Commentaire sur Les Nombres 30:3

וידבר ה' אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר איש כי ידור נדר לה' וכו'. הנה ממרוצת הלשון מוכח שמדבר אל ראשי המטות שהם יצוו את בני ישראל בזה בענין השבועות והנדרים וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך שהכוונה הוא דבר אל ראשי המטות שהם חכמיהם וגדוליהם שהם יזהירו את בני ישראל בזה וזהו אל בני ישראל לאמר איש כי ידור וכו' שהם יאמרו אל בני ישראל אזהרה זו של הנדר והשבועה וא"כ השתא צריך להבין למה דוקא בענין זה של נדרים ושבועות קפיד שתהיה אזהרה זו אל בני ישראל מן ראשי המטות והם החכמים והגדולים ולא היה זה כשאר צוויים שא"ל הקב"ה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וכו' שהצוויי יהיה ממנו אל בני ישראל. ויובן בס"ד לפרש טעם לזה ונקדים תחלה מ"ש הרב אוהל יעקב ז"ל בפ' נשא על מאמרם ז"ל שאמרו במדרש א"ל הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפי' באמת אין אתה רשאי לישבע בשמי אלא א"כ יהיו בך כל המדות האלו את ה' אלהיך תירא שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים אברהם יוסף איוב הוי את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצותו אין לך עבודה אחרת לכך נאמר ואותו תעבוד ובו תדבק וכי יכול אדם לידבק בשכינה והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא לומר לך כל המשיא בתו לת"ח וכו' אם יש בך כל המדות הללו אתה רשאי להשבע ואם לאו לא:

איש כי ידר נדר. זש"ה (תהלים ק"ד, כ"ד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך. כי שורש ענין איסור נדרים לאשר באמת כל הגדרים והסייגים הן בקום ועשה והן בשב ואל תעשה כולם הם נכללים בהתרי"ג מצות, אך התרי"ג מצות הם נצרכים בכל עת ובכל זמן לכל אדם הכל בלי שינוי ותמורה בשום ענין, ולאשר נמצא דברים בעולם אשר לפי השעה הם אסורים ולכן אף אם ישכיל אחד לאסור על עצמו או על דורו ולהגדיר לפי העת עכ"ז לא היה רק כאיסור דרבנן וגדר, ולכן ניתן פ' נדרים, אשר כל גדר לפי העת שיהיה נצרך יהיה נכלל בד"ת ויהיה כאיסור דאורייתא, כי בעת שנצרך הוא באמת ככל התרי"ג מצות שנמסרו למשה אך שהם מקבלים שינוי לפי העת והזמן. ולכן בעת אשר יעשה כל אדם הנדר בעת ההוא להגדיר א"ע הוא משלים לד"ת כמבואר בגמ' (שבת קי"ט:) כל האומר ויכולו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי תכלית בריאת העולם היה למען יתהלל שם ה', נמצא בעת אשר כל אחד עומד לשבח ולהודות על הבריאה הזאת הוא משלים, כאילו נעשה שותף, וכמו כן בעת עשיית גדר ונדר לפי העת משלים אז לכבוד התורה, וע"ז כתוב [שם] מה רבו מעשיך ה' וכו' מלאה הארץ וכו', היינו כי מלאה הארץ אף עתה בכל שעה ושעה קניניך היינו השלמת ד"ת לעשות השלמה בדברים וסייגים לאיסור דאורייתא.

איש כי ידר נדר לה' וגו'. הנה מצינו במס' אבות (פ"ב, מ"א) רבי אומר וכו' הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך וכו' וכן (פ"ג, מ"א) עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת וכו' וכל אלו הדברים המה עצות קודם התגברות התאוה שלא יבוא לידי עבירה, אבל מה היא העצה להאדם בעת שחס ושלום מתגברת עליו פתאום התגברות התאוה אשר אז בעידנא דיצר הרע לית מאן דמדכר ליצר טוב (נדרים ל"ב:), על זה נתנה התורה עצה איש כי ידור נדר לה'. היינו חי ה' אם אעשה זאת לעבור על רצון השי"ת חס ושלום, וכמו שמצינו בדוד המלך ובועז שליצרם נשבעו כדאיתא במדרש (רבה אחרי פכ"ג,י"א) וכמו שאיתא בש"ס (נדרים ט':) אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד, פעם אחת בא אדם אחד נזיר וכו' וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה אמר לי וכו' ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם אמרתי וכו' העבודה שאגלחך לשמים וכו' אמרתי לו בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש וגו' נזיר להזיר לה' (במדבר ו',ב') היינו אף שאין ראוי לנדור בנזירות, שאני הכא שנדר בעת צרה בעידנא דיצה"ר ונשבע לבטל הדבר אשר הביאו לידי הסתה ואמר העבודה שאגלחך לשמים, ואמר לו שמעון הצדיק כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל ומצוה קעבדת כי עליך אמר הכתוב איש וגו' נזיר להזיר לה'.

לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הגאון חיד"א ז"ל בחומת אנך במשלי כ"ב ע"פ למה יקח משכבך מתחתיך בשם הרב גדליה חיון ז"ל דארז"ל בעון נדרים אשתו מתה ועל כן השונא אשתו הוא נודר ואינו מקיים כדי שתמות אשתו והוא טפש בדבר זה דמיתת אשתו לנודר ואינו מקיים הוא בתורת עונש ולא לעשות לו נחת רוח וא"כ לזה יעשה לו הקב"ה עונש אחר ואשתו תהיה קיימת ע"ש ובזה פרשתי בס"ד הפסוקים בתהלים סי' ל"ו כי החליק אליו בעיניו למצא עונו לשנא דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להטיב און יחשוב על משכבו יתייצב על דרך לא טוב רע לא ימאס והוא דידוע הנודר נקרא לא טוב דכתיב טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם נמצא מי שאינו נודר נקרא טוב ועל כן ממילא הנודר נקרא לא טוב וזה השונא אשתו הוא נודר שאז נקרא לא טוב אבל מעיקרא אינו נודר כדי לשלם אלא נודר שלא ישלם שאז תמות אשתו שהיא נקראת משכבו כמ"ש רז"ל ע"פ למה יקח משכבך מתחתיך וז"ש כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנא ר"ל הוא בידים ובכונה ממציא עליו עון בשביל שהוא שונא לאחר ורוצה להזיק לאחר באותו עון אשר ממציאו על עצמו ופירש הדבר מה הוא ואמר דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להטיב פירוש כשהוא מוציא מפיו לתת צדקה כו"כ הוא און ומרמה כי באמת חדל להשכיל להטיב שאינו מקיים מתן הצדקה והטובה אשר דבר בפיו ורק און יחשוב על משכבו פירוש שהוא חושב בזה און על משכבו פירוש שהוא חושב בזה און על משכבו היא אשתו להרע לה שתמות ולכן הוא יתייצב על דרך לא טוב שהוא מרבה בנדרים שנקרא דרך זה לא טוב ובאמת מחשבתו זאת היא הבל דודאי לא יגיע הרע של מות על משכבו כי זה הרע נגזר בשביל עונש לנודר אך זה הנודר הנה רע זה של מיתת אשתו לא ימאס אלא אדרבה הוא מבקש אותו וחפץ בו:

נדר. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי קוֹנָם שֶׁלֹּא אֹכַל אוֹ שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה דָבָר פְּלוֹנִי; יָכוֹל אֲפִלּוּ נִשְׁבַּע שֶׁיֹּאכַל נְבֵלוֹת אֲנִי קוֹרֵא עָלָיו כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה? תַּ"ל לאסר אסר — לֶאֱסֹר אֶת הַמֻּתָּר וְלֹא לְהַתִּיר אֶת הָאָסוּר (ספרי):

איש כי ידור נדר האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני יכול אפילו (נשבע) שיאכל נבלה קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה ת"ל לאסור אסר לאסור את המותר ולא להתיר את האסור לשון רש"י (רש"י על במדבר ל׳:ג׳) ולשון ספרי (מטות קנג) אינו כן אלא שנו על לאסור איסר יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות שקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה ת"ל לאסור אסר על נפשו לאסור את המותר ולא להתיר את האסור הזכירו הדבר הזה בשבועות והרב החליפו לנדרים ולפי דעתי שלא נזהר שהרי אמרו (נדרים ב) בנדרים דהוה אסר חפצא עליה ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש כגון נדר עלי שלא אדבר עמך או שלא אלך או שלא אישן וכיוצא בהם וכיון שהדבר כן נראין הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל ככר זה אינו נדר שאין הנדר על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום ועשה כלל ואע"פ שמצינו בנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמים שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיוט או שהוא חומר נוהג בנדרי הקדש מפני שיש בהן חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו אבל בנדרי בטוי אין לנו לפי שאין שם חפץ כלל לא בתחלה ולא בסוף וכן לאסור את המותר ולא להתיר את האסור אין ראוי להזכירו בנדרים לפי שהן חלין על דבר מצוה כדבר הרשות והאומר בנדר סוכה שאיני עושה תפילין שאיני מניח אסור (שם טז) ואע"פ שעובר על מצות עשה וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אסור (שם יד) אע"פ שמבטל מצות לא תעשה וכן הן חלים בקיום לא תעשה כגון שנדר שלא לאכול נבלה ממה ששנינו (שם יז ע"ש) יש נדר בתוך נדר וכו' נמצא שהנדר חל לאסור את האסור ולהתיר לעצמו שלא יעשה מה שהוא אסור לעבור עליו אלא שאינם חלין לעבור בידים על לא תעשה אבל השבועות אינן כלל אלא לאסור את המותר אינן נוהגות בדבר מצוה כלל לא בבטול מצות לא תעשה ולא בקיומו ולא בביטול מצות עשה כגון שבועה שלא אעשה סוכה ושלא אניח תפילין ואפילו בקיום מצות עשה אינן חלות שאלו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב בה משום שבועה ולא מלקות ולא קרבן אלא דשרי ליה לזרוזי נפשיה (שם ח) דכתיב (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך ומפני כן בשבועות בלבד הוא נדרש לאסור אסר על נפשו והלכות גדולות הן הבקי ימצאם במקומותם:

איש כי ידור נדר לה' וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר ידור נדר או השבע שבועה ולא הספיק לומר כי ידור לה' או ישבע. עוד למה כפל לומר לא יחל וגו' ככל היוצא מפיו. אכן לפי שיש ב' מיני נדרים ושבועות, אחד בעניינים הנוגעים לנפש ויתחלק לב' עניינים אחד לעשות מעשה הטוב כגון ללמוד וללמד להקדיש לגמילות חסדים ואחד להרחיק התיעוב להגדיר עצמו לבל ידור בשכונת אשה חשודה לבל ילך בחברת פועלי און וכדומה, ב' בענינים הנוגעים לגוף במעשה שאין בו לא איסור ולא מצוה, וגם זה יתחלק לשני דברים, לאכול ולשתות לדור בדירה זו וכדומה, או שלא לאכול דבר פלוני ושלא ללבוש מלבוש זה וכדומה, ויצו ה' משפטיו כדת מה לעשות, ואמר כי ידור נדר סתם נדר יגיד על המעשה שנדר ללכת למקום פלוני או לעשות איזה דבר, ולפי שיש נדר שהוא לה' ודינו משונה מנדרי חול כאשר יבאר הכתוב לזה פרטו ואמר נדר לה', נמצאת אומר שהזכיר הכתוב ב' מיני נדרים נדרי חול ונדרי קודש:

לאסור אסר - לא יחל דברו - מוסב על הנדר. כלומר, לא יאחר את נדרו עד לאחר הרגלים כמו שציום הקב"ה שכך פירש: לא יחל כמו: ויחל עד בוש. ויחל עוד שבעת ימים. יחל ישראל אל ה' - ימתין ויחכה לו. והמפרש לשון חלול לפי הפשט טעות הוא בידו.

ידור נדר לה': להקריב איזה קרבן.

איש כי ידור נדר לה'. פי' שנודר על עצמו לכבוד השם ולכן לא יבא בלשון נדר בה' כמו בשבועה שבא זה הלשון כמו בשמו תשבע השבעה לי באלקים ואשביעך בה':

איש כי ידר נדר. תניא, איש להוציא את הקטן, שומע אני להוציא אף בן י"ב שנה ויום אחד, הרי אני דן, נאמר כאן נדר ונאמר בנזירות נדר (פ׳ נשא) מה להלן כי יפליא אף כאן כי יפליא, מכאן אמרו בן י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימין, בן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין ^יבהשם איש יונח רק על בן י"ג שנה ויום אחד כמבואר לפנינו בפ' וישלח בפסוק ויקח שמעון ולוי איש חרבו, והתואר כי יפליא מורה שהשיעור הוא שידע להפלות ולהבין לשם מי נדר, כמבואר לפנינו בפ' נשא, וזה יצוייר לפעמים גם בפחות מבן י"ג שנה שהוא בר דעת ישרה, ולכן הכריעו חז"ל דבן י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימין בסתם וא"צ לבדוק אם הוא בר הפלאה, יען כי כבר הוא מכונה בשם איש, ובן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין אם יודע להפלות נדרו נדר ואם לא – לא, אבל קודם י"ב שנה קטן גמור הוא ואפילו הפלאה אינה מועלת כיון דדעתו לא נתכוננה עדיין. וע"ע מש"כ בענין זה בפ' וישלח שם ובפ' בחקתי בריש פ' ערכין ובפ' נשא בריש פ' נזירות ובריש פסוק הסמוך בדרשה ואשה. [ספרי].

קונם שלא אוכל כו'. ר"ל שאומר דבר זה יהא עלי קונם, שלא אוכל כו'.

