמציאות אף שלא יהיה רק רגע אחד, הוא טוב יותר מן ההעדר לגמרי וכמ"ש לית בקי בר יומא הרי יצויר בריה שלא תתקיים אף יום אחד, ובכל זה המראות של יום אחד טוב לה מן ההעדר, ולסברא זו יצוייר שיברא בריה ולא יכין לה מזונות לקיומה, ובכ"ז עשת עמה טוב וחסד במה שהמציא אותת שתתקיים רגע אחד, שזה רוב לה מן ההעדר, ובזה נבין מ"ש בתענית (דף ח ע"ב) בימי רשב"נ הוה כפנא ומותנא והיו אומרים שיתפללו על מותנא, ורשב"נ אמר שיתפללו על כפנא דכי יהיב שובע לחיי יהיב, שהיו מחולקים בשני דעות אלה, הם היו סוברים שיתפללו על הדבר, ואחר שיתן חיים יהיה מוכרח לתת גם מזון, דאל"כ יהיו החיים לבטלה, ואם יהיה המזון בצמצום עכ"פ יהיה כפי העמדת החי, שזה מחויב לתת עם מתנת החיים, ורשב"נ סבר דאף אם יתן חיים אין עליו חוב לתת מזונות, כי חיים של רגע טוב מן ההעדר ואינה רעה אל הבריה מצד הבורא, וגדר הנשיאות פנים הוא שיתן לאיש אחד מה שאינו מגיע לו מן הדין והיושר רק מצד שנושא פנים, וה' כתב על עצמו שאינו נושא פנים לשום בריה, אף שהוא יושב ומכלכל כל בריותיו מקרני ראמים עד ביצי כנים, וזה נשיאות פנים לבריותיו כי נותן אף למי שאינו זוכה עפ"י מעשיו, באר לנו השי"ת שזה אינו מצד נשיאות פנים רק מצד הדין, שאחר שהמציא את מעשיו ונתן להם מציאות וחיים מחוייב לתת להם מזונות מצד החיוב, שאל"כ מציאותם לרעה והיה טוב להם ההעדר, ולכן כתב בתורה ואכלת ושבעת וברכת, באר שא"צ לברך אותו על נתינת המזון כזית או כביצה, כי זה אינו נדבה וחסד רק דין וחיוב, שזה מוכרח לתת, רק אם נתן לך כדי שביעה יותר מהצורך להעמדת החי, זה נדבה וחסד, וע"ז אתה מחויב לברך. ולפי הנחה זאת שעל נתינת מזון כזית א"צ לברך כי זה מחויב לתת וזה כבודו יתברך, כתב אשר לא ישא פנים, כי מה שנותן מזון לכל חי אינו מצד נשיאות פנים רק מצד החיוב, אבל הם מדקדקים על עצמם לברך עד כזית ועד כביצה, כי סוברים כסברא השניה, שהמציאות רגע טוב מן ההעדר, ובמה שהמציא ה' בריותיו כבר הטיב עמהם ואין עליו חוב לתת להם מזון לקיומם, וא"כ לפי דעתם מה שה' נותן מחיה לכל בריותיו הוא חסד ונשיאות פנים, א"כ לפי שיטתם הוא נושא פרס, וכן ינהג עמהם כפי סברתם וישא להם פנים:

את תלונותיכם על ה' אשר על ה'. כלומר שלא היתה התלונה רק על משה ואהרן, דכתיב (ר' פסוק ב) "וילונו על משה ואהרן וגו'", ואם כן למה אמר "תלונותיכם על ה'", אלא כך אמר – כי אותה תלונה שהתלוננתם עלי – על ה' הוא, ולא עלינו כלל, כדמסיק "ונחנו מה":

בשמעו את תלונותיכם על ה׳. אמר להם וכי מה אנו, שאתם עומדין ומתרעמים עלינו.

ונחנו מה. מָה אֲנַחְנוּ חֲשׁוּבִין?

ונחנו מה. מה בידינו לעשות לא עשינו רק מה שצונו. ונחנו חסר אלף:

את תלונותיכ' על יי'. כמו אשר על יי' וחסר שי"ן כאילו אמ' את תלונותיכ' שעל יי' ולולא תוספת השי"ן יהיה על יי' הודעת המקבל התלונות מי הוא ואי' זה כונת המקרא פה רק שהתלונות ההן מי הן ואמר שהתלונות ההן הן התלונות שנעשו על יי' ואיננו כמו לא עלינו תלונותיכם כי על יי' כי שם הוא הודעת המקבל התלונות לא הודעת התלונות:

ונחנו מה. אמר רבא, גדול הנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב (פ׳ וירא) ואנכי עפר ואפר, ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה ^יגר"ל דעפר אפר עכ"פ יש בהו איזו ממשות, והם אמרו ונחנו מה – כמו לא כלום. .
(שם שם)

כמו אשר על ה'. דפשוטו של בשמעו את תלונותיכם על ה', משמע שעתה ישמע שתלונותיכם עליו, והרי הקב"ה מקודם לכן גם כן היה יודע. אלא רק להודיע התלונות ההן על מי הן אותן שעל ה':

ונקרא תלונו כו'. פירוש שהייתי אומר כי הדגש לחסרון תי"ו 'תתלוננו', שהדגש מורה על חסרון תי"ו, "אל תטמאו בכל אלה" (ויקרא יח, כד) כמו 'אל תתטמאו בכל אלה', לכך אילו נקוד "תלונו" היה גם כן פירושו פעל עומד שהוא כמו 'תתלננו' שהוא פעל עומד, לכך כתיב "תלינו" ודגש בלמ"ד לומר שהוא יוצא:

כי תלינו עלינו. שֶׁתַּרְעִימוּ עָלֵינוּ אֶת הַכֹּל, וְאֶת בְּנֵיכֶם וּנְשֵׁיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם וְעֵרֶב רַב. וְעַל כָּרְחִי אֲנִי זָקוּק לְפָרֵשׁ תַּלִּינוּ בִּלְשׁוֹן תַּפְעִילוּ מִפְּנֵי דַּגְשׁוּתוֹ וּקְרִיָּתוֹ, שֶׁאִלּוּ הָיָה רָפֶה, הָיִיתִי מְפָרְשׁוֹ בִּלְשׁוֹן תִּפְעֲלוּ, כְּמוֹ "וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה" (שמות י"ז), אוֹ אִם הָיָה דָגוּשׁ וְאֵין בּוֹ יוֹ"ד וְנִקְרָא תִלּוֹנוּ, הָיִיתִי מְפָרְשׁוֹ לְשׁוֹן תִּתְלוֹנְנוּ, עַכְשָׁיו הוּא מַשְׁמַע תַּלִּינוּ אֶת אֲחֵרִים, כְּמוֹ בַּמְּרַגְּלִים "וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה" (במדבר י"ד):

ונחנו מה מה אנחנו חשובים. הודיע בזה שמלת נחנו כמו אנחנו ושמלת מה פה אינה שאלת המהות רק מיעוט החשיבות כמו מה אדם ותדעהו והפך זה מה אדיר שמך בכל הארץ:

עכשיו הוא משמע תלינו את אחרים. פירוש כי "תלינו" פעל עומד, כי "וילן העם על משה" (להלן יז, ג) הוא פעל עומד, "וילינו עליו את כל העדה" (במדבר יד, לו) הוא פעל יוצא, וכדי שלא תפרש כאן "כי תלינו" כמו "וילן העם על משה" פעל עומד – בא בדגש, כדי להורות שהוא יוצא. כי הדגש משמש כן בכל מקום להוציא הפעלים, כמו "שכן" (להלן מ, לה) פעל עומד, "שיכן" (תהלים עח, ס) פעל יוצא. "טמא" (ויקרא יא, ד) פועל עומד, "טימא את דינה אחותם" (בראשית לד, יג) פעל יוצא. הרי כי בנין הדגש הוא יוצא לזולתו, וזהו מפני הדגש שבבנין, ולפיכך מורה הדגש להוציא הפעל:

כי אילו היה רפוי הייתי מפרשו בלשון תפעלו כמו וילן העם שהוא הפעיל עומד ולא ידעתי שמוש הדגו' הזה איך הוא מורה על היוצא המרעים אחרים והלא המלה הזאת עם הדגוש וזלתו לעולם הוא מבניין הפעיל והדגו' בה איננו כי אם להפריד בין עניין תלונ' מעניין לינה כמו שכת' הרד"ק ושמא י"ל מפני שמדרך המלה הזאת להורות על היוצא לשלישי כשהיא דגוש' אמר מאחר שזאת דגושה ראוי לפרשה יוצא לשלישי בכל חברותיה הדגושות:

בשר לאכל. וְלֹא לִשְׂבֹּעַ; לִמְּדָה תוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁאֵין אוֹכְלִין בָּשָׂר לָשֹׂבַע. וּמָה רָאָה לְהוֹרִיד לֶחֶם בַּבֹּקֶר וּבָשָׂר בָּעֶרֶב? לְפִי שֶׁהַלֶּחֶם שָׁאֲלוּ כַּהֹגֶן, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לָאָדָם בְּלֹא לֶחֶם, אֲבָל בָּשָׂר שָׁאֲלוּ שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, שֶׁהַרְבֵּה בְהֵמוֹת הָיוּ לָהֶם, וְעוֹד שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לָהֶם בְּלֹא בָשָׂר, לְפִיכָךְ נָתַן לָהֶם בִּשְׁעַת טֹרַח שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן (יומא ע"ה):

בתת ה' לכם בערב בשר יפרש מאמרו הראשון, כי בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, ובתתו לכם לחם בבקר לשבוע וראיתם את כבוד ה':

ויאמר. עתה פירש להם ב' אותות:

ויאמר משה בתת ה' לכם. אמר משה מה שהתפללנו שיתן ה' לכם המזון בערב, בענין שתדעו שהאל יתברך הוציא אתכם, רצוננו שיתן לכם בערב בשר לאכול, ולא לשבוע כמנהג המצרים אשר אין לפניהם בלתי אם גוייתם, ושבבקר יתן לכם לחם בלבד לשבוע, שיהיה מספיק די שבעכם:

ויאמר וגו' בתת וגו'. להיות שבתחלה אמר הדברים סתומים ערב ובקר ולא אמר מה יהיה ערב ובקר לזה חזר ופירש מה שאמר ערב וידעתם הידיעה היא בתת ה':

ויאמר משה וגו׳. הוסיף משה לדבר באשר הקב״ה בעצמו לא התרעם כלל אלא משה ואהרן וזה אין דרך אדם גדול ואוהב עמו המכסה כל פשע לעורר דברי תרעומות. ע״כ הוסיף שבאמת לא בשביל התרעומת שעליו משים לב. כ״א באשר הוא מרגיש בדבריהם תרעומת על ה׳ ג״כ. במה שהזכירו בשבתנו על סיר הבשר. מובן שמעוררים תאות בשר שאין הקב״ה מכין בשר לפניהם כ״א צאן ובקר שלהם שאין נוח לאדם לעשות כן. ותרעומת זה על ה׳ מחויב הוא להזכיר שאינו יכול למחול על כבוד ה׳. ומש״ה מעורר דברי תרעומות. והכי תניא במכילתא ע״ז הפסוק ונחנו מה וגו׳ אמרו להם אלו עלינו הייתם עומדים ומתרעמים היינו סובלים אלא הרי אתם עומדים ומתרעמים לפני חי וקים לעולמים. וזהו דברו שנית בתת ה׳ לכם בערב בשר לאכול. אם היה ה׳ נותן לכם בשר בערב כי היום שהיה שבת קודש כדאי׳ בשבת דפ״ז ב׳ לא הי׳ הדעת נותן שירד בשר והמה יצודו שהרי ע״כ אמר ה׳ שיכינו מע״ש על שבת ע״כ אין תקוה ובקשה מלפניו ית׳ אלא בתת ה׳ לכם בערב. אם הי׳ נותן וזה היה מראה לכם אשר בשמוע ה׳ את תלונותיכם אשר אתם מלינים עליו. ע״כ אע״ג שראוי להתרעם ע״ז מכ״מ עליו ליתן ולהראות יכלתו. וכמו שנעשה בעת תאות המתאוים. אלא דשם נענשו ג״כ בשביל שהתרעמו בפה מלא. משא״כ עתה אין ראוים לעונש. אבל בזה שימלא הקב״ה משאלותם ברמז ובלב. יבושו ויכלמו בראותם כי ה׳ מאזין ומבין והיה מתקדש ש״ש בזה שהיה מראה שבידו למלא ולהכין שאר [וע׳ ספורנו שפי׳ ג״כ מקרא הקודם דרך תפלה לפי דרכו]:

בתת ה' לכם: זה שאמרתי יהיה ע"י שיתן ה' לכם וכו'.

ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר. חזר לפרש מה שאמר למעלה ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם שיתן לכם בשר ובבקר וראיתם את כבודו במן:

בערב בשר. תני משמיה דר' יהושע בן קרחה, בשר ששאלו שלא כהוגן ניתן להם שלא כהוגן, לחם ששאלו כהוגן ניתן להם כהוגן ^ידפירש"י בשר שאלו שלא כהוגן מתוך כרס מלאה שהרי מקנה רב היה להם ניתן להם שלא כהוגן עם חשיכה שאינה ראויה לתקן עד שעת הסעודה, ולחם ניתן להם בבקר. ומהרש"א הקשה לרש"י הא מבואר בסמוך דדרך ארץ לאכול בשר בלילה וא"כ מאי שלא כהוגן הוא, ותמיהני איך לא הרגיש שרש"י נזהר לפרש שהנתינה היתה שלא כהוגן, שא"א להכין עד זמן הסעודה מפני שאין שהות, וא"כ מה יועיל אם זמן האכילה הוא בערב, והנתינה כהוגן היתה אם היתה נתנה ביום והיה שהות ביום להכין. וגם בפסוק גופיה יש רמז לפי' זה, בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולא כתיב בשר לאכול בערב, משמע דעיקר הענין משלא כהוגן היתה הנתינה בערב, ואף דברי רש"י מיוסדים על דברי המ"ר ומכילתא, בשר ששאלו שלא כהוגן ניתן להם בפנים חשיכות [בערב] ולחם ששאלו כהוגן ניתן להם בפנים מאירות [בבקר] והענין מבואר כמש"כ. .
(יומא ע"ה א')

אשר אתם מליני' עליו. כי לא עלי ועל אהרן תלונותיכם במה שאמרתם לנו כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית כל הקהל הזה ברעב כי אם מהש' יתעלה כי מאתו נהיה כל אשר עשינו:

ויאמר משה. אחר שדברו משה ואהרן בא משה לבדו ללמד זכות על ישראל, כי הלא באמת לא היתה התלונה על ה' לבד, שע"ז הצדיק אותם באשר זה נוגע לכבוד ה' שיתן טרף לבריותיו, כ"ז צודק אם היתה התלונה רק על ה' שיכין להם מזון, אבל הלא הם התלוננו על משה ועל אהרן, וא"כ לא היתה התלונה על חסרון מזון לבד שזה לא נמסר ביד משה ואהרן, רק שהיתה התלונה על שהוציאו אותם מארץ מצרים אל המדבר, שזה פשע ומרד גדול, אם מצד שכפרו בטובת ה' מוציאם מבית עבדים ובנפלאותיו, ואם מצד שיחסו מעשים אלה למשה ולאהרן כאלו עשו זאת מעצמם ולא ה' פעל כל זאת, ע"ז בא משה במאמר זה ללמד עליהם זכות לאמר שהם לא התלוננו על משה ואהרן מצד זה שחשבו בהוציאו אותם מדעתם ולרעתם, רק שעיקר התלונה היה על חסרון לחם ומזון, ומה שהתלוננו על משה ואהרן היה, שרצו לעורר את משה ואהרן שהם קרובים אל ה' קוראים אליו והוא יענם שהם יתעוררו ויתלוננו על ה' מצד זה, וז"ש בשמוע ה' את תלונותיכם אשר אתם מלינים עליו, אמר מלינים בלשון הפעיל, שתלונתם על משה ואהרן היתה לפעול בזה שמשה ואהרן יתלוננו על ה' שבידו לתת להם מזון והוא מחויב בכך, וזה מבואר ונתברר שכן היה כונתכם בתת ה' לכם בערב בשר לאכל, ר"ל שהלא ה' אינו מחויב רק לתת להם לחם להשקיט הרעבון ולא בשר שהוא לתענוג, והוא נותן לכם בשר, וכן גם לחם אינו מחוייב לתת רק עד כזית ועד כביצה להעמדת החיים לבד, לא עומר לגלגולת שהוא לשבוע, והוא נותן לכם לחם לשבוע, וזה האות שלא כפרו בנפלאות ה', וה' שמע והבין את תלונותיכם, שמה שהצעתם תלונותיכם אל משה ואהרן, היה מצד אשר אתם מלינים עליו, שהיתה הכוונה במשה ואהרן ילינו על ה' אבל עיקר התלונה היה על ה' לא על משה ואהרן, וז"ש ונחנו מה, כי ידעתם זאת שלא אנחנו הוצאנו אתכם מארץ מצרים, וא"כ לא עלינו תלונותיכם כי על ה', וזה זכות לישראל שלא היה דרך כפירה ומינות רק תרעומות על חסרון המזון הראוי להם:

ומה ראה כו'. אף על גב דפירש זה למעלה (רש"י פסוק ו) הוצרך לפרש פה, מפני שפירש 'למדך תורה דרך ארץ', והוקשה מנא לן דלמדך דרך ארץ, שמא בשביל שלא היה להם פנאי בערב לטרוח הרבה לכך נתן לכם מעט, וכן פירושו – בערב תאכלו בשר מעט מפני שאין פנאי להם לטרוח הרבה, לכך יתן לכם מעט, דזה אינו, דהרי מה שנתן בערב בשר [היה] מפני העונש, שהיה טורח עליהם לתקן, ואם היה נותן להם מעט בשר כדי שיוכלו לטרוח בו, אם כן לא היה זה עונש כלל – נתינתה בערב מפני הטורח – דהרי מעט יוכלו לתקן. ואין לומר דאין הכי נמי, מנא לן לומר דהיה עונש, דשמא לא היה עונש כלל, דהרי כבר נתבאר למעלה דכתיב (פסוק ו) "ובוקר וראיתם את כבוד ה' וגו'", שמה שהוריד להם בבוקר הוא דרך חבה (רש"י שם), וממילא הנתינה בערב הוא עונש:

ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול. הוא השליו ששואלין אותו שלא כהוגן, נתן אותו להם בפנים חשיבות בערב, אבל הלחם ששאלו כהוגן נתן להם בבקר בפנים מאירות.

בשר לאכל וגו׳. עיין יומא דף ע״ה, ועיין בפ׳ בהעלותך. ועיקר הגדר כי הם רצו בשר כמו של אדה״ר, סנהדרין דף נ״ט, דלא יהיה צריך שחיטה וניקור ושום דבר וכמו דגה, אבל זה הוא מזוהם, דגים פריצי וזהימי עמ״ש ב״ב דף ע״ד ושבת דף ק״ח. וגדר דגה קטנים בנדרים, וקוליס האספנים שיבוטא, כמ״ש הרמב״ם בפה״מ מכשירין פ״ו, ושבת דף קמ״ה ע״ב, ובירוש׳ תענית פ״ד טעם חזיר. אף שהיתר עיזא דימא מאיס ומזוהם, ברכות דף כ״ה אף דסליק מנהרא… קדושין דף מ״ט, שבת דף קכ״ט, פסחים דף קי״ב, דגבי יומי דניסן שיבוטא קשה לצרעת, היינו בזמן שיהיה אי״ה הגאולה וכן זמן יצ״מ רק חזיר אסור.

ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול, מכאן את למד שבפנים חשיכות ניתן השלו לישראל והמן ששאלו אותו כהלכה ניתן להם בפנים מאירות: בשמוע ה' את תלונותיכם, אמרו להם אלו עלינו הייתם עומדים ומתרעמים היינו סובלין אתכם אלא הרי אתם עומדים ומתרעמים לפני חי וקיים לעולמים: ויאמר משה אל אהרן אמור אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה', ר' יהושע אומר קרבו על שנגלתה גבורה. ר' אלעזר המודעי אומר קרבו כדי ליתן את הדין.

ויבא עמלק. תמה למה איחר להלחם עם ישראל עד עכשיו ולא בא מיד שירדו למצרים שלא היו כי אם שבעים נפש. י"ל שאמר לו הקב"ה לאברהם ועבדום וענו אותם. וכשמת אבינו אברהם ע"ה הטיל החוב על יצחק. וכשמת יצחק הוטל על יעקב ובניו ועשו ובניו ואמר עמלק הרשע בלבו אם אכרית את יעקב וזרעו יהיה החוב מוטל עלי לכך המתין עד שיצאו ממצרים שכבר נפרע החוב ואז בא להלחם עמהן:

ויאמר משה בתת ה׳‎ לכם היא האמירה שהתחיל בה, אלא מתוך אריכות הדברים חוזר בה, וכן פי׳‎ ערב וידעתם בתת לכם בערב בשר, ובקר וראיתם בתת לכם לחם בבקר.לא עלינו תלנתיכם אתם הסבותם התלונה עלינו כשאמרתם כי הוצאתם אותנו. וגלוי וידוע כי לא אמרתם אלא כלפי מעלה כביכול כאדם המתאונן על השר ומסבב התלונה על המשרת והשר יודע שאין התלונה אלא עליו.

"ולחם בבקר". הרבה תהיתי באשר למשמע התיבה "לחם". בפשטות משמעותה דבר מאפה מאחד מחמשת מיני דגן, אשר לו נתייחדה ברכה מיוחדת משום חשיבותו, ראה רש"י להלן (ח ד"ה בשר לאכל) "...שאי אפשר לו לאדם בלא לחם", והנה קרוב למחצית האנושות, הסינים ועוד אסיאתיים רבים כלל אינם מכירים מאפה שכזה, וכאילו התורה מתעלמת מהם.

אשר אתם מלינם עליו. אֶת הָאֲחֵרִים הַשּׁוֹמְעִים אֶתְכֶם מִתְלוֹנְנִים:

בשמוע ה' את תלונותיכם. ומה שהתפללנו שתראו את כבוד ה', רצוננו שיתן לכם אלה בענין שיראה לכם שתלונותיכם הם עליו, ושהוא שמע את תלונותיכם:

ונחנו מה לא עלינו וגו׳. בזה התרעומות של בשר אתם יודעים שאין עלינו התרעומת כ״א על ה׳ שעכ״פ רצה להוציא עדה איך שהיא ממצרים למדבר:

בערב בשר. כאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה ^טולפלא שלא קבע דרשה זו על הפ' הסמוך (י"ב) ממאמר הקב"ה בין הערבים תאכלו בשר, וע"ע בדרשה הקודמת. ובטעם הדבר י"ל משום דבשר נאכל בסעודת קבע, ואחרי סעודת קבע טובה המנוחה, כאשר כן אנו רואים בטבע כל בעלי חיים האינם מדברים העושים כל מעשיהם ע"פ הטבע הטבוע והם נוחים אחר אכילתם, וביום כל אדם טרוד בעניניו ואיני יכול לנוח, והמייגע אחר אכילת קבע מביא עליו חלאים רעים [רמב"ם פ"ג ה"ד מדעות], אבל בערב חפשי הוא מיגיעה ונוח לו ועת אז לאכול בקבע ולנוח. .
(שם שם ב')

בשמוע ה׳ את תלונותיכם. אמר להם אילו עלינו הייתם מתרעמים היינו סובלים, אלא הרי אתם עומדים ומתרעמים לפני אל חי וקים לעולמים. למדנו שכל המהרהר אחר רבו, כמהרהר אחר השכינה, שנאמר לא עלינו תלונותיכם כי על ה'.

רק עתה שמתי לב שמשמע "לחם" אינו יכול להיות מאפה כנ"ל, שהרי המן נקרא לחם, ובוודאי לא היה מחמשת מיני הדגן ולא ירד מן השמים כשהוא אפוי. צריך לומר שלחם פירושו המאכל העיקרי של האדם, שכל היתר רק מתלווה אליו ומשלים אותו. אלא שלפי זה צריך היושב בסין וקיבל את אורח החיים של המדינה, לברך "המוציא לחם" על אורז, וכזה לא שמענו.

כי על ה'. א"ר חנינא בר פפא, כל המתרעם על רבו כאלו מתרעם על השכינה שנאמר לא עלינו תלונותיכם כי על ה׳ ^טזובכלל זה גם החולק על רבו, והיינו הקובע מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ופשוט דאין בכלל זה מחלוקת בחקירת איזה דבר והוראה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אף כי גם זה צריך להיות במתינות וכבוד כמבואר ביו"ד סי' רמ"ב. .
(סנהדרין ק"י א׳)

דבר אחר בתת ה׳ לכם בערב. בשר לאכול. מיכן שאין אדם לאכול בשר שני פעמים ליום, וכה״א כי תאוה נפשך לאכול בשר (דברים יב כ), ושלא להרבות סעודותיו יותר מדאי.

מכל מקום מתחזקת דעתי הנ"ל בדברי רמב"ם בהלכות ברכות (א, ג) שהנאפה מה' מיני הדגן נקרא פת (ולא - לחם), וכן הוא גם בשו"ע הלכות ברכות (סי' קסז) שאף הוא מדבר בפת ולא בלחם. (פ' בשלח תשס"ו)

לא עלינו תלונותיכם כי על ה'. למדנו מכאן שכל המריב עם הנביא או תלמיד חכם כאלו מריב עם השכינה, שהרי ישראל היו מתלוננים על משה ואהרן הוא שכתוב וילונו על משה ועל אהרן במדבר והוא אומר לא עלינו תלונותיכם כי על ה', וכן בסוף הפרשה אמר מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'.

ולחם בבקר לשבוע. מלמד שאין שביעה אלא במראית העין, וכן קהלת אמר טוב מראה עינים מהלך נפש (קהלת ו ט), וכן אמרו רז״ל לא יאכל אדם תבשילו אלא לאור הנר, כדי שישבע, הסומין אוכלין ולא שביעין, ומי שאוכלין בלילי שבתות בלא הנר בחשך ידמו, כי אין אוכלין לשבוע נפשם, ועוד שמא יפול זבוב במאכל או שום דבר איסור ואין רואהו, לפיכך אמרו רז״ל הדלקת נר בשבת מצוה, שיתענג בשבת במאכל ובמשתה, ואם יאכל מבעוד יום קודם שמקדש היום, הרי הוא חושבו כתענית צבור שאוכלין מבעוד יום, ואין זה תענוג שבת אלא תענוג חול וגם בזה לא בחר ה׳, וכל חכמי ישראל השוו בדבר זה להדליק נר בשבת, לא נחלקו אלא במה מדליקין ובמה אין מדליקין.

וראה פסוקים כמו "כי אם הלחם אשר הוא אוכל" (בראשית לט, ו), "ויאכל לחם" (לעיל ב, כ), "כי לחמנו הם" (במדבר יד, ט), בהם בוודאי אין משמע המלה "לחם" במובן הצר. (פ' יתרו תשס"ו) וראה ערך אורז באנציקלופדיה תלמודית (כרך א), שם סוכמו השיטות בגמרא (ברכות לז ע"א) הדנות בברכתו של האורז במצבים שונים, וכך נאמר שם: הכוסס את האורז, היינו שאכלו חי, מברך בורא פרי האדמה. טחנו ואפאו ועשאו לחם... נחלקו בגמרא, וארבע דעות בדבר: (א) לרבי יוחנן בן נורי, שמין דגן הוא, מברך עליו בתחילה המוציא ולבסוף שלש ברכות; (ב) להסוברים שמין קטניות הוא, בכל זאת יתרון לאורז על קטניות, שכן הוא משביע וסועד את הלב ולכן נקרא מזון, ולרבן גמליאל מברך עליו בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה־מעין־שלש; (ג) לחכמים מברך בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף... בורא נפשות רבות; (ד) לרב ושמואל אין יתרון באורז על שאר מיני קטניות שעשאן פת, ומברך בתחילה שהכל נהיה בדברו, ולבסוף בורא נפשות רבות. קצת מהגאונים פסקו כרב ושמואל, אבל נחלקו עליהם הראשונים, ופסקו כחכמים שבתחילה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות, וכן פסקו כל האחרונים. (וראה טור שו"ע או"ח רח, ז).

ונחנו מה. חכמי ישראל כל זמן שמתגדלין מוסיפין ענוה, שנאמר ונחנו מה, ודוד אמר ואנכי תולעת ולא איש (תהלים כב ז).

קרבו. לַמָּקוֹם שֶׁהֶעָנָן יֵרֵד:

קרבו לפני ה'. אל המדבר:

אמור אל כל עדת. כיון שידע שנתקבלה תפלתו, כענין רבי חנינא כשהיה מתפלל על החולים (ברכות פרק אין עומדין), או יותר מזה:

ויאמר משה אל אהרן. פסוק זה אפשר שהיה ביום ראשון עצמו שדבר אליהם ערב וידעתם. או אפשר שהיה למחרתו, ומה שאמר להם ערב וידעתם אינו חוזר על ערב של אותו יום אלא ערב של זמן שיתן ה' להם כאומרו בתת ה' וגו' ולאפוקי בוקר:

ויאמר משה וגו׳. כאשר אמר משה כמצטער על כבוד שמים ומתאוה שימלא ה׳ משאלותם. והנה בא הידיעה מה׳ למשה כי מוכן הוא להראות לישראל שיודע תרעומותם. ע״כ אמר משה לאהרן. אמר וגו׳ כי שמע את תלונותיכם. ע״ד בשר שאתם מתרעמים אך עליו. והוא משה בעצמו לא יכול להיות נזקק להגיד לישראל קרבו לפני ה׳ באשר היה מוכרח לקבל פני השכינה ולשמוע דברו ע״כ אמר לאהרן:

קרבו לפני ה': נראה שלא היה עמוד הענן בהיותם חונים אלא בלכתם, רק אחרי הקמת המשכן היה הענן שוכן על המשכן גם בעת חנייתם, ככתוב כל ימי אשר ישכן הענן על המשכן יחנו (במדבר ט' י"ח); והנה כשדבר אהרן אל העם לא היה להם עמוד הענן, ופתאום נראה להם כבוד ה' בענן כלו' נראה להם הענן, והנה כשאמר להם אהרן קרבו לפני ה' אין הכוונה שילכו לשום מקום ולא שיתנועעו לשום צד, אלא טעמו קרבו אלינו ונשמיעכם את דבר ה', ומיד נגלה ה' בענן כמקיים דברי משה, ולפיכך אמר משה אל אהרן אמור אל כל עדת בני ישראל כדי שאהרן יקראם והוא (משה) ידבר אליהם, ונראה כי תחלה כשאמרו להם משה ואהרן ערב וידעתם וגו' לא שמעו להם ולא נחו מתלונתם, ועכשו ע"י שראו הענן הטו אזל לדבריהם, ואז אמר להם משה כה אמר ה' שמעתי את תלונות וגו' בין הערבים תאכלו בשר וגו' (למטה י"ב), ואעפ"י שלא נזכר בתורה שאמר להם משה כן, הנה כיון שאמר לו ה' דבר אליהם לאמר, אין ספק שאמר להם.

ויאמר משה וגו' אמור אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה', ר"ל באשר ע"י תלונתם שהראו שמאסו את דבר ה' ולא ילכו אחריו עוד במדבר בארץ לא זרועה, עי"ז התרחקו מאת ה', צוה אל אהרן שיאמר להם דברי תוכחה ויחזירם בתשובה, ויאמר להם שיקרבו לפני ה' כמו שהיו תחלה עם קרובו ואלהים קרובים אליו, כי שמע ה' את תלונותיכם, וע"כ צריכים לשום לב לשוב אליו, בל יתרחק מהם ע"י תלונותיהם:

ויאמר משה אל אהרן אמר אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה׳. מפני מה אמר משה לאהרן, לאמר לבני ישראל, והוא לא אמר, לפי שהיו עתידין ליתן את הדין, וכן הוא אומר ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש (במדכר יז יא).

קרבו לפני ה'. ההולך לפניהם בעמוד ענן:

קרבו לפני ה׳. כדי ליתן את הדין.

כי שמע את תלונותיכם. שעשיתם שלא כהוגן.

ויהי. התברר להם כי בעת שדבר להם קרבו. מיד בא הענן ונראה בו הכבוד:

ויפנו אל המדבר. כי דרך המדבר היה הענן מהלך בנסעם:

ויהי כדבר אהרן ולא משה כי בזכות אהרן היו העננים לכך סמך והנה כבוד ה' נראה בענן:

כדבר וגו'. פירוש שהיה ה' כיושב ומצפה שיפנו אליו ותכף לדברו נראה כבוד ה' בענן:

ויפנו אל המדבר. יצאו כולם מאהליהם לראות מה הוא במדבר:

והנה כבוד השם נראה בענן. זה היה על צד המופת. רוצה לומר שהיו מכירים ישראל בבא הנבואה וזה היה בהרבה מנבואותיו לפי מה שהתבאר מדברי התורה וזה היה כלו להביא ישראל שיאמינו בענין הנבואה כדי שיקבלו התורה קבלה שלמה שלא ישאר להם ספק בשהיא מהשם יתעלה:

ויהי כדבר אהרן. מבואר אצלי בס' התו"ה (ויקרא סי' ג) באורך, שהדבור הוא הדבור הארוך בדרך הדורש ומדבר באריכות, ר"ל אהרן דבר אליהם דברי מוסר ותוכחה באורך והשיבם בתשובה, (עי"כ ויפנו אל המדבר, כי בעת התלונה פנו פניהם מן המדבר כמ"ש וילונו בבמדבר שהיתה תלונתם על המדבר, כי רצו יותר שיהיו במצרים, ועתה פנו אל המדבר וקבלו עליהם ללכת אחרי ה' במדבר, ועי"כ נתקבלה תשובתם וכבוד ה' נראה בענן, וזה היה אות הרצון כמ"ש זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה':

ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל. והרי מיד היה ולא נתעכב.

ויהי כדבר אהרן, מה ת"ל ויהי מלמד שכשם שגזר הקב"ה כן היה: ויפנו אל המדבר, ר' יהושע אומר לא נפנו עד שנגלתה גבורה. ר' אלעזר אומר לא הפנו אלא על מעשה אבות שנאמר המדבר מה מדבר אין בו כלום אף אבות הראשונים אין בהם לא עון ולא חטאת: והנה כבוד ה' נראה בענן, ר' יוסי בן שמעון אומר כל זמן שישראל מבקשין לרגום את משה ואת אהרן מיד וכבוד ה' נראה בענן ולהלן הוא אומר ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים (במד' יד י) וכאן מהו אומר וכבוד ה' נראה בענן וכל כך למה אמר הקדוש ברוך הוא מוטב שילקה עמוד הענן ואל יסקל משה ואהרן.

ויאמר ה׳ אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר. זה יום רביעי לחדש, ומחר זה יום חמישי לחדש, ובהשכמת יום ששי בנה מזבח, זו דברי המכילתא, ועיינתי אני במס׳ שבת בפ׳ אמר ר׳ עקיבא בברייתא תנו רבנן בששי בחודש ניתנו עשרת הדברים לישראל, ר׳ יוסי אומר בשבעה בו, אמר רבא דכולי עלמא בראש חדש אתו למדבר סיני כתוב הכא ביום הזה, וכתיב החדש הזה לכם (שמות יב ב), מה להלן ראש חדש, אף כאן ראש חדש, ודכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל, כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), וכתיב התם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שם יג ג), מה להלן בעיצומו של יום, אף כאן נמי בעיצומו של יום, כי פליגי בקביעא דירחא, ר׳ יוסי סבר בחד בשבא איקבע ירחא, ורבנן סברי בתרי בשבא איקבע ירחי, ואע״פ שר' יוסי נימוקו עמו, ואמר יום אחד הוסיף משה מדעתו, לא עמדה הלכה כמותו, אלא לפי שאמר בשבעה בו והוצרך לומר יום אחד הוסיף, וקרא לא דייק כוותיה, מ״מ נראין הדברים כרבנן שאמרו בשני בשבת הוקבע ראש חדש סיון כמו שכתבנו למעלה, שר״ח ניסן הוקבע יום ו׳, ור״ח אייר יום ז׳ ויום א׳, וביום ראשון באו למדבר סיני, ואכלו את המן חמשה ימים קודם לשבת, שנאמר ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות טז כו), לפי שהיה מדבר אליהם ביום ראשון על ירידת המן, אמר להם ששת ימים, כלומר ששת ימי שבת, אבל הוא עד הבקר לא נמצא שנאמר ובקר וראיתם את כבוד ה׳ (שם שם ז), וראש חודש סיון הוקבע בשני בשבת כרבנן, ובו ביום באו במדבר סיני, אותו היום היו טרודים מן הדרך ולא אמר להם כלום, ביום שני שהוא שלישי בשבת אמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, ברביעי בשבת אמר להם מצות הגבלה, בחמישי עשו פרישה שהוא רביעי בחדש, שנאמר וקדשתם היום, זה יום רביעי בחדש, ומחר זה יום חמישי בחדש, שהוא ששי בשבת, וביום השבת שהוא ששי בחדש, קבלו עשרת הדברות והוא יום חג השבועות, יום מתן תורה, יום חמשים ליציאת מצרים, לכך נאמר תחת התפוח עוררתיך (שה״ש ח ה), ואומר בתפוח בעצי היער (שם ב ג), מה תפוח זה מוציא פירות לחמשים יום משתפרח, כך התורה נתנה לחמשים יום לגאולת ישראל, ונתנה תורה לסוף שבעה דורות, אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, ומשה, שהן סוף שבעה שבועות לגאולתן, שהוא יום שביעי המקודש, כי בו שבת מכל מלאכתו.

הנני ממטיר לכם וגו' יום ביומו. הנה ידוע מזוה"ק שיש ג' מיני השפעות. א' מזון הגשמי אשר ממנו ניזון גוף האדם וכח החיוני. והב' הוא מזון הנק' לחם מן השמים שהוא מזון מחיות התורה והוא רוחני היורד מן השמים דהוא מרמז לת"ת. וזהו לחם אבירים שנבלע בהאיברים. ויש עוד שפע עליונה שהוא דקה מן הדקה אשר האדם מקבל שפע מן המקור של חכמה עילאה מחשבה סתימא. והנה אי' בגמ' תד"א כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב שנ' הליכות עולם לו. א"ת הליכות אלא הלכות. שורש הדבר הוא דכשהאדם רוצה לידע היאך להתנהג בכל יום איזה מצוה יעשה או איזה הנהגה טובה והיאך ידבר ויעשה כל הענינים. יוכל להבין כשיסתכל בששת ימי בראשית בכל יום המעשה שנעשה בו וכל אשר נברא ונמצא ביום זה. מזה יוכל האדם להתבונן בדעתו ושכלו איך יתנהג באותו יום שלכל יום יש התנהגות אחר. התנהגות זה ליום ראשון של שבת. וזה ליום ב'. וכן כולם. והנה ידוע שהקב"ה צפה והסתכל בהתורה ובה ברא העולמות כולן. וא"כ בכל יום נגמר יצירתו בשכל התורה. וא"כ גם מן התורה שהאדם לומד בכל יום אז בודאי זה האדם שדבוק בקונו ולומד לשמה יוכל להסתכל בהתורה שלומד בכל יום ולהתבונן ממנה לידע ההתנהגות הצריך לאותו יום כיון שהכל כלול בהתורה כל מיני התנהגות של כל יום ויום. וא"כ ע"כ זה האדם שמבין ויודע מהתורה שלומד בכל יום. איזה התנהגות והליכות של אותו היום. בודאי הוא דבוק ברוחניות של התורה ובעולם עליון הק' הרוחני אשר משם תצא תורה ובזה יוכל לידע כל דברים העתידים וכל הבא עליו. וא"כ כיון שהוא דבוק בעולם עליון הק'. אז מובטח לו שהוא בן העוה"ב. וזהו פי' הגמ' כל השונה הלכות בכ"י. ר"ל שלומד התורה בבחי' זו שיודע ומסתכל בהתורה התנהגות של כל יום ויום אז ודאי הוא קשור ברוחניות התורה. ולכן הוא מובטח שהוא בן העוה"ב. שנ' הליכות עולם לו. א"ת הליכות אלא הלכות היינו שא"א לאדם לידע הליכות והתנהגות העולמות אם לא ע"י הלכות התורה שמקשר א"ע ברוחניות התורה ועי"ז ידע איך להתנהג. וזש"ה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. אשפיע לכם לחם ומזון ושפע רוחני שיהא נפשכם ניזון מחיות התורה ורוחניות היורד מן השמים כנ"ל ועי"ז שאתם תהיו קשורים ודבוקים ברוחניות התורה. ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו. ר"ל שהעם ילקטו מזה ויתבוננו וידעו ההתנהגות של כל יום ביומו. היינו שע"י התורה ידעו איך להתנהג בכל יום כמבואר למעלה והבן כ"ז היטב:

והנה כבוד ה׳ נראה בענן. הרגישו גלוי שכינה:

ויפנו אל המדבר. לא הספיקו לפנות עד שנתגלית השכינה.

והנה כבוד ה׳ נראה בענן. [א״ר יוסי כל זמן שישראל היו מבקשים לסקל את משה ואת אהרן, כבוד ה׳ היה נראה בענן], וכן הוא אומר ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה׳ נראה באהל מועד (במדבר יד י).

וידבר ה'. וראו כי משה הלך אל הכבוד ודבר עמו:

וידבר וגו' לאמר שמעתי וגו' דבר וגו'. קשה למה אמר תיבת לאמר בפסוק א' ולא הספיק במה שאמר אחר כך דבר אל בני ישראל, ואם נתכוין שגם פרט זה שאמר לו שמעתי את תלונות וגו' יאמרנו לישראל אם כן למה הוצרך לומר עוד אחר כך דבר.

שאלות:
פה אמר שהמן נפלי סביבות המחנה ובפ' בהעלותך אמר וברדת הטל על המחנה. פה אמר שהכל היה על המן ושם אמר שהטל היה מלמטה, ומ"ש דק מחספס דק ככפור אין לו פירוש:

בט"ו יום לחדש הב' הוא אייר והספיק הבצק שהוציאו ממצרים מט"ו בניסן עד ט"ו באייר ובי"ו באייר ירד מן:

וידבר ה׳ אל משה לאמר. (נו) דיבור בלשון קשה, כענין שנאמר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מב ל).

וידבר ה' אל משה. וכבר דבר ה' אל משה לעשות להם כן:

וידבר ה׳‎ אל משה וכבר בפרשה שלמעלה דבר ה׳‎ למשה לאמר להם לבנ״‎י כן.

ונראה לומר על פי דבריהם ז''ל (יומא ד':) שאמרו שכל האומר דבר לחבירו הרי הוא בבל תאמר עד שיאמר לו לאמר, והנה כשדבר ה' למשה ואמר לו שמעתי וגו' הם דברי ה' למשה, וענין זה הוא בבל תאמר לזה אמר לו ה' לאמר. והנה אין הכרח בזה שחייב לומר אלא רשות הוא שמרשהו לומר לשלול בל תאמר והדבר בידו להודיע דבר ה' זה אליהם, וכשרצה ה' שידבר אליו דברים שנוגעים לישראל אמר דבר אל בני ישראל כי מכאן ואילך הם דברים שאני מחייבך לדברם, ולזה תמצא ששינה ה' את דברו כי מקודם דיבר דרך נסתר על ישראל כאלו מדבר דברים בינו לבין משה אלא שהרשהו לספר לישראל. וכשיאמר לישראל צריך לדבר להם על זה הדרך כי ה' אמר למשה ששמע תלונות בני ישראל לא שהושלח מה' לומר להם משמו ששמע וגו', ומאמר ב' אמר אליו דבר אל בני ישראל משמי בשליחות בין הערבים תאכלו. וטעם שהוצרך לומר תיבת לאמר נתכוון שיאמר להם משמו יתברך. וזה שיעור הכתוב דבר אל בני ישראל שאני אומר להם בערב תאכלו וגו' והוא אומרו לאמר, ומשמשת תיבת לאמר במקום כה אמר ה', גם בזה יוצדק גמר הדברים שאמר אני ה' אלהיכם, וזולת לאמר ישמע הדבר שחס ושלום על משה:

דבר אל בני ישראל לאמר שידבר להם אחד קשה ואחד רכה:

על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו, ברכו במן, לקטו לחם משנה (שמות טז כב), וקדשו במן, וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות טז כו). זכור מנוקד בשני טעמים, מפני אורך הדבור לחבירו אחר, וגם נפסק בארבעה פסוקים, וכן לא יהי׳ לך נפסק בארבעה פסוקים, הכל י״ח פסוקים, מן וירד עד לא תחמוד, כנגד שירת אז ישיר שמונה עשר עם ה׳ ימלוך, וכנגדן שמונה עשר ברכות של תפלה.