איש כי ידור נדר ליי'. הנה עניין הנדר הוא שידור הרי בהמה זו עולה או חרס או מה שאפשר שידור אותו או יהיה זה כשידור אם יהיה כך אעשה כך כמו שמצאנו ביעקב שנדר נדר שאם יהיה מה ששאל מהש"י תהיה האבן ההיא בית אלהים ויתן לש"י מעשר מכל מה שיתן לו או שידור אם יהיה כך יהיה דבר כך אסור לו כמו שנדר ישראל אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם והנה החרם הוא דבר הנדור כמו שנתבאר בפרשת בחקותי וכן אמר יפתח והעליתיו עולה ליי' כי העולה היא דבר הנדור והוא מה שאפשר שידוע אותו האדם והנה כבר נת ואשה כי תדור נדר ליי' ואסרה בארו דיני אלו הנדרים במה שקדם ויש עוד מין מהנדרים הם לאסור אסר על נפש הנודר כמו שאמר בזה המקום לאסור אסר על נפשו. ואשה כי תדור נדר ליי' ואסרה אסר. וזה הנדר אינו נדר שיהיה עצם הדבר נדור מצד עצמותו אבל הו נדור לאסרו על נפש הנודר לבד ויורה על זה שהבעל או האב מפירין נדרי האשה בעת שהוא ראוי שיהיו נדריה קיימים לפי שאין זה הנדר בעצם הדבר ולזה אמר לאסור אסר על נפשו והוא מבואר שזה הנדר לא יהיה אלא בדבר שיהיה בו נדר בעצמו' הדבר כי זה הוא מגדר הנדרים והמשל שכמו שאפשר לו לידור שתהיה בהמה זו עולה ותהיה אסורה לו ולכל אדם כן אפשר לו לומ' שהוא עליו כעולה ולזה תהיה אסורה לו לבד וזה ג"כ יהיה בשני פנים כמו העניין בנדרים האמתיים אם שלא יתלה נדרו בדבר אבל יאמר שהדבר ההוא יהיה עליו כעולה או כחרם ומה שידמה לזה אם שיאמר אם אעשה כך או יהיה כך הרי הדבר הפלו' אסור עלי כעולה או כחרם ומה שידמה לזה אם שיאמר אם אעשה או יהיה כך הרי הדבר הפלונית אסורה עלי ומה שידמה לה שיהיה נאסר בנדר וכמו שאי אפשר לאדם שידור שיהיה בהמה זו חזיר כי זה בלתי אפשר כן אי אפשר שיאסרה על נפשו כשיאמר הרי הוא עלי כחזיר וזה מבואר מאד כי זה הנדר הוא מאוחר מהנדר אשר יהיה בעצם הדבר והנה אמר ליי' כי הנדרים אשר יאסר בהם הדבר הם ליי' כמו העניין בקרבנות ובחרמות ובהקדשות:

ואמר איש כי ידור נדר לה'. להורות שלא הותרו הנדרים אלא כשיהיו לשם שמים ולא בענין אחר. כאומרו נשבעתי ואקיימה לשמור וגומר. וזהו כי ידור נדר לה'. וכן או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו ולא בענין אחר. אבל בדברי העולם אין לו לישבע אלא לעמוד בדיבורו. כי מי שלא יהיה קיים בדיבורו לא יהיה קיים בנפשו. ולכן אמר מי שפרע מדור המבול יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. כי מי שלא יהיה קיים בדבורו לא יהיה קיים בנפשו. ולכן אמרו מי שפרע מדור המבול יפרע ממי שמשנה דיבורו. ואחר שהאדם ידע שיש לו לקיים דבורו כמו שבועה. ולא ישנה דיבורו. לפי שבזה הוא מחל עצמו. וזהו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. אבל ענין השבועות לא הותרו אלא לדבר מצוה. בענין שיש לאדם להזהר מאד בשבועות ובנדרים ובחרמות. לפי שהם כמו חרבות לגוף כאומרו יש בוטה כמדקרות חרב. ואם עבר ונשבע ילך אצל חכם להתיר לו. וזהו ולשון חכמים מרפא. אבל טוב מזה ומזה כל שאינו נודר כל עיקר. לפי שבנדרים גורמים לחבל מעשה ידיהם. שהם האשה והבנים. כאומרם במדרש ואל תאמר לפני המלאך זה החזן. כי שגגה הוא בשוגג נדרתי. למה יקצוף אלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך אלו הבנים. וכן אמרו בעון נדרים אשתו של אדם מתה. שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך:

איש כי ידר נדר לה׳ וגו׳.
ספרי שם: איש להוציא את הקטן, משמע מוציא את הקטן ואת בן שלש עשרה שנה ויום אחד, הרי אתה דן וכו׳ מכאן אמרו בן י״ג שנה ויום אחד דבריו קיימים.
ראה לעיל פ׳ נשא, עמ׳ לא-לב.

לה'. שהזכיר השם והנדר אם יהיה כן אתן לשם כך וכך או אתענה:

איש כי ידור נדר לה'. שני מיני נדרים הם כי הנודר בכעסו לאסור על עצמו איזו דבר נדר זה אינו לה', ודווקא איש כי ידור כשהוא איש מיושב בדעתו קרינן ביה האדם בשבועה (שבועות כו.) והוא הנודר לה', אבל הנודר בכעסו מאחר שכעס בחיק כסילים ינוח (קהלת ז ט) אם כן אינו איש ונמשל כבהמה. ורז"ל (נדרים כב.) ספרו בגנות הנודר ואמרו שהנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה. וכדמות ראיה לדבריהם כי רש"י פירש נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר כו', ואומר אני דון מינה ומינה מה להלן במה אף כאן במה כי שחוטי חוץ היינו המקריב בבמה, אף זה הדבר הנאמר כאן בנודר מדבר במקריב בבמה כי הנודר דומה כאילו בנה במה. וטעמו של דבר הוא שירדה התורה לסוף דעת הנודר כי הוא אוסר על עצמו מה שכל העולם נוהגין בו היתר מסתמא רום לבבו השיאו שמכל העדה יבדל והוציא את עצמו מן הכלל.

נדרים בגימ' רוצח שהנודר חשוב כרוצח אם אינו משלם דבעון נדרים הבנים מתים:

איש כי ידור נדר לה׳. ידוע דמופלא סמוך לאיש ג״כ יכול לנדור. ורק הנ״מ דאיש אע״ג שאינו יודע לשם מי הוא נודר מכ״מ הוי נדר. והיינו דדייק הכתוב איש כי ידור. הוי נדר לה׳. אפי׳ אינו יודע טיב הענין. משא״כ מופלא סמוך לאיש בעינן שידע כי כן. והיינו דכתיב גבי ערכין איש כי יפליא נדר. היינו שיפרש הנדר לה׳. וא״כ מתפרש האי כי יפליא למעלה ולמטה. כמו איש כי יפליא. כי יפליא נדר. מופלא סמוך לאיש דוקא אם יפליא נדר:

כי ידר נדר. שידור בדבר הנדור שיאמרו דבר זה יהא אסור עלי כקרבן או השבע שבעה שנשבע שלא יעשה או שיעשה דבר זה בין שקיים בלשון נדר בין בלשון שבועה, צריך לקיים:

או השבע שבעה לאסר אסר מה בין נדר לשבועה נדר נודר בחיי המלך שבועה נשבע במלך עצמו ואעפ״‎י שאין ראיה לדבר זכר לדבר חי ה׳‎ וחי נפשך אם אעזבך.

לאסר. האל"ף בשוא לבדו בספרים כ"י וגם בדפוסים קדמונים:

נדר האומ' קונם שלא אוכל ושלא אעש' דב' פלוני יכול אפי' לאכול נבלו' אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה ת"ל לאסור איסר לאסור את המות' ולא להתיר את האסור. הרמב"ן ז"ל טען ואמר לשון ספרי אינו כן אלא שנו על לאסור איסר יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות שקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה תלמוד לומר לאסור איסר על נפשו לאסור את המות' ולא להתיר את האסור הזכירו הדבר הזה בשבועות והרב החליפו בנדרים ולפי דעתי שלא נזהר שהרי אמרו בנדרים דהוא אסר חפצא עליה ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש כגון נדר עלי שלא אדבר עמך או שלא אלך או שלא אישן וכיוצא בהם וכיון שהדבר כן נראין הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל ככר זה אינו נדר שאין הנדר חל על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו ולא הוזכרו נדריה בגמר' בקום ועשה כלל ואל תשיבני מנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמי' שאמירתו לגבוה נתחייבו בה נכסיו כמסירתו להדיוט או שהוא נוהג בנדרי ההקדש מפני שיש בהם חפץ לאסור להדיוט ונתפש לגבוה לכשיפריש ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו אבל בנדרי בטוי אין לנו לפי שאין שם חפץ כלל לא בתחלה ולא בסוף וכן לאסור את המותר ולא להתיר את האסור אין ראוי להזכירו בנדרים לפי שהם חלין על דבר מצוה כדבר הרשו' והאומר בנדר שאיני עושה סוכה שאיני עושה לולב שאיני מניח תפילין אסור ואע"פ שעובר על מצות עשה וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אסור אף על פי שמבטל מצות תעשה וכן הן חלין בקיום מצות לא תעשה כגון שנדר שלא לאכול נבלה ממה ששנינו יש נדר בתוך נדר וכו' נמצא שהנדר חל לאסור האסור ולהתיר לעצמו שלא יעשה מה שהוא אסור לו לעבור עליו אלא שאינם חלין לעבור בידים על לא תעשה אבל השבועות אינם כלל אלא לאסור את המותר אינן נוהגות בדבר מצוה כלל לא בביטול מצות לא תעשה ולא קיימו ולא בביטול מצות עשה כגון שבועה שלא אעש' סוכה ושלא אניח תפילין ואפי' בקיום מצות עשה אינן חלות שאילו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב בה משום שבועה לא מלקות ולא קרבן אלא דשרי ליה לזרוזי נפשיה דכתיב נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ומפני זה בשבועת בלבד הוא נדרשת לאסור איסר על נפשו והלכות גדולות הן הבקי ימצאם במקומותם עד כאן דברו. ואני תמה מאד וכי עלה על דעתו שרש"י ז"ל דנהירן ליה שבילי דכולי תלמודא לא למד מימיו פ' שני דנדרים דתניא חומר בשבועות מנדרים שהשבועה חלה בין על דבר שיש בו ממש ובין על דבר שאין בו ממש מה שאין כן בנדרים והקשו מברייתא זו אמתניתין דקתני קונם שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך הרי זה בבל יחל דברו אע"ג דשינה דבר שאין בו ממש הוא ותרצו כגון דאמר קונם עיני בשינה ופרש"י ה"ה נמי קונם פי המדבר קונם רגלי מהלכת ועוד למה לא טען זה גבי נדר האומר קונם שלא אוכל וטען גבי יכול אפילו לאכול נבלות ואפשר שאמר משום דהכא איכא תרתי חדא דאכילה שאין בה ממש ואינו נופל בה נדר ועוד דלא הוזכרו נדרים בגמרא בקום ועשה כלל ואלו גבי נדר האומר קונם שלא אוכל אין בו אלא דאכילה אין בה ממש ואיך שיהיה אין מכל אלו טענה כלל דאי משום דנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש ואכילה אין בה ממש אינה טענה כלל שהרי כבר הקשו זה בגמרא ותרצו כגון דאמר קונם עיני בשינה קונם פי מדבר הכא נימא שרש"י ז"ל תפש לשון המשנה דקתני שאיני ישן במקום קונם עיני בשינה ולא קשיא ולא מידי ואי משום דלא הוזכרן נדרים בגמרא בקום ועשה כלל מי הגיד לו דהאי יכול אפילו לאכול נבלות בנדרים קאי ולא אשבועות אי משום דפתח בנדר ואייתי על' סתמא יכול אפי' לאכול נבילות הנה בנוסחאות שלנו כתוב יכול אפי' נשבע לאכול נבלות כמו שכתוב בספרי לא בנדרי' כמו שחשב הוא ועוד אפי' לנוסחת הרמב"ן ז"ל שכתוב בה סתם יכול אפי' לאכול נבלות כו' מצינן לפירושי שלא אמר זה אלא בשבועות ומילתא באנפי נפשה היא ואקרא דכל היוצא מפיו קאי כאילו אמר כל היוצא מפיו יעשה יכול אפי' לאכול נבלות כו' דאין הפרש בין שיאמר ככל היוצא מפיו יעשה יכול אפי' לאכול נבלות ובין שאמר יכול אפי' לאכול נבלות קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה ולכן מה שאמר הזכירו הדבר הזה בשבועות והרב החליפו בנדרים לא היה לו לומר זה מכיון דאפי' לפי נוסחתו הוה מצי לפרושי למילתיה שמאמר יכול אפי' לאכול נבלות שאני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה דבתרי' קאי שפירושו כאלו אמר ככל היוצא מפיו יעשה יכול אפי' לאכול נבלות כו' לא שיחשדנו שטעה בהפרש שבין נדרים לשבועות שהם מבוארי' בתלמוד ולא יטעה בהם אפי' בר בי רב דחד יומא:

נדר לה'. ע"ד הפשט נ"ל פי' לה' כענינו בכל שאר מקומות, כמו כי יקריב קרבן לה' להזיר לה' שפירש"י יבדל מן היין לשם שמים, וטעמו כאן לשם עבודת הש"י, כגון לכונן דעותיו ולתקן מעשיו, שעליהם אמרו נדרים סייג לפרישות, כגון שהי' זולל ואוסר עליו בשר זמן מה, שהי' שוגה ביין ואוסר עליו היין זמן מרובה, שהי' נבהל להון ואוסר עליו מתנות והניית אנשי מדינה, התגאה ביפיו ונדר בנזירות, וכדומה מהנדרים שהם דרך עבודה להש"י. והראב"ע פי' נדר לה', שהזכיר השם והנדר, אם יהי' כן אתן לשם כך וכך או אתענה. וזה אינו, כמבואר בספרי שאין צריך להזכיר את השם לא בנדר ולא בשבועה, שהאומר נזיר אני או נשבע אני שאעשה או שלא אעשה, ה"ז נדר ושבועה אף שלא הזכיר את השם. אמנם לרבותינו בספרי ובנדרים י"ד פי' ידור נדר לה', שידור בדבר הנדור להשם, כלומר שישים דבר המותר כדבר האסור, ואותו דבר האסור יכול לעשותו בנדר, אז גם הדבר המותר נאסר עליו, כגון שיאמר פירות אלו עלי כקרבן ה"ז נדר בדבר הנדור, מפני שאפשר שידיר אדם קרבן ולעשות בהמתו שהיתה חול להיות קרבן ותאסר. אבל המשים דבר המותר כדבר האסור ואותו דבר האסור אינו יכול לעשותו בנדר, שיאמר פירות אלו עלי כבשר חזיר, אין זה נדר, כי אי אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר להיותו בשר חזיר. ועוד פי' שם (בנדרים ט"ז) נדר לה' שידור נדר שיש בו בטול מצות השם, כגון שיאמר הרי מצה בלילי פסח אסורה עליו, ישיבת סוכה בחג הסכות אסורה עליו, תפלין אסורות בהנחה עליו, ה"ז נדר, ואלו הדברים אסורים עליו, שהנדרים חלים ע"ד מצוה, וע"ז נאמר נדר לה'. אמנם מלת לה' אינו מוסב רק על נדר, ולא על שבועה. שהנשבע לבטל את המצוה, יש בו משום שבועת שוא, ומחוייב לקיים את המצוה, וע"ז נאמר לא יחל דברו כלומר דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים, שאם יש בשבועתו לבטל את המצוה שהוא חפץ שמים, מיחל שבועתו, כי אין שבועה חלה ע"ד מצוה. לפירוש זה למ"ד של לה' יוצא כאן מדרך כל חבריו שבמקרא, שיורה על ההתנגדיות לעשות שלא כרצון השם, אמנם יש דומה לזה, מלת אל, שבכל הוראותיו הוא שוה לאות למ"ד ומצאנוהו על ההתנגדיות, כמו (ישעיהו ג׳:ח׳) לשונם ומעלליהם אל ה' למרות עיני כבודו ופירש"י אל ה' לנגדו ולהכעיסו, וכן לה' כאן פי' נגד ה' ורצונו ולבטל מצותיו. וכן בכ"מ שמדבר מדברים הנמאסים בעיני ה' והוזכר בו מלת לה' ענינו נגד ה' כמו אנשי סדום רעים וחטאים לה', ר"ל מה שהוא נגד ה' ושלא לרצונו, וכן נדר הוא דבר הנמאס בעיני ה' כמ"ש (נדרי' כ"ב, ע"ז פ"ב) כל הנודר אעפ"י שמקיימו נקרא רשע ונקרא חוטא וכאלו בונה במה בשעת איסור הבמות והמקיימו כאלו הקריב עלי' קרבן שיש בו משום שחוטי חוץ, לכן פי' מלת לה' לנגדו ושלא לרצונו. ואסברו לן אביי ורבא התם טעמא דנדר חל ע"ד מצוה ולא שבועה, כי נדר אוסר החפץ עליו הילכך אינו נראה כנודר לבטל את המצוה, שהרי לא קבל על עצמו רק אסר החפץ עליו, ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל כל לשון שבועה הוא אוסר עצמו מלעשות את הדבר, ואחרי שהוא מחוייב לעשות המצוה, אין בכחו להפקיע את עצמו מחיוב המצוה. ע"ש רא"ש ור"ן. והנה הרשב"א בחי' שם הקשה ליתי עשה דמצוה ולדחי ל"ת דלא יחל (פי' להקשות על הך טעמא דאסברא לן בחלות הנדר על המצוה, לפי שאוסר החפץ עליו, ואין מאכילין לו דבר האסור עליו, הך מילתא בעצמה טעמא בעי, נימא דעשה דוחה ל"ת, ולהוי קיום המצוה כמאכילין לו דבר המותר), ותירץ דנדרים עשה ול"ת הוא, עשה ככל היוצא מפיו יעשה, ול"ת לא יחל דברו (וכיון שאין הנדר יכול לידחות מפני המצוה, שפיר מקרי קיום המצוה כמאכילין לו דבר איסור, וכענין מצוה הבא בעברה). קושי' זו, דהרשב"א ותירוצו כתב גם הרא"ה בס' החינוך מצוה ל"א. ואין להקשות על דבריהם, ממה דאמרי' (יבמות ה') דעשה דתגלחת מצורע דחי לל"ת ועשה דנזיר מפני שישנו בשאלה, א"כ ה"נ בנדר דאיתי בשאלה לדחי העשה ול"ת, ויהי' א"כ קיום המצוה כמאכילין לו דבר היתר, דזה אינו, למ"ש התוס' שם (ד"ה שכן) דלית לן למילף בעלמא מנזיר ולומר דעשה דוחה ל"ת ועשה היכי דאיתי' בשאלה, דשאני נזיר, דקיל איסור, דידי', מדמיקל כל גופו בתער, וכיון דהותר מכללו לא נוכל למילף מני' למילתא אחריתי. וכדבריהם כתב הרשב"א שם בחי' ליבמות, וביתר ביאור בתשו' הרשב"א ח"ג סי' שמ"ג. (ובמה שפי' קושית הרשב"א אין מקום למה שהקשה עליו בשער המלך פ"ג מנדרי' איך יקשה דליתי עשה ולדחי לל"ת ועשה דנדר, הא גזרת הכתוב הוא מדכתיב לה', ע"ש שנדחק בישובו. ולמ"ש קושיתו מעיקרו ליתה, דהרשב"א לא מקשה אדרשא דלה', רק אטעמא דיהבי אביי ורבא, דאע"ג דאסר חפצא עלי' מ"מ אין מהראוי להיותו כמאכילין דבר איסור מטעם דעשה דחי לל"ת. ולכן ציין הרשב"א קושיתו על מה דאמר ישיבת סוכה עלי, ולא אדרשא דלה'. וכן הרא"ה לא הזכיר דרשא דלה', רק טעם חלות הנדר ע"ד מצוה, וע"ז הקשה קושיתו. והדברים פשוטים. והרב משנה למלך בפרשת דרכים תמה אהך תירוצא דרשב"א ורא"ה מהך דיבמות, דנדר איתי' בשאלה, והניח בצ"ע. ומן התימה עליו שנתעלמו ממנו דברי התוס' והרשב"א בחי' ובתשובה הנ"ל). ובהא דאין השבוע' חלה ע"ד מצוה, דעת הרי"ף דהיינו רק בשאמר שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח, שנשבע רק על המצוה, אבל בכולל שאמר שבועה שלא אוכל מצה, מגו דחייל אמצה דכל השנה חייל נמי אמצה דליל פסח (והקשה עליו בשאגת ארי' סי' ס"א, אמאי בכולל חל ע"ד מצוה, ואסור לאכול מצה של מצוה, נימא דעשה דמצה דחי לל"ת ועשה דשבועה, כיון דשבועה איתי' בשאלה, דומה לנזיר מצורע דיבמות הנ"ל, ע"ש. ולדעת התוס' והרשב"א שהזכרנו נסתלקה תמיהתו. וגם מלבד דעת התוס' והרשב"א אין לדמות שבועה לנדר, דבנדר מצוה לאתשולי משא"כ בשבועה, כמ"ש רמ"א סי' ר"ג דלקצת גאונים בשבועה אין מועיל התרה, ומטעם זה אע"ג דבנדר מדבר ונתערב לא בטל דהוי דשיל"מ למשאל על נדרי', מ"מ בנשבע שלא לאכול דבר א' ונתערב בטל דלא הוי דשיל"מ, כיון דליכא מצוה לאתשולי על שבועתי' כמ"ש בת' בית יעקב סי' ק"י ובתשובה מאהבה סי' ק"ב ק"ד, נזיר דאיתי' בשאלה ומצוה לאתשולי עלי' קליש עשה ול"ת שבו לידחות מפני עשה, משא"כ בשבועה). וכדאמרי' (נדרים נ"ט) קונמות מצוה לאתשולי, תרומה מאי מצוה לאתשולי. אמנם זה אינו רק בשב וא"ת כגון שלא אוכל מצה, או שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות אז אם אכל כזית נבלה חייב אף משום שבועת בטוי, שהרי כלל דברים המותרים עם דברים אסורים, אבל בקום ועשה אין שבועה חלה ע"ד מצוה אפי' בכולל, כגון שנשבע לאכול נבלות ושחוטות אין השבועה חלה, שאין אומרי' לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתו. כ"ה הסכמת הפוסקים (עיי' יו"ד רל"ו ס"ה ובש"כ); ונ"ל דלכוונה זו לא אמר קרא, כל היוצא מפיו יעשה, רק "ככל" בתוספת כ"ף, דמשמעותו תרין אנפין, אם כ"ף ההשתוות הגמורה המצומצמת, כמו כחטאת כאשם, כחצות לילה, אם כ"ף השיעור והקירוב בלבד, שהדבר משוער בדבר אבל אינו מצומצם ממש כ"א קרוב לו (ביינאהע אונגעפאָהר); כמו כדברים האלה (וישב ל"ט) שלא ספרה הדברים כהויתה מצומצמים ומדויקים כ"א דמיון בעלמא ואפשר שאינם בשלמות כ"א בגרעון מעט, וכן כאן, כמו דלאו דלא יחל דברו ידבר מתרי ענינים מדבר רשות ומדבר מצוה, דברו דברי רשות לא יחל, אבל חפצי שמים דברי מצוה מיחל שאין שבועה חלה ע"ד מצוה, ככה עשה דככל היוצא מפיו יעשה ידבר מהנך תרי עניני מרשות ומצוה, כגון שנשבע ע"ד מצוה בכלל עם דבר רשות דאז השבועה חלה על המצוה כעל הרשות, בזה האופן הכ"ף תורה על ההשתוות הגמורה והמצומצם, והיינו בשב וא"ת, אמנם בנשבע לבטל מצוה, בקום ועשה וכולל שבועתו עם דבר רשות, שאין השבועה חלה ע"ד מצוה, ובזה אינו מקיים שבועתו כאשר יצא מפיו, הנה הכ"ף בזה האופן אינו רק לשיעור וקירוב בלבד, כי אין עליו חיוב קיום שבועתו בשלמותה. הנה נתוספה הכ"ף להבין בכוונת המקרא הנך תרי עניני שבועה ע"ד מצוה בכולל, שהאחת חלה והאחת לא. ואף דבריש נדרים מפיק ידות נדרים מכל היוצא מפיו יעשה, וכן הרמב"ם (פ"ג מנדרים ה"ח) ילמוד מהך קרא דנדרים חלים ע"ד מצוה, מ"מ לא יסופק דעל שבועה ודאי נמי קאי, דבדידי' קרא משתעי. ודע דבירושלמי ילפי מהך קרא דנדר ושבועה שהותר מקצתו הותר כולו, מדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה, משמעותו דוקא כשכולו קיים, לכן כשראה אנשים מרחוק אוכלין פירותיו ואמר הרי הן עליכם קרבן וכשהגיע אליהן והנה הם אביו ואנשים זרים, הואיל אביו מותר כולן מותרין. אמנם יש הבדל, באמר אח"כ אילו הייתי יודע כן הייתי אומר פ' ופ' אסורים ואבי מותר אז הותרו כולן, אבל אם אמר הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבי, הרי כולן אסורים חוץ מאביו, דבזה מעמיד דבריו ראשונים, כמ"ש הפוסקים. וגם בזה מתפרש הכ"ף להנך תרי אנפי דלפעמים מחוייב עכ"פ לקיים מקצתו אף שאינו כדבור ממש, ולפעמים כשאינו כדבורו ממש גם מקצתו אינו קיים:

לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. מלבד גופיה דקרא יש לרמוז דאם האדם ישמור לשונו מלדבר שום דבור אסור ויהיה נשמר מדברים בטלים ויקדש פיו אז כל אשר יבקש מה׳ ישמע תפלתו. וז״ש לא יחל דברו לא יעשה דברו חולין שלא ידבר דברים בטלים ומכ״ש דברים האסורים. אז ככל היוצא מפיו יעשה ה׳ וישמע תפלתו ולא עוד אלא אפילו בלי תפלה כל אשר יאמר יתקיים כמו רבי חנינא בן דוסא. והרב עיר וקדיש רבינו מהר״ר חיים ויטאל ז״ל פירש משם הרב מהר״ר שמעון טירנו ז״ל לא יחל דברו לא יעשה דברו חולין הלא תראה ככל היוצא מפיו יעשה כי כל אשר ידבר הוא פועל למעלה אם לטוב אם למוטב שאם ידבר דברי תורה ודברי קדושה מעורר ברוחניות ובקדושה למעלה. ואם ח״ו מדבר ל״הר ודברים האסורים הוא פועל בסט״א ח״ו וז״ש ככל היוצא מפיו יעשה למעלה אם טוב או לאו עכ״ד ואפשר לרמוז בהקדמת ששמעתי דלא יפלא האדם איך מדבר בעה״ז השפל למטה ודיבורו עושה רושם למעלה הלא תראה היין שהוא במרתף ומונח בחבית סתומה בעת שדורכים הענוים אף שהוא רחוק מאד היין שבחבית מתנועע והוא פלא ומזה נקח ראיה על הדבור שהוא פועל למעלה ולרמז זה לא יחל דברו ככל היוצא ר״ת גימטריא יין עם הכולל דמן היין נלמד. עוד יש לרמוז לא יחל דברו ככל ס״ת אלול שצריך לשוב באלול כמ״ש רז״ל וס״ת היוצא מפיו יעשה הוא אוה דבשמירת הלשון יבא משיח ויהיה שמו וכסאו שלם שהוא אותיות או״ה דהכל תלוי בלשון:

איש כי ידור מבואר שיש הבדל בין איש ובין אדם, ששם איש מציין הגדלות, ואמרו תמיד שהוא בן י"ג שנים ויום א' שאז נקרא איש גדול, ובכ"ז אינו כלל כולל ששם איש המוזכר גבי ביאה הוא בן ט' שנים ויום אחד, שלענין ביאה הוא בעת ההיא ראוי לביאה ונקרא איש לענין זה כמ"ש זה בפ' סוטה, וכן לענין נדר שכתוב גבי נזיר וגבי עירובין איש כי יפליא, שצריך שיהיה איש היודע להפלות ולהבין לשם מי נדר שערו חכמים שבן י"ב יוכל להפלות ומקרי איש לענין זה, ועי' בספרי נשא (סי' ג') ובספרא בחקתי (סי' נה):

רש"י ד"ה נדר, האומר, הרי עלי קונם שלא אוכל וכו'. משמע שכל זה בשלילה, נדר שלא לעשות, אבל לא בחיוב, קבלה על עצמו לעשות דבר מסוים. וכך גם משמע מדברי רש"י להלן (פסוק יד ד"ה כל נדר וכל שבעת אסר וגו'). וראה רא"ם המבאר שנדר אינו אלא התפסת איסור על החפץ ולכן לא שייך בו "קום עשה". (פ' מטות מסעי תשס"א)

איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור וגו'. זש"ה אשר לא נשא לשוא נשא ר"ת נדר שבועה איסר. רבינו אפרים ז"ל. ובמדרש איש כי ידור נדר לה' הה"ד כי לא ידע האדם את עתו ע"כ שמעתי דיש מדרש זה ואם כנים הדברים פשוט במ"ש אל יאמר אדם לה' קרבן ופירש הר' של"ה דחיישינן שמא ימות וז"ש דכתיב איש כי ידור נדר לה' והול"ל איש כי ידור לה' נדר אמנם צריך שיאמר נדר לה' והטעם שמא ימות ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה וז"ש הה"ד כי לא ידע האדם את עתו דייקא כי בכל עת מעותד למות ולזה צריך שיאמר נדר לה':

קונם שלא אוכל וכו'. הקשה הרמב"ן, דבענין זה לא הוי נדר, דכל נדר הוא שאסר דבר עליו, שאמר 'קונם ככר זה עלי', שאסר הככר עליו, ולא שיהיה אוסר עצמו שלא יאכל הככר, דזה הוי שבועה. דזה ההפרש יש בין שבועה ובין לשון נדר, דשבועה שאוסר עצמו על דבר אחר, שנשבע שלא יאכל ולא יעשה מעשה פלוני. אבל נדר – שאוסר אותו ענין עליו, שאומר 'קונם ככר זה עלי' (נדרים ב ע"ב) :
‎ונראה, מדאמר 'קונם', שהוא לשון נדר (נדרים י. ), אם כן הכי פירושו, יהיה ככר זה עלי בענין שלא אוכל אותו. ו'שלא אוכל' פירוש דהא מילתא, שיהיה הקונם בענין שלא אוכל הככר, דהיינו שיהיה עלי קונם. וכן נראה, שכל אשר זכר לשון 'קונם', שהוא לשון נדר, אף על גב שאמר 'שלא אוכל' 'שלא אשתה' הוי לשון נדר משום האי טעמא, ד'קונם' בעצמו הוא לשון נדר, ו'שלא אוכל' ו'שלא אשתה' הוי פירושו דהך מילתא. ובהדיא בפרק ג' דשבועות אמרו (כ. ) 'איזה איסר, האומר הרי עלי שלא אוכל בשר', משמע דבהאי גוונא הוי נדר. ואף על גב דפרשו שם בתוספות (ד"ה שלא) דלא חש התנא לדקדק, וצריך שיאמר 'קונם אכילת בשר עלי', אבל רש"י סבר שהתנא דקדק שפיר, דיש לפרש כדלעיל – קונם עלי עד שיהיה הקונם שלא אוכל בשר, ונכון הוא:

פס'. איש כי ידור נדר לה'. להוציא את הקטן, כי ידור נדר. את שהסמיך את נדרו לדבר שאפשר לו להנדר הרי זה נדר יכול אף בשבועה כן תלמוד לומר או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו. (מכל מקום). ומה הפרש בין שבועה לנדרים. שהנודר בחיי המלך והנשבע במלך עצמו וכן הוא אומר (מ״ב ד) חי ה' וחי נפשך אם אעזבך. לאסור אסר על נפשו. על נפשו הוא אוסר ואינו אוסר על אחרים. ד״א לאסור אסר על נפשו לפי שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה. אין לי אלא שהוציא בפיו. קיבל עליו בנדר ובשבועה מנין ת''ל לאסור אסר על נפשו יכול אפי' נשבע לאכול נבלות וטרפות שקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה ת״ל לאסור איסר. לאסור את המותר ולא להתיר את האסור. לא יחל דברו. שלא יעשה דבריו חולין. ככל היוצא מפיו יעשה. מלמד שעובר בעשה ולא תעשה:

לא יחל דברו. כְּמוֹ לֹא יְחַלֵּל דְּבָרוֹ — לֹא יַעֲשֶׂה דְּבָרוֹ חֻלִּין (שם):

וטעם ידור נדר לה' איננו כמו אשר נשבע לה' (תהלים קלב ב) כי הוא כמו וישבע לו (בראשית כד ט) שנשבע אליו לצרכו אבל בשבועה יאמר ובשמו תשבע (דברים ו יג) ואשביעך בה' (בראשית כד ג) כאשר נשבעתי לך בה' אלהי ישראל לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי (מלכים ב א ל) השבעה לי באלהים הנה (בראשית כא כג) אבל בנדר לא יאמר ידור בה' אלא לה' וכבר רמזו החכמים טעם הדבר בספרי (מטות יד) אמרו מה הפרש בין נדרים לשבועות בנדרים כנודר בחיי המלך בשבועות כנשבע במלך עצמו אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר חי ה' וחי נפשך אם אעזבך (מלכים ב ד ל) והסוד כי השבועה מלשון שבעה כי בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה והנדר בתבונה ראשית דרכו קדם מפעליו מאז נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים ולפיכך חלים על דבר מצוה כדבר הרשות והנה כל נדר לה' וכל הנשבע בו:

ככל היוצא מפיו יעשה - מוסב על השבע שבועה כענין שפירש בשעת שבועתו יעשה. לפי הזמן שפירש הן קרוב הן רחוק. וראייה לדבר כענין ב' דברים הללו פירש משה במשנה תורה: כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו. מוצא שפתיך תשמור ועשית. השבע שבועה וגו'.