על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו, ברכו במן, לקטו לחם משנה (שמות טז כב), וקדשו במן, וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות טז כו). זכור מנוקד בשני טעמים, מפני אורך הדבור לחבירו אחר, וגם נפסק בארבעה פסוקים, וכן לא יהי׳ לך נפסק בארבעה פסוקים, הכל י״ח פסוקים, מן וירד עד לא תחמוד, כנגד שירת אז ישיר שמונה עשר עם ה׳ ימלוך, וכנגדן שמונה עשר ברכות של תפלה.

שמעתי את תלונות בני ישראל דבר אליהם לאמר בין הערבים זה הדבור כבר אמרו משה לישראל (שמות ט״ז:ח׳), אבל נשנה בעבור שאמר שמעתי את תלונות בני ישראל, כי מתחלה אמר (שמות ט״ז:ד׳) הנני ממטיר לכם לחם, כעושה עמהם חסד ברצונו או לזכותם, ועתה הגיד כי נחשב להם לעון, ובעבור התלונה יעשה עמהם כן כדי שידעו בו כי אני ה' אלהיכם, כי עד עתה אינכם מאמינים בה' אלהיכם, על כן אתם מתלוננים על נביאיו: ויתכן שמתחלה לא הבטיחם להיות להם המן כל ימי המדבר, והיו חושבים אולי יהיה ליום אחד או לשנים בהיותם במקום ההוא, ובנסעם משם יבאו אל לחם, ועתה אמר להם בין הערבים תאכלו בשר תמיד ובכל בקר ישבעו לחם כל ימי המדבר:
וכן דעת רבותינו שהיה השלו עמהם מן היום ההוא והלאה כמו המן, וכן נראה, כי על שני הדברים נתלוננו ובשניהם שמע את תלונתם ותאותם יביא להם, כי מה יתן להם ומה יוסיף להם בשר ליום אחד או לשנים, והפרשה שתפרש ותאריך בענין המן, כי כל מעשיו הם נפלאים, ותקצר בענין השלו, ויהי בערב ותעל השלו (פרק יג), כי הוא בנוהג שבעולם: וענין השלו השני בקברות התאוה (במדבר יא לא), כי לא בא להם ממנו עתה לשובע כאשר יאמר בכאן תמיד (בפסוקים ח יב) בשר לאכול ולחם לשבוע ויתכן שהיו גדוליהם לוקטין אותו, או שהיה מזדמן לחסידים שבהם, וצעיריהם היו תאבים לו ורעבים ממנו, כי לא יספר בשלו וילקטו המרבה והממעיט כאשר אמר במן, ולכך אמר שם (במדבר יא ד) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, ואמר (שם) וישובו ויבכו גם בני ישראל, שהיו גם מהם בוכים לו ולא כלם, ואז נתן להם ממנו לרוב מאד, כאשר אמר (שם לב) הממעיט אסף עשרה חמרים, ואכלו חדש ימים בשפע ההוא ושב לענינו הראשון ועל דרך הפשט היו כל מעשה השלו לעתים, והמן שהיה חיותם היה להם תמיד, כי עיקר תלונתם עליו כדכתיב כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב:

שמעתי. מלת תלונות זרה דגשות הנו"ן. וזאת הנבואה שניה. כי כבר הזכירה משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר. רק נשנית בעבור ישראל שיראו הכבוד.

וידעתם כי אני ה' אלהיכם - אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים.

את תלונות בני ישראל. מלה תלונת כתיב מלא וא״ו לפני דגש. והיא זרה לפי דקדוק וכ״כ הראב״ע. ובא ללמד כי שמע לא רק תלונותיהם על ה׳. אלא גם תלונות שעל משה ואהרן. שחשדום שלא מה׳ הוא שיהיו כל הקהל יוצאים. ג״ז שמע ה׳. (וכיב״ז ביארנו בס׳ בראשית ב׳ כ״ה) ללמד שכל המתרעם על משה ואהרן כמתרעם על השכינה. כדאי׳ בסנהדרין דק״י. ע״כ בין הערבים תאכלו בשר. במה שיבא בליל הקודם יכינו לאכול סעודת הצהרים שהוא בין הערבים. וזה בא להראות שאני יודע מחשבתם שמתרעמים עלי:

כי אני ה' אלהיכם: כי אני ה' משגיח עליכם.

דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר. כתב הרמב"ן זה הדיבור כבר אמרו משה לישראל ונשנה בעבור שאמר שמעתי את תלונות בני ישראל כי מתחלה אמר הנני ממטיר לכם לחם כעושה עמכם חסד לרצונו או בזכותם ועתה הגיד כי נחשב להם לעון ובעבור התלונה יעשה עמכם כן כדי שידעו שאני ה' אלהיהם כי עד עתה אינכם מאמינים בה' אלהיכם על כן אתם מתלוננים בנביאיו. ויתכן כי מתחלה לא הבטיחם להיות להם המן כל ימי היותם במדבר וחשבו שלא יהיה להם אלא ליום אחד או לשנים במקום ההוא לבד ועתה אמר להם כי בין הערבים יאכלו בשר תמיד ובכל בקר ישבעו לחם כל ימי היותם במדבר וכן דעת רבותינו שהיה השלו מן היום ההוא והלאה כמו המן וכן נראה כי על שני הדברים נתלוננו ובשניהם שמע את תלונתם כי מה יתן להם ומה יוסיף להם בשר ליום או לב' ומה שתאריך הפרשה בענין המן בעבור שכל עניניו נפלאים ותקצר בענין השלו כי הוא בנוהג שבעולם. וענין השלו השני בקברות התאוה כי לא בא להם עתה בשובע כמו שאומר הפסוק תמיד בשר לאכול ולחם לשובע ויתכן שהיו גדוליהם לוקטים אותו שהיה לחסידים שלהם וצעירים היו תאבים לו כי אינו מספר בשלו המרבה והממעיט כאשר יספר במן ולכן נאמר שם והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה ואומר וישובו ויבכו בני ישראל שהיו מהם בוכים ולא כולם ואז נתן להם ממנו לרוב כאשר אמר והממעיט אסף עשרה חמרים ואכלו חדש ימים בשפע ההוא ושב לענינו הראשון. ועל דרך הפשט היה כל מעשה השלו לעתים והמן שהיה חיותם ממנו היה להם תמיד כי עקר תלונתם עליו כדכתיב כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב. ואפשר לומר כי מתחלה אמר להם משה ולא קיבלו דבריו וכן מוכח הפסוק שאחר שאמרו להם כתיב ונחנו מה כי תלינו עלינו ועל כן אמר להם קרבו לפני ה' שראו כבוד ה' ואז יאמינו והטעם שלא האמינו תחלה כי משה לא אמר להם יתן ה' לכם בשר ולחם אלא אמר בתת ה' לכם דרך תוכחה על תלונתכם וכי אינו באפשר שיתן ה' לכם למה אתם מתלוננים ואינכם מתפללים אליו שיתן לכם:

שמעתי את תלונת. דגש הנו"ן תמורת הנח שהיה ראוי לבא אחר הנו"ן בפלס תבונות מכלול דף קמ"ז ועיין מ"ש בפ' בראשית על ערומים. ומה שנמסר המקרא גדולה ב' כתיב כן טעות הוא ור"ל לית כתיב כן דלית כוותיה מלא וא"ו קדמאה וחסר וא"ו תניינא ושארא כלהון כתיבי תלנות וא"ו בין נו"ן לתי"ו מלא וא"ו תניינא וחסר וא"ו קדמאה. ובמדרש לקח טוב למה חסר וא"ו שהיו מתחסרין מזכיותיהם. ד"א שכל תלונות עלי כתלונה אחת לכך נאמר תלונת בני ישראל אף על פי שהם מתלוננים בני ישראל הם. בני אהובי הם. בני אברהם בני יצחק הנעקד לשמי נטע אשל בני בכורי:

שמעתי את תלונות בני ישראל. דרשו רז"ל אע"פ שמתלוננים בני ישראל הם בני הם אהובי הם זרע אברהם אוהבי. דבר אליהם לאמר, מהו לאמר למדהו שידבר להם אחת קשה ואחת רכה לפי שלשון דבור לשון קשה הוא שנאמר (בראשית מ״ב:ל׳) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות.

בין הערבים תאכלו בשר. ר"ל בזמן אשר בין הערבים והרצון בזה שקודם שתסור היום לגמרי יאכלו בשר:

שמעתי. מפני שה' אמר למשה הנני ממטיר לכה לחם ולא הודיע מן השליו, כי רצון ה' היה רק במן שהיה מזון רוחני ומועיל להשגה וללמוד התורה לא בבשר שהוא מזון גשמי, וה' רצה שיחיו חיי הפרישות, ואכלם יהיה לשובע נפשם הרוחניית, שהיא תגבר על חמרם ולה לא יאות הבשר, ורק משה כששמע תלונתם שהזכירו גם הבשר כמ"ש בשבתנו על סיר הבשר, הוסיף שיתן להם גם בשר, וה' מקים דבר עבדו, והבטיח עתה לתת להם גם בשר שהוסיף משה מדעתו, ובאר שמה שיתן בשר הוא מפני ששמעתי את תלונות בני ישראל שרוצים גם בשר, וע"כ דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר, ואמרו חז"ל במדרש שהבשר ניתן להם בפנים חשוכים בערב, והמן ניתן להם בפנים מאירים, כונתו שבעת שיחשיך בבתי נפשם וגבר חשכת החומר על אור הנפש אז תאכלו בשר, ועת שיהיה בקר ויזרח אור בנפשם אז תשבעו לחם, ובכ"ז צוה שאת הבשר יאכלו ולא ישבעו ממנו ולא יאכלוהו רק בערב שהוא זמן שינה, אבל הלחם ישבעו ממנו וזמנו בבקר שהוא עת לתורה ולעבודה, ושהבשר מעלה אדים אל המוח ומביא עצלות בכלי התנועה אתר אכילתו, וידעתם, וזה אתן לכם כדי שתדעו שאני אלהיכם נותן כל צרכיכם שלא תאמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר:

שמעתי את תלונת, כל תלונות של ישראל חסרין, שהיו מתחסרין מזכיותיהן.

שמעתי את תלונות בני ישראל, ר' יהושע אומר אמר הקב"ה למשה גלוי לפני מה שאמרה כנסת ישראל ומה שהן עתידין לומר: דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם, אמור להם בין שני דברים אתם עומדים שאלתם לחם לפי שאי איפשר לבשר ודם בלא לחם וגתתיו /ונתתיו/ לכם חזרתם שאלתם בשר ממלא מעים הרי אני נותנו לכם מפני מה אני נותנו לכם שלא תאמרו אין ספק בידו ליתנו לנו אלא הריני נותנו לכם ולבסוף אפרע מכם: וידעתם כי אני ה' אלהיכם, דיין אני להפרע מכם.

בין הערבים תאכלו בשר וגו׳‎ למדנו דין סעודה שתי פעמים ביום, ערב ובקר.

זרע דגשות הנו"ן. כי ידוע דנח עם הדגש לא יבואו יחדו. והראוי בפלס תבונת תשובת. וכן זרים דוגמתה ויהיו שניהם ערומים. ובגדי ערומים תפשיט. לנער היולד. ועל כולם סודות נעלמים מבעלי הדקדוק

"שמעתי את תלונת בני ישראל דבר אלהם לאמר" וגו'. ולא ידעתי לשם מה באה תגובה נוספת זו של הקב"ה על התגובה שלמעלה (ד-ה), ובמה הוחמר המצב עתה - "שמעתי את תלונת" - לעומת קודם. (פ' בשלח תשמ"ט) וראה דברי רמב"ן על אתר שכתב: זה הדיבור כבר אמרו משה לישראל, אבל נשנה... כי מתחילה אמר (ה') "הנני ממטיר לכם לחם" (פסוק ד), כעושה עמהם חסד ברצונו או לזכותם, ועתה הגיד כי נחשב להם לעוון, ובעבור התלונה יעשה עמהם כן.

ובבקר תשבעו לחם. שיהא די לכל הקהל הזה לשובע ולא בצמצום:

ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם. שתברכו את שמי על המזון כענין שכתוב (דברים ח׳:י׳) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, ומכאן אמרו רז"ל משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן, ומזה אמרו ברכת המזון דאורייתא, אבל ברכת המוציא דרבנן מק"ו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב עאכ"ו.

ד״א למה חסרין ו׳ בכתיבתם, שכל תלונותם חשובין כתלונה אחת, לכך נאמר תלונת בני ישראל, אע״פ שהם מתלוננים, בני ישראל הם, בניי הם, אהוביי הם, זרע אברהם אוהבי, בני יצחק הנעקד לשמי, נטע ישראל בני בכורי.

ומלת בין הערבים כמו בערב כאשר פי'. ומזה הפסוק התברר פי' ובקר וראיתם את כבוד ה'. כי הנה כתוב בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם:

וידעתם כי אני ה׳ אלהיכם. ולא משה הוציאכם מבלי רצוני להוציא את הכל. אלא אני אני הוצאתי כולכם ברצוני ואני נותן לחם לשובע כולכם. והדרש במכילתא וידעתם כי אני ה׳ אלהיכם דיין אני להפרע מכם ופי׳ שרמז להם שעוד ישאו עונש בעת אחר ע״ז הרצון. והיינו בעת קברות התאוה:

ד״א שמעתי את תלונת, א״ר יהושע אמר הקב״ה למשה גלוי וידוע לפני מה שאמרו ישראל, ומה שהן עתידין לומר, דבר אליהם בלשון קשות לאמר, מה דבר, ומה לאמר, לשון קשה, ולשון נחת, אמור אליהם בין שני דברים אתם עומדים בלחם ובבשר, בלחם ששאלתם כהוגן, אני נותן לכם כהוגן לשבוע, שנאמר ובבקר תשבעו לחם, חזרתם ושאלתם בשר ממלא מעיים, הרי נותנו לכם, שלא תאמרו אין ספיקה בידו ליתנו לי, וכן דוד אמר וינסו אל בלבבם לשאל אוכל לנפשם, הן הכה צור ויזובו מים וגו׳ הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו (תהלים עח יז יח כ), אלא הריני נותנו לכם, ולבסוף אני נפרע מכם, שנאמר לכן שמע ה׳ ויתעבר ואש נשקה ביעקב וגו׳ (שם שם כא).

וידעתם כי אני ה׳. דיין אני להפרע מכם.

השלו. מִין עוֹף וְשָׁמֵן מְאֹד (יומא ע"ה):

ויהי בערב. בסוף היום בעצמו.

השליו ב' במסורה הכא ואידך ויאספו את השליו. לומר שגם בכאן אספו ממנו הרבה אלא שפסק ולכך חזרו והתלוננו עליו:

סביב למחנה. סמוך למחנה ואהליהם ולא בשדה הרחק מן המחנה לבד אלא נתפשט הטל מאהליהם על כל המדבר. וע׳ כ״ה:

ותעל השלו: כן הנקרא בלשון ערבי העוף הנקרא בל' רומיcoturnix ובלעז quaglia, והעופות האלה פורחים מארץ על ארץ ונמצאים לאין מספר בארץ ערב שבאים שמה מים סוף, ומעופפים קרוב לארץ וצדים אותם בידים, וה' הזמינם להם בעצם היום ההוא שהיו מלינים מפני הרעב, ונראין דברי דון יצחק כי השלו לא בא להם אלא ביום ההוא בלבד, לא כל יום כמו המן (כדעת רמב"ן וקצת מרז"ל) עד ששב להם בקברות התאווה (במדבר י"א ל"א).

השלו. בכל ספרים מדויקים חסר יו"ד ולשון הרמ"ה ותעל השלו לא כתיב יו"ד ודכותיה ויאספו את השלו פ' בהעלתך עכ"ל. ויש לתמוה על החזקוני שכתב על השלו דבהעלותך חסר יו"ד ועל זה לא כתב מאומה. עוד קשה כי במסורה גדולה במערכת אות יו"ד וגם במסורת כ"י נמנה נ"ו מלין דחסרים יו"ד באמצע תיבותא וקריא ובסופם כתיב שאל ויבא שלו ויאספו את השלו ולא נמנה זה עמהם ועיין בתילים כ"ד על לשוא נפשו. והא דאמרינן פ' בתרא דיומא כתיב שליו וקרינן סליו לאו לענין דקדוק האותיות אתמר אלא לענין הקריאה בסי"ן שמאל כדאמרינן התם צדיקים אוכלים אותו בשלוה רשעים אוכלים אותו ודומה להן כסלוים פי' קוצים מלשון סלון ממאיר וקוץ מכאיב:

היתה שכב' הטל. הטל שוכב על המן לא המן שוכב על הטל והטל משכבו דהא כתיב ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס דמשמע שהיה הטל עליו ולא נראה רק אחר עלותו:

ותעל השליו. כתיב שליו וקרינן סליו, א"ר חנינא, צדיקים אוכלים אותו בשלוה, רשעים אוכלים אותו ודומה להם כסילון ^יזובמכילתא איתא שהכשר שביניהם אוכלו ונתרז מיד, והרשע אוכלו ומצטער עד ל' יום, ומשמע שכולם לא נקו מעונש ולאכול בשלוה, וצ"ל דמדרשות חלוקית הן, או דכשר הוא במדרגה פחותה מצדיק והוא בגדר בינוני [עיין מזה בהקדמת המו"ל ס' מעשה רב להגר"א בד"ה והנה בזמנינו]. .
(יומא ע"ה ב׳)

ותעל השליו ותכס את המחנה. תימ' כיון שהיה להם שליו למה אמרו מי יאכילנו בשר ואומ' הרר"א שמצא בתנחו' ששאלו להתיר להם עריות דקאמ' התם וז"ל וא"ת בשר היה מה שבקשו והלא כל מה שבקשו היה נעשה המן לתוך פיהם שנא' ויתן להם את שאלתם. וא"ת הלא היה להם שור ובהמ' וכתוב וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר. וא"ת אכלום במדבר והלא כתוב ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד. מכאן אמ' ר' שמעון לא בשר היה מה שנתאוו שכן הוא אומר וימטר עליהם כעפר שאר ואין שאר אלא עריות שנ' איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו' הוי אומ' שבקשו להתיר להם עריות עכ"ל. אמנם פרש"י בפרשת בהעלותך גבי מי יאכילנו בשר וז"ל וכי לא היה להם בשר והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר אלא שמבקשים עלילה עכ"ל. והרב ר' יצחק פיר' קרא שהשליו פסק להם בשנה ראשונה שנ' ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה ולא נזכר שם שליו וכן ביהושע נאמר וישבת המן ממחרת וגו' ולא הזכיר שליו:

ותעל השליו. הוא מין ממיני העופות ואולי העלה אותם השם יתעלה מן הים כמו שכתב החכם א"ע שכבת הטל הו' הטל שיורד בבקר והנה אמר שכבת הטל לפי שהוא נעשה מאיד חלוש לא ירדו ממנו טיפים אבל יתלחלח מהקרירות אשר בסוף הלילה וימצא הלחות בפועל על הארץ:

ויהי בערב ותעל השלו. הנה פה כתוב ששכבת העל והמן היתה סביב למחנה לא בתוך המחנה, ובפ' בהעלותך כתוב, וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, מבואר שירד על המחנה לא סביב המחנה, פה כתוב ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר, שמבואר שהטל כסה את המן ולא נראה המן עד שעלתה שכבת הטל, ושם כתוב שהמן ירד על הטל, נמצא היה מגולה, רק שפה דבר בעת שירד השליו, ושם דבר מעת שנפסק השליו, שלכן התאוו תאוה אל הבשר, כי בעת שירד השליו שאז עלתה השלו ותכס את המחנה לא היה אפשר שירד המן על המחנה, שכל המחנה היה מכוסה בהשליו, לכן ירד המן סביב למחנה, ושם שמדבר מעת שלא היה השליו ירד הטל והמן על המחנה עצמו לא סביב המחנה וזה חסרון א' שהיה להם ע"י השליו שעל ידו לא ירד המן במחנה רק סביב לו, והוצרכו לצאת אל המדבר ללקוט, ועז"א חז"ל ביומא שהצדיקים ירד להם המן אל פתח בתיהם וברשעים כתיב ויצא העם ולקטו:

השליו מין עוף ושמן וכו'. דאם לא כן למה בה"א הידיעה בכל מקום, אלא מפני שהוא חשוב הרבה שהוא שמן, והוא ידוע לחשיבותו, ולכך אמר "השליו". אי נמי, למה מין זה יותר ממין אחר:

ויהי בערב. מלמד שבפנים חשיכות ניתן השליו לישראל.

ויהי בערב ותעל השלו, מכאן אתה למד שבפנים חשכות ניתן להם השלו: ותכס את המחנה, איני יודע כמה ת"ל וכאמתים על פני כל הארץ (במדבר יא) שתי אמות היתה גבוהה מן הארץ כדי שיהא אדם עומד כנגד לבו ונוטל כדי שלא יצטער שמלבו ולמטה שתי אמות ומלבו ולמעלה אמה אחת. ר' יוסי הגלילי אומר ויטוש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה (במדבר יא לא) שלשה פרסאות לכל רוח וכאמתים על פני כל הארץ ואו' ויפל בקרב מחנהו סביב למשכנותיו (תהלים עח) ר' יאשיה אומר הרי הוא אומר ויטוש על המחנה שלשה פרסאות לכל רוח ורוח ומה ת"ל כדרך יום כה וכדרך יום כה שלשה כלפי למעלה שלשה על שלשה הרי תשעה ותשעה על תשעה הרי שמונה עשר וכאמתים על פני כל הארץ ואומר ויפל בקרב מחנהו סביב למשכנותם אחרים אומרים ויטוש על המחנה כדרך יום דרך בינונית עשרה פרסאות כה הרי עשרים כדרך יום כה הרי ארבעים וכאמתים על פני כל הארץ ואו' תערוך לפני שלחן (שם כג) יכול יהוא אסטרטיאות מקולקלות ת"ל על פני כל הארץ על הפנוי שבארץ כתוב אחד אומר סביבות המחנה וכתוב אחד אומר סביב למשכנותיו אלא שהיה סובב למשכנות. ר' אליעזר אומר וכאמתים על פני כל הארץ שתי אמות היה המן גבוה מן הארץ ולא נטלוהו ישראל אלא מן הגבוה אמרת צא וראה כיצד היה המן יורד לישראל יוצאה רוח צפונית ומכבדת המדבר יורד מטר ומכבש הארץ והטל עולה והרוח מנשבת בו ועושהו כמין שלחנות של זהב והמן יורד עליהם ומהם היו ישראל נוטלין ואוכלין אם כן זמן הקב"ה למכעיסיו קל וחומר שישלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא: הבשר עודנו בין שיניהם, אמרו הכשר שביניהם אוכלו ונתרז מיד הרשע שביניה' אוכלו ומצטער עד שלשים יום. ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד מקברות התאוה נסעו העם מחצרות וכי מחצרות נסעו ובחצרות חנו אלא מלמד שחזר מסען לאחוריהם שלשה מסעות בשביל מרים.

ויהי בערב ותעל השלו. כדומה אני שזה שליו של בהעלותך אלא שאגב שדבר במן דבר בשלו תדע דאי ראה משה שבא להם שלו פעם אחת והספיקם היאך יאמר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם:

ותעל השלו מתנת השלו לא היתה אלא באותה שעה ולפיכך לקמן בפרשת בהעלותך התאוו תאוה מי יאכילנו בשר ונתן להם פעם שנית כדאיתא בפרש״‎י כי בשני התאוו יותר, אבל המן ירד להם במדבר מ׳‎ שנה דבר יום ביומו.

"ויהי בערב ותעל השלו" וגו'. תמיהני, למה זה הכתוב וגם מפרשיו מרבים לדבר במן, אך מקצרים ביותר בכל הנוגע לשׂלָיו, והרי לכאורה אין בהופעתו של השׂלָיו נס פחות מזה שבירידת המן, ואין הכתוב מפרט, כמה מותר לאסוף, שצריך לשחוט אותו וכי צריך להכינו לשבת וכדו'. ואף אין הכתוב מזכירו בין הנסים שנעשו לישראל במדבר. (פ' בשלח תשמ"ז) לשאלה זו נדרש ר"י אברבנאל על אתר וכתב: והנה לא ציוה השם יתברך אותם דבר באכילת הבשר לא מהשחיטה ולא מהלקיטה והכמות. לפי שבענין הלחם שהיה מזון הכרחי להם ואלהי מצד עצמו תקן בענינו תנאים ומצוות, אבל הבשר שהיה לשכך תאוותם וזוללותם לא באו עליו מצוות כלל.

היתה שכבת הטל. הַטַּל שׁוֹכֵב עַל הַמָּן, וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר (במדבר י"א) "וּבְרֶדֶת הַטַּל וְגוֹ'", הַטַּל יוֹרֵד עַל הָאָרֶץ, וְהַמָּן יוֹרֵד עָלָיו, וְחוֹזֵר וְיוֹרֵד טַל עָלָיו, הֲרֵי הוּא כְּמֻנָּח בְּקֻפְסָא (יומא שם):

ותעל השליו. אולי עלתה מפאת ים:

שכבת הטל: הטל שוכב ושטוח על הארץ.

ובמקום אחר הוא אומר וברדת הטל. וכתיב בתריה ירד המן עליו דמשמע שהמן שוכב על הטל הא כיצד טל מלמטה וטל מלמעלה והמן באמצע:

ותעל השליו ותכס את המחנה, כתיב בשי״ן וקרינן בסמ״ך, מלמד שהיו אוכלין אותו ודומה להם כסילונים, הצדיקים אוכלים אותו בשלוה, רשעים בסילונים.

עוד יש לשאול, מה בין שׂלָיו זה שבכאן וזה שבקברות התאוה (במדבר יא, לא-לג), עד מתי נמשך ומדוע הפסיק. וראה מה שכתבתי שם. (פ' יתרו תשמ"ח) רמב"ן (טז, יב) כתב שהיה השׂלָיו עמהם מן היום ההוא והלאה כמו המן. וכן ברבנו בחיי. לעומתם כתב האברבנאל שהשׂלָיו שניתן להם במקום הזה מיד נפסק ולא אכלו ממנו כי אם אותו הערב בלבד.

ותעל השליו ותכס, איני יודע כמה, כשהוא אומר ויטוש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה וגו' וכאמתים על פני כל הארץ (במדבר יא לא), שתי אמות היתה גבהם מן הארץ כדי שיהא אדם עומד כנגד לבו ונוטל שלא בצער, שמלבו ולמטה שתי אמות ולמעלה אמה אחת, וכן דוד מלך ישראל אומר ויפל בקרב מחנהו סביב למשכנותיו (תהלים עח כח), ולא ידענו כמה, כשהוא אומר כדרך יום כה וכדרך יום כה, הרי עשרה פרסאות שהם ארבעים מילין שהן מהלך יום לאדם בינוני.

שכבת הטל. כמו ונבלי שמים מי ישכיב. טעם ירידה. ובמקום אחר כתוב וברדת הטל. ירקב שם חוי שאמר כי המן הוא הנקרא בלשון פרסי תרנגבי"ן ובלשון ערבי מ"ן ובל' לע"ז מנ"א. כי קושיות רבות עמדו עליו.האחת כי איננו יורד היום במדבר סיני כי ההר ידוע ואני ראיתי זה הדומה למן במלכות אלצכי"ר. והוא יורד בניסן ובאייר ולא בחדשים אחרים. ועוד אם תשימהו לשמש לא ימס. ועוד כי בלילה לא יבאש ועוד כי איננו חזק ואין צורך שידוכנו אדם במדוכה שיעשה ממנו עוגות. ועוד כאשר יושם בלשון יומם ועוד כי איננו משביע שיוליד דם טוב רק הוא נכנם ברפואות. ועוד כי ביום הששי היה יורד משנה ועוד כי לא היה יורד בשבת ועוד כי ירד לכל מקום שיחנו. ועוד כי עבר עמהם את הירדן. ולא שבת עד חצי ניסן על דרך הפשט:

ור' רפאל בנימין פוזן שי' הראה לי מאמר יפה של הגרי"ד סולוביצ'יק "אוכלי מן ואוכלי שׂלָיו" (נדפס בתוך: "מסלול", כפר אליהו תשל"ו), אבל הוא דן שם רק בשׂלָיו "השני". (פ' יתרו תשמ"ח)

ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה. כיצד המן יורד להם לישראל יוצא רוח צפונית ומכבדת את המדבר ויורד (טל) [מטר] ומרבץ את הארץ והטל עליה והרוח מנשבת בו ועושה אותו כמין שלחנות של זהב, ואחר יורד עליהם המן, ומהן היו ישראל נוטלין ואוכלין.

וראה גמרא יומא (עה ע"ב) ד' מיני שׂלָיו, ואין מוזכר שם כל גנאי, ולכאורה להיפך. וראה גם תהלים (עח, כז), וגם שם אינו לגנאי. מה שאין כן ברש"י־מכילתא לפסוקים ז-ח. ובדברי רמב"ן כאן, קשה מה שאומר: "והפרשה תפרש ותאריך בענין המן, כי כל מעשיו הם נפלאים, ותקצר בענין השׂלָיו, 'ויהי בערב ותעל השלו' (פסוק יג), כי הוא (השׂלָיו) בנוהג שבעולם", כלומר בהבאת השׂלָיו לא היה נס. (פ' בשלח תשנ"ו)

רש"י ד"ה היתה שכבת הטל, ...והרי הוא כמונח בקופסא. ע"כ. ועתה אני משתאה, מה שבחה של קופסא זו שהמכסה שלה נעלם מאליו - "ותעל שכבת הטל" (יד), כלומר אין תוכנה של הקופסא נשאר משומר כרצון בעליה. (פ' בשלח תשס"א, מלון מוריה־שרתון, תל־אביב) מקור דברי רש"י בספרי (בהעלותך פט), וזו לשון הספרי: "וברדת הטל" (במדבר יא, ט) - מלמד שהיה יורד על האסקופים ועל המזוזות, יכול יהיו אוכלים אותו מטונף ומלוכלך, תלמוד לומר "והנה על פני המדבר דק מחוספס", כגליד היה יורד תחילה ונעשה לארץ כמין אסקוטלא, והמן יורד עליו, ומשם היו ישראל מלקטים ואוכלים. הרי למטה, אבל למעלה, יכול יהיו השקצים והזבובים שוכבים עליו, תלמוד לומר "ותעל שכבת הטל" (למעלה פסוק יד), מלמד כאילו מונח בתוך דלוסקמא.

ותעל שכבת הטל וגו'. כְּשֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת, עוֹלֶה הַטַּל שֶׁעַל הַמָּן לִקְרַאת הַחַמָּה, כְּדֶרֶךְ טַל עוֹלֶה לִקְרַאת הַחַמָּה; אַף אִם תְּמַלֵּא שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה טַל וְתִסְתֹּם אֶת פִּיהָ וְתַנִּיחָהּ בַחַמָּה הִיא עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ בָּאֲוִיר. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ, שֶׁהַטַּל עוֹלֶה מִן הָאָרֶץ בָּאֲוִיר, וְכַעֲלוֹת שִׁכְבַת הַטָּל נִתְגַלָּה הַמָּן וְרָאוּ והנה על פני המדבר וגו':

דק מחספס על דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ט״ז:י״ד) מן מחשוף הלבן (בראשית ל לז), חשף ה' (ישעיה נב י), בחלוף השי''ן בסמ''ך, ועין הפועל כפולה:

ותעל. הטעם שנפסקה. כמו אז חללת יצועי עלה. כי הטעם מעת שחללת יצועי נסתלק מעלי ונפסק. וכמוהו אומר אלי אל תעלני בחצי ימי. והטל היה יורד בתחלה לטהר הארץ. ובהסתלק הטל יורד המן. וכן כתוב וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו:

והנה על פני המדבר דק. דבר שהגרגיר שלו היה דק, כאמרו כזרע גד הוא:

מחספס בגי' עולה רמ''ח שהיה המן נבלע ברמ''ח איברים:

ותעל שכב הטל - שהיה מצפה את המן ומכסהו ודרך טל לעלות.

דק מחספס דק ככפור. ראוי לדעת שיש להפליא בלקיטת המן. שירד לאדם גדול עומר ולקטן בן שלש עומר. איך אפשר שיהא אכילתם שוה. ואם נאמר שגם זה ע״פ נס שהקטן אכל כמו הגדול. א״כ היאך מוכיח הברייתא בעירובין דפ״ג דשיעור סעודה הוא עומר. והלא כאן היה לא כדרך אכילת שארי דברים. ותו ק׳ הלשון להלן איש לפי אכלו. דמשמע לפי כחו ירד לו איך הוא נצרך אם מעט אם הרבה. והרי לכולם ירד עומר בשוה. אלא הישוב עכ״ז. הוא שהמן שהיה כזרע גד. היינו זרע פשתן שהקרום מלמעלה ובתוכו מלא גרעינין וכך היה יורד המן. אבל יש מהם שהיו מלאים הרבה ויש מהם מעט ויש מהם ריקנין ולא נאכל אלא הקרום העליון הדק מאד וזהו דקאמר דק מחספס שהיה בקרום הדק כמו תיבה ולשון חפיסא כפרש״י. ויש מהם דק ככפור אשר תוכו ריקם. ואפשר לעשות מהרבה כפור מלא קומץ אחד. והיה בדרך השגחה יורד לכל א׳ לפי אכלו ולקטן היו ריקנים לגמרי אבל לפי המדה בלקיטה היה לכל א׳ עומר. ושפיר מוכיח הגמ׳ מדהי׳ המדה עומר. ולכל היותר לא היה אלא זה המדה ש״מ דזה השיעור נדרש לאדם בינוני:

ותעל שכבת הטל: כשעלה הטל באויר כלומר כשזרחה השמש ונתפזר הטל באויר כמנהגו, אז נראה המן שהיה תחתיו (רש"י וקלעריקוס) ונ"ל כי מלת והנה מכרחת הפירוש הזה, כי אין והנה בכל מקום אלא אז ראה, אז ראו, אז נגלה הדבר.

ותעל שכבת הטל. פי' ר' אברהם שנסתלק כמו אל תעלנו בחצי ימי שהטל ירד תחלה לטהר הארץ ובהסתלק הטל ירד המן עליו:

ורבותינו דרשו שהטל עולה מן הארץ. עלייה זו הוא הוייתו מי הארץ ששנה להם מעשה בראשית שבמעש' בראשית הלח' עולה מן הארץ והטל יורד מן השמים ועכשיו הנחם יורד מן השמים והטל עולה מן הארץ כמו שדרשו בתנחומא:

ותעל שכבת הטל. כתוב אחד אומר ותעל שכבת הטל וכתוב אחד אומר (פ׳ בהעלתך) וברדת הטל ^יחדמפסוק הראשון משמע שהיה הטל מכסה את המן ומפסוק השני משמע דירד המן עליו אלמא טל מלמטה. , א"ר יוסי ב"ר חנינא, טל מלמעלה וטל מלמטה ודומה כמו שמונח בקופסא ^יטמכאן כתבו הפוסקים רמז דחלות של שבת תהיינה מכוסות קודם בציעתן במטפחת מלמטה ומלמעלה זכר למן שהיה מכוסה מלמטה ומלמעלה בטל, ועיין ברמ"א לאו"ח ס"ס רמ"ב. .
(יומא ע"ה ב׳)

שהטל עולה מן הארץ באויר כו'. ר"ל, אע"פ שסדר העולם דלחם עולה מן הארץ ומים יורד מן השמים, כאן היה היפוך, שהמן הוא לחם יורד מן השמים, וטל עולה מן הארץ, כדאיתא בתנחומא:

ותעל שכבת הטל. ר"ל שנפסקה ירידת הטל כמו שפירש החכם אבן עזרא. והרצון בזה שהטל יהיה יורד ראשונה ואחר שירד הטל ירד המן עליו כמו שכתוב ורדת הטל על המחנה וגו':

ותעל. החסרון השני שהיה להם ע"י השליו, שכ"ז שהיה השליו והמן ירד כמדבר, ירד המן תחלה ועליו היה שכבת הטל לכסותו, כי המדבר הוא מקום השעירים והחיצונים והיה צריך שירד המן באתכסיא, משא"כ אחר שפסק השליו והמן ירד במחנה ירד המן באתגליא, וירד הטל תחלה והמן ירד עליו בלתי מכוסה, ג] שבעת שהיה השליו שאז היה המן מכוסה מן הטל לא יכלו ללקוט את המן בעמוד השחר, כי היה מכוסה מן הטל והוצרכו להמתין עד שעלתה שכבת הטל, שזה היה אחר זריחת השמש שאז נתגלה המן, משא"כ אחר שפסק השליו שהיה המן מגולה, היו יכולים ללקוט תיכף כעלות השחר, חסרון ד' שבעוד שהיה המן מבוסה מן הטל עת שהתחיל שכבת הטל לעלות עלה גם קצת מן המן עמו כי המן בשרשו למעלה היה דבר לח ונמס ונמוח, וכשירד לארץ והונח למטה נקרש ככפור, שהכפור הוא טל נקרש, שתחלה הוא דבר לח ונביאו למטה נגלד מן הקור ונעשה כפור, ובעת שזרח השמש ושכבת הטל עלה למעלה עלו עמו גם חלקי המן שהיו לחים עדיין ולא נקרשו, רק שנקרשים שנתקשו ככפור נשארו למטה, וז"ש שבעת שעלתה שכבת הטל, אז הנה על פני המדבר דק מחספס, ר"ל באויר שעל פני המדבר למעלה עלה חלק המן שהיה דק מחספס, היינו חלקים הלחים ונמחים, וכמו שפי' חז"ל ביומא מלת מחספס שפי' שנמוח על פת היד, שהיינו חלקים שלא נקרשו עלו למעלה על פני המדבר באויר, רק מה שדק ככפור היינו חלקים הנקרשים זה נשאר על הארץ, נמצא שהשליו היה הסבה שהחלקים הרפוים והלחים של המן שהם היו יותר טובים בטעם וקלים לאכול עלו למעלה, ולא נשאר למטה רק הנקפא ונקשה שהוצרך לטחנו ברחים או דכו במדוכה, וכן אמרו חז"ל וביומא שרק לרשעים הוצרך לטחנו ברחים, כי לצדיקים אחר שפסק השליו לקטו המן הדק מחספס שא"צ טחינה, ובזה למד דעת את העם גם לדורות הבאים, שכ"ז שלא ירדוף האדם אחר המותרות ויסתפק בלחם לבד תבוא לו פרנסתו בלא יגיעה, וכשירדוף אחר המותרות רחקה ישועה ממנו ויצטרך לשוטט ים רחוקים וקצוי ארץ עד שימצא פרנסתו, כמו שהיה בדור המדבר שע"י שרצו בשר שהוא מותרות גם הלחם לא נמצא להם רק ביגיעה ויצאו העם ולקטו. זו שנית שמי שמסתפק במועט יזמין לו ה' פרנסתו באתגליא ע"י השגחה גלויה, אבל אם ירדוף אחרי המותרות קשין מזונותיו כקריעת ים סוף, כי אז ההשגחה מתעלמת ונעזב אל הטבע והמערכה, כמו שאחר שרצו בשר וירד המן במדבר ירד באתכסיא ולא נגלה עד שעלה שכבת הטל, ג] המסתפק במועט ימצא מזונותיו בעלות השחר בבקר השכם ולא יצטרך לבטל זמן ק"ש ותפלה, אבל המבקש מותרות יצטרך לבטל תורה ותפלה, כמו שבסבת השליו לא מצאו את המן, רק אחר שעלה שכבת הטל בזרות השמש שאז הוא זמן ק"ש כותיקין, ד] שהמבקש מותרות גם פרנסתו הקצובה מתחסרת, כי לפי מעוט בטחונו יתמעט פרנסתו, כמו שבסבת השליו עלה מבחר המן בחזרה עם הטל עלה בתהו ויאבד.

דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ תרגום דַעְדַק כְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא עיין רש״י ורמב״ן האריך קצת בזה וסיים אבל בנוסחות הבדוקי׳ מן התרגום כתוב דעדק דְגִיר כגלידא על ארעא פירוש עשוי חמרים חמרים כגליד על ארעא והוא האמת וכו׳ ע״ש. ועוד כתב שם וכן יתרגם אונקלוס בשני פנים בכתובים רבים ע״ש. וז״ל התוס׳ י״ט משנה ה׳ פרק ב׳ דפאה גיר שהוא סיד לבן וכן אני אומר מה שתרגם אונקלוס בפרשת בשלח דק ככפור דעדק כגירא שפירושו דעדק כסיד שהוא קלוש על הכותל ולבן ורצה המתרגם לכלול גם מה שנזכר בכתוב במקום אחד והמן כזרע גד לבן ודלא כפי׳ רש״י שמפרש שרוצה לומר מין צבע שחור דק שנקרא גיר ע״ש:

שהטל עולה מן הארץ. אמרו רז"ל (תנחומא כאן סימן כ) כי שינה עליהם מנהגו של עולם, כי מנהגו של עולם לחם מן הארץ וטל מן השמים, ואילו כאן היה לחם מן שמים וטל מן הארץ. ויש בזה טעם נשגב מאד, שהיה המן מן הדברים שאינם תחת הטבע. והמבין יבין למה נהפך סדרו להיות הלחם מן השמים והטל מן הארץ, כי אחר שהשמים והארץ משמשים השמים לטל והארץ ללחם, ועכשיו היו שמים משמשים ללחם – בהכרח הארץ משמשת לטל, כי השמים והארץ הם כאחד לטל וללחם:

ותעל שכבת הטל. [למדנו שהטל מלמעלה, וכתיב וברדת הטל וגו׳ ירד המן עליו (במדבר יא ט)], הא כיצד טל מלמעלה וטל מלמטה והמן באמצע, ודומה כמו שמונח בחפיסה.