או ישבע שבועה לאסור אסר על נפשו: הוא בעניני עינוי נפש. ובנתה"ש הנדר קבלת החיוב לעשות, והאסר שלא לעשות.

כי ידר נדר. מה ת"ל נדר, ללמד שכנויי נדרים כנדרים ^יגענין כנויי נדרים [וכן כנויי שבועות שבסמוך] הוא, דיש מקומות שאנשיהם עלגים שמפסידים את הלשון הצח ומכנים דבר ידוע בשם כנוי [מלשון המכנה שם לחבירו], ואז הולכין אחר שם הכנוי, ולכן האומר דבר זה עלי קונם קונח קונס הוי כאלו אמר דבר זה עלי בנדר משום דשמות אלו הן כנויים לעקרי שמות נדרים, אבל כנויים שרחוקים הרבה מעיקר לשון נדרים אינן כלום, ועיין ביו"ד סי' ר"ז. .
(ירושלמי נדרים פ"א ה"א)

אף על פי שלא אוכל שייך גבי שבועה ולא גבי נדר וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל, כבר תירץ הרא"ם ע"ש:

או השבע שבועה. הנה תהיה השבועה גם כן לאסור על נפשו הדבר בשבועה באחד משני מינים הנזכרים האחד הוא שיאמר הנני נשבע ביי' שלא אעשה כך או אעשה כך כי השבועה תחייבהו לקיים זה המאמר והשני הו' שיתלה השבועה בדבר אם אשה כך או יהיה כך אם עשיתי כך או היה כך הרי אני נשבע ביי' שלא אעשה כך או שאעשה כך:

ואומרו או השבע שבועה כנגד העדר המעשה כמו שגמר אומר לאסור איסר על נפשו, ויש גם כן בזה ב' נדרים, נדרי חול כגון לאסור דברים שאין מצוה באיסורם, או לאסור גם כן דברים שהם אסורין כגון בועז שנשבע ליצרו.

שם. איש כי ידר נדר לה׳ או השבע שבעה וגו׳.
ספרי שם: מה הפרש בין נדרים לשבועה, בנדרים כנודר בחיי המלך, בשבועה כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר (מ״ב ב׳) חי ה׳ וחי נפשי אם אעזבך.
עיין בהך דנדרים דף כ״ב ע״ב גבי דאם נדרת במוהי, ובהך דב״מ דף פ״ה ע״א מומא וכו׳. ובאמת בדברי ספר המצות לרבינו נראה דר״ל כמו דנשבע במשה, עיין במ״ע ז׳ ובדברי ירושלמי נדרים פ״א על הך דבמוהי הובא בר״ן דף י׳, אך לא ר״ל בשבועה שנשבע וכו׳ רק בנבואת משה, וכעין מ״ש רבינו לקמן פי״ב הל׳ ד׳ לחלק בין תורה לכתבי הקדש, וזהו משום דשבועה הוה כנשבע במלך עצמו כמבואר בספרי פ׳ מטות וזהו נבואת משה.

השבע. שם הפועל ובא עם שם וכמוהו רבים:

ובדרך זה מצינו בלשון רז"ל (חגיגה כב.) שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו, כי כל זה דרך גאה וגאון כמו שארז"ל (סוטה ד:) כל מי שיש בו גסות הרוח כאילו בנה במה שנאמר (ישעיה ב כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה. מה ענין הגס רוח אל הבונה במה אלא ודאי שמצד גסות רוחו הוא בונה במה לעצמו כאמור, וכן במה לשון גבוה, ואותו דרך גאה וגאון המצוי בבונה במה מצוי גם בנודר כי מסתמא כוונתו כדי שיהיה מוחזק בחסיד ופרוש, אך יש מקום לומר נודר בכעסו יוכיח כי מסתמא בכעסו לא נתכוין לשם יוהרא וצריך אתה לחלק בין נודר מתוך ישוב הדעת ובין הנודר בכעסו, ובמה תדע איפה אם זה הנודר דומה לבונה במה או לא כי אם נדר בכעסו ודאי אינו דומה לבונה במה, ע"ז אמרו והמקיימו כאלו הקריב עליה, נתן סימן מובהק על זה כי כל מה שהאדם עושה מתוך כעס מסתמא כשך חמתו הוא בא לידי חרטה ואינו מקיימו אלא הולך אל החכם שיתיר לו ע"כ אמר אם הוא נודר ואינו מקיימו אלא נשאל על נדרו ודאי בכעסו נדר ומתחרט ואז אינו דומה כאילו בנה במה, וכארז"ל (חגיגה י.) אשר נשבעתי באפי וגו' באפי נשבעתי וחזרתי כשך האף והחימה.

או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו. שבועת בטוי אינו כמו קרבן לה׳. אלא מיתסר נפשי׳ על חפצא. מש״ה בנדר יכול לאסור ככרו על אחרים. משא״כ שבועה אינו רק לאסור על נפשו. ומש״ה לא כתיב מופלא סמוך לאיש גבי שבועה. שהרי מסיק בנדה דמ״ו דמופלא ס״ל שהקדיש ואכל הוא אינו לוקה אלא אכלו אחרים לוקין וזה א״א בשבועה. כמש״כ התוס׳ שם בד״ה כגון:

לאסר אסר. שאוסר לעצמו דבר המותר לו:

לא יחל דברו כמו יחל ישראל אל ה׳‎ כלומר לא יתמתן דברו אלא יעשה ככל היוצא מפיו. דבר אחר לא יחל דברו הוא לא יחלל דברו לעצמו כלומר לא יתיר הוא את נדרו לעצמו אבל אחרים יתירו לו. [לא יחל לא יתבטל].

לא יחל כמו לא יחלל. כי הוא מפעלי הכפל ולולא החי"ת שאינו מקבל דגש היה נדגש לתשלום אות הכפל כמשפט:

לאסור אסר. הנשבע לעשות דבר יסגיר ויאסר בעד כח בחירתו שהי' לו עד הנה להמנע מעשיית הדבר, ובשבועתו אין לו בחירה זו עוד והוכרח לעשותו, וכן הנשבע לבלי עשות דבר מה יקשר ויאסר כח חפשיותו שהיה לו לבחור בעשיית הדבר, ובשבועתו נטלה ממנו חפשיותו והוכרח להמנע ממנו, הנה בשניהם רצון החפשי שבאדם נעשה ע"י שבועה כאילו היה קשור ונאסר בחבלי דבריו, כן נראה לפרש לשון המקרא להסכי' עם דעת רבותינו שהשבוע' היא שאוסר נפשו אחפצא. (זיינער בעגיערדע איינע פעססעל אנצולעגען). ובתוס' ריש נדרים כתבו, אע"ג דכתיב לאסר אסר על נפשו דמשמע דאסר חפצא עלי', מ"מ גלי קרא לא תשבעו דמזהיר אגברא (עתי"ט שם); ויש לגמגם קצת, וכי חד קרא דלא תשבעו יכריע לשון לאסור אסר על נפשו שנאמרה ונשנה עד עשרה פעמים בפרשה, אמנם לפי המבואר א"צ לזה, כי גם לשון המקרא יש לפרשו אגברא ולא אחפצא:

כי ידור נדר לה' אין לפרש נדר לה' כפי' הראב"ע שצריך להזכיר את השם בעת נדרו, דהא מצינו שאמר כי יפליא לנדר נדר ולא אמר לנדר נדר לה' (כן גרס הגר"א) רק פי' שידור בדבר הנדור לה' שיתפיס דבר המותר בדבר האסור ע"י נדר, שיאמר פירות אלו עלי כקרבן, וכתב הרמב"ם מפני שאפשר שיעשה אדם בהמת חולין קרבן אבל האומר פירות אלו עלי כבשר חזיר וכו' הרי אלו מותרים ואין כאן נדר שא"א שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר, וז"ש בספרי לדבר שאפשר לו [ובגמרא נדרים (דף יד) עד שידור בדבר הנדור וכן הגיה הגר"א בספרי] וזה דוקא בנדרים לא בשבועות, שבשבועה אמר לאסר אסר על נפשו, שאינו אוסר את החפץ, רק מקבל אסר על נפשו, ולשון לאסר הוא שאוסר וקושר את נפשו במוסרות ועבותות בל יעשה דבר זה, והוא איסור גברא, שאסר א"ע מן החפץ, משא"כ בנדר הטיל איסור על החפץ, לא על עצמו, וזה לא יוכל לעשות רק אם מתפיסו בדבר הרדור שבידו לעשות מחולין קדשים, ובכל הפרשה אמר נדריה ואסריה, שעל השבועה בא לשון מאסר על אסר גברא, ומצאנו שבועה לה' בקישור הב', ובשמו תשבע, ואשביעך בה', ולא בא זה בנדר כי בא רק בקשור הלמ"ד כי ידור לה', כי השבועה שהוא קבלת דבר ע"ע. יהיה לפעמים בה' כנשבע במלך עצמו, אבל הנדר אינו מקבל ע"ע רק מתפיס החפץ באיסור נדר לשם ה' שבא רק בקשור הלמ"ד, וז"ש בנדרים כנודר בחיי המלך בשבועה כנשבע במלך עצמו:

ומקרא מפורש הוא (פסוק יד) - "כל נדר וכל שבֻעת אִסר לענֹת נפש". (פ' מטות מסעי תשס"ב)

ככל היוצא מפיו יעשה. הכוונה כי כל אשר ידבר האדם הוא פועל למעלה אם לטוב אם למוטב. שאם ידבר דברי תורה ודברי קדושה מעורר למעלה ברוחניות ובקדושה. ואם ח"ו מדבר דברים אסורים הוא פועל בסט"א ח"ו באופן ככל היוצא מפיו אם טוב ואם לא טוב יעשה למעלה. מהרח"ו ז"ל בשם הרב שמעון טירנו ז"ל. ורבינו אפרים ז"ל כתב לא יחל דברו נדרו ושבועותו לא נאמר אלא דברו מכאן אזהרה שלא יחזור בדבורו כמ"ש רז"ל מי שפרע מדור המבול וכו'. ולפי דרך האמור דפירש הרב ז"ל לא יחל דברו שלא יחזור וכו' אפשר לומר דלא יחל דברו היינו באופן שמקבל מי שפרע. ככל היוצא מפיו יעשה היינו אפי' בדברים דקיי"ל כר' יוחנן דיש בהם מחוסרי אמנה:

יכול אפילו נשבע שיאכל נבילות וטריפות. הקשה הרמב"ן, דקאי בנדרים, וקאמר 'יכול שנשבע שיאכל נבילות וטריפות וכו'', דהוי לשון שבועה. ואין לומר דלאו דוקא שבועה נקט, אלא הוא הדין נדר, שהוא נודר לאכול נבילות וטריפות, דהא לא מצאנו נדר לעשות מעשה, שכל נדר שאוסר דבר אחר עליו, ואי אפשר שיהיה נדר לעשות שום מעשה. שאם הוא נודר לאכול נבילות, אין זה נדר, שאין נדר אלא שאוסר דבר עליו. ומה שתמצא⁴⁷ 'הרי עלי שלמים' 'הרי עלי עולה' (ר' ר"ה ו. ), אף על גב שהוא לעשות מעשה, היינו משום דבאמירתו לגבוה חל השעבוד על נכסיו, דהוי כמו מסירה להדיוט (קידושין כח ע"ב), וחל הנדר עליו לשלם מה שהוא חייב לגבוה. אבל⁴⁷ אם אומר 'הרי עלי לאכול נבילות וטריפות', או אפילו בדבר היתר, כגון שאמר 'קונם שאוכל או אשתה', לא חל הנדר, שאין כאן איסור חפצא, דבעינן בנדרים שהוא אוסר החפץ עליו (נדרים ב ע"ב), וזה לא שייך בנדר אם הוא נודר לעשות מעשה, אלא אם אומר 'קונם כל פירות העולם אם לא אוכל או לא אשתה היום', דזה בודאי חל עליו, משום תנאי, שאסר עליו כל פירות שבעולם (ר' נדרים יד ע"ב):
‎והרא"ם פירש דברי רש"י, דהא דקאמר 'יכול אפילו נשבע וכו'', לא איירי בנדרים, אלא בשבועה איירי. ותימה, דהוי לפרש הא מלתא על שבועה, שאין ענין זה – שהוא נשבע לאכול נבילות – לנדר שדיבר לפני זה:
‎ויראה דכך פירושו, דפירש רש"י לפני זה "נדר" 'האומר עלי קונם וכו'', ורצה לומר דכך הוא לשון נדר, שיאמר 'קונם וכו'', דלשון "ידור נדר" משמע שאוסר בדבר הנדור, דהיינו בלשון קונם, לפי שלשון 'קונם' הוא לשון הקדש, וכאילו אמר יהא דבר זה עלי כהקדש. והוקשה לו (לרש"י), הא כתיב "לאסור אסר על נפשו", דמשמע שאוסר בלשון אסור, ולא בלשון קונם. ומתרץ "לאסור איסר" בא ללמוד 'לאסור דבר המותר ולא להתיר דבר האסור', ולא אתא לאורויי באיזה לשון הוא אוסר:

השבע: מקור במקום זמן מוגבל.