ובבקר היתה שכבת הטל וגו' ותעל שכבת הטל לענין שאמרנו והרי בא ללמדך הכתוב כיצד המן יורד לישראל יוצאה רוח צפונית ומכבדת המדבר יורד מטר מכבס הארץ והטל עולה והרוח מנשבת בו ועושהו כמין שולחנות של זהב והמן יורד עליהם: והנה על פני המדבר, לא על המדבר כלו אלא על מקצתו: דק, מלמד שהיה דק: מחספס, [מלמד שהוא מחספס ככפור] מלמד שהיה יורד כגליד על הארץ דברי ר' יהושע. ר' אלעזר המודעי אומר ותעל שכבת הטל עלה פלול תפלתן של אבותינו שהיו שכובים כטל על פני הארץ: והנה על פני המדבר, לא על המדבר כלו אלא על מקצתו. דק שהיה יורד מן הרקיע שנ' הנוטה כדוק שמים ולפי שהיה יורד מן הרקיע יכול יהא יורד צונן ת"ל חם, יכול יהא יורד בקולות ומנין שאינו יורד אלא בשתיקה ת"ל חם, יכול יהא יורד על הארץ ומנין שאינו יורד אלא על הכלים ת"ל ככפור. רבי טרפון אומר אינו יורד אלא על האופסים [ככפור על הארץ] כביכול פשט הקב"ה ידו ונטל תפלתן של אבותינו שהיו שכובים בעפר והוריד המן כטל לישראל כענין שנ' ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר (איוב לג כד). כבר היה רבי טרפון והזקנים יושבין ורבי אלעזר המודעי יושב לפניהם אמר להם רבי אלעזר המודעי ששים אמה היה גבהו של מן אמרו לו מודעי עד מתי אתה מתמיה עלינו אמר להם מקרא הוא מן התורה וכי איזו מדה מרובה טובה או רעה הוי אומר מדה טובה מרובה ממדת פורענות במדת פורענות הרי הוא אומר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו [המים (בראשית ז כ) מה נפשך על גבי ההר חמש עשרה אמה ובבקעה חמש עשרה אמה] ובמדה טובה מה הוא אומר ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח (תהלים עח כג) מיעוט דלתות שתים וכמה ארובות בדלת ארבע ארבע על ארבע הרי שמונה ח' על ח' ט"ז באו וחשבו ס' אמה היה גבהו של המן. אסי בר שמיי אומר כשירד המן לישראל ראוהו כל האומות שנאמר תערוך לפני שלחן נגד צוררי (שם /תהלים/ כג ה).

ותעל וכו׳ ורבותינו וכו׳ ובעלות שכבת הטל נתגלה וכו׳ ביאר הרא״ם ז״ל שזהו דוקא לפי׳ ראשון שע״פי הפשט אבל למדרש רבותינו יהיה הפירוש שבשעה שעולה הטל מן הארץ יורד המן מן השמים ע״ש ולא משמע הכי מלישניה דר״שי שהרי ע״פ פשוטו כבר פי׳ תחלה כשהחמה זורחת וכו׳ ומ״ש כאן ובעלות וכו׳ נר׳ בהדיא דקאי על דברי רבותינו ונלע״ד דה״פ לפי המדר׳ דהא ודאי מוכרח אפי׳ לדברי רבותינו לומר שהיה יורד טל מלמעלה כדכתיב וברדת הטל על המחנה לילה וכו׳ וא״כ הענין היא כך שבתחילה בלילה יורד טל מלמעלה כדכתיב וברדת הטל על המחנה לילה והמן יורד עליו וגם היה יורד טל אחר מלמעלה על גבי המן וזה רמוז כאן באומרו ובבקר היתה שכבת הטל כלו׳ כשעלה עמוד השחר עדיין היה אותו הטל העליון חופף ע״ג המן. ושוב בזריחת השמש נסתלק הטל העליון והיה בא טל אחר מן הארץ ומתעלה למעלה באויר ונמשך לכסות את המן ובעוד שהיה מתעלה באויר קודם שנמשך ע״ג המן באותה שעה היה המן מתגלה וראו והנה וכו׳ וז״ש ותעל שכבת הטל והנה ע״פ וכו׳ ובש״ר פרשה ל״ח פי׳ היפ״ת בד״א ע״ע. ואפ׳ שרצה הקב״ה לרמוז להם בזה שלולא זכות שבידם לא היה אפשר להם לאכול לחם זה ולכך היה צריך תחלה שיעלה טל מן הארץ דהיינו לרמוז שיעלו מיין תתאין למעלה ע״י זכותם ואז יאכלו לחם מן השמים:

דק מחספס. לחם שנבלע באיברים. ברמ"ח איברים. כמנין מחספ"ס והיינו דכתיב לחם אבירים אכל איש. אל תיקרי אבירים אלא איברים. והיו מלאכי השרת אוכלים אותו. שנקראו אבירים והוא יורד לישראל ואוכלים אותו ולא היו צריכים לנקבים. עוד י"ל שנקרא מחספס. על שמגלה להם סתרים. כגון עבדי גנבת והוא אומר מכרת לי. המן מוכיח למי העבד דעומר של מן היה לו בשביל עבדו. כשסרחה אשה על בעלה היה משה דן על פי המן אם המן יורד לאביה הדין עמה. ואם המן יורד בבית בעלה הדין עמו. וזהו שייסד הפייט בכלכול להבדק:

מחוספס. אין לו דמיון ופתרונו לפי עניינו הגה"ה:

ותעל שכבת הטל ותפסוק, כמו אל תעלני בחצי ימי.

רש"י ד"ה ותעל שכבת הטל וגו'. כשהחמה זורחת, עולה הטל שעל המן... ורבותינו דרשו, שהטל עולה מן הארץ באויר, ובעלות שכבת הטל נתגלה המן וראו "והנה על־פני המדבר" וגו'. ולא ידעתי, מה הבדל יש בין דברי רש"י ובין דרשת רבותינו שהוא מביא. ו"שפתי חכמים" מבקש למצוא הבדל (אות ט), אך לא הבחנתי בו. (פ' בשלח תשמ"ו)

דק – דָּבָר דַּק:

דק ככפור הוא הנופל בימי הקור, וכן כפור כאפר יפזר (תהלים קמז טז). ותרגום אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ט״ז:י״ד) דעדק כגיר כגלידא על ארעא. וכתב רש''י (רש"י על שמות ט״ז:י״ד) ז''ל כאבני גיר, והוא מין צבע שחור, כדאמרינן גבי כסוי הדם (חולין פח:) הגיר והזרניך. דעדק כגיר דגלידא על ארעא, דק היה כגיר ושוכב מוגלד כקרח על הארץ. וכן פירושו, דק ככפור, שטוח וקלוש ומחובר כגליד, דק, שהיה מגליד גלד דק מלמעלה ומה שתרגם אונקלוס תוספת הוא על לשון העברית, ואין לו תיבה בפסוק: ואין כל זה נכון, כי הגיר הוא העפר הלבן הנדבק לאבנים וינפצו אותו וטחין בו הכותלים בסיד, והוא לבן מאד, וטוב מן הסיד לטוח על הקירות, וכן כתוב (דניאל ה ה) על גירא די כתל היכלא, ועל כן ייחס בו המן, שהוא לבן ומפוזר על הארץ כגיר המנופץ:
ואונקלוס תרגם במלת כפור בשני פנים, עשאו תחלה מן וכפרת אותו מבית ומחוץ בכופר (בראשית ו יד), ולכן אמר כגיר, שבו טחין ומכסים, ועשאו עוד מן כפור כאפר יפזר (תהלים קמז טז), שהוא הקרח הדק היורד בקור, כמו שתרגם וקרח בלילה (בראשית לא מ) וגלידא נחית עלי בליליא, וממנו מינים, והאחד יקרא גליד, כמו ששנינו במשנה מקואות (ז א) אלו מעלין ולא פוסלין השלג והברד והכפור והגליד וכן יתרגם אונקלוס בשני פנים בכתובים רבים: אבל בנוסחאות הבדוקות מן התרגום כתוב בהן דעדק דגיר כגלידא על ארעא, ופירושו עשוי חמרים חמרים כגליד על ארעא, והוא האמת, שאם היה מלשון גיר היה מתורגם כגירא דגלידא, כי כן דרך הלשון ההוא:

דק מחוספס. כמו עגול ואין לו חבר והאומר שהוא כמו מחשוף שהוא בשי"ן אינו נכון. כי משפט הלשון שיכפלו הפ"א והעי"ן. כמו יפיפית או העי"ן והלמ"ד כמו ירקרק. או הלמ"ד לבדה כמו סגריר. רק העי"ן לבדו לא מצאנו כי אם בעלומי הה"א. כמו הגיגי. כי אחר שחסר הה"א נראה הגימ"ל כלמ"ד פעל. על כן כפלוהו. רק באותיות נראות לא מצאנו העי"ן כפול:

דק ככפור. גם בהנחתו היה דק, שלא היה מונח גרגיר על גרגיר:

מחספס - אין לו חבר ופתרונו [לפי] עניינו מפוזר.

דק: ראו על פני המדבר ענין דק, עשוי גרגירים קטנים.

דק מחוספס. י"מ עגול ואין לו חבר ואונקלוס תרגם לשון גילוי כמו מחשוף הלבן:

ובעלות שכבת הטל נתגלה המן וראו והנה על פני המדב'. פירוש שבעליית הטל מעל המן נתגלה וראו אותו לא שבעלייתו נתהוה ולכן צ"ל שהוא מקר' קצר וכאילו אמ' ותעל שכבת הטל והנה נתגלה על פני המדבר וכו' וזהו לפי הפירו' הראשון שפירשו העלייה לקרא' החמה אבל לפי מדר' רז"ל שפירשו העלייה מן הארץ צ"ל שפי' והנה על פני המדבר מור' על הוייתו שבעליית הטל מן הארץ ירד המן על פני המדבר: ראו דבר דק מחוספס. הוסי' דבר מפני שדק ומחוספס הם תארי' וצריכי' מחוא': דעדק כגיר כאבני גיר והוא מין צבע שחור כדאמרינן גבי כסוי הדם הגיר והזרניך. ואמ' דק היה כגיר להודיע שדמיון המן לגור אינו אלא מצד דקותו ולא מצד מראהו שהרי המן לבן והוא שחור ואמ' ושוכב מוגלד כקרח על הארץ הוא פירוש כגליד' על ארעא שפירוש גלידא הקרח השטוח בארץ והגיר שתרגם אנקלוס תוספת הוא ואין לו תיבה בפסוק והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואין כל זה נכון כי הגור הוא העפר הלבן הנדבק לאבנים וינפצו אותו וטחין בו הכתלים בסיד והוא לבן מאד וטוב מן הסיד לטוח על הקירות וכן כתוב על גיר' די על כתל היכלא ועל כן ייחס בו המן שהוא לבן ומפוזר עלהארץ כגי' המנופץ ואנקלוס תרגם במלת כפור שני פנים עשאו תחלה מן וכפרת אותה בכופר ולכן אמ' כג"ר שבו טחין ומכסין ועשאו עוד מן כפור שהוא הקרח הדק היורד בקיר כמו שתרגם וקרח בלילה וגלידא נחית עלי' בליל' וכן תרגם אנקלוס שני פנים בכתובים רבים עכ"ד: ולא ידעתי למה בחר שהיה הגיר מלשון הכתוב ולא מלשון חכמים שבפרק כסוי הדם אם מפני שהגיר שבלשון חכמים הוא שחור והגיר שבלשון הכתוב הוא לבן כמו המן שכתוב עליו והוא כזרע גד לבן מי הגיד לו שהוא נמשל לו בלובנו שמא אינו נמשל לו אלא אל דקותו כמו שנמשל לזרע גד בעגולו ולא בלובנו כמו שכתב הרב שם יהיה נמשל לגיר לדקותו ולכפור בלובנו ולזרע גד בעגולו מפני שאלה הג' בזה מהישן שאין בזה והמן חוברו בו מה שיש לשלשתן ואלו היה הגיר מלשון הכתוב   היה די למתרגם לומר דעדק כגלידא שהגלידא שהוא הקר' היורד בלילה הוא לבן ומפוזר על הארץ כמו הגיר המנופץ שטחין בו הכתלים. גם מה שאמר שהגיר שתרגם אנקלוס איננו תוספת על לשון העברית כמו שאמר הרב רק הוא תרגום של כפור שעשאו מן וכפרת אותה בכופר ולכן אמר שבו טחון ומכסין איננו נכון מפני שאין כל מכסה וטפיחה עם הגיר עד שתורה זאת המלה המורה על הטיח' והכסוי עליו:

דק מחספס. [מאי מחספס], ריש לקיש אמר, שנמוח על פס היד ^כמפני רכותו, ולשון נוטריקון דריש, ובטעם הדרשה עיין מש"כ באות הבא. , ור׳ יוחנן אמר, דבר שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים ^כאמחספס בגמטריא הכי הוי, והכונה שהיה המן נותן כח בכל הגוף, וכהאי גונא דריש בגמרא על הפסוק דתהלים (ע"ח) לחם אבירים אכל איש, אבירים מלשון אברים, ופירושו לחם שנבלע ברמ"ח אברים, ועיקר טעם דרשה זו והקודמת שנמוח על פס יד, נראה דכידוע מתכונת לשון הקודש רוב המלים מיוסדות משורש לא יותר מן ג' אותיות, וכל שהוא יותר מג' אין אותה המלה פשוטה ובאה לדרשה לאיזה רמז וכונה, וכה דרשו ע"ד זה המלה תלפיות – תל שהכל פונים אליו (ברכות ל"א א'), חדקל – חד וקל (שם נ"ט ב'), תלתלים – תלי תלים (עירובין כ"א ב'), ממזר – מום זר (יבמות ע"ו ב'), כרמל – רך ומל (מנחות ס"ו ב'), שעטנז – שוע טוי ונוז (נדה ס"א ב') והרבה כהנה, וגם כאן מכיון שהשרש מחספס מורכב מן ד' אותיות לכן דרשוהו חז"ל וכמבואר. [שם שם]

וכעלות שכבת הטל נתגלה המן וראו כו'. ר"ל, לפי שפירש לעיל כשהחמה זורחת עולה הטל כו', מפרש עכשיו והכי משמע הקרא וכעלות כו' נתגלה ורואין אותו, לא שבעלייתו נתהווה. אבל לפי מדרש רז"ל שפירושו העלייה מן הארץ, צ"ל שפירוש והנה על המדבר מורה על הווייתו, שבעליית הטל מן הארץ ירד המן על פני המדבר:

דק מחוספס. פירש החכם אבן עזרא שהיה דק ועגול גם נכון הוא מה שפירש המתרגם רצוני שהוא היה כדמיון זרע דק קלף ר"ל שהוסרה קליפתו כי הוא היה לבן כזרע גד כמו שספר אחר זה:

וכן פירושו דק ככפור שטוח קלוש כו'. לא הבנתי זה, דמדברי רש"י משמע כי לשון "דק" רוצה לומר 'שטוח קלוש', וזה נקרא "דק" לפי שהוא קלוש, כמו שאמר 'טינב"ש בלע"ז', כמו שפירש בפרשת מקץ (בראשית מא, ג) על "דקות בשר", שאין רוצה לומר כמו סתם דק, אלא רוצה לומר שאינו עב, ולפיכך פירש 'שטוח קלוש', ואונקלוס תירגם 'דעדק כגיר', משמע "דק" הכתוב רוצה לומר "דק" כמשמעו, ד'כגיר' זהו מין צבע דק וקלוש, ואולי דעת רש"י כי אונקלוס נקט "דק" משמש לשני דברים; 'דעדק כגיר', וגם הוא דק כגלידא על ארעא'. ומה שלא פירש רש"י כי "דק" הוא כמשמעו, שהיה דק בגרעין שלו, מפני שכתיב "דק ככפור על הארץ", ואין הכפור דק בגרעין, אלא שהוא שטוח קלוש מוגלד. מכל מקום פירוש רש"י תמוה מאוד – כי יוסיף אונקלוס 'כגירא', ובפסוק נזכר ענין אחר, שהוא שטוח קלוש ככפור, ועוד, שיותר היה לו להוסיף על "דק" הראשון שזהו פירושו דק ממש, לא על "דק" השני שפירושו קלוש, והרמב"ן דחק מאוד לפרש כי אונקלוס הוציא 'כגירא' מן הכתוב:
ואני אומר כי מפני שכתוב שני פעמים "דק" הוצרך אונקלוס לתרגם "דק" השני 'דעדק כגירא', והגיר הוא סיד כדכתיב (ישעיה כז, ט) "אבני גיר מנופצות", והוא דבר שנמוח, ולפיכך הוצרך להוסיף על "דק" השני 'כגירא', לומר לך כי פירוש "דק" השני שהיה המן דבר דק מאוד כגירא, כי מפני שהוא נמוח הסיד הזה – נעשה דק מאוד מאוד. ולפיכך הוצרך הכתוב להוסיף עוד "דק" לומר שהוא דק מאוד כמו הסיד הזה, שמפני שהוא דבר שנמוח הוא דק לגמרי. ועוד, בפרק יום הכפורים (יומא עה ע"ב) דרשו מאי "מחספס" דבר שנמוח על פס היד, והוא 'מח פס', ולפי זה פירוש "מחוספס דק" דבר דק שנמוח, ולכן תרגם אונקלוס 'דעדק כגירא' שהוא סיד שנמוח, וכך היה המן דבר שנמוח, וזהו דבר משובח. כך יראה, והוא נכון:

והנה על פני המדבר. לא על המדבר כולו אלא על מקצתו, שנאמר על פני המדבר, פנים הנראים במדבר ולא כל המדבר.

דק ככפור. גרשל"א (grêle, Hagel) דקה ולפי שאין לה שיעור שפעמים גסה ופעמים דקה נתן לה דומיא זרע גד:

שכבת הטל ירידת הטל כמו ונבלי שמים מי ישכיב.

וקשה לי, מאי נפקא מינה בעיני רש"י ז"ל בעניין זה בין מים ובין טל, ומעניין אם נסיון כזה אכן מצליח. שאלתי את חתני יחיאל שי' והחזיר לי בשאלה, לכאורה בדין, מאי נפקא מינה בין מים לטל במשקין המכשירין לקבלת טומאה, שצריך למנותם בנפרד. (פ' בשלח תשמ"ח) על כך השיב ר' חזקי פוקס שי': יתכן שחכמים חששו שאם ימנו אך ורק 'מים' ולא 'טל', עלולים אנשים לטעות ולחשוב שרק מי גשמים או נהרות וימים מכשירים לקבל טומאה, אבל טל שבדרך כלל אין בו אלא לחלוחית בלבד ואיננו מרטיב - לא יכשיר. כלומר אין כאן אמנם חילוק מהותי בהגדרתם של מים לעומת טל, אבל יש כאן חילוק בדעתם של בני אדם.

מחספס. מְגֻלֶּה, וְאֵין דּוֹמֶה לוֹ בַּמִּקְרָא. וְיֵשׁ לוֹמַר מְחֻסְפָּס לְשׁוֹן חֲפִיסָה וּדְלוּסְקְמָא שֶׁבִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה, כְּשֶׁנִּתְגַּלָּה מִשִּׁכְבַת הַטָּל רָאוּ שֶׁהָיָה דָּבָר דַּק מְחֻסְפָּס בְּתוֹכוֹ בֵּין שְׁתֵּי שִׁכְבוֹת הַטָּל. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם "מְקַלַּף", לְשׁוֹן מַחְשֹׂף הַלָּבָן:

ככפור - שקורין גרישל"א.

מחספס: אין לו רע אף לא בשאר לשונות, ע"כ לא נדע ענינו; ביומא (ע"ה ע"ב) דרשו דבר שנימוח על פיסת היד, ודבר שנבלע ברמ"ח איברים (כמנין מחספס), ומה שכתב רש"י כאן וי"א מחספס ל' חפיסא וכו' איננו מן התלמוד, כי מה שאמרו טל מלמעלה וטל מלמטה ודומה כמי שמונח בקופסא, איננו פירוש מחספס, אך הוא דרש נסמך על מה שכתוב ותעל שכבת הטל, ובס' במדבר (י"א ט') כתוב וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, ומזה דרשו טל מלמעלה וטל מלמטה. ואנקלוס לפי נסח הספרים תרגם מקלף מל' מחשוף הלבן; אמנם הואיל ומצאנו בתרגום הפסוק הזה מלת כְגִיר נוספת שיאן לה תיבה בפסוק (כאשר העיר רש"י), והואיל ומצאנו כי גרסת רמב"ן ונסחאות ישנות (ע' אוהב גר) דְגִיר שענינו עשוי חמרים חמרים, לבי אומר לי כי אולי דגיר הוא תרגום מחספס, ונ"ל כי הנסח המכוון כך הוא: והא על אפי מדברא דעדק דגיר דעדק כגילדא על ארעא, ומלת מקלף תוספת היא שהוסיפו האחרונים כי לא הבינו מלת דגיר והיה נראה להם שאין כאן תרגום למלת מחספס, ותרגמו מחספס מן מחשוף (בראשית ל' ל"ז) שתרגומו קלוף ועשו ממנו מקלף, ואין מקלף מתישב כאן כלל; וגיז' פירש desquamatum, decorticatum, id est squamis simile ואינני מבין איך יהיה decorticatum פירושו squamis simile; וראב"ע ורד"ק פירשו עגול (וראב"ע בביאור הקצר כתב זה בשם יש אומרים), ורש"י פירש מגולה אולי משרש חשף, אעפ"י שאמר שאין לו דומה, כלו' בצורתו המרובעת (מחספס) ובסמ"ך במקום סין, וגוסעציוס פירש קשה כחרס חספא תרגום חרס ויד"מ (ואחריו ראז') פירש מל' ערבי, דומה לשלג. ובתרגום ירושלמי מְסַרְגַל, וסרגול ענינו שרטוט, אולי דעת המתרגם שהיה המן נקוד וטלוא בגוונים שונים. ולפי הענין הדעת נוטה יותר לפירוש יש אומרים שהביא ראב"ע, ולא שיהיה מחספס ענינו עגול, שא"כ למה לא יאמר עגול? אלא שיהיה מחספס תאר לדבר העשוי גרגרים עגולים קטנים, ולהיות מחספס מלה זרה חזר ופירש דק ככפור (אח"ם).

דק ככפור על הארץ. תרגם אונקלוס דעדק כגיר כגלידא על ארעא ופירש"י שגיר הוא שחור ופירש ג"כ כי גיר הוא תוספת ואין לו תיבה בפסוק. והרמב"ן כתב כגיר כי גיר הוא לבן הנדבק לאבנים ומנפצים בו וטוחים בו הבתים כסיד והוא לבן מאוד וטוב מן הסיד ועל כן ייחס בו המן שהוא לבן ומפוזר על הארץ כגיר המנופץ ואונקלוס תרגם מלת ככפור בשני פנים עשאו תחלה מן וכפרת אותו מבית ומחוץ בכופר ולכן אמר כגיר שבו טוחין ומכסין ועשאו עוד מן כפור כאפר יפזר שהוא הקרח הדק היורד בבקר כמו שתרגם וקרח בלילה גלידא דהוה נחית עלי בליליא ואמר שהמן הוא לבן כגיר שכופרין בו הבתים וגם כקרח כפור היורד בלילה. ויש נוסחאות שכתוב בהם דעדק כגיר (דגיר. כצ"ל) כגלידא על ארעא פי' עשוי חמרים חמרים כגליד על הארץ והוא האמת שאם היה מלשון גיר היה מתורגם כגירא כגלידא כי כן הוא הלשון:

לשון חפיסה ודלוסקמא. פי' מיני נודות וחמות הם:

דק. דבר היורד מן השמים, שנאמר הנוטה כדוק שמים (ישעיה מ כב).

יפה פירש דיבור זה ר' שמואל פ. גלברד ב"לפשוטו של רש"י". לפי באורו, פירושו הראשון של רש"י הוא, ששכבת הטל עלתה מן הארץ לקראת החמה. הקושי בפירוש זה הוא שלפי זה משמעותה של המלה "ותעל" שבפסוקנו הפוכה ממשמעותה בפסוק הקודם (כאן "ותעל" משמעו: נעלם והלך, ושם: הגיע ונשאר). נראה שמסיבה זו מביא רש"י דברי חז"ל, לפיהם הכתוב בא להשמיענו חיבתם של ישראל, שהקב"ה משנה סדרי בראשית בשביל טובתם (ראה לשון חז"ל שם - שמות רבה לח, ד), ובדומה לפסוק הקודם, אף כאן "ותעל" משמעו: עלה וכסה את המחנה. הטל עלה מן האדמה לאויר העולם, וכך התגלה לבני ישראל, וראו "והנה על פני המדבר" וגו'. והנה גם הוא התעלם מן השאלה הקשה באשר לניסוי הפיזיקלי שרש"י מציג. (פ' בשלח תשנ"ב)

ככפר. כְּפוֹר יילי"דא בְלַעַז, דַּעֲדַק כְּגִיר, "כְּאַבְנֵי גִר" (ישעיהו כ"ז), וְהוּא מִין צֶבַע שָׁחֹר, כִּדְאָמְרִינַן גַּבֵּי כִּסּוּי הַדָּם "הַגִּיר וְהַזַּרְנִיךְ" (חולין פ"ח). "דַעְדַק כְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא" – דַּק הָיָה כְּגִיר וְשׁוֹכֵב מֻגְלָד כְּקֶרַח עַל הָאָרֶץ, וְכֵן פֵּרוּשׁוֹ: דַּק כַּכְּפֹר – שָׁטוּחַ, קָלוּשׁ וּמְחֻבָּר כִּגְלִיד. דַּק טינב"ש בְּלַעַז, שֶׁהָיָה מַגְלִיד גֶּלֶד דַּק מִלְמַעְלָה; "וּכְגִיר" שֶׁתִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס תּוֹסֶפֶת הוּא עַל לְשׁוֹן הָעִבְרִית וְאֵין לוֹ תֵבָה בַּפָּסוּק:

ככפור: גליד הוא הטל הקרוש מפני הקור והוא גרגירים גרגירים, והנה המן הידוע ברפואות הוא מין שרף הנוטף מקצת עצים בזמנים ידועים, ובמדבר סיני נמצא ממנו הרבה הנוטף מעץ tamarix בחדש סיון, וכבר היו גדולים ונכבדים מחכמי קדם (כגון Avicenna) שהאמינו שהוא יורד מן האויר על אילנות, והמן הנמצא בארץ פרס ונקרא בלשונם תרנגבין (terengiabin) הוא לבן כשלג ודומה בצורתו לזרע גד, וגם הוא נממצא בקצת חדשי השנה בלבד ועל ענפי האילנות, וכן בסבוב ר' פתחיה בדברו על הרי אררט כתוב: וההרים מלאים קמשונים ועשבים, וכשירד הטל עליהם ירד המן עליהם, וחם השמש ונמס, ומי שמלקטים בלילה אם הוא ממתין הוא נמס, אלא לוקחים המן עם הקמשונים ועם העשבים וחותכים אותם, כי קשים הם מאד; והוא לבן כשלג, והעשבים והקמשונים מאד מרים, וכשמבשלים אותם עם המן יהיו מתוקים מדבש ומכל מיני מתיקה, ואם היו מבשלים אותם בלא קמשונים אבריו היו מתפרדות מרוב המתיקה, והם הגרעינים קטנים ונתנו לו לאכול מעט ונמס בפיו והיה מתוק ונכנס בכל אבריו ולא היה יכול לסבול המתיקה, עכ"ל; והנה עם כל מה שהשתדלו החוקרים והכופרים לקרב ענין המן אל הטבע עדיין על כרחם להודות כי המן הידוע אצלנו איננו מזון, וזה מלבד שאר נסים שהיו במן, שלא היה יורד בשבת ושהיה יורד ביום הששי לחם משנה, ושבשאר ימים היה מתליע ולא ביום השבת, וע' ראב"ע (פ' י"ג) ודון יצחק.

דק היה כגיר ושוכב כו'. רוצה לומר, לא שהמן דומה למראה גיר, שהרי גיר היא שחור, אלא דק היה כגיר, אבל באמת המן היה לבן:

ד״א דק, שהיה דק.

מחספס. שנבלע ברמ״ח אברים מנין מחספ״ס, וכה״א לחם אבירים אכל איש (תהלים עח כה), לחם שנבלע ברמ״ח אברים, וכה״א ונפשנו קצה בלחם הקלקל (במדבר כא ה), קל היה במעיהם שאוכלין ואינן נפנים.

ד״א מחספס. דבר שנימוח על פיסת יד, וכה״א וחם השמש ונמס (להלן פסוק כא).

דק ככפור. זה הגליד שהיה הטל כגליד, אבל המן כזרע גד, וכן מפורש במס׳ יומא בפרק אחרון, וכבר היו ר׳ טרפון והזקנים יושבין, ור׳ אלעזר המודעי יושב לפניהם, אמר להם ר׳ אלעזר המודעי, ששים אמות היה גבהו של מן, אמרו לו מודעי עד מתי את מתמיה עלינו, אמר להם מקרא אני דורש ממבול, דכתיב חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים (בראשית ז כ), וכתיב וארובות השמים נפתחו (שם שם יא), וכתיב במן ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול (תהלים עח כג וכד), כמה ארובות בדלת ארבע, בשני דלתות שמונה, לשני ארובות חמשה עשר אמות לשמונה ארובות ששים אמה, וכולה מפורש במס׳ יומא.

מן הוא. הֲכָנַת מָזוֹן הוּא, כְּמוֹ "וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ" (דניאל א'):

ויראו. אומר רבינו שלמה כי בלשון ישמעאל תרגום מה הוא. מן הוא. והמגיד לו ככה לא דבר נכון. כי תרגום מה הוא. בלשון ישמעאל מה הוי רק מן הוא. תרגומו מי הוא. כי איננו נופל מן בלשונם כי אם על אדם. כי פי' מן הוא מגזרת אשר מנה את מאכלכם.

ויאמרו איש אל אחיו מן הוא. י"א לפי שאותיות מן הם אותיות החוטם, כי כשיסגור האדם החוטם אינו יכול לדבר מ"ם ונו"ן בשפה ברורה, והמן היה בו ריח של כל מאכלים שבעולם אבל בעיניהם לא ראו כ"א זה המן, כמ"ש בלתי אל המן עינינו, וקראוהו מן לומר שכשם שב' אותיות אלו אין הברתם ניכר ע"י סגירת החוטם, כך המן שאין בו כ"א הריח מכל מאכלים בטל שלימותו ע"י סגירת החוטם.

ויאמרו איש וגו' מן וגו'. צריך לדעת מה כוונת הכתוב בזה. ואולי כי בראותם אותו הזמין ה' לפיהם במקום שיאמרו מה הוא אמרו מן הוא, וזה שמו אשר קבע לו ה' ושם שמו בפי ישראל על דרך אומרם ז''ל (ברכות ז':) אשר שם שמות בארץ שיכוונו לשמות אשר קרא להם הבורא. ואומרו כי לא ידעו נתן הכתוב טעם המצאת השם לפיהם הוא לצד שלא ידעו מה הוא ומאמצעות זה נפל אליא בפיהם. ואולי כי מזה נתחכמו בני ישראל וקראו שמו מן דכתיב (פסוק ל''א) ויקראו בית ישראל שמו מן שהשכילו בתיבת מן שאינה מן הרגיל בנדבר ואין זה אלא רוח ה' דיבר ומלתו על לשונם כי זה שמו:

ויאמרו איש אל אחיו מן הוא - לפי שלא ידעו מה הוא. וגם דונש פתרו כן. וסוף המקרא מוכיח.

מן הוא. פרש״י הכנת מזון הוא. ורשב״ם פי׳ מה הוא. ובלשון מצרים שהיו רגילין בו אמרו מן הוא. ומחלוקת תנאי הוא במכילתא כאדם שאומר לחבירו מה הוא כך אמרו זל״ז. דורשי רשומות אמרו ישראל קראוהו מן פי׳ שמו העצמי הוא מן לשון מזון:

מן הוא: מה הוא, מָן בקמץ בל' סורי מָה, ומַן בפתח מי, ע' א"ג עמוד 112.

ויאמרו איש אל אחיו מן הוא. י"מ מגזרת מנה את מאכלם אע"פ שנכתב קודם ויאמר משה אליהם הוא הלחם אין מוקדם ומאוחר ופי' ויאמר משה אליהם וכבר אמר משה אליהם. וי"מ לשון מנה אחת אפים מתנה הוא מאת הקב"ה וחסר ה"א אחרונה:

מן הוא. מלשון (שמואל א א׳:ה׳) מנה אחת אפים, וכן (ויקרא ח׳:כ״ט) למשה היה למנה, ועל כן נותן הכתוב טעם כי לא ידעו מה הוא כלומר מפני שלא ידעו מה הוא קראוהו מתנה מן השמים ולא קראוהו בשם מיוחד כי לא היו יודעים מהותו, ורבינו חננאל כתב מן הוא כלומר מאין הוא לפי שלא ידעו מה הוא.

מן הוא. י"מ לשון הכנת מזון כמו וימן להם המלך, וי"מ שהוא לשון ארמי כמו מה הוא, ויותר יתכן דברי רנ"ו שהוא לשון חשיבות כמו ואחריתו יהיה מנון (משלי) לפני שמש ינון שמו (תהלים מ"ב) שהוא לרש"י חשיבות שררה, ומזה אשר מנה שר הסריסים (דניאל) ממנים על הכלים (דברי הימים א ט׳:כ״ט) שהוא מנוי פקידות גדולה ושררה, כי בראותם אותו לא ידעו לכנותו בשם, לפי שהיה דבר נכבד ועינו כעין הבדולח יורד משמים, לא עלה על לבם כלל שירד לאכילה, וע"ז אה"כ כי לא ידעו מה הוא, כלומר לא ידעו מה טבעו ולאיזה צורך ירד לכן קראו בתמהון לבב מן הוא (דאס איסט פראֶכטיג, פראכטפאָלל, העררליך) כלומר דבר חשוב הוא:

ויאמרו איש אל אחיו מן הוא. לפי שלא ידעו מהו. היו מדברים איש אל אחיו ואומרים מן הוא. כלומר מתת אלהים היא כמו מנה אחת. כי אנחנו לא היינו ראויים לדבר גדול כזה. ואז אמר להם משה ופירש הוא הלחם. ואמר להם צוואת הש"י בענין הלקיטה. לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגולגולת. אחר שהוא בדרך נס ומתת אלהים. ראוי שתהיה שוה לכולם עומר לגולגולת. ומיד ראו בו מעשה נסים. כי לפי שהיו רעבים היו מרבים בחשבם שלא ירד עוד. והמרבה והממעיט לא החסיר. וזה יורה על מדת ההסתפקות כי העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. והכל הולך אחר הרצון. כי יש מסתפק במעט שבידו כמו העשיר שיש לו ק' ככר זהב. וזהו ומשביע לכל חי רצון. ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה כמאמר הש"י ויבואו ויגידו למשה זה הדבר החדש. שיתן להם טעם. לפי שהוא לא פירש להם מאמר הש"י והיה ביום הששי כי אולי שכחו. ולכן השיב להם הוא אשר דבר ה'. כלומר עכשיו אני זוכר מאמר השם שא"ל בראשונה והיה ביום הששי והיה משנה. ואני שכחתיו. וזהו הוא אשר דיבר ה'. ולכן את אשר תאפו אפו. ועדיין לא פירש להם דין שבת. אלא שאמר להם הניחו אותו למשמרת. והם לא היו אוכלים ממנו ולא היו עושים דבר. ולכן אמר להם אכלוהו היום כי שבת היום לה'. ואינו רוצה שתטריחו עצמכם אלא שתנוחו בו. וזהו שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה. אבל למחר תמצאוהו ולא תחשבו שנסתלק כבר. וזהו ששת ימים תלקטוהו לפי שהם ימי חול. אבל יום הז' הוא שבת קדש. ולפי שלא האמינו דברי משה. אלא שחשבו שכבר נסתלק לגמרי. יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו:

ויראו ב"י ויאמרו. ר"ל כאשר ראו אותו וכבר הבטיח להם משה שבבקר ישבעו להם ידעו שהוא הלחם המובטח, רק שחשבו שהוא כשאר לחם כחטה ושעורה שמעורב בפסולת וצריך לזרות ולהבר ולטחון ולסיר הפסולת, וע"ז אמרו איש אל אחיו מן הוא ר"ל שצריך להכין אותו בכמה הכנות עד שיהיה ראוי לאכילה, [כי מן הוא מענין הכנה כמו אשר מנה את מאכלכם (דניאל א׳:י׳)], ויאמר משה אליהם הוא הלחם ר"ל הוא לחם מתוקן אשר נתן ה' לכם לאכלה, שתוכלו לאכלו תיכף בלא שום הכנה:

ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא וגו'. שמעתי דאמרינן פ"ג דתעניות אין נהנים ממעשה נסים ולכן ישראל חיישי דאסור ליהנות משום דהוא מעשה נסים וז"ש ויאמרו איש אל אחיו מ"ן ר"ת מעשה נסים כי לא ידעו מה הוא אי שרי ליהנות ויאמר משה הוא הלחם הידוע דאמרו רז"ל בשכר ואקחה פת לחם זכו למן וזהו הוא הלחם בה"א הידיעה וא"כ זה גמול אברהם אע"ה שאמר ואקחה פת לחם ושרי ליהנות כיון דהאלהים עשה בזכות אברהם אע"ה ע"כ שמעתי. ויראה דמשום פקוח נפש ודאי שרי ליהנות ממעשה נסים ומה גם דכתיב נותן לחם לכל בשר. והוא נתן זה לחיות ודאי שרי כי אין להם לאכול אלא זה. והנה הרב בס' ישרש יעקב שם פ"ג דתעניות גבי מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק כתב משם הרב גל של אגוזים דכיון דהשמן והחומץ בעולם והתפלה הוא שטבע השמן יהיה לחומץ שרי ע"ש ועפ"ז אפשר לרמוז בקראין ויקראו את שמו מ"ן ר"ת מעשה נסים ויש לחוש ליהנות כי לא ידעו מה הוא אתי לאפוקי חילוק הרב גל של אגוזים כלומר שזה הדבר לא יש בעולם דאם היה נמצא בעולם ולא היה לו טבע מזון ונהפך לו טבע מזון זה היה מותר כשמן וחומץ אבל לא ידעו מה הוא כי אינו בעולם הדבר עצמו ואסור ויאמר משה אין כאן איסור כי הוא הלחם ואין בלתו ומצד פקוח נפש מותר ועוד אשר נתן וכך היא המדה נותן לחם לכל בשר. ותו דכאן התירו בפירוש אשר נתן לכם לעצמכם ולא לאחרים לאכלה והוא ית' התירו. ועם החילוק הא' יתבאר מש"ה בנחמות לחם לרעבם ומים לצמאם כלומר שהוא משום פקוח נפש ושרי. ואפ' שזה רמז הכתוב ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת כלומר מסיבת פקוח נפש וירעיבך לזה ויאכילך את המן וכי תימא מאי אריא פקוח נפש ת"ל דשרי דנתן לו טבע מזון לז"א אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך והוא חדש ממש אשר לא היה לעולמים ואינו כשמן וחומץ וזהו מעשה נסים ודאי אך מסיבת וירעיבך שהוא פקוח נפש שרי ודוק:

מן הוא. כלומר מאין הוא. לפי שלא ידעו מה הוא:

שיקרא אותו בשמו. דאם לא כן מאי נתינת הטעם הוא "כי לא ידעו מה הוא":

ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא. כאדם האומר לחבירו מה הוא זה, בלשון מצרי אומרים מה הוא מן הוא.

לאכלה. ר״ל רק לאכילה גדר קדשים ומשלחן גבוה וכמבואר קדושין דף נ״ב ע״ש בזה. ועיין תוספתא בכורות פ״ג גבי מעשר שני ומן ע״ש, ובירושלמי פ״א [דמע״ש], והוה כמו ק״ק ולכך יש לאו דאל יותר ממנו כו׳.

ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו וגו', כאדם שאומר לחבירו מה הוא כך אמרו זה לזה מה הוא. דורשי רשומות אמרו ישראל קראוהו מן: ויאמר משה אליהם הוא הלחם, רבי יהושע אומר אמר משה לזקנים וזקנים לכל ישראל [ר' אלעזר המודעי אומר משה אומר לזקנים ולכל ישראל הוא הלחם] מכאן היה רבי יוסי ורבי שמעון אומ' כסוסים נתפטמו ישראל באותו שעה נאמר כאן לאכלה ונאמר להלן לחם אבירים אכל איש (שם /תהלים/ עח כה) אל תיקרי אבירים אלא איברים לחם שנטוח באיברים אמר להם המן הזה שאתם אוכלים נטוח באיבריכם אכל איש צדה שלח להם לשובע זה יהושע בן נון שירד לו מן כנגד כל ישראל ויש אומרים על איבריו היה יורד ומאבריו היה נוטל ואוכל לכך נאמר לחם אבירים אכל איש.

כי לא. שיקראוהו. פי' דאל"כ מאי נתינת טעם הוא כי לא ידעו מה הוא (ג"א):

מן הוא. פ"ה מזומן הוא. כמו וימן ה' דג גדול ולא נראה דכיון שלא ידעו מה הוא היאך קראוהו בשמו. ועוד לא ידעו שהוא מזומן לכל. לכך נראה לומר שהיו שואלים זה לזה מה הוא. וכשבא לפיהם קראוהו מזומן. ובפשטיה דקרא כי לא ידעו מה הוא. כלומר בלשון מצרי מן כמו מה בלשון עברי. ובסגנון זה כתיב במגלת אסתר הפיל פור הוא הגורל. פור הוא לשון שלהם כי בלשון פרסי פור הוא לשון גורל. בכור שור:

מן הוא. פי' רש"י שהוא לשון זמון כמו (יונה ב') וימן ה' דג גדול וימן המלך (דניאל א') ואין נר' לי כי לא ידעו מה הוא ואיך קראוהו בשמו אבל עדיין לא היה לו שם ועוד שלא היו יודעין עדיין שהוא זימון וכן נר' לי כי מן בלשון מצרי כמו מה בלשון עברי ושואלין זה לזה מן הוא כי לא ידעו מה הוא ולפיכך שואלין מה הוא עד שפי' להם משה שהוא הלחם ועל שם כך נקרא מן מהיום ההוא ומעלה:

מן הוא מן בלשון מצרי כמו מה בלשון עברי, ושואלין זה לזה מן הוא כלומר מה הוא.

מן הוא. חז"ל אמרו שהיו טועמים במן כל מיני טעמים, ואמרו עוד, לחם אבירים, לחם שמ"הש אוכלים אותו, ובשניהם מצינו סיוע בספר אחד קדמון באומתינו ואם הוא מהגנוזים לא יפול מדבריו ארצה, והוא ספר חכמת שלמה שזכר גם רמ"בן בהקדמתו וז"ל הספר ההוא, היינו רעבים, ואתה נתת לעמך לחם המלאכים ומהשמים המטרת לחם מתוקן מבלי טורח ועמל, ובו כל טעם ערב ומתוק לחיך, כי המן משתנה היה כפי תאות האוכל לכל טעם אשר היה חפץ (וגם בספר עזרא הרביעי מהגנוזים, קרא למן, לחם של מלאכי השרת, וראה כמה קדמה דעת זו באומתינו הגם שלא מצאנוה רק בספרי החכמים) ושתים זו שמענו רבוי הטעמים, וכנוי להם מ"הש כמו שכנוהו חז"ל — והכנוי הזה לכל דובר אמת בלבבו כבר חתום הוא באוצרות דוד המלך באומרו לחם אבירים אכל איש — ומלבד כל הראיות המוכיחות כי אבירים עניינו כאן מלאכים, הנה הוראה זו תגלה ותראה מהתנגדות אבירים עם איש שאין לה ביאור מבלעדי המונח שזכרנו-ואם תסתכל יפה כבר דלגנו בפסע אחד מדלתי בית הפשט הגמור למפתן בית הקבלה כפי מה שנודע בחכמה ההיא מענין המן ומהתגשמות השפע העליון-ואין פה בין הפשט הגמור, לסוד הגמור, אפילו כמלא נימא.

כי לא ידעו מה הוא. שֶׁיִּקְרָאוּהוּ בִשְׁמוֹ:

אמנם רז"ל, אמרו (יומא עה) שהיה בו גם חוש הטעם מכל מיני מאכל, שהחיך היה טועם בו כל מיני מטעמים, ולכך אמרו איש אל אחיו מן הוא, לשון הכנת מזון, ר"ל שהיה בו הכנה לכל מיני מזון שבעולם, שהיה הטועמו דומה כאילו אוכל מכל, ולא נתנו לו עדיין השם המיוחד לו כי לא ידעו מה הוא, גם לא קראוהו עדיין בשם מן רק אמרו ביניהם מן הוא אבל לא קראו לו שם זה עדיין, עד אחר יום השבת שנאמר וישבתו העם ביום השביעי, ואח"כ כתיב ויקראו שמו מן, לפי שבששי ירד לחם משנה וכפול, על כן קראוהו בשם מן, כי המה מן האותיות הכפולות כשתכתוב מ"ם נו"ן, על שם נס זה שירד כפול בששי.

כי לא ידעו מה הוא - ואני אומר: מן הוא. ותרגומו: של מה ולפי שהוא לשון מצרי ובאותו לשון היו רגילין שהוא כמו מה. כתבו משה באותו לשון שאמרו להודיענו, שלפיכך ויקראו [בית] ישראל את שמו מן - על שהיו תמיהים ואומרים:

ויאמר משה אלהם. האי אליהם מיותר. כי סתם ויאמר משה. היינו אל ישראל כמו לעיל ח׳ ולהלן ל״ב. אלא דיוק אליהם כמו דתניא במכילתא משה לזקנים. וזקנים לכל ישראל. וא״כ משמעות אליהם שתגיע האמירה להם כמו שביארנו בס׳ דברים י׳ ד׳. והכי משמעות וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן משה אמר לאהרן ביחוד כך הפי׳ שמשה אמר לזקנים שיאמרו אליהם. ומשום פלא היה בזה עתה דבר ה׳ אלא מפי עצמו בנבואה אבל לא דברה שכינה מתוך גרונו ע״כ אמר לזקנים לבד. אם לא שהיה המאמר דברי תוכחה אז אמר בעצמו לכל ישראל. כדי שיהי׳ נכנס בלבבם יותר:

ויאמר משה אליהם. משה אמר לזקנים, וזקנים לכל ישראל.

אמר ר' משה הכהן ידענו כי אין מוקדם ומאוחר בתורה. כי ויאמר משה אליהם וכבר אמר משה אליהם. וכמוהו רבים. ובפרשה הזאת וירם תולעים ויבאש. וכבר באש. וכן כתוב ולא הבאיש ורמה לא היתה בו. ואיחר הכתוב לומר דברי משה. בעבור שהוא צריך להאריך לומר זה הדבר אשר צוה ה'.

ומ"ש ויקראו בית ישראל שמו מן. ולא נאמר בני ישראל, לפי שבית ישראל היינו הנשים, כמו שפירש רש"י על פסוק כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים (שמות יט ג) ורצה לומר שהנשים היו מחבבות את המן ביותר על כן קראו לו שם המורה על קיום הדבר, כי המה היו רוצין בקיומו לפי שהיה מודיע צדקת הנשים, כדאיתא מסכת יומא (עה.) והמן כזרע גד שהיה מגיד מי סרח על מי הבעל על אשתו או אשתו עליו, אם נמצא המן בבית אביה אז ודאי בעלה סרח עליה וכן להפך כו', ע"כ היו הנשים מחבבין אותו כדי להודיע צדקתם, כי על הרוב הנשים מנוצחים מן האנשים, וזה"ש איש לאשר באהלו תקחו, לצורך אשתו שבאהלו כי אם נראה לו שאשתו מורדת עליו ואין עדים בדבר אזי יקח לו המן כי הוא יודיע כל הקורות שבאהלו. ובזה מדוקדק לשון לאשר באהלו, וסמיך ליה מיד והמן כזרע גד, כי זה תלוי בזה, ועפ"ז נ"ל לפרש לשון מן כמ"ש (שמות י ח) מי ומי ההולכים תרגומו מן ומן, כך כאן היה מודיע מי סרח על מי והיינו לשון מן, ולפי מה שמסיק שם בגמרא שהיה מגיד אם בן ט' לראשון אם בן ז' לאחרון, נ"ל מן מלשון מנין שעל ידו היו יכולין למנות אם בן ט' או בן ז'.

מן הוא - כמו מה הוא. וכן: יגר שהדותא. וכמוהו הפיל פור הוא הגורל לא היה צריך לכתוב אלא הפיל הגורל הואיל ובלשון הקדש נכתבה המגילה אלא להודיענו על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ואילו לא נכתב מתחילה בלשון שהיו אומרים באותה המלכות לא היינו יודעים למה נקרא פורים.

לכם לאכלה. האי לאכלה מיותר. שהרי ידוע דלחם בא לאכלה. מכאן דרשו במכילתא א״ל המן הזה שאתם אוכלים נימוח באבריכם. פי׳ לא כלחם חול שאין נכנס לגוף אלא העיקר שבו. והפסולת נזרק ויוצא מן הגוף אבל זה הלחם כולו לאכלה. ומכל הנאכל נעשה דם ונפש ולא היה בו פסולת :

הוא הלחם אשר נתן ה׳ לכם לאכלה. מיכן היה ר׳ יוסי בר שמעון אומר כסוסים נתפטמו ישראל, דכתיב לחם אבירים אכל איש (שם שם כה).

עמר. שֵׁם מִדָּה:

זה הדבר אשר צוה ה'. באמרו ובבקר תשבעו לחם:

זה הדבר אשר צוה ה' בזה הפסוק יש כל אלפ''א ביתא לומר לך כל המקיים את התורה מזמין לו ה' פרנסתו בלא טורח כאוכלי המן:

איש לפי אכלו. פירוש לפי שיעור בני ביתו אם רבים אם מעטים. ואמר אכלו כי אכילת כולן תחשב אכילת האיש התלוי בו, והעד על זה מה שאמר אחר כך וימודו בעומר וגו' איש לפי אכלו וגו', וחזר לומר כמה יקחו לכל אחד עומר לגלגולת, וחזר לומר מספר וגו' לומר שלא יעשו הפרש בין קטן לגדול אלא מספר הנפשות כי כולם ישוו באכילת המן. ואומרו לאשר באהלו נתכוון לומר כי מי שיש לו באהלו איש או אשה שאין מזונותיהם עליו והם בשכונתו שגם להם יקח האיש. ודרשת רבותינו ז''ל (יומא ע''ה.) תאיר עינים בנפלאות ה':

זה הדבר אשר צוה ה׳. בקבלה כמו שמתפרש כ״פ לשון צוה:

איש לפי אכלו: לפי מה שצריך לאנשי ביתו לפי מספרם.

עמר לגלגלת. כתב ר' אברהם על דרך הפשט זה השעור למי שהוא גדול בשנים ולקטנים לפי אכלם:

לקטו ממנו איש לפי אכלו. קדמאה ותניינא לפי אכלו תליתאה כפי אכלו וסי' ללכת. עוד יש סימן אחר במסורת:

מספר נפשותיכ' כפי מניין נפשו שיש לאיש באהלו תקחו עומר לכל גלגולות. תקן בזה כמה ענייני' האחת שצרי' להוסיף כ"ף על מספר כאילו אמר כמספר נפשותיכם תקחו לא שיקחו מספר הנפשו' גם חסר הכנוי מנפשותיכם ואמ' כמניין נפשות מפני שהכונה בו על מספר הנפשו' של כל איש ואיש כמו שכתוב אחריו איש לאשר באהלו לא על מספר נפשות כל ישראל כמובן ממלת נפשותיכם גם הפך ואמר לאשר איש באהלו במקום איש לאשר באהלו והלמ"ד של מלת לאשר שם אותו על מלת איש כאילו אמר כמספר הנפשות אשר לאיש באהלו גם הפך עומר לגלגולת שבראש הפסוק וכתב אותו בסופו ואמ' תקחו עומר לגלגולת מפני שהפסוק הזה הוא ביאור הפסוק הקודם שכתוב בו לקטו ממנו איש לפי אכלו וכמו שקדמ' שם הלקיט' קודם איש לפי אכלו כך צריך פה שתקדום הלקיחה שהיא במקום הלקיטה קודם עומר לגלגולת שהיא במקום איש לפי אכלו גם הוסיף מלת לכל ואמ' עומר לכל גלגולת מפני שבזולתו יהיה המובן ממנו עומר אחד לגלגולת א' לא עומר לכל גלגולת וגלגולת:

עומר לגלגולת. פירש אחר זה כי העומר הוא עשירית האיפה והאיפה היא מדה שעורה שלש סאין והנה הסאה היא ו' קבין והקב היא ארבעה לוגין ולזה תהיה מדת העומר שבעה לוגין וחמישית לוג:

זה הדבר. רק יש בו צווים ואזהרות ולמודים לדורות הבאים איך יתנהג האדם בבקשת הפרנסה והזמנתו: א] שלא ילקטו ממנו יותר מן הצורך לעשות ממנו אוצרות וסחורה רק לקטו איש לפי אכלו, וכן ילמדו בדורות הבאים שאין ראוי לאדם לאסוף ולכנוס יותר מן הצורך שזה ממעוט בטחונו, וכ"ש המרבה בסחורה לאסוף עושר ונכסים ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו, וכמ"ש יגיע כפיך כי תאכל, ר"ל אם לא תיגע רק על ההכרחי מה שצריך לך לאכול לא יותר, אז אשריך בעוה"ז וטוב לך בעוה"ב, ב] שלא ירבה באכילה יותר מדאי ולא ירעיב א"ע רק צדיק אוכל לשובע נפשו, וע"ז היה עומר לגלגלת, ג] שכל איש מחוייב במזונות אשתו ובניו, ועז"א מכפר נפשותיכם שכל איש לנפשות אשר באהלו תקחו, ובל יאמרו שאשתו ובניו ילכו וילקטו בעצמם, כי היא צריכה להיות צנועה באהל, והבנים ילמדו בחדר הורתם:

איש לאשר באהלו תקחו. זה אשתו שהיא ראויה להיות נמצאת באהל כענין שכתוב (בראשית י"ח) הנה באהל. וכתיב (תהלים מ"ה) כל כבודה בת מלך פנימה. ולמה הכתוב בדרך אסמכתא שחייב אדם במזונות אשתו ובניו הקטנים וזהו שאמר מספר נפשותיכם:

זה הדבר אשר צוה ה׳. אמר להם משה אל תאמרו בדעתכם שמא יבוא נחשון בן עמינדב וכל גיבוריו ומלקטין הרבה יצא עני שבישראל ללקוט קימעא.

זה בדרך הסברא כי עומר לגולגולת למי שהוא גדול בשנים ולקטנים כפי אכלם:

זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו וגו', אמרו עכשיו יצא נחשון בן עמינדב וביתו ומלקט הרבה יצא עני שבישראל ומלקט קימעא וכשהן באין לידי מדה [נמצאו כולן שוין שנ'] וימודו בעומר וגו' אמרו אוכל כשיעור הזה הרי הוא בריא ומבורך פחות מכאן קללה במעיו יותר מכן רעבתן.

זה הדבר אשר צוה ה'. כל האלפא ביתא בפסוק זה לומר כי מזונותיו של אדם קשים כנגד כל שאר צרכיו:

ונתת אל הארון. בוא וראה כמה נתינות הם, השבת מתנה, שנאמר ראו כי ה׳ נתן לכם (את) השבת (שמות טז כט), החכמה מתנה, שנא׳ כי ה׳ יתן חכמה (משלי ב ו), התורה מתנה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם (שם ד ג), ואומר ויתן אל משה ככלותו (שמות לא יח), ואומר ונתת אל הארון, וארץ ישראל מתנה, שנאמר אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם (דברים טז ח), והלוים מתנה, שנאמר לכם מתנה נתונים לה׳ (במדבר יח ו), וחלק הלוים ומנחות הכהנים מתנה, ארבעה ועשרים מתנות כהונה, וכן כיוצא בהן, וכן התורה מתחלתה ועד סופה קרויה מתנה, לפי שנתנה במדבר במקום הפקר כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, לכך נקראת מתנה.

לקטו ממנו איש לפי אכלו. כלו' לקטו ממנו כמו שתרצו הן רב הן מעט איש לפי אכלו למספר נפשותיכם שבאה לו אתם לוקחים לא תקחו לא פחות ולא יותר וכן עשו:

זה הדבר אשר צוה ה' אין לומר דצוה דהכא צווי גמור הוא שלא ילקטו כל אחד ואחד אלא עומר בצמצום, דא״‎כ לא עשו הצווי, שהרי לקחו מן המדה פחות או יותר, והוא אומר ויעשו בני ישראל. אלא צוה דהכא פי׳‎ כמו צוה דויעמוד אישטבלי״‎ר בלע״‎ז חוק הוא, ולמדוד אפי׳‎ אחד לוקט שני עמרים, כשבא בביתו למוד לא ימצא רק עומר מצומצם. ואם חברו לא ילקוט רק חצי עומר כשבא בביתו למוד ימצא עומר שלם.

"לקטו ...איש לפי אכלו, עמר לגלגלת". לכאורה הרי זה תרתי דסתרי - "לפי אכלו", כלומר המידה האישית השונה מאדם לאדם, ואילו "עמר לגלגלת" הוא מידה שוה לכול. ומעין זה גם להלן (פסוק יח). (פ' בשלח תשנ"ח)

מספר נפשתיכם. כְּפִי מִנְיַן נְפָשׁוֹת שֶׁיֵּשׁ לְאִישׁ בְּאָהֳלוֹ תִּקְּחוּ עֹמֶר לְכָל גֻּלְגֹּלֶת:

לקטו ממנו. כל אחד כרצונו, אחד המרבה ואחד הממעיט:

איש לפי אכלו. כבר נתבאר שהוא לפי הרגל אכלו. אם דק מחספס או דק ככפור. או אינו מלא כ״כ. וע׳ לעיל י״ב ד׳:

לגלגלת. שני הגימ"ל דגושות:

לקטו ממנו איש לפי אכלו, וכמה אכלו, עומר לגלגולת, שאם יאכל כזה השיעור הרי הוא בריא, פחות מכאן הרי הוא מקולקל במעיו, יותר על כן הרי הוא רעבתן.

וראה ב"דעת מקרא" האומר בפשטות ש"עמר לגלגלת" הוא פירושו של "לפי אכלו". (פ' בשלח תשס"ה) ו"העמק דבר" פירש "איש לפי אכלו" - לפי הרגל אכילתו, דק מחוספס או דק ככפור.

איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו. כי בכל ענין שתלקטו, הן שתרבו ללקוט והן שתמעיטו, יהיה זה על כל פנים שיהיה הנלקט מזון לכל אחד כפי אכלו שישביע את הרגיל לאכול הרבה, ולא יתן מזון יותר מהראוי למי שהוא רגיל לאכול מעט, ושמה שילוקט הן על ידי המרבה ללקוט הן על ידי הממעיט יהי עמר לגלגלת, לא פחות ולא יותר, ושמי שילקוט בעד כל בני ביתו ילקוט עמר לכל אחד כמספר כל הנפשות אשר באהלו:

איש לאשר באהלו תקחו. לא שיהא מחויב כל איש לאכול עומרו אלא כל אשר באהלו יכולים לאכול עומר שלו ונכלל בזה דאפילו מי שנכנס לאהלו רשאי להאכילו. אבל לא למכור ולהוציא לחוץ:

מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו. שאם היה לוקח יותר ממספר נפשות ביתו, היה מבאיש ומתליע.

ולא שמעו אל משה ויותרו אנשים ממנו עד בקר וירם תולעים וכו'. הענין שהורם תולעים ויבאש מורה שהיה בהם ענוה פסולה ובאושה, כי זאת ידעו כי לא יעזוב הש"י את ישראל, אך מדאגתם פן ירד לכל ישראל מן ולהם לא ירד, וזהו ענוה באושה כי אין האדם צריך להחזיק עצמו שהוא גרוע מכל ישראל.

ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה י"ל בזה בדרך רמז מה שחנני ה' ברחמיו וברו"ח על דרך שאמר אא"ז זללה"ה על פסוק ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו וזה הוא תוכן דבריו כי יש בטוח ומבטיח ומובטח בוטח היינו אותו שהו' בוטח ומבטי' היינו אותו שהו' מבטיח ומובט' היינו אותו עילה שעי"ז הוא בטוח לבוא לאותו הדבר והוא דרך משל השם יתבר' הוא המבטיח לאדם שיתן לו כל צרכיו ודי מחסורו כשיל' בדרכיו והאד' הוא הבוטח בזה ומובטח היינו שהוא בוטח שהשם יזמין לו בוודאי פרנסתו אך צריך עילה לזה שיהיה סיבה מאת השם יתבר' שעל ידה יתפרנס או מו"מ או שאר דבר והאדם בזה עדיין לא הגיע להאמינה העיקריות כי העיקר להאמין בה' שהוא לבדו הוא ואין בלתו שאינו צריך לשום עילה וסיבה שעי"ז יומשך לו פרנסתו כי הוא עיל' כל העילות וסיבות כל הסיבות ואפי' שלא יעשה שום עילה ומו"מ ושום הכנה לפרנסתו השם יכול להזמין לו פרנסתו בחסדו הגדול וזהו ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו היינו המובטח שלו יהיה ג"כ ה' שרק הוא לבדו הוא ואין שום דבר שיהיה עילה וסיבה לפרנסתו או לשאר דבר שעל ידה יגמור הדבר שהוא מבטיח לו שאינו צריך לשום דבר ושום הכנה שיהיה עילה וסיבה והכל הוא רק ה' יתב' ואפילו כשיש לו הדבר ע"י עילה יאמין באמונה שלימה שהוא ממש ה' יתברך שרצה לפרנס אותו בדרך זה אבל לא שיהיה מוכרח הדבר ע"י סיבה והכנה רק לבטוח בה' וזהו מהמדריגה גדולה וזה י"ל שמרומז בפסוק ויאמרו איש אל אחיו מן הוא היינו מן לשון הכנה כמו וימן ה' וכו' והיינו שצריך להכין שיהיה איזה עילה וסיבה להתפרנס על ידה כי לא ידעו מה הוא היינו שלא השיגו מדריגה זו לידע ולהאמין כי מה היא היינו שאפי' העילה והסיבה ג"כ הוא בעצמו זה כביכול הש"י עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות גם מה הוא הוי"ה במילוי אלפין והיינו שזה לא ידעו שאליפו של עולם הוא בתוך העילה ההוא כי אין בלתו ומבלעדו שום דבר ומלוא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה והכל הוא ממנו ובידו לפרנס האדם בלי שום עילה וסיבה כלל כי הכל הוא ממנו אבל אלו ידעו זה שאלופו של עולם הוא מסתתר שם אז היה נעשה מן עם א' שהוא אותיות אמן שהוא יחוד אמיתי יחוד קוב"ה ושכינתיה והבן:

המרבה והממעיט. יֵשׁ שֶׁלָּקְטוּ הַרְבֵּה וְיֵשׁ שֶׁלָּקְטוּ מְעַט, וּכְשֶׁבָּאוּ לְבֵיתָם מָדְדוּ בָעֹמֶר אִישׁ אִישׁ מַה שֶּׁלָּקְטוּ, וּמָצְאוּ שֶׁהַמַּרְבֶּה לִלְקֹט לֹא הֶעְדִּיף עַל עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת אֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ, וְהַמַּמְעִיט לִלְקֹט לֹא מָצָא חָסֵר מֵעֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת; וְזֶהוּ נֵס גָּדוֹל שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ:

ויעשו. על דרך הפשט כי המרבה והממעיט לפי מספר נפשות אהלו וקדמונינו אמרו כי הוא דבר פלא:

וילקטו - בלא עומר ובלא מדה.

ויעשו כן בני ישראל וגו': אם עשו כדבר משה לא לקטו (כפרש"י ואחרים) קצתם הרבה וקצתם מעט, אלא במדה, עמר לגלגלת; ולמה נהפוך מה שהוא צווי ונעשה ממנו נס? והנכון כדעת ראב"ע שלקטו המרבה והממעיט לפי מספר נפשות אהלו, אלא שהוא אומר וימדו בעמר מצא כל א' לפי מה ששיער, נראה שלדעתו לא לקטו במדה, אלא באומד, ואח"כ מדדו ומצאו שלקטו בכיוון עמר לגלגלת, וכן היה לדעת רלב"ג, וגם זה נס שאין בו צורך, ולדעתי עשו כדבר משה ולקטו במדה עמר לגלגלת, וטעם וילקטו המרבה והממעיט לקטו זה הרבה וזה מעט, לפי מספר הנפשות אשר באהלו, זה עשרה עמרים וזה חמשה, עמר לגלגלת במספר נפשות ביתו; ואח"כ מפרש וימדו בעמר, שהיתה לקיטתם במדה, לא באומד; ולא העדי המרבה והממעיט לא החסיר, כלומר מי שלקט עשרה עמרים לא העדיף על שיעור הקצוב, ולא לקט יותר מעמר לגלגלת, ומי שלקט חמשה עמרים לא החסיר מן השיעור, לא לקט פחות מעמר לגלגלת, אלא איש לפי אכלו עמר לגלגלת לקטו.

ויעשו כן וגו'. על דרך הפשט המרבה והממעיט לפי מספר נפשות וקדמונינו אמרו כי הי' דבר פלא.

וילקטו. היו"ד בלא קדמא:

המרבה והממעיט יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט. לא שהיו שם אנשים ראויים להרבות ואנשים ראויים להמעיט כדמשמע מן המרבה והממעיט בה"א הידיעה שהרי משה רבינו השוה הכל ואמר איש לפי אכלו עומר לגלגולת לא פחות ולא יותר ולא שהיו שם אנשים שעברו על גזרתו של משה רבינו והרבו והמעיטו שא"כ מאי ויעשו כן.

יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט כו'. לא שהיו שם אנשים שעברו על גזירתו של משה רבינו, והרבו והמעיטו מעומר לגלגולת, שא"כ מאי ויעשו כן:

ויעשו כן בני ישראל. ללקט עומר לגלגלת כאשר צוה להם משה:

ויעשו כן ב"י. שהלכו ללקוט והיו ביניהם מרבה וממעיט, ובכ"ז כאשר מדו בעומר לא העדיף המרבה, נמצא המרבה שלא היה בוטח כ"כ בה' הפסיד שיגע לריק ובטל זמן תפלה, והממעיט הרויח, וזה למוד שאין ההשתדלות מועיל מאומה כמ"ש שוא לכם משכימי קום וכו', ובפ' בהעלותך יתבארו עוד ענינים בזה:

ויעשו כן בני ישראל. עשו מה שנפקדו ולא עברו על גזירת משה.

ויעשו כן בני ישראל, עשו מה שנתפקדו ולא עברו על גזרת משה: וילקטו המרבה והממעיט וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר ויאמר אליהם משה איש אל יותר ממנו עד בקר.

המרבה וכו׳ יש שלקטו הרבה וכו׳ לכאורה משמע דר״ל יש שכיונו ללקוט הרבה טפי משיעור עומר לגלגולת ויש שלא כיונו ללקוט אלא דבר מועט פחות משיעור העומר ואפ״ה כשבאו לבית׳ ומדדו מצאו שלא העדיף וכו׳ וזהו הנס הגדול דמסיים רש״י אלא דא״א לומר כן בשום פנים שא״כ נמצא שלא קיימו צוויו של משה שא״ל לקטו ממנו עמר לגלגולת וכו׳ והיכי קא מסהיד קרא ויעשו כן בני ישראל והרי לפי״ז לא עשו כן ומה גם דמכילתא קאמרה בהדיא ויעשו כן וכו׳ עשו מה שנתפקדו ולא עברו על גזרת משה אלא ה״פ וילקטו המרבה והממעיט כלו׳ מי שהיו לו אוכלים מרובי׳ בתוך ביתו והיה צריך עומרים הרבה לקט הרבה באומד אבל לא במדידה שהרי לא מדדו אלא אח״כ בבית וכן הממעיט דהיינו מי שהיו לו אוכלים מועטים בביתו לקט מעט באומד מה שיהיה כדי צרכו בקירו׳ וכשבאו לידי מדידה מצאו שלא העדיפו ולא החסירו מן הצורך אפי׳ גרגיר א׳ וזהו נס גדול. והטעם שהוצרכו לעשות כן לסמוך על הנס ולא לקטו מעיקרא במדידה י״ל שהיה זה בשביל יום הששי שהיה צריך שתחול הברכה ולמצוא במדידה לחם משנה כדלעיל בפיר״שי ואילו מדדו בתחלה הא אין הברכה שורה בדבר המדוד. וא״ת סוף סוף מהיכן למדו ישראל בדברי משה שצריכים לעשות כן הרי משה לא א״ל אלא לקטו וכו׳ עמר לגלגולת ומנ״ל שלא היתה כוונתו שילקטו עמר במדידה ומה גם שעדיין משה לא א״ל ולא מידי מענין יום הששי. ואפ׳ לומר דדייקי מלישניה דמשה דקאמר להו לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגלגל׳ והול״ל איפכא לקטו ממנו עמר לגלגלת שזה שיעור איש לפי אכלו אלא ה״ק לקטו ממנו איש לפי אכלו כלומ׳ באומד כפי מה שנר׳ בעיניכם שזהו לפי אכלו וזה יהיה עמד לגלגלת כשתמדדו אח״כ והשתא דאתאן להכי יש לפ׳ המרבה והממעיט כפשוטו כלומר הואיל ולא לקטו אלא באומד נמצא דע״כ אפי׳ לא היתה כוונתם להרבות ולהמעיט מ״מ בהכרח אי אפשר לצמצם השיעור בלא מדידה ונמצא שא׳ ריבה וא׳ מיעט ע״כ מקצת ואפ״ה וימדו ולא העדיף וכו׳:

המרבה והממעיט. יש מהם שהרבו ללקוט ויש מהם שהמעיטו וכולם לקחו במדה אחת שהמעט נתרבה בידם והמרבה נתמעט בידם עד שבאה למידה שוה על ידיהם ואמרו רבות' כי אף דינין היו עושין במן שאם היה האחד שדן על העבד הזה עבדי הוא וזה אומר עבדי הוא אמר להן משה לבקר משפט ורואין בעמרי המן שאוכל מי שנמצא עומר יתירה יותר ממניין בני ביתו וידע שהעבד שלו וכן אם גירש אדם אשתו ונשאה אחר בתוך ג' לראשון וילדה לסוף ז' של נישואי השני ולא נודע אם ט' לראשון או בן ז' לאחרון ע"י המן היה נודע שאצל שנמצא עומר יתירה נודע שהוולד שלו ולפי הפשט כך הוא אומר לא העדיף המרבה אלא היה משליך המותר והממעיט לא החסיר אלא חזר ולוקט עד שממלא מדותיו:

וילקטו. מי שהיו לו בני בית מרובין ומי שהיו בני ביתו מועטים לפי האומד באופן שיהיה בו עומר לגולגולת וכאשר מדדו מה שלקטו מצאו שהמרב' לא העדיף מעומר לגלגלת והממעיט לא החסיר וזה היה דבר פלא כי הרצון היה מהשם יתעלה שיהיה להם לחם חקם לא פחו' ולא יתר ולזה סבב שימצאו הענין בזה האופן:

וילקטו המרבה והממעיט. המרבה נפשות לקטו לפי נפשות ביתו, והממעיט לפי הנפשות, ונס גדול היה נעשה במן, שאם ברח לו עבד ונמצא העבד ביד אדונו ישראל, הלה אומר אתה מכרתו לי, והלה אמר ממני ברח, אם נמצא העומר שלו בבית רבו הראשון ידוע שהוא ברח, ואם בבית חבירו שהוא לשם נמצא העומר, בידוע שהראשון מכרו, וכן האשה שברחה מבית בעלה, היה המן מגיד לישראל דינין ומשפטים עצומים.

הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגלגולת מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו יש בזה לענ"ד סוד ה' ליריאיו וכמדומה לי שהוא על דרך אבות הוא הלח' אשר נתן ה' לכם לאכלה וכו' וכיצד תאכלו זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש ע"ד שאמר אא"ז זללה"ה זי"ע במלך שהניח לבנו אוצרות משונים זה מזה וכיסו אותם במכסאות זהב ובצירות בהיכלות וכל אחד מבניו לפי שכלו ישכיל ויבין וימצא והוא ממש מתיר אסורים לאור גדול ומאיש לאיש ומאיש לאדם לכן אפשר שזה נרגש בטעמים כי הטעמים הם העליונים וכל מה שהוא תחתון צריך לעליון יותר מספר נפשותיכ' נעשה נפשותם ספירות והוא לשון בהירות והוא ע"ד שאמר אאז"יע זללה"ה שצוה הרמב"ם לכתוב למדינה אחת והוא מבואר בכתבי הכה"ג דק"ק פולנאה ע"ש איש לאשר באהלו תקחו כי כל אחד הוא מכוסה באוהל שכן באדם וכל אחד יש לו מעלה יתירה זה מזה ואני כתבתי ג"כ אולי יחנן ה' צבאות ויבוא אחד מבני ומתלמידי יבין וישכיל כמשל הנ"ל:

וימודו בעומר. מצא כל אחד לפי מה ששער:

ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. בעקידה כתב וכן מהרי"א כתב שזה מופת על שכל מזונותיו של אדם קצובים לו לכדי חייו, וכשיצא האדם מן העולם המרבה בנכסים לא העדיף כי לא במותו יקח הכל, והממעיט בנכסים לא החסיר כי ה' נותן לכל בשר די מחסורו, ומטעם זה נעשה נס במן במדידה שמצאו כולם בשוה והנותר ליום המחרת ירם תולעים, כי זה מורה שכל מה שהאדם רוצה להותיר ליום המחרת הוא דבר כלה ובלה וסופו לרמה ותולעה, וכל מה שעוזב מהונו הוא לאחרים ואולי לנושא אלמנתו כי יעזוב לאחרים חיל וחומה אשר בנה ואשר נטע, ולא לו יהיה הזרע אשר זרע בעמל ואון, לכך נאמר איש לאשר באהלו תקחו לצורך אהלו להביא שבר רעבון ביתו.

וימודו - בבתים. וימודו. מן מרר. סבב מן ויסובו.

איש לפי אכלו לקטו. אע״ג שלא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר מכ״מ היה לכל א׳ כהרגלו וכמש״כ שלא נשתוו בממושן:

ולא העדיף ולא החסיר. אין בשום אחד מהם מאריך בה"א:

וימודו בעומר. עומר זה עשירית האיפה, האיפה שלש סאין, הסאה ששת קבין, הקב ארבעת לוגין, הלוג ששת ביצים, וסימנו ״ג״ו״ד״ו אילנא, נמצא הקב כ״ד והסאה קמ״ד ביצים, האיפה תל״ב ביצים מ״ג ביצה וחומש ביצה הוא שחייבה בהן החלה, והוא שאנחנו לשין כשיעור הזה בפסח, שלא לערב קמח יותר מכזה השיעור.

ולא העדיף המרבה וגו׳. עמ״ש רבינו בספר המורה ח״ג פ״ב ע״ש מ״ש בזה. אך בפשט באמת המן הוה רק גדר נקודות ולא שטח כלל ובלא קו, וא״כ מה שייך בזה צירף. עיין בח״א בהקדמה א׳ … אך מה נצרך לאכילה, עיין עירובין פ״ג, ע״ב הוה מצטרף ושוב לא.

ולא העדיף המרבה. לפי הפשט שהיה משליך המותר. והממעיט לא החסיר. שהיה חוזר ומלקט עד שהיה ממלא מדותיו:

ויתן אל משה. במתנה נתנה לו. החכמה מתנה, שנאמר כי ה׳ יתן חכמה 999(משלי ב ו), והתורה מתנה, שנאמר ויתן אל משה, והשבת מתנה, שנאמר ראו כי ה׳ נתן לכם (את) השבת (שמות טז כט).

ולא העדיף המרבה פשוטו כמשמעו ולא העדיף המרבה שהשליך המותר על המדה והממעיט לא החסיר שחוזר ולוקט כפי המדה.

וימדו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר וגו' ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו וגו'. להבין סמיכת אזהרת משה למה שלמעלה ולכאורה אין כאן מקומו, ולמעלה בעת שאמר להם הוא הלחם אשר נתן ה' וגו' היה לו לבאר דיניו שאסורים להותיר עד בוקר. ונראה, בהקדם להבין למה לא העדיף המרבה, כי בשלמא הממעיט לא החסיר זה הוא מדרכי אלהינו יתברך לשלוח ברכה במעשה ידי אדם וימלא לו חסרונו, כאשר נמצא מקום על מה לחול ברכתו כמו בשמן של אלישע (מלכים-ב ד', ב'-ו') וכדומה, ועל זה אומר הכתוב (משלי י', כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר ששולח ברכה במעט להיות מתרבה, אבל להחסיר את המרבה את אשר כבר לקטו לכאורה מה איכפת להבורא בזה, אם כבר נקט למה יחסרו מיגיעתו. ואמנם הנה נודע מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות תמורה) שרוב מצוות התורה הן עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות ולישר כל המעשים וכן הוא אומר (משלי כ"ב, י') הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת וכו'. וכן בדברי חכמי האמת ז"ל ועל כולן בזוה"ק (יתרו פ"ב:) קראו לתרי"ג מצוות התורה תרי"ג עטין שהן עצות אל האדם, איך להתקרב אליו יתברך בכל לבבו ונפשו ומאודו. ונודע לכל מעלת הבטחון בבורא יתברך שאין לו שיעור וערך כי תדע שאם אדם ישתדל בכל עוז וירבה בעשיות בכח חכמתו אשר עליו ובכח גופו ולא ינוח ולא ישקוט מלעסוק יומם ולילה בצרכי פרנסתו, לא יהיה לו אף פחות משוה פרוטה יותר ממה שקצב לו הבורא ברוך הוא שירויח בזה השנה או בזה השבוע וכדומה, וכן אם ימעט בהשתדלות ועסקי צרכי טרפו ומזונו ולא יעשה בהם כי אם בשעה אחת או שתים מן היום, לא ימעט לו מאשר גזר עליו הבורא, ואכן זאת היא שצריך האדם להשתדל ולעשות דבר מה בעסקי פרנסתו, שלא יניח כל העסקים וישב בטל, כי אין הברכה שורה כי אם על דבר עסק מה כמו שהוא מפורש בתנא דבי אליהו וזה הכל נמשך מחטא האדם הראשון שנתקלל האדם והארץ ולא יכלו להתברך כי אם באיזה עשיה אבל בעת התיקון ודאי שיהיה אדם מתפרנס בלא יגיעה ובלי שום עשיה כלל, כמו חיה ועוף שמתפרנסים שלא בצער, ועל כן אמרו חז"ל (כתובות קי"א:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, כי בעת התיקון לא יצטרך האדם לשום עשיה, רק שהארץ תוציא שם צמחה בכל עסקי הצטרכות האדם, אבל עתה עבור החטא מוכרח האדם להשתדלות מה, אבל כל ענין השתדלות אינו רק על דרך הזריעה באדמה, אשר לא יוכל האדם לומר אשב בביתי ולא אחרוש ולא אזרע ותהיה התבואה גדילה בארץ רק שהוא מוכרח להשתדלות מה והיא הזריעה בארץ, אבל אחר הזריעה הרי כל ימי הגידול הרי הוא יושב בטל, ולא יועיל לו כלל אם ישב כל היום אצלה ויעשה בה דבר או לא והכל בגזירת הבורא יתברך. וכן הוא בכל העשיות, האדם הוא מחויב לעשות איזה דבר בהשתדלות, אבל שלו אינו כי אם ההתחלה, והגמר הכל הוא ברצון הבורא יתברך ולא יועיל לזה כלל שום ערמות ותחבולות, ובזה תדע שאדם אשר ישיג איזה חפץ ממון או שאר דבר, קצת באיסור, כמו אבק גזל או רבית וכדומה, אינו אלא פתי וחסר לב, כי מה שהיה ראוי לו להרויח בזו השעה, אם היה ממתין וגובר על יצרו ברגע הזה, ודאי היה מגיע לו זה הריוח בהיתר בשעה זו ממש אחרי שכבר כן נקצב עליו, ובודאי אם היה אדם עוסק בתורה בשני שלישי היום או בשני שלישי שבוע והשאר היה עוסק במשא ומתן, היה מרויח כל אשר נקצב עליו כמו בטרחתו בכל היום בלתי ספק, ועיין בזה בדברי הרב החסיד הקדוש בחובת הלבבות בשער הבטחון שהאריך בזה עיין שם.

וע"כ לא נתנה התורה כ"א לאוכלי המן, כי זה הדרך אשר דורכים בו כל העוסקים בתורת ה' המואסים המותרות אשר סופם לרמה, חוץ ממה שהותירו ליום השבת לא הבאיש ורמה לא היתה בו, כי זה מופת על מה שהאדם מותיר מן מאכלו ליום שכולו שבת לעה"ב ע"י שמאכיל מלחמו לרעבים זה הדבר הקיים נצחי ולא הבאיש, ודי רמז כזה ליראי ה' וחושבי שמו ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו לאחריתם, ולהערה זו צוה ה' להניח צנצנת המן למשמרת לפני העדות מקום הלוחות להודיע שלא נתנו עדות הלוחות כ"א לאוכלי המן.

ולא העדיף. ללקוט באיפה כי אם בעומר, והממעיט שאין לו אלא נפש אחת לא החסיר מן העומר.

ואולם תדע אשר אף השתדלות שזה הוא החיוב על האדם לעשות ביגיע כפיו, גם זה הוא סיבות מאת הבורא ברוך הוא שמזמין לפני האדם סיבה זו ועסק זה וכדומה, כי הקב"ה הוא סיבת כל הסיבות והוא מסבב כל הסיבות שיבואו אל האדם, ועל כן אמרו חז"ל (סוטה מ"ח:) כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה, כי זאת היא בלתי ספק אשר למחר ודאי יסבבנו ה' הטוב אופן שיהיה לו לחם לאכול לפי אשר נגזר עליו, וכל אדם מובטח מאת הבורא ברוך הוא וברוך שמו על לחם לפי הטף ובגדים לכסות עצמו על צד סיפוק ההצטרכות ההכרחי כמאמר הכתוב (תהלים קל"ו, כ"ה) נותן לחם לכל בשר ואומר (שם קמ"ו. ז') נותן לחם לרעבים, והנה אמר מפורש לכל בשר, כי הכל מובטחין על פת במלח לשבוע, ויותר ממה שגזר עליו לא יועיל לו אף אם יעשה כל היום, ועל כן מי שיש לו היום פת ואומר מה אוכל למחר, ויגע ועובד על למחר הרי זה מקטני אמנה, כי למחר ודאי ישפיע לו ה' מה שיצטרך למחר, ובכדי להורות לעם ה' בחינה זו, שלא יהיה אדם אומר מה אוכל למחר, ויאמין באמונה שלימה כי ה' הוא העושה לו תמיד כל צרכו ויזמין מזונו למחר וליומא אחרא, עשה ה' הטוב, נס במן, שלא העדיף המרבה מן אכילת יום אחד, בכדי שלא יהיה אדם טורח להזמין מיום זה על למחר, רק יאמר ברוך ה' יום יום, ויאמין באמונה כי ה' אשר השפיע לו היום, ישפיע לו גם למחר בהשתדלות מה וגם במן היה להם השתדלות מה כמו הלקיטה וההולכה לביתו, אשר על כן הנה תחילה וילקטו המרבה והממעיט שאחד היה מרבה בלקיטה, כי חשש אולי לא יהיה לו מחר והזמין למחרתו, ואחד המעיט בלקיטה כי סמך על ברכת ה' שיברכנו ה' במעט כמרובה, וכן נעשה שלזה בירך ה' במעשה ידיו, והמרבה לא פעל כלום כי לא העדיף, ומשה רבינו כאשר הביט אל דבר זה, ראה מעשה ונזכר הלכה הליכות עולם, לומר להם דבר בעתו שאיש אל יותר ממנו עד בוקר, כי כן היה הצווי בפירוש, בכדי להשריש בעם ה' האמונה והבטחון על צד היותר שלם, וללמוד לדורות הבאים שלא יהיה אדם עובד בכל ימיו מיראתו על חסרון מזונותיו להבא רק כאשר יהיה לאדם על פרנסת יום זה, לא יעסוק עוד ביום זה בהשתדלות הפרנסה, ויניח הנשאר ביומו לעבודת בוראו, וכה יתנהג כל ימיו, ובנתינת לחם הראשון לישראל הקדים לצוות להם אופן התנהגותם שלא יעבוד האדם יומם ולילה על מזונותיו למלאות אוכל פיהו כי הרי במן הממעיט לא החסיר ולא העדיף המרבה, ועל כן מתמה הקרא ואומר.

איש לפי אכלו לקטו. שיעור עומר לכל אחד ואחד.

ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו וגו'. בו' הנוסף על ענין ראשון, כי אף על פי שראו בעיניהם דבר ה' אמת, אשר גם המרבה לא העדיף מאכילת יום אחד, בכדי שלא יותר ממנו עד בוקר. ואף על פי כן הם הותירו ועל כן אמרו חז"ל (שמות רבה כ"ה, י') שדתן ואבירם היו, כי אז היה זאת גודל רשעות וחציפות לעשות דבר הנראה לעין כל בבירור, אשר הקב"ה מזמין בכל יום ואינו חפץ שיותירו והם הותירו. ולא יעשו זאת כי אם רשעים גמורים והם דתן ואבירם, לא כן הצדיקים אשר אפילו בדבר שאינו נראה לעין, בטחונם בהקב"ה וברוך שמו.

ויאמר. הטעם שלא יותירו ממנו לאכלו מחר. רק יבטח בשם כי מחר ירד. כי אינו מצוה עליו לאכלו כלו. רק אם נשאר לו שלא יכול לאכלו. ישליכנו מחוץ לאהלו:

ויאמר משה וגו'. אולי כי מצוה זו משה מעצמו דן אותה, להיות שראה כי ה' נותן להם דבר יום ביומו זה יגיד כי אין יום אחד מכין לחברו והבין דבר מתוך דבר ואסר להם. ולזה אמר הכתוב ולא שמעו אל משה, וקשה לא היה צריך לומר אלא ויותירו וגו' ואני יודע שלא שמע ו:

ויאמר משה אלהם. לזקנים שיגיע לישראל כמש״כ לעיל. ומשום שלא היה בזה ג״כ קול ה׳ מדבר מתוך גרונו כמש״כ:

אל יותר ממנו. פי' שלא יותירו כדי לאכלו מחר רק יבטחו בה' כי מחר ירד אבל אין מצוה עליו לאכלו ואם נשאר לו שלא יוכל לאכלו ישליכנו חוץ לאהל:

איש אל יותר ממנו עד בקר. הנה צוה השם יתעלה להם לסבות האחת כי זה השיעור הוא ראוי למאכל אדם ר"ל עומד לגולגולת ולא יוכלו להותיר ממנו שלא יזוק גופם. והשנית כי ההשתדלות להותיר ממנו עד בקר היה מורה על מיעוט האמנה בשם יתעלה לא יבטח המותיר ממנו עד בקר שירד המן בבקר שאם היה בוטח בזה לא היה משתדל להותיר מהמן עד הבקר. ולזאת הסבה כעס משה על האנשים שהותירו ממנו עד בקר וסבב השם יתעלה שלא יועיל להם כי כבר באש והיתה בו רמה:

ויאמר משה אליהם. עוד למוד אחר לדורות, שיבטח אדם בה' שיתן לו מזונו יום יום, וכל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר מה נאכל למחר ה"ז מקטני אמנה, הגם שאמרו חז"ל ופחדת לילה ויומם זה הלוקח חטים לשנה, זה בהנהגת הטבע, לא כן המושגח מה' א"צ לדאוג דאגת מחר, וע"כ צוה שלא יותירו ממנו עד בקר, שאם יותיר שידאג שיום מחר לא ימצאהו ה"ז מקטני אמנה, ואם יותיר כדי לעשות ממנו סחורה, ע"ז כבר הוזהרו שלא ילקטו רק עומר לגלגלת:

ויאמר משה אלהם, משה אמר לזקנים, וזקנים לכל ישראל.