כי ידר נדר לה׳. כי ידר נדר – אינו אסור עד שידור בדבר הנדור, לאפוקי בכור דדבר האסור הוא, לה׳ – לרבות המתפיס בחטאת ואשם ^ידעיין מש"כ בדרשה הבאה בבאור דרשה זו. .
(נדרים י"ג א')

כמו לא יחלל. והוי מבעלי הכפל ולולא החי"ת שאינו מקבל דגש היתה נדגשת לתשלום אות הכפל ופי' לא יזלזל דבריו בזלזול החולין שאינו חושש בשמירתן מטומאה רק בקדש:

לאסור אסר על נפשו. ר"ל שלא יאסור הדבר כי אם על נפשו וזה יהיה בצד שספרנו. ולפי שאמ' לאסור אסר למדנו שאין הנדר הזה והשבועה הזאת להתיר לעצמו האסור אבל הוא לאסור המותר ולזה הוא מבואר שאם נשבע שלא לקיים את המצוה אין השבועה חלה כי אין זה אסר וגדר אבל הוא פרצת הגדר כאלו נשבע שלא ישב בסכה כי כמו זה אינו לאסור על אסר נפשו אבל הוא לסלק מנפשו חיובה ואולם בנדרים יקרה שיחולו על דבר מצוה והמשל שכבר יתכן שיאסור אדם על עצמו הנאת מצות סוכה עליו כקרבן והנה יחול זה הנדר לפי שאין מתנאי המצוה שיהנה האדם בהם כי כבר ידומה שיקיים המצוה ולא יהיה לו הנאה גופיית ממנה וזה יחולו הנדרים על דבר מצוה מה שאין כן בשבועות והנה זה ג"כ בנדרים כשהיו על דבר מצוה לא יהיה מקיומם עקירת המצוה כי אם במקרה ואמנם השבועות יהיה מקיומם עקירת המצוה בעצם וכמו שהו' מבואר שאם נשבע אדם שיעשה כך אחר נשבע שלא יעשהו 'שאין השבועה השנית חלה עליו כן אי אפשר שתחול השבועה שתהיה לעבור על שבועת סיני:

ונתחכם ה' במה שאמר תיבת לה' בין נדר לשבועה להסמיך לה' נדר ושבועה לומר שהכפל שבא בנדר ובשבועה הוא פרט הנוגע לה' ולא כללו בכלל נדרי חול לפי שדינו משונה, והוא מה שגמר אומר לא יחל דברו ככל היוצא וגו' פירוש כנגד נדרים שהם דברי חול ושבועות שהם מניעת דברים שאין בהם צורכי מצוה כשבועתו של בועז וכדומה לה אמר לא יחל פירוש הוא לא יחל אבל אחרים מתירים לו וכמו שפירשו רז''ל (שם), וכנגד נדרים שהם נדרי הקדשות ונדרי שמים ושבועות שיש בהם צורכי מצוה אמר ככל היוצא מפיו יעשה בזה אין בהם תנאי שאחרים יכולין להתירו אלא הם דברים שאין להם התרה:

שם. לאסר אסר על נפשו וגו׳.
ספרי שם: על נפשו הוא אוסר ואינו אוסר על אחרים, שהיה בדין ומה אם במקום שאין מפר נדרי עצמו משנודר הרי הוא מפר נדרי עצמו עד שלא ידור וכו׳.
(עיין ברמב״ם הל׳ נדרים פ״ב ה״ד), עיין נדרים דף ע״ה ע״ב דמוכח שם דזה הוה ג״כ כמו גדר שאלה, ולא בגדר טעות, ע״ש בר״ן ד״ה הא, ונ״מ גבי נזירות שמשון דלא מהני שאלה, אם מהני מה שמבטל הנדרים קודם שידור, ובפרט להך שיטה שכתב רבינו דצריך שיזכור התנאי בתכ״ד ע״ש, ולפי המבואר בירושלמי בדמאי ספ״ז דכל היכא דלא מהני שאלה לא מהני תכ״ד ה״נ כן. וע׳ בתמורה דף י״ז ע״א גבי הך דר״י דאם אמר גבי קדשים שיצאו לחולין בלא פדיון כשיהיו בעלי מומין הוה כמו הקדש טעות ע״ש, ודברי רבינו בהל׳ איסורי מזבח פ״א ה״ג ובהשגות שם, ובהל׳ תמורה פ״א הל׳ ב׳ ע״ש, וגם יש כמה ראשונים דס״ל דזה הוה רק גדר התרה, רק מה דקי״ל [נדרים] דף פ״א ע״ב דאין חכם מתיר נדרי עצמו מהך דלא יחל דברו ומבואר שם דף צ׳ דזה רק היכא שכבר חל הגדר ע״ש ברש״י ד״ה אבל, אבל קודם לכן הוא עצמו יכול להתיר, וע׳ בסא״ז הל׳ יוה״כ שכ׳ כן ע״ש, וע׳ בספרי פ׳ מטות גבי הך דלאסור איסר על נפשו.

לא יחל דברו. כמו לא יחלל ואיננו לשון מחילה והנה אנחנו צריכין לקבלה כי הכ' אמר איש ואשה ולא פירש מתי יהיה איש או מתי תהיה אשה:

אבל המקיימו ואינו בא לידי חרטה ואינו נשאל עליו, סופו מוכיח שמתוך ישוב הדעת נדר וחשדה אותו התורה שרום לבבו הביאו לידי מדה זו שלקח את עצמו לצד אחר על כן הוא דומה כאלו הקריב עליה כי הקיום הוא גמר דעתו כמו שהקרבה תכלית בנין הבמה, וזהו שמסיק שם (נדרים כב) אמר שמואל כל הנודר נקרא רשע מאי קרא שנאמר (דברים כג כג) כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, וילפינן חדלה חדלה כתיב וכי תחדל וכתיב התם (איוב ג טז) שם רשעים חדלו רוגז. ונראה לומר דון מינה ומינה מה להלן בחדלת הרוגז משתעי אף כאן בחדלת הרוגז, כי אינו נקרא רשע כי אם באופן זה שכבר חדל רגזו ואף ע"פ כן הוא עומד בנדרו ואינו נשאל עליו אגלאי מילתא למפרע שלא מתוך כעס נדר כי כבר נשתהא כשיעור זמן חדלת הרוגז ועל זה אמר שם רשעים ר"ל הוא נקרא רשע כשחדל הרוגז ואינו נשאל עליו ואם כן ודאי מתוך ישוב הדעת נדר כדי לבנות במה לעצמו על כן המקיימו נקרא רשע כי דרך גאה וגאון לו, ואני מוסיף עוד ג"ש לילף חדלה זו מן חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב מה להלן במה אף כאן במה וז"ש כאן איש כי ידור נדר לה' כשהוא איש בנדרו ושפוי בדעתו ומתוך ישוב הדעת נדר, עליו אמר דרך הודעה ככל היוצא מפיו יעשה כי אין סופו לבא לידי חרטה. אבל הנודר מתוך כעס ההוא אמר ולא יעשה כי סופו להיות נשאל עליו כשך חמתו, ואומר נדר לה' למעט שלא ידור לשום יוהרא לבנות במה לעצמו אלא לשם ה' ידור.

לא יחל דברו. אבל אחרים מחללים לו יחיד מומחה או ג' הדיוטות אם יש לו פתח חרטה יחל יבטל ויש לפרש יחל לשון חולין חילול, ואשבועה קאי שיש בה חילול השם שבועה דרך להוציא לשם שמים וכל היצא מפיו יעשה קאי אנדר ויש לפריש יחל לשון איחור כמו "ויחל עוד שבעת ימים" גבי נח, דוגמת "כי תדר נדר…לא תאחר לשלמו" [ג' חרטות הם: אחד נולד דבר שלא היה בעולם בשעת הנדר ואף לא מסיק איניש אדעתיה שיבא לפי שאין דבר זה רגיל ומצוי וכיון שאינו מצוי אנן סהדי דאפי' הזכירו לו בשעת הנדר היה עושהו לפי שהיה סבור שלא יבא דבר זה לעולם ולפיכך אין פותחין בנולד דאפי' אמר אילו הייתי יודע שיבא לא הייתי נודר, אין בכך כלום, דאנן סהדי דמתוך שסבור היה שלא יבא, גמר בלבו הנדר ונדר. ויש חרטה שהדבר היה בעולם בשעת הנדר אבל לא היה יודע שהוא בעולם ובשידע אמר אילו הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר מתירין לו, שלא היה אדם בשעת הנדר ואדעתא דהכי לא היה נודר, שאם ישקר ויתיר, אין ההיתר היתר ועובר בלא יחל. ולכך היה אומר לו כדו תהית בבירור הוא שאתה תוהא על הנדר, תוהא לשון מתחרט כמו תוהא על הראשונות. והשלישית דבר שאינו בעולם אבל רגיל לבא בעולם יכול לאסוקי אדעתיה שיבא כי רגילות הוא לבא ובההיא פליגי אמוראי איכא למ"ד אין פותחין בחרטה, בזאת החרטה דחשיב ליה נולד כיון דאינה בעולם, ואיכא למ"ד פותחין ומתירין בזאת החרטה כיון דהוה ליה לאסוקי אדעתיה כמאן דאיתיה בעולם דמי ולא הוי נולד. וראיתי גדולים שאומ' דאין צריך לומר אלא מתחרט אתה והוא אומר כן ומתירין משום דאמ' דההיא דאתה לקמיה דרב הונא אמר ליה לבך עלך ושרייה, קסבר פותחין בחרטה ואו' שלא אמ' לו יותר ולא נהיר אלא נראה לי דלאחר שמצא פתח, החרטה אמר לו לבך עלך כלו' עדיין אתה עומד במה שהיה בלבך בשעת הנדר כלו' הזהר שלא תשקר וא"ל לא ושריה. ודייק תלמודא מן הלשון דמשמע נהפך לבך לאחר שעת הנדר שאירע הדבר אחר הנדר, אלמא שהיה לו לאסוקי אדעתיה ומשום הכי דייק קסבר פותחין בחרטה, תדע דאמרינן א"ר יודא א"ר אסי אין חכם מתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו, נדרי הבאי נדרי זירוזין, נדרי שגגות נדרי אונסין דהתירו חכמים ואמרינן קסבר אין פותחין בחרטה ואמרינן ההוא דאתא לקמה דרב אסי ואמר ליה הרי תהית' וא"ל אין ושריה ואי אמרת לא אמרינן ליה יותר והוא הוא אמר אין פותחין בחרטה אלא ודאי מצא חרטה בדבר שהיה בשעת הנדר וא"ל תוהא אתה על הנדר על ידי דבר זה וא"ל אין ולכך ודאי תרווייהו מצרכי דבר חרטה, אלא על חרטה שאינה בעולם בשעת הנדר שייך לומר כדו תהית כמו תוהא אתה על הראשונות ואמרינן נמ' אמר רבא אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה והדר אמרה משבח ליה רבא לרב נחמן ברב ספרא דאדם גדול הוא א"ל לכשיבא לידך הביאהו לידי אתא לקמיה הוא ליה נדרי למשרי א"ל אדעתא דהכי מי נדרת א"ל, עד דאיקפיד רב נחמן אלמא דמאן דאית ליה פותחין בחרטה מחזר למצוא את החרטה] ואחר שרא לנפשיה מדאיקפד רב נחמן ורב ישמעאל בר יוסי מדמחייה קצרה באוכלא דקצרי', דשכיחי אפקורי דמצערי רבנן דהוה ליה לאסוקי אדעתיה ואע"ג דא"ר ישמעאל משום אביו, אילו פייסוך בני אדם דמשמע דאין פותחין בחרטה, איהו כהלכתא סבירא ליה ופתח במה דמחייה קצרה וההיא דעלתא לרגלא דשרא ר' יוסי כיון דהות אמרה קודם הנדר דתעלה לא חרטה היא דזה הוה בשעת הנדר ומשום הכי הארכתי בדברים שראיתי רוב בני אדם נכשלים בדבר זה] והלכת' דפותחין דהוה ליה לאסוקי אדעתא. ואין פותחין לאדם לא בכבוד אביו ולא בכבוד אמו וכ"ש בכבוד שמים כגון "יש בוטח כמדקרות חרב" וכגון כל הנודר נקרא רשע דכת' "כי תחדל לנדר" וכתי' "שם רשעים חדלו רגז" ויליף חדל חדל, ותנן האומ' הרי עלי כנדרי כשרים אין בכך כלום דאין דרך כשרים לנדור, כנדרי רשעים כי דרכם הרשעים להיות קלים בנדרים. ולפי שבושת לאדם לומר דפי' הכי נדרו, משקר ואתי לידי תקלה, ולכך אין פותחין בדברים הללו. ונדרים חלים אפי' על דבר מצוה כגון קונם סוכה עלי ותפילין או ציצית וזה חומר בנדרים מבשבועות אבל אם אמר נדר שיאכל נבלה או ילבש שעטנז אינו נדר דכרתי' "לאסר אסר" שאוסר על עצמו דבר המותר לו ולא שיתיר דבר האסור:

לא יעשה דברו חולין מענין חילול לא מענין התחלה כמו אחל תת פחדך אע"פ ששניהם משרש חלל ופי' לא יעשה דברו חולין לא יזלזל דבריו כמו שמזלזל הרגלין שאינו חושש בשמירתן מהטומאה אלא יהיו נחשבין לו כקדש שחושש בשמירתו ורבותינו אמרו שהוא אינו מוחל אבל אחרי' מוחלין לו מענין מחלה לא ממילת יחל דרשו זה דמלת יחל שרשה חלל ומלת מחילה שרשה מחל רק דרשו זה ע"פ קבלתם שקבלו איש מפי איש עד למשה מסיני ואסמכוה אקרה דלא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ומתירין לו ואומרים מותר לך מחול לך ואז יחללנו וזהו ששנו בברייתא בחגיגה התר נדרים פורחים באויר ויש להם על מה שיסמוכו אסמכתא בעלמא ואם הי' מאמר' זה יוצא מדוקיא דלא יחל דברו הי' מן התורה ולא מן ההלכה:

לא יחל. היו"ד פתוחה, ולא אמר יחל ביו"ד צרוי' כמו איך יחל (ישעיהו מ״ח:י״א) בלשון נפעל כמו הרבה לאוין שנאמרו בלשון נפעל (כמ"ש בפ' בא), דא"כ היה משמעותו דלא משכחת לה לחלל את נדרו אפילו כשהוא נפעל לכך ע"י התרה, לכן אמר קרא בלשון פועל, להורות שהוא מצד עצמותו אין לו רשות לחלל, אבל להיות נפעל ע"י אחרים רשאי לחלל, והיינו בהתרת אחרים, וז"ש רז"ל (חגיגה יו"ד) הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו:

לאסר אסר על נפשו ואינו אוסר על אחרים לדעת ר"א שס"ל שמפר נדרי אשתו להבא כמ"ש בנדרים (דף עה) נוכל לומר שיקיים ג"כ דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו, לכן למד שא"י לאסור על אחרים, והעתקתי גי' הגר"א:

כמו לא יחלל. רצה לומר ששורש "יחל" 'חלל', והלמ"ד השניה נפלה, כמו שדרך הלשון בפעלי הכפל שנופל אות הכפל:

נדר לה׳. ואלו נדרים מותרין ^טוכתב התוי"ט וז"ל, הלשון אינו עולה יפה, דאטו הני דפרק קמא אסורין הן שלא ידור בהן וכו', יעו"ש. ולא ידעתי מה קשה לו, כי הלא הלשון והכונה פשוטים מאוד, אלו נדרים מותרין מאליהן שאינן חלין כלל ואינן צריכין התרה כלל, וצ"ל דכונתו שאין הלשון מדוקדק כ"כ דהול"ל ואלו שאין נדריהם נדר. , האומר הרי זה עלי כבשר חזיר, כעבודת כוכבים, כנבילות וטריפות כשקצים ורמשים וכו', דאמר קרא כי ידר נדר לה' – עד שידור בדבר הנדור ^טזבאור הענין, כי קבלת נדר יצוייר בשני לשונות, בלשון איסור ובלשון תפיסה, לשון איסור הוא שאומר יאסר דבר זה עלי או דבר זה עלי אסור [ועיין בסמוך], ולשון תפיסה הוא שמתפיס החפץ שרוצה לידור ממנו בדבר האסור והיינו שיאמר יהא ככר זה עלי כאותו חפץ האסור, ואמר בזה דצריך לתפסו בדבר הנדור, כלומר בדבר שאפשר לו לאסרו עליו בנדר, והוא דבר שהיה מתחלה חולין ואח"כ הקדש, והיינו שיאמר ככר זה עלי כקרבן, כמזבח, כהיכל וכדומה בדבר הקדוש בקדושת הפה, אבל באומר כנבילות וטריפות כשקצים ורמשים אין זה כלום, מפני שדברים אלו הם אסורים בעיקרם ואינם תלוים באיסור בפה, וזה טעם דרשה הקודמת לאפוקי בכור דדבר האסור הוא, כלומר שהוא קדוש מתולדתו. –
וצ"ל דכל ענין זה הוא מגזירת הכתוב, יען כי הסברא לבדה אינה מכרחת חילוק זה, יען כי אע"פ שאוסר עליו כנבילות וטריפות למה לא תהני לאיסור דהא עכ"פ משוי עליה חתיכה דאיסורא, ואע"פ שהרבו להסביר סברות בזה, עיין ברמב"ם פ"א ה"ח מנדרים ובחידושי ריטב"א ועוד, בכ"ז אין הכרח מוכרח להבין חילוק זה ע"פ הסברא ושקול הדעת, וצ"ע רב בזה. –
והנה עיקר טעם דרשה זו כי ידר נדר עד שידור בדבר הנדור אין מבואר איפה מרומז זה, והר"ן טרח בבאורו, ולי נראה פשוט וברור דדרשה זו באה בקצרה כאן וצ"ל כמו שהוא בירושלמי בסוגיא זו [פ"ב ה"א] ואיש כי ידר נדר לה', לה' – אין אדם אוסר אלא דבר שהוא לה', והכונה מבוארת שאין אדם תופס נדרו רק בדבר שהוא נקדש בפה לה' כקרבן וכדומה, וכמש"כ, ודו"ק. .
(שם י"ד א׳)