וירום תולעים ויבאש. סרס המקרא ודרשהו. כלומר ויבאש קודם ואחר כך וירם תולעים:

אל יותר ממנו. שתראו כחסרי אמנה ולא שמעו ונבאש:

אל יותר כמו אל יותיר וכן ויוצא העבד כמו ויוציא עמו בששון מוצא רוח מאוצרותיו כמו מוציא.

"איש אל יותר ממנו עד בקר". בטעם איסור זה כתב מלבי"ם כאן: שיבטח אדם בה' שיתן לו מזונו יום יום, וכל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר מה נאכל למחר, הרי זה מקטני אמנה... ועל כן ציוה שלא יותירו ממנו עד בקר, שאם יותיר שידאג שיום מחר לא ימצאהו, הרי זה מקטני אמנה. (פ' בשלח תשנ"ג)

איש אל יותר. אל יותר איש מיבעי. אבל איש אל יותר משמע בדיוק איש ולא אשה וצריך ביאור. גם לשון אל יותר אינו מדויק אל ישאיר מיבעי שהרי כבר נתבאר לעיל י׳ ט״ו. הבדל משמעות נותר ממשמעות השאיר. דנותר משמעו ממילא. והשאיר משמעו בכונה וע׳ בס׳ במדבר ט׳ י״ב וא״כ כאן שכל העומר היה צורך אכילה ומי שישאיר ממנו הלא יהיה בכונה לראות מה יהיה למחר ממנו. א״כ לא ישאיר מיבעי. ונראה דמשום דד״א להניח פיאה באלפס כדאיתא בעירובין דנ״ג והוא במס׳ ד״א. וא״כ מי שהוא בעל ד״א מותיר מצד הרגלו מעט מן הצורך למאכלו. ע״ז הזהיר משה דכאן לא יניח פיאה מש״ה דייק איש. דזה הוא ד״א של איש דמשמעו חשוב ובעל ד״א:

עוד למה לא הספיק לומר ולא שמעו ויותירו ואני יודע כי לא שמעו למשמיע. ולדברינו יבא על נכון פירוש ולא שמעו למה שנתחכם ואסר להם מדעתו. ולדרך זה ידויק גם כן אומרו במאמר הקודם לזה זה הדבר אשר צוה ה' מה שלא אמר כן במה שלפנינו. וטעם שהבאיש וירם תולעים, שהסכים ה' על ידו שהצדיק בסברתו סברת חכם עדיף מנביא:

איש אל יותר ממנו עד בקר. כדי לתת נס בתוך נס.

ויקצוף עליהם משה. בג' דברים קצף משה ונעלמה ממנו הלכה כאן קצף ומתוך קצפו שכח לצוות עליהם שבת. והיינו דכתיב עד אנה מאנתם לשמור מצותי. ולפי שלא הזהירם משה לצאת כללוהו עמהם. וגבי שעיר אהרן קצף. דכתיב הן לא הובא את דמה וכו' ויקצוף על אלעזר ועל איתמר ונעלמה ממנו הלכה. וכתיב וישמע משה וייטב בעיניו ובפרשת מטות ויקצוף משה על פקודי החיל וכתיב ויאמר אלעזר זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה:

ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מהלך בדרך, ובנו הולך לפניו ובאו לסטים מלפניו, ונתנו מאחוריו, באו לסטים מאחריו, נתנו לפניו, באו לסטים מלפניו וזאבין מאחריו, נטלו על זרועותיו, שנאמר ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו (הושע יא ג), התחיל מצטער הבן מפני החמה, פירש עליו בגדו, שנאמר פרש ענן למסך (תהלים קה לט), רעב, האכילו לחם שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד), צמא, השקהו מים, שנאמר ויוצא נוזלים מסלע (תהלים עח טז).

אל יותר. לא ינהוג דרכו להותיר גם ממנו:

ואפשר לומר כי לעולם מפי הגבורה נאמרה לו מצוה זו אלא לצד שכבר אמר זה הדבר אשר צוה ה' סמך שכל ענין פרטי דיני המן נמשך למה שהקדים לומר זה הדבר אשר צוה ה', והם לא השכילו כונתו וחשבו כי הוראתו הוראת חכם לא הודעת נביא:

ד״א כדי להכין לבם לאביהם שבשמים, שמי שהיה לו חמשה או יותר בנים, היה אומר שמא למחר לא ירד מן, והיה לבו נכון לשמים.

ד״א עמו. במחיצתו, לפיכך זכה משה רבינו ולא נתעסק בו אלא שכינה שנאמר ויקבור אותו בגיא (דברים לד ו), והיה ארונו של יוסף מהלך עם ארון הקודש בתוך ישראל והם אומרים עליו קיים זה מה שכתב בארון זה, בלוחות כתיב אנכי ה׳ אלהיך (שמות כ ב), וביוסף כתיב התחת אלהים אני (בראשית נ יט). בלוחות כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים (שמות כ ג), וביוסף כתיב את האלהים אני ירא (בראשית מב יח), בלוחות כתיב [לא תשא (שמות כ ז), וביוסף כתיב חי פרעה (בראשית מב טו), אבל השם לא היה מזכיר לבטלה. בלוחות כתיב] זכור את יום השבת (שמות כ ח), וביוסף כתיב וטבוח טבח והכן (בראשית מג טז), אין והכן אלא ערב שבת, שנאמר והכינו את אשר יביאו (שמות טז ה). בלוחות כתיב כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב), וביוסף כתיב הלא אחיך רועים בשכם וגו׳ ויאמר לו הנני (בראשית לז יג). בלוחות כתיב לא תרצח לא תנאף לא תגנוב (שמות כ יג יד טו), וביוסף כתיב ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה (בראשית לט י), ולא הרג את בעלה, וכתיב ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה (בראשית מז יד). בלוחות כתיב לא תענה (שמות כ טז), וביוסף ראה אם דברים של אמת שמכרוהו לא הגיד לאביו, דברים של שקר לא כל שכן. בלוחות כתיב לא תחמוד (שם כ יז), ויוסף לא חמד אשת פוטיפר, לכך היו אומרים שקיים זה מה שכתוב בזה.

ויותרו אנשים. דָּתָן וַאֲבִירָם:

וירם תולעים ויבאש הרי זה מקרא הפוך, שבתחלה הבאיש ולבסוף התליע, כענין שנאמר (שמות ט״ז:כ״ד) ולא הבאיש ורמה לא היתה בו. וכן הוא הדרך לכל דבר שהוא מן המתליעים. לשון רש''י. (רש"י על שמות ט״ז:כ׳) ואלו היה המן מתליע בדרך הטבע כדרך שאר המתליעים, היה הדבר כן, אבל זה שהתליע בדרך נס יתכן שהרים תולעים תחלה, ואין צורך שנהפוך; המקרא. ועוד, כי הכתוב שאמר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו, הוא המוכיח כן, כי אלו לא היה מרים תולעים עד אשר עלה באשו תחלה, כשאמר ולא הבאיש, כבר הבטיחנו שלא היתה בו רמה, ולמה יכפול אחרי כן ורמה לא היתה בו אבל אם הרים תולעים תחלה כפשוטו של מקרא, הוצרך לומר שזה לא הבאיש וגם לא עלתה בו רמה כלל. ואף מן המתליעים בטבע לא יבאשו רק החמים ולחים מהם, אבל היבשים ירומו תולעים ולא יבאשו כלל כעצים המתליעים והפירות המרימים תולעים באיביהן או אחרי כן, וספר הכתוב שגם זה הבאיש בנס: ובאלה שמות רבה (כה י יד) אמרו וכי יש לך דבר שבתחלה עושה תולעים ואחר כך מבאיש, אלא שהקב''ה בקש להראות מעשיהם לבריות, שלא יריחו את ריחו בערב וישליכו אותו, שהיה עושה כל הלילה שורות שורות של תולעים, מיד ויקצוף עליהם משה:

ולא. מלת אנשים דבקה עם ולא שמעו אל משה. כי אנשים מעטים היו. אמר רבי מרינום כי וירם מגזרת רמה:

ויקצוף עליהם משה. כי אמנם לא קרה זה מפני היותו יותר מכדי שבעם, אבל הותירוהו לכתחלה לנסות:

ויותירו ב' במסורה הכא. ואידך ויותירו כדבר ה'. התם שהותירו כדבר ה' נשתלחה בו ברכה והכא שעברו על דבר ה' והותירו נשלח בו קללה:

וירם תולעים וגו'. טעם שהקדים וירם וגו' לויבאש, לצד שהרמת התולעים תמצא במין המתוק ולא יבאש כי אין הסרחון רגיל בדברים המתוקים כרגילות הויית התולעים ומן זה טעמו כצפיחת בדבש ולזה אמר וירם תולעים ולא די זה אלא ויבאש.

ולא שמעו אל משה. היו אנשים שלא החשיבו את משה אלא בשעה שהשכינה מדברת מתוך גרונו ע״כ לא רצו כאן לשמוע דברי עצמו כלל:

וירֻם: ל' רמה ותולעה, לפיכך נקוד ג' נקודות להבדילו מענין רוממות, אעפ"י שגם בהיותו בשרש רמם היה משפטו וַיָרָם על משקל וַיָסָב.

וירם תולעים ויבאש. פירש"י מקרא הפך שבאש תחלה ואחר כך הרים תולעים כדכתיב ולא הבאיש ורמה לא היתה בו. וכתב הרמב"ן ואלו הי' מתליע בדרך הטבע כשאר המתליעים היה כן אבל זה שהתליע בדרך נס אפשר שהרים תולעים תחלה שאלו נבאש תחלה היו מריחים אותו בלילה ומשליכים אותו ולכך הרים תולעים תחלה והם לא ידעו ובבקר נבאש ונתגלה הדבר וקצף עליהם משה וכן מוכח הפסוק שאומר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו שאם לא הי' מרים עד שיבאש תחלה כיון שאמר ולא הבאיש מה הוצרך לומר ורמה לא היתה בו לכך אמר ולא הבאיש וגם רמה לא היתה בו כמו שדרכו להרים תולעים תחלה:

וירם. הרי"ש בשלש נקודות ובמסורת שלנו לית וחסר וכ"כ הרמ"ה ז"ל. וכתוב במכלול דף קע"ו שהיה משפטו וירם בקמץ חטוף על המנהג ובא בקבוץ שפתים להבדיל בינו ובין וַיָּרָם כבוד ה' (יחזקאל י׳:ד׳) שהוא ענין אחר:

וירם תולעים לשון רמה. כאילו אמר ויתליע תולעים לא לשון רוממות והגבהה כמו ותרם מעל הארץ שא"כ תהיה מלת וירם פועל יוצא שהגביה תולעים ולא נמצא זה הפועל בשום מקום רק עומד:

ויותירו אנשים. הותירו לכתחלה לנסות דברי משה (רע"ס) לכן אמר לשון נותר, דאלו כוונתם היה לאכול ממנו למחר היה ראוי לומר וישאירו, והוזכר לעיל ההבדל בין שאר לנותר:

ויותירו. תניא, אמר ר' יהודה, זה אחד מעשרה נסיונות שניסו אבותינו במדבר להקב"ה ^כבפרטי העשרה נסיונות יתבארו אי"ה לפנינו בפ' שלח בפסוק וינסו אותי זה עשר פעמים, ועיין מש"כ לעיל בפסוק המבלי אין קברים במצרים (י"ד י"א). .
(ערכין ט"ו א׳)

דתן ואבירם. מדכתיב אנשים, דבכל מקום שנא' אנשים או נצים, הוא דתן ואבירם:

ויותירו וכו' וירם תולעים ויבאש. טרם שנבאש נמלא תולעים, שהתולעים יתהוו גם בפירות מתוקים שאינם נבאשים, ואח"כ נבאש בריחו, ורמז להם בזה כי מי שאוסף הון ועושר יתר על הצורך יזכר כי ילך למקים רמה ותולעה וזרים יבלעוהו, ויקצוף עליהם משה וקצף זה עשה רושם וכמו שיתבאר:

וירם תולעים ויבאש. שבעו וירם לבם. כן הוא במסרה. לרמוז שהגאוה לא תבא אלא מצד השבע וזהו שבעו וירם לבם ומה תהיה אחרית הגאוה וירם תולעים לרימה ותולעה כדתנן מרבה בשר מרבה רימה. לקוטי גאוני אשכנז בספר רבינו אפרים ז"ל:

דתן ואבירם. עיין בפרשת שמות (לעיל ה, כ) גבי "ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים", ובפרשת דברים:

ולא שמעו אל משה. אלו מחוסרי אמנה שלא האמינו לדברי משה רבינו.

ולא שמעו אל משה, אלו מחוסרי אמנה שבישראל: ויותירו אנשים ממנו אמרו אנשים לא הותירו שאינן אנשים הותירו: וירם תולעים ויבאש, הרי זה מקרא מסורס וכי מאחר שמרחיש הוא מבאיש אלא מבאיש ואחר כך מרחיש כענין שנאמר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו: ויקצוף עליהם משה, כעס עליהם ואמר להם מפני מה עשיתם כן.

ויותירו אנשים דתן ואבירם בש״ר יליף לה מג״ש נאמר כאן אנשים ונאמר להלן סורו נא מעל אהלי האנשים וכו׳ והק׳ הר״ב יפ״ת דא״כ לימא דקרח נמי בכלל כמו התם ונדחק בתירוצו ע״ש ונ״ל דנילף נמי אנשים דהכא מאנשים דבפ׳ שמות שני אנשים עברים נצים. דהתם ודאי אין קרח בכללם שהרי כתיב בתר הכי כי מתו כל האנשים וכו׳ ופירשו רבותינו ז״ל שירדו מנכסיהם וקרח עשיר היה:

רש"י ד"ה ויותרו אנשים, דתן ואבירם (תנחומא שמות י). מכיון שאין הכתוב מזהה את העבריינים, נוקט המדרש את הכלל "תולין קלקול במקולקל", וכדברי ר' דב רפל שי' - כדי לצמצם את מספרם של עושי הרע. (פ' בשלח תשנ"ג)

וירם תולעים ויבאש. אמרו המפרשים שהוא כמו הפוך, ואין צורך, רק בא לרמוז למה שנודע עד היום מפי מומחים בחכמת הגופות, (Physique) כי אין הבריות נולדות מהסרחון כדעת הקדמונים, אם לא קדמו בגוף הנבאש זרעים הנוצרים אח"כ ע"י הביאוש והסרחון, וזה שהקדים וירם תולעים לויבאש, כי קודם הסרחון כבר נמצאים התולעים בביציהם או בזרעיהם — ואף על פי שקצת מחכמי הטבעים שבאשכנז רוח אחרת אתם כיום הזה, אין בטענותיהם כדאי לבטל מה שנתבאר ונתקבל עד היום.

וירם תולעים. לְשׁוֹן רִמָּה:

וירם ג' דין ואידך וירם כבוד ה'. וירם לבם. זה גסות הרוח ולכך נסתלקה שכינה שנאמר וירם כבוד ה' מעל הכרוב דאמרינן בפרק קמא דסוטה כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו דוחק רגלי השכינה ועוד וירם לבם שאם רם לבבו שיש בו גסות הרוח ירום תולעים וזה ששנינו מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה:

ויותרו אנשים ממנו. אין הלשון מדויק. והכי מיבעי ולא שמעו אנשים אל משה ויותירו ממנו. מכאן דרשו במכילתא אנשים טובים לא הותירו. אנשים שאינם טובים הותירו. ואין הכונה טובים ואינם טובים צדיקים ורשעים. דא״כ פשיטא דצדיקים לא עברו ע״ד משה אלא טובים היינו בעלי ד״א וטובי המזג. פי׳ מי שדרכו להניח פיאה ממאכלו לא הותירו כהיום. ואינם טובים היינו שלא רגיל כלל להניח פיאה כהיום הותיר. וזהו דיוק הכתוב ויותירו אנשים ממנו. אותם אנשים שרק ממנו הותירו. והיה צ״ל וישאירו שהרי לא עשו רק להמרות פי משה והשאירו בכיון. אלא משום שהתראו אז כאלו דרכם בכך ונותר ממילא:

ויקצוף עליהם עשה: כי לא האמינו באלהים כאילו מחר לא יהיה להם מה לאכול, ולפי' היה מתליע כדי שיצטרכו לסמוך על הנס, כי לא היה מטבעו להתליע, כמו שלא היה מתליע ביום השבת.

ויבאש הרי זה מקרא הפוך שבתחלה הבאיש ולבסוף התליע כעניין שנאמר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו וכן דרך המתליעים: והרמב"ן ז"ל טען ואמר שאלו היה המן מתליע כדרך הטבע כשאר המתליעים היה הדבר כן אבל זה שהתליע בדרך נס יתכן שהרי' תולעים תחלה ואין צורך שנהפוך המקרא ועוד כי הכתוב שאמר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו הוא המוכיח כן כי אלו לא היה מרים תולעים עד אשר עלה באשו תחלה כשאמר ולא הבאיש כבר הבטיח בו שלא היתה בו רמה ולמה יכפול אחר כך ורמה לא היתה בו אבל אם הרים תולעים תחלה כפשוטו של מקרא הוצרך לומר שזה לא הבאיש וגם לא עלתה בו רמה כלל עכ"ד. וזאת הטענה אינה אלא על המכילתא כי שם אמר וירם תולעים ויבאש שהרי זה מקרא מסורס וכי מה שמרחיש הוא מבאי' ואח"כ מרחיש כעניין שנ' ולא הבאיש ורמה לא היתה בו עם שאין טענתו טענה כלל כי מה שטען שאחר שהיתה התלעתו על דרך נס יתכן שהרים תולעים תחלה ואין צורך שנהפוך המקרא יש לאומר שיאמר שמאחר שכל האותות והמופתי' אף על פי שהם. דרך נס עם כל זה אין עשייתם רק על דרך הטבע הנה יחוייב בהכרח שיהי' גם זה כדרך המתליעים והמקרא הפוך וכמוהו רבים ואם בעבור שאמר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו שהוא מוכח כדבריו דאל"כ למה יכפול לומר ורמה לא היתה בו אחר שאמר לא הבאיש הנה דבריו צודקים אילו היה כתוב לא הבאיש ולא רמה היתה בו שאז היה מורה ששלל ממנו ההבאשה והרמה כדרך הכתוב כשירצה לשלול שתי שלילות אבל עכשיו שכתוב ולא הבאיש ורמה לא היתה בו יחוייב בהכרח שיפורש שלא הבאיש ולכן רמה לא היתה בו ויחוייב מזה שהבאיש קודם מהרמה כמו שדרשו במכילתא לא כמו שהרמב"ן משרש אותו. ומה שהוסיף עוד לומר ואף המתליעים בטבע ולא יבאשו רק החמים ולחים אבל היבשים ירומו תולעים ולא יבאשו כלל אין זו ראיה על הנדון הזה רק אם היה אומר שיש שמתליעים תחלה ואח"כ מבאישים אבל מהמתליעים ואינם מבאישים כלל אין ראיה על המתליע ואח"כ מבאיש כו מדרך כל מבאיש ומתליע שיבאיש תחלה ואח"כ יתליע. ומה שדרשו באלה שמות רבה שהתליע ואח"כ הבאיש הוא כדי לפרש המקרא כמשמעו והיא אגדה רחוקה מדרך הפשט והרב ז"ל כבר גלה דעתו בפרשת בראשית שיש מדרשי אגדה הרבה ואני לא אביא מהם רק אותם שהם קרובים לפשוטו של מקרא:

וירם תולעים ויבאש. מקרא הפוך שבתחלה הבאיש ולבסוף התליע (רש"י); וברבה אמרו וכי יש לך דבר שבתחלה עשה תולעים ואח"כ מבאיש, אלא בקש להראות מעשיהם לבריות שלא יריחו את ריחו בערב ויעמדו וישליכו אותו ולא יתפרסם חטאם שהותירו; אמנם לרש"י אות וי"ו של ויבאש יורה על הזמן שכבר עבר קודם הפעל אשר לפניו (פלוסקוואמפערפעקטום), כמו הן קצפת ונחטא שר"ל וכבר חטאנו, וכן גבר ימות ויחלש וכבר חלש, וכן וירד מעשות החטאת (ויקרא ט׳:כ״ב) וכבר ירד כי אחר שירד מעשות העולה ברכם, וכן כאן ויבאש וכבר הבאיש:

לשון רמה. כאילו אמר והתליעו תולעים. ולא לשון הורמה, ופי' הגביה תולעים, כי לא מצינו וירם פועל יוצא:

והעד הנאמן לפרושנו זה אומרו (פסוק כ''ד) ולא הבאיש ורמה לא היתה בו פירוש לא מלבד שלא הבאיש אלא אפילו רמה הרגילה להיות בלא סרחון לא היתה בו, ואם לא ירום תולעים עד שכבר הבאיש אחר שאמר הכתוב ולא הבאיש אין צורך לומר עוד ורימה וגו'.

הרי זה מקרא מסורס וכו'. ולפי דעתי שאין קשיא מה שנכתב "וירם תולעים ויבאש", כי דרך המתליעים שנבאשים ויוצאים תולעים ממנו ואחר כך נבאשים לגמרי, ולפיכך כתיב "וירם תולעים ויבאש" לגמרי. ואחר כך כתיב (פסוק כד) "ולא הבאיש ורימה לא היתה בו" ללמד כי לא הבאיש כלל מתחלה, ואילו אמר "ולא הבאיש" הייתי אומר דהאי "ולא הבאיש" כמו "ויבאש" דלעיל (פסוקנו), ורוצה לומר שלא הבאיש לגמרי, אבל קצת הבאיש, והיו בו תולעים, לכך כתיב "ולא הבאיש ורימה לא היתה בו", וזה מוכח שלא הבאיש כלל, שאם בא לומר שלא הבאיש לגמרי אבל קצת הבאיש, זה אינו, דמה בא לומר שלא הבאיש לגמרי הא אפילו רימה לא היתה בו, אלא לא הבאיש כלל. והכי נמי לעיל (פסוקנו), אילו כתיב "ויבאש" הווא אמינא דהאי "ויבאש" רוצה לומר קצת הבאיש כמו דכתיב (פסוק כד) "ולא הבאיש", וקל להבין. ואין להקשות דלא לכתוב כלל לא למעלה (פסוקנו) "וירם תולעים" וגם כאן (פסוק כד) לא לכתוב "וירם תולעים", דאם כן לא ידעינן אם הוא קצת הבאשה או הבאשה לגמרי:

ויותירו אנשים ממנו עד בקר. אנשים הותירו ונשים לא הותירו.

ויבאש ה״ז מקרא הפוך וכו׳ עמ״ש בפרשת שמות על פ׳ ויקח משה את מטה האלהים בידו קחנו משם. דה״נ שפיר שייך דהכא נמי ליכא למטעי וכמו שסיים רש״י וכן דרך כל המתליעים הילכך לא חש הכתוב לכתבו בהיפוך אף שהוא בחד עניינא לרמוז איזה דבר ועיינתי בש״ר ומצאתי כתוב וז״ל וכי יש לך דבר שבתחלה עושה תולעים ואחר כך מבאיש אלא שהקדוש ברוך הוא ביקש וכו׳ שלא יריחו את ריחו בערב ויעמדו וישליכו אותו אלא שהיה עושה כל אותו הלילה שורות שורות של תולעים וכו׳ עכ״ל ונל״עד שגם המדרש מודה שלא היה דבר זה חוץ מן הטבע ולעולם בתחלה הבאיש בעצם ואחר כך התליע וכדברי המכילתא אלא דהמר׳ בא לתרץ דאמאי כתבה תורה בל׳ מסורס לרמוז דאף על גב שכבר הסריח מ״מ סתם הקדוש ברוך הוא כל אותו הלילה בהם חוש הריח שלא היו מריחין ולא מרגישין בסרחון כדי להראות מעשיהן לבריות שלא ישליכוהו וכו׳ ובין כך היה עושה שורות של תולעי׳ כל הלילה באופן דבבקר בתחלה ראו התולעים לפי שעשו שורות שורות עד למרחוק ואח״כ כשנתקרבו אצלו שמעו והריחו הריח רע שנבאש ולכך כתוב ברישא וירם והדר ויבאש ונמצא דמ״ש הרא״ם ז״ל דהש״ר פליג עם המכילתא ליתא אחר המחילה וכל דברי חכמים קיימים:

וראה "שפתי חכמים" (אות מ) המוצא רמז במלה "אנשים" הרומזת לשני אלה, כמו המלה "נצים". ובזה אפשר להשיב על השאלה, למה אין מזהים את עושי הרע שבפסוק כז - "יצאו מן העם ללקט" והוא משום ששם אין רמז, ולכאורה לא די בכלל "תולין קלקול" וכו'. (פ' בשלח תשנ"ו)

ויבאש. הֲרֵי זֶה מִקְרָא הָפוּךְ, שֶׁבַּתְּחִלָּה הִבְאִישׁ וּלְבַסּוֹף הִתְלִיעַ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ", וְכֵן דֶּרֶךְ כָּל הַמַּתְלִיעִים (מכילתא):

וירם תולעים ויבאש. עוד יבואר במקרא כ״ד:

הרי זה מקרא הפוך כו'. נראה לי שאין להפכו, כי הוא לחם אבירים ואין דרכו להבאיש. אלא התולעים היה בו תחילה, ומחמת התולעים הבאיש. [מהרש"ל]. ואין דבריו נראין, שהרי כתיב בקרא כאשר צוה משה ולא הבאיש ורמה לא היתה בו:

והנה ראיתי לרבותינו ז''ל (מכילתא) שלא פירשו כדברינו, ואולי כי יסברו שעל כל פנים הגדלת התולע יקדים לה קצת מההבאשה שממנו תתהוה הגם שלא יבאש המתוק.

וירם תולעים ויבאש. תחילה מבאיש, ואח״כ מתליע, שנאמר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו (להלן פסוק כד).

והנה שאלני ר' מנחם מנדל וינברגר שי', למה כאן קצף משה רבנו ע"ה, ואילו על מעשה הלקיטה בשבת לא קצף, ואילו הקב"ה הקפיד שם (פסוק כח) ולא הקפיד כאן. (פ' בשלח תשס"ד) וראה "משך חכמה" (טז, כ) שמשה ביקש להראות את גדלותו של עם ישראל הבוטח בה' ומלקט רק את הנצרך לו לאותו היום, ומשנכשלו והותירו והעלה הנותר תולעים, נחל משה אכזבה גדולה, כי מעתה ילקטו רק את הנצרך מחמת שיודעים כי אם יותירו יעלה הנותר תולעים ולא מחמת בטחונם בה', לכן קצף עליהם משה. אבל ה' לא קצף עליהם כיון שמתוך כשלונם זה התגדל נס השבת - בכל יום ויום היה הנותר מעלה תולעים, אבל לא כן ביום השבת. בלא כשלונם לא היו עומדים על גודל קדושת השבת.

ויקצף עלהם משה. לא בחנם כתוב זה אלא להודיענו כי קצף משה עשה להם רושם כמבואר בסמוך:

ובדרך רמז ירצה כי אין תולע גדל אלא מהנבאש. והנה מצינו שתרגם אונקלוס רע ביש, ובחינת הרע ויסודו הוא עבור פי התורה והמצוה, ואדם כי יחטא ירום תולעים, והוא סוד גדילת תולעים מהפירות ואויר האדמה אחר חטא האדם, והוא אומרו וירם תולעים הטעם הוא לצד ויבאש שנעשה בו בחינת הרע שהניחוהו הפך מצות התורה, ולזה כשאמר להם משה הניחו אותו וגו' עד הבקר אמר הכתוב ויניחו אותו עד הבקר כאשר צוה משה ולא הבאיש ורימה לא וגו' פירוש לא נגע בו בחינת הרע ובזה ורימה לא היתה, וכמו כן הצדיקים אשר לא יטעימו נפשם מבחינת הרע לא יתליעו. וצא ולמד מעשה ר' אליעזר בר רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום (ב''מ פ''ד:) כי תולע אחד לבד גדל באזנו לצד בחינת הרע אשר נגע שם:

ויקצוף עליהם משה. לפי שלא האמינו בבריתו.

רש"י ד"ה ויבאש, הרי זה מקרא הפוך, שבתחילה הבאיש וכו'. לא ידעתי, מה פירוש: מקרא הפוך. ויתרה מזו. למה אין רש"י רואה כאן נס - כפי שהוא רגיל לראות - שהיתה כאן מציאות הפוכה, כלומר שבאמת התליע תחילה ורק אחר כך הבאיש. (פ' בשלח תש"ס) וראה "נימוקי רש"י" לרבי חיים הירשנזון על אתר שציין ש"מקרא הפוך" הוא אחד מל"ב מידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי - "מוקדם שהוא מאוחר בענין", שהיא המידה הל"א (הערת ר' חזקי פוקס שי'). וראה רמב"ן שהקשה על דברי רש"י והביא דברי חז"ל בשמות רבה (כה, יד) שאמרו: וכי יש לך דבר שבתחילה עושה תולעים ואחר כך מבאיש, אלא שהקב"ה ביקש להראות מעשיהם לבריות (לפרסם חטאם, שכל העובר עבירה בסתר נפרעים ממנו בגלוי - "עץ יוסף" שם), שלא יריחו את ריחו בערב וישליכו אותו (ואז לא יוודע לבריות שהותירו), אלא היה עושה כל הלילות שורות שורות של תולעים, מיד "ויקצף עליהם משה".

וחם השמש ונמס. הַנִּשְׁאָר בַּשָּׂדֶה נַעֲשֶׂה נְחָלִים וְשׁוֹתִין מִמֶּנּוּ אַיָּלִים וּצְבָאִים, וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם צָדִין מֵהֶם וְטוֹעֲמִים בָּהֶם טַעַם מָן, וְיוֹדְעִים מַה שִּׁבְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל:

וילקטו וגו'. טעם וחם השמש כחום היום כי השמש לא יחם:

בבקר בבקר. בכל בקר, כמו כדברה אל יוסף יום יום, וכן בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות:

וחם השמש ונמס ד' במסו'. הכא ואידך וחם הוא אבי כנען. וחם לאדוני המלך. אם ישכבו שנים וחם להם. כדאיתא ביומא שהמן היה מברר הכל אם נשאת תוך ג' חדשים וילדה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון בבית מי שנמצא העומר שלו היה אביו וזהו אם ישכבו שנים וחם להם היה מתברר ע''י וחם השמש וכן אם זרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה אם נמצא עומרה בביתו היה קרוב לה ואם נמצא בבית אביה היה קרוב לו וזהו וחם לאדוני המלך שדורש בסנהדרין על קדושין וחם השמש שהיה מתברר על ידו וכן גבי עבד כנעני זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא בבית שנמצא עומרו שלו היה וזה הוא וחם הוא אבי כנען. אדוני אבי הרא''ש ז''ל:

וילקטו אותו בבוקר בבוקר. פי׳ במכילתא בשחרית בשחרית. העלה התנא דלא נפרש בכל בקר וא״כ קאי על כל ישראל שלקטו בכל בקר. ומשמעות בקר ידוע שהוא שלש שעות ביום. אבל מדסמך ענין לקצף משה למדנו שיש כאן כונה שניה ומיוחדת לאותם אנשים שהותירו שהי׳ מוכרחין לעמוד קודם אור היום ללקוט. ופי׳ בבוקר בבוקר כדאי׳ ביומא דל״ג בבקר בבקר להקדים וזה היה עונשם שלא הספיק להם ללקט העומר משעה שהאיר היום והיו מוכרחים להקדים:

וחם השמש: לא כשהיה השמש זורח, אלא כשהיה מתחמם, כלומר כפי מה שהיה חומו הולך ומתחזק על הארץ, היה המן נמס מעט מעט. מה שהביא רש"י מסנהדרין ס"ז הוא לפרש מלת פשר שבתרגום, ומלת ונמס איננה בכ"י אחר מלת מפשיר, אלא אחר שבחן של ישראל כתוב: ונמס תרגומו פשר (וכו'), ואני שד"ל נ"ל שהם שני ענינים, וכן בעל הערוך עשה מהם שני ערכים.

ונמס. כתב ר' אליה המדקדק בס' הבחור בבנין נפעל מהכפולים שהמ"ם בפתח והוא פתח דספרא על פי המסורת ובס' מסורת המסורת מאמר ב' ביאר מהו פתח דספרא. ובכל הספרים שלנו בקמץ וכן כתב בן עזרא בס' צחות דף קפ"ו שהוא קמץ בעבור היותם סוף פסוק וכן כתב במכלול דף קע"ו ובלוית חן ש"ה פ"ה:

הנשאר בשדה. לא הנלקט כמובן מן הכתוב:

וילקטו אותו בבקר בבקר. בקר שתי שעות ובקר שתי שעות הרי ד' שעות ומד' שעות ואילך וחם השמש ונמס והיו חולקין בתורת צדקה אל כל מי שפשע ולא לקט בבקר, ונס גדול היה נעשה במן כשם שהנביא היה מגיד הדברים הנעלמים כך המן כשברח לו עבד ונמצא העבד ביד חברו זה אומר אתה מכרתו לי וזה אומר ממני ברח אם היה העומר שלו נמצא בבית רבו ראשון ידוע שהוא ברח ואם נמצא בבית חברו שהוא שם בידוע שהראשון מכרו, וכן האשה שברחה מבית בעלה זאת אומרת הוא סרח עלי והוא אומר היא סרחה עלי אמר להם משה רבינו לבקר משפט למחר נמצא העומר בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו נמצא העומר בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה והוא הוציאה מביתו כך דרשו רז"ל במסכת יומא מרמז הכתוב כזרע גד שהמן היה מגיד לישראל ענינים נעלמים ודין ומשפטים הרבה.

וחם השמש ונמס. מה שנשאר ממנו בשדה נמס (רש"י וכת"א), הוסיפו כן לפרש כי רק הנשאר על השדה כזרוח השמש נמס, אבל העומר שלקטו אפילו בצהרים עמד בעינו, לא שלט עליו חום היום ולא חום האש, כי אחרי לקיטתו מלבד שלא המסו עוד חום שמש אבל נעשה מקשה שגם האש לא שלט בו ולכן נאכל כמות שהוא והיה טעמו כצפיחית בדבש, ואילו היה עדיין בטבעו הראשון היה נמק בפה כמו השלג שימוק בפה מחום האדם ואין זו אכילה אלא שתיי', ולפי שהיה מקשה כשרצו לעשות ממנו תבשיל או עוגות היו צריכים תחלה לטוחנו בריחים או לדכותו במדוכה כדי שיתבשל ויאפה היטב, וא"כ ז"ש וחם השמש ונמס איננו על העומר שלקטו כי הוא לא היה נמס אפי' בעת הצהרים, לפי שבא בו טבע שני', אבל הנותר על פני השדה אחר הלקיטה מיד שחם השמש נמס והיה למים, ומלת וחם הוא יוצא שיחם לתחתונים המתפעלים ממנו, כמו וחם לאדוני המלך (מלכים א א׳:ב׳) ע"י שכיבת הנערה אצלו, וזה יתכן לשתי דעות המחקרים אם שיחם היום מתנועת השמש או מנצוצי השמש המכים ממעל לאופק. ולא יתכן לפרש וחם על השמש עצמו כי השמש חם בכל עת בכל מקום שהוא עומד, וכל זה דלא כראב"ע (רנ"ו), והאריך שם עוד לסתור דעת הראב"ע שמשוה מליצת חום השמש למליצת חום היום ואינו כן, ע"ש. וכבר גליתי דעת רבותינו בזה במלת כחום היום דאברהם, והם כדבריו ממש:

בבקר בבקר. מה ת"ל בבקר בבקר, להקדים לו שעה אחת ^כגיתבאר בדרשה הבאה. .
(ברכות כ"ז א')

הנשאר בשדה כו'. לא שהנלקט נמס, דאם כן מה יאכלו:

וחם השמש ונמס. סבב זה השם יתעלה כדי שילקטוהו בזריזות בבקר השכם קודם שיביאו הרוחות עליו עפר ולהקנותם תכונת הזריזות ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה. יתכן שהיה זה על דרך פלא כי לא מצאנו שצוה משה להם שילקטו ביום הששי לחם משנה והנה הם היו לוקטים לפי האומד עומר לגלגולת וכאשר מדדו בעומ' מצאו שכבר לקטו שני העומר לאחד ולזה באו כל נשיאי העדה להגיד למשה הדבר הזה לאמת מה זה ועל מה זה. ואפשר כמו שכתב החכם אבן עזרא שאמר להם משה שילקטו ביום הששי לחם משנה ואם לא נזכר ובאו נשיאי העדה לדעת מה יעשו ממנו. והנה הביאור הראשון נכון הוא יותר שאם היה כפירושו למה זה לא שאלו נשיאי העדה מה יעשו מזה הלחם המשנה ואיך יאכלוהו כאשר צוה אותם שילקטו ביום הששי לחם משנה והנה סבב השם יתעלה שידעו כי ביום השביעי הוא שבת בזה האופן קודם שיצוה אותם משה בענין השבת כדי שיאמינו יותר בענין השבת כי הם ראו כי ביום הששי ירד להם משנה ולא ירד ביום השביעי וזה לאות כי היום הזה נבדל בענינו משאר ימי השבוע ושהוא בלתי ראוי שתעשה בו המלאכה ולזה אמר להם משה זה אשר ראיתם שירד ביום הששי לחם משנה:

שאלות:
מ"ש וחם השמש ונמס וא"כ למה הוצרך לומר שלא יותירו עד בקר ולמה חזר שנית וילקטו אותו בבקר בבקר, ולמה כפל לקטו לחם משנה שני העומר לאחד, ולמה באו הנשיאים ויגידו למשה הלא כבר אמר והיה ביום הששי והכינו והיה משנה, ורחוק הוא שמשה לא אמר להם זה תיכף, ובפרט דהא אמר הוא אשר דבר ה' שמשמע שכבר הודיע להם זאת, ומ"ש אכלוהו היום מה רצה בזה ומז"ש כי ה' נתן לכם השבת וכו':

וילקטו אותו בבקר בבקר בקר ב' שעות ובקר ב' שעות הרי ד' שעות מד' ואילך וחם השמש ונמס והי' חולקים בתורת צדקה למי שפשע ולא לקט:

הנשאר בשדה וכו'. דאם לא כן יקשה דמה שלקטו ממנו כאשר הביאו אל הבית לא היה כאן תוספות כלל, אלא "המרבה והממעיט" בשוה (רש"י פסוק יז), וכאשר לקט המרבה – ניטל ממנו התוספות, עד שלא היה כאן תוספות (רש"י שם), ואם כן למה היה כאן תוספות בשדה, ראוי היה גם כן להיות שלא יהיה נשאר בשדה שום תוספות, ותירץ שעל ידי זה היה נודע שבחן של ישראל, כדמפורש אחר זה:

וילקטו אותו בבקר בבקר. בקר שתי שעות, בקר שתי שעות הרי ארבע, מיכן אמרו תפלת השחר עד חצות, ר׳ יהודה אומר עד ארבע שעות, שהרי בקר נקרא עד ארבע שעות.

וילקטו אותו בבקר בבקר בשחרית בשחרית דורשי רשומות אמרו מכאן שהיה במן בזיעת אפך תאכל לחם: וחם השמש ונמס, בארבע שעות אתה אומר בארבע שעות או אינו אלא בשש שעות כשהוא אומר וחם השמש משמע בשעה שהשמש חם והצל צונן זו היא שעה רביעית ביום. ונמס, כיון שחמה זורחת עליו היה פושר והולך ונחלים היו מושכין ממנו והולכין לים הגדול ובאין אילים וצבאים ויחמורים וכל בהמה ושותין מהם ואחר כך באין האומות וצדין מהם ואוכלים אותן וטועמים בהם טעם מן שהיה יורד לישראל:

וילקטו אותו בבוקר. שהרי כחם השמש ונמס ושוב לא יוכלו ללקוטו:

וילקטו אותו בבקר בבקר זריזים היו ללקטו בבקר שהרי וחם השמש ונמס ושוב לא יוכלו ללקטו.

רש"י ד"ה וחם השמש ונמס, ...פשר, לשון פושרים וכו'. גם כאן, כדרכו, בא רש"י לפרש את דברי אונקלוס, אך בלא להזכירו. (פ' בשלח תשמ"ח)

ונמס. פָּשַׁר, לְשׁוֹן פּוֹשְׁרִים, עַל יְדֵי הַשֶּׁמֶשׁ מִתְחַמֵּם וּמַפְשִׁיר, דישטנ"פריר בְּלַעַז, וְדֻגְמָתוֹ בְּסַנְהֶדְרִין בְּסוֹף ד' מִיתוֹת:

ונמס. מבנין נפעל מפעלי הכפל:

וחם השמש ונמס. לפיכך היו מלקטים בבקר כדי שלא ימס בחום השמש.

ונמס ב' הכא ואידך שניו יחרוק ונמס. שהיה המן נימוס ושותין ממנו החיות ואומות העולם צדין אותן ואוכלין וטועמין בהם טעם מן והיו חורקין שניהם ונמסו על טובתם של ישראל:

וחם השמש ונמס. שלא יכלו לאחר לקיטתם איזה שעה. דאחר שחם השמש ונמס:

בבקר בבקר. תנא ר' ישמעאל, בבקר בבקר, בא הכתוב ליתן תחום לבקרו של בקר ^כדר"ל דבקר של עלות השחר הוי תחומו של זריחת השמש, ולכן אע"פ שעדיין לא נודעה השמש לבריות בכ"ז גם אור השחר קרוי בקר, ועיין מש"כ בזה לקמן בפ' תצוה בפסוק והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר. .
(ירושלמי ברכות פ"א ה"א)

פשר לשון פושרין. פושרין תרגום של ונמס, שע"י השמש נעשו פושרין:

וילקטו. ע"י קצף משה לא לקטו אח"כ בכל בקר רק איש כפי אכלו, ר"ל שלא לקטו עוד עומר לגלגלת, רק כפי מה שאכלו ביום הקודם, שמי שהותיר חצי העומר לא לקט למחר רק חצי העומר לגלגלת, אחר שהראו שדי להם בחצי העומר. [ויש הבדל בין לפי אכלו ובין כפי אכלו, שמלת לפי מציין העתיד, כמו לפי רוב השנים (ויקרא כ״ה:נ״ב), והיה ערכך לפי זרעו (שם כז), ומלת כפי מציין העבר, כמו כפי שרו ישיב את גאולתו (ויקרא כ״ה:נ״ב), איש כפי עבודתו (במדבר ז׳:ה׳), תחלה אמר לקטו לפי אכלו ר"ל לפי הראוי לאכול, ופה אמר כפי אכלו היינו כפי מה שאכלו יום אתמול], עוד היה להם עונש ב' וחם השמש ונמס, שאחר שאכלו בשחרית נמס תיכף כדי שלא יותירו כלל מסעודתם אף על סעודת הערב, וזה היה רק במן של אלה האנשים שקצף עליהם משה, והיה הלמוד בזה שמי שרודף אחר ההון לא יתקיים בידו, כי כחום השמש שהוא המערכה, ימס כי יתהפך עליו הגלגל ויתרושש, וגם פרנסתו יתמעט ויצטמצם כפי שצמצם מאכל לחמו ולא אכל בטובה:

וחם השמש. איזה שעה שהשמש חם והצל צונן, הוי אומר בארבע שעות.