לא יחל דברו. ר"ל שלא ישיב דבר חולין והרצון בזה שאף על פי שאנחנו רואים בהרבה מהדברים שהאדם עושה אותן קדש בעצמותן שהוא בעצמו יכול להשיבם חולין בפדותו אותם כמו שהתבאר בסוף פרשת בחקותי מעניין מעשר שני וההקדשות והיה זה ממה שיביא לחשוב שכל שכן שיוכל להשיב חולין דבריו בנדרים שאין הדבר בעצמותם קדש אבל הם אסורים לו לבד ולזה הצטרך לבאר שהוא מוזהר מלהשיב דברו חולין אבל יקיים ככל היוצא מפיו ועוד הצטרך לזה מצד אח' והוא שכבר ביאר שיש לבעל להפר נדרי אשו שהם לענות נפש מצד שענוי נפשה נוגע לו ויביא זה לחשוב שכל שכן שיוכל להפר נדרי עצמו ולזה אמרה ורה לא יחל דברו ונתחייב מזה שדברו אינו מחלל אבל דברים אחרים יוכל להשיב חולין כמו שראינו באב שמפר נדרי בתו והבעל נדרי אשתו ובכלל הנה ידמה שלזאת הסבה מסר משה זה המשפט לראשי המטות להורות שהראשים והם החכמי' מחללים דברי זולתם ר"ל שהם יוכלו להשיבם חולין כשרצה זה הנודר כי התורה מנעה ממנו שכאשר רצה לא יוכל להשיב דברו חולין כמו שהיה לו לעשות זה בקצת ההקדשות ומזה יתחייב שכאשר ירצה יוכלו אחרים להשיב דברו חולין אך האב והבעל לא יצטרך להם בחללם דברו שיהיה זה ברצונו ר"ל שיתחרט מהנדר ההוא או השבועה ההיא ולזה אמרו רז"ל שהחכם מתיר את הנדר כי הוא משיב את הדבר חולין ולזה יתבאר שהוא עוקר הנדר מעיקרו ולזה נכלל באמרו לא יחל את דברו שהוא מוזהר שלא יעבור על דבריו ויחללנו אבל יעשה ככל היוצר מפיו ויקיים אותו והוא אמו ככל היוצא מפיו יעשה והנה אמ' איש כי ידור נדר ליי' להוציא את הקטן שאינו איש ואינו בא להוצי' את האשה שהרי ביאר שנדריה קיימי' מה שלא הפרו אותם אביה או בעלה או נדר אלמנה או גרושה הוא קיים אע"פ שיש לה אב ולזה הוא מבואר שמי שהגיע לכלל איש ימי שהגיע לכלל אשה נדריהם קיימים:

עוד נראה לפרש טעם אומרו לה' על פי מה שכתב רמב''ם בפרק י''א מהלכות נדרים וזה לשונו קטן בן י''ב שנה שנשבע או שנדר בודקים אותו אם יודע לשם מי נדר וכו' עד כאן, והוא מה שנתכוין ה' במאמר נדר לה', כי לפי שקדם ואמר איש בא לתת גדר שיקרא איש לדבר זה ואמר נדר לה' פירוש כשידע לשם מי נדר וכן בשבועה כאומרו או השבע שבועה שהדין כמו כן בשבועה:

ספרי שם: מקום שמפר נדרי אשתו משנדרה אינו דין שיפר נדרי אשתו עד שלא תדור ת״ל: לאסור אסר על נפשו, על נפשו הוא אוסר ואינו אוסר על אחרים.
עיין בספרי פ׳ מטות דיליף הטעם דאינו יכול לקיים קודם חלות הנדר מלאסור איסר על נפשו, ור״ל דאין שם קיום כלל על דבר שלא חל עדיין, וכעין מש״כ רבינו ז״ל בהל׳ גירושין גבי גט קודם קידושין, וע׳ מש״כ בזה לקמן.

לא יחל דברו. אבל אחרים מחלין דברו טעם להיתר נדרים ביחיד מומחה או בג' הדיוטות שנקראו בית דין, אנו למדין מן הפרת האב והבעל כי כשם שהאב והבעל לכך יש בידם להפר מטעם שכל אשה ברשות בעלה או ברשות אביה ואין כח בידה לעשות גדולה או קטנה בלתי הסכמתם, ודומה כאלו התנו בשעת הנדר על מנת שיסכימו הבעל או האב וכשאינן מסכימים אז למפרע בטל הנדר מעיקרו כי מסתמא על דעתם נדרה או כאלו נדרה על דעתם, כך כל איש מישראל הוא ברשות ב"ד ומחוייב לעשות ככל אשר יורו לו הב"ד וכל נודר דומה כאלו התנה בשעת הנדר ע"מ שיסכימו הב"ד עמו וכשאינן מסכימין נעקר הנדר מעיקרו. וכל יחיד מומחה נקרא ב"ד וכל שלשה הדיוטות, ע"כ בידם להתיר נדרו למנעו מן החטא כי כל נודר נקרא חוטא ממה שנאמר (דברים כג כג) וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. ומה שהבעל והאב בלשון הפרה, וחכם בלשון התרה, לפי שהאשה יותר רשות בעלה ואביה עליה ממה שכל ישראל ברשות ב"ד ע"כ המה בלשון המורה על ביטול הנדר מעיקרו כאלו לא היה שם נדר כלל, אבל לשון התרה מורה על דבר שהיה נאסר בו מתחילה זמן מה ואותו איסור הותר כי אינו מופר מכל וכל שהרי הדבר תלוי בחרטה (עיין רמב"ם הל' נדרים פי"ג טו, וברדב"ז שם).

לאסר אסר על נפשו לשון זה מציין אף שקבל השבועה במחשבת הלב לבד שהגיון הלב הוא ענין נפשי, ומלשון ככל היוצא מפיו משמע דוקא אם הוציא מפיו, וזה כמ"ש בספרא (ויקרא סי' שי"ב) יכול המהרהר בלב יהא חייב ת"ל בשפתים ולא בלב או יכול שאני מוציא את הגומר בלב ת"ל לבטא, ופי' רב ששת בשבועות (דף כו) אליבא דשמואל דהלכתא כותיה, בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים, גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין ת"ל לבטא, וכן מ"ש פה קבל עליו וכו' היינו שהוציא פת סתם שאז אזלינן בתר מחשבת הלב שאסר ע"ע פת חטין:

לא יעשה דבריו חולין. פירוש, כמו חולין שאין אדם נזהר בשמירתן, כן מי שהוא עבר על דבריו – אינו נזהר בשמירתן:

נדר לה׳. מלמד שהנדרים חלין אפילו לבטל את המצוה, כיצד, אמר קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח, אסור בהן ^יזבגמרא מסיק דאיירי באומר ישיבת סוכה עלי וכו', ולא כן הדין בשבועות, דשם קיי"ל דאין חלין לעבור על המצות כפי שיתבאר בסמוך בדרשה לא יחל דברו, ואע"פ שאפשר להסמיך הלשון לה' גם על לשון או השבע שבועה דסמיך ליה, בכ"ז לא סמכינן ולא דרשינן כן בשבועה. וטעם הדבר הוא, משום דבנדרים הוא אוסר החפץ עליו, לכן אין זה נראה כנודר לבטל את המצוה, שהרי על עצמו לא קיבל מאומה אלא את החפץ אסר עליו, ואם יקיים המצוה הוי רק מצוה הבאה בעבירה, ודמי למי שחייב לאכול מצה בפסח ואין לו אלא מצה של טבל ושל הקדש שאסור לאכלה, ולכן דרשינן מכי ידר נדר לה' שהנדרים חלין על דבר מצוה, משא"כ שבועה ענינו הוא שאוסר את עצמו בדבר פלוני, שאומר שבועה שלא אשב בסוכה, ומכיון שהוא מושבע ועומד מהר סיני לעשות המצוה אין שבועה חלה על שבועה, ואינו יכול להפקיע גופו מחיובו, ולכן לא סמכינן הלשון לה' על שבועה ולדרשו כמו בנדרים, אלא קיי"ל אין נשבעין לעבור על המצות.
ועם סברא זו יתבאר הלשון דכתיב בשבועה לאסר איסר על נפשו, והיינו שאוסר וקושר את נפשו לבלי לעשות או לעשות דבר פלוני, וכן יתבאר הלשון הפסוק שבסמוך ואשה כי תדר נדר ואסרה איסר, דהכונה היא כי תדר נדר או כי תשבע, והוציא ענין שבועה בלשון איסור שענינו קשירה ואגידה כמש"כ, ודו"ק. .
(שם ט"ז ב׳)

ככל היוצא מפיו יעשה. למדנו מזה שאע"פ שגמר בלבו צריך הוציא בשפתיו אבל דברים שבלב אינם דברים ומזה יתבאר עוד שאם הוציא בפיו מה שאינו בלבו אינו כלום כי ממגדר הדבור אשר הנדר אחד ממיניו שיוציא בו בפה מה שמכוין בלב ולפי שהדבור הוא מורה לפי ההסכמה הוא מבואר שאם היתה ההסכמה אצל המון מלות שיורו מהדבר אינם מורות עליו לפי טבע הלשון והוא הנודר אלו המלות בפיו להורות על מה שיורו עליו אצל ההמון הנה יהיה הנדר קיים כאלו אמר זה בלשון מורה בעצמותו לפי טבע הלשון על זה העניין כאלו תאמר שמצד פלגות ההמון יאמרו תמורת מלת שבועה שבואה או שבותה איך שהניחוהו כדומה לזה ואמ' הנשבע אלו המלות להורות בהם עניין שבועה הנה הוא נקשר בזה כאלו יאמ שבועה כי זה יקרא יוצא מפיו מצד הסכמת ההמון על זה ומצד כונת הנשבע שחשב להוציא בפיו מה שכוין בלבו בכמו אלו המלות:

לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, ואשה כי תדר נדר לה׳ ואסרה אסר וגו׳.
ספרי שם: לא יחל דברו מגיד שעובר על בל יחל, ועל בל תאחר מנין, ת״ל (דברים כג): כי ידר נדר לה׳ וגו׳ מגיד שעובר על בל תאחר ועל בל יחל וכו׳, רבי עקיבא אומר ככל היוצא מפיו יעשה ואשה, מקיש אשה לאיש מה איש עובר על בל יחל ועל בל תאחר אף אשה עוברת על בל תאחר ועל בל יחל.
(עיין רמב״ם ה׳ מתנות עניים, פ״ח ה״א), והנה עיין בדברי רבינו בהל׳ מעה״ק פי״ד הי״ג והט״ז, נראה דס״ל לרבינו דהא דצריך ג׳ רגלים הוא רק לענין אפריש ולא אקריב, אבל להפרשה י״ל דעבר מיד בבל תאחר, ועיין בירושלמי ר״ה פ״א ה״א במה דאמר שם האומר הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת דמיד שבא שני בשבת עובר, וזה כמ״ש הר״ן ז״ל בנדרים דף ד׳, ובזה י״ל דאז עובר גם בבל יחל, וא״ש דברי רבינו בסה״מ ל״ת קנ״ז דעובר על בל יחל, וכבר עמד על זה הרמב״ן ז״ל במ״ע צ״ד, אך ר״ל כה״ג דאז י״ל דשוב לא מהני ההבאה, עי׳ בר״ן נדרים דף ס״ג, וכ״כ בזה, והנה לפי מש״כ דעל ההפרשה עובר מיד י״ל דגם אשה מצווה על זה לד״ה וזהו כונת הספרי פרשת מטות דמבואר שם דאשה עוברת על בל תאחר וכמ״ש הרמב״ן ז״ל שם.

לאסר אסר על נפשו ולא אם נשבע על דבר שהוא אסור בל"ז, ומשמעות שזה רק בשבועה דהא במ"ש לאסר אסר מציין השבועה שהוא איסור גברא לא הנדר שהוא איסור חפצא כנ"ל, וכן דייק בספרי נשבע לאכול, משמע רק בשבועה לא בנדר שהוא איסור חפצא וחל גם על אסורים, וכן דעת הרמב"ן בפירושו כאן וכן דעת הרא"ש כמובא בש"ע ה' נדרים (סי' רט"ו סעיף ו') ודעת רש"י בפי' כאן כדעת הרשב"א שהוא דעה ראשונה בש"ע שם דגם רדרים אינם חלים על ל"ת:

נדר לה'. מלמד שאין אדם אוסר עליו אלא דבר שהוא לה׳ ^יחעיין לעיל אות ט"ז נתבארה דרשה זו, שהכונה שאין אדם תופס נדרו רק בדבר שהוא נקדש לה' והיינו שיאמר יאסר דבר זה עלי כקרבן וכו', ולא בדבר שאסור מעיקרו ותולדתו יעו"ש. .
(ירושלמי נדרים פ"ב ה"א)

לא יחל דברו אם היה פירושו שלא יעבור על נדרו היל"ל לא יעבור על דברו או לא יחליף דברו, ולשון יחל מציין שמוציא דברו מקדושתו לחולין וזה ע"י הפרה, ואא"ל שלא יוציאם לחולין גם ע"י התרת חכם שא"כ הול"ל לא יֵחַל דברו היו"ד בצירי מבנין נפעל, אבל יַחֵל מבנין הפעיל מורה שהוא לא יפר לעצמו, וכבר נודע דעת המבי"ט (ח"א סי' צח) והמהרי"ט (חלק יו"ד סי' כו) שע"י פתח יכול להתיר לעצמו, וכ"מ דעת רש"י נדרים (דף ס"ה ד"ה במדין), אך גם לדעתם אינו מפני שמוציא דבריו לחולין רק שס"ל שאם יש לו פתח הוה כנדרי טעות ונעקר ממילא:

לא יחל דברו. לא יחלל, שלא יעשה דבריו חולין. ודרשו רז"ל הוא אינו מחלל אבל אחרים מחללין לו, כלומר שאם מתחרט על שנשבע ונדר מעיקרו ואמר אילו ידעתי שכן הוא והיתה לי באותה שעה דעת של עכשיו לא הייתי עושה, מתירין לו, דהוה ליה כמו טעה. ואין אדם רשאי להתיר שבועת עצמו ונדרו, ואף לא נדרי אשתו בנדרים שאין הבעל מפר באשתו לפי שאשתו כגופו. במה דברים אמורים שיהיה במקום יחיד מומחה, אבל אפשר שיהיה מכלל שלשה הדיוטות, ומחלוקת היא בין המפרשים. ואין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום שיש גדול ממנו בחכמה, ולא במקום רבו אלא מדעת רבו.

או השבע שבועה. מה ת"ל שבועה, מלמד שכנויי שבועות כשבועות ^יטעיין מש"כ לעיל אות י"ג וצרף לכאן, וכנויי שבועות הם הלשונות שבותה שקוקה וכדומה. .
(שם פ"א ה"א)

לא יחל דברו וה"ה שעובר על בל תאחר, ולשון לא יחל דברו ולא אמר לא יחל שבועתו היינו שגם מבטא שהוא הדבור הנפלט מתוך רגשות נפשו הוא שבועה (כמ"ש בשבועות דף כ') ור"ע מדייק זה ממ"ש כל היוצא מפיו, והרשב"ם פי' לא יחל דברו שלא יאחר נדרו ושרש יחל מענין המתנה כמו וייחל עוד שבעת ימים, יחל ישראל אל ה', ימתין ויחכה:

לאסר אסר. תניא, איזה הוא איסור האמור בתורה ^כלא נתבאר כונת השאלה או הקושיא בזה, ונראה דמדייק פשוט יתור לשון זה דמה היה מקרא חסר אם היה אומר או השבע שבועה. , אמר הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו, כיום שמת בו רבו, כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, ביום שראיתי את ירושלים בחרבנה ^כאנראה כונת החידוש בזה דאע"פ דתלי נדרו בדבר שלא נאסר רק לו לבדו, כמו מיתת אביו ורבו וראיון ירושלים בחרבנה אפ"ה האיסור קיים, ואל"ה הו"א דבכהאי גונא צריך להתפיס בדבר איסור כללי, ויאמר שלא אוכל כיום הכפורים וכחמץ בפסח וכדומה, ומלשון לאסור איסר על נפשו משמע דדי אם התפיס בדבר האסור רק לנפשו לבד, אכן לא נתבאר ענין כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, ויתכן דבזה מכוין לרבותא אחרת דאע"פ דמתסר ממילא אפ"ה מתפיס בו, ועיין בר"ן לנדרים י"ד א' וצ"ע. .
(נדרים י"ב א׳)

לאסר אסר. תניא, נדר שאמר בלשון שבועה ושבועה שאמר בלשון נדר, ר׳ יוסי פתר לה מן הדא, לאסר איסר, בין הרי הוא עלי ובין הרי אני עליו – אסור ^כבעיין בר"ן לנדרים ב' ב' הביא דרשה זו ומחלוקת הראשונים בענין זה, ולעיל אות י"ז נתבאר דהחילוק בין נדרים לשבועות דנדרים אוסר החפץ עליו ושבועות אוסר גופו על החפץ, ולכן כתיב בשבועה לאסר איסר על נפשו, יעו"ש. וכונת הדורש הזה דאע"פ שאין הלשונות שוין, אך מכיון שפיו ולבו שוין לאסור אכילת ככר זה דבריו קיימין, ואם לא מעיקר דין נדר ושבועה מפני שלא אמר הלשון כתקונו, מ"מ מדין ידות קיים הנדר. ועיין בסמוך אות ל"ו מדין ידות נדרים ושבועות. .
(ירושלמי נדרים פ"א ה"א)

לאסר אסר. תניא, יכול אפילו נשבע לאכול נבילות וטריפות שקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה, ת"ל לאסר איסר, לאסור המותר ולא להתיר האסור ^כגועיין בנמוקי רמב"ן כאן אם גם בנדרים הדין כן שאין חלין על דבר איסור, וסברתו שחלין, וטעמו כיון דקיי"ל דחלוק נדרים משבועות שנדרים חלין על דבר מצוה כגון קונם הנחת תפילין עלי אסור להניח, משא"כ שבועות, כפי שנתבאר בסמוך, א"כ חלין גם על דבר איסור, יעו"ש. ואחריו נמשכו עוד פוסקים, ועיין ביו"ד סי' רט"ו.
אבל לדעתי לא דמי החלות על דבר מצוה לחלות על דבר איסור, כי אחרי דעיקר הטעם דרק נדרים תלין על דבר מצוה ולא שבועות הוא משום דנדרים איסור חפצא שאוסר החפץ עליו ואין זה נראה כנודר לבטל את המצוה שהרי על גופו לא קיבל מאומה, משא"כ שבועות שהן איסור גברא שאסר גופו במצות, כמו שנתבאר בסמוך אות י"ז.
והנה זה שייך רק בנודר שלא לקיים מ"ע, אבל בנודר לקיים דבר עבירה, כגון לאכול נבילות, כיון דהחפץ אסור בלא"ה הרי זה כמחייב גופו לעבור עבירה, וא"כ תו הוי זה כגדר שבועה שהוא איסור גברא ושוי בזה נדר לשבועה, וכן אם נדר שלא לאכול נבילות ג"כ א"א לחול אף דבנדרים בעלמא הוי איסור חפצא, בכ"ז בנדרים שעל דבר איסור הוי איסור גברא כמו שבועות, ונ"מ שאין חלין עליהם כמו שבועות כמבואר בדרשה שלפנינו, ודו"ק. [ספרי].

לאסר אסר וגו׳. מהו לאסר איסר, כמה דאת אמר (ירמיהו מ׳:א׳) והוא אסור בזיקים ^כדהנה קיי"ל דמתירין לאדם את נדרו בפתח, שפותחין לו היתר ואומרים לו אלו היית יודע שהנודר הוא חוטא בנפשו [כמ"ש כל הנודר כאלו בנה במה] האם היית נודר, והוא משיב לא, והותר הנדר, מפני שעל דעת כן לא נדר. ועל זה מביא כאן בירושלמי מעשה דרשב"ל פתח לאחד את נדרו לא בזה שבנפשו הוא חוטא אלא בזה שאת גופו הוא מצער, דהנודר הוי כאלו אוסר את גופו ונותן קולר על צוארו להשתעבד לנדרו לעשות כך או כך, משום דבכלל טוב לאדם שלא להיות משועבד בגופו, וא"כ אלו היה יודע שכן הוא קושי הנדר לא היה נודר, והותר לו בזה. ומביא ראיה שענין הנדר בכלל נקרא שעבוד קשה לאדם מלשון לאסר איסר דהוא מלשון אסור בזיקים, שהנודר הוא כמו אסור וקשור ומשתעבד למה שנדר. והמפרשים לא פרשו בזה ברחבה. .
(ירושלמי נדרים פ"ט ה"א)

על נפשו. במי שנפשו קנויה לו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו ^כהכלומר דמשועבד הוא לבעליו לעבודה, ולכן אם נדר דברים שיש בהם ענוי נפש או שמעכבים את המלאכה יכולים הבעלים למחות בו ולהפירם, דזה דומה לאוסר פירות אחרים עליהם. ועיין מש"כ לעיל בפ' נשא בפסוק כי נזר אלהיו על ראשו, ומטעם זה קיי"ל ביו"ד סי' רל"ד דנדריו של מלמד שיש בהם ענוי נפש או בטול עבודה אינם חלין מפני שאינו ברשותו ומושכר הוא לאחרים. .
(נזיר ס"ב ב׳)

לא יחל דברו. אמר רב יהודה אמר שמואל, רמז להתרת נדרים מן התורה, דכתיב לא יחל דברו, הוא אינו מיחל, אבל אחרים מחלין לו ^כובאור הענין, כי היתר נדרים בכלל מעט רמז יש במקרא שיוכל החכם להתיר הנדר ואין לסמוך עליו, אלא כך מסור לחכמים בתורה שבעל פה, ואע"פ דהפרת אב לבתו ובעל לאשתו כתיב מפורש בתורה, אך אין כל שייכות להפרתם עם התרת חכם. יען כי הם מפירים מפני שרשותם פרושה על הבת והאשה ואין להם רשות בפני עצמן כי משועבדים הן להאב ולהבעל, ואין זה בגדר התרה כלל, אלא דכיון שאין מקיימין הנדר הוי ממילא כמו שלא נדרו כלל, משא"כ באדם אחר וחכם שצריך התרה ואין זה מפורש בתורה, וסמכו זה על הלשון לא יחל דברו שאחרים מחלין לו. ויתכן דמדייק מדלא כתיב לא יחל בציר"י, דהיה במשמע שלא ישתנו דבריו בכל אופן, משא"כ הלשון לא יחל בפת"ח משמע שהקפידא רק עליו שלא ישנה הוא אבל אחרים משנים לו, ודו"ק. וע"ע משכ"ל בפ' נשא בפסוק איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר. .
(חגיגה י׳ א׳)

לא יחל דברו. האומר קונם שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך, וכן האומר לאשתו קונם שאיני משמשך, הרי זה בלא יחל דברו ^כזמסקנת הגמרא דאיסור בל יחל כאן הוא רק מדרבנן, ר"ל דמלקין אותו מכת מרדות מדרבנן, אבל מדאורייתא אין נדר חל כלל על דבר שאין בו ממש, ולכן אם אמר כל ענינים אלה בלשון שבועה אסור בהם מדין תורה, יען כי שבועה חלה גם על דבר שאין בו ממש.
ומה שאמר האומר לאשתו קונם שאיני משמשך מוקי בגמ' דאיירי באומר הנאת תשמישך עלי, וטעם הכרח אוקימתא זו משום דבלשון כמו שלפנינו קונם שאיני משמשך א"א לנדור כלל דמשועבד לה מה"ת כדכתיב ועונתה לא יגרע, אבל באומר הנאת תשמישך עלי אין מאכילין לאדם דבר האסור לו. .
(נדרים י"ד ב׳)

לא יחל דברו. תניא, דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו ^כחהא דאחרים נהגו בהן איסור הוא מפני סייג ופרישות ע"ד ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. ובירושלמי כאן (פ"ב ה"א) מפרש טעם הדרשה שלא יעשו דבריו חולין, כלומר שלא יעשו חולין את הדברים המקובלים אצל אחרים, ודבר זה מדרבנן הוא ואסמכוהו אקרא, יען כי פשטות הכתוב הוא שלא ישנה את דברי עצמו, ועיין בדרשה הקודמת. ובהגהות הרש"ש כתב דדריש דברו מלשון וידבר עמים, [ורעו כבשים כדברם ישעיה ה'] שהוא ענין הנהגה, ור"ל לא יעשה הנהגתו חולין, ועפ"י זה יתבאר מה דקי"ל דכל אדם שהוא נוהג לעצמו כ"פ דבר מצוה וקדושה [ואינו מפרש שעושה כן בלא נדר וקבלה] ורוצה לחזור בו מפני איזו סבה שא"א לו עוד לקיימו צריך התרה, יען כי גם זה בכלל לא יחל דברו שהוא הנהגתו. .
(שם ט"ו א׳)

לא יחל דברו. אמר רב גידל אמר רב, מניין שאין נשבעין לעבור על המצות, ת"ל לא יחל דברו, דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים ^כטר"ל מיחל דברו למען חפצי שמים. ועי' ביו"ד סי' רל"ו ס"ה דהא דאין שבועה חלה לבעל את המצוה הוא רק אם נשבע מפורש רק לבטל את המצוה, אבל אם נשבע בכלל חייל, כגון אם נשבע שלא לאכול מצה סתם אסור לאכול מצה בפסח, מיגו דחיילא על כל ימות השנה, ומקור הדין מירושלמי שבועות פ"ג ה"ד, ואע"פ דבגמ' דידן משמע שגם בכולל לא חיילא, כמבואר בשבועות כ"ג א' שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות חייב, אף דנשבע סתם גם אדברים המותרים, תירץ הרמב"ן דשאני קום ועשה דאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך, אבל בשב ואל תעשה ס"ל לגמ' דידן כירושלמי, דבכולל חיילא לבטל את המצוה, כמבואר, ע"כ תוכן דבריו, ואחריו נמשכו עוד מפרשים ופוסקים, זולת בעל המאור החליט מפורש דהירושלמי חולק עם הבבלי, ולא ניחא ליה לחלק כמש"כ רמב"ן, ולכן פסק להלכה דאף בכולל לא חיילא שבועה לבטל את המצוה, וכשיטת הבבלי.
ואני תמה, האיך אפשר לומר דהירושלמי לא ס"ל חילוק בין בטול מצוה בקום ועשה ובין בטול מצוה בשב ואל תעשה כסברת רמב"ן, והלא בירושלמי שם איתא כמעט מפורש חילוק זה, וז"ל, אמר ר"י, ותשמע מינה [מהא דאמרי' דבכולל חלה שבועה לבטל את המצוה], היו לפניו תשעה זתים של בשר שחוטה ואחד של נבילה ואמר שבועה שאוכל עשרה זתים אלו, כיון שפטור על הנבילה פטור אף על השאר, ע"כ. והנה לכאורה דברי הירושלמי סותרים זא"ז, דאחרי שאמר דבכולל חלה שבועה על איסורין א"כ אמאי פטור כאן על הזית דנבילה, והלא מיגו דחיילא שבועה על הזיתים דשחוטה ממילא צריכה לחול נמי על הזית דנבילה, אלא ע"כ הירושלמי מחלק בין בטול מצוה בקום ועשה ובין בטול בשב וא"ת, וכסברת רמב"ן.
ולפי זה ניחא כל הסוגיא בירושלמי, דבבטול אכילת מצה כיון דבטולה היא בשב ואל תעשה לכן חלה השבועה בכולל, משא"כ באכילת נבילה דבטולה היא בקום ועשה אין השבועה חלה לעולם אף בכולל, משום דאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך, וכמש"כ רמב"ן, ומעתה אין לעשות מחלוקת בין הבבלי והירושלמי, ודברי הפוסקים המיוסדים על דברי רמב"ן נכונים בטעם וסברא, ודו"ק. וע"ע מש"כ בענין זה בפ' ויקרא בפסוק להרע או להטיב. .
(שם ט"ז ב׳)

לא יחל דברו. מכאן שאין החכם מתיר נדרי עצמו ^לסמך על הדרשה דלעיל, הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו, וממילא מבואר שגם חכם בכלל, כיון שבכלל ענין התרת נדר צריך להיות ע"י אחרים. ותמיהני שנפקד דין זה ביו"ד ריש סי' רכ"ח, ובפרט שגם משנה מפורשת היא בנגעים פ"ב מ"ה כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו.
ועיין בחגיגה י' א' דרשו הפ' דתהלים אשר נשבעתי באפי, באפי נשבעתי וחוזרני בי, והקשו התוס' בב"ב ע"ד סע"א האיך מיפר לעצמו והא קי"ל שאין חכם מיפר לעצמו, ונשארו בתימא. ונפלא הדבר שלא העירו מדברי רש"י בחגיגה שם שכתב וז"ל וחוזרני בי, יכול אני לישאל עליו לפי שמחמת אפי נשבעתי, עכ"ל, הרי דהרגיש רש"י בקושייתם, ולכן סבב פירוש הענין לכונה אחרת לענין שאלה. .
(נדרים פ"א ב׳)

לא יחל דברו. מכאן לחכם שאין מתיר אא"כ חל הנדר ^לאמשא"כ הבעל מיפר נדרי אשתו אע"פ שלא חלו עדיין, ומסמיך זה בגמ' על לשון הכתוב (איוב ה׳:י״ב) מיפר מחשבות ערומים, והבאור הוא עפ"י המבואר בדרשה שבריש פסוק הקודם דהבעל מבטל נדרי אשתו בלשון הפרה והחכם בלשון התרה, ולכן מכיון שמצינו לשון הפרה במחשבה לכן מפיר אף שהנדר עדיין במחשבה שלא חל עוד, וכגון אשה שנדרה בחודש ניסן שלא תאכל בשר מר"ח אייר והלאה יכול הבעל להפר מיד כשנדרה, אבל החכם בכהאי גונא אינו מתיר עד שנכנס אייר, ומסמיך זה על לשון לא יחל דברו, ודרשינן לעיל הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו, כלומר אחרים עוקרים חלות דבריו, אלמא דהתרה בעינן רק אז כשחל הנדר, דאל"ה לא שייך לעקר חלות הדברים. .
(שם צ׳ א׳)

לא יחל דברו. הנזיר שעבר על נזירותו לוקה על לא יחל דברו ^לבר"ל לבד הלאוין שבנזיר, ומבואר זה לפנינו בפ' נשא בר"פ נזיר. .
(נזיר ל"ח ב׳)