וחם השמש. אימתי – בארבע שעות, או אינו אלא בשש שעות, כשהוא אומר (פ׳ וירא) כחם היום הרי שש שעות אמור ^כהכלומר, מצינו במקום אחר ששינה הכתוב בלשונו ואמר והוא יושב פתח האהל כחם היום ולא אמר כחם השמש, אלא היום משמע כל המקומות תמין בין חמה בין צל הוא מדבר בשעה ששית שאז כן הוא הטבע. , הא מה אני מקיים וחם השמש – בארבע שעות ^כודאילו קודם ארבע שעות אף השמש צונן. ובדרשה הבאה דריש וחם השמש אימתי בארבע שעות, מאי משמע, אמר קרא וחם השמש ונמס, איזו היא שעה שהשמש חם והצל צונן הוי אומר בארבע שעות, ולפי אותה דרשה קשה טובא ל"ל כאן לדייק מפסוק כחם היום דכאן איירי בארבע שעות אחרי דמגוף הפסוק מוכח כן, כמ"ש איזו היא שעה וכו' בארבע שעות, ואפשר לומר דלולא הפסוק כחם היום הייתי אומר דהלשון וחם השמש היינו חום היום והלשון חם השמש לאו דוקא הוא אלא דבר הכתוב בהוה, משא"כ עתה שרואים אנו שבפסוק אחד כתיב כחם היום וכאן כתיב וחם השמש, על כרחיך דחמימות היום וחמימות השמש הם שני ענינים בזמנים שונים, כדמפרש, ודו"ק. .
(ברכות י"ז א׳)

ונמס. שהיה מושך והולך ממנו נחלים, ובאים הצבאים והאיילים ויחמורין ושותין מהם ואומות העולם צדין אותן וטועמין בהם טעם מן שהיה לישראל והן משבחין לאלהי ישראל.

ללכת יומם ולילה. ללמדך שמדה שמדד אברהם אבינו בה מדד הקב״ה לבניו, באברהם כתיב יקח נא מעט מים (בראשית יח ד), ובישראל כתיב עלי באר ענו לה (במדבר כא יז). באברהם כתיב ואקחה פת לחם (בראשית יח ה), ובישראל כתיב [הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד), באברהם כתיב ואברהם הולך עמם לשלחם (בראשית יח טז), ובישראל כתיב] לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, ועליו הכתוב אומר מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ ז).

וחם השמש. אימתי – בארבע שעות, מאי משמע ^כזואע"פ דבדרשה הקודמת דריש זה, אך התם יליף רק דלא איירי בשש שעות, אבל הכרח דאיירי בארבע שעות לא יליף שם, וממלא לדרוש זה כאן. , אמר רב אחא בר יעקב, אמר קרא וחם השמש ונמס, איזו היא שעה שהשמש חם והצל צונן הוי אומר בארבע שעות ^כחמדייק דהצל צונן מדלא כתיב והיום חם אלא והשמש חם, משמע אבל הצל צונן, וכמבואר בדרשה הקודמת, יעו"ש. .
(ברכות י"ז א׳)

ויאמר יי אל משה הנני ממטיר לכם וכו' ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא והי' ביום השישי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום יש לדקדק מה זה דבר יום ביומו הי' לו לכתוב ולקטו יום ביומו וגם מה זה למען אנסנו הילך בתורתי אם לא הלא מה תורה היה להם אז הגם שרש"י ז"ל כתוב שקאי על תורת המן עדיין צריכין אנו למודעי גם זאת יש לדקדק מה לשון משנה הי' לו לומר והי' כפול וגם לשון ילקטו יום יום אינו מובן שהי' לו לכתוב על אשר לקטו יום יום כי קאי על העבר במדידת העומר ימנאו שכבר לקטו משנה ע"כ הי' לכתוב אשר לקטו ולא ילקטו. ונראה לפרש ע"פ רמז כך דהנה בודאי גם עתה לא נתנה תורה אלא לאוכלו מן ר"ל כי מי שרוצה לקבל עליו עול תורה צריך בעל בטחון בה' שלא לרדוף אחר פרנסה כל היום רק ממעט בעסק ועסוק בתורה ותפילה ובודאי קב"ה יזמין לו פרנסתי בכל יום ויום הגם שנאמר וברכך בכל אשר תעשה שמעתי הפירש מהרב הקדוש מהו' מרדכי אב"ד דנשחיז זצק"ל שעקימת שפתיו הוי מעשה לענין מלקות בוודאי מדה טובה מרובה שעקימת שפתיו הוי מעשה לענין זה שיקיום בו יברכך בכל אשר תעשה שיתברך לך הפרנסה ע"י עקימת שפתיו בתורה ובתפלה וממילא כשהאד' עוסק בתורה לשמה יותר אזי יהי' בטוח שיהי' פרנסתו יותר בריוח וכל מה שעוסק אדם בתורה ובתפלה יותר בדביקות יהי' פרנסתו יותר מצוי בריוח כי זה עיקר עבודת האדם בעו"הז כמאמר המשנה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהו בעו"הז וכו' ות"ת כנגד כולם ובודאי יוכל האדם להיות בטוח בזה שע"י עקימת שפתיו בתורה ובתפלה בא לו פרנסתו וזהו פי' הפסוק הנני ממטיר לכם וכו' דבר יום ביומו ר"ל דבורים שלך שתדבר בתורה ובתפלה מזה תלקט לך פרנסה כי כמו שיהי' הדבורים שלך בתורה ובתפלה לשמה יותר אזי יהי' לך פרנסה ברויח יותר וזהו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא ר"ל אם לא ילך בתורה לשמה לא יהי' לו פרנסה ויהי' צריך לרדוף כמו קורא בהרים וגבעות וטרחות רבות בשביל פרנסה אבל אם ילך בתורתי אזי לקוט פרנסתו מדבריו ממש וזהו פי והי' ביום השישי והכינו את אשר יביאו כי יש מדריגת צדיקים גדולים שיש להם בטחון גדול כ"כ ע"י תורתם ותפלתם שהם יכולים להכניס גם בלבות ב"א חשק התורה ותפלה ובטחון בה' וזהו ויהי ביום השישי דהיינו מדריגת צדיק הגדול הנקרא שישי כי מדת צדיק היא מדריגה שישית ממדת החסד זה הצדיק יש לו הכנה כ"כ בעבודת הבורא ב"ה שיוכל ללמוד לאחרים מדת הבטחון וזהו משנה ור"ל והי' משנה שיוכל ללמוד לאחרים שיהיה להם פרנסה ע"י התורה והיינו ילקטו יום ביומו ר"ל שילמוד אותם בני אדם שהמה ג"כ ילקטו פרנסתם יום יום מתורה ותפלה שלהם כנ"ל.

לקטו לחם משנה. כְּשֶׁמָּדְדוּ אֶת לְקִיטָתָם בְּאָהֳלֵיהֶם מָצְאוּ כִפְלַיִם, שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: לֶחֶם מִשְׁנֶה – מְשֻׁנֶּה, אוֹתוֹ הַיּוֹם נִשְׁתַּנָּה לְשֶׁבַח בְּרֵיחוֹ וְטַעְמוֹ (שם):

ויהי. ירד המן יותר מהמנהג כאשר יפרש. וישראל לקטו לחם משנה כי משה צוה להם לעשות ככה. והם לא ידעו למה ועוד שהכתוב אמר לקטו ולא אמר מצאו. ובאו הנשיאים והגידו למשה כי ישראל עשו כאשר צום. ושאלוהו מה יעשו. כי למה צוה ללקוט משנה. ואיך יוכלו לאכלו:

לאחד ב' במס' הכא ואידך ככה תעשו לאחד כמספרם. כל אחד הי' מנחתו עשרון א' וכבש הבא עם העומר היתה מנחתו שני עשרונים ואיתא במדרש אחד לכבש האחד, היתר להקב''ה שהוא אחד וכן נמי תעשו לאחד כמספרם כמו שעשיתם לכבש כן תעשו עשרון אחד יתר להקכ''ה:

ויגידו למשה וגו'. מכאן משמע שלא הודיעם קודם דבר ה', וקשה איך יכבוש חס ושלום נבואתו ולימדונו רבותינו (סנהדרין פ''ט.) דין נביא הכובש נבואתו וכו' חס ושלום, ומה גם בהגדת מצוה לקיים ישראל רצון המלך שיש בזה ב' בחינות כובש נבואה ועקירת המצוה, ואין לומר כי חם ושלום שכח מצות ה' אם כן נחוש לו גם כן ששכח ממה שנצטוה ועדיין שכוח חם ושלום, ומה גם שלא היה לו לעכב זמן מה לישכח ותכף ומיד היה לו להגיד נבואתו, וגם קושיא לאלהינו למה לא הזכירו כשידע בו ששכח באותה שעה עצמה היה לו להזכירו ולא היה מניחו שכוח עד ז' ימים שהוזכר מעצמו:

ויגידו למשה - מה שמצאו משנה ואם יותירו ממנו עד מחר ומשה לא הגיד להם עד עתה מה שאמר לו הקב"ה מיום הראשון.

לחם משנה שני העומר לאחד. כפל לשון מכאן למד ר״א במכילתא דלחם משנה משמעו משונה במראה ובטעם. אבל ר״י א׳ זה לחם כפול כמשמעו. והא דכתיב כפל לשון ללמדנו שירדו שני העומרים כאחד. לא עומר אחד על ששי בשבת. ואח״כ עוד עומר על ש״ק אלא לחם משנה. וכלשון הגמ׳ בב״ב דקכ״ד א׳ פי שנים כדי דליתבא ליה אחד מצרא. ובא ללמדנו שרשאים היו להניח שני העומרים על ש״ק. ומכאן למדו חז״ל ברכות דל״ט דשבת בעי לחם משנה. דאי מפשוטו לחוד אין ללמוד שהרי קאי על עש״ק וש״ק. אלא מדלא כתיב לקטו שני העומר לאחד. אלא לחם משנה קאי על שבת לבד. וכמש״כ. וד״א ס״ל דג״ז יש ללמוד מדלא כתיב שני העומרים לא׳ אלא שני העומר. עומר כפול לשבת:

לקטו לחם משנה: יפה אמר ראב"ע שהכתוב אומר לקטו ולא אמר מצאו, א"כ בכוונה ורצון לקטו לחם משנה, א"כ משה אמר להם כן ע"פ מה שאמר לו ה' (פסוק ה'), אלא שלא פירש להם ענין השבת, ע"כ באו הנשיאים ויגידו למשה כי העם עשו כדברו, ושאלוהו מה יעשו בו אחרי שכבר אמר להם איש אל יותר ממנו עד בקר, וכן כתב דון יצחק.

ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה. דרשו רבותינו אחר שלקטו מצאו לחם משנה ומשה לא הגיד להם עדיין. ור' אברהם אמר לפי הפשט משה צוה להם ללקט לחם משנה מדכתיב לקטו ממנו לחם משנה ולא אמר מצאו ובאו הנשיאים והגידו למשה כי ישראל עשו כאשר צום ושאלוהו מה יעשו בו ואיך יוכלו לאוכלו והוא אמר להם כבר צונו השם שתשבתו למחר ואת אשר תאפו ותבשלו לצורך לאכול היום בשלו מהעומר אחת ועשו ממנה כמנהגה ואת כל העודף דהיינו העומר השני עד הבקר ואומר לכם מה תעשו בו ובבקר הודיעם שיאכלוהו כי לא ירד היום. ופירש"י את אשר תאפו ותבשלו לב' הימים פי' מב' העומרים אפו ובשלו ואכלו ממנו היום והניחו העודף למחר ובבקר באו לפניו ולא רצו לאכלו מיום אל יום אע"פ שהתיר להם להניחן עד הבקר ובבקר אמר להם אכלוהו היום בלבד כי על כן אמרתי להניחו עד הבקר והודיעם בטעם המצוה כי היום לא ימצאוהו בשדה בשביל כבוד השבת. ויתכן שאמר ואת כל העודף שיאכלו בלא מדה ביום הששי כל מה שירצו והעודף אף אם הוא מועט יספיק לשבת כי ברכת השם היא תעשיר:

לקטו לחם משנה. כשמדדו את לקיטתן:

לקטו לחם משנה. א"ר אבא, חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת, דכתיב לחם משנה ^כטופי' בכל בו דל"ל דלגופיה אתא להודיע שלקטו לחם משנה, דזה כתיב ביחוד שלקטו שני העומר לאחד. , וא"ר אשי, חזינא לרב כהנא דנקט תרתי ובצע חדא, אמר לקטו כתיב ^לר"ל לקטו משמע רק אחיזה, אבל בבציעה לא כתיב משנה, ומחלוקת הפוסקים אם צריך לבצוע שתים או רק אחת, ותמיהני שלא העירו דכיון דפליגי בזה ר' אבא ורב אשי הלא קיי"ל הלכה כבתראי ורב אשי בתרא הוא והוא ס"ל דבוצע אחת ואע"פ שאמר זה בשם רב כהנא מבואר בגמרא שגם דעתו כן, וצ"ע.
וגם נראה ראיה דא"צ לבצוע רק אחת ממש"כ בכל בו בשם המכילתא דביום ו' ירד המן לכל אחד שני עמרים ומכל עומר עשו שני ככרים הרי ד', ואכלו אחד ביום ו' בבקר, ושלשה בשלש סעודות של שבת, בכל סעודה אחד, ואם היו בוצעים שתי חלות הרי לא היה נשאר לסעודת שחרית רק ככר אחד ולסעודה ג' לא נשאר פת כלל, ודו"ק.
ובס' שבלי הלקט כתב דבסעודה שלישית אין צריך לחם משנה כמבואר החשבון שהיו שלש חלות לכל השבת ונשארה אחת לסעודה שלישית, אבל כל הפוסקים לא סבירא להו כן, כמו שכתב הב"י באו"ח סי' רצ"א. והנה מלבד שאינו מבואר במה דחו הפוסקים דעתו של בעל שבלי הלקט על פי מקור נאמן וטעם מסתבר, אך גם מצאתי עוד סמך נכון לדעתו בירושלמי תענית פ"ג הלכה ה' דחקר שם בשיעור דבק בכמה הוא, ומפרש דהו' בג', כאשה שמדבקת ג' ככרים זה אחר זה, ולא נתבאר איפה נמצא שכן מנהג הנשים באפיית ככרים, ויתכן דאיירי בעיסה של שבת ודובקת ג' ככרים לג' סעודות, ומבואר מזה דלשתי סעודות הראשונות יש להם לחם משנה ולסעודה ג' רק חלה אחת, ודו"ק. .
(שבת קי"ז ב׳)

לחם משנה שני העומר לאחד. מכאן מוכיח ר' מאיר דרוטנבור"ק שצריך לבצוע בשבת בסעודה שלישית בככר אחד שלם שהרי ביום שישאר לכל אחד ב' עמרים ומן העומר עשו ב' לחמים הרי ד' לחמים א' היה נאכל בערב שבת בליל שבת השני בבקר השלישי הרי שנשאר עוד ככר אחד שלם בסעודה שלישית:

כשמדדו את לקיטתן כו'. לא שכוונו הם ללקוט כפליים בעבור היום ומחר, מפני שידעו שאין המן יורד למחר, שא"כ למה באו הנשיאים כשראו שהיה להם לחם משנה להגיד הדבר למשה, והשיבם הוא אשר דבר יי וגו':

לקטו לחם משנה שני העומר לאחד. יל"פ שמפני שאמר שהאנשים שקצף עליהם משה לא לקטו עומר בכל יום רק כפי מה שאכלו ביום אתמול שהיה פחות מעומר, אמר שזה היה רק עד יום הששי, אבל ביום הששי שלקטו לחם משנה, לא היה משנה של יום הקודם רק שני העומר לאחד, שגם האנשים האלה לקטו שר העומר, וחז"ל פי' לחם משנה שהיה הלחם משונה בטעמו ובמראיתו לשבח וגם היה שני העומר, ויגידו למשה, מזה הוכיחו שמשה לא אמר להם מ"ש לו ה' (בפסוק ה) שביום הששי יהיה משנה, רל"פ מפני שה' אמר לו והכינו את אשר יביאו והיה משנה ומשה א"ל כן, וחשבו הנשיאים שהפי' הוא שע"י ההכנה יתהוה משנה שתבא בו ברכה אבל הלקוט לא יהיה רק עומר אחד, וע"כ תמהו על שראו שהיה משנה בעת הלקיטה, ופירש להם משה שמ"ש אשר יביאו והיה משנה פי' הוא שההבאה תהיה משנה, וז"ש:

לקיטתו היה לחם משנה. דאין לפרש שהם כיוונו ללקוט לחם משנה ביום הששי, דהא אף בשאר ימים בשבוע היו לוקטין יותר מן העומר, כדכתיב (פסוק יח) "ולא העדיף המרבה", דמשמע שהיו לוקטין הרבה – אלא כשבאו לבית לא היה יותר מעומר, ואם כן למה אמר "ביום הששי לקטו לחם משנה", אלא 'לקיטתו היה לחם משנה', שכך היה נמצא:

והיה ביום הששי לקטו לחם משנה. שמא תאמר לא היה לכל אחד ואחד, ת״ל שני העומר לאחד, לחם כפול היה לכל אחד ואחד.

ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה ר' יהושע אומר זה לחם כפול שני העומר לאחד: ויבאו כל נשיאי העדה וגו', אמרו לו משה רבינו מה נשתנה היום הזה מכל הימים.

ויגידו וכו׳ שעדיין לא הגיד וכו׳ והטעם שעשה כן נר׳ שיום ראשון שבא המן וא״ל מצות התלויות בה היה א׳ בשבת והוא רחוק מיום הששי ולא הוה סגי להזהירם אז אלא יצטרך עכ״פ לחזור ולהזהירם אז בשעת מעשה לכך הסכים בדעתו שלא לומר להם מידי השתא עד אור ליום הששי ואז שכח:

לחם משנה. כלומר משונה בריחו. משונה בטעמו. לזקן טועם טעם דבש. שנא' כצפיחית בדבש לבחור טעם לחם דכתיב הנני ממטיר לכם לחם. לילד טעם חלב. דכתיב כטעם לשד השמן. לחולה טעם סלת שנאמר שמן ודבש. מטוגנים שעושים לחולה. שנאמר ובשלו בפרור. וכתיב לחמי אשר נתתי לכם כסלת שמן ודבש. ואין לומר משנה שיורד פי שנים דהא כתיב שני העומר לאחד. וכל שאר הימים עושים ב' לחמים מן העומר א' בבקר וא' בערב. וא"כ ביום ו' עושים ד' לחמים. וביום ו' אכלו לחם א' וליל שבת אכלו לחם א' ובשבת שחרית עדיין היה ב' לחמים. ובמנחה לא היה להם כי אם אחד. וראיה הוא להני שאין בוצעים על ב' ככרות במנחה. אך ה"ר יעקב מקינון וה"ר דוד בוצעים על ב' ככרות במנחה. וראיה מהר"יבא דאיתא במדרש דהאי קרא דראו כי ה' נתן לכם את השבת. א"ר יצחק כך אמר הקב"ה לישראל אם יאמרו לכם אומות העולם למה אתם שומרים השבת השיבו להם הרי היה בו נס שבכל יום ירד המן לישראל פרודה אחת. ובערב שבת שתי פרודות פי' כפולות. שכל סעודות שבת כפולים בלחמים היו. וכן היו עושים ביום ו' שחרית עושים מחצי עומר לחם אחד. ולאחר כשבאים לאפות העומר וחצי העומר בשביל שבת. היה כל חצי עומר נכפל בב' לחמים הרי לך ו' לחמים מעומר וחצי עומר ואוכלים ב' לחמים בכל סעודה של שבת להיות נראה שאוכל בשבת יותר מבחול מפני הנשמה יתירה:

שני העומר. וכל ימות השנה היו עושין מן העומר שני לחמים וא"כ ביום הששי היו עושין משני העומר לאחד ארבעה לחמים וביום הששי אוכלין מהן אחד ונשאר שלשה והיה להם לעשות משנה לערב בהכנסת שבת אוכלין אחד כי דרך שלהם לאכול לחם לכל סעודה ונשארו לשבת שני לחמים והיה להם לחם משנה וזה ראיה שאין בוצעין בשני ככרות במנחה בשבת. אמנם ראיתי מה"ר מרינון שהיה בוצע בשני ככרות במנחה בשבת וקבלתי מה"ר אברהם וראיה מדאיתא התם ראו כי ה' נתן לכם השבת וגו' אמ"ר יצחק אם יאמרו אליכם אומות העולם למה אתם משמרים את השבת השיבו להם ראו הנס שבכל יום היה יורד לישראל מן פרידה אחת ובשבת שתי פרידות פי' כפולות כלו' שכל סעודה שיורדת בשביל שבת יורדת כפולה בלחמה וכך היו עושין ביום הששי שחרית היו עושין מחצי העומר לחם אחד וכשבאין לאפית העומר והיינו משני העומר לאחד בשביל שבת היה כל חצי העומר נכפל לשני לחמים הרי לך ששה לחמים מעומר וחצי ובכל השלשה סעודות היו אוכלין שני לחמים כי דרך לאכול בשבת יותר מסעודות של חול מפני נשמה יתירה. ולפי זה תמצא שהיה להם בשבת במנחה שני ככרות והילכך יש לנהוג לבצוע משני ככרות גם במנחה אבל קדוש ליכא דאפי' שבת שחרית לא מקדשי אי לאו יתר מאת יום השבת כדמסיק במס' ביצה:

ויבאו כל נשיאי העדה. כי היו יראים להניחו עד למחר לפי שקצף משה על המותרים:

לחם משנה ממשמע שנא׳‎ לחם משנה איני יודע שהוא שני העמר ומה ת״‎ל שני העומר לאחד, שני העמרים ליום המיוחד הוא שבת, לכך הלמ״‎ד בקמ״‎ץ, לאחד המבורר המיוחד.

רש"י ד"ה ויגידו למשה, ...ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת וכו'. כלומר לא אמר להם פסוק ה, אבל פסוק ד אמר להם - בפסוק טז, ואילו פסוק ה אמר לנשיאים כתשובה לשאלתם שבפסוק כב, בפסוק כג. אמנם יפה מתפרשת הפרשה בדרך זו, אך קשה לי, למה לא אמר משה את תוכנם של הפסוקים ד-ה עובר לירידת המן לראשונה? ובסיפא של דברי רש"י, דהיינו כאילו לא נכון עשה משה בכך ששיהה דיבור זה, אין תשובה לשאלה, למה עשה כן. (פ' בשלח תש"ן) וראה רשב"ם שכתב: ומשה נתכוון שיהיו תמהים כשימצאו משנה, להודיע להם עתה כבודו של יום השבת. וביתר ביאור כתב "אור החיים" הק': וקשה איך יכבוש חס ושלום נבואתו... אכן משה רבנו טעמו ונימוקו עמו ובמתק לשונו השיב תשובה כראי מוצק, באומרו "הוא אשר דבר ה' שבתון שבת" וגו'. כאן, בנועם דבריו, השמיט תיבת "לאמר" - רמז כי לא דבר לו ה' לאמר להם, ואשר על כן הדבר בבל תאמר... וזה הוא טעמו שלא הודיעם קודם...

ויגידו למשה. שְׁאָלוּהוּ מַה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם; וּמִכָּאן יֵשׁ לִלְמֹד שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיד לָהֶם מֹשֶׁה פָּרָשַׁת שַׁבָּת שֶׁנִּצְטַוָּה לוֹמַר לָהֶם וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ וְגוֹ', עַד שֶׁשָּׁאֲלוּ מַה זֹּאת, אָמַר לָהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שֶׁנִּצְטַוֵּיתִי לוֹמַר לָכֶם, וְלְכָךְ עֲנָשׁוֹ הַכָּתוּב שֶׁאָמַר לוֹ עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם, וְלֹא הוֹצִיאוֹ מִן הַכְּלָל:

והיה ביום הששי - (וכו' יביאו) והכינו את אשר יביאו והיה משנה.

ויגידו למשה. פרש״י בשם מ״ר שמשה שכח לומר מה שנצטוה. והיינו דכתיב עד אנה מאנתם וגו׳ והוא פלא לומר דמשה ישכח להגיד דבר ה׳ לישראל ח״ו. ולמש״כ לעיל ה׳ א״צ לפרש דעת חז״ל שלא הגיד כלל. אלא ודאי אמר הדבור כהויתו. ורק לא פרשם. והמה לא הבינו והיה משנה בשעת לקיטה אלא ההכנה על ליל שבת יהי משנה ומשום עונג שבת שכבר נהגו במצרים לענג השבת אע״ג שלא ידעו משום אזהרה ואיסור מלאכה. ואף על גב דבמרה למדו הלכות שבת לפי דעת חז״ל בסנהדרין דף נ״ו מ״מ היו סבורים שלא יהיו מוזהרים עד מ״ת וגם משה רבינו היה כסבור הכי כאשר יבואר עוד לפנינו מש״ה אע״ג שהוא ידע הפי׳ והיה משנה וגו׳ דמשמעו בלקיטה. שילקטו שני עומרים מכ״מ שכח ולא חש להגיד להם הפי׳ כיון שלדעתו ג״כ לא היה נוגע לאזהרה. [וזה ברור דלא ניתן לישראל שבת במרה וכדתני׳ בפי׳ בס״ע דבמרה למדו הל׳ שבת ובאלוש ניתן להם השבת. ובזה מיושב קו׳ התוספות שבת דף פ״ז ד״ה כאשר]:

מצאו כפלים. לא שכוונו הם ללקוט כפלים בעבור היום ומחר מפני שידעו שאין המן יורד למחר שאם כן למה באו הנשיאים כשראו שהיה לחם משנה להגיד הדבר למשה והשיבה הוא אשר דבר יי' שבתון שבת קדש ליי' כו':

אכן משה רבינו טעמו ונימוקו עמו ובמתק לשונו השיב תשובה כראי מוצק (איוב לז) באומרו הוא אשר דבר ה' שבתון שבת וגו' כאן בנועם דבריו השמיט תיבת לאמר רמז כי לא דבר לו ה' לאמר להם, ואשר על כן הדבר בבל תאמר כמאמרם ז''ל (יומא ד':) וכתבנוהו בפסוק (י''א) וידבר וגו' שמעתי וגו', וזה הוא טעמו שלא הודיעם קודם. והעד הנאמן לדברי משה ה' מעידו בנוסח הנבואה כשאמר לו (פסוק ה') והיה ביום הששי וגו' תמצא שלא אמר לו ה' שם דבר אל בני ישראל ולא תיבת לאמר, הרי סתם הדבר בפניו שאין לו שליחות במצוה זו לישראל, והוא שאמר הוא אחר מעשה שלקטו לחם משנה ובאו לפניו גילה להם הדבר ואמר להם שלא היה אצלו אלא בדרך סוד נמסרו לו הדברים ולא לאומרם:

ויבאו כל נשיאי העדה. ויגידו למשה. אמרו לו מה נשתנה יום זה מכל הימים.

ויגידו למשה יראים היו להצניעו עד למחר לפי שכבר קצף משה על המותירים. והוא לא אמר להם מצות עומר בשבת כדי שלא ילקטו כל אחד רק עומר אחד ויבא לשנים.

ונראה כי נתחכם משה בחקירת חכם (וחשב בלבו) למה לא רצה ה' שיאמר הדברים לישראל, והשכיל כי טעמו הוא, שחפץ ה' לנטוע בהם נטע אמונת והצדקת מצוות שבת, שתהיה קבלתה וידיעתה ממנו אל עליון, שלא על ידי שליח תחילה, אלא כשיצאו ללקוט כמנהגם שיעור הרגיל ליומו וימודו וימצאו פי שנים מהרגיל יום יום - יראו ראייה חושיית ושכליית כי ה' מצווה להם לבל יטרחו ביום שבת, ומזמין להם מיום ששי צורך יום ז', כדי שבזה תהיה מצוה זו אצלם מקובלת בתוספת קבלת הרצון ומורא גדול מעבור עליה לצד שמעלתה גדולה, וכמאמרם ז"ל (שמות רבה כה, יב) "שקולה שבת כנגד כל התורה כולה" וכו'.

ויש לנו לתת לב כפי זה מי התיר לו לאמר להם כל מצות האמורות בדבריו שלא נאמר לו דבר ולא לאמר:

ונראה כי נתחכם משה בחקירת חכם למה לא רצה ה' שיאמר הדברים לישראל, והשכיל כי טעמו הוא שחפץ ה' לנטוע בהם נטע אמונת והצדקת מצות שבת שתהיה קבלתה וידיעתה ממנו אל עליון שלא על ידי שליח תחילה אלא כשיצאו ללקוט כמנהגם שיעור הרגיל ליומו וימודו וימצאו פי שנים מהרגיל יום יום יראו ראייה חושיית ושכליית כי ה' מצווה להם לבל יטרחו ביום שבת ומזמין להם מיום ששי צורך יום ז' כדי שבזה תהיה מצוה זו אצלם מקובלת בתוס' קבלת הרצון ומורא גדול מעבור עליה לצד שמעלתה גדולה, וכמאמרם ז''ל (שמות דבה פכ''ה) שקול שבת כנגד כל התורה כולה, ולזה לא צוה להם תחלה על השבת משה כדי שלא יכוונו להרבות בלקיטה וילקטו כמשפט יום יום ויעשה להם הנס למצוא בכפלים אין זה אלא מעשה אלהים אשר ישיחם לשמור שבת.

ואם תאמר סוף כל סוף יצוה להם משה על השבת ויאמר להם כי לא ילקטו אלא כשיעור זה הרגיל כדי להכיר הדבר, אין זה מהמוסר להבינם כי צריכין נם להצדיק דברי משה, לזה עשה ה' דבר חכמה:

ועוד אם היה מקדים המצות על ידי משה עדיין יש מקום לטעות, על דרך מה שאמרו במנחות פרק רבי ישמעאל (ס''ה,) כשנטפל רבן יוחנן בן זכאי לבייתוסין הארורים ואמר להם עצרת אחר השבת מנין לכם ופטפט כנגדו זקן א' מהם ואמר לו משה אוהב ישראל היה ויודע עצרת יום אחד הוא עמד ותקנה אחר השבת כדי שיהיו מתענגין ב' ימים עד כאן. וכתבו התוספ' שם וזה לשונם עמד ותקנה והקב''ה הסכים על ידו עד כאן. הרי כי יש טועים שהגם שתהיה המצוה מפי משה יסכים הקב''ה על ידו, אם כן יש הפרש להקדמת ידיעת המצוה מנסיון אל עליון, לזה לא צוה ה' למשה לאמר לישראל דבר זה, ומעתה אחר שיצתה המחשבה אשר חשב אלהים והכירו ישראל הדבר תחלה אמר להם משה הוא אשר דבר ה' אלי שבתון שבת קודש.

ואם תאמר למה לא הועיל ההיכר להשיג בו ידיעת שבת והוצרך משה לומר להם הדברים. הנה זולת דברי משה יטעו ויאמרו אולי נגמרה ירידת המן ולזה נתן להם ה' שלא כסדר הרגיל, לזה אמר להם משה הוא אשר דבר וגו' ולא לסיבה אחרת, ויוכר הדבר להם בהחלט כשירד המן יום א' אחר השבת. והוכרח משה לומר להם הדברים שהם בבל תאמר שלא יכשלו באותו שבת ויצאו אלא שלא אמר להם האזהרה בפירוש כאשר אבאר בפסוק עד אנה מאנתם:

את אשר תאפו אפו. מַה שֶּׁאַתֶּם רוֹצִים לֶאֱפוֹת בַּתַּנּוּר, אֵפוּ הַיּוֹם הַכֹּל לִשְׁנֵי יָמִים, וּמַה שֶּׁאַתֶּם צְרִיכִים לְבַשֵּׁל מִמֶּנּוּ בַּמַּיִם, בַּשְּׁלוּ הַיּוֹם. לְשׁוֹן אֲפִיָּה נוֹפֵל בְּלֶחֶם וּלְשׁוֹן בִּשּׁוּל בְּתַבְשִׁיל:

אשר תאפו אפו פירש רש''י (רש"י על שמות ט״ז:כ״ג) מה שאתם רוצים לאפות בתנור או לבשל במים אפו ובשלו היום לשני ימים. ואם כן יאמר את אשר תאפו משני העומר אשר בידכם אפו היום, ואת אשר תבשלו משניהם בשלו עתה, ואת כל העודף לכם משבעכם היום הניחו לכם למשמרת עד הבקר. ובבקר כאשר ראו שלא הבאיש באו לפניו כי לא רצו לאכול ממנו מיום אל יום אע''פ שהתיר להם להניחו עד הבקר. ובבקר התיר להם אכלוהו היום הזה בלבד, כי על כן אמרתי להניחו למשמרת. והודיעם בטעם המצוה כי היום לא תמצאוהו בשדה, כי השם יעשה כן בעבור שהוא שבת קדש לה' ומה שאמר ואת כל העודף, יתכן שלא יתן להם מדה בזה, אבל יאכלו כרצונם בששי, כי העודף יספיק לשבת כי ברכת ה' היא:
ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על שמות ט״ז:כ״ג) את אשר תאפו כמנהגם אפו לכם היום, והוא העומר הידוע להם, ואת כל העודף שהוא העומר השני הניחו לכם למשמרת עד הבקר, ולא הגיד מה יעשו ממנו, ובבקר אמר להם אכלוהו היום ואם כן יאכלוהו בשבת חי מבלי שיאפו או יבשלו בפרור ועשו ממנו עוגות כמנהגם. והראשון יותר נכון, וכן דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ט״ז:כ״ג):

ויאמר. כבר אמר לי השם כי אתם חייבים לשבות מחר שלא תעשו מלאכה אפילו אוכל נפש. כי מחר הוא יום שבת לה'. כי זה היום סמוך לשם בעבור ששבת מכל מלאכתו ביום השביעי. וככה בשנת השמטה שבתה הארץ שבת לה'.

את אשר תאפו. החלק ממנו שאתם חפצים לאפות בתנור, כענין ועשו אותו עגות:

שבתון שבת קודש הקדים שבתון לשבת ואח''כ קודש ובפרשת ויקהל הקדים קודש לשבת והיה לכם קודש שבת שבתון לה' לומר שמוסיפין מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו שצריך שביתה קודם שבא עיקר הקדושה ולאחר שיצאה הקדושה וכן במקום אחד נאמר את שבתותי תשמרו הקדים שבת לשמירה ובמקום אחר הקדים שמירה לשבת כההיא דתנן לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה ושמירה אחריו שאסור ליהנות ממעשה שבת כגון לרחוץ במרחץ שנתחמם לצורך ישראל:

ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה' - מיום ראשון ואני לא הגדתי לכם. ומשה נתכוון שיהיו תמיהים כשימצאו משנה להודיע להם עתה כבודו של יום השבת.

ויאמר אלהם. לזקנים שיגידו לישראל כמש״כ לעיל. והיינו משום שמשה חשב גם עתה שעדיין לא הגיע זמן אזהרה לישראל על שבת עד בואם להר סיני וכאן אינו אלא משום קדושת היום לה׳ מששת י״ב. וראוי לגדולי ישראל הנזהרים בכה״ת גם עד שלא ניתנה להיות נזהר בו. אבל אינם מוזהרים ע״ז מש״ה לא אמר לכל ישראל. הוא אשר דבר ה׳. מה שנמצא שני עומרים הוא דבר ה׳ וכמו שביארנו בס׳ בראשית כ״ד נ״א דמה שהקב״ה מורה לדעת איזה ענין נקרא דבר ה׳. וע״ע בס׳ ויקרא י׳ ג׳:

את אשר תאפו אפו: מאחר שלא אמר את אשר תאפו מחר אפו היום, נראה כדעת ראב"ע שאין הכוונה מה שבדעתכם לאפות מחר אפו היום, רק כך אמר להם: אפו ובשלו מן המן הזה כל הצריך לכם לאכילת היום הזה, ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד למחר, ומחר אומר לכם מה תעשו; והנה אפשר היה לומר כי כמו שעשו מלאכה כמה וכמה שבתות קודם זמן ירידת המן כן עשו מלאכה בשבת ההוא הראשון אלא שלא לקטו המן מפני שלא ירד; ומה שכתוב למעלה והכינו את אשר יביאו מדבר בכל השבתות חוץ מהראשון; ומה שכתוב למטה וישבתו העם ביום השביעי מדבר על שאר השבתות או על היציאה ללקוט את המן או על שאר מלאכות חוץ ממלאכת אוכל נפש; אמנם ממה שאמר להם משה אכלוהו היום ולא אמר בשלוהו היום ואפוהו היום נראה יותר כי ביום השבת ההוא אכלו את המן חי בלא בישול שהרי היה ג"כ נאכל כמות שהוא חי.

את אשר תאפו אפו מה שאתם רוצים לאפות בתנור אפו היום הכל לשני ימים. תקן בזה כמה עניינים האחד שיהיה פירוש אשר תאפו אשר תרצו לאפות לא על האפיה עצמה ופי' אפו אל האפיה עצמה כאילו אמר את אשר תרצו לאפות היום ומחר אפוהו היום לא שיהיו שניהם מורים על האפייה דאם כן יהיה פירושו מה שתאפו היום תחזרו ותאפוהו גם הוסיף מלת לאפות בתנור להבדיל האפיה מהבשול שהאפיה הוא בתנור והבשול הוא במים גם הוסיף לומר אפי היום מפני שאף על פי שמלת תאפו מורה על רצון האפיה ומלת אפו מורה על האפיה לא יספיק זה עד שיודי' זמן אפייתו מתי הוא גם הוסיף לומר הכל לשני ימים מפני שהיה עולה על הדעת שפירושו מה שאתם רוצים לאפו' מזה המן שבידכם אפו אותו היום כי למחר לא תוכלו לאפות לא שיאפו היום לשני ימים לצורך היו' ולצורך מחר:

הוא אשר דבר. אמר ה' לי והיה ביום הששי והיה משנה ולא ידעתי טעם הדבר עתה נודע לי טעמו לפי ששבת מחר ולא ירד בו (רל"ש):

שבתון. תניא, מניין ליוהכ"פ שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק ^לאלחתוך ירק מן התלוש להכין לסעודת לילה. ת"ל שבתון שבות ^לבר"ל שבתון משמע שבות. , למאי, אילימא למלאכה והכתיב (פ׳ יתרו) לא תעשה כל מלאכה, אלא לאו אקניבת ירק ^לגר"ל אי לימא למלאכה ממש דהיינו לחתוך מן המחובר פשיטא, אלא אתי לחתוך מן התלוש דאע"פ שאין בזה משום לא תעשה כל מלאכה מ"מ קאי עלה בעשה דשבתון שבות, וכיון דמדאורייתא אסור בכל שבתות השנה לכן לא שרינן ביוהכ"פ שח"ל בשבת, אע"פ דביוהכ"פ שחל בחול מתירין משום עגמת נפש של ענוי הצום אף דכתיב ביה ג"כ שבתון, אך התם לא קאי אמלאכה אלא על כל דבר המעכבו מלהתענות מדסמיך לועניתם, כמבואר ביומא ע"ד א'. [שם קי"ד ב׳]

מה שאתם רוצים לאפות כו'. דקשה לרש"י, מה יש בין תאפו לבשל, הא כפל לשון הוא. ומדקאמר את אשר, שהוא לשון ודאית, דאם לא כן היה לו לומר אם תאפו אפו, אלא ודאי מהלשון אשר תאפו ותבשלו משמע שכבר אפו ובשלו, ולמה יאפו ויבשלו עוד. לכן פי' מה שאתם וכו'. ויהיה אשר תאפו פי' אשר תרצו לאפות:

הוא אשר דבר יי' שבת שבתון שבת קודש ליי' מחר. ר"ל שהוא מחוייב שישבתו בו מכל מלאכה ואין ראוי להתעסק בו רק בעבודת השם יתעלה ולזה אפו ביום הששי מה שיצטרך לאפות לצורך השבת ובשלו הצורך לבשל והעודף הניחו למשמרת עד הבקר לאכלו בשבת והניחוהו עד הבקר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו כי מאת השם נהיה שיניחו אותו למשמרת ולזה לא קרה בו מה שקרה במה שהותירו עד בקר בשאר ימי השבוע כי הוא הבאיש והיתה בו רמה ויתכן שהודיעו למשה שלא הבאיש ולא היתה בו רמה ואמר להם משה אז שיאכלוהו ביום שבת ולא יצאו ללקוט כי לא ימצאו וכל זה היה להוסיף להם האמנה בענין השבת:

ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה', ר"ל כן היה כוונת דבר ה' שאשר יביאו יהיה משנה גם קודם ההכנה, ובאר הטעם מפר ששבתון שבת קדש לה' מחר, שלפי מה שחשבו הנשיאים שע"י ההכנה תבא בו ברכה שיהיה משנה, א"כ השבת הוא רק בשבתון לישראל שהם אסורים לצאת וללקוט בשבת, אבל אינו שבתון לה' כי הוא יוריד המן גם בשבת, אבל האמת שהוא שבתון וקדש לה' שהוא ישבות בו ולא יוריד המן בשבת, וע"כ ירד בששי לחם משנה גם בלא הכנתם, ומה שאמר ה' והכינו את אשר יביאו, אין הפי' שיכנהו כדי שתשרה בו הברכה שיהיה משנה, רק הפי' שאחר שיביאו משנה יכינו היום החלק של מחר, שמה שתרצו לאפות מחר תאפו היום וכן בבשול, שכן הכין ה' בששי את המלאכה שהיה צריך לעשות בשבת שהוא הורדת המן. וכן בעת הבריאה ברא בששי החלק של שבת, כי בריאת האדם מצד נפשו שהוא בצלם אלהים היה ראוי שיהיה בשבת כי בששי כבר נבראו בע"ח, ואמרו חז"ל אמרה שבת לפר הקב"ה לכלם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג אמר הקב"ה כנ"י יהיה בן זוגך, ר"ל שבכל יום נעשה מעשה, עד שהיום הוא הפועל והנעשה בו קבל הפעולה כנקבה המקבלת מהזכר, אבל בשבת לא נעשה דבר ואין לו בן זוג שיקבל פעולת היום ההוא, ואמר ה' שהפועל בעבור השבת יהיה יום הששי המכין, ובו נברא האדם, וכנ"י שהם ישמרו השבת הם יקבלו הפעולה של השביתה ויהיה בן זוגו, ואת של העודף על האפוי והמבושל הניחו לכם למשמרת שיהיה לכם, מצד שבו תמצאו עונג, ומצד שבזה שהתענגו בו תקיימו מצות ה' יהיה למשמרת לשמור משמרת ה' ומצותיו, וע"י שיהיה למשמרת למצות ה' יתקיים עד הבקר ולא יבאש:

אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ תרגום אונקלוס יָת דְאַתּוּן עֲתִידִין לְמֵיפָא וכו׳ הוסיף מלת עתידין לאפוקי מדעת ר״א אב״ע אלא כפירוש רש״י מה שאתם רוצים לאפות בתנור אפו היום עיין רמב״ן:

מה שאתם רוצים לאפות כו'. כלומר שאין פירושו "אשר תאפו אפו" כמשמעו, דאם כן מאי בא לומר "אשר תאפו אפו", דודאי יאפו אותו, דמאי יעשו בו, אלא רוצה לומר מה שאתם רוצים לאפות למחר – אפו היום:

ויאמר אלהם משה הוא אשר דבר ה׳ שבתון שבת קדש לה׳. אמרו לו אימתי, אמר להם מחר, מיכן אנו יודעין שראש חדש אייר של אותה שנה לא היתה שבת, שהרי הכתוב אומר שבתון שבת קדש לה׳ מחר, ולא יבא אלא כדברי תנא דסדר עולם שאמר ניסן הוקבע בערב שבת, השלים ניסן יבוא אייר באחד בשבת, ובחמשה עשר בו באו מדבר סין, בששה עשר בו שהוא שני בשבת ירד המן.

את אשר תאפו אפו וגו׳ ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבקר. עיין במכילתא, ותוס׳ פסחים דף קט״ז וביצה דף ב׳ ע״ב, דיש פלוגתא אם מן ירד ביו״ט, ואף למ״ד ירד אם יו״ט ע״ש לא ירד ביו״ט, א״כ ביום ה׳ ירד לשבת וע״ש ירד רק עומר אחד עבור יו״ט, ועיין תוספ׳ ר״ה פ״ג ע״ש. וא״כ ר״ל כך דעיין פסחים דף ע״א ודף ק״כ גבי בקר בקר שני, והבקר י״ל שני, וזה משכחת דעדף יהיה למשמרת עד בקר שני כמ״ש.

ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה', אמרו לו אימתי אמר להם מחר: את אשר תאפו אפו, ר' יהושע אומר מי שהוא רוצה אפוי היה מתאפה לו והרוצה מבושל היה מתבשל לו. ר' אלעזר המודעי אומר הרוצה לאכול דבר אפוי היה טועם בו כל אפויים שבעולם והרוצה לאכול דבר מבושל היה טועם בו כל בשולים שבעולם ר' אליעזר אומר על אפוי אפו ועל מבושל בשלו הא כיצד יום טוב שחל להיות ערב שבת מנין שאין רשאין לא לאפות ולא לבשל אלא אם כן עירבו ת"ל את אשר תאפו אפו אפו על אפוי ובשלו על מבושל: ואת כל העודף הניחו אותו למשמרת ויניחו אותו עד הבקר לענין שאמר.

את אשר תאפו אפו. מכאן שצריך להשחיז סכינו בע"ש ומן רבויי דאת דריש. וגם משמעותו של את סכין כמו לחרבות ולאתים:

הוא אשר דבר ה'. הוא אשר הראה (התיר?) כי למחר יהיה שבת וצריכין אתם לשמרו:

הוא אשר דבר ה' שאמר למעלה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו.

ומלת שבת בדקדוק. מדכתיב מדי שבת בשבתו בדגש התי"ו. וכן חדשה ושבתה. שמע מיניה דדגש בא לחסרון תי"ו למ"ד הפעל. ואם היה ממשקל גנב היה הכינוי ברפה שבתו שבתה התי"ו רפה. אלא ודאי שהיא ממשקל שבתת. ולרוב השתמשו בה חסר תי"ו אחת. ולא כן עשו במשקל רעותיה כמו פחתת דלקת שבאו מעטים במקרא וכן תיבת אחת היא בתשלומה אחדת אבל דעת הבחור שהוא מן הדגושים על משקל גנב ועיין רד"ק:

את אשר תאפו אפו. עמ״ש אני עני בקונטריס יוסף אומץ סימן צ״ב ועמ״ש בקונטריס פני דוד בזה ע״ש:

"...ואת כל העדף הניחו לכם" וגו'. באזני יש במילים אלה משהו שלילי, כאילו נאמר כאן: אכלו ביום ו' מה וכמה שתרצו, ומה שישאר, יהיה לכם לשבת. והרי לא כך נוהגים ישראל קדושים. (פ' בשלח תשנ"ו)

למשמרת. לִגְנִיזָה:

ומלת שבת. בדקדוק קשה כי איננה על משקל גנב. כי תי"ו שבת סימן לשון נקבה. והעד שבת היא לה'. ומלת שבת שם דבר כמו שביתה. וככה דקדוק המלה היתה ראויה להיות שבתת. על משקל דלקת. וכאשר חסרו התי"ו האחת פתחו הבי"ת להורות על לשון נקבה. וככה מלת אחת כאשר אפרש. ומלת אפו. זרה כי היה ראוי להיותו על משקל עשו. והנה אמר משה לנשיאים מה יעשו:

אפו. עתה מערב שבת:

אפו - אפו היה לו לומר בחטף פתח קטן, כמו מן אכל אֱכֹל. מן אמר אֱמֹר. מן אפה אֱפֵה לשון צווי, אלא בשביל שאינו מחובר לאחריו אלא מנוגן ברביע שהוא מנגוני המלכים, לכן נקוד בצירי ולא מצאתי דוגמתו אלא הֵבוּ. אהבו הבו קלון מגניה (הושע ד' י"ח).

שבתון שבת קדש לה׳. שהוא כ״י מקדש השבת. ומש״ה דקדק לומר שבתון דמשמעו כ״פ בלי תוספת כמש״כ להלן ל״א ט״ו ובס׳ ויקרא בפ׳ אמור ובפ׳ בהר כ״ה ד׳. וה״נ משום דמיירי בקדושה לה׳ ולפניו אין תוספת כמו שאין תוספת לשבת לישראל במקום מצוה כמש״כ במקומות הנ״ל. את אשר תאפו אפו. כבר נתפרש במסכת ביצה דף ט״ו דקאי על ש״ק. ולא כהראב״ע. אמנם יש להבין למאי אמר משה כך. אם ללמדנו שאסור לאפות בשבת. אאל״כ. חדא שהרי לא ביאר איסור מלאכות השבת. ותו שכבר ביארנו שכאן לא היו אזהרות אלא מה שנוגע לענין וגם מה שסיים משה ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבוקר. אינו מובן למאי סיים עד הבוקר הא כל היום מצותו באכילה ומיבעי לומר הניחו לכם על מחר אלא כך אמר משה שא״א לאכול בשבת אלא מה שהוכן על ש״ק. אבל אם לא הוכן וא״כ של ע״ש הוא א״א להניחו על מחר ויהי כמו בכל יום שמתקלקל הנותר למחר ולמד זה משה ממה שאמר ה׳ והכינו את אשר יביאו דוקא אם יכינו. ומש״ה אמר דהנאפה ומתבשל לשם שבת. א״צ הכנה עוד שהרי המעשה לש״ק הוא ההכנה. אבל הנותר בע״כ הניחו לכם למשמרת עד הבוקר שיהא הכנה כל הלילה. משא״כ משהאיר היום ולא הוכן הרי כבר נתקלקל אבל כל הלילה אע״ג שכבר קדש היום מ״מ כ״ז שראוי לאכילה כמו כל יום שנאכל בלילה שאחר היום. הרי שבת מכינה לעצמו. ואפשר להכין מלילה ליום. וע״ע להלן כ״ו:

אֵפו: בא צרי במקום חטף להרחבת האל"ף ע"ד ל' סורי (ע' א"ג עמוד 95 ודקדוקי 183 §), כמו וְאֵסָעֲרֵס (זכריה ז' י"ד) אֵתָיוּ.

למשמרת לגניזה. כמו והיתה לעדת בני ישראל למשמרת לא כמו ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח:

כל העודף. כל מה דמשתייר מן מה די תיכלון יומא דין (תיב"ע) ומדאמר למעלה לשון אל יותר, ויותירו אנשים. וכאן לא אמר כל הנותר רק לשון עודף. נ"ל שבא לכלול בו גם מכוון היתרון והמשובח, כרגיל ברבותינו חביב עדיף (בעססער) וכפי החיוב לתקן האפוי והמבושל ומבושם יותר לכבוד שבת. והטעם החלק מן הפת והתבשיל המתוקן ביותר בבשמים יניחהו למחר ויברור המנה היפה לשבת (דען פארציגליכערן רעסט):

את אשר תאפו וגו׳. מכאן סמכו חכמים לעירוב תבשילין מן התורה [הא כיצד] דאמר ר׳ אליעזר, את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו [ללמד על יו"ט שחל להיות בערב שבת] שאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ^לדוהו"ל לומר היום אפו ובשלו, אלא רמז הוא שיש לך יום ששי שאין אופין ומבשלין לצורך מחר, וזהו יו"ט שחל בערב שבת אלא אופין ומבשלין על האפוי והמבושל ביום ה', וזהו ענין עירוב תבשילין, כלומר שאופה ומבשל מיו"ט לשבת ביחד עם מה שאפה ובישל מערב יו"ט לשם שבת ונמצא שלא התחיל במלאכה זו ביו"ט אלא גמר אותה מלאכה שהתחיל מערב יו"ט.
והנה מתבאר בסוגיא דפסחים מ"ו ב' דעיקר היתר בישול מיו"ט לשבת הוא מטעם הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי לדידיה ביו"ט גופיה, ורק חכמים תקנו עירוב תבשילין משום היכר שלא יאפו מיו"ט לחול, ועוד טעמים יש בזה, וסמכו זה ברמז על הפסוק שלפנינו, והוי דרשה זו אסמכתא בעלמא, וכ"מ ברש"י בסוגיא כאן, וחדוש על התוס' בריש ביצה ב' ב' שכתבו ענין זה מסברא דנפשייהו ולא זכרו שכן מבואר בגמרא דפסחים, אכן כמעט נראה ברור שיש איזה טעות סופר וחסרון דברים בהמשך דבריהם עיי"ש. .
(ביצה ט"ו ב׳)

לגניזה. כמו והיתה לעדת בני ישראל למשמרת (במדבר יט, ט), ולא כמו ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח (שם יח, ה):

למשמרת לגניזה. אבל אין צריך לשמור אותו כמשמעותו, אלא 'לגניזה':

וילקטו אותו בבקר בבקר.הרי ארבע בקרים, שני בשבת, שלישי בשבת,ורביעי וחמישי, והיה ביום הששי לקטו לחם משנה, וכתיב שבתון שבת קדש לה׳ מחר שבתון שבת. וחל ראש חדש סיון להיות בשני בשבת, ובשבת שהוא ששה לחודש נתנו עשרת הדברות לישראל, זה עיקר, ואין לסור ממנו ימין ושמאל, וכן מפורש במס׳ שבת בפ׳ ר׳ עקיבא, וכתוב בחמשה עשר יום לחדש השני (לעיל פסוק א) שהוא יום ראשון, שכתוב בו ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א ה), ויבאו ללקוט המן ד׳ ימים עד יום הששי, דכתיב וילקטו אותו בבקר בבקר (לעיל פסוק כא), ד' בקרים, וביום הששי לקטו לחם משנה (שם כב), ויבא ר״ח סיון בשני בשבת, ומתן תורה בשבת, לקיים זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), שהוא יום שבת עצמו, כענין שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שמות יג ג) בעצומו של יום, אבל אם תאמר שבחמישי בשבת יצאו ממצרים, יבוא אייר בשבת, והכתוב אומר ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין וגו' בחמשה עשר יום (שם טז א), וכי ביום שבת באו, והלא אמרנו שישראל נצטוו על השבת במרה, לפיכך אי אפשר לומר כן, ועוד לא יבוא מתן תורה בשבת, כי אם בערב שבת, לפיכך אי אפשר לומר כן, אלא כמו שאמר בסדר עולם. וכן הלכה וכן הדין וכן העיקר.

לכם למשמרת וגו׳. כמ״ש, דיש בזה קנין, וגם סעודת שבת כיון שיש חובה לא יצא רק מן שלו גדר קנין וצריך הגבהה.

הניחו אותו למשמרת. וכן עשו ולא הבאיש וידעו קדושת שבת:

ואת כל העדף על הראוי לשתי סעודות של שחרית וערבית של יום הששי הניחו לכם למשמרת עד הבקר של שבת גזרת מלך שלא יסריח והוא הדין לסעודת מוצאי שבת.

את אשר תאפו. כמנהגכם:

ואת אשר תבשלו. כענין ובשלו בפרור:

את אשר תאפו אפו. מיכן שהיו ישראל טועמין במן מכל טעמים שהיה רוצה לטעום, טעם אפוי היה טועם, ואם טעם מבושל היה טועם, ר׳ יהושע אומר הרוצה לאפות היה אופה לו, והרוצה לבשל היה מבשל לו, ר׳ אליעזר המודעי אומר על אפוי אפו ועל מבושל בשלו, למדנו ליום טוב שחל להיות בערב שבת שאין רשאים לאפות ולבשל, אלא אם כן עירבו בדבר אפוי ומבושל כגון פת ובשר או כל מיני מאכל, כדי שיסמוך עליו בשבת, שלא יראה כמבשל מיום טוב לשבת, שכבר תיקן מערב יו״ט לשבת, ואפי׳ כזית, וצריך לברך בא״י אמ״ה אקב״ו על מצות עירוב, וצריך.להודיעם ולזכותם ע״י אחר שיטול המברך על הערוב, לאחר שבירך יאמר בדין יהא שרא לנא לאפוי ולבשולי ולאטמנא מיומא טבא ולשבתא לנא ולכל קהלנא, ויתנו לאחד מן הבית ויאמר לו תהא זוכה לכל בני קהלינו, לפי שזוכין לאדם שלא בפניו, ואעפ״כ ראוי להודיעם כי עירבתי עליכם, שלא להשכח תורת עירובי תבשילין. ואם לא עירב מערב יום טוב, לא יבשלו ביום טוב לצורך השבת, אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר יהא לשבת, וכן מפורש במסכת יום טוב.

אפו. שתאכלו היום וככה את אשר תבשלו בשלו. והנה מהעומר האחת עשו כל זה ובשלו הכל כרצונכם. ואכלו מה שיספיק לכם:

בשלו. עתה:

ואת כל העודף. מה שנשאר מן המן שלא נאפה ולא נתבשל יהיה למשמרת עד הבקר ליום השבת.

ואת כל העודף. הניחוהו עד הבקר שאומר לכם מה תעשו. והנה לא הודיעם כי לא ירד מן ביום השבת. רק בבקר הודיעם זה הסוד:

ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס כו' פי' רש"י ובמקום אחר הוא אומר וברדת הטל וגו' הטל יורד על הארץ והמן יורד עליו וחוזר וירד טל עליו כו' להבין הענין למה הי' טל מלמעלה וטל מלמטה היא ע"פ דאיתא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תלי' מלתא אלא במזלא תלי' מלתא ודברנו מזה בכמה מקומות שמזלא גימט' ג' הויות ובג' הויות הוא י"ב אותיות ועם המקור הן י"ג והן י"ג מכ"ד ומשם יורד השפעת בני חיי מזוני והי' המן יורד לישראל ממקום גבוה מאד ממזל עליון וע"י אכילתם המן נזדככו ויכולו לשמור התורה ולכך כקרא המן לחם אבירים שהוא לחם המלאכים ר"ל שהוא ממקום גבוה כ"כ שהמלאכים ניזונין ממנה וכמו שדרשו ז"ל שנבלע באיברים ר"ל שמזכך את האברים כדי שילכו בתורה ועבודה וזהו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. והנה עיקר התורה הן רמ"ח מ"ע שהל"ת הן כלולים במ"ע ומזה נבוא לביאור ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס ר"ל שהמן הי' ממקום גבוה ע"כ עי"ז כל האכלו נעשה גופו דק כלומר שנזדכך מהגשמיות מחספס גימטריא רמ"ח ר"ל שע"י אכילת המן נתאמצו שיכלו לשמור התורה שהיא רמ"ח מ"ע כמנין מחספס ורש"י ז"ל מרמז בדבריו שעי"ז הי' כח המן גדול כ"כ מפני שהי' על מלמעלה וטל מלמטה פי' ששני פעמים ט"ל עולה בגימ' מזל"א ור"ל שהי ממקום גבוה מאד ממזל עליון ולכך נזדכך אבריהם ע' אכילתו.

ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש לה' מחר יש בכאן רמז נפלא מה שחנני ה' ברחמיו וברו"ח ע"ד דאיתא בזוה"ק מאי שבת שמא דקוב"ה ע"ש ויש להבין זה כי שם שבת מורה על שם הוי"ה ב"ה והוא כי שי"ן יש לה ג' קוין והוא מרמז על תלת אבהן שהם בחי' יה"ו בת היינו בחי' מלכות שהו' דוד רגל רביעי שבמרכבה והוא בחי' ה' אחרונה נמצא שבת הוא ממש שם הוי"ה ב"ה שמרומז באותיות שבת וזה י"ל שמרמז הפסוק כאן שבת קודש לה' היינו שבת הוא ממש לה' היינו שם הוי"ה ב"ה אך מחר היינו לשון מחיר שנתחלף באותיות שבת כמו בשכמל"ו שהוא ג"כ רזא דיחודא אך שהוא במחיר וחילוף לפי שלא ניתן בהתגלות שאומרום אותו בחשאי וכן שבת שניתנה בצינעא אינו נגלה בו השם הוי"ה ב"ה רק באתכסיא ולאותם המסתכלין שעיניה' בראשם הם מסתכלין איך שנסתר ונרמז בו השם הוי"ה ב"ה והמשכיל יבין:

ורמה ב' במס' דין ואידך ורמה תכסה עליהם. לומר לך שאין הרמה שולטת במתים כשבת ואין הרמה שולטת סאוכלי המן כדאי' בהמוכר את הספינה:

ולא הבאיש - ואפילו רימה שרגילה לבא מהרה, לא היתה בו.

ולא הבאיש ורמה לא היתה בו. במכילתא והובא בפרש״י לעיל כ׳ מכאן ראיה שההבאשה קודם להתלעה. ומש״ה הפך סדר המקרא וירם תולעים ויבאש. והרמב״ן הקשה ע״ז שהתלעה לא היה בדרך הטבע וא״כ התליע קודם שהבאיש. ואדרבה הכי מוכח ממקרא זה. כי אלו לא היה מרים אלא א״כ עלה באשו. כשכתיב ולא הבאיש שוב לא נצרך להודיע שרמה לא היתה בו. ודברי רמב״ן נראים צודקים אבל עלינו להבין דעת תנא דמכילתא. וכך הענין דרמה משמעה קטנים מאד כמו רמה שבאדם והיא נעשית בכ״ד קודם הבאשה ג״כ. אבל תולעת משמעה הרוחשת הרבה וארוכה והיא נעשית אחר הבאשה והכי מתפרש מקרא אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. ותניא באדר״נ פי״ט אף כי אנוש רמה בחיים זה כינים ובן אדם תולעה במותו זה שמרחיש במותו. והכי איתא בתמורה דף ל״א א׳ ע״ש. וידוע דבמותו הבשר נבאש תחלה ונעשה תולעים ועתה בזה המקרא דכתיב ורמה לא היתה בו ולא כתיב ותולעת לא היתה בו ודאי כהרמב״ן דכיון שלא הבאיש ידענו שלא התליע. אבל על רמה שנעשה מקודם הוצרך הכתוב לפרש. משא״כ במקרא דלעיל דכתיב וירם תולעים מבואר שנעשה תולעים ארוכים ומרחישים למרחוק כדאיתא במדרש שהביא הרמב״ן וזה היה לדעת המכילתא אחר הבאשה. וע״כ יש להפוך סדר הכתוב של וירם תולעים ויבאש. והוכחת המכילתא מהכתוב ולא הבאיש ורמה וגו׳ היינו מדכתיב ורמה ולא כתיב ותולעת. משמע דתולעת נעשה אחר הבאשה מש״ה לא הוצרך לכתוב ותולעת דממילא ידעינן ומש״ה הפך סדר הכתוב וירם תולעים לאשמעינן דרמה היתה מקודם הבאשה. וזה לשון וירם. ושמעתי בשם הגאון ר׳ שלמה מווילקאמיר ז״ל דלהכי נמסר ויבאש בפתח באתנחתא להורות על ההיפך וכמו שהיה כתוב ויבאש וירם תולעים. ומיהו המ״ר ס״ל דלא כהמכילתא אלא בדרך נס התליע קודם הבאשה:

ורמה לא היתה בו. בכל הספרים. הבי"ת בדגש ולמ"ד לא בלא מאריך במקצתם:

ורמה לא היתה בו. מכאן רמז וסמך שהמתים יש להם מנוחה בשבת, ואין בכל המקרא ורמה כי אם שנים, האחד (איוב כ״א:כ״ו) ורמה תכסה עליהם והשני ורמה לא היתה בו וזה הוא לרמוז ורמה תכסה עליהם בשאר ימי השבוע ורמה לא היתה בו בשבת.

ויניחו וכו' כאשר צוה משה. שהניחהו לשם משמרת ה' ולשם מצוה ועי"כ לא הבאיש, וגם רמה לא היתה בו, שהרמה היה קודם הבאוש:

ורמה לא היתה בו אין בכל המקרא אלא זה ועוד ורמה תכסה עליה' זהו לומר שהמתים יש להם מנוחה בשבת ורמה תכסה עליהם בשאר ימי השבוע:

ויניחו אותו עד הבקר כאשר צוה משה. לפי שקצף על מה שהותירו קודם לערב שבת, הוצרך הכתוב לומר כאשר צוה משה.

וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים. משל לעומד ע"פ התנור בא בנו נותן לו [פת. בא שונאו נותן לו] גחלים על ראשו. כך וה' המטיר [על סדום ועל עמורה גפרית וגו'. וכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד). ר' יהודה ב"ר סימון אמר וה' המטיר] זה מלאך גבריאל.

ויאמר משה אכלהו היום וגו'. שַׁחֲרִית שֶׁהָיוּ רְגִילִין לָצֵאת וְלִלְקֹט בָּאוּ לִשְׁאֹל: "אִם נֵצֵא אִם לָאו", אָמַר לָהֶם אֶת שֶׁבְּיֶדְכֶם אִכְלוּ, לָעֶרֶב חָזְרוּ לְפָנָיו וּשְׁאָלוּהוּ מַהוּ לָצֵאת? אָמַר לָהֶם שַׁבָּת הַיּוֹם, רָאָה אוֹתָם דּוֹאֲגִים שֶׁמָּא פָסַק הַמָּן וְלֹא יֵרֵד עוֹד, אָמַר לָהֶם הַיּוֹם לֹא תִמְצָאוּהוּ, מַה תַּ"לֹ הַיּוֹם? הַיּוֹם לֹא תִמְצָאוּהוּ אֲבָל מָחָר תִּמְצָאוּהוּ:

ויאמר. רבים חסרי אמונה השתבשו בעבור זה הפסוק ואמרו כי חייב אדם לשמור יום השבת והלילה הבא אחריו. כי משה אמר כי שבת היום לה'. ולא הלילה שעבר. גם אמר מחר. ופרשו ויהי ערב ויהי בקד כרצונם. כי יום ראשון לא השלים עד בקר יום שני ולא דברו נכונה כי משה לא דבר לישראל רק כנגד מנהגם. כאשר הזכרתי לך. כי מנהג ארצות ערלים אינם כמנהג ארץ ישראל במאכלם ובמלבושם ובנינם וענינם כי אין מנהג שיאפה אדם או יבשל בקיץ ובחורף ולא לעשות מלאכה רק ביום. ע"כ אמר מחר. ועתה שים לבך להבין טפשות המפרשים ויהי ערב ויהי בקר אשר הזכרתי. כי הכתוב אומר ויקרא אלהים לאור יום. והוא מעת זרוח השמש עד שקעו ולחשך קרא לילה מעת שקוע השמש עד זרחו. והנה הלילה הפך היום. כמו שחשך הפך אור. א"כ איך יקרא מעת ערב שהוא עריבת השמש עד בקר יום. והנה הוא לילה. והנה כתוב על אלה לילה ליום ישימו. ודע כי היום בלשון הקדש על שני דרכים. האחת כאשר הזכרתי כל זמן שאור השמש עומד על הארץ כנגד כל מקום. על כן כתוב לילה ויום. ויום ולילה. שלשת ימים ושלשה לילות. כי אלו היתה מדת היום כוללת עמו לילה למה יזכיר לילה. וזה לא יתכן בראייה גמורה מחכמת הדבור. ששם דבר יהיה כולל שני דברים שהאחד הפך כנגדו. והדרך השנית שמלת יום נופל על זמן קרוב או רחוק. כמו ביום הכותי כל בכור. אתה עובר היום. אל ארץ אחרת כיום הזה והיה ביום ההוא. ורב. ס ככה. והנה נניח כל אלה הדברים ונבקש יום התורה כאשר אמרתי. כי שנותינו אינם קבועים במהלך החמה והלבנה רק בקביעות ב"ד. והנה מצאנו שאמר שבעת ימים מצות תאכלו. ופי' כי זה המספר מארבעה עשר לחדש בערב. וכתוב מערב עד ערב תשבתו שבתכם. ועוד מי שאירע לו קרי בלילה או ביום. כי כן כתוב מקרה לילה. והנה לא יטהר עד בא השמש שהוא סוף היום הראשון. ואלו כן שהוא עד בקר יום שני. היה ראוי שירחץ בבקר. כי הם אומרים כי היום והלילה שהוא אחריו יקרא יום. הנה יהיה חצי היום טמא וחציו טהור. ואשר יארע לו קרי בתחלת הלילה חצי יום שעבר טמא גם חצי יום הבא. ואלה דברי התועים וכבר פירשתי ויהי ערב ויהי בקר במקומו:

אכלוהו היום. לעתים מזומנים מזה היום:

אכלהו היום וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לצוותם על אכילתו. ואולי כי להיות שלא אמר להם אלא הניחו אותו למשמרת ולא פירש להם שיהיו מותרים באכילתו, והגם שלא מצינו שאסר בפירוש אכילת הנותר מכאן אתה למד שאסרו להם. או אולי דאסור מדין לא תאכל כל תועבה ואמרו ז''ל (חולין קי''ד:) כל שתעבתי לך הוא בבל תאכל, לזה אמר להם אכלוהו היום. ודקדק לומר היום לשלול יום אחר אסור הנותר לבקר, וכדי שלא תטעה ותאמר היום דוקא ולא יום אחר כל עיקר ואפילו שבת, לזה גמר אומר כי שבת וגו' הא למדת כי מיעוט היום לא בא למעט אלא שאינם שבת:

ויאמר משה. כאן לא כתיב אליהם שיהא במשמע שאמר להנשיאים. משום שאמר היום לא תמצאוהו בשדה. והנשיאים הצדיקים בא להם המן בכל יום סמוך לאהליהם והרי ראו בשבת שאין שם מן. אלא נצרך לדבר לכל המון ישראל שמהם שטו ולקטו בשדה. והודיע שהיום לא ימצאהו. כי שבת היום לה׳. כבר נתבאר שכסבור משה שאין בזה אזהרה לישראל אלא שבת היום לה׳ והוא ית׳ מכבדו ומקדישו בזה כמו שברכו בששת ימי בראשית:

אמר להם את שבידכם אכלו. שאף על פי שנתן להם רשות להניחו עד הבקר חשבו שאינם רשאים לאכלו מפני שאין ראוי לאכול ממנו   מיום אל יום והשיב להם משה אכלוהו היום כי לכך אמרתי לכם להניחו עד הבקר כדי לאכלו ומה ששנה לשון אכלוהו היום ואמר את שבידכם אכלו הוא מפני שלא שאלוהו אם הם רשאים לאכלו עד שישיב להם אכלוהו היום אבל שאלוהו אם יצאו ללקוט כמנהגם יום יום ולפי זה צריך להשיב להם את שבידכם אכלו כלומר לא תצאו רק תאכלו אותו שבידכם אבל לא ידעתי מי הכריחו לומר שהיתה שאלתם אם יצאו ללקוט ולא אם הם רשאים לאכלו. ושמא י"ל מפני שאילו היתה שאלתם אם הם רשאים לאכלו היה להם לשאול מיום ששי שנצטיו בו להניחו עד הבקר מאחר שהיה הדבר מסופק להם אם הם רשאים לאכלו אם לא לא שישאלו זה בבקר כמו שנראה מתשובת אכלוהו היום אבל מאחר ששאלוהו בבקר יורה שלא היתה השאלה רק אם יצאו ללקוט כמנהגם בבקר לחשבם שמה שאמר להם משה להניחו עד הבקר אינו כדי לאכלו מפני שאין ראוי לאכלו ממנו מיום אל יום:

אכלוהו היום. ת"ר חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת, מאי טעמא, תלתא היום כתיבי, אכלוהו היום, כי שבת היום, היום לא תמצאוהו בשדה ^להובמכילתא איתא ביתר באור, מכאן לשלש סעודות בשבת, לפי שהיו רגילין לצאת בשחרית, אמרו נצא בשחרית, אמר להם משה אכלוהו היום, אמרו לו הואיל ולא יצאנו שחרית נצא בין הערבים, אמר להם כי שבת היום לה', ומה ת"ל היום לא תמצאוהו, לפי שהיו אומרים שמא לא נמצאהו גם למחר, אמר להם, היום אי אתם מוצאים אבל אתם מוצאים אותו למחר, ע"כ, ועיין פרטי דינים באו"ח סי' רצ"א. .
(שבת קי"ז ב')

שחרית שהיו רגילין כו'. דקשה לרש"י, דכי נתינת טעם הוא אמה שלמעלה, וא"כ הניחא אי שאלתם הי' אם יצאו ללקוט כמנהגם יום יום וכו', והשיב להם את שבידכם אכלו, כי שבת היום ואסור ללקוט, היום לא תמצאוהו. אבל אם היתה שאלתם אם רשאים לאכלו, הי' די במה שהשיב אכלוהו היום, אבל כי שבת למה לי' נתינת טעם. אלא ודאי השאלה לא היתה על האכילה, אלא על היציאה. ואפשר, כי דבר משה הטעה אותם, שאמר להם ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת, ופירש"י לגניזה, והיו סבורים לגניזה כמשמעו, ולא לאכלו ליום המחר, כמו והי' לכם למשמרת לדורותיכם, משום הכי שאלו לו על היציאה ולא על האכילה:

ויאמר משה אכלוהו היום. צוה: א] שיאכלו כי אכילת שבת מצוה משא"כ בשאר הימים רשות ב] שיאכלו היום, כי בשאר הימים אכלו סעודה אחת ביום ואחת בלילה, וכן סעודת ע"ש אכלו בלילה שהוא ליל שבת אבל שתי סעודות של יום השביעי, שניהם יהיו בו ביום, ומכאן ג' סעודות לשבת ומפרש הטעם שיאכלו כי שבת היום לה' וקראת לשבת עונג, ורק היום שבת לא בלילה ולכן אכלוהו היום לא בלילה, ואל תחשבו שכמו שפסק מלירד בשבת כן לא ירד גם למחר ותרצו להניח על מחר, כי רק היום לא תמצאוהו בשדה ומחר יהיה מן:

שחרית שהיו רגילים לצאת כו'. וקשה הרי אמר להם משה (פסוק כג) "הוא אשר דבר ה' (וגו') שבתון שבת קודש" ולכך נתן להם לחם משנה להניח אותו עד הבוקר ויהיו אוכלים אותו, ואם כן למה שאלו אם יצאו ללקוט, ועוד, אחר שאמר להם משה בשחרית 'את אשר בידכם אכלו אותו', ולא היה מתיר להם לצאת, למה עלה על דעתם לצאת בערב, ועוד, אף בשאר השבוע לא ירד המן בערב, ויש לומר דהם היו סבורים מה שהיה יורד המן בששי לחם משנה לא היה רק לטובתם כדי שיאפו ויבשלו, שבשבת אסור, אבל מי שירצה לאכול בלא בישול – בודאי ירד בשבת כמו בשאר הימים, לכך שאלו את משה אם יצאו אם לאו, והשיב להם משה 'את אשר שבידכם אכלו', דכיון שנתן להם הקב"ה לחם משנה ביום הששי (פסוק כב) לא ירד המן בשבת כלל, דהא כבר נתן להם אכילתם. והם היו סבורים כיון שיש בידם עתה – אין המן יורד, או שירד המן ואין להם רשות ללקוט, ולערב שכבר אכלו, כי סעודת שבת – ביום אוכלין, וכבר אכלו, שאלו אם יצאו:
אי נמי, דודאי בבוקר – כיון שבערב שבת ירד להם מן בשביל יום השבת – אל ילקטו, אבל לערב – הסעודה של ערב היא סעודה של חול, שלא ידעו שצריכים לאכול שלש סעודות בשבת, והיו סבורים שודאי יצאו ללקוט ויבשלו בערב במוצאי שבת, והיו אומרים הששי מכין הוא לשבת (ביצה ב ע"ב) ואינו מכין הוא לחול. וכן יש לפרש גם כן מה ששאלו אותו בהשכמה – לא בשביל אכילת הבוקר, שזה ידעו בודאי שנתן להם בערב שבת, אבל שאלו אם ילקטו לצורך ערב, וכשהשיב להם משה שאל יצאו – עדיין לא יצאו מן הספק, שאמרו לכך אין לצאת בשחרית מפני שאין זה "דבר יום ביומו" (פסוק ד), שעדיין יש לאכול סעודת שחרית של שבת, אבל לערב היו סבורים שיש להם ללקוט היום, וזה נכון. ועכשיו פירש משה דבריו "שבת היום", כלומר מצד שהוא שבת לא נמצא בשבת, לא כמו שהיו סבורים תחלה. והשתא לא קשיא הלא אף כל ימי השבוע לא היה יורד, היינו מפני שהיו סבורים כי ירד המן בבוקר, אלא שאינם רשאים ללקוט אותו כיון שיש בידם לאכול. ועוד, כל שאר הימים כיון דירד בבוקר לא ירד בערב, אבל כאן שלא ירד בבוקר היו סבורים שירד בערב. ומה שהכריח רז"ל (מכילתא) לומר כך, ולא פירשו המקרא כמשמעו "אכלוהו היום כי שבת היום" ומנא להו שחזרו לערב, מכח יתורא ד"היום", דהוי ליה לומר 'אכלוהו כי שבת היום', מאי "אכלוהו היום כי שבת היום", שמע מינה דכל הענין הוי תשובה בפני עצמו:
והקשה הרא"ם מנא ליה לרש"י דחזרו לפניו לעת ערב, שמא הכל בשחרית שאלו אותו אם יצאו לערב אם לאו, ולמה פירש כי חזרו לעת ערב, ולפירוש הראשון יתורץ שפיר, כי לא היה שאילתם רק כאשר לא היה עוד בידם, ומי יודע אם יאכלו הכל, ומשה אמר 'את שבידכם אכלו', ואם כן שמא לא יאכלו הכל, לכך לעת ערב שכבר אין בידם שאלו אם יצאו אם לאו. ועוד, שאם שאלו בשחרית מה יאכלו לערב היו מחוסרי אמונה, כי מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל לאחר זמן הוא מחוסר אמונה (סוטה מח ע"ב). אף על גב שאמרנו לתירוץ השני שבבוקר לא היו שואלים בשביל סעודת שחרית רק בשביל הערב – היינו שכל יום היו רגילים ללקוט בבוקר לסעודת הערב, אבל לשאול בשחרית לצאת ללקוט בערב – מחוסר אמונה זה. ולא קשה איך יהיה המן יורד בערב הרי המן מן השמש היה נמס (פסוק כא), אין זה קשיא, דזה אחר שלקטו, אבל קודם שלקטו היו סבורים שלא יהיה נמס, שהרי נמי כל אשר הותירו היה נבאש, ובשבת לא הבאיש ורימה לא היתה בו (פסוק כד), חשבו שלא יהיה נמס בחום השמש:

ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה׳ היום לא תמצאוהו. מה ת״ל ג׳ פעמים היום, ר׳ הינדקא אומר מיכן אמרו שלשה סעודות בשבת, לפי שהיו ישראל רגילין לצאת בשחרית, אמר להם משה אינו מצוי היום, אמרו לו הואיל ולא מצאנוהו שחרית נצא בין הערבים, אמר להם כי שבת היום, מה ת״ל היום לא תמצאוהו בשדה, באותה שעה היה לבן רוצה להיבקע, אמרו הואיל ולא מצאנוהו היום שמא גם למחר לא ימצא, אמר להם היום לא ימצא עד למחר בשחרית אין אתם מוצאין אותו.

ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה רבי זריקה אומר מכאן שלש סעודות בשבת לפי שהיו רגילין לצאת בשחרית אמרו לו משה רבינו נצא בשחרית אמר להם אכלוהו היום אמרו לו הואיל ולא יצאנו שחרית נצא בין הערבים אמר להם כי שבת היום לה' ומה ת"ל היום לא תמצאוהו בשדה אמרו בקע לבן של אבותינו באותה שעה שהיו אומרים הואיל ולא מצאנוהו היום שמא לא נמצאהו למחר אמר להם היום הזה אי אתם מוצאים אותו אבל אתם מוצאים אותו מחר. רבי אלעזר חסמא אומר בעולם הזה אי אתם מוצאים אותו אבל לעולם הבא אתם מוצאים אותו. ד"א ויאמר משה אכלוהו היום רבי יהושע אומר אם תזכו לשמור את השבת עתיד הקב"ה לתת לכם שלשה מועדות פסח ועצרת וסוכות לכך נאמר ויאמר משה אכלוהו היום ר' אלעזר המודעי אומר אם תזכו לשמור את השבת עתיד הקב"ה ליתן לכם שש מדות טובות ארץ ישראל ועולם הבא ועולם חדש ומלכות בית דוד וכהונה ולוייה לכך נאמר אכלוהו היום. ר' אליעזר אומר אם תזכו לשמור את השבת תנצלו משלש פורעניות מיומו של גוג ומגוג ומחבלו של משיח ומיום דין הגדול לכך נאמר אכלוהו היום.

ויאמר משה וכו׳ באו לשאול וכו׳ הק׳ מוהרא״ם ז״ל דהואיל וכבר אמר להם מאתמול ואת כל העודף הניחו וכו׳ למה הוצרכו לשאול אם יצאו ונדחק לתרץ דאף על פי שא״ל להניחו לא היו רשאי׳ לאוכלו. עוד הק׳ דמאחר שכבר א״ל בשחרית שלא יצאו למה חזרו ושאלו לערב וגם בזה נדחק ביותר כאמרו שהשאלה היתה אם יכולים לצאת ללקוט לצורך מחר וא״צ להאריך לבאר דוחק תירוץ זה דמעצמו מובן. עוד הק׳ דלמה הוצרך רש״י לומר שהשאלה השניה היתה בערב ולא בשחרית והלא במכילתא לא אמרו אלא לפי שהיו רגילין לצאת בשחרית א״ל מ״ר נצא היום א״ל אכלוהו היום א״ל בשחרית נצא בין הערבים. גם למה הוצרך לומר שהיתה שאלה אחרת והאחרון הכביד דאיך ישאלו לו לצאת בערב כי לא יתכן שימצאו כלום שהרי כתיב וחם השמש ונמס והניח בקו׳ עיין שם. ולעד״ן דמשה רבינו כשא״ל מצות השבת מסתמא א״ל מצות שלשה סעודות וכן הן רמוזות בקרא דלעיל שבתון שבת קדש לה׳ מחר את אשר תאפו וכו׳ כלומר למחר צריכין אתם להוסיף סעודה אחת על כל יום שאין לכם אלא סעודה אחת ביום ואחת בלילה אבל בשבת איכא תלת שבתון רמז לסעודת הלילה שבת כלה מלכתא דא סעודתא דחקל תפוחין קדישין ומלת שבתון תהיה ע״ד איש אישון כל המוסיף גורע. שבת היינו שבת הגדול צדיק יסוד עולם והיא סעודה שלישית דז״א דגוף וברית חשבי׳ חד. קדש דא סעודתא דעתיקא קדישא והזכירן בסדר המדרגה ממטה למעלה. והנה סברו ישראל דהטעם שא״ל משה להניח ולהצניע למחר היינו לפי שלא היו לוקטים בכל יום אלא מלא העמר דהיינו צורך אכילתם והואיל וביום השבת צריכים להוסיף סעודה א׳ לכך אמר ליה להצניע לצורך סעודה הנוספת דהיינו סעודה דבין הערבים אבל לעולם שיצאו ללקוט לצורך סעודת הבקר כשאר ימים וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת כך היו סבורין בדעתם ולכך באו בבקר לשאול אם יצאו וא״ל אכלוהו היום כלומ׳ מה שבידכם אכלו ורמז להם כלומר אכלוהו לשון נסתר דסעודה זו היא בע״ק אתר דלא קיימא לשאלה שלא יתכן לומר בו אתה אלא הוא כידוע לי״ח ואז כשא״ל כך סברו מימר שמא בבקר יאכלו מה שבידם ולצורך סעודה שלישית לערב יצאו ללקוט ואף על פי שראו שבשאר הימים חם השמש ונמס סברי דבשבת יארע נס שלא ימס ולכך באו לשאול לערב (ומה שהקשה הרא״ם מל׳ המכילתא בנוס׳ שבידינו אין הגירסא כדבריו אלא ה״ג א״ל הואיל ולא יצאנו שחרית נצא בין הערבים והוא כדברי רש״י ממש) והשיב כי שבת היום לה׳ כלומר גם סעודה זו הג׳ שהיא במדת זכור שבת כדלעיל תאכל וממה שבידכם אז היו דואגים שמא פסק וכו׳ וא״ל היום לא תמצאוהו וכו׳ והוכרח רבינו לדרוש כן מכח הכפל דתלתא היום. ומה מאד יתכן על פי דרכנו דהיינו דאסמיך רבנן תלת סעודתי דשבתא בהך קרא דאכלוהו היום וכו׳:

אכלוהו היום. ג' היום כתיב בקרא. וה"ק כשרצו ישראל לילך בשבת ללקט המן. אמר להם משה אכלו היום מה שלקטתם בע"ש וכשהגיע חצי היום רצו לצאת וללקט. אמר להם שבת היום. אמרו ודאי לא ירד המן לעולם אמר להם היום לא תמצאוהו בשדה:

ויאמר משה אכלוהו היום וכו'. מלבד מה שכתבנו יאמר אל תצרו צרת מחר לאכול בדאגה פן גם מחר לא ימטיר כהיום ויעלה על לבבכם להשאיר מעט למחר אולי לא יבאיש כאשר לא הבאיש היום מששי לשביעי אלא אכלוהו היום כלומר גם שלא הייתם מוצאים אותו מחר ראוי תאכלוהו היום על כי שבת היום לה' וראוי לכבדו ולא לאכול בצמצום וכ"ש כי הנה היום בלבד הוא שלא תמצאוהו בשדה. אך ששת ימים שאחר השבת תלקטוהו ואל תאמרו הנה בשבת זה שהוא ראשון הורה לנו זה הוא ית' אך ביתר שבתות ימטיר. לז"א וביום השביעי שבת לא יהיה בו כלומר בשדה הוא שאינו מצוי. אך תמצאוהו בבית כי עומר א' שתקחו בששי יעשה שנים ואח"כ הולך ומתרבה כמפורש ברבוי האתין למעלה וג"כ רמז באומרו שבת לא יהיה בו שהוא בשדה לא יהיה אך יהיה בבית כמדובר:

אכלוהו היום כי שבת. אפשר לרמוז זו סעודה ראשונה נגד מלכות וזהו כי שבת דשבת רומז למלכות היום לה׳ סעודת הבוקר דז״א. היום לא תמצאוהו לז״א בשדה מלכות סעודה הג׳ ע״ק וז״א אצלו וא״ש ההי״ב:

ויאמר משה אכלוהו היום שחרית היו רגילין לצאת וללקוט באו לשאול וכו' עד ולערב חזרו לפניו וכו' קשה מה היו רוצים לצאת בערב וללקוט הרי כתי' וחם השמש ונמס. י"ל שכך שאלוהו מהו לצאת ולראות אם ירד היום כי אולי נשתנה יום זה משאר הימים שירד המן בצהרים אמ' להן שבת היום ולא ירד בו כלל לא בשחרית ולא בצהרים:

ויאמר. עתה פירש מה יעשו בעודף המונח וגלה להם סודו כי לא ימצאוהו היום כי לא ירד:

כי שבת היום לה'. כי כל זה היום שבת לה', ובכלו מותר לאכול את המן הנותר מערב שבת, ולא יהיה מותר זה לאחר השבת:

לערב חזרו לפניו ושאלוהו מהו לצאת אמר להם שבת היו'. במכילתא פירוש אף עלפי שאמר להם את שבידכם אכלו ואין צורך לצאת ללקוט אעפ"כ שאלוהו מהו לצאת ללקוט לצורך מחר והשיב להם לא תצאו כי שבת היום ולא תמצאוהו בשדה ולא ידעתי למה הוצרך לומר שזאת השאלה היתה בערב ולא בשחרית כששאלוהו אם נצא ללקוט ואמר להם את שבידכם אכלו והלא במכילתא לא אמרו אלא לפי שהיו ישראל רגילין לצאת בשחרית אמרו משה רבינו נצא היום אמר להם אכלוהו היום אמרו לו בשחרית נצא בין הערבים אמר להם כי שבת היום ליי' גם למה הוצרך לומר שהיתה שאלה אחרת אם יצאו ללקוט לצורך מחר אם בעבור כי שבת היום שאין לו טעם עם אכלוהו היום למה לא יהיה טעם על שצוום אכלוהו היום ואמר אף על פי שאין מנהגכ' לאכול ממנו מיום אל יום אין זה כשאר הימים כי שבת היום ולא ירד המן כמנהגו בכל יום שזהו המובן ממלת כי מש"כ אם היא תשובת מהו לצאת שלא היה לו לכתוב רק שבת היום ולא תמצאוהו בשדה לא כי שבת היום. ושמא י"ל שכששאלו למשה מהו לצאת ללקוט לצורך מחר השיב להם לא יתכן זה כי שבת היום ולא ירד בו המן אך הספקו' הראשונות במקומן הן עם ספק אחר נוסף והוא שלא יתכן לעת ערב שימצא מן בשדה אף בימי החול כי כתוב וחם השמש ונמס ואיך ישאלו לו לצאת ושישיב שבת היום ולא תמצאוהו בשדה דמשמע שאילו היה חול היה נמצא אבל במכילת' לא אמרו אלא נצא בין הערבים במקום בערב ויהי' פירושו בשע' שביעית היום שעדיין לא נמס כלו:

אכלוהו היום. א"ר שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המקיים שלש סעודות בשבת נצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג, דכתיב הכא יום וכתיב בחבלו של משיח (מלאכי ג׳:כ״ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה', ובדינה של גיהנם כתיב (צפניה א׳:ט״ו) יום עברה היום ההוא, ובמלחמת גוג ומגוג כתיב (יחזקאל ל״ח:י״ח) ביום בוא גוג ^לולא נתבאר שייכות הענינים האלה לקיום מצוה זו, וקצת י"ל דעיקר הכונה היא לסעודה שלישית שעל הרוב קשה לאדם לקיים בה סעודה גמורה מפני שביעתו מסעודת שחרית, וכשמקיים כזה הוי זה תחלתה צער [שאוכל שלא לתאבון] וסופה רצון שמקיים המצוה כמאמרה, וכל אלה הענינים שחשיב כאן הם תחלתן צער וסופן רצון, וכשמקיים כזה נצול מהם. [שם קי"ח א׳]

לערב חזרו לפניו ושאלוהו. כי היו סבורים שמא לצורך סעודת שבת אין לנו לצאת ללקוט, אבל לסעודת הלילה צריכים לצאת, כי הששי מכין לשבת ואין מכין לחול, לכך חזרו לשאול:

עוד נתכוין באומרו כי שבת טעם למה שלאחריה על זה הדרך ולטעם שהיום שבת לא תמצאוהו בשדה, דקדק לומר בשדה לרמוז מאמר רבי שמעון בן יוחאי שאמר בזוהר (חלק ב' פח.) כי ביום שבת ירד המזון של כל ששת ימים למעלה ומאותו מזון יורד דבר יום ביומו, והוא אומרו לא תמצאוהו בשדה אבל למעלה בו ימצא אדרבה מזון לכל ו' ימים:

ר׳ אלעזר אומר אם תזכו לשמור את השבת, תנצלו משלש פורעניות, מחבלי של משיח, וממלחמת גוג ומגוג, ומיום הדין הגדול.