לא יחל דברו. קונמות עובר בלא יחל דברו ^לגלעיל בסוגיא אמר דהאומר מבטא שלא אוכל דבר פלוני הרי הוא כשבועה, והוא מלשון הכתוב לבטא בשפתים, ולכן בעברו עובר משום בל יחל ומשום שבועה, ועל זה אמר כאן דהאומר קונם עלי דבר פלוני אינו עובר רק משום בל יחל ולא גם משום שבועה. .
(שבועות כ׳ ב׳)

לא יחל דברו. כי אחא רבין א"ר יוחנן, אכלתי ולא אכלתי – שקר, אוכל ולא אוכל – עובר בלא יחל דברו ^לדר"ל אם נשבע שאכל ובאמת לא אכל וכן להיפך נקרא שבועת שקר, ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר (פרשה קדושים ועי"ש לפנינו), אבל אם אמר כזה בלשון להבא, שבועה שאוכל או שלא אוכל ועשה להיפך עובר בבל יחל, משום דלא יחל ע"כ להבא הוא, דאלו לשעבר כבר החל משנשבע.
ועיין ברמב"ם פ"א ה"ג משבועות פסק דגם באוכל ולא אוכל ג"כ הוא בכלל לא תשבעו בשמי לשקר, וטרח הכ"מ בישוב דבריו שהם לא כדברי הגמ' כאן דאמרו מפורש עובר משום בל יחל, ומשמע רק משום בל יחל עובר ולא משום לא תשבעו לשקר, יעוי"ש.
ולי נראה פשוט דהרמב"ם מפרש דזה ודאי שכל שבועה שאינה של אמת היא בכלל לא תשבעו בשמי לשקר, יען כי סוף סוף היא על שקר, ואין ענין יוצא מידי פשוטו, אלא שבגמ' הוסיפו דעל שבועת שקר שלהבא עוברין גם בלא יחל, משום דהלשון לא יחל מורה על להבא, כמש"כ, וא"כ צדק הרמב"ם שחשב כל השבועות שאינן של אמת בכלל שבועת שקר, יען דזה הלאו דשבועת שקר הוי יסוד עקרי לכל שבועות שאינן אמתיות, ורק באיזו מהן יש לאוין נוספות.
וראיה מכרחת דגם כונת הגמ' כן מלשון הגמ' כאן, אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר, אוכל ולא אוכל, עובר בלא יחל דברו. ולכאורה קשה למה לא אמר גם בסיפא ואזהרתיה מלא יחל דברו, אלא ודאי דעיקר האזהרה היא מן ולא תשבעו בשמי לשקר, והיא כוללת כל מיני שבועות שאינן אמת, בין לשעבר בין להבא, יען כי סוף סוף הן שבועות שקר כמש"כ, ולכן לא אמר בשבועת להבא שהאזהרה היא מן ולא יחל דברו, אלא רק שבכזה עובר גם משום לא יחל דברו, ודו"ק. .
(שם כ"א א׳)

לא יחל דברו. תניא. מניין לארבעה מיני נדרים [זירוזין, הבאי, שגגות, אונסין] שאע"פ שהם מותרין אסור לאדם להיות נודר בהן על מנת לבטלן, ת"ל לא יחל דברו, לא יעשה דבריו חולין ^להארבעה נדרים אלו חשובין במשנה נדרים כ' ב', וטעם הדבר פשוט משום דעכ"פ הוא מיחל דברו, ועיין בירושלמי פ"ב ה"א דנדרים. .
(תוספתא פ"ד דנדרים)

ככל היצא. מכאן לידות נדרים שהן כנדרים ^לוכבר נתבאר בדרשות הקודמות שהנודר צריך להתפיס בדבר הנדור, כלומר בדבר שהיה מתחלתו מותר ואח"כ נאסר, שיאמר למשל ככר זה עלי כקרבן או שיאמר ככר זה עלי אסור, וכשאומר בלשון כזה נקרא הנדר נדר שלם, אבל אם פתח בלשון כזה ולא סיימו, כגון שאמר ככר זה עלי או שאומר שאיני אוכל לך או מופרשני ממך ולא סיים כקרבן או שתפס הנדר שלא בדבר הנדור, כגון שאמר ככר זה עלי כבשר חזיר כשקצים ורמשים וכדומה דברים האסורים מעיקרן ותולדתן אין נדר כזה מעיקרי נדרים, והוא קיים רק מדין ידות נדרים, וענין זה דידות נדרים הוא ע"ד המשל כאדם האוחז ביד הכלי וע"י כן משתמש בכל הכלי, כך הכא אע"פ שלא גמר כל הלשון בכ"ז דין נדר עליו, ומרבה זה מלשון ככל, דלשון כל מורה בעלמא על מקצת, כמבואר לפנינו בפ' בא בפסוק קדש לי כל בכור ובפ' ויקרא בפסוק כל המנחה ועוד בכ"מ, ועיין מדין ידות נדרים ביו"ד סי' ר"ו. .
(נדרים ג׳ ב׳)

ככל היצא. מכאן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו ^לזדדריש ליה הכי, אם הנדר חל ככל היוצא מפיו אז יעשה אותו, ואם א"א לו לחול כולו רק מקצתו בטל כולו, וכגון אם נדר להתענות או שלא לאכול בשר זמן ידוע ואירעו בו שבתות ויו"ט אומרים לו אלו נתת ללבך שיארעו באותו הזמן שבתות ויו"ט כלום היית נודר ואומר לא, הותר הכל, או שאומר לחבורת אנשים קונם שאני נהנה לכולכם ונמצא אחד מהם אביו, וכדומה עניני נדרים שאם היה יודע הענין בפרטו היה מוציא את הפרט הותר הכל, וטעם הדבר משום דלא נדר מעיקרא אלא על דעת שיתקיים כולו, ועיין פרטי דינים ביו"ד סי' רכ"ט. .
(ירושלמי נדרים פ"א ה"א)

היצא מפיו. תניא, רבי ישמעאל אומר, מניין שאין נשבעין לעבור על המצות, ת"ל ככל היוצא מפיו – ולא היוצא מפי שמים ^לחכבר נתבאר ענין זה לעיל בדרשה נדר לה', יעוי"ש. .
(שם פ"ב ה"ב)

היצא מפיו. אין לי אלא שהוציא בפיו, קיבל עליו נדר ושבועה בלבו מניין, ת"ל לאסר אסר על נפשו ^לטעיין לפנינו בפ' ויקרא בפסוק לכל אשר יבטא האדם בשבועה, דהגומר בלבו ואינו מוציא בשפתיו מועיל רק בנדרי הקדש, אבל בנדרי חולין צריך שיוציא בשפתיו, אכן לענין זה מועיל הגמר בלב, שאם גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם אינו אסור רק בפת חטין, שעל זה כוון, יעוי"ש ובר"פ ויקהל, וכך צריך לפרש כונת הספרי כאן. [ספרי].

איש כי ידר נדר. איתא במס' נדרים [י.] מאי קונם ר' יוחנן אמר לשון נכרים הן ר"ל אמר לשון שבדו להם חכמים. הענין בזה כמ"ש (איוב כ"ח,כ"ח) יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה. חכמה, הוא שהאדם ישכיל על כל דבר ויבין לאשורו אם נכון לפניו לעשותו והדבר אשר לא יכשר לפניו יגדיר א"ע ממנה. ובינה, היא כשלב האדם מזוכך שלא יבא בלבו שום דבר נגד רצון הש"י ולא שום חשק נגד רצון ה'. וכל מי שאין עוד לבו מזוכך צריך לגדרים וסייגים שלא יבא לידי מכשול, ולכן אמר ר"י כי כל הלשונות של נדרים לשון נכרים הן כי כל לשונות של נכרים נקרא עלגי לשון כידוע, וגם זה האדם אשר עדיין לא בא לכלל בינה להיות קבוע בלבו לבל יוצטרך עוד לגדרים וסייגים ע"כ לשון נכרים נקרא, ור"ל אמר לשון שבדו להם חכמים, כל אחד אמר לפי שורשו, כי ר"י היה צדיק מעיקרו ור"ל אמר לפי שורשו כי רב חסד מטה כלפי חסד, אף הלשונות האלו לשון חכמים הם. כי ה' ברוב רחמיו לא יעזוב אפילו כוונה לש"ש אף שעודנה לא נגמרה.

לא יחל דברו לא יאחר נדרו כמו וייחל עוד שבעת ימים:

לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. יובן בס"ד לפ' כי ידוע שכל דבור של מצוה היוצא מפי האדם נברא ממנו מלאך והנה יש דבור שהוא מצוה שלימה וגמורה כמו מצות ספירת העומר שבדבור לבדו דוקא תגמר המצוה ואין חסרה כלום ואין צורך למעשה עוד. ויש דבור שאין בו לבדו מצוה שלימה וגמורה וכמו שנדב בפיו לתת כ"וך לצדקה הנה הגם שבזה הדבור עשה מצוה עכ"ז עדין היא לא נגמרה כי צריך שיקיים אותו הדבור בפועל שיתן נדריו שאם לא יקיים בפועל ולא יתן כלל א"כ למפרע אז אותו הדבור הוא עון ולא מצוה וא"כ השתא המלאך הנברא מן הדבור הזה ג"כ נברא בכח ולא בפועל דהיינו כמו הילד שעדיין הוא במעי אמו והוא שלם בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ואמנם הוא עדיין בכח ולא בפועל ועד שיצא לאויר העולם אזי נגמר בישולו שיתחזקו ויתקשו עצמותיו וגידיו ובשרו ונעשה כאחד האדם וא"כ השתא מלאך הנברא מן הדבור כזה הנה המלאך ההוא מצפה ומיחל לקיום הדבר בפועל כדי שגם הוא יגמר ויצא מכח לפועל וז"ש איש כי ידור נדר לה' או שהוא נדר מצוה שודאי יהיה מן הדבור ההוא מלאך או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו שהיא ג"כ שבועה של מצוה שהוא אוסר דבר שראוי להיות איסר על נפשו וכמ"ש המפרשים ז"ל שהוא ע"ד נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך שג"כ יהיה נברא מדבור זה מלאך הנה אנכי מצווהו שלא יחל דברו יחל מלשון תוחלת כלומר אותו הדיבור הנעשה מלאך לא יניחנו להיות מיחל ומצפה ועיניו תלויות לקיום המצוה כדי שיגמר גם הוא שאיך יאחר קיום הדבר ויניח את המלאך שהוא הדבור שלו שנעשה הוא עצמו מלאך להיות מיחל ומצפה כי אין זה מן הכבוד וקרא אמר תוחלת ממושכה מחלה לב אלא צריך שככל היוצא מפיו יעשה תכף ומיד שאז גם את המלאך יוצא ממסגר כי יצא אז מן הכח לפועל:

איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ויש להתבונן מאי הלשון לא יחל דברו הול"ל לא יעבור על דברו גם למה נכפל ידור נדר השבע שבועה הול"ל ידור לה' או השבע לאסר וכו' גם ככל היוצא מפיו יעשה מיותר. ונראה כי הנה השורש העיקרי הוא לאדם לאחת בתשובה כי הוא מדריגה גדולה כמאמרם ז"ל מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם ובפרט בדורות הללו כולם נקראים בעלי תשובה כי כן שמעתי מצדיק אחד ראש הדור זצק"ל ובפרט כי מקרא כתוב כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואם האדם עושה תשובה באמת ואוחז בשורש התשובה בתשובה עילאה כמו שמצינו בספרי הקודש הוא במדריגת ותגזור אומר ויקם לך הקב"ה גוזר והוא מבטל בדבורו אפילו בלא תפלה רק מה שמוציא מפיו כן יקום והנה בבע"ת שאמרנו יש מדריגות מדריגות יש מהם שמקשרים א"ע בכל נו"ן שערי תשובה ויש מהם שמקשרים רק במ"ט שערי תשובה הצד השוה שבהם שיש בהם כח בדבורים הקדושים היוצא מפיהם כן יקום ויתקיים כדמצינו כמה מעשיות בספרים הקדושים וכאשר שמענומצדיקי הדור זצוק"ל וזה איש כי ידור נדר לה' נד"ר הוא לשון נו"ן דר פי' שמקשר א"ע בנו"ן שערי תשובה או השבע שבוע פי' לשון שבעה פעמים שבעה שהוא מ"ט ר"ל מ"ט שערי תשובה לאסר איסר על נפשו פי' שמקשר את נפשו בנו"ן ש" תאו במ"ט שערי תשובה ואומר הכתוב לא יחל דברו פי' איש כזה לא יתפלל בדברו בדרך חפילה ותחנונים אם צריך לאיזה דבר יחל הוא לשון ויחל משה שהיא לשון תפילה רק ככל היוצא מפיו יעשה פי' כאשר יאמר ויגזור בפיו כן יתקיים וכמדומה שכן הוא בספר נועם אלימלך או לא יחל דברו פירש לשון המתנה ומתון (כמו גבי נח ויחל עוד שבעת ימים) שהוא לשון מתון כי יש בתפילות שמעכבין אותם למעלה הגם שכבר פעל צדיק בתפלתו בעולמות העליונים עדיין מעוכב השפע מלרדת מעולמות העליונים למטה כי דנים אותו בעולמות התחתונים אם ראוי לאותו שפע לרדת למטה ויש מקטריגים על התפילה עדיין כמו שמצינו בספרי הקודש לאפוקי כשבעל תשובה כזה שאמרנו למעלה שאוחז בכל נו"ן שערי תשובה או אפילו במ"ט שערי תשובה זה יש לו כח גדול שנענה בתפילתו תיכף ומיד ואינו צריך להמתין עד שתעשה בקשתו רק תיכף ומיד נענה בתפילתו וזה לא יחל דברו פי' שאינו צריך להמתין על דברו שהתפלל או גזור אומר על איזה דבר אלא ככל היוצא מפיו יעשה פי' שיתקיים תיכף כנ"ל.

היא שצונו לקיים כל מה שקבלנו על נפשנו בדבור משבועה ונדר וצדקה והקרבן וזולת זה, והוא אמרו יתעלה מוצא שפתיך תשמור, ואף על פי שחלקו מלות זה הפסוק ושמו כל מלה ממנו לענין אמנם הכוונה המגעת מכל מה שזכרתי לך שמצות עשה היא לקיים כל מה שהאדם מחייב על נפשו באי זה דבר שיהיה מהדברים והעובר עליו עובר על מצות לא תעשה. והנה אבאר זה בזכרי מצות לא תעשה. ובספרי מוצא שפתיך מצות עשה ואתה יודע שאין שום ענין יוצא מדבור מוצא לבד, ואמנם הכוונה מה שזכרתי לך להבין פשטיה דקרא שצוה לעשות מה שהוציא בשפתיו. והנה נכפל הצווי במצוה זו, והוא אמרו ככל היוצא מפיו יעשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות רבים, בשבועות ובסוף מנחות ומסכת קנים גם כן, כלומר ששם הדקדוק להזהיר האדם לעשות הדבר שחייב נפשו ואיך יפטר נפשו ועצמו כשיפול ספק במה שאמר. (כי תצא, הפלאה):

היא שצונו לדון בהפרת נדרים, כלומר התורה שהורונו לדון בדינין ההם, ואין הענין שנתחייב להפר על כל פנים, וזהו הענין בעצמו הבן ממני כל זמן שתשמעני מונה דין אחד מהדינין כי אין צווי בפעולה מהפעולות בהכרח ואמנם המצוה היא בהיותנו מצווים שנדון בדין זה בדבר זה. אמנם היות הבעל והאב מפירין הנה כבר התבאר בכתוב, ובאה הקבלה שחכם גם כן מתיר הנדר וגם כן לשבועה, והרמז על זה באמרו לא יחל דברו הוא אינו מחל אבל אחרים מחלין לו. ובכלל הנה אין ראיה על זה מן הכתוב והם אומרים היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו אלא בקבלה האמתית. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת נדרים. (ראשי המטות, הלכות נדרים פי"ב):