היום לא תמצאוהו. בכל יום שבת כמו שהוא היום, לא תמצאוהו.

כי שבת היום. א"ר לוי, אילו שמרו ישראל שבת אחת כתקונה מיד היה בן דוד בא, שנאמר כי שבת היום, ואומר (ישעיהו ל׳:ט״ו) בשובה ונחת תושעון – בשובה ונייחא תתפרקון ^לזדריש לשון היום כמו הדרשה הידועה אלמלי היו ישראל עושין תשובה יום אחד מיד היה בן דוד בא, שנאמר היום אם בקולי תשמעו [עיין בבלי סנהדרין צ"ח א' וירושלמי כאן], ומפרש בשובה ונחת של מנוחת שבת תושעון. [ירושלמי תענית פ"א ה"א]

ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. צל"ד למה נאמר מן השמים ולא נאמר משמים. וכ"כ הללו את ה' מן השמים. וכן בעקידה כתי' ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ג"כ תיבת מן צריך ביאור. גם כי הוא מיותר כי מי לא ידע בכל אלה שהמלאך הוא משמים. ובכמה מקומות כתי' מלאך ה' סתם וגם בסנה לא נאמר רק מלאך סתם. אכן כבר נודע כי דרך העבדות הנכון הוא בבחי' מ"ר לעולמות העליונים. וגם בהעליות מ"נ עצמו יש כמה בחי' ומדריגות כי יש בחי' גם באדם עצמו כמ"ש זכר ונקבה בראם וכן בי אדני ולמעלה ממנו שעולה מ"נ עד בחי' זו"נ ולמעלה ממנו שגורם מ"נ עד בחי' או"א ובחי' ארי"ך אי"ן ועתי"ק עד בחי' א"ם ב"ה כי ע"י מעשה התחתונים הנה כל העולמות הם מתעוררים בהעלאת מ"נ זה לזה עד למעלה למעלה כיל"ח. והנה בענין העקידה ע"י מעשה של א"א בהניסיון הזה באהבה וברצון הגדול הנה עי"כ התעורר כל העולמות העליונים שנעשו כולם בבחי' מ"נ זל"ז כנ"ל. ולכן כתיב ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים כלומר שנעשה היחוד למעלה ובא שפע הארה הגדולה אליו בבחי' מלאך ה' ע"י שהי' בבחי' מלאך מן השמים שהשמים ושמי השמים שהם העולמות העליוני' כיל"ח כולם נעשים בחי' מ"ן זל"ז כנ"ל. וכן אמר הללו את ה' מן השמים שהם העולמות העליוני' כולם נעשים מ"נ זל"ז ויהי' היחוד למעלה למעלה מן השמים ושמי השמים. והנה עד"ז רמוז כאן לחם מ"ן השמי"ם. כי בחי' המן בא מעולם העליון הגבוה מאד כמ"ש והמן כזרע ג"ד הוא לבן. מ"ן ר"ת "מיין "נוקבין ר"ל שהעלאת מ"נ הי' עד בחי' חיוורתא. וז"ש והמ"ן גרם היחוד למעלה עד שהי' כזרע ג"ד ר"ת "גומל "דלים שבא השפע לבחי' מלכות הנקראת בחי' דלה וזה הי' מעולם הלבן כנ"ל. וזש"א הוא הלחם אשר נתן לכם לאכלה בחי' הוא רומז על עלמא עלאה דאתכסיא שנקרא הוא כיל"ח ואמה"כ מבחי' הוא כתר עליון נתן ה' לכ"ם. גימ' צ' שהוא בחי' היסו"ד לאכלה לאכ"ל ה' שהוא באי' מלכות כנ"ל. וזש"א ויאמרו איש אל אחיו מ"ן הו"א כי לא ידעו מ"ה הו"א. כי הנה דור המדבר היו כולם צדיקים והעלו מ"נ עד בחי' הוא כתר עלאה כנ"ל. אבל הם תלאו כל אחד בחבירו וזה שאמרו איש אל אחיו שחבירו פעל כל זאת. וזפ"ה מן עד הוא כנ"ל כי לא ידעו מ"ה הו"א הוא העלאת בחי' זעיר שם מ"ה עד בחי' הו"א כנ"ל. וכן למעלה הי' ג"כ בחי' היחוד ופניהם איש אל אחיו כמו שהם הסתכלו איש אל אחיו כנ"ל. וז"ש הנני ממטיר לכם לחם מן השמים שהוא בחי' לחם שפע מהאור העליון שיהי' העלאת מ"נ השמים העליוני' כנ"ל והבן:

וביום השביעי שבת. שַׁבָּת הוּא, הַמָּן לא יהיה בו; וְלֹא בָא הַכָּתוּב אֶלָּא לְרַבּוֹת יוֹם הַכִּפּוּרִים וְיָמִים טוֹבִים:

ששת. כן יהיה תמיד כל זמן היותכם במדבר כאשר היה עתה שלקטתם אותו ששת ימים:

ששת ימים וגו'. הכוונה בזה להזהירם לבל יצאו ללקוט, ופירוש לא יהיה בו לא יהיה בו מעשה זה של הלקיטה, שאם על הויית המן כבר אמר לא תמצאהו בשדה, ולזה כשיצאו מן העם ללקוט אמר ה' להם עד אנה מאנתם לשמור מצותי וגו' הרי שעברו על הלאו והיכן מצינו אזהרה זו שאמר להם כן, ואם כוונתו על דיוק הנשמע מאומרו ששת ימים לבד, לאו זה לא יקרא לאו אלא עשה כדין לאו הבא מכלל עשה (פסחים מא.) ולא יוצדק לומר להם עליו מאנתם לשמור כי לשון שמירה יאמר על הלאו:

לא יהיה בו - המן.

ששת ימים וגו׳. כל המקרא נראה מיותר ובלי תוספת ענין. אבל קאי על אזהרה דלעיל שהזהיר להכין מע״ש לש״ק. ובל״ז יתקלקל שהרי נלקט על ע״ש. ואמר דזה אינו אלא בע״ש הראשון שלא נודע לישראל מענין השבת אבל מכאן ואילך תדעו אשר ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי וגו׳ ואם כן בשעת לקיטה נלקט על שבת. ואין לך הכנה יותר מזה:

וביום השביעי שבת: ביום השביעי יהיה לכם שבת, ולא יהיה בו מן (רש"י); וראב"ע אמר כי מלת בו תוספת ביאור, ואין הדבר כן, כאשר כבר העיר הרמבמ"ן; אמנם אמת הוא כי בי"ת של וביום איננה צריכה, כי די היה אם יאמר ויום השביעי שבת (ככתוב בעשרת הדברות), ודוגמת זה למטה (ל"א ט"ז) וביום השביעי שבת שבתון קדש לה', וכן (ל"ה ב') וביום השביעי יהיה לכם קדש, וכן ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש; ואעפ"י אין הבי"תין הללו צריכות, אינן יתרות, כי ביום השביעי שבת פירושו ביום השביעי תשבותו, וכן ביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון, פירושו ביום השביעי תקראו מקרא קדש ותשובתו.

וביום השביעי שבת הוא המן לא יהיה בו. הוסיף מלת הוא ומלת המן בין שבת ובין לא יהיה בו כי עם התוספות הזה יהיה פירושו שביום השביעי יהיה יום שבת והמן לא יהיה בו ולולא התוספת הזה יהיה המובן ממנו שביום השביעי לא יהיה בו שבת:

שבת לא יהיה בו. למדנו שאין יורד בשבת, ביו"ט מניין, ת"ל לא יהיה בו, ביוהכ"פ מניין, ת"ל שבת ^לחטעם הרבויים דמפרש יום השביעי זה שבת, שבת זה יוהכ"פ, ולא יהיה מרבה יו"ט, וע' תוס' ביצה ב' ב'. [מכילתא]

ולא בא הכתוב אלא לרבות וכו'. דאם לא כן הא כבר כתב כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו, אלא וכו':

ששת ימים. מפרש הטעם שלא תמצאהו בשדה, מפני כי ששת ימים תלקטוהו, והוא כמ"ש בזהר מ"מ לא תשתכח מנא ביומא שביעאה משום דמהאי יומא מתברכין מיניה כל שאר יומין, ור"ל כי בשבת ינהיג ה' ההנהגה הפלאיית, ובאשר המן בא ממקור הפלאות והיה למעלה מן הטבע, נזל מדליו ביום השבת שבו ביום ירד מאצילות העליון והשחקים שפע המן הצריך לכל ששת ימי השבוע, וביום ההוא קבלוהו השמים שהם המערכת מן השחקים שבו שוחקים מן, [שהשחקים גבוהים מן השמים כמ"ש בכ"מ בפי' התנ"ך, כמ"ש (תהילים ע״ח:כ״ג) ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח], וע"כ ביום ההוא לא יכלו להורידו למטה כי ביום ההוא היו עוסקים לקבלו ממעלה על כל ימי השבוע, וכבר בארתי הדבר בפי' בראשית על פסוק ויברך אלהים את יום השביעי עפ"י משל עיי"ש, וז"ש ששת ימים תלקטהו ע"י שביום השביעי שבת לא יהיה בו, כי ביום השביעי יקבלו המן על ששת הימים:

שבת הוא לא יהיה בו. הוסף מילת 'הוא', דבלאו הכי משמע כאילו בא הכתוב לומר כי ביום השביעי שבת והמן לא יהיה בו, וזה לא יתכן, דגם הם ידעו שביום השביעי שבת, אלא פירוש 'שבת הוא' שזה ידעתם כבר, לכך המן לא יהיה בו:

ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו. למדנו שאין המן יורד לא בשבת ולא ביום טוב, שנא' שבת לא יהיה בו.

ששת ימים תלקטוהו, ר' יהושע אומר למדנו שאין יורד בשבת ביו"ט מנין ת"ל שבת לא יהיה בו. ר' אלעזר המודעי אומר למדנו שאינו יורד בשבת ביו"ט מנין ת"ל לא יהיה בו ביום הכפורים מנין ת"ל שבת לא יהיה בו:

וביום השביעי שבת מחוסרי אמנה אומרים כי היום והלילה הבא אחריו הוא יום שבת וראיה שלהם שהרי משה אמר שבת היום לה', ולא לילה שעבר גם אמר מחר. והם לא דברו נכונה שהרי מצינו בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. ואומר מערב עד ערב תשבתו שבתכם.

רש"י ד"ה וביום השביעי שבת, ...ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכפורים וימים טובים (מכילתא) ע"כ. והרי זה מן הדרשות שאני מתקשה להבין - למה ידבר משה עם בני ישראל בלשון שמצריך דרשה, ומה גם בדברים שנאמרים לשעתם בלבד, ולא לעתיד לבוא? וכיצד ניתן לרבות יום הכפורים וימים טובים מאמירה המפרשת שבת דווקא? (פ' בשלח תש"ן) וראה "גור אריה" שהטעם שלא ירד מן גם ביו"ט וביום הכפורים הוא מפני שגם הם נקראים שבת, שהרי יום הכפורים נקרא "שבת שבתון" (ויקרא כג, לב), ויו"ט נקרא שבת - "ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון" (שם לט).

וביום השביעי. לא יהיה. מן יורד. והוסיף בו תוספת ביאור. כמו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו:

ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכפורים וימים טובים. פירו' כל המקרא הזה לא בא כו' שאם בעבור השבת כבר נאמר בו כי שבת היום לה' היו' לא תמצאוה' בשדה וכך שנו במכילתא ששת ימים תלקטוהו רבי יהושע אומר למדנו שאינו יורד מן בשבת בי"ט מניין ת"ל לא יהיה בו ביום הכפורים מניין ת"ל שבת לא יהיה בו:

לרבות יום הכפורים וימים טובים. אין זה סותר הא דכתב (רש"י) בפרשת בראשית (ב, ג) "ויקדש אותו" במן, שלא ירד המן ביום השביעי, וכן כתב זה בפרשת יתרו (להלן כ, יא), ומאי קדוש הוא זה, שהרי אף ביום טוב לא היה יורד, אין זה קשיא, כי מה שלא ירד המן ביום טוב וביום הכיפורים הוא מפני שהוא גם כן נקרא 'שבת', שהרי יום הכיפורים נקרא "שבת שבתון" (ויקרא כג, לב), ויום טוב נקרא 'שבת' "ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון" (שם שם לט), ומפני זה לא ירד המן בהם. והכי קאמר כי הקב"ה ברך יום השבת ויקדש אותו שלא ירד בו מן, וכל אשר בשם 'שבת' נקרא לא ירד המן, כי הקדושה הזאת אין לו מצד יום השביעי, רק מפני שהוא יום שביתה, וכל אשר הוא יום שביתה לא ירד בו המן. ובמכילתא קאמר 'מניין שאינו יורד בימים טובים, תלמוד לומר "שבת". יום הכפורים שהוא "שבתון" מנין, תלמוד לומר "בו"'. ואין רוצה לומר שיהיה יותר סברא שיהיה המן יורד ביום הכיפורים, דאין [ל]זה טעם, אלא שלא תאמר דקרא ד"שבת" אתא ליום הכיפורים, לכך מצריך קרא מיוחד ליום הכיפורים בפני עצמו, והשתא "שבת" אתא לשאר יום טוב. אבל סוף סוף למדנו מדברי המכילתא מה שלא היה יורד המן בימים טובים מפני ששם 'שבת' עליהם, ועם השבת ועל ידו נתקדשו הימים טובים, ומכל מקום השבת עיקר:

ולא מצאתי כן במכילתא דרבי ישמעאל. ועל כל פנים לא ידעתי, לשם מה לדרוש, וכי שמרו ימים טובים במדבר חוץ מפסח אחד?! וליום כפור לא צריך מן! (פ' בשלח תשנ"ה) וראה "מנחת יהודה" שבמוצאי יום הכפורים מצוה להרבות באכילה והיתה הווה אמינא שירד מן לצורך זה, או לצורך הטף. וראה מש"כ למעלה (יב, כה).

על ידי הרשעים מתגנים הצדיקים וכו'. אף על גב דלעיל פירש (רש"י פסוק כב) מפני שלא הגיד להם מצות שבת לכך כללו עמהם, מכל מקום לא שייך לומר "עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי", כי לא שייך בזה שלא היה שומר מצותיו ותורותיו. אבל השתא דישראל חטאו – משה גם כן חטא במה שלא הגיד להם מצות שבת, לכך כלל את משה עמהם והיה נדון אחר הכלל, שהרי היה מצטרף עמהם בחטאם גם כן. ולאפוקי אם לא היה מצטרף עמהם בחטא כלל – לא היה נכלל עמהם בחטא:

וראה ב"תורה שלמה" על אתר בשם מדרש הגדול ומכילתא דרשב"י והערה קמא שם שכתב כי המדרשים חלוקים בשאלה אם אכן ירד מן ביו"ט, ומביא נפקא מינה למעשה לעניין חיוב לחם משנה ביו"ט. עיי"ש. (פ' בשלח תשס"ג) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: כך מבואר כבר בתוספות במסכת ביצה ב ע"ב ד"ה והיה.

א"י הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. פי' שלא תצטרכו עוד לכסף וזהב. כי למעלה אמר ויסע משה את ישראל מים סוף ודרשו רז"ל הסיען בע"כ. וזהו לשון ביזת הים שהוא לשון בזיון בכסף כזה כמ"ש באברהם. ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן מתנות כל כסף וזהב שהי' לו מפרעה ומאבימלך הכל נתן להם שלא רצה ליהנות כלל ממנו כנ"ל:

ויהי ביום השביעי. לרדת המן.

יצאו מן העם. מן המחנה אל מקום רחוק חושבים למצא ממנו שם, כי לא נאמנה את אל רוחם:

ל לקוט. ב' במסורה הכא ואירך ללקוט בשדה אחר. מה התם ילפינן ב' לקט ג' אינו לקט אף הכא שנים לקטו ביום הששי ומצאו וביום השבת יצאו ללקוט השלישי ולא מצאו:

ולא מצאו. פירוש שאם מצאו היו לוקטין:

ויהי ביום השביעי. אמר רב יהודה אמר רב, אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתיב בתריה ויבא עמלק ^לטעיין תוס' שבת פ"ז ב' שהקשו כיון דעל שבת במרה נצטוו [לעיל ט"ו כ"ה] שוב לא היה זה שבת ראשונה דהא כתיב ויסעו מאילם ויבאו, ואמרינן לקמן דאותו היום שבת היה, ויעו"ש שהניחו בקושיא, וי"ל דאתחומין לא נצטוו במרה, דזה ילפינן בסמוך מפסוק שבו איש תחתיו וגו', ומכוין כאן גם על איסור תחומין, ובירושלמי תענית פ"א ה"א הגירסא שבת אחד, ולפי"ז בלא"ה ניחא. .
(שבת קי"ח ב׳)

ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט. לא רצו לקבל ע"ע מצות שבת שישבתו יום אחד ממלאכה, כי חשבו שבזה יבצר חלק שביעית ממחיתם, שבכל יום ישא עבודתם פרי מזון היום ההוא, ובשבת שינוחו ממלאכה יחסר להם מזון היום:

ויהי ביום השביעי יצאו מן העם וגו׳. אלו מחוסרי אמנה שעברו על דברי משה רבינו.

ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו אלו מחוסרי אמנה שבישראל.

יצאו מן העם ללקט. אעפ"י שלא היו צריכין, לידע אם אמת לא יהיה בו:

ויהי ביום השביעי לירידת המן ויום השבת היה.

"ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט, ולא מצאו". בגמרא שבת (קיח ע"ב) אומר על זה רב - "אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה, לא שלטה בהם אומה ולשון". ואין רש"י מביא מאמר זה, לכאורה משום בעיתיותו, שכן על השבת נצטוו כבר במרה ואין זו השבת הראשונה שלהם (כך הקשו תוספות במסכת שבת פז ע"ב והניחו בקושיה), וראה מה שכתבתי להלן (במדבר טו, לב). (פ' קרח תשנ"ט) וראה יישוב קושיה זו ב"תורה תמימה" על אתר הערה לט.

ללקוט. וזה היה חלול שבת בלי ספק אם היו מלקטים הדבר ממקום גדולו, כאמרם ז"ל (שבת פרק כלל גדול אמרו קז, ב) האי מאן דתלש כשותא מהזמי והיני חייב משום תולש:

ויהי ביום השביעי יצאו. תניא, א"ר יהודה, זה אחד מעשרה נסיונות שניסו אבותינו במדבר להקב"ה ^מפרטי העשרה נסיונות יתבאר אי"ה לפנינו בפ' שלח בפסוק וינסו אותי זה עשר פעמים, ועיין מש"כ שם ולעיל בפרשה זו בפסוק המבלי אין קברים במצרים וגו' (י"ד י"א). .
(ערכין ט"ו א')

יצאו ללקוט. לראות היעמדו דברי משה:

יצאו מן העם ללקט וחללו את השבת בהוצאת כליהם, וכבר אמר שבתון שבת קדש לה׳‎ מחר.

א"י הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ולקטו דבר יום ביומו כו' . הנה יש להבין הלשון דבר יום ביומו מהו לשון דבר. גם מה שלא יכלו להותיר המן מיום לחבירו. אמנם הנה אמרו רז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. ולהבין דבריהם בזה. נקדים עוד מאמרם לחם אבירים אכל איש זה משה יל"ד הלא כל ישראל אכלו המן ארבעים שנה. אכן הכוונה להם בזה דהנה הקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. פי' כל העולם נברא ע"י התורה וכן בכל יום מתחדשים הלכות בב"ד שלמעלה שבהם נברא ונתחדש העולם בכל יום מחדש ועיקר קיום העולם ע"י התורה ותלוי באותן החידושים שמודיעים אותם לבנ"י ולצדיקי הדור שהעולם קיים עליהם. והנה זה הי' ענין המן לחם מן השמים שהוא בא מאורות העליוני' וחיות האלקי שכל צבא מעלה ניזונים ממנו והוא לחם אבירים לחם המלאכים רק כשירד אח"כ נתגשם קצת ונעשה ממנו לחם לפי אכלו אולם הכל ע"י אור התורה העליונה אשר ממנו בא השפע והחיות לכל העולמות והנה כאשר ירד המן שהוא משפע אור התורה כשנתחדש ההלכה לצורך היום וזה לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן כי עם המן ירדה התורה לישראל אמנם הנה לכאו"א מבנ"י יש לו חלק בתורה כמ"ש ותן חלקנו בתורתך אבל למשרע"ה לו יתר שאת ויתר עז כי הוא דגל התורה כולה ולכך אמרו חכז"ל לחם אבירים אכל איש זה משה כי כן הוא לבדו השיג אור התורה העליונה מה שלא השיגו בנ"י זולתו. והנה זה ביאור הכתובים. הנני ממטיר לכם וכו' ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו. פי' לקטו מההלכות ואורות העליור' החדשים דבר יום ביומו כי בדבר ה' שמים נעשו ולכך לא יותירו ממנו עד בקר ליום חבירו כי אין לשנות החידושים מיום לחבירו. וז"ש למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. פי' אנסנו לישראל אם ילך המן בתורתי עם תורתי כי אם יזכו ירד ויתגלה להם שפע האורות מחדושי תורה שלמעלה. וז"פ והי' משנה על אשר ילקטו יום יום. משנה לשון משניות וזהו הרמז בגמ' שירד להם עם המן אבנים טובות ומרגליות הם דברי תורה ומרגלאן טבן דאורייתא. וז"ש איש לפי אכלו לקטו היינו לפי אכילתו ומדריגתו לקטו מאורות העליונים כי עיקר ושורש אכילתו הוא רק חיות האלקות אשר בתוך המאכל המן כנ"ל. וזה הטעם נכון מה שלא אמר להם משה מצות השבת מיד כמו שנצטווה כמבו' הקושי' בראשוני' ז"ל כי אחרי שירד המן להם עם התורה הי' סבור משרע"ה כי הם מעצמם ישיגו וידעו מצות השבת וז"ש להלן ראו כי ה' נתן לכם את השבת. הלא הי' לכם לראות בעין ע"י אכילת המן מצות שבת שנשתנה טעמו וריחו הי' לכם לטעום טעם התורה שירד ע"י אכילתו בקדושה יתירה בשבת כמ"ש ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו קדשו במן. והבן:

עד אנה מאנתם. מְשַׁל הֶדְיוֹט הוּא "בַּהֲדֵי הוּצָא לָקֵי כְרַבָּא" – עַל יְדֵי הָרְשָׁעִים מִתְגַּנִּין הַכְּשֵׁרִין:

ויאמר ה'. משה כנגד כל ישראל. והטעם שיאמר לישראל ככה:

עד אנה מאנתם לשמור. הנה החטא בשמירה נעשה בין כלכם, כי אתה אף על פי שלא יצאת עמהם ללקוט, גרמת שיצאו, שלא למדת אותם הלכות שבת וענינן, רק אמרת ששת ימים תלקטוהו ולא שבעת ימים, ובזה מרו את פיך, ואמרת וביום השביעי שבת לא יהיה בו והם לא האמינו לדברך. אבל לא למדתם מצוותי שבכלל מלאכה תהיה לקיטת המן שחייב בה הלוקט משום תולש והבאתו מרשות לרשות, שהיא מכלל המלאכות גם כן:

עד אנה מאנתם. לפי מה שהעליתי בפסוק ויגידו למשה כי משה לא פעל און במה שלא אמר להם קודם ענין זה אם כן מה מקום לכוללו עם הממאנים לשמור מצות ה' ורבותינו ז''ל (בבא קמא צ''ב.) אמרו דבהדי הוצא לקי כרבא, ודבריהם ז''ל יצדיקו כי לא פעל מכשול. ולי נראה כי על כל פנים לא יכללנו הכתוב עם השאר אם לא היה לה' עליו חוט השערה מההקפדה. והצצתי במאמר משה בסמוך לפסוק זה שאמר לישראל ראו וגו' וצריך לדעת נבואה זו אימתי נאמרה למשה, אם נאמרה אחר שאמר לו עד אנה מאנתם קושיא לאלהינו למה לא צוה לו קודם לצוות ישראל אל יצא איש וגו', ואם נאמרה לו קודם איך לא אמרה משה לישראל:

עד אנה מאנתם וגו׳. כבר נתבאר דעת חז״ל בפ׳ החובל וברבה. ולפי הפשט היה התרעומת על משה שאמר כי זה הענין מורה על שהוא שבת לה׳. והוא ית׳ קדשו במן. אבל לבד ענין המן עדיין לא נזהרו ישראל על השבת עד שיבואו להר סיני ע״ז התרעם הקב״ה שמזה מוכיח כמה קשה עליכם לקבל מצותי ותורתי. היינו מה שכבר למדו במרה דיני שבת בתורה שבע״פ כדאיתא בסנהדרין דף נ״ו ובס״ע. דאלו היה נוח עליכם היה לכם להבין שלא כן הוא:

ויאמר ה' אל משה: שיאמר אל העם עד אנה מאנתם (ראב"ע).

עד אנה מאנתם. פירש"י בהדי הוציא לקיא כרבא שכלל משה עמהם על שלא הגיד להם מצות שבת. ור' אברהם כתב שאמר למשה כנגד כל ישראל והטעם שאמר למשה שיאמר לישראל שבו איש תחתיו ופי' זה אל יצא איש ממקומו ללקוט המן כאשר עשו אנשים שיצאו:

על ידי הרשעים מתגנים הכשרים. בפר' החובל ומשמע שלא נכלל משה במאמר עד אנה מאנת' רק מפני חבורו עם הרשעים ואלו למעלה כתב שמפני שלא הגיד משה לישראל פרשת השבת שנצטוה לומר עד ששאלוהו על דבר לחם משנה ענשו הכתוב ואמר עד אנה מאנתם ולא הוציאו מן הכלל:

עד אנה מאנתם. אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי בהדי הוצא לקי כרבא, דכתיב עד אנה מאנתם לשמור מצותי ^מאקוץ הגדל אצל כרוב כשבאין לעקרו ולפעמים נעקר הכרוב עמו ונמצא לוקה בשבילו, ומשל הוא ששכני הרשע לוקין בשביל הרשע. ומה שפירש"י ומשה ואהרן בכלל עיין מש"כ בדרשה הבאה. .
(ב"ק צ"ב א׳)

משל הדיוט הוא כו'. פי' דכך משל הדיוט כשצומחין בשדה קוצים ומיני עשבים וירק טוב, ובאו לתלוש אותן קוצים, פעמים בא בתלושין מן הכרוב הטוב, ונמצא בהדי הוצא לקיא כרבא. כך זה, בהדי ישראל שחטאו לקו אף מי שלא חטא. וא"ת דלעיל (פסוק כב) פירש"י בעצמו משום זה תלוי הסרחון במשה, מפני שלא הגיד לישראל פרשת המן עד ששאלו. ויש לומר, דהא והא גרמא, דאי משום טעם שלא הגיד להם מצות שבת לחוד, למה לא הוכיח הקב"ה את משה מיד שלא הגיד להם, ולמה המתין עד כאן, אלא ודאי משום משל הדיוט. ואי טעם משום משל הדיוט לחוד, למה כלל אותו כאן יותר מבשאר מקומות שחטאו ישראל, אלא משום טעם השני גם כן:

לשמור מצותי ותורותי. רוצה לומר במצותי מה שעברו על דבר השם להותיר מהמן עד הבקר ולצאת ביום השבת ללקוט ואלו המצות הם בעינם התורות שזכר כי צוה הש יתע' אלו הנימוסים בעניין המן והשבת ובזה האופן קרא התורה נימוס אשר צוה השם יתעלה שיעשו בו דבר אחד מהדברי אמר זאת תורת החטאת זאת תורת האשם ואפשר עוד שקרא אלו המצות תורות לפי שאין הכונה בהם עניין אלו המצוות בעצמותו אבל הם מכונות להורות על דברים אחרים כאלו תאמר שמצות השבת היא להורות על חדוש הועלם או על יציאת מצרים גם כן כמו שזכרה התורה זה בפרשת וישמע יתרו ובפרשת ואתחנן ומה שצוה השם יתעלה שלא להותיר מהמן עד הבקר היה להורות כי ראוי לאדם יסתפק בלחם חקו ולא יפנה לרבוי אסיפת הקנינים שימנעוהו במה השתדלות בשלמות הנפש עם שכבר היה זה להרגילם שיאמינו בשם יתעלה שכבר ירד המן להם בבקר בבקר:

ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצותי. אתה והם. אתה שכחת ענין השבת שאמרתי לך והיה ביום הששי והכינו. והם שיצאו ללקוט. ואולי אם אתה הזהרת להם. מן היום הראשון היו מותרים ועומדים. ראו כי ה' נתן לכם את השבת. לא אמר כי ה' נותן. אלא נתן לכם ממרה. או מהיום שדברתי והיה משנה. וזהו על כן הוא נותן לכם לחם יומים. או ראו כי ה' נותן לכם השבת. ותשמרוהו מכאן והלאה. אחר שאתם רואים בעיניכם ברכת ה' ביום הששי לכבוד השבת. וזהו וישבתו העם ביום השביעי לעד לעולם:

ויאמר וגו' עד אנה מאנתם. יש הבדל בין מאן ובין לא אבה, שהבלתי אובה הוא בלב והממאן הוא בפתי אף שיאבה בלבו, וכל אדם יאבה בלבו לקיים מצות ה' רק שימאן בפה כי יהיה עליו לטורח, וא"ל הלא גם לפי מחשבותיכם שתפסידו בשביתת היום היה לכם לשמור מצד שהם מצותי ותורותי. שהוא מצוה מאתי, ויש בו תורות ולמודים ששבת מעיד על חדוש העולם, ועל ההשגחה ועל ההנהגה הנסיית וכדומה:

ויאמר ה׳ אל משה עד אנה מאנתם. ר׳ יהושע אומר אמר הקב״ה למשה אמר להם לישראל הוצאתי אתכם ממצרים, קרעתי לכם את הים, הורדתי לכם את המן, העליתי אתכם את הבאר, הגזתי לכם את השלו, ועשיתי לכם כמה נסים וגבורות, עד מתי ממאנים לשמור מצותי ותורותי, שמא תאמרו מצות הרבה הטלתי לכם, מצוה אחת הטלתי לכם, ממרה לשמרה ולא שמרתם אותה.

ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם, ר' יהושע אומר אמר לו הקב"ה למשה משה אמור להם לישראל הוצאתי אתכם ממצרים וקרעתי לכם את הים והורדתי לכם המן והעליתי לכם הבאר והגזתי לכם השליו ונלחמתי לכם מלחמת עמלק ועשיתי לכם נסים וגבורות עד מתי מאנתם לשמור מצותי ותורותי שמא תאמרו מצות הרבה הטלתי לכם שבת זו הטלתי לכם ממרה לשמרה ולא שמרתם אותה שמא תאמרו כל מי שמשמר השבת מה שכר נוטל עליו ת"ל אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע (ישעיה נו ב) הא למדנו שכל מי שמשמר את השבת מרוחק מן העבירה.

עד אנה וכו׳ בהדי הוצא וכו׳ אף על גב דלעיל אמר רבינו שהיה זה ענשו לפי שלא א״ל מצות השבת מיהו הן אמת שהיה ראוי לתוכחה מ״מ אלמלא לא חטאו ישראל בחלול השבת עד שהוצרך הקדוש ברוך הוא להוכיחם עד אנה מאנתם וכו׳ לא הוה שייכא חלילה תוכחה זו למשה רבינו עליו השלום שהרי הוא שמר השבת שפיר ככל חקותיו וככל משפטיו אלא היה מוכיחו בדרך אחר והיה א״ל מפני מה כבשת נבואתך ולא צוית מיד מה שהפקדתיך על ישראל אבל הואיל והוצרך להוכיח את ישראל על ענין שמירת השבת כייליה בהדייהו בתוכחה א׳ וא״ל עד אנה מאנתם וכו׳ דבהדי הוצא לקי כרבא:

עד אנה מאנתם. לפי שלא הזהירם משה שלא לצאת אלא אמר לא יהיה בו כללו עמהם:

מצותי על שהותירו ממנו עד בוקר. ותורתי שהורה להם טעם שבת דוגמא והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו.

ויאמר ה' ...עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי. והוא על שום המסופר בפסוק הקודם "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט". ומאוד קשה לי: (א) "מן העם" יצאו, כלומר מעטים, ואולי אפילו "מן העם" - מן הערב־רב, ועל כך באה התלונה הקשה על אי־שמירת "מצותי ותורתי"? (ב) למה "מצותי ותורתי" בלשון רבים, והרי מדובר על אי־שמירת שבת במצוה מאוד ספציפית - לא ללקוט בה. (ג) מכיון ששני הפסוקים שייכים יחד כסיבה ומסובב, כיצד זה הפרידה התורה ביניהם על ידי פרשה סתומה? (פ' בשלח תש"ס) על שאלה (א) השיב הרב זלמן סורוצקין בפירושו "אזניים לתורה", וכך כתב: עד אנה מאנתם - כלל את כל ישראל ואפילו את משה בחטא זה; מכאן שחובה על כל ישראל להזהיר על השבת, כדי שיקיימו כל ישראל את השבת, כי בכל המצוות חייב כל אחד לקיימן בעצמו ולהוכיח אחרים, ואם לא שמעו לתוכחתו - יצא ידי חובתו, אבל השבת נתנה לכלל ישראל ולא ל"ר' ישראל"... כלל ישראל הוא גוף אחד לעניין שמירת השבת, ואם ח"ו חלק מהגוף הזה (אפילו הפחות שבו) בועט ב"בת־הזוג" שלנו, בשבת קודש - לא יועיל מה ששאר הגוף (אפילו הראש והידיים) יחבק ויכבד את המטרוניתא "עטרת בעלה". מלבד זה, השומר שבת מעיד על חידוש העולם על־ידי הקב"ה, ואם נמצאו בינינו מחללי שבת, הלא הם מעידים ח"ו את ההיפך, וממילא נפגמת ח"ו העדות של שומרי השבת. לפיכך עלינו להשתדל בכל עז, שישמרו כל בית ישראל את השבת, ותהי עדותנו שלמה. ע"כ. לשאלה (ב) נדרש רש"ר הירש על אתר וכותב: מי שעוסק בענייני פרנסתו בשבת בניגוד לרצון ה', כופר בכך, שה' הוא הזן ומפרנס אותו. הרי הוא כמתיימר, שיש בידו להתפרנס בלא רצון ה', כביכול לא ברצון ה' ובחסדו תלוי מזונו וקיומו, אלא בהשתדלות עצמו בלבד ובאמצעים הנתונים לו על־פי חוקי הטבע. כסבור הוא, שאם רק ישתדל - ימצא, ואם רק ימצא - ייהנה, ואם רק ייהנה - מאושר יהיה, וכל זאת אינו תלוי בה'. יהודי העוסק בענייני פרנסתו בשבת פונה עורף לה' ולקיום רצונו - לחלוטין; אין לו אדון בעולם מלבד עצמו, והריהו ככופר בכל התורה כולה. מכאן דבר ה' אל משה: "עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי"; כי כל המחלל את השבת מכריז ואומר, כי הוא ממאן לשמור את מצוות ה' ותורותיו. ע"כ. וראה דברי ראב"ע ו"אור החיים" הק' על אתר. וביחס לשאלה (ג) ראה מש"כ למעלה ו, כח).

וטעם מצותי. על האנשים שהותירו ממנו עד בקר:

ותורותי. ענין השבת וטעמו ומתן שכרו וענשו, אשר כל יודעיהם יזהרו לשבות בשבת בלי ספק:

עד אנה מאנתם. רבי היה יושב ודורש, והריח ריח שום, אמר מי שאכל שום יצא, עמד ר' חייא ויצא, עמדו כולם ויצאו, ומהיכי גמר ליה ר' חייא, ממשה, דכתיב ביה עד אנה מאנתם ^מבר"ל מהיכא יליף ר' חייא לעשות כן כדי למנוע אחרים מהלבנת פנים, יליף ממשה, ופירש"י דכולם בכלל אף דלא יצאו ללקוט אלא מקצת מן העם כדכתיב יצאו מן העם ללקוט, עכ"ל. ובדרשה הקודמת פירש"י דגם משה ואהרן בכלל, ומכאן משמע דהנכון כפירושו הקודם מדאמר יליף ממשה, דאל"ה הול"ל דכתיב עד אנה מאנתם. .
(סנהדרין י"א א׳)

אכן זו היא שגיונו של איש האלהים כי ההתחכמות שנתחכם בהשכלתו בדברי ה' בטעם שלא אמר לו דבר וגו' או לאמר היה צריך לאומרה לישראל, והוא לא אמר להם אלא הוא אשר דבר ה' וגו' ולא אמר להם היוצא ממעשה זה אשר עשה ה' לחם משנה שהוא לתת להם השבת בדרך זה ממנו להם על דרך שפירשנו בפסוק (כ''ב) ויבואו כל נשיאי העדה וגו', והנה מזה יצא להם שיצאו ביום שבת קודש מן העם ללקוט כי חשבו כיון שלא אמר להם אזהרה בפירוש אלא דמפרש להם הענין הוא אשר דבר וגו' לא עשו הרגשה ויצאו ללקוט ולא חששו לזה עד אחר כך כשאמר להם אל יצא וגו' אז אמר הכתוב וישבתו העם וגו' הא למדת כי לא כן מקודם, אשר על כן כללו ה' ואמר עד אנה מאנתם. ולזה כשראה משה שהקפיד ה' עליו הבין הדברים ותכף אמר ראו כי ה' וגו', והם הדברים שנאמרו לו בתחילת דבר ה' בענין זה (פסוק ה') והכינו את אשר יביאו וכמו שפירשתי שם. והנה מכאן אתה למד שעל עיכוב מאמר זה לישראל כללו ה' עם הממאנים שהיה לו לומר לישראל כונת ה' כמו שהשיג לדעת הוא וכמו שפירשנו בפסוק ויגידו למשה. וסובר אני כי אין בדבר זה כדי להתיסר בשבט מוסר גדול עליו ליאמר לו עד אנה מאנתם כי הוא לא נצטווה וכחד ולא עבר אפילו על חוט השערה אלא שהיה לו להודיע לישראל מה שהשיג בדעת עליון כדי שלא ישגו לצאת כמו ששגגו ואין בזה עונש, לזה אמרו ז''ל בהדי הוצא לקי כרבא ליקוי שאינו ראוי לו:

ארבעה פעמים צעקה שכינה עד אנה, עד אנה מאנתם, עד אנה ינאצוני (במדבר יד יא), ועד אנה לא יאמינו בי (שם), עד מתי לעדה הרעה הזאת (שם שם כז), וכנגדן אמר דוד מלך ישראל, עד אנה ה׳ תשכחני נצח, עד אנה תסתיר את פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי, עד אנה ירום אויבי עלי (תהלים יג ב ג). עד אנה מאנתם, שלא לבייש האנשים אשר יצאו ללקוט ולא מצאו, וכן ביהושע כתיב חטא ישראל (יהושע ז יא).

ראו כי ה' נתן לכם השבת. יכולין אתם לראות כי מה' השבת שנתן לכם בששי לחם משנה ובשבת אינו יוד וזה אינו אלא בידי שמים לכן אל יצא איש ממקומו וכבדו את השבת :

ומה שאומר רש"י "בהדי הוצא לקי כרבא" לא נראה לי מספיק, כי הנה אברהם אבינו ע"ה ביקש רחמים על ערים שלימות בזכות צדיקים מעטים, וכאן היחס הפוך, ללא ספק. (פ' בשלח תש"ס) הערת הרב איתן שנדורפי שי': להציל ממוות מספיקים צדיקים מעטים, אבל לקבל ביקורת - מקבל צדיק בגלל הרבים. וכבר אמרו חז"ל (סוכה נו ע"ב): אוי לרשע אוי לשכינו, טוב לצדיק טוב לשכינו. וראה דברי רש"י לספר במדבר (ג, כט ו-לח).

וטעם ותורתי. שהשם הורה להם טעם השבת על כן לקטו לחם משנה. וטעם לשון רבים מצותי ותורותי. כי כל המצות והתורות הם אמת בלי ספק כמשמעם ויש להם סודות בדברי הנשמ'. ולא יבינום רק המשכילים. ועל כן כל מצוה היא שתים:

לשמור מצותי ותורתי. וכתיב בתריה ראו כי ה׳ נתן לכם השבת, מלמד ששקולה מצות שבת כנגד כל המצות שבתורה ^מגר"ל דכל עיקר הקפידא כאן היה שחללו את השבת וכמ"ש משה ראו כי ה' נתן לכם השבת, והקב"ה קראו מצותי ותורותי, ונראה דמה שאמרו בכ"מ בש"ס דמומר לחלל שבת בפרהסיא הוי ככופר בכל התורה ילפינן מכאן, דכיון ששקולה היא כנגד כל התורה א"כ הבוזה אותה הוי כבוזה כל התורה, ורש"י בחולין ה' א' הסביר שווי דבר זה משום דמחלל שבת כופר במעשיו של הקב"ה ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית, עכ"ל, ולפירושו עדיין מחוסר באור מאי שייכות היא לכל התורה, אבל לפי מש"כ הענין מבואר היטב. .
(ירושלמי נדרים פ"ג ה"ט)